ארכיון חודשי: ינואר 2021


Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc

le-mossad

 

Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Shlomo Yehzquieli

J'ai ete nomme premier commandant de la Misgueret au Maroc au mois d'octobre 1955. Auparavant, j'avais suivi avec d'autres candidats a une mission en Afrique du Nord, un cours preparatoire. Nous y avons appris le francais et suivi un entrainement dans le maniement des armes et les methodes de filature. Au mois d'aout les equipes pour les differents pays ont ete formees.

En septembre, j'ai quitte Israel en route pour le Maroc en meme temps que Moche Kadoch.

J'ai trouve le pays tres ressemblant au notre par ses paysages, son clirnat et sa population.

Peu de temps apres, sont arrives Itsik Beer, ancien de la Hagana et officier de sabotage a Jerusalem pendant la guerre d'independance; Hagai Lev, un ancien de l'lrgoun Tzvai Leumi; Yona Zabin, entraineur en arts martiaux a Tsahal; Carmela Zabin, radio, ancienne du kibboutz Guezer assiege pendant la guerre d'independance; Shlomo Almog et Hasdai Doron.

 

Moche Kadoch

Moshe Kadoch fut envoye a Marrakech, Shlomo Almog a Oujda, et Hasdai Doron a Tanger et au Maroc espagnol, avec deux jeunes emissaires qui devaient etre repatries peu de temps apres leur arrivee.

Nous ne savions pas grand chose sur ce qui nous attendait.

Nous savions que nous etions les emissaires de l'Etat d'Israel et non de l'Agence Juive, mais que nous agirons sous son couvert. La consigne etait de coordonner notre action avec celle des emissaires de l'Agence Juive – sans pour autant dependre d'eux.

Il convient de rappeler qu'a l'epoque, l'Agence Juive oeuvrait encore ouvertement au Maroc ou elle etait representee par un grand nombre d’emissaires. Les Francais et les Espagnols dominaient encore le pays, meme s'il etait clair qu'a plus ou moins long terme, le Maroc recouvrerait son independance. Notre mission au Maroc etait differente de celle des emissaires israeliens dans le passe. Notre mission etait de mettre sur pied, le plus rapidement possible, des groupes d'auto defense pour la population juive marocaine. II nous fallait nous adapter rapidement a la situation sur le terrain, etablir des liens et commencer a agir. Au depart, nous avons cru qu'il serait possible de profiter de l'aide des emissaires de l'Agence Juive pour etablir les premiers liens avec les juifs locaux, mais il devait vite s'averer que e'etait une erreur. Non seulement nous n'avons recu aucune aide d'eux, mais ils nous consideraient comme des indesirables, nous manifestant une certaine opposition – l'opposition instinctive de tout corps a tout ce qui est nouveau.

 

La realite etait donc differente de celle que nous avions imaginee avant notre arrivee au Maroc. Nous avons donc ete contraints d'avancer et de "nager" de maniere independante. Nous avons commence a etablir des liens directs avec les juifs locaux, ce qui devait exiger du temps et une accumulation d'experience. Avec le temps, une cooperation s'est etablie avec un petit nombre d’emissaires israeliens de l'Agence Juive, en general des representants du Departement de la Jeunesse et du Hehaloutz, qui avaient compris plus tot l'utilite de notre mission.

 

II convient de souligner en particulier l'aide d'Abraham Cohen du kibboutz Houlda. Le soutien des emissaires religieux fut egalement tres important; comme le judaisme marocain est traditionaliste, leurs relations avec lui etaient plus naturelles. II convient de souligner que les juifs du Maroc ne voyaient pas d'un bon oeil les querelles entre les mouvements sionistes. Au bout de six mois, le Maroc acceda a l'independance et les emissaires de l'Agence Juive furent contraints de cesser leur activite et de quitter le pays.

 

Nous avons designe les premiers candidats aux stages de preparation et les premiers commandants locaux ont ete choisis parmi les meilleurs stagiaires. Deux mois apres mon arrivee, nous etions deja sept emissaires du Mossad. J'avais decide que trois d'entre eux seraient postes dans les villes de province, et les autres a Casablanca. Il etait urgent de leur trouver des couvertures adequates (identite et emploi). Au debut, nous n'avons pas trouve les methodes appropriees, et nos hommes attiraient trop l'attention ce qui mettait en peril leur mission. Inutile d'ajouter que le manque de couverture adequate devait entrainer apres lui la condamnation a l'inaction et au manque de discipline. Nous n'avons eu d'autre alternative que de renvoyer en Israel deux emissaires avec leurs families, ce qui devait contribuer a ameliorer la situation.

De meme nos relations avec les forces d'occupation francaises n'allaient pas pour le mieux, les services de securite franqais nous mettaient des batons dans les roues – dans la crainte de faction subversive de facteurs etrangers en ces heures d'ebullition politique.

Nous avons naturellement cherche a rapprocher la jeunesse locale de nos idees. Au depart nous avions craint que le contact avec les juifs – et une crainte au bavardage – ne donnent une publicity inopportune a notre action, mais nous nous sommes rapidement rendu compte que notre action n'etait pas le sujet de discussions publiques et que les juifs contactes savaient se taire et garder le secret. Cette description vise a expliquer pourquoi le resultat de notre travail etait limite au depart et le nombre de recrues etait de quelques dizaines seulement. En verite, il n'y avait a l'epoque aucune intention de former un mouvement de masse, et notre mission se limitait a la formation de cellules d'auto defense dans la clandestinite et au choix des commandants parmi ces recrues.

 

En novembre 1955, nous avons cree les premieres cellules de Gonen a Casablanca. Deux des cellules furent recrutees parmi les ex-membres des mouvements de jeunesse sionistes, et une troisieme par des instituteurs, des employes de bureau, et des membres dissociations sportives. Les membres des mouvements de jeunesse constituaient une unite en soi. Leur mission principale etait le recrutement et etaient toujours prets a l'Auto Defense en cas d'urgence.

Un des premiers commandants de cellules de Gonen recrute fut Meir Knafo dont le sumom de clandestinite etait "Ramon".

Meir ne en 1935 avait termine l'ecole de 1'Alliance a Casablanca et etait depuis 1948, membre du mouvement de jeunesse Habonim. A l'epoque, il dirigeait un hotel a Casablanca. Cet hotel, appartenant a un juif, avait cinquante chambres, logeant en permanence des officiers de police, des collaborateurs avec les autorites franpaises, et des membres des mouvements nationalistes. Apres l'accession du Maroc a l'independance, en mars 1956, devaient y arriver des dizaines d'officiers de la nouvelle police marocaine, mutes de province a Casablanca.

Cette conjoncture en faisait un objectif de renseignement tres interessant pour la Misgueret, d'ou l'importance du recrutement de Meir Knafo; en plus de son importance pour le renseignement, l'etablissement pouvait servir de cache d'armes. La presence permanente d'officiers de police en faisait un sanctuaire au-dessus de tout soupcon.

 

Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc

Page 112

La famille Benhamou Massod –Debdou

debdou-1-090

La famille Massod

La famille Massod a marque de son empreinte quelques documents et actes notaries propres a la communaute : «Oulad Massod yadin L’aryouats». Ils sont probablement cousins avec un certain Chlomo Ben L’aryous mentionne dans 1’Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhameha, vol. 1, p. 137).

1 –

Rabbi Avraham Benhamou (surnomme Massod)

Cette personne imposante et vaiilante etait tres accueillante, et il eut l’honneur et le privilege d’heberger le venere Rabbi Yaakov Abouhatsira Z.TS.L. Ses enfants sont:

Massod       2

Mrima         –

Aouicha      –

Louiha        –

-2-

Rabbi Massod Benhamou Massod

Cet homme franc et sincere avait le coeur sur la main. Scs enfants se nommerent:

Avraham    3

Aharon       4

Esther         –

Saouda       –

Aouicha      ־

Rabbi Massod Benhamou Massod

Ce chef de la famille fut unanimement loue et respecte. Le nom de son fils est:

Moche         11

– 11 –

Rabbi Moche Benhamou Massod

Cet Homme fut poli et aime des hommes et de D-ieu. Ses enfants sont:

Aharon       12

M'siad         13

Yaakov       14

Yossef        15

Louiha        –

Rabbi Aharon Benhamou Massod

Cette personne fut droite et integre. Aucun effort ne lui fut trop penible. II fut d’un grand altruisme. Ses enfants s’appellent:

Yaakov       16

Stira  –

Saouda       •־

Louiha        –

Mrima         –

– 13-

Rabbi M’siad Benhamou Massod

Ce vieillard venAerable et compatissant montrait beaucoup d’egards envers les Sages. Ses enfants furent:

Moche         17

Chlomo       18

Marie –

Louiha        –

Nonna (Ninette)

Rabbi Yaakov Benhamou Massod

Cc rabbin fut un personnage diligent, qui adora la Torah et s'en fit le champion. Ses enfants se prenomment:

Aharon       19

Moche         20

Saouda       –

Nouna         –

Zhari –

Fanny         –

Aouicha

Mrima..

Maha….

Stira 

Rahel….

-15-

Rabbi Yossef Benhamou Massod

Cet hommc eut un esprit noble. II fut pieux et genereux. Le nom de ses enfants est:

Moche         21

Aharon       22

Chimon       23

Makhlouf.   24

Maimon      25

– 16 –

Rabbi Yaakov Benhamou Massod

Cette personne fut assassinee. II n’a pas laisse de progeniture.

– 30 –

Rabbi Massod Benhamou Massod (surnomme M’siad)

Cer homme fut un chef de famille influent, qui s’attela avec diligence aux bonnes oeuvres. Ses enfants furent:

Chmoucl     31

Eliahou       32

Stira  –

Louiha        –

– 31 –

Rabbi Chmouel Benhamou Massod

Ce rabbin incarna le parfait veteran. Ses vertus eblouissantes et sa prodigalite proverbiale ont rendu son souvenir imperissable. Ses enfants se nomment:

Massod       33

Rahamim    34

Moche         35

Louiha Saouda Maha.., Nouna, Stira…. Mrima,

Rabbi Eliahou Benhamou Massod

Cette personne fut noble et n'a jamais neglige les necessiteux. Ses enfants furent:

Massod       36

Moche         37

David                    38

Simha         –

Mrima         ־

Rabbi Chlomo Benhamou Massod

Cet hormme plein d’enthousiasme et religieux, fut un grand philanthrope. Ses enfants se prenomment:

Chimon       41

Eliahou       42

Rahamim    43

Chmouel     44

Aouicha      –

Saouda       –

Louiha        –

-41 –

Rabbi Chimon Benhamou Massod

Cette personne fut un notable de la communaute juive de El Aioun, et un membre fidele de la Hevra Kadicha. Ses enfants sont encore vivants.

Rabbi Yossef Benhamou Massod

Cet homme allia a ses nobles origines une devotion et un altruisme sans egaux. Le nom de ses enfants est:

Aharon (Hnino)    51

Chlomo       52

Massod       53

Stira  –

־־ 51״

Rabbi Aharon Benhamou Massod

Ce rabbin fut tres scrupuleux. Pieux et austere, il eut toujours la conscience nette et tranquille. Le nom de ses enfants fut:

Chlomo       54

Yossef        55

Saadia         56

Myriam       –

Saida ־

Zhari –

Rabbi Chlomo Benhamou Massod

Ce rabbin prompt et enjoue observa les mitsvot avec zele. II pourvut largement aux besoins des pauvres. Le nom de ses enfants fut:

Itshac          57

Rahamim    58

Avraham    59

Acher          60

Moche         61

Yossef        62

Saouda       –

Myriam       –

-53-

Rabbi Massod Benhamou Massod

Ce fut un etre sobre et modeste ne pouvant que plaire aux hommes et a D-ieu. Le nom de ses enfants fut:

Yossef        63

Rahamim    64

Chmouel     65

Autrcs ancetres de la famille : lcs freres Rabbi Itshac et David surnommes Massod.

-70-

Rabbi Itshac Benhamou Massod

Cc fut un etre extraordinairement lucide et non moins sensible aux conditions sociales des pauvres. Le nom de ses enfants fut:

Eliahou       72

Avraham    73

Saida ־

Mrima         –

Aouicha      –

71״

Rabbi David Benhamou Massod

Cette personne s’en tint strictement a la Torah et a la priere. Etudiant sagace, il etait bienveillant et se merita sa bonne renommee. Le nom de ses filles fut:

Jeanne         ־

Aouicha      –

Louiha        –

Autrcs ancetres de la famille : lcs freres Rabbi Itshac et David surnommes Massod.

-70-

Rabbi Itshac Benhamou Massod

Cc fut un etre extraordinairement lucide et non moins sensible aux conditions sociales des pauvres. Le nom de ses enfants fut:

Eliahou       72

Avraham    73

Saida ־

Mrima         –

Aouicha      –

71״

Rabbi David Benhamou Massod

Cette personne s’en tint strictement a la Torah et a la priere. Etudiant sagace, il etait bienveillant et se merita sa bonne renommee. Le nom de ses filles fut:

Jeanne         ־

Aouicha      –

Louiha        –

Rabbi Eliahou Benhamou Massod

Ce  rabbin mena de front deux activites complemcntaires : l'etude de la Torah et la bienfaisance. Ce fut un etre fidele, ardent et passionne. Le nom de ses filles est:

Maha –

Aouicha      –

Saouda       –

Mrima         –

׳73״

Rabbi Avraham Benhamou Massod

Cet homme noble et pur na pas laisse dc progeniture.

-80-

Rabbi Massod Benhamou Massod (ben Zrioul)

Ennemi du peche et amant de la Torah, ce rabbin n’a cesse de proner le bien. Son fils s’appelle :

Itshac          81

-81 –

Rabbi Itshac Benhamou Massod

Cet homme prona les vertus de  l'integrite et de la simplicite. Ses enfants s’appellent:

Massod (fils         de Aouicha)          82

David          83

Fortune       –

Elise  ־

Marinette    –

Esther (fille de Aouicha)          –

La famille Benhamou Massod –Debdou

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו

פרשת קרח רפי בן דוד

יעיש היה יהודי טוב. מעט עם־הארץ, אבל היה לו זקן מרשים כל-כך שאנשים היו נגשים אליו כדי לנשק את ידו. כשנאלץ לסגור את חנותו, חיפש דרך להרויח את לחמו. אמרה לו אשתו:

"יעיש למה לא תהיה דרשן? השבת היה דרשן בבית הכנסת שקבל נדרים רבים…" ״אבל איני יודע לדרוש.״ ״לך אל יצחק הדרשן שילמד אותך לדרוש." הלך ליצחק הדרשן שלימד אותו דרשה על פרשת קרח.

יעיש החל להסתובב בין הכפרים ודורש את הדרשה היחידה שידע לדרוש. תשאלו איך עשה? הנה:

כאשר הגיע זמן הדרשה, הגבאי שידע כי נמצא איתם "דרשן ידוע ומפורסם,״ היה מזמין אותו לדרוש לפני הציבור. אז יעיש היה עולה לאטו אל התיבה, מכעכע בגרונו ומכריז בקול בוטח:

״מוריי ורבותיי, קהל קדוש! בפרשתנו, פרשת בהעלותך (למשל) מדובר על.״״ ואז היה מוציא באופן מופגן את תיבת טבק ההרחה שלו, מנסה לפתוח אותה וכאילו בלי משים מפיל אותה ארצה. אז היה מתכופף מחזיר אותה לכיסו בלי שאיש ירגיש, מתרומם בחזרה ושואל בקול רם:

״לאן נעלמה התיבה הארורה הזאת? כאילו בלעה אותה האדמה כפי שבלעה את קרח ועדתו!״

ואז היה מצהיר בקול חגיגי:

"קהל קדוש, אם כבר דברנו על קרח, אנצל את ההזדמנות ואדבר אתכם על מעשה קרח ועדתו…"

 

אתפלל עליך ערבית

מִרְדוֹךְ ה׳חֵמָּר׳ מעולם לא היה מבאי בית הכנסת. מדי פעם, אמרה לו אשתו:

״מה? אתה לא יהודי? תעשה כמו כולם, לך לבית הכנסת…״

ופעם, כדי לרצות אותה, השכים בבוקר והלך להתפלל שחרית. כשחזר מבית הכנסת, אחד משלושת החמורים שלו היה מוטל מת באורווה. אחרי תפילת מנחה, ראה שחמור נוסף מת.

״גמרתי עם בית הכנסת!״ אמר בזעף אל אשתו.

לימים, כאשר הוביל סחורה עם החמור היחיד שנותר לו, הגיע למעלה תלול והחמור סרב לטפס. לא הועילו לא הדחיפות ולא המכות, החמור לא זז. כאשר ראה מרדוך שכלו כול הקיצין, צעק לעבר חמורו:

"אני מזהיר אותך! אם לא תטפס אתפלל עליך ערבית…"

 

רסידיביסט רבי מאיר עמר

יִסָּאן לא ראה את בית הכנסת מאז הבר מצווה שלו. הוא אדם פשוט המשתכר בקושי כדי מחייתו. אשתו לוחצת עליו:

"איזה מין יהודי אתה? למה כולם הולכים לבית הכנסת ואתה לא?״ כאשר ראתה שהלחץ שלה לא מועיל, אמרה לו: "לך לבית הכנסת לכול הפחות בשבת!״

לבסוף נעתר לה יסאן והלך לבית הכנסת. באותה שבת, קראו בפרשת ׳וישב׳. בזמן קריאת התורה ביקש מהאיש שישב לידו שיסביר לו מה קוראים.

אמר לו:

״מדברים על יוסף הצדיק.״ "ומה אומרים על יוסף הצדיק?״ ״אחיו מכרו אותו ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.״ חזר יסאן לביתו ופרץ בבכי תמרורים. ״יסאן אהובי,״ אמרה אשתו, "למה אתה בוכה?״

״את יודעת מה קרה? מסכן יוסף הצדיק! אחיו מכרו אותו למצרים ושם הכניסו אותו לבית סוהר! את רואה למה לא רציתי ללכת לבית הכנסת?״ אמרה לו אשתו:

״לך גם בשבת הבאה ותתעניין מה מצבו…״

בשבת הבאה, בשעת קריאת התורה שאל שוב על מה קוראים בספר התורה. ענו לו שיוסף יצא מבית הסוהר והיה למלך מצרים. לשמחת יסאן לא היה גבול. הוא חזר לביתו ובישר לאשתו:

״טוב שאמרת לי ללכת שוב לבית הכנסת! יוסף השתחרר מהכלא ועכשיו הוא מלך מצרים!״

שנה עברה בלי שיסאן ילך שוב לבית הכנסת. לחצי אשתו גברו והוא שוב נעתר לבקר בבית הכנסת בשבת. ובמקרה, זאת הייתה שוב שבת פרשת ׳וישב׳. שוב שאל יסאן את שכנו על מה מדברת הפרשה, וזה ענה לו שאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים ופוטיפר הכניס אותו לבית הסוהר.

״מה זה?״ קרא יסאן, ״שוב נמכר ושוב נשלח לבית הסוהר? למה בכלל הלך לאחיו? מה הוא לא למד לקח?״

 

הכול תלוי בַּשְׂכִינָה – חמין הרב מנחם הכהן, מפי הרב יוסף עזרן

נקדים ונאמר שבמוסף של שבת במרוקו, יש שני מנהגים: יש אלה שקוראים ׳למשה ציוית׳ ויש שקוראים ׳תכנת שבת׳.

החזן של בית כנסת מסוים בקזבלנקה גר בדיוק מעל בית הכנסת. אחרי קריאת התורה נהג לעלות לביתו כדי לבדוק את מצב השכינה. אם היא נראתה עסיסית ואפויה היטב, כמעט ללא נוזלים, היה אומר בשעת החזרה של המוסף את הקטע ׳תכנת שבת, רצית קרבנותיה׳.

אם השכינה הייתה חיוורת ומימית היה חוזר לתיבה ומטיל את האחריות על משה רבנו באומרו את הקטע ׳למשה צוית על הר סיני'…

 

חְמִידוֹ יִקְרָא אמיל זריהן

מוסטפא שמע שבבית הכנסת מוכרים מצוות. ״למה שלא נעשה מזה עסק?״ שאל את יהודה חברו. "יא מוסטפא על מה אתה חושב?" ״אתה מכיר את האולם שירשתי מאבי?״

"כן.״

״נקים שם בית כנסת, נמכור מצוות ונתחלק ברווחים.״״ אמרו ועשו, אלא מה? המכירות לא כל-כך הלכו. מוסטפא היה מיואש, אבל יהודה אמר לו: "מחר חג, אולי נצליח יותר.״

בשעת מכירת המצוות עמד יהודה על התיבה ומכר מצווה אחר מצווה. מוסטפא עקב אחרי המכירות מאחד החדרים. כשביקשו למכור את ההפטרה הכריז יהודה: "מפטיר! מפטיר!״

אמר מישהו, עשרה ריאל! הוסיף אחר, חמישה עשר ריאל! אחר העלה לעשרים ריאל. ״הפטרה בעשרים ריאל״! הצהיר יהודה, ״מי מוסיף? עשרים ריאל, עשרים ריאל פעם ראשונה…״

״מה עשרים ריאל״? הזדעק מוסטפא, ״הפטרה של חג רק בעשרים ריאל? אם כך אני אקנה אותה בשביל בני חמידו…"

מָא קָאי יִמְסִי לְחְמָר גִ׳יר בְּתְקִּיל

אין החמור צועד אלא כשמשאו כבד

אל תנסה להקל כשצריך להקשות

 

שנתן את המצוה

הקללות של פרשת ׳כי תבוא', נמצאות בעליית ׳חמישי'

 גבאי בית הכנסת הצהיר בחגיגיות: ״יעלה סלאם בן שבת לכבוד התורה, חמישי, בכבוד…" ממקומו, ענה לו סלאם:

"שנתן את המצוה לגבאי שלא קרא לי לתורה כול השנה…״

תא עם נענע-ספר הבדיחות והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 24

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו- עצמאות האישה בשיקולים כספיים

נשות-חיל-במרוקו

 

בתי־כנסת בבעלות נשים, מכירתם וגעיית הזמת להורשת השררה

בתי־כנסת רבים במרוקו היו בבעלות פרטית של משפחות, עברו מדור לדור והיו מקור הכנסה.

אישה ששיעבדה את חלקה בבית־כנסת

הרב יהודה אבן עטר מפאס דן בבית־כנסת, שיהודים מספר היו שותפים בו וכן אלמנת

ישועה הרוס ובעלה. גוי רצה לסגור את בית־הכנסת בשל חוג, שבעלי בית־הכנסת היו חייבים לו. כדי למנוע זאת ולבל יחולל ספר התורה שיעבדה האישה את חלקה בבית־הכנסת(אבן עטר, תשמ״ט, סימן עז).

במאה ה־18 זכתה אלמנה במחצית בית־כנסת שהניח בעלה (בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, חלק א, סימן כד).

אישה שבנתה בית כנסת

בשאלה ממראכש משנת תקפ״ה (1825) מסופר על ״אלמנה שהניח לה בעלה חלק בבית־כנסת, וגזר המלך על יושבי העיר שהיו דרים מתחלה עם הגוים שיעשו אלמלאח שידורו בו היהודים לבדם. ומכלל הגזירה ההוא אמר המלך, שכל מי שיש לו שום קרקע שישומו אותו השמאים ויטיל שומתו מהמלך. וכן היה ומכללם האלמנה שנתנו לה שומת המלך שבבית־הכנסת ועמדה האשה וקנתה מקום ובנתה בו בית־כנסת״ (בירדוגו תר״ע, חלק א, אהע״ז, סימן לד).

הרב רפאל בירדוגו כתב על ״מעשה באלמנה שמכרה בית־כנסת״(בירדוגו, תרנ״א, חלק

סימן רפו). ומעשה נוסף: ״אשתו של שמעיה סונבאל היא ובעלה מכרו החצר ובית־הכנסת שירשו מבית אביהם בעיר אצווירה״(מוגדור; אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק סימן מו).

יהודי מראכש הועברו למלאח כבר בימי הסולטאן הסעדי השני עבדאללה, ששלט בשנים 1574-1557

 

שררה בבית־הכנסת

ה״שררה״, שתבעו אלמנות, הייתה נושא, שחכמים עסקו בו. ה״שררה״ היא הזכות העוברת בירושה לתפקידים בקהילה, המבוססת על הפסוק ״למען יאריך ימים על־ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דברים יז:כ). בדומה למלוכה, העוברת בירושה, כך גם תפקידים אחרים. לדוגמה: לאדם הייתה שררה על בית־המטבחים, ואלמנתו רצתה ליטול את חלקה בהכנסות, כנהוג בפאס. הרב שאול ישועה אביטבול מצפרו פסק, כי זכות זו אינה שמורה לה, אך ״בהנאת בית־כנסת שתקנו הקדמונים האלמנה תטול מפני כבוד בעלה, היינו מחמת שיש לה אחיזה בגוף הקרקע״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן מב; עובדיה, תרצ״ד, קו ע״ב). אולם גם חזקה זו מוגבלת. על פי אותו חכם: ״אין לה שררת בית־הכנסת כי אם שכירות מקום״, כלומר: ההכנסות מהשכרת המקומות(אביטבול, תרצ״ה, חלק א, סימן ח).

 

בעקבות מכירת רביע בית־כנסת ״עם שררתו לעולם״ על־ידי אלמנה פסק הרב יוסף בן עיוש אלמאליח בשנת תקס״ז(1807), שיש לאישה זכות שררה על בית־הכנסת רק בעוד בעלה חי מפני כבודו. אך אם בעלה נפטר והיא נישאת לאחר, או אם נפטרה האישה אין לה זכות להורשת השררה. רק הבן יורש את השררה, כמו שניתן ללמוד מן הכהונה ומהמלכות מהפסוקים ״והכהן המשיח תחתיו מבניו״(ויקרא הטו) וכן ״ואשר ימלא את־ידו לכהן תרות אביו״(ויקרא טז:לב). כלומר אם הבן ראוי הוא קודם לכל אדם (אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן ס. ויכוח בין בן לאלמנה על ירושת השררה על בית־הכנסת: בן מלכא, תרצ״ב-תרצ״ה, סימן מב).

בשנת תרח״ץ (1938) ניתן פסק דין על־ידי הרב שלמה הכהן אצבאן בנושא זה. בעל שררה על בית־כנסת נפטר והניח רק בנות. החכם פסק, כי הן זוכות בשררה אם הייתה אדוקה על הקרקע (כלומר כל הקרקע שייכת לה) כשאר ירושות, ושוכרות להן שליח ציבור. אם כל קרקע בית־הכנסת שייכת להן, יכולות הבנות לשכור לעצמן שליח ציבור (אצבאן, תשמ״ה, חו״מ, סימן י).

 

אישה שחייתה אפוטרופוס על רכוש הבעל

אישה מונתה על־ידי בעלה לשמש אפוטרופוס על רכושו, שכלל בניין ובו בית־כנסת על־שם בעלה. הבת קיבלה את חלקה, המגיע לה מעזבון אביה, הן מן הבית והן מהכנסות בית־הכנסת, אך היא ביקשה מאמה שתעביר אליה חלק מן ההכנסות מדמי השכירות מאז שנפטר אביה. הרב שמעון דיין, שנשאל בנדון, הצדיק את הבת והאם חויבה לתת לה את חלקה בהכנסות מאז נישואי הבת(דיין, תשל״ז, סימן כג).

 

עצמאות האישה בשיקולים כספיים

אישה שהתנגדה שבעלה יתן מכספו לצדקה

הרב ישועה בן חמו פנה בשאלה זו אל הרב יהודה אבן עטר בפאס (1733-1655): יהודי מתיטואן בשם דוד בן שטרית ציוה לפני פטירתו באמצעות סופר על חלוקת כספו. סכומים מסוימים הקציב לקופת ביקור חולים, לעניי העיר ולשני חכמים. לאחר פטירתו ״אלמנתו צווחת ככרוכיא שלא תתן ממחציתם כלום, והנכסים בעוונות הרבים מועטים, ואם יותן הכל ממחצית, יתומתו תשאר היא עירום ועריה״. החכם שלל את זכותה למנוע מהבעל לתת על פי רצונו ״ואין לה אלא החצי המצוי״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק א, סימן קעד).

 

אישה שלא הסכימה לפעולה כספית של בעלה

בשנת קני״ת (1800) התרחש המעשה הבא: הרב ש״י אביטבול נכנס לביתו של החולה, אברהם דוד שלוש, שאמר, שהוא מקדיש סכום מסוים מנכסיו לעניי פאס. אחד הנוכחים אמר, שלא יוכל לעשות דבר ללא הסכמת אישתו וקרא לה, אך זו לא רצתה להסכים לכך. ״אז חרה אפו ואמר לה אם תרצה להסכים מוטב, ואם לאו בה שעתא יגרשנה ויפרע לה כתובתה ויעשה מה שלבו חפץ בנכסיו. והרבה הפצרנו בו עד בוש שלא לעשות דבר זה כדי שלא תטרף דעתו עליו ולא אבה שמוע עד שנתרצית אשתו, וסלקה עצמה מנכסיו שלא תיטול כי אם שיעור כתובתה והשאר ליורשים״(אביטבול, תרצ״ד, חלק ב, סימן נד).

אך אם הבעל רוצה למכור את הנדוניה יש צורך בהסכמת אישתו. לדוגמה: לקראת עלייתו לארץ־ישראל מכר הבעל את כל רכושו, כולל הקרקע שהכניסה אישתו בנדונייתה,  אולם חזר בו מרעיון העלייה. האישה טענה, שלא הסכימה למכירת הקרקע והרב מימון בירדוגו פסק, שהמכירה בטלה(בירדוגו, תש״א, אהע״ז, סימן עב).

 

אישה שסירבה לאשר׳ שחלקה ברכוש בעלה יוקדש לתלמוד תורה

הרב פתחיה בירדוגו דן בוויכוח בין אישה לבעלה, שהקדיש ספרים לתלמוד תורה. תחילה שתקה האישה אך לאחר מכן ערערה ודרשה, ״כי לא יוקדש חלקה שהוא המחצית״. החכם שדן בסכסוך הצדיק אותה, שכן על פי תקנת טולידו וקסטיליה ״נהגו לתת לאלמנה חצי הנכסים חלק כחלק בכל הנכסים״(בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן סב).

 

תביעות של נשים על רכוש

בתשובותיו של חכם זה נדונה אשת דניאל שומר, שערערעה על מרדכי אחיה ועל חסאן בוטבול, שהחזיקו בקרקע שלה, שבאה לה מכוח אמה ועדיין מצויה ברשותה. ומקרה אחר: יתומה מאמה, שאביה השיאה, תבעה את חלקה בקרקע שזכותה לרשת מאמה.

 

אישה שרצתת לקחת לעצמת מסחורח שמכר בעלה לשם פרעון כתובתה

אותו חכם דן באישה, שבעלה הרחיק נדוד זה כמה שנים ולא נודע מקומו. אישתו תבעה את כתובתה וכן רצתה לקחת מהרכוש שמכר בעלה או משכן בהיותו עמה.

במקור אחר דן החכם באישה, שערערה על מכירה משותפת שלה ושל בעלה. האישה טענה שהסכימה למכירה רק כדי לעשות נחת לבעלה מפני שלום בית. כאשר רצה הבעל למכור את המתנות, שקיבלה ממנו בעת ארוסיו, הביעה האישה התנגדות, משום שלדבריה נשאה לו בשל מתנות אלה, שהיו כנראה בעלות ערך רב.

הרב רפאל בירדוגו דן במעשה הבא: ״בהיותו בריא נתחייב ראובן לבניו חיובים גדולים ועוד נתחייב לנשיו כל אחת חוב קצוב ואחר כך נפטר לבית עולמו וערערו נשיו על החיובים הנזכרים״(בירדוגו, תרנ״א, חלק ב, סימן קסג).

 

אישה שלא גילתה פרטים על נכסי בעלה

חכם מרבאט נשאל במחצית הראשונה של המאה ה־19 על מי שהתמנה לשמש אפוטרופוס על פי המלך ועל פי בית־הדין על נכסי הנפטר הן על חלק היורשים והן על חלק האלמנה, שיש לה על פי התקנה מחצית מהנכסים, אך אשת הנפטר לא רצתה לגלות לו שום דבר מנכסי הנפטר(בירדוגו, תשכ״ט, חו״מ, סימן רכח).

אליעזר בשן-נשות חיל יהודיות במרוקו– עצמאות האישה בשיקולים כספיים

עמוד 82

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

יהדות-מרוקו-עברה-ותרבותה

הפסיקה והמנהגים

הפסיקה של חכמי מרוקו המגורשים היתה מבוססת על שלושת עמודי ההוראה: הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש. ר אשר בן יחיאל, חכם מאשכנז, תלמידו של ר׳ מאיר בן ברון מרוטנבורג, עבר לספרד בתחילת המאה ה־14 ומונה לראש ישיבת טולידו. הוא נחשב לאחרון הפוסקים בספרד. גם חכמי הדור השני בפאס, שבזמנם כבר התקבל השלחן ערוך בתור פוסק, עדיין ציטטו את הרא"ש: "אל המקום אשר יפנה הרא״ש ז"ל אחריו אנו הולכים, כי כדאי הוא לסמוך עליו׳, רק אם הרא״ש חולק על שני קודמיו, דעתו נדחית (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כ, סא). עם זאת היו עדיין הלכות שבהן פסקו כמו הרא״ש, ביניהן: שכל עוד לא גבתה הגרושה את כתובתה, חייב הבעל במזונותיה; וכן הגרושה זכאית לבגדי חול ושבת נוסף על כתובתה(שם, סי׳, צח, צט); וכן, שמותר לדיין מומחה לדון לפי אומדנה, כלומר לפי שיקול דעתו(רפאל בירדוגו, ימי מנוחות׳, דף קיו).

 

ר׳ יוסף קארו היה סמכות בלתי מעורערת כפי שכתב יעב"ץ: "דבר כזה שנהגו הראשונים לפסוק כסברה אחת וכדברי פוסק אחד קודם שנתפשטו חיבורי מרן ז״ל עכשיו אין לנו אלא דברי מרן ז"ל (׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ ה). כלומר עד ר׳ יוסף קארו היו פוסקים שונים, אבל עתה יש לקבל את פסקיו של ר׳ יוסף קארו, שזכה גם לכינויי כבוד וחיבה. למשל, ר׳ שלמה הכהן כתב: "אנו בדידן בני מערבא דקבלו עליהם סברת מר״ן מלכא׳ ומכנהו ׳מר״ן הקדוש׳('לך שלמה׳, אהע״ז סי׳ ה, לה). ר׳ משה מרצייאנו מכנהו בין השאר בכינויים: ׳מרן מלכא בביתו הנאמן׳, ׳מרן הקדוש בשלחן הטהור׳(׳מורשת משה׳, סי׳ כד, מב, מד, נח, נט, סא, סה, עו).

ר׳ יהושע מאמאן, המרבה בכינויי כבוד כלפי ר׳ יוסף קארו, כמו מר"ן מלכא בשלחנו הטהור׳(׳עמק יהושע׳, ח״ה, או״ח, סי׳ כו), קבע את הכלל : 'קבלנו דעת מלכא ע״ה (עליו השלום) אפילו נגד אלף פוסקים, (שם, אהע״ז, סי׳ טז, וכך גם ר׳ משה עטייא, מעט מים׳, אריח, סי׳ כג). ר׳ יהושע ניסח את כללי הפסיקה לפי ר׳ יוסף קארו בחמישה סעיפים. סעיף ראשון: 'אם מר״ן מלכא כתב סברא ראשונה בסתם להקל, ושוב כתב ויש אומרים להחמיר, הלכה כסתם להקל, וטוב להחמיר היכא (במקום) דאפשר בהפסד מועט׳(שם, או״ח, סי׳ ג).

 

מנהגים נגד השלחן ערוך: היו מנהגים מנוגדים לפסק זה, כגון: לדברי ר׳ יוסף בן נאיים, ׳נוהג בחכמה׳, עמ, קמה: ׳הסומא עולה לספר תורה ולא בפסק מרן או"ח, סי׳ קלט: סומא אינו קורא לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב.׳

ר' שלמה הכהן התלבט בנושא זה בתשובתו בדבדו בשנת תרפ״ט (1929) והיה מודע לפסק של ר׳ יוסף קארו שסומא אינו קורא בתורה, לעומת חכמים אחרים הסוברים שמעלין אותו לתורה ויש מקומות שנוהגים כך. אבל הוא חשש מפני המחלוקת. מכל מקום, הוא כתב: 'אנן בתריה דמרן גרירא דאין יכול הסומא לעלות לספר תורה׳, בהמשך הוא ציטט חכמים שחולקים עליו, אבל הביע את חששו:

ואם כן אנו בדור הזה דיש חשש דירבו המחלוקות מסיבה הזאת איך נחזור ולשנות המנהג שנהנו הראשומם להעלותם ולצוות לפרנסי בית הכנסת שלא יעלו אותם… ולזה אין דעתי מסכים לשנות והנח להם לישראל על פי המנהג שנהגו הראשונים… בסומא בעצמו שהוא תלמיד חכם יחוש לעצמו שלא לעלות לספר תורה… אך אין בנו כוח לחזור ולשנות המנהג שנהגו הראשונים ז״ל לעלות לסומא עם הארץ. החכם הגיע למסקנה שבמקום שנוהגים כסברת מרן ינהגו כך, ובמקום ׳דנהוג כסברת המתירין לסומא לעלות מנהגם גם כן מנהג ואין לשנות מפנו המחלוקת׳. אבל ׳במקום שאין להם מנהג קבוע או עיר חדשה שעדין לא קבעו שום מנהג הא ודאי דאזלינן בתר מרן,. (בודאי הולכים לפי מרן).

 

החכם דוגל בנאמנות לפסק של ר׳ יוסף קארו, אבל אם מנהג המקום שנהוג במשך דורות שונה מהדין, הרי יש להמשיך בו, ובעיקר הוא חושש מפני המחלוקת (ילך שלמה׳, אריח, סי׳ ב).

ר׳ יוסף קארו התנגד גם למנהג הכפרות, 'מה שנוהגים לעשות כפרה בערב יום כיפור לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג׳ (או״ח, סי׳ תרה). בכל זאת היו נוהגים לשחוט לזכר תרנגול ולנקבה תרנגולת, בהשפעת האר״י. כפי שכתב ר׳ יהושע מאמאן: ,אחר שיסודתו בהררי קודש לדעת רבינו האר״, וסיעתא קדישא דעמיה והוא מנהג ותיקין׳. החכם ניסה למנוע המנהג ולא עלה בידו. בהמשך הוא כותב ש'האספסוף אשר בקרבו׳ אינם מקבלים את המרות, וחושבים שאם לא ישחטו 'לא תהיה להם כפרה חס ושלום׳ (׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ לט).

כללי הפוסקים מובאים על ידי ר׳ שלום משאש, ׳תבואות שמ״ש; חו״ם, סי׳ נא־נג.

מנהגי אבות ומנהגם של חכמים קדמונים היו גורמים חשובים בפסיקה. יעב״ץ כתב: ׳ואם הלכה רופפת לך אחר המנהג׳(׳מוצב״י׳, חייא, סי׳ נט). ר׳ מרדכי בירדוגו כתב: ׳מנהג אבותינו תורה׳(׳דברי מרדכי׳, סי׳ ז). לעתים היו מנהגים שעשויים היו לדחות את ההלכה, ומנהג שנהגו בו קדמונים והשתרש, קיבל גושפנקה הלכתית (יצחק אבן דנאן, 1836־1900, 'ליצחק ריחי, ח״ב, דף נב).

ר׳ משה מרצייאנו שנשאל על מקורם של מנהגים הנהוגים בעיר דבדו, חקר על מה הם מתבססים. בין השאר נשאל בהקשר של מנהג מקומי, 'על מה אדני המנהג הוטבעו׳, והוא ענה:

דע כי דבדו עיר גדולה של חכמים ושל סופרים, ואפילו מנהגים שנראים לאדם שהם ריקים הם מיוסדים על אדני פז, וכל מנהג ומנהג יש לו יסוד מוסד. (׳מורשת משה׳, סי׳ נו)

 

בתשובה אחרת על המנהג מנוגד להלכה, קבע שיש ללכת לפי המנהג מתוך כבוד לחכמים בעבר: ׳הרי דהמנהג הזה נהגו בו גדול, עולם מקדמי ארץ, שקטנם עבה ממתננו׳(שם, סי׳ ט, גם סי׳ כא, כז, סא, סב).

ר׳ יהושע מאמאן כתב: ׳אנחנו מצווים ועומדים שלא לשנות שום מנהג המקובל בידינו מאבותינו ורבותינו כי כולם יסודתם בהררי קדשי(׳עמק יהושע׳, ח״ב, או״ח, סי׳ טז).

הסברה והשכל הישר אף הם גורמים שיש להתחשב בהם בפסיקה, לדברי ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822, ׳תורות אמתי, חו״ם, סי, כד). ר׳ עמור אביטבול מצפרו כתב בפסק דין שלו: ׳הסברא נותנת והשכל מחייב'(׳מנחת העומר׳, חו״ם, סי׳ מו).

רי חיים אבן עטר כותב בפירושו לתורה יאור החיים׳ ,כי כל תורתינו הקרושה היא שכליות׳(בראשית כג, 4).

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000- הפסיקה והמנהגים

עמוד 125

פרשת וארא-הרב משה אסולין שמיר-להתהלך באור החיים

אור-החיים-הקדוש

 

דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים וגאולתנו אנו,

ע"פ שמות ה' : , הוי-ה, אהי-ה, אלוקים, אל שד-י.

   

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,

הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,

והרומזים לתהליך הגאולה אז וכיום.

 

"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}

"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב-  א-ל  ש-די" וארא ו', א-ב

"וידבר אלוקים אל משה:  אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר,

ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').

הצורך בידיעה והבנת שמות ה'.

 

פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:

 אהי-ה, אלוקים, הוי-ה,  דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.

השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?

 

השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.

 

 "חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).  

א.  "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').

 

רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).

 

 

 2.

רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת.  משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.

השם אהי-ה מתייחס לעתיד כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין  אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".

 

ב. ידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,

וארא אל אברהם… ב-אל  שדי" שמות ו' א-ג)

 

רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".

 

רבנו-אור-החייםהקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.

.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל".   הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.

 

הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.

הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.

בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.

 

 "אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: נסים מעל הטבע דוגמת הניסים  במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".

לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א): שואל  רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?

על שאלת רבינא עונה רב אבהו: "אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.

לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י) , וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).

 אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.

3.

ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בקל שדי"

 

  הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".

לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה  בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש  הבטחותיו ושולט בזמן.

לפי רבנואור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים… פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע בוקר וערב.

 

הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.

 

הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:

  1. הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
  2. הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם

   ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על                     כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.

  1. הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין  ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי,  לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:

והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.

והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.

וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.

ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:

והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח). תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.

 

תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים,

צללים ועיכובים – ואחרי זה גאולה

 "רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר  רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)

רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.

 

רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,

 הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".

 

4.

"אראנו נפלאות"

למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.

סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.

 

רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

 

לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה". 

לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה  רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

 בראשית דרכו הוא פגש/למד את/עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.

 

הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות

 שבת שלום ומבורך  – משה שמיר.

 

לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר, לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ולימוד תורתו תורת אלוקים חיים מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

 

נשים יהודיות במרוקו-התעללותם של המושל ושל האספסוף בדמנאת בנשים יהודיות-47-45 תעודות

נשים יהודיות

47-45 תעודות

התעללותם של המושל ושל האטפטוף בדמנאת בנשים יהודיות

ב־1884 הגיעו ידיעות לאירופה על התעללותו של מושל דמנאת ביהודים וביהודיות. כפי שפורסם באותה השנה על ידי כי״ח, ׳אגודת אחים׳ ובעיתונות, נשים יהודיות נדרשות לבוא לביתו כדי לעשות עבודות שונות, והמסרבות מולקות לעיני כול. יותר ממאה יהודים נמלטו משם למקומות אחרים, ואולם המושל אינו מניח לנשותיהם לילדיהם להצטרף אליהם. היו נשים שנאנסו בידי המוסלמים, ושנרצחו לאחר שהמושל הסיר את השמירה מהמלאח. ההשתדלות של כי״ח ושל ׳אגודת אחים־ וההתערבות של דיפלומטים ממדינות אחרות הביאה את הסולטאן להצהיר בספטכב־ 1884 הצהרה ובה 17 סעיפים, וניתן ללמוד ממנה על סוגי ההתנכלויות שמהן סבלו היהודים. שני סעיפים מתוכה ( = ההצהרה) נגעו לנשים: (א) אין לאלץ נשים לעבוד ללא הסכמת בעליהן; (ב) אין לאלצן לעבוד תמורת מחצית השכר המקובל.

 

תעודה 45

מ׳ דויטש לגלדטטון — על מצוקתם של נשים, ילדים וזקנים בדמנאת

11 Northampton Park, London February 9th 1885

The Right Honforable] W. Y. Gladstone Esq[uire] M. P.

First Lord of the Treasury Sir,

I humbly beg to lay before you the enclosed cuttings from the Jewish Chronicle, and the Jewish World; commenting upon, and relating to the sad news; the Jewish Community of London have received from their co- religionists at Tangier, (Morocco).

The heartrending accounts that have come to hand of the atrocities committed upon the unfortunate and helpless Women & Children, and Aged Men, are painful in the extreme; and it seems that the entire community of Demnat have been massacred or driven from their homes, the Children Butchered, and the women subjected to the grossest dishonor. Should these persecutions not be shortly checked, I fear the terrible consequences, for all the Jews of Morocco.

I appeal to you, Sir, to use your great influence on behalf of my oppressed brethren in Morocco, to use the Moral weight and effect of an identic note from the British Government presented by their representative at Tangier.

Appealing to your humane Consideration I beg to remain Sir, your humble & obedient servant M. Doitsh

תרגום

9 בפברואר 1885

אני מצרף את העמודים מ־yy\ Jewish Chronicle־Jewish Wor1d הקשורים לידיעות העצובות שאנשי הקהילה היהודית בלונדון קיבלו מאחיהם בטנג׳יר. ההתנכלויות לנשים, לילדים ולזקנים חסרי אונים מצערות לאין שיעור. נראה שאנשי קהילת דמנאת כולה נשחטו או גורשו מבתיהם, הילדים נטבחו, ונתחלל כבודן של הנשים. אם לא ייבלמו התנכלויות אלה בקרוב, אני חושש שהתוצאות יהיו איומות לכל יהודי מרוקו. אני פונה אליך, אדוני, לנצל את השפעתן למען אחי המדוכאים במרוקו, וכן את משקלה המוסרי של ממשלת בריטניה, כדי להעביר הודעה בנדון מממשלה זו באמצעות השגריר שבטנג׳יר.

הערת המחבר: מידע זה אינו מדויק. לא כל הילדים נטבחו, וההפרזה — כדי לזרז את התערבותה של ממשלת בריטניה.

 

תעודה 46מכתבה של אשתי אמסלם לבעלה, משה אמסלם, שברח מדמנאת לטנג׳יר

Esther, the wife of Moses Amsalem, writes to her husband, one of the Jews of Demnat who fled to Tangier, to obtain succour and redress:

Even if you could witness our distress this day you would weep tears of blood. We left Demnat, even as our forefathers left Egypt, we escaped only with our lives, but we left weeping as we went out, bringing nothing with us. The Governor took away our guards, and last night the rabble from the streets entered our houses and sacked them, and ravished the women, and subjected the children to horrible abuse; we were helpless, and therefore obliged to submit to the worst passions of the mob.

Even the Jews who were in Sanctuary under the friendly Shereefs were attacked and robbed, notwithstanding the rules of sanctuary. Rabbi Yusuf Elmalikh, 98 years of age, has been liberated from his horrid chains, and being afraid that he would be seized again, he fled to the Shereefs Sanctuary, but he was there seized and stripped, laid on the ground and subjected to 980 lashes, and left for dead; but he recovered a little, and is still alive, though it is impossible for him to live long.

Isaac Cohen (a merchant) who was with him in sanctuary, was beaten nearly to death. All this has been done by the cruel orders of the Governor. I was fortunate enough to escape with four other women to Oolad Khuloof, where we are now. The women that were left behind were subjected to the most shocking outrages. They were ravished by negroes and others in the employ of the Governor young and old, and these women are unable to escape from their tormentors. If any are found attempting to get away, they are immediately brought back and lodged in the common prison.

You wrote to me to get our Moorish partners to sell some of our property and send the money to you. You must know by this time that any Moor found assisting us in any way will be deemed a traitor and cut in pieces.

The Governor has ordered that if any Moor has a grudge against a Jew he may kill him. You told me to sell all the leather we had in stock, and the ploughs, & c., and live upon the proceeds. You do not seem to know that everything we had has been taken by the Governor, and you may be thankful that I escaped without being dishonoured like the rest of the women. If I were to write all I could tell you, I should never finish.

By order of the Governor, all the houses occupied by the Jews have been sacked, and every article of value taken. My brother Yacoob went to Casablanca to purchase some merchandise, and was bringing it to Demnat,but on arrival everything was taken from him, and he was lodged in prison; this is all I know of him.

Your distressed wife Esther Amsalem

תרגום

לו יכולת לראות את מצוקתנו היית בוכה בדמעות של דם. את דמנאת עזבנו כמו :ואבותינו עזבו את מצרים, אבל אנו – רק את נפשותינו הצלנו, והלכנו הלוך ובכה,נקיים מנכסינו. המושל סילק את שומרינו ואמש נכנס האספסוף מהרחוב אל בתינו, בזז אותם וחילל את כבוד הנשים והתעלל בילדים. היינו חסרי אונים ונאלצנו להיכנע להמון. אפילו היהודים שמצאו מקלט במקום קדוש בחסותו של שריף ידידותי הותקפו ונשדדו מתוך התעלמות מהכללים המקובלים באשר למקום כזה. רבי יוסף אלמאליח בן 98, שוחרר מכבליו, ומחשש שייתפס שוב ברח למקום הקדוש של השריף, אבל נתפס, הופשט מבגדיו, הושלך ארצה והולקה 980 מלקות עד שכמעט נפטר; לאחר זמן התאושש מעט, הוא עדיין חי אבל לא לזמן רב.

הסוחר יצחק כהן, שהיה אתו במקום הקדוש, הוכה כמעט עד מוות. כל זה בוצע בהוראת המושל האכזר. הצלחתי לברוח עם ארבע נשים לאולאד חולוף, ושם אני נמצאת עתה. הנשים שלא ברחו היו נתונות להתעללות מזעזעת. צעירות וזקנות נאנסו על ידי כושים ואחרים בשירותו של המושל, ואין הן יכולות לברוח ממעניהן. כל המנסות לברוח ונתפסות בכך — נכלאות.

כתבת לי שאנסה למכור מרכושנו באמצעות שותפינו המאורים ואשלח את הכסף אליך. עליך לדעת שכל מאורי שיימצא מסייע לנו ייחשב לבוגד וייקרע לגזרים. המושל קבע שאם יש למאורי טינה כלשהי נגד יהודי, הוא רשאי להרגו.

כתבת לי למכור את כל העורות והמחרשות אשר בחנותנו ולחיות על דמי המכירה. כנראה אינך יודע שכל רכושנו הוחרם בהוראת המושל, ועליך להיות אסיר תודה . שברחתי בלא שחולל כבודי כנשים האחרות. לו היה עלי לכתוב כלמה שיכולתי לומר לך, לא הייתי מסיימת לעולם.

בפקודת המושל נשדדו כל הבתים שבהם גרים יהודים, וכל חפץ בעל ערך נלקח. אחי יעקב נסע לקזבלנקה לקנות סחורה והביאה לדמנאת, אך כשהגיע נלקח ממנו הכול והוא נאסר. זה כל מה שאני יודעת עליו.

 

נשים יהודיות במרוקו

תעודה 47

מבמבו של א׳ בהן, נשיא ועד שליחי הקהילומ באנגליה, לשר־ החוץ

July 24th 1885

London Committee of Deputies of the British Jews

To the R[igh]t Hon[oura]ble

The Marquis of Salisbury K. G.

Secretary of State for Foreign Affairs

Foreign Office – Whitehall

My Lord,

I have the honor to acknowledge the receipt of your Lordship’s letter of the 20th instant informing me that it appeared from a Telegram received by your Lordship from Her Majesty’s Minister at Tangiers that the Sultan of Morocco had ordered the Jews of Demnat to be placed under the jurisdiction of another Governor and that an officer of high rank had been sent to conduct a deputation of Jews to the Court, where all their complaints would be inquired into.

I thank your Lordship for this communication which I will submit to the Board at its meeting.

I have the honor to be, Your Lordship’s Obedfien]' Servfan]'

Arthur Cohen, President.

[FO 99/226]

תקציר

הכותב מאשר את קבלת מכתבו של השר, שבו מודיע השר על הפתרון שנמצא למצבם של יהודי דמנאת. הם יהיו כפופים למושל חדש בדמנאת שימונה על ידי הסולטאן. וכן מודיע השר על שליחת פקיד בדרגה גבוהה, שיעמוד בראש משלחת יהודים לחצר הסולטאן שיציגו את תלונותיהם.

נשים יהודיות במרוקו-התעללותם של המושל ושל האטפטוף בדמנאת בנשים יהודיות

47-45 תעודות

עמוד 120

אעירה שחר כרך ב'-פרשת וארא-רבי חיים רפאל שושנה וצוק"ל

אעירה שחר חלק א

וארא / פיוטים

דודי ירד לגנו — עסאק

ידיד נפש — נועם ״אדון רעיה״

בקשה — מה טוב יום שמו שבת

 

(337) — בקשה — סי׳ מימון חזק

נועם ״מה טוב יום שמו פורים״

 

מָה טוֹב יוֹם שְׁמוֹ שַׁבָּת / כִּי הָאֵ-ל בְּרֹב חִבַּת

בּוֹ שֶׁקֶט וְגַם שַׁבָּת / מִמְּלָאכָה:

 

יוֹם קָדוֹשׁ וְגַם בָּרוּךְ / לִפְנֵי אֵ־ל, שְׁמוֹ בָּרוּךְ, —

שֻׁלְחָנְךָ יִהְיֶה עָרוּךְ / כַּהֲלָכָה:

 

מִכֹּל־מַעֲדַנִּים קַח / יַיִן מַעֲשֵׂה רֹקַח

בּוֹ תּוֹסִיף וְגַם תִּקַּח / הַבְּרָכָה:

 

וּלְבַשׁ כֹּל־כְּלִי חֶמְדָּה / תּוֹךְ קָהָל וְגַם עֵדָה —

תֵּן שֶׁבַח וְגַם תּוֹדָה / לְיוֹצְרֶךָ:

 

נָא הָאֵ־ל אֲשֶׁר נָעְלָה / עַל כָּל שֶׁבַח וּתְהִלָּה

קָרֵב קֵץ הַגְּאֻלָּה / לְעַמְּךָ:

 

חוֹסָה יָ־הּ וְגַם רַחֵם / וּלְעַמְּךָ תְּנַחֵם

וּלְבֵית קָדְשְׁךָ תַּנְחֵם / הַהֲפוּכָה:

 

זִכְרָהּ יָ־הּ בְּרִית אַבְרָם / וּזְכוּת מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם

חַדֵּשׁ אֶת יְמֵיהֶם, רָם / בִּמְלוּכָה:

 

קָרֵב קֵץ פְּדוּת מַהֵר / הַשֵּׁפֶל נָא לְזֵר יָהִיר

דַּל מַשְׂכִּיל יִהְיֶה מַזְהִיר / בְּאוֹרֶךָ:

 

מָשִׁיחַ בְּנוֹ יִשַׁי / יַקְרִיב לְךָ קְטֹרֶת שַׁי

אָז נָשִׁיר בִּמְקַדְּשַׁי / שִׁירָה לְךָ:

 

חוּשָׁה יָ־הּ וְגַם קַבֵּץ / עָמְךָ לִנְוֵה מַרְבֵּץ

הַלְבֵּשׁ אַהֲרֹן תַּשְׁבֵּץ / לְפָנֶיךָ:

 

כנפי שחר

337 — הנושא: שבת ועתירה לגאולה.

מה טוב — כמה טוב. חיבת — חיבה, אהבה יתירה. בו שקט… — הפסיק וחדל מלברוא עוד. יום קדוש… — יום השבת קדוש וברוך הוא לפני השי״ת ולכן סדר שולחנך בראוי; או שולחנך יהיה ערוך לפני הא־ל יתברך שמו. מעדנים — מאכלים ערבים ומתוקים. יין מעשה רקח — מפוטם, מעורבים בו מיני בשמים. ולבית קדשך… — שיעורו: ולבית קדשך ההפוכה תנחם, תוליכם לבית מקדשך אשר הוא עתה חרב. בית בלע״ז ל׳ נקבה. לזד יהיר — רשע מתגאה. דל משכיל — ישראל. בנו ישי — בן ישי. שי — מנחה. לנוה מרבץ — מקום מנוחה לצאן, כאן: ארץ ישראל, שהם צאן מרעיתו יתב׳ ע״ד בנאות דשא ירביצני(תה׳ בג, ב), תשבץ — כתונת תשבץ (שמי כת, ד) שיש בה מושב לקביעת אבנים טובות (רש״י ע״ש)

 

אעירה שחר כרך ב'-פרשת וארא-רבי חיים רפאל שושנה וצוק"ל

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-בית הכנסת שלי

בארץ המהגרים

בית הכנסת שלי

וּכְשֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתִי לָמָּה אֵינִי הוֹלֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת

דִּמְיוֹנִי עָף יָשָׁר אֶל מְחוֹזוֹת אֲחֵרִים

אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת מִכִּסְאוֹת עֵץ פְּשׁוּטִים

בְּקוֹמַת הַקַּרְקַע שֶׁל בִּנְיָן לֹא מַרְשִׁים

 שָׁם לָמַדְתִּי אֶת הַמַּנְגִּינוֹת וְאֶת הַסֻּכָּרִיּוֹת

בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי

בָּעִיר

שֶׁבָּהּ פָּסְקוּ שֶׁאֵין לְהִתְעַטֵּף בְּטַלִּית גָּדוֹל

כְּדֵי שֶׁהָעֲנִיִּים שֶׁיָּדָם אֵינָהּ מַשֶּׂגֶת לֹא יִתְבַּיְּשׁוּ

עִיר שֶׁל עֲשִׁירִים רַבִּים

וּבֵית כְּנֶסֶת עָנִי בָּהּ

בֵּית כְּנֶסֶת צָנוּעַ, לֹא מְפָאֵר

הַפְּאֵר בְּלֵב הַתְּפִלָּה

זֶהוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי

שֶׁסָּגַר אֶת שְׁעָרָיו בִּשְׁנַת 2002

בְּמִנְיָן אַחֲרוֹן מָהִיר

סָגַר אַךְ נוֹתַר בְּלִבִּי לְתָמִיד

בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁלִּי

יְהוּדִים שֶׁלִּי

לְאָן הֲלַכְתֶּם

הִתְפַּזַּרְתֶּם

הִשְׁאַרְתֶּם אוֹתִי לְהִתְפַּלֵּל לְתָמִיד

תְּפִלַּת יָחִיד

בְּבֵית כְּנֶסֶת שֶׁנִּמְצָא אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים

מִתִּפְלָתִי

אֲנִי אָקוּם לִסְלִיחוֹת אַךְ אִישׁ לֹא יִסְלַח יוֹתֵר

אֲנִי אַשְׁלִים מִנַּיִן עִם עַצְמִי

וְעִם הַזִּיכְרוֹנוֹת שֶׁלִּי

עֲשֶׂרֶת זִכְרוֹנוֹת הָעֵץ וַעֲשֶׂרֶת זִכְרוֹנוֹת הַזָּהָב

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-בית הכנסת שלי

עמוד 123

Bokhris-Bonan-Bonafad-Bono-Boras.

une-histoire-fe-familles

BOKHRIS

Nom patronymique d'origine arabe, sobriquet indicatif d'une particularite: l'homme portant une boucle d'oreille. Il etait en effet de coutume autrefois de faire porter, pour dejouer le mauvais oeil, a l'oreille gauche une boucle en or au garcon survivant apres la mort de plusieurs de ses freres, ou tardivement venu apres plusieurs soeurs, pour tromper l'ange de la mort et lui faire croire que c'est encore une fille ! Dans les temps bibliques le percement de l'oreille etait signe d'esclavage volontaire. En effet la Torah ordonne la liberation de tout esclave hebreu apres six annees de service. Mais "si 1'esclave dit: "J'aime mon maitre, ma femme et mes enfants et je ne veux pas etre affranchi", son maitre 1'amenera par devant le tribunal, le placera pres d'une porte ou d'un poteau; et son maitre lui percera l'oreille avec un poincon, et il le servira indefiniment" (L'Exode, 21, 5-6). C'est pour cette raison que la tradition interdisait aux hommes le port de boucles d'oreilles. Mais sous l'influence musulmane, le port de la boucle d'oreille devint ensuite au contraire dans certaines contrees une marque d'affranchissement (des irnpots) ou la designation d'une fonction: le collecteur de l'impot. Reste simple sobriquet dans certaines communautes – ainsi que dans ma ville natale, Meknes, les hommes d'une branche de la famille Malka portaient jusqu'aux annees cinquante une boucle d'or a l'oreille, n'etaient connus que comme "Oulad Bokhres", sans jamais avoir pourtant adopte ce sumom comme nom patronymique – l'est devenu dans d'autres. C'est ainsi qu'il ne figure pas dans la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle. Autre forme: Boucris. Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte essentiellement en Tunisie (Tunis, Djerba, Sousse, Mahdia, Ziris, Medenine, Gafsa), en Algerie (Alger, Bone) et au Maroc.

 

  1. MOCHE: Rabbin a Djerba, seconde moitie du XlXeme siecle. A la fin de sa vie il monta a Jerusalem ou il mourut en 1878, Auteur d'un commentaire du Pirke Abot, "Bigde Shesh"

 

  1. RAHAMIM: Rabbin ne a Djerba, il monta avec son pere a Jerusalem ou il ecrivit un grand nombre d'ouvrages dont trois seulement ont ete publies, deux avant sa mort "Bigde Shesh", commentaire du "Pirke Abot" (Livoume, 1891) et "Peter Rehem" commntaire sur la Hagada de Pessah (Jerusalem, 1910) et un apres sa mort, survenue en 1913, "Or Hotam”, commentaire sur le livre des Proverbes (Djerba, 1914).

 

  1. YOSSEF (1885-1949): Rabbin a Djerba puis a Ziris, oasis du sud tunisien. II fit ses etudes talmudiquec dans la celebre Yechiva de Tunis fondee par rabbi Shalom Dana, "Hebrat Hatalmud". Ses deux grands livres, "Yossef Lakah", commentaires, et "Zekhout Yossef, recueil de ses sermons, ont ete publies apres sa mort, le premier a Djerba en 1951 et le second a Jerusalem en 1977, ainsi que deux de ses autres ouvrages de Halakha: "Yossef Lakah" et "Zikhron Yossef'.

 

  1. KHAMOUS: Frere cadet de rabbi Yossef, malgre sa mort prematuree a l'age de 19 ans, il avait eu le temps d'ecrire un ouvrage de commentaire "Rekkheb Bahou” (Djerba, 1923).

 

  1. SHOSHAN (1869-1967): Fils de rabbi Menahem, un des plus celebres rabbins contemporains de Djerba. Shohet et mohel. Riche commercant, il fut contraint de quitter l'ile pendant la guerre et s'installa a Tripoli oul il fut nomme grand rabbin de la capitale de la Lybie.

 

  1. AHARON: Rabbin ne a Djerba, il fut rabbin a Tozeur a El Marsa avant de monter en Israel oil il fut le rabbin du mochav Shoshanat Ha'amakim, pres de Natanya jusqu'a sa mort en 1982 a l'age de 67 ans.

 

 

BONAN

Nom patronymique d'origine arabe au sens difficile a cerner. C'est peut-etre l'alteration du prenom masculin Banan porte par les Musulmans avec le sens de jardin couvert de fleurs, et au figure personne agreable, avenante. Le nom est atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des patronymes usuels a l’epoque et d'apres la tradition marocaine la celebre famille Bonan de Tunisie, serait d’origine marocaine, bien qu'assimilee a la communaute livoumaise de Tunis. Autres formes: Benbounan, Bounan Au XXeme siecle, nom peu repandu, porte essentiellement en Tunisie (Tunis, Sousse), mais egalement en Algerie (Alger, Oran) et tres peu au Maroc (Casablanca, Tanger).

 

  1. MESSOD: Rabbin ne a Tunis, il monta a Tiberiade, repondant a I'appel de rabbi Haim Aboulafia qui avait entrepris des 1740 de reconstruire cette ville sainte qui selon la tradition sera la premiere a accueillir le Messie. Il fut envoye comme emissaire de la ville aupres des communautes d'Europe Occidentale en 1751. A son retour, il s'installa a Safed ou il prit la tete de la communaute pour reconstruire la ville apres le tremblement de terre de 1760. De 1774 a 1776 il fut de nouveau emissaire de Safed dans les memes pays d'Europe et au cours de sa mission il se prit de querelle avec son compagnon rabbi Abraham Revah, une controverse qui fit grand bruit et resta celebre dans les annales de la ville.

 

  1. ITSHAK: (1769-1821): Celebre rabbin de la communaute livoumaise de Tunis au cours de la premiere moitie du XlXeme siecle. Auteur de trois ouvrages tres connus imprimes apres sa mort, dont le plus important est un recueil de Responsa, "Ohale Itshak" (Livoume, 1821). Les deux autres, "Brit Itshak" et "Ohale Yecharim", commentaire talmudique, ont paru ensemble dans le meme volume, edite par son fils rabbi David.

 

  1. DAVID: Fils de rabbi Itshak, grand rabbin de la communaute livoumaise, mort a Tunis en 1855. Il a laisse un grand nombre d'ouvrages partiellement publies apres sa mort, dont le plus connu est un traite sur diverses questions de Halakha, "Mahane David", imprime a Jerusalem en 1889 par son fils Itshak. Son premier ouvrage fut un classique recueil de questions et reponses, "Nishal David", paru a Livoume en 1857. La meme annee parut un ouvrage signe avec un autre rabbin de Gibraltar, rabbi Yehouda Levy – exemple rare de collaboration entre deux rabbins qui merite d'etre souligne pour son caractere exceptionnel, "De hacheb", qui comme son nom 1'indique est au ouvrage de Responsa. Son livre de commentaire talmudique et novella, "Moed ledavid" fut imprime a Jemsalem en 1887, suivi de "Ohel David".

 

JULES: Administrateur et enseignant ne a Tunis en 1876, il fut le fondateur de la premiere Ecole Pratique de Commerce en Tunisie et edita dans ce cadre un grand nombre de manuels de compatabilite.

 

GASTON: Celebre avocat au barreau de Tunis au debut du siecle. Militant sioniste, il fonda en 1918 une des premieres associations sionistes du pays, "Yokehevet Sion", qui mettait l'accent sur l'etude de l'hebreu modeme comme langue parlee.

 

PAUL: Avocat et dirigeant commu- nautaire a Tunis. Il fit partie du comite de gestion provisoire mis sur pied par Paul Guez au cours des six mois d'occupation allemande, s'occupant du recrutement de la main-d'oeuvre reclamee par les Allemands, s'attirant ainsi de tres vives critiques de la part des membres de la communaute.

 

JOSEPH: Batonnier de l’ordre des avocats a Casablanca dans les annees trente. Ne a Tunis en 1889, il s'installa au Maroc en 1915. Elu pour la premiere fois batonnier de l'ordre des avocats de Casablanca en 1927. Fondateur et redacteur en chef de la premiere revue juridique du Maroc, "La Gazette des Tribunaux du Maroc". En 1941, il fut une des victimes du numerus clausus, raye, parce qu'en "sumombre", de l'Ordre des avocats sous le regime de Vichy malgre son excepttonnelle compe- tence reconnue par tous ses pairs et leurs recommandations de le maintenir en place. Tres actif dans la vie communautaire, il milita en vain pour l'admission des Juifs de nationality etrangere dans les Comites des Communautes. Il fut avec Emile Nataf l'un des fondatenrs de l'hebdomadaire assimilationiste, "L’Union Marocaine", publie a partir de 1932 pour faire piece a la propagande sioniste de "L'Avenir Illustre". Le journal fit notamment campagne en faveur de l'octroi selectif de la nationality francaise aux Juifs marocains, a 1'exemple de leurs freres de Tunisie.

 

BONAFAD

Nom patronymique sans doute d'origine provencale, qui a pour sens bonne fete, traduction du prenom hebreu Yom Tob, autrefois couramment porte en France et en Espagne. Le rabbin Eisenbteh lui attribue une origine arabe, indicatif d'nn metier: le savetier ou le carreleur. Au XXeme siecle, nom extremement peu repandu, porte semble-t-il uniquement au Maroc (Seffou, Rabat, Casablanca).

 

  1. MIMOUN: Rabbin a Seffou au XVIIIeme siecle.

 

R.YEHOUDA: Rabbin a Rabat-Sale au XVIIeme siecle.

  

BONO

Nom patronomique d'origine portugaise, indicatif d'un trait de caractere: l'homme bon, a rapprocher de l'arabe Elmaleh ou Tai'eb et de l'espagnol Bueno. Le nom est atteste au Maroc au XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des patronymes usuels a l'epoque. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte au Maroc.

 

BORAS

Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'une caracteristique physique: textuellement l'homme a la tete, celui qui a une grosse tete. A rapprocher de Berros, Benros. Au XXeme siecle nom extremement rare porte au Maroc (Casablanca) en Tunisie et en Algerie sous la forme pluriel, Boros.

 

Bokhris-Bonan-Bonafad-Bono-Boras.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו

תולדות חייו: ר׳ ישראל אביחצירא הידוע בשם בבא־סאלי הוא בנו של ר׳ מסעוד ב״ר יעקב אביחצירא זלה״ה. נולד ברה״ש תר״ן/1890 בריסאני שבמחוז תאפילאלת עשר שנים לאחר פטירת סבו ר׳ יעקב. לר׳ ישראל שני אחים: ר' דוד הי״ד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ ור׳ יצחק הידוע בשם בבא־חאקי ואח חורג בשם ר׳ מסעוד שטרית המכונה ׳בבא סידי׳.

מגיל צעיר נתחנך ר׳ ישראל לסדר יום, שכולו עבודת ה׳: השכמה לתיקון חצות, טבילה במקווה, תפילת ותיקין וקריאת חק לישראל, טעימת בוקר קלה ולימוד תורה כל היום. מגיל צעיר רכש לו את ההסתפקות במועט וחיי צנע. סמוך לגיל בר מצווה עשה לראשונה תענית הפסקה שבועית רצופה ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שחזר עליה כמה פעמים בימי חייו. בנעוריו למד תורה מאביו ר׳ מסעוד ומר' יחיא אדהאן, נכדו של ר׳ יעקב מסטרא דנוקבא. בגיל שש עשרה נשא את אשת נעוריו מרת פריחא לבית אמסללם, שממנה נולדו ר' מאיר הידוע בFינוי בבא־מאיר ושתי בנות: רחמא ושרה. בשנות העמידה נשא אישה נוספת בשם מרים למשפחת אמסללם, שממנה נולדו ר׳ ברוך ואחיותיו. עם פטירת ר׳ מסעוד אביו עוברת ההנהגה לאח הגדול ר׳ דוד, שהיה גם ראש בית מדרש ללומדים נבחרים יחד עם ר' משה תרג׳מן, שר׳ ישראל ראה בו את רבו המובהק. בתקופה ההיא פרץ מרד בתאפילאלת נגד הצרפתים הכובשים, ובשבת י״ד כסליו תר״ף נהרג ר׳ דוד על קידוש ה׳ בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים. מאורע זה היכה בהלם את ר׳ ישראל, שהתאבל עליו זמן רב, חיבר לזכרו שתי קינות חרוזות רבות רושם והקדמה מקיפה לספרי אחיו המעידות על האוצר התורני לענפיו, שבו מילא ר׳ ישראל את כרסו. לרגל מאורעות תר״ף עברו ר׳ ישראל ומשפחתו לבודניב, שבה כיהן עד תרצ״ג. בתרצ״ד עבר לארפוד וכיהן בה כמרא דאתרא של קהילות תאפילאלת עד תש״י. החל מתשי״א מינה במקומו את בנו ר׳ מאיר, והוא עבר לריסאני מקום הולדתו. שלוש פעמים עלה ר׳ ישראל לירושלים: בתרפ״ג/1923, בתרצ״ג/1933 ובתשי״א/ 1951. בתשכ״ד/1964 עלה סופית ארצה וקבע את מושבו האחרון בנתיבות. במקום זה נתפרסם ר׳ ישראל כאיש מופת, שרבים שיחרו לפתחו. בפסח תשמ״ג/1983 נפטר לבית עולמו בנו בכורו ר׳ מאיר, ובכ׳ טבת תשמ״ד נסתלק גם ר׳ ישראל לישיבה של מעלה. במשך ביקוריו בארץ נפגש עם חכמי ירושלים וזכה לכבוד רב כאיש מופת, כתלמיד חכם וכנכדו של ר' יעקב אביחצירא זצ״ל.

ר׳ מסעוד, אביו של ר׳ ישראל, נשא את מרת עישה לאחר התאלמנותה מבעלה בשם ר׳ מסעוד שטרית. בעת שבעלה נפטר הייתה עישה הרה, ולפיכך קראה לבן מסעוד על שם אביו, מכיוון ששם בעלה הראשון מסעוד וגם בעלה השני מסעוד החלו לקרוא לבן ׳בבא סידי' על שם אביו.

אנו מוסיפים באן עדותו של ראש ישיבת אופקים, הרב יעקב הורוביץ זצ״ל(תש״ג-תש׳ ע שכיהן בה 32 שנים(בשמו של חתני, ר׳ אדיר ברטוב, שלמד שם ושמע ממנו את הדברים. ר׳ ישראל נהג לבקר בישיבה בשנות השמונים, לבחון תלמידים בתלמוד ולחלק להב פרסים כספיים. הרב הורוביץ ציין, שהוא לא הכיר מעולם תלמיד חכם הבקי כל ב־ בגפ״ת ורשב״א כמו הבבא סאלי. עוד סיפר הרב הורוביץ בגילוי לב על ניסיונו לבקש ברכה מבבא סאלי להיפקד בזרע של קיימא, אך ר׳ ישראל השיב לו ׳לא יהיו לך בנים תלמידיך הם בניך׳, ומאז הוחלט אצלו העניין, והחל להתמקד בריבוי תלמידים לישיבה.

 חכמתו התורנית: ר' ישראל היה תלמיד חכם המצוי בבל ענפי התורה, ונודע גם כשוחת מוהל, חזן ודרשן בתאפילאלת. אמנם לא הניח ספרים תורניים מסודרים מחמת טרדות של ההנהגה ומסעות תכופים, אבל הקדיש מעטו לכתיבת הקדמות והסכמות לספרים וקבצים בכתבי יד של מעשה בית דין. את הקדמתו הראשונה כתב לספריו של אחיו ר דוד בהיות ר׳ ישראל בן 31. הקדמה זו בת שישה עמודים צפופים בארמית רבי רושם ושופעים מקורות מכל ענפי היהדות. רק הקטע האחרון כתוב בעברית. ההקדמה נדפסד על פני תשעה עמודים ומלווה ב־214 מקורות. הנה מבחר קטעים קצרים ממנה: בתחילה מבקש הוא רשות לכתוב, כשהוא מבטא את הצער, שנגרם על ידי הרג אחיו ואומר צידוק הדין:

בריש הורמנותא דמלכא קדישא רישא דכל רישין… / מכל קהלא קדישא גזעין ושרשין / אימא מילתא בלחישי מכאבא דנפשין / אנן גוברין דפומין אתמלי חצץ ושנן גרוסין / דאתקפתגן עקא וכרוכין עקרבין ונחשין / מכד הוינא טליא דא לדא נקשן מסיפא לרישא כולהו קשין / לא ראי זה כראי זה ולא וכד.

בהמשך מונה הוא את שבחי אחיו ועובר לתאר את ספריו:

חזינן להני ספרי דבי רב דווקני וחמותי חזיתי אורה גדולה דבולהו יומי דרבי דרופקתא דאורייתא עבוד פרישה כחשיבה כאורה / כפרצידא דתותי קלא עד דנבע בהני מרגלאן דלית להו טימי דרב שימי טוביאנא דחבימי אדון הבירה…

ההקדמה נחתמת בעברית בקטע, שכולו הגיגים וערגה לארץ ישראל, כאשר הגיע להדפסת הספרים.

קראתי שמך ה׳ ותענני / כי חסדך גדול עלי ומה אני אשר זיכיתני / לבוא עד הלום אה״ק ת״ו ארץ מגיני / על קברי הצדיקים בחפצי ורצוני / כי מעודי עד הנה נפשי הציקתני / וברוב רחמיך הרבים לטובה הזכרתני /…

יצירתו הפיוטית: שירתו כוללת 12 פיוטים ו־ 12 קינות, נושאי דיוננו בהמשך.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

עמוד 556

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

יב. יודו לך רעיוני

סוג השיר:         גאולה.

התבנית:            מעין אזורית. בשיר שש מחרוזות מרובעות טורים: שלושה טורי ענף

וטור אזור. כל הטורים דו צלעיים.

החריזה: אב.אב.אב.אג / דה.דה.דה.דג. / …

המשקל:            שבע הברות בצלע הראשונה ושש – בשנייה.

החתימה:           ישראל חזק.

הפזמון: טורים 6-5 – ׳אשמח בך… גאלת     עולם׳.

מקורות:            יגל יעקב, ירושלים תשב״ב/תשב״ח, עמ׳ סט; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ רכה;

נתיבות תשס״א, עט׳ קב; תשס״ח, עמ׳ קה; נהריה תשע״ג, עמ׳ 182 .

 

יוֹדוּ לְךָ רַעְיוֹנִי / אֶל מִבֶּטֶן יוֹצְרִי

עַל קִרְבָתְךָ בְּסִינַי / לְהָאִיר אֶת נֵרִי

עַל כֵּן בְּתַחֲנוּנִי / אֲפָאֵר בְּשִׁירִי

בְּכָל יַמַּי וְשָׁנַי / עַד לָעַד לְעוֹלָם

 

5 אֶשְׂמַח בָּךְ / אֶשְׂמַח בָּךְ / אֶשְׂמַח בָּךְ אֶל עוֹלָם

אֶשְׂמַח בָּךְ גּוֹאֵל נַפְשִׁי / אֶת גְּאֻלַּת עוֹלָם

 

שָׂשׂוֹן לִבִּי הֵמָּה / בְּזָכְרִי חֲסָדָיו

כִּי בָּחַר מִכָּל אֻמָּה / יִשְׂרָאֵל עֲבָדָיו

נֵצֶר נְטִיעָה תַּמָּה / הָאָבוֹת יְדִידָיו

10 אֶבֶן צֶדֶק שְׁלֵמָה / מִשֹּׁרֶשׁ גִּדְּלָם

 

רְצוֹנְךָ אֲשָׁאֲלָהּ / חַי בַּעַל הָרָצוֹן

כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה / נָהַגְתָּ אֶת הַצֹּאן

בְּמִרְעֶה טוֹב וְנִפְלָא / וְהָיָה כָּל עֶלְצוֹן

רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל סֶלָה / הַאֲזֵן אֶת קוֹלָם

 

15 אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים / הָעֵד וְהַדִּין

קוּם נָא לִקְרַאת גְּבָהִים / צְאֵה נָא מְזֻיָּן

לִנְקֹם נִקְמָתְךָ מֵהֶם / לְהַשְׁלִים כָּל עִנְיָן

שִׁמְךָ וְכִסְּאֲךָ שֶׁהֵם / מֵעֵין כָּל חַי נֶעְלָם

 

לְעֹשֶׂה נִפְלָאוֹת לְבַדּוֹ / אֶת יְרִיבַי יָרִיב

 20 אַקְוֶה תָּמִיד חַסְדּוֹ / הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב

וְלֹא יָסָף בַּעֲדוֹ / אֶת טִירָתוֹ יַחֲרִיב

וְאָז נָשִׁיר לִכְבוֹדוֹ / הַשִּׁירִים בְּמֻשְׁלָם

 

חֲזֵה צִיּוֹן מוֹעֲדֵנוּ / אֲשֶׁר מְכֻוְנֶת

מוּל זְבוּל מִקְדָּשֵׁנוּ / שֶׁהִיא הַנּוֹתֶנֶת

25 כֹּחַ עֶלְיוֹן לְגַנּוֹ / עֵדֶן הַמְּכוֹנֶנֶת

אֲשֶׁר בָּם כָּל חֶפְצֵנוּ / הֵם מִקֶּרֶשׁ וְאוּלָם

 

זֹאת הָיְתָה לִי בְּעָנְיִי / גְּדוֹלָה הַבְטָחָה

לָאָב הֲמוֹן נִסְיִי / בֵּין בְּתָרִים זָרְחָה

לֵאמֹר מָתַי וְאַיֵּה / וּמְצֶאנָה מְנוּחָה

30 בְּךָ כָּל מַאֲוַיִּי / אֶל תַּאֲוַת עוֹלָם

 

קֵץ יָמִים לְעַם גַּלֵּה / עֲמוּסֵי תְּלָאוֹת

גָּדַל צַעֲרִי וַעֲמָלִי / בְּפִלְאֵי פְּלָאוֹת

מְצַפִּים אָבוֹת וְעוֹלָלִי / עָשָׂה לְטוֹבָה אוֹת

יָה כְּלִילֵי גְּדִילֵי / בָּנֶיךָ עַל תִּלָּם

 

1-רעיוני: הגיגי לבי. אל מבטן יוצרי: ה' שיצרני מבטן אמי. 2. על קרבתך בסיני: במעמד הר סיני, שבו ירד ה׳ לקרב אליו את ישראל. להאיר את נרי: להאיר את דרכי בשכינה ובתורה. 3. על בן בתהחוני: בדברי בקשותיי לה׳. אפאר: את יוצרי. בשירי: לכבודו. 4. בכל…לעולם: תמיד. 5. אשמח…אל עולם: הקדשת פיוט לה׳ הוא סוג של עבודת ה׳ בשמחה על דרך הכתוב ׳עבדו את ה׳ בשמחה׳(תה׳ ק,ב). 6. גואל…עולם: דבקות ה׳ בישראל על ידי התורה היא גאולה נצחית לנפש הפרט והכלל של ישראל. 7. ששון״.חםדיו: שיעורו: כאשר אני :זכר בחסדי ה׳ הם גורמים לי שמחה בלב. ששון לבי המה: על פי תה׳ קיט,קיא. 8. כי…עבדיו: על פי דב׳ ז,ו. ישראל עבדיו: עדה״ב יש׳ מא,ח. 9. נער…ידידיו: ישראל הם שתיל נטיעה טהורה של האבות. ידידיו: אברהם נקרא ידיד וישראל נקראו ידידים (ספרי דברים שנ״ב). 10. אבן צדק שלמה: כינוי לישראל השווה בר׳ מט,כד ׳אבן ישראל׳. משרש גדלם: השווה הה׳ פ,ט ׳גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה׳. ושם, טז ׳וכנה אשר נטעה ימינך׳. אבן צדק שלמה: על פי דב׳ כה,טו. ו 1. רצונך אשאלה: אני מבקש למלא את רצונך. חי בעל הרצון: ־׳ מקור הרצון. 12 . כאשר…הצאן: בראשית ההיסטוריה של ישראל שהשגחת עליהם כרועה עאן במצרים, במתן תורה ובנדודי ישראל במדבר. 13. במרעה טוב ונפלא: השפעת עליהם. והיה כל עלצון: השמחה שרתה בכל מקום. 14 . רועה ישראל: כינוי לה,. רועה…האזן: עדה״ב הה׳ פ,ב. 15 . אתה הוא האליהים: על פי שמו״ב ז,כה. העד והדין: על דרך אבות ד,כב. 16. גבהים: האומות המתנשאות. צאי נא מזין: מחומש להילחם בהן. 17. לנקם נקמתך מהם: עדה״ב במ׳ לא,ב. להשלים…וכסאך: השווה פסיקתא זוטרתא(לקח טוב) שמות יז ׳ויאמר כי על כס יה – כל זמן שהרשעים בעולם, כביכול אין כסאו שלם, ואין השם שלם׳. מעין…נעלם: ־שווה ׳זה שמי לעלם' לעלם כתיב (בבלי פסחים נ ע״א). 19. לעשה נפלאות לבדו: על פי תהלים קלו,ד.את יריבי יריב: יעניש את אויביי. 20. השכם והערב: בוקר וערב על פי שמו״א יז,טז. 21. ולא יסף בעדו: לא יסובך ויגן על האויב. את טירתו יחריב: יחריב את ארמונו. 22. ואז נשיר לכבודו: של ה׳. השירים במשלם: שירים מושלמים בעניינם. 23. חזה עיון מועדנו: השקף על ירושלים שבה אנו מתוועדים, על פי יש׳ לג,ב. אעזר…מקדשנו: ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה(בבלי תענית ה ע״א). שהיא…המכוננת: ירושלים של מטה משפיעה על ירושלים של מעלה. שהיא הנותנת: ניסוח תלמודי חוזר כמו בבלי סוטה ז ע״א. 26. אשר…ואולם: שיעורו: המקדש והאולם הם כל חפצנו. 27. זאת…בעניי: בימי גלותי הייתי מתנחם בהבטחת ה/ כמו ׳זאת נחמתי בעניי׳(תה׳ קיט,נ). גדולה הבטחה: שהבטיח ה׳ לישראל (בבלי ברכות יז ע״א). 28. לאב…זרחה: הבטחת ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים להיות עם ישראל. לאב המון: בינוי לאברהם על פי בר׳ יז,ד. נסיי: שנתנסה בעשרה נסיונות. זרחה: מוסב על הבטחה. 29. לאמר…מנוחה: הידיעה מתי תזרח הגאולה והיכן בדי שישראל יבואו אל המנוחה ואל הנחלה. ומצאנה מנוחה: על פי רות א,ט. לאמר מתי ואיה: שיבוץ מורכב על פי עמוס ח,ה ובר׳ לח,בא. 30. בך…אל: בך אני תולה את הגשמת בל משאלותיי. אל תאות עולם: אתה עבורי התאווה העולמית. השווה ׳ה׳ נגדך כל תאותי׳(תה׳ לח,י).            31. קץ…תלאות: גלה את זמן הגאולה לישראל מלאי הסבל. 32. גדל…פלאות:צער הגלות גדול הרבה. 33. מצפים אבות ועוללי: האבות ובניהם מצפים לגאולה. עשה לטובה אות: עדה״ב תה׳ פריז. 34. כלילי גדילי: אולי רמז לאות הציצית (׳גדלים תעשה לך׳(דב׳ כב,יב) ולאות התפילין. גדילי: זה הנוסח המוצע כאן במקום גףלי.

סיכום

שירתו של ר׳ ישראל עשירה במקורות. מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה חוברים בה יחדיו להבהיר רעיונות, להעשיר את החוויה של הגאולה, של התוכחה ושל השבת ולעצב דמויות הצדיקים: אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, רשב״י,… שירתו גם מאירה באור כלולות אלגורי ייחודי את דמויות הרעיה ישראל עם דודה ודמות השבת כבת זוג לישראל. זו גם שירה דידקטית מחנכת הבאה להשפיע על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לעשות חשבון נפש על מעשי האדם החי בעולם באופן ארעי, לחוות את חוויית השבת ולקיים את מנהגיה והלכותיה וללמוד מן הדמויות הקלאסיות של עם ישראל. שירתו של ר׳ ישראל שופעת אופטימיות וראייה של עין יפה הן בנושא הגלות ואפילו בשירי התוכחה לאדם החוטא.

אמצעים דידקדטיים ואמנותיים ניכרים בשירה זו להצגת תכנים ורעיונות: א. מבע עשיר של תארי חיבה והערכה הן לדמויות ישראל והשבת והן לדמויות הצדיקים. ב. תיאור הכלולות האלגורי בשירי הגאולה והשבת המוסיפים חן ומרככים את האווירה שבגלות הדוד והרעיה והן את אווירת ההלכה הנוקשה בשירי שבת.

רעיונותיו של ר, ישראל בשירתו מובעים בצורה בהירה וברורה הן על ידי הפנייה אל השכל והן על ידי הפנייה בדבר התועלת הרוחנית הכדאית כמו בקיום מנהגי השבת.

הטיעון וההנמקה מלווים את המסרים ובמיוחד בשירי התוכחה ובשירי השבת. הנומרולוגיה שבה מעוצבות הדמויות מגוונת את השגרה הפיוטית ומוסיפן פן מסתורי של תורת החן.

זוהי שירה ידידותית מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה, אף־על־פי שמכנסת בתוכה מגוון מקורות ומגוון רבדים לשוניים. השירה עשויה גם על פי כללי הפרוסודיה, וכללי הכתיבה בתבנית, בחריזה ובמשקל נהירים לו למשורר.

קובץ זה על פיוטי ר׳ ישראל אביחצירא מצטרף לקובץ הקינות האישיות של המשורר, המופיע במהדורה זו במדור הקינות ושניהם משקפים את השכלתו התורנית העשירה של ר׳ ישראל המוכיחה, כי המחבר הוא בו בזמן תלמיד חכם וגם משורר אמן. שני הקבצים נשלחו בזמנם לפרסום בכתבי עת של אוניברסיטת בר אילן.

ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי

עמוד 601

 יום ראשון ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"- האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

 

 יום ראשון ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"

  האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.

     

    "תעתיר אליו וישמעך –  ונדריך תשלם.

     ותגזור אומר ויקום לך – ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כז-כח).

      כאשר מעתירים לה' ומקבלים עלינו "נדרי" = התחזקות בעבודת ה',            מאת: הרב משה אסולין שמיר

       זורח על דרכינו "אור" אלוקי, ותפילותינו מתקבלות ע"י בורא עולם.       

     "הצדיק גוזר והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א) – גדולתו של ה"באבא סאלי" בתורה, באותות ובמופתים

 

 

"באבא סאלי" = האבא ושער התפילה: כך מכונה מרנא ורבנא  רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל. דמותו קורנת האור וההוד, מאירה ומשקיפה מאלפי בתים בארץ ישראל לרבות שלנו, ועוד יותר, בבתי עסק.

רבנו בבא סאלי ע"ה, זיכו משמיא לשמש כיהלום בכתרם של הצדיקים המלומדים בניסים של הדורות האחרונים בחייהם, וביתר שאת אחרי מותם, בבחינת "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א. מ"ק טז ע"ב).

משפחתנו גדלה לאורו, ומו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל התחבב על רבנו בבא סאלי, בהיותו למדן ופייטן שנהג לשיר משירי רבני אביחצירא בסעודות מצוה בהן  רבנו השתתף, ובפרט את הפיוט החוויתי הבנוי לתלפיות מבחינה רעיונית וספרותית, אותו חיבר רבנו בבא סאלי: "יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני, להאיר את נרי".

זכיתי להתברך על ידו בביתו שבאשקלון בטרם עבר לנתיבות. מניסיוני, עד היום ניצוצי אור מברכתו, ממשיכים להאיר את נרי ודרכי בבחינת "וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כדברי הנביא (מלאכי ג, כ).

 

רבנו באבא סאלי ע"ה נולד בראש השנה שנת "קבל ר'נ'ת עמך, שגבנו טהרנו נורא" {תר"ן} (1890) לאביו  חסידא קדישא, סבא דמשפטים האדמו"ר כמוה"ר רבי מסעוד אביחצירא, בנו של רבנו ה"אביר יעקב" רבי יעקב אביחצירא זיע"א, ולאימו הרבנית הצדקת מרת עישה זצ"ל לבית בן חמו, אשר ברוב צדקותה וצניעותה כי רבה, לא סבלה מצירי לידה, וכלשון קודשו של האדמו"ר: "לא הייתה בפיתקא של חוה".

רבנו בבא סאלי ע"ה, נולד ביום הקדוש ראש השנה, דבר שוודאי הקרין על שרש נשמתו הגבוהה. מו"ר אביו הצדיק, קבע משמרות תלמידים שלמדו מסביב לשעון ליד חדר הלידה, כך שהתינוק יספוג את קדושת התורה מרגע זריחתו לאוויר העולם, כדברי הזוה"ק בפרשת לך לך. מו"ר אביו גם שימש כמוהל, ובכך קיים ההלכה שעל האב למול בנו



 ישראל אשר בך אתפאר"  (ישעיה מט ג)

                    ישראל אביחצירא זיע"א.

 

 

רבנו בבא סאלי ע"ה, התגלה כבר בצעירותו כחריף ובקיא בתורה אותה למד מתוך התמדה וקדושה יתירה.

בהיותו בגיל 17 שנה, התמנה לר"י "אביר יעקב", תפקיד בו שימש במשך 13 שנה. בן 30 נבחר לכהן כרב הראשי וראב"ד למחוז תאפיללת. עם פטירת הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, הוצע לו על ידי רבני וראשי המדינה להתעטר בכתר "הראשון לציון" ורב הראשי הספרדי לא"י, אבל בענוותנותו כי רבה, הוא דחה את ההצעה.

 

ראסי [ראשי] ואחר כך רש"י:

הביטוי הנ"ל שימש  כמוטיב מנחה בלימודי הגמרא בישיבה בהוראת "באבא סאלי", כפי שנהג רבו המובהק –

 הרה"ג רבי משה תורג'מן ע"ה. כך סיפר האדמו"ר רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של מראקש והיה חברותא של "באבא סאלי", ואחיו "באבא חקי" האדמו"ר רבי יצחק אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי של רמלה לוד.

בזמן הלימוד, היו לומדים את הגמרא מבלי להסתכל בפרשנים כמו רש"י ותוספות. הם היו מכסים את הפרשנים, כדי להוציא מעצמם את המרב ממה שקיבלה נשמתם בהר סיני, וכן כדי לחדד את שכלם, ולטעום מהו עמל תורה. דרך הלימוד הזאת, הייתה מאוד מקובלת במרוקו, ורבנו-אור-החיים-הק' למד לאורה.

 

רבנו באבא סאלי עיגע בתורה על כל חדריה: פשט, רמז, דרש וסוד יומם ולילה מתוך קדושה, במיעוט שינה אכילה.

 

המקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל סיפר שה-"אביר יעקב" סבו של באבא סאלי ע"ה,

גילה לו בחזיון לילה שנשמת נכדו ה"באבא סאלי",

חוצבה מנשמתו של חזקיהו המלך ע"ה, וכל אדם שזכה לקבל את ברכתו, כאילו קיבל את הברכה מחזקיהו המלך ע"ה.

 

מסירות הנפש של "בבא סאלי",

 בקיום מצוות ברכת הלבנה.

 

רבנו בבא סאלי ע"ה היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.

א.  בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב עקב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר בצרפת. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".

ב.  בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג ב-י"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצווה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:

"גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך"

. השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.

 

ג.  כאשר התארח אצל בתו וחתנו הרב דוד בוסו בפריז, הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח.

לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים ידיו למרום,

ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.

 

מהו סוד ברכת הלבנה

 שכל כך רבנו בבא סאלי התמסר אליה?

 

מצות קידוש לבנה היא המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה:

"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".

יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו:

"ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (ת' ח, ד), ובאתו פרק, קיים גם הפס': "ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פר' ב' עמ' ט"ו)

 

התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כך בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).

מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).

אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קיט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו. את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים

 

ניסים ומופתים  מרבנו "באבא סאלי" ע"ה.

 

       "ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).

הכנסת אורחים של רבנו "באבא סאלי"

 

 

בהמשך לגדולתו בתורה בכלל, ותורת הנסתר בפרט, ה"באבא סאלי" מוכר יותר בקרב כלל הציבור כבעל מופתים, וקוימה בו אמרת חז"ל: "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים".

מקובל היה אצל "באבא סאלי" לערוך סעודות מצוה, וכל אדם שנכנס לביתו רעב, זכה לכיבוד כיד המלך כמקובל מאז אברהם אבינו שציפה בחום השמש להכנסת אורחים, ואז שלח לו הקב"ה שלושה מלאכים. כנ"ל אצל משה רבנו שקיבל את יתרו בסעודת מצוה, בה הוא שימש כמלצר.

 רבנו בבא סאלי ע"ה תפס את מנהג אבותיו אותו הוריש גם לבניו ונכדיו, האדמורי"ם רבי אלעזר ע"ה, רבי ברוך שליט"א מנתיבות, ורבי דוד מנהריה וכו' אליהם נוהרים רבבות להתברך. הם מפעילים בית הארחה לאורחים הרבים.

 

האדמו"ר סבא דמשפטים סידנא "באבא סאלי" ע"ה,

והרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה.

 

 

בשנת תשל"ד, באבא סאלי ערך סעודת מצווה בבית אחד מנאמניו בבאר שבע, בה שימש הרב מרדכי אליהו כדיין. כאשר סיפרו לו שהרב אליהו בבאר שבע, מיד ציווה להזמינו לסעודה. הרב אליהו אמר לשליחים שהוא נמצא בשנת אבל על מות אמו ולא יכול לבוא. "באבא סאלי" ציווה מחדש שילכו להביאו בכל מחיר. הרב אליהו אכן הגיע לסעודה.

רבנו מזג לו כוס ארק והחל לפלפל אתו בגמרא ובפוסקים בהם עסק הרב אליהו בבית הדין. לקראת סוף הסעודה, הופיעו שוטרים שחיפשו את הרב אליהו. התברר שאדם אלים שעמד לדין באותו יום בפני הרב מרדכי ועוד שני דיינים, לא היה מרוצה מפסק דינם והחליט לנקום בדיינים. הוא הספיק לעשות שפטים בשני דיינים, והמשיך לביתו של הרב מרדכי. "באבא סאלי" שראה ברוח קודשו את האסון שהיה עתיד להתרחש, דאג להזמין את הרב מרדכי. "באבא סאלי אמר לרב מרדכי: "נו, חכם מרדכי, וכי היכן היה טוב יותר להיות, בשמחה של מצוה או לסבול מאותו תקיף… לכן קראתי לכבודו. אכן, רוח הקודש במלוא הדרה בחצר ה"באבא סאלי".

 

הרב מרדכי אליהו ע"ה גם סיפר שרבנו בבא סאלי ע"ה,

נהג  כל יום שישי ללמוד את פירוש אור החיים הקדוש לפרשה, מראשיתו ועד סופו


.    נס ופלא על ציונו הקדוש

    של ה"באבא סאל"י בנתיבות.

 

"ויעלו בנגב – ויבא עד חברון". הגמרא שואלת: "ויבואו {בלשון רבים} מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות".

"צדיקים במיתתם קרואים חיים" (ברכות יח ע"א). האדמו"ר ר"מ מאמשינוב לומד ממה שכתוב "קרואים" ולא נקראים, משמע שהצדיקים קוראים את הפתקאות שהאנשים כותבים ומשאירים על הציון הקדוש.

 

 

לפני שנים, שימשתי כמפקח מחוזי, והוצע לי תפקיד של מפקח ארצי. משום מה ההצעה נפלה, ועד היום אינני יודע מדוע. ניגשתי להתייעץ עם המקובל הרה"ג נעים אליהו ע"ה אחיו של הרשל"צ הרב מרדכי ע"ה, שחיתן אותי והתפללתי בבית הכנסת שלו כאשר הגעתי לשבתות וחופשות בירושלים.

הרב אמר לי שמאן דהוא שלא ראיתיו 22 שנה, מאוד מקפיד עלי, ואני חייב לבקש ממנו סליחה, אחרת עננת ההקפדה תימשך. דבר הגורם למהמורות מיותרות במעלה החיים.

אמרתי לרב, שמאוד יהיה קשה לי לאתר את האיש אחרי שנים כל כך רבות שלא ראיתיו. תשובתו הייתה: "תתפלל על זה, ותעשה כל מאמץ להגיע אליו, בבחינת "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה".

 

שבוע אחרי השיחה והברכה של הרב, עליתי לציון הקדוש של ה"באבא סאלי". בעומדי בתפילה ליד הציון, פנה אלי רב צעיר ודרש בשלומי: "שלום עליכם – הרב משה, שנים לא התראינו, כשהרגיש שאני לא זוכר אותו, הפטיר לעברי: מה אתה לא זוכר אותי? אני האיש כך וכך…".

התברר לי שזה היה האיש אותו הייתי אמור למצוא. המפגש כל כך הדהים אותי, היות ונוכחתי לדעת עד כמה מצודתו של רבנו בבא סאלי ע"ה – פרוסה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.

האירוע אירע לפני 22 שנה בטבריא, השיחה עם הרב נעים הייתה בירושלים, אני גרתי בזמנו בנתניה, והפתרון של הבעיה היה על ציונו הקדוש של רבנו הבבא סאלי בנתיבות.

 

אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם".

השבח לבורא עולם שהכול בא על מקומו בשלום – בכות הצדיק.

 

 

שיתקבלו תפילותיכם ותפילותינו ברצון – בזכות הצדיק בתוך כלל ישראל

 משה אסולין שמיר – ע"פ ספרי "להתהלך באור החיים".

 

לרפואת משה בן זוהרה ואילנה בת בתיה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. אשר מסעוד בר זוהרה. לירז חנה בת אילנה,

אלנתן יעקב בן חיה קלארט, נחמה ודפנה בנות שושנה, בתוך כלל חולי עם ישראל.

מזל טוב וברכות הצדיק רבנו בבא סאלי לנכד האהוב יונתן בן קרן נ"י – ליום הולדתו – ג' שבט.

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, החכם השלם רבי אברהם בן אסתר ע"ה, המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.

     

 

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר