שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988

עמי שמעון הלך והחלים וכוחותיו שבו אליו. גופו החסון התגבר על פצעיו והתחיל לרקום במוחו תכנית לעליית קבוצתו לירושלים. הוא התחיל לצאת ולבוא בין הבריות ולמכור מה שניתן למכור. חידש את ביקוריו בבוסתן, אותו עמד למכור, ונהנה מקסם הטבע סביבו — דבר שכה חסר לו בימי חליו. מוחמר הזקן היה תמיד מכבדו בכוס תה בזמן שהיה שקוע בהרהוריו. הוא שמח לשמוע על תכניותיו של עמי שמעון וחשב שזה רעיון טוב שילכו לארץ אבותיהם, אם כי הצטער מאוד לשמוע שייפרדו לעולמים. יום אחד ביושבו בבית הופיע ישמעאל, עבד מאחוזת שיך מוחמר, שהביא לו דרישת שלום מטעם השיך. השיך הצטער לשמוע שעמי שמעון היה בין האנשים שנפגעו בהתקפה ושלח מתנות מטעמו ומטעם ללה עיסה אמו ושניהם ביקשו שיבוא לבקר באחוזה מיד כשיוכל. ישמעאל סיפר לו על הנעשה באחוזה וכל מה שעמי שמעון שמע רק חיזק את החלטתו. מתיאוריו של הזקן ידע שכל המחוז יישאר בתוהו ובוהו לזמן מה.

אמו של עמי שמעון עדיין החזיקה בדעתה שכל רעיונות בנה הם מסוכנים. דיברה על לבו לשכוח מכל העניין וחזרה באוזניו:

  • עזוב רעיונות אלה בני! למה אתה שונה מהאחרים? אסור לדחוק את הקץ. תשעה ילדים גידלתי ואתה היחידי עם רעיונות כאלה! אסור ללכת בקרי עם אלוהים! אם ה׳ ירצה להושיענו הרי זה כהרף עין. אלא שראויים אנו לגלות זו ועוד לא כיפרנו על עוונותינו הרבים. אני לא יכולה לעזוב את כל ילדי ומשפחתי וללכת איתך והפרידה ממך רק תהרוג אותי, התחילה לבכות והמשיכה לדבר, כאילו לעצמה.

עמי שמעון הקשיב בשקט לדברי אמו. אף כי שמע דברים אלה מפיה לא אחת, הקשיב בשקט משום כבוד האם ולא ענה דבר. החלטתו נחושה והוא לא ישנה את דעתו. אשתו פריחה, ברוך ה׳, לא התנגדה להחלטתו והסכימה לכל מעשיו כאשת חיל…

נביחות כלבים, עוררו את עמי שמעון מהרהוריו, הוא חיכך את רקותיו ופיהק כשזרועותיו מתוחות כלפי מעלה, כמגרש תנומה. החמה שקעה מזמן אבל האופק עדיין טבל באודם חכלילי רפה שהתפשט על פני השמים. עננים קלים כאילו הוצתו באש דועכת וטבלו בתוכה. צללי ההרים הלכו והצטיידו בגבנוניותיהם בשרטוטים כהים. הכלבים הם כלבי כימת (אחוזת) השיך. מקפצים ושמחים על כל אורח שמוציא אותם מרבצם העצלני והרי הם מכרכרים סביב בהמותיו העייפות של עמי שמעון ונאחזים בשיניהם בשקי הסחורות ונתלים בהם ומתנדנדים באוויר. יצא ישמעאל לפניו וקידמו בשמחה:

  • מרחבא (ברוך הבא) יא עמי שמעון!
  • אללה יסלמק (ה׳ יתן לך שלום) יא ישמעאל. האם השיך בבית?
  • נעאם יא וואלאדי הווא הנא (כן בני, הוא פה).

ירד עמי שמעון מהסוסה והצעדים הראשונים היו קשים עליו. אחוריו כאבו מישיבת יום שלם על אוכפו וגופו היה קר מצינת הלילה. נכנס למרפסת גדולה, מעין סוכה שענפי כרם עתיק פרושים עליה, וראה את השיך מסב עם אנשיו, סביב תנור ובו גחלים בוערות.

  • מסאכום בלכיר (ערב טוב), בירך עמי שמעון את היושבים.
  • מסאק בלכיר, ענו לו כולם.

לאחר שישב במקום שפינו לו, הגישו לו כד לבן טרי. לאחר שריווה את צמאונו, שתה מן התה הריחני שהונח לפניו.

—      איך הדרך? שאל השיך.

—      השבח לאלוהים, ענה עמי שמעון והוסיף, פגשתי את אבו־עלי בדרך והוא נתן לי סוס להביאו לכימא (אחוזה) והרי הוא בחצר עם בהמותי.

—      עכשיו אזור הרעש רחוק, אמר נכבד אחד, הם נלחמים בעבד־אלכרים בהרי ריף, הוסיף ומיד ידע שלא היה צריך להזכיר שם זה ליד שיך מוחמר וכדי לכסות על טעותו, הוסיף: ששלום ישרור בנחלתנו אינשאללה!

—      אמן, ענו כל היושבים.

—      שדותינו העלו קוץ ודרדר ומהומות אינן מבדילות בין נכבד לנקלה, אמר זקן הנכבדים.

—      אללה יחזיר הסדר על כנו, סיים השיך את השיחה.

רק לאחר שהתפזרו האורחים הוציא עמי שמעון את המתנה שאמו שלחה לללה עיסה — שמלה מהודרת ומתנות לשיך ולמשפחתו. לאחר שיחת נימוסין קצרה, הלך עמי שמעון לישון כשהוא ממלמל: ״בשלום יַחדָו אשכבה ואישן כי אתה ה׳ לבדד לבטח תושיבני״. השיחה התכליתית תהיה מחר. כי לא מן הנימוס לגשת מיד לגופו של עניין. למחרת נפגש עמי שמעון עם השיך ועם אמו וסיפר להם על תכניתו. ראשית התעצבו לשמוע שידידות המשפחות שהתקיימה מזה דורות באה לקיצה אבל להפתעתו שמחו שהם, הוא וחבריו, הולכים לארץ אבותיהם. הם הבטיחו לו כל עזרה בדרכו עד גבול אלז׳יריה ומשם, אלוהים ברחמיו הגדולים יהיה בעזרם. באותו יום נשאר לנוח באחוזה ולמחרת, יום השוק, מכר את סחורותיו האחרונות, חיסל את כל הקשרים הכספיים עם מיודעיו, נפרד לשלום וחזר לספרו לקראת השבת.

ההכנות לקראת יציאת השיירה לירושלים הדביקה בהתלהבות את כל אנשי העיר. ספרו דמתה לעיר הומייה, קריה עליזה. מנהיגי הקהילה, הרבנים וכל אנשי העיר תמכו בהם ועודדו אותם וכל האווירה המתוחה ששררה ביניהם קודם לכן נעלמה והייתה כלא הייתה.

הגיע היום הגדול שבו אספו המשפחות את מטלטליהן ובעיקר מצרכי מזון ושימורים לדרך. הכל נארז על בהמות. חברים מעטים מפאס הקרובה הצטרפו אליהם ובבוא היום התאספו כולם ברחבה הגדולה, היא רחיבא שבתוך המללאח ליד השערים. טובי העיר ובראשם הנגיד היו בין הקהל. לפני יציאתם את העיר עמד רב העיר, הרב ישועה, בראש הקהל ונשא דרשה מלבבת שכולה סבבה על אהבת ישראל וארץ ישראל. בתוך הרעש וההמולה כמאמר הכתוב: ״ברוב עם הדרת מלך״, נשא הרב את קולו ופתח בדברי תורה כשכל הקהל מקשיב והרבה דמעות התחילו לרדת מעיני החוזים במראה נדיר זה. אמר הרב:

— נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם. דברו על לב ירושלים וקראו אליה כי מלאה צבאה כי נרצה עוונה כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה… על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך… כי תעבור במים איתך אני ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו־אש לא תיכווה ולהבה לא תבער בך… אל תירא כי איתך אני… כי נחם ה׳ ציון נחם כל חורבותיה וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה׳ ששון ושמחה ימצא בה תודה וקול זמרה… אחינו בני ישראל, עצמי ובשרי, נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם, רבנין אלפין, ענפי עץ עבות, חסידים ואנשי מעשה, יושבי שבת ותחכמונים, יקרים מפנינים, זרע האיתנים, קהל קדושים, דעסקי באורייתא קדישתא, היושבים ראשונה במחנה שכינה, גדולי הכנפיים מלאי הנוצה, יקרי רוח, עמא קדישא ובראשם הבן יקיר לי שאהבה נפשי, סולת נקיה, נטע נעמן, צנצנת המן, הוא שמעון בן יהודה אלבאז, ה׳ ישמרהו ויזכהו, אשר חיזק ידיים רפות וברכיים כושלות אימץ. ברכת ה׳ עליך ועל צעירי הצאן אשר במחניך. בפני עם ועדה אני אומר לך שמעולם לא נקיטנא בלבאי עלך אפילו כחודה של מחט סדקית. לך לשלום ויהי אלוהים עימך אתה וכל העם אשר איתך. יהי שלום בחילכם שלווה בארמנותיכם והניח ה׳ לכם מכל אויביכם והייתם כגן רווה וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. מנחל עדניו ישקכם וישם רגליכם כאיילות. עיניכם תראינה ירושלים נווה שאנן. אתה ה׳ תשמרם כצינה רצון תעטרם. מכל צרה ויגון תפדם. ה׳ אלוהיכם יעבור לפניכם וישמיד את אויביכם ויהיה לכם לסתרה ולמחסה. ה׳ יתן לכם משאלות לבכם. כי פדה ה׳ את יעקב וגאלו מיד חזק ממנו. ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת. ונזכה לראות בבוא משיח צדקנו. ושב ה׳ את שבותך ורחמך ופדויי ה׳ ישובון ובאו לציון בתה ושמחת עולם על ראשם. קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה׳ עליך זרח. למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד י.צא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. היטיבה ברצונך את ציון תבנה חומות ירושלים. מי יתן מציון ישועות ישראל בשוב ה׳ שבות עמו יגל יעקב ישמח ישראל.

סיים הרב בדברי רבי חנניה בן עקשיא שהיה אומר ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״, שנאמר: ״ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״. סיים בקדיש ובברכת תפילת הדרך. הטקס נגמר וקול שמחה, בכי ודמעות ליוו את הפרידה הקשה מהקרובים ומבני המשפחה. יותר מכולם בכתה חנה, ועימה עמי שמעון וכל בני משפחתו, גדולים וקטנים. צעקות שלום וברכות לדרך וכל הרחבה המתה מקול הקהל הרב שהרגישו כיתומים שנשארו בגולה ולא זכו גם הם לעלות. קינאו באנשי השיירה העולים לירושלים הקדושה להתבשם מריחה ולהתקדש בקדושתה. ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיף״, חזר עמי שמעון על הפסוק כדי לעצור בבכי בגרונו. הרב עוד בירך אותם וסיים בברכת כוהנים כשכל הקהל עונה: ״אמן כן יהי רצון״.

אנשי השיירה עם בהמותיהם התחילו לפלס את דרכם כשכל הקהל מלווה אותם, גדולים וקטנים, נוגעים בהם בקצה אצבעותיהם לאות חיבה ובעיניהם כבר נראו כקדושים וכיחידי סגולה, שקדושת ארץ־ישראל כבר דבקה בהם.

  • אללאה יוסלכום בלכיר! (ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום), נשמעה הברכה מכל עבר.

האנשים ליוו אותם כברת דרך מחוץ לשערי העיר והוסיפו:

  • אל תביטו אחורנית! לכו קדימה ויהי ה׳ עימכם וישמור אתכם מכל משמר!

כך הלכו אנשי השיירה. הערבים שעברו בדרכם הסתכלו בהם בתמיהה ונדו בכתפיהם. לא הבינו פשר ההמולה הזאת. האנשים שרו את ההלל והנשים סלסלו את קולם ומחאו כפיים, תופפו בתוף וצלצלו במצלתיים. לאט לאט, הלכו ונתדלדלו שורות השיירה עד שנשארו רק הנוסעים, כחמישים משפחות במספר, עם מלוויהם הערביים. עמי שמעון הלך בראשם עם רובהו לצידו. יהודה שרביט, אשר נחמני ומרדכי צבח הלכו בסוף השיירה. עמי שמעון מלמל לעצמו: ״בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחולמים… שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך… לב טהור ברא לי אלוהים ורוח נכון חדש בקרבי… רוח קדשך אל תקח ממני… בחרתי הסתופף בבית אלוהי מדור באהלי רשע… ה׳ יוביל אתכם למחוז חפצכם בשלום״.

כל הפסוקים האלה התנגנו בו ומילאו את ישותו והרגיש את פעמי המשיח בקרבו ובנשמתו. היה מלא ביטחון שבעזרת ה׳ ובישועתו יגיעו למחוז חפצם בשלום. נרגש היה והמשיך לחזור על פסוקים: ״ואודך בכנור אלוהים אלוהי… שמחתי באומרים לי בית ה׳ נלך…״ לא יכול היה להפסיק את הפסוקים שהתנגנו בתוכו… כשישה חודשים ארך המסע של השיירה. יום אחד הגיעה הבשורה לספרו: כולם הגיעו בשלום למחוז חפצם. רובם עלו והתיישבו בירושלים עיר הקודש וחלק קטן מתוכם ישב בטבריה ובחברון.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988-עמ' 46

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר