מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות
מסורת ודת.
עם כל התמורות בדרכי החיים הנ"ל, שמרה הקהילה בדרך כלל על אמונתה היהודית התמימה ועל צביונה הדתי והיהודי כל ימי קיומה. רק יוצאי דופן מועטים, בעיקר מבין בוגרי בית הספר של כי"ח, החלו לזלזל בקיומן של כמה מצוות, אך הללו בטלים היו שמיעוטן. השפעתן על האחרים הייתה שולית ביותר. חכמיה קהילה ורבניה ידעו ח\לכבוש את לב שומעי דרשותיהם, ולחזק את זיקתם לערכי התורה והמצוות.
חכם העיר הזדרז לתקן את הפריצות בעודן באיבן על ידי דרשות וחוזרים הכוללים שברי מוסר שהיו מוקראים בכל בתי הכנסת בעיר עם הוצאת ספר תורה. בצד חוזרים אלה שהשפעתן הייתה מרובה תוקנו תקנות לעמות לצרכי השעה ולסתום כל פרצה בחומת הדת.
תעודה מספר 110
אחת מיני רבות מן התעודות שנתפרסמו על אודות נושא זה, חינוך, עזרה לזולת ובניין תלמודי תורה וכו…..
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
אחינו קהל עדת ישראל ברוכים תהיו תערפו באיין למדון כלהום ענדהום לישיבות קבועים יקראוו פבלאדהום ומחזיקים בידם וסחאל מן בלאד ענדהום לישיבה פבלאדהום ופבלאד אוכרא וחתא פפאס ופצפרו מקרוב עמלו לישיבה מחדש והנא פהאד לבלאד בעדמן די כא יחב יקרא מא כא יזבר מסחאף פאס יקרא וכמעט בעוונותינו הרבים נשתכחה תורה מישראל וליום תלות לאל יתברך רינא באיין נתפעלו ונתעוררו יחידי הקהל ישמרם צורם וסחאל די בני אדם אשר נגע יראת אלוהים בלבם יעמלו לישיבה פהאד לבלאד וסחאל די כא יחבו יגלסו יקראוהשם יתברך יעאוונוהום על דבר כבוד שמו.
אשר על כן כא נחבו מן לחאל ומנכום תעמלו ווחאד אנדבא מליחא כיר מן אנדבה דלכולל באס ינסראוו אלתלמודים ולמסחאף לעקריים פאס, יקראוו פלישיבה ותערפו באיין האדי מצווה רבה ושקולב קד תרי"ג מצוות לאיין האדא הווא תלמוד תורה דרבים די חתא מצווה מא תכון נדחית מפניו.
וחתא יאנה עבדכם חותם מטה נכון מתנדב מעאכום לאייין נחב חתא יאנא נכון זוכה מעאכום פהאד למצווה רבה ותהלות לאל ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים ובוואחד להתעוררות מועא כא יכונו מתפעלים.
וקאלו לחכמים באתערותא דלתתא אתעורתא דלעילא והבא להיטהר מן השמיים מסייעין אותו ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה וכאו נגרסו אתורה פהאד לבלאד אידא קאלהא השם יתברך יהי רצון לא ימושו מפיכם ופי זרעכם וכו…
אשר על כן מחבו מן לחאל ומנכום חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק והשם יתברך יעאוונכום וויכמל בלכיר ותערפו באייןלמצוו דתלמוד הייא כתר מן ספר תורה עליהא לוואחד די נדבו לבו יסרי אתלמוד אוו יסרכו הווא וסחאבו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
ואשרי בניו אחריו לאיין הווא בכלל מזכה את הרבים ונבחכום תעמלוהא בשמחה ובטוב לבב לאיין האדי פחאל נדבת המשכן תרומה לה' לבנות את בית ה' ומובטח אני בשמו הגדול באיין די עטא סי פהאד למצווה יכלפהולו השם יתברך בקרוב בכפלי כפלים והאד למצוה יכולה היא שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה ובזכות די תוקפו דגל התורה יוקף השם יתברך אדגל דייאלכום ויביא לנו משיחנו שיגלה במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.
כתב ידו של הרב א"ז אליהו הרוש ז"ל.
תרגום תעודה מספר 110.
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
אחינו עדת ישראל ברוכים תהיו, באתי להודיע לכם שכל הערים שבמדינה יש להם ישיבות ואברכים ומחזקים בידם לשבת וללמוד וכמה מן הערים שיש להם ישיבות במקומם ובעיר אחרת. ובעיר פאס ועיר צפרו מקרוב ייסדו ישיבה חדשה, וכאן בעיר זו גם מי שרצונו ללמוד לא מוציא ספרים.
וכמעט בעוונות הרבים נשתכחה תורה משיראל. וכעת תהתלות לאל יתברך התעוררו בהתפעלות יחידי הקהל ישמרם צורם, וכמה אנשים אשר נגעה יראת אלקים בלבם רוצים לייסד ישיבה בעיר זו, וכמה מהם שקיבלו עליהם לקבוע עתים לתורה השם יתברך יעזרם על גבר כבוד שמו.
לכן אנחנו רוצים שתתנדבו סכום הגון יותר טוב מהנדבה שעושים לשלוחי כולל. ובסכום הזה נוכל לקנות ספרי תלמוד והספרים העקריים שיהיו בישיבה ללמוד בהם, ותדעו לכם שהמצווה הזאת היא מצווה רבה שקולה כנגד תרי"ג מצוות. יען שזה מצוות תלמוד תורה דרבים ששום מצווה לא נדחית מפניו ( נראה שצריך לומר שאינה נדחיצ מפני שום מצווה )
וגם אני עבדכם חותם מטה אשתתף עמכם ואזכה עמכם במצווה רבה כזו, ותהלות לאל יתברך, ישראל עליהם השלום כולם אהובים כולם ברורים כולם קדושים, ורק בהתעוררות מועטת הם מתפעלים, ואמרו חכמים באתעורתא דלתתא אתעורתא דלעילא.
והבא ליטהר מסייעין אותו, ומצווה הבאה לידך אל תחמיצנה. כי אנחנו רוצים לשתול את עץ החיים התורה הקדושה בעיר הזאת אם יגזור ה', ויהי רצון שלא ימושו מפיכם ומפי זרעכם וכו…
אשר על כן אנחנו מבקשים מכם חזקו ואמצו ואיש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק, והשם יתברך יעזרכם ויגמור לטובה. ותדעו שמצוות קניית התלמוד היא גדולה מספר תורה, וכל מיש שנדבו לבו שיקנה או ישתתף בקנייתו אשריו בעולם הזה ובעולם הבא.
ואשרי בניו אחריו שהוא בכלל מזכה את הרבים, והנכם מתבקשים לתרום לצמצוה זו בשמחה ובטוב לבב כנדבת בית המשכן תרומה לה' ולבנות בית ה'.
ומובטח אני בשמו הגדול שכל מי שיתרום למצווה ימלא ה' מחסורו בכפלי כפלים. ויכולה מצווה זו שתגן עליכם ועל בניכם מכל צרה וצוקה. ובזכות מה שאתם מעמידים דגל התורה כן יעמיד ה' דגל של ישראל ויביא לנו משיחנו שיטגלב במהרה בימינו אמן כן יהי רצון
מכתב חוז זה כנראה יצא מתחת יד זקיני, רבי אליהו הרוש כשנסע לעיר ארג'ילא וקיבל שם הרבנות.
חרב הדיליגי.
החכם הדיין שנתמנה על ידי הממשלה הצרפתית, טיפל בכל ענייני הדת חוץ מדיני ממונות שעברו לשיפוטן של הערכאות. קשריו עם אנשי קהילתו מרובים היו. הוא דאג ליתומים ואלמנות, הוא השכין שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבריו על ידי דרכי נועם, התערב אצל השלטונות לטובת יחידי הקהילה שהסתבכו עם החוק ביזה תחום שהוא, הן להוכיח את חפותו מפשע, או להקל את עונשן. פעולותיו אלו לטובת הקהילה הקדושה, הקנו לו מעמד של כבוד והערצה, והשפעתו על הקהילה התחזקה
קשרים עם הקהילות.
ככל ששירותי הדואר והתקשורת התייעלו, נתחזק הקשר עם קהילות אחרות. נסיעות לערים אחרות לא היו כרוכות בקשיים, החכמים נסעו לערים אחרות וקרו קשרי ידידות עם רבנים אחרים, קשר שנמשך אחר כך על ידי התכתבות. גם הקשר עם קהילות אירופה, שהיה בלתי אפשרי עד כה, החל להירקם.
אבי (המחבר) זצ"ל קיבל כתבי עת תורניים מארצות אירופה, ואף תרם להם מפרי עטו. באמצעות עיתונים כמו "הצפירה" "העד" "המגיד" ידעו על המתרחש בעולם הגדול, ודרכו עברו הידיעות לאחרים עד שנעשו נחלת כל הקהילות.
גם אחרים קראו עיתונים בצרפתית שהיו נמכרים במרוקו. משנת תרצ"ה ואילך נתקבלו בביתנו כתבי עת כגון "לקט שושנה" "אוצר החיים" "הנשר" "תל תלפיות" ועוד. ( בשנת תרפ"ז הופיע עתון דו שבועי בערבית באותיות עבריות בעיר קאזה בשם "אור המערב" – דאווי דל מגרב גאזיטה דידאר אלבידא תכראז מררתאיין פסהאר –
למור אבי ז"ל הייתה התכתבות עניפה עם חכמי פאס ומכנאס, עם רבי משמ"ח אליקים שד"ר מארץ ישראל שנתמנה לדיין בעיר קאזבלנקה, והיה שולח שאלות אל מור אבי. שאל מרבי נפתלי שווארץ מסאטמאר ותשובות מור אבי עליה, שנשארה לפליטה נדפסה בספרו.
גם עם חכמי ארץ ישראל התכתב מור אבי הן בענייני הלכה והן בענייני שד"רות. אז החלו לתת את הדעת להדפיס ספרים של חכמי צפרו בארץ ישראל. גיסי הרב יקותיאל אלבאז זל"ה יזם את הדפסת ספר "אבני שיש" לרבי ישועה אביטבול בשנת תר"ץ.
הדפסתו מומנה על ידי האחים אביטבול וטובלי מזרע הרב המחבר. כמו כן נדפסו בארץ ישראל הספר " הלכה למשה" של רבי רפאל משה אלבאז, וספר השירים שלו שיר חדש. את הספר כוס אליהו הדפסתי אני הצעיר בג'רבה בשנת תרצ"ח. באותה שנה הדפיסה חברת " אליהו הנביא " את הספר חסד ואמת.
קשרים אלה הביאו לידי כך שהעדה היהודית במערב, החלה לרגיש עצמה אבר מאיברי האומה, שמחה בשמחתם וכואבת בכאבם. בשנת תר"ץ הגיעה הידיעה על פוגרומים ורדיפות ביהודי רוסיה. בצפרו גזרו תענית ציבור, נתאספו לתפילה וחובקה תפילה מיוחדת להצלתם.
מתולדות העיר צפרו-פרק שישה עשר רבי דוד עובדיה- השנים תרע"ט – תרצ"ח 1918 – 1938- חינוך ותרבות-עמ' 181
מִי זֶה יְמַלֵּל סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן- רבי דוד בן אהרן חסין
מִי זֶה יְמַלֵּל
סיפור הגזירות והניצחון, נס השמן, תיאור מקצת דיני חנוכה ומנהגיה, סיום בשבח לה׳ ובקשה על הגאולה לעתיד לבוא, על דרך גאולת החנוכה ונסיה. פיוט בן שלוש עשרה מחרוזות ומדריך דו־טורי. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור. חריזה: אא בבבא גגגא וכד.
משקל: עשר הברות בטור.
כתובת: פיוט לחנוכה. נועם ׳אל רם ברם קץ׳. סימן: אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ.
מקור: א-כו ע״ב; ק־ כא ע״א.
פיוט לחנוכה – סימן אנכי דוד בן אהרן חסין חזק ואמיץ
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן
אָנֹכִי אֶשְׂמַח אָשִׂישׂ בָּהּ'
הִגְדִּיל לַעֲשׁוּת עִם בְּנֵי חַשְׁמוֹנַאי
5 -רָם הוּא עַל כָּל רָמִים נִגְלָה בְּסִינַי
רִכְבּוֹ רַבּוֹתִים אַלְפֵי שַׁאֲנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
דּוֹר וְדוֹר רַבִּים קָמִים עָלֵינוּ
- 1. מי זה ימלל: על-פי תה׳ קו, ב ׳מי ימלל גבורות ה״. יתבונן: המבקש לספר גבורות ה׳ יתבונן במה שקרה בימי מתתיהו. 2. בימי… יוחנן: על-פי פתיחת התפילה לחנוכה שב׳על הנסים׳. 3. אנכי… בה׳: על-פי תה׳ קד, לד. 4. הגדיל לעשות עם: על-פי תה׳ קכו, ב ׳הגדיל ה׳ לעשות עם אלה׳, והוא בעניין הגאולה לעתיד לבוא. 5. נגלה בסיני: שם נתגלתה גדולתו ובחירתו בעם ישראל. 6. רכבו… שנאן: על-פי תה׳ סח, יח ׳רכב אלהים רבתיס אלפי שנאן, ד׳ בם סיני בקדש׳. 7. דור… עלינו: על־פי לשון ההגדה של פסח ׳והיא שעמדה… אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו.
לְכַלּוֹת זֵכֶר שְׁאֵרִיתֵנוּ
לוּלֵא ה' צְבָאוֹת מַלְכֵּנוּ
10-מֵרוּם לָאָרֶץ הִשְׁפִּיל קַרְנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
וִיהִי בִּימֵי יָוָן בְּנֵי עַוְלָה
הֶעְרִימוּ סוֹד עֵצָה וְתַחְבּוּלָ
גָּזְרוּ עַל שַׁבָּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ וּמִלָּה
יַחַד שְׁלָשְׁתָּם יַעַבְרוּ מִינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
15-דָּרְכוּ אֶת קַשְׁתָּם אוֹיְבִים עַזֵּי פָּנִים
אֱלִישָׁה תַּרְשִׁישׁ כִּתִּים וְדוֹדָנִים
עַל גּוֹי קָדוֹשׁ מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים
בָּאוּ טִמְאוּ מִקְדָּשׁ הַמְּכוֹנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן אֵל עֶלְיוֹן הוּא
20-שְׁמוֹ נָאֶה לוֹ מַתִּתְיָהוּ
אָחִיו הַכֹּהֲנִים יְסוֹבְבוּהוּ
נֶגֶד אוֹיְבֵיהֶם הוֹרִיקוּ זֵינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
אַהֲרֹן יָגֵל בָּנָיו יָרֹנּוּ
וְאֶל ה' קָרְאוּ וְנַעֲנוּ
25 -בכ"ה בְּכִסְלֵו שָׁכְנוּ וְחָנוּ
בְּבֵית אֱלֹהִים כְּזַיִת רַעֲנָן
- 8. שאריתנו: מה שנותר מעם ישראל. 9. לולא? האויבים היו מצליחים לכלותנו, ׳לולי ה׳ שהיה לנו׳(תה׳ קכד, ב). 10. מרום… קרנן: את קרנם הגבוהה השפיל ה׳ עד לארץ, וקרן ־ סמל לגאווה ולגדולה. 11. ויהי בימי: על דרך אס׳ א, א ׳ויהי בימי אחשורוש׳. 12. הערימו: עשו מעשה מרמה. הערימו סוד: על-פי תה׳ פג, ד. 14-13. גזרו: גזירה שלא יקיימו ישראל את המצוות הנזכרות, על-פי מגילת אנטיוכוס, ראה אוצר המדרשים, עמי קפ״ה. 14. שלשתם: שלוש המצוות הנזכרות. יעברו מינן: יתבטלו מאתנו. 15. דרכו את קשתם: הכינו כלי נשקם וכיוונוהו כלפי ישראל, על-פי תה׳ ז, יג. 16. אלישה… ודודנים: הם שמות בני יון הנזכרים בבר׳ י, ד. 17. על… כוהנים: על־פי שמי יט, ו: ׳ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש׳. 18. באו: היוונים הנזכרים קודם. מקדש המכונן: בית-המקדש שנאמר בו ׳מקדש ד׳ כוננו ידיך׳ (שמ׳ טו, יז), מקדש שידי ה׳ כוננוהו, ולכן הוא מכונן. 19. בן… הוא: כנאמר ב׳על הנסים׳ שמתתיהו כהן גדול היה. 20. שמו… מתתיהו: שפירוש השם מתת, מתנה מעם ה׳, והוא ניתן לישראל להצילם. 21. אחיו הכוהנים: הם חמשת בניו, וקראם אחיו כדרך שפירש רש״י(בר׳ לא, מו): אחיו – ׳הם בניו, שהיו לו אחים נגשים אליו לצרה ומלחמה׳. 22. הוריקו זינן: צ״ל ׳הריקו׳, הוציאו כלי הנשק שלהם ממקומם ויצאו בהם למלחמה. 23. אהרן יגל: אהרן הכהן, שכל הכוהנים מזרעו, ישמח בצאצאיו הגיבורים. 25. בכ״ה… חנו: על דרך הפירוש חנוכה ־ חנו בכ"ה
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
בַּיָּמִים הָהֵם בְּזֶה הַזְּמָן
זֶרַע חַשְׁמוֹנַאי טִהֲרוּ עַצְמָן
מָצְאוּ מְעַט שֶׁמֶן חָתוּם מְסֻמָּן
30 -לֵילוֹת שְׁמוֹנָה הִסְפִּיק שַׁמְנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
נוֹדְעָה יַד ה' אֶת עֲבָדָיו
וְזָעַם אֶת אוֹיְבָיו וְאֶת מוֹרְדָיו
לָכֵן לְהַזְכִּיר אֶת רַב חֲסָדָיו
נֵרוֹת לְהַדְלִיק תִּקְנוּ רַבָּנָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
35 -חוֹבָה עָלֵינוּ כָּל שָׁנָה וְשָׁנָה
לְכַבֵּד בָּאוּרִים שׁוֹכֵן מְעוֹנָה
אָנוּ מַדְלִיקִין עַד יָמִים שְׁמוֹנָה
אָכֵן לְאוֹרָם לֹא מְשַׁמְּשִׁינָּן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
סֹלּוּ סֹלּוּ לָרוֹכֵב בָּעֲרָבוֹת
40 -הָאֵל הַגּוֹמֵל לְחַיָּבִים טוֹבוֹת
אֶלֶף אֲלָפִים וְרֻבֵּי רְבָבוֹת
תָּמִיד בְּצִלּוֹ נֶחֱסָה נִתְלוֹנַן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
יְמֵי חֲנֻכָּה בָּהֶם הוֹרָאָה
דְּלָא לְמִסְפֵּד וּלְהִתְעַנׇּאָה
45 – לְבַד הַהַלֵּל גָּמוּר וּבְהוֹדָאָה
לִפְנֵי הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר חָנַן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
- 26. בבית אלהים: בכ״ה בכסלו הגיעו למקדש גיבורים ונאים, דומים לעץ זית רענן, והציור על-פי יר׳ יא, טז. 27. בימים… הזמן: כלשון הברכה השנייה בהדלקת נרות חנוכה. 28. טיהרו עצמן: מן הטומאה, כדי להיכנס למקדש. 29. מצאו… מסומן: הוא נס פך השמן. 30. שמונה… שמנן: לשון נופל על לשון, הדגיש הפייטן את השורש ׳שמן׳ במלה שמונה. 32-31. נודעה… אויביו: לשון הפסוק ביש׳ סו, יד. 33. להזכיר: לפרסם את הנס. 36. באורים: בנרות חנוכה הדולקים. שוכן מעונה: כינוי לקב״ה, ומעונה שם נרדף לשמים. לכבד… מעונה: על-פי יש׳ כד, טו – ׳בארים כבדו ה״. 38. אכן… משמשינן: אך אין אנו משתמשים באורם כנאמר בקטע ׳הנרות הללו׳ שבהדלקת הנרות – ׳ואין לנו רשות להשתמש בהם׳. 39. סלו… בערבות: על-פי תה׳ סח, ה. לרוכב בערבות: והוא כינוי לקב״ה. 40. הא-ל… טובות: זו לשון ברכת הגומל. 41. אלף… רבבות: על-פי תפילת נשמת: ׳אין אנו מספיקים להודות… על אחת מאלף אלפי אלפים ורבי רבבות׳. 42. בצלו: תחת חסותו והגנתו. נתלונן: נלון ונחיה. 43. הוראה: הלכה. 45-44. דלא… ובהודאה: על-פי ׳בכ״ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אמון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון… ועשאום ימים טובים בהלל ובהודאה׳(שבת כא ע״ב).
נִדְּבוֹת פִּי רְצֵה שׁוֹכֵן מֵעוֹנַי
בְּאוֹרְךָ הָאֵר אֲפֵלַת אִישׁוֹנַי
תָּמִיד כָּל הַיּוֹם אֵלֶיךָ ה'
50 -אֶקְרָא וְאֶל אֱלֹהַי אֶתְחַנָּן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
חָזָק וְאַמִּיץ יוֹסִיף שֵׁנִית יָדוֹ
לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ יְחִידוֹ
צֶמַח יַצְמִיחַ לְדָוִד עַבְדּוֹ
מִכָּל עָקְתִין בִּישִׁין יְשַּׁזְבִינָן
מִי זֶה יְמַלֵּל נִסֵּי אֵל יִתְבּוֹנָן
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנן
47.נדבות פי רצה: קבל תפילתי, והוא על-פי תה׳ קיט, קח, וקרא לתפילה – נדבה שהתפילות הן כנגד הקרבנות, וקרבן נדבה מביא אדם מרצונו. שוכן מעוני: כינוי לקב״ה היושב בשמים. 48. באורך: בישועתך וגאולתך. אפלת… אישוני: חשכת לילותי (מלשון אישון לילה) והוא ציור לגלות, והאור ציור לגאולה. 50-49. אליך… אתחנן: על-פי תה׳ ל, ט, והוא מזמור שיר חנוכת הבית.51. חזק ואמיץ: כינויים לקב״ה. יוסיף… עמו: על-פי יש׳ יא, יא, ועניינו הגאולה שתהיה כגאולת מצרים (שנית). ובפיוט מבקש הפייטן שתהיה גאולה כגאולת חנוכה. 54. מכל… ישזבינן: לשון ארמית הוא, ותרגומו – מכל מצוקות רעות יצילנו.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
La fin du règne de Mohammed V fut marquée par l’ambiguïté profonde de la politique marocaine à l’égard de l’émigration juive. Naturellement porté à une approche bienveillante de la question, le souverain multiplia les gestes de bonne volonté et d’ouverture en direction de ses interlocuteurs habituels. C’est ainsi que le délégué du Congrès juif, Alexandre Easterman, se rendit au Maroc au cours de l’éte 1960. Lors de ses entretiens secrets avec le prince Moulay Hassan, futur Hassan II, il obtint des assurances sur une libéralisation de l’octroi des passeports.
Cette volonté d’apaisement fut symbolisée par le lustre entourant la traditionnelle présentation des vœux à la communauté à l’occasion de la fête de Kippour. En l’absence du prince héritier, retenu à l’Assemblée générale de l’ONU, ce fut le vice-président du Conseil par intérim, à peine revenu de son poste d’ambassadeur du Maroc au Caire, Abdelkhalek Torres, qui présenta à la communauté les vœux officiels du gouvernement. Dans sa brève allocution, il retrouva les accents des beaux jours de l’Indépendance, ce qui, dans les circonstances de l’époque, ne manquait pas de pathétisme :
Mes chers frères, vous savez tous quelle est la sollicitude avec laquelle vous traite S. M. le Roi et l'intérêt tout particulier qu ’Elle vous porte. Les Israélites font partie intégrante de cette nation, et nul n 'a l'intention de vous contester vos droits en tant que citoyens. Cette terre est celle où sont enterrés vos parents. Elle sera celle où naîtront vos enfants. Vous avez sur ce pays autant de droits que nous. En ce jour qui est pour vous celui du pardon et de la miséricorde, je tiens à vous répéter que la politique de S. M. le Roi concernant vos problèmes est toujours la même : vous êtes des nationaux à part entière. Continuez à œuvrer dans l’intérêt de ce pays qui est votre seule patrie. Ne pensez pas à une autre patrie. Votre seul pays est celui-ci, et toutes vos pensées doivent être dirigées vers lui.
De son côté, le comité de la communauté de Casablanca – présidé par Meyer Obadia, proche de l’Istiqlal -, enhardi par ces nouveaux gestes de bonne volonté, publia, à l'occasion des festivités de Kippour, un appel d’un ton nouveau, osant appeler les choses par leur nom sur des sujets officiellement tabous jusque-là :
Nous devons vous mettre au courant, tout d’abord, des démarches du Conseil des communautés auprès du gouvernement au sujet de la liberté de circulation,
de la correspondance avec des membres d’une même famille résidant hors du Maroc et de toutes les questions qui nous touchent de près. Nous avons entrepris nous-mêmes auprès de notre gouverneur, de nouvelles démarches concernant principalement la question de l’octroi des passeports, des libertés individuelles, et des difficultés rencontrées à ce sujet.
Le nouveau climat de sérénité ne résista malheureusement pas à la poursuite de l’activisme antioccidental de la diplomatie marocaine. Celui-ci atteignit son point culminant avec la constitution du groupe de Casablanca. Le 3 janvier 1961, Mohammed V ouvrit les travaux de la première conférence au sommet des États africains radicaux, regroupant les chefs d’État de la République arabe unie, de la Libye, du Ghana, de la Guinée, du Mali ainsi que Gouvernement provisoire de la République algérienne.
À l’ordre du jour de la conférence figuraient le Congo, la lutte contre la pénétration israélienne en Afrique et le soutien au peuple palestinien. Sur tous ces points, la conférence adopta des résolutions d’un anti-impérialisme sans faille. Il était déjà difficile pour les observateurs de reconnaître, sous ce langage de militant révolutionnaire, la sagesse et la pondération habituelles de Mohammed V. Mais cela l’était encore doublement pour la population juive, traumatisée par ailleurs par les débordements qui marquèrent la présence de Nasser à Casablanca à l’occasion de cette conférence historique.
La visite triomphale du rais égyptien commença mal pour la communauté juive. L’atmosphère générale violemment anti-israélienne eut pour première conséquence une entorse inquiétante au protocole. Contrairement à la tradition, ni le Grand Rabbin ni aucune personnalité de la communauté juive de Casablanca ne furent conviés aux cérémonies officielles marquant l’arrivée du rais égyptien au port de Casablanca, le mardi 2 janvier 1961.
Cette absence, imputable aux seules autorités, se retourna contre la communauté juive, accusée par la presse de gauche de boycotter la visite du champion de l’arabisme. L’énormité du mensonge était telle que, trois jours plus tard, les journaux, qui avaient diffusé cette version des faits, durent publier le démenti offusqué de la communauté. Mais on sait la valeur des démentis, surtout lorsqu’ils arrivent trop tard.
Ce premier faux pas fut aggravé par l'attitude des responsables des services de sécurité égyptiens venus en éclaireurs. Effrayés de trouver à Casablanca une population juive nombreuse, fière et totalement libre de ses mouvements, ils étaient habitués, par leur propagande, à confondre Israélites et Israéliens. Ces responsables décrétèrent donc que, dans ces conditions, il leur était impossible d’assurer la sécurité du zaïm dans cette « véritable ville juive ».
Les services de sécurité marocains à leur tour, dépassés par l’ampleur de la mission délicate qui leur était confiée, firent preuve d’une extrême nervosité, voyant en tout juif un suspect. Des dizaines d’arrestations préventives furent effectuées sous les prétextes les plus extravagants. Un rabbin de nationalité suisse, qui se rendait paisiblement à sa yéchiva avec ses 25 jeunes élèves, fut arrêté avec eux sous l’accusation d’« organisation d’une manifestation hostile ».
Jeté en prison, le rabbin Vanikoff fut torturé, eut la barbe rasée et des dents arrachées, alors que ses élèves étaient également soumis à de mauvais traitements, certains même
étant contraints de profaner le shabbat en allumant, sur ordre, du feu. Le rabbin refusa de les abandonner quand la police voulut le libérer deux jours plus tard, à la suite de l’intervention énergique du consulat suisse, et resta avec eux en prison jusqu’à leur élargissement.
Des enfants portant des calottes bleu-blanc aux couleurs d’Israël, ou de couleur noire (interprétée comme un signe de deuil), furent malmenés ou arrêtés par des policiers qui leur crièrent : « Sales Juifs ! On va faire de vous du savon, attendez que Nasser soit parti ! »
Un bedeau appelant, comme à son habitude, les fidèles à la prière, fut accusé de lancer des slogans souhaitant la mort de Nasser. L’agitation antijuive gagna les couches populaires. Dans un cinéma de Casablanca, un film sur les atrocités nazies fut accueilli par des applaudissements et par le regret bruyamment exprimé qu’Hitler n’ait pas terminé sa besogne. Des contrôles furent effectués périodiquement – de manière peu discrète – autour des synagogues pour vérifier si on ne faisait pas de prières pour Sion pendant la tenue de la conférence de Casablanca.
Dans la presse, la surenchère antisioniste entre la gauche et la droite, pour une fois unanimes, fit craindre à la population juive, qui se terra chez elle, des débordements et des incidents de rue. Il n’en fut rien heureusement, même si l’alerte fut chaude. À aucun moment, les incidents regrettables de Casablanca ne s’étendirent au reste du pays, ce qui prouvait bien leur caractère de bavures locales.
Si, sur l’heure, les événements furent vécus de manière si traumatisante, ce ne fut pas tant en raison de leur gravité objective – somme toute, limitée dans le temps et dans l’espace – que du fait de leur caractère inhabituel, en contradiction avec la bienveillance traditionnelle des pouvoirs publics. Jamais depuis l’indépendance, les Juifs n’avaient vécu un épisode aussi alarmant. Était-ce un tournant ou une bavure sans lendemain ?
Si le président de la communauté de Casablanca, Meyer Obadia, ne réussit pas à se faire recevoir par le gouverneur de la ville, le Dr Benzaquen, jouant de son prestige d’ancien ministre, obtint du prince héritier et vice-président du Conseil, qu’il donnât les ordres nécessaires pour faire cesser brimades et humiliations. Le calme revint rapidement. Rien n’était changé dans la politique de bienveillance du Trône envers ses sujets juifs. On pouvait croire que le calme allait revenir définitivement, quand survint la tragédie du Pisces.
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration-page 71
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי
ההתייחסות המודגשת לדבריו של הסולטן ולרוחם, היוותה נימוק יעיל. למרות סערת-הרגשות הפרו-ערבית שציינה את מלחמת סיני, לא היו לעימות במזרח הקרוב השלכות שליליות מדי על היחסים בין שתי הקהילות. אולם התפנית הפאן־ערבית של מרוקו החייתה את הדאגות הנושנות. אף כי היהודים המרוקנים היו נאמנים למולדתם החדשה, הם היו קשורים מאוד לישראל ולהמשך הקשרים המועדפים עם צרפת. לא ניתן היה להתעלם מהמציאות: אי-ההבנה היהודית-מוסלמית החלה לבצבץ מבעד למפולת הדיבורים רצופי הרצון הטוב.
מוחמד החמישי, שזנח ב-15 באוגוסט 1957 את התואר ״סולטן האימפריה השריפית״ לטובת זה של ״מלך מרוקו״, שקד לפרק את האיום מהמשבר, בכך שקיבל את פניהם של חברי ועד הקהילה היהודית של קזבלאנקה ופרש בפניהם את תיאור המקום שהוא מייעד ליהודים במרוקו החדשה:
”לעונג הוא לי לקבל אתכם בארמוני, אשר כידוע לכם, פתוח בפני כל נתיניי, המוסלמים והיהודים. ברצוני להביע בפניכם את שביעות-רצוני לגבי היוזמה והעשייה שברצונכם לקחת על עצמכם. אולם כפי שכבר אמר נשיאכם, המקבילות הזאת בין ארגוני הצדקה המוסלמיים לאלו היהודיים אינה אלא זמנית, עד שיתאחדו. זאת מכיוון שכשם שאנו שותפים לאזרחות, עלינו גם להיות שותפים בדאגות. עלינו תמיד לפעול במישור הלאומי ולא במישור העדתי. כל המרוקנים, מוסלמים כיהודים, הם אזרחי אותה מולדת. יש להם אותן הזכויות, אותן החובות ואותן מחוייבויות. עליהם לפעול יחד במישור הלאומי. עלינו לאחד
את המאמצים ואת האמצעים שלנו, כדי לבוא לעזרת הנזקקים, ולא משנה בני איזו דת הם, משום שבעניינים חברתיים, לעוני אין דת.
נשיאכם הזכיר את התנהגותי ב־1941. לדעתי, אין צורך לחזור לאותם אירועים, משום שמה שעשיתי היה מתוקף חובתי, והייתה זו החובה של כל שלים ריבוני המודע למחוייבויותיו כלפי נתיניו. ברצוני להזכירכם, שמעבר לדת, צריך לשים קץ לכל המחסומים המלאכותיים, אם חברתיים או פסיכולוגיים,
שהפרידו בין המוסלמים ליהודים; אם נוצרו בעבר הפרדות מסויימות עקב הנסיבות הפוליטיות, הרי שהנסיבות הללו כבר אינן קיימות, והדברים המשותפים הם שאמורים לאחד בינינו. הרגש הלאומי חייב לגבור על רוח הבדלנות.
ברצוני גם לבקש מכם שתקחו על עצמכם פעולת שכנוע בחוגי היהודים המרוקנים, כדי לשכנע אותם שלא לעזוב את מרוקו, מאחר שמקומם כאן. מרוקו זקוקה לכל ילדיה, ללא הבדל אם הם מוסלמים או יהודים. היא זקוקה לכל הרופאים, לכל המהנדסים, לכל עורכי-הדין. חייבים לשכנע את כל היהודים המרוקנים, שמחובתם לא לעזוב את מרוקו, אלא להישאר.
מרוקו זקוקה לכל בניה. עלינו לאחד את כל מאמצינו. עלינו לראות את עצמנו כמגוייסים בשירות המולדת, ולראות את אלה העוזבים את המולדת – כעריקים.
החובה הלאומית צריכה להורות לנו את הדרך, ועלינו להציב את החובה הלאומית, את האינטרס הלאומי, מעל לדאגותינו הפרטיות. אלו הן עצות אבהיות, ואני רוצה להשתמש בהזדמנות של חגכם, יום כיפור, להצטרף לשמחתכם. ידוע לי, שהמוסלמים, בני ארצכם ואחיכם, אף הם מתפללים איתכם.
חגיכם הם חגינו וחגינו הם חגיכם. כולנו צריכים לעבוד למען האינטרס הכללי, וכדי שמולדתנו תהיה גדולה, מאושרת ומשגשגת.״
ההצהרה הארוכה הזאת סיכמה את התפתחות חשיבתו של מוחמד החמישי באשר למקומם של היהודים במרוקו החדשה, העצמאית. הנסיגה היחידה, והיא הייתה רבת משמעות היות שתוצאותיה היו קשות, נגעה לתחום של חירות ההגירה.
אם ב-1949 הסולטן אמר שהוא מצטער על העזיבות הצפויות, אולם אינו רוצה לאסור עליהן, מוחמר החמישי קבע כעת שברצונו, מתוך ראיית האינטרסים של המדינה, להחזיק ביהודים, והרחיק לכת עד כדי כך, שראה במועמדים לעזיבה ״עריקים״. אמירה, שצריך בכל אופן להבין אותה בפרופורציה הנכונה. בשלב ראשון, בעיית ההגירה לישראל זכתה לפיתרון הומאני יותר מאשר פוליטי, למרות הלחצים שהופעלו על ידי ביטאוני התקשורת של ״איסתיקלאל״. בלתי-אפשרי היה לעצור תנועה כזאת. בעת העצמאות, קרוב ל-60,000 מועמדים לעזיבה היו רשומים במשרדי ״קדימה״, ו-20,000 מתוכם היו אפילו מצויידים בדרכונים שהנפיקו רשויות הפרוטקטוראט-לשעבר. הממשלה סירבה לבטל את תקפותם של הדרכונים, למרבה כעסו של היומון ״אל ראי אל עם״, שתבע, בשם הסולידאריות הערבית, הפסקה כוללת וגמורה של ההגירה המאורגנת:
"לא נוכל לסבול, שהציונים האימפריאליסטיים יגייסו את הקולוניזאסורים העתידיים של אדמה ערבית השייכת לפלסטינים, מקרב היהודים המרוקנים, אזרחי הממלכה. לא נוכל להיות שותפים־לפשע בעוול הזה. לכן שר הפנים חייב לנקוט את הצעדים המיידיים המתבקשים: שלא להעניק יותר דרכונים קולקטיביים ליהודים, ושלא לאשר עזיבה של אלו שרוצים להגיע לישראל.״
מחנה המעבר בדרך למאזאגאן, שם ״קדימה״ ארגנה את המועמדים לעלייה בקבוצות לפני צאתם לדרך, המשיך לתפקד ללא תקלות אחרי ההכרזה הרשמית של העצמאות, ב-2 במארס 1956. אולם, בסוף מאי, הרשויות הכריזו על כוונתן לשים קץ להגירה המאורגנת, ולסגור סופית את המחנה בדרך למאזאגאן אותה ״מדינה בתוך מדינה״.
שוטרים הוצבו מייד בכניסה, כדי לעצור את שטף הבאים, שגבר ככל שהתפשטו השמועות על האיסור הקרוב על הגירה. באותה עת, המגורים המאולתרים שנועדו לאכסן 1,500 איש, קלטו 9,000 מועמדים לעלייה, בתנאי היגיינה איומים. הרשויות ניסו, לשווא, לפזר אותם; ניסו לשכנע אותם לחזור לבתיהם – תחילה באמצעות דיבורים, לאחר מכן באיומים.
כעת ניצבה דילמה בפני הרשויות המרוקניות: מה לעשות באלפי המועמדים לעזיבה הללו? הבעיה הייתה מורכבת, והיו לה כמה וכמה היבטים בינלאומיים. האם מרוקו, שאך זה זכתה בעצמאות, יכולה להרשות לעצמה להפר את עקרון חופש התנועה, המופיע בהצהרת זכויות האדם שאך זה חתמה עליה, ולהפר את התחייבויותיה?
משא ומתן חשאי נערך עם ג׳ו גולן, נציגו של ״הקנגרס היהודי העולמי״, ובאמצע יוני 1956 הגיעו להסכמה סבירה, שעל פיה המחנה יפונה תוך שלושה חודשים.
כל אלו המצויידים בדרכונים שבתוקף, היו אמורים לצאת את הארץ באופן דיסקרטי בלילה, מחוץ לשעות העבודה הרגילות בנמל ובנמל-התעופה של קזבלאנקה. הסולטן, שהשתתף באופן אישי במו״מ, קיבל את ג׳ו גולן לראיון והודה בפניו, שהוא מאשר את העזיבות בלב כבד, משום שלדעתו מקומם של היהודים הוא במרוקו. הוא הטיל אחריות חלקית לכך על גלותו במדגסקאר, אשר לא אפשרה לו להיות קרוב יותר לנתיניו היהודים, כדי להכין אותם לקבל את העצמאות של ארצם.
היישום המעשי של אותו הסכם סודי נתקל בקשיים בלתי-צפויים, בעיקר בהתנגדות מצדם של שרים אחדים מטעם ״איסתיקלאל״, ועקב חידוש המתיחות במזרח התיכון עם הלאמת תעלת סואץ על ידי נאצר בסוף יולי 1956. לנוכח המבוי הסתום שנוצר, סידי בקאי העלה את העניין בפני ישיבת הממשלה, ב-20 בספטמבר 1956. הסולטן, מודאג מאוד לנוכח הבעיה הזאת, שחשש שתפגע שלא בצדק ביוקרתה של ארצו, דרש שבוע קודם לכן ממנהיגי קהילת קזבלאנקה, לשכנע את בני עדתם שלא לעזוב את מרוקו. אולם לשכנע אין פירושו לאלץ.
כמו כן, לאחר ששאל את השרים, האם יש להם התנגדות להסכם, ואחרי שאיש מהם לא הביע כל התנגדות, מוחמר החמישי סיכם, לנוכח שתיקתם, את הדיון בנוסח מפייס: ״היהודים גם הם בניי ואני אוהב אותם. אינני יודע מדוע הם רוצים לעזוב, אבל אם זה רצונם, שאלוהים יסלח להם!״
בכל אופן, מפקד שירות הביטחון הלאומי, שהיה ידוע דווקא כאדם נמרץ ומחמיר, סלח להם ככל הנראה, מאחר שלמרות הפיקוח המישטרתי – או בגלל חולשותיהם של השוטרים – קרוב ל-4,000 מועמדים לעזיבה נוספים הסתננו לתוך המחנה, ככל שהלך והתרוקן. הרשויות עצמו את עיניהם לגבי ההגעות הבלתי-צפויות הללו, מתוך גישה הומניטארית.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– עצמאות וחופש הגירה: האתגר הבלתי־אפשרי-עמ' 68