הספרייה הפרטית של אלי פילו-נוער בסערה-אריה אזולאי
נוער בסערה
תנועות הנוער היהודיות במרוקו
אריה אזולאי
תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.
ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.
ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״
במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.
עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.
בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה
המרכיב העברי בספרדית־היהודית
המילים העבריות רווחות בספרדית־היהודית למאות. אותן שהן בסיסיות (כמו שמות המועדים וכדומה) הן ודאי עתיקות יומין. אחרות חדרו ברבות הזמן. אך גם בסוגיה זו, כמו בקודמת, מצב המחקר כיום עדיין אינו מאפשר כתיבת מילון היסטורי שיוכל ללמד אימתי נצטרפה כל מילה ומילה לאוצר המילים העבריות השאולות. ברי שמילה כמו ״אנוסים״ (למשל: ״לוס אנוסים קי סון לום דוליינטיס קי לי ראן אקומיר קוזאס אסורים״…) כלומר : האנוסים שהם סובלים, שנותנים להם דברים אסורים.
,הורתה ולידתה באירועים הדרמטיים של תקופה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. מילה כמו ״מזיקין(=שדים), עתיקה הימנה והיא שאולה מלשון התלמוד (ברכות ו ע"א) וקשורה בהוויי ובאמונות שרווחו בימי הביניים הקדומים. אך לרוב קשה לשחזר את הרקע ההיסטורי, שבו נתפתחו ביטוי או משמעות כלשהם. רק לעתים הביטוי שקוף עד כדי לרמז על זמנו ומוצאו. ביטוי מעין ״סומוס די אברבנאל״ במובן ״אנו מתייחסים לבית אברבנאל״ רקעו ההיסטורי ברור, והוא קשור במעמדו הרם של דון יצחק אברבנאל בבית המלוכה הספרדי, ובייחוסו העולה עד דוד המלך. ביטוי זה נתגלגל בשימוש אירוני ונאמר על אדם דל נכסים או עני ברוח, הרודף כבוד כאילו הוא מתייחס על בית אברבנאל.
לביטויים אחרים אפשר לכל היותר להציע השערה. ״פעמון״ ככינוי לאדם המדבר ללא הרף או לסכל המדבר גבוהה גבוהה, אפשר נתפתח עוד בספרד, בהיות היהודים בסביבה נוצרית, שפעמוני כנסיות צלצלו בה.
הבראיזמים ציוריים אחדים היו עשויים להיווצר בכל זמן, כגון אלה הקשורים בצורת האותיות בכתב העברי המרובע. למשל מ״ם סופית, המכונה על שם צורתה גם מ״ם סתומה, הפיקה,ביטויים מעין mem serrada (=מי״ם סגורה) או komo la sarrado mem (סגור כמו מ״ם) ככינוי לאדם ״סגור״, שקשה לחדור לכוונותיו, או לעקשן שקשה לחדור לליבו ולהשפיע על דעותיו. ביטויים אחרים אף גזרונם אינו ברור, על אחת כמה רקעם ההיסטורי. seftaray ככינוי ל״שבת שלפני יום הנישואין״, בעיני מרכוס, הריהו שיבוש מן ״שבת הפטרה״, כאומר ״שבת הפרידה מידידים וידידות״, אך זקני תיטואן יודעים מסורת אטימולוגית אחרת. לדידם הרי זו קונטמינציה מן ״שבת אבתראי״, כלומר ״השבת האחרונה״, אחרונה לרווקות, או שאחריה מתחתנים.
רוב המילים השאולות עבריותן ניכרת, בין שנשארו כצורתן העברית בטהרתה, בין שעיברו צורתן. המילה desmazalado (ביש מזל), מבוססת אמנם על המילה ״מזל״ אך צורתה נשתנתה מאוד, באשר נוספו לה צורנים בספרדית, התחילית לשלילה ־des, והסופית ado־ לתואר. מילים עבריות שעיברו צורתן והן נוטות כדרך נטיותיה של הספרדית, אף הן מרובות למדיי. דוגמה בולטת היא הפיכת שם עברי, כולל צורות הבינוני, לצורות פועל ספרדי(דנומינטיבי):malsinar מבוסס על ״מלשין״ בתוספת סיומת המקור ar־, והוא תנייני אפוא ביחס ל״הלשין״. אף ״מלשינירה״ צורה מעורבת היא, ומקבילתה העברית (הפוטנציאלית לשאילה) היא ״מלשינות״. מילים אלה, נטייתן על דרך הספרדית מלמדת שהן עוכלו עיכול גמור, ועשויות להיתפס בעיני דובר הספרדית־היהודית כמילים מקוריות בלשון. אף ״רחמיאר״(לרחם) ו״חמסיאר״(לחמוס, לרמות) ודומותיהן נוצרו בתוספת סיומת המקור הספרדית ar־. יש סבורים כי ״רביאר״ במשמעות ״לחנך, לייסר״, אף היא גזורה מן העברית ״רבי״, אולם יותר סבירה הגזירה מן הערבית ״רבי״ באותה הוראה ממש, ״לחנך, לייסר״.
החוקרים חלוקים באשר למספר המילים העבריות שקלטה הספרדית־היהודית. יש אומדים את מספרן בכשש מאות בלבד, ויש טוענים לכאלפיים. בגלוסר של בן־ עוליאל, המשקף את החכתייה (הלשון הספרדית שדיברו במגרב) של שלהי המאה התשע עשרה, מצא בן־טולילה2 שהיסוד העברי מגיע לכדי 18.5% מכלל אוצר המילים המובא שם. במילונו של בוניס נמנו בג׳ודזמו הכתובה על כל משלביה 4233 מילים, ביטויים, ניבים ושיבוצים עבריים.
מסתבר שבמאה השבע עשרה כמות העברית בתוך הספרדית המדוברת בצפון מרוקו הייתה רבה מאוד. רק כך אפשר להבין את דברי לנסלו אדיסון, הכומר בשירות הצבא האנגלי, שתיאר בשנת 1675 את מצב היהודים במרוקו, ואמר שהחינוך של הילדים היה מיוסד על העברית, וש״זוהי הסבה שבדברם מוריסקו וספרדית הם מערבבים בדבורם מלים עבריות, עד שלא קל להבין אותם״. תופעת הידלדלותה של העברית בספרדית־ היהודית, שהחלה מאמצע המאה התשע עשרה, בעקבות התגברות השפעת הצרפתית, הייתה ככל הנראה עמוקה יותר במזרח מאשר במרוקו, שכן מילים כמו suetar (לאחל מן repetar ,(souhaiter (לומר שוב, לעשות שוב, מן possedar ,(repeter (לרכוש, מן posseder) ודומיהן, שדחקו את מקבילותיהן הספרדיות במזרח, אינן ידועות בתיטואן למשל.
המרכיב הערבי בספרדית־היהודית
מנגד, במרוקו חדרו לספרדית־היהודית מילים רבות מן המוגרבית. מילים אלה נטמעו בדרך כלל בתוך דרכי התצורה הספרדית, כגון שנספחו להן צורני כינויי הגוף וכד׳. דרך משל מן ״סהל״ קל) –سهل- נוצר הפועל sahlear, להקל. משם התואר ״צח״(صح אימת, אישר) נגזר sahhear (לאמת, לאשר)(ולא כפי שהציע מרכוס,227 מן ״סחר״ سحر). מן ״סהר״ (سهرבילה את הלילה ער) נגזר sahrear, ״לקום באשמורת הבוקר, בשחר״(ולא כפי שהציע שם מרכוס, מן ״צבח صبح״ וכן qantear מן ״קנט״( قنط להשתעמם), wahsear מן ״וחש״ (وحشלהתגעגע).
היסוד הערבי שבספרדית־היהודית שבמרוקו, ״החכתייה״ בולט מאוד. מרטינז רויז' מבדיל בין הערביזמים שבספרדית־היהודית המדוברת לבין אלו שבשירה: אלו שבחכתייה חדרו מן המוגרבית המקומית ואילו הערבית שבשירה ממשיכה דווקא את הערבית האנדלוסית העתיקה.
אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר
דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת
הלהגים היהודיים באזור
- מחוז תאפילאלת הנמצא בדרום־מזרח מרוקו היו בו הרבה קהילות יהודיות קטנות במאות השנים האחרונות. העדויות על ישיבתם של יהודים בסג׳למאסה (Sigelmassa) עולות ומגיעות עד סוף האלף הראשון למניין הרגיל. בדורות האחרונים לישיבת היהודים בתאפילאלת ניתן לדבר על ארבע קבוצות של להגים:
א) הדרום: במרכזו מלאח תאפילאלת והעיירות הסמוכות לו על יד חורבות סג׳למאסה העתיקה, וכן הכפרים שישבו על יד העיירה ארפוד ( (Arfoudשל היום, כגון למעאדיד (l-m3adid) וכן הכפר זריגאת ( (Z-zrigat שבצפון האזור.
Arfoud היא ההגייה המדויקת של שם המקום; בפי צרפתים ובמפות צרפתיות נוהגת הצורה .Erfoud
- ;Z-zrigat יהודי כפר זה נודעו כמומחים באמנות העור: הם יצרו תיקים וארנקים מעוטרים ויפים במיוחד. כמעט כל יוצאי זריגאת שגרו בעיירה קצר א־סוק ־מיסודה בשנת 1927 עד לחיסול הקהילה בראשית שנות השבעים – המשיכו לעסוק במלאכה הנזכרת.
(ב) הצפון: במרכזו עמד מלאח קצר א־סוק, שתושביו עברו ברובם בשנות העשרים עד החמישים של המאה הנוכחית לעיירה החדשה קצר א־סוק Ksar-es-Souk),) הנמצאת כ־6 ק״מ דרומה מן הכפר הישן שנשא שם זה [שמה הוסב לפני שנים ל־א(ל) ראשידיה (; [(Rashidia כן כלל האזור את הכפר תיעלאלין ti3llalin) ואת העיירות ריש (r-Rish), גוראמה (Gurrama) ותאלסינת (Talssint) וכפרים אחדים בסמוך אליהם.
המלאח הישן של קצר א־סוק נחרב בפרעות בידי ברברים מן השבט איית מרגאד (Ayt-Merghad) בתשעה בטבת תרס״ח. שנה זו נתכנתה חסר״ת בפי אחד מחכמי המקום (כנראה רבי יהודה אלעסרי או רבי משה אלעסרי המכונה משה חזאן / Musi hszzan) רוב תושבי המלאח עברו בעקבות החורבן לשני כפרים ברבריים סמוכים: קצירת איית־מוחא־אועלי (Ksirt Ayt-Muhau3ili) ומוסקלאל (Musskallal) ; מעטים עברו לתיעלאלין ולריש, הנמצאים כחמישים ק״מ (הראשון) וכשישים ק״מ (השני) צפונה מקצר א־סוק. תושבי המלאח החרב המשיכו לראות את עצמם אנשי מלאח קצר א־סוק גם כאשר גרו בעיירה החדשה.
(ג) המזרח, ובו העיירה בודניב (Boudnib) וכפרים שהיו סמוכים לה.
(ד) המערב, ובו העיירות גריס (Ghriss, הידועה יותר בשם גולמימא Goulmimaותינזראר Tinzdad, המוכרת גם בשם פרכלא .Farkla
- עבודתנו מתרכזת בעיירה קצר א־סוק, שהוקמה בידי הצרפתים בשנת 1927. הללו העבירו לשם את יוצאי מלאח קצר א־סוק. במרוצת הזמן הגיעו לשם יהודים מכל כפרי המחוז ועיירותיה בשנת 1950 מנתה האוכלוסייה היהודית בקצר א־סוק כאלפיים נפשות בקירוב (ויש המדברים על 1800 נפש בלבד). שתי הקבוצות הבולטות בעיירה היו של יוצאי מלאח קצר א־סוק וצאצאיהם ושל יוצאי מלאח תאפילאלת וצאציהם ועמם גם כמה משפחות מבודניב, מזריגאת ומגולמימא. בדרך כלל החזיקו הנשים, כצפוי, בניב המקורי שבו דיברו בכפרי המוצא. ברשות הרבים שלט בעיקר הדיאלקט של קצר א־סוק, אך ניכרו בו גם השפעות אחרות ובכלל זה השפעות מערי המערב הפנימי פאס, מכנאס וצפרו. במאמר מפורט שכתבנו ג׳ הית ואני(הית ובר־אשר 1982) הבאנו תיאור דקדוקי מקיף של הניב העיקרי בתאפילאלת בדור האחרון לישיבת היהודים שם. המאמר כולל גם פרק על ההקטנה.- כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – בגלל קוצר היריעה נזכרו שם עניינים אחדים בקיצור נמרץ, ועניינים אחדים לא נזכרו כלל או רק נרמזו בדרך אגב. תכלית הבירור הזה לתאר את הסוגיה תיאור מלא.
ב. דרכי ההקטנה – בחינה מורפולוגית
כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – تصغير -אלו הם הדגמים , fu3al-fu3ay3il ודומיהם. גם בלהג שלנו משמשות תבניות המשתלשלות בעיקרן מהתבניות המקוריות בערבית עם גיוונים אחדים ושינויים שחלו במבנה הפונולוגי של הערבית בצפון־אפריקה; לענייננו חשוב להדגיש קווים בולטים בפונולוגיה של הערבית בצפון־אפריקה: שימוטן של התנועות הקצרות וקיצורן של התנועות הארוכות. בנושא שלנו גרמו גם תהליכים של היקש לשינויים בתצורת ההקטנה (התצגיר). להלן באות התבניות ששימשו בלהג(בלהגי) קצר א־סוק.
מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר
עמוד 134
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט
עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.
בלאו מציין שערבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.
מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.
אמת 1 – limit ,imit דבר נכון, ההפך משקר; אמתי:
- וּצָאבוֹ כְּלְלְּסִי אִמִת ־ [בדקו] ומצאו שהכול אמת
- דִי יִעָארְףְ לֵאִמִת וִיִעָארְף… = [אשרי] מי שיודע את האמת, ויודע [את התכלית של כל זה]
- כֵּלְמָא אוּתְלוֹם אַנָא חַק וּבְּלִאימִית – כל מה שאמרתי להם אני [הוא] אמת ואמת [־נכון ואמתי]
כפל הלשון — יסודות שווים או קרובים במשמעם המחוברים בדרך כלל על ידי ו׳ החיבור — משמש להעצים את התכונה. אמת מופיעה ליד המילה המקבילה חק, והוראתה אמת חזקה.
- לְחוּאָיְיְז דִי הוּמָא דְלְאֵמֶת וָאצִילִיְין מָא עָאבִּינְהָאס פִיהוּם = הדברים שהם אמתיים,־ [מילולית: של אמת] ועיקריים, איננו שמים לב אליהם
- לֵאֵמֵת הוּוָא… = האמת היא [מילולית: הוא] 6
- זָאוְו לְכְטָאבָא בֵלְאֵמֵת ־ באו השדכנים באמת [בניגוד לפעמים קודמות] [אוהב ה׳ באמת (ראה א-ה-ב), נבואת אמת]
יושר, צדק:
1) כֵּל מָא תְעְמָאל פִיּיָא תְעְמָאל בֵּלְחֵק וּבְּשְרַע דֵלְאִמִת = כל מה שנעשה בי [דהיינו כל העונש שקיבלתי] נעשה בצדק ובמשפט של אמת
- לְחוּאָיְיז דִי עְלָאס ווּקְּפָא דְנְּיִיָא הִייָא אִמִת.. = הדברים, שעליהם עומד העולם [מילולית: עומדת] הם [מילולית: היא]
לאמתו של דבר:
1) אֵמּמָא לֵאִמִת אַפִילוּ יִכּוּן רַשַׁע גַמוּר בֵתַכְלִית = אבל האמת [היא], אפילו יהיה רשע גמור בתכלית, [החזרה בתשובה מספיקה לו]
בלאמת הומא חסן = באמת הם [הרחובות עכשיו] טובים יותר [מאשר בעבר]
אמת הדבר imit haddabar (פ):
1) אִמִת הַדַבַר מְעָא רַב ־ אמת הדבר עם הרב [ז׳׳א נכונים דברי הרב]
2) אִמִת הַדַבַר מָא יִקְּבְּלוּנָא גִ'יר מוּוָאלִינָא ־ [למדינת ישראל הגיעו פליטי שואה ששום מדינה לא הסכימה לקבל אותם.] אמת הדבר, לא יקבלו אותנו אלא ״הבעלים״ שלנו [אלה שאנחנו שייכים אליהם]
אמת ויציב:
כְּלָאם רַבֵּינוּ אֶמֶת וְיַצִיב הָאד סִי כָּאמֵל חֵקּ ־ דברי רבנו אמת ויציב, כל זה אמת
אמתות – אמת: מֵדְהַהר פִיהוּם לָאמִיתוּת וְּלכְּלָאם סָאהֵל ־ בולטת בהם האמת והדיבור הפשוט
אמתי – 1 נאמן: בָּאיְיְן פְרָאנְסָא הִיּיָא וָאחֵד לְגֵנְס אַמִתִי… ויעזז ליהוד ־ [מהמשפט מסיקים] שצרפת היא עם אמתי [־נאמן]… ואוהב את היהודים
2 נכון, ממשי: הָאדָאךְּ לְבַחוּר כְּלָאמוֹ אַמִתִיים = אותו בחור דבריו אמתיים
[בזמנה האמיתי(ראה זמן), לגאולה האמתית והנצחית, הגאון האמיתי}
אנו – אנחנו:
בִיהָא חוֹבָה אַנוּ רוֹאִים לְעַצְמֵנוּ חְנָא לְקוֹמִיטִי… = לכן חובה אנחנו רואים לעצמנו, אנחנו, הוועד [, להגיד למשפחת הנפטר] / ע׳ 77.
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 116
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Nombreux sont les livres ecrits sur le Maroc. J'en signale deux : – Jean Celerier: Le Maroc, publie en 1939, contenant une Bibliographic importante. – Victor Piquet: Le Maroc, publie en 1917, distinguant deux periodes : la periode d’avant le Protectorat, pages 213- 256, et le Protectorat, pages 259-312.
Jamais je n’ai reussi a combler en moi le vide historique, en raison de mon absence du Maroc entre octobre 1956 et decembre 1959. L’Alliance Israelite Universelle s’appelle desormais Ittihad Maroc. La langue arabe est devenue obligatoire dans l’Enseignement et dans la Fonction Publique.
Le terme Wifaq date de fevrier 1956. Je suis encore a Marrakech et je crois dire aujourd’hui que je n’en avais pas entendu parler. Je frequentais a cette epoque un Club de Boxe situe du cote du cinema Eden. J’ai ete le seul juif et tous mes compatriotes marocains me traitaient avec amitie et gentillesse. Tous les soirs au cours de l’entrainement, je les entendais dire qu’ils ont assassine telle collaboratrice de la France. Bien des annees apres, j’ai eu l’occasion de rencontrer a Marrakech le fondateur de ce Club, dont le nom est Abd Eltif Boularbah’ Jazouli. II m’a offert un livre de poesie ecrit en arabe qu’il venait d’editer.
En 5ime du Cours Complementaire, nos professeurs de Francais ne nous ont jamais parle de Colette ni de sa mort a Paris en 1954. Pourtant cette romanciere parle de son voyage au Maroc dans son livre Prisons et Paradis, publie en 1932. Encore moins de Frangoise Sagan, une jeune romanciere, qui offre a la France «Bonjour tristesse» a la rentree scolaire 1954. Le succes de ce roman a ete fulgurant, un peu partout dans le monde. La France retrouve ainsi un peu de bonheur, alors ebranlee militairement au-dela de ses frontieres.
Je retiens de l’enseignement de nos professeurs de Francais deux poetes que j’aime beaucoup : Emile Verhaeren et Albert Samain.
La jeunesse doree de Marrakech, loin des soubresauts et des soulevements, envahissait les (terrasses des cafes, sirotant Judor, se regalant sans moderation de boules de glace multicolores et parfumees et de sandwiches achetes dans les epiceries du Gueliz. Le cinema hyper moderne et luxueux La Renaissance venait d’ouvrir, de meme la brasserie/cafe eponyme.
J’ai cherche la signification du mot Wifaq dans un ouvrage. Cf. Robert Assaraf: Une certaine Histoire des fuifs du Maroc, 1860-1999, Editeur Jean-Claude Gawsewitch, janvier 2005, pages 497, 647, 648, 660, 661, et passim:
« Pour les nationalistes, au contraire, le Maroc devait trouver au plus vite son independance pour participer efficacement et pleinement a l’effort de guerre allie. Aussi fut-ce une revendication d’independance qui donna son nom au nouveau parti, Hijb el-lstiqlal, le Parti de l’independance, fonde en decembrel943 a l’invitation pressante du sultan. Celui- ci, en tant que monarque de l’ensemble de la population, ne pouvait s’identifier a un seul parti, quels que soient ses incontestables merites. II devait d’etre le rassembleur, au-dessus des divisions et des partis. II incita done certains de ses partisans a elargir leur base et a s’ouvrir a d’autres tendances politiques meme minoritaires, sans negliger les israelites. […]
«Des son premier pas sur la terre marocaine, les apprehensions du sultan s’envolerent pour laisser place a la joie. Une joie debordante, celle de tout un peuple en communion totale avec son souverain legitime retrouve. De tout le Maroc, des dizaines de milliers de citadins et de campagnards s’etaient donne rendez-vous sur le parcours menant de l’aeroport au palais. Une foule compacte, enthousiaste, encadree avec efficacite par les militants de l’lstiqlal et du P.D.I. Rare moment de totale unanimite nationale, refoulant au second plan les souvenirs amers du passe, les differences ethniques et sociales. Meme la communaute juive, allergique par prudence aux rassemblements des foules, avait surmonte ses apprehensions pour etre largement representee, avec ses rabbins et ses notables, a ce memorable moment d’elevation spirituelle. Cette atmosphere presque mystique d’union et d’elevation trouva sa meilleure expression dans le discours du Trone, le dernier avant le recouvrement de l’independance, prononce par le sultan le 18 novembre 1955. […] L’lstiqlal, fidele au message de Sa Majeste, s’en tint aux resolutions integrationnistes adoptees au Congres extraordinaire du parti, en decembre 1995 : « Considerant que les israelites marocains sont des nationaux du pays dans toute !’acceptation historique et juridique du terme, il importe qu’ils aient la jouissance et l’exercice des droits et des libertes reconnus a leurs concitoyens musulmans, dans l’egalite la plus complete. Considerant que cette integration ne doit nullement porter atteinte a l’exercice de leur culte, ni a leur statut personnel. Demande que l’egalite de tous les citoyens marocains, sans distinction de classe ou de religion, soit hautement proclamee et consacree dans les textes de lois. Suggere au comite executif du parti d’encourager les contacts entre musulmans et israelites, d’organiser et de promouvoir des activites communes dans differents domaines afin de vaincre les prejuges absurdes et de favoriser au maximum un rapprochement reel et fraternel».
«Joignant les actes a la parole, l’lstiqlal crea, en fevrier 1956, une organisation pour le rapprochement judeo-musulman, le Wifaq (L’Entente), destinee a «encourager l’esprit de cooperation dans l’interet national ». Un tract en arabe, en judeo-arabe en lettres hebralques, et en francais, fut largement diffuse et proclamait: « Notre voeu le plus cher est de batir dans la joie et la concorde un Maroc nouveau, uni, libre et independant. Ensemble, unis de cceur et d’esprit, musulmans et israelites, nous menerons notre pays vers le progres, la prosperite et le bonheur. » […]
Temoin privilegie, le journaliste Victor Malka decrit cette «lune de miel» dans son livre «La memoire brisee des Juifs du Maroc», publie Aux Editions Entente a Paris en 1978, pages 22esq.
Jacques Dahan a preside a Rabat le Conseil des Communautes Israelites du Maroc de mai 1947 au 2 mars 1956, date de l’independance du Maroc. Dans son livre « Regard d’un Juif Marocain », publie a Paris en 1995 aux Editions l’Harmattan, pour apprendre l’Histoire des Juifs du Maroc (1927-1972), il ne dit rien du Wifaq. Pourquoi ? Je laisse le soin aux historiens de nous l’expliquer.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Page 41
טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית-יוסף שטרית
מערכים מורפו-פונטיים בערבית-יהודית של מכנאס.
נספח
טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית
ההערות הלשוניות המלוות כאן את הטקסטים מתייחסות בעיקר ליסודות העבריים והלועזיים המשמשים בהם, וכן לשימושים ולביטויים מיוחדים לערבית־היהודית במכנאם. מבנים ותבניות בשיח של יהודי מכנאס מתוארים ומנותחים במקום אחר.
- שיחה קצרה על הלשון של יהודי מפנאם
טקסט זה הוא קטע מתוך ריאיון שערכתי במכנאם בינואר 1997 עם שני דוברים טבעיים ילידי הקהילה, משה כהן (MC, מ) בן 71 ואלברט לוי AD , א), בן 70 בזמן הריאיון. הריאיון התקיים ליד חנותו של משה כהן.
al-hadra di maknas tvvila u-mahlula
MC: […] keil blad u-l-hadra djalha. al-hedra di fas ma-si f-hal l-hedra di meknas; al-hedra di sefro ma-si f-hal di fas
JC: al-hedra d-l-ihud f-hal d-el-msalmin?
MC: la! mbeddla, ma-si bazzaf.
AL: al-hedra djalna la plypar dy ta , zat man spanja. 1-ihud di zau men spanja «-b?au b-dik al-hedra djalhum
MC: l-ihudi i?ol: as ?olt?; al-mselm i?ol: as qolt? as gulti? U-hna n?olo: as ?olet?
AL: as habbet, a xai?
MC: al-hedra mahlula. kanu zman l-fasijin kanu ka itehku l-maknasijin, ka i?olo-lhum: a kezonijim [u-ka i?olo takezoniit]; ze?mat, hija l-hedra l-mahlula di meknas. […] takezonit” hija 1-hadra t-twila .
men hit kanu ka i?olo, ma kanu-s ka itthabbu: wahed ?bat el-?etta di fas ?al-lha: as f-femmek? Sa?a ?malt-lu: al-lhem!, u-b-as sadda femmha. za l-l-?etta di maknas ?mal-lha: as f- femmek? ?at-lo: al-lhem!. hija [tel?et] el-lham u-huwa ?abbah. hadak b-as ka itehku; hija b-as ze?mat, b-as al-hadra di maknas mahlula.
הלהג של מכנאם כולל מילים ארוכות ופתוחות
מ: […] לכל קהילה הלהג שלה. הלהג של פאס אינו כמו זה של מכנאס; הלהג של צפרו אינו כמו זה של פאם. יש: הדיבור של היהודים דומה לזה של המוסלמים? מ: לא! שונה, אך לא בהרבה.
א: הדיבור שלנו, ברובו, בא מספרד, מן היהודים שהגיעו מספרד ונותרו עם הדיבור שלהם.
מ: [לשאלה ״מה אמרת?״] היהודי אומר ?as ?olt והמוסלמי אומר as qolt? as gult?. ואנחנו אומרים ?as ?olets
א: [לשאלה ״מה אתה רוצה, אחי?״ אנחנו אומרים] ?as habbet a xai
מ: זהו הדיבור הפתוח. בימים עברו יהודי פאס צחקו ליהודי מכנאס ואמרו להם: אתם ה׳כזוניים׳ [ואמרו גם תאכְּזוניית], היינו הדיבור הפתוח של מכנאס [….] תאכזוניית היא הדיבור הארוך.
משום שאמרו ש[יהודי פאס] לא אהבו יהודי מכנאס] ולהפך. אחד תפס חתול של פאס ושאל אותו: מה יש לך בפה? אמר לו!el-lhem (=בשר) כשהוא סוגר את הפה. בא לחתול של מכנאס ושאל אותו: מה יש לך בפה? ענה לו: !el-lhem.. [נשמט לו] הבשר והוא לקח אותו. מסיבה זאת צוחקים, כאילו הדיבור של מכנאס פתוח.
טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית
עמוד 77
יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור-הגר הלל-כי״ח והשלטון הקולוניאלי
כי״ח והשלטון הקולוניאלי
״במידה שמדברים על ׳אליאנס׳״, כתב דיבון בדו״ח שלו, "יש לזכור עובדת יסוד אחת והיא: שמונים אחוזים מתקציבו משלמת הממשלה הצרפתית.״ בכותבו, ״הממשלה הצרפתית״, התכוון דיבון לפקידות הקולוניאלית מטעם הממשל הצרפתי־המקומי. נשאלת השאלה, מה היתה הזיקה בין מגמות השלטון וכוונותיו העיקריות לבין פעילותה של כי״ח? הנה, כך תיאר ריבון בראשית שנות החמישים את מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו כלפי היהודים:
■ הרושם שלי הוא כי לנציבות [נציבות – בצרפתית: Residence כינויו של הממשל הקולוניאלי, הנגזר מן המונח ״הנציב העליון״ (Resident General)] יש מדיניות די מתוכננת ומחושבת לגבי הישוב היהודי. מזה שנים שהיא מעודדת את תהליך ההשתחררות והקידום של הישוב היהודי בשטחי ההשכלה, הבריאות, החינוך המקצועי, ואף התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת. כשם שבשטח המוסלמי לא הצליחו הצרפתים להקים שכבת משכילים נאמנה – כן מטעמים מובנים ביותר הצליח ניסיון זה בקרב היהודים. במשך דור אחד הוציאו הצרפתים מסמטאות ומפינות נידחות במלות[מלאחים] אנשים מוכשרים ובעלי יוזמה והדריכום בכיוון השתחררות וקניית תרבות ודעת. בשכבה זו, אשר יש בה לעתים קרובות למדי תופעות של רגש נחיתות והתבטלות בפני הצרפתים, קיים אף מצד שני רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות.
לשם פיקוח על התפתחותו של הישוב מפתחת הנציבות את מוסד מועצת הקהילות, תוך כדי שמירה על השפעתה (לעתים מכרעת). מזכ״ל המועצה פועל מתוך שיתוף מוחלט כמעט עם השלטונות, וכן מנסה לכוון את הדברים לרצונם.
במקביל ליצירת מנהיגות חילונית ומתקדמת – נעשה מאמץ אף להקים דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם. המכשיר לעיצוב דור זה ודמות זו של הרב החדש – הוא בית הספר לרבנים ברבה[רבאט, בירת מרוקו.] אשר בו מתנהלים הלימודים בעברית ובצרפתית. שם מחנכים צעירים על בסיס הדת והמסורת ועל אף התרבות העברית החדשה (יש שם מורים מהארץ). בעת ביקורי בבית ספר זה נוכחתי בשיעורו של רב מישראל אשר לימד את ״אגרת קטנה" לח״נ ביאליק. החניכים מתמצאים במידת מה אף בתרבות צרפת. המגמה היא למנוע כל קיצוניות ופנאטיות דתית ולפתח רוח של סובלנות בהתאם לצרכי חברה מודרנית.
פעולה זו, להכשרת שכבות מנהיגות כרוחם בישוב היהודי, מלווה במעשי הפלייה לטובה של היהודים לגבי המוסלמים. בעוד ש־90־95 אחוזים מילדי ישראל נמצאים בבתי־ספר, אחוז הנערים המוסלמים הוא 15 בלבד. במועצת הממשלה אחוז היהודים הוא ללא כל יחס למספרם באוכלוסיה.
בשטח התחוקה, ארגנו בתי דין בקהילות הגדולות והוציאו את כל דיני האישות, הירושה, מן השיפוט של הפחות.[ המושלים המוסלמיים של המחוזות.] מדי שנה בשנה מתכנסים הרבנים לדון בבעיות משפטיות ולתקן תקנות ההופכות לחוקים המסדירים את חייהם. יו״ר בתי הדין מקבלים משכורת מהממשלה ונהנים מתשומת לב. כשהשתתפתי בוועידת הרבנים התרשמתי מאוד מנקיון ההופעה, הסדר, המשטר והשיטתיות שבדיונים. מתוך שיחות חשתי ברגש כנה של שביעות רצון והערכת תשומת הלב המופנית אליהם.
בשיחותי עם אנשי הנציבות האחראים לשטח זה, הביעו אלה את רגש הסיפוק הרב בתרומה שתרמו לקידום הישוב היהודי. לא פעם הזכירוני שמנהיגי הקהילות המתמצאים בחברה האירופית ובקיאים בספרות ובתרבות כללית – אבותיהם עדיין שוכנים במלות.
(דיבון, 7953 , עמודים 75-74)
אפשר להתרשם בנקל שדיבון, השליח הישראלי־הציוני, גילה הערכה למדיניות שנקטו הצרפתים במה שקשור למיעוט היהודי במרוקו; מדיניות, ״די מתוכננת ומחושבת״ שבאה לקדם את היהודים, או לחילופין – לעודד בקירבם רפורמות ברוח מודרנית. מכאן משתמע אינטרס להתערב בחיי הציבור היהודי המסורתי ולעודד בו שיפורים מודרניים, אינטרס שהיה משותף הן לשלטון הקולוניאלי והן לעיליות היהודיות הבתר־מסורתיות, הרפורמיסטית־המערבית והציונית. עם זאת, כשמעיינים במטרות המדיניות הממשלתית, מתברר שהמגמות המשותפות לכי״ח ולשלטון הצרפתי לא התמצו במודרניזציה גרידא, אלא במדיניות שעודדה את הנאמנות לצרפת ואת חיזוק שלטונה במרוקו. דיבון כתב על ״התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת״, על נטיעת "רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות״; על חיזוק ״הפיקוח על התפתחותו של הישוב (היהודי)״; ואפילו על הקמת "דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם (של הצרפתים)״. אם נרצה, נחשפת כאן ביקורת, או הסתייגות של הדיפלומט הציוני.
השפעת כי״ח על ילדי המלאח
עד כמה השפיע הזרם הפרו־צרפתי בהנהגה היהודית על תהליכי השינוי של יהודי קזבלנקה ניתן ללמוד מהצצה נוספת לעולמה של משפחת אטדגי. תחילה, לא היתה למשפחה זו, כמו למשפחות אחרות במרוקו, כל זיקה לצרפת. אביו ואמו של ארמנד לא למדו בבית־ספר ולא ידעו קרוא וכתוב. אמו, כפי שקראנו, עבדה בנעוריה בחנות שבעליה צרפתים ושם קלטה מעט מהלשון הצרפתית. אגב, על רקע זה, מספר ארמנד – היא הבינה כמה חשוב לקרב את בנה לעולמם של הצרפתים, שליטיה החזקים והנאורים של המדינה ואף העניקה לו שם צרפתי ללא ידיעת אביו שהכירו רק בשמו העברי, עמרם.[ באחת מהתקפות הטרור בעיר חש האב לבית־הספר כדי לקחת את בנו הביתה ואז גילה לתדהמתו שאין בכי״ח ילד הרשום בשם עמרם אסדגי, אלא בשם ארמנד בלבד.]
ארמנד־עמרם הוא הראשון בבני המשפחה שקיבל אפוא חינוך מסודר, תחילה בחדר מסורתי בתחומי המלאח ואחר־כך בבית הספר של כי״ח הסמוך למלאח. תיאור שהעלה בכתב עשוי ללמד כיצד קרה שכבר בגיל צעיר השפיע בית־הספר על שינוי דיוקנו שלו ביחס לסביבתו היהודית.
בקטע הבא, מופיע תיאור ההתרחשות ברחוב ספי, בבניין שבו התגוררה משפחת אטדגי, וממנו נוכל ללמוד על מערכת יחסים סבוכה בין היהודים, הצרפתים והמוסלמים בקזבלנקה כמה שנים לפני קבלת העצמאות המרוקנית. ובכן, מדי שבת אחר־הצהריים נהג אחד השכנים היהודיים, מוסא, לערוך בחדרו פגישה שהשתתפו בה חבריו לבניין ולאמונה.
■ בחדרו של מוסא מפגש הדיירים של מוצאי שבת נמשך מעבר למשך הזמן הרגיל. נוכחים בו אשתו סימי, אסתר, אמא ואני. מוסא מבקש ממני לקרוא את אשר כתוב מתחת לתמונה המופיעה בעיתון והמראה את הסולטן מוחמר בן יוסוף יורד ממכונית מהודרת לבוש גלביה לבנה. בניגוד לאווירה העליזה השוררת במפגשים, הערב אני חש סימני מועקה בחזותם של הנוכחים. המלים שמתחת לתמונה קשות לפענוח. איכשהו אני מצליח לתמצת את המאמר ״עקב פעולתו האנטי־צרפתית ודרישתו לעצמאות, הסולטן ובני משפחתו מובלים לאי מדגסקאר״. ״איפה זה מגדה סקר״ שואלת אסתר. אפילו מוסא, שיודע הכל אינו יודע איפה זה מדגסקאר.
"מה זה חשוב איפה זה מגדה סקר? עצמאות הם רוצים. ממתי היתה עצמאות לערבים? בלי הצרפתים המדינה הזאת תראה בדיוק איך שהיתה לפני בואם: אי יציבות, רעב מגיפות. […] אני מודה שהגלייתו של הסולטן היא טעות גסה. המוסלמים אוהבים את מלכם שהוא צאצא של הנביא. יש לי הרגשה שזה יגמר ברע לצרפתים.״
״למה אתה לא אומר שגם אנו היהודים אוהבים את הסולטן?״ מעירה אסתר.
"מחר״, מתערבת סימי הפוחדת מבעלה. ״המדינה הזאת היא של המוסלמים לא שלנו. ומי חי בה טוב? אנחנו.״
מוסא מסכם בכעס את הדיון הקצר: ״המדינה הזאת היא של הצרפתים״.
מיהם בכלל הצרפתים האלה? אני מכיר אותם מהספרים. את שפתם אני יודע. גיבוריהם המ גיבורי. הם לוחמי החופש ורודפי הצדק. עם זאת אני לא מכיר אותם. דתם היא סוד כמוס בשבילי. דרך הספרים אי־אפשר להכיר הכרות אמיתית את האנשים ומעל לכל את דרכי מחשבתם. אני רואה אותם בימי ראשון נכנסים לכנסייה הספרדית גברים, נשים וילדים לבושים במיטב שמלותיהם, ורשת דקיקה מכסה את פניהם. הם מחזיקים בידם ספרון קטן בכריכה מוזהבת. מה שראיתי בפעם היחידה ששכחו לסגור את שער הכניסה ממשיך להעסיק את דמיוני הפורה: בחצר הפנימית השופעת צמחייה עומד פסל גדול של אשה פניה היפות והמיוסרות עוררו בי רגשות של הזדהות עם דמותה של האם המושלמת. וליד הפסל צלב גדול מברזל ועליו איש המוצמד אליו בעזרת מסמרים גדולים.
איש מיוסר ועל ראשו כתר קוצים. המחשבה שהייתי רוצה לעזור לו ולהורידו מהצלב הזה חלפה לרגע במוחי אלא שמיד נזכרתי שזהו ״כריסטו״, השם שמעורר בנו חלחלה. האיש שאסור להזכיר אפילו את שמו, או לצפות בדמותו. הכניסה לכנסייה היא עבירה חמורה.
את הצרפתים אני רואה בעיר. באזור פארק המשחקים, בכל־בו ״גלרי לפייט״ המהודר. אני רואה שוטרים ואנשי ממשל, ובכל זאת אני לא מכיר אותם מלבד אולי את הבעלים של ״סינמה אימפריאל״, הצרפתי המבוגר המעשן בשרשרת, המחלק מלות נימוסים ומגלה התעניינות בילדים המבקרים בקולנוע שלו.
(אטדגי, חלק א, פרק 21)
יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל
כי״ח והשלטון הקולוניאלי
Je me souviens-Dora Coriat-Extraits d’un manuscript
Dora CORIAT
Je me souviens
Extraits d’un manuscrit
Je tiens a remercier Catherine Courson et mon mari Emile Corneau qui ont genereusement dome de leur temps pour taper ce manuscrit.
Je remercie M. Sidney Corcos pour ses encouragements et ses efforts pour diffuser ce manuscrit.
Je remercie Mr Asher Knafo, editeur de 'Brit' d'avoir reserve une place a ces memoires dans ce numero de 'Brit'!
En hommage a ma mere, Dora Coriat
Gladys Corneau
PREMIER VOYAGE A LONDRES
Les souvenirs de mon enfance s’estompent de plus en plus. Je realise qu’a force de ne plus en parler avec mes chers Parents qui ne sont plus, ils ne me reviennent plus aussi facilement a 1’ esprit. Je vais essayer d’ecrire au fur et a mesure des possibilites de ma memoire certains faits. Pour moi, peut etre, pour mes filles, qui sait? Cela pourra peut-etre interesser mes petits fils qui m’aiment tant.
A l'age de deux ans, maman et papa m’ont emmenee a Londres. II y a quelques annees encore je revoyais plusieurs scenes de cette "aventure" il n’en reste qu’une ou deux a relater. Un soir au theatre: beaucoup de lumieres, de monde, et ce qui me frappe surtout, le rideau sur la scene avec un immense chien vert aux yeux ronds et noirs. Maman m’a dit bien plus tard la difficulte qu’elle avait eue a me faire admettre si jeune dans ce theatre. Devant mon minois eveille et ma sagesse, voyant que nous etions des touristes ils permirent cette derogation terrible en Angleterre. A l'epoque j’etais tres brune avec de longs cheveux noirs et des franges coupees au ras de mes sourcils.
Un autre jour, je nous vois dans une rue de Londres , un vieux cousin de Papa nous aborde, neglige dans sa tenue, une barbe poivre et sel, hirsute bref, donnant nettement une impression de salete. Maman voit bien que je ne veux pas saluer, est embarrassee. Je me tourne alors vers elle et lui dis: «Est-ce que ce monsieur s’est lave aujourd’hui?» Vous imaginez la tete de Maman.
Marrakech
A Marrakech plus tard une promenade avec Maman, a dos d’ane, sur ma magnifique selle anglaise, achetee specialement pour moi, je vois une immensite de terrain (je crois l’avoir situe plus tard) Maman et moi hurlant pour entendre l’echo nous retourner nos voix.
Les soirs d’ete nous montions prendre l'air a la terrasse. Les terrasses marocaines se touchent entre elles, et ne sont separees que par des murettes, tres basses, que l’on enjambe tres facilement. Ceci permet aux voisines de se rejoindre et bavarder de temps en temps. Mais ce qui nous enchantait vraiment c’etait le spectacle des cigognes dans leurs nids. Les saluts du male y revenant, les claquements de bec, les renversaient en arriere pour un profond salut. Ces vols gracieux, ces silhouettes blanches et noires se detachant sur le beau ciel bleu, ces remparts rouges, de cette couleur de terre brulee speciale au sud marocain, ces couchers de soleil flamboyants, sont des spectacles a jamais graves en nous.
Quelques mots sur notre premiere maison a Marrakech: une ancienne demeure, comme toutes celles de la ville, carrees, avec au centre un ciel ouvert protege tant bien que mal de la pluie, par des auvents autour des verandas interieures. Le rez- de-chaussee etait reserve aux bureaux et entrepots de commerce de Papa. Une enorme balance etait accrochee a un angle. Combien de fois Elza et nos amis sommes montes sur ces grands plateaux pour nous balancer! L’odeur des amandes, du the, du sucre montait vers nous. Je la sens encore.
L'etage comprenait 5 pieces, une cuisine, une salle de bain (unique a Marrakech a l'epoque). On accedait a cet etage par un escalier tournant garni de beaux azulejos colores espagnols, on debouchait alors sur les verandas. Leurs balustrades etaient garnies de beaux pots de faience espagnole, plantes de fleurs de toutes sortes, de plantes grimpantes qui egayaient tout l’ensemble. Des canaris dans de belles cages dorees, chantaient a longueur de journee. Je n’oublie pas aussi une belle horloge noire a bords denteles, incrustee de nacre et son cadran emaille garni de belles fleurs de couleurs vives. Cette pendule est espagnole. Je suis allee a San Sebastien et j’en ai vu partout et aussi chez les antiquaires. (Qu’est-elle devenue? Je ne me souviens pas de 1’avoir vue a la villa, peut-etre a la cave avec tous les restes de cette maison?)Le soir j’etais sensee me coucher a 8 heures. Apres diner, Maman, Papa et moi faisions quelques tours de veranda pour nous degourdir apres diner. Chaque fois je suppliais Maman de me laisser 5 minutes de grace, les aiguilles toumaient inexorablement et j’allais me coucher.
Les chambres donnaient toutes sur ces patios. En arrivant a l’etage, tout de suite a droite, se trouvait le salon, seule piece carree de la maison. Meublee d’une fagon assez rococo et parfois naive, d’abord le beau tapis anglais vert avec de-ci dela, ses couronnes de roses d’un ton un peu plus clair, aux fenetres des rideaux de velours d’Utrecht d’un vert sombre assorti au tapis. Un splendide canape anglais et deux fauteuils. La belle « zafania » d’un cote, de l'autre cote une vitrine faite par notre brave ebeniste Habib (sorte d’armoire vitree qui nous a suivi a la villa et ou Elza avec son adresse formidable avait installe une maison de poupees complete meublee par elle et les poupees habillees par elle, sur le cote une petite cage en carton et des ficelles formaient un ascenseur puisqu’a part le rez de chaussee il y avait deux etages). Dans cette vitrine, tout un adorable brie a brae se melangeait avec de fort belles pieces d’argenterie. Une table vitrine en acajou anglais, de ravissants gueridons anglais toujours en acajou, 6 ou 7 fort belles chaises et quelques chaises musicales 2eme Empire noir et or. Beaucoup de tableaux, de photos, des peaux de panthere par terre et un gros ours en peluche blanche sur ses 4 pattes qui faisait L admiration de tous nos visiteurs arabes grands caids et chefs arabes dont je parlerai apres. Puis presque au seuil de la piece un immense plateau blanc, au centre duquel une espece de boule que Ton remplissait d’eau de rose et dans laquelle par le meme orifice se trouvant en dessous on pompait de Pair, on tournait une petite cle et l’eau de rose jaillissait a une hauteur d’un metre du sol.
A gauche du salon, un grand balcon donnant sur notre petite me. En face, deux fenetres desquelles on voyait la Place des Ferblantiers et un vieux cimetiere arabe. Ceci me rappelle les enterrements arabes qu’on y voyait, le corps dans un linceul blanc, parfois recouvert d’un beau tissu de soie, ballottant a droite et a gauche a cause de la marche acceleree des porteurs, et la belle priere des morts musulmans, chantee bien a l’unisson par les porteurs et les suivants « Allah, Allah Mohammed rassou li Allah ». A droite, un salon aux meubles d’osier peints en rose! Plein a craquer d’objets vieillots. J’ai les photos de ces pieces, a leur vue, je suis partagee entre l’envie de rire et de pleurer! Dans ce salon, je m’en souviens encore fort bien, nous avons recu une fois, des voyageurs arrivant de Casa, ils etaient tres fatigues et je me vois encore disant a Juanito Ausaldo (un de nos visiteurs) « Sit down properly ». J’entends encore les exclamations honteuses de Maman, les fous rires de toute l'assistance. Apres 49 ans, certains souvenires reviennent.
Dora CORIAT
Je me souviens
Extraits d’un manuscript
תנועות הנוער היהודיות במרוקו-ד״ר חיים סעדון
תנועות הנוער היהודיות במרוקו
ד״ר חיים סעדון
בשנות השמונים, בשקט ובצנעה, התכנסו, אחת לשנה, בוגרי תנועות הנוער הציוניות בצפון־אפריקה ביער בן שמן. זו הייתה היכרותי הראשונה אתם. ידידי רפאל בן־ אשר ז״ל מכפר מנחם היה היוזם והמארגן של מפגשים אלה. במסגרת מחקרי על הציונות בתוניסיה נפגשתי איתו פעמים רבות ונעזרתי בעושר ידיעותיו ובזיכרונו יוצא הדופן. הוא הזמין אותי למפגשים אלה ביער בן שמן. הייתה זו עבורי חוויה מעצבת. יהודים מצפון־אפריקה ללא תחושות קיפוח, חברי קיבוצים ועירונים, גאים בעשייה בכל תחומי החברה הישראלית. הצער היחיד שביטאו היה כי החברה הישראלית לא מכירה את סיפורם, את תרומתם לקהילות שבהן חיו ולחברה הישראלית. לימים, כאשר בגרתי והעמקתי לחקור בתופעה זו הבנתי את חשיבותה ונתתי לכך ביטוי במחקרי. נפגשתי עם לא מעט חניכי תנועות נוער בצפון־אפריקה. עקבתי אחריהם בארץ. למדתי בשקיקה את סיפור חייהם, את ההתלהבות האידיאולוגית שאחזה בהם ואת השאיפה להגשמה אישית ולאומית. בכל פעם חזרתי ומצאתי את עצמי שואל: למה סיפורם עדיין לא סופר?
כאשר הציע לי אריה אזולאי להיות מנחה בעבודת הדוקטוראט שהוא מתכוון לכתוב במכון ליהדות זמננו היססתי. הנושא שהוא הציע היה טוב וחשוב מאוד אך הצריך השקעה רבה שהנעלמים בה רבים. הצעתי לאריה לשנות את הנושא ולחקור את התקופה שהוא היה בין מעצביה. לאחר מחשבה והתייעצות עם פרופ׳ מיכאל אביטבול הסכים מר אזולאי לשנות את הנושא. נראה היה כי סלולה הדרך לחשוף את סיפורן של תנועות הנוער הציוניות והיהודית במרוקו. בכך יכול היה אריה אזולאי לסגור מעגל הן כאחד מעמודי התווך של פעילות תנועות הנוער במרוקו והן כהיסטוריון המתעד את הפעילות ונאלץ לכפוף את זיכרונותיו והתלהבותו לכללי המחקר ההיסטורי.
מאז עלייתה של יהדות מרוקו לארץ לאחר הקמת המדינה היא נאבקת בדימוי שהודבק לה כיהדות פרימיטיבית ולא פרודוקטיבית שמהווה סכנה לתרבות שהתפתחה בארץ ושתגרום ללבנטיזציה של החברה הישראלית. דימויים אלה מקורם בראש וראשונה בבורות של הגורמים האחראים על העלייה ועל הקליטה ובדעות קדומות שלא היו נכונות אז כמו היום. גם לאחר שנים כה רבות של עצמאות מדינית ושל
מחקר מדעי ענף ופורח בתחומים רבים המאפיינים את יהדות מרוקו נראה כי החברה הישראלית עדיין לא מכירה מספיק את עברה של יהדות מרוקו ואת עושר תרבותה. התרומה של מרוקו לתהליך השלום, הפתיחות של המדינה לטיולי ישראלים ברחבי המדינה, השמירה על אתרים יהודים במרוקו ועוד, הביאו לשינוי מסוים ביחס החברה הישראלית אל יוצאי מרוקו. גם החברה הישראלית השתנתה. היא בוגרת יותר, רגישה יותר ופתיחותה לשמוע ולהכיל רבה יותר. מחקרו של אריה אזולאי רואה אור בתקופה שבה הסיכוי שיתקבל בחברה הישראלית ויאיר פן נוסף, פחות מוכר של יהדות מרוקו, סיכוי זה הוא רב.
תפקידו של ההיסטוריון הוא לנסות לבנות ככל האפשר את הנרטיב ההיסטורי המדויק ביותר האפשרי, לנסות להבין אותו בהקשריו המקומיים הנכונים ולהעמידו בפרספקטיבה היסטורית. אכן, במחקרו של אריה אזולאי על תנועות הנוער היהודיות במרוקו יש מכל זה. נבנה נרטיב היסטורי טוב המוצג בהקשריו השונים. בכך הועמד לרשות הציבור סיפור מרתק על צעירים יהודים במרוקו שהתארגנו במסגרות של תנועות נוער וניהלו פעילות חברתית וצופית. צעירים חדורי אידיאולוגיה ציונית שתרומתם להבנת החברה היהודית במרוקו ותהליכי השתלבותה בחברה הישראלית חשובה ביותר.
מעט נכתב עד כה על נושא זה. שני המחקרים החשובים על תנועות הנוער היהודיות נכתבו על ידי פעילים בתנועות אלו. דליה בנג׳ו כתבה עבודת מאסטר כבר בשנת 1986 על תנועת ״צעירי ציון״ במרוקו. ד״ר יצחק אברהמי, פעיל בתנועת הנוער ״צעירי ציון״ בתוניס, מראשוני העולים לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה וממקימי הגרעין הצפון־אפריקאי ברגבים, הקים את המרכז לחקר התנועה הציונית החלוצית בארצות האסלאם. המרכז, שהוקם ביד טבנקין, היה אבן שואבת לפעילות של בוגרי תנועות הנוער במפגשים, בעדויות שהותירו ובפרסומים שראו אור. כוונתי בעיקר לסדרת החוברות ״נוער בין עולמות״ שהתפרסמו בעקבות כינוסים אלה. לא פלא הוא שחברי תנועות הנוער מתעדים יותר ויותר את פעילותם בתנועות. כאלה היו ספרה של אמירה פרלוב על סם אביטל ז״ל וכזה הוא ספרו של שלמה דודו יבדל״א. הריחוק מתקופת הפעילות, פרק החיים שבו הם נמצאים והרצון לשמר את זיכרונות התקופה הם הגורמים העיקריים לפרץ של ספרי זיכרונות. ספרו של אריה אזולאי, המבוסס על עבודת הדוקטוראט שכתב הוא בעצם המחקר המקיף הראשון על תנועות הנוער במרוקו. התשתית המחקרית מבוססת על היעוד ארכיוני רב ועל ראיונות אישיים עם פעילים בתנועות אלה. בכך הופך מחקרו של אריה אזולאי למחקר בסיסי וחשוב לתיאור התופעה ולהבנתה.
לתנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו חשיבות רבה. הן היו בראש וראשונה מסגרת לפעילות מסוג חדש של נוער יהודי ששילב לרוב בין הערכים החדשים (צופיות, מחנאות, יציאה לטבע, אחריות חברתית ומוסרית) עם ערכים יהודיים ו/או
ציוניים. תנועות הנוער היו מסגרת לאינדוקטרינציה ציונית. בהן נלמד לראשונה על הציונות באופן שיטתי תוך התאמת עומק הלימוד לגיל החניך בתנועה. תנועות הנוער היו מסגרת לשילובן של בנות בעשייה הציונית ולימים גם בהנהגה. בשונה מהפעילות הציונית המקובלת הייתה הפעילות הציונית בתנועת הגוער בעלת מחויבות אישית ותנועתית מרובה שהבטיחה את רציפות הפעילות של התנועות וחיזקה את כוחה של התנועה הציונית.
במרוקו היו לתנועות הנוער הציוניות חשיבות רבה בעשייה הציונית. חבריה, אלי אוחיון וסם אביטל, היו ממארגניה של העלייה הבלתי־לגאליה הראשונה מצפון־ אפריקה בשנת 1947 כאשר אלפי מעפילים ממרוקו חצו את הגבול לעבר אלג׳יריה כדי לעלות באוניות של ״המוסד לעלייה ב׳״. הייתה לתנועות אלה חשיבות רבה גם בתקופת העלייה החשאית ממרוקו. המושגים ״שלוחת בלט״ או ״שלוחת מחול״ ידועים זה מכבר לחוקרי התקופה כמו גם לפעילותה. תנועות הנוער הציוניות לקחו, כפי שמראה זאת אריה אזולאי במחקרו, תפקיד חשוב בארגונה של הקהילה היהודית לקראת עלייתה לארץ.
תנועת ״עודד״ שהוקמה בשנת 1962 ביטאה יותר מכל אה השינוי שהביאו תנועות הנוער הציוניות במרוקו ואת החשיבות שלהן בחברה הישראלית. תנועת ״עודד״ שמה לה למטרה להביא לעלייתם לארץ של אליטת חברתיות שיהיו מעורבות בחברה הישראלית ויתרמו להתפתחותה ולשגשוגה. דמויות כמו רפא בן־שושן, אלי אלאלוף, מרדכי אלגרבלי, אלי דיין ועוד רבים אחרים היו לשם דבר של תרומה להשתלבות בחברה הישראלית ולעשייה. אריה אזולאי הוא אחד מאלה ששילבו בין הנהגת תנועת ״הבונים״ במרוקו לבין פעילות ציבורית מרתקת בחברה הישראלית כשליח עלייה, כמנהל בית ספר וראש העיר אשדוד.
נוער בסערה-אריה אזולאי
La famille Benhamou-Debdou-La branche Fofo
La famille Benhamou-Debdou-La branche Fofo
La famille Fofo est un nom de famille prestigieux evoque dans l' Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhamtha, vol. 1, p. 137), et dans les archives communautaires.
־־ 1–
Rabbi Yossef Benhamou (surnomme Fofo)
Ce rabbin fut une figure charismatique, un esprit lucide et un bienfaiteur notoire. Ses enfants se nomment:
Chlomo 2
Chmouel 3
Aharon 4
Avraham 5
Massod 6
Nouna –
– 2 –
Rabbi Chlomo Benhamou Fofo
Cette personne fut un briilant erudit, un grand maitre de la Torah et qui fut pourtant d’une grande humilite. II fut sobre et accorda une grande importance aux details les plus infimes de la tradition. Ses enfants furent:
Yossef 7
Moche 8
Saida –
Louiha –
Rabbi Chmouel Benhamou Fofo
Tout a la fois modeste et brillant, cet homme aspira intensement a la pratique des bonnes oeuvres et surtout a celle dc la charite. Son fils se nomme :
Yossef 9
– 4 –
Rabbi Aharon Benhamou Fofo
Ce personnage fut un homme aux vertus nobles, qui cultiva particulicrement le courroux de l’EterneL. Le non de ses enfanrs fut:
Yossef 10
Moche 11
Massoda
Simha….
Esther….
Rabbi Avraham Benhamou Fofo
Cet homme raffine et delicat n’a pas laisse de progeniture.
Rabbi Massod Benhamou Fofo
Cet hommc fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Le nom de ses enfants est:
Avraham 12
David 13
Yaakov 14
Rabbi Yossef Benhamou Fofo
Ce rabbin fut un parangon de vertu, de probite et un homme prodigue. II pratiqua la Hafsaka. Ses enfants se nomment:
Chlomo 15
ChmoucI 16
Saadia 17
Aharon 18
David 19
Nouna –
Myriam –
Esther –
Stouna ־
Simha –
Rabbi Moche Benhamou Fofo
Ce rabbin fut un homme rempli de bienveillancc et plain de consideration pour les erudits. Son fils s'appelle :
Avraham
-9-
Rabbi Yossef Benhamou Fofo
Cet homme consacra route sa vie au service de la religion. II exerca le metier de Chohety de Mohel, de Hazan de grefficr et d’instituteur. II fut egalement le rabbin de la communaute de Nador, car ce fut un sage notoire. Le nom de ses enfants est:
Chmouel 20
Aouicha ׳־
Maha –
Louiha ־
Rabbi Yossef Benhamou Fofo
Cette personne fut fidele, devouce et elle observa la religion. Le nom de son fils est:
Moche 21
Rabbi Moche Benhamou Fofo
Get hommc fur un etre rempli de bienveillancc et plcin dc consideration envers les erudits. Le nom de sa fillc est:
Aicha ־
-20-
Rabbi Chmouel Benhamou Fofo
Il fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Ses enfants se nomment:
Shlomo 25
Abraham 26
Louna –
Mazal ״
Esther –
Rabbi Moche Benhamou Fofo
Ce rabbin fut un sage Eminent. Instituteur et rabbin au village dc Guercif, il a rendu de precieux services a sa communaute. II est l’auteur des livres Yssma’h Moche ct Yossod Habinyan. Ses enfants sont tous vivants.
La famille Benhamou-Debdou-La branche Fofo
פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון
אמריקה
הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן. הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים. העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים. בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד. הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש. יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים. מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.
כדורי בשר(אלכוורי)
חומרים (ל־8-6 מנות)
1 ק״ג בשר 1
1 תפוח אדמה
1 בצל
5-4 גבעולי פטרוזיליה קצוצה
1 ביצה
3 כפות שמן
- כפות מים
תבלינים
1/2 כפית פלפל שחור
1/2 כפית כמון
1/2 כפית זנגוויל
1/2 כפית קינמון
1/2 כפית פפריקה מתוקה
1/4כפית כרכום
1/6 כפית מוסקט מגורד
1/2 כפית מלח
אופן ההכנה
טוחנים את כל החומרים, מוסיפים את כל התבלינים וכן את הביצה, השמן והמים, מערבבים, ועושים כדורים, מניחים לשעה שעתיים כדי שהתבלינים ייטמעו בבשר. מטגנים במחבת על שמן או על האש.
אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.
כדורי בשר עם רסק עגבניות
חומרים (ל־8-6 מנות)
1 ק״ג בשר
1 תפוח אדמה
1 בצל
1 ביצה
- צרורות פטרוזיליה קצוצה
3 כפות שמן
- כפות מים
תבלינים
1/2כפית פלפל שחור 1/2כפית כמון 1/2 כפית זנגוויל 1/2כפית קינמון כפית פפריקה מתוקה 1/4 כפית כרכום 1/6 כפית מוסקט מגורד 3/4 כפית מלח
רסק עגבניות חומרים
8-6 עגבניות 1/2 כוס שמן
4 שיני שום חתוכות דק 1/2 פלפל ירוק חריף חתוך דק
תבלינים לרסק
1/4כפית כרכום 1/2 כפית פלפל שחור 1/2 כפית פפריקה 1 כפית סוכר 3/4 כפית מלח
אופן ההכנה
טוחנים את התפוח אדמה ואת הבצל המקולף מערבבים עם הבשר ושאר החומרים והתבלינים ומשאירים לנוח להכנת הרסק שמים את העגבניות במים רותחים ל-10-5 דקות מקלפים וטוחנים
מבשלים את רסק העגבניות יחד עם החומרים והתבלינים המיוחדים לו למשך שעה
מניחים את כדורי הבשר בתוך הרסק לבישול למשך שעה נוספת.
אופן ההגשה: מגישים בקערת הגשה גדולה לשולחן.
ארטישוק עם קציצות בשר
|
חומרים לכדורי בשר |
||||||||||||||
|
(ל-8-6 מנות) |
||||||||||||||
|
1 ק״ג בשר טחון |
||||||||||||||
|
1 תפוח אדמה |
||||||||||||||
|
1 בצל |
||||||||||||||
|
1 ביצה |
||||||||||||||
|
4-צרורות פטרוזיליה קצוצה |
||||||||||||||
|
3 כפות שמן |
||||||||||||||
|
3 כפות מים |
||||||||||||||
|
חומרים לארטישוק (ל-8-6 מנות) |
||||||||||||||
|
1 ק״ג ארטישוק טריים (לא בשימורים) |
||||||||||||||
|
1/2 כוס שחן |
||||||||||||||
|
1 לימון(מיץ) |
||||||||||||||
|
2 כוסות מים
|
אופן ההכנה
מכינים כדורי בשר על פי מתכון כדורי בשר (ראה עמ' 61) עם החומרים והתבלינים הנ״ל
מקלפים את עלי הארנוישוק, מסלקים את"הצמר" ומשאירים רק את הראש ומנקים
מכניסים את ראשי הארטישוק לסיר עם מים, מלח, ומחצית המיץ לימון(לשעה) כדי שלא ישחירו וכדי שיספגו מטעם המלח והלימון
שוטפים את ראשי הארטישוק, מסלקים את מי המלח והלימון ומכניסים את הקציצות לתוך הארטישוק מכניסים לסיר 2 כוסות המים, השמן, הפלפל והכרכום ומבשלים כשעה
מוסיפים את מחצית מיץ הלימון כעשר דקות לפני גמר הבישול.
אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.
הערה: חשוב שהארטישוק יהיו טריים ממש,לא מותשים מקופסת שימורים ולא מוקפאים מסנפרוסט,כי רק כך הטעם יהיה אמיתי ותהיה שליטה על מידת הרכות שלהם בתהליך הבישול. הרכות צריכה להיות בגבול הדק שבין רכות לאי רכות, מה שנותן את התחושה והטעם של ארטישוק חי ולא מת. כמו כן יש חשיבות למידה הנכונה של המלח ובעיקר הלימון. צריך שהלימון יהיה ממזרי, נוכח, אבל נעדר.
פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון
עמוד 81
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא
- 2. הצגת הנושא
תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בין השנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25-22. חיבור זה יציג את היקפן, את סוגיהן, את מעמדן, את ייחודן ואת משמעותן ההיסטורית הן ביחס לנוער שהתחנך ו/או עבר דרכן, הן כלפי הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מיוחדת זו והן ביחס להשפעתן על עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. המחקר יתמקד בתנועות הנוער היהודיות והציוניות בלבד.
הגדרת המושג ״תנועות נוער״
מחקרים חוברו בנושא פעילותן של תנועות הנוער בגרמניה, בצרפת ובאנגליה וכן התקיימו דיונים על הקהילות היהודיות ועל התנועות החלוציות במרכז ובמזרח אירופה. חלק מן החוקרים מרחיבים את המושג ״תנועות נוער״ לכל תחומי הפעילות של בני הנוער, כולל ״ארגוני נוער״ ו״חוגי נוער״ המאורגנים על ידי מבוגרים למען הנוער, לצורכי ספורט, לטיפוח גוער, לעבודה סוציאלית, לחוגי לימוד, להעשרה או לארגוני סטודנטים. יש חוקרים המצמצמים את המושג וכוללים בו רק את תנועות הנוער הגרמניות ״הקלאסיות״ שמרדו בעולם המבוגרים על ערכיו ועל מסגרותיו. החוקרים המצמצמים רואים בתנועת הצופים באנגליה תנועה של מבוגרים, שמטרתה שילובו של הנוער בחברה הבוגרת.
להגדרת מושג ״תנועות הנוער״ במרוקו ארבעה קריטריונים:
- היקף ורצף גילאים: על תנועת נוער להקיף נוער בין הגילאים 10-8 לגילאים 25-22 ברצף, כולל שכבת המדריכים וראשי התנועה.
- אוטונומיות: תנועת נוער היא תנועה של נוער למען נוער, עם הנהלה ארגונית וחינוכית עצמאית, ולא תנועת מבוגרים למען נוער. השלטון הצרפתי לא אישר לקיים תנועות נוער יהודיות(גם לא מוסלמיות) אוטונומיות, ולפיכך לא אחת ביקשו תנועות הנוער ״חסות״ מארגון קהילתי זה או אחר לצורך ״כיסוי לגאלי״, כשהגוף נותן החסות התחייב לאפשר לתנועות הנוער שבחסותו לפעול פעילות אוטונומית. כך, למשל, החלה תנועת הצופים היהודים במרוקו בראשיתה(1944) לפעול במסגרת ארגון ״שרל נטר״, שהיה ארגון חוקי במרוקו ואפשר להקים במסגרתו את הקבוצה הצופית ״ביל״ו״.
כך פעלה תנועת ״הבונים״ במרוקו במטרה לקבל מן השלטון אישורים לקיים מחנות קיץ. היא עשתה זאת במסגרת ארגון בשם ״עולם קטן״(OlamKatan), שהיה גוף לגאלי מבחינת השלטונות ועסק בסיוע ליהודים ממזרח אירופה שהגיעו למרוקו בעקבות גלי האנטישמיות ועליית הנאציזם באירופה.
שילוב ה״שליחים״ המבוגרים מן הארץ בתנועות החלוציות לא פגע, הלכה למעשה, בהתנהלות האוטונומית של התנועות. הנהגתן התבססה על המדריכים ועל הבוגרים המקומיים. ״השליח״ שבא מארץ ישראל היה בדרך כלל חבר קיבוץ. הוא ביטא את התפיסה האידאולוגית ואת הקשר עם ״הישראליות״ ועם החברה הקיבוצית, שאליה כיוונה התנועה את החניך.
- כוליות בתפיסה החינוכית־ערכית־אידאולוגית: תנועת הנוער שאפה, במסגרת הזמן המועט שהשתתפו בה החניכים, להקיף את כל חייו של החניך, להרחיב את החינוך שניתן לו במשפחתו ובבית ספרו ולעצב את אישיותו הפיזית והרגשית באמצעות יצירת חוויות, גיבוש אידאולוגיה ותפיסה פוליטית. בד בבד היא בנתה מערך חינוכי, שהיה מושתת על הבחנה בין שכבות גיל, ובו תכניות הדרכה מדורגות על פי שכבות וקבוצות, על בסיס כוחות הדרכה מתוך הנוער עצמו.
- חינוך עקיף: התהליך החינוכי בתנועות הנוער בנוי על סמלים והוא כולל תלבושת, דגל, שם הקבוצה, טקס שבועה, יציאה לטבע, סיורים, מחנות, שירה, ריקוד, פיתוח החושים והמיומנויות. כל זאת במסגרת הקבוצה הקטנה וההווי של ״תרבות נעורים״, תוך התייחסות לבעיות בשכבות הגיל השונות הנובעות מתהליך ההתבגרות של החניכים והמדריכים ומהשילוב בין בנים ובנות באותה מסגרת חינוכית.
ראשית תנועות הנוער
תנועות הנוער ה״קלאסיות״, הכלליות והיהודיות, קמו כתופעה היסטורית ייחודית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 בגרמניה, באנגליה, במרכז ובמזרח אירופה. בגרמניה נוסדה תנועת נוער שמרדה בעולם המבוגרים, תנועת ה״וונדר פוגל״ (Wandervogel – הציפור הנודדת). התנועה פיתחה הווי חיים מיוחד לנוער, שכלל שוטטות בטבע, פשטות לבוש והסתייגות מכל סמכות מוסדית ומשפחתית. יש להבין זאת על רקע מצבה של גרמניה בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. באותה תקופה, על רקע שונה לגמרי, ייסד באדן פאוול(Baden Powell), את תנועת ״הצופים״, תחילה באנגליה (ב־1911), אחר כך בארצות חבר העמים הבריטי ולאחר מכן ברוב הארצות בעולם. צורכי האימפריה הבריטית והמלחמה בדרום אפריקה נגד הבורים השפיעו על פאוול, שהשתתף במערכה זו, ובמהלכה פיתח וביסס את תפיסתו החינוכית. מטרתו המרכזית היתה לחשל את הנוער פיזית ונפשית ולהכשירו להיות אזרח נאמן למולדתו ולשרת את החברה שבה הוא חי. את תנועת ״הצופים״ הקימו המבוגרים למען הנוער(בניגוד ל״וונדר פוגל״) והיא הגיעה עד מהרה להישגים מרשימים הודות לדרכי פעולתה החינוכיים־הדרכתיים שהתאימו, כך מתברר, לצורכי הנוער בגילאי ההתבגרות. הקבוצה הקטנה כתא היסוד התנועתי, המדריך הצעיר, לרוב בגיל חניכיו, התלבושת, השבועה, הטיולים בחיק הטבע, המחנות, המדורה, השירה והריקוד – כל אלה הוכיחו את עצמם ככלים הדרכתיים רבי עצמה להפנמת ערכים ולגיבוש דעות ועמדות. השיטה הצופית אומצה, בצורה זו או אחרת, על ידי רוב תנועות הנוער הכלליות והיהודיות.
תנועות הנוער הציוניות באירופה המזרחית והמרכזית הושפעו משתי התנועות גם יחד. ניכרה בהן מרדנות כלפי חיי הקהילה בגולה, אך בניגוד ל״וונדר פוגל״, שלא הציבה חזון של חברה בוגרת אלטרנטיווית מול שלילת חברת המבוגרים, כוחן של התנועות הציוניות הקלאסיות היה בחזונן הלאומי־ציוני, ולא פחות בחזונן החברתי, של חתירה לבניית חברה בוגרת צודקת ושוויונית, וזאת על ידי הגשמה עצמית במסגרת הקיבוצית בארץ ישראל. גם אותן ניתן להבין מתוך קרקע צמיחתן במרכז ובמזרח אירופה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים.
תנועות הנוער הציוניות באירופה המרכזית והמזרחית אימצו גם הן את עקרונות הפעולה הצופיים שכה התאימו לנוער ויצרו קבוצות גיל שענו על צורכי הנוער בתקופת מעבר זו. תנועות הנוער הציוניות נתפסו בעיני עצמן עונות על הצרכים של הנוער בעת ההיא בארצותיהן, אך בה בעת ראו את עצמן כ״חלוצים״ לפני המחנה, הנוטלים אחריות על גורלו של כל העם היהודי.
צבי לם רואה בתנועות הנוער הציוניות במרכז ובמזרח אירופה תופעה רב־ממדית: תופעה בעלת משמעות היסטורית־פוליטית למימוש מטרות ציוניות והשפעה על החברה; תופעה חברתית־תרבותית ששאפה לתמורה בערכי הנוער; ותופעה פסיכו־היסטורית, שאפשרה התארגנות של נוער בחברה שיסודותיה התערערו.
על ידי כך, לדבריו, יכלו תנועות הנוער ״להעניק לצעירים בדורות המיאוס והחרדות תחושה של משמעות וכיוון בחייהם, תחושה של טעם וערך, כאשר נדמה היה שאין לחיים לא טעם ולא ערך״.
צבי לם מכוון כמובן לנוער היהודי במרכז ובמזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהקהילות היהודיות עמדו בפני חורבן וכליה. תנועות הנוער צמחו, לדידו, בעולם מתערער, בעידן ששאף לאידאולוגיות, והיוו פתח תקווה לנוער אובד דרך.
נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא
עמוד 21
Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Apres le salon, la chambre a coucher de Maman. Armoire, coiffeuse, table de toilette en acajou anglais, un grand lit en cuivre, avec des rideaux de, tulle amidonne sur les cotes du lit, dans lequel a ma grande joie, sortant tous les matins de ma chambre (contigue a celle de Maman) j’allais me blottir entre Papa et Maman, puis la salle de bains toute blanche. On faisait chauffer l’eau sur la terrasse et des tuyaux la descendait dans la salle de bain Sa petite armoire de pharmacie etait au debut vernie et renfermait une petite panoplie de menuisier. Sur le 3eme cote du rectangle, le salon arabe, plein de merveilles anciennes: samovar – un en cuivre 1’autre en argent massif – celui-ci russe. Dieu seul sait le chemin que ce samovar a parcouru pour venir de Russie jusqu’a nous! 2 magnifiques porte-plats ou porte-Tajjine. Ils etaient marquetes et faits de fagon splendide, doubles a l'interieur de velours et de galons dores. Des plateaux d’argent, cuivre, metal anglais sur pied ou pas, garnis de belles tasses arabes multicolores, de verres de Baccarat graves d’or en cristal blanc ou multicolore, desTheieres, boites a sucre et a menthe en argent ou en cristal de couleur garnissaient les plateaux.
Les murs etaient garnis d’un beau haiti de velours, des matelas et des coussins par terre. Et une vitrine avec d’innombrables flacons de couleur en cristal, des roshashat » pour parfumer d’eau de rose et de fleurs d’oranger, des brule parfums pour le bois de sental, des fusils, des poignards, des aiguieres et leurs cuvettes en cuivre! Que dire? Les mille et une nuits.
J’ai oublie de dire qu’un splendide piano droit, noir tronait au salon.
Maman qui jouait avec enormement de sentiments jouait parfois mais bien vite, en pensant a Tanger elle se mettait a pleurer et s’arretait. Apres, c’est moi assez tyrannique, qui l’empechais de jouer. C’est dommage, car elle aurait pu etre une executante hors ligne, si elle avait eu la volonte de continuer. Plus un «Pianola» mecanique que l'on mettait pres du deuxieme piano, qui lui etait dans le salon « d’osier » nous enchantait par ses airs de « french cancan » et autres.
A ce propos il y avait au rez- de- chaussee de la maison une sombre chambre tres fraiche qui servait de cave et de reserve. (C’etait l’ex bain rituel que maman avait refuse et transforme en cave!) De grandes jarres en terre «les khabiat) contenaient de l’huile d’olive, de l’huile d’argan et arachides, des olives confites de toutes sortes, des citrons et poivrons confits de la viande confite. L’huile d’argan est speciale au Maroc et peut etre unique au monde. Cette huile est extraite du fruit de l’arganier qui pousse dans le sud marocain, apres Mogador.
Qui n’a vu les chevres tout en haut de l’arbre se delectant de ces fruits dont elles sont ties friandes? Des fleurs vivantes perchees dans des arbres presque denudes de feuilles, quel spectacle! Le fruit, digere par ces chevres, reste le noyau, soigneusement recupere par les marocains. Ils les passent dans des vieilles presses a huile, enormes meules de pierre et recueillent cette huile precieuse dont le gout et l’odeur sont uniques au monde. Je crois que les odeurs s’oublient moins que tout le reste et elles suffisent a faire revenir du fond de la nuit des souvenirs qu’on croit a jamais effaces!
Nos voisins etaient des marchands de cotonnade qu’ils importaient de Manchester. Monsieur et Madame Ohayon et leurs deux filles « Freha » et « Hassiba ». Les pieces de cotonnade arrivaient pliees et attachees en rectangles d’environ un metre de long sur trente cm de large. Les pieces mises en piles en carre faisaient pour nous, enfants, des maisonnettes sans plafond et je m’installais au centre pour jouer avec mes poupees ou gouter des excellents gateaux faits par « Senora Ledicia » ; que d’heures exquises, quelle odeur d’amidon et de coton frais. Inoubliable! A cote des pieces blanches, les bleues ou « khent» destinees aux hommes et femmes Bleus de Goulimine ou encore plus loin, de Mauritanie: les hommes du desert. Je ne pouvais les toucher car elles deteignaient, mais chacun sait que plus ce khent deteint plus il est apprecie des acheteurs qui arrivent a avoir un reflet bleu fonce sur la peau. On ne se lave pas souvent au Desert, done le reflet bleu etait… plus qu’un reflet.
Ces voisins immediats m’etaient des plus devoues. Senora Ledicia (forme espagnole du nom Letitia) nous faisait des gateaux de toutes especes, des confitures dont les recettes transmises de mere en fille se perdent maintenant..
Notre maison se trouvait dans une petite rue en cul de sac. Habitaient la sept ou huit families tres aisees et triees sur le volet, ce qui faisait de cette rue une sorte de passage prive, ; a l'entree se trouvait un gardien, prepose de papa qui chassait les indiscrets, les malades ou les mendiants. Ceux-ci venaient par centaines le vendredi et avaient un pain et quelques sous pour chacun d’eux. Tous les jours, et specialement le vendredi, apres le passage des mendiants, maman faisait laver, a grandes eaux et passer au gresil toute la rue. Ceci la differenciait des autre rues qui etaient tres sales, de plus e’etait une excellente precaution a cette epoque ou variole et autres horribles maladies (typhus, typhoide etc.) regnaient au Maroc a l’etat endemique.
Nous recevions beaucoup a cette epoque, deja, et les grands caids, le pacha ou les grands commergants arabes venaient a la maison, la coutume voulait qu’ils offrent des cadeaux a la maitresse de maison, a ses enfants et a ces domestiques. Les louis d’or pleuvaient…. A deux ans, pour mon voyage a Londres maman a vide ma bourse personnels qui contenait deux cents livres or, ce qui a amplement paye mes frais de voyage.
Une promenade au « Charridj el Bgher » me revient avec miss Collins, ma nurse anglaise et maman. Papa que j’adorais me laisse peu de souvenirs a cette epoque. Plus tard, en 1913, je me vois, portee sur ses epaules, pour de folles parties de « quatre coins » ou de « colin-maillard » au pavilion de la Menara.
Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo
Page 8