ארכיון יומי: 4 בדצמבר 2019


קצידה — סי׳ מזמור לדוד קים-הנושא: מתוך הפרשיות תולדות-ויצא-אעירה שחר-קצידה מס 178 כרך א'

(178) — קצידה — סי׳ מזמור לדוד קים

בחוזר ובסיום (דרידכה)-ויצא

בשקל ״בסאלי אסתפכּר יא חפפאצ'י

וולא בסאלו ענד ללי עארפין ג׳ולאן״

 

מְיַחֵל וּמְצַפֶּה יוֹם אָבִיו בּוֹ יֻקְטָב
יָשִׁישׁ הוֹדַע לוֹכִּי בְּאָמְנָה / בִּרְכָתוֹ מְזֻמָּנָה / לוֹ נִתְּנָה לְמָנָה

 (781) הנושא: מתוך הפרשיות תולדות-ויצא. (כז, לז— לא, כט).

 מיחל — עשו. יוקטב — יוקטף, ימות. ישיש… — יצחק הודיע לעשו כי בא יעקב ולקח ברכתו

קְרָאוֹצִוָּהוּהִדְרִיכוּ וַיֵּיטֶב
טָרְפֵי צִמְחִי הָרָיו מִבִּרְכוֹתָיו הִרְטִיב
אֹרַח מְסִלָּתוֹ עֵת עָזַב / שָׁנָה שִׁלֵּשׁ בִּרְכָתוֹ בְּיוֹם עֲזָבוֹ —
מַחֲמַת אַדְמוֹנִי / אָזוּר נְקָמָה חָגוּר חֶרֶב וְשִׁרְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

זָקֵן צִוָּהוּכִּי אַחֲרִיתוֹ יוּטָב
מִבְּנוֹת לָבָן קַח לָךְ אִשָּׁה / בַּת כְּנַעַן לֹא תִּשָּׂא / עֵינִי עֲשָׁנָם עָשְׁשָׁה
עֵשָׂו שָׁוְא נִתְעָה וְקַו מִשְׁטָר שָׁם הִקְטִיב
לְבַת יִשְׁמָעֵאל אֲחִי אָבִיו שַׂם נָתִיב
יַעֲקֹב לִבְאֵר שֶׁבַע נֶעְצַב / פָּגַע בְּהַר מוֹרסֻלָּם חָלַם מַצָּבוֹ —
בָּאָרֶץוְהִנֵּה / יְיָ נִצָּב עָלָיובֵּרְכוֹ מִמַּעְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

מֵאֵל שָׁמַע כִּי לְאַרְצוֹ עָתִיד יוּשַׁב
חָזָק הִתְחַזֵּק נָשָׂא רַגְלָיו / נִגְלָה מִמֶּרְחָק אֵלָיו / בְּאֵר וְאֶבֶן עָלָיו
וּשְׁלֹשֶׁת ;עֲדָרִים זֶה רוֹבֵץ זֶה יוֹשֵׁב
שָׁאַל עַל לָבָן אֲחִי אִמּוֹוַיַּקְשֵׁב —
הֵן רָחֵל עִמָּנוּ תִּתְחַשָּׁב / יְעָצָם הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹלשַׁאֲבוּ,
לֹא עֵת אֱסוֹף מִקְנֶה / הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּרְעוּ כָּלמִקְנֶה וְקִנְיָן:

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

וְהִנֵּה רָחֵל בָּאָההוֹד זִיוָה תָּאָב
כֹּחוֹ הִרְאָההָאֶבֶן גָּלָל / הִשְׁקָה הַצֹּאן בְּמִכְלָל / רָאֲתָה וַתִּתְהַלָּל
הִגִּיד לָהּכִּי בֶּןדּוֹדָתָהּ הוּא עֹז הִרְהִיב
כִּשְׁמוֹעַ לָבָן שָׁמְעוּ בָּא בְלֵב מַלְהִיב

כנפי שחר

קראו — יצחק ליעקב. טרפי… — שעלי וצמחי אדמותיו יהיו רעננים. אורח מסלתו… — בעת שעמד ללכת לחרן שוב ברכו אביו פעם שניה ושלישית. מחמת… — מחמתו וחרון אפו של עשו. ושריין — מגן. ימי חלדי — קורות ימי אבותי. מתי… — מתי אחסה גם אני בצל ה' מפגעי הזמן? עיני… — מעשן תקרובת ע״ז של נשי עשו החתיות כהתה עיני. עשו שוא נתעה… — טעה בשפיטתו ובדרך בה אחז, שחשב לתקן מעוותו בכך, שישא בת ישמעאל. יעצם — נתן להם עצה. גלל — גלגל. במכלל — השקה הצאן כולם. עוז הרהיב — התאזר. פניו צהבו — האיר לו פנים

 

בא אל ביתו ואותו אהב / לקץ חדש ימים לו פניו צהבו

חנם תעבדני ? / הגידה שכרך לי, לא אהיה נשין:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

רָמָה קַרְנִיעָנָהוּאִם אֵלִי רֹב רַב
אִם אֶמְצָא לִי בָּךְ עֵת חֶנְנָה / אֶעְבָדְךָ בֶּאֱמוּנָה / בְּרָחֵל הַקְּטַנָּה
שֶׁבַע שָׁנִים רְצוּפִים בֹּקֶר עַד עֶרֶב
עָנָהטוֹב תִּתִּי לְךָ מֵאִישׁ רַבעֶרֶב
עָבְרוּ שָׁנִים עֵת רוֹדִים קָרַב / קָרָאהֵן שֻׁלַּם נִשְׁיִיהָבָה וְאָבוֹא —
אֶל אִשְׁתִּי אוֹר עֵינִי / זֵעַת עֲבוֹדַת שֶׁבַע שָׁנִים וּפִרְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

לְעֵת עֶרֶב שָׁאַב רַעֲיוֹנוֹ מֵי אַכְזָב
מִרְמָה וְעָרְמָה בּוֹ נִמְצְאָה / בְּעֵת חֹשֶׁךְ הוּבְאָה / בֹּקֶר וְהִנֵּה לֵאָה
אָמַרמַהזֹאת רִמִּיתַנִי וַתְּכַזֵּב ? !
הַלֹּא בְּרָחֵל עָבַדְתִּי בְּאֵין מַכְזִיב!
עָנָההֵן רָחַקְתִּי מִכָּזָב / רַק בִּמְקוֹמֵנוּ הָעוֹשִׂים כֵּן יֻתְעָבוּ
אֱזוֹןאַל תִּתְאַנֶּה / קְנֵה לָךְ גַּם אֶת רָחֵל וּבְנֵה לָךְ בִּנְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?


דַּעכִּי שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲבֹד  בְּמַחְשָׁב
עָבְרוּ לוֹ כְיָמִים אֲחָדִים / וְעִמָּהּ הִרְוָה דּוֹדִים / תּוֹךְ אֹהֲלִים רְבוּדִים
צוּר רָאָהכִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיַּקְשֵׁב —
עֶלְבּוֹנָהּפָּתַח רַחְמָהּוּלְרָחֵל הֶעְצִיב
אָמְרָהכִּי הָאֵל רָפָא וָשָׁב / יָלְדָה בֵּן בְּכוֹרפְּנֵי רָחֵל צֹרָבוּ
אָמְרָהחֹן אֲדוֹנִי / אִם אֵין בָּנִים לִי מֵתָה מֵרֹב רִיב מִדְיָן:

כנפי שחר

נשיין — לא אהיה חייב טובה למישהו. רמה קרני… — אם ה׳ יוסיף כבעבר לריב ריבי, לעמוד לימיני, הרי הוא יתנני לחן בעיניך לתת לי את רחל. רב־ערב — בן ערב־רב. שולם נשיי — נפרע חובי. שאב רעיונו… — דלה מבור מחשבתו מי מרמות, מים המאכזבים את הצמא להם. מאין מכזיב — אין מי שיכחיש זאת. אזון… — הט אזנך ואל תחשוב שהוניתיך. במחשב — בכנות, בלי רמאות. רבודים — מרופדים. צורבו — נכוו מקנאה. מרוב ריב… — מתה אני מן הריב־ומדון הרב. נקב — אמר בפירוש, בחוסר עדינות.

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

וַיִּחַר אַפּוֹוּדְבָרִים קָשִׁים נָקָב
הָאל הוּא אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ / פְּרִי בִּטְנֵךְ וְרַחְמֵךְ / זֶה חֶלְקֵךְ בְּעוֹלָמֵךְ
אָמְרָהבּוֹא אֶל אֲמָתִי בִּלְהָה אַל תַּעְקִיב
בִּי אֲדוֹנִיוְאֶל תִּדְרוֹךְ בִּי כְיֶקֱב
הֲיָבוֹא בְּעַצְמוֹתַי רָקָב ?שָׂרָה הֵבִיאָה לְאַבְרָהָם בִּמְסִבּוֹ —
הָגָר ,פֶּן תִּבָּנֶה,/ גַּם אָנִייְיָ יִהְיֶה לִי לְדַיָּן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 


דָּוֶה לִבּוֹ מִדִּמְעַת נְוַת בֵּית חוֹבָב
בָּא אֶל בִּלְהָהרְצוֹנָהּ מִלֵּא / שָׂמְחָה כְמַר מִדְּלִי / יָלְדָה דָּן וְנַפְתָּלִי
לֵאָה עָמְדָה מִלֶּדֶתנָתְנָה קוֹל יַבֵּב
נָתְנָה שִׁפְחָה צְעִירָה לוֹ וַתְּלַבֵּב
גָּד וְאָשֵׁר יַלְדָה וּבִלְבַב / יַעֲקֹב הִרְבְּתָה לוֹ שִׂמְחָה בִּסְבִיבוֹ
בְּנוֹת אִשְּׁרוּנִי / רָאָה יְיָ עָנְיִיהֵן לִי רֹב מִנְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

 

קַיָּם זָכַר אֶת רָחֵלדִּמְעָתָהּ קָשָׁב —
הָרְתָהאָמְרָהאוֹדֶה וְאוֹסִיף / יַלְדָּה בֵּןיָפְיוֹ כוֹסֵף / וְתִקְרָא שְׁמוֹ יוֹסֵף
יוֹסִיף יְיָ לִי בֵּן אַחֵראָז אָשִׁיב —
לִמְחָרְפֵי נַפְשִׁיאוֹמְרִיםלְעוֹלָם תֵּשֵׁב
בֵּין נָשִׁים עֲקָרוֹת אֶתְחַשָּׁב  /.יַעֲקֹב רָאָה פְּנֵי לָבָן עָצֵבוּ
בִּקֵּשׁתֵּן קִנְיָנִי / יְלָדַי וְאֶת נָשַׁי וְאַעְדֶּה עֶדְיָן:

 

בְּשִׁירֵי אַזְכִּיר יְמֵי חֶלְדִּי
מָתַי עֵת בְּצֵל שַׁדַּי אֶתְלוֹנָן?

כנפי שחר

אל תעקיב — אל תרמה, או: אל תעכב. ואל תדרוך בי… — לי נקיה, כלומר אין לי הנאה מתשמיש בלי פריון. כיקב — גת לדריכת ענבים. במסיבו — אל חדרו. דוה לבו… — דמעותיה הציקו לו. נות… — עקרת ביתו של יעקב החביב. כמר מדלי — שמחה מועטת כטיפת מים. קול יבב — יללה. ותלבב — מושכת לב. רוב מנין — רוב מספר הבנים. יופיו כוסף — כל רואהו חומד להיות לו בן כמוהו. ואעדה עדיין — אתפאר ואתענג בהם. נחשתי בחלדי — על זמני וראיתי שנשתנה לטובה בגללך.

 

דרידכה


עָנָהוּנִחַשְׁתִּי בְּחֶלְדִּי / וַיבָרְכֵנִי בִּגְלָלְךָ אֵ-ל חָנָן

נָקְבָה שְׂכָרְךָבְּמַעַבְּדֵייָדֶיךָמָה אֶתֵּן ? אַל תִּתְאוֹנָן
הֱשִׁיבוֹאַל תִּתֵּן בְּיָדִי / אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶתְבּוֹנָן
עֶשֶׂר פְּעָמִים בּוֹ מְרַדֶּה / לוּלֵא נִגְלָה לוֹ הָאֵל בֶּעָנָן
קָרְאוּ נָשָׁיו בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה / אָבִינוּ מְכָרָנוּ בְּאֶתְנָן

הָעוֹד לָנוּ חֵלֶק בִּלְעֲדֵי / אלַהִנּוֹ וְאֵלָיו נִתְחַנָּן
קוּם וּסְעָה מִקְנֵנוּ תְּדַדֶּה / וִילָדִים בְּמִרְכֶּבֶת שַׁאֲנָן
בָּרַח עָבַר כְּאִישׁ מְשַּׂדֶּה / לָבָן שָׁמַעבָּא בְּלֵב מִשְׁתּוֹנָן

הִשִּׂיגוּ בְּהַר הֲגִלְעָדִי / הִרְעִים בְּקוֹלוֹ דִּבְרוֹת אוֹנָן
הַזֶּה הוּא גְּמוּלְךָ עִמָּדִי ? / מָהזֹּאת עָשִׂיתָ לִבְנוֹת רַעֲנָן ?
לוּלֵא הָאֵל גָּדַר בַּעֲדִי / שְׁמוֹ יִתְגַּדַּל בְּבַיִת מְכוֹנָן:

כנפי שחר

נקבה… — ברר לי כמה יהיה שכר מעשי ידיך. אל תתאונן — אין לך מה לדאוג ולהתרעם. מרדה — משעבד. באתנן — במחיר עבודת י״ד שנים. תדדה — תוליך לאס. במרכבת שאגן — ברכיבה נוחה, על הגמלים. משדה — כאיש שודד. משתונן — בלב חרוץ, בזריזות. הרעים — צעק בקולו. דברות אונן — דברי התמרמרות. לבנות רענן — לבנות העידון והפינוק. גדר בעדי — הגן עלי. בבית מכונן — בנוי על תלו.

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

סיכות פריפה עירוניות

תטואן; כנראה המאה הי"ח

זהב; מעשה ריקוע, חירור וחיקוק; פניני בארוק, אבני אודם ואזמרגד

גובה 12 ס"מ, הרוחב 6 ס"מ

התמונה למעלה

 

נרכשו בטנג'יר , בנראה במאה הי"ט

טיפוס עתיק, מורה דומה מכסף מופיעה אצל כפריות באיזור האטלאס התיכון

זהב, נעשה ריקוע קידוח וחיקוק

הגובה 9.5 ס"מ
מויזאון ישראל

התמונה למטה מצד שמאל

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 195 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר