מורשת יהדות מרוקו

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

……..לפי המנהג המקומי, ליל הסדר הראשון בחייו של כל תינוק מזכה אותו במעמד בכורה של ״בבהילו״ לפני כל המסובין. לאחר הקידוש נטל רפאל את קערת הסדר והחל לנענע אותה על ראשו של בנו כשהמסובין מזמרים את פתיחת ההגדה: ״בבהילו יצאנו״. ובעיצומו של הטקס הגה אלישע את המילה: ״ב…ב…בי…לו״ בקול רם כמה פעמים. המומים החלו ללחוש: ״שְמָא דְמָרְךְ עָלַךְ״ (שם אדונך עליך) כסגולה למיתון תופעה לא טבעית. אותו לילה ארך הסדר יותר מן הזמן הרגיל. במרוצת הזמן התפרסם אלישע בקרב הקהילה כילד חריג. "הא כיצד, תינוק בן שנה בלבד וכבר מדבר״?, הם תמהו. יש שראו בכך תופעה חריגה ממנהגו של עולם, ״לא אליכם״, ויש שראו בכך מתת אלוהים. מעתה יספרו את שנות חייו לפי המילה ״בבהילו״. כשאם תישאל על גילו של בנה, היא תענה: ״הוא בן ארבע בבהילו״.

חלף זמן מה עד שאלישע בן החמש הובל לחדר יחד עם שני ילדים בני גילו. אחת האימהות הושיטה צנצנת דבש למלמד, והלה טבל את אצבעו בדבש ורשם את האות א׳ על לוח עץ חלק: ״א״, הוא הוגה בקול רם, והילד חוזר אחריו אף הוא בקול רם ומלקק אותה בלשונו, כך הוא נוהג לגבי כל האותיות כשהילדים עוברים בזה אחר זה. כתום הטקס פורצת אחת האימהות בקריאות שמחה (זג׳ארט), כשאחרת מכבדת את כל ילדי החדר בחופן של שקדים וצימוקים, ונפרדות מילדיהן בנשיקות. המלמד נטל שלושה לוחות מן השידה וכתב עליהן אותיות א״ב: ״עליכם לדעת לזהות את האותיות תוך שלושה ימים״, הורה לאותם ילדים. בו ביום, כשלוש שעות לאחר הטקס, הניח אלישע את הלוח בצד כשהוא בוהה בקיר. ״המשך ללמוד, בטלן", גער בו המלמד. ״אני יודע הכול״. השיב אלישע בנימה חצופה. "קרב הנה, סורר״, פקד עליו במבט מאיים. אלישע תחב את הלוח תחת בית שחיו וצעד בהיסוס מה. "הנח את הלוח בצד״. הורה לו. הוא ציית כשעל פניו הבעת חרדה. המלמד פתח את החומש שהיה בידו והחל להצביע על האותיות בערבוביה. אלישע זיהה את כל האותיות שלא כסדרן, וזכה לטפיחה על השכם ולפטור מלימודים באותו יום. לא חלף, אלא זמן קצר של חודשיים בערך עד שאלישע ידע לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד, ובכך הקדים את בני גילו כמעט בשנתיים.. נדהם ונבוך התלבט המלמד, מה לעשות בבכור שטן זה שתפיסתו יוצאת מגדר הרגיל. אם ישאיר אותו בכיתת לימוד קריאה הוא ישתעמם ויתחיל להפריע, אם יספח אותו לכיתת ילדי החומש הוא יעורר בכך ביקורת מצד הורי שאר הילדים, הוא החליט לבסוף לבחור באפשרות השנייה. בשחרית של שבת כשפייטן מזמר פיוט על שירת הים, יצא המלמד מכלוף לעזרת נשים והסתודד רגע עם אימה רחל.

למחר בבוקרו של יום ראשון אחד מימות החול שבהם קריאת הגבר היא השעון המעורר, משכימים הגברים לבית הכנסת והנשים עוסקות בהכנת פת שחרית. העניים מסתפקים בהכנת ״חשו״ – מעין דייסה מגריסי שעורה, ואילו בעלי יכולת אופים קרצה(חררה) מקמח חיטה שאותה אוכלים עם שתיית תה. אימא רחל פקחה את עיניה לאורו של שחר שהסתנן מבעד לחלונה. ניערה מעליה את הסמיכה שהתה קמעה כדי פיהוק, התרוממה ממיטתה ויצאה מחדרה בצעדים זריזים עד שהגיעה לחלון הקשתי הפונה לצוהר הרחב שבתקרה. דרך צוהר זה תעלה תפילתה למרום. היא נטלה את כד המים שהיה מונח על המעקה, יצקה מים על ידיה והסיטה את ראשה אחורה כשעיניה נשואות לשמיים האפרוריים: ״ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים״ דובבו שפתיה בלחש. היא השתוחחה כשידיה פשוטות אחורה, ובתחינה חרישית היא התוודתה על חטאיה, בקשה רחמים על נשמות בעלה ובנה וסיימה בבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולנכדיה. ירדה לדיוטה התחתונה שממנה יצאה לחצר כשפניה מועדות ללול התרנגולות. קרקור מחריש אוזניים קידם את פניה. היא פתחה את דלת הלול וזרם ססגוני פרץ החוצה תוך קרקור סואן כתודה, לא רק על לחם חוקם, אלא גם על החירות שבה זכו. הנועזים שביניהם מקיפים את אשת חסדם ומנקרים את שולי שמלתה: ״נשיקות חיבה", הייתה ממלמלת, כשהיא חופנת מן השעורה שבחבית ומזרה למרחב. המולה מתחוללת בקרב המחנה, ועד שהם בולעים את גרגירי השעורה ודוחפים את זה מנחלתו של זה, היא פנתה ללול הקטן של האפרוחים המצייצים לקראת מזונם. אפרוח אחד צבעוני משך את תשומת ליבה. היא נטלה אותו בידה והחלה לדחוף למקורו גרגירי חיטה, אולם הפעם עשתה את כל מלאכתה השגרתית כלאחר יד, משום שהרהוריה היו מרוכזים בנכדה האהוב.

היא נטשה את הכול והזדרזה לשוב לחדרה על מנת להתכונן למאורע. גל של גאווה הציף אותה: ״כפרה על נכדי החכם בן חמש והוא כבר עומד ללמוד תורה״, מלמלה תוך הליכה כשהיא לוחשת תפילה למלכו של עולם, שישמור על נכדה מעין הרע. כשנכנסה לחדרה פשטה מיד את כותנתה ולבשה ״באטה״ (שמלה ארוכה) סגולה, עטתה את ראשה בשביס חום, השחילה את רגליה לתוך נעלים שטוחות ויצאה כולה זוהרת. ״בוקר טוב״ היא ברכה את הנוכחים בהבעה צוהלת. שני בניה ונכדה שאך הגיעו מתפילת שחרית קמו לנשק את ידה כדרכם, כל אחד בתורו. היא חיבקה את אלישע כשהיא ממטירה נשיקות על לחיו, ומעטירה אותו בכינויי חיבה. ״אני לא רוצה לאחר לחדר״, הוא קבל במבוכה ונשמט מחיבוקה. בשעה שהם אכלו פת שחרית היא פרשה לקרן זווית, משום שהייתה בתענית של ימי ״השובבי״ם״(ר״ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים – כל הימים האלה הם ימי צום, ונקראים צומות השובבים). ר׳ שלום אמר לה שתענית זו מקרינה חסד לנשמת המתים. לאחר פת שחרית כשכל אחד פנה לעיסוקו, היא ליוותה את נכדה לחדר הלימוד. צמחיה אביבית ירוקה ומעוטרת בפרחי בר ססגוניים, קידמה את פניה. מרחוק להקת ציפורים הפוצחים בזמר כנהנים מפיקניק על צמרות עצי ארגאן, חרגולים, חגבים, חרדונים, צרצרים וכל מיני שקצים ורמשים למיניהם תורמים אף הם את חלקם להתעוררות של הטבע. ומעל לכול שדות הקמה ששיבוליה כורעים ומשתחווים לחמה שהפיחה בהם ויטליות ורעננות. הנוף צוהל כולו בדומה לקהל היהודים שמזמר את פרקי ההלל לזכר מאורע היסטורי. היא שירכה את דרכה כשחיוך של חדווה התפשט על פניה עד שהגיעה לחדר. המלמד קיבל את פניה בחיוך מעושה, "הואילי נא לשבת״. הוא הצביע על המקום המיועד לאימהות. אלישע הצטרף לשמונת הילדים שישבו על מחצלות בחצי גורן כשספרי חומש פתוחים מונחים על ברכיהם. לתנועת ידו של המלמד שאותת להם, הם פתחו את פרשת השבוע בקריאה מנוגנת כמו מקהלה כשמנענעים את ראשם הלוך ושוב. אלישע, שלחן הפרשה לגביו חדש, נסחב אחריהם. יעברו עוד כמה שבועות עד שילמד את הלחן של טעמי המקרא.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 15

22/01/2020

מקידה  (Maqueda)

מקידה היתה מרכז יהודי חשוב במאה הט״ו ובה ישב בשנים 1430-1422 ר׳ משה א־רג׳יל ועסק בתרגום המקרא לספרדית ופירושו, לפי בקשת ראש מסדר קלעתרבה דון לואיס די גוסמאן. ברם לפני כן, ב־27 באפריל 1415, נענה האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 לפנייתו של פרנאנדו די סרגוסה, מומר מטולידו שביקש שיוענקו לו, לאחר שבית הכנסת הגדול ייסגר, הכרמים, השדות ועצי הזית שהיו שייכים לבית הכנסת. הוא נימק זאת כדי שיוכל להתקיים עם משפחתו לאחר שהמיר, כיוון שאבדה פרנסתו בשעה ששימש ביהדותו כרב (Rau)היתה לו הכנסה מן הקהילה בסך של 30 פלורינים זהב. בפנייתו לבנדיקטוס מסר שהיהודים בדאגתם לגורל חפצי קודש מסוימים הסתירו אותם מפני ההחרמה. בנדיקטוס נענה לו וציווה על העברת בית הכנסת לבעלותו של המומר.

אך נראים הדברים שהקהילה נתאוששה. צו מיוחד מאת הכתר הופנה ללואיס די סיפולבידה לבוא בדברים עם גרביאל די טאפיה ועם גומס די רובלס ואנשי חצר אחרים כיצד לנהוג ביחס לבתי הכנסת של מקידה עד אשר הכתר יצווה מה לעשות בהם.

סהגון(Sahagún)

בית הכנסת של עיירה זו הוענק ב־17 בפברואר 1494 לחבורה שעל שם ׳השילוש הקדוש׳

(Cofradía de la Santísima Trinidad)

 עמו הוענקו לחבורה גם שאר המבנים והשטח שהיה מצורף לבית הכנסת. הכוונה היתה לייסד במקום בית הכנסת כנסייה שתישא את שמה של סנטה קטלינה ולידה יוקמו בית פארוכיה ובית מחסה לעניים ולעוברי אורח עולי רגל.98 המענק ניתן לחבורה לצמיתות.

סוריאה  (Soria)

בסוריאה היו עד לגירוש שני בתי כנסת. אחד

במבצר ונקרא בשם Sinagoga del Castillo

שני שכינויו היה בית הכנסת הישן (Synoga vieja)

יש להניח שהאחרון נמצא בשכונה שבעיר. בית הכנסת שבמבצר אף היה מכונה בית הכנסת של דון יוסף בנבנשתי(Sinoga de don Yucaf Byenveniste).

סיאודד רודריגו(Ciudad Rodrigo)

בעיר גבול זו, שדרכה עברו מגורשי קסטיליה לפורטוגל, הוענק בית הכנסת ־Cofradía de la Pasyón של העיר במטרה לשכן במבנה עניים וחולים ולהביא את אלה שימותו שם לקבורה, בין שאר מעשי החסד שחברי חבורה זו היו עסוקים בהם. לבית הכנסת תצורף כנסייה, ולשם כך הוענק לחבורה גם תחום חצר בית הכנסת. בית הכנסת ייקרא Ospital de la Pasyón. צו המענק נחתם כבר ב־27 במאי 1492. הוא הוכן על־ידי מזכירם האמון של המלכים פרנאן אלוואריס די טולידו ונכנס לתוקפו מסוף יולי.1492 באותו יום רשאים היו חברי החבורה להיכנס לבית הכנסת ולתפוס את הבניין והחצרות. יש לציין את ה׳חסד׳ שניתן לקהילה לבעלות על מקדש מעט זה עד לגירוש.

סיגואנסה (Sigüenza)

בית הכנסת נמצא ברחוב ששמו נתקיים עד היום: רחוב בית הכנסת (Calle de la xinoga או.(sinagoga לפדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמון טולידו והגמון סיגואנסה, בעלויות גדולות באזור והוא שהעניק (בסמוך למותו) ב־12 במאי 1494 את בית הכנסת לאחיין שלו, פדרו לאסו די לה ויגה (Pedro Laso la Vega). תעודה מן ה־11 ביולי מוסרת שפדרו לאסו לא התיר את מכירתו. נראים הדברים שנזקק מחדש לאישור בעלותו על הבניין והוא פנה אל הכתר וביקש צו שיאשר לו את מענקו של הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה, כדי שיתפוס בנכס בביטחה גמורה אף לאחר מותו של הקרדינל. היה בידו של פדרו לאסו שטר המתת ואותו הציג לפני הכתר. הכתר נענה לו ב־3 באפריל 1495 וציווה, אם יש צורך בכך, ששופטי העיר ימסרו לידיו(בטקס מסוים) את הבעלות על הנכס ועל שאר הנכסים הציבוריים של היהודים. אבל תנאי הותנה שתחילה יש לשלם את שעבודי הכתר לאישים, לכנסיות ולמנזרים ממסי היהודים. רק לאחר מכן רשאי פדרו לאסו לנהוג בנכסים כעולה על רוחו.

מסתבר שפדרו לאסו התכוון למכור את הבניין והכמורה המקומית התנגדה לכך. בתעודה מן ה־15 בספטמבר 1496 נאמר על תשלום של 10 קאסטליאנוס (כלומר, 4,850 מרבדי), חלק מן הסכום הכולל שנדרשו לשלם, 25,000 מרבדי. ב־19 בספטמבר 1496 נמסר הבניין לידי בית דין האינקוויזיציה על מנת שישמש מגורים לאינקוויזיטורים. ב־24 באפריל 1497 נצטוותה הכמורה לבדוק את הבניין, כיצד ניתן למכרו חלק חלק. על כך הוחלט ב־28 באפריל. ככל הנראה לא יצאה המכירה אל הפועל, שכן ב־25 בספטמבר 1497 הוטל על אישים מסוימים לבדוק אפשרות זו מחדש. על כך שבו וחזרו ב־13 באוגוסט 1498. בית הכנסת נמכר ב־19 בדצמב־־ 1498 במחיר של 20,000 מרבדי.

סיגוביה (Segovia)

כמה וכמה בתי כנסת היו בסיגוביה, ואף אברהם סניור נהג לקיים בביתו בית תפילה, שלשם היו רגילים לבוא גם אנוסים וגם נוצרים ממוצא נוצרי גמור.  עדויות רבות מוסרות על מתן למאור לבית הכנסת על־ידי נשים אנוסות. ולא חסרו גם תרומות בפרוכות ממשי וחיתולי תורה וקישוטים. קיומו פסק עם המרתו שלו ושל ביתו.

בית הכנסת הגדול נמסר למנזר של נזירות ובו נקבעה כנסיית קורפוס כריסטי, ככל הנראה כבר בימי הגזירות של שנת.1412 על שאר בתי הכנסת נראה שעלה הכורת בימי הגירוש ולאחריו.

לראש המנזר והנזירים של מנזר סנטה מריה דל פאראל (Parral) שבסיגוביה היו שתי בארות לכריית מלח במכרות המלח של אטיינסה. הבארות ניטלו מהם ותמורתן התחייב הכתר בשעבוד (juro) בסך של 30,000 מרבדי במסי האלקבלה של ׳איטליזי היהודים שבעיר^,. יציאת היהודים בגירוש גרמה להם הפסד של 5,000 מרבדי מדי שנה. בהיענות הכתר הודגשה דבקותו (deuogion) ל׳גבירתנו מריה הקדושה של פאראל׳ (Nuestra Senora Santa Maria del Parral), והקורחידור של סיגוביה נצטווה ליטול עמו שני אישים מומחים שיעריכו את בית הכנסת הגדול (sinoga mayor) ואם שוויו הוא 100,000 מרבדי יוענק הבניין למנזר. והיה אם ערכו רב יותר אף אז יימסר להם הבניין. אבל אם יפחת ערכו יצורפו למתת המצבות של בית הקברות שהפך לשטח מרעה ואחו. יש להוציא את הצו אל הפועל ללא כל דיחוי, והשמאים יישבעו תחילה שיעריכו בהגינות את שוויו של בניין בית הכנסת. שום עיקול לא יושם על הרכוש שיימסר למנזר שיהא רשאי לעשות בבניין כראות עיניו במכר, חליפין, העברה, מתת וכיוצא בזה. הצו יירשם בספר הפריבילגיות של השעבודים.

ב־30 באפריל 1493 הזכיר הכתר לדיאה סנצ׳יס די קיסאדה, הקורחידור של סיגוביה, את דבר החסד שעשה למנזר הנ״ל (שנמצא מחוץ לחומות העיר: extramuros) בסך של 100,000 מרבדי מבית הכנסת הגדול. אם יפחת ערכו של הבניין עליו להשלים את הסכום במענק משאר נכסי הציבור היהודי. להעברה זו התנגד האלקאידי של סיגוביה, בטענה שהוא רכש את הבניין מיהודי העיר. המנזר נזקק אפוא ל׳צו על צו׳(sobrecarta) לקבלת הנכס. ריאה סנצ׳יס די קיסאדה נצטווה להוציא אל הפועל את צו הכתר ללא דיחוי מבלי לתת את הדעת להתנגדותו של האלקאידי.

נראים הדברים שקיימת סתירה ברורה בין הפיכת בית הכנסת הגדול לכנסייה על שם קורפוס כריסטי להענקתו של בית הכנסת למנזר הנ״ל לצרכיו. דחייתה של סתירה זו אפשרית אם נניח שבית הכנסת הוחזר לקהילה בימי מלכותם של חואן השני או אנריקי הרביעי במשך המאה הט״ו. קשה לחשוב שהיה בכוח הקהילה לבנות לעצמה בית כנסת גדול חדש במקום זה שהוחרם ב־1412 והפך כנסייה בעקבות ׳מעשה הנסים׳.

אחד מבתי הכנסת, ששימש לשנים או לשלושה מנייני מתפללים נקנה על־ידי אנטוניו דל פורטיליו, תושב סיגוביה, בהתאם לצו שניתן בדבר קניית נכסי היהודים. הבית שימש בעבר לחבורה אחת שנהגה להתכנס שם לחגיגות בימי חג. משנרכש הבית על־ידי אנטוניו דל פוריטיליו הוא עבר לגור בו. אך הבית נתפס על־ידי המועצה העירונית משום שהיה נחשב לנכס ציבורי יהודי, ולקונה נגרם נזק חמור. טענת פורטיליו היתה שאין הבית שייך לקהילה, אלא שהיה בית בסתם שחברי החבורה קנוהו לצרכיהם. לכן ביקש שהכתר יבטל את תפיסת הנכס על־ידי המועצה.

כיוון שבדעת המועצה היה להקים בבית בית אולפנא, והיות שלא נמסר לכתר שיש למישהו אחר זכות על הבית, נצטוותה המועצה לקנות את הבית מאנטוניו דל פורטיליו באותו מחיר שהוא שילם בעד הנכס, אם אכן עדיין בדעת המועצה לייסד שם בית אולפנא. עליה להוסיף לו את אשר הוציא על התקנת הבית לצרכיו שלו. על המועצה להוציא אל הפועל את רצונה תוך 60 יום.

תעודה מן ה־12 בספטמבר 1493 מספרת על פניית האלקאידי דיאגו דל קסטיליו אל הכתר שלפיה הוא רכש בסכום של 150,000 מרבדי, עוד לפני צאת היהודים בגירוש, שלושה בתי כנסת, מקווה, מקולין ואת שטח בית הקברות. הוא שילם ליהודים שבראשות הקהילה סכום של

 27.000מרבדי, ואילו הכתר העניק שני בתי כנסת (כנראה בנוסף על מה שהעניק למנזר לעיל) למנזר סנטה מריה דל פאראל וכן את בית הקברות; בית כנסת אחר הוענק לעיר להקמת בית אולפנא. הוא רק ביקש החזר התשלום ששילם.¹²² מסתבר שהכתר נענה לפנייתו.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'90

בעקבות התבוסה של יהודי קורייטיה בשנת 628, מוחמד ושבע מאות חסידיו הגיעו להסכם עם שבט קורייש הערבי להפסקת אש של עשר שנים, עם זכות פולחן לאסלאם של שלושה ימים לשנה בעיר מכה, שנשלטה אז על-ידי עובדי אלילים. עתה שהשתחרר מעוינותו של שבט קורייש, התפנה מוחמד לתקוף את הגדולה מבין הקהילות היהודיות של חצי האי ערב – ובעלת־ברית יהודית אחרונה של קורייש נגדו. זו הייתה הקהילה היהודית של חַ'יְיבָּר, נווה מדבר פורה, בו טיפחו היהודים מערכת השקיה איתנה והתפרנסו מתוצריה.

כוחותיו של מוחמד הגיעו לנווה המדבר באין רואים, לאחר כמה שבועות. כצעד ראשון, ובחסות החשיכה, מוחמד שלח 'קומנדו' לרצוח את המנהיגים של יהודי מדינה שמצאו שם מקלט, אשר קרוב לוודאי היו מתנגדים לו. בבוקר, כוחותיו של מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שהגיעו מחוץ לעיר, כדי לעבד את שדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלי סחורות, והמוסלמים היו חמושים בחרבות. לאחר ששרף את מטעי הדקל של היהודים – מקור פרנסתם העיקרי ב חַ'יְיבָּר – מוחמד הטיל מצור על נווה המדבר. תוך חודש, כל שבעת המושבים הנפרדים של יהודי חַ'יְיבָּר, נאלצו להיכנע אחד אחר השני.

נצחונו של מוחמד בקרב הזה, חיסל כל סיכוי של קואליציה יהודית עם קורייש נגד כוחותיו של מוחמד. על פי תנאי הכניעה של חיייבר, כמה יהודים הורשו להישאר כדי לטפל במה שנותר מהדקלים והגנים שלהם. הם קיבלו גם אישור להמשיך לקיים את אמונתם היהודית. אבל בתמורה להמשך מגוריהם בחַ'יְיבָּר, היהודים חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים, והבעלות על הקרקע עברה מעתה לידי הקהילה המוסלמית. מוחמד אף בחר לו מתוכם אישה נוספת, סַפֵיָיה, דמות מובילה מבין יהודי חַ'יְיבָּר השבויים, ששועבדו.

תוצאות הקרב על חיייבר היו מרחיקות לכת. בהסתמך על פעולותיו של מוחמד לאחר הקרב הזה וקרבות קודמים, סורה חמישים ותשע של הקוראן קובעת: 'שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים, לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם.^, האסלאם דרש חלוקה צודקת של שלל הכיבוש – אבל רק בקרב המוסלמים.

مَّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

התנאים שהוטלו על יהודי חַ'יְיבָּר הפכו לתקדים בפסיקה האסלאמית (הוא חוק השָׁרִיעָה) לדרכי טיפול בכל הלא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי, בדורות הבאים. מטרת התקנות הרלוונטיות של השריעה היא להחזיק את הלא־מוסלמים, שנקראים דִ'ימִי – בני חסות – במצב של כניעה ונאמנות, בדומה ליהודי חַ'יְיבָּר. חייהם של מיליוני אנשים לא- מוסלמים הושפעו מכללים אלה במהלך מאות השנים הבאות, ככל שחסידיו של מוחמד המשיכו להרחיב את האימפריה שלהם על פני שטח גיאוגרפי נרחב.

מבחינתם של כמה מוסלמים המביטים אחורה על פרשה זו, כפי שעשה זאת אַמְרוֹזִי בעיר באלי לאחר 1375 שנים, קרב חַ'יְיבָּר סימל את תבוסת אויביהם היהודים הכופרים, והשפלת היהודים בכפוף לנוהלי הד'ימי – הוא מעמד החסות. עבור מי שאינם מוסלמים, חַ'יְיבָּר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת שנמשכה במשך מאות שנים.

תשלום מס הגולגולת – הגִ'יזיה- הינו היבט דיכוי מרכזי כלפי אלה המשתייכים למעמד בני חסות (ד'ימי), ועל פי המסורת המוסלמית ישנה הבנה ברורה כי מצב זה התחיל עם יהודי חיייבר.

מס גולגולת זה החל כאשר היהודים חויבו למסור חמישים אחוז מיבולם לשליט המוסלמי. המס הורחב בתחילת המאה השתים עשרה על-ידי החיליפה אֵל-אָמִר בִּ־אַחְכָּאם־אִלְלָה של מצרים, ששלט בשנים 1101 עד 1130. החליף האמין כי'השפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגיעם לעולם הבא – וזוהי מנת חלקם – נחשב למעשה של אדיקות דתית.' השפלה כזו, שכללה את מס הגולגולת ג'יזיה, היתה 'חובה בסמכות אלוהית', ומבוססת על מילים מהקוראן: יעד אשר ישלמו את הגיזיה במו ידיהם תוך כניעה.'

החיליפה אל אמיר תיאר את מס הג'יזיה כאמצעי של אפלייה והשפלה, לא רק כמקור הכנסה לשליט המוסלמי. הוא התעקש על כך שמושלי המחוזות 'לא יפטרו מתשלום הג'יזיה אף אחד מבני החסות, גם אם אחד מהם הוא חבר מכובד בקהילה; יתר על כן, הם אינם רשאים לאפשר לאיש מהם לשלוח את הסכום באמצעות צד שלישי, גם אם בן החסות הוא אחד מנכבדי או ממנהיגי הקהילה.' תשלום המס באמצעות מוסלמי עבור בן־חסות, יהיה בלתי נסבל. 'יש לגבות אותו ממנו ישירות על מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאסלאם ועם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה. הג'יזיה תוטל על כולם באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל.

יהודי חַ'יְיבָּר הוזכרו במפורש כדוגמה שיש לחקותה. הח'ליפה אל אמיר הסביר כי מסורות אלו היו 'בהסכמה הדדית', כי מוחמד החליט בתחילה לגרש את הח'ייברים 'בדיוק כפי שעשה' עם שבטים יהודיים אחרים. אך לאחר שהח'ייברים סיפרו למוחמד 'כי הם היחידים שיידעו כיצד להשקות את מטעי הדקלים ולעבד את אדמת האזור כראוי, הנביא התיר להם להישאר כדיירים; הוא העניק להם מחצית מן היבול, ותנאי זה צויין במפורש. והח'ליפה ציטט כך את מוחמד: 'אנו נאפשר לך להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר', כך, הסביר אל אמיר, הביא מוחמד את הח'ייברים היהודים למצב של השפלה; הם נותרו לגור על האדמה שהוחרמה, ועבדו בתנאים האלה; לא הוענקו להם שום פריבילגיות, שום הבחנות, שיוכלו לפטור אותם מתשלום הג'יזיה,, או שיבדילו ביניהם לבין בני חסות אחרים '.

בשנת 629, מוחמד הטיל את סמכותו המוחלטת על היהודים במרכז חצי האי ערב. הוא התחיל בהטלת מצור על הישובים היהודיים של ואדי אל-קורה, שבו יהודי קורייט'ה ויהודים אחרים מצאו מקלט לאחר שעזבו את מדינה. הם השיבו לו מלחמה במשך יומיים ואיבדו אחד עשר מלוחמיהם, אך בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את התנאים שנכפו קודם לכן על יהודי חיייבר.

לאחר מכן, מוחמד עשה הסכם עם שבט יהודי בנווה-מדבר מוּטַע, שאפשר להם לשמור על דתם כנגד תשלום מס הג'יזיה השנתי. בתמורה התחייב מוחמד להגן עליהם מפני כנופיות של שבטים בדואים במדבר. הוא קיווה להשיג בכך את נאמנותם של היהודים, על שהעניק להם חסות והגנה. אך התוצאה הייתה שחלק מיהודים אלה שנכפה עליהם המעמד הנחות של בני חסות, בעקבות כיבושיו של מוחמד, היו המומרים הראשונים לאסלאם.

במהלך חייו של מוחמד, התפשט האסלאם במהרה. בשנת 630, שמונה שנים לאחר שעזב את מכה עם ארבעים חסידיו, מוחמד חזר לשם עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר ללא קרב. מכה היתה מעתה למרכז פולחנו של האל האחד והיחיד של האסלאם. כמי שנדחה על ידי היהודים, מוחמד קבע כי המאמינים המוסלמים לא יתפללו יותר לכיוון ירושלים, אלא לכיוון מכה. 'היפוכו של המנהג' כותב המלומד הנוצרי של תורת האסלאם, סר פְרְסִי סַיְיקְס, יהיה מהלך פוליטי. כי למרות שהדבר חשף את מוחמד כמי שלוקה בחוסר עקביות, זה העניק לעמי חצי-האי ערב ולמכה את המעמד הרם לטקסיות הקבע של הדת החדשה.

בעת מותו של מוחמד בשנת 632, בגיל שישים ושתיים, רוב חצי האי ערב נכבש על ידי האסלאם. כבר בשנת 630, כוחות מוסלמים הרהיבו עוז ויצאו מחוץ לערב הסעודית כדי לכבוש את בחריין בשטחי המפרץ הפרסי. תוך מאה ועשרים שנה למותו של מוחמד, האימפריה האסלאמית השתרעה הרחק מערבה עד לחוף האטלנטי של ספרד וצפון אפריקה, כמו גם הרחק מזרחה עד נהרות אוקסום ואינדוס, והרחק דרומה עד למפרץ עדן. על שטחים נרחבים אלה, השלטון המוסלמי כפה מעמד של בני חסות על כל הנוצרים והיהודים שסירבו להמיר את דתם. הכובשים היו ממשיכי דרכו של מוחמד, והראשון בהם היה אבו בכר, אביו של אשתו הראשונה של מוחמד, שהעניק לתפקידו את השם "חיליפה" – ח'אליפת ראסול אללה('יורשו של שליח האלוהים').

יורשיו של מוחמד תודרכו ביחסם ליהודים, תוך הצבת מחלוקות ברורות שהנביא שלהם התווה בין האסלאם ליהדות. אלה כללו שלוש קללות ספציפיות המופיעות בקוראן נגד היהודים. הקללה הראשונה מזכירה את 'המרד נגד משה במדבר'. על הקללה השנייה נאמר כי הוטחה נגד היהודים הן על ידי דוד המלך והן על ידי ישו: על כי המרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עשו.^, הקללה השלישית הייתה על סירוב היהודים לקבל את דרכי ההוראה של מוחמד: 'הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו ממרומים למען יאשר את אשר עמכם, בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור, או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת.׳

גם האשמה נגד היהודים קיימת בקוראן, ועל כך נאמר שהם ראויים לעונש: 'וכיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, וכיוון שאמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, ישוע המשיח בן מתם. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נדמה בעיניהם. מוחמד גם קבע כי היהודים עיוותו את התנ״ך, באומרם כי אברהם ניסה להקריב לאלוהים את בנו יצחק על הר המוריה בירושלים. על סמך מחציתם לפחות של פרשני הקוראן, לא היה זה יצחק, אלא בנו האחר ישמעאל – שהערבים טוענים שהם צאצאיו – שאברהם הציע להקריב לאלוהים. על פי המסורת המוסלמית, זה קרה לא בירושלים, כי אם על האבן השחורה של מבנה הכעבה במכה.

בהרחיקו את האסלאם מן היהדות, התעלם מוחמד משלושת הרגלים שנחגגו על ידי היהודים: פסח, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושת החגים הללו, הנציחו בני ישראל את יציאתם ממצרים ומסעם דרך מדבר סיני אל כנען, הארץ המובטחת. המונח שלוש רגלים נגזר מהעלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים. במקום שלושת רגלים אלה, מוחמד העניק אופי מוסלמי לעלייה לרגל של עמי ערב למכה: זהו החג', שבו המוסלמים קיימו ־ ועדיין מחויבים לקיים – עלייה לרגל למכה ולו פעם אחת בחייהם, ולא משנה כמה רחוק ממכה הם חיים.

מוחמד לא ציפה להידחות בתקיפות כזו על ידי היהודים של מדינה. מדוע הם סירבו לתמוך בו כנביא העברים? למה הם הפרו את החוזה שלו איתם, להגנה על מדינה 'נגד כל האויבים'? למה כל כך מעטים מתוכם היו מוכנים להתאסלם? מדוע הם הצטרפו לכוחות שקמו נגדו, כאשר יכלו להיות בעלי בריתו בסדרה של ניצחונות שלו בקרב?

במהלך מאות השנים הבאות, המוסלמים נדרשו להחליט על אופי יחסם כלפי היהודים, בין אם לראות בהם עם מקולל, או בני חסות המוגנים על ידי האסלאם. התנהלותו של מוחמד העניקה להם אפשרות לבחור בין אחת משתי הגישות. למרות שהגן על היהודים בכפוף למעמדם כבני חסות והעניק להם את חופש הדת, הוא גם שיעבד והעניש אותם קשות. יחסו כלפיהם אף החמיר לקראת סוף חייו; רצונו האחרון לפני מותו, היה כי'שתי הדתות לא ימשיכו לחיות יחדיו בחצי האי ערב.' ואכן, יהודי ח'ייבר איבדו את הזכות לעבד את האדמות שהיו שייכות להם בעבר, כציות לרצונו האחרון של מוחמד.

במשך אלף ארבע מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, היהודים בארצות האסלאם ידעו גם את הקללה וגם את הענקת החסות. כאשר קוללו, הם סבלו; כאשר היו מוגנים, הם פרחו. ההיסטוריה של השנים הללו מראה כיצד הסבל והענקת החסות היו שזורים זה בזו.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

עמוד 42

גלוח

מנהג מקודם היה מנהג כשמגלחין את הראש מניחין הפיאות ועוד מניחין פיאה קטנה במקום שרופה בראש תינוק, ונתבטל מנהג זה. ועד היום בגילוח ראשון שעושים לילד מניחין לו פיאה, ויש שמניחיו שריטה שערות מן המצח עד אמצע הראש, ויש שמניחים במין מטבע באמצע הראש, וכל אחד מנהג אבותיו בידו. ואני הכותב מר אבי זצ״ל, היה מניח לי ולאחי מעט מזער בלא גילוח במקום המוח כל ימי נערותי עד שעמדתי על דעתי, להודיע שהשריטה של שערות שמניחים בגובה הראש קורין אותה בלשון ערבי לחו״ת, כלומר דג. והמקום הקטן שמניחים במוח קורין אותו בלשון ערבי זממ״א, כמו מבעד לצמתיך, כלומר מקום קבוץ שער. והשיער שמניחין באמצע הראש קורין אותו טאב״ע, כלומר מטבע שמסובב כמו מטבע. ומשם ואילך מעבירין אותה. ובערי תאפילאל״ת עדיין אוחזין במנהג זה, יזכרם השם לטובה. וגם אנשים גדולים מניחים פיאה זאת, ועושים אותה גדולה מעט ונראית לעין כל. וטעם לדבר זכר לחורבן, דכשמגלחין כל הראש חוזרת ראשו לבנה כולה, ולזכר החרבן מניח מעט שחור במקום גלוי נגד הפנים נראה לעין כל.

מנהג מגלחין לקטנים תגלחת ראשונה, לקיים מצות פיאה ולחניכו במצוה זאת בהיותו בן תשעה חודשים, ועושים משתה ושמחה ומנגנים, ביום ההוא מזמינים קרוביהם לשמחה זו. ועיין בס׳ בן המלך, הביא דבריו בשערי תשובה, או״ח הל׳ יו״ט, סי׳ תקל״א ס״ק ב, שכתב שמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להגדיל השמחה במועד, דמצוה נמי איכא בכך וכו׳ עיי״ש.

והענין של השמחה הוא מנהג ארץ ישראל ג״כ, שעושין שמחה בתגלחת ראשונה של קטן שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש. ועיין בפע״ח, שער ספירת העומר, שכ׳ בעניו ההולכים על קבר רשב״י ור״א בנו במירון בל״ג בעומר, שראה את מורו האר״י שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, עיי״ש עכ״ל. ועיין בבאה״ט ס״ק ז, שהביא דברי הרב בן המלך, עיי״ש. עיין בס׳ כנסת מרדכי, בחי׳ על מס׳ ברכות, על מ״ש בגמרא אמר שמואל קטן מותר לגלחו במועד וכו׳, והביא שם מ״ש הר״ן בזה, וציין לשע״ת הנד, עיי״ש. ואני הדל לא ידעתי טעם למה מאחרין גילוח הקטן עד הכנסו לחודש התשיעי. ואפשר כנגד חודשי ההריון שהיה במעי אמו. ויש בני אדם לחביבות המצוה ולחביבות בנם שנתחנך למצוה, שוקלין שערותיו בכסך ומחלקין אותם לצדקה. רמז לדבר ראשית גז צאנך תתן לי. וישראל קרוין צאן, ועיין בס׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תקלא אות ל, שב׳ שמותר לעשות גילוח זה בחוה״ט. ועיין מה שציין לזה בדרכו בקודש.

וראיתי בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות שי״ן, ערך שער, שכ׳ דאין מגלחין בשערות מתינוק עד שמתחיל לדבר, משום דאיתא בגמ׳ תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ובו׳ (סוכה מב), ומחנכו ג״כ במצוה ע״י שנוטל שערותיו ומשייר לו פיאות כדכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, וישראל נקראו צאן (ס׳ מטעמים, 105) עכ״ל. וראיתי לו עוד אות ג, ערך גלוח, שכ׳ גלוח לנער המנהג בין הספרדים בא״י לגלח שער הנער בפעם הראשונה במלאת לו ארבע שנים, ואז יזמינו כל קרוביהם ועושים סעודה קטנה לבניהם, ויכבדו כל אחד מהנאספים לספר איזה שערות מראש הנער עד אשר יסתפרו כל שערות ראשו מלבד הפיאות. יש שמגלחים אותו בחוה״מ פסח בביהכנ״ס ושם יעשו שמחה גדולה. ויש שעושים כן בל״ג לעומר. המנהג הזה נקרא בערבית חאלאק״א שהוראתו תספורת (ירושלים, ח״א, צד 5), עכ״ל. ואני הכותב אומר שהוראת מילת חאלאק״א בערבית היא נוי ויפוי. שכן אומרים למי שלובש ומתקן עצמו מחללי״ק.

מנהג שאין מגלחין כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישין למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי, ועיין שו״ת מוצב״י, ח״א, סי׳ קצב, פס״ד ממוהריב״ע זצ״ל. עוד שם בסי׳ רבד, בתב דלענין מנהג אין מנהג בזה, אבל גזרו ששום ספר לא יעשה מלאכתו בע״פ ובו׳ עיי״ש. ועיין מרן או״ח, סי׳ תסח, בענין מלאכה אחר חצות.

מנהג אם יבוא ל״ג לעומר ביום א׳, כתב מור״ם דיש נוהגים לגלח בערב שבת. ואנו מנהגינו לגלח בערב שבת כן שמעתי ממו״ה אהרן בוטבול הי״ו, ויש נוהגים שאין מגלחין עד ערב שבועות. ואני הכותב ומשפח׳ בית אבי אין מגלחין עד ערב שבועות. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ טוב עין, סי׳ תצג, דהקשה על הטור ומרן דבש״ס יבמות דף סב, על תלמידי ר״ע שמתו מפסח עד עצרת. וכתב שם שמצא למהר״ד אבודרהם, שב׳ שהרז״ה מצא בס׳ ישן עד פרוס עצרת. ונראה שכן היתה נוסחת הש״ס והיא עיקרית. לפי זה יש שורש להנוהגים שלא לגלח עד עצרת. ועיין למהריק״ש בס׳ ערך לחם, באו״ח סי׳ תצג, סי׳ יב, שב׳ שמסתפרין בערב שבת דעשה דדברי קבלה עדיף, וקראת לשבת עונג, וכיון דביום ראשון מסתפר מוטב להסתפר בע״ש. ועיין סי׳ תרצ״ו סעיף ו, עכ״ל. וכ^׳ הרב החבי״ף ז״ל, בס׳ נשמת כל חי, סי׳ סה, והוא דשם פסק מרן בשו״ע, דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, דדברי קבלה נינהו שהם בדברי תורה, יעו״ש. ומת״ח אחד שמעתי, דאין מנהגינו לגלח בערב שבת ב״א ביום ל״ג בעומר עצמו. ומוהר״א הנז׳ אמר כי אין בפיהו אמת ושקר דבר.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

עמ' נ

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על ידי המוסלמים.

1.113 ״מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל־קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל־קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל־קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודים. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא], וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים״.

2.113 ״מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה״.“

114 ר׳ דוד אוחנונה (בו־חלו)

קבור בבו־חלו ליד קדושים אחרים. ההילולה שלו נערכת בט״ו בחשוון.

115-ר׳ דוד אל־כהן (אימגראן)

שייך כנראה למשפחת ״איית אל־כהן, הקבורים באותו מקום.

116-ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942.

היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

עדותו של מר ניסים נ׳(מוגאדור). והרי הכתוב על המציבה: ״דרך כוכב מיעקב האי גברא… מהללים חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה… וקראם שירי דודים מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה הכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכו משכיל בחכמה… דוד לקאיים ז״ל נצר מגזע האר״י הגדול הרב המופלא… איך אדוננו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי… יום ה׳ בש״ק עשרה ימי□ לחודש ניסן…״. ועיין עוד במאמרו של י׳ שיטרית, ר׳ דוד אלקאים — משורר עברי במרוקו, אפריון, כתב־עת לספרות, תרבות וחברה, אביב 1983, עמ^׳ 102-96 .

שתי מהדורות של הספר יצאו במראכשב־1921 וב־1931, ושתיים נוספות בירושלים ב־1961 ו־1968. ב־ 1979 יצאה לראשונה על־ידי יוסף לוגאסי מהדורה מנוקדת. בשערי הספר מופיעות תמונותיהם של ר׳

דוד יפלח, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ דוד בוזגלו, המשורר משה אזווילוס, המשורר ר׳ חיים עטר. המשורר שלמה וענונו וכן סקירה ומבוא מאת הפייטן מאיר אלעזרעטיה שליט״א, מדריך חברת הבקשות בגבעת אולגה. המחברים האחרים הם חיים אפרייאט ור׳ דוד יפלח (ראה ערך עליו). עיין בזעפרני — השירה היהודית, עמ^׳ 408. לאחרונה יצא קובץ שירים שהיה בכתב־יד על־ידי צאצאיו של מעתיק כתב־היד.

ראה: שירי דודים מאת ר׳ דוד אלקיים זצ״ל כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ירושלים תשמ״ג. בקובץ מענין זה השופך אור על גדולתו כפייטן ועל אישיותו המרתקת, מובא שיר הנקרא:

״פיוט להילולא״(עט׳ 243-241) ובו מוזכרים כמה קדושים, בעיקר ממוגאדור. ואלה הס: ר׳ יעקב ביבאס, ר׳ דוד בן ברוך, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד אלקאיים (סבו של הקדוש), ר׳ דוד לוסקי, ר׳ מאיר בן עטר, ר׳ מסעוד חרוש, ר׳ אברהם בן עטר, ר׳ משה הכהן, ר׳ שמעון בית הלחמי, ר׳

עכאן הכהן, ר׳ יוסף כנאפו, ר׳ יוסף אבולעאפיא (טבריה), ר^, אברהם צבאח, ר׳ נסים ששון, ר׳ מסעוד כנאפו ור׳ כליפא מלכא.

117-ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

עדות של גב׳ חנה ב׳(סטאט) ואחרים. לפי בן־נאיים, עמ׳ כ״ו, הוא קבור בכפר איגגי, במחוז מראכש. כך גם כותבים לג׳י, עמ׳ 4, ולסרי. עמ׳ 71; לפי מסורות אחרות הוא קבור בבית־הקברות הישן ברבאט ובתאביה.

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על־ידי היהודים כ״מול אל־בלאד״. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.[ בעל העיר, בעל המקם. כך נקרא הקדוש שהוא הפטרון של העיר].

״יש לנו בית־קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר־כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית־קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום״.

״באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית־קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה״.

״הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן־דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית־הקברות, מפני שבית־הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים״.

״בבית־העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לד׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו [של מולאי איגגי] או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית־העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי הברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית־העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה״.

[לאחר העדויות הקודמות על קבורתו במקום, מעניינת עדות זו. יש פה גם הסבר על הימצאות הקדוש גם בקזבלנקה כדי להקל על המעריצים שלא יכלו להגיע למולאי איגגי, שהגישה אליו היתה קשה].

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 286

ט״ו בשבט

א. על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל—תר״ז) בסביבות ש׳ תק״ם, הרב הנז' כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסוגייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם אחת נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י לכשאפנה אשנה פרק זה בארוכה ע״כ, וכנראה שהספר חמדת ימים שנדפס לראשונה באזמיר שנת תצ״א—תצ״ב (ושם בח״ב סי׳ פ״ג מדבר על המנהג הזה באריכות) עוד לא הופיע בעיר פאס ואותם היחידים שהיו נוהגים כן אולי ע״פ מה שקבלו עד אז מדבריו של נתן העזתי שהוא המחבר הספר חמדת ימים (לפי השערתו של הרב יעקב עמדין) או רבי חיים דיין (לפי השערתו של הרב רי״מ טולידאנו באוצר גנזים ירושלים תש״ך) שהיה במרוקו.

מ״מ המנהג הזה הכה שורש בתוך הצבור ובליל ט״ו בשבט נהגו כך החברים להתאסף בבתים ולאכול פירות כמ״ש בס׳ חמדת ימים שם— מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם— בפרט לאחרי שיצא לאור הספר פרי עץ הדר (ליוורנו תקפ״ג, ותר״ל) והביאו הרב מועד לכל חי וסמך עליו שתי ידיו ע״ש סי׳ ל׳ אות ח׳. ונהגו שכל אחד מהמסובין מברך על פרי אחד מהפירות

העם ומכוין בברכתו לאחד מי׳׳ב צרופי ה ו י ה היוצאים מפסוקים מיוחדים ע״פ הסדר דלהלן:

זית: יהו"ה (ר"ת) ישמחו השמים ותגל הארץ (תחלים צ״ו י״א).

תמרים: יהה"ו (ר"ת) יתהלל המתהלל השכל וידוע (ירמיה ט׳ כ״ד).

גפן: יוה"ה (ר"ת) ידות ולצלע המשכן השנית (שמות כ״ו כ׳).

תאנה: הוה"י (ר"ת) זה איניגו שוה לי(אסתר ה׳ י״ג).

רמון: הוי"ה (ר"ת) הסכת ושמע ישראל היום (דברים כ״ו כ״ח).

אתרוג: ההי"ו (ר"ת) עירה ולשורקה בני אתונו(בראשית מ״ט ט״ו).

תפוח: והי"ה (ר"ת) ויראו אותה שרי פרעה (שם י״ב ט״ו).

אגוז: והה"י (ר"ת) ודבר היום הזה ידוד (דברים כ״ו ט״ו ט״ז).

לוזים:  ויה"ה (ר"ת) וירא יושב הארץ הכנעני(בראשית ו׳ י״א).

חרובין: ההו"י (ר"ת) וצדקה תהיה לנו כי(דברים ו׳ כ״ה).

יין:  היה"ו (ר"ת) לידוד אתי ונרוממה שמו(תהלים ל״ד ד׳).

עוזרדין: היו"ה (ר"ת) המר ימירנו והיה הוא (ויקרא כ״ז ל״ג).

נהגו העם: מנהגי ט"ו בשבט-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״–

פרשת בשלח-כרך ג'

פיוט מספר 395

 (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי

ע״מ ה־ה תנועות ברובו

יוֹם לַיַּבָּשָׁה / נֶהֶפְכוּ מְצוּלִים

שִׁירָה חֲדָשָׁה / שִׁבְּחוּ גְּאוּלִים:

יוֹם בְּצָר נִכְבַּדְתָּ / וְאֵלַי נֶחְמַדְתָּ

וְלָךְ עֹז יִסַּדְתָּ / מִפִּי עוֹלָלִים:

הִטְבַּעְתָּ בְּתַרְמִית / רַגְלִי בַּת־עֲנָמִית

וּפַעְמֵי שׁוּלַמִּית / יָפוּ בַּנְּעָלִים:

וְכָל־רוֹאַי יְשִׁירוּן / בְּעֵת הוֹדְךָ יְשׁוּרוּן

אֵין כָּאַ־ל יְשֻׁרוּן / וְאוֹיְבֵינוּ פְּלִילִים:

דִּגְלִי, כֵּן, תָּרִים / עַל הַנִּשְׁאָרִים

וּתְלַקֵּט פְּזוּרִים / כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים:

הַבָּאִים עִמְּךָ / בִּבְרִית חוֹתָמְךָ

מִבֶּטֶן לְשִׁמְךָ / הֵמָּה נְמוּלֵים:

הֶרְאוּ אוֹתוֹתָם / לְכָל רוֹאֵה אוֹתָם

עַל כַּנְפֵי כְּסוּתָם / עָשׂוּ הַגְּדִילִים:

לְמִי זֹאת נִרְשֶׁמֶת / הַכֶּר־נָא דְּבַר אֱמֶת

לְמִי הַחוֹתֶמֶת / וּלְמִי הַפְּתִילִים:

וְשׁוּב שֵׁנִית לְקַדְּשָׁהּ / וְאַל תּוֹסִיף לְגָרְשָׁהּ

וְהַעֲלֵה אוֹר שִׁמְשָׁהּ / וְנָסוּ הַצְּלָלִים:

יְדִידִים רוֹמְמוּךְ / בְּשִׁירָה קִדְּמוּךָ

וְאָמְרוּ מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

יְדֵי עַמִּי אֶסְמֹכָה / אֲשׁוּרֵיהֶם אֶתְמֹכָה

בְּאָמְרָם מִי כָמוֹכָה / יְיָ בָּאֵלִים:

כנפי שחר

395 — הנושא: קריעת ים סוף. מיועד לשביעי של פסח. נראה שאמרוהו בברכת ״גאל ״ישראל״ לפני ״ואמרו כולם מי כמוכה באלים ה׳״.

מצולים — מי ים־סוף. יום בצר נכבדת — דבק אל ״שירה חדשה שבחו גאולים״; נכבדת, נתקדש שמך ונתעלה ע״י נקמתך באויב המצרי. ואלי נחמדת — אבל אלי, כלפי, היית נחמד, כלומר התנהגת עמי במדת טובך. ולך עוז יסדת… — אפי׳ תינוקות הכירו כי רק לך העוז והגבורה; יסדת, ביססת בלבם תחושה כזאת. הטבעת בתרמית… — שיקעת בערמה וחכמה רגלי. בת ענמית — כנוי למצרים. ופעמי שולמית… — אבל רגלי כ״י הלכו בתוך הים ביבשה. וכל רואי ישורון… — ולעתיד לבוא כל רואי בגדולתי ישורון, יביאו לי תשורה ומנחה, בעת הודך ישורון, כאשר ישורון, יראו נסיך ונפלאותיך עמנו, ואז, אין. כא־ל ישורון… — כל אויבינו יודו וישפטו שאין אלוה כמו א־להי ישראל. ראה מעשה חרש.

דגלי כן תרים… — כשם שרוממת דגלי על המצרים כן לעתיד לבוא תרימהו על שאר העמים. ראה מעשה חרש. דגל, כאן: סמל לשררה ושלטון. ותלקט — תאסוף, תקבץ. פזורים — ישראל, ע״ש שה פזורה ישראל(^ירמ׳ נ, יז). כמלקט שבלים — הנופלות מיד הקוצר אחת הנה ואחת הנה. מבטן… הם נמולים — כלומר שמונה ימים ללידתם, סמוך ליציאתם מבטן. הראו אותותם… — בניגוד לאות המילה שאינה נראית, הגדילים הפתילים נראים הם לכל רואה. למי זאת נרשמת… — מחרוזת זו דבקה היא לזאת שלפניה, אם אתה רוצה להכיר היהודי מבין אחרים, ראה למי יש רישום המילה בבשרו או הפתילים.בבגדו. והעלה אור שמשה… — האור כנוי לגאולה, והצללים, החושך, כנוי לשעבוד גליות. רוממוך — שבחוך. בשירה קדמוך — קדמו פניך ידי עמי בסמוכה… באמרם מי כמוכה… — אחזק ידי עמי ועמיד רגליהם עמידה איתנה כאשר יאמינו ביי ויאמרו שאין כמוני. דברי ה׳.

פרשת בשלח-כרך ג'- (395) — פיוט — סי׳ יהודה הלוי -יוֹם לַיַּבָּשָׁה

אימא

1.

לְאָן אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים אִמָּא?

אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ,

לַמְּדִינָה שֶׁלָּנוּ.

וְהֵיכָן אַרְצֵנוּ?

אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר לְךָ אֶת שְׁמָהּ,

הוּא אָסוּר.

וְהַאִם מְדִינָה זוֹ רְחוֹקָה מְאֹד הִיא ?

בַּצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַיָּם, בְּנִי.

הַאִם הַנְּסִיעָה אֲרֻכָּה?

אַלְפַּיִם שְׁנוֹת נְסִיעָה

שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת שֶׁל כְּבִישִׁים

חָמֵשׁ שָׁעוֹת טִיסָה.

וְאֵיךְ הַיְּלָדִים בַּמְּדִינָה הַזּוֹ ?

כֻּלָּם יְהוּדִים, כָּמוֹךְ.

וְאֵיךְ אֲנִי?

2.

הַאִם כְּבָר הִגַּעְנוּ, אִמָּא?

מִזֶּה שָׁנִים, בְּנִי.

כִּי אִמָּא אֵינִי רוֹאָה שֶׁהִגַּעְנוּ

אֵלֶּה אֵינָם יְהוּדִים כָּמוֹנִי.

זֶה עַמְּךָ, זוֹ אַרְצְךָ.

אֲבָל אִמָּא, אֵינִי רוֹאָה אֶת עֲצֵי יַלְדוּתִי

וְכָל שֶׁאוֹמְרִים לִי הָאֲנָשִׁים נִשְׁמָע לִי מוּזָר.

זה מה יש.

אֲבָל הִבְטַחתְּ לִי שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לְאַרְצֵנוּ

לְזוֹ אֵינָהּ אַרְצִי וְזֶה אֵינוֹ עַמִּי

אֵלֶּה אֵינָם יִהוּדַי.

אִם אַתָּה רוֹצֶה אַתָּה יָכֹל לַעֲזֹב.

לְאָן אִמָּא?

בְּעִירִי, כְּפִילֵי וּצֵלִי כְּבָר אֵינָם קַיָּמִים

יְלָדַי נוֹלְדוּ כָּאן

וַאֲפִילּוּ הֵם זָרִים לִי

אִשְׁתִּי בָּאָה מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת

וְאֵינָהּ מַכִּירָה אֶת מִנְהָגֵנוּ

הַשָּׂפוֹת שֶׁבִּשְׂפָתַי

כֻּלָּן שׁוֹנוֹת

מִשָּׂפוֹת אֱנוֹשׁ

אֵין לִי לְאָן לְחַזֵּר

נוֹתַרְתִּי בְּלִי מְדִינָה וּבְלִי עַם

וְהַנְּסִיעָה הַזּוֹ לֹא נִגְמֶרֶת

אֵין דֶּרֶךְ לִגְמֹר אוֹתָהּ

אֲנִי לְעוֹלָם תָּקוּעַ בְּשָׁעָה אַרְבַּע בַּבֹּקֶר

הָרֵיחַ הָאַחֲרוֹן שֶׁל קָפֶה עִם חָלָב בְּפִינְגַ'ן

יוֹצֵא אֶל עֵבֶר סֵאוּטָה רוֹאֶה אֶת אַלַחֶסִירַאס מִן הַיָּם

נוֹתַרְתִּי תָּקוּעַ בַּנְּסִיעָה הַלֵּילִית הַזֹּאת

שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ רוֹאָה אֶת אוֹר הַיּוֹם

וְלֹא מְשַׁנֶּה כַּמָּה אֲנִי מִשְׁתַּדֵּל

אֲנִי זָר כָּאן, בְּתוֹךְ הַמּוֹלֶדֶת הַזּוֹ

שֶׁאֵלֶיהָ כָּל כָּךְ הִתְגַּעֲגַעְתְּ

וְעַכְשָׁו אַתְּ אוֹמֶרֶת לִי, אִמָּא,

שֶׁאֶסַּע לִי לִסְפָרַד

עִם שִׁבְטֵי הַמֻּגְדָּל

שֶׁאֵלֵךְ לִי לְגַלּוֹת אַחֶרֶת

עוֹד מוֹלֶדֶת שֶׁהָפְכָה לְגַלּוֹת

כְּמוֹ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹ יְרוּשָׁלַיִם

כְּמוֹ תֵּטּוּאָן וּכְמוֹ לוּסֵנָה

כָּל מוֹלֶדֶת שֶׁלָּנוּ הוֹפֶכֶת לְגָלוּת.

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-אימא

עמוד 96

על מחקר תנועות הנוער

בקרב החוקרים עולה שאלה עקרונית על הצורך במחקר בנושא תנועות הנוער. שאלה זו מקורה בהערכת השפעתן של תנועות הנוער על המהלכים ההיסטוריים של תקופתן.

ולטר לקוויר(W.z. Laqueur), חוקר תנועות הנוער הגרמניות, קבע בספרו שתנועות הנוער הגרמניות כגון ה״וונדר פוגל״ ודומיה, היו בסך הכול ״הערת שוליים״ ארוכה בספר תולדות העמים. לעומתו כותב יהויקים דורון, שקביעה זו ״אינה נכונה לגבי תנועות הנוער היהודיות, כי תולדותיהן היו אחד הפרקים המפוארים בתולדות עם ישראל בדורות האחרונים, אם בתפוצות ואם בארץ ישראל״. אין להבין לדעתו של דורון את מפעל ההתיישבות השיתופית, את התנועה הקיבוצית ואת הקמת כוח המגן בארץ בטרם הקמת המדינה ללא פועלן של תנועות הנוער החלוציות ששימשו מאגר כוח אנושי נבחר לבניין הארץ.

חוקרים שונים של תנועות הנוער האירופאיות הכלליות והיהודיות התמודדו עם השאלה האם הדיון בתנועות הנוער יכול להיות מנותק מן ההקשר הכללי, מהבנת הנסיבות ההיסטוריות שבמסגרתן הן קמו ופעלו. רובם קבעו שיש לגיטימיות למחקר של תנועות הנוער כגורם מבודד משאר הגורמים הציבוריים, משום שהנוער מתייחד בדרכי הגשמת הערכים ובאופני ההתבטאות החינוכית שלו, המעוגנים ברגישות המאפיינת את גיל הנעורים, רגישות שגורמת לרוב להקצנה בביטוי ובמעשה. תופעת תנועת הנוער, לדידם, היא תולדה של צורך נפשי של נוער בגיל ההתבגרות מחד גיסא, והיא כורח אובייקטיווי היסטורי מאידך גיסא. בנוסף וככלל, תנועות נוער צמחו על רקע שלילת החברה המסורתית והן מהוות חלק מתהליך המודרניזציה. הן נוסדו והתפתחו רק בחברות המצויות בתהליכי מודרנה, בשלב זה או אחר, ובהתמודדות עם תרבות הפנאי. בעיני חוקרים רבים שיקפו תנועות הנוער את תקופתן וגם עיצבו אותה. אמנם לא תמיד הן הקיפו את רוב בני הנוער בגילאים הרלוונטיים (לרוב היו בהן לא יותר מ־10% מכלל בני הנוער), אבל הן שימשו ״בתי ספר״ ומכוני הכשרה למנהיגות והשפעתן על הבוגרים פעלה לטווח ארוך.

תנועות הנוער זכו למחקרים רבים בדיסציפלינות שונות. פרופסור חיים שצקר ציין כמה גישות מרכזיות במחקרים אודות תנועות הנוער:

הגישה הפסיכולוגית טוענת שהמתח היצרי והמיני ובעיות של ״סטאטוס״ עמדו במרכז התופעה של תנועות הנוער.

הגישה הסוציולוגית בוחנת את תנועות הנוער ״כפנומן חברתי״, כ״קבוצת גיל״ על רקע חברתי, וזאת בדרך תיאור וניתוח משווה של תנועות טיפוסיות.

הגישה ההיסטורית עוסקת בדרך כלל באדם המבוגר בתקופה זו או אחרת של חייו. תשומת הלב של ההיסטוריון מופנית גם אל ילדותו ואל נערותו של המבוגר ולמסגרות החינוכיות והחברתיות שעיצבו אותו, אך הוא לא בוחן את תנועות הנוער כתופעה בעלת חשיבות כשלעצמה. בנוסף, הגישה ההיסטורית, בבואה לבחון השלכות רוחניות כוללות ונרחבות יותר, מפנה את תשומת הלב אל תנועות הנוער, אך גם כאן לא כאל ״ערך עצמי״, אלא כאל תופעה סימפטומאטית לתהליך ההיסטורי.

מחקר זה יעשה שימוש בראייה המשולשת: הפסיכולוגית, הסוציולוגית וההיסטורית.

הראייה הפסיכולוגית מתייחסת לנוער היהודי במרוקו, נוער לומד במשבר גיל ההתבגרות, בתקופת מעבר ובחיפוש אחר ״זהות״ ו״סטאטוס״; הראייה הסוציולוגית תעמוד על שכבת הנוער בגילאים אלה במרוקו על רקע השינויים שעברו על החברה היהודית במרוקו, שמקורם בשינויים הדמוגרפיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים בחברה המרוקאית הכללית; הראייה ההיסטורית בוחנת את תנועות הנוער במרוקו, את ייחודן ואת השפעתן לטווח קצר ולטווח ארוך על רקע התהליכים ההיסטוריים שעברו על מרוקו בכלל ועל יהודיה בתקופת המאבק של התנועה הלאומית המרוקאית כנגד שלטון הפרוטקטורט הצרפתי וערב הקמת מדינת ישראל. היו אלה שנים טעונות במישור האישי, הקהילתי והפוליטי, שבאו לידי ביטוי בפעילותן של תנועות הנוער במרוקו. בנוסף, יושם דגש על הממדים הפדגוגיים ה״אינהרנטיים״ לתנועות הנוער בנושאי חינוך והדרכה.

על תנועות הנוער היהודיות במרוקו

תנועות הנוער היהודיות והציוניות במרוקו ניזונו הן מתנועות הנוער הכלליות והצופיות והן מתנועות האם הציוניות שלהן באירופה ובישראל. אולם לידתן ואופן פעולתן הם פרי של גורמים ייחודיים, ובחלקם חד־פעמיים, שנגעו ליהדות מרוקו בתקופה היסטורית זו.

אין ספק שהתהליכים ההיסטוריים, החברתיים והכלכליים שהתרחשו במרוקו, השינויים הדמוגראפיים, תהליכי העיור, המשבר הכלכלי, הקולוניזציה, תהליכי החילון והמודרניזציה, התרופפות המשפחה, המאבק הלאומי המרוקאי והקמתה של מדינת ישראל יצרו משבר כולל בקרב הדור הצעיר במרוקו. במהותו היה המשבר שונה מזה שחווה הנוער במרכז ובמזרח אירופה בשנות ה־20 וה־30 של המאה העשרים, אך בהרבה פרמטרים גם דומה לו.

תנועות הנוער במרוקו בתקופה זו הן התנועות הבאות:

1. התנועות היהודיות הקהילתיות

• הצופים הצרפתים החילונים(D.F. = Eclaireurs de France)
• הצופים היהודים הצרפתים (I.F. = Eclaireurs Israelites de France)
• הפדרציה של הצופות הצרפתיות(F.E. = Federation Frangaise des Eclaireuses)
• המחלקה לחינוך של הנוער היהודי

(D.E J.J. = Departement Educatif de la Jeunesse Juive)

2. התנועות הציוניות החלוציות

• איחוד הנוער החלוצי – ״הבונים״

3. תנועות ״דרור – צעירי ציון״
4. ״השומר הצעיר״
5. ״הנוער הציוני״
6. ״בני עקיבא״
7. בית״ר

על הרקע ההיסטורי של יהדות מרוקו בין השנים 1944־1964 מסתמנת הדרך שבה ענו תנועות הנוער היהודיות, ואחר כך הציוניות, על הצרכים של הנוער היהודי במרוקו, בעיקר הנוער העירוני ממעמד הביניים, שהיווה את הבסיס לפעולתן ולהנהגתן. תנועות הנוער סיפקו, גם במרוקו, מסגרת לצרכים הפסיכו־חינוכיים של הנערים והנערות בגיל ההתבגרות, על אפיונו ועל בעיותיו. הקבוצה הקטנה והאינטימיה, המדריך הצעיר, היציאות לטבע, לטיולים, הקמת המחנות, השירה והריקודים, הפעילות הספורטיבית והפעילות המשותפת לבנים ולבנות – כל אלה ריככו במקצת את המתח המיני וסייעו בגיבוש הזהות העצמית והסטאטוס האישי בחבורה של ״שווים״.

תהליכי החילון בקרב תלמידי ובוגרי בתי הספר של רשת אליאנס והשאיפה ל״מודרנה״ העצימו בקרב בני הנוער את הצורך להזדהות עם התרבות הצרפתית, שסימלה עבורם אה אותה מודרנה. העובדה שהממסד הצרפתי והחברה האירופית במרוקו דחו אותם העמידה את בני הנוער בפני שוקת שבורה. אי יכולתו ו/או אי רצונו של הנוער היהודי להשתלב בחברה הערבית והמוסלמית הסובבת אוהו, ששפתה ותרבותה היו זרות לו, ושמאבקה לעצמאות לאומית הפחיד אותו, חידדו והעצימו את לבטיו.

בקהילות הגדולות והבינוניות נחלש התא המשפחתי ולא היה עוד משענת ומקור לסמכות ולקביעה ערכית לרוב בני הנוער והם נמשכו לפעילות בתנועות הנוער, תחילה בתנועות הקהילתיות ואחר כך גם בתנועות הציוניות. הדרך היחידה שבה מצאו נערים אלה מקלט מפני עתיד לא ידוע, הייתה יצירת ״חברת נעורים״ של שווים המתלבטים באותן סוגיות אישיות וכלליות. היציאה אל מחוץ לכותלי המלאה והקהילה לפעילות בחיק הטבע, שחיסנה את גופם ואת אופיים, והחשיפה למסרים תרבותיים כלליים ויהודיים, שפתחו בפניהם אופקים של תקווה חדשה ושל יציאה מן המשבר האישי והקהילתי – כל אלה חיזקו את ביטחונם העצמי, את זהותם האישית ואת יכולת עמידתם בפני אתגרים חברתיים ולאומיים. כאן טמון סוד הצלחתן של תנועות הנוער ויכולת השפעתן על התהליכים המואצים שאפיינו את יהדות מרוקו בתקופה גורלית זו.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 24