עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה

משה בן מריגי בן מרדכי, מראשי קהל התושבים. חתום תשיעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים .

ר׳ יצחק נהון ב״ר יוסף, מחכמי הגירוש, חתום על תשובתם לר״ח גאגין וחתום שמיני על הפסק המתיר את הנפיחה. כמו־כן חתום על התקנות שנתקנו עד שנת שי״א (1551). כיהן כראש ישיבה בפאס. ייתכן שר׳ בנימין, המוזכר בספר התקנות בשנים שכ״ח—ש״מ (1568—1590), וכן ר׳ יוסף הנזכר שם בשנת ש״נ (1590), היו בני ר׳ יצחק.

זרח בן נונא ב״ר משה, מראשי קהל התושבים. חתום עשרים־ושנים על כתב אחריות שקיבלו התושבים

ר׳ אהרן ן׳ נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום חמישה־עשר על כתב אחריות שקיבלו התושבים; וראה לעיל בערך: אהרן בן נחמיה הכהן.

כהן בן נחמיה, מראשי קהל התושבים. חתום שביעי על כתב אחריות שקיבלו התושבים. נראה כי הוא החכם ר׳ אפרים הכהן ב״ר נחמיה, החתום בתקנת התוש­בים ¹⁷⁸; וראה לעיל: אהרן בן נחמיה הכהן.

ר׳ נחמן אבן סונבאל, מחכמי הגירוש, חתום רביעי על תשובתם לר״ח גאגין ושלישי על הפסק המתיר את הנפיחה. ר׳ נחמן היה מתלמידי ר׳ משה חלואה. הוא ור׳ יהודה עוזיאל היו הפעילים העיקריים מצד המגורשים ב״פולמוס הנפיחה״. הם קינאו לכבוד רבם שנפגע בשעה שקם עירעור על־ידי התושבים להיתר שנתן לנפיחה». ר׳ נחמן כיהן כראש ישיבה בפאס. בתקנות הראשונות שחתומים עליהן הרבנים, דהיינו שנתקנו בשנים ש״ה—שי״א (1545—1561), חתום בהן ר׳ נחמן ראשון, וכן בפסקים שהגיעו לידינו מתקופה זו. התקנה המופיעה אחריהן בקובץ התקנות היא משנת שכ״ח, עליה אין חתימת ר׳ נחמן, וייתכן שכבר לא היה אז בחיים. על פסק־דין משנת של״ה (1575) חתום ר׳ שמואל אבן סונבאל, וייתכן שהיה בנו של ר׳ נחמן. הוא נשאל מר׳ שלמה דוראן בהלכה, והאחרון פנה אליו בתארים נעלים ובהכנעה גדולה: ״הבא אחרי השורות הנו דורש את שלומך בקידה אחר השתחווייה עד שיתפקקו כל החליות שבשדרה…״, וחותם פנייתו ״קטן שבקטני תלמידך״. מתשובתו ניכרת ענוותנותו ויראתו הגדולה של ר׳ נחמן; הוא מתנצל שלא האריך בתשובתו, בין היתר ״כי עת צרה היא ליעקב וממנה יושע״. כמו־כן הגיעו לידינו מספר תשובות ושירים שחיבר!.

ר׳ יהודה עוזיאל, חתום שני בתשובת חכמי הגירוש ובפסק המתיר את הנפיחה. הוא היה בין הבולטים והפעילים בפולמוס, ונראה שהוא אשר כתב את הפסק. מבני משפחה זו ידועים כמה רבנים בעיר פאס בדורות הראשונים לגירוש, ואין זה ברור אם היתה קירבת משפחה ביניהם. ר׳ יהודה היה מתלמידי ר׳ משה חלואה ור׳ יהודה בן זכרי. יש לציין שגם בלהט הפולמוס שמר ר׳ יהודה על טוהר הקולמוס ולא הטיח דברים קשים כלפי ר״ח גאגין. הוא התייחס אליו כאל אחד מהם, וכל טיעוניו כלפיו — שהם הרוב ועל היחיד ללכת אחר הרוב. לא נודעו לנו שנות לידתו ופטירתו. נראה שהוא בא עם המגורשים לפאס, וייתכן כי עוד בספרד התחיל את לימודיו לפני ר״מ חלואה. בשעה שנכבשה תלמסאן בידי הספרדים בשנת הש״ב (1542), נשללה העיר ונשבו כאלף וחמש מאות יהודים, וחלקם הובאו לפאס. בין השבויים היו כאלה שברחו לפני שיפלו בידי שוביהם והסתתרו אצל הערבים מכריהם, אך הללו בגדו בהם ומסרו אותם לספרדים. כמו־כן היו כאלה שלא ניסו להימלט, אלא ישבו במקום עד שנשבו. מאחר שלא היתה האפשרות בידי הקהילה בפאס לפדות את כולם, הן מחמת ריבוים והן מחמת המחיר הגבוה הנדרש תמורתם, עמדה בפני הקהילה השאלה בדבר קביעת סדרי עדיפות בפדייתם. שאלה זו הוגשה לפני ר״י עוזיאל, והוא פסק כי לאלה שניסו להימלט תינתן זכות קדימה בפדיונם.

פרטים מעטים ידועים לנו על ר׳ יהודה, אך גם מהם ניתן לעמוד על אישיותו הדגולה וגדולתו בתורה, כפי שהן משתקפות בעיני תלמידיו. בקולופון של כתב־יד מדרש ״שוחר טוב״, מתפאר הסופר בעובדה שהוא נמנה עם תלמידי ר׳ יהודה: ״תם ונשלם על ידי הצעיר שבחבורות ר׳ יהודה עוזיאל חכם שלם ונבון, יוסף ן׳ עמרם, שנת חמש (מאות) אלף ושלש מאות ושתים… ביום ד׳ ז׳ לחדש תשרי…״. על־פי המלה ״חבורות״, בלשון רבים, ייתכן שאפשר להסיק שהיו לר׳ יהודה מספר חבורות, היינו קבוצות של תלמידים, המחולקות לפי מקצועות הלימוד או לפי רמת התלמידים. כן אנו מוצאים התפארות כגון זו ואף יתר עליה מפי ר׳ דוד הלוי מול אדרע, בהקדמה לחיבורו הנמצא תחת ידי בכתובים.

הערת המחבר: מחבר ספר המלכות וחיבורים נוספים. מתוך כתב־יד נוסף הנמצא תחת ידי, ובו ליקוטים מתורתו, יוצא שר׳ דוד שהה תקופה מסוימת בעיר דבדו והוא ממגורשי סיביליה. בשנת תרצ״א פורסם בקאזאבלאנקא ספר, שזוהה על ידי הרי״מ טולידאנו כספר המלכות לר״ד הלוי (הספר צולם מחדש בישראל בשנת תש״ם). אך התברר שאין זה ספר המלכות, גם לא חיבור מחיבורי ר״ד הלוי; וראה א׳ גוטליב, מחקריים בספרות הקבלה, תל־אביב תשל״ו, עמ^׳ 248—256 (= קרית ספר, מח [תשל״ג], עמ^׳ 173—178). כבר עמד הרי״מ טולידאנו על הטעות באוצר גנזים, ירושלים תש״ך, עמ^׳ 210. אני מתכונן בע״ה לפרסם את שני הספרים מכתבי־יד, ושם ארחיב את הדיון גם על דמותו של ר׳ יהודה עוזיאל כפי שמצטיירת בעיני ר׳ דוד. מאחר שכל עיקר פירסומו של ר״ד הלוי הוא בחכמת הנסתר, הרי סביר להניח שחכמה זו ינק גם מר^, יהודה; כלומר, לר׳ יהודה היה יד ושם גם בחכמת הנסתר, כמו חבירו לפולמוס ר״א אדרוטיל. ע"כ

מהעובדה שאין ר׳ יהודה נמנה עם החכמים החתומים על התקנות בשנת ש״ה (1545), הסיקו שאכן בשנה זו כבר לא היה בין החיים. אך כבר ראינו לעיל לגבי ר״א אדרוטיל שאין בעובדה זו הוכחה מכרעת, מה גם שרבים מבני משפחה זו נמצאו בתקופה זו בשאלוניקי ובתוכם מספר חכמים בשם זה. לכן ייתכן גם שר׳ יהודה עזב את מארוקו כמו רבים שעזבו באותה עת. הוא חתום עם ר״י אזכרי ור״נ סונבאל על פסק־דין.

מיצירתו הרוחנית, לבד מהפסק הארוך שב״עץ החיים״, ידוע שחיבר פירושים לתנ״ך; ציטוטים ממנו מובאים בספר עומר השכחה. כמו־כן נמצא כתב־יד המיוחס לו; מאחר שהיו בפאס מספר חכמים בשם זה, הרי הדבר דורש עדיין בדיקה. גם לגבי הספר ״בית העוזיאלי״ (ויניציאה שס״ד), שהיה מיוחס עד כה לר׳ יהודה עוזיאל הב׳, יש מקום לדון אם אינו לר׳ יהודה דנן.

עץ חיים לרבי חיים גאגין-ההדיר משה עמאר-1987-מחלוקת הנפיחה- עמ' 56