עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"- הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
עוד מוסיף הוס ואומר כי לאחר גירוש ספרד פעלו בצפון אפריקה מקובלים רבים מקרב המגורשים. פעילות זו התבטאה בלימוד קבלה ובהדפסת ספרי קבלה: חלק מהספרים היו חיבורים לקטניים וחלקם חיבורים בעלי מחשבה מקורית. בפעילות זו נתייחד לספר הזוהר מקום מרכזי. רבי אברהם אדרוטיאל, לדוגמה, בן המאה השש עשרה שהגיע בילדותו מספרד לפאס, למד בפאס וגדל בה, ושם גם כתב את ספרו המפורסם" אבני זכרון". על חכמי פאס הוא כותב: "שהם חכמים שלמים מרביצי תורה". הספר "אבני זכרון" מצוטט בכתבי רבי יעקב איפרגאן, בן המאה השבע עשרה, מקובל מתרודאנט שכתב את הספר הקבלי "מנחה חדשה".
ההשפעה של מגורשי ספרד על יהדות מרוקו הייתה בהבאת סגנון חדש בדרך הלימוד, שכלל את כל סוגי הספרות היהודית הספרדית. המגורשים הביאו עימם ספרי קבלה לעמק דרעה, אולם חלמיש סבור כי השפעת מגורשי ספרד על הקבלה במרוקו לא הייתה ניכרת במיוחד.
חלמיש מסכם במחקרו כמה מספרי הקבלה שנכתבו במרוקו במאה השבע עשרה:
א. "כתם פז" הוא פירוש על הזוהר ללא השפעות קבליות מבחוץ, ונכתב כאמור במאה השש עשרה בידי רבי שמעון אבן לביא, ממגורשי ספרד, שהגיע כילד לפאס ועבר בבגרותו לטריפולי.
ב. "גינת ביתן" הוא ספר העוסק בטעמי המצוות והתפילות מתוך שילוב הסברים לכינויי הספירות, נכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יצחק הכהן מתרודאנט.
ג. "שיר על עשר ספירות" עוסק בספירות ונכתב במאה השש עשרה בידי אהרון בן יוסף יבגי, שמוצאו מדרעה.
ד. "מנחה חדשה" הוא פירוש קבלי מקיף על התורה, ללא השפעה של קבלת האר"י או של קבלת רבי משה קורדוברו, שנכתב בתחילת המאה השבע עשרה בידי רבי יעקב איפרגאן מתרודאנט.
ה. "מנחת יהודה" הוא פירוש קבלי על התורה שנכתב במאה השבע עשרה בידי רבי יהודה בן עטר, מחכמיה הבולטים של מרוקו.
ו. "היכל הקודש" הוא פירוש על התפילות על פי ראשוני המקובלים. נכתב בידי רבי משה אלבז בר מימון )רמב"ם אלבז( בסוף המאה השש עשרה בתרודאנט, ולפי חלמיש ניכרות בו השפעות קבליות של רבי משה קורדוברו ושל האר"י, אך על פי רבי יעקב ששפורטש, שגם כתב את ההקדמה לספר, הוא נכתב ללא השפעות מבחוץ.
ז. "כתר מלכות" הוא ספר קבלי חשוב, על פי תורת הצירוף, שכתב רבי דוד הלוי מדרעה, ועל פי אליאור חובר הספר חובר במאה השש עשרה.
הערת המחבר: חוכמת הצירוף משתמשת באותיות האל"ף-בי"ת העבריות ובצירופיהן. האותיות העבריות הן מקור לקדושה, ונעשה בהן שימוש בקבלה מעשית להכנת קמעות. המילים העבריות טעונות עצמה מיסטית, ואינן אך ורק אותיות אל"ף-בי"ת בעלמא, אלא הן אותיות התורה. בספר "עץ חיים" לרבי חיים ויטאל מוזכרת חוכמת הצירוף: "וזהו ענין חכמת הצירוף כ"ב אותיות א"ב, אל"ף עם כולם וכולם עם אל"ף, וכיוצא בשאר האותיות" )ויטאל, עץ חיים, עמ' נ(.
שלום כותב כי הקבלה הייתה נפוצה ורגילה במרוקו אצל רוב החכמים. הוא מצטט את דברי הרב דוד עובדיה בספרו "קהילת צפרו" בעניין חשיבות לימוד הקבלה, מאפיין חוזר בכל הקהילות במרוקו: "תחום שעסקו בו הרבה בצפרו הוא לימוד הקבלה ]…[ ורובם אף השאירו כתבים במקצוע זה".
לימוד הזוהר והקריאה בו בבתי הכנסת היה מנהג רווח בכל מוצאי שבת: "לימוד הזוהר מילא תפקיד חשוב בחיי הקהילות השונות. ברחבי מארוקו הוקמו חבורות ללימוד וקריאה בספר הזוהר". חכמי מראכש השקיעו את רוב כוחם בזוהר ובקבלת האר"י, ומקורות אלה גם מובאים בכתביהם של חכמים רבים.
הקבלה הקדומה במרוקו הטרום לוריאנית השפיעה על ההגות ועל היצירה התורנית במרוקו; על ההלכה, על התפילה ועל ספרי המדרשים: "הקבלה החלה להשפיע על ההלכה עד שהפכה לדומיננטית, וכתבים בהלכה, תפילה ודרושים נכתבו בהשפעתה". לקבלה הייתה השפעה גדולה על הדינים ועל המנהגים במרוקו. הינה כמה דוגמאות למנהגים שהגיעו מהקבלה: הרמת כוס היין ב"והיא שעמדה" בהגדה של פסח, אמירת "לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה" לפני תקיעת שופר, התעטפות בטלית שקודמת להנחת תפילין, הנחת תפילין בחול המועד, חיבור הלולב לאתרוג בעת הברכה, זמן ברכת הלבנה, איסור גילוח הזקן, אמירת "חי העולמים" בצירי או בפתח: כל אלה הגיעו מהנהגות קבליות קדומות ומהשפעות לוריאניות.
מקורו של ספר הזוהר שימש יעד למחקרים רבים ולהשערות רבות. על האפשרות כי במקור נתגלה במרוקו תעיד ההדפסה הראשונה של הזוהר במנטובה על סמך כתב יד ממרוקו. רבי שמעון אבן לביא בפירושו לזוהר "כתם פז" הסתייע בכתב יד שהגיע עימו מספרד או שמצא במרוקו. רבי משה קורדוברו קושר את את התפשטותו של ספר הזוהר לפעילותם של חכמי מרוקו. הוא כותב בספרו "אור יקר" כי ספר הזוהר התגלה על ידי ישמעאלי במירון. הישמעאלי מכר אותו לרוכלים מוכרי תבלינים, והם העבירו אותו הלאה: "ומצאו אדם אחת מתושבי דרעא בארץ ישראל בעיר צפת תוב"ב מפוזר ומפורד וקרוע ]…[ רק שמצינו שבארץ דרעא במדינות המערב היה עיקר מציאות הספר ומשם נתפשט אלינו".
על חשיבותו של ספר הזוהר בהגות הקבלה כותב הוס כי לדעתו של רבי שמעון אבן לביא, סמכותו של ספר הזוהר עולה על זו של כל מקור קבלי אחר; ספר הזוהר הוא חלק מן הקאנון היהודי לצד המקרא והתלמוד, וכך נתפס בהגות הקבלית במרוקו, שספר הזוהר היה מרכזי בהגותה הקבלית. אליאור טוענת גם היא כי בעמק דרעה היה ספר הזוהר ידוע היטב: "והגרסה בדבר עיקר מציאות ספר הזוהר בדרעה הייתה מקובלת בצפת".
הפירושים המרכזיים על ספר הזוהר היו "כתם פז" של רבי שמעון אבן לביא, "מקדש מלך" של רבי שלום בוזגלו, "אור חמה" של רא"א, "אמת ליעקב" של רבי יעקב מראג'י, ולאור מרכזיותו של ספר הזוהר במרוקו לא מפתיע כי כותבי הפירושים הללו הגיעו משם.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"– הקבלה בצפון אפריקה במאה השש עשרה והשבע עשרה
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי
יָהֵב חָכְמְתָא לְחַכִּמִין
שַׁוִּי בְּפוּמִי פִּתְגָּמִין
רְחִיצְנָא עלָךְ רַב עַלְמִין
אֵל חָכְמָתָה דִּלֵיה הִיא
וּמַנְדְעָה לְיוֹדְעֵי בִּינָה:
בְּכָל עִדָּן וּבְכָל זִמְנָא:
תַּנְהִיר שִׂכְלִין כְּבוּצִינָא:
ולמַאן דִּי יִצְבֵּה יִתְנֵינָּה:
הערת המחבר: פיוט זה, המבוסס בעיקר על צירוף מספר פתגמים מספר דניאל (ב, כ, בא; ד, יד— עם שינוי קל בכתיב של כמה מלים) פורסם בספר ״ישמח ישראל״ (אנתולוגיה של פיוטים מחכמי מרוקו ואחרים, שהוציאה לאור ״חברת יחזקאל הנביא״ בעיר מכנאס בשנת 1936), עמ׳ 82.
שם המחבר הנרמז בראש הבתים הוא ישראל, אבל לא עלה בידי לברר את שם משפחתו ואת זהותו. תוכן השיר הוא בקשת המשורר מהאל ״הנותן חכמה לחכמים ודעת ליודעי בינה״ להשרות גם עליו מחכמתו ולשים בפיו תמיד את המלים הנכונות. אפשר שהקשר בין הפיוט הזה ובין חגיגת הבר־מצווה הוא שהורי בן־המצווה,
כמו המשורר, מתפללים גם הם שה׳ יחון את בנם בחכמה ודעת ללכת תמיד בדרכי ה׳, ולהצליח בכל אשר יפנה. מכל מקום, אעפ״י שאין קשר ישיר בין פיוט זה ובין חגיגת הבר־מצווה, נתחבב פיוט זה על יהודי מכנאס ופייטניה, ששרו אותו תמיד במנגינה קלה ועליזה (עם פיוטים אחרים) כשליוו את בן־המצווה בדרך חזרה מבית־הכנסת לביתו.
נספח ב
דרשת הבר־מצווה
כאמור לעיל, דרשת הבר־מצווה תפסה מקום ראשון במעלה בהכנת הבחור המתחנך למצוות ובעצם חגיגת הבר־מצווה. שיא ההתרגשות בחגיגה, הן בבית והן בבית־הכנסת, היה אותו רגע שבו עמד בן־המצווה וקרא את דרשתו בעל־פה בנוכחות הוריו ומוריו וקהל המוזמנים.
בדרך כלל דרשות לבר־מצווה היו תמיד מוכנות אצל ה״רבי״, שהספיק להכין אותן בשעות הפנאי שלו. במקרים מסוימים היה צריך בן־המצווה ללמוד דרשה ״משפחתית״, ז״א דרשה מיוחדת לבני המשפחה שהוכנה בעבר בידי חכמי ורבני אותה משפחה ויועדה לצאצאיהם. כך למשל מר אבי זצ״ל הקפיד, שכל בני משפחתנו ילמדו דרוש מיוחד למשפחה, ״גרסינן בספרי״, המובא להלן כדוגמה.
דרוש הבר־מצווה היה תמיד מורכב משלושה חלקים. החלק הראשון היה קטע ממאמרי חז״ל הדן במצוות ציצית ותפילין. קטע זה היה למעשה ציטטה ישירה מהתלמוד או מהמדרש, שתמיד התחילה ב״גרסינן במסכת…״ וסיימה ב״עד כאן לשון המאמר״. הקטע צוטט בלשון המקור. החלק השני היה מעין פתיחה מליצית לדרוש, שבה מודה בן־המצווה לאל על שהביא אותו עד הלום, מתפלל אליו שינחהו בדרך תורתו ומצוותיו, ומבקש רשות מהוריו, ממוריו ומיתר המוזמנים להתחיל בדרשתו.
מליצות כאלו חיברו חכמים ופייטנים שונים, ולפעמים הרבי של בן־המצווה, בעברית (וארמית) רבנית מליצית. החלק האחרון הוא עצם הדרשה, שתוכנה ומגמתה ניתוח חריף של מאמר חז״ל, המצוטט בתחילת הדרשה, בערבית מדוברת שכולה מלאה שיבוצים מפסוקים ושברי פסוקים מהתנ״ך ופתגמים ממאמרי חז״ל. רצוי להעיר בהקשר זה, שבהרבה מקרים בן־המצווה לומד את כל חלקי הדרשה בעל־פה, באופן מכני, בלי שיבין את תוכנם.
נביא כאן דוגמאות טיפוסיות מהחלקים השונים של ״דרוש תפילין״ שהיו שגורות במכנאס.
דוגמאות לחלק הראשון דוגמה א
גרסינן במסכת מנחות רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו ותפילין בזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליראיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.
הערת המחבר: ״גרסינן זה היה ה״גרסינן״ הרווח ביותר בין יהודי מכנאס בזמני. רוב ילדי מכנאס פתחו את הדרוש שלהם בקטע קצר ועממי זה ממסכת מנחות (מג עב). אך גם הדוגמאות האחרות המובאות למטה היו די שגורות בפי יהודי מכנאס. כך, למשל, כל בני משפחתנו התחילו את הדרוש ב״גרסינן בספרי״.
דוגמה ב
גרסינן בספרי חביבין ישראל שסבבן הקב״ה במצוות, תפילין בראשיהם, וציצית בבגדיהם, ומזוזה בפתחיהם, ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות, וכיון שנסתכל במילה אמר עליה שירה שנאמר למנצח על השמינית על מילה שנתנה בשמינית. משל למה הדבר דומה, למלך בשר ודם שאמר לאשתו הוי מתקשטת לפני בכל מיני קישוטין כדי שתהיה רצויה לפני, כך אמר הקב״ה לישראל הוו מצוינין לפני במצות כדי שתהיו רצוין לפני וכן הוא אומר יפה את רעיתי כתרצה, יפה את לי, רצויה את לי. עד כאן לשון המאמר.
הערת המחבר: ״גרסינן׳ זה והדרשה בערבית המובאת להלן כדוגמה לחלק ג מבוססים על שני העתקים של ״דרוש של מצוות תפילין״, הנמצאים בידי, שהועתקו בשתי מחברות בידי שני מעתיקים שונים. למעשה, אחד משני הטפסים האלה הועתק במיוחד בשבילי בידי הרב יצחק חזן שליט״א, שהיה אז תלמידו של מר אבי זצ״ל, ושמכהן היום כחבר בית־דין העליון בירושלים. לדאבוני לא עלה בידי לאתר את המקור שממנו הועתקו שני כתבי־היד הדומים שבידי. הניסוח בכתבי־יד אלו שונה בפרטים אחרים מהמקור בספרי. כך, למשל, בספרי כתוב ״תפילין בראשיהם ותפילין בזרועותיהם וציצית בבגדיהם״; כמו כן בספרי כתוב ״נסתכל במילה, התחיל סודר עליה את השבח שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד״. ייתכן שמחבר הדרשה שלפנינו ציטט את המאמר מן הזיכרון, ולכן לא דקדק כל כך לצטט בלשון המקור, או אפשר ששינה את לשון המקור בכוונה, כדי שיהיה מובן יותר לקהל השומעים. מעניין שהניסוח בדרוש זה, ״וכיון שנסתכל במילה, אמר עליה שירה״, קרוב יותר לגרסה המובאת במסכת מנחות (מג ע״ב); ראה דוגמה ג להלן. אולי מחבר הדרוש ניסה לאחד את שתי הגרסות, או פשוט ערבב אותן. ראה; ספרי על ספר דברים, בעריכת א״א פינקלשטיין, ניו־יורק 1969, פרשת ואתחנן, פסקה לו, עמ׳ 67־68.
דוגמה ג
גרסינן במסכת מנחות בפרק התכלת וזה לשונו: תנו רבנן חביבין ישראל שסיבבן הקב״ה במצות, תפילין בראשיהן, ותפילין בזרועותיהן, וציצית בבגדיהן, ומזוזה בפתחיהן [במקור לפתחיהן], ועליהם אמר דוד שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו, לאחר שיצא אמר עליה שירה, שנאמר למנצח על השמינית, על מילה שניתנה בשמיני. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בראשו [במקור ותפילין בזרועו], וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא שנאמר והחוט המשולש לא במהרה ינתק, ואומר חונה מלאך ה׳ סביב ליריאיו ויחלצם. עד כאן לשון המאמר.
דוגמה ד
גרסינן במסכת ברכות, אמר ר׳ אדין בר רב אדא אמר ר׳ יצחק, מנין שהקב״ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה׳ בימינו ובזרוע עוזו; ואין ימינו אלא תורה [במקור ימינו זו תורה] שנאמר מימינו אש דת למו, ואין עוזו אלא תפילין [במקור ובזרוע עוזו אלו תפילין] שנאמר ה׳ עוז לעמו יתן. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל דכתיב וראו כל ע״ה [עמי הארץ] כי שם ה׳ נקרא וכ״ו [עליך ויראו ממך]. ותניא ר׳ אלעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. א״ל [אמר ליה] רב נחמן בר יצחק לרב חיא בר אבין [הני] תפילין דמארי עלמא מה [כתיב בהו], א״ל ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ. ומי משבח [במקור משתבח] קוב״ה [קודשא בריך הוא] בשבחייהו של ישראל [במקור דישראל], אין, דכתיב את ה׳ האמרת היום [וכתיב] וה׳ האמירך היום; אמר להם הקב״ה לישראל אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר שמע ישראל ה׳ אלהנו ה׳ אחד. אף אני [במקור ואני] אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם דכתיב ומי כעמך ישראל וכ״ו [גוי אחד בארץ]. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי, א״ל [כי מי גוי גדול ומי גוי גדול, אשרך ישראל, או הנסה אלהים, ולתתך עליון. אי הכי נפישי להו טובי בתי, אלא] כי מי גוי גדול ומי גוי גדול דדמיי [במקור דדמיין] להדדי בחד ביתא, אשרך ישראל ומי כעמך ישראל בחד ביתא, או הנסה אלהים בחד ביתא, [ולתתך עליון בחד ביתא] וכולהון כתיבי באדרעיה. עד כאן לשון המאמר.
דוגמאות לחלק השני דוגמה א
ראשית דברתי, בכורי אמרתי, קמתי וגם נצבתי, על משמרתי עמדתי.
להודות להלל, לשבח לפאר, ליוצר נשמתי, רוחי עם גויתי, הוא אלהי ישועתי.
כעל אשר גמלני, החייני וזיכני, קיימני והגיעני, ולעבודתי הדריכני,
ובגדי ישע הלבישני, ובעבותות אהבה קשרני, אבי אבי קרן ישעי משגבי
פצו שפתי תהלה, לאל נורא עלילה, סיבת כל סיבה, ועילת כל עילה.
אלהי הרוחות, וחוקר סתרי טוחות, מהולל בתשבחות, השקיפה ממעון קדשך,
האירה פניך בחסדך, ונתת לעבדך, לב טהור רוח חדשה, לעבדך בלב שלם
ובנפש חפצה, למדני לעשות רצונך, טהר לבי לעבודתך, כי אני עבדך.
בתורתך פתי לבי, ורוח נכון חדש בקרבי.
אלופי המוני, חכמי וזקיני, העומדים בבית ה׳.
צעיר אני לימים ואתם ישישים, אראלים ותרשישים, כי כל העדה כולם קדושים.
מאימתכם פחדתי, זעתי ונבהלתי, כי מכולכם קטנתי, ואנכי לא ידעתי.
אי בעית אימא קרא, אי בעית אימא גמרא, אי בעית אימא סברא.
ברם כי מנהגם של ישראל תורה, וזאת התעודה בישראל, לדרוש ולתור ביקר
מצוה זו והדרה, גוללה ופארה, למען דעת כל יודעי דעת, כי אלהים חפץ בישראל
קדשם במצותיו, הדריכם בנתיבותיו, ויורם אורחותיו.
זאת היתה לי, על כן שמתי פני כחלמיש, לפני קהל ועדה, לתורה ולתעודה,
גמול ידו הדה. על כן ענותכם תרבני, וחסדכם יסעדני, וכבודכם ירצני,
ואזי אתגבר, לעמוד ולדבר, ומלין אחבר. ובמטותא מינייכו, אחלו לי
יקרייכו, וארכינו לי אודנייכו, לא ליקרא דילי אלא ליקרא דמרייכו,
יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי.
ואחר כך, מהודי והדדי, ציצי ונזרי, עטרת ראשי, וצפירת תפארתי,
אדוני אבי נר״ו. אלהי אברהם יהיה בעזרו, והיה אדירו, ושמרו כרועה עדרו.
יתברך בהני תלתא, מילי מעלייתא, דאמרי רבוותא. בני סמיכי, ומזוני רויחי,
וחיי אריכי. אכי״ר [אמן כן יהי רצון].
טקסי הבר מצוה ומנהגיהם בקהילת מכנאס-הנרי טולידאנו-1991-מחקרים של יהודי צפון אפריקה בעריכת יששכר בן עמי עמ' 104
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami
- AZULAI COMME PRECURSEUR DU HASSIDISME D EUROPE ORIENTALE
Si l’on compare la littérature des premières générations de la hassidût d’Europe Orientale et la thématique mise en oeuvre par A. Azulaï dans son Hesed le-Abraham on ne peut manquer d’être frappé par la proximité qui se révèle pour certains enseignements entre le kabbaliste de Hébron et certains élèves du Becht. On se limitera ici à deux exemples.
Le premier concerne le problème de la kawwanah dans l’étude et la prière. Comme on l’a déjà noté, la langue hébraïque n’a pour lui rien d’une langue conventionnelle mais il existe dans les lettres de la langue sainte une spiritualité, une intrinscécité et une vitalité qui procède du monde des sefirôt que le souffle de l’homme est susceptible d’éveiller au moment adéquat. Le souffle de la bouche amène à l’être les saintes formes lesquelles s’élèvent et se lient à leurs racines qui sont au principe de l’émanation. Lorsque l’homme évoque un mot, il meut la puissance des lettres qui sont susceptibles de permuter en lui. Et en raison du mouvement de ces puissances et de leur entrechoquement de par le truchement de l’âme, en dehors de l’éveil qu’elles provoquent au niveau de leurs principes d’en-haut pour y produire cette effectivité, elles suscitent encore une réalité nouvelle, de nature spirituelle comme celle de l’ange, qui s’élève et se lie à sa racine et qui fait diligence pour réaliser son opération.
A cela vient s’ajouter la correspondance entre le microcosme et le macrocosme. Ainsi que l’écrit A. Azulaï: Ha-’adam hu’ ha-‘ôlam we-ha-‘ôlam hu ha-’adam. Il s’agit, ajoute-t-il, de l’homme dont parle le Sefer Yeîsirah. Et l’on peut apprendre ce qui est caché de ce qui est manifeste. De la même manière que l’homme se maintient dans son existence par l’inspiration et l’expiration de son souffle, de même le monde. Il existe par le mystère du souffle spirituel subtil qui réside en lui, qui lui accorde sa vie et son maintien dans la vie, il s’agit du prolongement de la Shekhinah en bas, de la divinité telle qu’elle est présente parmi les êtres inférieurs. Ainsi retrouve-t-on dans le monde, dans le mystère de sa vitalité, celle de la spiritualité d’en-haut, le rythme de l’inspiration et de l’expiration présent chez l’homme. A cela, l’Ecclésiaste a fait allusion par son Habel habalîm ha-kôl habel. L’explication en est: un souffle de ces souffles d’en haut qui procurent la vitalité au monde qui se maintient dans le souffle des souffles, dans un souffle qui descend et procède de ces souffles d’en-haut. Par l’étincelle de l’âme qui parcourt les quatre mondes de ‘ABa Y’A, l’existence s’unit à l’existence et illumine son modèle au milieu de l’émanation. Par le souffle de cette étincelle là qui jaillit, la voix de la Torah s’élève et perce avec force les firmaments car il vient à l’être par le moyen des mots, lettres et voix. Alors les accusateurs n’ont plus de pouvoir pour saisir ou empêcher mais lorsqu’il y a des embarras dans la Torah alors les lettres demeurent en l’air car elles sont affaiblies.
La raison en est, et Azulaï reprend ici un passage ’Or Yaqar de Cordovero sur les Heykhalôt de la péricope Peqûdey, que le monde a été créé par les vingt-deux lettres de l’alphabet. Et l’énergie de ces lettres s’affaiblit et s’amoindrit en raison de l’action des êtres d’en-bas et c’est pourquoi il convient de les fortifier et de les régénérer. Par là on entend ce que signifie l’énoncé talmudique: “le monde ne subsiste que par le souffle des écoliers” en effet le souffle de ces écoliers qui est gros des lettres de la Torah s’élève et engendre la spiritualité résultant de la combinaison des lettres, les anges la prennent et l’élèvent par quoi se réalise le mystère de l’union d’en-haut. Et même si les lettres ne sont pas combinées comme lorsque les enfants lisent aleph, beyt, gimmel, dalet un élément spirituel authentique est produit, une lettre réellement sort de la bouche et cet élément spirituell s’élève en-haut.
On aperçoit dans ce beau texte que le souffle des jeunes enfants est littéralement une recréation du monde, un rite de renouvellement pour parler le language de Mircea Eliade. Mais au-delà de cette remarque et pour en revenir à l’ensemble du passage précédent, on voit que le thème fondamental en est l’action théurgique exercée par la prière et l’étude de la Torah.
L’énonciation des lettres engendre un élément spirituel porteur de l’intention de celui qui prie ou étudie qui va permettre à ces lettres de s’élever à travers la hiérarchie des mondes pour y rejoindre leur principe par quoi le fidèle parviendra à l’adhésion au divin qui en retour le gratifiera d’un épanchement qui répondra à l’intentionnalité de sa prière ou de son étude. On retrouve globalement ce même schéma dans la conception de l’étude et de la prière qui furent instaurées dans le mouvement hassidique. Or l’on sait que c’est une des caractéristiques du mouvement hassidique d’avoir placé au centre de sa dévotion l’idéal de la debeqût entendue comme prière mystique et de la torah lishmah c’est à dire d’une étude ayant elle- même comme finalité la debeqût. Cette révolution spirituelle a conduit très tôt les maîtres de la has- sidût à écarter l’usage dans la prière des kawwanôt de la kabbale lourianique. Par là s’explique un retour à un type de kawwanôt fondé sur la méditation des lettres de l’alphabet qui signifie nolens volens en deçà de Luria à une téurgie des lettres théorisée par M. Cordovero et diffusée par le truchement de A. Azulaï et d’autres.
La Torah et son etude dans le Hessed le-Abraham de Abraham Azulai- Roland Goetschel."recherches sur la culture des juifs d'afrique du nord –Issachar Ben-Ami