אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

שמועתו של רבי כְלִיפָא נקייה הייתה, ברוח תמימה, מבוררת כל סיג, נקב או סירכא (חיבור, הידבקות ובמיוחד פגם בריאה שאונותיה נמצאו דבוקות. ש"ט.( אהבת האמת אשר תהיה, הייתה נר לרגליו, וסביבה נסב ציר חייו. תכונה זו הביאתו להתחקות אחר שורש כל הלכה ומנהג, מסורת או תקנה, לחקור מה אמת ומה שיבוש, איזה מהם מקורו במנהג אבות, ואיזה משיבושם של יושבי קרנות. כבר מצעירותו ניכרה בו נטיה אופיינית זו. כאשר בימי חרפו היה יושב בעשרת ימי-תשובה עם חבר תלמידי-חכמים, ויחד עם עמלם, לטהר את לבבם לקראת תפילות היום הקדוש, היו עמלים גם להניח את נוסחאות התפילה, מדקדקים בהם דקדוק רב, לנפותם, לטהרם, ולהעמידם על בוריים )כך הוא כותב בהקדמתו לספרו "כף ונקי)". נטיה זו ליוותה אותו כל ימי חייו, ובעצם אותה הציב לו כמטרת חייו, להעמיד מנהג ישראל על שורשו האמיתי, כפי שכתב בהקדמתו לספרו "כף ונקי". "כי הוא עיקר ישעי וחפצי, להגיה פזמונים, בקשות ותחינות הבאים בסידורי תפילות למנהג ספרד… ושאר דקדוקים ופירושים ומילות קשות ומנהגים שנהגו קדמונינו, על פי ספרי ספרד מפי סופרים וספרים". יגיעה רבה השקיע להגשמת משימתו זו, ואכן פירותיה הנאים העמידוהו במקום הראשון בין מגיהי הנוסחאות של עדות המערבים ]המרוקאים], ובראש שומרי מסורת אבות בטהרה, ללא זיוף, וללא שינוי, אפילו קל שבקלים.

כמה תנאים הציב למטרה זו:

א. ידיעה נרחבת בדקדוק הלשון.

ב. בקיאות והבנה בכללי השירה והפיוט.

ג. התנאי העיקרי, שליטה במכמני התורה, מצורפת לשימוש חכמי וזקני הדור. בשלושתם הצטיין רבי כְלִיפָא במידה גדושה, כי בצד ידיעת התורה עליה סופר כבר, השתלם רבי כְלִיפָא בחוכמת הדקדוק, ושלט בה שליטה מלאה ללא מיצרים. ספריהם של גדולי המדקדקים היו אצורים בזיכרונו וכלליהם הינחוהו בהגהותיו. גם שימוש חכמים לא חסר לו, כאשר בצעירותו לא מנע קולמוסו מלהחליף אגרות עם המדקדק הגדול רבי שלום אבן צור זצ"ל (ראו אודותיו בספר "נר-המערב" עמ' קי"ב, וגם בערך העיר פאס. ש"ט), שהיה כבר בא בימים באותה עת, ובירר לפניו כמה נוסחאות. כעטרת תפארה התנוססה על כל ידיעותיו, חוכמתו הנדירה בשירה ופיוט.

כל חרוז שיצא מתחת קולמוסו, היה מדוקדק בתיבותיו ומהוקצע במשקל תנועותיו, על פי כל כללי לשון-הקודש ואומנות הפיוט. רבי כְלִיפָא ראה במתנת שמים זו, הוראה לעסוק בתחום זה, ולכן הירבה להשתמש בכישרונותיו אלו, הן לצורך הגהותיו ותיקוני התפילה, והן לחיבור פיוטיו כפי ששורר באחד מהם:

לָכֵן הָעֵרָנִי יוֹצְרֵי, הורני דֶּרֶך זו

נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים

לְשֵׁם קָדְשׁוֹ אֲבָרֵךְ גַּם אֲפָאֵר,

פִּי וּלְשׁוֹנִי וְכָל אברי מוֹדִים

רבי כְלִיפָא ראה משימה עליונה בהגהת נוסחות התפילה כפי שביאר בהקדמה להגהותיו: "הרי התפילות עולות לפני בורא עולם, המקבל אותם באהבה ורחמים, משתעשע בהן, וקושר לו מהן עטרה, כאמור בדברי חז"ל במקומות רבים אין ספור, אם כך, כיצד נגיש לפניו מנחה זו, בלי לנפותה בי"ג נפות, ניפוי אחר ניפוי, להעמידה על סולתה?" , או כמליצת רבי כְלִיפָא: "איך נמהר להוציא לפני אלקים דבר, מלא תבן ובר ?" לכן עלינו להקפיד מאד על נוסח התפילות, ועל הגיית התיבות בצורה הראויה, חזק ורפה, נד ונח, נראה ונסתר וכדומה. כפי שכבר סיפרנו הקדיש רבי כְלִיפָא פרק מרכזי בחייו למשימה זו, בהגהותיו הירבה להשוות בין נוסחאות הסידורים הקדמונים וסידורי קהילות הספרדים, לבין נוסחאות התפילה השונות שהיו נפוצות בערי-מרוקו. לצד עבודתו זו, הוסיף ממתת מוחו ורוחו שירים לאלוקיו, ובעת נוח עליו רוח ה', חיבר פיוטים נפלאים מלאי כמיהה וכיסופים לקונו. חן נדיר מתרונן בשיריו היצוקים על כושר ביטוי עז, משולבים בפניני שפה שנונים, ומושתתים על רעיונות מקוריים .

מלבד עבודתו בהגהת נוסחאות התפילה, הציב רבי כְלִיפָא לעצמו משימה נוספת, לשמר מנהג אבות. דברי הרמ"א בשולחן ערוך "ואין לבטל שום מנהג, או ללעוג עליו, כי לא לחינם הוקבעו" (אורח-חיים סימן תרע סעיף יד) עמדו לנגד עיניו. ככל הנראה סבר שהלכה כדברי הכלל שטבע המהרי"ק )מורנו הרב רבי יוסף קארו. ש"ט(  בתשובתו הידועה: "בכל מקום שתמצא מנהג ויש ליישבו בשום עניין, פשיטא שיש להלך אחריו, כמו שאמרו: "מנהג מבטל הלכה רק שיהא מנהג וותיקין" (שו"ת מהרי"ק שורש קמד.( עמל רב וטירחה מרובה השקיע לברר כל מנהג ממנהגי המערב ) מרוקו( לדלות מקורותיהם, ולהעמידם על אדני ההלכה הטהורה. בספרו "כף ונקי" הוכיח והראה בבקיאות וחריפות את נכונותם וצדקתם של מנהגי-המערב, ובזכות אותה עמידה על המשמר, נשתמרו מנהגים רבים בקהילות בני-מרוקו עד ימנו. אהבת האמת שפיעמה בקרבו הוציאה אותו פעמים רבות למלחמה, מלחמת המסורת. אותה הכרה עמוקה, שמסורת אבות היא הנותנת לנו כח בגלותנו הארוכה, והיא שהפיחה בו שלהבת קודש, להיאבק נגד כל סטיה מהנהגים המקובלים מדורי דורות. במלחמתו זו לא נשא פנים לאיש, ויצא חוצץ נגד כל מי שהעז לשנות, או לקרוא לשנות ממסורת אבות, ולפעמים אף נגד אוהביו.

היות ומלחמתו הייתה לשם -שמים, זכה שהתקיימו בו דברי חז"ל: "כל מחלוקת שהיא לשם- שמים סופה להתקיים ) אבות פה/משנה יז( וכפי שפירש הברטנורא: "מחלוקת שהיא לשם-שמים, סופה – התכלית והסוף המבוקש ממנה להשיג האמת – מתקיים". ואכן תכלית מלחמתו ומאבקיו – שימור מנהגי-מרוקו התקיימו. וברור הדבר כי עיקר הסיבה לך, הייתה מחשבתו וכוונתו לשם- שמים בלבד. ברירות הלב, צלילות הדעת, משולל פניות, טהור, נקי, זך, בקיצור "ואסף איש טהור" (במדבר יט/ט') חיבורו הגדול של רבי כְ לִיפָא הוא הספר  "כף-ונקי"  שבעצם הנו אגודת חמישה מספריו בעניינים שונים. כל המעיין בהקדמתו לספרו "כף-ונקי" בחמישה חלקים עומד משתומם מול התבטלותו המוחלטת. שם נפשו כעפר לפני כל רומס על האדמה, כל ישותו בטלה ומבוטלת. אך בהגיע עת מלחמה לה', "כלביא יקום" (במדבר כ"ג, כ"ד) בהקדמה זו כתב גם שבדעתו היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו זה.

החיד"א זצ"ל כתב בחלק ב' של "כף ונקי": "מהחכם השלם, החסיד המלומד בנסים, ר' כליפא מקהילת קודש אָגָּדִיר…"

החלק הראשון: הגהותיו לסידורי התפילה והוא עיקר הספר. הגהות אלה חוברו בעיקר על המחזור שנדפס באמסטרדם בשנת תפ"ח ( 1728 ) ע"י ר"א עָטִּיָאס..

החלק השני: "פרפראות לחוכמה", בו כינס סימניו לכל מיני דינים, ועוד ענייני מוסר בדרך שיר ומליצה.

החלק השלישי: נקרא "שכחה ולקט" ' ליקוטים נוספים כמעשה החלק השני.

החלק הרביעי: "משכיל לאסף" הוא בעצם תמצית ספרו "רך-טוב" ובו אסיפת דינים שחידש, וביאורים בסוגיות הש"ס .

החלק החמישי: "משובה ניצחת" בו כינס ויכוחיו ותשובותיו לחכמי הנוצרים, עד עתה לא נדפס ספר זה, ומצויים ממנו כיום שנים: האחד, בבית-הספרים הלאומי והארכיאולוגי בירושלים, שהעתקתו נשלמה בְּאָגָּדִיר בכ"ו תמוז התקי"ד ( 1754 ) והוקדשה לכבוד רבי יצחק שלמה ישורון מאמסטרדם, כי עמו קיים רבי כְלִיפָא קשר ידידות ומסחר השני בספריית המדיה הרוסית במוסקבה.

"קול-רינה" – קובץ שירים – פיוט אחד מקובץ זה נקרא "לאל עליון נורא", הודפס בסוף

הספר "קריאי-מועד )ליוורנו תרפ"ו (1726-

"קול עציב " – קינות והספדים, וחיבור נגד התפשטות השבתאות במרוקו.

"רך-טוב" – פירוש על שולח ן-ערוך וגם ספר דרשות, פירושים ומאמרים. כמו שרמז בספרו

"כף ונקי", בדעתו של ר' כְלִיפָא היה לחבר חיבורים נוספים, אך ענוונותו המרובה גרמה לכך שסבר שלא יהיה בם תועלת, ולכן גנז את רצונו.

לעת זקנתו חשש רבי כָלִיפָא כי הירבה יותר מדי במשא ומתן, חסיד בדרכיו היה, ופחד הדין בער בלבו, שמא יצטרך לתת דין וחשבון על חריצותו בקנייני העולם הזה. לפיכך הירבה לתהות על דרכו הראשונה, וביקש רחמים מבוראו שיורנו את דרך התשובה על כך. כתחינת מלכנו החסיד בתומתו: "בְּחָנֵנִי ה' וְנֵסֵּנִי, צָרְפָה כִלְיוֹתֵי וְלִבִּי)" תהלים כו/ב( התחנן גם הוא. עז היה חפצו להוכיח לבוראו, כי ממונו איננו אלא אמצעי ולא מטרה, וכל ממונו אבק כנגד אהבתו לאלקיו.

מן השמים נענו לו, והזמינו לו ניסיון להראות את אשר עם לבבו. ומעשה שהיה כך היה: בכל שנה היו הימים הנוראים ימי התעלות לרבי כָלִיפָא כראוי לחסיד כמוהו, חודש אלול, ולאחריו ראש-השנה, ושיאו של הזמן ביום הכיפורים הקדוש, היו כולם קודש לה' יתברך, לעסוק בעבודתו ולהתרפק על אהבתו. קל וחומר בערוב ימיו, לאחר שכל השנה הירבה להתקדש, היו ימים אלו ימי רוחניות בלבד, חיבור גמור לקדוש ברוך הוא. שנה אחת, בעיצומו של היום הקדוש, בעת שהיה שקוע בתפילתו ועבודתו הנוראה, באו וסיפרו לו, כי לעת עתה הגיעו אוניותיו עמוסות בסחורה, והינן עוגנות בנמל. רבי כָלִיפָא נחרד כולו, פחד ובעתה אחזתו, האם חס ולשלום יתחלל היום הקדוש והנורא מחמתו? וכי חס ושלום יטרידוהו הבלי העולם הזה מעבודת הקודש ? לפתע ניצנץ במוחו רעיון, הלא זהו הניסיון לו ציפה, לרגע כזה הנו מייחל כבר זמן רב. מיד נעמד בתפילה: והירבה להעתיר לבוראו שהאוניות יטבעו בים. תפילתו נענתה, ותכף התרוממה סערה בים וכל אוניותיו טבעו, ועמם ירד למצולות כל רכושו. רבי כָלִיפָא לא חש הפסד כלל, אלא, אדרבא, אנחת רווחה פרצה בלבו הטהור על כך שעמד בניסיון, והוכיח כי ממונו לא נחשב בעיניו כלום כנגד רשפי אהבתו לבוראו. עדות אילמת נותרה למעשה הירואי זה. לפי מסורת זקני העיר אגדיר, העומד על שפת הים בעתות סערה, יבחין בתרניהם של אוניות השקועות בים, המבצבצים מתוך שאון הגלים. אותם תרנים הנם תרניהם של אוניותיו השקועות במצולות. מאותו מעשה ירד מנכסיו, ונשאר ללא מקורות פרנסה. מרבית ימיו היה רבי כליפא עשיר מופלג, אולם בערוב ימיו ירד מנכסיו ונשאר ללא רכוש, עד כדי-כך שכאשר חפץ לבו להדפיס את ספרו, נאלץ לחלות פני נדיבי-עם שיסייעוהו לעמוד בנטל הוצאות ההדפסה. לקיומו הגביר רבי משה בן-יעקב גדליה מְאָמֶסְטֶרְדָם היה שולח לו תמיכה חודשית.

רבי כְלִיפָא האריך ימים וככל הנראה עבר את גיל הגבורות  80) שנה) ונפטר ב' אלול. אמנם שנת פטירתו אינה ידועה, אך ובודאי נפטר לאחר שנת תק"כ ( 1760 ) *ונטמן בבית-העלמין הישן בְּאָגָדִיר לצד גיסו רבנו שלמה פִינְטוֹ זצ"ל, ובנו רבי אברהם הנזיר(ראו עליו להלן. ש"ט( הכיתוב על המצבה.

המקום הזה מה נורא, מקום גניזת ארון התורה,

זה האיש הקדוש מרגיז הארץ גדול ונורא שמו,

במעשיו המפורסמים בכל תפוצות העולם (ישראל)

דרשו ואתיון מקצוי הארץ להשתטח ולהתפלל על מצבתו,

ותעמוד להם זכות המרובין בחייו ובמותו,

קודש קדשים חסידא ופרישא, המקובל האלקי

גאון עוזינו, גדול אדונינו, כמוהר

כליפא בן-מלכא זצוק זיע

אשר היה חי *בסוף המאה ה 5- ובתחילת המאה ה 6-

ויעתק צור ממקומו בחמישה בתמוז דהאי שתא

והייתה מנוחתו כבוד כאן שנה רבי בארצות החיים לפ

*הערת הרב ד"ר מרדכי דאדון שליט"א: "דרך-אגב זה תמוה: אם הרב נולד בסביבות הת"ם  – 1680 הרי מדובר קודם כל בסוף המחצית הראשונה של המאה ה 5- , ומאז חי הרב במאה זו עוד 60 שנה (!) ועוד 20 שנה בראשית המאה ה 6- וכתיב זה מדויק "בתחילת המאה ה 6 – אך, כאמור לא מדויק לכתוב "חי בסוף המאה ה 5- . עד כאן לשונו.

אנציקלופדיה חכמי ורבני מרוקו-שאול טנג'י-רבי כליפא בן מלכה

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 156 מנויים נוספים

יוני 2020
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930  
רשימת הנושאים באתר