חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון- גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

חכמי המערב בירושלים

רבי חיים כפוסי בעל הנס

קדוש ונערץ בקדושה העליונה היה רבי חיים כפוסי זצ״ל, בפי כל יהודי מצרים זה מאות בשנים. שמו המקודש נישא ברתת ובזיע וכשנשבעים שבועה חמורה היו משביעים בשמו. אף גויי הארץ מוקירים ומכבדים את שם רבי חיים, ומשביעים את היהודים בשמו. גם מצבת קבורתו הפכה למקום מקודש ולעליה לרגל. כל קשי יום מכתת את רגליו והולך לשפוך צקון לחשו לפני מצבתו. ״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו, וגדולי□ צדיקים במיתת□ זיע״א…״.

רבי חיים כפוסי זצ״ל נולד בראשית המאה הרביעית לאלף השישי. בהיותו נער גלה מעירו אלגי׳ר, והגיע למצרים. שם גדל בתורה ובמשך הזמן נתפרסם כפוסק מובהק, וכל גדולי הדור ההוא הוקירו והעריכו את גדולתו ורום מעלותיו. כגדולתו בתורת הנגלה כך היתה גדולתו בתורת הנסתר. הוא היה מתלמידיו של רבינו הארי׳׳זל ויצק מים על ידו. כמו כן נשא ונתן בהלכה עם גדולי הדור ההוא כרבי יעקב קאשטרו (מהריק׳׳ש), מהרי׳׳ט צהלון, מהר״ש דוראן ועוד. אחדים מפסקיו הוזכרו בתשב׳׳ץ ובתשובות הרדב״ז הישנות. הוא חיבר ס׳ ״ספרי חיים״ על הספרי והמכילתא. הוא הלך לעולמו ביום י״ב לחודש שבט שצ״א (1631) והיו ימיו כתשעים שנה. מקום מנוחתו בבית העלמין העתיק של מצרים וידועה עד היום הזה. — רבי יעקב ספיר כותב בספרו ׳׳אבן ספיר״ כי הוא ביקר על מצבת קבורת הרב, ״פה ראיתי מקום שם קבר עליו גל אבנים גדול כולו רטוב בשמן מהנסכים אשר ינסכו עליו כל איש ואשה אשר להם כל תפלה, כל תחינה, ואינם הולכים על קברו במנעלים, קדוש להם מאד, ומשביעים בשמו, ר׳ חיים…״.

גאון עוזינו החיד׳׳א בספרו שה״ג מערכת מ׳ סימן ט׳ כותב כי ״כל הנשבע לשקר על קברו נענש״.

במשך השנים בהיות רבי חיים זצ״ל יושב על מדין במצרים, כהו עיניו ונעשה סגי נהור, ליצני הדור התחילו לרנן אחריו כי השוחד שח״ו לקח, עיוור את עיניו. רבי חיים קרא לעצרת עם ודרש לפני הציבור. הוא אמר

בתוך קהל ועדה, כי ״שמע דבת רבים יחדיו ירננו שלקח שוחד, וה' יודע כי נקי אנכי מעוון זה. אם האמת אתם שלקחתי שוחד, כן יהיה תמיד שהענן יכסהו ולא יוכל לראות כל ימיו, ואם חף אנכי מפשע ונזהר מאד בזה, יהי רצון שיאורו עיני כבראשונה ואזי ידעו כולם כי יש ה׳ שופט צדק ואמת, וה׳ אור לי״.

עם סיום דבריו, מיד האירו עיניו ונתקבלה תפלתו בהלו נרו, ומאז היה חותם שמו ״ה׳ ניסי חיים כפוסי״.

החיד״א כותב עוד, ״ואני הצעיר ראיתי חתימתו כשהיה סגי נהור והיה חותם מאומד וכמעט אין האותיות נכרות כמי שלא ראה, וראיתי חתימתו אח״כ הי נסי חיים כפוסי, כתיבה מאושרה.׳׳

רבי רפאל אהרן ראה צורך לתקן ולשפץ את מצבתו של רבי חיים, ואף תיקן מקום מיוחד לשמן שמביאים המשתטחים על קברו. וזה לשונו:

״ומצבת קבורת הרב ז״ל ידועה ומפורסמת לשם ותהלה, עד היום, כי כל צר ומצוק ישפוך שיחו על מצבת קבורתו. וגדולים צדיקים במיתתם זיע״א.

האמנם ראיתי בזה מנהג זר ומוזר אשר עושים המוני עם במצרים על קבר הרב ז׳׳ל, אשר לא נשמע כמוהו בשום עיר ומדינה. כי כל ההולך להשתטח על מצבת קבורתו ולשפוך שיחו, מוליך בידו בקבוק של שמן זית, ובפרט בערבי ר״ה ויוה״כ, ותחת להדליק השמן למנוחת הרב זיע״א שופכים את השמן על מצבתו, ובערבי ר״ה ויוה״כ שמרבים העם להביא שמ״ל, והכל נשפך על מצבת קבורתו, תהיה תעלה כבית סאתים מלאה שמן ההולך לאיבוד, ורק יהיה לתועלת הגוים השומרים את בית מועד לכל חי, כי לקטוהו ויאכלוהו, ויעשו בו צרכיהם. ומלבד הצער שהשמן הזה הולך לאבדון בלתי תועלת למתים ולחיים, עוד גורמים בזה שתים רעות: האחת שאין שוס אדם יכול להתקרב ולהשתטח על קבר הצדיק זי״ע מפני הטינוף והלכלוך, וצריכים רק להתפלל מרחוק. זאת שנית שהשמן בטבעו הורס את הקשה ממנו, וע״כ גם אבני גדר מצבתו, ישחתו ויהרסו לרסיסים כאשר כן הוא עתה. וזה פרי מנהג של שטות אשר הוא לעג וקלס ממש. ובחסדי ה׳

אשר עזרני אזרתי כגבר חלצי ודברתי עם גדולי העדה העי״א וקבצנו סך גדול לקיים עליו מצבה מפוארה, מאבני שיש גבוהה, ובסוף הבנין של המצבה נעשה שם מקום מיוחד לתת שם כל השמן הנידר והנידב למנוחת הרב זיע״א, אשר משם ישפך לתוך חבית של מתכת חזקה, עשויה בסוגר ומנעול, וכאשר תתמלא החבית מהשמן יודלק בעהי״ת בבית הכנסת הנק׳ על שם הרב ז״ל. וכבר אנחנו משתדלים בהקמתה. ה׳ יעזרנו עדכ״ש, וזכות הרב זי״ע תגן בעדי ובעד זרעי ובעד כל המתנדבים והמשתדלים בהקמתה, חיים עד העולם. הם ובניהם וכל אשר להם. אמן״.

על מצבת קבורת הרב הקדוש הנז׳ חרות מ״ק

הרב הקדוש מתלמידי רבינו האר״י ז״ל כמוהר״ר חיים כפוסי זצוק״ל

עלה לשמים יום י״ב לח' שבט שנת חמשת אלפים ושלש מאות ואחת

ותשעים ליצי׳

וסימנה ויהי כנהר שלומך לפ״ג זכר צדיק לברכה

 

אי״ש על העדה

לא רק לבני קהילת הספרדים היה רבי רפאל אהרן רב ומאור, אלא שבתוקף תפקידו כ״חכם באשי״ של מצרים ואגפי׳ על ידי מינוי רשמי במאמר שולטן תורקיה (משנת תרנ״ג־1893), הוא שימש רב ראשי וראב״ד לכל העדות, ואף הקהילה האשכנזית היתה חלק בלתי נפרד מהקהילה הראשית הספרדית, אלא שההבדל היחיד היה בביכנ״ס מיוחד לקהילת האשכנזים ובנוסח התפילה. אולם בעניני הצבור הם התאחדו עם הספרדים וכל עיסקיהם ועניניהם הדתיים היו על שכמו של רבי רפאל אהרן. הוא קרבם אליו והיה דואג לצרכיהם, ומהנה אותם בעצה ותושיה ללא הבדל וללא משוא פנים. הוא ראה בהם עם אחד, בני איש אחד, ועדה אחת, ובכל לבו ונפשו עשה לקירוב שתי העדות.

בשנת תרנ׳׳ג (1893), הופיע בפני הקהילה האשכנזית, דוקטור אחד מרומנייה אשר ניצל את תמימותם ויושרם והתחיל להשתרר על עדה זו, באומרו כי הוא שליח מן השמים אשר בא לפדותם מיד ממשלת הספרדים, ותפקידו הוא לייסד קהלה מיוחדת לאשכנזים. ראשי הקהילה הספרדים לא התנגדו לחפצם של העדה האשכנזית, ואף הקצו להם קרקע לבית עלמין מתוך אחוזתם ונחלתם של הספרדים— ללא תמורה.

לא עברו ימים רבים והרב הרומאני הודח מתפקידו, כי נתגלה מהותו שאינו בר אוריין וכל מגמתו לחרחר ריב בין העדות. העדה האשכנזית אשר נהנתה מכל הזכויות וממעמד נכבד בתוך העדה הספרדית, לא יכלה לסבול את האי צדק שמבקש הדוקטור לעשות בתוך עדתם ואת השינויים הבלתי מתקבלים על הדעת. על כן נמנו וגמרו לסלקו מתוך קהילתם. אכן ”הרב״ הדוקטור עזב את מצרים בביזיון. לאחר מכן, התמנה לרב העדה האשכנזית (כמובן, שתחת פיקודו ובהסכמתו של ״החכם באשי,,) הרב רפאל גינצבורג, שהיה בר אוריין, תלמיד חכם וירא אלקים. רבי רפאל אהרן קירבו אליו ומלא אחר כל משאלותיו לטובת הקהילה. אך, כעבור שלש שנים חלה הרב גינצבורג ונאלץ לעזוב את מצרים כדי להתרפאות בחו׳׳ל ושם נלב״ע.

רב לעדת האשכנזים במצרים

מתוך דאגתו לאחיו האשכנזים ושאיפתו של רבי רפאל אהרן לביסוסה וחיזוקה של עדה זו, הוא מינה את הגאון רבי אהרן מנדל בהר״ן הכהן שבא מעיה״ק טבריה, לרב העדה האשכנזית. בהכירו מקרוב וביודעו, שרב גדול, תלמיד חכם מופלג ונעים ההליכות כהרב מנדל, בכוחו ובאפשרותו להנהיג את עדתו ולהדריכה בדרך העולה בית ה'.

אחדים מתוך העדה האשכנזית לא ראו בעין טובה את דבר מינויו של הרב אהרן מנדל הכהן בתור רבם, כי ידעו וראו את האהבה הגדולה והכבוד ההדדי ששרר בין החכם באשי לבינו. הם ראו בהתקרבותם העזה אבן נגף לתהליך הפרידה הגמורה מעדת הספרדים אשר חפצו בה וייחלו אליה. גם ראש העדה האשכנזית אשר היה איש פשוט, מצא פגם ברב מנדל, אשר לא היה בקי בשפה האשכנזית על בוריה ולא דיבר בלשון צחה. בחדש אלול שנת תר׳׳ס(1910) הופיע מארץ אונגריא רב חדש אשר עדיין היה בחור, וכל מעלתו היתה ביודעו לדרוש בשפה אשכנזית. רבי רפאל אהרן לא רצה בשום אופן להכירו בתור רב העדה האשכנזית ואף הוכיח אותו על פניו על הסגת גבולו של הרב מנדל.

״הרב״ הבחור, התנצל שלא ידע שיש רב לעדה האשכנזית, ובכל זאת בהשפעת ראש הקהילה לא פוטר ממשרתו.

בראות הרב רפאל אהרן, כי הרב מנדל, הודח ממשרתו ומפרנסתו. גם ראה, שאם יעמוד בתוקף להדיח את ׳׳הרב״ החדש, אשר רצוי ומקובל הוא אצל ראשי העדה האשכנזית, תתעורר מחלוקת ואחריתה מי ישורנה, על כן, נמלך בדעתו ומינה את הרב אהרן מנדל כחבר בבית דינו, ומו"ץ לעדת האשכנזים במצרים. כמובן, שבדרך זו, הצליח רבי רפאל אהרן, לבודד את ״הרב״ החדש, ולהחזיר את הכבוד הראוי לרבי אהרן מנדל, אשר כתר הרבנות היתה הולמת לו. כל זאת עשה רבי רפאל אהרון מבלי לגרום למחלוקת מיותרת ולזעזועים בלתי רצויים בתוך העדה.

חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב-רבי רפאל אהרן בן שמעון גודר פרץ המאבדים עצמם לדעת

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר