ארכיון יומי: 6 בדצמבר 2019


דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58 נשיא נכבד !

 

דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה.

י"א תשרי תשי"ט – 2.10.58

נשיא נכבד !

ברשותך, ברשות שולחי, וברשות כל הקהל הנכבד הזה כמה מלים על אלה הראשונים, חלוצי יסוד המעלה ומייסדיה. קשה לנו מאוד כיום לתאר בדמיוננו איך לפני 75 שנה, התאספה קבוצה קטנה של יהודים בעיר מזריץ שבפולניה, אשר מספרם היה פחות ממניין, יסדו אגודה אשר שמה לה למטרה : לעלות לארץ, לרכוש אדמה, להתנחל בה, לעבדה ולשמרה.

יהודים אלה אשר היו מסודרים בפרנסתם במקום מגוריהם ; מי שעסק כרגיל אצל היהודים במסחר, מי בשילוח דוברות עצים מעל פני הוולגה, מי נגר ומי נפח. הצד השווה שבהם, אצל כולם הייתה הפרוטה מצויה והתפרנסו שם ברווח לפי המושגים של אז.

יהודים אלה לאחר שהתאגדו למטרת קודש זו, קמצו מלחמם ומלחם בני המשפחה וחסכו. כל אחד מהם חסך ואסף כמה מאות רובלים – בזמנו היה לסכומים קטנים אלה ערך לא קטן – לשם המטרה הנ"ל : רכישת נחלה בארץ הקודש, להתיישב בה, לעבדה ולשמרה.

הראשון אשר הצטרף לאגודה זו אשר מקומה היה במזריץ העיר, היה רבי אפרים פישל סלומון מבריסק, אשר במשך הזמן היה הפעיל ביותר באגודה במעשיו למטרה הנ"ל. הוא הפך להיות הרוח החיה, המעודדת והמחזקת בין קומץ יהודים אלה. הוא היה עמוד התווך של האגודה, אשר קיים את האגודה, חיזק ועודד את חבריה, בכוח אהבתו ומסירותו לארץ, אמונתו הגדולה באלוקי ישראל וביטחונו בו שיעזור להם בראשית קיבוץ גלויות זו, אשר בסופו יביא למדינת ישראל או כמו שהוא אומר : יחזור ויקבץ את נידחי עמו בארץ ויקים את מלכות ישראל….

כאשר קיבל עליו הרב פישל את השליחות הזאת – לעלות לארץ ולרכוש נחלה לחברי האגודה למען שיבואו אחריו להתנחל בה – עשה זאת מתוך התלהבות דתית עמוקה. בהגיעו לארץ לנמל חיפה העיר אשר הייתה אז לא יותר מכפר, לא נסע לירושלים כמצוות יהודים מלומדה, אלא תחילה יצא למלא את שליחותו החשובה, כי זו הייתה מטרתו העיקרית.

ברכיבה על חמור, יצא לתור ולחפש מקום מתאים להתנחלות של חברי האגודה. בהתאם לדרישתו הוא ודרישת חבריו, חברי האגודה, הציעו לו אדמה ע"י עיון קרה (על ידי ראשון לציון). אדמת חול זו לא נראתה בעיניו. העבירו אותו לכפר עגר – הוא עקרון כיום. אף שטח זה לא שפר עליו. משם יצא ברכיבה על חמור כשסכנת דרכים מלווה אותו – לצפת, בירת הגליל. לאחר התייעצות קלה עם אנשי צפת, יצא מצפת ל "גוש חלב", שם לא הייתה לו פגישה מעניינת עם הכומר הקאתולי של גוש חלב, אשר הוא, הכומר, תמך ברעיון של שיבת עם ישראל לארצו והעמיד את עצתו לעזר לו. על פי הצעתו יצאו שניהם יחד עם כמה מלווים מגוש חלב לאדמת איזבד, היא יסוד המעלה.

המקום, משטח אדמה רחב ידיים, לחופו של מי מרום, לקחו ושבו את לבו, כי זה הזכיר לו את האדמות על חוף הוולגה. מיד התקשר למקום ברגשי געגועים ואהבה, השתטח על פני האדמה, נשק לה במו פיו באמרו לה : הרי את מקודשת לי לעולם….

לאחר שגמר מתוך קשיים מרובים ובמזל טוב את קניית האדמה והכל נכתב ונחתם, כשטר מכירה כדין ואושר על ידי הבד"צ בצפת ביום ט"ו מנחם אב תרי"ג עלה לירושלים למלא את תשוקתו הדתית ככל יהודי דתי והוא היה דתי קיצוני. בהגיעו לירושלים ובעוברו את חומת העיר ההרוסה, קרע "קריעה" כנהוג והלך להתרפק ולהשתטח ליד הכותל המערבי.

בהגיעו לכותל, ראה את כל העלבונות והזלזולים שנוהגים בני המקום הנוכרים בכותל וביהודים המתפללים על ידו. קם מלוא קומתו, עמד בגאווה, קרא בקול עז ורמר : ריבנו של עולם ! אם לך ניחא לגור כך בכפיפה אחת עם "בני הגר" תגור לך עמהם כך ! אני לא יכול לשאת זאת ויותר לא אוסיף לבוא הנה עד אשר תוקם מדינת ישראל (מלכות ישראל) ! מיד עזב את המקום יצא את ירושלים לתימהונם של יהודים אשר הספיקו להכיר אותו.

אם כי ירושלים יקרה לו מאוד, שמר על הכרזתו זו וקיים את דבריו אלה עד יומו האחרון. היו מקרים אשר צריך היה לגשת לקונסול הרומי אשר מקום מושבו היה בירושלים, למען סדר את ענייניו כנתין רוסי ולא עשה זאת עד אשר זימן לו הקב"ה – כך אמר – את הקונסול בחיפה ואז, רק אז, נסע אליו לחיפה לסדר את ענייניו עמו.

גם בעניין זה של הנתינות היה קיצוני. החזיק בנתינות הרוסית ובשום אופן לא רצה להתעתמן, באומרו כי נתינותו זו לא ימיר אלא בנתינות של מדינת ישראל……

אני מעביר לפני עוד טיפוסים הראשונים כמו רבי אברהם כהן פלמן, אשר קראו לו רבי אברהם בורר  (זקן), כי זקן גדול עבות ורחב מידות היה לו. מקצועו בחול היה נגר. בא לארץ ולמד אל ידיו להחזיק בצמד שוורים ולנחותם במלמד הבקר.

ליפה לוב ליבובסקי, איש אשר חי בניו יורק אשר באמריקה העשירה, עזב את מקום מושבו שם, את פרנסתו אשר הייתה לו בשפע, בא לארץ, הצטרף לקבוצה המזריצות. אף הוא למד וסיגל את ידיו לעבודת אדמה אם כי לא היה זקוק לזאת.

ראוי לזכור כי השוני בין ניו יורק ואיזבד לפני 75 שנה היה גדול פי כמה מהיום. לעזוב ארץ מפותחת בעלת שפע שאין דוגמתו בעולם. לבוא ולהתנחל בארץ אשר התחבורה שלה הוא החמור והגמל וכשצריך להעביר משפחה עם ילדים מקום למקום, היו מכניסים אותם, את הילדים, לתוך ארגזים של נפט, הקשורים לגב החמור כאילו היו אלה עגבניות או שאר ירקות.

ועוד אנשים בעלי השכלה כמו רבי משה אמיתי ורבי מיכל דוד גרינקר כולם עשו יד אחת, לימדו את ידיהם הענוגות, אשר לא עשו מלאכה כל ימי חייהם בעבר – לעבוד עבודת אדמה, בתנאים ובכלים של הבדווים דאז שוכני המקום ולהסתפק ואף לברך על שכר של פת (קרי פיתה) דורה אפויה על גבי "סג"  (כיפת פח לאפיית לחם פיתות)

אין ברצוני להלאות אותך נשיא נכבד ולהאריך בדברי, רק אומר כי בטוח אני כי אילו רבי פישל וחבריו בחיים כיום, היו יוצאים לקבל את פניך – פני נשיא המדינה, כשספרי תורה בידיהם. בעיני דמיוני אני רואה זאת באופן ברור, איך היו מקבלים את פניך אדוני הנשיא בספר תורה ורוקדים אתך יחד ריקוד חסידי עליז ושמח……

כאיש אשר זכה לצקת מים על ידיהם של הראשונים האלה שמעתי מפיהם ובמקרים מסוימים הספקתי גם להשתתף כאן במקום הזה בקבלת פני וזירים ופחות, להבדיל אלף אלפי הבדלות. במקום הזה קיבלו הראשונים את פני אבי היישוב ופמלייתו. מרגיש אני כי רגבי האדמה כאן תחת רגלינו, רבים ביניהם כרגע. זה אומר : עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה וזה אומר לא כי עלי תדרוך כף רגלו של נשיא המדינה, כי בזמנו סבלתי סבל, צער וייסורים גדולים בשעה שדרכו עלי רגלי הוזירים והפחות, שונאי היישוב בארץ ושונאי ישראל.

אבל אל דאגה, מרגיש אני כי עוד מעט קט, יתאחדו כל הרגבים והיו לאחד וכפות רגליך נשיא יקר תדרוכנה על ככר אדמה אחד, על אותו ככר אדמה אשר רבי פישל וחבריו שוכנים בו לנצח ומהווים חלק בלתי נפרד מכבר זה, המקבל את פניך ופני רעייתך מתוך צפייה ממושכת של דורות ובהתרגשות עזה….

אני בני " יסוד המעלה " דור שני, שלישי ורביעי, להבדיל בין חיים למתים, שותפים לרוח מחשבתם של שוכני עפר אלה המקבלים את פניך, פני נשיא המדינה, מתוך געגועים, אהבה ורצון טוב ומעמידים את עצמנו ביום חגנו זה לפקודתך, לשירות המדינה

תחי מדינת ישראל !

      יחי נשיא המדינה ורעייתו !

יהודה גרינקר, יסוד המעלה\ ב' דחול המועד סוכות תשי"ט

דברי יהודה גרינקר בחג יובלה ה -75 של יסוד המעלה. סיום הספר

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו

 

בשנת תרע"ב 1912 מרדו שוב ערביי פאס במלך חפיד, ופשטו על המללאח, שדדו ורצחו אירופאים רבים ויהודים. חיל המצב הצרפתי במקום לא יכל להחזיר הסדר על כנו. רק לאחר שביצעו את זממם הגיעה תגבורת ממכנאס ואז הפגיזו העיר, ונפגעו שני בתי כנסת ובהם כתבי יד רבים, יהודים רבים נשארו מחוסרי כל, רעבים ללחם. ויהודי צפרו הגישו עזרה ליהודי פאס סך 750 דורו.

בשלהי שנת 1912, נסע מולאי חפיד לצרפת, על כסא מלכותו עלה אחיו הצעיר מולאי יוסף שנשאר מלך עד מותו בשנת 1927.

בסיון שנת תרע"ד  1914 החלה מלחמת העולם הראשונה, אף שמרוקו רחוקה הייתה מזירת הקרב, הורגשה המלחמה בה היטב. מוצרים רבים התייקרו, ומצרכים אחרים נעלמו מהשוק. בעיקר היה מחסור בסוכר ובנפט, חומר הבעירה היחיד בו השתמשו אז.

בשנה זו ביקר החוקר ד"ר נחום שלוסץ, איש נכבד וחשוב בעיני הממשל הצרפתי, בערי מרוקו. הוא נתקבל גם בצפרו בכבוד גדול, לקח אתו כמה כתבי יד יקרים שהיו בצפרו, ביניהם "ספר התקנות", ספר יקר בו רשמו תקנות הקהילה מיום היווסדה.

התקופה החדשה

אף שהצרפתים נכנסו למרוקו בשנת 1911, לא הספיקו לפתח שום פעילות עד שהוכרזה מלחמת העולם הראשונה, וכל המשאבים הופנו אליה. רק לאחר המלחמה בשנת 1919, התפנתה הממשלה הצרפתית לביסוס שלטונה במרוקו, לארגון מנגנון יעיל לספק שירותים שונים לאזרח, לחקיקת חוקים, שיכניסו סדר חדש ולכינון משטר מתקדם בחברה המרוקאית.

בין היתר הוצאו בשנת 1919 כמה דהירים הנוגעים לארגון הקהילות ומוסדותיהן.

חוקי בתי הדין הרבניים.

בערים הגדולות נקבע "תקן" של בתי הדין של שלושה דיינים, הנחשבים פקידי ממשלה [[fonctionnaires d'etat, ומשכורתם משתלמת על ידי הממשלה. בערים הקטנות תקן של דיין אחד, [Delegue]הכפוף לבית הדיו האזורי, ומשמש כנציג בית הדין האזורי בעיירתו. בפאס נתמנה הרב וידאל הצרפתי לראש בית הדין (חשון תר"פ). בצפרו נתמנה רבי שלום אזולאי לדיין העיר, הכפוף לבית הדין של פאס, בתפקיד זה כיהן עד פטירתו בט"ו בשבט תרפ"ב.

עם פטירתו היו שני מועמדים לכס הרבנות, רבי אבא אלבאז ומור אבי זצ"ל. (המחבר). בבחירות הראשונות נבחר מור אבי ז"ל. משראו אחדים מהקהל שמור אבי ז"ל נבחר, דבר שלא היה לרצונם, סיבבו פני הדברים, עד שנערכו בחירות אחרות ובהן עלה בידי תומכי הרב אבא אלבאז ז"ל להביא לידי בחירתו.

הוא כיהן בתפקיד רב העיר עד שנת תרצ"ח. עם פטירתו נתמנה מור אבי ז"ל לדיין העיר. בשנת תש"ב –נפל צור אבי זצ"ל למשכב,  ונתמניתי אני הקטן כממלא מקומו.  ביום כ"ג תמוז תש"ב 1942 – ובחודש כסלו 1945 נתמניתי רשמית לדיין העיר בחיי מור אבי זצ"ל. עד שנת תשכ"א, כשקטנה קהילת צפרו בגלל העליה לארץ ישראל, ולא הוענק לה יותר תקן של משרת דיין העיר.

חוק ועדי הקהילה.

באותה שנה הוצא דהיר המחייב מינוי ועד קהילתי. בצפרו נתמנו כחברי הועד : מרדכי צבח הנ"ל, אהרן אזולאי, אלישע אג'ייני, אליהו אסודרי. הועד הוא גוף המייצג את הקהילה אצל השלטונות. כמו כן מונו שני נציגי הקהילה במועצת העיר. הראשונים שמונו לתפקיד זה היו, שלמה פוני ואליהו אזולאי.

מינויים של הועד, ושל הנציגים במועצת העיר, חודש כל שנתיים ללא בחירות. רק לאחר שהצרפתים ביססו את שלטונם, בוטל הממשל הצבאי, ובמקומו נתכונן ממשל אזרחי, הונהגו בחירות לועד ולמועצת העיר.

חוק סופרי בתי דין.

בחודש אדר תרע"ט – 1919 – יצא דהיר לקביעת סופרים מוסמכים שישמשו כנוטריונים מוכרים ליד בתי הדין הרבניים. לשם כך, כל הסופרים שבכל הערים, חוייבו לעבור בחינה שבעקבותיה תוענק להם תעודת כושר לשמש כסופרים. לסופרים מפאס ומכנאס וצפרו נערכה הבחינה בעיר פאס, מור אבי ז"ל, שהיה סופר ותיק ומנוסה, נתבקש על ידי רבי וידאל הצרפתי, אב בית הדין של פאס להכין שאלון הבחינה. ואכן הוא הכין שאלון, והוא עצמו נבחן בו. ומאז היה אבא סופר בית הדין בצפרו עד שעלה על כסא הרבנות.

תעודה מספר 278

פאס יע"א 16 אדר 679

רב אחאי ורב רחומאי, כויה גופאי, הרב המופלא, גודלו וטובו מלא, כבטוד קדושת תורתו כמוהר"ר ישמח עובדיה הי"ו.

צפרו יע"א.

לשלם אין קץ. תעלם די ליום זאנא לק'אדן די זילינאר ליוטי ירום הודו די יוצלך דאכל הר=אדי נסכא מננו בלערבייא, כיף יתמסווי סופרים דיפ]אס ומקנאס וצפרו יע"א וכולסי יכון עלא יידדי דהיינו יאנה נזרבהום בכתב ובעל פה דהיינו כל אחד יכתב דלכתבות ודשטרות ןיכון בקי בהם עאד נעטיה לק'אדן יכון סופר.

והאד אסי כוללו נחדאז נסממיהום אה"ה פי 10 אבריל למאזי ופי 15 אבריל או 17 יכונו הינא ונזרבהום, ביהא ידא נתין תסכן הינא פי פאס ותכדם סופר ראך נכתארך נתין לוולי ווילא גראדך תבקא פצפרו ראך תכון נתין סופר למכייר.

ביהא עלמנא בכרי לדעת מה יעשה ישראל, טוהאד סי כוללו הוא ביני ובינך סוד נכמס, ונתין נחבך תתעדב תסרדלי באר היטב ואחר ליסטא דתזרביאת די פאס נסקסיהום בכתב ובעל פה כול חאזא תכון מנאיין למקור דייאלהא באס נזיד נאקדדהא מעא די מרססי אע"ה מן נחלת שבעת עט סופר וכו…

פעמוני זהב וכו…באס יכון סדורים לפני חית יכונו לחקקאם גאלסין מעאי, וחית תקרא האד נסכא דלערבייא תקדר תוריהא לידידנו הרב הגאון מוהר"ר שלם אזולאי הי"ו באס יכון ירד באלו במקומו פסופרים ומא תביינלוסי חתא סי ענין די כתבתלך.

ובפרט לעניין די כבודך, נחבך תחרס פדי כתבתלך באס נכון מכ'בר יפה שעה אחת קודם ועמך הסליחה רבה כנפשך שבעך וכנפש נאמן אהבתך ושמ"ח בתורתך תורת חיים.

והוא הצב"י וידאל הצרפתי הי"ו כן יהי רצון.

תרגום תעודה מספר 278.

לשלם אין קץ. הריני חהודיע לך שהיום הגיע לידי מאמר של הנציב העליון זינירל ליוטי ירום הודו. רצוף בזה העתק ממנו בערבית, ובו תקנון שעל פיו יתנהגו הסופרים של הערים פאס מקנאס וצפרו יעזרם האל. הכל יהיה על ידי.

דהיינו שהסופרים יבחלנו אצלי בכתב ובעל פה וכל אחד יכתו שלוש שטרות מהמסובכים ביותר לדוגמה שטר משכונה, מתנת שכיב מרע, ומכר בהטבה ועוד. וכל סופר יהיה נשאל בהלכות הנוגעות לעדות ולשטרות ויהיה בקי בהם.

ואחר כך יתמנה על ידי להיות סופר, והמנויים הללו יהיו על ידי בתאיך 10 לאפריל הבא ובחמישה עשר לאפריל או שבעה עשר יהיו כל הסופרים כאן לבחינה, לכן אם ברצונך לדור בעיר פאס ותהיה סופר אני אתמוך בך אתה ראשון.

ואם ברצונך להשאר בעירך עיר צפרו אתה תהיה הסופר המובחר. לכן עליך להודיע לי בכדי לדעת מה עלי לעשות, והכל ביני ובינך סוד נכמס. ואני מבקשך להטריח את עצמך ותשלח לי באר היטב רשימת של בחינות בהלכה ושאלות שאשאל את הסופרים בכתב ובעל פה וכל שאלה יבוא בצדה המקור מספר הפוסקים, ואשוה את רשימתך עם מה שהעתקתי מספר נחלתץ שבעה.

הערת המחבר שהוא בנו של הרב ישמח עובדיה זצוק"ל : ראה בספר חשמ"ח לבב בחושן משפט סימן כב ושם נדפסה הרשימה שסדר מור אבי ז"ל לבחינות הללו וקרא לה בשם מסכת סופרים. ושמעתי מפיו ז"ל שכשהגיע תורו לבחינה הנכרת עמד הרב וידאל הצרפתי ז"ל במלוא קומתו ופנה לאנשי הממשל ואמר להם שאין אנו כדאים לבחון את הרב הזה והוא בחכמתו הגדולה ראוי והגון לבחון אותנו. אך מפני הפורמליות של החוק נשאל אותו שאלות אחדות. עד כאן לשונו.

וספר עט סופר וכו…פעמוני זהב וכו… ויהיו סדורים ךפני יען שבשעת הבחינה יהיו נוכחים אנשי הממשל, ואחרי שתעבור על העתק התקנון הרצוף בזה תוכל להראותו לידיינו הרב הגדול מרנו הרב רבי שלם אזולאי ה' יחייהו וישמרהו ובזה יתן תשומת לבו לסופרים שבעיר.

ולא להגיד לו משום דבר שכתבתי לך לעיל ובפר בעניין של כבודך. ואבקשך להזדרז במה שביקשתי ממך שעל ידי כן תהיה לי ידיעה מבוררת בבחינות הללו ויפה שעה אחת קודם ועמל הסליחה רבה כנפשך וכנפש נאמן אהבתך ושמח בתורתך תורת חיים.

והוא הצעיר בישראל וידאל הצרפתי ה' יחייהו וישמרהו כן יהי רצון

סוף התעודה

מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה-המצור על העיר צפרו-עמוד 175

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

אושפיזא – אושפיזין luspizin ,spizin ,uspizin  – אורח, כינוי לנשמות אבות האומה הבאות, לפי הקבלה, להתארח בסוכה בחג הסוכות:

1)האד לפראנק די כא נעטי לעני בשביל חלק אברהם אושפיזא קדישא האדא בשביל יצחק אושפיזא קדישא ־ הפרנק הזה שאני נותן לעני [הוא] בשביל חלק אברהם (…), זה בשביל יצחק (…)

. 2) אושפיזין קדישין כא יבארכוה [־מברכים אותו [לכבוד די אושפיזין קדישין, שבעה אושפיזין]

אות lötiyöt ,ötiyöt ,öt – אחת מאותיות הא״ב:

1) אוו סי אות די כצצו גיר יתסקל… ־ [בחול המועד אסור לכתוב., אבל אם היה…] או איזו אות שחסר רק להבריק אותה [מילולית: אותו] מותר להבריק אותה

2) עטאני פידי זוז דלאותיות =נתן לי בידי שתי אותיות

בדוק לקותיות = באותן האותיות…

אות באות: יקרא… אות באות תיבה בתיבה ־ יאמר [תיקון חצות] אות באות תיבה בתיבה

אות ברית קודש – לשון נקייה לאיבר הזכרות: כאנו ינזבאדו תולעים מן לגוף דייאלו ובפרט מן אות ברית קודש דייאלו = היו יוצאות תולעים מגופו, ובפרט מ״אות ברית קודש״ שלו.

אז: ולכתיר תפלה דנהאר תאני די ר״ה דאז רחמים גוברים = [על האדם להתפלל בכוונה] ובמיוחד ביום השני של ר״ה, שאז רחמים גוברים .

אזכרה lazkara ,lhazkara ,azkara (ד) — ציון יום פטירתו של אדם:

הערת המחבר: מילים נוספות לציון אותה משמעות: פקידה [pquida] בפ״א דגושה — בעיקר בפאס (ראה פקידה); יארצייאט(דוגמה 2, וראה גם ערך יארצייאט); משמרה mesmara]]: למשמרה די איכא, לילת למשמרה (מ) — לא מצאתי לה תיעוד בכתב. על פי לסלאו, (עט׳ 67) המשמעות של המילה משמרה היא מצומצמת יותר — סעודת האבלים אחרי שבעת ימי האבל; אולם לדברי האינפורמנטים המשמעות היא אזכרה חודשית או שנתית.

 1) תעמאלת תפכירא (אזכרה ) להאדוך נאס די מאתו פלגיררא = [בערב יום העצמאות] נעשתה אזכרה (אזכרה) לאותם אנשים, שמתו במלחמה

 2) יעמלו (יארצייאט) ״אזכרה״ די 2 דננאס = יעשו (יארצייאט) ״אזכרה״ לשני אנשים [שהיו מגדולי ישראל, הרצל וביאליק]

אח] – כינוי חיבה הפותח ביטויים שיש בהם פנייה ישירה או עקיפה לציבור:

1) אחי ועמי.

2) אחינו היקרים

3.) ודאבא אחינו בני ישראל, כיפאס מא תקבדנאס לכלעא… ־ ועכשיו, אחינו בני ישראל, איך לא יאחז בנו הפחד…

4) אחינו שבגולה

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 106

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- L'operation Yakhine -Isser Harel

L'operation Yakhine

Malgré les succès sur le terrain, j'étais parfaitement conscient que par ces seules voies on n'arriverait pas à résoudre le problème des juifs du Maroc. Début 1961. le roi Mohammed V disparut soudainement et son fils Hassan monta sur le trône. Après une période de tâtonnement, le nouveau souverain essaya de se forger une nouvelle ligne politique indépendante. Il devait essayer, avec prudence, de se détacher des liens trop étroits avec Nasser et sa politique violemment anti­occidentale. Il avait besoin du soutien économique de l'Occident et était arrivé à la conclusion qu'il lui fallait améliorer l'image de son pays aux Etats-Unis et en Europe – mais sa politique envers Israël et la Alyah ne subit aucun changement à ce stade. C'est pourquoi nous avons poursuivi notre double pression sur le jeune roi: en continuant la Alyah clandestine et en faisant appel à l'opinion internationale.

Je pensais que notre activité clandestine et les persécutions contre les juifs finiraient par devenir un fardeau insupportable pour le nouveau régime. Il était indispensable de briser le cercle vicieux et d'arriver à un arrangement quelconque avec le gouvernement du nouveau roi.

Par l'intermédiaire de personnes juives et de personnes de bonne volonté non- juives, nous avons établi des liens avec des personnalités hauts-placées de l'entourage du souverain. Ce fut le début de négociations secrètes harassantes, au cours desquelles nous devions en permanence être sur le qui-vive de crainte qu’on n'essaye de nous mener en bateau.

Nos interlocuteurs marocains nous avaient posé quatre conditions:

La sortie des juifs serait officiellement dirigée vers un autre pays, autre qu'Israël.

La sortie doit se faire le plus possible dans le secret.

Paiement d'un dédommagement financier important.

Cessation des activités clandestines jusqu'à l'accord.

Les trois premières conditions ne nous posaient pas de problème. Par contre la quatrième nous mettait face à un grave dilemme – de crainte qu'on ne s'en serve uniquement pour nous tromper – mais nous avons fini par l'accepter, le coeur lourd, afin de ne pas manquer cette occasion historique.

Les négociations prirent ensuite un cours pratique. Il fut conclu que la réalisation de la Alyah du Maroc sera confiée à l'organisation juive américaine, la HIAS. Les hommes de la Misguéret devaient occuper en fait les postes de commandement. Il fut aussi conclu que les départs se feraient avec des passeports collectifs, chose qui était en notre faveur. Puis ce fut l'heure de la première épreuve. Les Marocains avaient exigé un premier versement important sur le compte des opérations futures. Je me suis adressé au ministre des Finances Levy Eshkol qui m'a dit simplement: "d'abord je ne dispose pas d'une telle somme, et second, qui me garantit qu'on ne va pas nous mener en bateau?"

J'ai demandé alors l'aide de Ben-Gourion qui m'a posé la question: "quelle preuve as-tu que ce n'était pas une tromperie?"

Je lui ai répondu qu'il n'y avait aucune garantie mais que cela valait la peine de ne pas rater une occasion aussi historique. Sur le champ, Ben-Gourion a appelé Eshkol et lui a intimé l'ordre devant moi de trouver la somme nécessaire. L'opération " Yakhine" pouvait commencer.

Malgré nos doutes, les Marocains ont tenu parole et respecté leurs engagements et au bout d'un certain temps la merveilleuse opération prit son envol. Alors des milliers de olim ont entamé leur sortie du Maroc par avions par bateaux, et après un court transit en Europe, arrivaient en Israël.

Sous la pression de l'opposition marocaine et de la propagande de la Ligue Arabe, il y eut des périodes d'arrêt et de suspension; des périodes de grande tension, mais après chaque interruption l'opération devait reprendre jusqu'au départ du dernier juif qui le désirait. Quant à ceux qui restaient, ils pouvaient également être sûrs de pouvoir partir quand ils le voudraient; l'obtention de passeports ne posait plus de problème.

Au cours de l'opération Yakhine quelques 85,000 juifs marocains sont montés en Israël et dans le cadre de la Alyah clandestine, quelques 25,000 juifs avaient quitté le Maroc; soit au total 110,000 depuis l'indépendance marocaine. Il est difficile de décrire la coopération et l'atmosphère de délivrance qui emporta le judaïsme marocain – des juifs qui étaient disposés dans toutes les circonstances et dans toutes les conditions de répondre à l'appel de Sion.

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo L'operation YakhineIsser Harel-page 103

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 136 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב   ינו »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר