ארכיון חודשי: ינואר 2021


׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

מחקרי מערב ומזרח

שלוחא דרבנן מארץ ישראל(שד״רים) פקדו את מכנאס לעתים קרובות והתקבלו שם בהערכה ובהערצה. על פי רישומיו של אברהם יערי בלבד, בשנים תקצ״ז(לאחר הרעש הגדול-תר״ס (1900-1837)) נשלחו מטעם הקהילה הספרדית בטבריה לארצות הגולה כעשרים ושבעה שד״רים. עשרים מהם יצאו למרוקו, וכמעט כולם הגיעו למכנאס. אחדים מן השד״רים במאה הי״ט היו בני העיר עצמם שעלו ארצה, כגון ר׳ שלמה ב״ר יעקב טולידאנו ור׳ יהודה ב״ר יוסף בירדוגו. בני הקהילה התכנסו לארח את השליחים וחיברו לכבודם שירים, ובהם שיריו של הפייטן הנודע דוד בן חסין, שנדפסו בקובץ ׳תהילה לדוד׳ (אמסטרדם תקמ״ז). גם ר׳ יעקב בירדוגו, משורר אחר בן מכנאס, כתב פיוטים לכבוד שד׳׳רים, ובהם ר׳ יוסף מצליח מטבריה. שד׳׳רים שהגיעו כדי לאסוף תרומות לקהילותיהם הפכו לסוכנים העיקריים שקישרו בין יהודי המקום ובין ארץ ישראל בכלל, וביניהם ובין טבריה בפרט. השד׳׳רים הביאו לא רק ׳תורה מציון׳ וידיעות על הארץ ועל העיר, אלא גם עניינים מתורת הקבלה וסיפורי נסים. הכבוד שרחשו יהודי מכנאס לשד״רים היה כה רב, עד שקבריהם של שליחים אלו שנפטרו במכנאס, כגון ר׳ אלישע חיים אשכנזי, שליח נערץ מעדת האשכנזים בירושלים במחצית השנייה של המאה הי״ז, קיבלו מעמד מיוחד והפכו למקומות קדושים והיו מוקדים לעלייה לרגל.

 

היהודים במרוקו תרמו לארץ ישראל בעין יפה, וקופת טבריה, שנקראה בשם ׳קופת רמבה״ן׳, זכתה לחיבה יתרה בקרב המוני העם ולהצלחה גדולה במכנאס. עם זאת נעיר כי לא אחת היתה קופה זו סלע מחלוקת בין קהילת טבריה ובין הקהילות האחרות בארץ (קהילות צפת, ירושלים וחברון), שנתנו פרשנות שונה לייעודה של הקופה. מחלוקות נתגלעו בגינה גם בין הספרדים ובין האשכנזים בתוך היישוב בטבריה ואף בין קהילת טבריה ובין הקהילות בחוץ לארץ. בשנת תקפ״ג(1823) תיקנו רבני מכנאס, בניסיון ליישב את הסכסוך, ׳שכל מי שידור נדרים לתנא הקדוש רבי מאיר בעל הנס זי״ע [זכרו יגן עלינו]… לא יפרע אותו כי אם במעות ליד הגזבר הנז׳ [מסעוד בן גיגי] וליד בנו… ולא לקנות בו שמן זית לביהכנ״ס׳. בהמשך נקבע ׳שמהיום הזה והלאה בכל יום פורים יעמוד הגדול של כל בית הכנסת ויקח בידו צלחת להתנא הנז׳ וכל אחד יתן בה מה שביכלתו מעט או הרבה׳. במחצית השנייה של המאה הי״ט אמנם יצאו גם שליחים מיוחדים מטבריה לאסוף כספים לבניית בית כנסת בציון הקבר של רמבה״ן, אולם בשנת תרס״ג(1903), כאשר שוב ביקשו רבני ירושלים וחברון לחלק את קופת רמבה״ן בין כל ערי הארץ, השיב להם ר׳ אהרון בכור אלחדיף, מראשי הקהילה בטבריה, שכספי הקופה שימשו את אנשי טבריה בכללם, והם לא הגיעו דווקא לאתר בציון הקבר או לתלמידי החכמים שלמדו שם: ׳כל נדבות השלוחים ודומיהן אין בהן שום חלק ונחלה להת״ח [תלמידי החכמים] כי אם לעניים ולאלמנות והוצאות הקהל׳.

במכנאס מצאה המחלוקת ביטוי בשאלה כיצד לחלק את התרומות בתוך טבריה, ורבני מכנאס עמדו על המשמר. באיגרת שליחות משנת תר״ט (1849), ׳מדגישים השולחים [של ר׳ מכלוף אדרעי, שליח טבריה למרוקו] שרוב ההכנסות מכספי השליחות מתחלק לחכמים בני המערב היושבים בטבריה׳, אך בשנת תרכ״ה (1865) התלוננו רבני מכנאס שמנהיגי הספרדים בטבריה מקפחים בחלוקת כספי התרומות את החכמים המערבים הלומדים בעיר. עם זאת, מתוך האיגרת שהם שלחו לטבריה קשה להבחין אם הקיפוח היה על רקע הוותק בעיר או על רקע עדתי או שניהם גם יחד: ׳צרות צרו חכימייא בצוקי טבריה בצר להם צערין דרבנן, מחלוקה דרבנן, ומפקנא אית להו, מעלנא לית להו [ומוציאים מאתנו ולא נותנים לנו], ואפס עצור ועצוב׳.

 

ככל הנראה לא התרחש העימות בטבריה עצמה, אלא במכנאס, ובה התעמתו הממונים על כספי התרומות לטבריה עם השד״ר ר׳ מנשה ארזי הכהן. מנהלי הקופה דרשו מן השד״ר לחתום על תקנה המשווה את זכויות החכמים המערבים שבטבריה לזכויות חכמי העיר הספרדים הוותיקים: ׳עליכם המצוה להשגיח עליהם ולתת להם שכר טוב בעמלם מנת חלקם חלוקה דרבנן׳. השד׳׳ר סירב לחתום, כדי שלא להודות בכך שרבני טבריה אמנם עשו עוול לחכמים המערבים. כדי לתמוך בעמדתו הביא ר׳ ארזי הכהן מכתב מהחכמים המערבים שבטבריה, המכחישים את הקיפוח, וכן את עדותו של ר׳ יצחק בן ווליד, מגדולי הרבנים בטטואן, שביקר אז בטבריה. עם זאת היה גלוי וידוע לממונים על התרומות ממכנאס העומס שהוטל על קופת הקהילה בטבריה, עקב הגידול במספר העולים לעיר ממרוקו בכלל וממכנאס בפרט ועקב ריבוי מספר הלומדים בקרבם. ייתכן שרבני מכנאס תפסו את הבעיות הכספיות של המערבים בטבריה כדומות לאלה של המערבים בירושלים, ועל רקע המחלוקת החריפה של בני העדה המערבית שם עם ראשי העדה הספרדית, מחלוקת שמצאה פתרון עם פרישתם של המערבים מהעדה הספרדית והקמת ועד העדה המערבית בירושלים בשנת תר״ך (1860), בראשותו של הרב דוד בן שמעון.

׳מכנאס הקטנה׳ – יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

עמוד 287

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'- כמוה״ר משה בירדוגו זלה״ה

פאס וחכמיה

ה

הסכמתי לספר ראש משביר וספר כנף רננים שחיבר החכם הש׳

כמוה״ר משה בירדוגו זלה״ה וזה לשוני.

ויאמר יעקב ברוך ה׳ אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק ואלהי אבי יעקב אשר הנחה את החכם השלם דיין ומצויין עמתינו בתורה ובמצות הותיק כהה״ר משה בירדוגו זלה״ה בדרך אמת הוא העוזר האמתי שהיה בעזרו ונתן לו מהלכים בין העומדים עד אשר הוציא פעולתו וצדקתו לאור מתחלת המחשבה, עד סוף המעשה ובכן חל עלינו חובה השבח ורוב ההודאות לשבח ולברך מעשה ידיהם של צדיקים ואמינא ליה לפעלא טבא יישר חיליה באורייתא לכל האותות והמופתים והזרוע הנטויה ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה          משה

משה ידבר וה׳ עזרהו ומש״ה בתחלתו היה רועה את צאן קדשים ילדים רכים ועוללים ויונקים לא ימישו מתוך אהלו וחדרו, אגרא דכלה דוחקא דבר שית ובר שבע דחוה ספי לחו כתורא וכל חד לפום חורפיה ילכו לאורו, ואח״כ גדל מאד וכבודו בגדולים מינים ממינים שונים בחורים ובעלי בתים בעלי מקרא ומשנה ותלמוד ערוך בין שורותיו יצהירו והכל צריכין למארי חטייא ליהנות מזיו זוהרו נוסף על זה יגיעת להג הרבה בגירסת משנתו קב ונקי שהיתה שגורא בפיו וכולהו תנויי דידיה בששה סדרי ובעל פה שונה סדרו, והיה אמונת עתו חוסן ישועות חכמת ודעת ויראת ה׳ היא אוצרו, ועוד לו במשפטיו יעמיד ארץ משפטים ישרים ותורות אמת באיסור והיתר ובדיני ממונות ושאר פרטי דיני התורה בכלם תמיד הולך בישרו, ולכל הבא לישאל יורה יורה ידין ידין ושערי אורה זו תורה להם יפת״ח בדורו כשמואל בדורו, ואף גם זאת היתה לו איש אמונות רב ברכות זה מש״ה גזבר נאמן לקבץ כסף קדשים הנידר והנידב לצורך תלמידי חכמים ולצורך עניי העיר לפרנסם בכבוד ולתת לכל שואל די מחסורו. ועם כל הטרדות הללו לא השיב אחור ימינו מלהראות העמים והשרים החכמים וחסרים למשמעתו הודו והדרו ותפארת יקרו, והודיע והשמיע פניני אמריו והפיץ ענן אורו, ומש״ה כתב ספרו, ולהשביע ולהשפיע לכל רעב ונקשה הואיל        משה

משה ענו מאד עלה ונתעלה במעלות מדותיות תרומיות שכליות רמות ונשגבות ,אחז בסנסני החכמה והתבונה ובם היה הוגה ובאהבתם שוגה וכל היום שפתותיו דובבות, ויאצל מן הרוח אשר עליו ויבן לו בית בתוך שכיות החמדה משכנות מבטחים ועליות מרווחים מאליפות מרובבות, כתבנית היכל בדר וסוחרת, לכבוד ולתפארת, בהט ושש בנויות מחוטבות, וחלק מחכמתו לכל עדתו והטעימן מעין העה״ב משפטי ה׳ אמת ותורות ישרות יקרות ולטועמיהן עריבות, והטיף והציף על ראשיהם מלמעלה גשם נדבות, עת צאת השואבות, במקהלות רבבות, לשמוע ולשבוע וליינק דבש וחלב אשר דרוש דרש    משה

משה ענו מאד עלה ונתעלה במעלות מדותיות תרומיות שכליות רמות ונהג בה טובת עין והשפיע מטובו לאחרים מכל עבר ופנה, קנה חכמה נעימה תמימה שלימה ולו שם בתבונה, ,והמדע והשכל והעיון למש״ה היה למנה, צלל במים אדירים בים התלמוד והמשנה, והעלה בידו אמור לחר״ס ולו יזרח אור גדול והיתד! לו עדנה, ובטוב המדות מדובר בו נכבדות וכל מעשהו באמונה, ובעניני ג״ח רץ כצבי וגבור כארי ובוא יבוא ברנה, הרביץ תורה בישראל בעיר גדולה וקהלה מהוללה מכנאסא יע״א אשר בארצות המערב אשר בה הציץ ופרת כשושנה ,שמה גבר״ו כל העם המתאדם תאוה במדב״ר לשמוע אל הרנה, יגע וטרח בעשר אצבעותיו לפום גמלא שיחנא, לא הניח זוית שלא נשתטח בה ובכל מקראי קדש ומדרשי חז״ל וסוגיות הגמרא ורש״י ותוספות נפשו שמינה, ואף דבחוביהון דבני דרא גזר רחמנא ונח נפשיה דהאי גברא רבא כריבדא דכוסילתא בדרועא דימינא, ומש״ה עלה אל האלהים לאשר, ריח נחוח וקרבן כפרה וחטא שמנה, בטוחים אנחנו שכאשר בספר יוחקו דבריו וספריו וחדושיו ודקרא ותנא, תתענג בדשן נפשו ויהי אלקיו עמו ויעל כמה מעלות טובות ורמות ויסף עוד בעודיות ויתרוניות ליהנות בזיו השכינה, ופניו יאירו יזהירו כעין החשמל להצהיל פניו ולהגיה אורו שבעתיים כאור חמה ולבנה אז ישיר משה

משה ברוב ענותנותו שפתותיו היו נוטפות מר ואהלות, לחם מלחמתה של של תורה בחמורות וקלות הפליא עצה הגדיל חושיה הגביר חיילות, בתורה שבכתב ובתורה שבע״פ פרטות וכללות, דרכיו סלולות ודעותיו זכות וצלולות, ולכל ת״ח ועניים ואביונים היה מעוז בצר להם וממציא להם רפואות תעלות, ויצב לו יד במים מפכים מן המקדש דרשות חדשות חבילות חבילות, בהם הראנו ידו הנפלאה והנוראה ובם הציב גבולות, בפשטים נכבדים ונאים ערבים וטובים נאהבים ונתאבים עשר מעלות, ובלשונות גט׳ ורש״י ותוספות דרש וחקר חצב וחקק צרף וזיקק ויפצל בהן פצלות, כמה יגיעות יגע וכמה טרחות טרח ושם בהם כימים לילות, והנה ריח ניחוחו וניב הגיונו ושיחו עלה לפני צור צר כל יצור מקטנה שבקטנות ועד גדולה שבגדולות, וישע ה׳ אל הב״ל פיו ואל מנחתו לעומת מחברתו אשר חיבר ואסף וקבץ ויקהל משה משה משה שפיר קאמר, ובי״ג אנפי וטעמי מילתיה יליף וגמר, וטעמיה טעם כעיקר דאורייתא טב כחמר, דיתיב על דורדייה ובענביו הוא משומר, וריחו נודף כריחא דבוסמין טבין ולבוגתא גו מוגמר, על כן עמד טעמו בו וריחו לא נמר, האיר וזרח הציץ ופרח צדיק כתמר, שפתותיו שושנים ששונים מינים ממינים שונים כמראה הבזק מפיו יהלוכו וחוט של חסד ימשכו משמד מול משמר, שש ומתפאר ופניו יאירו להכין לעמו שאר וברובי מיניו וגווגיו מנומר, המה, אסופות דברותיו אמרותיו דברות הדורות ואמרות טהורות אשר דבר ואשר אמר, זכות בהירות מפנינים יקרות ועדיו בחתומיו זכין לו בחבוריו אשר השלים וגמר, תמימים וישרים נבחרים כזוהר הרקיע מאירים ומזהירים מעולפים ספירים וישת לו עדרים אלה הדברים אשר דבר        משה

משה בן הבקר עד הערב יגע בעשר אצבעותיו עד אשר נעזר מן השמים והשלים שני חבוריו הגז׳ וכבר בחייו שלח אחד מהם לערי אדום להדפיסו וכתבתי לו אני אז הסכמה עליו ולא איסתייעא מילתא להדפיסו ועכשו אחרי עלותו השמיטה העיר ה׳ את רוח בנו יחידו ענף עץ אבו״ת מכלל דאיכא תולדות ברא כרעא דאבוה הוא הנבון כה״ר יהודה נר״ו ואת רוח תלמידיו החשובים כבניו כמה דאת אמר בני הנביאים והשתדלו בכל לבבם ובכל נפשם ובכל מאודם ובכל כחם וכח כחם למהר לשלחם להעלותם על מזבח הדפוס, ה׳ יעזרם להוציא מחשבתם מן הכת אל הפועל, אחת היא על כן אמרתי אשרי איש יעשה זאת לעמוד לימינם במצוד. זו ובן אדם יחזיק בידם בגופו ובנפשו ובממונו דבכגון דא אית לן למימר משה ה״ן בו ממש ועליו תנינן דבר המעמיד אפילו באלף לא בטיל כי מצוד. רבה היא להתפשט בעולם אורה זו תורה ולהתיר הנאתה לכל ישראל כי כל אשר לו עינים לראות ואזנים לשמוע עיניו יחזו עפעפיו יבחנו דברים המתישבים על הלב, ותטופנה שפתותיו מר ונופת, ולמפורסמות אין צריך ראיה ומופת, ומילתא דעבידא לאגלויי לא בעייא דלויי, כי את הכל עשה יפה בעטו דבר בעתו, דברים המצודקים, אלה החוקים, יצוקים ביצוקתו, וזאת התורה אשר שם           משה

והגם שזה לי כמה שנים מוכה ומדוכה ביסורין איש מכאובות וידוע חולי ושכחתי קול שירים, עכ״ז זכרתי ימים מקדם שקבעתי דירתי במכנאסא יע״א כשנתבקש בישיבה של מעלה החכם השלם הדיין המצויין הרב מרביץ תורה בישראל מאריה דאתרא כמוהר״ר חביב טולידאנו זלה״ה תלמידו של מר אבא זלה״ה זצוק״ל ובאו אלי ראשי ק״ק של מכנאסא יע״א עם המחבר זלה״ה וקבלוני עליהם והלכתי לשם והסתופפתי בצלם כי מר אבא זצוק״ל היה רבם של כל חכמי העיר ההיא והיה המחבר הנז׳ ז״ל יושב לפני במושב הדיינים כעשר שנים וגפלאתה אהבתו לי ולפיכך עתה אהבתו זלה״ה קלקלה השור״ה ורוח השיר נוססה בי ואען ואומר לכבוד הספר הראשון.

שיר מיתד ושתי תנועות ויתד ושתי תנועות וסימנו אני יעקוב מלא ואו׳ לעורר בעל המשכון לפדותו, בעתו ובזמנו יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשינו בישועתו ראש משביר נוטיריקון משה בירדוגו

אדון עולם מאד כביר

נטיעות צג בתורתך

ידועים לו דרכיה

יגלה כל סתריה

עדי זהב לדת השית

קדושתך תרחמהו

וזרעו יחזה מהר

בבוא מלך בנו דוד

 

ברכות תן לרא״ש משבי״ר

חיילים בה מאד הגביר

ובה מלין הלא הכביר

וכל ספק בקל מעביר

בחיבור זה אשר החביר

ופנים לו תהי מסביר

בבנין בית זבול ודביר

שמו צמה סגן וגביר

 

עוד שוררתי על הספר השני שיר מיתד וב׳ תנועות ויתד ותנועה

ראו חכם משמח אנשים

ובלה כל ימותיו בנעימים

ובדרשות אמת חמד וחשק

לישר מעקשים גם ספיקות

ואמרות אל הכי צרף ככסף

והיה עוז וגם מחסה ומשען

וכל שומעי דבריו ישמחו בם

 

והמשרה עלי שכמו עמוסה

בים תלמוד בעיון גם בגירסא

ונפשו נכספה כלתה וגרסה

ברוב חכמה הלא רשתו פרוסה

וכזהב מאד בחן ונסה

לאיש גדר אבניו נהרסה

וגף וכנ״ף רנני״ם נעלסה

נאם מוכה אלהים ומעונה נגש ונענה חדל אישים ושפל אנשים מדרס לפרושים כי קטון הוא יעקב אבן צור יס״ט בן לאותו צדיק הרב המובהק החסיד הוא הקדוש מורי ורבי אבי אבי רכב ישראל ופרשיו כמוהר״ר ראובן זצוק״ל זלה״ה.

לשון לימודים לרבי יעקב אבן צור-פאס וחכמיה כרך ב'- כמוה״ר משה בירדוגו זלה״ה עמ' 257

09/01/2021

La famille Benhamou-Debdou-La branche Sbata

debdou-1-090

La famille Sbata est une famille noble et distinguee dont le nom figure dans l'epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vebakhameha, vol. 1, p. 138).

 

־׳ 1

Rabbi Chmouel Benhamou (surnomme Sbata)

Il a outre son ascendance unc education parfaite. II est l'image meme du comportement exemplaire. Ses enfants se prenomment:

Yossef        2

Aharon       3

Saida ־־

 

-2-

Rabbi Yossef Benhamou Sbata

Cet homme fut un personnage au commerce agreable. Affable et accueillant, il mena une vie rangee, prona et favorisa la justice et la tolerance. Ses enfants se nomment:

Chmouel     4

Chimon       5

Rahamim    6

Moche         7

Mrima         –

 

Rabbi Aharon Benhamou Sbata

Cette personne connut une vieillesse noble et venerable. Honore, il honora a son tour les Sages. Le nom de ses enfants est:

Chmouel     8

Meir  9

Saadia         10

Mrima         –

Aouicha      –

 

Rabbi Yossef Benhamou Sbata

Cet homme fut d’une bravoure exceptionnelle. II observa et appliqua les commandements de Moise sa vie durant. Son fils se nomme :

Moche        21

-21 –

Rabbi Moche Benhamou Sbata

Cette personne eut un franc-parler. Orateur de talent, il rechercha les enseignements de la Torah et adora l'Eternel Ses enfants se nomment:

Rahamim    22

Saouda       ־־

Stira  ־

 

Rabbi Rahamim Benhamou Sbata

Cet etre fut tres efface. Pourtant, il manifesta son zele religieux et venera les Sages passionnement. Ses enfants s’appellent:

Moche         23

Chimon       24

Lissa –

Nouna         –

Simha         –

Liliane         –

18/01/2021

הספרייה הפרטית של אלי פילו-נוער בסערה-אריה אזולאי

נוער בסערה

תנועות הנוער היהודיות במרוקו

אריה אזולאי

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בשנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25.

ספר זה מציג את היקפן, סוגיהן, מעמדן וייחודן. זהו מחקר המנתח את משמעותן ההיסטורית ביחס לנוער שהתחנך בהן ואת חשיבותן לחיי הקהילה היהודית בתקופה שהחלה כשמרוקו היתר, נתונה לשלטון הצרפתי, ונמשכה לאחר קבלת עצמאותה ב-2 במרץ 1956. ביוני 1956 נאסרה הפעילות של תנועות הנוער הציוניות, דבר שחייב שינוי בדפוסי הפעולה שלהן והיערכות חדשה של קשריהן עם מדינת ישראל, עם הסוכנות היהודית ושליחיה ועם תנועות-האם בישראל. תנועות הנוער ניזונו הן מתנועות הנוער הצופיות והכלליות בעולם והן מתנועות-האם שלהן באירופה ובישראל, אולם לידתן ודפוסי פעילותן היו פרי של גורמים ייחודיים שנגעו ליהדות מרוקו ולצורכי הנוער היהודי בתקופה היסטורית זו.

ד״ר אריה אזולאי נולד בעיר פאס שבמרוקו, התחנך ופעל בתנועת הצופים ובתנועת ״הבונים״

במרוקו כחניך, מדריך וראש תנועת הנוער החלוצית ״הבונים״.

עלה לארץ ב-1955, הצטרף לקיבוץ דורות ואחר כך לקיבוץ ברור חיל. יצא לשליחויות חינוכיות מטעם ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית לארגנטינה, לדרום־אמריקה לצרפת ולאירופה. כיהן כראש משלחת הסוכנות היהודית בצרפת; ראש העיר אשדוד בשנים 1989-1983; יו״ר דירקטוריון חברת המתנ״סים; ראש עיר ממונה באופקים ב-2008; חבר הנהלת ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית שבה כיהן כיו״ר עמית של המחלקה לעלייה וקליטה של הסוכנות היהודית בשנים 2006-1997.

בעל ב.א. בספרות, מ.א. בהיסטוריה של עם ישראל ודוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. הנושא של הדוקטורט: ״תנועות הנוער היהודית במרוקו, 1944 – 1964״.

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

המרכיב העברי בספרדית־היהודית

המילים העבריות רווחות בספרדית־היהודית למאות. אותן שהן בסיסיות (כמו שמות המועדים וכדומה) הן ודאי עתיקות יומין. אחרות חדרו ברבות הזמן. אך גם בסוגיה זו, כמו בקודמת, מצב המחקר כיום עדיין אינו מאפשר כתיבת מילון היסטורי שיוכל ללמד אימתי נצטרפה כל מילה ומילה לאוצר המילים העבריות השאולות. ברי שמילה כמו ״אנוסים״ (למשל: ״לוס אנוסים קי סון לום דוליינטיס קי לי ראן אקומיר קוזאס אסורים״…) כלומר : האנוסים שהם סובלים, שנותנים להם דברים אסורים.

 

,הורתה ולידתה באירועים הדרמטיים של תקופה האינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל. מילה כמו ״מזיקין(=שדים), עתיקה הימנה והיא שאולה מלשון התלמוד (ברכות ו ע"א) וקשורה בהוויי ובאמונות שרווחו בימי הביניים הקדומים. אך לרוב קשה לשחזר את הרקע ההיסטורי, שבו נתפתחו ביטוי או משמעות כלשהם. רק לעתים הביטוי שקוף עד כדי לרמז על זמנו ומוצאו. ביטוי מעין ״סומוס די אברבנאל״ במובן ״אנו מתייחסים לבית אברבנאל״ רקעו ההיסטורי ברור, והוא קשור במעמדו הרם של דון יצחק אברבנאל בבית המלוכה הספרדי, ובייחוסו העולה עד דוד המלך. ביטוי זה נתגלגל בשימוש אירוני ונאמר על אדם דל נכסים או עני ברוח, הרודף כבוד כאילו הוא מתייחס על בית אברבנאל.

 

לביטויים אחרים אפשר לכל היותר להציע השערה. ״פעמון״ ככינוי לאדם המדבר ללא הרף או לסכל המדבר גבוהה גבוהה, אפשר נתפתח עוד בספרד, בהיות היהודים בסביבה נוצרית, שפעמוני כנסיות צלצלו בה.

הבראיזמים ציוריים אחדים היו עשויים להיווצר בכל זמן, כגון אלה הקשורים בצורת האותיות בכתב העברי המרובע. למשל מ״ם סופית, המכונה על שם צורתה גם מ״ם סתומה, הפיקה,ביטויים מעין mem serrada (=מי״ם סגורה) או komo la sarrado mem (סגור כמו מ״ם) ככינוי לאדם ״סגור״, שקשה לחדור לכוונותיו, או לעקשן שקשה לחדור לליבו ולהשפיע על דעותיו. ביטויים אחרים אף גזרונם אינו ברור, על אחת כמה רקעם ההיסטורי. seftaray ככינוי ל״שבת שלפני יום הנישואין״, בעיני מרכוס, הריהו שיבוש מן ״שבת הפטרה״, כאומר ״שבת הפרידה מידידים וידידות״, אך זקני תיטואן יודעים מסורת אטימולוגית אחרת. לדידם הרי זו קונטמינציה מן ״שבת אבתראי״, כלומר ״השבת האחרונה״, אחרונה לרווקות, או שאחריה מתחתנים.

 

רוב המילים השאולות עבריותן ניכרת, בין שנשארו כצורתן העברית בטהרתה, בין שעיברו צורתן. המילה desmazalado (ביש מזל), מבוססת אמנם על המילה ״מזל״ אך צורתה נשתנתה מאוד, באשר נוספו לה צורנים בספרדית, התחילית לשלילה ־des, והסופית ado־ לתואר. מילים עבריות שעיברו צורתן והן נוטות כדרך נטיותיה של הספרדית, אף הן מרובות למדיי. דוגמה בולטת היא הפיכת שם עברי, כולל צורות הבינוני, לצורות פועל ספרדי(דנומינטיבי):malsinar מבוסס על ״מלשין״ בתוספת סיומת המקור ar־, והוא תנייני אפוא ביחס ל״הלשין״. אף ״מלשינירה״ צורה מעורבת היא, ומקבילתה העברית (הפוטנציאלית לשאילה) היא ״מלשינות״. מילים אלה, נטייתן על דרך הספרדית מלמדת שהן עוכלו עיכול גמור, ועשויות להיתפס בעיני דובר הספרדית־היהודית כמילים מקוריות בלשון. אף ״רחמיאר״(לרחם) ו״חמסיאר״(לחמוס, לרמות) ודומותיהן נוצרו בתוספת סיומת המקור הספרדית ar־. יש סבורים כי ״רביאר״ במשמעות ״לחנך, לייסר״, אף היא גזורה מן העברית ״רבי״, אולם יותר סבירה הגזירה מן הערבית ״רבי״ באותה הוראה ממש, ״לחנך, לייסר״.

 

החוקרים חלוקים באשר למספר המילים העבריות שקלטה הספרדית־היהודית. יש אומדים את מספרן בכשש מאות בלבד, ויש טוענים לכאלפיים. בגלוסר של בן־ עוליאל, המשקף את החכתייה (הלשון הספרדית שדיברו במגרב) של שלהי המאה התשע עשרה, מצא בן־טולילה2 שהיסוד העברי מגיע לכדי 18.5% מכלל אוצר המילים המובא שם. במילונו של בוניס נמנו בג׳ודזמו הכתובה על כל משלביה 4233 מילים, ביטויים, ניבים ושיבוצים עבריים.

מסתבר שבמאה השבע עשרה כמות העברית בתוך הספרדית המדוברת בצפון מרוקו הייתה רבה מאוד. רק כך אפשר להבין את דברי לנסלו אדיסון, הכומר בשירות הצבא האנגלי, שתיאר בשנת 1675 את מצב היהודים במרוקו, ואמר שהחינוך של הילדים היה מיוסד על העברית, וש״זוהי הסבה שבדברם מוריסקו וספרדית הם מערבבים בדבורם מלים עבריות, עד שלא קל להבין אותם״. תופעת הידלדלותה של העברית בספרדית־ היהודית, שהחלה מאמצע המאה התשע עשרה, בעקבות התגברות השפעת הצרפתית, הייתה ככל הנראה עמוקה יותר במזרח מאשר במרוקו, שכן מילים כמו suetar (לאחל מן repetar ,(souhaiter (לומר שוב, לעשות שוב, מן possedar ,(repeter (לרכוש, מן posseder) ודומיהן, שדחקו את מקבילותיהן הספרדיות במזרח, אינן ידועות בתיטואן למשל.

 

המרכיב הערבי בספרדית־היהודית

מנגד, במרוקו חדרו לספרדית־היהודית מילים רבות מן המוגרבית. מילים אלה נטמעו בדרך כלל בתוך דרכי התצורה הספרדית, כגון שנספחו להן צורני כינויי הגוף וכד׳. דרך משל מן ״סהל״ קל) –سهل- נוצר הפועל sahlear, להקל. משם התואר ״צח״(صح אימת, אישר) נגזר sahhear (לאמת, לאשר)(ולא כפי שהציע מרכוס,227 מן ״סחר״ سحر). מן ״סהר״ (سهرבילה את הלילה ער) נגזר sahrear, ״לקום באשמורת הבוקר, בשחר״(ולא כפי שהציע שם מרכוס, מן ״צבח صبح״ וכן qantear מן ״קנט״( قنط להשתעמם), wahsear מן ״וחש״ (وحشלהתגעגע).

היסוד הערבי שבספרדית־היהודית שבמרוקו, ״החכתייה״ בולט מאוד. מרטינז רויז' מבדיל בין הערביזמים שבספרדית־היהודית המדוברת לבין אלו שבשירה: אלו שבחכתייה חדרו מן המוגרבית המקומית ואילו הערבית שבשירה ממשיכה דווקא את הערבית האנדלוסית העתיקה.

 

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר

מסורת-ולשונות-של-יהודי-צפון-אפריקה
מסורת ולשונות

דרכי ההקטנה בלהגי הערבית היהודית בתאפילאלת

הלהגים היהודיים באזור

 

  1. מחוז תאפילאלת הנמצא בדרום־מזרח מרוקו היו בו הרבה קהילות יהודיות קטנות במאות השנים האחרונות. העדויות על ישיבתם של יהודים בסג׳למאסה (Sigelmassa) עולות ומגיעות עד סוף האלף הראשון למניין הרגיל. בדורות האחרונים לישיבת היהודים בתאפילאלת ניתן לדבר על ארבע קבוצות של להגים:

א) הדרום: במרכזו מלאח תאפילאלת והעיירות הסמוכות לו על יד חורבות סג׳למאסה העתיקה, וכן הכפרים שישבו על יד העיירה ארפוד (  (Arfoudשל היום, כגון למעאדיד (l-m3adid) וכן הכפר זריגאת ( (Z-zrigat שבצפון האזור.

Arfoud  היא ההגייה המדויקת של שם המקום; בפי צרפתים ובמפות צרפתיות נוהגת הצורה .Erfoud

 

  1. ;Z-zrigat יהודי כפר זה נודעו כמומחים באמנות העור: הם יצרו תיקים וארנקים מעוטרים ויפים במיוחד. כמעט כל יוצאי זריגאת שגרו בעיירה קצר א־סוק ־מיסודה בשנת 1927 עד לחיסול הקהילה בראשית שנות השבעים – המשיכו לעסוק במלאכה הנזכרת.

 

(ב) הצפון: במרכזו עמד מלאח קצר א־סוק, שתושביו עברו ברובם בשנות העשרים עד החמישים של המאה הנוכחית לעיירה החדשה קצר א־סוק Ksar-es-Souk),) הנמצאת כ־6 ק״מ דרומה מן הכפר הישן שנשא שם זה [שמה הוסב לפני שנים ל־א(ל) ראשידיה (; [(Rashidia כן כלל האזור את הכפר תיעלאלין ti3llalin) ואת העיירות ריש (r-Rish), גוראמה  (Gurrama) ותאלסינת (Talssint) וכפרים אחדים בסמוך אליהם.

 

המלאח הישן של קצר א־סוק נחרב בפרעות בידי ברברים מן השבט איית מרגאד (Ayt-Merghad) בתשעה בטבת תרס״ח. שנה זו נתכנתה חסר״ת בפי אחד מחכמי המקום (כנראה רבי יהודה אלעסרי או רבי משה אלעסרי המכונה משה חזאן / Musi hszzan) רוב תושבי המלאח עברו בעקבות החורבן לשני כפרים ברבריים סמוכים: קצירת איית־מוחא־אועלי (Ksirt Ayt-Muhau3ili) ומוסקלאל (Musskallal) ; מעטים עברו לתיעלאלין ולריש, הנמצאים כחמישים ק״מ (הראשון) וכשישים ק״מ (השני) צפונה מקצר א־סוק. תושבי המלאח החרב המשיכו לראות את עצמם אנשי מלאח קצר א־סוק גם כאשר גרו בעיירה החדשה.

 (ג)       המזרח, ובו העיירה בודניב (Boudnib) וכפרים שהיו סמוכים לה.

(ד)        המערב, ובו העיירות גריס (Ghriss, הידועה יותר בשם גולמימא  Goulmimaותינזראר Tinzdad, המוכרת גם בשם פרכלא .Farkla

  1. עבודתנו מתרכזת בעיירה קצר א־סוק, שהוקמה בידי הצרפתים בשנת 1927. הללו העבירו לשם את יוצאי מלאח קצר א־סוק. במרוצת הזמן הגיעו לשם יהודים מכל כפרי המחוז ועיירותיה בשנת 1950 מנתה האוכלוסייה היהודית בקצר א־סוק כאלפיים נפשות בקירוב (ויש המדברים על 1800 נפש בלבד). שתי הקבוצות הבולטות בעיירה היו של יוצאי מלאח קצר א־סוק וצאצאיהם ושל יוצאי מלאח תאפילאלת וצאציהם ועמם גם כמה משפחות מבודניב, מזריגאת ומגולמימא. בדרך כלל החזיקו הנשים, כצפוי, בניב המקורי שבו דיברו בכפרי המוצא. ברשות הרבים שלט בעיקר הדיאלקט של קצר א־סוק, אך ניכרו בו גם השפעות אחרות ובכלל זה השפעות מערי המערב הפנימי פאס, מכנאס וצפרו. במאמר מפורט שכתבנו ג׳ הית ואני(הית ובר־אשר 1982) הבאנו תיאור דקדוקי מקיף של הניב העיקרי בתאפילאלת בדור האחרון לישיבת היהודים שם. המאמר כולל גם פרק על ההקטנה.- כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – בגלל קוצר היריעה נזכרו שם עניינים אחדים בקיצור נמרץ, ועניינים אחדים לא נזכרו כלל או רק נרמזו בדרך אגב. תכלית הבירור הזה לתאר את הסוגיה תיאור מלא.

ב. דרכי ההקטנה – בחינה מורפולוגית

כל מי שמצוי בדקדוק הערבי מכיר את התבניות העיקריות המשמשות לתצגיר – تصغير -אלו הם הדגמים , fu3al-fu3ay3il ודומיהם. גם בלהג שלנו משמשות תבניות המשתלשלות בעיקרן מהתבניות המקוריות בערבית עם גיוונים אחדים ושינויים שחלו במבנה הפונולוגי של הערבית בצפון־אפריקה; לענייננו חשוב להדגיש קווים בולטים בפונולוגיה של הערבית בצפון־אפריקה: שימוטן של התנועות הקצרות וקיצורן של התנועות הארוכות. בנושא שלנו גרמו גם תהליכים של היקש לשינויים בתצורת ההקטנה (התצגיר). להלן באות התבניות ששימשו בלהג(בלהגי) קצר א־סוק.

מסורות ולשונות של יהודי צפון אפריקה-הדקדוק בערבית המדוברת-משה בר-אשר

עמוד 134

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

המרכיב-העברי

עם עליית האסלאם במאה השביעית החליפה הערבית בהדרגה את הארמית. מהמאה התשיעית עד 1500 לערך הייתה הערבית שבפי היהודים – ערבית בינונית יהודית – דומה לערבית של סביבתם באותה תקופה.

בלאו מציין שערבית הייתה שפה חיה ושימשה בפי היהודים בכל שטחי החיים, כולל ענייני דת ותרבות, ואף על פי כן יש בה תכונות המייחדות אותה, ועושה אותה לשפה בפני עצמה : כתיבה באותיות עבריות, שימוש במילים ובביטויים עבריים וארמיים שהותכו לתוך מבנה הערבית, והעיקר – כולב ספוגה בתרבות היהודית, ונושאיה מיוחדים לדת היהודית.

מסוף ימי הביניים ניתק הקשר בתרבותי בין היהודים לתרבות הסביבה ברוב ארצות ערב. הערבית הקלאסית לא הייתה מובנת עוד ליהודים, והיה צורך לתרגם יצירות שנכתבו בה לערבית היהודית המאוחרת.

אמת 1 – limit ,imit דבר נכון, ההפך משקר; אמתי:

  • וּצָאבוֹ כְּלְלְּסִי אִמִת ־ [בדקו] ומצאו שהכול אמת
  • דִי יִעָארְףְ לֵאִמִת וִיִעָארְף… = [אשרי] מי שיודע את האמת, ויודע [את התכלית של כל זה]
  • כֵּלְמָא אוּתְלוֹם אַנָא חַק וּבְּלִאימִית – כל מה שאמרתי להם אני [הוא] אמת ואמת [־נכון ואמתי]

כפל הלשון — יסודות שווים או קרובים במשמעם המחוברים בדרך כלל על ידי ו׳ החיבור — משמש להעצים את התכונה. אמת מופיעה ליד המילה המקבילה חק, והוראתה אמת חזקה.

  • לְחוּאָיְיְז דִי הוּמָא דְלְאֵמֶת וָאצִילִיְין מָא עָאבִּינְהָאס פִיהוּם = הדברים שהם אמתיים,־ [מילולית: של אמת] ועיקריים, איננו שמים לב אליהם
  • לֵאֵמֵת הוּוָא… = האמת היא [מילולית: הוא] 6
  • זָאוְו לְכְטָאבָא בֵלְאֵמֵת ־ באו השדכנים באמת [בניגוד לפעמים קודמות] [אוהב ה׳ באמת (ראה א-ה-ב), נבואת אמת]

 

יושר, צדק:

1) כֵּל מָא תְעְמָאל פִיּיָא תְעְמָאל בֵּלְחֵק וּבְּשְרַע דֵלְאִמִת = כל מה שנעשה בי [דהיינו כל העונש שקיבלתי] נעשה בצדק ובמשפט של אמת 

  • לְחוּאָיְיז דִי עְלָאס ווּקְּפָא דְנְּיִיָא הִייָא אִמִת.. = הדברים, שעליהם עומד העולם [מילולית: עומדת] הם [מילולית: היא]

 

לאמתו של דבר:

1) אֵמּמָא לֵאִמִת אַפִילוּ יִכּוּן רַשַׁע גַמוּר בֵתַכְלִית = אבל האמת [היא], אפילו יהיה רשע גמור בתכלית, [החזרה בתשובה מספיקה לו]

בלאמת הומא חסן = באמת הם [הרחובות עכשיו] טובים יותר [מאשר בעבר]

 

אמת הדבר imit haddabar (פ):

1) אִמִת הַדַבַר מְעָא רַב ־ אמת הדבר עם הרב [ז׳׳א נכונים דברי הרב]

2) אִמִת הַדַבַר מָא יִקְּבְּלוּנָא גִ'יר מוּוָאלִינָא ־ [למדינת ישראל הגיעו פליטי שואה ששום מדינה לא הסכימה לקבל אותם.] אמת הדבר, לא יקבלו אותנו אלא ״הבעלים״ שלנו [אלה שאנחנו שייכים אליהם]

 

אמת ויציב:

כְּלָאם רַבֵּינוּ אֶמֶת וְיַצִיב הָאד סִי כָּאמֵל חֵקּ ־ דברי רבנו אמת ויציב, כל זה אמת

 

אמתות – אמת: מֵדְהַהר פִיהוּם לָאמִיתוּת וְּלכְּלָאם סָאהֵל ־ בולטת בהם האמת והדיבור הפשוט

 

אמתי – 1 נאמן: בָּאיְיְן פְרָאנְסָא הִיּיָא וָאחֵד לְגֵנְס אַמִתִי… ויעזז ליהוד ־ [מהמשפט מסיקים] שצרפת היא עם אמתי [־נאמן]… ואוהב את היהודים

 

2 נכון, ממשי: הָאדָאךְּ לְבַחוּר כְּלָאמוֹ אַמִתִיים = אותו בחור דבריו אמתיים

[בזמנה האמיתי(ראה זמן), לגאולה האמתית והנצחית, הגאון האמיתי}

 

אנו – אנחנו:

 בִיהָא חוֹבָה אַנוּ רוֹאִים לְעַצְמֵנוּ חְנָא לְקוֹמִיטִי… = לכן חובה אנחנו רואים לעצמנו, אנחנו, הוועד [, להגיד למשפחת הנפטר] / ע׳ 77.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 116

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Agadir-Joseph-Dadia

Nombreux sont les livres ecrits sur le Maroc. J'en signale deux : – Jean Celerier: Le Maroc, publie en 1939, contenant une Bibliographic importante. – Victor Piquet: Le Maroc, publie en 1917, distinguant deux periodes : la periode d’avant le Protectorat, pages 213- 256, et le Protectorat, pages 259-312.

Jamais je n’ai reussi a combler en moi le vide historique, en raison de mon absence du Maroc entre octobre 1956 et decembre 1959. L’Alliance Israelite Universelle s’appelle desormais Ittihad Maroc. La langue arabe est devenue obligatoire dans l’Enseignement et dans la Fonction Publique.

Le terme Wifaq date de fevrier 1956. Je suis encore a Marrakech et je crois dire aujourd’hui que je n’en avais pas entendu parler. Je frequentais a cette epoque un Club de Boxe situe du cote du cinema Eden. J’ai ete le seul juif et tous mes compatriotes marocains me traitaient avec amitie et gentillesse. Tous les soirs au cours de l’entrainement, je les entendais dire qu’ils ont assassine telle collaboratrice de la France. Bien des annees apres, j’ai eu l’occasion de rencontrer a Marrakech le fondateur de ce Club, dont le nom est Abd Eltif Boularbah’ Jazouli. II m’a offert un livre de poesie ecrit en arabe qu’il venait d’editer.

En 5ime du Cours Complementaire, nos professeurs de Francais ne nous ont jamais parle de Colette ni de sa mort a Paris en 1954. Pourtant cette romanciere parle de son voyage au Maroc dans son livre Prisons et Paradis, publie en 1932. Encore moins de Frangoise Sagan, une jeune romanciere, qui offre a la France «Bonjour tristesse» a la rentree scolaire 1954. Le succes de ce roman a ete fulgurant, un peu partout dans le monde. La France retrouve ainsi un peu de bonheur, alors ebranlee militairement au-dela de ses frontieres.

Je retiens de l’enseignement de nos professeurs de Francais deux poetes que j’aime beaucoup : Emile Verhaeren et Albert Samain.

La jeunesse doree de Marrakech, loin des soubresauts et des soulevements, envahissait les (terrasses des cafes, sirotant Judor, se regalant sans moderation de boules de glace multicolores et parfumees et de sandwiches achetes dans les epiceries du Gueliz. Le cinema hyper moderne et luxueux La Renaissance venait d’ouvrir, de meme la brasserie/cafe eponyme.

J’ai cherche la signification du mot Wifaq dans un ouvrage. Cf. Robert Assaraf: Une certaine Histoire des fuifs du Maroc, 1860-1999, Editeur Jean-Claude Gawsewitch, janvier 2005, pages 497, 647, 648, 660, 661, et passim:

« Pour les nationalistes, au contraire, le Maroc devait trouver au plus vite son independance pour participer efficacement et pleinement a l’effort de guerre allie. Aussi fut-ce une revendication d’independance qui donna son nom au nouveau parti, Hijb el-lstiqlal, le Parti de l’independance, fonde en decembrel943 a l’invitation pressante du sultan. Celui- ci, en tant que monarque de l’ensemble de la population, ne pouvait s’identifier a un seul parti, quels que soient ses incontestables merites. II devait d’etre le rassembleur, au-dessus des divisions et des partis. II incita done certains de ses partisans a elargir leur base et a s’ouvrir a d’autres tendances politiques meme minoritaires, sans negliger les israelites. […]

«Des son premier pas sur la terre marocaine, les apprehensions du sultan s’envolerent pour laisser place a la joie. Une joie debordante, celle de tout un peuple en communion totale avec son souverain legitime retrouve. De tout le Maroc, des dizaines de milliers de citadins et de campagnards s’etaient donne rendez-vous sur le parcours menant de l’aeroport au palais. Une foule compacte, enthousiaste, encadree avec efficacite par les militants de l’lstiqlal et du P.D.I. Rare moment de totale unanimite nationale, refoulant au second plan les souvenirs amers du passe, les differences ethniques et sociales. Meme la communaute juive, allergique par prudence aux rassemblements des foules, avait surmonte ses apprehensions pour etre largement representee, avec ses rabbins et ses notables, a ce memorable moment d’elevation spirituelle. Cette atmosphere presque mystique d’union et d’elevation trouva sa meilleure expression dans le discours du Trone, le dernier avant le recouvrement de l’independance, prononce par le sultan le 18 novembre 1955. […] L’lstiqlal, fidele au message de Sa Majeste, s’en tint aux resolutions integrationnistes adoptees au Congres extraordinaire du parti, en decembre 1995 : « Considerant que les israelites marocains sont des nationaux du pays dans toute !’acceptation historique et juridique du terme, il importe qu’ils aient la jouissance et l’exercice des droits et des libertes reconnus a leurs concitoyens musulmans, dans l’egalite la plus complete. Considerant que cette integration ne doit nullement porter atteinte a l’exercice de leur culte, ni a leur statut personnel. Demande que l’egalite de tous les citoyens marocains, sans distinction de classe ou de religion, soit hautement proclamee et consacree dans les textes de lois. Suggere au comite executif du parti d’encourager les contacts entre musulmans et israelites, d’organiser et de promouvoir des activites communes dans differents domaines afin de vaincre les prejuges absurdes et de favoriser au maximum un rapprochement reel et fraternel».

«Joignant les actes a la parole, l’lstiqlal crea, en fevrier 1956, une organisation pour le rapprochement judeo-musulman, le Wifaq (L’Entente), destinee a «encourager l’esprit de cooperation dans l’interet national ». Un tract en arabe, en judeo-arabe en lettres hebralques, et en francais, fut largement diffuse et proclamait: « Notre voeu le plus cher est de batir dans la joie et la concorde un Maroc nouveau, uni, libre et independant. Ensemble, unis de cceur et d’esprit, musulmans et israelites, nous menerons notre pays vers le progres, la prosperite et le bonheur. » […]

Temoin privilegie, le journaliste Victor Malka decrit cette «lune de miel» dans son livre «La memoire brisee des Juifs du Maroc», publie Aux Editions Entente a Paris en 1978, pages 22esq.

Jacques Dahan a preside a Rabat le Conseil des Communautes Israelites du Maroc de mai 1947 au 2 mars 1956, date de l’independance du Maroc. Dans son livre « Regard dun Juif Marocain », publie a Paris en 1995 aux Editions l’Harmattan, pour apprendre l’Histoire des Juifs du Maroc (1927-1972), il ne dit rien du Wifaq. Pourquoi ? Je laisse le soin aux historiens de nous l’expliquer.

 

Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir

Page 41

טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית-יוסף שטרית

לשון ומאגריה

מערכים מורפו-פונטיים בערבית-יהודית של מכנאס.

נספח

טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית

ההערות הלשוניות המלוות כאן את הטקסטים מתייחסות בעיקר ליסודות העבריים והלועזיים המשמשים בהם, וכן לשימושים ולביטויים מיוחדים לערבית־היהודית במכנאם. מבנים ותבניות בשיח של יהודי מכנאס מתוארים ומנותחים במקום אחר.

  1. שיחה קצרה על הלשון של יהודי מפנאם

טקסט זה הוא קטע מתוך ריאיון שערכתי במכנאם בינואר 1997 עם שני דוברים טבעיים ילידי הקהילה, משה כהן (MC, מ) בן 71 ואלברט לוי AD , א), בן 70 בזמן הריאיון. הריאיון התקיים ליד חנותו של משה כהן.

al-hadra di maknas tvvila u-mahlula

MC: […] keil blad u-l-hadra djalha. al-hedra di fas ma-si f-hal  l-hedra di meknas; al-hedra di sefro ma-si f-hal di fas

JC: al-hedra d-l-ihud f-hal d-el-msalmin?

MC: la! mbeddla, ma-si bazzaf.

AL: al-hedra djalna la plypar dy ta , zat man spanja. 1-ihud di zau men spanja «-b?au b-dik al-hedra djalhum

MC: l-ihudi  i?ol: as ?olt?; al-mselm i?ol: as qolt? as gulti? U-hna n?olo: as ?olet?

AL: as habbet, a xai?

MC: al-hedra mahlula. kanu zman l-fasijin kanu  ka itehku l-maknasijin, ka i?olo-lhum: a kezonijim [u-ka i?olo  takezoniit]; ze?mat, hija l-hedra l-mahlula di meknas. […] takezonit” hija 1-hadra t-twila .

men hit kanu ka i?olo, ma kanu-s  ka itthabbu: wahed ?bat el-?etta di fas ?al-lha: as f-femmek? Sa?a ?malt-lu: al-lhem!, u-b-as sadda femmha. za l-l-?etta di maknas ?mal-lha: as f- femmek? ?at-lo: al-lhem!. hija [tel?et] el-lham u-huwa ?abbah. hadak b-as ka itehku; hija b-as ze?mat, b-as al-hadra di maknas mahlula.

 

הלהג של מכנאם כולל מילים ארוכות ופתוחות

מ: […] לכל קהילה הלהג שלה. הלהג של פאס אינו כמו זה של מכנאס; הלהג של צפרו אינו כמו זה של פאם. יש: הדיבור של היהודים דומה לזה של המוסלמים? מ: לא! שונה, אך לא בהרבה.

א: הדיבור שלנו, ברובו, בא מספרד, מן היהודים שהגיעו מספרד ונותרו עם הדיבור שלהם.

מ: [לשאלה ״מה אמרת?״] היהודי אומר ?as ?olt והמוסלמי אומר as qolt? as gult?. ואנחנו אומרים ?as ?olets

א: [לשאלה ״מה אתה רוצה, אחי?״ אנחנו אומרים] ?as habbet a xai

 מ: זהו הדיבור הפתוח. בימים עברו יהודי פאס צחקו ליהודי מכנאס ואמרו להם: אתם ה׳כזוניים׳ [ואמרו גם תאכְּזוניית], היינו הדיבור הפתוח של מכנאס [….] תאכזוניית היא הדיבור הארוך.

משום שאמרו ש[יהודי פאס] לא אהבו יהודי מכנאס] ולהפך. אחד תפס חתול של פאס ושאל אותו: מה יש לך בפה? אמר לו!el-lhem (=בשר) כשהוא סוגר את הפה. בא לחתול של מכנאס ושאל אותו: מה יש לך בפה? ענה לו: !el-lhem.. [נשמט לו] הבשר והוא לקח אותו. מסיבה זאת צוחקים, כאילו הדיבור של מכנאס פתוח.

 

טקסטים בערבית־יהודית ממכנאס מועדים עם תרגומם לעברית

עמוד 77

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור-הגר הלל-כי״ח והשלטון הקולוניאלי

casablanca

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

״במידה שמדברים על ׳אליאנס׳״, כתב דיבון בדו״ח שלו, "יש לזכור עובדת יסוד אחת והיא: שמונים אחוזים מתקציבו משלמת הממשלה הצרפתית.״ בכותבו, ״הממשלה הצרפתית״, התכוון דיבון לפקידות הקולוניאלית מטעם הממשל הצרפתי־המקומי. נשאלת השאלה, מה היתה הזיקה בין מגמות השלטון וכוונותיו העיקריות לבין פעילותה של כי״ח? הנה, כך תיאר ריבון בראשית שנות החמישים את מדיניות השלטון הצרפתי במרוקו כלפי היהודים:

 

■ הרושם שלי הוא כי לנציבות [נציבות – בצרפתית: Residence כינויו של הממשל הקולוניאלי, הנגזר מן המונח ״הנציב העליון״ (Resident General)] יש מדיניות די מתוכננת ומחושבת לגבי הישוב היהודי. מזה שנים שהיא מעודדת את תהליך ההשתחררות והקידום של הישוב היהודי בשטחי ההשכלה, הבריאות, החינוך המקצועי, ואף התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת. כשם שבשטח המוסלמי לא הצליחו הצרפתים להקים שכבת משכילים נאמנה – כן מטעמים מובנים ביותר הצליח ניסיון זה בקרב היהודים. במשך דור אחד הוציאו הצרפתים מסמטאות ומפינות נידחות במלות[מלאחים] אנשים מוכשרים ובעלי יוזמה והדריכום בכיוון השתחררות וקניית תרבות ודעת. בשכבה זו, אשר יש בה לעתים קרובות למדי תופעות של רגש נחיתות והתבטלות בפני הצרפתים, קיים אף מצד שני רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות.

 

לשם פיקוח על התפתחותו של הישוב מפתחת הנציבות את מוסד מועצת הקהילות, תוך כדי שמירה על השפעתה (לעתים מכרעת). מזכ״ל המועצה פועל מתוך שיתוף מוחלט כמעט עם השלטונות, וכן מנסה לכוון את הדברים לרצונם.

 

במקביל ליצירת מנהיגות חילונית ומתקדמת – נעשה מאמץ אף להקים דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם. המכשיר לעיצוב דור זה ודמות זו של הרב החדש – הוא בית הספר לרבנים ברבה[רבאט, בירת מרוקו.] אשר בו מתנהלים הלימודים בעברית ובצרפתית. שם מחנכים צעירים על בסיס הדת והמסורת ועל אף התרבות העברית החדשה (יש שם מורים מהארץ). בעת ביקורי בבית ספר זה נוכחתי בשיעורו של רב מישראל אשר לימד את ״אגרת קטנה" לח״נ ביאליק. החניכים מתמצאים במידת מה אף בתרבות צרפת. המגמה היא למנוע כל קיצוניות ופנאטיות דתית ולפתח רוח של סובלנות בהתאם לצרכי חברה מודרנית.

 

פעולה זו, להכשרת שכבות מנהיגות כרוחם בישוב היהודי, מלווה במעשי הפלייה לטובה של היהודים לגבי המוסלמים. בעוד ש־90־95 אחוזים מילדי ישראל נמצאים בבתי־ספר, אחוז הנערים המוסלמים הוא 15 בלבד. במועצת הממשלה אחוז היהודים הוא ללא כל יחס למספרם באוכלוסיה.

 

בשטח התחוקה, ארגנו בתי דין בקהילות הגדולות והוציאו את כל דיני האישות, הירושה, מן השיפוט של הפחות.[ המושלים המוסלמיים של המחוזות.] מדי שנה בשנה מתכנסים הרבנים לדון בבעיות משפטיות ולתקן תקנות ההופכות לחוקים המסדירים את חייהם. יו״ר בתי הדין מקבלים משכורת מהממשלה ונהנים מתשומת לב. כשהשתתפתי בוועידת הרבנים התרשמתי מאוד מנקיון ההופעה, הסדר, המשטר והשיטתיות שבדיונים. מתוך שיחות חשתי ברגש כנה של שביעות רצון והערכת תשומת הלב המופנית אליהם.

בשיחותי עם אנשי הנציבות האחראים לשטח זה, הביעו אלה את רגש הסיפוק הרב בתרומה שתרמו לקידום הישוב היהודי. לא פעם הזכירוני שמנהיגי הקהילות המתמצאים בחברה האירופית ובקיאים בספרות ובתרבות כללית – אבותיהם עדיין שוכנים במלות.

(דיבון, 7953 , עמודים 75-74)

 

אפשר להתרשם בנקל שדיבון, השליח הישראלי־הציוני, גילה הערכה למדיניות שנקטו הצרפתים במה שקשור למיעוט היהודי במרוקו; מדיניות, ״די מתוכננת ומחושבת״ שבאה לקדם את היהודים, או לחילופין – לעודד בקירבם רפורמות ברוח מודרנית. מכאן משתמע אינטרס להתערב בחיי הציבור היהודי המסורתי ולעודד בו שיפורים מודרניים, אינטרס שהיה משותף הן לשלטון הקולוניאלי והן לעיליות היהודיות הבתר־מסורתיות, הרפורמיסטית־המערבית והציונית. עם זאת, כשמעיינים במטרות המדיניות הממשלתית, מתברר שהמגמות המשותפות לכי״ח ולשלטון הצרפתי לא התמצו במודרניזציה גרידא, אלא במדיניות שעודדה את הנאמנות לצרפת ואת חיזוק שלטונה במרוקו. דיבון כתב על ״התפתחות של שכבת מנהיגות יהודית חדורה רוח מערבית ומהימנה לצרפת״, על נטיעת "רגש הכרת תודה לאלה אשר פתחו לפניהם עולם חדש של אפשרויות״; על חיזוק ״הפיקוח על התפתחותו של הישוב (היהודי)״; ואפילו על הקמת "דור חדש של רבנים שינהיגו את עדתם בהתאם לאינטרסים שלהם (של הצרפתים)״. אם נרצה, נחשפת כאן ביקורת, או הסתייגות של הדיפלומט הציוני.

 

השפעת כי״ח על ילדי המלאח

עד כמה השפיע הזרם הפרו־צרפתי בהנהגה היהודית על תהליכי השינוי של יהודי קזבלנקה ניתן ללמוד מהצצה נוספת לעולמה של משפחת אטדגי. תחילה, לא היתה למשפחה זו, כמו למשפחות אחרות במרוקו, כל זיקה לצרפת. אביו ואמו של ארמנד לא למדו בבית־ספר ולא ידעו קרוא וכתוב. אמו, כפי שקראנו, עבדה בנעוריה בחנות שבעליה צרפתים ושם קלטה מעט מהלשון הצרפתית. אגב, על רקע זה, מספר ארמנד – היא הבינה כמה חשוב לקרב את בנה לעולמם של הצרפתים, שליטיה החזקים והנאורים של המדינה ואף העניקה לו שם צרפתי ללא ידיעת אביו שהכירו רק בשמו העברי, עמרם.[ באחת מהתקפות הטרור בעיר חש האב לבית־הספר כדי לקחת את בנו הביתה ואז גילה לתדהמתו שאין בכי״ח ילד הרשום בשם עמרם אסדגי, אלא בשם ארמנד בלבד.]

 

ארמנד־עמרם הוא הראשון בבני המשפחה שקיבל אפוא חינוך מסודר, תחילה בחדר מסורתי בתחומי המלאח ואחר־כך בבית הספר של כי״ח הסמוך למלאח. תיאור שהעלה בכתב עשוי ללמד כיצד קרה שכבר בגיל צעיר השפיע בית־הספר על שינוי דיוקנו שלו ביחס לסביבתו היהודית.

 

בקטע הבא, מופיע תיאור ההתרחשות ברחוב ספי, בבניין שבו התגוררה משפחת אטדגי, וממנו נוכל ללמוד על מערכת יחסים סבוכה בין היהודים, הצרפתים והמוסלמים בקזבלנקה כמה שנים לפני קבלת העצמאות המרוקנית. ובכן, מדי שבת אחר־הצהריים נהג אחד השכנים היהודיים, מוסא, לערוך בחדרו פגישה שהשתתפו בה חבריו לבניין ולאמונה.

 

■ בחדרו של מוסא מפגש הדיירים של מוצאי שבת נמשך מעבר למשך הזמן הרגיל. נוכחים בו אשתו סימי, אסתר, אמא ואני. מוסא מבקש ממני לקרוא את אשר כתוב מתחת לתמונה המופיעה בעיתון והמראה את הסולטן מוחמר בן יוסוף יורד ממכונית מהודרת לבוש גלביה לבנה. בניגוד לאווירה העליזה השוררת במפגשים, הערב אני חש סימני מועקה בחזותם של הנוכחים. המלים שמתחת לתמונה קשות לפענוח. איכשהו אני מצליח לתמצת את המאמר ״עקב פעולתו האנטי־צרפתית ודרישתו לעצמאות, הסולטן ובני משפחתו מובלים לאי מדגסקאר״. ״איפה זה מגדה סקר״ שואלת אסתר. אפילו מוסא, שיודע הכל אינו יודע איפה זה מדגסקאר.

 

"מה זה חשוב איפה זה מגדה סקר? עצמאות הם רוצים. ממתי היתה עצמאות לערבים? בלי הצרפתים המדינה הזאת תראה בדיוק איך שהיתה לפני בואם: אי יציבות, רעב  מגיפות. […] אני מודה שהגלייתו של הסולטן היא טעות גסה. המוסלמים אוהבים את מלכם שהוא צאצא של הנביא. יש לי הרגשה שזה יגמר ברע לצרפתים.״

״למה אתה לא אומר שגם אנו היהודים אוהבים את הסולטן?״ מעירה אסתר.

"מחר״, מתערבת סימי הפוחדת מבעלה. ״המדינה הזאת היא של המוסלמים לא שלנו. ומי חי בה טוב? אנחנו.״

מוסא מסכם בכעס את הדיון הקצר: ״המדינה הזאת היא של הצרפתים״.

מיהם בכלל הצרפתים האלה? אני מכיר אותם מהספרים. את שפתם אני יודע. גיבוריהם המ גיבורי. הם לוחמי החופש ורודפי הצדק. עם זאת אני לא מכיר אותם. דתם היא סוד כמוס בשבילי. דרך הספרים אי־אפשר להכיר הכרות אמיתית את האנשים ומעל לכל את דרכי מחשבתם. אני רואה אותם בימי ראשון נכנסים לכנסייה הספרדית גברים, נשים וילדים לבושים במיטב שמלותיהם, ורשת דקיקה מכסה את פניהם. הם מחזיקים בידם ספרון קטן בכריכה מוזהבת. מה שראיתי בפעם היחידה ששכחו לסגור את שער הכניסה ממשיך להעסיק את דמיוני הפורה: בחצר הפנימית השופעת צמחייה עומד פסל גדול של אשה פניה היפות והמיוסרות עוררו בי רגשות של הזדהות עם דמותה של האם המושלמת. וליד הפסל צלב גדול מברזל ועליו איש המוצמד אליו בעזרת מסמרים גדולים.

 

איש מיוסר ועל ראשו כתר קוצים. המחשבה שהייתי רוצה לעזור לו ולהורידו מהצלב הזה חלפה לרגע במוחי אלא שמיד נזכרתי שזהו ״כריסטו״, השם שמעורר בנו חלחלה. האיש שאסור להזכיר אפילו את שמו, או לצפות בדמותו. הכניסה לכנסייה היא עבירה חמורה.

את הצרפתים אני רואה בעיר. באזור פארק המשחקים, בכל־בו ״גלרי לפייט״ המהודר. אני רואה שוטרים ואנשי ממשל, ובכל זאת אני לא מכיר אותם מלבד אולי את הבעלים של ״סינמה אימפריאל״, הצרפתי המבוגר המעשן בשרשרת, המחלק מלות נימוסים ומגלה התעניינות בילדים המבקרים בקולנוע שלו.

(אטדגי, חלק א, פרק 21)

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל

כי״ח והשלטון הקולוניאלי

Je me souviens-Dora Coriat-Extraits d’un manuscript

ברית מספר 27

Dora CORIAT

Je me souviens

Extraits d’un manuscrit

Je tiens a remercier Catherine Courson et mon mari Emile Corneau qui ont genereusement dome de leur temps pour taper ce manuscrit.

Je remercie M. Sidney Corcos pour ses encouragements et ses efforts pour diffuser ce manuscrit.

Je remercie Mr Asher Knafo, editeur de 'Brit' d'avoir reserve une place a ces memoires dans ce numero de 'Brit'!

En hommage a ma mere, Dora Coriat

Gladys Corneau

 

PREMIER VOYAGE A LONDRES

Les souvenirs de mon enfance s’estompent de plus en plus. Je realise qu’a force de ne plus en parler avec mes chers Parents qui ne sont plus, ils ne me reviennent plus aussi facilement a 1’ esprit. Je vais essayer d’ecrire au fur et a mesure des possibilites de ma memoire certains faits. Pour moi, peut etre, pour mes filles, qui sait? Cela pourra peut-etre interesser mes petits fils qui m’aiment tant.

A l'age de deux ans, maman et papa m’ont emmenee a Londres. II y a quelques annees encore je revoyais plusieurs scenes de cette "aventure" il n’en reste qu’une ou deux a relater. Un soir au theatre: beaucoup de lumieres, de monde, et ce qui me frappe surtout, le rideau sur la scene avec un immense chien vert aux yeux ronds et noirs. Maman m’a dit bien plus tard la difficulte  qu’elle avait eue a me faire admettre si jeune dans ce theatre. Devant mon minois eveille et ma sagesse, voyant que nous etions des touristes ils permirent cette derogation terrible en Angleterre. A l'epoque j’etais tres brune avec de longs cheveux noirs et des franges coupees au ras de mes sourcils.

Un autre jour, je nous vois dans une rue de Londres , un vieux cousin de Papa nous aborde, neglige dans sa tenue, une barbe poivre et sel, hirsute bref, donnant nettement une impression de salete. Maman voit bien que je ne veux pas saluer, est embarrassee. Je me tourne alors vers elle et lui dis: «Est-ce que ce monsieur s’est lave aujourd’hui?» Vous imaginez la tete de Maman.

Marrakech

A Marrakech plus tard une promenade avec Maman, a dos d’ane, sur ma magnifique selle anglaise, achetee specialement pour moi, je vois une immensite de terrain (je crois l’avoir situe plus tard) Maman et moi hurlant pour entendre l’echo nous retourner nos voix.

Les soirs d’ete nous montions prendre l'air a la terrasse. Les terrasses marocaines se touchent entre elles, et ne sont separees que par des murettes, tres basses, que l’on enjambe tres facilement. Ceci permet aux voisines de se rejoindre et bavarder de temps en temps. Mais ce qui nous enchantait vraiment c’etait le spectacle des cigognes dans leurs nids. Les saluts du male y revenant, les claquements de bec, les  renversaient en arriere pour un profond salut. Ces vols gracieux, ces silhouettes blanches et noires se detachant sur le beau ciel bleu, ces remparts rouges, de cette couleur de terre brulee speciale au sud marocain, ces couchers de soleil flamboyants, sont des spectacles a jamais graves en nous.

Quelques mots sur notre premiere maison a Marrakech: une ancienne demeure, comme toutes celles de la ville, carrees, avec au centre un ciel ouvert protege tant bien que mal de la pluie, par des auvents autour des verandas interieures. Le rez- de-chaussee etait reserve aux bureaux et entrepots de commerce de Papa. Une enorme balance etait accrochee a un angle. Combien de fois Elza et nos amis sommes montes sur ces grands plateaux pour nous balancer! L’odeur des amandes, du the, du sucre montait vers nous. Je la sens encore.

L'etage comprenait 5 pieces, une cuisine, une salle de bain (unique a Marrakech a l'epoque). On accedait a cet etage par un escalier tournant garni de beaux azulejos colores espagnols, on debouchait alors sur les verandas. Leurs balustrades etaient garnies de beaux pots de faience espagnole, plantes de fleurs de toutes sortes, de plantes grimpantes qui egayaient tout l’ensemble. Des canaris dans de belles cages dorees, chantaient a longueur de journee. Je n’oublie pas aussi une belle horloge noire a bords denteles, incrustee de nacre et son cadran emaille garni de belles fleurs de couleurs vives. Cette pendule est espagnole. Je suis allee a San Sebastien et j’en ai vu partout et aussi chez les antiquaires. (Qu’est-elle devenue? Je ne me souviens pas de 1’avoir vue a la villa, peut-etre a la cave avec tous les restes de cette maison?)Le soir j’etais sensee me coucher a 8 heures. Apres diner, Maman, Papa et moi faisions quelques tours de veranda pour nous degourdir apres diner. Chaque fois je suppliais Maman de me laisser 5 minutes de grace, les aiguilles toumaient inexorablement et j’allais me coucher.

Les chambres donnaient toutes sur ces patios. En arrivant a l’etage, tout de suite a droite, se trouvait le salon, seule piece carree de la maison. Meublee d’une fagon assez rococo et parfois naive, d’abord le beau tapis anglais vert avec de-ci dela, ses couronnes de roses d’un ton un peu plus clair, aux fenetres des rideaux de velours d’Utrecht d’un vert sombre assorti au tapis. Un splendide canape anglais et deux fauteuils. La belle « zafania » d’un cote, de l'autre cote une vitrine faite par notre brave ebeniste Habib (sorte d’armoire vitree qui nous a suivi a la villa et ou Elza avec son adresse formidable avait installe une maison de poupees complete meublee par elle et les poupees habillees par elle, sur le cote une petite cage en carton et des ficelles formaient un ascenseur puisqu’a part le rez de chaussee il y avait deux etages). Dans cette vitrine, tout un adorable brie a brae se melangeait avec de fort belles pieces d’argenterie. Une table vitrine en acajou anglais, de ravissants gueridons anglais toujours en acajou, 6 ou 7 fort belles chaises et quelques chaises musicales 2eme Empire noir et or. Beaucoup de tableaux, de photos, des peaux de panthere par terre et un gros ours en peluche blanche sur ses 4 pattes qui faisait L admiration de tous nos visiteurs arabes grands caids et chefs arabes dont je parlerai apres. Puis presque au seuil de la piece un immense plateau blanc, au centre duquel une espece de boule que Ton remplissait d’eau de rose et dans laquelle par le meme orifice se trouvant en dessous on pompait de Pair, on tournait une petite cle et l’eau de rose jaillissait a une hauteur d’un metre du sol.

A gauche du salon, un grand balcon donnant sur notre petite me. En face, deux fenetres desquelles on voyait la Place des Ferblantiers et un vieux cimetiere arabe. Ceci me rappelle les enterrements arabes qu’on y voyait, le corps dans un linceul blanc, parfois recouvert d’un beau tissu de soie, ballottant a droite et a gauche a cause de la marche acceleree des porteurs, et la belle priere des morts musulmans, chantee bien a l’unisson par les porteurs et les suivants « Allah, Allah Mohammed rassou li Allah ». A droite, un salon aux meubles d’osier peints en rose! Plein a craquer d’objets vieillots. J’ai les photos de ces pieces, a leur vue, je suis partagee entre l’envie de rire et de pleurer! Dans ce salon, je m’en souviens encore fort bien, nous avons recu une fois, des voyageurs arrivant de Casa, ils etaient tres fatigues et je me vois encore disant a Juanito Ausaldo (un de nos visiteurs) « Sit down properly ». J’entends encore les exclamations honteuses de Maman, les fous rires de toute l'assistance. Apres 49 ans, certains souvenires reviennent.

Dora CORIAT

Je me souviens

Extraits d’un manuscript

תנועות הנוער היהודיות במרוקו-ד״ר חיים סעדון

תנועות הנוער היהודיות במרוקו

ד״ר חיים סעדון

בשנות השמונים, בשקט ובצנעה, התכנסו, אחת לשנה, בוגרי תנועות הנוער הציוניות בצפון־אפריקה ביער בן שמן. זו הייתה היכרותי הראשונה אתם. ידידי רפאל בן־ אשר ז״ל מכפר מנחם היה היוזם והמארגן של מפגשים אלה. במסגרת מחקרי על הציונות בתוניסיה נפגשתי איתו פעמים רבות ונעזרתי בעושר ידיעותיו ובזיכרונו יוצא הדופן. הוא הזמין אותי למפגשים אלה ביער בן שמן. הייתה זו עבורי חוויה מעצבת. יהודים מצפון־אפריקה ללא תחושות קיפוח, חברי קיבוצים ועירונים, גאים בעשייה בכל תחומי החברה הישראלית. הצער היחיד שביטאו היה כי החברה הישראלית לא מכירה את סיפורם, את תרומתם לקהילות שבהן חיו ולחברה הישראלית. לימים, כאשר בגרתי והעמקתי לחקור בתופעה זו הבנתי את חשיבותה ונתתי לכך ביטוי במחקרי. נפגשתי עם לא מעט חניכי תנועות נוער בצפון־אפריקה. עקבתי אחריהם בארץ. למדתי בשקיקה את סיפור חייהם, את ההתלהבות האידיאולוגית שאחזה בהם ואת השאיפה להגשמה אישית ולאומית. בכל פעם חזרתי ומצאתי את עצמי שואל: למה סיפורם עדיין לא סופר?

כאשר הציע לי אריה אזולאי להיות מנחה בעבודת הדוקטוראט שהוא מתכוון לכתוב במכון ליהדות זמננו היססתי. הנושא שהוא הציע היה טוב וחשוב מאוד אך הצריך השקעה רבה שהנעלמים בה רבים. הצעתי לאריה לשנות את הנושא ולחקור את התקופה שהוא היה בין מעצביה. לאחר מחשבה והתייעצות עם פרופ׳ מיכאל אביטבול הסכים מר אזולאי לשנות את הנושא. נראה היה כי סלולה הדרך לחשוף את סיפורן של תנועות הנוער הציוניות והיהודית במרוקו. בכך יכול היה אריה אזולאי לסגור מעגל הן כאחד מעמודי התווך של פעילות תנועות הנוער במרוקו והן כהיסטוריון המתעד את הפעילות ונאלץ לכפוף את זיכרונותיו והתלהבותו לכללי המחקר ההיסטורי.

מאז עלייתה של יהדות מרוקו לארץ לאחר הקמת המדינה היא נאבקת בדימוי שהודבק לה כיהדות פרימיטיבית ולא פרודוקטיבית שמהווה סכנה לתרבות שהתפתחה בארץ ושתגרום ללבנטיזציה של החברה הישראלית. דימויים אלה מקורם בראש וראשונה בבורות של הגורמים האחראים על העלייה ועל הקליטה ובדעות קדומות שלא היו נכונות אז כמו היום. גם לאחר שנים כה רבות של עצמאות מדינית ושל

מחקר מדעי ענף ופורח בתחומים רבים המאפיינים את יהדות מרוקו נראה כי החברה הישראלית עדיין לא מכירה מספיק את עברה של יהדות מרוקו ואת עושר תרבותה. התרומה של מרוקו לתהליך השלום, הפתיחות של המדינה לטיולי ישראלים ברחבי המדינה, השמירה על אתרים יהודים במרוקו ועוד, הביאו לשינוי מסוים ביחס החברה הישראלית אל יוצאי מרוקו. גם החברה הישראלית השתנתה. היא בוגרת יותר, רגישה יותר ופתיחותה לשמוע ולהכיל רבה יותר. מחקרו של אריה אזולאי רואה אור בתקופה שבה הסיכוי שיתקבל בחברה הישראלית ויאיר פן נוסף, פחות מוכר של יהדות מרוקו, סיכוי זה הוא רב.

תפקידו של ההיסטוריון הוא לנסות לבנות ככל האפשר את הנרטיב ההיסטורי המדויק ביותר האפשרי, לנסות להבין אותו בהקשריו המקומיים הנכונים ולהעמידו בפרספקטיבה היסטורית. אכן, במחקרו של אריה אזולאי על תנועות הנוער היהודיות במרוקו יש מכל זה. נבנה נרטיב היסטורי טוב המוצג בהקשריו השונים. בכך הועמד לרשות הציבור סיפור מרתק על צעירים יהודים במרוקו שהתארגנו במסגרות של תנועות נוער וניהלו פעילות חברתית וצופית. צעירים חדורי אידיאולוגיה ציונית שתרומתם להבנת החברה היהודית במרוקו ותהליכי השתלבותה בחברה הישראלית חשובה ביותר.

מעט נכתב עד כה על נושא זה. שני המחקרים החשובים על תנועות הנוער היהודיות נכתבו על ידי פעילים בתנועות אלו. דליה בנג׳ו כתבה עבודת מאסטר כבר בשנת 1986 על תנועת ״צעירי ציון״ במרוקו. ד״ר יצחק אברהמי, פעיל בתנועת הנוער ״צעירי ציון״ בתוניס, מראשוני העולים לארץ לאחר מלחמת העולם השנייה וממקימי הגרעין הצפון־אפריקאי ברגבים, הקים את המרכז לחקר התנועה הציונית החלוצית בארצות האסלאם. המרכז, שהוקם ביד טבנקין, היה אבן שואבת לפעילות של בוגרי תנועות הנוער במפגשים, בעדויות שהותירו ובפרסומים שראו אור. כוונתי בעיקר לסדרת החוברות ״נוער בין עולמות״ שהתפרסמו בעקבות כינוסים אלה. לא פלא הוא שחברי תנועות הנוער מתעדים יותר ויותר את פעילותם בתנועות. כאלה היו ספרה של אמירה פרלוב על סם אביטל ז״ל וכזה הוא ספרו של שלמה דודו יבדל״א. הריחוק מתקופת הפעילות, פרק החיים שבו הם נמצאים והרצון לשמר את זיכרונות התקופה הם הגורמים העיקריים לפרץ של ספרי זיכרונות. ספרו של אריה אזולאי, המבוסס על עבודת הדוקטוראט שכתב הוא בעצם המחקר המקיף הראשון על תנועות הנוער במרוקו. התשתית המחקרית מבוססת על היעוד ארכיוני רב ועל ראיונות אישיים עם פעילים בתנועות אלה. בכך הופך מחקרו של אריה אזולאי למחקר בסיסי וחשוב לתיאור התופעה ולהבנתה.

לתנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו חשיבות רבה. הן היו בראש וראשונה מסגרת לפעילות מסוג חדש של נוער יהודי ששילב לרוב בין הערכים החדשים (צופיות, מחנאות, יציאה לטבע, אחריות חברתית ומוסרית) עם ערכים יהודיים ו/או

ציוניים. תנועות הנוער היו מסגרת לאינדוקטרינציה ציונית. בהן נלמד לראשונה על הציונות באופן שיטתי תוך התאמת עומק הלימוד לגיל החניך בתנועה. תנועות הנוער היו מסגרת לשילובן של בנות בעשייה הציונית ולימים גם בהנהגה. בשונה מהפעילות הציונית המקובלת הייתה הפעילות הציונית בתנועת הגוער בעלת מחויבות אישית ותנועתית מרובה שהבטיחה את רציפות הפעילות של התנועות וחיזקה את כוחה של התנועה הציונית.

במרוקו היו לתנועות הנוער הציוניות חשיבות רבה בעשייה הציונית. חבריה, אלי אוחיון וסם אביטל, היו ממארגניה של העלייה הבלתי־לגאליה הראשונה מצפון־ אפריקה בשנת 1947 כאשר אלפי מעפילים ממרוקו חצו את הגבול לעבר אלג׳יריה כדי לעלות באוניות של ״המוסד לעלייה ב׳״. הייתה לתנועות אלה חשיבות רבה גם בתקופת העלייה החשאית ממרוקו. המושגים ״שלוחת בלט״ או ״שלוחת מחול״ ידועים זה מכבר לחוקרי התקופה כמו גם לפעילותה. תנועות הנוער הציוניות לקחו, כפי שמראה זאת אריה אזולאי במחקרו, תפקיד חשוב בארגונה של הקהילה היהודית לקראת עלייתה לארץ.

תנועת ״עודד״ שהוקמה בשנת 1962 ביטאה יותר מכל אה השינוי שהביאו תנועות הנוער הציוניות במרוקו ואת החשיבות שלהן בחברה הישראלית. תנועת ״עודד״ שמה לה למטרה להביא לעלייתם לארץ של אליטת חברתיות שיהיו מעורבות בחברה הישראלית ויתרמו להתפתחותה ולשגשוגה. דמויות כמו רפא בן־שושן, אלי אלאלוף, מרדכי אלגרבלי, אלי דיין ועוד רבים אחרים היו לשם דבר של תרומה להשתלבות בחברה הישראלית ולעשייה. אריה אזולאי הוא אחד מאלה ששילבו בין הנהגת תנועת ״הבונים״ במרוקו לבין פעילות ציבורית מרתקת בחברה הישראלית כשליח עלייה, כמנהל בית ספר וראש העיר אשדוד.

נוער בסערה-אריה אזולאי

הרב משה אסולין שמיר-פרשת בא

"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).

הקב"ה אומר למשה רבנו ולכל אחד מאתנו: "בא איתי"

בֹא איתי אל פרעה ללא מורא וללא פחד,

ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים,

ואח"כ עם התחתונים, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').

הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו: בא איתי – ובטח רק בי.

 

  הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.

לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה":  כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה  – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?

הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.

הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').

 

משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.

דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.

כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.

 

"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".

מה ההבדל ביניהם?

 

לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא""בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,

ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".

וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.

ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם

ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).

ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.

אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט

                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.

מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:

ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.

 

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},

רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,

 

ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים:  שם – ספר = 340.  שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).

שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').

 

א.  במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.

ב .  במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.  

ג.  במכת הבכורות –  החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).              

 

 רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם"  בבתי המצרים בזמן מכת החושך,  ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').

 אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.

 

המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית,  שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.

במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.

מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.

 

 "ויהי בחצי הלילה – וה' היכה כל בכור" (שמ' יב, כט).

הקב"ה נלחם באויבינו – גם אם הם רבים ועצומים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.

"ומת כל בכור":  לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" … להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט).

 הפעולה נעשית בבחינת  "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.

דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').

כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים / הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את הקדושה העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).

 

משה רבנו דואג לעמו,

 פרעה  דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.

 

המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.

 

לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.

הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",

 והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.

 

משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).

המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.

"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).

 

 

"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).

דגם למבנה מצוות התורה.

 

האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.

לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.

 

עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.

המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.

בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.

כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.

סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן. 

 

חלוקת המצוות היא:

  1. 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
  2. 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
  3. על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
  4. 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח –  תפילין  של ראש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.

 

הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".

רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".

 

פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות –   להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.

חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.

 

ספר החינוך אומר על כך:

"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.

ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות.  ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם  יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה,  ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).

דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.

 

 ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.

 

"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .

"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /

להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /     

 הוא הלילה (חזקיה) /  הזה ליהוה (מרדכי) /

שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).

 

ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.

 

פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.

מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.

זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.

 א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.

 ב. "ויהי בחצי הלילה" ביציאת מצרים במכת בכורות.

 ג. "ויהי בלילה ההוא" בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.

 ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" בימי מרדכי ואסתר. 

 ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".

 

המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' כשהגיע הקץ, לא  עכבם כהרף עין:

בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.

בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.

בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.

 בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').

 

מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).

 

ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).

 

            "משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').

 תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.

 

 קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.  

החזקוני  אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.

רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.

בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.

 

המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.

זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).

 

"החודש הזה לכם" מצות קידוש החודש.

קדושת הזמן אצל עם ישראל.

 

 

מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.

מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.

המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.

השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70  (מספר שמותיו של ה') = 1820.

כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.

כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.

 

בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,

בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.

לכל אדם, יש עליות וירידות בחייו, ועליו לא להתייאש בזמן "הנפילות", בבחינת "שבע יפול צדיק – וקם" (משלי כד טז).

 

     גאולת עם ישראל ממצרים,

ותדריך לגאולה עצמית  וכללית לדורנו – תשפ"א,

בבחינת: "כימי צאתך ממצרים – אראנו נ-פלאות" –

הנסים בגאולתנו – יהיו פי נ = 50 מאשר ניסי מצרים.

 

תהליך הגאולה בשנת התשפ"א = 5781 = 2021,

המלצותתתתת בלבדדדדד


. 1 קיום העולם: 6000 שנה (סנהדרין). זה מקביל לששת ימי השבוע, בבחינת הכתוב:

"אלף שנה בעיניך – כיום אתמול" (תהלים). יומו של הקב"ה הוא 1000 שנה"

  1. מתוך פרשת השבוע "בא": "ומושב בני ישראל במצרים – 30 שנה ו- 400 שנה" (מברית בין הבתרים)
    3. {"ועבדום ועינו אותם 400 שנה" (מלידת יצחק)}.
    4
    . בני ישראל השתעבדו במצרים רק – 210 שנים (רש"י ע"פ חז"ל).
  2. 5. היות והגאולה ממצרים הייתה בבחינת "אחישנה" כדברי הנביא ישעיהו,

6 . יוצא שהקב"ה זיכה את עמ"י משעבוד בגלות מצרים,

בהנחה של  – 220 שנה לפי החשבון: 430 – 210 {שנות השעבוד} = 220 שנה.

 

  1. 7. את ההנחה הנ"ל, נקבל בעזהי"ת גם אנחנו כיום – שנת תש"פ = 2020.

  6000 – 220 = 5780 = תש"פ,

 ושנה אחרי זה, כלומר השנה – תשפ"א – ניגאל בעזהי"ה

8 . המנהיג העליון של אירן {גלגולו של המן}: עלי חאמאנאי  {בגימטריה} = 221
9. עלי חאמנאי המנהיג העליון הפרסי, גלגולו של המן העמלקי,

 רודף אותנו, כדי שנחזור בתשובה, כמו שעשה המן הרשע הפרסי.

 

  1. 10. השערה!!!!!!!!!!!!!!!!!! – שנת התשפ"א = 5781

2021 –  מסוגלת לגאולתנו, וזה תלוי רק בנו.

 

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

  "אור זרוע לצדיק"

לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

יום ההילולה שלו – ד' שבט, אותה ציינו השבוע.

 

מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –

וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.

"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.

 

בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.

במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.

הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.

 

הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.

בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.

בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.

את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.

כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.

 

בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.

ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.

 

הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.

 

הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.

 

מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:

הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.

הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.

 

א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.

 

ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).

 

ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה?

 

מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.

 מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.

 

רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).

ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.

כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".

 

כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.

המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא". רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".

"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.

מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.

 

בברכת התורה ולומדיה – משה אסולין שמיר

בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.

א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.

הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.

 

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר