ארכיון חודשי: ינואר 2021


Dora Coriat-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

FIANCAILLES ET MARIAGE DE MARIE

Je vais essayer de raconter les fiancailles et le mariage de ma douce Maman et pour ce faire, me reporter a la vie de Tanger en 1908. Brillante.oui, mais vie de petite ville provinciate, ou tout le monde se connaissait , se critiquait. Les clans riches, ceux d’excellentes families pauvres et les pauvres. Grand-mere avait cinq filles a marier (puisque Rachel etait deja veuve, sans dot! voici le grand mot lache. Ces cinq filles ayant un succes fou des pretendant en quantite et des plus huppes mais n'ayant pas le courage de les epouser sans argent! Maman atteignait ving trois ou vingt quatre ans, cela devenait catastrophique.

A ce moment les Cazes se partageaient entre Londres et Gibraltar. Elles etaient par leur mere Aunt’Celina soeur de ma grand -mere, cousines germaines de Papa (Je feral plus tard des arbres genealogiques qui aideront a retracer nos liens de famille). Elles aussi voulaient se marier. A la meme epoque Tanger est en revolution, tous les salons parlent d’un bel et riche jeune homme venant de Mogador, ville essentiellement anglaise comme nous le savons. Ce jeune homme aux yeux splendides, a l’allure martiale, montait a cheval tous les matins. ; il etait muni de lettres de recommandation au pres des families les plus huppees de Tanger. II y venait avec sa jeune sceur (que j’ai appele plus tard Jita) chercher un epouse soit parmi ses cousines Cazes soit parmi les tangeroises qui se mettent en frais ; c’est a qui le recevrait le mieux, thes, diners, danses, lui presentera les plus belles et les plus riches filles « sur le marche tangerois » Lui disait non et continuait a chercher. Le temps filait, la date de depart approchait,, sa soeur perdait courage et avec ses amis le poussait a se decider. Un jour qu’il passait, comme il le faisait souvent par la ruelle « Bajada de la Playa », maman etait a la fenetre comme elle le faisait de temps en temps, a la mode espagnole. Papa la voit, lui fait un beau sourire et dit a sa soeur « La voila, ce sera elle ou personne!» Il se met alors en quete d’un de ses amis pour etre presente a la famille. Celui-ci (j’ai autrefois su son nom) un cousin eloigne des Amselem lui donne les meilleures references mais le traite de sentimental, de romanesque. « Voyons, tu as toutes les meilleures families et les plus riches a tes pieds et tu veux choisir cette petite qui n’a pas un sou? Evidemment, elle est d’excellente famille. Ils sont tres aimes, tres apprecies, ton choix,au fond est parfait si ce n’est le manque de dot» et Papa repond a peu pres ceci: « que m’importe la dot? J’ai assez d’argent pour deux, je n’epouse pas 1’argent mais la jeune fille ».

Avant tout ceci, Papa, en attendant de trouver 1’intermediate, passait et repassait plusieurs fois par jour sous les fenetres et lorsqu’il pouvait apercevoir Maman, lui faisait de grands saluts. Mes tantes, moins naives que maman comprenant la tactique, la poussait a se mettre a la fenetre ; Maman, elle n’en croyait pas ses yeux. Mais froide comme elle l’etait disait a ses sceurs: « ce n’est pas pour moi, vous revez et puis je ne veux pas quitter Tanger » Bref, arrive le moment des presentations, des receptions et de le demande en mariage. Papa avait tant de charme que grand-pere qui ne voulait jamais se separer de ses filles se sentit desarme devant lui, d’autant plus que Papa promettait de s’installer a Tanger apres deux ou trois ans. Grand-mere, femme lucide et de tete le raisonna et parvint a le convaincre que jamais il ne trouverait un parti aussi brillant pour leur fille et les fiancailles se firent. Fete des plus reussie, toilettes magnifiques, cassette de bijoux, qui deja firent du bruit a l' epoque.

Papa parlait et ecrivait l'anglais ; tres peu d’espagnol a l' epoque. Maman ne savait pas dire un mot en anglais. Papa part a Marrakech et lui ecrit des lettres pleines d’amour et de passion…mais en anglais! Qui lisait, traduisait et repondait a ces lettres? Licita, deja tres forte en anglais (elle avait treize ou quatorze ans a 1’epoque) Les lettres de Papa etaient lues a toute la famille et leur tiraient les larmes des yeux ; elles firent que Maman se mit a 1’aimer profondement. Papa revint de Marrakech une ou deux fois pendant les six mois que durerent les fiancailles et a explique qu’il ne pouvait quitter sa merveilleuse situation de Marrakech pour s’installer a Tanger ou le commence etait tres different de celui du sud mais que plus tard, il verrait si c’etait possible. Maman alors demanda a ses parents que Licita avec laquelle elle s’entendait bien l’accompagnat et passat la premiere annee avec elle- ce qui fut fait.

Inutile de dire le tohu-bohu souleve par ses fiancailles a Tanger: Jalousie, plaisirs etc… Certaines personnes qui ignoraient la famille faisaient des sourires des avances, felicitaient et rendaient visite. Les tantes jubilaient, belle revanche et Donna,la piquante, lancait des fleches et des sarcasmes pleins d’humour que malheureusement j’ai oublies.

Vinrent les ceremonies du mariage. J’ai des photos, vous les verrez. A l' epoque, il y avait de longues festivites et maman me racontait la beaute de ses toilettes, de ses bijoux, la somptuosite de la serie de receptions, son succes, sa joie melangee de larmes a l’idee du depart proche. Pour le mariage, la famille de Papa etait representee par Jita (son inseparable) et 2 de ses neveux: Haim Elmaleh (fils unique de Juanie sa soeur ainee) et Pinhas Toby (fils unique de Clara sceur plus agee que lui). Ces receptions defrayerent la chronique tangeroise.

Cette anecdote prouvera la largeur d’esprit de Papa, a cette epoque deja. Toute femme israelite pratiquante meme de nos jours doit avant le mariage et a epoques fixes de sa vie prendre un bain rituel froid. C’etait une eau presque stagnante a l'epoque. Maman que toutes ces ceremonies revoltaient se refusa absolument de se plier a cette coutume barbare. Papa tres gentiment accepte et lui dit qu’il en avait fait construire un personnel a la maison pour lui eviter les promiscuites obligatoires d’un tel bain. Je crois qu’elle l’a employe une seule fois pour lui faire plaisir. Puis elle l’a fait vider et il a servi de cave dans laquelle nous rangions nos fameuses « jabiat » pleines de confits, huiles, olives, confitures!

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

Page 10

פרשת בשלח בתורת רבנו אור החיים הקדוש. הרב משה אסולין שמיר

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו,

בתורת רבנו אור החיים הקדוש.

 

שירת הגברים מול שירת הנשים בים סוף:

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

 

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).



ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה',

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

 

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען{ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו,

בתורת רבנו אור החיים הקדוש.

 

שירת הגברים מול שירת הנשים בים סוף:

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

 

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).



ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה',

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

 

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען{ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,

ושירת ההודיה – על הגאולה בימינו,

בתורת רבנו אור החיים הקדוש.

 

שירת הגברים מול שירת הנשים בים סוף:

שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,

 את השירה הזאת ליהוה,

  ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).

 

שירת הנשים: "ותען להם מרים:

שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).

 

שירת הגאולה:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

                  פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

 

"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:

הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.

פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.

הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).

הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא'כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.

 בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.

בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.

רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).

הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".

 

פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.

פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).

הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.

המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.

התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).

"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".

 

כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה –  יהיו פי נ' = פי חמישים.

האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:

 

"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":

"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /

לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".

 

פרשת בשלח – שבת שירה.

 

"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).

 השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".

המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.

רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.

כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).

 

 

שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:

"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.

"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.

יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.

"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).

 

השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם  תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.

 

"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",

 בתפילת שחרית.

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה'  – יש לאל ידו".

או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".

רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".

 

"אשירה לה'":  "אשירה" –  בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".

מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:

"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".

 

 

"שירו ליהוה כי גאה גאה

סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).

שירת הנשים – מול שירת הגברים.

 

 

"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב').  מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.

רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).

הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.

 

"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".

 

 "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.

 

 

 

חוקרי השירה קבעו:

 

 משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,

במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,

דוגמת מרים הנביאה,

שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.

 

"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,

דבר אל בני ישראל ויסעו.

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).

 

כוחה של אמונה ומסירות נפש.

רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.

 

כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).

 על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).

משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.

בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).

בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:

 

רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".

 כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.

אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).

 

מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

 "מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.

כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".

סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.

 

 

ארבע דרגות בעבודת ה'

לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':

  • יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.

 

"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.

וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.

וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.

ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.

         אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).

א.  יראת העונש.

 

רבנו-אור-החיים-הק':  "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר

 הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".

 

 הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.

תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).

הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:

 א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.

 ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את  העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.

 ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.

 

להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:

במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.

 

במכת הצפרדע  המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.

 

במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.

 

במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.

 

במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.

בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.

במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי  הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).



ב.  ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).

יראת הרוממות.

 

במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.  

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.

 בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').

הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".

 

 

ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).

                           האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.

 

רבי נחמיה אומר:

כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,

כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,

שכן מצאנו באבותינו,

שבשכר שהאמינו בה',

זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:

"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא,  בשלח).

 

 

הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.

 באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה"   (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.

 

באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.

אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.

 

רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.

 

 

 

            ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).

עבודת ה' מתוך שירה לה'.

 

 

הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.

או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.

לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.

 

 

 

"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…

ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,

והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,

כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,

  כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).

 

מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,

 ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה'ע"פ הטבע במרה.

המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.

 

בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.

עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.

 

רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.

 כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.

וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).

וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,

וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה",  כדברי קדשו.

התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.

יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.

 

בעל הטורים אומר: "מחלה {83} אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".

 בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד  ל).

 

 ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.

כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.

ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.

כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).

הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.

 

מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.

 

עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.

 

האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:

ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').

במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,

יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.

 

השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,

ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:

"ביום ההוא יושר השיר הזה…

פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).

 

 

"נחית בחסדך – עם זו גאלת.

נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.

שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.

חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.

אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.

אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.

 נמוגו כל יושבי כנען{ערביי ארצנו יפחדו}.

תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…

מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).

 

תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,

במשנתם של רבנו-אוה"ח-הק' ורבנו הגר"א.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".

רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.

 רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).

 

הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב  'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).

 

הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.

מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.

אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.

פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.

 

שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשךשמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.

 

א. אדום מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".

לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל,  החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.

 

ב. פלשת רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".

בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).

 

בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".

בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).

אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.

 

ג. מואב רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.

 

מסר אמוני:

 

אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.

 

פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה –  להפריע  לעמ"י למשול בארץ.

 

מואב – מסמל  הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.

 

 רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).

 

 

"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).

חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.

טו' בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".

 

 

אמר להם הקב"ה לישראל:  "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא). 

אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).

מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך –  יהיו כמוך".

 

"שירת הים"

ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.

 

הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".

רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:

"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן  הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":

האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).

המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.

 

"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת(תה' סח ז),

הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.

 המילה "בכושרות" = בכי + שרות.

על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.

 

 

"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?

הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.

כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.

כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).

 

השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.

הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.

 

חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?

אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".

הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?

 

חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.

הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.

אמר להם: "אני חוני",  ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).

 

אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים.          "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.

 

שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).

 

שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.

 

מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.

ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.

המסר האמוני:

 

לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,

זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.

 

בשם "חוני" טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.

באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.

יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"

(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).

 

בברכת תורת אלוקים חיים,

 משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין

פרשת בשלח-כרך ג'- (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי -יוֹם לַיַּבָּשָׁה

אעירה שחר חלק א

פרשת בשלח-כרך ג'

פיוט מספר 395

 (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי

ע״מ ה־ה תנועות ברובו

 

יוֹם לַיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים

שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים:

 

יוֹם בְּצָר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ

וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלָלִים:

 

הִטְבַּעְתָּ בְּתַרְמִית / רַגְלִי בַּת־עֲנָמִית

וּפַעְמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַּנְּעָלִים:

 

וְכָל־רוֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדְךָ יְשׁוּרוּן

אֵין כָּאַ־ל יְשֻׁרוּן / וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

 

דִּגְלִי, כֵּן, תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים

וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים:

 

הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חוֹתָמְךָ

מִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵמָּה נְמוּלֵים:

 

הֶרְאוּ אוֹתוֹתָם / לְכָל רוֹאֵה אוֹתָם

עַל כַּנְפֵי כְּסוּתָם / עָשׂוּ הַגְּדִילִים:

 

לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר־נָא דְּבַר אֱמֶת

לְמִי הַחוֹתֶמֶת / וּלְמִי הַפְּתִילִים:

 

וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסִיף לְגָרְשָׁהּ

וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים:

 

יְדִידִים רוֹמְמוּךְ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ

וְאָמְרוּ מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

 

יְדֵי עַמִּי אֶסְמֹכָה / אֲשׁוּרֵיהֶם אֶתְמֹכָה

בְּאָמְרָם מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

 

כנפי שחר

395 — הנושא: קריעת ים סוף. מיועד לשביעי של פסח. נראה שאמרוהו בברכת ״גאל ״ישראל״ לפני ״ואמרו כולם מי כמוכה באלים ה׳״.

 

מצולים — מי ים־סוף. יום בצר נכבדת — דבק אל ״שירה חדשה שבחו גאולים״; נכבדת, נתקדש שמך ונתעלה ע״י נקמתך באויב המצרי. ואלי נחמדת — אבל אלי, כלפי, היית נחמד, כלומר התנהגת עמי במדת טובך. ולך עוז יסדת… — אפי׳ תינוקות הכירו כי רק לך העוז והגבורה; יסדת, ביססת בלבם תחושה כזאת. הטבעת בתרמית… — שיקעת בערמה וחכמה רגלי. בת ענמית — כנוי למצרים. ופעמי שולמית… — אבל רגלי כ״י הלכו בתוך הים ביבשה. וכל רואי ישורון… — ולעתיד לבוא כל רואי בגדולתי ישורון, יביאו לי תשורה ומנחה, בעת הודך ישורון, כאשר ישורון, יראו נסיך ונפלאותיך עמנו, ואז, אין. כא־ל ישורון… — כל אויבינו יודו וישפטו שאין אלוה כמו א־להי ישראל. ראה מעשה חרש.

דגלי כן תרים… — כשם שרוממת דגלי על המצרים כן לעתיד לבוא תרימהו על שאר העמים. ראה מעשה חרש. דגל, כאן: סמל לשררה ושלטון. ותלקט — תאסוף, תקבץ. פזורים — ישראל, ע״ש שה פזורה ישראל(ירמ׳ נ, יז). כמלקט שבלים — הנופלות מיד הקוצר אחת הנה ואחת הנה. מבטן… הם נמולים — כלומר שמונה ימים ללידתם, סמוך ליציאתם מבטן. הראו אותותם… — בניגוד לאות המילה שאינה נראית, הגדילים הפתילים נראים הם לכל רואה. למי זאת נרשמת… — מחרוזת זו דבקה היא לזאת שלפניה, אם אתה רוצה להכיר היהודי מבין אחרים, ראה למי יש רישום המילה בבשרו או הפתילים.בבגדו. והעלה אור שמשה… — האור כנוי לגאולה, והצללים, החושך, כנוי לשעבוד גליות. רוממוך — שבחוך. בשירה קדמוך — קדמו פניך ידי עמי בסמוכה… באמרם מי כמוכה… — אחזק ידי עמי ועמיד רגליהם עמידה איתנה כאשר יאמינו ביי ויאמרו שאין כמוני. דברי ה׳.

פרשת בשלח-כרך ג'- (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי -יוֹם לַיַּבָּשָׁה

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אימא

בארץ המהגרים

אימא

1.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אִמָּא?

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ,

לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ.

וְהֵיכָן אַרְצֵנוּ?

אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ אֶת שְׁמָהּ,

הוּא אָסוּר.

וְהַאִם מְדִינָה זוֹ רְחוֹקָה מְאֹד הִיא ?

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּם, בְּנִי.

הַאִם הַנְּסִיעָה אֲרֻכָּה?

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת נְסִיעָה

שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁל כְּבִישִׁים

חָמֵשׁ שָׁעוֹת טִיסָה.

וְאֵיךְ הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה הַזּוֹ ?

כֻּלָּם יְהוּדִים, כָּמוֹךְ.

וְאֵיךְ אֲנִי?

2.

הַאִם כְּבָר הִגַּעְנוּ, אִמָּא?

מִזֶּה שָׁנִים, בְּנִי.

כִּי אִמָּא אֵינִי רוֹאָה שֶׁהִגַּעְנוּ

אֵלֶּה אֵינָם יְהוּדִים כָּמוֹנִי.

זֶה עַמְּךָ, זוֹ אַרְצְךָ.

אֲבָל אִמָּא, אֵינִי רוֹאָה אֶת עֲצֵי יַלְדוּתִי

וְכָל שֶׁאוֹמְרִים לִי הָאֲנָשִׁים נִשְׁמָע לִי מוּזָר.

זה מה יש.

אֲבָל הִבְטַחתְּ לִי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ

לְזוֹ אֵינָהּ אַרְצִי וְזֶה אֵינוֹ עַמִּי

אֵלֶּה אֵינָם יִהוּדַי.

אִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה יָכֹל לַעֲזֹב.

לְאָן אִמָּא?

בְּעִירִי, כְּפִילֵי וּצֵלִי כְּבָר אֵינָם קַיָּמִים

יְלָדַי נוֹלְדוּ כָּאן

וַאֲפִילּוּ הֵם זָרִים לִי

אִשְׁתִּי בָּאָה מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת מִנְהָגֵנוּ

הַשָּׂפוֹת שֶׁבִּשְׂפָתַי

כֻּלָּן שׁוֹנוֹת

מִשָּׂפוֹת אֱנוֹשׁ

אֵין לִי לְאָן לְחַזֵּר

נוֹתַרְתִּי בְּלִי מְדִינָה וּבְלִי עַם

וְהַנְּסִיעָה הַזּוֹ לֹא נִגְמֶרֶת

אֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אוֹתָהּ

אֲנִי לְעוֹלָם תָּקוּעַ בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר

הָרֵיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל קָפֶה עִם חָלָב בְּפִינְגַ'ן

יוֹצֵא אֶל עֵבֶר סֵאוּטָה רוֹאֶה אֶת אַלַחֶסִירַאס מִן הַיָּם

נוֹתַרְתִּי תָּקוּעַ בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית הַזֹּאת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ רוֹאָה אֶת אוֹר הַיּוֹם

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל

אֲנִי זָר כָּאן, בְּתוֹךְ הַמּוֹלֶדֶת הַזּוֹ

שֶׁאֵלֶיהָ כָּל כָּךְ הִתְגַּעֲגַעְתְּ

וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי, אִמָּא,

שֶׁאֶסַּע לִי לִסְפָרַד

עִם שִׁבְטֵי הַמֻּגְדָּל

שֶׁאֵלֵךְ לִי לְגַלּוֹת אַחֶרֶת

עוֹד מוֹלֶדֶת שֶׁהָפְכָה לְגַלּוֹת

כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם

כְּמוֹ תֵּטּוּאָן וּכְמוֹ לוּסֵנָה

כָּל מוֹלֶדֶת שֶׁלָּנוּ הוֹפֶכֶת לְגָלוּת.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אימא

עמוד 96

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

על מחקר תנועות הנוער

בקרב החוקרים עולה שאלה עקרונית על הצורך במחקר בנושא תנועות הנוער. שאלה זו מקורה בהערכת השפעתן של תנועות הנוער על המהלכים ההיסטוריים של תקופתן.

ולטר לקוויר(W.z. Laqueur), חוקר תנועות הנוער הגרמניות, קבע בספרו שתנועות הנוער הגרמניות כגון ה״וונדר פוגל״ ודומיה, היו בסך הכול ״הערת שוליים״ ארוכה בספר תולדות העמים. לעומתו כותב יהויקים דורון, שקביעה זו ״אינה נכונה לגבי תנועות הנוער היהודיות, כי תולדותיהן היו אחד הפרקים המפוארים בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים, אם בתפוצות ואם בארץ ישראל״. אין להבין לדעתו של דורון את מפעל ההתיישבות השיתופית, את התנועה הקיבוצית ואת הקמת כוח המגן בארץ בטרם הקמת המדינה ללא פועלן של תנועות הנוער החלוציות ששימשו מאגר כוח אנושי נבחר לבניין הארץ.

חוקרים שונים של תנועות הנוער האירופאיות הכלליות והיהודיות התמודדו עם השאלה האם הדיון בתנועות הנוער יכול להיות מנותק מן ההקשר הכללי, מהבנת הנסיבות ההיסטוריות שבמסגרתן הן קמו ופעלו. רובם קבעו שיש לגיטימיות למחקר של תנועות הנוער כגורם מבודד משאר הגורמים הציבוריים, משום שהנוער מתייחד בדרכי הגשמת הערכים ובאופני ההתבטאות החינוכית שלו, המעוגנים ברגישות המאפיינת את גיל הנעורים, רגישות שגורמת לרוב להקצנה בביטוי ובמעשה. תופעת תנועת הנוער, לדידם, היא תולדה של צורך נפשי של נוער בגיל ההתבגרות מחד גיסא, והיא כורח אובייקטיווי היסטורי מאידך גיסא. בנוסף וככלל, תנועות נוער צמחו על רקע שלילת החברה המסורתית והן מהוות חלק מתהליך המודרניזציה. הן נוסדו והתפתחו רק בחברות המצויות בתהליכי מודרנה, בשלב זה או אחר, ובהתמודדות עם תרבות הפנאי. בעיני חוקרים רבים שיקפו תנועות הנוער את תקופתן וגם עיצבו אותה. אמנם לא תמיד הן הקיפו את רוב בני הנוער בגילאים הרלוונטיים (לרוב היו בהן לא יותר מ־10% מכלל בני הנוער), אבל הן שימשו ״בתי ספר״ ומכוני הכשרה למנהיגות והשפעתן על הבוגרים פעלה לטווח ארוך.

תנועות הנוער זכו למחקרים רבים בדיסציפלינות שונות. פרופסור חיים שצקר ציין כמה גישות מרכזיות במחקרים אודות תנועות הנוער:

הגישה הפסיכולוגית טוענת שהמתח היצרי והמיני ובעיות של ״סטאטוס״ עמדו במרכז התופעה של תנועות הנוער.

הגישה הסוציולוגית בוחנת את תנועות הנוער ״כפנומן חברתי״, כ״קבוצת גיל״ על רקע חברתי, וזאת בדרך תיאור וניתוח משווה של תנועות טיפוסיות.

הגישה ההיסטורית עוסקת בדרך כלל באדם המבוגר בתקופה זו או אחרת של חייו. תשומת הלב של ההיסטוריון מופנית גם אל ילדותו ואל נערותו של המבוגר ולמסגרות החינוכיות והחברתיות שעיצבו אותו, אך הוא לא בוחן את תנועות הנוער כתופעה בעלת חשיבות כשלעצמה. בנוסף, הגישה ההיסטורית, בבואה לבחון השלכות רוחניות כוללות ונרחבות יותר, מפנה את תשומת הלב אל תנועות הנוער, אך גם כאן לא כאל ״ערך עצמי״, אלא כאל תופעה סימפטומאטית לתהליך ההיסטורי.

מחקר זה יעשה שימוש בראייה המשולשת: הפסיכולוגית, הסוציולוגית וההיסטורית.

הראייה הפסיכולוגית מתייחסת לנוער היהודי במרוקו, נוער לומד במשבר גיל ההתבגרות, בתקופת מעבר ובחיפוש אחר ״זהות״ ו״סטאטוס״; הראייה הסוציולוגית תעמוד על שכבת הנוער בגילאים אלה במרוקו על רקע השינויים שעברו על החברה היהודית במרוקו, שמקורם בשינויים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בחברה המרוקאית הכללית; הראייה ההיסטורית בוחנת את תנועות הנוער במרוקו, את ייחודן ואת השפעתן לטווח קצר ולטווח ארוך על רקע התהליכים ההיסטוריים שעברו על מרוקו בכלל ועל יהודיה בתקופת המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית כנגד שלטון הפרוטקטורט הצרפתי וערב הקמת מדינת ישראל. היו אלה שנים טעונות במישור האישי, הקהילתי והפוליטי, שבאו לידי ביטוי בפעילותן של תנועות הנוער במרוקו. בנוסף, יושם דגש על הממדים הפדגוגיים ה״אינהרנטיים״ לתנועות הנוער בנושאי חינוך והדרכה.

על תנועות הנוער היהודיות במרוקו

תנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו ניזונו הן מתנועות הנוער הכלליות והצופיות והן מתנועות האם הציוניות שלהן באירופה ובישראל. אולם לידתן ואופן פעולתן הם פרי של גורמים ייחודיים, ובחלקם חד־פעמיים, שנגעו ליהדות מרוקו בתקופה היסטורית זו.

אין ספק שהתהליכים ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים שהתרחשו במרוקו, השינויים הדמוגראפיים, תהליכי העיור, המשבר הכלכלי, הקולוניזציה, תהליכי החילון והמודרניזציה, התרופפות המשפחה, המאבק הלאומי המרוקאי והקמתה של מדינת ישראל יצרו משבר כולל בקרב הדור הצעיר במרוקו. במהותו היה המשבר שונה מזה שחווה הנוער במרכז ובמזרח אירופה בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, אך בהרבה פרמטרים גם דומה לו.

תנועות הנוער במרוקו בתקופה זו הן התנועות הבאות:

  1. התנועות היהודיות הקהילתיות
  • הצופים הצרפתים החילונים(D.F. = Eclaireurs de France)
  • הצופים היהודים הצרפתים (I.F. = Eclaireurs Israelites de France)
  • הפדרציה של הצופות הצרפתיות(F.E. = Federation Frangaise des Eclaireuses)
  • המחלקה לחינוך של הנוער היהודי

(D.E J.J. = Departement Educatif de la Jeunesse Juive)

  1. התנועות הציוניות החלוציות
  • איחוד הנוער החלוצי – ״הבונים״
  1. תנועות ״דרור – צעירי ציון״
  2. ״השומר הצעיר״
  3. ״הנוער הציוני״
  4. ״בני עקיבא״
  5. בית״ר

על הרקע ההיסטורי של יהדות מרוקו בין השנים 1944־1964 מסתמנת הדרך שבה ענו תנועות הנוער היהודיות, ואחר כך הציוניות, על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, בעיקר הנוער העירוני ממעמד הביניים, שהיווה את הבסיס לפעולתן ולהנהגתן. תנועות הנוער סיפקו, גם במרוקו, מסגרת לצרכים הפסיכו־חינוכיים של הנערים והנערות בגיל ההתבגרות, על אפיונו ועל בעיותיו. הקבוצה הקטנה והאינטימיה, המדריך הצעיר, היציאות לטבע, לטיולים, הקמת המחנות, השירה והריקודים, הפעילות הספורטיבית והפעילות המשותפת לבנים ולבנות – כל אלה ריככו במקצת את המתח המיני וסייעו בגיבוש הזהות העצמית והסטאטוס האישי בחבורה של ״שווים״.

תהליכי החילון בקרב תלמידי ובוגרי בתי הספר של רשת אליאנס והשאיפה ל״מודרנה״ העצימו בקרב בני הנוער את הצורך להזדהות עם התרבות הצרפתית, שסימלה עבורם אה אותה מודרנה. העובדה שהממסד הצרפתי והחברה האירופית במרוקו דחו אותם העמידה את בני הנוער בפני שוקת שבורה. אי יכולתו ו/או אי רצונו של הנוער היהודי להשתלב בחברה הערבית והמוסלמית הסובבת אוהו, ששפתה ותרבותה היו זרות לו, ושמאבקה לעצמאות לאומית הפחיד אותו, חידדו והעצימו את לבטיו.

בקהילות הגדולות והבינוניות נחלש התא המשפחתי ולא היה עוד משענת ומקור לסמכות ולקביעה ערכית לרוב בני הנוער והם נמשכו לפעילות בתנועות הנוער, תחילה בתנועות הקהילתיות ואחר כך גם בתנועות הציוניות. הדרך היחידה שבה מצאו נערים אלה מקלט מפני עתיד לא ידוע, הייתה יצירת ״חברת נעורים״ של שווים המתלבטים באותן סוגיות אישיות וכלליות. היציאה אל מחוץ לכותלי המלאה והקהילה לפעילות בחיק הטבע, שחיסנה את גופם ואת אופיים, והחשיפה למסרים תרבותיים כלליים ויהודיים, שפתחו בפניהם אופקים של תקווה חדשה ושל יציאה מן המשבר האישי והקהילתי – כל אלה חיזקו את ביטחונם העצמי, את זהותם האישית ואת יכולת עמידתם בפני אתגרים חברתיים ולאומיים. כאן טמון סוד הצלחתן של תנועות הנוער ויכולת השפעתן על התהליכים המואצים שאפיינו את יהדות מרוקו בתקופה גורלית זו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 24

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

קרא במקום לוי

יעקב דהן הגיע לעיירה מרוחקת. בבוקר, השכים לבית הכנסת. בשעת החזרה על העמידה, אחרי שהכהן עלה לברכת כהנים, עבר בין המתפללים וכנהוג לחץ את ידיהם. כשהגיע ליעקב נדהמו שניהם. הכהן השפיל את עיניו ומהר לעזוב את בית הכנסת. בתום התפילה ניגש יעקב אל הגבאי:

"האיש הזה שעלה לדוכן לברכת כוהנים אינו כהן! איך אתם מרשים זאת?״ ״מי אמר לך שהוא אינו כהן? זה עשר שנים שהתיישב אצלנו והוא עולה כול יום אל הדוכן ומברך את הקהל, ולא רק זאת…״ "מה עוד?״

״היות והוא הכהן היחיד, והיות שאין לנו לוי, יש לו כול פעם שתי עליות לתורה: קודם כול ככהן ואחר-כך אומרים לו: ׳מפני שאין לנו לוי, קרא במקום לוי.׳ יוצא שבסך הכול הוא עולה מדי שבוע שמונה פעמים לתורה, בזמן שהאחרים זוכים לעלות פעם אחת בכמה שבועות.״״

״אז דעו לכם שהאיש הוא נוכל, אני מכיר אותו, הוא אינו כהן קוראים לו מויזו אוטגרגוס.״ רץ הגבאי אל החכם וסיפר לו מה שנודע לו. מיד כינס החכם בית דין של שלושה, הזמינו את הנוכל ודנו אותו לקבל שלושים ותשע מלקות.

בהכנעה, פשט אוטגרגוס את חולצתו וגבאי בית הכנסת התכבד והצליף בו תוך כדי אמירת ׳והוא רחום׳ שלוש פעמים.

כשגמרו לתת לו את המכות, רצה אוטגרגוס ללבוש את חולצתו, אבל החכם ציווה: ״עוד שלוש פעמים ׳והוא רחום…׳״ ״למה?״ הזדעק האומלל. ״מפני שאין כאן לוי, קרא במקום לוי…״

יתום ר׳ שלמה-חי כנאפו

באחת השבתות, הגיע רבי דוד יפלח ל׳סלאת לקהל׳ שבמוגדור, להשתתף בשירת הבקשות. חבורת הפייטנים ישבה מסביב לשולחן גדול כשכוסות תה מהביל מונחות לפניהם. בראש השולחן ישב הפייטן הראשי, ה׳מקדם׳. התרגשות גדולה אחזה את הפייטנים ואת הקהל שבא לשמוע את השירה, כי רבי דוד נחשב לפייטן הגדול מכולם. ה׳מקדם׳ הושיב לידו את ה׳מאסטרו', וביקשו לנהל במקומו את השירה. רבי דוד החל לשיר ולחלק קטעי שירה לכול אחד מן הפייטנים, וכול פעם שהגיע לפייטן בשם ר׳ נחמן שהיה מאנפף בשירתו, דילג עליו.

לבסוף כשהגיעו ל׳קדיש׳ אמר רבי דוד לר׳ נחמן: ר' נחמן, בכבוד, קדיש, קדיש…״

ר' נחמן קם ממקומו ואמר בזעף: למה שאגיד קדיש? מת לי מישהו?״

בָּעָטָה שמעון רגב

כשהחכם נעדר מבית הכנסת, הגבאי משה פרץ מחליף אותו. פעם, כאשר נעדר החכם, החליט הגבאי להגיד דברי תורה במקומו, וכך הצהיר: בשבת שורה בביתנו השכינה וזה תודות לחמין שאנו אוכלים וההוכחה לכך היא: שכינה וחמין זה אותה גימטרייה!״ הקשה עליו אחד המתפללים:

איך יכול להיות? הרי האות הראשונה של המילה שכינה היא ש והיא שווה 300 כך שאות אחת של שכינה היא יותר מכלל האותיות של חמין שהן ביחד 108?״ ענה לו הגבאי: ״נכון מאוד, אבל מה עם הבטטות, הבשר, האורז והחיטה… ?״

כול הגודל הזה ר׳ מאיר עמר

כרך ענק בודד של גמרא היה בבית הכנסת. מעת לעת פתחו אותו ולמדו בו. כשבועיים לפני פסח, לקח השמש של בית הכנסת את הגמרא לביתו. למחרת, רצו ללמוד בגמרא ולא מצאו אותה. שאלו את הרב אם הוא לקח את הגמרא, והוא ענה בשלילה. שאלו את המשתתפים הקבועים בשיעור, גם הם לא לקחו את הגמרא. אז מי לקח אותה? אמר מישהו: ״אולי השמש?״

"השתגעת? מה יעשה בה השמש הוא בקושי יודע לקרוא…״ קראו לשמש ושאלו אותו והוא ענה להם: ״אני לקחתי את הגמרא.״ ״למה?״

״כדי לקרוא את ההגדה בליל הסדר…״ ״אבל אין בספר הזה הגדה של פסח…״ ״מה אתם אומרים! כול הגודל הזה ואין בו הגדה של פסח?״

תענית דבור ד״ר מאיר נזרי

בָּא-יָהוּ בא פעם אצל ידידו בארפוד. הלה אמר לו:

״אני מזמין אותך אלי בשבוע הבא.״ ״לכבוד מה?״ שאל בָּא-יָהוּ.

״נהיה כול היום בבית הכנסת, תשתתף אתנו בתענית דבור.״ ״מה עושים בתענית דבור?״ התמם בּאָ־יָהוּ.

"לא אוכלים, לא שותים, ולא מדברים.״ ענה לו ידידו.

"חְרָאם עְלִיכּ״ – אתה חוטא כלפיי – ענה בָּא יָהוּ, ״אני חי לבד בכפר הקטן שלי זֵרף ועד שאני בא פעם לארפוד לחפש לי חברה, אתה רוצה להרעיב אותי ולהפוך אותי לאילם?״

קְזְב קְזְב ר׳ שלמה-חי כנאפו

בשעה שרבי דוד יפלח היה שר את הבקשות ומגיע לקטע ׳חסין נושא', קטע מסובך ומפותל, ידע שידידו רבי דוד אלקיים שהיה בא בימים, לא יוכל לבצע אותו כהלכה, על-כן היה אומר לו בנוכחות כול המשתתפים בשירת הבקשות: ״קְזְב, קְזְב, – קצר, קצר – המחברים של השיר הזה הגזימו באמת, מי צריך את כול זה?״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 26

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר