יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר

 

הפעילות החברתית.

עד לחדירת ההשפעה האירופית החזקה בראשית המאה הנוכחית, חיה החברה היהודית כחברה דתית סגורה. חברה זו היתה בעלת מבנה ושאיפות הדומות מאוד לקהילות היהו­דים במזרח אירופה לפני האמנסיפציה. כל אור­חות חייה של חברה זו היו קבועים ועומדים. כל התופעות החברתיות כגון לידה, בר־מצוה וחתונה נתפסו לפי תפיסה מיוחדת והיו ממוס­דות והתנהלו לפי מנהגים וטכסים קבועים. היהודי חי בדרך כלל את חייו האפורים כשהוא נתון לדיכוי הסביבה, ולכן שמחות כגון ברית מילה או בר־מצוה נתנו לו הזדמנות להתפרק. שמחות אלה היוו למעשה מסגרת יחידה למפג­שים חברתיים. השיא בשמחות אלו היה ללא ספק החתונה. תפקיד לא מבוטל בשמחה זו היה לנגנים. החתונה נמשכה כמה שבועות ומש­כה אליה הרבה אורחים, גם לא קרואים. בעלי השמחה היו לפעמים משלמים מראש תשלום ללהקה, אבל עיקר ההכנסות באו להם מתרומות שהוענקו על ידי האורחים.

הופעתם הראשונה של הנגנים היתד, ב״שבת אל בדיאן". באותו מוצאי־שבת היו הארוסים זוכים ל״חינה״. אחד מהנגנים, בדרך כלל בעל הטאר, היה שם על ראשו מגש ובו החינה והיה מנגן ורוקד והאנשים היו באים, ומניחים את תרומתם, היא ה״גראמה״, במגש. הנגנים הופי­עו בדרך כלל ערב ערב הן בבית החתן והן בבית הכלה. ביום החתונה עצמה היו במקום כל היום והרבו לנגן. הנגנים היו לרוב גם זמ­רים והם שרו במקהלה. הרבה אנשים הצטופפו כדי לשמוע ואחרים עמדו בחוץ. הנגנים לא חסכו בנגינתם וקולם נשמע מרחוק.

למחרת החתונה הופיע שוב בעל הטאר. על מגש היה מונח סדין ובו הוכחת בתוליה של הכלה. בעל הטאר היה שם את המגש על ראשו ורוקד ומנגן, וכל הנוכחים הניחו כסף במגש. להדאן אזולאי ממרקש ולחביב בוגסיס יצאו מוניטין כרקדנים בטקסים אלה. במשך כל בוקר זה היו נגנים מנעימים בנגינותיהם לנוכחים ולאורחים הבאים. שבוע אחרי החתונה, במוגאדור למשל, התקיים מה שנקרא ״יום הדג״. ביום זה יוצא הזוג הצעיר בליווי אורחים לשדות. הנגנים היו מנגנים לאורך כל הדרך, עד חזרת הזוג הביתה.

ערבים מוסיקליים לפני ואחרי החתונה היו נמשכים עד אור הבוקר.

הנגנים לא היו רק מנעימים בנגינותיהם.

היה להם גם תפקיד של בדרנים. הם נהגו לספר בדיחות וסיפורים קצרים ששעשעו את הקהל. לסיפורים אלה נודעה חיבה רבה. לא התוכן היה חשוב כי אם המשחק והתנועה. הם נלקחו מן ההווי המקומי ומתוך היחסים עם הסביבה. כמה מהם לא הצטיינו בעדינות יתירה. אביא בזה דוגמה אחת מסיפוריו של הנגן יעקב אוחיון:

יהודי, מתקן מזרונים, נקרא אצל הקאדי (מושל) בשביל לעשות לו כמה מזרונים. אנשי הבית אכלו ושתו ומתקן המזרונים לא קיבל אוכל והתעצב. אחרי זה ניגש אליו הקאדי ושאל אותו אם יש לו איזו משאלה. ענה לו היהודי: יש לי. אמר לו: מה ? ענה לו: הנה, יהודי עובד אצל הקאדי ובטנו ריקה. קרא הקאדי לשפחה, סטר לה וקילל אותה: איך אתם משאי­רים את ה״מעלם״ ללא אוכל ? אמר לו היהודי: לו לא שאלת אותי הייתי נשאר רעב וכשהייתי יוצא, הייתי אומר שה׳ יחריב את הבית הזה, (בינתיים הוא כבר קילל). הייתי בבית הקאדי מבוקר עד ערב ולא קיבלתי אוכל והייתי כמו עובד היורד לבאר מקבל כספי ושם בחיקו. אם הוא מת (תוך כדי עבודה), מת, ולא, כספו נשאר לו. שילם הקאדי בעין יפה והוא יצא.

הלהקות לא הצטמצמו בהופעות רק בתחום עירן. הנגנים הוזמנו לערים אחרות והתנועה היתה די ערה. את הנגנים היו מקבלים די יפה. נוסף לבעלי הבתים שהיו מכבדים אותם בזמן שהותם, קיבלו גם ישר מן הטבחיות את הטוב והיפה ביותר שהיה להן. תמורת זאת השאירו הנגנים, בעזבם את בית השמחות, תרומה לטבחיות.

לנגנים אלה היתה אתיקה מקצועית מעולה, והם שמרו בקפדנות על כללים מסויימים. בחתו­נות ובשאר שמחות נהגו היהודים להרבות בשתיה. רק נגנים מדרגה שניה היו משתכרים או שותים הרבה. הנגן שהתחנך אצל אמן, היה מקבל תדריך מדויק כיצד להתנהג ואיך לשמור על כבוד המקצוע. למדו גם כיצד לשמור על הקול.

הנגנים ישבו על מטה הנקראת ״פראס מסלמני״ והניחו את ציודם בפינה אחת. לבשו בגדי חג. נגן לא היה יכול ללכת לבית שמחות אם לא התרחץ בחמאם ולא לבש בגד יפה ונקי. הנוהג היה שבהגיעם יצאו אנשי הבית כולל הטבחיות כדי לקבל אותם ב״זגארית״ ?!. מספ­רים על ראש הלהקה אלמליח שהוזמן פעם עם להקתו לנגן בחתונה ולא קיבלו אותם האנשים בזגארית. התרגז ולא רצה לנגן. באו ההורים ואף החתן, התחננו לפניו עד שנעתר.

לעומת הלהקות העירוניות ראוי לציין את הלהקות שפעלו בהרי אטלס ובעמקים. כאן ל­מעשה אין הכלים המצויים בעיר אלא ה״טאר״ הברברי, ה״גמברי״ שהוא כלי הדומה לרבאב וכן החליל. פה שליטות בעיקר הנשים שהן השרות, רוקדות ומחוללות. מקומן בטקסי הח­תונה חשוב ביותר. נשים אלה פועלות הן כבודדות והן כקבוצה. יש טקסים בחתונה המחייבים רק הופעת יחיד. שבת השניה אחרי החתונה נקראת בכמה מקומות ״שבת סאבוקה״, ז.א. שבת הנדנדה. הכלה באותה שבת מתנדנדת והזמרת שרה לכבוד הכלה. ידועה גם בעיר דמות ה־ ״נוואחה״, דהיינו הבכיינית. זוהי בכיינית מקצועית המתארת את רגשות האלמנה או האב השכול. יש ספרות שלמה משירים אלדה מהם יפים מאוד.

להקות הנשים פועלות גם כקבוצות מאורגנות ומוזמנות תמיד לשמחות. למעשה גם משפחות עירוניות, שידן לא השיגה להזמין תזמורת עי­רונית, הזדקקה ללהקה כזו.

בטקס ה״ברזה״ ׳׳׳ מנעימות הגשים כל ה­לילה בשירתן ורוקדות. גם בטקס שחיטת הפר הנערך בדרך כלל יומים לפני החתונה, הן מנגנות ושרות. נשים אלה לא קיבלו בשום אופן שכר מבעלי השמחה אלא תרומות מאורחים.

הברזה- מובנו, ישיבה. לילה אחד לפני החתונה, בו חייבים האורחים להשאר עם החתנים עד אור הבוקר, כי חל איסור שינה באותו לילה.

באמיסמיז, עיירה קטנה לרגלי האטלס ה­גדול׳ מערבית למרקש- היתה להקה מעורבת משש נשים שהיכו בטאר ומששה גברים. ה­נשים מצד אחד והגברים מצד שני עמדו בשתי שורות אחת מול השניה. כשפותחים לשיר, יוצא רקדן אחד, מתחיל לרקוד ומניח את הטאר שלו על ראשה של אשה. זו האחרונה יוצאת איתו לרקוד. הם שרים ורוקדים עד סוף השיר. שוב יוצא רקדן אחר ומניח את הטאר שלו על ראש רקדנית אחרת וכד. מספרים בעיירה הזו על רקדן מפורסם בשם שלום אשטאח, לאמור הרקדן, שגם אחיו נודע כרקדן אמסללו.

משפחה שהצטיינה ברקדניה היתה זו של הזן באותו מקום, הנודעים שבהם שלום חזן, שלמה ואחיו מרדכי. אצל יהודי האטלס היתה מסורת של ריקוד, בנגוד ליהודי הערים שם רק הנשים נהגו להופיע בריקוד.

בנטיפה, עיירה בסביבת מרקש, נודעה להקה מקצועית שפעלה בסביבה. הרכבה היה: יצחק הרוש שניגן בגמברי, דוד אבוטבול — עוד, ויוסף קדוש — טאר.

הנגנים הופיעו כמובן לא רק בחתונה, ברית מילה וכד' אלא גם באירועים במסגרת יותר קטנה. עשירים היו נוהגים להזמין לכבוד אורח להקת נגנים.

בסיורו במרוקו ב־1889 נכנם פייר לוטי ל­ביתו של יהודי עשיר במלאח שבמקנאס. הוא נעתר לבקשת בעל הבית ונשאר לארוחת צהרים ומיד הופיעו במקום ארבעה נגנים והנעימו ב­זמרתם ונגינתם.

ד. סיכום

במאמר זה ניתנה סקירה כוללת על הנגנים היהודים במרוקו, להקות נודעות וכן מקומם בחברה היהודית. אין מאמר זה מתימר למצות הכל, טרם נרשם ורוכז כל החומר הדוקומנטרי וההיסטורי הנחוץ לכך.

אך אין ספק כי בשטח הניגון, השירה והריקוד היתה קיימת מסורת עתיקה שנמשכה מאות ב­שנים. מתוך חומר זה מסתבר שהנשים ב­ערים לקחו חלק פעיל בחתונה והופיעו בריקו­דים שונים. במרוצת הזמן התמעט חלקן של הנשים בהופעות אלו. אבל לא כן אצל תושבי האטלס. בתיאור מצוין של חתונה יהודית במרו­קו של אלכסנדר דומה, יש פרטים רבים על ריקוד נשים יהודיות בערים. פרטים אלה חוזרים בתיאורים שונים של נוסעים רבים במאה התשע־עשרה וראשית המאה העשרים.

יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 –נגנים ולהקות אצל יהודי מרוקו- סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר