ארכיון חודשי: ינואר 2021


מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 2/3

igal bin nun

לחסל, בלי סימנים

״המהלך הזה הובא בפני ראש הממשלה״, סיפר לימים מאיר עמית, ״שהיה מצוי במערכת הקשרים המסועפת של המדינות. ראש הממשלה לא התלהב – כפי שאיש מהעוסקים בעניין מהמוסד לא קפץ מרוב שמחה – אבל בפירוש נתן הסכמה ולא פסל את תוכנית הפעולה, תוך כדי זהירות מרבית, מבלי שתהיה, אפילו לכאורה, מעורבות ישירה שלנו בנושא״.

בשלב זה עוד הייתה כוונה ׳למסמס׳ את הסיוע – כך, קיוו אנשי המוסד, ירדו המרוקאים מהעניין. המוסד שקל לבצע שיחת אזהרה לבן ברקה כדי שזה יימלט בטרם ישיגו אותו הסוכנים המרוקאים.

כאשר הניסיון לא צלח ואנשי המוסד התבקשו שוב לסייע, הוחלט להעניק סיוע מידתי: אנשי המוסד סיפקו חמישה דרכונים מזויפים שיאפשרו את ביצוע הפעולה, מבלי לחשוף כי הדרכונים הגיעו מאנשי המודיעין הישראלי.

בפרוטוקול מאותם ימים אמר ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית כי ״העניין לא מריח לי״.

עמית הגיב: ״גם לי לא״.

אשכול: ״פעם סיכמנו שדי״.

עמית: ״לא אעשה צעד מבלי להודיע לך… הבעיה היא איך אני יוצא מזה, לא איך נכנסתי לזה. המרוקאים לא יוכלו לעשות את זה, זה לא פשוט… רציתי שתדע על כך… מצד שני, אין ספק שגם אסור לנו להראות שאנו משתמטים"…

כמה ימים לאחר מכן, מבקש אחמד דלימי מהישראלים לוחיות רכב מזויפות ותמיסת רעל. לבקשה הראשונה הם מסרבים ומעניקים חלופה בדמות רכבים שכורים עם טפסים מזויפים. בשלב זה מודיע דלימי, כי המבצע נדחה בכמה שבועות. בארץ נושמים לרווחה וראש המוסד מעביר לראש הממשלה מסר באותו היום: "ברוך ד', הם התייאשו מזה".

שבועיים לאחר מכן, כאשר עמית מגיע לפגישת עדכון ברבאט בירת מרוקו, הוא הופתע לגלות כי המבצע בשיאו וכי בכוונתם של המרוקאים לערוך את המבצע תוך ימים ספורים. לפי אחת הגרסאות, בשלב זה העביר המוסד לידי אחמד דלימי רעל ואקדחים, בהם לא נעשה שימוש לבסוף.

ביום רביעי, א׳ במרחשוון(27 באוקטובר), נחת בשדה התעופה אורלי בפריז אחמד דלימי, מבכירי שירות הביטחון המרוקאי. "מי שקיבל את פניו בשדה התעופה היה נציג המוסד באירופה נפתלי קינן", אומר ד"ר יגאל בן נון. ״הם קבעו להיפגש בפורט- דה-סן-קלו, ליד יער בולוניי, שם טיילו ליד בתי הקפה ושוחחו כעשר דקות כשסוכני המוסד מאבטחים את הפגישה".

במהלך הפגישה המכרעת שהתקיימה יומיים קודם לחטיפה, סיכם קינן עם דלימי כי סוכן מוסד יהיה ערוך לכל תרחיש בזמן החטיפה. "סוכם שהסוכן יהיה בדירת מבצעים של המוסד ליד מכשיר טלפון וימתין להודעה במידה ותתעורר בעיה כלשהי".

לאחר שבן ברקה הובל לדירת המסתור שהוכנה מראש, החל דלימי בחקירתו תוך כדי עינויים קשים. "היו מכניסים את ראשו לאמבט מים בכל פעם שסירב להעביר מידע אותו ביקש דלימי. הכוונה שלו הייתה להוציא ממנו מידע ולהעביר אותו למרוקו למשפט ראווה".

אך בדרך השתבש משהו. באחת הפעמים בה הוכנס ראשו של בן ברקה למים, הוא כנראה הושאר שם זמן רב מדי ומת. "המרוקאים מאוד נבהלו", אומר בן נון. "זו לא הייתה התוכנית שלהם. הם חשבו שיחזיק מעמד יותר זמן, כך ניתן יהיה להוציא ממנו מידע חשוב וכן להוציא ממנו הודאה כי התכוון להפיל את המלך. אלא, שהחקירה השתבשה והוא מצא את מותו בחנק באמבט".

בשלב הבא יצר אחמד דלימי קשר עם איש המוסד שהמתין לטלפון במידה ודבר מה ישתבש. "הוא היה מבוהל מאוד והמוסד גם לא היה ערוך לתרחיש של הסתרת מת. הם קבעו להיפגש ודלימי העביר את מפתחות הדירה לאיש המוסד, כדי שיטפל בהסתרה".

בשעות הבאות נשלחו אל הדירה ארבעה אנשי צוות מטעם המוסד כשהם נוהגים בשתי מכוניות של מאבטחי השגרירות. "הם לקחו את בן ברקה והכניסו אותו לרכב רשמי של השגרירות הישראלית, רכב שהיה רשום על שם שלום ברק, גזבר משלחת המוסד באירופה".

חברי החוליה ידעו כי בקרבת מקום קיים יער בו היו עורכים פיקניק עם בני משפחתם. הוחלט לטמון שם את בן ברקה. "לפי הגרסה של הסוכנים", אומר בן נון, "הם חפרו בור עמוק באדמה וטמנו בו את בן ברקה אחרי שפיזרו מתחתיו ומעליו כמויות קטנות של חומר כימי באבקה שרכשו בבתי מרקחת. למזלם, מיד עם סיום הפעולה ירד גשם חזק. העקבות של בן ברקה נעלמו לחלוטין".

זו אינה הגרסה היחידה למה שהתרחש באותו לילה בפריז. "חלק מהגורמים שהיו מעורבים, מסרו במשפט גרסה אחת שסתרה עדויות אחרות בכל הקשור למיקום הבית אליו נלקח בן ברקה".

לפי גרסה אחרת, שפורסמה עשור לאחר החיסול במגזין 'טיים' בערבית, שעות לאחר החטיפה הגיע לווילה בה הוחזק בן ברקה מוחמד אופקיר, ראש שירותי הביון של מרוקו. "לפי הגרסה הזאת, בן ברקה פנה לאופקיר וצעק: 'מי נתן לך רשות לעשות מה שאתה עושה?' אופקיר השיב: 'אנחנו כאן בשמו של הוד מלכותו ולמען האינטרס של מרוקו'.

״היה עימות במשך כמה דקות בין בן ברקה לנוכחים, ובסיומו אמר אחד מהם: 'בואו נשים קץ לקומדיה הזאת. בית המשפט המרוקאי גזר עליך גזר דין מוות ואנחנו כאן כדי לבצע את החלטתו'. בן ברקה נורה למוות על ידי אחד מן הנוכחים – 'כמחוות נאמנות למלך'".

לפי גרסה נוספת, שתי יממות לאחר החיסול, הועבר בן ברקה לרבאט והובא למרכז חקירות של השירות המרוקאי, שם הושם במתקן בו הייתה חומצה שהשמידה את שרידיו לחלוטין. המשטרה הצרפתית שבדקה את כל הגרסאות לא מצאה קבר ביער בו נטען כי הוא נקבר, וכן לא איתרה טיסה בה אפשר היה להעביר את בן ברקה מצרפת למרוקו.

כך או כך, ביממה לאחר הפעולה, החזירו אנשי הבולשת המרוקאית את הרעלים והאקדחים לאנשי המוסד והסבירו כי לא נעשה בהם שימוש. "הם כן השתמשו בדרכונים המזויפים. הם הבינו שאם יוצג בדרכוניהם הרשמיים שהגיעו לצרפת לשלושה ימים בזמן החיסול, הדבר יעורר סערה גדולה".

אם חשבו אנשי הביטחון המרוקאים כי שותפי הסוד הצרפתים במבצע ינצרו את לשונם, הרי שתקוותם התבדתה ימים מאוחר יותר. נשיא צרפת שארל דה- גול שמע ממקורביו כי שירותי הביטחון המרוקאיים חטפו ורצחו מנהיג מרוקאי במדינתו. דה-גול רתח מזעם. בעיניו, היה המבצע חציית קו אדום ומסוכן מצד צרפת.

בתגובה לתקרית פיטר דה-גול חלק מבכירי מערכת הביטחון בארצו ותבע ממלך מרוקו להסגיר לידיו את מוחמד

אופקיר ואחמד דלימי. המלך המרוקאי סירב. בתגובה, ניתק דה-גול את היחסים הדיפלומטיים עם מרוקו. בצרפת הוגשו כתבי אישום נגד המעורבים, בהם אופקיר ודלימי. אלה כמובן שהו במרוקו ולא נעצרו על ידי המשטרה הצרפתית.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 2/3

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון-'מסכת בבא בתרא'- 3/3

igal bin nun

 

'מסכת בבא בתרא'

הסערה שפרצה בצרפת וגררה בעקבותיה כעס רב כלפי מדינת ישראל, הייתה הקדימון לדרמה האדירה שהתחוללה בצמרת הביטחון של המדינה. לפרשה נבחר שם קוד: פרשת 'בבא בתרא׳. תכתובת המסרים בין ראש הממשלה אשכול לראש המוסד עמית נמשכה בימים שלאחר החיסול. בדיווח הראשון לאחר האירוע כתב עמית לאשכול: "המרוקאים חיסלו את בן-ברקה. למדינת ישראל לא היה קשר פיזי למעשה עצמו".

במסמך סיכום פנימי כתב עמית: "המצב משביע רצון. אם נעשו פה ושם שגיאות, הן לא נבעו מהיסח דעת, אלא מפני שלא היה ניתן לחזותן מראש. האנשים בשדה, שפעלו בלחץ זמן ובנסיבות קשות ביותר, עשו שגיאות מסוימות, ואני לוקח על עצמי את כל האחריות. למרות השגיאות, עדיין אנו בתוך קו הביטחון שקבענו לעצמנו".

חודשים ספורים לאחר מכן, היה זה ראש המוסד המפורסם איסר הראל, שמטעמיו בחר לפוצץ את הפרשייה. באותם הימים הוא שימש יועץ ביטחוני לראש הממשלה לוי אשכול וכאשר הוא שמע על מעורבות המוסד בפרשה הנפיצה, פנה לראש הממשלה בשיחה קשה, בה ביקש ממנו להתפטר בשל אחריותו למבצע.

את דבר השיחה סיפר הראל בסוף ימיו בראיון נדיר שהעניק לחוקר רונן ברגמן. "אמרתי לאשכול: ׳אלוקים שלח אותי להגן עליך ואתה הסתבכת בצורה נוראה. עמית שיקר לך כל הזמן. אמרת לו לא להיות מעורב, והוא כן היה מעורב. מצבך חמור מאוד. היה לך יועץ לעניין הזה ולא נועצת בו. וזה מחריף את אחריותך. עכשיו אתה צריך להתפטר'".

הראל סיפר: "אשכול ממש התחנן על נפשו. אמרתי לו: 'לפי דעתי, עליך למנות ועדת חקירה ולראות מי נושא באחריות למחדל הזה, לעסק הביש, ועל פי מסקנת ועדת חקירה תחליט אם תוכל להמשיך להיות ראש ממשלה. ולגבי עמית שתדע שלא דיווח לך אמת. היה לך יועץ ולא השתמשת בו׳״.

בהמשך, ביקש ראש המוסד בדימוס איסר הראל מראש הממשלה את מסמכי פרשת ׳בבא בתרא׳ ולאחר שקיבל אותם הוא כתב דו״ח, אליו צירף מכתב לראש הממשלה. ״כפי שדיווחתי לך כבר בעל פה", כתב הראל, ״המוסד, ובאמצעותו המדינה, סובכו במעשים השונים הקשורים ברצח פוליטי, אשר למדינת ישראל לא זו בלבד שלא היה כל עניין, כי אף אסור היה לה, לדעתי, בשום פנים ואופן, מנקודת ראייה מוסרית, ציבורית ובינלאומית, להיות מעורבת בו".

הראל טען במכתבו כי ראש המוסד מאיר עמית ״חרג חריגה חמורה מסמכויותיו". לדבריו, הוא נהג בחוסר שיקול דעת. ״הדיווח שלו היה חלקי, לוקה בחסר ומטעה; על חלקו של המוסד בעניין לא דיווח עד עצם היום הזה. נוכח כל זה הבעתי דעתי באוזניך ובאוזני שר המשפטים, כי הכרחי לערוך חקירה דחופה ויסודית של הדבר, והצעתי להקים ללא דיחוי ועדת חקירה".

לבקשת הראל הוקמה ועדה חשאית שדנה בפרטי המקרה ובמעורבות המוסד בהשתלשלות האירועים שהביאה לרצח הפוליטי על אדמת צרפת.

ראש הממשלה אשכול כתב לכמה מאנשיו פתק בו נכתב: "הנני מבקשכם בזאת לבדוק בדיקה מוקדמת מה המעשים שנעשו על ידי המוסד בקשר ל׳בבא בחרא׳ – מונח שהגדרתי לכם בעל פה. עליכם לבדוק את המסמכים המתייחסים לעניין ולראיין את האנשים הנוגעים בדבר, שאת שמותיהם מסרתי לכם בעל פה. אם במהלך הבדיקה תראו צורך לראיין אנשים נוספים – הואילו נא להודיעני על כך בעל פה ואדאג שיעמדו לרשותכם".

למה התפטר הראל?

זמן מה לאחר סיום האירוע, עמדה צמרת מדינת ישראל בפני מחלוקת חסרת תקדים: מצד אחד, ראש הממשלה לוי אשכול וראש המוסד מאיר עמית ומצד שני קבוצה הולכת וגדלה, הטוענת כי צמרת מדינת ישראל כשלה בהתנהלותה ולפיכך על ראש המוסד או על ראש הממשלה להתפטר.

אל האחרונים הצטרפו כעת מספר ח"כים ממפלגת מפא"י, אשר פנו לגולדה מאיר בטענה כי מוכרחים להסיק מסקנות ביחס לראש הממשלה לוי אשכול. מאיר הבהירה לאנשי מפא"י, כי זה אינו תפקידה".|אני אדיח את אשכול ואבוא במקומו? אני אשליך עצמי לים ולא אעשה זאת", אמרה לאנשי מפא"י.

קבוצת המתנגדים, שבראשה עמד איסר הראל, לא הניחה לפרשה. ועדה חיצונית שהוקמה – ובה היה חבר הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין – העבירה ביקורת על דיווח שגוי בין עמית לאשכול, אך קבעה כי התנהלות ראש הממשלה וראש המוסד הייתה תקינה. עבור הראל, זה לא הספיק. בראיון לחוקר רונן ברגמן אמר לימים, כי כשקרא את מסקנות הוועדה “אמרתי לאשכול: 'נכון שאתה יודע שעמית רימה אותך ואתה צריך להתפטר?' עם זאת, הוספתי ואמרתי לאשכול: ‘יש לך דרך להינצל. תדאג שתקום ועדת חקירה משפטית. בלי זה אתה צריך להתפטר'".

ראש המוסד מאיר עמית, מצידו, מחזיק בגרסה שונה להתערבותו של איסר הראל בפרשה. הוא סיפר לימים, כי מרגע שנכנס הראל לתפקידו כיועץ ראש הממשלה אשכול, הוא “החל לחתור ולהוכיח כי מחליפו )בראשות המוסד. י.א.( הינו חסר ניסיון ובלתי אחראי, וכך למעשה פעל בדרכים נלוזות תוך ניצול קשריו הקודמים במוסד. כאשר גילה את הפרשה המדוברת קפץ עליה כמוצא שלל רב, והחליט שזהו הקייס עליו יוכל לטפס ולהשיג את מטרתו הנכספת: לסלק את מחליפו שנוא נפשו".

לדברי עמית, לא נעשתה שום פעולה אשר סיכנה או סיבכה את מדינת ישראל."העניין דלף החוצה על ידי איסר הראל", טען עמית, “אשר נהג בחוסר אחריות לאומי ומתוך אינטרסים אישיים של קנאה בוערת. לא הדאגה לעניין הדריכה אותו- אלא יצר נקמנות בלתי מרוסן. השנאה העיוורת דחפה אותו בדחף שאין לו מעצורים. למעשה הוא היה האיש שהוציא את הגרסה החמורה החוצה, ודיבר עליה בלי הבחנה עם כל מי שנקרה בדרכו. כל זה כדי לנקום גם באשכול, שלא הסכים לשעות לעצותיו".

לבסוף, נקברה הפרשה על ידי לחץ שהפעיל ראש המוסד עמית על איסר הראל. במרכזו עמדה פרשה בה היה מעורב הראל עשור קודם לכן, במסגרתה חיסלו אנשיו קצין צה"ל שנחשד במכירת סודות מדינה למדינת אויב. ההוראה הייתה להביא אותו ארצה ולהעמידו למשפט, אך התברר כי החטוף מת בדרכו לארץ וגופתו הושלכה לים. הפרשה טויחה ולא נבדקה עד אז.

המידע הועבר על ידי עמית לאיש קשר שהציג את הדברים בפני הראל. “מה אתה חושב שיקרה, אם הדי הפרשה הזו יגלשו לידיעת הציבור?" שאל איש הקשר את הראל. “איסר, האם אינך סבור כי עניין חמור שכזה דורש בוודאי בירור יסודי וחקירה נוקבת?  אנחנו כמובן נשמור את הסיפור הזה בשקט, אבל לא רק אנחנו מכירים אותו, והיום זו ממש שערורייה מה שמגיע לידיעתם של עיתונאים".

את תוצאותיה המהירות הפגישה לא שיערו המעורבים: הראל התפטר מתפקידו כיועץ המודיעין של ראש הממשלה וכך נקברה הפרשייה.

לפני מותו סיכם מאיר עמית את הסאגה. "הראל לא התפטר מטעמי מצפון בגלל הפרשה המדוברת", הוא טען, “אלא מאחר שנרמז לו כי אם ימשיך לבחוש בקדירה, נשקפת לו סכנה. הוא יסתבך בנושאים מפוקפקים שהיה מעורב בהם ו'סימני הצדקנות' שלו יקועקעו. הראל התפטר, כי שמנו לו תיק חיסול של יהודים על השולחן".

רק שנים רבות מאוד אחרי חיסולו של בן ברקה, פתחו המעורבים את פיהם והפרשה נחשפה במלוא מורכבותה.

מבצע אל מהדי-יגאל בן נון- 3/3

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד

ילדי המלאח

 

צעירים צפון־אפריקאיים נותנים לעתים קרובות תשובות הקרויות פרסבראציות: הם חוזרים על פירוש מסויים במקום שנתוני התפיסה כמעט ואינם מצדיקים אותו! נראה כאילו הנבדק בוחר בדרך הקלה של הבאת פירוש מוכר שניתן כבר על ידו, במקום לעשות את המאמץ. הדרוש כדי להתאים את תשובתו לגרוי החדש. כן מרובות התשובות הקונפאבולאטוריות בהן משתמש הנבדק בחלק הכתם בנקודת מוצא לתשובה מכלילה, תוך הבאת תוכן שאין לו כל אחיזה בטיב הגרוי, תשובות אלה, המצביעות על היעדר בקורת עצמית והתאמה לקויה למציאות, .נחשבות באוכלוסיה אחרת לסימנים חולניים. באוכלוסיה הנידונה יש לראות בהן ביטוי לרמת הפעילות הכללית עליה הצבענו.

תוכן התשובות הוא חד־גוני וטווח ההתענינות מצומצם. הילד מפרש כל כתם כחיה או כחלק גוף. כמעט ולא ניכר כל מאמץ לארגן את התפיסה בצורה שתאפשר לו יצירת פירושים בעלי צביון אישי יותר ונדושים פחות. המחשבת חוזרת תמיד על עקבותיה, סובבת במעגל וחוזרת תמיד לדפוסים קבועים ונוקשים.

מבחן רורשאך מוכיח היטב את היחס הקיים בין התפיסה ובין מערכת הסמלים העומדת לרשות היחיד על מנת לאפיין את העצמים שהבחין בהם.

הילד הצפון־אפריקאי נתקל בקשיים גם בשטח התפיסה של הציור הגיאומטרי הדורש ארגון המרחב. במבחן בלתי מילולי הבודק אינטליגנציה כללית Progress Matrices של Raven צריך הנבדק לגלות את העקרון שבסדרת ציורים, על מנת שיוכל להשלים את הסדרה ע״י בחירת ציור מתוך מספר ציורים המוצעים לו. בחלקיו הקלים ביותר כולל מבחן זה תרגילים בהם שולט היסוד התפיסתי. לעתים תכופות אין הילד מצליח להבדיל בין צורות זהות המונחות בכוונים שונים, או שאינו מצליח לתפוס את הצורה השלמה בתוך היסודות המפוררים של צורה גיאומטרית פשוטה (מעגל או מלבן חתוכים ל־4 וכו').

הילד הצפון־אפריקאי נופל מהילד בן הסביבה האירופית בתפיסת עצמים מוכרים, הן בהשלכת תפיסה מסויימת בתמונה בלתי מדוייקת והן בבנית צורות גיאומטריות.

אלה הם התהליכים היסודיים של הפעילות השכלית שבהם מותנות הפעילויות המסובכות והגבוהות יותר של החשיבה: קל להבין שהילד לא יצליח לסווג עצם ולסכם את תכונותיו אם עצם זה לא נקבע קודם היטב בתפיסתו. למשל, אם פגש אדם באדם אחר פעמים מספר, אך אין הוא יכול עדיין לזהותו בשעת פגישה, לא יוכל לתאר את תכונותיו החיצוניות ואת הקווים הבולטים של דמותו, כי לשם כך צריכה התפיסה להיות מאופיינת היטב ויציבה.

סקירה קצרה זו מרמזת על הבעיות העלולות להתעורר בשטח אחד, הוא שטח הציור.

הציור אינו לאמיתו של דבר אלא תפיסה מתורגמת ע״י מוטוריות מיוחדת.לגבי ילדים בני סביבה תרבותית גבוהה, הציור הוא פעילות חשובה עד מאוד ולעתים תכופות משתמשים בו לשם הערכת הרמה השכלית וכדרן־״אבחנה במקרים של ליקויים וסטיות נפשיות שונות; אצל הילדים הצפון־אפריקאיים עשוי הציור לגלות בעיות רבות ומענינות, הן בגלל השימוש הקל והנוח בדרך זו והן בגלל אפשרויות ההשוואה לאוכלוסיות אחרות; לפיכך צריכים אנו להקדיש לפעילות הציור את המקום הנאות לה בתאורנו. נזכיר נא ראשית כמה נקודות עיוניות, על מנת שנוכל לעמוד כראוי, בהמשך דברינו, על חשיבותן של תופעות מסויימות בתחום זה.

הציור יכול לשמש לעתים קרובות אמצעי להערכת הרמה השכלית היות והוא נוגע בכמה וכמה אספקטים יסודיים של התנהגות הפרט המתפתחים בו במשך צמיחתו.

מרכיב ראשון הוא התפיסה! במידה שהציור אינו אלא תרגום התפיסה, יתבטאו הקשיים הקיימים ברמה התפיסתית בצורה מקבילה ברמה הגראפית.

מרכיב שני הוא המוטוריות; הילד מצייר בידו; הציור הוא איפוא פרי תנועה. ברם בשנותיו הראשונות, אין הילד יכול לצוות על ידו עשיית כל תנועה שהיא ולהבטיח לתנועה זו כיוון מדויק וגודל מתאים. א. ריי הצביע על עובדה המדגימה יפה את חשיבות היסוד המוטורי בפעילות הציור: אם מבקשים מילד שגילו נמוך מ־7 שנים לצייר ריבוע קטן ככל האפשר, יתקשה גם לאחר נסיונות מרובים, לצייר ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו 1 מ״מ בערך, דבר שכל ילד נורמאלי בן 7—8 שנים יבצע על נקלה. מסתבר, איפוא, שאין ביכולתו של ילד ברמת התפתחות זו להתאים את כושר המוטוריות שלו לתנועות כה עדינות.

מרכיב שלישי הוא ההבנה האינטלקטואלית של היחסים בין יסודותיו השונים של העצם, אף כי רק באופן מלאכותי נוכל להבחין בין אספקט זה ובין אספקט התפיסה. הדוגמאות שתובאנה להלן תקלנה על הקורא להבין את כוונת דברינו. ולבסוף יש לציין, כי התרגול מעודד ומזרז את התפתחות הכושר הגראפי: ילד שהחזיק בידו עפרון כבר בשנתו הראשונה, גם אם החזיקו לשם שרבוט בלבד, נמצא במצב טוב יותר מילד שראה עפרון׳ בפעם הראשונה ביום היכנסו לבית־הספר. מכיוון שההתפתחות השכלית בתרבות נתונה מתחוללת בקצב מסויים התלוי בהתפתחות מערכת העצבים ובפעולת הסביבה גם יחד, ניתן להגדיר את התכונות האופייניות לשלבי התפתחות שונים ע״י ניתוח מספר רב של ציורי־ילדים. אפשר לסכם בקווים כלליים את התפתחות הפעילות הגראפית אצל ילדים בני תרבות אירופית או אמריקנית בדרך הבאה:

בהתחלה יוצר הילד רק ״קשקושים״, שאין הוא מייחם להם כל משמעות. אפשר אף לומר שהציור בשלב זה הוא בחזקת תנועה גרידא שעקבותיה נרשמים באמצעות העפרון שבידי הילד. לאחר זמן הוא מייחם כוונה ל״קשקושיו״ ומחליט כרצונו מהי משמעותו של קו מסויים: עיגול יכול לסמל מכונית, פרה או גם את אמא. שרירותיות זו במתן משמעות נובעת מכך, שאין הילד יכול לכוון את תנועתו בדיוק הרצוי, כשם שנבצר ממנו להדריכה בהתאם לתמונה המדוייקת של העצם. גם התפיסה וגם המוטוריות מונעות בעדו מלהיות קפדן, מה גם שיחסו למציאות עדיין חסר כל כורח הגיוני.

לאחר מכן (בגיל 3 בערך) משתדל הילד לצייר את העצמים בעזרת קוים מתאימים. הוא משתדל להעתיק את המציאות, אך ללא הצלחה מרובה לוקה*י) (Luquet) קורא לשלב זה בשם ״החטאת המציאות״). הילד אינו יכול לראות את העצם השלם כצירוף פרטים שיש ביניהם יחסים מוגדרים ז פרטי העצם והיחסים ביניהם נראים לו כל אחד בפני עצמו וכך מתקבלות תופעות טיפוסיות: חלונות הבית מצוירים לצידו של הבית, האצבעות מצוירות לכל אורך הזרוע (juxtaposition).

השלב השלישי מכונה בשם הריאליזם האינטלקטואלי (בניגוד לשלב הבא של הריאליזם החזותי). בשלב זה אין הילד מצייר את העצם כפי שהוא רואה אותו, כי אם לפי הידוע לו עליו. מכאן מסתברות כמה תופעות מיוחדות שנציין להלן, תוך הדגמות מתוך ציורים של ילדים צפון־אפריקאיים: 1. השקיפות: הילד מצייר את הידוע לו על אודות העצם, כלומר גם את חלקו הפנימי שאינו גלוי לעין. 2. הסבה, (rabattement). במונח זה מציינים את נטייתו של הילד לצייר, בשלב זה של התפתחותו, את האובייקט בעת ובעונה אחת בפרופיל ובחזית. נטייה זאת קשורה בחוסר יכולתו של הילד לוותר על פרט מן הפרטים הידועים לו כשייכים לאובייקט, כלומר על המודל הפנימי שיש לו ממנו. רק וויתור מעין זה היה מאפשר לו לצייר את האובייקט מנקודת ראות אחת שקבע לעצמו. בהיעדר יכולת זאת, מצרף הוא בציור אחד את כל אשר הוא יודע כשייך לאובייקט בלי להתחשב בפרצפציה האוביקטיבית שלו (למשל, עץ עם שורשים).

ולבסוף, בגיל 9-8 מגיע הילד לשלב של ריאליזם חזותי: הוא מצייר את אשר הוא רואה בלבד, פחות או יותר בהצלחה.

ציור אדם, שהוא בוודאי העצם המוכר ביותר לילד, הוא אמצעי מהיר להערכת הרמה השכלית. יותר מכל הסברים, תראינה כמה סכימות את ההתפתחות הנורמאלית של ציור דמות אדם.

ציור צורות גיאומטריות מספק אספקט אחר של היכולת הגראפית, שהוא לא פחות חשוב לשם הערכת הרמה השכלית: ילד בן 3 צריך לדעת לצייד עיגול, ילד בן 4 מרובע וילד בן 7 — מעויין ואחר כן צורות גיאומטריות מורכבות יותר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג פיתוח האינטליגנציה זכרון ולימוד-עמוד 110

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

ויהי בעת המלאח

הלילה הארוך

תולדות המאה ה – 19

שלטונו האכזרי וההרסני של מולאי ליזיד היה בסך הכל, בפרספקטיבה היסטורית, כמין סוגריים טראגיים אבל קצרים, ובכל זאת הוא מסמל סופו של עידן בקורות הקהילה היהודית. לא יהיו עדו פרעות בהשראת השלטונות, לא עוד גזל והרג בקנה מידה ארצי, אבל גם לא עוד שגשוג ופריחה רוחנית. מרוקו, ואתה הקהילה היהודית, נכנסת ללילה ארוך שיסתיים רק עם זריחת שמש חדש בצבעי הדגל הצרפתי. השאיפה היא לא לקדמה אלא לכל היותר לשמור על הקיים. מרוקו מאבדת כל אמביציה ליטול חלק בתרבות החדשה – התרבות התעשייתית – המתגבשת ליד פתחה וכל קורות המאה התשע-עשרה הן קורות הכישלון להתאים את המדינה לזמנה.

 

מול אירופה השכנה המתעצמת ומפתחת טכנולוגיה שאין לעמוד נגדה, מסתגרת המדינה בתוך עצמה בזכרה בנוסטלגיה את עברה המפואר ומטפחת שנאה לעולם הנוצרי המנצח. מול כוחה העולה של אירופה מתלבטת מרוקו בשמירה על אחדותה, בלחימה נגד הנטיות הבדלניות המחלקות את המדינה בין בלאד אלמח'זן בו שולט המלך ובלאד סיבה בו שולטת האנרכיה. חולשה זו מול אירופה המתפשטת היא כקריאה להתערבות, ומדינות אירופה ינצלוה עם כל הציניות של הקולוניאליזם השתלטן והבטוח בצדקתו. בניגוד לשאר התושבים יקבלו היהודים בברכה התערבות זו של מדינות אירופה – מהן מגיעות הידיעות על שחרור היהודים מהגיטו ומתן זכויות אזרח – ויתלו בה התקווה להשתחרר מעול הרדיפות וההשפלות. כך תיטלטל המדינה במשך כמאה עשרים שנה עד שתכנע ותקבל חסות צרפת וספרד.

 

מולאי סלימאן החסיד 1792 – 1822

לאחר המזיד בא החסיד. יורשו של מולאי  אליזיד, מולאי סלימאן זכה בפי יהודי מרוקו לכינוי "המלך החסיד". הוא היה היפוכו הגמור של קודמו ומידותיו הטובות עזרו להתאוששותה של כל המדינה ושל הקהילה היהודית בפרט. מוסלמי אדוק אך סובלני, איש ישר ומשכיל אבל גם תקיף, הוא הצליח תוך זמן קצר להחזיר השקט לאחר תקופת הטירוף של אחיו. ראשית דבר הוא הרפה את עול המסים שבתקופות קודמיו מיררו את חיי העם והרסו את הכלכלה, וביטל כל גזירות קודמו. הוא התיר ליהודים שהתאסלמו בעת הרדיפות כדי להתחיל את חייהם, לחזור בגלוי לדת אבותם. ליהודי פאס האומללים הוא החליט להחזיר את המללאח ממנו נעקרו ושניתן על ידי מולאי אליזיד לשבט האודיה כפי שמסופר בספר "דברי הימים".

 

ובסוף שבט תקנ"ב – 1792 –באה השמועה לפאס שנפגר המזי"ד ונתקבצו הפלשתים ולודאיא ולעביד שבאו ממכנאס לפאס לבאלי ואמרו: הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך יר"א והסכימו כולם יחד בפה אחד כאילו יצאה בת קול מן השמים שימליכו את סידי מולאי סלימאן יר"ה בן המלך יר"א, והוא איש דעתן, ומעולם לא הלך בגדולות ונפלאות כאחיו בני המלך אלא היה קורא דווקא. מלכתחילה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבלו עליו, ומלך מלך ומחל להם בכך המסים והארנוניות שהיו בימי אביו והמזיד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאוד ואמר להם : מה שבלבבכם לעשות בע"ה אעשה אותו. והיה בח"י לאדר וביום שבת קודש הלך הנגיד ה"ר יוסף עטייא וה"ר דוד לכראייף ובנימין בן שמחון י"ץ ונתעכבו שם עד יום טוב של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו.

 

הוא הגדיל לעשות כאשר התיר ליהודים להרוס את המסגד המפואר שבנה קודמו בתוך המללאח "מחמת שבנה על קרקע גזולה", חזיון נדיר שעורר גם התנגדות רבה בקרב הקנאים המוסלמיים : "והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנידחת. ואם באתי לספר גודל הבית (המסגד) והקורות הגדולות, ושכלולו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכו'…ויראו גויים ויבושו הן נסתר תועבת מצרים ולעיניהם ולא יסלקונו, וחורקים שיניהם עלינו ולא נמצאו כל אנשי חיל ידיהם עמנו".(זכרון לבני ישראל)

 

לאחר שביסס את שלטונו בפאס, יוצא המלך בתחילת 1793 להילחם בשני אחיו שטענו לכתר. הקרב היה מכריע ונערך ליד מכנאס והסתיים בתבוסת המורדים.

 

החזרת השקט והביטחון תורמת לשיפור המצב הכלכלי כפי שמעיר רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" השופע הכרת תודה לחסיד אומות העולם הדוחה כל העצות הרעות.

 

"ואחר כך חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם מן ההרים אשר נפוצו שמה וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק, עם היות שקטרג בפני יר"ה על זה שופט א' וכעס עליו ואין לך מה לך תדבר על זה, אני איני עושה אלא מעשה אבי יר"א, ונמלאת העיר באוכלוסין, כי באו לדור אפילו מעיר אחרת וקהילות אחרות, וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך, כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכים אותו ביום שבת קודש ויום טוב בבתי כנסיות כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה". כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו, ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חודש דווקא ויש בכללם כל המסים ואפילו מס גולגלתא, כי אינו עושה ממשלתו כל אחד על פי דיניהם בין לאומות ובין לישראל.

 

תחום המושב.

למרות יחסו הטוב וההגון ליהודים נשאר מולאי סלימאן קודם כל מוסלמי אדוק וכנראה שלא ויתר על הרעיון להביא רבים מבני ישראל להמיר את דתם מרצון ומתוך הכרה. כמוסלמי אדוק הוא שאף ודאג לנתק ככל האפשר את המדינה מאירופה ומהדוגמה הרעה של הנוצרים. הוא היה המלך הראשון שהעלה לכלל החובה ליהודים לדור בשכונות נפרדות בכל ערי ממלכתו. המללאח האחרון כפי שראינו הוקם במכנאס ב – 1682. במשך המאה שלאחר מכן לא הוקמה אף שכונה יהודית נפרדת בכל המדינה.

 

בתיטואן הסיבה המיידית להקמת המללאח הייתה דתית, וכך כמעט יהיה התירוץ בכל מקום. בהגיעו לתיטואן ב – 1807 ציווה המלך לבנות מסגד גדול ולשם כך גירש משפחות יהודיות שגרו בקרבתו. כפיצוי הוא  העניק לקהילה היהודית שטח גדול הנקרא ריאד. היהודים נצטוו לפנות את השכונות המוסלמיות תוך שישה חודשים. הפקודה לא מסתירה את המטרה "כי חשבנו שיהיה טוב ויעיל שהיהודים יופרדו מהמוסלמים ולמנוע מהם להתקרב למסגדי ובתי המוסלמים. לשר העיר הוא מוסיף "עליך לבצע פקודה זו ללא כל ויכוח כי מדובר בשאלה דתית ואם יהיו מערערים אל תהסס להענישם לפי חומרת הדין ".

 

אבל מצד היהודים לא בא כל ערעור כפי שמודיע לאדונו שר העיר : היהודים קיבלו את הגזירה והתחייבו לא לערער עליה. הם קיבלו על עצמם בהכנעה ובענווה את כל הבוז…הגדלות לאללאה ולמוסלמים וההכנעה הנצחית לאויבי אללאה ולכופרים". למעשה לא היה הפחה שלם עם החלטת המלך ואפשר לכמה משפחת להמשיך להתגורר ליד המוסלמים. כאשר הגיע הדבר לאוזני המלך הדיח אותו. קנאותו לאסלאם לבשה צורה קיצונית כאשר ציווה שבתוך המללאח החדש לא יבנה אף בית כנסת, "כי אסור שיהיו שני כיוונים לתפילה בארץ מוסלמית" עד מהרה התברר שהשטח שהוקצה היה קטן מדי ובמתנות ושוחדים השיגו היהודים היתר לקנות מגרשים סמוכים.

 

יהודי סאלי ורבאט השכנה דרו  תמיד בקרב המוסלמים ומעמדם הכלכלי היה איתן במיוחד הודות למסחר עם שודדי הים המפורסמים של העיר סאלי. באותה שנת 1807 מורה המלך לבנות לקהילת סאלי שכונה נפרדת כדי לאפשר בניית מסגד. גם כאן מעניק המלך שטח גדול לקהילה וכדי לעודד המעבר בונה בכספי הממשלה מאה וחמישים בתים וחנויות וגם מאפייה.

 

 ברבאט המעבר למללאח היה מלווה בבעיות קשות כי תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה אתין ביותר לא קיבלו ברצון את הגלות שנכפתה עליהם בשנת 1807. למרות כל הערעורים הושלמה המלאכה באוקטובר 1808 והיהודי האחרון "בוכה וצוחק" נכנס לתחום המושב. לפי מסורת עממית הסיבה לבניית המללאח הייתה עלילה שהעלילה אישה מוסלמית , "נגד בחור יהודי שלא נעתר לה וכדי להגן על היהודים בנו להם שכונה נפרדת". תחילה הציע לקהילה את המקום היפה ביותר בעיר, על גבעה המשקיפה לים, גבעת האודאייה אבל היהודים סירבו מפחד הפגזות אוניות הנוצרים והעדיפו את שכונת אוקסה בה שוכן עד היום המללאח.

 

ברור שבכל המקרים המעבר לשכונה נפרדת היה הפסד ממון גדול ליהודים כי לא הצליחו למכור את רכושם במחיר השוק כאשר הקונים ידעו את מצוקת המוכרים. המתנה שנתנה בדרך זו לבורגנות המוסלמית הייתה בוודאי אחד השיקולים של המלך.

 

כאשר נבנה מחדש נמל במוגדור ב – 1765 היהודים היו אורחים קרואים ולא עלה על הדעת להגביל תחום מושבם. תחילה התיישבו בה רק סוחרים בעלי פריבילגיות עצומות של "תז'אר סולטאן סוחרי המלך, אבל לאחר סגירת נמל באגאדיר נצטוו כל יהודי העיר להתיישב בעיר החדשה בה הם היוו הרוב ומספרם ב – 1785 נאמד ביותר מ – 6000.

בשנה המכרעת, 1807, הגיע גם תורה של מוגאדור, והיהודים הצטוו לעבור לשכונה נפרדת ורק מתי מעט מיוחסים זכו להיתר להמשיך לגור בבתיהם במדינה.

 

לקנאותו הדתית של המלך אפשר גם לייחס את המאורע שהעציב את קהילת מכנאס בשנת 1811.  "ובשנת תקע"א באה שמועה רעה שנשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות וארבעה ספרי תורה וכמה ספרי קודש. לבד כמה חצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי הכנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים , נשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גויים, והשר גזר על פי המלך יר"ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זו.ובעוונותינו הטו אלה שעון שנאת חינם שהחריבה בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודעים יחריבו אותם "(זכרון לבני ישראל}

 

בשנים שלאחר מכן הייתה בצורת גדולה , ומן השנה – 1816 – והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו, דבר חרב ורעב. בשנת 1820 נפוצה השמועה כי המלך מת ברבאט במלחמה שניהל נגד המורדים ומיד התנפלו האודאייה בפאס על המללאח והרגו ובזזו. מעשה הביזה חזרו על עצמם שנתיים לאחר מכן כאשר מת באמת המלך, והם חזרו וישללו שארית הפליטה בפאס ויצוגם ככלי ריק. במכנאס נסגר המללאח מיד עם הגיע השמועה על מות המלך, והלכו עם הקדש וזבחו על האומות ונטלו מטלטלין והמצעות והלכו הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לחצרות הגויים כל אחד למיודעו ולא נשאר בעיר כי אם מעט מספר. אולם הפעם הפחד והחששות היו לשווא.

 

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוךתולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 92

להאיר באור החיים לפרשת שמות,מאת: הרב משה אסולין שמיר.

שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו, ע"פ

הרמב"ן, הרמ"ק, האריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,

הרב חיים משאש, אביר יעקב, רבנו אור החיים הקדוש.

"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,

 ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…

והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".

כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…

"וכן יפרוץ" שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו,

 והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"

 (רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' א, יב)

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).

 

להאיר באור החיים לפרשת שמות,

לאור הספר "להתהלך באור החיים" – ב' כרכים,

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

להזמנת הספרים: 0523-240-208

 

בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".

בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.

הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.

בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עם ישראל, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ ישראל. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".

לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של אינטלקטואלים כמו המשורר יהונתן רטוש, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לארץ ישראל. 

התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק': היתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,

כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.

ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.

ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור  ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו".

 

 

2.

שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):

  1. שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.

30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".

87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".

 

ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.

 

הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.

עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?

כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.

השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?

בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.

בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".

בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.

בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.

 

יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.

גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.

כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ניתן גם למצוא רמז לכפילות  של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:

באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.

הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ. 

 

בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.

יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).

כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.

זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו. 

 

הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.

"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)

 

המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?

3.

לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).

לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).

 

הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.

על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט)  "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי  עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.

 

הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל  נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).

האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).

 

רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.

המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.

הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.

גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.

 

השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).

בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".

 

רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.

 

הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.

רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.

4.

פועל יוצא מדברי קודשו: גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.

כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).

 

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,

ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).

 

המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?

בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.

משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה

אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.

לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.

 

בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).  

חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.

 המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.

רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"

רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".

"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).

 

"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,

 ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).

"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.

 

פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.

הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.

 

על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.

 

 

5.

הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות". פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".

 

"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),

לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.

 

משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –

בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').

 

תהליך השעבוד במצרים.

 

שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.

 

שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.

 

"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.

 ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).

 מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.

רבנו-אור-החיים-הק' שואל:  לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה". 

בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".

בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.

משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.

 

מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.

זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".

האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.

 

שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).

הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).

6.

דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.

תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן  בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.

למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.

גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.

 

"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,

        וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).

הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.

הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').

 

רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.

"וירא בסבלתם"נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל. 

הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".

 המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".

חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.

 

ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.

תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.

תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.

מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר:  משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.

על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:

ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = ה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.

לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?

 

7.

רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).

מטה האלוקים – ומטה הקסם.

"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"

הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).

 

רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?

רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?

 

הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).

עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ  {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו. 

 

רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.

לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א).  הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".

נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.

כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.

כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.

סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.

 

"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.

.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב).  מטה – מלשון הטיה.

מט"ה ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .

כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.

"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.

על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).

 

8.

"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).

גאולת עם ישראל – אז והיום.

גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).

 

רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.

 היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.

הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.

א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.

ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".

ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".

ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.

ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".

 

גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).

א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".

ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".

ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".

ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".

ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').

 

מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).

הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".



"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).

                 "לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).

"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,

אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).

 

גאולתנו כיום – תלויה בעיקר  בלימוד תורה מתוך קדושה.

 בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".

 

רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).

רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.

 

 

9.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".



"ו-א-ל-ה  ש-מ-ו-ת" =

"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".

 

"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק: "אף על פי  שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,

חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).

הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:

 ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.

 כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.

 

 

להאיר באור החיים – ליום שבת קודש.

 

ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.

"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):

ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.

 

רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא

לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).

"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…

כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…

כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…

המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:

  • כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.

 

               א. תיקון כוח התורה.

 

הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע"  (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).

פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי  ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).

רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב). 

10.

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם  איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).

 בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".

"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת  ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז 
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).

 

 

ב.  תיקון כוח הטהרה.

 

"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה"שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).

 

 

"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה

         את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).

 

 

רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה:   י – ע – ק – ב:    י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.

יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.

ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.

קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;

ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".

"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).

"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:

ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.

 

רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.

 

ג. תיקון כוח התפילה.

 עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,

     שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.

 

רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)

א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה    זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.

 

11

ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.

ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.

ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…

    עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.

אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

"אור זרוע לצדיק"

לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.

 

רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.

רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט  לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.

 

הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.

רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.

ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.

 

אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.

שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.

 

  שבת שלום ומבורך – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-

פאס וחכמיה

בשנת תצ״ח (1738) נחרבה פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר״א. והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו' ומתו בעונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואן, ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים. ונתקבצו כולם במבוי אחד הנקרא אלצאבא. ה׳ ירחם על עמו ישראל.

 

בשנת תקי״א (1751) מת מולאי עבד אללה, בשנת תקי״ב (1752) מלך סידי מוחמד בנו.

בשנת נת״ק (1790) בחדש ניסן מת סידי מוחמד בעיר ארבאט ומלך בנו מולאי אליאזיד והרעיש את העולם. העבדים השחורים שהיו בפאס החזירם למקנאס ומשפחת לודאייא שהיו במקנאס החזירם לפאס. ושלל רוב היהודים שבמלכותו ובפאס הוציא היהודים מהאלמללאח והיו מתגוררים בהאלקצב׳א בצרות צרורות לתפ״ץ. והאלמללאח נתנו לשכנינו לדור בו, ובנו בו זאמע, וחפר בית הקברות של היהודים ערו ערו עד היסוד בה, וכאלה רבות עמו לתפ״ץ. ומת מולאי אליאזיד הרוג בסוף שבט תקנ״ב (1792) והמליכו מולאי סלימאן בנו של סי׳ מוחמד ה נ ״ז מלך חסיד והחזיר האלמללאח ליהודים, כי נתברר לו בראיות ברורות וכתבי זכיות שהוא מקנה קנינם ונתץ הלזאמע שבנו בו הגוים ועד היום רשומו ניכר והחצר שבנו היהודים במקומו נקראת דאר אזמאע.

 

בספר דרושים למהר״א מאנסאנו זצ״ל, מצאתי כתוב בזה״ל, להיות בשנת התקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חיצי רעב ובשנת תק״ס (1800) בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחו״ה בעוונות הרבים, ולא נענינו עד ערב שביעי של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום שני שאחר פסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם, ושמן זית הגיע לסך בם־דת־את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול, צמוקים בא־ות־את לרטל, ותמרים בם׳ לרטל אגוזים אם׳ למאה, שקדים בם׳ דת' דבש בם׳ דת׳ לרטל וכן כל דבר ודבר, ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות, ה׳ ירחם על עמו ישראל כי׳׳ר. עי״ש שכתב ח״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ, בשנת חץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב, וכל ערי מערב, ואף בי ישוב יחפור ידו בשנת תק״ם לא תקום פעמים צרה.

 

בשנת תקנ״ט (1819) באייר היתה המגפה רח״ל, כן מצאתי בספר דרושים כתב יד של כמוה״ר דניאל צולטאן. מוהר״ר ידידיה מונסוניגו אביו של מוהר״ר רפאל אהרן נתבש״מ בתמוז תק״ס.

כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל ארבעים שנה נתבש״מ באדר תקע״ב (1812) הדו״מ ח״ק (חסידא קדישא) מוהר״ר יהושע סרירו כ״ט סיון תקע״ד.

 

בשנת תק״פ (1820) נשמע קול שקר בפאס שמת המלך מולאי סלימאן ונכנסו שכנינו הרעים לודאייא להאלמללאח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללאח. ונתפזרו היהודים, זה מבקש בתו, והאם על בנה, והאשה על בעלה והאיש על אשתו, וכמה נשים וכו' והזקנים עדים ״׳. בשנת תקפ״ב (1822) מת מולאי סלימאן ושללו לודאיא את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן בן מולאי הישאם בן ס׳ מוחמד הנ״ז מלך חסיד. בשנת תקפ״ו (1826), היה רעב כבד מאד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעים אוקיות לערך הדורו ספאניא מושה עשר אוקיות והליטרא קמח בסך גם׳ ח׳ ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מהיהודים רח״ל, ורובם שבאו משאר מקומות.

 

בשנת תקצ״א (1831) מרדו לודאייא באדוננו המלך מולאי עבד ארחמאן וברח המלך למקנאס וקבץ חילות לאין מספר, והביא עיר פאס במצור והיה שולח כדורי אש בעיר, וכאשר אמרו לו שהאלודאייא מתחבאים בהלמללאח של היהודים להמליט על נפשם שלח כדורי אש בהאלמללאח והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג(1833) ריחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך, ופיזר לודאייא בין העמים עד היום ודרו בפאס אזדיד במקומם סראגא או אולאד זאמע, ויש שעושים פורים כב׳ כסלו, וקורין לו פורים דלכור.

 

בשנת צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת. האשה רבה רבת המעלות שעמדה בנסיון, מרת סוליקא חאג'ייל מעיר טאנזא, ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה.

 

בשנת תקצ״ה (1835) בכסלו היתה קוליר״א (חולירע) רח״ל, ביאה ראשונה שבאה לפאם ובה מתו שני צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל הנז״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו מו״ז הנז״ל. תרט״ו (1856) היתה קולירה רח״ל תרי״ו ותרי״ז (1857/1856) היתה קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת והכל חולים, ומיד אומרים שמתו בצירוף הכל שלושת אלפים ויותר.

 

אלול תרי״ט (1859) מת מולאי עבד ארחמאן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בשנת תרכ״ת (1868) היה רעב כבד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לארבעה עשר מתקלים, לערך ד,דורו פרנסים שלושה מתקליט ורביע מתקאל, ותלי״ת (ותהילות לאל יתברך) מבני ישראל לא מת אחד כי רבו צדקות בני קהלינו, גם מערי אירופא וגיבראלטר שלחו אחינו פרי צדקותיהם להחיות עם רב, זוכרה להם אלקים לטובה.

אלול תרל״ג (1873) מת ס׳ מוחמר ומלך בנו מולאי אלחסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים, וברוך פודה ומציל.

שנת תרל״ח (1878) היתה קולירא לתפ״ץ. מכלל המתים מתו שני צדיקים כמוהר״ר עמנואל סרירו בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו, כבן מ״ה שנה, שקידתו בתורה להפליא הרביץ תורה בישראל למדי, כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קודש כהה״ ר ראובן סרירו בכמוהר״ר יהושע כבן עשרים שנה שקוד ללמוד תורה, כלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה הקולירא כארבעים יום, ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים.

שנת תרל״ט (1879) היה יוקר גדול עד ששוה קב החיטים הנקרא מוד עד תשעה עשר מתקלים ויותר ופחות, ועשו בני קהלינו נדבות גדולות, גם מחברת כל ישראל חבירים אשר בעי״ת פאריז שלחו פרי נדבותיהם לסיוע, גם האדון הנכבד בארון הירש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם וה׳ יריק להם מברכותיו. הדורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקלים ורביע מתקאל (ד,דורו שזה חמישה פרנקים)

 

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-עמוד 152

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס

שערי ספרו

שליימו היה הולך אליו לפעמים כדי לשמור לו על סחורתו מפני אותם פרחחים רעבתניים, שעיניהם כמעט יוצאות מחוריהן ורירם נוזל להם מפיהם למראה כל הממתקים. היו עומדים בפתח החנות כאילו דבוקים במסמרות ולא זזים משם. נדבקים כספחת ואי אפשר להיפטר מהם. לפעמים שלחו ידם בצנעה וסחבו סוכריה שמצאה דרכה לכיסם. אוי לאותה בושה! לא עזר השוט של ברחם שהצליף בהם כדי להזיזם ממקומם. הם גם הפריעו לגדולים שבאו להמר וכשמישהו הרוויח ערמה גדולה של ממתקים לא התביישו אפילו להושיט יד ולבקש לטעום. שליימו היה שומר עליהם בעין פקוחה והיה בא על שכרו. התנשא על חבריו כאילו היה בעל־בית ושותף לעסק. הוא היה מביא לברהם מפעם לפעם ארוחת־צהריים, או קומקום תה מהביל שאשתו שלחה לו והיה עושה בכל מיני שליחויות שהטיל עליו, כי ברהם לא זז מהחנות מבוקר עד ערב.

בערב פורים הייתה התרגשות גדולה אופפת את כל הילדים. לא היה צורך לזרזם ללכת לבית־הכנסת. בשעות הערב המוקדמות, אספו את מטלטליהם שהכינו מבעוד יום ורצו לבית־הכנסת שהמה מאדם. מספר הנערים עלה על מספר המבוגרים. לא רק ילדים היו שם אלא גם ילדות שהתערבו ביניהם ואיש לא גירש אותן. הנערות באו בעיקר לחזות במו עיניהן בנקמה הגדולה שתיעשה בהמן הרשע ובמשפחתו, שעוד מעט יעלו בעשן בתבערה גדולה. שליימו הביא את צרורות הנייר שאסף מיום פורים דאשתקד ועליהם מצוירים המן ובני משפחתו. הביא איתו פטיש עץ גדול כזה של הקצבים, מהודר מזה של אחיו. רק סוויסו, בן דודם, עוד לא הגיע והכל היו מייחלים לבואו בחוסר סבלנות, שמא אירעה לו תקלה חלילה, כי הלא הוסכם ביניהם אמש שעליו הוטל להביא כופת עץ גדול שבלעדיו לא תכון הנקמה בהמן. הם ישבו, חסרי סבלנות, כאילו על גחלים, ומפעם לפעם, הרימו את ראשם לעבר הכניסה לראות אם הוא עולה ובא. תרועות שמחה פרצו מפיהם עם הופעת סוויסו שנשא על כתפו כופת גדול ועבה. סוויסו היה רטוב מזיעה ובקושי צעד מכובד המשא. שליימו וחבורתו קידמוהו בהתלהבות גדולה, עזרו לו להוריד את הכופת מעל כתפו, שמו אותו על הרצפה והתחילו לסדר עליו שכבות שכבות של ניירות, שעליהם מצוירים המן ובני משפחתו, אלו על גבי אלו. ואחר כך הזדיין כל אחד מהם בפטיש העץ שלו וחיכה בסבלנות לשעת הנקמה שלא תאחר לבוא. כשהגיע החזן לקריאת מגילת אסתר, הכל זע ונע בבית־הכנסת. המהומה הלכה וגברה ובקושי רב בקע קולו, כיוון שהוא לבדו קרא את המגילה ורק מדי פעם בפעם היה הציבור עונה אחריו כמה פסוקים בקול מלא עוז וחדווה. כשאמר: ״אי…ש יהו… די!…" היה כל הקהל עונה במקהלה עצומה אחריו. ״בן קי …ש אי…ש י…מי…ני!״ וכן הפסוק:

״ליהודים הייתה אורה ושמחה…״ וכל הקהל, ובפרט הקטנים, עונים אחריו כמנגינה אדירה ״וששון ויקר!״. הקטנים מיהרו בשירה והרגיזו את הגדולים כי הם — כל מעיינם בנקמה הגדולה. כל היתר זה בוקי סריקי. כשהרגישו שה­חזן מתקרב למקום המעשה, הציתו שליימו וכל הנערים אש בניירות. החזן הסתכל בייאוש בקהל ובילדים, ניגב את הזיעה ממצחו, נדנד ראשו אנה ואנה כאומר: ״יהודים, רחמנים בני רחמנים, חוסו עלי!…" אבל רק פתח פיו וכל הילדים קמו עליו במקהלה שימשיך לקרוא, שמא יתבזבזו הניירות הנשרפים. והוא, במבט של ייאוש, המשיך בקריאה. שליימו לקח את הפטיש בידו והיה מוכן ומזומן להתחיל בנקמה, כיתר הילדים. כשהגיע החזן ל״ארור המן״, ניתך מטר עז של הלמות פטישים על הניירות שנתלקחו בלהבה עצומה. שליימו, אחיו יעקב וסוויסו, היכו בסדר ובקצב לפי התור, כנפחים מנוסים, זה אחר זה במהירות ובדייקנות שמא יחמיץ מישהו את תורו, חלילה. העשן מילא את חלל בית־הכנסת, כמו שנאמר: ״ויעל עשנו כעשן הכבשן…״ וכאילו כדי להוסיף על המהומה, גם המבוגרים, כששמעו את שמו של הממזר ההוא, רקעו בשתי רגליהם והיכו בידיות העץ של המגילות על הקיר ועל הספסלים. מהומה כזו לא ראה איש מימיו. שליימו כבר היה מזיע, משולהב כולו ומתיז סביבו אש וגופרית ורוח זלעפות, הרביץ בצהלה ואמר: ״עליך ועל ראשך, יא המן!״ והיה מתיך מכות רצופות בכל עוצם כוחו ואונו, ואחר הוסיף ״אלו, בשם אחיותי הקטנות, בשביל בניך הנבזים, יא רשע! מנחה שלוחה״. והיה שוב מרביץ וצוהל. ילדים שידם השיגה לקנות ״אקדחים״, הרעישו ב״טראך!״ נפצים התעופפו וטרטרו בקול.

ילדים אחרים ניפצו כדורי גופרית שהופצצו ברעש והפיחו ״ריח ניחוח״. החזן חיכה וחיכה שהילדים יאטו ויירגעו עד שפקעה סבלנותו, שאף אוויר מלוא ריאותיו וצעק בקול ניחר עד שוורידיו חישבו להתפקע בגרונו: ״ברוך מרדכי!!״ ורק אז פשטה דומייה בין קהל המתנקמים. החזן ניצל את הדומייה ונשם קצת לרווחה. אבל הילדים צעקו לו שימשיך ומכיוון שהיה צריך לסיים, הוסיף: ״ארורה זרש!״ ושוב ניתכו המכות בזעם. שליימו צעק: ״זו יא המן! עבור אשתך הכבודה, מאמי״ ובאמרו זאת, הרים את ידו מעל ראשו והנחית מכה איומה כזו עד שפטישו נשבר, הידית נשארה תקועה בידו וגוף הפטיש עף באוויר וירד על ראשו של ברהם, שכנם, שנפל מלוא קומתו ארצה בלי שאיש ישית לבו אליו… העשן היה סמיך כערפל כבד. אי אפשר היה לראות דבר. מבטו של שליימו בהה בידית שנשארה תקועה בידו, זרק אותה ככלי אין חפץ בו והתחיל להתחנן לפני אחיו וסוויסו: ״הב לי הפטיש! רק מכה! רחמנות יא אחא. שאר בשרי. אלה הם הציורים שלי שנשרפים, עמל כפי״ לא נענה, ״סוויסו רק מכה, בשם אלוהים!״ לא נענה. כל אחד היה שקוע עד צווארו בנקמה. וכשאף אחד לא שם לב אליו ולא שעה לתחנוניו והוא ראה כיצד הציורים והניירות שאסף ביגיע כפיו, כלים והולכים ונשרפים להנאתם של אחרים, לא יכול עוד לשאת את הסבל הזה ומרוב התלהבותו, חלץ את הנעל מאחת מרגליו והתחיל להרביץ בעקב על הניירות. אביו, שראה את מעשהו זה, בעט בו בעכוזו והפכו על ראשו. פלא שניצל משרפה! ״וכי יא ממזר אביך מוצא כסף ברחוב שכך אתה הורם את הנעל!״ ברוב עלבונו ומחנק בגרונו, פנה שליימו מעם אביו כמי שנזפו בו והנה הוא רואה לפניו את לוויהו השמן, שקראו לו ״חבית שומן״ והיו אוהבים להרגיזו, כי היה בן יקיר להוריו, מפוטם ומפונק, עד שעלה בו ״עובש״ וכל פעם רץ לאמו לספר לה מה עוללו לו.

 ראה אותו והנה הוא עומד עכשיו ומושיט את האקדח המהודר שלו כלפי מעלה ויורה ״טראך!״ ראה שליימו בכך ולא יכול לעמוד בניסיון. חטף את האקדח מידו של לוויהו, יחד עם הפקקים והיה רץ ויורה וה״חבית שומן״ אחריו מיילל בקול בכי. שליימו ידע מה יעשה לו אביו על מעשהו זה, אבל לא שת לבו לכך. נהנה לראות ״חבית שומן״ רץ אחריו ומיילל כתינוק. ברעש ובהמולה שבבית־הכנסת איש לא ישים לב אליו. כאשר סיימו קריאת המגילה וכל בית־הכנסת היה כמרקחה, הזדרזו המתפללים לעבר היציאה לנשום אוויר צח כל עוד נפשם בם והתפזרו איש לביתו. כשחזרו מבית־הכנסת, הייתה אמו של שליימו יושבת ליד פתח חדרם בחצר המרובעת ושופתת תה לכל הבא. חביבי ישראל ישב שם ודרש בחידושי הנסים והנפלאות של פורים וסביבו השכנים וקרובי המשפחה ששתו בצמא את דבריו והקשיבו ביראת כבוד. תמיסת טבק הרחה הייתה תמיד נתונה בידו, בין אצבע לאגודל. ביתר האצבעות לחץ על כף ידו את קופסת הטבק המוזהבת שהייתה חרוטה ומקושטת מעשה אומן. מדי פעם בפעם הריח מהטבק שבין אצבעותיו בעדינות, ובמטפחת המשי הגדולה שהחזיק בידו השנייה, ניגב בתנועות חן את אפו אחרי כל עיטוש.

לאחר שמילא שליימו את כרסו בעוגות ובממתקים, חמק והלך לו לתכנן עם אחיו ובן דודו את תכניתם ליום המחר.

בשעות הבוקר המוקדמות קם שליימו וכולו עליז ושמח והלך עם אחיו ואביו לבית־הכנסת. אכן יום זה, יום גדול הוא בחייו. בית־הכנסת המה מתפללים. עוד בהתחלת התפילה, היה כל ראש משפחה נותן לתוך מטפחתו המונחת בין רגליו המשוכלות תחתיו, צרור מטבעות לצדקה. המטפחת מנעה מהמטבעות ליפול בין סדקי לוחות העץ של הספסל הארוך והמסומר לקיר, עליו ישבו המתפללים. ביום זה מספר העניים עולה פי כמה מאשר בימים רגילים ובני ישראל, רחמנים בני רחמנים, היו נענים ושמים בכף ידם המושטת של העניים, מטבעות. כסף ביד רחבה.

שליימו ניסה פעם לספור את העניים ולחשב כמה כל אחד מקבל, אבל כרע תחת נטל המספרים ונתבלבלה עליו דעתו. בדרך כלל היו העניים באים בין ויברך דוד״ ל״אז ישיר משה״ ולכן כל בית־הכנסת היו לו העניים שלו, אבל ! יום זה, לא נשמר מנהג זה והעניים ביקרו בכל בית־כנסת. שליימו היה מסתכל בפליאה על ערמת המטבעות המונחת על המטפחת האדומה לפני אכיו וכמה התאווה ליטול מן הערמה קומץ, רק מלוא כף יד אחת שיספיק לו לקנות אקדוח לפקקי שרפה, בו השתמשו הילדים בפורים. פעם, נכנס בו שד והלך לבית־כנסת אחר, חשב שאף אחד לא יכיר אותו, שם הוריד את כובעו עד עיניו והצטרף לתור העניים ההולכים בזה אחר זה עם כף ידם פשוטה, לקבל נדבות. בתחילה היה הכל כשורה וכף ידו הלכה ונעשתה כבדה מהמטבעות, לבו הלם בו בחוזקה, אלא שאיתרע מזלו ואיזה קרוב־רחוק של המשפחה שאינו זוכר מיהו, הכירו, סחב אותו משורת העניים ונתן לו מנה הגונה על הראש. לקח ממנו את המטבעות שאסף, חילק אותם לעניים וגירש אותו מבית־הכנסת. משהגיעה השמועה לאוזני אביו, ידע כי יעלו על עורו פסים כחולים ממקל החובלים שיחבוט בו וחרד לבאות.

לאחר שגמרו תפילת שחרית, חזרו הביתה, שם חיכתה להם ארוחה דשנה ממשלוח המנות שהיו קרוביהם נוהגים לשלוח. דודתו מרים הייתה שולחת להם בכל יום פורים, קערת ״בךקוקס״, מין קוסקוס משובח בחלב ובחמאה. בבית סבו, נהגו לאפות לחם עם שמן וסוכר ששמים במרכזו ביצה קשה. כשהיה שליימו מתחיל להטריד את אמו בשאלות, למה עושים את זה ? ולמה שולחים את זה ? הייתה אומרת לו: ״תתרחק! מסמר שכמותך! זהו המנהג וחסל!״ והיה פוער פיו ולא מבין למה היא כועסת עליו? מדודתו מזלטו, קיבל שליימו ענק של כעכים בצורת סולם, משקפיים, ציפור ועוד. הכל היה אפוי בטוב טעם. היה לו תענוג לתלות את הענק על מסמר בכותל המרכזי של החדר כמקובל, מול הכניסה, כדי להתפאר בו והיה חס לאוכלו.

הרחובות במללאח היו הומים ומוצפים שולחנות מלאים כל טוב והאנשים היו טרודים וכל אחד שעתו דוחקת עליו. תחילה נכנסו שליימו ואחיו אצל דודתו מרים, מצאוה שמחה ורוח טובה שורה עליה, כולה שופעת נחת. היא קיבלה את פניהם בשמחה וכיוון שידעה שאין שעתם פנויה, נתנה להם דמי פורים. בתחילה סירבו לקבלם כדרך הנימוס, כאילו לא בשל כך באו לבקר אלא באו לדרוש בשלומה, אבל שלשלו מהר המטבע לכיסם וכך חיזרו על בתי הקרובים כל שעות הבוקר. כשחזרו הביתה מצאו את אביהם מחלק דמי פורים לילדי קרוביהם. שליימו ואחיו התיישבו בנחת כנאה לילדים מנומסים ולא דחקו את רגליהם. כשהגיע תורם קיבלו את דמי הפורים מאביהם. אמם ניסתה להשפיע עליהם שיכניסו את הכסף לקופת החסכונות, אך הם הבטיחו שישלשו ויעשרו את הסכום הזה, אם יישאר בכיסם דווקא ולא בקופה. שם יקפא על שמריו ותו לא. כשרצו לעזוב את הבית חזרה אמם באוזניהם לבל ילכו לכמה מבתי קרוביהם שהיו עניים כדי שלא להביאם לידי בושה. שליימו ואחיו הבינו את עצת אמם ונשמעו למצוותה. שליימו, אחיו וסוויסו לא חזרו הביתה כל אותו יום ואפילו ארוחת־צהריים לא באו לאכול, כי ממילא הרבו לזלול עוגות ומיני מתיקה, ובעיקר משום שאת סעודת הפורים הגדולה אוכלים בזמן מנחה וכדאי לחכות לסעודה הדשנה. אחיו של שליימו שיחק שני משחקים, כיוון שהיה חזק ודרושה הייתה זרוע חזקה כדי להכריע כל מיני פרחחים שבאים סתם לעמוד על הראש ולבלבל לך את המוח ועל כך היה סוויסו מפקח. היו גם נערים שהתחילו לבכות משהפסידו פרוטה. גם לאלה צריך היה להראות אגרוף מאיים, אחרת היו מבקשים את כספם בחזרה, בלי בושה. מגרות השולחן הלכו ונתמלאו כסף. נראה שהמזל האיר להם פנים ובגלל זה היו, מדי פעם בפעם, שמים סוכריה בפיהם. טעות היא בידכם, אם תאמרו אוכלים הם משום זלילה חלילה. אלא אוכלים היו כדי לפתות את המזל שעוד מובטח לו שכר אם יחזיק עצמו מפוכח … לא פעם עבר אביהם ברחוב והתרה בהם שלא ישלחו ידם בקלפים. משחקם היה בקוביות. ככה נגרפו במשחקם כל אותו יום ובשעת מנחה חזרו הביתה ופניהם קורנות מאושר. הם באו על שכרם. המזל האיר להם פנים. היום הלך ודעך השמש פרשה לה למקומה במערב, הרחובות נתרוקנו מאדם ודומייה עטפה את המללאח. אורות הצבעונין הלכו וכבו וימי החולין עם קשיי הפרנסה בישרו ימי עמל קשים הבאים על קהילת בני ישראל, אשר בעיר פאס המהוללה.

שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- פורים בפאס עמוד 58

La famille Salem Benhamou Salem –Debdou

debdou-1-090

La famille Salem

La famille Salem est une famille de noble ascendance, tout comme l’indiquent quelques documents de la communaute ainsi que lEpitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhameha, vol. 1, p. 138 : «la maison d’Avraham di Salem»).

1 ־׳

Rabbi Salem Benhamou (surnomme Salem)

Ce rabbin fut 1’ancetre de la famille. Ce fut une personnc eminente, prodigue et fervente. Le nom dc son fils esc:

Aharon       2

Se/on toute vraisemblance  il semble que cet homme (dont la vie s'etend approximativement de 1780 a 1840) fut l'ancetre des families Salem de Debdou.

 

-2-

Rabbi Aharon Benhamou Salem

Son excellente educacion lui confere beaucoup d'amenite de civilite et aussi, une ardente devotion. Son fils se nomme :

Avraham    3

 

Rabbi Avraham Benhamou Salem

Cet etre noble et sensible marche avec resolution dans le chemin de la rectitude et de la bienveillance. Ses enfants se nommcnt:

Aharon       4

Massod       5

Mrima         –

־4-

Rabbi Aharon Benhamou Salem

Cet etre fut un travailleur diligent. II dissimula ses vertus derriere sa modestie. Le nom de son fils est: Avraham  :         6

5

Rabbi Massod Benhamou Salem

Cette personne se merita bien l'Estimc que lui manifestent ses amis. Elle fut un personnage influent et toujours a l'affut d'une mitsva. Ses enfants se nomment:

Itshac         

Avraham

Yossef….

Esther….

Mrima…

 

Autre branche de la famille

-20■

Rabbi Yossef Benhamou Salem

(surnomme Yossef Saida)

Ce rabbin tire sa piete et sa ferveur religieuse de ses ancectres illustres. Le nom de son fils est:

Itshac          21

 

-21 –

Rabbi Itshac Benhamou Salem

Ce fut un erudit eminent, un sage venerable qui enseigna aux enfanrs les voies de la Torah, et occupa une chaire de rabbin a la synagogue des Benhamou. Ses enfants se nomment:

Yaakov       22

Aharon       23

Salem          24

Stira  ־

Maha –

Mrima         ־

Louiha        –

Stouna        –

 

Rabbi Salem Benhamou Salem

Rabbi Salem Benhamou fut un homme prodigue et devoue. Le nom de son fils est:

Moche         31

 

-31-

Rabbi Moche Benhamou Salem

Cette personne possede deux atouts : sagesse et politesse. Ses enfants se nomment:

Salem          32

Itshac          33

Aouicha

 Freha….

Saida….

 

Rabbi Salem Benhamou Salem

Cet homme est un philanthrope fort pieux qui, en outre, exhorte ses confreres a la piete Ses enfants furent:

Tsion          34

Itshac                    35

Moche         36

Chimon       37

Stira  –

Maha –

Mrima         –

Louiha        ־•

 

-33-

Rabbi Itshac Benhamou Salem

Cet homme suscite le respect et l'admiration tant il est industrieux et consciencieux. Ses enfants s’appellent:

Yosscf        38

Avraham    39

Chimon       40

Alisa –

 

Rabbi Salem Benhamou Salem

Ce chef de famille possede les tresors de la crainte celeste. Ses enfants sont:

Chmouel     51

Yossef        52

Moche (P.I.P.)      53

Louiha        ־

 

-51-

Rabbi Chmouel Benhamou Salem

Sa prestance, son altruisme et ses bonnes oeuvres lui valent 1'affection de ses semblables et la faveur du ciel. Ses enfants sont:

Aharon       54

Chimon       55

Massod       56

Yaakov       57

Salem (Chalom)   58

Chlomo       59

Itshac          60

Aouicha      –

 

Rabbi Yossef Benhamou Salem

Cette personne a choisi de vivre dans une extraordinaire simplicite et ne cesse de faire le bien. Ses enfants furent:

Rahamim    61

Salem          62

Aouicha      –

Stira           

Maha –

Mrima         –

Mazal          ’…־

 

Rabbi Salem Benhamou Salem

Ce rabbin fut un vieillard venerable, amene et profondement croyant. (II vecut a Ahfir.) Ses enfants furent:

David          71

Itshac          72

Avraham    73

Aharon       74

Moche         75

Yaakov       ;         76

Saida ־׳

Esther         ־

Maha –

La famille Salem Benhamou Salem –Debdou

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2

יהדות-מרוקו

הכמיהה לארץ ישראל, העלייה וההתאקלמות

הספינה שלא הגיעה ליעדה

ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם משאת נפשם של אבותינו, שציפו וייחלו ליום שבו ישובו אל ארץ אבותיהם. ואכן, למעלה מיובל שנים שנפתחו שערי ארץ ישראל, והתקיימה בנו נבואת ישעיה(ישעיה ס,ד): ׳ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ.

אולם למרבה האכזבה, מיד עם קום המדינה הכבידו שלטונות המדינות הערביות את עולן על תושביהן היהודים, ומנעו בכל דרך את עלייתם ארצה. וכך אף במרוקו, שכל עוד ששלטו הצרפתים היה ניתן לחלץ יהודים להעלותם לארץ, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 הוחמר מצבם של היהודים ונאסר עליהם לעזוב את המדינה.

אך למרות שההגירה היהודית וכל פעילות הקשורה לישראל נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטה ממשלת ישראל לפעול במאמצים אדירים לחלץ את יהודי מרוקו ולהביאם לישראל. לצורך כך הוטל על ׳המוסד׳ בשיתוף עם מחלקת העלייה של ׳הסוכנות היהודית׳ להקים במרוקו מחתרת יהודית שתפעל לעליית היהודים ארצה, בין השנים 1961-1956. שם הצופן שלה היה ׳המסגרת', ובמסגרתה היו מעלים את היהודים באופן חשאי. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. באופן זה עלו כ־30,000 יהודים במהלך תקופה זו.

אחת הפעילויות הנועזות של המחתרת היהודית הייתה להעלות את היהודים ממרוקו באמצעות ספינות קטנות שנשכרו להעברת יהודים בחשאיות מוחלטת מחוף אל־חוסיימה ליעדים באירופה ומשם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב כ־50 יהודים. אחת הספינות הקטנות שנשכרו בשנת 1960 לצורך פעולה זו, נקראה ’אגוז׳.

תכנון הפלגתה ה־13 של אגוז, נעשה בעיצומו של ביקור נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקזבלנקה, ובצל מעצרם של כ־500 יהודים בערי מרוקו השונות, שכל חטאם בכך שרצו ופעלו לעלות אל ארץ אבותיהם. כחלק מהתכנון, נועד בגיברלטר ז׳ילבר, שנתמנה לרכז את פעולות העלייה במרוקו, יחד עם חיים צרפתי, האלחוטן הוותיק של אגוז, שהשתתף במרבית הפלגותיה של אגוז, וביקש ז׳ילבר ללמוד מניסיונו ולעמוד על הבעיות הקשורות בשיטה זו של הברחת יהודים. חיים לא העלה בדעתו כי זו ההפלגה שממנה לא ישוב עוד…

חיים צרפתי נולד בפאס בשנת 1932 למשפחה ברוכת ילדים. אביו שימש כמלמד ב׳אם הבנים׳ בפאס. בשנת 1951 עלה ארצה בעקבות אחיו הבכור, ובשירותו הצבאי עבר קורס קציני קשר. בגלל שליטתו הטובה בשפה הצרפתית, נקרא במבצע קדש בשנת 1956 לשמש קצין קישור עם היחידות הצרפתיות שנחתו באזור תעלת סואץ. לאחר המלחמה, התנדב חיים לפעולת העלאתם ארצה של יהודי מרוקו כאלחוטן בספינת אגוז, והשתתף במרבית הפלגותיה.

בשיחתו עם ז׳ילבר, תיאר חיים כי לפני כל הפלגה הוא נתקף בפחד גדול, שמא הספינה לא תעמוד בסערות הים. בעיקר חשש הוא פן במקרה של אסון, הוא לא יצליח לשדר בזמן קריאות אזעקה, כדי להזעיק עזרה ולהציל את נוסעיה. אך למרות זאת, ידע הוא לכבוש את פחדו, הן מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה והן מתוך אחריות למלאכת הצלתם של יהודי מרוקו להביאם ארצה אל אדמת אבותיהם, ולהגשים להם את חלומם אחרי אלפיים שנות גלות. ולמעשה, חיים כבר סיים את שירותו במרוקו, ועמד לשוב ארצה כדי להינשא ולהקים משפחה, אלא שרגש אחריותו הוא שכפה עליו להשתתף בהפלגתה האחרונה של אגוז. התרגשותו הרבה מנישואיו לבחירת לבו הקרבים, נמהלו בשמחתו על הגשמת חלומם של אחיו במרוקו. בכיס מעילו בגיברלטר, שנמסר לאחיו הבכור לאחר האסון, נמצא כרטיס טיסה לישראל בחברת ׳אל־על׳.

־אחי", כתב חיים לאחיו, "אני מבטיח לך שזוהי באמת ההפלגה האחרונה, הפעם אני חוזר ארצה״…

תכנון הפלגתה של אגוז נעשה במשותף על ידי ז׳ילבר. בלילה האחרון שלפני המבצע, נבדקה התכנית גם על ידי אלכם, שעמד בראש ׳המסגרת׳ בהתנדבות, וביקש להבטיח כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים ונקבעו קודים מוצפנים לקשר ולדיווח. אלכם הורה, כי אותם יהודים שעשו כבר פעמיים את הדרך הארוכה מקזבלנקה לאל־חוסיימה ונאלצו לשוב לבתיהם, אם מחמת תנאי מזג אוויר קשים שלא ניתן להפליג בגלל הים הסוער, ואם משום אמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו לקראת ביקורו של נאצר בקזבלנקה, יהיו הם הראשונים להפלגה. רק אם יישארו מקומות פנויים, ניתן יהיה להעלות לאגוז יהודים נוספים. וכך, ברשימה הסופית של הנוסעים נכללו: הקברניט ושני אנשי צוותו, חיים צרפתי, 42 מעפילים שמתוכם היו 21 ילדים מגיל שנה עד שש עשרה.

ואז הגיע יומם הגדול של העולים. ביום כ״ג בטבת תשכ״א (10 בינואר 1961), בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו פעילי ה׳מסגרת׳ לבתיהם של היהודים בסמטאות הצרות של ה׳מלאח׳ בקזבלנקה, והחלו להעביר בחשאי את המועמדים להעפלה למקום הריכוז הקבוע.

ריכוז המשפחות לא הייתה מלאכה קלה. נשים עזבו את קדירות הבישול, גברים היו בדרכם לעבודה, ונערים נאספו מבית ספרם. רק גברת אחת, אסתר ליברטי, רווקה כבת ארבעים, לא נמצאה בביתה. היהודים ישבו כבר מכורבלים במכוניות, המנועים פועלים, אך ההוראה של אלכס הייתה חד משמעית: אין להותיר את אסתר ליברטי בקזבלנקה. מספר יהודים התנדבו לאתרה, ויצאו בהולים לשוק המרכזי, שם מצאו את אסתר ליד דוכן ירקות. הם רמזו לה, ומיד השליכה את הסלים מידיה ואצה רצה עם השליחים לעבר המכוניות. אפילו את ביתה לא הספיקה לנעול, למקרה שתאלץ לשוב אליו במידה ותהיה תקלה כל שהיא שלא תאפשר את ההפלגה.

 

דקות מעטות לפני שמכונית העולים האחרונה יצאה מקזבלנקה, יצאו לדרך שתי מכוניות של חברי ׳חוליית החוף; לאבטח את אזור ההעפלה. אחריהן יצאה מכונית המטה, בה נסעו רונן, סאמי וז׳ילבר, שלשת האחראים למבצע. המכוניות יצאו לדרכם, מרחק של כ־800 ק״מ. מזג האוויר היה בהיר וחמים, השמים כחולים והשמש זרחה כביום אביב, ונראה כי הים שקט ומזג האוויר נוח, שהביא לתחושתם של האחראים כי הפעם אגוז תפליג לגיברלטר ללא תקלה ותגיע בבטחה ליעדה.

לפני היציאה מקזבלנקה, תודרכו העולים על ידי נהגיהם, כי במקרה של תקלה יש לספר לשוטרים שהם בדרכם לוואזאן, להשתטח על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. אך לאחר שחצו את וואזאן, ניתן לעולים סיפור כיסוי אחר, שנוסעים הם לחתונה משפחתית ליד אל־חוסיימה. בין העולים היו כאלה שזו הייתה להם פעם ראשונה בחייהם שיצאו מתחומי עירם, ועל כן רב היה החשש פן במקרה של מעצר חלילה לא יוכלו לעמוד בלחץ החוקרים. אך לשמחתם הדרך עברה ללא תקלות.

מכונית המטה התעכבה לשעה קלה בוואזאן, כדי לדווח לאלכס שהכל כשורה. לאחר מכן המשיכו רונן, סאמי וזי׳לבר במסעם בהרי הריף. הכביש היה צר ופתלתל והוא עלה וירד חליפות. תהום עמוקה הייתה פעורה משני צידי הדרך, ובמדרונים התלולים והמושלגים ביצבצו כמה עצים. השעה הייתה כבר לקראת ערב, וערפל סמיך כיסה את האזור, מה שחייב נסיעה איטית. מזג האוויר הפך להיות סגרירי, ולמרות תחזיתו האופטימית של החזאי בקזבלנקה שבישר להם כי מזג האוויר יהיה נאה, הרי שעתה היה חשש לגשם. אולם חשש זה התבדה במהירות.

כעבור זמן קצר, נעצרה מכונית המטה ב׳פראדור דה־קטמה׳, מלון קטן בעיבורה של קטמה. בטרקלין המרווח בערה אח, והאש הדיפה ריח מתקתק של שרף עצים. המרחק מכאן ועד למקום המפגש, ליד העיירה אל־חוסיימה, לא היה גדול במיוחד, ועל כן היה הכרח להתקשר עם אלכס כדי לברר אם תכנית ההפלגה נותרה בעינה. אלכס הורה להם להמשיך במבצע, וליתר בטחון ביקש מסאמי ליצור עמו קשר פעם נוספת מהחוף באל־חוסיימה.

כשישבו ב׳פראדור דה־קטמה׳, הביטו בחלונות הצופים אל הכביש, וראו את מכוניות העולים חולפות על פניהם בדרכן אל החוף. מכאן והלאה לא נתקלו בהם עוד, אלא בנקודת המפגש, ליד הגשר האחרון לפני אל־ חוסיימה. הכל מסביב היה שקט, השמים חשוכים והתנועה בכביש אפסית, שכן מי יעלה בדעתו לצאת מביתו בלילה קר וחשוך זה של שיא החורף, כשבכל רגע עלולה להתרגש סופת שלג.

מפאת הערפל נסעו באיטיות, כשפנסי המכוניות מבקיעות את האפלה שמסביב. אך כשירדו לשפלת החוף, השלג נעלם ומזג האוויר הפך להיות חמים יותר. עתה גם לא היו הם בודדים בכביש. למרות החשיכה, מכוניות נסעו מעיר חוף אחת לרעותה, ומפעם לפעם חלפה על פניהם גם מכונית משטרה. כשהתקרבו אל הגשר, כיבו את פנסי המכוניות, ונסעו עד לגשר כשאורות הדרך כבויים.

סאמי וז׳ילבר עטו על ראשם כובעי גרב. ליד הגשר, המתינו להם שבעת אנשי חוליית החוף, בראשותו של ראמון. שיניהם נקשו זו בזו וגופם רעד מקור. לאחר שעה קלה ראו הם הבהוב אור מכיוון מערב, ונשמע מרחוק טרטור של מנוע. מכונית התקרבה לעברם. "האם היא שלנו, או שמא זו מכונית משטרה?״, תהו לעצמם. המכונית התקרבה וכיבתה את פנסיה. הם נשמו לרווחה. עתה כבר היו משוכנעים כי ראשוני העולים הגיעו אל הגשר.

תוך פרקי זמן קצובים ועל פי לוח זמנים מדוקדק, הגיעו בזו אחר זו יתר המכוניות – שבע במספר. אנשי חוליית החוף תצפתו לראות כי אין איש רואה אותם או עוקב אחריהם, כשבזמן זה ירדו המשפחות מן המכוניות בסדר מופתי, וצעדו אל מקום הריכוז בוואדי. חברי חוליית החוף, בסיועם של צעירי העולים, הורידו את מעט החפצים שהביאו עמם כל אחת מהמשפחות, והעבירו אותם גם כן למקום הריכוז. העולים היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק בדממה. הם ידעו כי נמצאים הם בידיים טובות ונאמנות, ומאחר שחשו בגודל האחריות והסכנה, לא רצו להכביד על חברי ׳המסגרת׳ בשאלות מיותרות. ואכן, חברי'המסגרת׳ פעלו במהירות ובזריזות. המבוגרים הנרגשים קיבלו כדורי הרגעה, התינוקות קיבלו בקבוקי חלב, והילדים פונקו בסוכריות.

במקביל, הושלמה סריקת השביל שבו ינועו העולים. אחד מחברי החוליה נותר לתצפית ליד הגשר. ראמון וחבריו נעו בערוץ הוואדי, עד לחוף, כשהם שבים וסורקים את השטח, כדי לוודא שאין בו נפש חיה. לאחר מכן עמד ומסר לעולים הוראות אחרונות, וארגן אותם לקראת תזוזה. כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים – נאסר עליהם לדבר או להדליק פנס. בראש השיירה צעדו שני ׳גששים׳ מחברי החוליה, שהכירו היטב כל אבן לאורך השביל, ואחריהם הלכו סאמי ורונן. ז׳ילבר עמד בסוף השיירה, ושימש כמאסף. מעת לעת, נעצרה השיירה כדי לאפשר לשני הגששים לבדוק עצמים חשודים ולוודא שהדרך נקיה. האימהות שבין העולים, צעדו כשהן חובקות בזרועותיהן את בניהן המכוסים בשמיכות. הילדים אחזו בידי אבותיהם או החזיקו בשולי שמלותיהן של אמותיהם. את המבוגרת שבעולים, בת למעלה מ־80 שנה, נשאו אותה חברי ה׳מסגרת׳ כל הדרך על כתפיהם, והעלו אותה ראשונה על הסירה שהשיטה אותם לעבר ספינת אגוז.

השיירה הגיעה לחוף. חברי חוליית האבטחה התפזרו בפינות שונות של החוף, בעוד שהעולים עצמם שכבו לנוח על החול הרטוב. עתה הגיעה שעת פרידתו של עדי מבני משפחתו. עדי, אחד מחברי חוליית החוף, שהה בימים האחרונים עם בני משפחתו בקזבלנקה, ואף השתתף בחתונת אחיו הבכור יעקב. עתה נפגשו כולם שוב על החוף. דניז, רעייתו הטריה של יעקב. סיפרה בהתרגשות רבה כי אביה התעקש שתינשא ליעקב עוד לפני עלייתם ארצה. עדי היה נרגש מאוד, וליבו היה מלא גאווה על כי נתגלגלה לידיו הזכות לסייע בהעלאת הוריו לארץ הקודש. הוא הרים בזרועותיו את אחיו הצעיר גבריאל, שרק לפני תקופה קצרה חגג את בר המצווה, נפרד מיקיריו בהתרגשות והבטיח להם כי בקרוב יתראו בישראל. לאחר שנפרד מהוריו ובני משפחתו, מיהר לתפוס עמדת תצפית באחת מפינות החוף, בעיר שחבריו הם שסייעו למשפחתו לעלות לסירה.

בבינה אחרת של החוף, עמדו דוד דדון ושני ילדיו דניאלה ויעקב. חודשיים קודם לכן, נתפס בשדה התעופה של קזבלנקה כשברשותו דרכון מזויף, אשתו ושני ילדים אחרים שהיו מצוידים אף הם בדרכונים מזויפים, הצליחו לחמוק קודם לכן ממרוקו. דדון נעצר על ידי המשטרה, וכעבור מספר ימים שוחרר, אך המשטרה המשיכה לעקוב אחריו מתוך תקווה להגיע אל פעילי מסגרתי. על כן, כשביקשו חברי החוליה להודיע לו על הפלגת אגוז,לא הלכו לביתו, אלא ארבו לו ברחוב, כיסו את ראשו בשק והכניסו אותו למכונית שמיהרה להסתלק מהמקום. ׳החטיפה׳ בוצעה במהירות רבה. עתה עמד דוד דדון בחוף אל־חוסיימה, שמח ועליז כי הפעם יגיע אל ארץ הקודש בשלום.

עתה הגיעה שעת העלייה לספינה. הים היה שקט וחשכת הליל סייעה במבצע ההעפלה. השמים היו בהירים, ומפעם לפעם ריצדו כוכבים ברקיע. בקו האופק ניתן היה להבחין בצלליתה של ספינת אגוז, שעגנה במרחק כמאה מטרים מהחוף. ראמון שלף פנס מכיסו, ואותת לספינה. חיים צרפתי, האלחוטן של הספינה, קלט את האיתות.

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2

יהדות-מרוקו

 

תוך דקות ספורות התקרבה סירת משוטים לחוף ובה שני מלחים – אחיו וגיסו של הקברניט. ראמון נכנס למים ואחז בדופן הסירה, בעוד שיתר חברי החוליה סייעו בידי העולים לעלות לכלי השייט. הייתה זו סירת הצלה קטנה, שהכילה עד שישה נוסעים בלבד. על כן, היא עשתה את דרכה מהחוף לספינה ומהספינה אל החוף הלוך ושוב. כל אחד מהעולים קיבל חגורת הצלה, והזקנים בירכו במעמד מרגש זה את ברכת ׳שהחיינו׳. כאשר התמלאה הסירה, נגרר אחריה ראמון עד לספינת אגוז, כדי לוודא שלא נפלו ממנה נשים ותינוקות. המים היו קרים מאוד, בתקופה זו של שיא החורף, אך ליבו היה מלא אושר שנפלה בחלקו הזכות לסייע בהעפלת יהודים לציון. עתה משהגיעו כל המעפילים אל הספינה, לחץ ראמון את ידיו של חיים צרפתי, ונפרד לשלום גם מהקברניט.

לא קל לתאר את ההתרגשות שאחזה בנוסעי הספינה, שבחרו לעזוב את ביתם ומולדתם אל הלא נודע, והכל כדי לשוב אל ארץ אבותיהם, אל האדמה שכל כך התגעגעה לשובם של בניה במשך אלפיים שנות גלות. ממש כמו אברהם אבינו בשעתו שנצטווה (בראשית יב, א): 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:

המבצע תם במהירות, כשהוא נמשך כמחצית השעה. סאמי, שכבר השתתף בעבר במבצעים כגון אלה, אמר לז׳ילבר ולרונן כי מעולם לא התנהל המבצע בצורה כה חלקה כמו באותו לילה. הם לא חזו את הבאות. עתה חברי החוליה, כשבגדיהם רטובים, יצאו ליער הסמוך כדי להודיע לנהגים שיכולים הם לשוב לקזבלנקה. סאמי וז׳ילבר, רטובים עד לשד עצמותיהם, בדקו את החוף והעיפו מבט אחרון לעבר ספינת אגוז, שהלכה והתרחקה לאיטה. לאחר מכן, נכנסו יחד עם רונן לרכבם אל עבר טנג׳יר, בדרכם חזרה לקזבלנקה. בקטמה עשו עצירה קלה, וראמון ניצל זאת כדי לטלפן לאשתו ולבקש ממנה שתודיע לאלכס כי המבצע עבר בשלום. לאחר מכן התעכבו בוואזאן, שם השתטחו על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. בשעה 8:00 בבוקר הם הגיעו בשלום לקזבלנקה.

ראמון נפרד מחבריו, ושם פעמיו אל ביתו כדי לחטוף תנומה קלה. אלא שמיד עם הגיעו לביתו, ציפתה לו ההודעה שהוא נקרא בדחיפות ל׳מטה', שם המתינו לו אלכס וכמה מחברי ה׳מסגרת׳. לפי הבעת פניו של אלכס הבין כי משהו אינו כשורה. אלכס בעיניים מושפלות נעמד על רגליו, והודיע קצרות: ׳הספינה טבעה. כנראה שאין ניצולים. גם חיים צרפתי בין הנעדרים’.

נסיבות טביעתה של אגוז אינן ברורות בשלב זה. הקברניט פרנצ׳סקו מורייה יספר מאוחר יותר, כי הספינה נקלעה לסערה עזה, דפנותיה נבקעו ומי ים רבים חדרו לתוך הספינה, והחלו צעקות שבר של הנוסעים. תוך זמן קצר ביותר, צללה הספינה לתהומות, וכל נוסעיה טבעו במצולות ים. הספינה טבעה במרחק לא רב ממפרץ אל־חוסיימה, אך במקום לשוב לחוף – הפקיר הקברניט את נוסעיו. לקח את סירת ההצלה היחידה, ויחד עם גיסו מיהר להפליג מן המקום. חיים צרפתי, שנודע כשחיין מצטיין, יכול היה בנקל למלט את נפשו מהספינה הטובעת, אך הוא העדיף להישאר כדי לשדר קריאות נואשות לעזרה. על מסירותו למען אחיו, הוא שילם בחייו.

ספינת משא ספרדית שהגיעה למקום בעקבות קריאות האזעקה של צרפתי, משתה מן המים את הקברניט ואת גיסו, אך הם לא ידעו להצביע על מקום טביעתה המדויק של הספינה, מה שהביא לבזבוז שעות חיפושים ארוכות ויקרות. ביומיים הבאים חיפשו ספינות בריטיות, צרפתיות, ספרדיות ומרוקניות אחר ניצולים. בתום חיפושים מפרכים, נפלטו מן הים 22 גופות חללים, שהיו חגורים בחגורות הצלה, ומתו ככל הנראה מפחד ומקור. שוועתם של הטבועים האחרים, מרביתם ילדים ותינוקות, נבלעה בחשכת הלילה, בין גלי הים הסוערים, והמצולה סגרה עליהם לצמיתות.

לדאבון הלב, כך הסתיימה הפלגתם של 44 מנוסעי ספינת אגוז, בלילה הארור ההוא שבין כ׳׳ג ל־כ״ד בטבת תשכ״א(11-10 בינואר 1961), כשהפליגה בפעם ה־13 אל חוף צוק גיברלטר שבספרד.

טביעתה של ספינת אגוז הכתה בתדהמה את יהודי מרוקו, וגרמה זעזוע עמוק בתפוצות ישראל, בכל רחבי העולם. נדמה היה כי שארית תקוותם של הנותרים במרוקו לעלייה לציון תיגנז. האווירה בקזבלנקה הייתה קשה מאוד, ושמועות התרוצצו על מעצרים ועינויים שמבצעת המשטרה בחשודים שסייעו למעפילים להבריח את הגבול בדרכם אל ארץ ישראל. אווירה זו שהשליטה המשטרה, נועדה לסייע בלכידת פעילי ה׳מסגרת׳ והמסייעים להם במבצעי העלייה. המשטרה פשטה על בתיהם של קרובי הנספים, חקרה אותם ביסודיות ולעתים אף עינתה אותם באכזריות.

הידיעה אודות טביעתה של ספינת אגוז, פורסמה אף בעיתונות המקומית, תוך שהדיווחים מלווים בהתקפה חריפה על הציונות, ואיומים כלפי אלה מבין יהודי מרוקו המשתפים עימם פעולה. שר ההסברה המרוקני, אחמד עלווי, פרסם הודעה שבה האשים את הארגונים הציוניים המסיתים את יהודי מרוקו לעלות לישראל, ויציאה זו מהווה עריקה על כל המשתמע. את דבריו סיים כי ״מרוקו לעולם לא תניח לאזרחיה ליישב מדינה השייכת לעם הפלשתיני".

העיתון ׳אל פג׳ר', בטאון הממשלה הרשמי, תקף בחריפות רבה את יהודי מרוקו במאמר המערכת, בו נכתב: ׳אנו הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות אזרחי, אף כי הם לא התחלקו עמנו בקרבנות, בתקופת המאבק לעצמאות. אדרבה, הקימו היהודים ארגונים ציוניים והטיפו לחינוך ציוני. הם הסתננו למנגנון הממשלתי ותפסו בו עמדות בכירות, דבר שאפשר להם לגלות כמה מסודותיה של המדינה. הארגונים היהודיים, במקום שישתלבו במאמץ לשיקומה של המדינה, הפכו מרכזים לריגול ולחבלה, והם קושרים קשר נגד בטחונה של המדינה. המצב הוא הרבה יותר חמור מכפי שדימינו לעצמנו. על כן יש לבחון מחדש את השאלה היהודית ולנקוט בצעדים חמורים נגד אלה הרומסים את כבוד המדינה, עושקים את חוקיה ומערערים את יסודותיה המקודשים׳.

באווירה זו של הסתה ושנאה כלפי היהודים, נועד יורש העצר מולאי חסן, ביום כ״ו בטבת תשכ׳׳א (13 בינואר 1961) – יומיים לאחר האסון הנורא, עם משלחת נכבדים יהודיים בראשות רבה של קזבלנקה רבי שלום משאש נ״ע. הוא הביע בשם אביו צער על ההתפרצויות האנטי יהודיות, והבטיח לפעול להרגעת הרוחות ולהענשת האחראים. כתוצאה ממפגש זה, התאפשר להנהגה היהודית לטפל בקבורתם של החללים, להביאם למנוחת עולמים.

הקהילה היהודית בטיטואן נטלה על עצמה את המצווה הגדולה, חסד של אמת, להביא את הנספים לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי בעיירת אל־חוסיימה. אל המלאכה הצטרפו מזכיר ועד הקהילה יצחק חלימה, רבה הראשי של טיטואן הרב ביבס, ושלושה מאנשי החברה קדישא. בבואם אל בית העלמין באל־חוסיימה, הנמצא בסמיכות לחוף, קיימו את מנהג הרחיצה והטהרה לנספים, ערכו תפילה קצרה לעילוי נשמתם, וההלוויה התקיימה ללא נוכחות יהודים. בסיום הקבורה וסתימת הגולל, אמר הרב ביבס קדיש. לפני הקבורה צילמו את גופות החללים, ועל סמך התמונות התירו מאוחר יותר בבית הדין הרבני כמה מנשות הנספים, שיוכלו להינשא ולא יוותרו עגונות.

הרבנות הראשית בישראל הכריזה על יום צום ותפילה למען יהודי מרוקו. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, הטילה את האחריות לאסון על ממשלת מרוקו, בכך שמטילה היא פחד ואימה בקרב יהודי מרוקו, ושאינה מאפשרת להם לשוב אל ארץ אבותיהם. את נאומה בכנסת סיימה בהצהרה: ״יידעו יהודי מרוקו כי הם אינם בודדים במערכה״…

אולם למרות הכאב הרב בטביעתה של ספינת אגוז, לא פסקה שאיפתם וחלומם של יהודי מרוקו לעלות ארצה. בשבוע שאחרי האסון, על אף הפיקוח המשטרתי המוגבר, הצליחו 117 יהודים לברוח בספינות דייג קטנות ורעועות, מטנג׳יר לגיברלטר. לאיש בממשלת מרוקו לא היה עוד ספק כי ההגירה היהודית תמשך, וכי גבורתם של חללי אגוז מאירה כלפיד את נתיב ההעפלה של היהודים הבאים אחריהם. בעקבות האסון, אף הושג הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, במסגרתו ממשלת ישראל תשלם כופר עבור כל יהודי העולה ארצה, והעלייה תתבצע דרך תחנת ביניים ולא במסלול נסיעה ישירה לישראל.

במשך שנים רבות, היו הקברים באל־חוסיימה נטושים, ללא טיפול הולם. רק בחודש אייר תשמ״ג (מאי 1983), למעלה מעשרים שנה מאז נטמנו החללים באל־חוסיימה, ביקר שם מר סם בן שטרית, כיום ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, והיה הוא הישראלי הראשון שהשתטח על קברם של חללי ספינת אגוז, שם הדליק נרות על כל אחד מהקברים. באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להביא את החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל – אל המקום שמסרו את נפשם ביציאתם ממרוקו ולא זכו להגשים את חלומם.

מאמצים רבים חובקי עולם הופעלו אל מול השלטונות במרוקו שיאפשרו להעלות את עצמות הנספים ארצה. המפנה חל בחודש ספטמבר 1992, עת פנה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין למלך מרוקו חסן השני, שאישר את העברת החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל. ואכן, ביום רביעי, ז׳ בכסלו תשנ׳׳ג (2 בדצמבר 1992) הועלו עצמותיהם של 22 המעפילים לישראל, במסגרת מבצע ׳איילת השחר׳. צה״ל והרבנות הצבאית נערכו לטקסים הממלכתיים. ובתאריך י״ט בכסלו(14 בדצמבר 1992) הגיעו מעפילי אגוז למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראשי המדינה והמוני בית ישראל.

בסמוך ל־22 קברי הנספים, נבנתה עוד חלקת מצבות לזכר הנעדרים, שלא זכו להגיע למנוחת עולמים.

ייזכר לטוב דוד אמי ג׳וג׳ו (יוסף) בן הרוש ז׳׳ל, יליד פאס, שבעת כתיבת פרק זה כתב לי בין היתר: "פעלנו גם בעלייה חשאית, ובה לצערנו טבעו 44 יהודים באוניית ׳אגוז׳. בעזיבתי את מרוקו העברתי כל הנושא לבן אדם אחר". ביקשתי לקבל ממנו פרטים נוספים על חלקו בהעלאת יהודי מרוקו ארצה ובחלק שנטל בהפלגתה של ספינת אגוז, אך תוך ימים ספורים חלה והחזיר נשמתו לבוראו. לצערי לא אוכל לשמוע ממנו יותר את סיפורה של הספינה כמי שהיה שותף לה…

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

השירה העממית

פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

 

סְתְהִית פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.

 

לְלְוּולָא בַּאְיְין טְטְפִירָא ווּלְעְזַלָא,

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,

 

ווּתתָּאנְייָא פְזְזְוֹבְהָא צוֹר עָאלִי בְּלָא בְנִייַּן.

 והשניה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.

 

תתָּאלְתָא פְלְעִין כְּחְלָא מֵן תתִּיתָאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצל,

 

ווּררָאבְּעָא פְלְכְדּד ווּרְדָא לָא תְדְבָאל,

והרביעית על חוטמו, כמו ורד שעוד לא קמל.

 

אֵלְכָאמְסָא פְלְמֵנְכַר תֵמְרָאֱ מֵן סְכְרָאן,

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר,

 

ווּססָּאתתָּא פְלְפֵמּמ כָאתֵם מֵן דְהָאבָאן.

 והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.

 

ססָּאבְעָא פְסְסְנָאן זוֹהֵר מֵן לְייָּאמָאן,

השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר,

 

ווּתתָּאמְנָא פְלְעֵנְקּ טווּיִל עֵררָּאד לְגוֹזְלָאן.

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר.

 

תתָאסְעָא פְססְּדֵר לוּחָא מְכְיְיְּרָא מֵן סֵנְסָאל,

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,

 

ווּלְעָאסְרָא כוּפְתְ נְקּוּלְהָא, ווּבָּאבָּא מוּממּוּ ייָא לְגְזָאל.

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר איילים.

 

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

הווי ומסורת רפאל בן שמחון

יום הבר-מצווה

ביום הבר־מצווה בבוקר השכם, מגיעים ראשונים לבית החתן, המלמד שהכין את הדרשה, רב בית־הכנסת, הפייטן והשמש, והם מעירים את החתן ובני ביתו. בינתיים מגיעים הנגנים עם כלי הזמר שלהם.

הנער קורא את ברכות־השחר בקול רם ומגיעה העת להנחת התפילין. יש כל מיני מנהגים. במכנאס, רב בית־הכנסת או תלמיד־חכם קרוב משפחה והמלמד שהכין את הדרשה, מניחים לנער את התפילין. אחר כך הנער מתעטף בטלית גדולה כמו זו של תלמידי חכמים.

יש מקומות שכאשר הנער קורא את ברכות־השחר ומגיע לברכה ״עוטר ישראל בתפארה״, המלמד שהכין אותו עוטף אותו בטלית ועוטר אותו בתפילין. קרובי משפחה מצטרפים אליו וכל אחד כורך כריכה אחת סביב זרועו ברצועה של התפילין ואביו של החתן מניח לו את התפילין של הראש. בכפרי האטלאס, המלמד משגיח על הנחת התפילין הראשונה ומשנן בפעם האחרונה עם החתן את הדרוש שעליו לדרוש בבית־הכנס.

מעיין שיבילייה

בדבדו המנהג הוא שבבוקר השכם לפני שהנער יניח את התפילין, באים קרובים וידידים ולוקחים אותו למעיין מיוחד הנקרא מעיין שיביליה, ורוחצים לו את ידיו ורגליו. כשהנער חוזר מהמעיין, הרב עוטף אותו בטלית והאב מכבד את הקרובים בקשירת התפילין לחתן. מנהג נוסף בדבדו הוא שבין הנחת התפילין של היד לזו של הראש, שואל הרב את הנער: ״מי קנה לך את התפילין״! הנער עונה לתומו, ואז נוצר הפסק, היינו דיבור באמצע. מאחר שאסור לדבר בזמן הנחת התפילין, חוייב התלמיד לברך את הברכה הנוספת ״על מצות תפילין״.

הערת המחבר: דבדו, עמ׳ 104. (מסורת עתיקת יומין אצל יהודי דבדו היא שלאחר גירושם משביליה שבספרד, הם באו ישר לעיירה דבדו והביאו עימם גם מברכת ארץ ספרד, בה הם חיו. היה להם שם מעיין מים זכים וטובים, ועד היום יש מעיין בדבדו הנקרא מעיין שיביליה).

הנחת התפילין אחרי הדלת

יש משפחות שקבלה בידן להניח את התפילין לבן, מאחורי דלת הכניסה של החדר. למנהג זה פירושים רבים ואחד מהם הוא שהתורה היא פתח לשער לבוא ליראת ה׳. לכן מניחין את התפילין לנער מאחורי הדלת כי עתה הוא נכנס בפתח יראת ה׳. יש מקומות שבהם אבי הנער בעצמו מניח את התפילין לבנו. במקומות אחרים, ראש הרבנים מניח לנער את התפילין של הראש ואביו מניח לו את התפילין של היד.

תפילת שחרית

לאחר שהבר־מצווה התעטף בטלית, הניח תפילין וקרא את ברכות־השחר, הוא יוצא מביתו כשבני המשפחה והקהל הרב שבאו לכבד את המאורע מלווים אותו. גם הנשים לא תוותרנה על ההזדמנות. הן מצטרפות לשיירה כשהן משמיעות קריאות של יל יל יל.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל

הערת המחבר: בגב של הכיסא, תלו תמיד את תיק הטלית של חתן הבר-מצוה, ובתוכו תיק התפילין. שני סבלים מיוחדים היו במכנאס ותפקידם היה: נשיאת הכלות ונשיאת חתני הבר־מצווה, גם שמותיהם היו מיוחדים: אחד בשם מחחו והשני קסיעו, בלעדיהם לא ירים סבל את ידו ואת רגלו. את הכלה הם נשאוה מבית אביה לבית חתנה, וכשהיא על כיסא מרופד ואת חתן הבר־מצווה מביתו לבית הכנסת ובחורה.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל אחד מחזיק נר־שעווה צבעוני ארוך בתוך פמוט נחושת. אחרי מול-תפללין (החתן) צועדים אל-עוואדין (הנגנים). להקת הנגנים הייתה מורכבת מ-קאמאנזי (כנר), נגן העוד, והנגן האחרון עם סונאזה (תוף־מרים). לכל השיירה הזאת מצטרפים הפייטן, צעירות ממשפחת החתן המחזיקות בידיהן תופים מיוחדים (אגוואוויל) והולמות בהם, ה-זג'ראתאת שלא חדלות מקריאותיהן הרגילות ויתר המלווים מקרובי־המשפחה.

תפילת שחרית עוברת כולה בחגיגיות רבה. תפילת ״ה׳ מלך״ נאמרת בלחן מיוחד על ידי הפייטן אשר לא חוסך בשירים ובפיוטים מתאימים למאורע.

לכבוד חתן הבר־מצווה, אין אומרים ״תחנון״ בתפילה, ומכבדים את מול- תפללין בפתיחת ההיכל. הוא גם יושב ליד ההיכל יחד עם שושביניו. חתן הבר־מצווה עולה לתורה וקורא בעצמו את הקטע מפרשת השבוע ואם הוא יתום, הוא גם אומר קדיש ולפעמים זהו הקדיש הראשון בחייו. מיד אחר קריאת התורה, הוא מדקלם את הדרוש שהכין לו המלמד. וכשגומר הדרשה, הוא מופגז בסוכריות הנזרקות עליו מכל עבר. אחר־כך הוא מנשק את ידי כל המתפללים.

נוויגאדו

לקראת סוף התפילה, מחלק השמש לקהל המתפללים, מין ״נוגט״ (Nougat) מיוחדת הנקראת: נוויגאדו (מילה ספרדית): זהו ממתק עשוי מתערובת של שקדים, צימוקים, סוכר, מעט שמן ולימון. מטגנים את הכל, חותכים את הנוגה לריבועים, קטנים, עוטפים כל ריבוע בפס־נייר ומחלקים לציבור המתפללים.

בגמר התפילה, הבר־מצווה אינו חולץ את תפיליו ונשאר איתן. רק בבית מותר לו לחלוץ אותן.

מושיבים אותו שוב על כיסא ומחזירים אותו לביתו כשהנגנים, הפייטנים ורוב באי בית-הכנסת מלווים אותו בשירים ובזמירות. בחזרה מבית־הכנסת, שיירת הבר־מצווה מתעכבת בהרבה מקומות, משום שמשפחות רבות נהגו לקבל את פני החתן בדרכו חזרה ולהגיש לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה. הם גם זורקים עליו סוכריות ואורז למזל־טוב, כדי להמתיק את חייו ועתידו. האיש שנושא את הבר־מצווה על ראשו, נוהג לרקוד כשחתן הבר־מצווה יושב על הכיסא, והנגנים והפייטנים מצטרפים אליו בשירה. וככל שמרבים בשירה וריקוד הם מקבלים יותר ג'ראמא (מתנה כספית).

כאשר הבר־מצווה מגיע לביתו, לא נותנים לו לחלוץ את התפילין ולהחזירן לנרתיקן. חבריו הנערים חוטפים לו אותן, ומסכימים להחזירן לו רק תמורת סכום כסף. אביו היה פודה אותן או מחלק להם מתנות תמורתן. בכפרי הדרום נוהג החתן, אחרי שחוזר מבית-הכנסת, לצאת בלווית חבריו כשהוא עוד עטור בתפילין ומבקר בבתי הקרובים. כל קרובת משפחה מתירה לו כריכה אחת מרצועת התפילין ונותנת לו מתנה.

גם בצפו־ו, חבריו השושבינים חוטפים לו את תפיליו ואביו פודה אותן תמורת תשלום כסף. כמו כן, החכם שלימדו את הדרשה מזמינו לביתו יחד עם חבריו הנערים, ומכבד את כולם בכוסות יין שרף (עראק). ההורים מחזירים לרב את הכוסות הריקות כשבתוכן סכום כסף כנדבה. במכנאס, הבר־מצווה מתיר בעצמו את תפיליו לאחר שחוזר מבית־הכנסת, ואביו מעניק לו סכום כסף לבזבוז. גם האורחים נוהגים לכבד את הנער המאושר במתת כסף.

בקהילות הדרום, כאשר חוזר חתן הבר־מצווה מבית־הכנסת, הוא קורא שוב את הדרשה בביתו כשקהל המוזמנים יושב מולו. אחרי הדרשה כל הנוכחים מתכבדים במשקה וכל אחד משלשל סכום כסף במתנה, לתוך תיק התפילין שתולים במיוחד על מזוזת הכניסה של החדר.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 234

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

casablanca

זרמים רפורמיסטיים־מערביים

אליאנס – ״כל ישראל חברים״

אם לשפוט לפי הקריטריון של הנכונות לגור מחוץ לגבולותיה של השכונה היהודית המובהקת, הרי שזירת התמורות של קזבלנקה פעלה את פעילותה, וגרמה בהדרגה להתרופפות חישוקיו של הציבור היהודי־המסורתי. מעניין, שגם תהליך זה התרחש בהתערבותן של קבוצות הנהגה יהודיות, אם כי מגמות פעילותן היו שונות מאלה של הציונים. בסיכום התרשמותו מהמלאח, כותב הירשברג: ״כזה הוא מלאח קאזא. אלה המצליחים לצאת ממנו, לאחר שצברו קצת הון פונים מערבה – אל שכונה חדשה בחציה, שגם היא מאוכלסת רובה ביהודים. בסביבה זו בתי־הכנסת החדשים והמרווחים, הישיבות, בתי־הספר של כל־ישראל־חברים״(הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).

 

במוסד האחרון שמזכיר הירשברג, בית הספר של ״כל ישראל חברים״(כי״ח) – יותר מאשר בארגונים שהפעילו הציונים בקזבלנקה – טמון המפתח העיקרי להבנת תהליכי התמורה בקרב יהודי העיר. גם מאחורי בית־ספר זה, שעשרות כמוהו היו פזורים ברחבי מרוקו, עמדה עילית יהודית, לא ציונית, ובעבר שרר מתח ברור בין אנשי הארגון היהודי־הצרפתי שעמד מאחוריו, לבין אנשי העילית הציונית במרוקו. מעניין, שבשהותו בקזבלנקה, הירשברג התאכסן דווקא אצל אחד מראשי כי״ח, ז׳יל ברונשוויג, מגדולי עשיריה היהודיים של מרוקו וממקורבי משרד הנציבות הצרפתית במדינה; אחד הדברים שננסה לברר הוא, כיצד קרה שהירשברג הציוני בחר להתארח דווקא אצלו.

 

כשנוסד כי״ח, בשנת 1860, ובעשורים הראשונים לקיומו, עד סמוך למלחמת העולם הראשונה, ייעד לעצמו הארגון, שלא לייצג את יהדות צרפת בלבד, כי אם את כלל יהודי התפוצות. מייסדי הארגון, קומץ אינטלקטואלים ונדבנים יהודים־צרפתים, ראו עצמם חיל־חלוץ של היהדות האמנציפטורית, יהדות המערב אשר השתחררה מכבלי מעמדה המסורתי, השתלבה בחברה המקומית והגיעה להישגים שאיפשרו לה לסייע לאחים־לדת שטרם עברו תהליכים דומים.

 

במבט ראשון נראה היה, כי הסיוע שהם נכונו להעניק לאחיהם נבע מפילנטרופיה, מנדיבות־לב, שמקורה בעקרונות של סולידריות יהודית. ואולם, ספק אם במבט לטווח ארוך ראוי להבליט דווקא היבט זה של פעילותם. מודל ההתפתחות הרצוי ליהודי התפוצות, כפי שראו זאת ראשי אליאנס, היה המודל שלהם שהכריע לגבי התפתחותם ומעמדם; משמע, מודרניזציה והשתלבות בחברה הסובבת. מטרתם המוצהרת היתה לסייע ליהודים, ובעיקר לילדים ולבני־נוער, דרך כינון מוסדות חינוך אירופיים־מודרניים, במטרה שהללו יכשירו אותם להיות אזרחים טובים השואפים לשוויון זכויות מלא (אמנציפציה) בארצות הולדתם. הם ניסו אפוא לחולל תנועה שהיא בעיקרה תנועת רפורמה, שמטרתה לחזק את הפרט היהודי בתפוצות על־ידי תיקון ערכיו המסורתיים.

 

המגמה הרפורמיסטית, יותר מאשר המגמה הפילנטרופית, עמדה אפוא באותה עת ביסוד פעילותה של עילית יהודית־מערבית זו. ואולם, יש להדגיש כי מדובר בתנועה ששורשיה קדמו להופעת כי״ח ואותות פעילותה ניכרו בדרכי פעולתם של אישים וארגונים במקומות שונים, לאו־דווקא בקרב יהודים־צרפתים. בתנועה יהודית־חברתית זו פעלו גם יהודים בריטים, גרמנים, אמריקנים ואחרים, ביניהם אנשים בשלוחותיה של יהדות אירופה בארצות המזרח. בפעילותם, בתקופות השונות, התבלטו מאפיינים מגוונים: לעתים בלט בהם ההיבט הסולידרי, או הפילנטרופי יותר מאשר הרפורמיסטי. אף־על־פי־כן, ביסוד פעילותם עמדה, יותר מכל מגמה אחרת, המגמה המתקנת, הרפורמיסטית. לכן ראוי להגדיר את העילית היהודית הזו ״רפורמיסטית״; באשר לתואר ״מערבית״, הרי שהוא נבע מכך שתנועה זו התפתחה לראשונה בקרב יהודי המערב וייצגה את מודל התמורה שעמד ביסוד פעילותה.

 

לא קשה להבין את המתח ששרר בין מנהיגי כי״ח לבין מנהיגי התנועה הציונית בקזבלנקה כמו במקומות אחרים בעולם. פעילי כי״ח – ובעצם התנועה היהודית־המערבית שעמדה מאחוריו – קדמו לציונות בתפיסתם כמבשרי עידן חדש בחיי הציבור היהודי בעולם ותבעו לעצמם את כתר ההנהגה של היהודים בעידן זה, כפי שעשתה הציונות אחריהם. כי״ח גם קדם לציונות כארגון יהודי בינלאומי – או נכון יותר בין־תפוצתי – ארגון אשר הקים לעצמו אגודות שתמכו בו כמעט בכל קהילה יהודית ופרש רשת מוסדות שפעלו בהשראתו בתפוצות, בעיקר בבלקנים ובארצות האסלאם. נושאי דגלו באו מהשכבות הגבוהות של החברה היהודית והם ייצגו את היסודות המתמערבים ביותר בתפוצות היהודיות השונות. משהופיעה הציונות, נולדה ביניהם מערכת יחסים דיאלקטית הן במישור האידיאולוגי והן במישור הארגוני־הפוליטי ובחלק מהתפוצות, אף במישור החברתי. יתרה מזו, לתנועה היהודית־האוניברסלית הוותיקה, בעלת האוריינטציה הרפורמיסטית־המערבית, כבר היתה שליטה ברבות מן התפוצות היהודיות, בו־בזמן שהציונות עשתה רק את צעדיה הראשונים.

 

״אבותינו הגאלים״

אם נרצה פעלו בכי״ח שתי מגמות סותרות: מצד אחד, פעל הארגון בשם העיקרון לפיו יש לשלב יהודים במקום מושבם, ובכך החליש את העיקרון של ההיבדלות הדתית־האתנית; מצד שני, בעצם הקמתו ופעולתו למען יהודי העולם מודגשים הקשרים הבין־תפוצתיים והסולידריות היהודית.

 

מאמציו של הארגון להבקיע את חומת ההסתגרות של היהודים והעובדה שהוא פעל לטובת היהודים ולאו־דווקא לטובת הקבוצות האתניות שסבבו אותם – שתי מגמות סותרות אלה ניכרו היטב בסדר העדפותיו. כך, באזורים רבים נמנעו חברי הארגון מלהדגיש את לימודי הדת, או השפה העברית, ובזה תרמו לעידוד תהליך החילון ולהתערערות היסודות החשובים לכל קיום אתני, במיוחד לזה של היהודים: דת־מיוחדת, לשון־קודש, וכן זיכרון קולקטיבי של מורשת הנמסרת מדור לדור. ואולם, בכך שבתי הספר של הארגון ופעולותיו הדו לקדם את האוכלוסיה היהודית, הם יצרו לה מסלול קידום משל עצמה, שונה בקצב ובאיכות מזה של האוכלוסיה הסובבת, והדבר עלול היה להגביר את השוני בין היהודים לסביבתם. במרוקו היה הדבר ניכר ביותר, כמו גם במקומות רבים בארצות האסלאם.

 

הסולידריות ואחדות העשייה היהודית־הרפורמיסטית היתה עלולה, מצדה, להיפגע מסתירה פנימית נוספת בקרב העילית היהודית שעמדה מאחוריה. ציבור זה השתלב בחיי הכלכלה והממשל בארצות המערב וראה עצמו אזרח נאמן ופטריוט של ארצות מושבו השונות. מנקודת מבט זו אי־אפשר לראות בו גוף הומוגני, כי אם ציבור המחולק לאגפים לאומיים־אירופיים שונים. כידוע, בתקופת כינונו של כי״ח נכנסו המעצמות האירופיות לתחרות קולוניאלית חריפה שהובילה לשורת קונפליקטים נוספים שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. ברור, כי הסולידריות של העילית היהודית־המערבית הרפורמיסטית הועמדה אז בסימן שאלה. ואכן עוד לפני פרוץ מלחמת העולם פרשו מכי׳׳ח רוב האגפים הלאומיים הלא־צרפתים והקימו בהדרגה ארגונים רפורמיסטיים נפרדים משל עצמם: ״אגודת־אחים״ הבריטית (Angio-Jewish Association) ו״חברת העזרה״ הגרמנית (Hiifsverein). מאוחר יותר הקימה לעצמה גם יהדות ארצות־הברית ארגונים דומים, ביניהם, הג׳וינט, שמילא, כפי שנראה בהמשך, תפקיד חשוב ביותר בחייה של הקהילה היהודית בקזבלנקה. כי״ח איבד פחות או יותר את היומרה לייצג עילית יהודית בין־תפוצתית, ונצבע באופן מוחלט וסופי בצבעי הטרי־קולור – צבעי דגלה של צרפת.

 

 

* הג׳וינט – השם האמריקני המקוצר של American Jewish Joint Distribution Committee. הארגון נוסד בשנת 1914 ומטרתו המקורית היתה הגשת סיוע לפליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבץ את נציגי כל הזרמים המרכזיים של יהודי ארצות־הברית ועל כן כונה בקיצור ״ג׳וינט״(משותף, איחוד). מכאן ואילך שימש ארגון פילנטרופי מרכזי של יהדות ארצות־הברית וסייע ליהודים בארצות מצוקה ברחבי העולם. הארגון מילא תפקיד חשוב מאוד בטיפול בשארית הפליטה לאחר השואה, וכן בהגשת עזרה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

 

בארצות שבהן ההזדהות הלאומית עם מרכז כי״ח (בפריז) היתה עלולה להוות קושי, נהגו ראשי הארגון להצניע את הנטייה הלאומית־הצרפתית, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגליהם. שם, בלי לוותר על הוראת השפה הצרפתית ועל המגמה הפרנקופילית של מוסדות החינוך שלו, התאים הארגון את מגמותיו הציבוריות ואת תוכניות הלימודים שלו לדרישות השלטון ולנטיות הלאומיות המקומיות. דוגמה בולטת לכך היא תורכיה העות׳מאנית, שלצד הוראת הצרפתית טיפחה כי״ח בתחומיה גם את האוריינטציה הפרו־תורכית. ואולם, חשוב לזכור, כי היו מקומות שבהם הקנה החותם הלאומי־הצרפתי יתרון לפעילות של כי״ח. המקומות הללו היו בראש ובראשונה בתחומי ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת, דהיינו, בנחלותיה עתירות האוכלוסיה היהודית של צפון־אפריקה. שלוחות הארגון בתוניסיה ובמרוקו העניקו ליהודים חינוך פרו־צרפתי, חינוך שנמשך לאורך דורות, ושאפשר לראות בו ניסיון להכשיר ציבור זה להזדהות עם השלטון הקולוניאלי ולשמש מעוז לאומי־צרפתי במקום מושבם.

 

מאמציו של כי״ח נתקלו בקשיים משני עברי המתרס: מצד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ומצד החברה היהודית. הקושי מצד השלטונות נבע מכך שלא היה להם עניין להעניק ליהודים־הילידים סטטוס אירופי ואזרחות צרפתית. השלטונות הצרפתיים בתוניסיה חרגו מעט ממדיניות ההגבלה ואיפשרו ליהודים בעלי השכלה גבוהה להשלים את תהליך ״צירפותם" ולקבל אזרחות צרפתית. ברם, חריגה זו – שנגעה רק לעילית היהודית – לא הופעלה במרוקו. כאן נחסמה דרכם של יהודים שנשאו סטטוס "ילידי״ לקבלת אזרחות צרפתית, תהא אשר תהא מידת הזדהותם התרבותית והפוליטית עם השלטון. היהודים המקומיים נשארו, כמעט כולם, נתיניו של הסולטן.

המאמצים ״לצרפת" את יהודי תוניסיה ומרוקו נתקלו בקושי גם מצד החברה היהודית, שכן בד בבד, ובאופן חלקי אף בתגובה למאמצים הללו, פרץ הקונפליקט בין המנסים לקרב את -ציבור היהודי לצרפת לבין התומכים בקיומו הנפרד ובטיפוח תנועתו הלאומית שהתגבשה בציונות. הקונפליקט ניכר גם בין הכתלים של מוסדות החינוך בחסות כי״ח ואפילו בקרב ס־רות מנהליהם ומוריהם. ועוד, אגודות הבוגרים של הארגון היו עד מהרה לזירת ־ממודדות בין מגמות ציוניות לבין מגמות רפורמיסטיות־מערביות קלאסיות.

אומנם, בשנת 1870 הם העניקו ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית, אך מנקודת מבטם היתה זו טעות שלא התכוונו לחזור עליה במקום אחר.

 

מלחמת העולם השנייה הנחיתה מהלומה קשה ביותר על ראשי הרפורמיסטים המערביים וחיזקה את הנטייה לציונות בקרב העילית הרפורמיסטית. אם נרצה, כאן נולד המפגש בין פרופי הירשברג לז׳יל ברונשוויג, מי ששימש סגן נשיא כי״ח העולמי וראש הפלג הפטריוטי־הצרפתי ביהדות מרוקו ערב קבלת העצמאות. ברונשוויג היה מיוזמי ההיענות לדרישה להגביר את לימודי היהדות במוסדות הארגון, דרישה שהיתה בולטת בעוצמתה דווקא בשורות בוגרי הארגון ותנועת הנוער ״שארל נטר״ שהם הקימו.

 

יהיו מגמות ההתקרבות בין רפורמיסטים פרו־צרפתים לבין ציונים אשר יהיו, אף אחת מהעיליות היהודיות הללו לא ויתרה על לוז האידיאולוגיה שלה ולא על היומרה להנהיג לפי תפיסתה את אוכלוסיית היהודים המקומית. כמו בקרב הציונים, גם בקרב נאמני כי״ח, בעלי האוריינטציה הפרו־צרפתית, היתה קזבלנקה מרכז פעילותם וצומת עצביהם באותה עת. כפי שקראנו אצל דיבון, ניצב בעיר בית המדרש למורים של כי״ח־מרוקו(Ecole Normale Hebraique), ומלבדו פעלו בה ששה בתי־ספר, שלא לדבר על מוסדות חינוך נוספים שהיו קשורים לארגון. עם צוות המורים, המנהלים והפעילים של כי״ח בעיר נמנו כמה מאות אנשים שהרביצו תורה בשמונת אלפים תלמידים בקירוב. מלבד פעילות חינוכית ממוסדת זו פעלה בעיר תנועת־הנוער הגדולה, שהקימו בוגרי כי״ח ושנקראה על שמו של אחד ממייסדי הארגון, שארל נטר. על אף התמיכה שמצאו הציונים בקרב חברי הארגון, הרי שהם נמנעו מלראות בה תנועת נוער חלוצית. יתרה מזו, גם ביחסים שנרקמו בין ראש הארגון במרוקו, ז׳יל ברונשוויג, לאישים ישראלים אין לראות מודל קבוע ליחסים בין פעילי הארגון לבין התנועה הציונית.

 

אגב, רעייתו של ברונשוויג, גלאדיס, ממשפחת טולידנו המרוקנית, גילתה נטיות ציוניות עוד לפני נישואיה. הזוג ביקר בישראל זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ולא הסתיר את התרגשותו מהתחייה הלאומית־ היהודית. בביקורם התוודעו גם לפרופ' הירשברג, וזה היה אפוא הרקע לקשרים שנטוו בינם לבין ההיסטוריון הציוני, הדתי־הלאומי.

 

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

עמוד 40

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר