מורשת יהדות מרוקו

צעירים צפון־אפריקאיים נותנים לעתים קרובות תשובות הקרויות פרסבראציות: הם חוזרים על פירוש מסויים במקום שנתוני התפיסה כמעט ואינם מצדיקים אותו! נראה כאילו הנבדק בוחר בדרך הקלה של הבאת פירוש מוכר שניתן כבר על ידו, במקום לעשות את המאמץ. הדרוש כדי להתאים את תשובתו לגרוי החדש. כן מרובות התשובות הקונפאבולאטוריות בהן משתמש הנבדק בחלק הכתם בנקודת מוצא לתשובה מכלילה, תוך הבאת תוכן שאין לו כל אחיזה בטיב הגרוי, תשובות אלה, המצביעות על היעדר בקורת עצמית והתאמה לקויה למציאות, .נחשבות באוכלוסיה אחרת לסימנים חולניים. באוכלוסיה הנידונה יש לראות בהן ביטוי לרמת הפעילות הכללית עליה הצבענו.

תוכן התשובות הוא חד־גוני וטווח ההתענינות מצומצם. הילד מפרש כל כתם כחיה או כחלק גוף. כמעט ולא ניכר כל מאמץ לארגן את התפיסה בצורה שתאפשר לו יצירת פירושים בעלי צביון אישי יותר ונדושים פחות. המחשבת חוזרת תמיד על עקבותיה, סובבת במעגל וחוזרת תמיד לדפוסים קבועים ונוקשים.

מבחן רורשאך מוכיח היטב את היחס הקיים בין התפיסה ובין מערכת הסמלים העומדת לרשות היחיד על מנת לאפיין את העצמים שהבחין בהם.

הילד הצפון־אפריקאי נתקל בקשיים גם בשטח התפיסה של הציור הגיאומטרי הדורש ארגון המרחב. במבחן בלתי מילולי הבודק אינטליגנציה כללית Progress Matrices של Raven צריך הנבדק לגלות את העקרון שבסדרת ציורים, על מנת שיוכל להשלים את הסדרה ע״י בחירת ציור מתוך מספר ציורים המוצעים לו. בחלקיו הקלים ביותר כולל מבחן זה תרגילים בהם שולט היסוד התפיסתי. לעתים תכופות אין הילד מצליח להבדיל בין צורות זהות המונחות בכוונים שונים, או שאינו מצליח לתפוס את הצורה השלמה בתוך היסודות המפוררים של צורה גיאומטרית פשוטה (מעגל או מלבן חתוכים ל־4 וכו').

הילד הצפון־אפריקאי נופל מהילד בן הסביבה האירופית בתפיסת עצמים מוכרים, הן בהשלכת תפיסה מסויימת בתמונה בלתי מדוייקת והן בבנית צורות גיאומטריות.

אלה הם התהליכים היסודיים של הפעילות השכלית שבהם מותנות הפעילויות המסובכות והגבוהות יותר של החשיבה: קל להבין שהילד לא יצליח לסווג עצם ולסכם את תכונותיו אם עצם זה לא נקבע קודם היטב בתפיסתו. למשל, אם פגש אדם באדם אחר פעמים מספר, אך אין הוא יכול עדיין לזהותו בשעת פגישה, לא יוכל לתאר את תכונותיו החיצוניות ואת הקווים הבולטים של דמותו, כי לשם כך צריכה התפיסה להיות מאופיינת היטב ויציבה.

סקירה קצרה זו מרמזת על הבעיות העלולות להתעורר בשטח אחד, הוא שטח הציור.

הציור אינו לאמיתו של דבר אלא תפיסה מתורגמת ע״י מוטוריות מיוחדת.לגבי ילדים בני סביבה תרבותית גבוהה, הציור הוא פעילות חשובה עד מאוד ולעתים תכופות משתמשים בו לשם הערכת הרמה השכלית וכדרן־״אבחנה במקרים של ליקויים וסטיות נפשיות שונות; אצל הילדים הצפון־אפריקאיים עשוי הציור לגלות בעיות רבות ומענינות, הן בגלל השימוש הקל והנוח בדרך זו והן בגלל אפשרויות ההשוואה לאוכלוסיות אחרות; לפיכך צריכים אנו להקדיש לפעילות הציור את המקום הנאות לה בתאורנו. נזכיר נא ראשית כמה נקודות עיוניות, על מנת שנוכל לעמוד כראוי, בהמשך דברינו, על חשיבותן של תופעות מסויימות בתחום זה.

הציור יכול לשמש לעתים קרובות אמצעי להערכת הרמה השכלית היות והוא נוגע בכמה וכמה אספקטים יסודיים של התנהגות הפרט המתפתחים בו במשך צמיחתו.

מרכיב ראשון הוא התפיסה! במידה שהציור אינו אלא תרגום התפיסה, יתבטאו הקשיים הקיימים ברמה התפיסתית בצורה מקבילה ברמה הגראפית.

מרכיב שני הוא המוטוריות; הילד מצייר בידו; הציור הוא איפוא פרי תנועה. ברם בשנותיו הראשונות, אין הילד יכול לצוות על ידו עשיית כל תנועה שהיא ולהבטיח לתנועה זו כיוון מדויק וגודל מתאים. א. ריי הצביע על עובדה המדגימה יפה את חשיבות היסוד המוטורי בפעילות הציור: אם מבקשים מילד שגילו נמוך מ־7 שנים לצייר ריבוע קטן ככל האפשר, יתקשה גם לאחר נסיונות מרובים, לצייר ריבוע שאורך כל אחת מצלעותיו 1 מ״מ בערך, דבר שכל ילד נורמאלי בן 7—8 שנים יבצע על נקלה. מסתבר, איפוא, שאין ביכולתו של ילד ברמת התפתחות זו להתאים את כושר המוטוריות שלו לתנועות כה עדינות.

מרכיב שלישי הוא ההבנה האינטלקטואלית של היחסים בין יסודותיו השונים של העצם, אף כי רק באופן מלאכותי נוכל להבחין בין אספקט זה ובין אספקט התפיסה. הדוגמאות שתובאנה להלן תקלנה על הקורא להבין את כוונת דברינו. ולבסוף יש לציין, כי התרגול מעודד ומזרז את התפתחות הכושר הגראפי: ילד שהחזיק בידו עפרון כבר בשנתו הראשונה, גם אם החזיקו לשם שרבוט בלבד, נמצא במצב טוב יותר מילד שראה עפרון׳ בפעם הראשונה ביום היכנסו לבית־הספר. מכיוון שההתפתחות השכלית בתרבות נתונה מתחוללת בקצב מסויים התלוי בהתפתחות מערכת העצבים ובפעולת הסביבה גם יחד, ניתן להגדיר את התכונות האופייניות לשלבי התפתחות שונים ע״י ניתוח מספר רב של ציורי־ילדים. אפשר לסכם בקווים כלליים את התפתחות הפעילות הגראפית אצל ילדים בני תרבות אירופית או אמריקנית בדרך הבאה:

בהתחלה יוצר הילד רק ״קשקושים״, שאין הוא מייחם להם כל משמעות. אפשר אף לומר שהציור בשלב זה הוא בחזקת תנועה גרידא שעקבותיה נרשמים באמצעות העפרון שבידי הילד. לאחר זמן הוא מייחם כוונה ל״קשקושיו״ ומחליט כרצונו מהי משמעותו של קו מסויים: עיגול יכול לסמל מכונית, פרה או גם את אמא. שרירותיות זו במתן משמעות נובעת מכך, שאין הילד יכול לכוון את תנועתו בדיוק הרצוי, כשם שנבצר ממנו להדריכה בהתאם לתמונה המדוייקת של העצם. גם התפיסה וגם המוטוריות מונעות בעדו מלהיות קפדן, מה גם שיחסו למציאות עדיין חסר כל כורח הגיוני.

לאחר מכן (בגיל 3 בערך) משתדל הילד לצייר את העצמים בעזרת קוים מתאימים. הוא משתדל להעתיק את המציאות, אך ללא הצלחה מרובה לוקה*י) (Luquet) קורא לשלב זה בשם ״החטאת המציאות״). הילד אינו יכול לראות את העצם השלם כצירוף פרטים שיש ביניהם יחסים מוגדרים ז פרטי העצם והיחסים ביניהם נראים לו כל אחד בפני עצמו וכך מתקבלות תופעות טיפוסיות: חלונות הבית מצוירים לצידו של הבית, האצבעות מצוירות לכל אורך הזרוע (juxtaposition).

השלב השלישי מכונה בשם הריאליזם האינטלקטואלי (בניגוד לשלב הבא של הריאליזם החזותי). בשלב זה אין הילד מצייר את העצם כפי שהוא רואה אותו, כי אם לפי הידוע לו עליו. מכאן מסתברות כמה תופעות מיוחדות שנציין להלן, תוך הדגמות מתוך ציורים של ילדים צפון־אפריקאיים: 1. השקיפות: הילד מצייר את הידוע לו על אודות העצם, כלומר גם את חלקו הפנימי שאינו גלוי לעין. 2. הסבה, (rabattement). במונח זה מציינים את נטייתו של הילד לצייר, בשלב זה של התפתחותו, את האובייקט בעת ובעונה אחת בפרופיל ובחזית. נטייה זאת קשורה בחוסר יכולתו של הילד לוותר על פרט מן הפרטים הידועים לו כשייכים לאובייקט, כלומר על המודל הפנימי שיש לו ממנו. רק וויתור מעין זה היה מאפשר לו לצייר את האובייקט מנקודת ראות אחת שקבע לעצמו. בהיעדר יכולת זאת, מצרף הוא בציור אחד את כל אשר הוא יודע כשייך לאובייקט בלי להתחשב בפרצפציה האוביקטיבית שלו (למשל, עץ עם שורשים).

ולבסוף, בגיל 9-8 מגיע הילד לשלב של ריאליזם חזותי: הוא מצייר את אשר הוא רואה בלבד, פחות או יותר בהצלחה.

ציור אדם, שהוא בוודאי העצם המוכר ביותר לילד, הוא אמצעי מהיר להערכת הרמה השכלית. יותר מכל הסברים, תראינה כמה סכימות את ההתפתחות הנורמאלית של ציור דמות אדם.

ציור צורות גיאומטריות מספק אספקט אחר של היכולת הגראפית, שהוא לא פחות חשוב לשם הערכת הרמה השכלית: ילד בן 3 צריך לדעת לצייד עיגול, ילד בן 4 מרובע וילד בן 7 — מעויין ואחר כן צורות גיאומטריות מורכבות יותר.

ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד-עמוד 110

הלילה הארוך

תולדות המאה ה – 19

שלטונו האכזרי וההרסני של מולאי ליזיד היה בסך הכל, בפרספקטיבה היסטורית, כמין סוגריים טראגיים אבל קצרים, ובכל זאת הוא מסמל סופו של עידן בקורות הקהילה היהודית. לא יהיו עדו פרעות בהשראת השלטונות, לא עוד גזל והרג בקנה מידה ארצי, אבל גם לא עוד שגשוג ופריחה רוחנית. מרוקו, ואתה הקהילה היהודית, נכנסת ללילה ארוך שיסתיים רק עם זריחת שמש חדש בצבעי הדגל הצרפתי. השאיפה היא לא לקדמה אלא לכל היותר לשמור על הקיים. מרוקו מאבדת כל אמביציה ליטול חלק בתרבות החדשה – התרבות התעשייתית – המתגבשת ליד פתחה וכל קורות המאה התשע-עשרה הן קורות הכישלון להתאים את המדינה לזמנה.

מול אירופה השכנה המתעצמת ומפתחת טכנולוגיה שאין לעמוד נגדה, מסתגרת המדינה בתוך עצמה בזכרה בנוסטלגיה את עברה המפואר ומטפחת שנאה לעולם הנוצרי המנצח. מול כוחה העולה של אירופה מתלבטת מרוקו בשמירה על אחדותה, בלחימה נגד הנטיות הבדלניות המחלקות את המדינה בין בלאד אלמח'זן בו שולט המלך ובלאד סיבה בו שולטת האנרכיה. חולשה זו מול אירופה המתפשטת היא כקריאה להתערבות, ומדינות אירופה ינצלוה עם כל הציניות של הקולוניאליזם השתלטן והבטוח בצדקתו. בניגוד לשאר התושבים יקבלו היהודים בברכה התערבות זו של מדינות אירופה – מהן מגיעות הידיעות על שחרור היהודים מהגיטו ומתן זכויות אזרח – ויתלו בה התקווה להשתחרר מעול הרדיפות וההשפלות. כך תיטלטל המדינה במשך כמאה עשרים שנה עד שתכנע ותקבל חסות צרפת וספרד.

מולאי סלימאן החסיד 1792 – 1822

לאחר המזיד בא החסיד. יורשו של מולאי  אליזיד, מולאי סלימאן זכה בפי יהודי מרוקו לכינוי "המלך החסיד". הוא היה היפוכו הגמור של קודמו ומידותיו הטובות עזרו להתאוששותה של כל המדינה ושל הקהילה היהודית בפרט. מוסלמי אדוק אך סובלני, איש ישר ומשכיל אבל גם תקיף, הוא הצליח תוך זמן קצר להחזיר השקט לאחר תקופת הטירוף של אחיו. ראשית דבר הוא הרפה את עול המסים שבתקופות קודמיו מיררו את חיי העם והרסו את הכלכלה, וביטל כל גזירות קודמו. הוא התיר ליהודים שהתאסלמו בעת הרדיפות כדי להתחיל את חייהם, לחזור בגלוי לדת אבותם. ליהודי פאס האומללים הוא החליט להחזיר את המללאח ממנו נעקרו ושניתן על ידי מולאי אליזיד לשבט האודיה כפי שמסופר בספר "דברי הימים".

ובסוף שבט תקנ"ב – 1792 –באה השמועה לפאס שנפגר המזי"ד ונתקבצו הפלשתים ולודאיא ולעביד שבאו ממכנאס לפאס לבאלי ואמרו: הבו לכם עצה את מי נמליך עלינו מבני המלך יר"א והסכימו כולם יחד בפה אחד כאילו יצאה בת קול מן השמים שימליכו את סידי מולאי סלימאן יר"ה בן המלך יר"א, והוא איש דעתן, ומעולם לא הלך בגדולות ונפלאות כאחיו בני המלך אלא היה קורא דווקא. מלכתחילה לא רצה למלוך עד שהעמיסו עליו השרים והאומות וקבלו עליו, ומלך מלך ומחל להם בכך המסים והארנוניות שהיו בימי אביו והמזיד. כי אמר כל זה אסור מן הדין. ולמחר הלכו לו כל הקהל ומנחה בידם ושמח בהם מאוד ואמר להם : מה שבלבבכם לעשות בע"ה אעשה אותו. והיה בח"י לאדר וביום שבת קודש הלך הנגיד ה"ר יוסף עטייא וה"ר דוד לכראייף ובנימין בן שמחון י"ץ ונתעכבו שם עד יום טוב של פסח ובאו ואגרות בידם לשרי העיר לחזור לעירנו.

הוא הגדיל לעשות כאשר התיר ליהודים להרוס את המסגד המפואר שבנה קודמו בתוך המללאח "מחמת שבנה על קרקע גזולה", חזיון נדיר שעורר גם התנגדות רבה בקרב הקנאים המוסלמיים : "והיה תל עפר לא יבנה עוד כעיר הנידחת. ואם באתי לספר גודל הבית (המסגד) והקורות הגדולות, ושכלולו ביופי מאוד באבני שיש ירוק ואדום וכו'…ויראו גויים ויבושו הן נסתר תועבת מצרים ולעיניהם ולא יסלקונו, וחורקים שיניהם עלינו ולא נמצאו כל אנשי חיל ידיהם עמנו".(זכרון לבני ישראל)

לאחר שביסס את שלטונו בפאס, יוצא המלך בתחילת 1793 להילחם בשני אחיו שטענו לכתר. הקרב היה מכריע ונערך ליד מכנאס והסתיים בתבוסת המורדים.

החזרת השקט והביטחון תורמת לשיפור המצב הכלכלי כפי שמעיר רבי יהודה בן עטר ב "זיכרון לבני ישראל" השופע הכרת תודה לחסיד אומות העולם הדוחה כל העצות הרעות.

"ואחר כך חזרו ובאו כל הקהל והחכמים מארץ גלותם מן ההרים אשר נפוצו שמה וחזרה עטרה ליושנה ובנינו בתי כנסיות שנחרבו לגמרי, וגם חזרו ללבוש בגדי ירוק, עם היות שקטרג בפני יר"ה על זה שופט א' וכעס עליו ואין לך מה לך תדבר על זה, אני איני עושה אלא מעשה אבי יר"א, ונמלאת העיר באוכלוסין, כי באו לדור אפילו מעיר אחרת וקהילות אחרות, וברוך האל אשר לא השבית לנו גואל, ועם היות שאין המנהג לברך המלך, כמו שכתוב במחזורים, זה המלך אנו מברכים אותו ביום שבת קודש ויום טוב בבתי כנסיות כי הוא ראוי לברכה מאדון הממלכה". כי גם המס שהיו נותנים פה הקהל לאביו פיחת להם ממנו, ואמר להם שיתנו סך אלף אוקיות בכל חודש דווקא ויש בכללם כל המסים ואפילו מס גולגלתא, כי אינו עושה ממשלתו כל אחד על פי דיניהם בין לאומות ובין לישראל.

תחום המושב.

למרות יחסו הטוב וההגון ליהודים נשאר מולאי סלימאן קודם כל מוסלמי אדוק וכנראה שלא ויתר על הרעיון להביא רבים מבני ישראל להמיר את דתם מרצון ומתוך הכרה. כמוסלמי אדוק הוא שאף ודאג לנתק ככל האפשר את המדינה מאירופה ומהדוגמה הרעה של הנוצרים. הוא היה המלך הראשון שהעלה לכלל החובה ליהודים לדור בשכונות נפרדות בכל ערי ממלכתו. המללאח האחרון כפי שראינו הוקם במכנאס ב – 1682. במשך המאה שלאחר מכן לא הוקמה אף שכונה יהודית נפרדת בכל המדינה.

בתיטואן הסיבה המיידית להקמת המללאח הייתה דתית, וכך כמעט יהיה התירוץ בכל מקום. בהגיעו לתיטואן ב – 1807 ציווה המלך לבנות מסגד גדול ולשם כך גירש משפחות יהודיות שגרו בקרבתו. כפיצוי הוא  העניק לקהילה היהודית שטח גדול הנקרא ריאד. היהודים נצטוו לפנות את השכונות המוסלמיות תוך שישה חודשים. הפקודה לא מסתירה את המטרה "כי חשבנו שיהיה טוב ויעיל שהיהודים יופרדו מהמוסלמים ולמנוע מהם להתקרב למסגדי ובתי המוסלמים. לשר העיר הוא מוסיף "עליך לבצע פקודה זו ללא כל ויכוח כי מדובר בשאלה דתית ואם יהיו מערערים אל תהסס להענישם לפי חומרת הדין ".

אבל מצד היהודים לא בא כל ערעור כפי שמודיע לאדונו שר העיר : היהודים קיבלו את הגזירה והתחייבו לא לערער עליה. הם קיבלו על עצמם בהכנעה ובענווה את כל הבוז…הגדלות לאללאה ולמוסלמים וההכנעה הנצחית לאויבי אללאה ולכופרים". למעשה לא היה הפחה שלם עם החלטת המלך ואפשר לכמה משפחת להמשיך להתגורר ליד המוסלמים. כאשר הגיע הדבר לאוזני המלך הדיח אותו. קנאותו לאסלאם לבשה צורה קיצונית כאשר ציווה שבתוך המללאח החדש לא יבנה אף בית כנסת, "כי אסור שיהיו שני כיוונים לתפילה בארץ מוסלמית" עד מהרה התברר שהשטח שהוקצה היה קטן מדי ובמתנות ושוחדים השיגו היהודים היתר לקנות מגרשים סמוכים.

יהודי סאלי ורבאט השכנה דרו  תמיד בקרב המוסלמים ומעמדם הכלכלי היה איתן במיוחד הודות למסחר עם שודדי הים המפורסמים של העיר סאלי. באותה שנת 1807 מורה המלך לבנות לקהילת סאלי שכונה נפרדת כדי לאפשר בניית מסגד. גם כאן מעניק המלך שטח גדול לקהילה וכדי לעודד המעבר בונה בכספי הממשלה מאה וחמישים בתים וחנויות וגם מאפייה.

 ברבאט המעבר למללאח היה מלווה בבעיות קשות כי תושבי העיר שמצבם הכלכלי היה אתין ביותר לא קיבלו ברצון את הגלות שנכפתה עליהם בשנת 1807. למרות כל הערעורים הושלמה המלאכה באוקטובר 1808 והיהודי האחרון "בוכה וצוחק" נכנס לתחום המושב. לפי מסורת עממית הסיבה לבניית המללאח הייתה עלילה שהעלילה אישה מוסלמית , "נגד בחור יהודי שלא נעתר לה וכדי להגן על היהודים בנו להם שכונה נפרדת". תחילה הציע לקהילה את המקום היפה ביותר בעיר, על גבעה המשקיפה לים, גבעת האודאייה אבל היהודים סירבו מפחד הפגזות אוניות הנוצרים והעדיפו את שכונת אוקסה בה שוכן עד היום המללאח.

ברור שבכל המקרים המעבר לשכונה נפרדת היה הפסד ממון גדול ליהודים כי לא הצליחו למכור את רכושם במחיר השוק כאשר הקונים ידעו את מצוקת המוכרים. המתנה שנתנה בדרך זו לבורגנות המוסלמית הייתה בוודאי אחד השיקולים של המלך.

כאשר נבנה מחדש נמל במוגדור ב – 1765 היהודים היו אורחים קרואים ולא עלה על הדעת להגביל תחום מושבם. תחילה התיישבו בה רק סוחרים בעלי פריבילגיות עצומות של "תז'אר סולטאן סוחרי המלך, אבל לאחר סגירת נמל באגאדיר נצטוו כל יהודי העיר להתיישב בעיר החדשה בה הם היוו הרוב ומספרם ב – 1785 נאמד ביותר מ – 6000.

בשנה המכרעת, 1807, הגיע גם תורה של מוגאדור, והיהודים הצטוו לעבור לשכונה נפרדת ורק מתי מעט מיוחסים זכו להיתר להמשיך לגור בבתיהם במדינה.

לקנאותו הדתית של המלך אפשר גם לייחס את המאורע שהעציב את קהילת מכנאס בשנת 1811.  "ובשנת תקע"א באה שמועה רעה שנשרפו במכנאס שלושה בתי כנסיות וארבעה ספרי תורה וכמה ספרי קודש. לבד כמה חצרות שנשללו ונשרפו בלהבה הבאה מבתי הכנסיות ותהום כל העיר וכולם לנו ברחוב העיר אנשים , נשים וטף. כי ראו שנכנסו כמה מאות גויים, והשר גזר על פי המלך יר"ה לשרוף בתי כנסיות שנתחדשו בשנה זו.ובעוונותינו הטו אלה שעון שנאת חינם שהחריבה בנו בתי כנסיות חדשות ובדיניהם אין לנו רשות להודיעם זה, ואם יודעים יחריבו אותם "(זכרון לבני ישראל}

בשנים שלאחר מכן הייתה בצורת גדולה , ומן השנה – 1816 – והלאה לא ראו יהודי מרוקו מאורות כי אלא מצרה לצרה יצאו, דבר חרב ורעב. בשנת 1820 נפוצה השמועה כי המלך מת ברבאט במלחמה שניהל נגד המורדים ומיד התנפלו האודאייה בפאס על המללאח והרגו ובזזו. מעשה הביזה חזרו על עצמם שנתיים לאחר מכן כאשר מת באמת המלך, והם חזרו וישללו שארית הפליטה בפאס ויצוגם ככלי ריק. במכנאס נסגר המללאח מיד עם הגיע השמועה על מות המלך, והלכו עם הקדש וזבחו על האומות ונטלו מטלטלין והמצעות והלכו הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לחצרות הגויים כל אחד למיודעו ולא נשאר בעיר כי אם מעט מספר. אולם הפעם הפחד והחששות היו לשווא.

ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך–תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני

עמוד 92

בשנת תצ״ח (1738) נחרבה פאס מתוקף הרעב שהגיע קב חטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממטבע המסיר״א. והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו' ומתו בעונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואן, ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים. ונתקבצו כולם במבוי אחד הנקרא אלצאבא. ה׳ ירחם על עמו ישראל.

בשנת תקי״א (1751) מת מולאי עבד אללה, בשנת תקי״ב (1752) מלך סידי מוחמד בנו.

בשנת נת״ק (1790) בחדש ניסן מת סידי מוחמד בעיר ארבאט ומלך בנו מולאי אליאזיד והרעיש את העולם. העבדים השחורים שהיו בפאס החזירם למקנאס ומשפחת לודאייא שהיו במקנאס החזירם לפאס. ושלל רוב היהודים שבמלכותו ובפאס הוציא היהודים מהאלמללאח והיו מתגוררים בהאלקצב׳א בצרות צרורות לתפ״ץ. והאלמללאח נתנו לשכנינו לדור בו, ובנו בו זאמע, וחפר בית הקברות של היהודים ערו ערו עד היסוד בה, וכאלה רבות עמו לתפ״ץ. ומת מולאי אליאזיד הרוג בסוף שבט תקנ״ב (1792) והמליכו מולאי סלימאן בנו של סי׳ מוחמד ה נ ״ז מלך חסיד והחזיר האלמללאח ליהודים, כי נתברר לו בראיות ברורות וכתבי זכיות שהוא מקנה קנינם ונתץ הלזאמע שבנו בו הגוים ועד היום רשומו ניכר והחצר שבנו היהודים במקומו נקראת דאר אזמאע.

בספר דרושים למהר״א מאנסאנו זצ״ל, מצאתי כתוב בזה״ל, להיות בשנת התקט״ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חיצי רעב ובשנת תק״ס (1800) בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים י״ם ג״ם למדה, אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחדש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים והתענינו בחו״ה בעוונות הרבים, ולא נענינו עד ערב שביעי של פסח ירדו מעט שלא הספיקו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום שני שאחר פסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם, ושמן זית הגיע לסך בם־דת־את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול, צמוקים בא־ות־את לרטל, ותמרים בם׳ לרטל אגוזים אם׳ למאה, שקדים בם׳ דת' דבש בם׳ דת׳ לרטל וכן כל דבר ודבר, ורבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעונות, ה׳ ירחם על עמו ישראל כי׳׳ר. עי״ש שכתב ח״ל דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ, בשנת חץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב, וכל ערי מערב, ואף בי ישוב יחפור ידו בשנת תק״ם לא תקום פעמים צרה.

בשנת תקנ״ט (1819) באייר היתה המגפה רח״ל, כן מצאתי בספר דרושים כתב יד של כמוה״ר דניאל צולטאן. מוהר״ר ידידיה מונסוניגו אביו של מוהר״ר רפאל אהרן נתבש״מ בתמוז תק״ס.

כמוה״ר שם טוב בן עטר אשר למד נערי בני ישראל ארבעים שנה נתבש״מ באדר תקע״ב (1812) הדו״מ ח״ק (חסידא קדישא) מוהר״ר יהושע סרירו כ״ט סיון תקע״ד.

בשנת תק״פ (1820) נשמע קול שקר בפאס שמת המלך מולאי סלימאן ונכנסו שכנינו הרעים לודאייא להאלמללאח של היהודים ושללו שללם ובזזו בזם והיתה מהומה גדולה וצרה ליהודים, וכמה נפשות מישראל נרמסו בין רגלי הנכנסים והיוצאים בפתה האלמללאח. ונתפזרו היהודים, זה מבקש בתו, והאם על בנה, והאשה על בעלה והאיש על אשתו, וכמה נשים וכו' והזקנים עדים ״׳. בשנת תקפ״ב (1822) מת מולאי סלימאן ושללו לודאיא את היהודים עוד הפעם כבראשונה והמליכו מולאי עבד ארחמאן בן מולאי הישאם בן ס׳ מוחמד הנ״ז מלך חסיד. בשנת תקפ״ו (1826), היה רעב כבד מאד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעים אוקיות לערך הדורו ספאניא מושה עשר אוקיות והליטרא קמח בסך גם׳ ח׳ ולפי הנשמע מתו י״ח מאות נפשות מהיהודים רח״ל, ורובם שבאו משאר מקומות.

בשנת תקצ״א (1831) מרדו לודאייא באדוננו המלך מולאי עבד ארחמאן וברח המלך למקנאס וקבץ חילות לאין מספר, והביא עיר פאס במצור והיה שולח כדורי אש בעיר, וכאשר אמרו לו שהאלודאייא מתחבאים בהלמללאח של היהודים להמליט על נפשם שלח כדורי אש בהאלמללאח והרבה נפשות מישראל נעשו בתיהם קבריהם והיתה צרה גדולה ליהודים. ובכסלו תקצ״ג(1833) ריחם ה׳ על הארץ וגברה יד המלך, ופיזר לודאייא בין העמים עד היום ודרו בפאס אזדיד במקומם סראגא או אולאד זאמע, ויש שעושים פורים כב׳ כסלו, וקורין לו פורים דלכור.

בשנת צדק״ת (1834) נהרגה על קידוש השם הצדקת הקדושה המפורסמת. האשה רבה רבת המעלות שעמדה בנסיון, מרת סוליקא חאג'ייל מעיר טאנזא, ונהרגה בחרב ונקברה פה פאס, נערה בתולה אשריה ואשרי חלקה.

בשנת תקצ״ה (1835) בכסלו היתה קוליר״א (חולירע) רח״ל, ביאה ראשונה שבאה לפאם ובה מתו שני צדיקים מוהר״ר אבא סירירו בכמוהר״ר יהונתן זצ״ל הנז״ל וכמוהר״ר יהודה סירירו מו״ז הנז״ל. תרט״ו (1856) היתה קולירה רח״ל תרי״ו ותרי״ז (1857/1856) היתה קדחת לתפ״ץ, ושררה אצל היהודים ביתר שאת כמעט אין בית אשר אין שם מת והכל חולים, ומיד אומרים שמתו בצירוף הכל שלושת אלפים ויותר.

אלול תרי״ט (1859) מת מולאי עבד ארחמאן ומלך בנו ס׳ מוחמד. בשנת תרכ״ת (1868) היה רעב כבד שהגיע קב החטים הנקרא מוד לארבעה עשר מתקלים, לערך ד,דורו פרנסים שלושה מתקליט ורביע מתקאל, ותלי״ת (ותהילות לאל יתברך) מבני ישראל לא מת אחד כי רבו צדקות בני קהלינו, גם מערי אירופא וגיבראלטר שלחו אחינו פרי צדקותיהם להחיות עם רב, זוכרה להם אלקים לטובה.

אלול תרל״ג (1873) מת ס׳ מוחמר ומלך בנו מולאי אלחסאן, ובין מלכא למלכא מודעת זאת כי יש פחד ומהומה ליהודים, וברוך פודה ומציל.

שנת תרל״ח (1878) היתה קולירא לתפ״ץ. מכלל המתים מתו שני צדיקים כמוהר״ר עמנואל סרירו בכמוהר״ר מתתיה במבחר ימיו, כבן מ״ה שנה, שקידתו בתורה להפליא הרביץ תורה בישראל למדי, כלול ומושלם זצ״ל. ונטיעה של קודש כהה״ ר ראובן סרירו בכמוהר״ר יהושע כבן עשרים שנה שקוד ללמוד תורה, כלול ומושלם זצ״ל. ונמשכה הקולירא כארבעים יום, ומתו בה כמאתים נפשות מהיהודים.

שנת תרל״ט (1879) היה יוקר גדול עד ששוה קב החיטים הנקרא מוד עד תשעה עשר מתקלים ויותר ופחות, ועשו בני קהלינו נדבות גדולות, גם מחברת כל ישראל חבירים אשר בעי״ת פאריז שלחו פרי נדבותיהם לסיוע, גם האדון הנכבד בארון הירש שלח פרי נדבתו. הם הזילו נדבותיהם וה׳ יריק להם מברכותיו. הדורו בזמן הזה עובר בחמשה מתקלים ורביע מתקאל (ד,דורו שזה חמישה פרנקים)

פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- תלאות ומאורעות שאירעו בפאס-עמוד 152

הכמיהה לארץ ישראל, העלייה וההתאקלמות

הספינה שלא הגיעה ליעדה

ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם משאת נפשם של אבותינו, שציפו וייחלו ליום שבו ישובו אל ארץ אבותיהם. ואכן, למעלה מיובל שנים שנפתחו שערי ארץ ישראל, והתקיימה בנו נבואת ישעיה(ישעיה ס,ד): ׳ד שְׂאִי-סָבִיב עֵינַיִךְ, וּרְאִי–כֻּלָּם, נִקְבְּצוּ בָאוּ-לָךְ; בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ.

אולם למרבה האכזבה, מיד עם קום המדינה הכבידו שלטונות המדינות הערביות את עולן על תושביהן היהודים, ומנעו בכל דרך את עלייתם ארצה. וכך אף במרוקו, שכל עוד ששלטו הצרפתים היה ניתן לחלץ יהודים להעלותם לארץ, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956 הוחמר מצבם של היהודים ונאסר עליהם לעזוב את המדינה.

אך למרות שההגירה היהודית וכל פעילות הקשורה לישראל נאסרו לחלוטין במרוקו, החליטה ממשלת ישראל לפעול במאמצים אדירים לחלץ את יהודי מרוקו ולהביאם לישראל. לצורך כך הוטל על ׳המוסד׳ בשיתוף עם מחלקת העלייה של ׳הסוכנות היהודית׳ להקים במרוקו מחתרת יהודית שתפעל לעליית היהודים ארצה, בין השנים 1961-1956. שם הצופן שלה היה ׳המסגרת', ובמסגרתה היו מעלים את היהודים באופן חשאי. היהודים נאלצו לעזוב את בתיהם בחשכה, לעלות על ספינות ליעדים אירופאים ומאירופה להמשיך לישראל. באופן זה עלו כ־30,000 יהודים במהלך תקופה זו.

אחת הפעילויות הנועזות של המחתרת היהודית הייתה להעלות את היהודים ממרוקו באמצעות ספינות קטנות שנשכרו להעברת יהודים בחשאיות מוחלטת מחוף אל־חוסיימה ליעדים באירופה ומשם לישראל. על סיפונה של הספינה היו לרוב כ־50 יהודים. אחת הספינות הקטנות שנשכרו בשנת 1960 לצורך פעולה זו, נקראה ’אגוז׳.

תכנון הפלגתה ה־13 של אגוז, נעשה בעיצומו של ביקור נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר בקזבלנקה, ובצל מעצרם של כ־500 יהודים בערי מרוקו השונות, שכל חטאם בכך שרצו ופעלו לעלות אל ארץ אבותיהם. כחלק מהתכנון, נועד בגיברלטר ז׳ילבר, שנתמנה לרכז את פעולות העלייה במרוקו, יחד עם חיים צרפתי, האלחוטן הוותיק של אגוז, שהשתתף במרבית הפלגותיה של אגוז, וביקש ז׳ילבר ללמוד מניסיונו ולעמוד על הבעיות הקשורות בשיטה זו של הברחת יהודים. חיים לא העלה בדעתו כי זו ההפלגה שממנה לא ישוב עוד…

חיים צרפתי נולד בפאס בשנת 1932 למשפחה ברוכת ילדים. אביו שימש כמלמד ב׳אם הבנים׳ בפאס. בשנת 1951 עלה ארצה בעקבות אחיו הבכור, ובשירותו הצבאי עבר קורס קציני קשר. בגלל שליטתו הטובה בשפה הצרפתית, נקרא במבצע קדש בשנת 1956 לשמש קצין קישור עם היחידות הצרפתיות שנחתו באזור תעלת סואץ. לאחר המלחמה, התנדב חיים לפעולת העלאתם ארצה של יהודי מרוקו כאלחוטן בספינת אגוז, והשתתף במרבית הפלגותיה.

בשיחתו עם ז׳ילבר, תיאר חיים כי לפני כל הפלגה הוא נתקף בפחד גדול, שמא הספינה לא תעמוד בסערות הים. בעיקר חשש הוא פן במקרה של אסון, הוא לא יצליח לשדר בזמן קריאות אזעקה, כדי להזעיק עזרה ולהציל את נוסעיה. אך למרות זאת, ידע הוא לכבוש את פחדו, הן מתוך יחס של חברות כלפי שותפיו לפעולה והן מתוך אחריות למלאכת הצלתם של יהודי מרוקו להביאם ארצה אל אדמת אבותיהם, ולהגשים להם את חלומם אחרי אלפיים שנות גלות. ולמעשה, חיים כבר סיים את שירותו במרוקו, ועמד לשוב ארצה כדי להינשא ולהקים משפחה, אלא שרגש אחריותו הוא שכפה עליו להשתתף בהפלגתה האחרונה של אגוז. התרגשותו הרבה מנישואיו לבחירת לבו הקרבים, נמהלו בשמחתו על הגשמת חלומם של אחיו במרוקו. בכיס מעילו בגיברלטר, שנמסר לאחיו הבכור לאחר האסון, נמצא כרטיס טיסה לישראל בחברת ׳אל־על׳.

־אחי", כתב חיים לאחיו, "אני מבטיח לך שזוהי באמת ההפלגה האחרונה, הפעם אני חוזר ארצה״…

תכנון הפלגתה של אגוז נעשה במשותף על ידי ז׳ילבר. בלילה האחרון שלפני המבצע, נבדקה התכנית גם על ידי אלכם, שעמד בראש ׳המסגרת׳ בהתנדבות, וביקש להבטיח כי ננקטו כל אמצעי הזהירות הדרושים ונקבעו קודים מוצפנים לקשר ולדיווח. אלכם הורה, כי אותם יהודים שעשו כבר פעמיים את הדרך הארוכה מקזבלנקה לאל־חוסיימה ונאלצו לשוב לבתיהם, אם מחמת תנאי מזג אוויר קשים שלא ניתן להפליג בגלל הים הסוער, ואם משום אמצעי הביטחון הקפדניים שננקטו לקראת ביקורו של נאצר בקזבלנקה, יהיו הם הראשונים להפלגה. רק אם יישארו מקומות פנויים, ניתן יהיה להעלות לאגוז יהודים נוספים. וכך, ברשימה הסופית של הנוסעים נכללו: הקברניט ושני אנשי צוותו, חיים צרפתי, 42 מעפילים שמתוכם היו 21 ילדים מגיל שנה עד שש עשרה.

ואז הגיע יומם הגדול של העולים. ביום כ״ג בטבת תשכ״א (10 בינואר 1961), בשעות הבוקר המוקדמות, יצאו פעילי ה׳מסגרת׳ לבתיהם של היהודים בסמטאות הצרות של ה׳מלאח׳ בקזבלנקה, והחלו להעביר בחשאי את המועמדים להעפלה למקום הריכוז הקבוע.

ריכוז המשפחות לא הייתה מלאכה קלה. נשים עזבו את קדירות הבישול, גברים היו בדרכם לעבודה, ונערים נאספו מבית ספרם. רק גברת אחת, אסתר ליברטי, רווקה כבת ארבעים, לא נמצאה בביתה. היהודים ישבו כבר מכורבלים במכוניות, המנועים פועלים, אך ההוראה של אלכס הייתה חד משמעית: אין להותיר את אסתר ליברטי בקזבלנקה. מספר יהודים התנדבו לאתרה, ויצאו בהולים לשוק המרכזי, שם מצאו את אסתר ליד דוכן ירקות. הם רמזו לה, ומיד השליכה את הסלים מידיה ואצה רצה עם השליחים לעבר המכוניות. אפילו את ביתה לא הספיקה לנעול, למקרה שתאלץ לשוב אליו במידה ותהיה תקלה כל שהיא שלא תאפשר את ההפלגה.

דקות מעטות לפני שמכונית העולים האחרונה יצאה מקזבלנקה, יצאו לדרך שתי מכוניות של חברי ׳חוליית החוף; לאבטח את אזור ההעפלה. אחריהן יצאה מכונית המטה, בה נסעו רונן, סאמי וז׳ילבר, שלשת האחראים למבצע. המכוניות יצאו לדרכם, מרחק של כ־800 ק״מ. מזג האוויר היה בהיר וחמים, השמים כחולים והשמש זרחה כביום אביב, ונראה כי הים שקט ומזג האוויר נוח, שהביא לתחושתם של האחראים כי הפעם אגוז תפליג לגיברלטר ללא תקלה ותגיע בבטחה ליעדה.

לפני היציאה מקזבלנקה, תודרכו העולים על ידי נהגיהם, כי במקרה של תקלה יש לספר לשוטרים שהם בדרכם לוואזאן, להשתטח על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. אך לאחר שחצו את וואזאן, ניתן לעולים סיפור כיסוי אחר, שנוסעים הם לחתונה משפחתית ליד אל־חוסיימה. בין העולים היו כאלה שזו הייתה להם פעם ראשונה בחייהם שיצאו מתחומי עירם, ועל כן רב היה החשש פן במקרה של מעצר חלילה לא יוכלו לעמוד בלחץ החוקרים. אך לשמחתם הדרך עברה ללא תקלות.

מכונית המטה התעכבה לשעה קלה בוואזאן, כדי לדווח לאלכס שהכל כשורה. לאחר מכן המשיכו רונן, סאמי וזי׳לבר במסעם בהרי הריף. הכביש היה צר ופתלתל והוא עלה וירד חליפות. תהום עמוקה הייתה פעורה משני צידי הדרך, ובמדרונים התלולים והמושלגים ביצבצו כמה עצים. השעה הייתה כבר לקראת ערב, וערפל סמיך כיסה את האזור, מה שחייב נסיעה איטית. מזג האוויר הפך להיות סגרירי, ולמרות תחזיתו האופטימית של החזאי בקזבלנקה שבישר להם כי מזג האוויר יהיה נאה, הרי שעתה היה חשש לגשם. אולם חשש זה התבדה במהירות.

כעבור זמן קצר, נעצרה מכונית המטה ב׳פראדור דה־קטמה׳, מלון קטן בעיבורה של קטמה. בטרקלין המרווח בערה אח, והאש הדיפה ריח מתקתק של שרף עצים. המרחק מכאן ועד למקום המפגש, ליד העיירה אל־חוסיימה, לא היה גדול במיוחד, ועל כן היה הכרח להתקשר עם אלכס כדי לברר אם תכנית ההפלגה נותרה בעינה. אלכס הורה להם להמשיך במבצע, וליתר בטחון ביקש מסאמי ליצור עמו קשר פעם נוספת מהחוף באל־חוסיימה.

כשישבו ב׳פראדור דה־קטמה׳, הביטו בחלונות הצופים אל הכביש, וראו את מכוניות העולים חולפות על פניהם בדרכן אל החוף. מכאן והלאה לא נתקלו בהם עוד, אלא בנקודת המפגש, ליד הגשר האחרון לפני אל־ חוסיימה. הכל מסביב היה שקט, השמים חשוכים והתנועה בכביש אפסית, שכן מי יעלה בדעתו לצאת מביתו בלילה קר וחשוך זה של שיא החורף, כשבכל רגע עלולה להתרגש סופת שלג.

מפאת הערפל נסעו באיטיות, כשפנסי המכוניות מבקיעות את האפלה שמסביב. אך כשירדו לשפלת החוף, השלג נעלם ומזג האוויר הפך להיות חמים יותר. עתה גם לא היו הם בודדים בכביש. למרות החשיכה, מכוניות נסעו מעיר חוף אחת לרעותה, ומפעם לפעם חלפה על פניהם גם מכונית משטרה. כשהתקרבו אל הגשר, כיבו את פנסי המכוניות, ונסעו עד לגשר כשאורות הדרך כבויים.

סאמי וז׳ילבר עטו על ראשם כובעי גרב. ליד הגשר, המתינו להם שבעת אנשי חוליית החוף, בראשותו של ראמון. שיניהם נקשו זו בזו וגופם רעד מקור. לאחר שעה קלה ראו הם הבהוב אור מכיוון מערב, ונשמע מרחוק טרטור של מנוע. מכונית התקרבה לעברם. "האם היא שלנו, או שמא זו מכונית משטרה?״, תהו לעצמם. המכונית התקרבה וכיבתה את פנסיה. הם נשמו לרווחה. עתה כבר היו משוכנעים כי ראשוני העולים הגיעו אל הגשר.

תוך פרקי זמן קצובים ועל פי לוח זמנים מדוקדק, הגיעו בזו אחר זו יתר המכוניות – שבע במספר. אנשי חוליית החוף תצפתו לראות כי אין איש רואה אותם או עוקב אחריהם, כשבזמן זה ירדו המשפחות מן המכוניות בסדר מופתי, וצעדו אל מקום הריכוז בוואדי. חברי חוליית החוף, בסיועם של צעירי העולים, הורידו את מעט החפצים שהביאו עמם כל אחת מהמשפחות, והעבירו אותם גם כן למקום הריכוז. העולים היו נרגשים מאוד, אך שמרו על איפוק בדממה. הם ידעו כי נמצאים הם בידיים טובות ונאמנות, ומאחר שחשו בגודל האחריות והסכנה, לא רצו להכביד על חברי ׳המסגרת׳ בשאלות מיותרות. ואכן, חברי'המסגרת׳ פעלו במהירות ובזריזות. המבוגרים הנרגשים קיבלו כדורי הרגעה, התינוקות קיבלו בקבוקי חלב, והילדים פונקו בסוכריות.

במקביל, הושלמה סריקת השביל שבו ינועו העולים. אחד מחברי החוליה נותר לתצפית ליד הגשר. ראמון וחבריו נעו בערוץ הוואדי, עד לחוף, כשהם שבים וסורקים את השטח, כדי לוודא שאין בו נפש חיה. לאחר מכן עמד ומסר לעולים הוראות אחרונות, וארגן אותם לקראת תזוזה. כולם נצטוו לשמור על שקט מוחלט, ועד לעלייה לספינה בלב ים – נאסר עליהם לדבר או להדליק פנס. בראש השיירה צעדו שני ׳גששים׳ מחברי החוליה, שהכירו היטב כל אבן לאורך השביל, ואחריהם הלכו סאמי ורונן. ז׳ילבר עמד בסוף השיירה, ושימש כמאסף. מעת לעת, נעצרה השיירה כדי לאפשר לשני הגששים לבדוק עצמים חשודים ולוודא שהדרך נקיה. האימהות שבין העולים, צעדו כשהן חובקות בזרועותיהן את בניהן המכוסים בשמיכות. הילדים אחזו בידי אבותיהם או החזיקו בשולי שמלותיהן של אמותיהם. את המבוגרת שבעולים, בת למעלה מ־80 שנה, נשאו אותה חברי ה׳מסגרת׳ כל הדרך על כתפיהם, והעלו אותה ראשונה על הסירה שהשיטה אותם לעבר ספינת אגוז.

השיירה הגיעה לחוף. חברי חוליית האבטחה התפזרו בפינות שונות של החוף, בעוד שהעולים עצמם שכבו לנוח על החול הרטוב. עתה הגיעה שעת פרידתו של עדי מבני משפחתו. עדי, אחד מחברי חוליית החוף, שהה בימים האחרונים עם בני משפחתו בקזבלנקה, ואף השתתף בחתונת אחיו הבכור יעקב. עתה נפגשו כולם שוב על החוף. דניז, רעייתו הטריה של יעקב. סיפרה בהתרגשות רבה כי אביה התעקש שתינשא ליעקב עוד לפני עלייתם ארצה. עדי היה נרגש מאוד, וליבו היה מלא גאווה על כי נתגלגלה לידיו הזכות לסייע בהעלאת הוריו לארץ הקודש. הוא הרים בזרועותיו את אחיו הצעיר גבריאל, שרק לפני תקופה קצרה חגג את בר המצווה, נפרד מיקיריו בהתרגשות והבטיח להם כי בקרוב יתראו בישראל. לאחר שנפרד מהוריו ובני משפחתו, מיהר לתפוס עמדת תצפית באחת מפינות החוף, בעיר שחבריו הם שסייעו למשפחתו לעלות לסירה.

בבינה אחרת של החוף, עמדו דוד דדון ושני ילדיו דניאלה ויעקב. חודשיים קודם לכן, נתפס בשדה התעופה של קזבלנקה כשברשותו דרכון מזויף, אשתו ושני ילדים אחרים שהיו מצוידים אף הם בדרכונים מזויפים, הצליחו לחמוק קודם לכן ממרוקו. דדון נעצר על ידי המשטרה, וכעבור מספר ימים שוחרר, אך המשטרה המשיכה לעקוב אחריו מתוך תקווה להגיע אל פעילי מסגרתי. על כן, כשביקשו חברי החוליה להודיע לו על הפלגת אגוז,לא הלכו לביתו, אלא ארבו לו ברחוב, כיסו את ראשו בשק והכניסו אותו למכונית שמיהרה להסתלק מהמקום. ׳החטיפה׳ בוצעה במהירות רבה. עתה עמד דוד דדון בחוף אל־חוסיימה, שמח ועליז כי הפעם יגיע אל ארץ הקודש בשלום.

עתה הגיעה שעת העלייה לספינה. הים היה שקט וחשכת הליל סייעה במבצע ההעפלה. השמים היו בהירים, ומפעם לפעם ריצדו כוכבים ברקיע. בקו האופק ניתן היה להבחין בצלליתה של ספינת אגוז, שעגנה במרחק כמאה מטרים מהחוף. ראמון שלף פנס מכיסו, ואותת לספינה. חיים צרפתי, האלחוטן של הספינה, קלט את האיתות.

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-1/2

תוך דקות ספורות התקרבה סירת משוטים לחוף ובה שני מלחים – אחיו וגיסו של הקברניט. ראמון נכנס למים ואחז בדופן הסירה, בעוד שיתר חברי החוליה סייעו בידי העולים לעלות לכלי השייט. הייתה זו סירת הצלה קטנה, שהכילה עד שישה נוסעים בלבד. על כן, היא עשתה את דרכה מהחוף לספינה ומהספינה אל החוף הלוך ושוב. כל אחד מהעולים קיבל חגורת הצלה, והזקנים בירכו במעמד מרגש זה את ברכת ׳שהחיינו׳. כאשר התמלאה הסירה, נגרר אחריה ראמון עד לספינת אגוז, כדי לוודא שלא נפלו ממנה נשים ותינוקות. המים היו קרים מאוד, בתקופה זו של שיא החורף, אך ליבו היה מלא אושר שנפלה בחלקו הזכות לסייע בהעפלת יהודים לציון. עתה משהגיעו כל המעפילים אל הספינה, לחץ ראמון את ידיו של חיים צרפתי, ונפרד לשלום גם מהקברניט.

לא קל לתאר את ההתרגשות שאחזה בנוסעי הספינה, שבחרו לעזוב את ביתם ומולדתם אל הלא נודע, והכל כדי לשוב אל ארץ אבותיהם, אל האדמה שכל כך התגעגעה לשובם של בניה במשך אלפיים שנות גלות. ממש כמו אברהם אבינו בשעתו שנצטווה (בראשית יב, א): 'לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:

המבצע תם במהירות, כשהוא נמשך כמחצית השעה. סאמי, שכבר השתתף בעבר במבצעים כגון אלה, אמר לז׳ילבר ולרונן כי מעולם לא התנהל המבצע בצורה כה חלקה כמו באותו לילה. הם לא חזו את הבאות. עתה חברי החוליה, כשבגדיהם רטובים, יצאו ליער הסמוך כדי להודיע לנהגים שיכולים הם לשוב לקזבלנקה. סאמי וז׳ילבר, רטובים עד לשד עצמותיהם, בדקו את החוף והעיפו מבט אחרון לעבר ספינת אגוז, שהלכה והתרחקה לאיטה. לאחר מכן, נכנסו יחד עם רונן לרכבם אל עבר טנג׳יר, בדרכם חזרה לקזבלנקה. בקטמה עשו עצירה קלה, וראמון ניצל זאת כדי לטלפן לאשתו ולבקש ממנה שתודיע לאלכס כי המבצע עבר בשלום. לאחר מכן התעכבו בוואזאן, שם השתטחו על קברו של רבי עמרם בן דיוואן נ״ע. בשעה 8:00 בבוקר הם הגיעו בשלום לקזבלנקה.

ראמון נפרד מחבריו, ושם פעמיו אל ביתו כדי לחטוף תנומה קלה. אלא שמיד עם הגיעו לביתו, ציפתה לו ההודעה שהוא נקרא בדחיפות ל׳מטה', שם המתינו לו אלכס וכמה מחברי ה׳מסגרת׳. לפי הבעת פניו של אלכס הבין כי משהו אינו כשורה. אלכס בעיניים מושפלות נעמד על רגליו, והודיע קצרות: ׳הספינה טבעה. כנראה שאין ניצולים. גם חיים צרפתי בין הנעדרים’.

נסיבות טביעתה של אגוז אינן ברורות בשלב זה. הקברניט פרנצ׳סקו מורייה יספר מאוחר יותר, כי הספינה נקלעה לסערה עזה, דפנותיה נבקעו ומי ים רבים חדרו לתוך הספינה, והחלו צעקות שבר של הנוסעים. תוך זמן קצר ביותר, צללה הספינה לתהומות, וכל נוסעיה טבעו במצולות ים. הספינה טבעה במרחק לא רב ממפרץ אל־חוסיימה, אך במקום לשוב לחוף – הפקיר הקברניט את נוסעיו. לקח את סירת ההצלה היחידה, ויחד עם גיסו מיהר להפליג מן המקום. חיים צרפתי, שנודע כשחיין מצטיין, יכול היה בנקל למלט את נפשו מהספינה הטובעת, אך הוא העדיף להישאר כדי לשדר קריאות נואשות לעזרה. על מסירותו למען אחיו, הוא שילם בחייו.

ספינת משא ספרדית שהגיעה למקום בעקבות קריאות האזעקה של צרפתי, משתה מן המים את הקברניט ואת גיסו, אך הם לא ידעו להצביע על מקום טביעתה המדויק של הספינה, מה שהביא לבזבוז שעות חיפושים ארוכות ויקרות. ביומיים הבאים חיפשו ספינות בריטיות, צרפתיות, ספרדיות ומרוקניות אחר ניצולים. בתום חיפושים מפרכים, נפלטו מן הים 22 גופות חללים, שהיו חגורים בחגורות הצלה, ומתו ככל הנראה מפחד ומקור. שוועתם של הטבועים האחרים, מרביתם ילדים ותינוקות, נבלעה בחשכת הלילה, בין גלי הים הסוערים, והמצולה סגרה עליהם לצמיתות.

לדאבון הלב, כך הסתיימה הפלגתם של 44 מנוסעי ספינת אגוז, בלילה הארור ההוא שבין כ׳׳ג ל־כ״ד בטבת תשכ״א(11-10 בינואר 1961), כשהפליגה בפעם ה־13 אל חוף צוק גיברלטר שבספרד.

טביעתה של ספינת אגוז הכתה בתדהמה את יהודי מרוקו, וגרמה זעזוע עמוק בתפוצות ישראל, בכל רחבי העולם. נדמה היה כי שארית תקוותם של הנותרים במרוקו לעלייה לציון תיגנז. האווירה בקזבלנקה הייתה קשה מאוד, ושמועות התרוצצו על מעצרים ועינויים שמבצעת המשטרה בחשודים שסייעו למעפילים להבריח את הגבול בדרכם אל ארץ ישראל. אווירה זו שהשליטה המשטרה, נועדה לסייע בלכידת פעילי ה׳מסגרת׳ והמסייעים להם במבצעי העלייה. המשטרה פשטה על בתיהם של קרובי הנספים, חקרה אותם ביסודיות ולעתים אף עינתה אותם באכזריות.

הידיעה אודות טביעתה של ספינת אגוז, פורסמה אף בעיתונות המקומית, תוך שהדיווחים מלווים בהתקפה חריפה על הציונות, ואיומים כלפי אלה מבין יהודי מרוקו המשתפים עימם פעולה. שר ההסברה המרוקני, אחמד עלווי, פרסם הודעה שבה האשים את הארגונים הציוניים המסיתים את יהודי מרוקו לעלות לישראל, ויציאה זו מהווה עריקה על כל המשתמע. את דבריו סיים כי ״מרוקו לעולם לא תניח לאזרחיה ליישב מדינה השייכת לעם הפלשתיני".

העיתון ׳אל פג׳ר', בטאון הממשלה הרשמי, תקף בחריפות רבה את יהודי מרוקו במאמר המערכת, בו נכתב: ׳אנו הענקנו ליהודי מרוקו שוויון זכויות אזרחי, אף כי הם לא התחלקו עמנו בקרבנות, בתקופת המאבק לעצמאות. אדרבה, הקימו היהודים ארגונים ציוניים והטיפו לחינוך ציוני. הם הסתננו למנגנון הממשלתי ותפסו בו עמדות בכירות, דבר שאפשר להם לגלות כמה מסודותיה של המדינה. הארגונים היהודיים, במקום שישתלבו במאמץ לשיקומה של המדינה, הפכו מרכזים לריגול ולחבלה, והם קושרים קשר נגד בטחונה של המדינה. המצב הוא הרבה יותר חמור מכפי שדימינו לעצמנו. על כן יש לבחון מחדש את השאלה היהודית ולנקוט בצעדים חמורים נגד אלה הרומסים את כבוד המדינה, עושקים את חוקיה ומערערים את יסודותיה המקודשים׳.

באווירה זו של הסתה ושנאה כלפי היהודים, נועד יורש העצר מולאי חסן, ביום כ״ו בטבת תשכ׳׳א (13 בינואר 1961) – יומיים לאחר האסון הנורא, עם משלחת נכבדים יהודיים בראשות רבה של קזבלנקה רבי שלום משאש נ״ע. הוא הביע בשם אביו צער על ההתפרצויות האנטי יהודיות, והבטיח לפעול להרגעת הרוחות ולהענשת האחראים. כתוצאה ממפגש זה, התאפשר להנהגה היהודית לטפל בקבורתם של החללים, להביאם למנוחת עולמים.

הקהילה היהודית בטיטואן נטלה על עצמה את המצווה הגדולה, חסד של אמת, להביא את הנספים לקבורת ישראל בבית העלמין היהודי בעיירת אל־חוסיימה. אל המלאכה הצטרפו מזכיר ועד הקהילה יצחק חלימה, רבה הראשי של טיטואן הרב ביבס, ושלושה מאנשי החברה קדישא. בבואם אל בית העלמין באל־חוסיימה, הנמצא בסמיכות לחוף, קיימו את מנהג הרחיצה והטהרה לנספים, ערכו תפילה קצרה לעילוי נשמתם, וההלוויה התקיימה ללא נוכחות יהודים. בסיום הקבורה וסתימת הגולל, אמר הרב ביבס קדיש. לפני הקבורה צילמו את גופות החללים, ועל סמך התמונות התירו מאוחר יותר בבית הדין הרבני כמה מנשות הנספים, שיוכלו להינשא ולא יוותרו עגונות.

הרבנות הראשית בישראל הכריזה על יום צום ותפילה למען יהודי מרוקו. גולדה מאיר, שרת החוץ דאז, הטילה את האחריות לאסון על ממשלת מרוקו, בכך שמטילה היא פחד ואימה בקרב יהודי מרוקו, ושאינה מאפשרת להם לשוב אל ארץ אבותיהם. את נאומה בכנסת סיימה בהצהרה: ״יידעו יהודי מרוקו כי הם אינם בודדים במערכה״…

אולם למרות הכאב הרב בטביעתה של ספינת אגוז, לא פסקה שאיפתם וחלומם של יהודי מרוקו לעלות ארצה. בשבוע שאחרי האסון, על אף הפיקוח המשטרתי המוגבר, הצליחו 117 יהודים לברוח בספינות דייג קטנות ורעועות, מטנג׳יר לגיברלטר. לאיש בממשלת מרוקו לא היה עוד ספק כי ההגירה היהודית תמשך, וכי גבורתם של חללי אגוז מאירה כלפיד את נתיב ההעפלה של היהודים הבאים אחריהם. בעקבות האסון, אף הושג הסכם ליציאת יהודים ממרוקו, במסגרתו ממשלת ישראל תשלם כופר עבור כל יהודי העולה ארצה, והעלייה תתבצע דרך תחנת ביניים ולא במסלול נסיעה ישירה לישראל.

במשך שנים רבות, היו הקברים באל־חוסיימה נטושים, ללא טיפול הולם. רק בחודש אייר תשמ״ג (מאי 1983), למעלה מעשרים שנה מאז נטמנו החללים באל־חוסיימה, ביקר שם מר סם בן שטרית, כיום ראש הפדרציה העולמית של יהדות מרוקו, והיה הוא הישראלי הראשון שהשתטח על קברם של חללי ספינת אגוז, שם הדליק נרות על כל אחד מהקברים. באותו הרגע גמלה בליבו ההחלטה להביא את החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל – אל המקום שמסרו את נפשם ביציאתם ממרוקו ולא זכו להגשים את חלומם.

מאמצים רבים חובקי עולם הופעלו אל מול השלטונות במרוקו שיאפשרו להעלות את עצמות הנספים ארצה. המפנה חל בחודש ספטמבר 1992, עת פנה ראש ממשלת ישראל יצחק רבין למלך מרוקו חסן השני, שאישר את העברת החללים למנוחת עולמים בארץ ישראל. ואכן, ביום רביעי, ז׳ בכסלו תשנ׳׳ג (2 בדצמבר 1992) הועלו עצמותיהם של 22 המעפילים לישראל, במסגרת מבצע ׳איילת השחר׳. צה״ל והרבנות הצבאית נערכו לטקסים הממלכתיים. ובתאריך י״ט בכסלו(14 בדצמבר 1992) הגיעו מעפילי אגוז למנוחתם האחרונה בחלקת המעפילים בהר הרצל בירושלים, בהשתתפות ראשי המדינה והמוני בית ישראל.

בסמוך ל־22 קברי הנספים, נבנתה עוד חלקת מצבות לזכר הנעדרים, שלא זכו להגיע למנוחת עולמים.

ייזכר לטוב דוד אמי ג׳וג׳ו (יוסף) בן הרוש ז׳׳ל, יליד פאס, שבעת כתיבת פרק זה כתב לי בין היתר: "פעלנו גם בעלייה חשאית, ובה לצערנו טבעו 44 יהודים באוניית ׳אגוז׳. בעזיבתי את מרוקו העברתי כל הנושא לבן אדם אחר". ביקשתי לקבל ממנו פרטים נוספים על חלקו בהעלאת יהודי מרוקו ארצה ובחלק שנטל בהפלגתה של ספינת אגוז, אך תוך ימים ספורים חלה והחזיר נשמתו לבוראו. לצערי לא אוכל לשמוע ממנו יותר את סיפורה של הספינה כמי שהיה שותף לה…

הספינה שלא הגיעה ליעד-משה חיי סויסה-2/2

פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

על לחי התינוק עשר נשיקות

סְתְהִית פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת.

חמדתי על לחי התינוק עשר נשיקות.

לְלְוּולָא בַּאְיְין טְטְפִירָא ווּלְעְזַלָא,

הראשונה בין הציפורן ובשרו עלי אצבעות,

ווּתתָּאנְייָא פְזְזְוֹבְהָא צוֹר עָאלִי בְּלָא בְנִייַּן.

 והשניה על מצחו חומה גבוהה בלא טפחות.

תתָּאלְתָא פְלְעִין כְּחְלָא מֵן תתִּיתָאן

השלישית על שחור עינו שחורות משחור התות בצל,

ווּררָאבְּעָא פְלְכְדּד ווּרְדָא לָא תְדְבָאל,

והרביעית על חוטמו, כמו ורד שעוד לא קמל.

אֵלְכָאמְסָא פְלְמֵנְכַר תֵמְרָאֱ מֵן סְכְרָאן,

החמישית על חוטמו, אל על הוא נישא כתמר,

ווּססָּאתתָּא פְלְפֵמּמ כָאתֵם מֵן דְהָאבָאן.

 והשישית על פיהו, כמו טבעת זהב לטוהר.

ססָּאבְעָא פְסְסְנָאן זוֹהֵר מֵן לְייָּאמָאן,

השביעית על שיניו, כפנינים מתימן לזוהר,

ווּתתָּאמְנָא פְלְעֵנְקּ טווּיִל עֵררָּאד לְגוֹזְלָאן.

והשמינית על צואר הצבי, גבוה ומקומר.

תתָאסְעָא פְססְּדֵר לוּחָא מְכְיְיְּרָא מֵן סֵנְסָאל,

התשיעית על חזהו, לוח מובחר מעץ אורנים,

ווּלְעָאסְרָא כוּפְתְ נְקּוּלְהָא, ווּבָּאבָּא מוּממּוּ ייָא לְגְזָאל.

ואת העשירית פחדתי לאמר, והתינוק כעופר איילים.

השירה היהודית עממית במרוקו-יעקב לסרי-פִי כֵדְּדְ מוּממּוּ עְצַר בוּסָאת

יום הבר-מצווה

ביום הבר־מצווה בבוקר השכם, מגיעים ראשונים לבית החתן, המלמד שהכין את הדרשה, רב בית־הכנסת, הפייטן והשמש, והם מעירים את החתן ובני ביתו. בינתיים מגיעים הנגנים עם כלי הזמר שלהם.

הנער קורא את ברכות־השחר בקול רם ומגיעה העת להנחת התפילין. יש כל מיני מנהגים. במכנאס, רב בית־הכנסת או תלמיד־חכם קרוב משפחה והמלמד שהכין את הדרשה, מניחים לנער את התפילין. אחר כך הנער מתעטף בטלית גדולה כמו זו של תלמידי חכמים.

יש מקומות שכאשר הנער קורא את ברכות־השחר ומגיע לברכה ״עוטר ישראל בתפארה״, המלמד שהכין אותו עוטף אותו בטלית ועוטר אותו בתפילין. קרובי משפחה מצטרפים אליו וכל אחד כורך כריכה אחת סביב זרועו ברצועה של התפילין ואביו של החתן מניח לו את התפילין של הראש. בכפרי האטלאס, המלמד משגיח על הנחת התפילין הראשונה ומשנן בפעם האחרונה עם החתן את הדרוש שעליו לדרוש בבית־הכנס.

מעיין שיבילייה

בדבדו המנהג הוא שבבוקר השכם לפני שהנער יניח את התפילין, באים קרובים וידידים ולוקחים אותו למעיין מיוחד הנקרא מעיין שיביליה, ורוחצים לו את ידיו ורגליו. כשהנער חוזר מהמעיין, הרב עוטף אותו בטלית והאב מכבד את הקרובים בקשירת התפילין לחתן. מנהג נוסף בדבדו הוא שבין הנחת התפילין של היד לזו של הראש, שואל הרב את הנער: ״מי קנה לך את התפילין״! הנער עונה לתומו, ואז נוצר הפסק, היינו דיבור באמצע. מאחר שאסור לדבר בזמן הנחת התפילין, חוייב התלמיד לברך את הברכה הנוספת ״על מצות תפילין״.

הערת המחבר: דבדו, עמ׳ 104. (מסורת עתיקת יומין אצל יהודי דבדו היא שלאחר גירושם משביליה שבספרד, הם באו ישר לעיירה דבדו והביאו עימם גם מברכת ארץ ספרד, בה הם חיו. היה להם שם מעיין מים זכים וטובים, ועד היום יש מעיין בדבדו הנקרא מעיין שיביליה).

הנחת התפילין אחרי הדלת

יש משפחות שקבלה בידן להניח את התפילין לבן, מאחורי דלת הכניסה של החדר. למנהג זה פירושים רבים ואחד מהם הוא שהתורה היא פתח לשער לבוא ליראת ה׳. לכן מניחין את התפילין לנער מאחורי הדלת כי עתה הוא נכנס בפתח יראת ה׳. יש מקומות שבהם אבי הנער בעצמו מניח את התפילין לבנו. במקומות אחרים, ראש הרבנים מניח לנער את התפילין של הראש ואביו מניח לו את התפילין של היד.

תפילת שחרית

לאחר שהבר־מצווה התעטף בטלית, הניח תפילין וקרא את ברכות־השחר, הוא יוצא מביתו כשבני המשפחה והקהל הרב שבאו לכבד את המאורע מלווים אותו. גם הנשים לא תוותרנה על ההזדמנות. הן מצטרפות לשיירה כשהן משמיעות קריאות של יל יל יל.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל

הערת המחבר: בגב של הכיסא, תלו תמיד את תיק הטלית של חתן הבר-מצוה, ובתוכו תיק התפילין. שני סבלים מיוחדים היו במכנאס ותפקידם היה: נשיאת הכלות ונשיאת חתני הבר־מצווה, גם שמותיהם היו מיוחדים: אחד בשם מחחו והשני קסיעו, בלעדיהם לא ירים סבל את ידו ואת רגלו. את הכלה הם נשאוה מבית אביה לבית חתנה, וכשהיא על כיסא מרופד ואת חתן הבר־מצווה מביתו לבית הכנסת ובחורה.

הבר מצווה נישא על כסא מרופד ונשען על כרית. גם האיש הנושא אותו מניח כרית על ראשו ועליה הכיסא לפני החתן צועדים שני שושבינים מזה ומזה, כשכל אחד מחזיק נר־שעווה צבעוני ארוך בתוך פמוט נחושת. אחרי מול-תפללין (החתן) צועדים אל-עוואדין (הנגנים). להקת הנגנים הייתה מורכבת מ-קאמאנזי (כנר), נגן העוד, והנגן האחרון עם סונאזה (תוף־מרים). לכל השיירה הזאת מצטרפים הפייטן, צעירות ממשפחת החתן המחזיקות בידיהן תופים מיוחדים (אגוואוויל) והולמות בהם, ה-זג'ראתאת שלא חדלות מקריאותיהן הרגילות ויתר המלווים מקרובי־המשפחה.

תפילת שחרית עוברת כולה בחגיגיות רבה. תפילת ״ה׳ מלך״ נאמרת בלחן מיוחד על ידי הפייטן אשר לא חוסך בשירים ובפיוטים מתאימים למאורע.

לכבוד חתן הבר־מצווה, אין אומרים ״תחנון״ בתפילה, ומכבדים את מול- תפללין בפתיחת ההיכל. הוא גם יושב ליד ההיכל יחד עם שושביניו. חתן הבר־מצווה עולה לתורה וקורא בעצמו את הקטע מפרשת השבוע ואם הוא יתום, הוא גם אומר קדיש ולפעמים זהו הקדיש הראשון בחייו. מיד אחר קריאת התורה, הוא מדקלם את הדרוש שהכין לו המלמד. וכשגומר הדרשה, הוא מופגז בסוכריות הנזרקות עליו מכל עבר. אחר־כך הוא מנשק את ידי כל המתפללים.

נוויגאדו

לקראת סוף התפילה, מחלק השמש לקהל המתפללים, מין ״נוגט״ (Nougat) מיוחדת הנקראת: נוויגאדו (מילה ספרדית): זהו ממתק עשוי מתערובת של שקדים, צימוקים, סוכר, מעט שמן ולימון. מטגנים את הכל, חותכים את הנוגה לריבועים, קטנים, עוטפים כל ריבוע בפס־נייר ומחלקים לציבור המתפללים.

בגמר התפילה, הבר־מצווה אינו חולץ את תפיליו ונשאר איתן. רק בבית מותר לו לחלוץ אותן.

מושיבים אותו שוב על כיסא ומחזירים אותו לביתו כשהנגנים, הפייטנים ורוב באי בית-הכנסת מלווים אותו בשירים ובזמירות. בחזרה מבית־הכנסת, שיירת הבר־מצווה מתעכבת בהרבה מקומות, משום שמשפחות רבות נהגו לקבל את פני החתן בדרכו חזרה ולהגיש לו ולמלוויו חלב, עוגות ותה. הם גם זורקים עליו סוכריות ואורז למזל־טוב, כדי להמתיק את חייו ועתידו. האיש שנושא את הבר־מצווה על ראשו, נוהג לרקוד כשחתן הבר־מצווה יושב על הכיסא, והנגנים והפייטנים מצטרפים אליו בשירה. וככל שמרבים בשירה וריקוד הם מקבלים יותר ג'ראמא (מתנה כספית).

כאשר הבר־מצווה מגיע לביתו, לא נותנים לו לחלוץ את התפילין ולהחזירן לנרתיקן. חבריו הנערים חוטפים לו אותן, ומסכימים להחזירן לו רק תמורת סכום כסף. אביו היה פודה אותן או מחלק להם מתנות תמורתן. בכפרי הדרום נוהג החתן, אחרי שחוזר מבית-הכנסת, לצאת בלווית חבריו כשהוא עוד עטור בתפילין ומבקר בבתי הקרובים. כל קרובת משפחה מתירה לו כריכה אחת מרצועת התפילין ונותנת לו מתנה.

גם בצפו־ו, חבריו השושבינים חוטפים לו את תפיליו ואביו פודה אותן תמורת תשלום כסף. כמו כן, החכם שלימדו את הדרשה מזמינו לביתו יחד עם חבריו הנערים, ומכבד את כולם בכוסות יין שרף (עראק). ההורים מחזירים לרב את הכוסות הריקות כשבתוכן סכום כסף כנדבה. במכנאס, הבר־מצווה מתיר בעצמו את תפיליו לאחר שחוזר מבית־הכנסת, ואביו מעניק לו סכום כסף לבזבוז. גם האורחים נוהגים לכבד את הנער המאושר במתת כסף.

בקהילות הדרום, כאשר חוזר חתן הבר־מצווה מבית־הכנסת, הוא קורא שוב את הדרשה בביתו כשקהל המוזמנים יושב מולו. אחרי הדרשה כל הנוכחים מתכבדים במשקה וכל אחד משלשל סכום כסף במתנה, לתוך תיק התפילין שתולים במיוחד על מזוזת הכניסה של החדר.

רפאל בן שמחון- טכס הבר-מצווה ומנהגיו

עמוד 234

זרמים רפורמיסטיים־מערביים

אליאנס – ״כל ישראל חברים״

אם לשפוט לפי הקריטריון של הנכונות לגור מחוץ לגבולותיה של השכונה היהודית המובהקת, הרי שזירת התמורות של קזבלנקה פעלה את פעילותה, וגרמה בהדרגה להתרופפות חישוקיו של הציבור היהודי־המסורתי. מעניין, שגם תהליך זה התרחש בהתערבותן של קבוצות הנהגה יהודיות, אם כי מגמות פעילותן היו שונות מאלה של הציונים. בסיכום התרשמותו מהמלאח, כותב הירשברג: ״כזה הוא מלאח קאזא. אלה המצליחים לצאת ממנו, לאחר שצברו קצת הון פונים מערבה – אל שכונה חדשה בחציה, שגם היא מאוכלסת רובה ביהודים. בסביבה זו בתי־הכנסת החדשים והמרווחים, הישיבות, בתי־הספר של כל־ישראל־חברים״(הירשברג, תשי״ז, עמוד 179).

במוסד האחרון שמזכיר הירשברג, בית הספר של ״כל ישראל חברים״(כי״ח) – יותר מאשר בארגונים שהפעילו הציונים בקזבלנקה – טמון המפתח העיקרי להבנת תהליכי התמורה בקרב יהודי העיר. גם מאחורי בית־ספר זה, שעשרות כמוהו היו פזורים ברחבי מרוקו, עמדה עילית יהודית, לא ציונית, ובעבר שרר מתח ברור בין אנשי הארגון היהודי־הצרפתי שעמד מאחוריו, לבין אנשי העילית הציונית במרוקו. מעניין, שבשהותו בקזבלנקה, הירשברג התאכסן דווקא אצל אחד מראשי כי״ח, ז׳יל ברונשוויג, מגדולי עשיריה היהודיים של מרוקו וממקורבי משרד הנציבות הצרפתית במדינה; אחד הדברים שננסה לברר הוא, כיצד קרה שהירשברג הציוני בחר להתארח דווקא אצלו.

כשנוסד כי״ח, בשנת 1860, ובעשורים הראשונים לקיומו, עד סמוך למלחמת העולם הראשונה, ייעד לעצמו הארגון, שלא לייצג את יהדות צרפת בלבד, כי אם את כלל יהודי התפוצות. מייסדי הארגון, קומץ אינטלקטואלים ונדבנים יהודים־צרפתים, ראו עצמם חיל־חלוץ של היהדות האמנציפטורית, יהדות המערב אשר השתחררה מכבלי מעמדה המסורתי, השתלבה בחברה המקומית והגיעה להישגים שאיפשרו לה לסייע לאחים־לדת שטרם עברו תהליכים דומים.

במבט ראשון נראה היה, כי הסיוע שהם נכונו להעניק לאחיהם נבע מפילנטרופיה, מנדיבות־לב, שמקורה בעקרונות של סולידריות יהודית. ואולם, ספק אם במבט לטווח ארוך ראוי להבליט דווקא היבט זה של פעילותם. מודל ההתפתחות הרצוי ליהודי התפוצות, כפי שראו זאת ראשי אליאנס, היה המודל שלהם שהכריע לגבי התפתחותם ומעמדם; משמע, מודרניזציה והשתלבות בחברה הסובבת. מטרתם המוצהרת היתה לסייע ליהודים, ובעיקר לילדים ולבני־נוער, דרך כינון מוסדות חינוך אירופיים־מודרניים, במטרה שהללו יכשירו אותם להיות אזרחים טובים השואפים לשוויון זכויות מלא (אמנציפציה) בארצות הולדתם. הם ניסו אפוא לחולל תנועה שהיא בעיקרה תנועת רפורמה, שמטרתה לחזק את הפרט היהודי בתפוצות על־ידי תיקון ערכיו המסורתיים.

המגמה הרפורמיסטית, יותר מאשר המגמה הפילנטרופית, עמדה אפוא באותה עת ביסוד פעילותה של עילית יהודית־מערבית זו. ואולם, יש להדגיש כי מדובר בתנועה ששורשיה קדמו להופעת כי״ח ואותות פעילותה ניכרו בדרכי פעולתם של אישים וארגונים במקומות שונים, לאו־דווקא בקרב יהודים־צרפתים. בתנועה יהודית־חברתית זו פעלו גם יהודים בריטים, גרמנים, אמריקנים ואחרים, ביניהם אנשים בשלוחותיה של יהדות אירופה בארצות המזרח. בפעילותם, בתקופות השונות, התבלטו מאפיינים מגוונים: לעתים בלט בהם ההיבט הסולידרי, או הפילנטרופי יותר מאשר הרפורמיסטי. אף־על־פי־כן, ביסוד פעילותם עמדה, יותר מכל מגמה אחרת, המגמה המתקנת, הרפורמיסטית. לכן ראוי להגדיר את העילית היהודית הזו ״רפורמיסטית״; באשר לתואר ״מערבית״, הרי שהוא נבע מכך שתנועה זו התפתחה לראשונה בקרב יהודי המערב וייצגה את מודל התמורה שעמד ביסוד פעילותה.

לא קשה להבין את המתח ששרר בין מנהיגי כי״ח לבין מנהיגי התנועה הציונית בקזבלנקה כמו במקומות אחרים בעולם. פעילי כי״ח – ובעצם התנועה היהודית־המערבית שעמדה מאחוריו – קדמו לציונות בתפיסתם כמבשרי עידן חדש בחיי הציבור היהודי בעולם ותבעו לעצמם את כתר ההנהגה של היהודים בעידן זה, כפי שעשתה הציונות אחריהם. כי״ח גם קדם לציונות כארגון יהודי בינלאומי – או נכון יותר בין־תפוצתי – ארגון אשר הקים לעצמו אגודות שתמכו בו כמעט בכל קהילה יהודית ופרש רשת מוסדות שפעלו בהשראתו בתפוצות, בעיקר בבלקנים ובארצות האסלאם. נושאי דגלו באו מהשכבות הגבוהות של החברה היהודית והם ייצגו את היסודות המתמערבים ביותר בתפוצות היהודיות השונות. משהופיעה הציונות, נולדה ביניהם מערכת יחסים דיאלקטית הן במישור האידיאולוגי והן במישור הארגוני־הפוליטי ובחלק מהתפוצות, אף במישור החברתי. יתרה מזו, לתנועה היהודית־האוניברסלית הוותיקה, בעלת האוריינטציה הרפורמיסטית־המערבית, כבר היתה שליטה ברבות מן התפוצות היהודיות, בו־בזמן שהציונות עשתה רק את צעדיה הראשונים.

״אבותינו הגאלים״

אם נרצה פעלו בכי״ח שתי מגמות סותרות: מצד אחד, פעל הארגון בשם העיקרון לפיו יש לשלב יהודים במקום מושבם, ובכך החליש את העיקרון של ההיבדלות הדתית־האתנית; מצד שני, בעצם הקמתו ופעולתו למען יהודי העולם מודגשים הקשרים הבין־תפוצתיים והסולידריות היהודית.

מאמציו של הארגון להבקיע את חומת ההסתגרות של היהודים והעובדה שהוא פעל לטובת היהודים ולאו־דווקא לטובת הקבוצות האתניות שסבבו אותם – שתי מגמות סותרות אלה ניכרו היטב בסדר העדפותיו. כך, באזורים רבים נמנעו חברי הארגון מלהדגיש את לימודי הדת, או השפה העברית, ובזה תרמו לעידוד תהליך החילון ולהתערערות היסודות החשובים לכל קיום אתני, במיוחד לזה של היהודים: דת־מיוחדת, לשון־קודש, וכן זיכרון קולקטיבי של מורשת הנמסרת מדור לדור. ואולם, בכך שבתי הספר של הארגון ופעולותיו הדו לקדם את האוכלוסיה היהודית, הם יצרו לה מסלול קידום משל עצמה, שונה בקצב ובאיכות מזה של האוכלוסיה הסובבת, והדבר עלול היה להגביר את השוני בין היהודים לסביבתם. במרוקו היה הדבר ניכר ביותר, כמו גם במקומות רבים בארצות האסלאם.

הסולידריות ואחדות העשייה היהודית־הרפורמיסטית היתה עלולה, מצדה, להיפגע מסתירה פנימית נוספת בקרב העילית היהודית שעמדה מאחוריה. ציבור זה השתלב בחיי הכלכלה והממשל בארצות המערב וראה עצמו אזרח נאמן ופטריוט של ארצות מושבו השונות. מנקודת מבט זו אי־אפשר לראות בו גוף הומוגני, כי אם ציבור המחולק לאגפים לאומיים־אירופיים שונים. כידוע, בתקופת כינונו של כי״ח נכנסו המעצמות האירופיות לתחרות קולוניאלית חריפה שהובילה לשורת קונפליקטים נוספים שהגיעו לשיאם במלחמת העולם הראשונה. ברור, כי הסולידריות של העילית היהודית־המערבית הרפורמיסטית הועמדה אז בסימן שאלה. ואכן עוד לפני פרוץ מלחמת העולם פרשו מכי׳׳ח רוב האגפים הלאומיים הלא־צרפתים והקימו בהדרגה ארגונים רפורמיסטיים נפרדים משל עצמם: ״אגודת־אחים״ הבריטית (Angio-Jewish Association) ו״חברת העזרה״ הגרמנית (Hiifsverein). מאוחר יותר הקימה לעצמה גם יהדות ארצות־הברית ארגונים דומים, ביניהם, הג׳וינט, שמילא, כפי שנראה בהמשך, תפקיד חשוב ביותר בחייה של הקהילה היהודית בקזבלנקה. כי״ח איבד פחות או יותר את היומרה לייצג עילית יהודית בין־תפוצתית, ונצבע באופן מוחלט וסופי בצבעי הטרי־קולור – צבעי דגלה של צרפת.

* הג׳וינט – השם האמריקני המקוצר של American Jewish Joint Distribution Committee. הארגון נוסד בשנת 1914 ומטרתו המקורית היתה הגשת סיוע לפליטים יהודים בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא קיבץ את נציגי כל הזרמים המרכזיים של יהודי ארצות־הברית ועל כן כונה בקיצור ״ג׳וינט״(משותף, איחוד). מכאן ואילך שימש ארגון פילנטרופי מרכזי של יהדות ארצות־הברית וסייע ליהודים בארצות מצוקה ברחבי העולם. הארגון מילא תפקיד חשוב מאוד בטיפול בשארית הפליטה לאחר השואה, וכן בהגשת עזרה למדינת ישראל בשנותיה הראשונות.

בארצות שבהן ההזדהות הלאומית עם מרכז כי״ח (בפריז) היתה עלולה להוות קושי, נהגו ראשי הארגון להצניע את הנטייה הלאומית־הצרפתית, כדי שלא תישמט הקרקע מתחת לרגליהם. שם, בלי לוותר על הוראת השפה הצרפתית ועל המגמה הפרנקופילית של מוסדות החינוך שלו, התאים הארגון את מגמותיו הציבוריות ואת תוכניות הלימודים שלו לדרישות השלטון ולנטיות הלאומיות המקומיות. דוגמה בולטת לכך היא תורכיה העות׳מאנית, שלצד הוראת הצרפתית טיפחה כי״ח בתחומיה גם את האוריינטציה הפרו־תורכית. ואולם, חשוב לזכור, כי היו מקומות שבהם הקנה החותם הלאומי־הצרפתי יתרון לפעילות של כי״ח. המקומות הללו היו בראש ובראשונה בתחומי ההתפשטות הקולוניאלית של צרפת, דהיינו, בנחלותיה עתירות האוכלוסיה היהודית של צפון־אפריקה. שלוחות הארגון בתוניסיה ובמרוקו העניקו ליהודים חינוך פרו־צרפתי, חינוך שנמשך לאורך דורות, ושאפשר לראות בו ניסיון להכשיר ציבור זה להזדהות עם השלטון הקולוניאלי ולשמש מעוז לאומי־צרפתי במקום מושבם.

מאמציו של כי״ח נתקלו בקשיים משני עברי המתרס: מצד השלטון הקולוניאלי הצרפתי ומצד החברה היהודית. הקושי מצד השלטונות נבע מכך שלא היה להם עניין להעניק ליהודים־הילידים סטטוס אירופי ואזרחות צרפתית. השלטונות הצרפתיים בתוניסיה חרגו מעט ממדיניות ההגבלה ואיפשרו ליהודים בעלי השכלה גבוהה להשלים את תהליך ״צירפותם" ולקבל אזרחות צרפתית. ברם, חריגה זו – שנגעה רק לעילית היהודית – לא הופעלה במרוקו. כאן נחסמה דרכם של יהודים שנשאו סטטוס "ילידי״ לקבלת אזרחות צרפתית, תהא אשר תהא מידת הזדהותם התרבותית והפוליטית עם השלטון. היהודים המקומיים נשארו, כמעט כולם, נתיניו של הסולטן.

המאמצים ״לצרפת" את יהודי תוניסיה ומרוקו נתקלו בקושי גם מצד החברה היהודית, שכן בד בבד, ובאופן חלקי אף בתגובה למאמצים הללו, פרץ הקונפליקט בין המנסים לקרב את -ציבור היהודי לצרפת לבין התומכים בקיומו הנפרד ובטיפוח תנועתו הלאומית שהתגבשה בציונות. הקונפליקט ניכר גם בין הכתלים של מוסדות החינוך בחסות כי״ח ואפילו בקרב ס־רות מנהליהם ומוריהם. ועוד, אגודות הבוגרים של הארגון היו עד מהרה לזירת ־ממודדות בין מגמות ציוניות לבין מגמות רפורמיסטיות־מערביות קלאסיות.

אומנם, בשנת 1870 הם העניקו ליהודי אלג׳יריה אזרחות צרפתית, אך מנקודת מבטם היתה זו טעות שלא התכוונו לחזור עליה במקום אחר.

מלחמת העולם השנייה הנחיתה מהלומה קשה ביותר על ראשי הרפורמיסטים המערביים וחיזקה את הנטייה לציונות בקרב העילית הרפורמיסטית. אם נרצה, כאן נולד המפגש בין פרופי הירשברג לז׳יל ברונשוויג, מי ששימש סגן נשיא כי״ח העולמי וראש הפלג הפטריוטי־הצרפתי ביהדות מרוקו ערב קבלת העצמאות. ברונשוויג היה מיוזמי ההיענות לדרישה להגביר את לימודי היהדות במוסדות הארגון, דרישה שהיתה בולטת בעוצמתה דווקא בשורות בוגרי הארגון ותנועת הנוער ״שארל נטר״ שהם הקימו.

יהיו מגמות ההתקרבות בין רפורמיסטים פרו־צרפתים לבין ציונים אשר יהיו, אף אחת מהעיליות היהודיות הללו לא ויתרה על לוז האידיאולוגיה שלה ולא על היומרה להנהיג לפי תפיסתה את אוכלוסיית היהודים המקומית. כמו בקרב הציונים, גם בקרב נאמני כי״ח, בעלי האוריינטציה הפרו־צרפתית, היתה קזבלנקה מרכז פעילותם וצומת עצביהם באותה עת. כפי שקראנו אצל דיבון, ניצב בעיר בית המדרש למורים של כי״ח־מרוקו(Ecole Normale Hebraique), ומלבדו פעלו בה ששה בתי־ספר, שלא לדבר על מוסדות חינוך נוספים שהיו קשורים לארגון. עם צוות המורים, המנהלים והפעילים של כי״ח בעיר נמנו כמה מאות אנשים שהרביצו תורה בשמונת אלפים תלמידים בקירוב. מלבד פעילות חינוכית ממוסדת זו פעלה בעיר תנועת־הנוער הגדולה, שהקימו בוגרי כי״ח ושנקראה על שמו של אחד ממייסדי הארגון, שארל נטר. על אף התמיכה שמצאו הציונים בקרב חברי הארגון, הרי שהם נמנעו מלראות בה תנועת נוער חלוצית. יתרה מזו, גם ביחסים שנרקמו בין ראש הארגון במרוקו, ז׳יל ברונשוויג, לאישים ישראלים אין לראות מודל קבוע ליחסים בין פעילי הארגון לבין התנועה הציונית.

אגב, רעייתו של ברונשוויג, גלאדיס, ממשפחת טולידנו המרוקנית, גילתה נטיות ציוניות עוד לפני נישואיה. הזוג ביקר בישראל זמן קצר לאחר מלחמת העצמאות ולא הסתיר את התרגשותו מהתחייה הלאומית־ היהודית. בביקורם התוודעו גם לפרופ' הירשברג, וזה היה אפוא הרקע לקשרים שנטוו בינם לבין ההיסטוריון הציוני, הדתי־הלאומי.

יהודי קזבלנקה : עיונים במודרניזציה של הנהגה יהודית בתפוצה קולוניאלית-ירון צור . הגר הלל זרמים רפורמיסטיים־מערביים

עמוד 40