מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-סיום המאמר

מקדם ומים כרך ב

 

לכאורה נראית גישתו המיתולוגית של ר׳ דוד אלקאיים כלפי הלשון העברית מוזרה ואף תמוהה על רקע השימוש הכללי בעברית בשירת יהודי מרוקו מני דורות רבים, שירה שהוא הכיר היטב מקבצי הפיוטים שהיו ברשותו. כל המשוררים והפייטנים – עשרות רבות ואולי אף מאות – שקמו בארבע־מאות השנים שקדמו לו, כתבו בעברית אלפי פיוטים, בקשות וקינות, בלי שהרגישו צורך בשפה ״רחבה״ או עשירה יותר, ובלי שחשו כל מגבלה שהיא בשימושם בה. גם יתר היצירה הרוחנית של יהודי מרוקו, ההלכתית והפרשנית, נכתבה כמעט כולה בעברית. אלא ששאיפותיו בשירה של ר׳ דוד אלקאיים היו שונות לגמרי. הוא לא רצה להמשיך סתם את מסורת הכתיבה של הדורות הקודמים, אלא למלא ״תאות המשורר להוציא כל רוח שירתו כאותו״. הוא לא היה מעוניין לחבר פיוטים על פי אותו הדגם ובאותם המבנים הלשוניים והתכניים, שחזרו על עצמם הלוך וחזור תחת עטם של המשוררים שקדמו לו, שהתמקדו בשירת הקודש – היינו, בשירת הגלות והגאולה ובשירת הזמן היהודי: השבת, המועדים ומחזור החיים. הוא רצה לפרוץ גם מעגל יצירה מסורתי זה. הוא התעניין גם בנושאים יותר אישיים ופחות קהילתיים, יותר ליריים ופחות צפויים ונדושים. לכן הוא יכתוב שירי הגות, שירי התנהגות ומוסר, שירי טבע, שירים אירועיים, אישיים, קהילתיים או לאומיים, שבהם הוא יתן ביטוי לתחושותיו, לחדוותיו ולאכזבותיו האישיות, המייצגות את עולמו הרוחני והמנטאלי הפרטי. לכן הוא תר אחרי אמצעים לשוניים חדשים, שיאפשרו לו להחיות ולהעביר בצורה קולעת יותר את ״רגשת נפשו״ ואת ״רוח שירו״ שפעמו בקרבו.

צרכים לשוניים חדשים אלו והמודעות החדה שהוא פיתח כלפיהם הם אולי סימנה המובהק והעמוק ביותר של השפעת רוח ההשכלה העברית וספרותה על כתיבתו של ר׳ דוד אלקאיים. לכן גם מצאנו לנכון להאריך פה בניתוח היבט חשוב זה ביצירתו. קריאות צער דומות על עניות הלשון העברית והצורך בהרחבתה, הוא בוודאי קרא בעיתונים המגיד והצפירה, כולל ההצעה להקים מוסד לשוני, שיהיה אחראי על הרחבה זו. כמו כן הוא היה לבטח מודע לשירים הרבים, שנכתבו באירופה בדור תחיית הלשון, בשבח הלשון העברית, ושהתפרסמו מעל דפי העיתונות ומחוצה לה. מתוך הדגשתו את הצורך ב״דברת השפה״ ונסיונותיו לדבר עברית עם חבריו המשכילים, יש גם להסיק שהוא הכיר היטב את מפעלו של אליעזר בן-יהודה, וזאת דרך העיתונים, שיצאו בירושלים ושהגיעו גם הם למוגדור.

אולם לא רק בתחום המודעות ללשון ולאילוצי הכתיבה ניכרת השפעתה הישירה של תנועת ההשכלה בשירתו של ר׳ דוד אלקאיים. אפילו השם שהוא נתן לדיואן שלו, ״שירי דודים״, משמעותי מבחינה זאת. זוהי כותרת נפוצה בשירת ההשכלה, בצורתה זאת או בצורה אחרת: ״שיר הדודים״, ״שירת דודים״.דומה שגם השם ״שיר ידידות״ של קובץ הפיוטים, שערך יחד עם דוד יפלח וחיים אפרייאט ממוגדור, נושא רמזים לעיסוקו בספרות ההשכלה ולמשכילותו, ונבחר על ידו משום כך. זהו צירוף הלקוח מתוך הפסוק הראשון של פרק מ״ה בספר תהלים, שמופיעה בו התיבה ״משכיל״ מיד לפניו: ״למנצח על ששנים לבני קרח משכיל שיר ידידת״. לפעמים אף נתקלים בצירוף ״משכיל שיר ידידות״ בראש שירי השכלה שונים.

סימנים חיצוניים אלה, יחד עם הסימנים העמוקים יותר, שתוארו כאן קודם לכן, מצטרפים לנושאים החדשים ולרגישות החדשה, שכבשו את עיקר יצירתו של המשורר ממוגדור, ומבטלים כל ספק שנותר לגבי השפעתה הברורה של שירת ההשכלה על ר׳ דוד אלקאיים. ומלבד שירי החול, התופסים מקום מרכזי בשירתו – תת־ז׳אנר נדיר מאוד בשירה העברית במרוקו שלפני דור ההשכלה – הרי כתב ר׳ דוד אלקאיים כשלושים שירים תנ״כיים על יסוד פרשיות השבוע שבין ״בראשית״ ל״כי תשא״ ועל יסוד מגלת אסתר. שירים אלה הוא חיבר במיוחד עבור שירת הבקשות, שהתקיימה במוגדור ובמראכש בערבי שבת, לפני עלות השחר של יום השישי, בשבועות שבין סוכות לפסח. הם התפרסמו באנתולוגיה ״שיר ידידות״ שהוא ערך, ואשר כללה את תבנית הפיוטים והבקשות, שנקבעו לכל שבת ושבת משבתות אלו, ואשר הושרו כל פעם על פי מודוס מוסיקלי־אנדלוסי או מודוס אחר. אולם המשורר לא הסתפק בהרקת הטקסט המקראי לכלי פיוטי מחורז, כפי שעשו כמה משוררים לפניו במרוקו, אלא השתמש גם במדרשים ובפירושים המסורתיים, שליוו את הטקסט המקראי, כדי ליצור יצירה העומדת בפני עצמה מכוח סגולותיה הפואטיות. עצמת הביטוי, אפיון הדמויות והחייאתן, השימוש הנרחב בצורות הדו־שיח ויסודות סיפוריים־תיאוריים מפותחים מעניקים לשירים אלה, הבנויים כולם על לחני ה״קצאייד״ הערביים־מוסלמיים, שהיו ידועים בזמנו, ערך לשוני וספרותי רב. גם בשירים תנ״כיים־מדרשיים אלה בולטת השפעתה של שירת ההשכלה.

שירים אלה נהפכו, כאמור, לחלק ממסורת הפיוטים והבקשות של יהודי מרוקו, מסורת שהופצה בימינו דרך הקובץ ״שיר ידידות״ במיוחד. מסורת זאת התחילה להתגבש במרוקו כנראה במאה הי״ז, וכיום היא ממלאת תפקיד חשוב בגיבוש זהותה התרבותית של יהדות מרוקו בארץ ובעולם. ומעניין לציין ששני קבצי הפיוטים שיצאו לראשונה בדפוס הוצאו לאור ונערכו על ידי חברי חוג המשכילים במוגדור. ראשונה יצאה בוינה ב־1890 האנתולוגיה ״רני ושמחי״, על ידי יצחק בן יעיש הלוי, המוכר לנו, שערך אותה יחד עם דוד יפלח וחיים בן חיים. שנייה יצאה, יותר משלושים שנה לאחר מכן, ב־1921, במראכש, האנתולוגיה ״שיר ידידות״, שאותה ערך ר׳ דוד אלקאיים יחד עם דוד יפלח שוב, שהיה ידען גדול במוסיקה האנדלוסית ובשירת ה״קצאייד״, וחיים ש׳ אפרייאט. אם כי שני קבצים אלה בנויים על פי שיטה מוסיקלית שונה (בשני הושם הדגש על עקביות והגיון מסוים בבחירת רצף הלחנים לכל שבת), בכל זאת הם נערכו והובאו לדפוס על ידי אנשים המזוהים בראשוני תנועת ההשכלה העברית במוגדור ומעורבים עמוקות בתהליכי ההתחדשות העברית. תופעה זאת, של עריכת ספרי ליטורגיה ושירה בידי משכילים דווקא, יש בה כדי להעיד על אופייה המיוחד במינו של ההשכלה העברית במוגדור, ומאוחר יותר גם בכל רחבי מרוקו.

חבורת המשכילים, שהתגבשה במוגדור בסוף המאה הי״ט, קמה ללא כל הכוונה מגבוה, ללא כל לימוד או חינוך משותף במוסד חינוכי עברי חדש כלשהו. אלה היו תלמידי חכמים, שקיבלו חינוך יהודי במסגרת המוסדות המסורתיים של הקהילה, ובגיל שלושים ומעלה החלו בפעילותם המשכילית. הם היו משולבים היטב בחיי הקהילה על כל מערכותיהם ומסגרותיהם. הם הגיעו לספרות ההשכלה ולעיתונות העברית בכוחות עצמם בלבד, מתוך סקרנות ורצון להתחדשות. עיסוקם זה היה קודם בול עיסוק משלים בחייהם הקהילתיים, ולא תהליך מהפכני ההופך על פיהן את אשיות אישיותם וחינוכם המסורתי. לכן הם גם ראו כפגיעה אישית קשה ובלתי מובנת את הרינונים שהילכו בקהילה על כפירתם כביכול. תוך כדי דבקותם בכתבי ההשכלה הם סיגלו לעצמם גישות חדשות הן כלפי המצב המשפיל, שבו היתה נתונה יהדות מרוקו מאז ומתמיד, והן כלפי הצורך בחידוש הלשון והשימוש בה. גישות אלה חידדו את השקפת עולמם והכניסו בה תמורות חשובות, אך לא הביאו אותם לחשוב על עזיבת המחנה המסורתי או על הכרזת מלחמת השכלה וקידמה. עם כל השפעת רוח ההשכלה העברית עליהם, הם נשארו מעוגנים היטב בקרקע הקהילה ובבעיותיה, ותרבותה של הקהילה המשיכה להוות עבורם מסגרת ההתייחסות התרבותית הטבעית והיחידה. כפועל יוצא מכך , הם השקיפו על התהליכים מבפנים, ולא מבחוץ, וניסו להכניס שינויים ולהכין תמורות על יסוד הנתונים התרבותיים וההתנהגותיים של הקהילה. לכן היה אך טבעי עבורם לנסות ולקדם את מסורת הפיוטים, שזימנה להם חוויות שיריות ומוסיקליות, על ידי עריכתם והדפסתם של קבצי השירה המסורתית, שהיו קיימים לפני־כן אך ורק בכתיבת־יד וברשותם של מעטים בלבד. לכן מזכיר ר׳ דוד אלקאיים באופן טבעי לגמרי את העושר הלשוני של השירה הערבית־מוסיקלית החצי־ספרותית, שאותה הוא הכיר היטב, ולא כל שירה אחרת, שלא הכיר כלל. לכן הוא גם יראה במוסיקה האנדלוסית ובלחנים של ה״קצאייד״, הידועים היטב, את הקורפוס היחיד והטבעי שממנו הוא ישאב את המשקלים לשיריו הרבים. גישה זו מצד משכילי מרוקו מוכיחה עד במה רב היה, בתחומים מסוימים, השילוב התרבותי של יהודי מרוקו(וצפון אפריקה בכלל) בסביבה המוסלמית השכנה, ומה יכול היה לצמוח בתרבות יהודי מרוקו, אילו נמשכו נסיונות מודעים אלה לשילוב המסורת היהודית והמסורת הערבית בתחומי מפגש אפשריים חסרי מתח דתי, בלי שתפריע בכן נוכחותה של תרבות צרפת, שהשתלטה במרוקו לאחר הטלת הפרוטקטוראט הצרפתי על המדינה.

ומעניין לציין שלתחום מיוחד זה של פיתוח שירת הבקשות והפיוטים המסורתיים היה המשך משכילי ישיר, בקזבלנקה ובארץ, בדמותו של ר׳ דוד בוזגלו (אזור קזבלנקה 1903 – קרית־ים 1975), שתרם יותר מכל פייטן אחר לביסוסה ולטיפוחה של מסורת הפיוטים על פי המתכונת של ״שיר ידידות״, וחינך מאות תלמידים, הממשיכים כיום את דרכו. מלבד ידענותו הגדולה במוסיקה האנדלוסית שעברה למרוקו, בשירה העממית ובמוסיקה המצרית החדשה, נודע ר׳ דוד בוזגלו גם בבקיאותו הרבה ברזי הדקדוק העברי, שאותו הוא לימד בחוגים שונים בקזבלנקה, וכן בשירתו האישית והלאומית (המפוזרת עדיין אצל תלמידיו), שהוא כתב בשתי השפות, העברית והערבית היהודית, במרוקו ובארץ, והרכיב על לחנים ממקורות שונים. בשנים האחרונות נרתם ר׳ חיים שושנה, שנולד ב־1913 במראכש, והיה דיין בקהילות שונות במרוקו ובבאר־שבע, להוצאת מהדורה מתוקנת ומבוארת של הקובץ ״שיר ידידות״ תחת השם ״אעירה שחר״. גם ר׳ חיים שושנה ידוע בבקיאותו הרבה בדקדוק העברי וכן בשיריו האישיים והקהילתיים, שהוא חיבר בעברית עשירה מאוד ומיוחדת, והשזורים ביסודות מילוניים ותחביריים ישנים וחדשים גם יחד.

מחוץ לתחום זה של הפיוט, קם במרוקו במאה הכ׳ דור חדש של תלמידי חכמים, שהיו גם משכילים לפי נוסח מוגדור. אחד המקרים המעניינים ביותר מבחינה זאת הוא מקרהו של ר׳ דוד בן מסעוד דאנינו, שנולד בסוף המאה שעברה בבני מלאל, וחי עד לשנות החמישים המאוחרות בקזבלנקה. בעיר זאת הוא פרסם בצורה של טקסט כפול דו־לשוני, בעברית ובערבית יהודית מליצית ומחורזת, ספרי הגות ופרשנות, הכוללים גם דרשות וסיפורים ממקורות שונים. בפרסומיו השונים הוא הראה התעניינות מרובה בענייני חכמה והשכלה. הוא אף עיבד לסיטואציות יהודיות־רבניות את תוכנן של יצירות ספרותיות אירופיות, לא יהודיות, שאותן הוא קרא בתרגומן העברי. כך הוא עיבד עיבוד מקורי את יצירתו של דנטה על התופת תחת השם ״שרביט הזהב״. תחת הכותרת ״סוד הבריאה״ הוא יצר יצירה חדשה על יסוד רומן ההרפתקאות של ז׳ול וורן ״בבטן האדמה״, שהוא קרא בתרגומו העברי של זאב בן־נפתלי. גם ר׳ דוד דאנינו נתן דרור לרגשותיו הלאומיים והציוניים בדרשות שונות ובטקסטים שונים שהוא פרסם בתוך ספריו.

ניצניה של תנועת השכלה עברית זאת הנצו, כאמור, בקרב שכבת תלמידי החכמים שהנהיגה את קהילות יהדות מרוקו בכל הדורות. רק בקרב רובד חברתי זה יכלו להימצא יודעי הלשון העברית, שהיו מסוגלים לקרוא את העיתונים העבריים ואת ספרי החכמה וההשכלה ולהתרשם מהם. עילית תרבותית זאת היתה היא עצמה מונהגת בידי צאצאיהם של רבנים ותלמידי חכמים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו במרוקו בסוף המאה הט״ו ובתחילת המאה הט׳׳ז. עד כמה שנחקר הדבר לא נודעה שכבה חברתית־תרבותית זאת בקנאותה הדתית או בחוסר פתיחותה, במחצית השנייה של המאה הי׳׳ט ובתחילת המאה הכ', אלא להפך. מועטה מאוד היתה למשל התנגדותה – אם בכלל (פרט אולי לרבני מראכש) – למפעלה של חברת כי״ח במרוקו. אחדים מהרבנים שהיו גם משוררים אף חיברו פיוטים לכבודה של החברה, ואחרים יראו מאוחר יותר בפרוטקטוראט הצרפתי את עידן ״החופש והדרור״ של יהדות מרוקו. במאה הכי ישקדו אחדים על פרסום תרומתה הרוחנית של יהדות מרוקו ליצירה היהודית.

אולם יש לציין כאן במיוחד שקרקע נוחה זאת לצמיחתה של תנועת השכלה עברית במרוקו לא נוצלה כלל לטיפוחה של תנועה רחבה ומאורגנת. כל הפעילויות המשכיליות בקהילות השונות, שדווח עליהן כאן, מצביעות יותר על יזמות של חוגים מצומצמים או של יחידים, שנתפסו מסיבות שונות לרעיונות ההשכלה, מאשר על תופעה כללית או מתקרבת לכך. אפילו בחוג התוסס של מוגדור לא קם דור המשך שימשיך ויפתח את הפעילות המשכילית של יצחק בן יעיש הלוי, דוד אלקאיים או נסים הלוי וחבריהם. תנועה עברית ממשית תקום במרוקו רק לאחר שהתנועה הציונית תצליח להתבסס ולהתארגן בשנות השלושים והארבעים, ולאחר שיתעורר הצורך החיוני בחינוך עברי מודרני. ואולם אז שררו תנאים היסטוריים־לאומיים אחרים.

מודעות חדשה לאנומליות וללשון-ניצניה של תנועת השכלה עברית במרוקו בסוף המאה הי"ט-מקדם ומים כרך ב'-סיום המאמר

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

מאי 2020
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  
רשימת הנושאים באתר