ארכיון יומי: 9 בדצמבר 2019


האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר

מעגל שלם נסגר מאז נדחפו היהודים למחנהו של טאריק בגלל רדיפות הוויזיגותים. עכשיו, בתום מאה שנה של קנאות ברברית, נהו היהודים אל מחנה הנוצרים, לא רק מן הבחינה הפוליטית אלא גם מבחינה גאוגרפית, והיגרו בהמוניהם אל ממלכות הצפון. השליטים הנוצרים קידמו את שובם בברכה בתור בעלי ברית רצויים בבניין האימפריה הנוצרית החדשה בספרד – שכן זה, לא פחות, היה חזונם ויעדם של מנהיגי הרקונקיסטה.

כוחם של המוסלמים בספרד נשבר לבלי תקנה בקרב לס נאווס דה טולוסה (Las Navas de Tolosa) בשנת 1212; וכשנפלה סוויליה בשנת 1248 כמעט הושלמה מלאכת הרקונקיסטה. מעוזם האחרון של המוסלמים בחצי האי האיברי, גרנדה והחוף הדרומי, נותר בידם למרבה הפלא עד 1492, השנה שבה תמו למעשה גם החיים היהודיים בספרד.

מאות שנות הכיבוש מחדש הטביעו את חותמן על רוח מסע הצלב הדתי, שהוסיפה לנשב בספרד גם אחרי שזו נעשתה אימפריה, ועל פולחן המוצא וערכי ההידלגו(hidalgo)- בן האצולה הנמוכה בספרד-. הערכים האלה העלו על נס את טוהר הדם האצילי, ההקרבה האישית ואומץ הלב, ובזו לעולם העבודה, הייצור והמסחר – אם כי לא לפירותיהם, שההידלגו הספרדי ראה זכות טבעית לעצמו לקטוף אותם.

בשל הגישה הזאת יועדו ליהודים תפקידים חדשים בספרד הנוצרית, הן בתור ספקי העושר והן בתור מי שסייעו למעמד השליט, באמצעות ניהול מערכות המסים, לקטוף את פירות העושר הזה. אבל תחילה נועד להם תפקיד של מיישבים ומתנחלים.

אחד החסרונות של הכיבוש מחדש היה הפער המתרחב והולך בין הגאוגרפיה לדמוגרפיה. ככל שנכבשו עוד שטחים גבר זרם הפליטים המוסלמים שפנו דרומה, והשטחים הכבושים נותרו ריקים למחצה מאדם ושרויים בחורבן כלכלי. התוצאה הייתה מחסור חמור בכוח־אדם אזרחי שיחזיק ויפתח את השטחים שנכבשו מידי המוסלמים. המוסלמים הנמלטים השאירו אחריהם רכוש רב, שהשליטים החדשים חילקו בין אבירים זוטרים, חיילים ואיכרים חופשיים ותיקי מלחמה – וגם בין יהודים, שנשאו את הבטחת הפיתוח הכלכלי.

היהודים (ובייחוד המהגרים החדשים) אכן היו מצרך מבוקש באזורי הספר המשתנים תדיר. רוב היהודים התנגדו עתה למוואחידון, ולכן נחשבו נאמנים; שליטתם בשפה הערבית והיכרותם עם מנהגי המוסלמים הועילו רבות בטיפול באוכלוסייה המוסלמית; והם ניחנו בכישורי המסחר והמלאכה שנדרשו לשיקום הכלכלה באזורים הנטושים. בסך הכול נהנו היהודים מיחס טוב בתקופת הרקונקיסטה – למעשה נהגו בהם יפה כל כך עד שלמרות ייסורי ההסתגלות שאין מנוס מהם עבר עליהם מין תור זהב שני, ועל כל פנים הזדמנו להם הזדמנויות רבות לעשות חיל.

הכיבוש מחדש עורר מאמץ אדיר של עיור בספרד הנוצרית, אחד המרשימים ביותר בימי הביניים. עשרות ערים, עתיקות וחדשות, גדולות וקטנות, קמו בסוף התקופה בקסטיליה לבדה. הערים הושתתו על צו מלכותי וזכו לחירויות רבות, שמרו בקנאות על עצמאותן וביקשו כל העת להרחיב את תחומיהן.

היהודים והמנגנון הכלכלי

הסיבה שהיהודים היו מבוקשים כל כך לא הייתה כישוריהם המסחריים והכספיים בלבד אלא מומחיותם רבת־השנים באומנויות שהעיר זקוקה להן – ייצור בגדים, נעליים, רהיטים, כלים, נשק וכדומה. בכל התחומים האלה נהנו היהודים מיתרון על העירונים הנוצרים החדשים, שרובם באו מחוגי הצבא ולא היה להם ניסיון רב בחיי עיר. היהודים גם שירתו את המלכים – הם סיפקו ציוד לצבא, סייעו בגביית מסים, חכרו וניהלו ענפי מונופולין מלכותיים(כגון מכרות מלח) והלוו כסף לאצילים, לאדונים הכפריים ולעירונים החדשים. הוגן אפוא לומר שהיהודים עזרו להתניע את מנועי הכלכלה בספרד הנוצרית בדורות המכריעים שאחרי הרקונקיסטה, והם שעיצבו את הכלכלה והקנו לה תנופה. ואולם במאה הארבע־עשרה החלו העירונים הנוצרים לשוב ולהשתלט על תפקודים עירוניים רבים שהיו עד אז בשליטת היהודים (חוץ מענייני הכספים של המלכים); והתהליך הזה הוליד יריבות מרה וארוכת שנים בינם ובין מדריכיהם היהודים לשעבר.

הערים ושלטונם העצמי של היהודים

מעמדם של היהודים בספרד הנוצרית היה מעוגן בחוק. הם התגוררו בשכונות נפרדות קטנות, שנקראו חודדיה (judería), ונחשבו לעירונים ממעמד נחות. בשל כך היה קיומם בספרד הנוצרית אקראי פחות, אם כי לא שברירי פחות בעתות משבר. היהודים היו גוף מאוגד בעל שלטון עצמי שנקרא אלחמה (aljama, ״קהילה״ בערבית). כל חבר באלחמה היה רשאי – ובעצם חייב – לחיות לפי ההלכה היהודית ולציית ברוב העניינים לבתי הדין הרבניים. היהודים הודרו מתחום שלם של כיבודים והזדמנויות, אבל השירות שנתנו לחצרות המלוכה הקנה להם יתרונות שעוררו טינה בלב תושבי הערים, ואלה התלוננו בקביעות שהיהודים נאמנים לכתר יותר משהם נאמנים לעיר. הקובלנה הזאת, ככל שהייתה חד־צדדית, לא הייתה חסרת בסיס. בזכות זיקתם אל הכתר נהנו היהודים מאוטונומיה כפולה – בתור קורפורציה עירונית לעומת האצילים, ובתור קהילה שכפופה במישרין למלך בתוך העיר. הכפילות הזאת הייתה גורם עיקרי לטינה ולחיכוכים בין הערים ובין תושביהן היהודים. המאבק המר הזה העיב על תולדות המאה הארבע־עשרה, וסופו שפצע פצעי מוות את כלל הקיום היהודי בספרד.

שניות תרבותית ותלות הדדית

חוץ מתפקידם בכלכלה הוסיפו היהודים עוד דורות רבים להעביר את התרבות והידע של הערבים אל ספרד הנוצרית, והם עצמם החזיקו בזהות תרבותית מעורבת. מאלף להיווכח כמה זמן שימרו היהודים בספרד הנוצרית את שמותיהם הערביים, את שפתם וטעמיהם הערביים. ב־1305 היו כמעט כל נכבדי היהודים בטודלה, עיר בנווארה שבצפון, בעלי שמות ערביים (עבאסי, פלקירה, שעיב, דאוד וכדומה). המבקרים בטולדו כיום עדיין מתפעלים מן היופי המורכב, המוסלמי, של אל טרנסיטו (El Tránsito), בית כנסת פרטי שנבנה ב־1360, מאה שנה אחרי הכיבוש מחדש, בידי שמואל הלוי אבולעפיה, חצרן יהודי בעל שם ערבי ששירת את המלך הקתולי וקישט את ההיכל הזה בכתובות עבריות וערביות. אבל בחיבוריהם המלומדים של היהודים התמעט והלך השימוש בערבית. עברית, ולפעמים ארמית, החלו לשמש לכתיבת מסות, דרשות ודברי מוסר, שהיו עיקר מניינה ובניינה של הפרוזה היהודית בספרד הנוצרית. השירה אמנם באה איתם אל ארצות הנוצרים, אבל ימי תפארתה כבר חלפו. יצירתם המקורית של היהודים בספרד הנוצרית היא הקבלה, תנועה מיסטית ומשיחית שצורתה התעצבה בתור תנועה מחתרתית למחצה סביב יצירתה הקנונית, ספר הזוהר. במקום להתעמק בתלמוד עסקו המקובלים באלגוריות מיסטיות משוכללות ובצירופים עתירי דימויים של מילים ומספרים, שבאמצעותם ביקשו לפענח את סודות הבריאה ואת המשמעות הסמויה החבויה מתחת לטקסט הגלוי של התורה. תפיסת הגאולה שלהם הייתה כרוכה בפעולה מיסטית שבה המקובל מסוגל להשפיע על הספרה האלוהית עצמה ולתקן את מצב היקום כולו, תיקון זעיר שהשפעתו מצטברת.

הפילוסופיה, לעומת זה, נלחמה על חייה. מאבק עז ניטש על מורה נבוכים מאת הרמב״ם, ובייחוד על תפקידה של הפילוסופיה הרציונלית, שרבנים רבים ראו בה סכנה לישירות הטבעית והרגילה של האמונה העממית – ולמיסטיציזם היהודי בראשית דרכו. בסופו של דבר איבדה הפילוסופיה במידה רבה את הלגיטימיות שלה ונדחתה מן החיים היהודיים; היא נותרה נחלתו של מיעוט קטן ואליטיסטי בלבד ונדחקה לשוליים.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- כיבוש־מחדש ותחייה: הצלב חוזר-עמ' 58

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן

בינתיים נוצרה גם ״פזורת אנוסים״ מחוץ לחצי־האי האיברי. על אף הקשיים שהשלטונות בספרד ובפורטוגל הערימו על האנוסים שביקשו לברוח מגיא הצלמוות האיברי, הצליחו לא מעטים מביניהם להתחמק מעיניהם הפקוחות של חוקרי האינקוויזיציה שפעלו שם. ״נוצרים חדשים״ מצאו לעצמם מקלט בארצות השפלה, שהיו במאה ה־16 תחת שלטון הכתר הספרדי. אנטורפן, עיר הנמל העיקרית במערב אירופה שהפכה למרכז ראשי של הסחר הבינלאומי והקולוניאלי, משכה אליה ״נוצרים חדשים״ מסוגים שונים: כאלה שביקשו לשמר את יהדותם בסתר וכאלה שהשתוקקו להיטמע בחברה הנוצרית. אלה ואלה קיימו קשרים הדוקים עם האנוסים בספרד ואפילו עם מרכזי היהדות הספרדית, שהוקמו לאחר הגירוש באיטליה ובאימפריה העות׳מנית. ברשת המסחרית הבינלאומית, שקישרה בין בני היהדות הספרדית על פזורותיה, הובילו דרכים רבות אל הנמל השוקק שבאַנטוֶרפן.

גם לצרפת הגיעו אנוסים בעקבות הגזירות שפקדו אותם בשלהי ימי הביניים ובראשית העת החדשה. בארץ השכנה מצאו ״נוצרים חדשים״ ואנוסים נרדפים מקלט מחקירות האינקוויזיציה. מרבית הנמלטים התמקמו ביישובים שבגבול הספרדי־צרפתי או בקרבה אליו. אל סַן ז'אן דֶה לי(St. Jean de LUZ  ), בִּיאַרִיץ, באיונה, פירוראד, לה באסטיד־קליראנם ובּורדו נמשכו גלים של מהגרים ספרדים ופורטוגלים שממוצא יהודי. המלך הנרי השני העניק להם בשנת 1550 פריבילגיה מיוחדת, שהבטיחה להם את הזכות להתיישב בכל תחומי הממלכה, לנוע בה בחופשיות ולעסוק בה במסחר ובמלאכה באין מפריע. ניתנה להם גם הזכות המיוחדת, שלא ניתנה לתושבים זרים אחרים, להוריש את נכסיהם לצאצאיהם ולקרוביהם. פריבילגיה זו הניחה את היסודות להתיישבות ״האומה הפורטוגלית״ בתחומי צרפת. הזכויות שהיו כלולות בה חודשו על־ידי כל שליטי צרפת שעלו על כס המלוכה אחרי הנרי השני. רשמית הוחזקו ״פורטוגלים״ אלה כנוצרים קתוליים נאמנים, אך אין ספק כי מלכי צרפת וגורמי שלטון נוספים הכירו היטב את טיבם של המתיישבים האלה, וזיקתם הערה ליהדות לא היתה בגדר סוד. מתוך שיקולים כלכליים ומדיניים העדיפו להעלים עין ממעשי ההתייהדות של סוחרים נמרצים אלה, שיצרו בתוך צרפת תשתית חברתית וכלכלית מיוחדת במינה. הם נהנו מאוטונומיה נרחבת, החזיקו בתי קברות נפרדים ושמרו על קשרים עם קהילות יהודיות ספרדיות שנוסדו בינתיים במערב אירופה.

שלוותם של ״הנוצרים החדשים״ בצרפת הופרעה לעתים נדירות. ב־1619 הם גורשו מסן ז׳אן דה לי בעקבות הפרעות שפרצו שם, כשהעלילו על אשה פורטוגלית שחיללה כביכול את הלחם הקדוש. ב־1632 הושם קץ ליישוב הפורטוגלי המשגשג ברואן וב־1685 האשים הפרלמנט בטולוז שבעה סוחרים מבני ״האומה הפורטוגלית״ במעשי התייהדות וציווה לשרוף אותם בעודם בחיים. אך אירועים חריגים אלה לא החלישו את מעמדה של אוכלוסיית האנוסים בצרפת, שהמשיכה ליהנות מחסותם הנדיבה של מלכי צרפת. אלה נעתרו יותר ויותר לרצונם של הסוחרים הפורטוגלים לקיים אורח חיים נפרד ואיפשרו להם לשמור בסתר על יהדותם. בבתי הקברות שלהם ניתן לגלות, כי משנות השישים של המאה ה־17 הפכו הביטויים היהודיים למוחצנים: התאריכים נרשמו על פי שנת הבריאה ולא על פי המניין הנוצרי, והשמות שנרשמו היו לעתים שמות עבריים של ממש.

בשנת 1723 זכו אנוסים אלה להכרה רשמית כיהודים לכל דבר. מאז התארגנו העדות שבבורדוֹ ובבאיונה כקהילות יהודיות רשמיות, עם מוסדות מגובשים, חברות לצדקה וללימוד תורה, בתי כנסת ובתי מדרש.

אך כשהקהילות בדרום־מערב צרפת קיבלו הכרה חוקית מצד מלך צרפת, כבר היתה הפזורה הספרדית המערבית לגורם חי ותוסס בעולם היהודי דאז. במדינות שונות במערב אירופה ובמושבותיהן שבעולם החדש כבר נתקיימו קהילות ספרדיות־פורטוגליות מבוססות, שמשכו אליהן גלי מהגרים מבין האנוסים שבחצי־האי האיברי ומבין ריכוזי היהדות הספרדית שבאיטליה, בצפון אפריקה ובאימפריה העות׳מנית.

אמשטרדם הפכה כבר בתחילת המאה ה־17 למטרופולין של הפזורה הספרדית המערבית. בני העדה הספרדית־פורטוגלית שבעיר זו הפכו לגורם חברתי וכלכלי מרכזי ברפובליקה ההולנדית החדשה. ב־1610 כבר ישבו שם כ־500 יהודים ממוצא איברי ומספרם הוכפל לקראת 1620. ב־1675, משנחנך בית הכנסת הגדול והמפואר של קהילת הספרדים באמשטרדם, כבר עלה מספרם של יהודים אלה לכ־2,500 נפשות. העדה הספרדית בהמבורג מנתה קרוב ל־800 נפשות לקראת סוף המאה ה־17, ובשנות השמונים של אותה מאה נמצאו בלונדון 414 יהודים ממוצא איברי.

גם ההתיישבות היהודית ביבשת החדשה קיבלה תנופה רבה. ב־1645 נמצאו בפרנמבוקו, בירת המושבה ההולנדית שבצפון־מזרח ברזיל, כאלף יהודים, רובם ככולם ממוצא ספרדי־פורטוגלי. כשנפלה מושבה זו בידי הפורטוגלים ב־1654 והקהילה היהודית שבה נהרסה, התפזרו רבים מחבריה בתחום האזור הקריבי.

בני ״האומה היהודית ספרדית־פורטוגלית״ יצרו רשת מסחרית ענפה בין צפון־מערב אירופה לחצי־האי האיברי ומשם אל העולם החדש. יהודים אלה התמקדו בייבוא סחורות קולוניאליות כסוכר, קקאו, טבק ועוד, ששימשו בסיס להקמת תעשיות משגשגות, שאותן הם ניהלו במרכזים שבהם ישבו במערב אירופה.

האירוע ההיסטורי שנתן תנופה להיווצרותה של הפזורה הספרדית המערבית הוא ללא ספק נפילתה של אנטורפן בידי הספרדים בשנת 1585. הכוחות המורדים בראשות וילהלם השתקן, שכרתו ב־1579 ברית נגד השלטון הספרדי והקימו את ברית שבע המחוזות הצפוניים של ארצות השפלה, נאלצו לוותר על אנטורפן, שעברה לידי הכוחות הנאמנים למלכות הספרדית. המוני קלוויניסטים ברחו אל המחוזות הצפוניים, שהתלכדו כרפובליקה מאוחדת. בין הנמלטים נמצאו גם ״נוצרים חדשים״. מספרם של אלה גדל ב־1595, כשהמורדים הטילו מצור ימי על אנטורפן, שהנחית עליה מכת מוות. הסוחרים הפורטוגלים שישבו שם נאלצו עתה לחפש תחליף שיאפשר להם להמשיך בעיסוקי המסחר שלהם. המבורג ואמשטרדם הצטיירו בעיניהם כאלטרנטיבות מתקבלות על הדעת. פנייתם אל ערי נמל אלו משכה עימה גלי הגירה נוספים של אנוסים, שהתחברו אליהם והתיישבו בשני המרכזים האלה, שזכו באותם ימים לתנופה מרשימה.

יש לציין, שהמעבר של אנוסים אלה מנצרות ליהדות באמשטרדם ובהמבורג כאחד לא היה פשוט כלל ועיקר. אמשטרדם הקלוויניסטית והמבורג הלותרנית לא הסכימו בקלות להכיר בנוכחות יהודית בתחומיהן. המגמות האנטי־יהודיות המסורתיות עדיין שלטו בכיפה, והחששות מצד הסוחרים המקומיים מילאו אף הם תפקיד לא מבוטל בהתנגדות שנגלתה באותם ימים להתיישבות יהודית מוכרת הן באמשטרדם והן בהמבורג. אך בסופו של דבר נתרחש המהפך, והשלטונות נאותו להכיר בעדות הספרדיות־פורטוגליות שכבר נמצאו שם כעדות יהודיות אוטונומיות. הסנט בהמבורג העניק לתושבים היהודים הכרה רשמית ב־1612, ותוך זמן קצר נוסדו שם שלושה קהלים נפרדים של יהודים ספרדים. הכרה דה־פקטו היתה כבר קיימת באמשטרדם בתחילת המאה ה־17, אך רק ב־1616 נתקבלה החלטה רשמית שהתירה את ישיבתם של יהודים שם תוך מגבלות לא מעטות. גם באמשטרדם נתקיימו שלושה קהלים נפרדים לקראת סוף העשור השני של המאה ה־17. אין זה מקרה, שגם בהמבורג וגם באמשטרדם פעלו בהתחלה קהלים קטנים נפרדים במקום קהילה מרוכזת ומאוחדת. השלטונות הסכימו להעניק ליהודים את הזכות לקיים את דתם ופולחנם, אך ביקשו שיצניעו זאת ככל שהדבר ניתן. לכן הם אסרו עליהם להקים בתי כנסת, והתפילות נתקיימו בבתים פרטיים. בנסיבות אלו טבעי הדבר, שהמתפללים התארגנו בקהלים נפרדים, אשר היו בנויים במידה רבה על יסוד ההתחברות של קְלַנים משפחתיים.

ב־1639 נתאחדו שלושת הקהלים הספרדים באמשטרדם והקימו את קהילת ״תלמוד תורה״, וב־1652 אירע דבר דומה בהמבורג, משנוסדה הקהילה המאוחדת ״בית ישראל״. ליד שתי הקהילות האלה נוסדו קהילות קטנות נוספות, שלעתים לא היו אלא סניפים של הקהילות הגדולות. באלטונה, שהיתה בשלטון הכתר הדני, נתקיימה קהילה פורטוגלית מדולדלת; היא נקראה תחילה ״בית יעקב הקטן״ ומאוחר יותר — ״נוה שלום״. בגְלִיקשְטַאדט הוקמה קהילה קטנה בשנת 1622, לאחר שכריסטיאן השלישי, מלך דנמרק, ניסח שלוש שנים קודם לכן פריבילגיה ליהודים, שהבטיחה להם זכויות נרחבות למדי, ובאמצעותן קיווה למשוך סוחרים פורטוגלים מהמבורג ומאמשיטרדם. גם לאמוץ הסמוכה הגיעו סוחרים פורטוגליים, ולקראת אמצע המאה ה־17 הוקמו בה היסודות הראשונים של חיי הקהילה. ברפובליקה ההולנדית נעשו בתחילת המאה ה־17 נסיונות להקים קהילות ספרדיות באלקמר, בהרלם וברוטרדם, אלא שנסיונות אלה נקטעו באיבם. רק מאוחר יותר נוסדו מרכזים של יהודים ספרדים במקומות אחרים, במיוחד בהאג וברוטרדם.

הפזורה הספרדית-פורטוגלית המערבית במאה ה-17 – מאת יוסף קפלן-עמ' 102

Michel Abitbol – TUJJÄR AL-SULTÄN

 

Michel Abitbol

TUJJÄR AL-SULTÄN

Il y a une quinzaine d’années, nous avons eu la chance de prendre connaissance de l’existence d’une collection d’archives familiales, un corpus de quelque 200 lettres arabes, datant de la deuxième moitié du XIXème siècle, des lettres dites sharifiennes, adressées du Palais royal marocain à une famille de riches commerçants juifs de Mogador, la famille Corcos.

Salomon, Jacob, Abraham et Haïm Corcos – les principaux acteurs de cet échange épistolaire – étaient, ainsi qu’un petit nombre d’autres “grands” personnages juifs, musulmans, et européens, des “Négociants du Roi” et, à ce titre, le corpus d’archives dont il est question dans cet ouvrage est un outil d’une précision incomparable pour connaître, la structure sociale, les modalités d’action, voire la vision du monde de tout un pan de la société juive du Maroc, à un moment où ce pays vivait les derniers soubresauts de son indépendance précoloniale.

Qui étaient donc ces Négociants du Roi? Des commerçants, bien sûr, mais des commerçants qui se sont fait remarquer du Pouvoir central ou Makhzen autant sinon plus par leur savoir-faire que par leur fortune. Celui-ci va les appeler, à son service, dans un double but: faire fructifier, d’une part, l’argent du Sultan et celui de ses proches dans le commerce avec l’étranger – et tenter d’endiguer, d’autre part, l’irrésistible expansion du commerce européen le long du littoral atlantique marocain.

Cette nomination était généralement sanctionnée par un Edit royal, un Dahir qui, tout en étant vague sur le statut légal acquis par les Négociants du Roi, n’en était pas moins un puissant moyen de promotion sociale et de protection personnelle, permettant à ses détenteurs, de pouvoir compter, en tout lieu et, à tout moment, sur l’aide des représentants des pouvoirs publics:

“Que l’on ne se mette point en travers de leur chemin et qu’on ne leur fasse subir aucun préjudice, de quelque nature qu’elle soit. Nos serviteurs et nos agents qui auront (cet Edit), entre les mains sont tenus de se conformer à ses dispositions”.

C’est la formule consacrée contenue dans chacun de ces textes dont les dispositions étaient renouvelées, à chaque succession royale, les Tujjar juifs, devenant pour l’occasion, “les Juifs du Sultan” et de son entourage immédiat, étant donné “qu’ils sont parmi les commerçants les plus considérés par Nous et parmi les plus dignes d’égards… qu’ils comptent parmi l’élite des négociants qui oeuvrent pour le développement du port de Mogador et pour l’accroissement du Trésor Public”.

Exonérés du versement de l’impôt de capitation, la jizya, auquel sont soumis tous les dhimmi, les Négociants du Roi ne vivaient pas dans le Mellah au même titre que le reste de la population juive, mais dans la Qasba, le quartier administratif de la ville, où chacun d’eux disposait d’une ou de plusieurs maisons d’habitation ainsi que d’un ou de plusieurs magasins que le Makhzen mettait à leur disposition, en échange d’un loyer modique.

En même temps que leur nomination et l’autorisation de commercer avec l’Europe, ils recevaient un premier prêt de lancement pour l’achat de produits d’importation, assorti, le plus souvent, de divers avantages fiscaux et de l’octroi de certains monopoles sur l’exportation de telle ou telle marchandise. En cas de coup dur ou, au contraire, à la vue d’une bonne affaire, les Tujjar avaient toujours le loisir de faire appel au Sultan pour l’obtention d’un nouvel échelonnement de leur dette ou de nouveaux crédits et c’est ainsi que l’une des caractéristiques, les plus remarquables de cette catégorie sociale, devait être son perpétuel endettement auprès du Makhzen qui, très rarement seulement, décidait de retirer son appui à l’un ou l’autre de ses négociants, en faillite.

Aussi paradoxal que cela puisse paraître, plus une personne était endettée auprès des pouvoirs publics et, plus elle était… riche et socialement importante.

Un tel système – économiquement aberrant, à plus d’un titre, il faut bien l’admettre – mais qui avait eu néanmoins comme mérite d’avoir tenu, un tant soit peu, en échec l’intrusion européenne, ne pouvait guère susciter l’enthousiasme des Consuls européens, comme en témoigne cette description, peu élogieuse laissée par le vice-consul de France à Mogador, Charles Delaporte:

“Veut-on savoir comment vit et meurt un Tajjer de l’Empereur?

“Un juif dans la misère, endetté envers Mouley Abd-al-Rahman d’une très forte somme… a tant écrit à l’Empereur que celui-ci vient de lui ouvrir soit un crédit de 10000 piastres fortes à la Douane, soit de lui accorder l’importation de 2000 quintaux de fer, droits payables à termes illimités. Le juif n’a pas un centime, mais son permis à la main, il écrit à d’autres juifs de Londres qui s’empressent de lui expédier les 2000 quintaux. Le fer arrive, se vend à n’importe quel prix, relativement toujours avec bénéfice, puisqu’il est entré sans droits. Avec le profit, on achète des marchandises que l’on adresse au correspondant de Londres. On fait venir un 2ème, un 3ème navire…On est tadjer tant que les 10000 piastres n’ont pas été absorbées par ledit correspondant et puis, quand il n’y en a plus, on écrit, on pleure, de nouveau auprès de l’Empereur…”

Quant au Sultan, il aurait expliqué, en ces termes, sa pensée économique, selon le même consul français:

“L’argent que l’on me doit substante le commerce, fait vivre ceux qui le font travailler et entretient la navigation de mon port… Que les négociants payent ponctuellement les sommes qui suffisent à la solde des garnisons de Maroc et de Mogador, je ne leur en demande pas davantage…”

En 1841, il y avait 19 Tujjar à Mogador dont 14 étaient juifs, 2 musulmans et 3 chrétiens; au milieu des années 50, leur nombre doubla, passant à 39 dont 24 juifs – parmi lesquels un naturalisé français et un naturalisé anglais, 10 musulmans et 5 européens; au début des années 80, sur les 51 Tujjar que comptait Mogador, 31 étaient juifs, 16 musulmans et les 4 autres européens.

Citons quelques noms parmi ces Tujjar juifs – les Corcos qui, avec les Elmaleh et les Afriat étaient les plus entreprenants de tous; assez loin derrière eux, il y avait les Pinto, Coriat, Aflalo, Zagury, Levy-Yuli, Acoca, Ohana, etc

Michel Abitbol

TUJJÄR AL-SULTÄN

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-מסורות ומנהגים במחזור השנה

ברכת הלבנה

כל המברך על החודש בזמנו,

כאילו מקבל פני שכינה (סנה׳ מב, ע״א).

לראש החודש מתווסף טכס ״ברכת הלבנה״. במרוקו נהגו לקדש את החודש ולברך את ״ברכת הלבנה״ רק במוצאי־שבת ורק לעתים רחוקות ברכו באמצע השבוע בימות החול, מפני שעדיין שורה על האדם הנשמה היתרה אחר יום המנוחה, כאשר כל אחד עוד לבוש בבגדי שבת, ודומה לאדם היוצא לקראת המלך.

אין מקדשין הלבנה לא בשבת ולא ביום טוב, לא קודם ט׳ באב ולא קודם יום הכיפורים, אפילו אם ראש החודש חל ביום רביעי, טכס ברכת הלבנה התקיים במוצאי־שבת ולא חיכו כל־כך עד יום ט׳ לחודש כמו שאנו עושים פה בארץ. בכל בית־כנסת היה תמיד נר שעווה ארוך שנשאר מיום הכיפורים והשתמשו בו בכל ליל מוצאי־שבת להבדלה ולקידוש הלבנה, למשך כל השנה. ההורים נהגו לתת לכל אחד מהילדים, נר אחד קטן, ואלה החזיקו אותו ביד בעת ברכת הלבנה.

רושמי רשומות מצאו רמז בתורה, כאשר האדם לובש בגדים נאים בשעת ברכת הלבנה: ״חמש חליפות שמלות״ (בראשית, מה, כ״ב). המלה הראשונה חמש בראשי תיבות היא-חודש, מועד, שבת (חליפות שמלות תחליף את בגדיך בשלושת המאורעות).

דור מלך ישראל חי וקיים

בחידוש פני הלבנה ראה עם ישראל את חידוש פני העם שעתיד להיגאל ולשוב לארצו, ועל־כן אומרים בתוך הברכה:

"וללבנה אמר שתתחדש, עטרת תפארת לעמוסי בטן, שהם עתידים להתחדש כמותה. בעת קידוש הלבנה נהגו לקרוא בהתלהבות עצומה את הקריאה הנלהבת והמעולפת, את המלים דוד מלך ישראל חי וקיים, ג׳ פעמים והוא גימטריה של ״ראש חודש״, כן תקנו לומר ברקידה ובשמחה ג׳ פעמים.

כשם שאנחנו מרקדים כנגדך ואין אנחנו יכולים ליגע בך, כך אם ירקדו אחרים כנגדנו להזיקנו, לא יוכלו ליגע בנו, ולא ישלטו בנו ולא יעשו בנו שום רושם כלל״.

בסיום ״ברכת הלבנה״, נוהג הרב של בית הכנסת, או אדם זקן ומכובד לברך את כל הקהל שהשתתף בברכת הלבנה, כן מברך בהזדמנות זו את פזורי־ישראל בכל מקום שהם, ובסיום הברכה באפלת הלילה, לאור הירח, מברך איש את רעהו בברכת ״שלום עליכם, שלום עליבם״, וחוזרים הביתה בלב שמח ובטוב לבב נפרדים .

יהודי תוניסיה נוהגים לפני שנפרדים, מביטים המברכים בירח וקוראים שלוש פעמים ״יצחק״, שכן הירח הוא סמלו של יצחק אבינו (מנהגים עמ׳ 80)

אין לשתות מים בשעת התקופה

לפי האבודרהם יש ארבע תקופות בשנה, בהן נזהרים מלשתות מים בעיתות מסויימות של התקופה משום סכנה; שלא ינזק האדם ויתנפח, והן: תקופת ניסן, תקופת תמוז, תקופת תשרי, תקופת טבת.

יש אומרים שארבעה מלאכים ממונים על המים בארבע תקופות אלו. כל אחד ואחד בתקופתו וכאשר הם מתחלפים, כשזה יוצא וזה נכנס, עומדים המים בלי שמירה.

ח. ז. הירשברג סובר: ״כי בארבע התקופות, היינו שעת חילופי עונות השנה אסור לשתות מים. התשובות באות בשמו של רב האי ויש להניח שהופנו לצפון־אפריקה. דעה זו קשורה אולי באמונה, כי עיתות אלה מועדות להשבעות העלולות לגרום אסונות, ייתכן, שגם השאלות בעניו מנהגים בברכת האור ובקידוש באו מצפון־אפריקה״.

במרוקו נזהרו אם־כן בחודש תמוז מלשתות מים מכל כלי הבא ליד,אלא מכלי מיוחד מחרס, שהוא בעצם כד מחרס, הנקרא בערבית־ יהודית "אלקללא, או אל-ג'רראף"  . כמעט בכל משפחה יהודית במרוקו היו שני הכלים הללו בבית, ובתוכם נהגו להניח שלושה מסמרים, או סכין קטנה, שגם הידית שלה ממתכת, למים האלו הוסיפו מין עיטרן שחור הנקרא בערבית "אללאטוך". היו שחששו ונזהרו שלא לשתות בכלל באמצע הלילה, וכמובן הכל יוחס לרוחות ולשדים. ועוד מביא אבודרהם:

״וכתב החכם בן־עזרה: שאלו חכמי קירוואן לרבנו האיי: למה נהגו ישראל הדרים במערב להישמר שלא ישתו מים בשעת התקופה, והשיב כי ניחוש בעלמא הוא, בעבור שהוא תחילת השנה או תחילת רביעתה ולא ירצו לשתות מים שימצאו חינם, על־כן יאכלו בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה, ואני אומר: מתוקה שנת העובד השם, הבוטח בו לבדו, והנה היודעים תקופת האמת לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה, ודבר הניפוח־־שיחת הזקנות״.

״נוהגים העולם להניח בשעת התקופה, ברזל על כל המשקים ועל מאכלים ומשקים מבושלים או כבושים ומלוחים אין מניחים שום דבר, כי אומרים שאין לחוש במבושל וכבוש ומלוח משום תקופה״ שפתי־כהן, סימן, ק׳ו). וטעם שבארבע תקופות השנה עושים שמירה בברזל, כי ברז״ל בראשי תיבות בלהה, רחל, זלפה, לאה. (דעת משה, פר׳ בלק).

סעודת ראש חודש

חסידים ואנשי־מעשה נהגו לכבד את יום טוב של ראש חודש, במיוחד את ליל ראש החודש, באורות ובתבשיל נוסף. רוב העם, ההמונים מוסיפים עד היום וגם כאן בארץ, את המאכל העממי ה״כוסכוס״. כשחל ראש חודש בשבת, כל משפחה מכינה קערת ״כוסכוס״ לכבוד המאורע. יהודי דבדו נוהגים לשחוט תרנגול לכבוד ראש חודש ועושים אח״כ זריית־דם (הזאת דם) על־סף הבית, זאת בנוסף לתבשיל הנוסף וכן הוספת נרות בבית. באמצע הסעודה של ליל ראש חודש, כל המשפחה מרימה כוסית וביחד אומרים בצוותא ובקול רם: ״ראש חודש לברכה, לחיים טובים ולשלום״. ברכה זו חוזרת ונשנית בתפילת ערבית של ליל ראש חודש, כאשר השליח ציבור גומר את הקדיש שלפני ״העמידה״, הקהל עונה ״אמן״ ומוסיף בקול רם וביחד את הברכה, זאת מעין תזכורת לקהל המתפללים, שלא ישכחו להוסיף את ״יעלה ויבוא״ בתפילת שמונה־עשרה. כמו כן, את תפילת ערבית פותחים במזמור ״ברכי נפשי״ (תהל קד) ובתפילת שחרית קוראים את ההלל ומברכים ״לקרוא את ההלל״.

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון-עמוד 91

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר