ארכיון יומי: 16 בדצמבר 2019


שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-רבי אהרן אבן חיים הראשון להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר "ממזרח וממערב" כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש

רבי אברהם אבן חיים נוסח המצבה: הזקן הכשר הח״ש כהר״ר אברהם אבן חיים. נלב״ע אדר שנת תרע״ה ( 1915).

רבי אהרן אבן חיים הראשון

היה חי במאה השלישית ורביעית, היה אחד מבית דינו של מוהר״ר וידאל הצרפתי, סביב לשנת ש״מ. (1680) והייתה מנוחתו כבוד בעיר הקודש ירושלים חיבר ספרים בשם ׳קרבן אהרן׳ פירוש על הספרא, ׳לב אהרן׳, ׳מצח אהרן׳, ׳מצנפת אהרן׳, ועוד לו תשובות. וחבר פירוש על ספרי ומכילתא. הרב הנז׳ היה מתלמידיו של מוהר״י אלמושנינו זצ״ל ועוד הרב הנ״ז חבר מדרש ׳ציץ הזהב׳ על שיר השירים. ובפס״ד אחד מהרב שמואל אבן דנאן, כותב המל״ר ז״ל, וזה לשונו: נתקבצנו כמה וכמה פעמים בשנים שעברו עד שנת שכ״ל – טו״ב לפ״ק (1607), בהיות כאן הח׳ הש׳ והכולל אהרון אבן חיים, שהעיד גם הוא שבארץ מראקש יע״א, היו מטריפין בטרפש הלבן מצד ימין, ומכשירין בטרפש האדום מצד ימין וכוי. ואולי הוא הרב הנז׳. היה מוצאו ממראקש", עכ״ל ע״ש. מל״ר, יט׳ טור אי.

להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר " ממזרח וממערב " כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים

לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.

לתולדות רבי אהרן אבן חיים

משפחת אבן חיים מוצאה מספרד. צאצאיה התיישבו במרבית הארצות שאליהן הגיעו המגורשים. בין החכמים שעמדו ממשפחה זו בולטים במיוחד שניים שפעלו בתקופה אחת, האחד במזרח והאחד במערב, הלוא הם: רבי אליהו אבן חיים, מחכמי קושטא, תלמודי ופוסק שחיבר כמה ספרים, נפטר בשנת הש"ע (1610) בקירוב; ורבי אהרן אבן חיים, מחכמי פאס. בתקופה זו חי בפאס רבי ברוך אבן חיים.

 לא ידוע אם הייתה לו קרבת משפחה עם רבי אהרן. בדורות האחרונים.התרכזה במארוקו משפחת אבן חיים בעיקר באזור מאראקש, והעמידה כמה חכמים מפורסמים ואפשר שרבי אהרן שהה תקופה מסוימת במאראקש.

 רבי אהרן אבן חיים ב״ר אברהם ב״ר שמואל, נולד בפאס סביב שנת השט״ו(1555). אביו היה, כנראה, מחשובי הקהל, אם כי לא נחשב תלמיד־חכם, ואילו סבו התפרסם כתלמיד־חכם רבי אהרן למד תורה לפני רבי יוסף אלמושנינו.

בשנת השס״ד 1604 לערך נמנה בין חכמי העיר הרשומים, והיה מבית־דינו של ר׳ וידאל הצרפתי. חתום על תקנות מספר שנתקנו בין השנים השס״ה—השס״ח ( 1605— 1608) עם הרבנים »: יצחק ביבי, יחייא בירדוגו, ישעיה בקיש, שמואל אבן דנאן, יצחק אבן זמרה, יעקב חאגיז, שמואל אבן חביב, אברהם הכהן, שאול סירירו, יהודה עוזיאל, יצחק אבן צור, וידאל הצרפתי וסעדיה אבן רבוח. התקנות הן:

א.  הגבלת יציאתן לרחוב של בנות ישראל במלבושי פאר ובתכשיטי זהב, כי ״ראו כמה נזיקין יבואו בסיבת הנשים היוצאות מלובשות ומקושטות בתכשיטי זהב ואבנים טובות… .ועיני העמים רואות וכלות״. שנת השס״ה ( ספר התקנות/ סימן פא ).

ב.  בעניין ״אעבורי אחסנתא״ (העברת הירושה מהיורש החוקי) בצוואת שכיב־מרע, לחייב נוכחות חכם ותוכחתו לעורך הצוואה, ושהצוואה תיכתב ותיחתם בנוכחות החכם והמצווה. שנת השס״ו (שם, סימן פד).

ג.   קביעת סדרי כתיבת גטין בידי הסופרים ושכרם. שנת השס״ו (שם, סימן פה).

ד.  קביעת סדרי המשכנתאות ודרכי גבייתם. שנת השס״ז (שם, סימן פו).

ה.  קביעת סדרי שומת -המסים וגבייתם, והטלת עונשים על המשתמטים בחסות השלטונות מתשלומי מס. תמוז שנת השס״ח ( שם, סימן פח ) .

ו.קביעת דרכי גביית חובות לאחר ייסוף המטבע או פיחותו. שנת השס״ז (שם, סימנים פט—צ).

מחבוריו של רבי אהרן בפאס, לבד מאלה החתום אתם על התקנות הנזכרות, ידוע לנו גם ר׳ אברהם הכהן. ר׳ דוד קונפורטי מספר: ״ובשנת התי״ג ( 1653 ) בא בירושלים מארץ המערב הרב רבי אברהם הכהן מערבי, רב מובהק וזקן מופלג בשנים, ואמר לנו שהיה בן מאה ועשר שנים ושהיה חברו של הרב רבי אהרן בן חיים ז״ל, ושהיו לו בנים רבנים בארץ המערב. ואחר ג׳ או ד׳ חדשים שבא בירושלים נפטר "

בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.

בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.

בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות .

"קורא הדורות" דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר  5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.

כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.

בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.

 בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.

מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.

 מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .

מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה , אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.

 גם במצרים הרביץ תורה כמה שנים. מחבריו הרבנים במצרים היה רבי אביגדור קאסטילאץ ור׳ מאיר גאביזון , ומתלמידיו ידוע רבי יהודה חאביליו , וכנראה גם רבי שאול כהן ורבי יחיאל רפאיה. ,האחרון אף תיאר את ר׳ אהרן בתארים נעלים:

ואם יש באמת אדון במקום הזה לסמוך עליו להשיב דבר דבור על אופניו חציפא לי מילתא להורות הוראה קודם מאריה דאתרא מאן גברא רבא רישא דדהבא כרכא דכולא ביה כליל תפארת ישראל מהר״ר אהרן בן חיים נר״ו… יגדיל ויאדיר תורה בישראל על ענוותנותו סמכתי לצאת בעקבי דברי חכמים וחידותם ואיני ח״ו כמורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבו בהלכת ותסתיים בגדול .

  • . בניהו אינו מזכיר שהייתו במצרים.
  • בניהו אף משער ששהה בשאלוניקי בשנים שס״ה—שס״ו. וראיותיו לשהייתו בשאלוניקי הם דברי ר׳ אהרן בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״ שיצוטט להלן: ״וראיתי דרך העיון בה [בוונציה] ובכל גלילות המזרח סאלוניקי… וקושטאנדינה …״
  •  
  • וכן ממה שמצאנו כותב ר׳ אהרן אישורים לתשובות ר׳ יעקב לבית הלוי, תשובות שגם רבי אהרן חסון,מחכמי שאלוניקי כתב להם אישור. וכן ממה שרבי אהרן כתב אישור לתשובות רבי יונה ב״ר שבתי. ולדעתי אין בראיותיו הכרח, כי הקולופון שלו נכתב לא יאוחר מטבת שנת השע״א ועד אז הוכחנו לעיל שלא היה בקהילות תורכיה, כי עד סוף שנת השס״ח עוד שהה רבי אהרן במארוקו ובתחילת שס״ט מצאנו אותו בוונציה שבה ישב שנים מספר
  •  
  • . ומה שכתב בקולופון ״וראיתי דרך העיון…״ הכוונה לראייה עיונית בחיבוריהם. גם מהאישור לתשובות רבי יעקב ורבי יונה, אין הכרח גם אם חכמי שאלוניקי כתבו אישור לאותם הפסקים, מאחר שהחכמים נהגו לשלוח פסקיהם לעיונם של חכמים אחרים גם מחוץ לקהילתם כולל לחכמים בבמה קהילות. וכעין ראיה, שאישורו של ר׳ אהרן תמיד בא בסוף.

כנראה בשהותו במצרים נשאל רבי אהרן מירושלים בדבר היתר הלוואה בריבית לנוצרים, וייתכן שנשאל יחד עם החכם רבי מאיר גאביזון .

בסוף ימיו עלה רבי אהרן לירושלים, ובה נפטר בחודש ניסן שנת השצ״ב (1632 ) ונקבר בהר הזיתים. בפטירתו הספידוהו חכמי הדור בארץ ומחוצה לה. מההספדים שנשאו עליו ידועים לנו: הספד של רבי יוסף מטראני ( המהדי״ט ):

״על שמועת מהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שלהי ניסן השצ״ב, כל בית ישראל יבכו את השרפה״ . ר׳ עזרא אלחדב תלמידו, בספר דרושיו הנ״ל, בדרוש שלושה־עשר: ״הספד על שמועת פטירת מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה שנפטר בירושלים תוב״ב״; והספדו של רבי עזריה פיגו, שממנו למדנו פרטים מספר על ר׳ אהרן:

והנה אנחנו אלה פה היום בצרותינו לצאת קצת ידי חובת עצם ההדגש אשר הגיענו משמועות הסתלקות הרב המופלג כמוהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל נפלנו בספק… איה מקום כבודו בהספדו האם בקהלנו הקדוש אשר בו התחיל להפיץ מעיינותיו חוצה בראשית בואו הנה או בק״ק ליבנטיני שיחי אשר הרביץ תורה אח״כ כמה שניט ולצאת מידי הספק… וגמרנו להספיד בשני המקומות .

  • נוסף עליהם קונן עליו קינה רבי יהודה אריה די מודינא, ובה תיאר מעלותיו וגדולתו בתורה וחכמתו

צאצאיו

מצאצאיו ידועים לנו רבי דוד ורבי.אברהם. שניהם היו ״חכמים ומעיינין גדולים״  ונפטרו צעירים לימים. רבי דוד נפטר בירושלים, ומבניו ידוע לנו ר׳ אהרן (השני) שיובא בהמשך.

ר׳ אברהם היה חברו של ר׳ דוד קונפורמי, וזה האחרון מכנהו ״אלופי ומיודעי״. ר׳ אברהם יצא בשליחות חברון לערי תורכיה בשנת הת״י (1650) בקירוב, ונפטר בדרך שליחותו בעיר מונסטיר בהיותו בעיר תירייא הסמוכה לאיזמיר נפגש עם ר׳ חיים בנבנשתי, המספר בחיבורו ״כנסת הגדולה״:

״וכן עשיתי מעשה פה תיריא וברכתי על הלבנה במוצאי תשעה באב, ובעת ובעונה ההיא נמצא כאן שליח חברון תוב״ב החכם כמה״ר אברהם בן חיים ז״ל בן הרב כמה״ר אהרן ן׳ חיים ז״ל, והעיד שכך נוהגין בירושלים תוב״ב ובחברון תוב״ב״. רבי אברהם נפטר לפני שנת התי״ח (1658), כי ספר ״כנסת הגדולה״ נדפס לראשונה בשנת התי״ח והוא מזכיר את רבי אברהם בברכת המתים.

ר׳ אהרן בן חיים בן רבי דוד, מרבני חברון. החיד׳׳א כותב שראה מתשובותיו בכתב־יד, שנושא־ונותן בהן עם רבי אברהם אמיגו מרבני ירושלים. הוא הלך בשליחות חברון לקהילות תורכיה ובגמר שליחותו נתמנה לחכם באי כיוס.

 משם בא במשא־ ומתן של הלכה עם רבי שלמה הלוי שליח צפת, אשר בגמר שליחותו התיישב באיזמיר. הוא שאל אותו כיצד לכתוב ,את שם העיר כיאו בגטין, ובתשובתו מסיים האחרון: ״וה׳ יעזרני על דבר כבוד שמו ונזכה ללמוד ולשמור ולעשות גם יחד בארץ הקדושה׳.

משם עבר לכהן ברבנות בעיר איזמיר יחד עם רבי שלמה הלוי. בשנת התמ״ד חותם יחד עמו על קבלת עדות ותשובות . תשובותיו ופסקיו של רבי אהרן פזורות בספרי התשובות של חכמי התקופה שאתם בא במשא־ומתן של הלכה, כמו: רבי שלמה הלוי הנ״ל ׳ רבי חיים בנבנשתי, רבי מרדכי הלוי ממצרים ובתשובות  ״יד אהרן״ לרבי אהרן אלפאנדרי.

 וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יעקב בן נעים מאיזמיר ועם חכמי מצרים רבי יהודה חאביליו ורבי פראג׳י מהמה, ושתי תשובות ממנו נמצאות בקובץ ׳תשובות חכמי מצרים׳ (כתב־יד), ומהן נראה ששהה תקופה מסוימת במצרים, כנראה בדרך שליחותו ». קובץ קטן מתשובותיו בכתב־יד נמצא באוסף מאיר בניהו בירושלים. מתשובותיו נראה שהיה מיראי הוראה.

לבד מתשובותיו של רבי אהרן בן חיים (השני) ידוע פירושו על ספר ״עין יעקב״ כולו, והיה לפני החיד״א בשנת התמ״ח (1688) אירעה רעידת אדמה בעיר איזמיר, כדברי עד הראייה ר׳ שלמה הלוי: ״בעברת ה׳ צבאות המרגיז ארץ נעתם ארץ עיר איזמיר ביום צרה ועבדה י״ב לתמוז התמ״ח ותגעש ותרעש הארץ ותהי לחרדת אלהים ונפלו כמה בתים ומתו כמה נפשות וכולנו כצאן תעינו איש לדרכו פנינו בשדות ובכפרים״,, ובה מצא את מותו ר׳ אהרן. על מצבתו חרטו: ״עט״ר מו״ר הדיין המצויין הרב הכולל כמוהר״ר אהרן בן חיים זלה״ה י״ב תמוז ש׳ התמ״ח, לעת עתה אין בידנו פרטים על צאצאיו.

ב״תולדות חכמי ירושלים״ מזכיר פרומקין את ר׳ אהרן ב״ר דוד אשכנזי אשר עלה מבלגראד ונפטר בירושלים, כנכדו של ר׳ אהרן אבן חיים בעל ״קרבן אהרן׳ כנראה מבתו או מבנות בניו, ולא מציין לזה מקור. בשו״ת ר׳ אליעזר בן ארחא מוזכר ר׳ יעקב בר חיים, מנהל הברת ההסגר בירושלים, והוא היה של רבי יעקב פיליפ אשכנזי . אם ניווכח שרבי יעקב פיליפ היה קרובו של רבי אהרן אשכנזי, סביר לומר שרבי  יעקב בן חיים היה גם כן מצאצאי רבי אהרן בן חיים, ועדיין צריך עיון.

חיבוריו

ר׳ אהרן היה תלמיד־חכם חריף ובקי, והרבה לחקור בדרך לימודו. ידע רב היה לו גם בחכמת הקבלה ובחכמות החיצוניות, בעיקר בחכמת הטבע והפילוסופיה. חיבר הרבה ספרים, ורק חלקם זכו לצאת בדפוס בהשתדלותו. הדפסת ספריו היתה סיבת עזיבתו את מארוקו ובואו לוונציה.

בשנה שבה הגיע לוונציה החל בהדפסת שלושת מחיבוריו, והגיה ספריו בעצמו. מרבית חיבוריו ידועים לנו רק מהאזכורים שלו, ולעת עתה טרם נודע אם אכן השתמרו בכתובים. לפי שעה לא ברור למה לא המשיך בהדפסת יתר חיבוריו, והרי שהה בוונציה לכל הפחות עד שנת שע״ד (1614). ייתכן שסיבות כלכליות היו גרמא. והנה רשימת חיבוריו:

מדות א ה ר ן — ביאור על בריתא דרבי ישמעאל, בעניין המידות שהתורה נדרשת בהן. הדפיסו כמבוא לחיבורו ״קרבן אהרן״. כולל לג דפים גדולים.

קרבן א ה ר ן — פירוש על הספרא, ובו תה דפים גדולים ומפתח עניינים בסופו. הוחל בהדפסתו בחודש אלול השס״ט ונסתיים בסוף טבת השע״א. לפי מספור הדפים נראה שהוא תוכנן לשני כרכים.

לב אהרן — ביאור על נביאים ראשונים, נדפס על יהושע ושופטים בוונציה שס״ט. הביאור מחולק לשניים: ״ביאור״ שנועד לפרש את פשט הכתובים, ו ״מדרש״ שנועד לפרש את מאמרי חז״ל הקשורים לעניין: מהתוספתא, ממדרשי הלכה ומשני התל­מודים ; וכן מהמדרשים: ילמדנו, תנחומא, רבה, תדשא, שוחר טוב, פסיקתא, פרקי דרבי אליעזר, תנא דבי אליהו, ילקוט שמעוני והזוהר. בחיבורו זה מתגלה ר׳ אהרן כאיש הגות, דרשן ובעל ידיעות רחבות בקבלה, בפילוסופיה ובשאר המדעים.

דרכו לחלק את הפרק לפסקאות שאותן הוא מכנה סימנים. ביהושע — סה סימנים, ובשופטים — פב סימנים. בסוף הספר מפתחות הן ל״ביאור״ הן ל״מדרש״ של העניי­נים והמאמרים שהתבארו בהם. המפתחות ערוכים לפי הסימנים. בחיבור על יהושע — קכב דפים גדולים, ועל שופטים — קכט דפים.

את ״לב אהרן״ חיבר מדרשות ושיעו­רים שאמר לפני בעלי־בתים,בקבעם עתים לתורה בלילות ובשבתות וימים טובים.

תורת משה—פירוש על התודה, מזכירו ב״קרבן אהרן״ פרשת קדושים»5. יש להניח שהוא בנוי בשיטתו של ״לב אהרן״.

ציץ הזהב — מוזכר בהקדמה ל ״קרבן אהרן״: ״והארכנו בדבריהם ז״ל… בספר ציץ הזהב אשר הוא פירושנו לשיר השירים״. ואילו רבי אליעזר אשכנזי כותב בהקדמתו ל״ספר הזיכרון״ שהיה הספר בידו, הוא ,ביאור על משלי והתכונן להדפיסו, כדבריו: ״אוסיף להוציא תעלומה… מדרש ציץ הזהב על מדרש משלי להרב ר׳ אהרן אבן חיים בעל קרבן אהרן ולב אהרן.

 וילפת דרכו במדרש זה, דרכו אשר דרך בו בחבורו לב אהרן הנודע לתהלה״.. נראה שהספר כלל ביאור על שניהם ואולי על עוד ספרים מהנ״ך, ומאחר שהיה גדול בכמות, שהרי רבי אליעזר כותב ששיטתו מעין ״לב אהרן״, כלל כמה כרכים.

 פירוש למכילתא — מוזכר בקולופון שלו ל״קרבן אהרן״.

 פירוש לספרי — מוזכר בקולופון הנ״ל.

 מצח אהרן — לא ידוע תוכנו .

 מצנפת אהרן — פירוש על הגדה של פסח.

פירוש לקהלת — כתב־יד, נמצא בבית־המדרש לרבנים בניו־יורק חסר קצת בסופו, אולי רק הדף האחרון. בו קלה דפים, 34—36 שורות בעמוד, 14—16 מלים בשורה. לביאור יש הקדמה ארוכה — אחד־עשר דפים. הרי״מ טולידאנו קובע שזה חיבורו של ר׳ אהרן אבן חיים.

ולדעתי, הדבר דורש עוד בדיקה. תשובות ופסקים בהלכה שהשיב לשואליו, או דעתו שהביע על פסקי רבנים אחרים לפי בקשתם. מאלה האחרונים חלקם נדפסו בספרי השו״ת של אותם החכמים:.

יתר תשובותיו לא הגיעו לידנו. החיד״א כותב שראה חתימתו על תשובות ופסקים עם חכמי מצרים . אנו פרסמנו אחת מתשובותיו ממנה וכן מהאישורים שכתב לתשובות של חכמים אחרים שנתפרסמו, נראה שגם בתשובותיו היה נוטה להאריך ולהקיף בדיונו את השאלה מכל צדדיה, בחריפות ובקיאות.

הדבר נרמז בדברי רבי יעקב לבית הלוי. לאחר פתיחה בדברי הוקרה לרבי אהרן הוא כותב בתשובה על דבריו: ״ ויען ידעתי מסיבותיה דמר חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר וכההיא דרבי יוחנן דהוה חביב ליה טפי כד הוה פרק ליה ריש לקיש, מדר׳ כהנא דהוה אמר ליה תנא כוותיה דמר…

 לזה אמרתי הנה באתי להשתעשע בתני מעליתא״ . וכן משמע מדברי רבי אהרן בתשובתו על פסק של רבי שבתי יונה: ״ ועם היות שאין מחוק הפסקים לשאת ולתת בחידוד ופלפול השיטות כאשר לא יצדק לעניין הדין זולתי להבנת הדברים, עם כל זה אחר דמעלת כבוד תורתו דייק בגמרא והקשה קושיא…

אלימתא ועזבה בלי תירוץ, אחוד. דעתי עליה״. ולמעשה, רוב דבריו נסובו לפלפל בסוגיה, והוא עצמו הרגיש בזה וכתב לבסוף כמתנצל: ״וכבר יצאנו מהכוונה בי לחידוד שמעתתא הארכנו בזה כי לענין דינא אין אנו צריכים לזה״ .

שיטתו ותרומתו

בהשוותנו את חיבוריו של רבי אהרן עם אלה של חכמים בני דורו במארוקו, בולט ההבדל בין דרכי כתיבתם לכתיבתו, משום שהם כותבים בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד שלפעמים קשה לעמוד על תרומתם וחידושם. במיוחד ניכר השוני בינו,ובין חברו לבית־הדין רבי וידאל הצרפתי, אשר גם הוא חיבר ״דרך הקדש״, פירוש לספרא, בקיצור נמרץ; וכן כתובים כל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור:

והנה כל הרואה דברי חיבור זה [״אמרי יושר״ פירוש למדרש רבה מרבי וידאל הצרפתי] בהשקפה א׳ יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן… דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילה, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה…

 על כן היו דבריו מעטים והמה מדובבות מאליפות.. והרוצה ליהנות יהנה בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל ואז ימצא… ויבחין מה הוקשה לחז״ל לכתוב והיאך יתיישב המקרא… על פי דרשתם .

לעומת זאת, רבי אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו, בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״.

אמר המחבר הנה נא הואלתי לדבר ולהשמיע לכל מי שיבא חיבור זה, הטורח והיגיעה הרבה אשר יגעתי עד שבאתי לתשלום הביאור זה. לבל יאשימוני המעיינים בו, באומרם שאני אמרתי לבאר הספר הזה וגם הארכתי בביאור סוגיות הגמרא והויות דאביי ורבא, ואחר מאריך טרחא.

 ולזה אומר… כי כאשר העיר ה׳ את לבבי… לבאר את הספר הזה החתום… אז לא גמרתי בשכלי זולתי לבאר פשט הבריתות בהבנת הכוונה בדבריהם על דרך הפשט הישר… וגם אותם הבאים בגמרא חשבתי ללקוט אמרי פניני דבריהם בת כפי מאי דאסיקו במסקנא בביאור הבריתא.

מבלי שאטריח עצמי וגם למתחילים המעיינים בביאור זה, בביאור הבריתות והאתקפתות ופרכות, והמשא ומתן אשר הביאו עליה, ושטות הגמרא. וכאשר גמרתי לעשות עשיתי, ועל דרך זה פירשתיהו במהדורה ראשונה.

וגם בשנייה בהיותי בארץ מולדתי, ארץ מערב מדינת פאס . וכאשר גזר עלי ה׳ יתברך והעיר את לבי, לבא לעיר ויניציאה להדפיס הספרים אשר חברתי ולהוציא לאור יגיע כפי, וראיתי דרב העיון בה ובכל גלילות המזרח וסאלוניקי עיר ואם בישראל — ים החכמה וקושטנדינה, ושאר המדינות סביב להם ושתו מימיהם.

וגם דרך רבני וגאוני הארצות בכל עבר ופינה, בהבנת פניני אמרי התורה ובהבנת עומק מצפוני הגמרא, הלא המה ארצות אשכנז, אשר לשמע אזן שמענו שמע חכמתם כי רבה, וגם עינינו ראו חיבוריהם היקרים המסולאים בפז — אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא ״, ואיך יראה יתוש אחד בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלת אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם.

 אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי עזרי מעם ה' ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוסי, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה.

 וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם. עם היות שיהיה טורח… למתחילים… כי אחר היגיעה ימצאו חפץ ויערב להם… ומהאל יתברך אשאל… ויעזרני להוציא לאור יגיע כפי ולהדפיס פירוש מכילתא וספרי, עם שאר הספרים אשר חנני בעזרתו לחבר על התורה ועל הנביאים כלם, אמן כן יהי רצון.

ח״ז דימיטרובסקי מגיע למסקנה, שחיבורי חכמי אשכנז, אשר רבי אהרן התפעל מחריפותם והשפיעו עליו, הם ״תוספות גורניש״ אשר נדפסו באותם הימים. לאמור: שיטת האריכות והפלפול נועדה לחקות את הנוהג שהיה נפוץ באירופה ובמזרח, אם כי תוך עיון ביתר חיבוריו נראה שגם בהם נקט דרך האריכות והחרי­פות.

לכן אני נוטה לומר, שהמהדורה הראשונה שחיבר הייתה, מעין רישום של מהלך עיונו בבית המדרש להבנת דברי הספרא, כולל דיון במקורות מקבילים בשני התל­מודים ובדברי הראשונים. מהדורה שנייה הייתה יותר מקוצרת, וכללה רק תמצית דברים שעיקרם הבנת דברי הספרא במקום, מעין פירושו של חברו רבי וידאל הצרפתי ״דרך הקדש״ (הוסיאטין, תרס״ח).

 עם בואו לוונציה ראה שחשיבות הלימוד, הלמדנות והחיבורים נקבעים ונמדדים לפי רוב היכולת לפלפל, להקשות ולתרץ ולהציג כל המשא־ומתן בכתב, ולכן החליט לעבד את המהדורה הראשונה. שהרי לא ניתן לומר שכל חיבוריו הארוכים עברו עיבוד מחדש בשהותו באיטליה, משום שכבר לאחר חודשים מספר לעזיבתו את מארוקו נמסרו חיבוריו לדפוס.

 ״לב אהרן״ נמסר בחודש חשון של שנת השס״ט, ו״קרבן אהרן״— בחודש אלול באותה שנה. חיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היו לספרי יסוד לכל מי שעוסק בתורת י״ג מידות או בתורת כהנים, ומאז הוחדרו פעמים מספר וכל אלה שבאו אחריו שותים בצמא את דבריו. להלן כמה מן ההערכות לאיש ולחיבוריו, שנאמרו מפי חכמי ישראל שעסקו בנושאים אלה במרוצת הדורות.

רבי יום טוב ליפמן הלר, נולד בוולרשטיין, באוואריה, בגרמניה בשנת השל״ט ונפטר בקראקא שנת התי״ד (1654—1579). בפירושו למשניות ״תוספות יום טוב״ (מהדורה ב׳ קראקא, תג—ד), משתמש ב״קרבן אהרן״ ובבא בתרא פרק ח׳ משנה א, ד״ה והאיש את אשתו, כותב: ״ומקרוב נקרב ספר קרבן אהרן והוא ביאור נחמד אף נעים לכל בריתות דתורת כהנים…״.

ר׳ יעקב חאגיז, בן העיר פאס, עלה לירושלים והקים בה ישיבת ״בית יעקב״, שהייתה החשובה בכל קהילות המזרח למן התקופה שלאחר גירוש ספרד, וחיבר הרבה ספרים. נפטר בקושטא בשנת התל״ד (1674). הוא כותב בהקדמה לחיבורו ״תחלת חכמה״ (וירונה, ת״ז): ״והא לך ביאורי י״ג מדות בסדר יפה וברור בדרך הגאון מוהר״ר אהרן אבן חיים בעל מדות אהרן, כי הר״ש [מקינון מחבר ״ספר כריתות״] קצר הרבה ואני באתי להאריך ולקצר. להאריך על ר״ש ולקצר מספר מדות אהרן וכוי״.

רבי גבריאל קונפורמי, בנו של רבי דוד קונפורטי בעל ״קורא הדורות״״, כותב בהקדמתו לחיבורו ״יסוד עולם״ כתב־יד: ״השורש הב' בעניין קלים וחמורים וגזירות שוות בדרך קצרה ממה שנתחדש אצלי כי קצור קצרה ידי מלהאריך בהם כי כבר קדמנו שר וגדול בישראל רב ועצום הוא ממנו הרב הגדול בעל מדות אהרן ז״ל״ .

 ר׳ שלמה מחעלמא, מגדולי חכמי פולין במאה השמונה־עשרה, עסק גם בשאר חכמות ומחבר כמה ספרים, נפטר בשאלוניקי בשנת התקמ״א (1781). בהקדמתו לחיבורו ״מרכבת המשנה״ כותב: ״ובעל קרבן אהרן בספר חמדות הוסיף עשר ידות ובהיקשים הגיוניים גמר אומר דרכי הקל וחומר״ .

ר׳ יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין מקאמרנא, בחיבורו ״עשירית האיפה״ (לעמבערג, תר״ח = ניו יארק, תשכ״א), תמצת את הספר ״קרבן אהרן״, כדבריו בשער הספר:״זה קרבן אהרן עשירית האיפה על שם הגאון אלקי קדוש בעל קרבן אהרן אשר ירד וצלל במים אדירים עמקי הים והעלה מרגניתא טבתא ונכנסתי אחריו לירד בעמקי ים עליון ורב פנינים העלתי בעזר ה׳״. וכן חזר על זה בהקדמתו: ״וקראתי שם הספר עשירית ה א י פ ה… וגם על שם ק ר ב ן אהרן עשירית האיפה שכל דבריו בענין הספר הזה נכללו בדברי״.

ר׳ אריה שווארץ, 1846—1931, חי בווינה ומתלמידיו החשובים של ר״ז פראנקל וראש הסמינר התיאולוגי היהודי: ״החכמים מבארי המדות הראשונים ניסו ביחוד להציב גבולות לחוקי הק״ו [הקל־וחומר]… התבוננות עמוקה מצד היחס הפנימי שיש בין החוקים האלה ובאור כל אחד מהם באופן ברור, זאת היא פעולת רבי אהרן אבן חיים, אשר בגלל ספריו המחוכמים כבר התפלאו בני דורו על עומק הגיונו. שיטתו בביאור הק״ו [הקל־וחומר] הייתה איפוא למבארי המדות לתורה שלמה, שעליה יסדו הכל את באוריהם״ .

. גם כאשר הייתה, לו הסתייגות מדרך פלפולו העמוק של רבי אהרן, ומשיטתו אשר מפרש כל דבר בכמה אופנים, הרי הוא מלא הערכה לבקיאותו, עומק עיונו וחריפותו: ״רבי אהרן אבן חיים הוא בלי ספק אחד מגדולי מבארי המדות… עלינו לשום לב לדבריו בכל רגשות אותו הכבוד שאנו חייבים לאיש המקדיש את כל רוחו לדרישת התורה ובכל אש חומו ישגה באהבת החקירה הזאת. מודה אני בכל לבי כי הרבה למדתי מרי אהרן אבן חיים ז״ל ובבית מדרשו בפירושו לתורת המדות״ .

החיבור ״לב אהרן״ לא זכה לפרסום רב ולא נדפס שנית. הסיבה לכך, כי בחיבוריו ״מדות אהרן״ ו״קרבן אהרן״ היה משום חידוש. הוא הראשון שהרחיב הביאור והעיון על המידות שהתורה נדרשת בהן. והיה בין הראשונים וכמעט הראשון שנדפס פירושו לספרא , ובמיוחד שגם כאן האריך והרחיב הביאור מכל אלת שהיו לפניו ושבאו אחריו.

 ופירושו היה חיוני לכל בר־בי־רב הבא לעיין בתורת כהנים. לעומת זאת, ״לב אהרן״ לא היה בו מן החידוש, ומה־גם שהוא רק על הנביאים ולא הרבו ,תלמידי חכמים לעסוק בהם לא לעיון ולא לדרשה, כי מרבית הדרשות בנויות בעיקרן על פרשיות השבוע.

סוף הפרק לתולדות רבי אהרן אבן חיים

שושלת חכמי משפחת אבן חיים במראקש-רבי אהרן אבן חיים הראשון להלן מאמרו המקיף של משה שמאר מתוך הספר "ממזרח וממערב" כרך ד' אודות רבי אהרן אבן חיים

פרשת וישב סי, מזמור לדוד קים חזק-אעירה שחר לרבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-קצידה מס 227 כרך א'

פרשת וישב

(227) — קצידה — סי, מזמור לדוד קים חזק

הגאים בבתים ז-ז — באזור (סוירחא)

בשקל ״מן־לא יעדר יסיר ליה בחאלי״

 

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אִישׁ אָהֳלִי / יוֹסֵף נַעַר־עוֹלֶה —

עִם בְּנֵי נְשֵׁי אָבִיו, אֲבָל / קֵץ שַׁעֲשׁוּעָיו לֹא גָּבַל —

בֵּין הֲרֵי יְבוּל:

אַהֲבַת אָבִיו־לוֹ הָיְתָה פֶּלֶא / בֵּין אַחִים תְּפַלֵּא

עַל כֵּן קִנְאָתָם רָבְּתָה וּלְבַל / יִשְׁמַע הַזָּקֵן יֶאְבַל

 חִבְּלוּ חָבוֹל:

יִתְרוֹן עַל אֶחָיו יׇקְרׇתוֹ מִלֵּא / בַּפָּז לֹא תְּסֻלֶּה —

כְּתֹנֶת פַּסִּים בָּהּ מְכֻרְבָּל / בִּשְׂמָחוֹת וָגִיל יוּבַל

וַיֵט מִגְּבוּל:

חֲלוֹם חָלַם, אָחִי, שִׁמְעוּ נָא לִי / בְּתוֹכְכֶם רָם דִּגְלִי

בַּשָּׂדֶה רָאָה הֲבֵל הֲבׇל- / יִם אֲלֻמַּתְכֶם תִּבַּל

יִשְׂחוּ מֵהִבּוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

זַעַף בּוֹ אָבִיו, סִלָּה / רַעְיוֹן מִלֵּב בֵּן עוֹלֵל

גָּעַר בּוֹ בְּעֵין חֶמְלָה / רַק לְמוּל אֶחָיו מִלֵּל

חָלַם עוֹד חֲלוֹם נִפְלָא / סִפֵּר וּכְבוֹדָם חִלֵּל:

 

כנפי שחר

הנושא: מתוך פרי וישב (ברא' לז).

יובל – יוגש. איש אהולי — יושב אוהלים. נער עולה עם… — גדל עם בני בלהה וזלפה ורגיל אעלם. כתרגומו: מרבי. לא גבל… — לא נשאר בתחום השגשוג. לא ארכו ימי השלוה. תפלא — תפריד. חבלו חבול — יזמו תחבולות. יתרון… — היחס המועדף מילא והשלים את יוקרתו. שגם הפז לא יערכנה. מכורבל — עטוף. יובל — מתהלך. ויט מגבול — הפריז על המידה. חלום חלם… — שיעורו: נטה מגבול המציאות עד שחלם וראה הבלים, כלומר דברים רחוקים מן הדעת. תיבל — נובלת עליה. שחו מהבול – התכופפו מרוב חולשה. סילה — עקר וטשטש. בן עולל —תינוק

 

מִשְּׁמֵי שַׁחַק שָׂחָה לְמוּלִי / שֶׁמֶשׁ יוֹרֵד עוֹלֶה

וְיָרֵחַ כַּמַּיִם יִגַּל / וְכוֹכָבִים תּוֹךְ גַּלְגַּל —

יִשְׂחוּ כְּחַרְגּוֹל:

תַּכְלִית שִׂנְאָה שָׂנְאוּ, וּבְלֵב מָלֵא / נִקְמַת שַׁחַת בְּלִי

קִנְאָה וְשִׂנְאָה רָמוּ כַגַּל / רַק אָבִיו שָׁמַר לֹא גַּל —

דִּבְרֵי בֵן דָּגוּל:

קְרָאוֹ וּשְׁלָחוֹ, רוּץ בִּשְׁבִילִי / אַחֶיךָ, הָשֵׁב לִי —

שְׁלוֹמָם וּשְׁלוֹם הַצֹּאן תְּגַל / דִּבָּתָם לֹא עוֹד תִּגָּל

חַפִּים מִפִּגּוּל:

רָץ לְמַהוּתוֹ אָרַח בַּשֶּׁלִי / וּבְדַרְכֵי נַפְתּוּלֵי

בָּא אִישׁ הוֹרָהוּ, נָט מִמַּעְגָּל / מִדֶּרֶךְ בָּהּ לֹא תֻּרְגַּל־

-תָּה, דּוֹתָן תעגול:

מֵרָחוֹק עִלְלוּ לוֹ עִלוּלֵי / עַל נַעַר עֲוִילִי

הֵן בַּעַל הַחֲלוֹמוֹת נִדְגָּל / שִׁלְחוּ אַחֲרָיו מַגָּל!

מַלְכוּתוֹ תִּגוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

וְעַתָּה חֵמָה גָּדְלָה / לַהֲרוֹג אֶת בֵּן זוֹלֵל

אֵין אֶחָד בָּנוּ חָמְלָה / נַפְשׁוֹ עַל בֵּן מִתְגּוֹלֵל

נַשְׁלִיכוֹ בַבּוֹר, נָפְלָה / צַמֶּרֶת בֵּן מִסְתּוֹלֵל:

 

כנפי שחר

כמים יגל –  ישתטח. בחרגול — מין חגב, אולי בתנועותיו נראה במשתחוה. נקמת שחת בלי — נקמת מות. שחת בלי — כנוי לקבר המבלה הגוף. רמו כגל — גבהו כמו תל, הר. שמר לא גל — לא הסיר הדבר מלבו. בשבילי אחיך — בדרכים ששם אחיך. שלומם…תגל — תגלה, תגיר. דבתם… — לא תתגלה. חפים מפיגול — נקיים מכל דופי. ארח בשלי — הלך בשלוה, בלב שקט. נפתולי – אורחות עקלקלות. הורהו נט ממעגל — שנטה מן הדרך אשר לא הורגל בה. דותן תעגול — ואמר לו: לך במעגל המוביל לדותן. תעגול — פועל נגזר מן השם 'מעגלי׳. עיללו… — חיפשו לו תואנות ועלילות. עוילי — צעיר. נדגל — הולך בזקיפת קומה כדגל. שלחו אחריו מגל! — חסלו אותו! כשהקמה במלוא זקיפתה יש לקצור אותה. מלכותו תגול — תתגלגל ותרד מעל הפרק. בן זולל — מזלזל בכבוד אחים. מתגולל — מתנפל לפניהם ומתחנן. נשליכו בבור… — ובכך תפול כותרת ענף מתרומם זה

 

רְאוּבֵן סִכֵּל עֵצָה וַיְחַלֶּה / פָּנִים, וַיִּכָּלֵא —

מֵהָפֵק זְמָמָם, אַךְ בָּלַל / דִּבְרֵיהֶם, הוֹלִיךְ שׁוֹלָל

כְּמוֹ שַׁבְּלוּל:

אַחַי, רֶצַח — זֶה נוֹרָא אֱוִילִי / וְעָוֹן פְּלִילִי

הֶאֱחִינוּ נַהֲרֹג חָלָל, / בִּבְשָׂרֵנוּ נִתְעַלַּל,

אבינו נשלול ?!

חוּסוּ לִדְמִי יָמָיו כִּי אֲצִילִי / מִגֶּזַע אֶרְאֵלִי

אֲבוֹתֵינוּ שְׁמָם מְהֻלָּל / אֵין דָּן דִּינָם לִמְחֻלָּל

וְלֹא בְּחִלּוּל:

חוּסוּ לְשֵׂיבַת אַב וּבִגְלָלִי, / פִּשְׁעֲכֶם בִּי יִתְלֶה

אִם בָּאֲדָמָה דָּמוֹ יֻצְלַל / קוֹל פִּשְׁעֲכֶם יְצוֹלָל —

עֲלֵי הַר תָּלוּל:

חוּסוּ לְמַעַן הַשֵּ"ם הַחוּלִי / גֵּו וּגְוִיָּה עֲלֵי —

הָאָרֶץ, אִם כֶּחָלָל נִפְלַל / רוּחוֹ מִגּוּפוֹ תֻּשְׁלַל

מָה רַע הַתַּעְלוּל!

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

לִדְבָרָיו אַזְּנָם עָרְלָה / הֵשִׁיב אוֹתָם בְּעָלִיל

הִשְׁלִיכוּ כְּבֶן עַוְלָה / הַבּוֹרָה שָׁם יְמוֹלֵל

נַפְשׁוֹ בְּקִרְבּוֹ חָבְלָה ד/ לַהֲשִׁבֵהוּ כָּלִיל:

 

דׇּרַךְ וָבָא הִפְשִׁיטוּ כְטָלֶה / וּכְמוֹ עֶבֶד נִקְלֶה

לְבוֹר הִשְׁלִיכוּהוּ בְּלֵב מָלֵ- / -א נְקָמָה כִּי גְמָל¬-

-וּהוּ רַב תַּגְמוּל:

 

כנפי שחר

סיכל — הפיר עצתם. ויכלא… — נמנע זממם, מחשבתם, מלצאת לפועל. הוליך שולל — כיסה מהם מה שבלבו. כמו שבלול — שרץ רך הגדל בתוך נרתיק, כך היה ראובן רך בלשונו, ומסתיר כוונתו. אבינו נשלול ?! — ל׳ מלקוח ושלל. לדמי ימיו — לכריתת ימיו בעצם פריחתם. אצילי — מיוחס. אראלי — קדוש ובגללי… — חוסו גם עלי שאני נתפס עליו. יוצלל — ישקע, יכוסה. יצולל — יצלצל. תלול — גבוה. החולי — הבורא. נפלל — יהיה נפלל, יפול. תושלל — תושלף, תצא. התעלול — המעשה, עלילה שפלה. ערלה — היתה אטומה. בעליל — בשקר, רק לפנים. ימולל — ייבש, ימות. חבלה — חשבה תחבולה. כליל — שלם לגמרי. נקלה — בזוי. צעק… — בלב שרוף ובכאב. קופד ציצי וימל — נכרת פרח־חיי, יבש ונבל

 

צָעַק בְּלֵב חֲמַרְמַר וּבְחֶבְלֵי / כִּי זֶה הוּא גְּמוּלִי

צַדִּיק יְיָ אִם לֹא חָמַל / קֻפַּד צִיצִי וַיִּמָּל

כְּהִמּוֹל נִמּוֹל:

אָנָּא, אַחַי, חָטָאתִי, סִלְחוּ לִי / יָעִיד עָלַי אֵ-לִי

לֹא אָשׁוּב לְכִסְלִי, עֵדִים מַל- / -אָכָיו רוּחוֹתָיו חַשְׁמַלּ-

-יִם יָמִין וּשְׂמֹאל:

חָנוּנִי, אַחַי, הַזֶּה גּוֹרָלִי? / הַפֹּה אֵשֵׁב לִילִי ?

לְנֶפֶשׁ נַעְנָה קִרְאוּ מַחְמָל / עַל מֻכֶּה בַּחֲנָמַל

וְחִמְלוּ חָמוֹל:

חַם לְבָבִי עַל אָבִי עוֹלְלִי / בְּחַסְדּוֹ לִי הִפְלִיא

הֵן בָּאוּ לוֹ יָמִים רַב עָמָל / תִּקְפְּדוּ יָמָיו וּמָלְ-

-אוּ לוֹ כְאֶתְמוֹל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

 

סוירחא

וּבְעֵת שֶׁמֵּעִם כִּי צָלְלָה / תְּחִנָּתוֹ וַיֵּילִיל

אָז רָעַת לִבָּם חָדְלָה / לֹא יוֹסִיפוּ לְעוֹלֵל

וְרוּחַ נֹחַם פָּעֲלָה / בָּם בְּקִרְבָּם תְּחוֹלֵל:

 

דִּמְיוֹן דְּמוּ לַהֲשִׁבֵהוּ לְ־ / -בֵית אָבִיו אַךְ לוּלֵי —

 יָעַץ יְהוּדָה עֲצַת סָכָל / מַה בֶּצַע כִּי אִם תֹּאכַל —

חֶרֶב בֵּן שָׁכוּל ?

קוּמוּ וּרְאוּ הֵן עַם יִשְׁמְעֵאלִי / נִמְכֹּר כַּעֲוִילֵי —

הַצֹּאן, וּתְלֻנׇּתֵנוּ תְּכַל / גַּם אִם נַפְשֵׁנוּ תִּשְׁכַּל

מִצּוֹק אָב שַׁכּוּל:

 

כנפי שחר

כהמול נמול — ככריתת מילה מהתינוק, כלומר בלא נקיפת מצפון. לכסלי — לאוולתי. לנפש נענה — נדכאה ושחוחה. מוכה בחנמל — נפחד ורועד כמוכה ברד. אבי עוללי — אשר טיפח אותי. תקפדו — תקצרו ימיו. כאתמול — שעבר ולא ישוב. צללה תחינתו — הדהדה. לעולל — לעשות. ורוח נוחם — החרטה. בקרבם תחולל… — התחילה לפעמם, וכבר היו משחררים אותו אלמלא יהודה שיעץ למכרו לישמעאלים. סכל — חסר דעת. מה בצע… — מה נתהנה במיתתו ? בן שכול — בעל שכל. כעוילי… — כבני צאן. גם אם נפשנו… — למרות שנפשנו תדאב למראה צרתו של אבינו השכול שאיבד את בנו.

 

יִשְׁעוֹ, דִּמָּה, בָּא, עֵת שָׁלְחו חַבְלִי / בַּד תַּחַת אַצִּילֵי־

יָדָיו וְהֶעֱלוּהוּ, וְכָל / עַצְמוֹתָיו בְּגִיל תְּכַל-

-נָה יָכוֹל־עַל־כָּל:

מִן הַשִּׂמְחָה קָרָא בְּקוֹל קוֹלִי / הֶאָח שִׂמְחַת גִּילִי!

חֵן לִידִידִי וְאֶחָי! הֵן כָּל- / -תָה נַפְשִׁי לוּ אִם כֹּל כָּל

פְּשָׁעַי מִכֹּל:

חָזָק צוּרִי, רְאֵה נָא עֲמָלִי / לֹא אֵשׁוּב לְמַעֲלִי —

חָטָאתִי עֲוֹנִי, לֹא אוּכַל / הָרֵם רֹאשׁ, וּכְמֵי מִיכַל —

אֶתְהַלֵּךְ עִם כֹּל:

קַיֵּם נא מִקְדָּשִׁי וְהֵיכָלִי / מִשְׁכַּן הַכְּלִילִי

וּבְנָהּ מִקְדַּשׁ מִפִּשְׁעִי אֻכַּל / וּלְבָבִי מָצוֹק לֹא כָל

נִלְאֵתִי כַלְכֹּל:

מֵאֵ-ל נֶאֱדָר אֶשְׁאַל מִשְׁאָלִי / יִרְצֶה נִיב מַהְלָלִי

כְּשִׂיחַ שֶׁרָפִי קֹדֶשׁ יוּבַל / הֶגְיוֹנִי פִּי יְקֻבַּל

מִשְּׁמֵי זְבוּל:

כנפי שחר

אצילי ידיו — זרועותיו. תכלנה… — מקוות לה׳ היכול על בל. בקול קולי — בקולי קולות. כלתה נפשי לו אם… — תמיד קויתי לישועת ה׳, אפילו אם מדוד מדד כל פשעי, באופן שאינני ראוי לנס, בכל זאת לא נתיאשתי מרחמיו. ע״כ מענין יוסף. מכאן ואילך דברי סיום מפי המשורר. ובמי מיכל… — כמו המים של הפלג ההולכים לאט, סמל לענוה וסבלנות, כן אתנהג עם הכל. הכלילי — הכלול והמושלם. מפשעי אוכל — אשר נשרף בגלל פשעי. מצוק לא כל — לא הכיל, לבבי קטון מהכיל הצר והמצוק אשר מצאוהו. נלאיתי כלכול — צורת מקור מן ״כלכל״, עייפתי לסבול. ל׳ רוח איש יכלכל מחלהו (משי יח, יד).

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

פיוט זה מזכיר במידה רבה את הפיוט ״אוחיל יום יום אשתאה״.המשורר מציין את מעלותיה של ירושלים ואת עברה המפואר, העיר בה חיו הנביאים והכוהנים, ובה פעלה הסנהדרין:

אוחיל יום יום אשתאה / עיני תמיד צופיה….

כהן שמש ארבעים שנה / במשמרת כהונה….

הערץ המחבר: פיוט מס׳ 370 בא״ש, חובר ע״י המשורר אליהו חזן ומופיע בפרשת בא״, פיוט דומה לו בתוכנו חיבר המשורר הנודע ר׳ דוד חסין, ובו הוא מציין את מעלותיה של העיר טבריה: ״אוחיל יום יום אשתאה, עיני תמיד צופיה, אעברה נא ואראה, אדמת קודש טבריה…״

חבל נביאים ראיתי….

למשפט ישבו כסאות / שבעים ראשי סנהדראות….

עיר דוד נעים זמירות / בית מלכי שבטי ה'

אבל לא רק ירושלים זוכה לתשומת לבו של המשורר המצוי, גם אתריה השונים מקבלים יחס דומה. כך מוצאים בין הפיוטים ש״בשירת הבקשות״ שורות שכותב המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול על הריה של ארץ־ישראל:

הערת המחבר: פיוט מס׳ 32 בא״ש חובר ע״י המשורר ר׳ שלמה אבן גבירול ומופיע בפרשת ״נח׳׳. גם הגויים מציינים את שבח הרי ארץ־ישראל. כך כתוב במסכת ״חולין״ דף ס׳ ע״ב: ״צידונים יקראו לחרמון שריו ״(דברים ג׳,ט׳) מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ־ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על הגויים״.

 פיוט — סי׳ שלמה, ע״מ ב״תיי׳ ב״ת

שׁוֹכַנְתְּ בַּשָּׂדֶה עִם אָהֳלִי כּוּשָׁן

עִמְדִי בְּרֹאשׁ כַּרְמֶל וּצְפִי לְהַר בָּשָׁן:

 

לַגַּן אֲשֶׁר נֶחְמַס יָפֶה שְׂאִי עַיִן

וּרְאִי עֲרוּגָתֵךְ כִּי נִמְלְאָה שׁוֹשָׁן:

 

מָה לָךְ צְבִי נֶחְמָד כִּי תַעֲזוֹב גַּנִּי —

לִרְעוֹת בְּגַן יָקְשָׁן וּבְתוֹךְ עֲצֵי דִּישָׁן ?

 

הַב נֵרְדָה לַגַּן נֹאכַל מְגָדִים שָׁם

וּבְחֵיק יְפַת עַיִן תִּשְׁכַּב וְגַם תִּישַׁן:

שוכנת בשדה — (ראה הקדמה — משקל היתד והתנועה). כושן — מחוז סמוך למדין(חבקוק ג, ז). וצפי — הביטי. נחמם — נשחת, לי ויחמוס כגן סובו(איכה ב, ו). יקשן — בן אברהם מקטורה (בראשית כה, ב). דישן — מבני שעיר ההורי (שם לו, כא). ובתיק יפת עין — בקרב בנסת־ישראל. תשכב… — תשרה שכינתך בקביעות.

פיוט זה הוא פיוט נחמה הכתוב בצורת דו־שיח בין ה׳ ובין כנסת ישראל. בין השאר כותב המשורר על הרי ארץ־ישראל המעלים אצלו ניחוח של געגועים. משורר זה, ר׳ שלמה אבן גבירול, כותב בפיוט אחר על ״טל חרמון״ כדימוי:

"העת, אשר תחפץ / אהבה, אחישנה

מהר, ועליך / ארד כטל חרמון"

צמד המילים ״כטל חרמון״ נועד להמחיש כי השגחתו של האל על העם, העתיד לקום משפלותו, תתמיד כמו טל החרמון המפשיר מהשלגים בקביעות במהלך כל עונות השנה. כאשר תתגשם הגאולה והעם יגיע לציון, או אז יתברר כי השיבה לארץ המובטחת מביאה טוב ליושביה, וכי ארץ הקודש הנכספת היא בעלת תכונות טובות:

"אשים שלום בחילך / ארחיב גבולך / יונה בת מלך

אגאלך / אצילך / אעלך

ארץ טובה ורחבה / באלף גם רבבה

הערת המחבר: פיוט מס׳ 312 בא״ש חובר ע״י המשורר משה חלואה ומופיע בפרשת ״שמות״. המדרש ב״ספרי״ על פרשת ״וזאת הברכה״ אומר בשבח ארץ־ישראל המבורכת מכל טוב: ״וליוסף אמר: מברכת ה׳ ארצו״. (דברים ל״ג, י׳׳ג) מלמד שארצו של יוסף מבורכת מכל הארצות: היה טל מצוי לה בכל שעה, היתה מרובצת במעינות, פתוחה לחמה ופתוחה ללבנה, מלאה ואינה חסרה כל ברכה״.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 161 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  

רשימת הנושאים באתר