המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19

המנהיג המזרחי הראשון

מדברים אלה עולה שמויאל לא רק שלא רדף פרסום, אלא שגם פעל למען הסתרת מעשיו, אולי לטובת ביטחון המתיישבים. נראה שתפיסת עולמו הייתה שונה מזו של בן־יהודה בכל הקשור לפרסום ולהפצת מידע. לפי דבריו, בן־יהודה מסור כולו לשליחותו העיתונאית. הוא מייחס את ניסיונו של מויאל להכחיש את האירועים לרצון שלא לרפות את ידי חובבי ציון, אך ככל הנראה מה שהניע את מויאל היו דווקא יחסיו עם השלטונות והרצון שלא לעורר ולהרגיז את הערבים, תושבי סרפנד, שאליהם עלולים להצטרף, אולי, ערבים מכפרים וגם מן הערים. בשלב כה מוקדם של התפתחות היישוב, שלוש שנים לאחר תחילת העלייה הראשונה, מטרתו של מויאל הייתה אחת: להשקיט את המצב ולמנוע הידרדרות ביטחונית.

מויאל נהג במקרה זה כאילו היה מדינאי, הרואה את התמונה הרחבה ולא את התקרית המסוימת בשדות המפרידים בין ראשון־לציון בת השלוש לכפר הערבי סרפנד. הן הוא והן ראשי חובבי ציון ראו עין בעין את הצורך שלא להלהיט את האווירה ללא צורך. בן־יהודה לא ירד, ככל הנראה, לעומקה של סוגיה זו, ולא מן הנמנע שנעלב מכך שמויאל מצא במה להכחיש את מעורבותו בעיתון יהודי בחו״ל דווקא.

ולבסוף, בנושא זה עולה השאלה: האם באמת קרו הדברים כפי שתוארו בהצבי, או אולי הייתה כאן ״גוזמה מזרחית״, אופיינית לימי הבראשית ההם? קשה להשיב, אך לעזרתנו מתייצב הכתב שדיווח על תקרית המרעה בקיץ 1885, דוד יודילוביץ׳. לאחר קרוב ל־60 שנה, בשנת 1941, ראה אור ספר רב כמות ואיכות על ראשון־לציון, שיודילוביץ – או בשם העברי שאימץ לו, יודה־לב-איש – כתב וערך. בספר בעל הפורמט הגדול, בהיקף של 552 עמודים, מופיעים כל האירועים ופרטי החיים במושבה, מיום הקמתה ב־1882 ועד ערב חג ה-60 שלה. ומה אין בספר? סיפור תקרית הרועים מקיץ 1885. אי האזכור של פרשה זו, שב-1885 נראתה מסעירה, ויודילוביץ׳ היה אחד מנושאי הדגל שלה, מעלה מחשבות שונות ביחס למה שהתרחש בדיוק. ייתכן שהייתה זו תקרית זעירה שנופחה, ולאחר שנים כה רבות לא היה עוד טעם להעלותה מן האוב.

על טיפולו של מויאל בכמה ממושבות העלייה הראשונה, עוד בטרם נתמנה רשמית לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל, סופרו בעת ההיא אגדות: הן ציינו את חוכמתו, שנינותו, הידע והיכולת שלו ״להסתדר״ עם השלטונות הטורקיים, ובעיקר קשריו הטובים עם פקידות הברון רוטשילד ־שקבעה כמעט הכול בשנות העיצוב ההן.

המושבה הראשונה שלהקמתה התמסר בכל ליבו הייתה עקרון. הוזכר כבר שבסתיו 1882 נתן הברון רוטשילד את הסכמתו להקמת מושבה של איכרים יהודים מרוסיה. ואכן, תוך כשנה הוקמה עקרון, ליד הכפר הערבי עקיר, מדרום מזרח לרחובות של ימינו. היא נוסדה בשלהי 1883 והוחזקה בתמיכה מלאה של הברון. תחילה קראו לה מייסדיה עקרון, על שם עיר הנזכרת בתנ״ך, שסברו בטעות שהיא נמצאת באותו אזור, אך לאחר כארבע שנים הסב הברון את שמה למזכרת בתיה – על שם אימו, שנפטרה באותה שנה. כך ביקש הברון רוטשילד, ובקשתו הייתה בתקן הוראה. מאז, זה 130 שנה ויותר, קרויה המושבה מזכרת בתיה.

את ה״עקרונים״ הביא ארצה יחיאל ברי״ל, במקורו עיתונאי איש ירושלים, ומעורכיו של העיתון הראשון בארץ, הלבנון. לאחר שהעיתון נסגר בפקודות השלטון הטורקי, עבר ברי״ל לאירופה והוציאו לאור שם, בעברית, בערים שונות, במשך כ-17 שנה. הרב שמואל מוהליבר, מראשי חובבי ציון ורב העיר ראדום שבפולין, גייסו להביא ארצה את 11 ה״ראדומים״(כפי שכונו על שם רב העיר), איכרים יהודים מהכפר פבלובקה שברוסיה הלבנה של ימינו. עלייתם וקליטתם בארץ נתקלו בקשיים מרובים, שאברהם מויאל סייע להתגבר עליהם. ימים ארוכים נמשך מסעה של הקבוצה ביבשה ובים, וכשהגיעה לנמל יפו, באחד מימי הסתיו של שנת 1882, לא התירו לה שלטונות הנמל להיכנס לארץ. ברי״ל ידע כי השלטונות הטורקיים אסרו זה כמה חודשים על העלייה היהודית – מחמת השיטפון האנושי שנודע לימים כתחילת העלייה הראשונה. לפיכך החליט לעקוף את האיסור בדרך שהייתה מקובלת בימים ההם – בעת עגינת הספינה באלכסנדריה הוא השיג לחבריה דרכונים של ״ילידי ארצות ממשלת השולטאן״, שנושאיהם נכנסו לארץ בלי שום קושי. מדובר היה בדרכונים מצריים, שמאוחר יותר התגלו כמזויפים. אילו היה שואל את מויאל – שאותו הכיר רק לאחר כמה ימים ־ היה זה אומר לו שלא יפעל בדרך שבה פעל, שכן מושל ירושלים התנגד לעלייה היהודית הרחבה ועשה ככל יכולתו לבלום אותה כבר בראשיתה. בשפתו של מויאל נשמעו הדברים כך: ״פחת ירושלים הצר והמשטין [מלשון שטן]… הוא אשר מסית את הממשלה בנו ואילולא הוא לא היו העולים לארץ סובלים כל כך״. בהגיע החבורה ליפו החלו סוורי הנמל האימתניים, כמנהגם, להשליך את הנוסעים מהאונייה שעגנה הרחק מהחוף לסירותיהם. אלא שאת ברי״ל ואנשיו סירבו ליטול עמם, משום שלטענתם הם ״יהודים מאלה אשר הממשלה סגרה לפניהם את שערי פאלסטינא וסוריא״.

כשהוציא ברי״ל את הדרכונים, בדקו אותם השוטרים, הביטו בפני הבאים ופסקו מיד: אלה אינם מארצות הסולטאן.

החבורה, שראתה את ארץ ישראל מנגד, הושארה על האונייה. רק לברי״ל, שהיה בעל דרכון בריטי, הותרה הכניסה ליפו. הוא מיהר לחפש עזרה, ולשמחתו מצא שניים: את יואל משה סלומון, רעו להוצאת הלבנון 19 שנים לפני כן, ואת שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל. את השניים פגש בחנותו של אברהם מויאל ביפו, שהיה לו עסק של יבוא סחורות וחלפנות כספים. בין השניים, ברי״ל ומויאל, נרקמה מיד ידידות. הירש פנה לקונסול צרפת בירושלים וביקש ממנו שישיג לבאים אישור ממושל העיר והמחוז. לצערו התשובה שקיבל הייתה שלילית.

ברי״ל לא הרים ידיים. הוא ביקש מאברהם מויאל, שבחנותו פגש כאמור את סלומון והירש, והיה ידוע בקשריו הטובים ביפו, שילך למושל המקומי, הקיימקאם, יגיש לו מנחה כמקובל ויקבל אישור לחבורה לעלות על החוף. יואל משה סלומון גילה את אוזנו של ברי״ל, שהמושל ״אוהב נאמן לו״, ואף הוא הבטיח לסייע.

השניים הלכו אל המושל – וחזרו בידיים ריקות. זה אמר להם שלצערו לא יוכל הפעם לעזור, משום שהעניין ידוע כבר למושל הירושלמי, הבכיר ממנו, "ואיך יתיר הוא לבוא בקהל את האנשים אשר הפאשא לא אבה לתת להם רשיון כי יעלו ליבשה?״

את קורותיו בארץ, לרבות עזרתו הרצופה של מויאל למאמצי ההתיישבות בעקרון, תיאר ברי״ל בספרו יסוד המעלה(1883)

ברי״ל החליט לעקוף את הקשיים ביפו והפליג עם חבורתו לחיפה. שם, סבר, תהיה העלייה לחוף קלה יותר. לאחר ימים אחדים קיבל מברק שעליית הקבוצה לחוף יפו אושרה, וה־12 – ברי״ל ו-11 האיכרים – שבו ליפו. הקרדיט על מציאת פתרון לתסבוכת הגיע לשמואל הירש, מנהל מקווה ישראל, שטען כי הבאים מתעתדים ללמוד במוסדו. העובדה שכל הבאים היו אנשים מבוגרים ובעלי משפחות לא הוזכרה.

אלא שהעניין נפתר רק ברובו, ושוב נקרא מויאל לסייע. התברר שבאישור מושל ירושלים נזכרו רק 10 איכרים ונשמט שמו של העולה ה-11, אברהם יעקב גלמן. ברי״ל לא הסכים להפריד בין האנשים, ועמד על כך שכל ה־11ירדו כאיש אחד. השוטרים הודיעו לו שמצידם ה-10 יכולים לרדת, אך ללא גלמן. אם ברי״ל יתעקש – יישארו כל חברי הקבוצה על האונייה. וכרגיל, את מי מזעיקים במקרה קשה מעין זה? מויאל נקרא על ידי ברי״ל להתיר את הפלונטר. הוא מיהר לנמל ושוחח בארבע עיניים עם מפקד משטרת החוף. ככל הנראה גם העניק לו שי נאה, כדי שיקבל החלטה נבונה. לאחר כמה שעות מתוחות נמסר לברי״ל כי ה־10 יורשו להיכנס לארץ, ואילו לגלמן יותר לרדת מהספינה אך עליו להישאר במעצר פתוח בנמל, עד אשר תימצא דרך לשחררו.

הסוף היה כמעט טוב. כל הקבוצה – למעט גלמן – התנהלה בכבדות, לאחר יותר משלושה שבועות ביבשה ובים, לאכסניה של חיים בקר, לא הרחק מהנמל. בקר, ששמע את סיפורם המפותל ועל מאסרו של חברם, הרגיע אותם והבטיח להם, שפתר בעיות קשות יותר. תוך זמן קצר ישוחרר גם גלמן, אמר, בסיועו של מויאל. וכך היה.

קליטתם של ה-11 בארץ הייתה קשה. הירש, מנהל מקווה ישראל, שאצלו עבדו, התעמר בהם, ממש כפי שעשה לביל״ויים כמה חודשים קודם לכן. בין השאר העבידם בפרך, נתן להם לאכול לחם בלתי אכיל ואף ניסה לשכנעם לחזור לחוץ לארץ. לא אחת הזעיק ברי״ל את מויאל ליישר את ההדורים ולמנוע מה״ראדומים״ להתמרד. בה בעת – באופן מפתיע למדי – עזר להם הירש בניסיונותיהם לרכוש קרקע להקים את מושבתם. ברי״ל, שהסתכסך עם הירש, נאלץ לעזוב את הארץ – ומויאל הפך לפטרונם.

אך עוד קודם לכן, במחצית הראשונה של 1883, עלו וירדו הצעות לרכישת קרקעות עבור ה״ראדומים״. ברחבי הארץ נערך סקר של ממש, לראשונה בתולדות ההתיישבות, כדי לאתר את השטח המתאים ביותר. אלא שהדבר לא היה פשוט, מהסיבה שה״ראדומים״ היו איכרים מנוסים, ובניגוד לראשוני המושבות הראשונות(פתח-תקווה, ראשון־לציון, זכרון־יעקב וראש פינה), שרובם לא עסקו בחקלאות לפני עלייתם לארץ, הייתה ל״ראדומים״ דעה משלהם על הקרקעות שהוצעו להם.

המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה-19-עמ'55

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר