הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82-חכמת נשים

פעמים 82

לפנינו תיאור של נערה יהודייה, בת לתלמיד חכמים, אשר בהיעדר יורש ממין זכר רכשה חינוך תורני כמו בן זכר. אין ספק שמדובר אף בנערה מוכשרת, אשר בעיני אביה מילאה את חלל ה״יורש״ בהצלחה. התנאי שהיתנה הרב שמואל עם חתנו יעקב מזרחי הוא תנאי יוצא דופן ויוצא מן הכלל, ועשוי לעורר קנאה אצל נשים אפילו בימינו אלה. אך כללו של דבר, תוכנו ברור: אסנת קיבלה חינוך מסורתי תורני והוכשרה על ידי אביה להיות תלמידת חכמים. מסתבר שניקרו בפניה הזדמנויות אחדות למלא את ייעודה בתפקיד זה, הן בהיותה נשואה ואף לאחר מכן, בהיותה אלמנה. אין אנו שומעים על סימני מאבק או רישומי מתח בקרב הקהילה או בישיבה, שנוצרו על רקע נוכחותה של אסנת או תפקידה כרבנית. היה ברור לכול, ובמיוחד לשניים מן הרבנים המכובדים ביותר שחיו אז בכורדיסתאן – אביה ובעלה – שלאסנת היו כל הכישורים המתאימים והנחוצים, כדי להמשיך את מסורת אביה, לרשת את מקומו ולשמש כראש ישיבה.

באיגרת שחלקים ממנה צוטטו לעיל, המצב הקשה שבו אסנת מצאה את עצמה קובע את הנימה הכללית של התוכן, ונדמה לנו שהכוח הלירי המצוי בכתיבתה אינו בולט במיוחד. לעומת זאת, חלקה הראשון של האיגרת, מקדים ב״שיר פתיחה״, ואפשר להבחין ממנו בכישוריה הספרותיים והפואטיים ולהעריך אותם כראוי:

 הערות המחבר: קיימות דוגמאות רבות של אלמנות הנכנסות לתחומים ״גבריים״ והקהילה מקבלת אותן בגלל מצבן האישי. המקרה שלפנינו מתייחד בעובדה שאיש לא עירער על מעמדה של אסנת אפילו בהיותה נשואה!

הצעת ההסבר של צבר, ברזאני, עמ׳ 187, לגבי הגורם האפשרי להופעה של ״רבנית״ דווקא בקרב יהודי כורדיסתאן, נראית בעינינו בעלת נימה אנאכרוניסטית שאיננה הולמת את הנסיבות החברתיות של התקופה הנידונה בימי הביניים. מודל המעבר ״החלק והטבעי״ ממצב של ״עקרת בית״ למעמד של ״רב וראש ישיבה״ המוצג שם בידי כותב המאמר, אינו משקף את מציאות הנתונים הביוגרפיים הידועים לנו בתולדותיה של אסנת. ראו לעיל בדבריה האישיים של אסנת ביחס לתפקידה כ״עקרת בית״, בפיסקה שליד הערה 33.

השיר מובא להלן לאחר השוואה חוזרת עם תצלום כתב היד המקורי. השיר נדפס אצל מאן, עמי 509-507, וכן בניקוד מלא אצל בן־יעקב, עמ׳ 165-164.

פשוט ומרובע

שִׁמְעוּ הַחֲכָמִים מִלָּי / וּנְבוֹנִים יַאֲזִינוּ אֵלָי

צִירֵי מַחֲלָתִי אַשְׁמִיעַ / אוּלַי יָשׁוּב כֹּחִי, חֵילִי

 

עַל תּוֹרָה אֶזְעַק אֶנְאָקָה / כִּי נֶעֶדְרָה מִכָּל גְּבוּלִי

נִתְכַּסָּה נִיצוֹץ מֵאִיר, / תּוֹךְ עֲנַן מָעוֹן מִקְּהָלִי

 

אָפְסוּ מוֹשְׁכֵי עִיּוּן, / אִישֵּׁי חָכְמָה, מֵעִמְקֵי מֻושְׂכָּלִי

נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַבִּינָה, / לֹא נוֹדְעוּ אָרְחִי וּשְׁבִילִי

 

הַדּוֹר אָפֵל, אֵין מוֹכִיחַ, / אֶבְכֶּה לִזְמַנִּי גַּם חֶדְלִי

אֲנִי עָמַדְתִּי בְּמַצָּב צָרוֹת / הִקִּיפוּנִי אֶת יָדַי, רַגְלִי

 

תִּכַּנְתִּי עַמּוּדֵי אָרֶץ,/  אָז אַצִּיב דַּיָּנִים בִּפְלִילִי

 גַּם סָגַרְתִּי הַנִּפְרָצוֹת, מִדְרַשׁ וּתְפִלָּה בִּגְלִילִי

 

הִטְרִידוּ שִׂכְלִי, בִּמְבוּכַת / הָרַבּוֹת עוֹנֶשׁ שֶׁלִּי [עָ]לָי

הִצִּיגוּנִי רֵיק, הִפְשִׁיטוּ / אֶת שִׂמְלַת אֶדֶּר וּמְעִילִי

 

 קָרָאתִי: חָנוּנִי, רֵעַי, / כִּי צַר! אַלְלַי, אַלְלַי לִי

וּלְמִי מִקְּדוֹשִׁים אֶפְנֶה, /  לִנְדִיבִים רוֹפְאֵי מֵחֲלִי

 

אַתֶּם חֲסִידִים, חִמְלוּ־נָא אֶל / תּוֹרַת אֵלִי, צוּרִי פּוֹעֲלִי

לֹא אֶל הוֹדִי אוֹ תּוֹעַלְתִּי, / הִיא בְּכִיָּיתִי אוֹ תּוֹלָלִי

 

 גַּם לֹא אֶל צוֹרֶךְ בֵּיתִי, אוֹ / אֶל מַלְבּוּשַׁי וּמַאֲכָלִי

אַךְ אֶל קִיּוּם הַמִּדְרָשׁוֹת, / שֶׁלֹּא יָפוּץ מֶנִי חֵילִי

 

חֲיָילִים אַגְבִּיר אֶל תּוֹרָה, /  עַל־זֹאת, מָתְנַי מָלְאוּ חַלְחָלִי

אָקִים סֻכָּה הַנּוֹפֶלֶת, / אֲסִירָה אֶת כָּל מִבְּדִילִי

 

עַל־זֹאת, יֶחְרַד כָּל אִישׁ מַשְׂכִּיל, / גַּם נָבוֹן יֶחֱרַד לְמִלּוּלִי

אֵם עָשִׁיר אִם עָנִי, / יִשְׁלַח צֳרִי אֶל לִבִּי וּלְכִסְלִי

 

אֶפֶס עוֹזֵר, סוֹמֵךְ אָיִן, / גַּם אַח קָרוֹב מִגּוֹאֲלִי

אַךְ לִנְדִיבֵי יִשְׂרָאֵל, אֶל / הָרֵי עֶזְרָתָם אֶשָּׂא קוֹלִי

 

הַרְבֵּה מֻוטִּים אֶל הַהֶרֶג / הִצַּלְתֶּם, הַתִּירוּ שַׁלְשְׁלִי

שֶׁלֹּא תִּכְבֶּה גַּחֶלֶת הָהָר /  נִיצוֹץ דּוֹלֵק בְּזֹךְ שִׂיכְלִי

 

וּלְהָרִים קֶרֶן מִדְבָּר שָׁמֵם / וְחָיְיתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלִי

אֶל דִּמְעָתִי אַל תֶּחֱשׁוּ /  יָשִׂישׂוּ נָא כָּל חֲלִילִי

 

 אֶעֱשֶׂה חַיִל, אַרְבֶּה, כִּי / בָּאתִי בִּכְתַב מִשְׁאָלִי

וּזְכוּתְכֶם נֶאְדֶּרֶת עַד / רוּם שַׁחַק, אֶל רֹאשׁ מִגְדָּלִי

 

שִׁמְכֶם יוּחַק בִּמְרוֹם שַׁחַק, / קֶרֶן הוֹדְכֶם לִגְדוֹלִי

אִם יָפוּצוּ תַּלְמִידַי אֶל / תֵּבֵל, מָה הֵם יוֹמִי, לִילִי

לָכֵן שָׁמְעוּ הַחֲסִידִים / אַנְשֵׁי צֶדֶק הַאֲזִינוּ אֵלָי..

 

בסגנונה האישי מבקשת אסנת תמיכה כספית בישיבה שבניהולה, וכפי שנהג אביה אף היא אינה מבקשת עבור הצרכים האישיים שלה אלא עבור ״קיום המדרשות״. בשיר אין פרטים אישיים לגבי חייה או תלאותיה; ישנה פנייה אישית ישירה לחכמים, לצדיקים, לנבונים, לאנשי צדק ולנדיבים, האמורים לתרום מכספם לישיבה ולתמוך בה מבחינה כלכלית.

הרבנית אסנת-ראש הישיבה בכורדיסתאן -אורי מלמד ורינה לוין מלמד –פעמים 82

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר