ארכיון יומי: 27 בדצמבר 2019


מי יהיה השר היהודי יגאל בן-נון

מי יהיה השר היהודי

יגאל בן-נון

באדיבותו של המחבר, יגאל בן-נון

קלפים רבים נטרפו בהנהגת הקהילה היהודית במרוקו בשנות החמישים של המאה העשרים בעקבות ההצעה למנות שר יהודי בממשלת מרוקו העצמאית. האם יהודי מרוקו רצו להיטמע בחברה המרוקנית, לשמר את המעמד שהיה להם בימי הצרפתים או לעלות לישראל? המהומה הפוליטית חשפה את המבוכה

סיום שלטון החסות הצרפתי במרוקו הטריד את ראשי מדינת ישראל. מאבקה של התנועה הלאומית המרוקנית נגד שלטונות החסות הצרפתיים גרם לאי נוחות בקהילה היהודית ורבים חשו כי עליהם לעזוב את מרוקו. בישראל היו משוכנעים כי כאשר המרוקנים ייטלו לידיהם את השלטון יתערער ביטחונם של היהודים במדינה והם ייאלצו להגר, ולכן יש לעשות מאמץ להגן עליהם בתקופת המעבר. מסר של הרגעה במאי 1954 החלו נציגים של ארגונים יהודיים בינלאומיים לגלות עניין ביהודי מרוקו בשל החשש כי תהיה החמרה ביחס אליהם. החשש התעורר לאחר שבאוגוסט 1953 הגלו הצרפתים למדגסקר את הסולטן מוחמד בן יוּ סף שהגן על היהודים. הקונגרס היהודי העולמי שהתכנס בקיץ הגיע למסקנה שעליו להידבר עם התנועה הלאומית במרוקו במטרה להבטיח את שלומם של היהודים במעבר מחסות צרפתית לעצמאות. לא היה קל ליצור הידברות עם אנשי התנועה הלאומית, שכן הארגונים היהודיים בצרפת, בארצות הברית ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת, תמכו במדיניותה בצפון אפריקה ולא האמינו שהיא תוותר על מרוקו. אנשי הקונגרס היהודי העולמי שראו את הנולד ניסו לפעול מבלי לערב את הקהילה היהודית במאבקה של התנועה הלאומית בצרפתים.

ג'ו גולן, שפעל בשליחותו של נשיא הקונגרס נחום גולדמן, קיבל מראשי התנועה הבטחה כי מפקדי צבא השחרור יימנעו מפגיעה ביהודים וכי לא יאונה להם כל רע. במקביל הרבה הסולטן מוחמד בן יוסף, שלאחר המלכתו כונה מוחמד החמישי, בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית. ההנהגה המרוקנית, שביקשה להוכיח לעולם כי המדינה החדשה תתנהל בדרך דמוקרטית, ראתה בארגונים היהודיים העולמיים מפתח להשפעה על דעת הקהל העולמית. מעבר לשיקולי תדמית, לקראת המעבר לעצמאות התנועה הלאומית הייתה זקוקה לשכבת המשכילים היהודים, ואלה קיבלו תפקידים רמי מעלה במדינה המתחדשת. אלא שלמרות הצהרות ההרגעה שררה בישראל דאגה רבה. המוסד הישראלי לא ייחס חשיבות להבטחות שנתנו מנהיגי התנועה הלאומית המרוקנית. הוא חשש כי הם יפנו להן עורף ברגע שיקבלו את עצמאותם, ועל כן דרש מממשלת ישראל תקציבים להוצאת היהודים מרוקו במהירות האפשרית. באותה עת התגבשה החלטה בקרב ההנהגה המרוקנית למנות יהודי לשר בממשלה העתידית כמחווה פוליטית והומניטרית כלפי הקהילה היהודית, למרות שהנהגתה לא נטלה חלק במאבק לעצמאות. ההנהגה המרוקנית העריכה כי מחווה כזו כלפי היהודים תמצא חן בעיני אחיהם בעולם.

32 מועמדים

הודעתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי כי בדעתו למנות שר יהודי התקבלה באווירה של אי יציבות. הוא סבר כי אין למנות לתפקיד יהודי המזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי או עם ההנהגה היהודית הישנה. הוא לא רצה למנות נציג רשמי של הקהילה מפני שהמינוי הוא אישי, וגם אדם המזוהה עם מפלגת אל־אסתקלל – מפלגת העצמאות אשר ניהלה את המאבק בשלטון הקולוניאלי והייתה בתחרות עם אנשי הארמון – לא היה ראוי בעיניו. יהודים שנמנו עם האינטליגנציה תמכו באותם ימים בהשתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקנית וראו עצמם מרוקנים לכל דבר בלי להתכחש ליהדותם, ועל כן ראש הממשלה המיועד הבין שנציג מחוגים אלה לא יזכה לתמיכת הרחוב היהודי המסורתי. הניסיון להימנע מכל המלכודות הפוליטיות האפשריות הוליד תהליך בחירה מורכב ורב תהפוכות. מספר האישים שראו עצמם ראויים לתפקיד הגיע ל־32 .בין המועמדים היו הוגה הדעות והפובליציסט קרלוס דה־נזרי, ההיסטוריון יצחק דוד עבו, איש העסקים סם בן־אזרף, נציג הנציבות הצרפתית מוריס בוטבול, חסיד זרם ההשתלבות ג׳ו אוחנה, פליקס נטף שהיה בעל אזרחות צרפתית ומקס לב שהיה מהתומכים המובהקים בלוחמי השחרור המרוקנים. אולם רק לארבעה מועמדים היה סיכוי להיבחר: ז'אק דהן, מאיר טולדנו, ג'ו אוחנה ולאון בן־זקן. כל הנציגים היהודים התנגדו להקמת משרד לענייני יהודים ודרשו לקבל תיק ממשלתי רגיל, שכן רק כך יוכיחו ראשי התנועה הלאומית שהם רואים ביהודים אזרחים מן המניין.

המלך מוחמד החמישי הרבה בהצהרות שמטרתן להרגיע את היהודים שחששו למעמדם במדינה העצמאית, אך למרות ההצהרות שררה בישראל דאגה רבה.

הטוענים לשררה מזכיר מועצת הקהילות היהודיות ז'אק דהן, שהיה בעל ידיעה מעמיקה בערבית ספרותית, היה מועמד מוביל. אלא שמוסדות הקהילה נתמכו באופן רשמי על ידי הנציבות הצרפתית במרוקו, וכך נתפס דהן – שלא היה מקורב לתנועה הלאומית בשנות מאבקה – כמשרת שלטון החסות. הכיוונים שמהם הגיעה התמיכה בדהן רק המחישו את הבעייתיות שבמועמדותו. ראש ממשלת צרפת אדגר פור הורה לנציב אנדרה דובואה להבהיר לראשי התנועה הלאומית שהוא תומך במועמדותו של דהן, ואף ביקש כי סם נהון, סגנו של דהן במועצת הקהילות, ימונה לתפקיד חשוב בממשל החדש. דהן ונהון זכו גם לתמיכת ארגון כל ישראל חברים (כי״ח) וראשיו רֶנֶה קסן והסופר אנדרה שורקי. ארגון זה תרם יותר מכל להתערות הקהילה בתרבות הצרפתית ונמנע עד אז מתמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית. לקראת יציאתה של צרפת ממרוקו חש ז'אק דהן בשינויים העומדים להתחולל במדינה וביצע תפנית בעמדותיו הפוליטיות. הוא האשים את המרשל ליוטה, סמל המעצמה הצרפתית במרוקו, בהנצחת השמרנות בקרב הקהילה. מצויד בגיבוי של שלטונות צרפת ושל המפלגה הדמוקרטית לעצמאות – מפלגת הליברלים המקורבת לבית המלוכה – ביקש דהן לזכות גם בתמיכת ראשי הקונגרס היהודי העולמי שאותם הדיר בעבר מהשפעה על מועצת הקהילות.

במקביל הידק דהן את קשריו עם הוועד היהודי האמריקני, וזה פנה לראש הממשלה בעניינו. למרות יתרונותיו של דהן היו לראשי השלטון החדש שיקולים אחרים. המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן היה זה אך טבעי מבחינתם לפנות ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי – שלנציגיהם היו קשרים עם ראשי המפלגות במרוקו – מבלי להתייעץ עם ראשי הקהילה ובלי לשתפם במגעיהם. המועמד הנגדי היה המשפטן מאיר טולדנו, עורך הדו שבועון הפרו ישראלי המובהק 'נוער' — Noar  שיצא לאור בצרפתית. טולדנו תקף מעל דפי עיתונו את דרישתו של ז'אק דהן להעניק מעמד של מיעוט לאומי לבני הקהילה ולתת להם זכויות ייחודיות. טולדנו אימץ את הגישה המקובלת במדינות מפותחות שבהן שולבו היהודים כאזרחים בעלי זכויות שוות ולא כבני מיעוט מוגן. הוא היה מהראשונים שתמכו בשילוב יהודי מרוקו בחברה הכללית, אך לא ויתר על אהדתו לישראל. בהדרגה חידד טולדנו את עמדותיו והדגיש את תמיכתו בהתערות יהודית גם בפוליטיקה המרוקנית. עמדות אלה, לצד קשריו עם ראשי הקונגרס היהודי העולמי, הפכו אותו למועמד אידאלי בעיני מפלגת אל־אסתקלאל. מי שתמך בעקביות בתנועה הלאומית היה ג'ו אוחנה שראה סתירה בין תמיכה בציונות לבין השתלבות במדינה המרוקנית העצמאית. הוא ראה בטולדנו אופורטוניסט המנסה לאחוז בחבל משני קצותיו. העלאת שמו של אוחנה כמועמד הציתה סערה בקרב היהודים שטענו כי מי ששולל את עצם קיומה של הקהילה היהודית לא יכול לייצג אותה. אוחנה השתייך למפלגת אל־אסתקלאל, אך זו גילתה סובלנות כלפי המוסדות היהודיים אף יותר מאוחנה עצמו ולכן המפלגה לא הציעה אותו כמועמדה לתפקיד. חלוץ התמיכה בתנועה הלאומית המרוקנית היה בעיני חברי מפלגתו מרוקני מדי ופחות מדי יהודי.

המחווה כלפי הקהילה היהודית הייתה אמורה להרשים בעיקר את פטרוניה הבינלאומיים, לכן פנו ראשי השלטון ישירות אל ראשי הקונגרס היהודי.

מה יגידו נציגי הקונגרס?

 בחירת טולדנו נראתה ודאית. 15 מתוך 21 שרי הממשלה החדשה תמכו בו. מתנגדיו היחידים היו שרי המפלגה הדמוקרטית לעצמאות. הם הסתייגו מזיקתו למפלגת אל־אסתקלאל והעדיפו על פניו את חבר מפלגתם סם בן־אזרף או את ז'אק דהן. מי שהכריעו לבסוף את הכף לא היו ראשי השלטון החדש, לא ראש ממשלת צרפת ונציגיו בנציבות וגם לא מוסדות הקהילה היהודית אלא ראשי הקונגרס היהודי העולמי. לנציגם אלכסנדר איסטרמן היה מועמד אחר לכהונת שר. מטעמים דיפלומטיים הוא נזהר מלהביע את עמדתו בגלוי ושמר את זהותו בסוד. על אף שטולדנו היה נציג הקונגרס היהודי העולמי במרוקו ראשיו לא התלהבו מפנייתו ללאומיות המרוקנית ושמרו לו טינה על כך.

בזהירות דיפלומטית הם הביעו אי שביעות רצון עדינה ממועמדותו כל אימת ששמו הועלה על ידי ראשי השלטון. איסטרמן העדיף את ד״ר לאון בן־זקן, רופא שפעילותו הציבורית התרכזה במלחמה בשחפת ובניהול מוסדות רפואיים, על פני טולדנו שהיה אופורטוניסט לטעמו. בן־זקן דגל בזהות יהודית קהילתית מהולה בציונות מתונה לצד הפגנת אהדה פושרת לזכות המרוקנים למדינה עצמאית. הוא סירב להצעת ראשי התנועה הלאומית לחתום על המנשר לעצמאות שיזמה התנועה הלאומית בינואר 1944 ,ולאחר קבלת העצמאות הוא תמך בהשתלבות היהודים במרוקו כקהילה בעלת מעמד מיוחד שצרפת או מעצמה זרה אחרת תהייה ערבה לו. הוא טיפל בעניינים קהילתיים מבלי להצטרף לאף מפלגה, וכיבד את המסורת בפומבי למרות שהיה אתאיסט. בניגוד לטולדנו בן־זקן לא קרא להשתלבות בחברה המרוקנית ולא נטה לכיוונם של המהפכנים הלאומיים. ככל בני דורו הוא רחש אהדה לצרפת, אך תיעב את נציגיה במרוקו. בזכות עמדותיו – שלא היו קיצוניות לשום כיוון – העדיפו ראשי הקונגרס היהודי העולמי, מקורבי הארמון והשמרנים שבמפלגת אל־אסתקלאל את בן־זקן על פני טולדנו שזכה לתמיכת האגף המהפכני יותר של המפלגה בראשות מהדי בן ברכּה.

ראשי התנועה הלאומית וראש הממשלה המיועד פנו לאיסטרמן פעמים אחדות בבקשה שינקוב בשמו של המועמד שהקונגרס היהודי העולמי תומך בו לכהונת שר, אך הוא העדיף שלא להתערב בעניין. הוא וחבריו שמרו על ניטרליות, נמנעו מלנקוב בשמות והסתפקו בהערות כלליות על כישוריהם של המועמדים. הם השמיעו קולות של הסכמה כשהוזכר שמו של בן־זקן ושתקו כשהוזכר שמו של טולדנו, והרמזים המגומגמים הספיקו לראש הממשלה כדי להחליט כי לאון בן־זקן הוא המועמד המתאים לכהן כשר בממשלה. הפיצול היהודי נחשף הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי בשישה בדצמבר 1955 ,אך כבר למחרת השתנה מצב הרוח כשהתברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר. הוא העדיף לשמש בתפקיד משמעותי יותר, כמו שר הבריאות או שר השיכון, וראש הממשלה שלא יכול היה לקבל את דרישתו ויתר על מועמדותו. לא נותר אלא לחדש את ההתמודדות בין דהן לטולדנו. מועמדותו של טולדנו נראתה שוב כמעט ודאית. כשהתברר לראשי הקונגרס שבן־זקן עומד בסירובו הם השלימו עם מועמדותו של טולדנו, שהיה עדיף בעיניהם על פני ז׳אק דהן, אבל השמועה על התנגדותם הראשונית לטולדנו נפוצה בחוגים הפרוגרסיביים של הקהילה ועוררה את הסתייגותם מטולדנו.

איסטרמן הכחיש בשפה רפה ומתפתלת את התנגדות הקונגרס, אך למרות בקשתו של ראש הממשלה המיועד מבַּארֶכּ בִּכַּאי שיצהיר בכתב על אי התנגדותו תשובתו הייתה מסויגת. הוא כתב כי אם הוד מעלתו רואה בעין יפה את מינוי מאיר טולדנו לתפקיד שר הקונגרס תומך בהחלטתו. בִּכַּאי וחבריו חשו כי אין לטולדנו תמיכה מספקת בקהילתו ובעולם היהודי, ולכן הם ביקשו מנציגי הקונגרס כי ישכנעו את בן־זקן לקבל את משרד הדואר. איש העסקים ד״ר יצחק כהן־אוליבר, ידידו של יורש העצר הנסיך מולאי חסן, נפגש לשיחה עם בן־זקן. בן־זקן הבהיר שאינו רוצה לכהן כשר בתחום שהוא אינו בקיא בו, אך כהן־אוליבר הזהיר אותו כי אם יסרב להצעה עלול להיבחר מועמד ראוי פחות שיגרום נזק לקהילה. אחרי פגישתם זימן בִּכַּאי את בן־זקן לפגישה שנערכה ברבאט ב־26 בדצמבר, ולאחר ששוחחו כשעה הסכים בן־זקן להיפגש עם המלך עוד באותו יום. בתו של בן־זקן סיפרה כי כשאביה שב לביתם שבקזבלנקה לאחר שנפגש עם המלך הוא אמר: הם הפילו אותי בפח. כך הוכרעה בחירתו של השר היהודי. הפובליציסט קרלוס דה־נזרי תיאר את התהליך המפותל שגרר הרצון למנות שר יהודי כשיקוף מדויק של הסחרור שאחז בקהילה היהודית לנוכח הנכונות לשלבה במעגל הפוליטי: אם הצטייר אחד המועמדים כמוביל, מיד נחתו מכל עבר מברקים ותיקים שהוכנו בחופזה. תחת עיניו הפקוחות של השלטון החדש התערטלה יהדות מרוקו, חשפה את חולשותיה ואת פצעיה הנסתרים, ופרסה בראש חוצות את יריבויותיה הפנימיות הנצחיות שלא משיגות דבר כשהן עוברות את תחום המושב הקהילתי Nesry De Carlo  Les Israelites marocains  a l'heure du choix

הבשורה על צירוף לאון בן־זקן לממשלה התקבלה בשמחה במשרדי הקונגרס היהודי, אך התברר שבן־זקן סירב להתמנות לשר הדואר.

מועמד וקוץ בו

ההתלבטות בין המועמדים חשפה את סבך הנאמנויות שבו היו יהודי מרוקו נתונים. כל מועמד ייצג זיקה מסוימת שהפכה אותו למועמד ראוי אך גם היוותה בעיה

ז׳אק דהן מזכיר מועצת הקהילות היהודיות בעל מעמד במוסדות היהודיים ובקיא בערבית ספרותית

אבל מזוהה מדי עם השלטון הקולוניאלי הצרפתי

ג׳ו אוחנה פעיל במפלגת אל־אסתקלאל תמך בהיטמעות היהודים במדינה המרוקנית העצמאית

אבל היהודים התנגדו למועמד המתנגד לעצם קיומן של הקהילות

מאיר טולדנו עורך הדו שבועון הפרו ישראלי ׳נוער׳ תמך בהשתלבות היהודים כאזרחים מן המניין

אבל תמיכתו בלאומיות המרוקנית עוררה את התנגדות הקונגרס היהודי

לאון בן־זקן רופא ומנהל מוסדות רפואיים שנלחם בשחפת בעל עמדות ביניים בכל הנושאים שבמחלוקת

אבל סירב להתמנות לשר הדואר

שר בסבך הנאמנויות.

 בהודעה שמסר בן־זקן לעיתונות עם היבחרו נאמר:

להוד מעלתו סידי מוחמד הייתה הזדמנות להביע את אהדתו לבני דתי ולמרוקנים המוסלמים. מינוי שר יהודי הוא סמל חשוב. למעשה תיק זה נמסר ליהודי בתור מרוקני ולא לנציג היהודים במדינה זו (ג'ו גולן, "מרוקו 1956 ,"כתב יד, ארכיון אסתר גולן(. אחרי בחירתו למד בן־זקן ערבית ספרותית וחבש לראשו תרבוש אדום כשהשתתף בטקסים רשמיים. על אף שמונה בשל היותו יהודי הרי שבמהלך כהונתו היה עליו להלך בין הטיפות: לייצג את היהודים בלי לשדר שיש הבדל בינם לבין אחרים. כחודש לאחר מינויו, בינואר 1956 ,גילה בן־זקן השמרן אומץ לב וקיים פגישה חשאית עם עמוס רבל, יו״ר מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית במרוקו, אך רבל התרשם שהשר עצבני ומפוחד. בן־זקן הסכים להמשיך במגעים בתיווכו של סם בן־אזרף ששיתף פעולה עם ישראל, אך התנגד להסתרת ההגירה מהשלטונות וציפה שישראל תלך בדרך המלך הדיפלומטית. הוא גם הציע כי הגורמים שיעסקו בהגירה בגלוי ובהסכמה לא יהיו זרים אלא יהודים ממרוקו. את הצעתו של רבל להקים אגודת ידידות של שתי המדינות דחה בן־זקן לעתיד והעדיף לא ללחוץ על ממשלתו להכריז הכרזות נוספות המבטיחות את זכויות היהודים, כיוון שהדבר גורם ליהודים לתהות למה מתפרסמות הכרזות כה רבות אם הכל בסדר.

השר בן־זקן הדגיש באוזני רבל כי אין לשלול את שילוב היהודים בחברה המרוקנית, וכי ההיבדלות של יהודים ממוסלמים היא תוצאה של השפעות חיצוניות. בפער בין הנאמנות למרוקו לבין הרצון להגר לישראל נתלה בן־זקן בהצהרתו של הנסיך מולאי חסן מינואר 1956 , שלפיה טבעי כי עיני היהודים תהיינה נשואות לישראל ועיני המוסלמים לקהיר – שבתקופת נאצר מיצבה את עצמה כמנהיגה של מדינות ערב – ואין בכך כדי להפריד ביניהם כאזרחים מרוקנים. השר הוסיף כי הוא אינו מעוניין בבריחה המונית, וכי ישראל צריכה להבטיח דלת פתוחה לכל הרוצים להגר בלי לפגוע ברצונם של המעדיפים להישאר. דברים אלה לא נעמו לנציג הסוכנות היהודית והוא דיווח עליהם למשרד החוץ בירושלים. לאחר שנבחר לשר הוזמן בן־זקן למפגש שארגן לכבודו ג'ו גולן בניו יורק בהשתתפות נשיא הקונגרס נחום גולדמן ושרת החוץ החדשה של ישראל גולדה מאיר. בן־זקן ציין באוזני שרת החוץ בסיפוק את עמדותיה המאוזנות של ישראל והוסיף כי הניצחון בסיני הגביר את ביטחונם העצמי של היהודים. בדבריו חילק בן־זקן את העולם הערבי לשני גושים – מדינות הליגה הערבית ובראשן מצרים, ומדינות צפון אפריקה הנוטות למערב. הפניית העורף למצרים באה לידי ביטוי גם בעמדת הארמון במרוקו. הנסיך מולאי חסן התראיין באותה עת לעיתון אמריקני ונשאל מה דעתו על גמאל עבד אל נאצר. תשובתו הייתה מפתיעה בחריפותה: אם הוא בחר ללכת בדרכו של היטלר, יהיה סופו כסופו של היטלר. בראשית יולי 1957 נפגש איסטרמן עם בן־זקן כדי להיוועץ בו בעניין הענקת דרכונים ליהודים שיאפשרו להם חופש תנועה. איסטרמן ציין כי בן־זקן הוא יהודי טוב בעומק לבו, ותיאר אותו כאדם רגיש, כן וישר הסובל מביישנות טבעית, אך הוא גם התרשם שלמרות ההערכה כלפיו במשפחת המלוכה השר לא מרגיש בנוח בממשלה. בין המוסלמים הוא חש זרות בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים. כשר בממשלה עליו לנהוג באופן אובייקטיבי כדי להימנע מהטענה שהוא מציב את האינטרס היהודי מעל לאינטרס המרוקני.

איסטרמן התרשם שהשר חש זרות בממשלה בשל היותו יהודי, ואילו ההנהגה היהודית מאשימה אותו כי הוא אינו מייצג כראוי את עניינם של היהודים.

הנהגה במבוי סתום

פרשת מינויו של השר היהודי בממשלה המרוקנית משקפת את הסבך שבו היו נתונים יהודי מרוקו לנוכח השינויים שחלו בארצם. הארגונים היהודיים הבינלאומיים פעלו ישירות מול השלטונות המרוקניים והתעלמו ממנהיגי הקהילה המקומית, וגם בין הארגונים עצמם התגלעו חילוקי דעות. כך למשל לאחר בחירתו של בן־זקן לא התאפק אלכסנדר איסטרמן, נציג הקונגרס היהודי העולמי, ושלח מברק לעגני לזכריה שוסטר מהוועד היהודי האמריקני שתמך בדהן. הוא הודה לו על מברק הברכה ששלח לבן־ זקן ולא שכח להזכיר לו את המאמצים הרבים שהשקיע ארגונו לטובת מועמדותו של דהן. גם היחסים בין הארגונים היהודיים לבין מדינת ישראל היו מורכבים. על אף שבמגעיהם עם השלטונות המרוקניים שימשו נציגי הקונגרס היהודי העולמי כשליחי משרד החוץ, הייתה יריבות בינם לבין גורמים ישראליים אחרים. בעיני ברוך דובדבני, ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, מינויו של בן־זקן לשר היה צעד מעכב בהעלאת יהודי מרוקו לישראל: לדידם של ראשי הקונגרס היהודי העולמי היה בכניסת ד״ר בן־זקן לממשלה משום הישג גדול ליהדות מרוקו המרודה. בקצרה, הייתה זו דרך השתדלנות שקנתה לה פרסום בהיסטוריה היהודית )אליעזר שושני, 'תשע שנים מתוך אלפיים' חלק ב'(. למרבה האירוניה נציגי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו על בחירתו של בן־זקן לא שבעו נחת מעמדותיו, ולימים האשימו אותו שהוא מחויב לשלטונות המרוקניים יותר מאשר לגורמים היהודיים שהביאו לבחירתו. עם הזמן התאכזבו גם שלטונות מרוקו מבן־זקן הצייתן והעדיפו מנהיגים יהודים המייצגים את הקהילה ולא את המעוניינים להיטמע בחברה המרוקנית. בן־זקן, שהיה חסר זיהוי רעיוני או מפלגתי, היה מועמד של פשרה, ובחירתו מדגימה את המבוי הסתום שאליו הגיעה ההנהגה הוותיקה של הקהילה היהודית. ההנהגה המוסדית הישנה הייתה מזוהה מדי עם הצרפתים. ז'אק דהן ניסה להתאים את עצמו לשלטון החדש אחרי כישלונו להיבחר לשר, אך נאלץ להתפטר מתפקידו כמזכיר מועצת הקהילות בראשית ינואר 1956 ,לאחר שטענו נגדו בעיתונות היהודית כי הוא שייך לעבר הצרפתי וכי יש לפתוח דף חדש. מחנהו של מאיר טולדנו – שסימל את הניסיון להיטמע בחברה המרוקנית העצמאית – נכשל במטרתו בשל שאיפתה של התנועה הלאומית המרוקנית לרכוש את אהדתה של יהדות העולם. ניסיון קצר מועד לכונן ארגון יהודי מוסלמי בשם אל־ויפאק – ההסכמה – עורר תקווה באשר לאפשרות לבנות חברה לאומית חדשה וליצור חיים בין דתיים משותפים, אבל בצל הסכסוך הישראלי ערבי יוזמה זו לא האריכה ימים. הציבור היהודי התלהב במשך תקופה מסוימת מהתקווה לעצמאות, אך לא התחבר לרעיונות ההיטמעות בחברה המרוקנית שייצגו מאיר טולדנו, ג׳ו אוחנה, מקס לב, מרק סבח ודומיהם. רעיונות אלה התאימו יותר ליהודים שחיו בחברה חילונית דמוקרטית מבוססת מאשר ליהדות מרוקו. השלטונות המרוקניים, ששאפו בשלב ראשון לקלוט את היהודים כיחידים בחברה המרוקנית החדשה, הבינו כי התנאים לא בשלו לכך והעדיפו את המועמד שסימל במידה רבה את החבל הדק שעליו התהלכה ההנהגה היהודית המרוקנית עד לחיסול הקהילה כמעט לגמרי בשנות השבעים.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי

רבי סעדיה אוזנקוט חי במאה החמישית והשישית מחכמי מראקש. חבר ספר ׳אגרת פורים' מעשה מגילת פורים בחרוזים שנדפס מכבר, תנצב״ה. מל״ר, ק׳ טור א׳.

רבי שלמה אוזנקוט נוסח המצבה: הח׳ הש׳ רבי שלמה אוזנקוט בן כה״ר רבי מאיר אוזנקוט, נלב״ע שנת התשל״ט (1939).

רבי יהודה אוחיון הא׳ (חתיכת שיש שקועה לתוך מבוך) נוסח המצבה: "ציון להאי גברא רבא חסידא קדישא ופרישא. אבן שיש מאירה. כמוה׳׳ר יהודה אוחיון י׳ לחו׳ אלול שנת ערב׳׳ה (1517).

שתי המצבות לעיל ר׳ מסעוד ור׳ יהודה ז׳׳ל, בודאי יעוררו תמיהה אצל הקורא, ואכן כן סביר להניח שהם מהמצבות של החכמים שהועברו לכאן מאתר הקבורה הקודם. חתיכות השיש לא נראה שהוחלפו, כתב החריצים על השיש נחקקו ע׳׳י אמן היודע את מלאכתו.

רבי יהודה אוחיון הב' נוסח המצבה: ׳׳אבן שיש מאירה, האי שופרא דבלי בארעא עין תדמע פתאום. איך נעצמו העיניים וכולם בוכים במר, על האי צורבא מרבנן. ביתו בית ועד לחכמים, כל חצות לילה על הזוהר של הקדוש ׳רשב״י׳ זלה״ה. והיה משלם שכר טוב ללומדים. רחים רבנן: ודברי תורה בביתו, יומם ולילה לא ישבותו. נושא ונותן באמונה על משמרתו, ואת ענווים ישכון. חסידא קדישא כמוה׳׳ר יהודה אוחיון זצ׳׳ל. ששה ימים לחו׳ אלול המרוצה, שנת תער׳׳ב (1912).

רבי יהודה בן דוד אוחיון נזכר במל׳׳ר, כאחד מחכמי מראקש במאה הששית. מקובל שהיה בימיו של מהר׳׳א פינטו זצ׳׳ל. ומוהר׳׳י מונסוניגו זצ׳׳ל, בספר קופת הרוכלים, שהביא דין אחד משמו של הרב הנז׳׳ל, ע׳׳ש. מל׳׳ר, מ׳׳ד טור א.

רבי יעקב אוחיון הא׳ נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר׳׳ר יעקב אוחיון ז׳׳ל, נלב׳׳ע ר׳׳ח ניסן שנת תקע׳׳ה"(1815). ובחיבורו ׳קול מבשר׳ של רבי משה רוזיליו, מזכיר אותו כאחד מחכמי הישיבה. וכתב שם: "בזמן שהיינו לומדים מם׳ ׳בבא קמא׳ בעמוד צ׳׳ב, נלב׳׳ע מקל תפארה חמיד ליבא הה׳ השלם והותיק, כהה׳׳ר יעקב אוחיון נ״ע מבני חבורתנו. עמיתי בתורה, בר״ח ניסן ש׳ תקע׳׳ח". "וכשהגענו לדף ס״ז, רבי משה רוזיליו כותב שגם הוא נפל למשכב. ומהשמים רחמו עלי, ודרשתי עליו בשבת. וכשהגיעו החכמים בישיבה לדף ס״ט בחודש אב שנת תקע״ז, נלקח ממנו ארון האלוקים, רבי יעקב בן דוד אוחיון ז״ל.״

רבי מרדכי אוחיון נוסח המצבה: ״המו״ץ מרדכי אוחיון איש מחמד עיניים/ אחד מהרמתיים /שפל ברכיים. נטע נעמן/ צנצנת המן/ צורבא דרבנן זקן ונשוא פנים תמים עם קונו. למד ולימד. דורש טוב לעמו וזה שמו הח׳ הש׳ הזקן הכשר כמוה״ר מרדכי אוחיון נלב״ע שנת תשכ״ו (1966).

רבי יהודה אוחנה מו״ה יהודה אוחנה ב״ר אלעזר זצ״ל, אחד מחכמי מראקש. חי בחצי הא׳ של המאה הו' נסע והתיישב בתונם. חבר מפר פרי מגדים, דרשות על התנ״ך ומגילות עדיין בכתבי יד.

רבי מסעוד אוחנה נוסח המצבה: ״צדיק כתמר יפרח״. כאן נח נפשיה של הח׳ הש׳ כמוה״ר מסעוד אוחנה זצ״ל. נלב״ע שנת יח״ש לפ״ק (1558).

רבי דוד אוחנונא נוסח המצבה: הח׳ הש׳ כהר״ר דוד אוחנונה נח נפשו אחד בשבת, כ״ו אבר״ח שנת לראו״ת את פני לפ״ק (1877).

רבי יעקב אוחנונא נוסח המצבה: "כה״ר יעקב אוחנונא שנת תרפ״ו(1926).

רבי שמעון אוחנונא הא׳ נוסח המצבה: ״ציון להאי שופרא הח׳ הש׳ שמעון בן כה״ר יעקב אוחנונא. שנת התרמ״א לפ״ק (1881).

רבי שמעון אוחנונא השני נוסח המצבה: נתבש״ט שנת תר״ף (1920).

רבי אברהם אזולאי הרב הגדול המלוב״ן [= המלומד בנסים] כהר״א אזולאי, תלמידו של רבי יצחק דלויה זצ״ל. חבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל, ועל אוצרות חיים, ונדפסו מכבר. ושו״ת והגהות על ש״ע, נזכרו בברכ״י, או״ח סימן קנ״ט, ופירוש על הזוהר, ונדפסו קצת מביאוריו בספר ׳מקדש מלך' ידוע כחסיד ומקובל אלקי ובקי בקבלה מעשית, הוא כתב קמיעות לאנשים חולים. והגאון החיד״א זצ״ל, כתב עליו בשה״ג, שדבריו נשמעים בשמים ותפילתו אינה חוזרת ריקם. כי רגיל לכתוב בקמיעותיו יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ והחולה היה מתרפא. ושמעתי מהרב המופלא חסידא קדישא מהרב רבי חיים בן עטר, שהיה מכירו כשהיה בא אליו חולה ומבקש ממנו קמיע היה לוקח פיסת ניר וכותב : יה״ר שתשלח רפואה לפב״פ ממחלתו א״ם [=אמן סלה] ותו לא.

בספר נר המערב, עמ׳ 160 הערה רעח, כתב: שהגאון החיד״א הגביל בטעות שנת פטירתו של כהר״א אזולאי לשנת תצ״ח״. ואומר הר״י בנאיים: ״ואני הכותב שאלתי את חכמי מראקש ואמרו לי, שנה שבה נתבש״מ הרב הנז׳ שנת תק״א ליצירה. וסימן המסור בידם הוא: ׳כי תשא את רא״ש בני ישראל׳ היא שנת תק״א. ומוסיף: ואינה ה׳ לידי פס״ד אחר וזמנו תפ״ו, וחתום בו מוהר״א הנז׳, עם כל חכמי המערב. ושם כתוב לאמור: נאם החותם פה תיטואן יע׳׳א. ויש עדות שהרב היה במכנאס בש׳ תפ״ד. ויש עדות אחת שהעיד הרב הנז׳ במכנאס על שליח כולל מהר״ר אברהם הלוי אשכנזי, שהוא ראה במכתב הכוללות שבידו, שהחותם נין ונכד להרב תיו״ט [= תוספות יום טוב], וחתומים בעדות הנז', שלושת הרבנים מוהר״ר משה טולידאנו ומוהריב׳׳ע [=רבי יהודה בן עטר] וכתבו שם שהרב הנז׳ ממראקש״, ע״כ. מל״ר, יא טור א.

במראקש מצאתי שתי מצבות הנושאות אותו שם בעלות שני תאריכים שונים, ואין להם כל דמיון למה שנכתב לעיל, תס״ז ותקצ״ג. זו של שנת תס״ז, נראה לי שהיא זו אותה מצבה שתיעדתי שנתיים לפני כן, רק הורידו לה הסוגרים שהיו לה מסביב שיפצו אותה מחדש ונתנו עליה לוח ציון. מבחינתי, לא היה מקום לטעות, כי זו היתה אותה מצבה הנמצאת ממש ליד החומה הדרומית שתיעדתי שנתיים קודם, והתאריך הרשום עליה היה תס״ז, וגם לתאריך הזה יש להתייחם בזהירות. ומה שנכון ובטוח הוא: שהיו במחצית המאה השישית שני רבנים בעלי אותו שם, ושניהם הלכו לעולמם בהפרש שנים מועט, אחד היה עם חבריו של הרב יצחק דלויה, זה שלפי הרי״ט טולידאנו נלב״ע בשנת תצ״א. וחבר פס״ד וכתבי יד שמקצתם הודפסו. והשני היה כהר״א אזולאי, תלמידו שנפטר אחרי תצ״א זצ״ל, שחבר הגהות על ספרי האר״י ז״ל שו״ת, והגהות על ׳שולחן ערוך׳, ופירוש על הזוהר. הרי״ט טולידאנו מוסיף: מספרים עליו שהיה מלומד בנסים ובקי בקבלה מעשית, וכמוהו תלמידיו רבי יעקב פינטו, ורבי ישעיה הכהן, זכרם לברכה. ר׳ אברהם השאיר ליקוטים מפירושו על הזוהר נדפסו בתוך ׳מקדש מלך׳ של תלמידו ר׳ שלום אבוזגלו בספר אוצרות חיים, ובשער שם כתוב: הני אשלי רברבי רבני וגאוני המערב חסידי קדושי עליון. כמורה״ר אברהם אזולאי זצ״ל, וכמוה״ר אברהם בן מוסא זצ״ל. מתושבי ע״ו בישראל מראקש יע״א. כמו כן ראה רבי אברהם בן מוסא מל״ר י׳ טור ג׳.

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-חביב אבגי-עמ'קו

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה היתה העלייה ממרוקו לישראל קטנה יחסית. בשנים 1949-1947 קיבלה העלייה – שהתנהלה אז באופן בלתי לגלי אופי של יזמה פרטית ובריחה סטיכית, שבחלקה לפחות אורגנה או קיבלה השראה דרך שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים צעירים מקומיים. נוסף לבריחה ממרוקו דרך אלג׳יריה ומשם באניות העפלה בניסיון להגיע לחופי ארץ־ישראל עברו יהודים את הגבול מאזור אוג׳דה לאלג׳יריה, ומשם המשיכו למרסיי בדרכם לישראל. בשנים הללו הגיעו לישראל לפחות 12,000 יהודים מצפון־אפריקה, מרביתם ממרוקו.

לאחר משא ומתן ממושך בין שלטונות צרפת במרוקו ומשרד החוץ הצרפתי לבין נציגי הסוכנות היהודית והפדרציות הציוניות בצרפת ובמרוקו אפשרו הצרפתים, ככל הנראה בהסכמה בשתיקה של השלטון המרוקני המקומי(המח׳זן, שהתקיים מאז 1912 לצדו של השלטון הצרפתי הקולוניאלי), לקיים מנגנון לענייני עלייה, שיפעל בתוככי מרוקו בדיסקרטיות ויעביר עולים לישראל מנמל קזבלנקה ודרך מרסיי. הצרפתים הגיעו למסקנה שלא ניתן למנוע מיהודים לעלות לישראל. גם מדינת ישראל ומנגנוני העלייה והקליטה בישראל שאפו להסכם שיבלום את הבריחה הסטיכית ממרוקו, וזאת משום שחבלי הקליטה של העולים בארץ היו קשים מנשוא. עדיף היה לישראל לארגן יציאת יהודים מסודרת, המבוססת על מבדקי בריאות ועל הכשרת עליית נוער מאורגנת ובמכסות חודשיות מוגדרות לפי אפשרויות הקליטה, הן במחנות המעבר של הסוכנות היהודית והג׳וינט בצרפת הן בישראל. עם תום קרבות מלחמת תש״ח, תבוסת צבאות ערב במזרח התיכון והיחלשותה של הליגה הערבית הרגישו הצרפתים וגם השלטונות המרוקניים, שיציאת יהודים לישראל או לכל מקום אחר תתאפשר ללא תגובה נזעמת מקהיר ומדמשק. ראוי לציין שבאותה תקופה גם השלטונות המצריים, התימניים והעיראקיים נטו לאפשר יציאה חופשית. החל מאביב או קיץ 1949 התנהלה העלייה על ידי המנגנון החדש, שנקרא ״קדימה״, מרכזו היה בקזבלנקה ולו סניפים וועדות עלייה בכמה ערים מרכזיות ומחנה מעבר ליד קזבלנקה. העלייה ה״מסודרת״ התנהלה באמצעות שליחי המוסד לעלייה ב׳ ופעילים ציונים שגויסו במקום. ״קדימה״ היה כפוף למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית ומשרדיה בירושלים ובפריס. בשנת 1952, עם פירוק המוסד לעלייה ב׳, הועברו סמכויות הניהול של ״קדימה״ ישירות למחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

משנת 1949 עד נעילת שערי ״קדימה״ בקיץ/סתיו 1956 בידי השלטון המרוקני החדש התנהלה העלייה באופן כמעט חופשי. השליחים הישראלים הבולטים שעמדו בראש המנגנון היו ד״ ר ז׳אק גרשוני(1949), סמי הלוי (1949-51), יאני אבידוב (1951), זאב חקלאי (1952-55), עמוס רבל, מנדל וילנר, אריה אברהמי ויעקב חסן (1955-56). לצדם פעלו צוות המיון הסוציאלי וצוות רופאי משרד הבריאות שערכו את מיון העולים לפי קריטריונים של בריאות ומעמד סוציו־אקונומי. כמו כן פעלו בשטח שליחים של מפלגות ותנועות שונות. במיון העולים פעלו אנשי מחלקת העלייה וצוותי המיון (האחרונים הגיעו לשטח בראשית שנות החמישים) על פי הקריטריונים שלהלן, עם שינויים מסוימים במרוצת הזמן ובהתאם לנסיבות. 80% מן העולים צריכים היו להיבחר מקרב כמה קבוצות: מועמדים לעליית הנוער, חלוצים החברים בגרעינים התיישבותיים; בעלי מקצוע עד גיל 35 ; משפחות שגיל המפרנס שלהן נמוך מגיל 35. אישור לעלייה ניתן למועמדים רק לאחר בדיקה רפואית יסודית בהשגחת רופא מישראל. 20% מכלל העולים יכלו להיות בגיל שמעל 35 שנה, אך בתנאי שיתלוו למשפחות שהמפרנס שלהן צעיר ובעל כושר עבודה, או שיידרשו וייקלטו על ידי קרוביהם בישראל. בשש שנות קיומה העלתה ״קדימה״ – גם באמצעות מנגנון ״עליית הנוער״ שבראשו עמדה מינה בלומנפלד – לפחות 90,000 יהודים מכל רחבי מרוקו: הן במרכזים העירוניים (קזבלנקה, מראכש, רבט, פאס, מכּנאס, סווירה וכו') הן מהרי האטלס ומכפרי הדרום והצפון. גם בטנג׳יר פעל משרד עלייה, וסייע בהעלאת יהודים מצפון מרוקו.

ירח הדבש בין ישראל למרוקו הגיע לקצו בראשית עידן מרוקו העצמאית ותהליך הדה- קולוניזציה. בין החודשים יוני-ספטמבר 1956 נסגר מפעל ״קדימה״. בתקופה זו הצליחה מדינת ישראל, בסיוע הקונגרס היהודי העולמי, בדרכי ערמה של השליחים שנותרו בשטח ואולי אף במתן שלמונים לשרים ו/או פקידים בכירים בממשלת מרוקו, לפנות מהמדינה אלפי עולים שעברו דרך מחנה המעבר. מסתיו 1956 ועד נובמבר 1961 נבלמה העלייה בידי שלטונות מרוקו. בשנים אלה נמשכה העלייה במתכונת מחתרתית בחסות ארגון ״המסגרת״, שפעלה בהשראת ״המוסד לביון ולתפקידים מיוחדים״ ומחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.

לגוף זה, שעסק בעלייה החשאית, היו מטות בפריס (מטה מרכזי), במרוקו (מטה ״משואת״ בלשון המחתרת), בגיברלטר (״קדרון״ בלשון המחתרת), ונציגים במובלעות הספרדיות סיאוטה (״צ׳רלס״ בלשון המחתרת) ומלייה (״הלנה״ בלשון המחתרת), הקרובות לגבולה הצפוני של מרוקו, וכמו כן באלחסירס הספרדית (״דזירה״ בלשון המחתרת). פעולות העלייה החשאית בהברחת גבולות בים וביבשה ממרוקו (״משואת״ בלשון המחתרת) בהכוונת השליחים הישראלים ופעילים צעירים מקומיים בוצעו, בין היתר, דרך התחנות האלה: אלג׳יריה(״הראל״ בלשון המחתרת); נמלי הים והאוויר בקזבלנקה(״אירמה״ היה שמה של קזבלנקה בלשון המחתרת); טנג׳יר(״טעו״ בלשון המחתרת); תטואן(״אנטואן״ בלשון המחתרת)¡ המובלעות הספרדיות המוזכרות לעיל¡ דרום ספרד(אלחסירס, לפעמים מלגה); וגיברלטר(תחת שלטון בריטי).

בין המבצעים הימיים והיבשתיים החשובים היו ״מבצעי דג״ (ממרוקו לסיאוטה, בסיוע מבריחים ספרדיים. באחד המבצעים, בקיץ 1960, פתחה סירת מכס מרוקאית באש על ספינת המבריחים, ועצרה 28 עולים); ״מבצעי קו״ (מטנג׳יר לאלחסירס, באמצעות אניות מעבורת); ״מבצעי ליפ״ (מצפון מרוקו למלייה בים וביבשה באמצעות מבריחים ספרדים, ומשם לספרד וגיברלטר)¡ ״מבצעי אניטה/אניס״, באמצעות מבריחים מרוקאיים ביבשה מנאדור-טיוסטוטין שבצפון מרוקו למובלעת מלייה הספרדית. השימוש במבריחים היה חיוני, משום שלאלה היו לעתים קשרים משני עברי הגבול, והם ידעו איך לשחד קציני גבולות. אל אלג׳יריה יצאו היהודים מהגבול היבשתי בצפון־מזרח מרוקו באמצעות הרכבת לאוראן וקולומב-בשאר שבאלג׳יריה בדרכם לצרפת ולישראל. יהודים שיצאו דרך טנג׳יר ביבשה עברו משם לסיאוטה. אחרים עלו על מעבורת בטנג׳יר הישר לגיברלטר, או לגיברלטר דרך אלחסירס. המבצעים הימיים בסירות של דייגיס/מבריחים אורגנו מאזורי תטואן ונאדור שבצפון מרוקו. העולים הגיעו לנקודות שונות בחוף המרוקאי, במרחקים של מאות קילומטרים מבתיהם, נמסרו למבריחים, ואלה העבירו אותם בספינות למובלעות הספרדיות. משם, הודות לשיתוף פעולה של השלטונות הספרדיים, הועלו העולים על ספינות מעבורת לאלחסירס (לפעמים למלגה). ישנם רמזים שאנשי משטרה שנכחו בהפלגת ספינות המעבורת שוחדו על ידי ״המסגרת׳׳. העובדה שאחדים מהם כונו ״קנויים״ מחדדת את הסברה הזאת, אם כי מוקדם מדי להסיק מסקנות חפוזות בנדון. בתוך אזורים ספרדיים אלה קיבלו נציגי ״המסגרת״ במקום את העולים והסיעו אותם למחנה הסוכנות היהודית בגיברלטר. שם, בשיתוף פעולה עם השלטונות הבריטיים, הועלו העולים למטוסים בדרכם למרסיי ולנאפולי כשלב אחרון בעלייה לישראל. היו גם ״מבצעי אגוז״: הספינה ״אגוז״ הובילה עולים ממרוקו דרך מפרץ אל-חוסיימה ליד מלייה, וצלחה את הים התיכון לגיברלטר. לאחר תריסר הפלגות שקעה הספינה במצולות הים, וכל 42 העולים שעל סיפונה נספו. מבצע חשוב נוסף באביב-קיץ 1961 היה ״מבצע קוקוס״: האנייה ״קוקוס״, שגויסה על ידי ״המסגרת״, העבירה יהודים לגיברלטר לאורך החוף האטלנטי של מרוקו ממקום לא מרוחק מרבט. מאות יהודים הוברחו באנייה גדולה זו.

שלטונות מרוקו לא ראו בעין יפה את העלייה והשתדלו לבלום אותה, במיוחד בשנים 1960-1958, עת התקרבה מרוקו לליגה הערבית ולהשפעת הנאצריזם. פעילי העלייה החשאית התאימו את דרכי עבודתם לנסיבות המשתנות. לעתים הגבירו את הפעולות על ידי שימוש ב״דרכוני תוצרת״(ניירות מזויפים), ובמשך זמן רב הבריחו יהודים אל מעבר לגבולות ללא דרכונים. ״המסגרת״ הניעה את היהודים להרבות בבקשת דרכונים מהרשויות לאחר שהיה ברור שהמדינה סירבה לאפשר חופש תנועה. על ידי כך היוותה ״המסגרת״ קבוצת לחץ על השלטון. פה ושם יצאו יהודים עם דרכונים מקוריים, אולם נושא זה עדיין לוט בערפל.

לאחר אסון ספינת ״אגוז״ בינואר 1961 התנהל באירופה משא ומתן בין אלכס גתמון, מפקד ״המסגרת״ במרוקו, לבין השלטונות ברבט. משא ומתן זה הוביל בשלהי שנת 1961 להסכם המאפשר יציאה חופשית של היהודים ממרוקו, אם כי באופן דיסקרטי. עקב ״הסדר כספי״ בין ישראל למתקנים (לטובת האחרונים) סוכם שישראל, באמצעות ״היאס״ – ארגון ההגירה היהודי הבין־לאומי – תארגן את יציאת היהודים ״לקנדה ולמדינות אחרות״, חוץ מישראל. היעד הסופי של ״המהגרים״ היה ברור לכל הנוגעים בדבר. אנשי ״המסגרת״ הישראלים ושותפיהם המקומיים פעלו בחסות ״היאס״ בארגון ״מבצע יכין״. בעיצומו של המבצע, בשנים 1964-1961, הוצאו ממרוקו בטיסות לצרפת ובהפלגות לצרפת ולאיטליה, בדרך לישראל, כ-80,000 יהודים. אלה נוספו על 18,000 היהודים שהוצאו, רבים בחשאי, בעידן המחתרת בשנים 1961-1956, ועל 90,000 היהודים שיצאו באופן לגלי-למחצה בעידן ״קדימה״. המשא ומתן שפתח את שערי העלייה מחדש בשנת 1961 והנוכחות הישראלית הכמעט גלויה במרוקו של שנות השישים ואילך פתחו גם אשנב לקשירת קשרים מסועפים בין ישראל ומרוקו במישורים המודיעיניים והביטחוניים, קשרים שסייעו מאוחר יותר בתהליך השלום בין ישראל ומצרים. בצל שתי המלחמות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הצליחה ישראל לארגן יציאה של יהודים. מקהילה שמנתה כ-ססס,250 יהודים ערב הקמת מדינת ישראל נותרו במרוקו בשנת 1967 פחות מ-60,000.

העליות הגדולות מארצות האסלאם – מיכאל לסקר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר