תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
(27 א)… מ״ך בכת״י שביום ו׳ בשבת של ש׳ ורב טו״ב לבי״ת [היא שנת תנ״ט/1699]ישראל באתה לנו בשורה טובה מעיר מקנאם שנעשה נם גדול עם מסיר״א שהצילו הי״ת מן לבייא אחת. ומעשה שהיה כך היה וכך ספרו לנו. באיין ארבעא דנצארא חאפו עלא בית למאל דלמלך מסיר״א באס יסרקוהא וקאמו עליהום וקבדוהום. ולאגדא חב למלך יתפרז עליהום יעטיהום לשבועה יאכלוהום וטלאע מעאהום למלך פוק צור די צ׳אר אסבועא באס יתפרז, והבטו אנצארא בארבעא לאענד אסבועא ולא כלוהמסי. קאל לקאייד ולשורפא ולעביד די כאנו מעאה פוק צור ירגמוהום. קאם וואחד נצראני הדר מעא וואחד לביא בלעגמייא קאלהא תנקז לפוק צור ותטייח למלך ותאכלו לאיין כאנו מרביין מעאהום יעטיווהום כל נהאר מא יאכלו ומא יסרבו, ונקזת לביא עלא למלך וקבדתו מן לכתפ דייאלו פלייד ליסרי ולייד לימני כאן מחכום פצור לאיין כאן אצור עאלי. ומנאיין רמאת יידהא פלמלך קבדתו מן לחמאלא די כאנת עליה ולא קבדת אלחאם גא וואחד מן לעביד דלמלך (27 ב) ודרבהא ברצאצא באיין עיניהא, טאחת אלביא לצ׳אר אסבועא ולמלך טאח עלא ברא ופכו הי״ת, ועמלו דאך אנהאר כבוד למסלמין ויהוד. ופכול בלאד כאנו יעמלו אנזאהא ומשתה ויום טוב. וברחו לחכמים וראשי הקהל באיין מא יחל חד לחאנות דייאלו ודי ענדו חאזא מליחא ילבסהא ויזיין ביהא. וזיינו סאטח דלמלאח וטיקאן בלכוואמי וחגוב ואנטאייר דל־ חריר, ועמלו ליהוד ד׳ דלעלום וזאוו למסלמין ובקאוו ילעבו ויסרבו אםראב ומאחייא. ומסאוו לצ׳אר אלמלך ולצ׳ייאר אשרפא ולקייאד ולג׳וואמע ולמדרמאת בסבאבטהום ולא מן הדר מעאהום מן לגוים. וחווסו ליהוד חוואנה לגוים פפאס אלבאלי ולא מן כלמהום. ועלא קד האדסי הווא נס גדול עליהא כתבתו הינא. נאם עבד רחמן ונאמן ומקוה רחמי יוצרו, להושיבו שליו שקט ושאנן, ובצל שדי יתלונן, שמואל אבן דנאן הי״ו.
והרי התרגום
ארבעה נוצרים הסתתרו בבית האוצר של המלך מסיר״א כדי לגנוב! עמדו ותפסום. רצה המלך להסתכל עליהם בשישליכום לפני האריות. ועלה המלך עמהם מעל לחומה של סוגר האריות כדי להסתכל. הושלכו ארבעת הנוצרים לפני האריות ולא טרפום. אמרו השר והשריפים והעבדים שהיו אתו מעל לחומה , יש לרגום אותם! עמד אחד מהנוצרים וצעק אל אחת הלביאות בלשון זרה ואמר לה; שתזנוק על החומה… תכה את המלך ותט־
רוף אותו. לפי שהיו(האריות) גדלים עמהם והיו(הנוצרים) נותנים להם כל יום לאכול ולשתות. זנקה הלביאה על המלך ותפסה אותו בכתף וביד שמאל — והיד הימנית היתה דחוקה אל החומה, כי היתה חומה גבוהה. וכשהרימה הלביאה את ידה על המלך תפסה את החגור של החרב שהיה עליו ולא תפסה בבשר. בא אחד מעבדי המלך (27 ב) וירה כדור בין עיניה.
נפלה הלביאה אל סוגר האריות והמלך יצא החוצה והצילו הי״ת. ועשו להם המוסלמים והיהודים יום גדול ובכל הארץ ערכו שעשועים ומשתה ויום טוב. והכריזו החכמים וראשי הקהל שלא יפתח שום אדם את חנותו ומי שיש לו בגדים יפים ילבשם ויתקשט בהם. האנשים קישטו את גגות האלמלאה והחלונות באהלים, וילונות ואריגי פסים של משי. וכן עשו היהודים ארבעה דגלים והמוסלמים המשיכו לשחק ולשתות משקאות ומאחיא וביקרו(היהודים) בחצר המלך ובחצרות השריפים והלכו במסגדים ובמדרסות בנעליהם ולא נזפו עליהם הגויים. היהודים שדדו את חנויות הגויים בפאס העתיקה, אך איש לא אמר להם דבר. ומאחר שעניין זה היה נם גדול כתבתי עליו כאן.
תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל
עמוד 263
פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל-אעירה שחר-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מס 223 כרך א'
(223) — פיוט לפרשת וישב — סי׳ ישראל
ע״מ ה-ה-ה-ה הגאים בבתים החורזים
יַעְלָם שָׁבַנִי / נֶעֱלַם זְמַנִּי / מָתַי שָׁב אֲנִי / אֶל מוֹשַׁב עִירָם
שׁוּר, צוּר יִשְׂרָאֵל / בִּנְךָ עֶבֶד אֶל / אַלּוּף מַגְדִּיאֵל / וְאַלּוּף עִירָם
רְאֵה לְחוּצִים / בְּיָד לוֹחֲצִים / יִהְיוּ נִקְבָּצִים / מַהֵר אֶל עִירָם
אֶל צִיּוֹן הוֹשַׁע / וּלְשָׁבֵי פֶּשַׁע / צַדִּיק וְנוֹשַׁע / רוֹכֵב עַל עִירָם
אָנָּא, אֵ-לִי, / נָא לִי / הַאֲזֵן (דּוֹד)
גִּילָה גִּילָה תַּגְדִּיל לִי / וּתְנֵנִי אֶצְלְךָ חוֹנָה
אֵ-ל חַי, תֵּן לִי חֹסֶן / חָנֵּנִי, חוֹנֵן דַּל
אַדִּיר, תֵּן לָאוֹנֵן / עֲטָרָה וּגְדֻלָּה
שׁוּב, חוֹנֵן / אֵ-ל מִבֶּטֶן גּוֹחִי, אֵ-ל אָמֵן
בֶּן־דָּוִד שְׁלַח / א-ל טוֹב וְסַלָּח / לְעַם נֶאְלָח / יִקְבֹּץ פְּזוּרָם:
כנפי שחר
(223) הנושא: צפיה לישועה.
יעלם שבני — בן עשו (בראי לו, ה) לקחני בשבי. נעלם זמני — לא נתפרש קץ גלותי. אל מושב עירם — במקום עירין, לצוה״ח. ופי׳ מלאכים. לי בגזרת עירין פתגמא (דגי׳ ד, יד), והוא ביהמ״ק ע״ש והנה מלאכי א-להים עולים ויורדים בו(בראי כת, יב). מגדיאל— עירם — מאלופי עשו (שם לו, מג;. צדיק ונושע — משיח. רוכב על עירם — במקום עייר, לצוה״ח, במ״ש (זבר׳ ט. ט) עני ורוכב על חמור ועל עיר בן אתונות. חוסן — אומץ ועוז. לאונן — מתאבל. מבטן גוחי — מוציאי מבטן אמי. נאלח — מתנוון בגולה.