ארכיון חודשי: ינואר 2021


La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

debdou-1-090

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

La famille Fofo est un nom de famille prestigieux evoque dans l' Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vehakhamtha, vol. 1, p. 137), et dans les archives communautaires.

־־ 1

Rabbi Yossef Benhamou (surnomme Fofo)

Ce rabbin fut une figure charismatique, un esprit lucide et un bienfaiteur notoire. Ses enfants se nomment:

Chlomo      2

Chmouel     3

Aharon       4

Avraham    5

Massod       6

Nouna        –

– 2 –

Rabbi Chlomo Benhamou Fofo

Cette personne fut un briilant erudit, un grand maitre de la Torah et qui fut pourtant d’une grande humilite. II fut sobre et accorda une grande importance aux details les plus infimes de la tradition. Ses enfants furent:

Yossef        7

Moche         8

Saida –

Louiha        –

Rabbi Chmouel Benhamou Fofo

Tout a la fois modeste et brillant, cet homme aspira intensement a la pratique des bonnes oeuvres et surtout a celle dc la charite. Son fils se nomme :

Yossef         9

– 4 –

Rabbi Aharon Benhamou Fofo

Ce personnage fut un homme aux vertus nobles, qui cultiva particulicrement le courroux de l’EterneL. Le non de ses enfanrs fut:

Yossef        10

Moche         11

Massoda

Simha….

Esther….

Rabbi Avraham Benhamou Fofo

Cet homme raffine et delicat n’a pas laisse de progeniture.

Rabbi Massod Benhamou Fofo

Cet hommc fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Le nom de ses enfants est:

Avraham    12

David                    13

Yaakov       14

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Ce rabbin fut un parangon de vertu, de probite et un homme prodigue. II pratiqua la Hafsaka. Ses enfants se nomment:

Chlomo       15

ChmoucI     16

Saadia         17

Aharon       18

David          19

Nouna         –

Myriam       –

Esther         –

Stouna        ־

Simha         –

Rabbi Moche Benhamou Fofo

 

Ce rabbin fut un homme rempli de bienveillancc et plain de consideration pour les erudits. Son fils s'appelle :

Avraham

-9-

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Cet homme consacra route sa vie au service de la religion. II exerca le metier de Chohety de Mohel, de Hazan de grefficr et d’instituteur. II fut egalement le rabbin de la communaute de Nador, car ce fut un sage notoire. Le nom de ses enfants est:

Chmouel     20

Aouicha      ׳־

Maha –

Louiha        ־

Rabbi Yossef Benhamou Fofo

Cette personne fut fidele, devouce et elle observa la religion. Le nom de son fils est:

Moche         21

Rabbi Moche Benhamou Fofo

Get hommc fur un etre rempli de bienveillancc et plcin dc consideration envers les erudits. Le nom de sa fillc est:

Aicha ־

-20-

Rabbi Chmouel Benhamou Fofo

Il fut un membre assidu de sa synagogue. II fut droit et integre. Ses enfants se nomment:

Shlomo       25

Abraham    26

Louna         –

Mazal            ״

Esther         –

 

Rabbi Moche Benhamou Fofo

Ce rabbin fut un sage Eminent. Instituteur et rabbin au village dc Guercif, il a rendu de precieux services a sa communaute. II est l’auteur des livres Yssma’h Moche ct Yossod Habinyan. Ses enfants sont tous vivants.

La famille Benhamou-Debdou-La branche  Fofo

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

אמריקה

הוא מכר את כל מה שיש לו כדי לקנות כרטיס לאמריקה. עזב את האישה והבנות ואת חנות הסנדלרים העלובה שלו ליד בית הכנסת המט ליפול בצ׳נסטחובה,- עיר בדרום מערב פולין – עלה על האנייה לניו יורק, שם אמור לחכות לו בנמל בן הדוד, יוזיק, שיחתום על אשרת הכניסה שלו. זאת היתה פעם ראשונה שלו בים, ועשרים יום של בדידות על הסיפון, בלי משפחה ובלי שכנים, עם אנשים בלתי מוכרים, אבל עם תקווה, שהנה הגורל שלו משתנה, עולם ישן וחולה יישאר מאחור, ועולם חדש יקבל את פניו. יוזיק בן הדוד יחתום על כמה ניירות, בהם הוא לוקח עליו אחריות, ובא לציון גואל, כמובן, שלא התכוון לשהות אצלו יותר מימים אחדים, עד שימצא עבודה באחד מבתי הזיעה הידועים, וישכור לו מקום מגורים. החיים בצ׳נסטחובה הפכו בלתי נסבלים, כולם בועטים בך ללא רחם, ופרנסה אין, האנטישמים מתעללים בך בתמיכת השלטונות. קשה לחיות. אמריקה היא הגאולה. רבים מיהודי צ׳נסטחובה והסביבה, משפחות שלמות עם הילדים והנכדים עשו את אותה דרך לניו יורק, ושם נחלצו מהמצוקה, וזכו סוף־ סוף לחיות כמו בני אדם. גם בן דודו הצליח לצאת לאמריקה, וכבר קנו להם בית, והם מסודרים בעבודה. שכחו שהיו אי פעם בעולם הישן. הסיפון מלא נוסעים ומהגרים כמוהו, הרבה רעש והמולה, כולם מדברים על התוכניות והתקוות. מי שכף רגלו דרכה על הסיפון, כבר הרגיש, שניתק עצמו מהעבר, ומכאן מתחיל העתיד. ינטל, אשתו ושלוש הבנות בוודאי דואגות, מחכות לאות חיים, לסימן שהגיע, אבל כל המתח יפוג, כשיגיעו לנמל, ובן הדוד יוזיק יהיה שם ויקבל אותו. היום המיוחל הגיע, לבש את מיטב בגדיו, קצץ קצת את פיאותיו, וחידד את זקנו, הסתיר את הטלית הקטן תחת החזייה, את הכיפה חבש תחת המגבעת החדשה, צחצח את נעליו הישנות, עמד עם המזוודה המרופטת על הסיפון, וחיכה לרגע הירידה. כל הנוסעים כבר צמודים למעקות עם המזוודות בידיהם. דוברי יידיש הם העניים. העשירים דוברים גרמנית ואנגלית. הוא יודע רק יידיש, אף מילה אנגלית. אם הפקידים יפנו אליו, הוא לא יבין כלום, אבל בן הדוד יוזיק יחכה לו שם, והוא כבר יעשה את העבודה. והנה גורדי השחקים מבצבצים מתוך הערפל של הבוקר. בניינים גדולים כאלה לא ראה אפילו בדמיונו. זה לא צ׳נסטחובה, זה מעבר לסמבטיון. הנוסעים מצביעים בשמחה על איזה פסל שמזדקר מתוך המים, נושא בידו לפיד. ויש מי שמסביר שזהו סמלה של הארץ החדשה, שכל מי שמגיע אליה עבד, היא נותנת לו חירות. צפירות ארוכות נשמעות מארובות האנייה, שעוברת ליד הפסל, כאילו מצדיעה לו. הנה עוד מעט ייפול על כתפי בן הדוד הנדיב, יחבק אותו, ויזיל דמעה. המוני אנשים על הרציף מנפנפים ידיים, נוסעים מושיטים יד, מצביעים על קרוב או מכר, שעומד שם וקוראים בשמו: יוסל! מוטל! גיטל! הוא מחפש בעיניו את יוזיק, הבן דוד, אבל קשה באמת להבחין בין המונים רבים כל כך במישהו מסוים. בשמחה הוא נגרף בין המוני היורדים, הנהו יורד עם כולם על כבש האנייה והנה רגליו דורכות ממש על אדמת אמריקה. עיניו רטובות, והוא מתרוצץ, קצת מבוהל, מחפש בעיניו את יוזיק, הצעיר הרזה והגבוה, אבל עדיין קשה בתוך הצפיפות הזאת לזהות מישהו במדויק. תוך כדי שהוא נדחף קדימה, הוא ממשיך לשלוח מבטים לכל עבר, שמא הדוד מחפש אותו ואינו מבחין בו, ובינתיים הוא מוצא את עצמו מול הפקיד שמבקש את תעודותיו. הוא מציג את הפספורט ומצפה בערגה עצומה, שיוזיק יצמח מיד מתחת לפני האדמה, וייתן את החתימה שלו. יוזיק הוא המפתח שלו לחופש, לאדמת אמריקה, הוא צריך לפתוח לו את הדלת, בלי החתימה שלו, אין לו מפתח. איפה אתה, יוזיק? איפה אתה? אז איפה הואי שואל הפקיד והוא ממלמל משהו ביידיש ומציג שוב את הפספורט, האיש שמאחוריו מתנדב לתרגם והוא מסביר לו שהבן דוד מחכה לו פה, תצביע עליו, אומר הפקיד. הוא מחפש בעיניו, חושב אולי יוזיק החליף את הכובע, או התסרוקת, או שינה את לבושו כדרך העולם החדש והוא מתפלל שיתגלה במהרה, יוזיק, בוא! איפה אתה, יוזיק? אבל אף אחד לא מופיע, אף אחד לא מחפש אותו, לא קורא בשמו, בטח קשה לצעיר לפלס דרך בין ההמונים, הוא מנסה להסביר לפקיד, אבל זה מבקש אותו לזוז ולחכות בצד, כדי לא להפריע לאחרים, המוני הנוסעים עוברים, מציגים את ניירותיהם וממשיכים הלאה לעבר קרוביהם, צוהלים, שמחים ומחבקים, הוא עומד בצד, עיניו חוקרות, סורקות ומחפשות, הוא צריך להיות פה, קבעו שיחכה לו ברציף, אבל השמש כבר שוקעת, התור כבר נגמר, המון הנוסעים נעלם, הרציף כבר ריק ואין איש. יוזיק פשוט לא הופיע, האיש שאמור להביא לו את המפתח לא בא. אין מי שיפתח לו את השער. מה הוא יכול להגיד לפקיד? הפקיד מבקש לדעת את שמו ומקום מגוריו של האיש, והוא מצלצל אליו, שואל, אם הוא מחכה לקרוב משפחה בשם רומק. ורומק שומע את קולו של יוזיק, כשהוא עונה, שהוא לא מכיר אף אחד בשם רומק, מצטער בשבילך, אומר הפקיד לרומק, מחזיר לו את הפספורט, ומורה לו לעלות בחזרה לאנייה. חפוי ראש הוא שם את הפספורט בכים הפנימי של המעיל, מרים את המזוודה, והולך בצעדים יגעים לעבר הספינה שכבר צופרת, שתחזיר אותו למקום, שממנו בא. הלילה יורד, האנייה כבר יוצאת מהנמל, והוא לבד על הסיפון, רוכן על המעקה, דמעות זולגות מעיניו לתוך הים האפל, מה יעשה? מה יגיד לאשתו? ולבנותיו? את כל רכושם הוא בזבז לקניית הכרטיסים, רגליו כבר דרכו על אדמת החירות, אבל משיח לא בא, סגרו לו את הדלת בפנים. מתוך החושך מישהו מתקרב אליו, ונוגע בכתפו, למה יהודי בוכה? הוא מזנק מופתע. לאורך כל הדרך אף אחד לא פנה אליו, והאיש הזה עשיר, כפי שנראה על פי לבושו, פתאום, מתעניין בו. הוא לא יכול להתאפק, ומספר בבכי את כל מה שקרה לו, על הדוד שלא בא, על זה שאין לו למעשה לאן לחזור, והאיש טופח על כתפו, מנחם ומרגיע: אם תרצה, תוכל לבוא איתי לאנגליה. לא, עונה רומק בבכי קורע לב, אני לא הולך עכשיו לשום מקום. רק לארץ ישראל. רק למקום שיש יהודים, והם רוצים בי. אתה בטוח שאינך רוצה לאנגליה? לא, אדוני. אני עכשיו רק לארץ ישראל, רק לארץ היהודים אני נוסע. אם כך, ענה לו האיש המסתורי, כשתגיע לעירך, יחכו לך ולמשפחה בבית הדואר כרטיסים לארץ ישראל. האיש נעלם כלעומת שהופיע, בלי להשאיר לא שם ולא כתובת. ימים רבים הלכו הוא ובני המשפחה בצינסטחובה אבלים וחפויי ראש, כאילו קברו זה עתה אחד מהם. רק לאחר זמן רומק פנה לבית הדואר לשאול על החבילה. החבילה נמצאה בקלות, וכשפתח אותה, מצא כמובטח כרטיסי נסיעה לפלשתינה, לו ולבני משפחתו. מצורף אליהם היה גם צ׳ק על סכום נכבד. על הציק היה חתום הברון אדמונד דה רוטשילד.

 

כדורי בשר(אלכוורי)

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר 1

1 תפוח אדמה

1 בצל

5-4 גבעולי פטרוזיליה קצוצה

 1 ביצה

3 כפות שמן

  • כפות מים

 

תבלינים

1/2 כפית פלפל שחור

1/2 כפית כמון

1/2 כפית זנגוויל

1/2 כפית קינמון

1/2 כפית פפריקה מתוקה

 1/4כפית כרכום

1/6 כפית מוסקט מגורד

1/2 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את כל החומרים, מוסיפים את כל התבלינים וכן את הביצה, השמן והמים, מערבבים, ועושים כדורים, מניחים לשעה שעתיים כדי שהתבלינים ייטמעו בבשר. מטגנים במחבת על שמן או על האש.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

 

כדורי בשר עם רסק עגבניות

חומרים (ל־8-6 מנות)

1 ק״ג בשר

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

  • צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

  • כפות מים
  •  

תבלינים

1/2כפית פלפל שחור 1/2כפית כמון 1/2 כפית זנגוויל 1/2כפית קינמון כפית פפריקה מתוקה 1/4 כפית כרכום 1/6 כפית מוסקט מגורד 3/4 כפית מלח

רסק עגבניות חומרים

8-6 עגבניות 1/2 כוס שמן

4 שיני שום חתוכות דק 1/2 פלפל ירוק חריף חתוך דק

תבלינים לרסק

1/4כפית כרכום 1/2 כפית פלפל שחור 1/2 כפית פפריקה 1 כפית סוכר 3/4 כפית מלח

אופן ההכנה

טוחנים את התפוח אדמה ואת הבצל המקולף מערבבים עם הבשר ושאר החומרים והתבלינים ומשאירים לנוח להכנת הרסק שמים את העגבניות במים רותחים ל-10-5 דקות מקלפים וטוחנים

מבשלים את רסק העגבניות יחד עם החומרים והתבלינים המיוחדים לו למשך שעה

מניחים את כדורי הבשר בתוך הרסק לבישול למשך שעה נוספת.

אופן ההגשה: מגישים בקערת הגשה גדולה לשולחן.

 

ארטישוק עם קציצות בשר

 

חומרים לכדורי בשר

(ל-8-6 מנות)

1 ק״ג בשר טחון

1 תפוח אדמה

1 בצל

1 ביצה

 4-צרורות פטרוזיליה קצוצה

3 כפות שמן

3 כפות מים

חומרים לארטישוק (ל-8-6 מנות)

1 ק״ג ארטישוק טריים (לא בשימורים)

1/2 כוס שחן

1 לימון(מיץ)

2 כוסות מים

 

תתבלינים לכדורי בשר

V2 1/2כפית פלפל שחור

V2 1/2כפית כמון

V2 1/2כפית זנגוויל

V2 1/2כפית קינמון

V2 1/2כפית פפריקה מתוקה

1A 1/4כפית כרכום

6 1/6כפית מוסקט מגורד

3/4כפית מלח

תתבלינים לארטישוק

 

11/4כפית כרכום

כ1/2כפית פלפל שחור

1A 1/4כפית מלח

/2 1-כוס שמן

 

אופן ההכנה

מכינים כדורי בשר על פי מתכון כדורי בשר (ראה עמ' 61) עם החומרים והתבלינים הנ״ל

מקלפים את עלי הארנוישוק, מסלקים את"הצמר" ומשאירים רק את הראש ומנקים

מכניסים את ראשי הארטישוק לסיר עם מים, מלח, ומחצית המיץ לימון(לשעה) כדי שלא ישחירו וכדי שיספגו מטעם המלח והלימון

שוטפים את ראשי הארטישוק, מסלקים את מי המלח והלימון ומכניסים את הקציצות לתוך הארטישוק מכניסים לסיר 2 כוסות המים, השמן, הפלפל והכרכום ומבשלים כשעה

מוסיפים את מחצית מיץ הלימון כעשר דקות לפני גמר הבישול.

אופן ההגשה: מגישים חם לשולחן.

הערה: חשוב שהארטישוק יהיו טריים ממש,לא מותשים מקופסת שימורים ולא מוקפאים מסנפרוסט,כי רק כך הטעם יהיה אמיתי ותהיה שליטה על מידת הרכות שלהם בתהליך הבישול. הרכות צריכה להיות בגבול הדק שבין רכות לאי רכות, מה שנותן את התחושה והטעם של ארטישוק חי ולא מת. כמו כן יש חשיבות למידה הנכונה של המלח ובעיקר הלימון. צריך שהלימון יהיה ממזרי, נוכח, אבל נעדר.

 

פנטזיה מרוקאית-תבשילים וסיפורים-גבריאל בן שמחון

עמוד 81

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

  1. 2. הצגת הנושא

תנועות נוער יהודיות וציוניות נוסדו והתפתחו במרוקו בין השנים 1964-1944 והקיפו מאות ואלפי בני נוער בגילאי 10-8 עד 25-22. חיבור זה יציג את היקפן, את סוגיהן, את מעמדן, את ייחודן ואת משמעותן ההיסטורית הן ביחס לנוער שהתחנך ו/או עבר דרכן, הן כלפי הקהילה היהודית במרוקו בתקופה מיוחדת זו והן ביחס להשפעתן על עלייתם של יהודי מרוקו לישראל. המחקר יתמקד בתנועות הנוער היהודיות והציוניות בלבד.

הגדרת המושג ״תנועות נוער״

מחקרים חוברו בנושא פעילותן של תנועות הנוער בגרמניה, בצרפת ובאנגליה וכן התקיימו דיונים על הקהילות היהודיות ועל התנועות החלוציות במרכז ובמזרח אירופה. חלק מן החוקרים מרחיבים את המושג ״תנועות נוער״ לכל תחומי הפעילות של בני הנוער, כולל ״ארגוני נוער״ ו״חוגי נוער״ המאורגנים על ידי מבוגרים למען הנוער, לצורכי ספורט, לטיפוח גוער, לעבודה סוציאלית, לחוגי לימוד, להעשרה או לארגוני סטודנטים. יש חוקרים המצמצמים את המושג וכוללים בו רק את תנועות הנוער הגרמניות ״הקלאסיות״ שמרדו בעולם המבוגרים על ערכיו ועל מסגרותיו. החוקרים המצמצמים רואים בתנועת הצופים באנגליה תנועה של מבוגרים, שמטרתה שילובו של הנוער בחברה הבוגרת.

להגדרת מושג ״תנועות הנוער״ במרוקו ארבעה קריטריונים:

  1. היקף ורצף גילאים: על תנועת נוער להקיף נוער בין הגילאים 10-8 לגילאים 25-22 ברצף, כולל שכבת המדריכים וראשי התנועה.
  2. אוטונומיות: תנועת נוער היא תנועה של נוער למען נוער, עם הנהלה ארגונית וחינוכית עצמאית, ולא תנועת מבוגרים למען נוער. השלטון הצרפתי לא אישר לקיים תנועות נוער יהודיות(גם לא מוסלמיות) אוטונומיות, ולפיכך לא אחת ביקשו תנועות הנוער ״חסות״ מארגון קהילתי זה או אחר לצורך ״כיסוי לגאלי״, כשהגוף נותן החסות התחייב לאפשר לתנועות הנוער שבחסותו לפעול פעילות אוטונומית. כך, למשל, החלה תנועת הצופים היהודים במרוקו בראשיתה(1944) לפעול במסגרת ארגון ״שרל נטר״, שהיה ארגון חוקי במרוקו ואפשר להקים במסגרתו את הקבוצה הצופית ״ביל״ו״.

כך פעלה תנועת ״הבונים״ במרוקו במטרה לקבל מן השלטון אישורים לקיים מחנות קיץ. היא עשתה זאת במסגרת ארגון בשם ״עולם קטן״(OlamKatan), שהיה גוף לגאלי מבחינת השלטונות ועסק בסיוע ליהודים ממזרח אירופה שהגיעו למרוקו בעקבות גלי האנטישמיות ועליית הנאציזם באירופה.

שילוב ה״שליחים״ המבוגרים מן הארץ בתנועות החלוציות לא פגע, הלכה למעשה, בהתנהלות האוטונומית של התנועות. הנהגתן התבססה על המדריכים ועל הבוגרים המקומיים. ״השליח״ שבא מארץ ישראל היה בדרך כלל חבר קיבוץ. הוא ביטא את התפיסה האידאולוגית ואת הקשר עם ״הישראליות״ ועם החברה הקיבוצית, שאליה כיוונה התנועה את החניך.

  1. כוליות בתפיסה החינוכית־ערכית־אידאולוגית: תנועת הנוער שאפה, במסגרת הזמן המועט שהשתתפו בה החניכים, להקיף את כל חייו של החניך, להרחיב את החינוך שניתן לו במשפחתו ובבית ספרו ולעצב את אישיותו הפיזית והרגשית באמצעות יצירת חוויות, גיבוש אידאולוגיה ותפיסה פוליטית. בד בבד היא בנתה מערך חינוכי, שהיה מושתת על הבחנה בין שכבות גיל, ובו תכניות הדרכה מדורגות על פי שכבות וקבוצות, על בסיס כוחות הדרכה מתוך הנוער עצמו.
  2. חינוך עקיף: התהליך החינוכי בתנועות הנוער בנוי על סמלים והוא כולל תלבושת, דגל, שם הקבוצה, טקס שבועה, יציאה לטבע, סיורים, מחנות, שירה, ריקוד, פיתוח החושים והמיומנויות. כל זאת במסגרת הקבוצה הקטנה וההווי של ״תרבות נעורים״, תוך התייחסות לבעיות בשכבות הגיל השונות הנובעות מתהליך ההתבגרות של החניכים והמדריכים ומהשילוב בין בנים ובנות באותה מסגרת חינוכית.

ראשית תנועות הנוער

תנועות הנוער ה״קלאסיות״, הכלליות והיהודיות, קמו כתופעה היסטורית ייחודית של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20 בגרמניה, באנגליה, במרכז ובמזרח אירופה. בגרמניה נוסדה תנועת נוער שמרדה בעולם המבוגרים, תנועת ה״וונדר פוגל״ (Wandervogel – הציפור הנודדת). התנועה פיתחה הווי חיים מיוחד לנוער, שכלל שוטטות בטבע, פשטות לבוש והסתייגות מכל סמכות מוסדית ומשפחתית. יש להבין זאת על רקע מצבה של גרמניה בסוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. באותה תקופה, על רקע שונה לגמרי, ייסד באדן פאוול(Baden Powell), את תנועת ״הצופים״, תחילה באנגליה (ב־1911), אחר כך בארצות חבר העמים הבריטי ולאחר מכן ברוב הארצות בעולם. צורכי האימפריה הבריטית והמלחמה בדרום אפריקה נגד הבורים השפיעו על פאוול, שהשתתף במערכה זו, ובמהלכה פיתח וביסס את תפיסתו החינוכית. מטרתו המרכזית היתה לחשל את הנוער פיזית ונפשית ולהכשירו להיות אזרח נאמן למולדתו ולשרת את החברה שבה הוא חי. את תנועת ״הצופים״ הקימו המבוגרים למען הנוער(בניגוד ל״וונדר פוגל״) והיא הגיעה עד מהרה להישגים מרשימים הודות לדרכי פעולתה החינוכיים־הדרכתיים שהתאימו, כך מתברר, לצורכי הנוער בגילאי ההתבגרות. הקבוצה הקטנה כתא היסוד התנועתי, המדריך הצעיר, לרוב בגיל חניכיו, התלבושת, השבועה, הטיולים בחיק הטבע, המחנות, המדורה, השירה והריקוד – כל אלה הוכיחו את עצמם ככלים הדרכתיים רבי עצמה להפנמת ערכים ולגיבוש דעות ועמדות. השיטה הצופית אומצה, בצורה זו או אחרת, על ידי רוב תנועות הנוער הכלליות והיהודיות.

תנועות הנוער הציוניות באירופה המזרחית והמרכזית הושפעו משתי התנועות גם יחד. ניכרה בהן מרדנות כלפי חיי הקהילה בגולה, אך בניגוד ל״וונדר פוגל״, שלא הציבה חזון של חברה בוגרת אלטרנטיווית מול שלילת חברת המבוגרים, כוחן של התנועות הציוניות הקלאסיות היה בחזונן הלאומי־ציוני, ולא פחות בחזונן החברתי, של חתירה לבניית חברה בוגרת צודקת ושוויונית, וזאת על ידי הגשמה עצמית במסגרת הקיבוצית בארץ ישראל. גם אותן ניתן להבין מתוך קרקע צמיחתן במרכז ובמזרח אירופה בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים.

תנועות הנוער הציוניות באירופה המרכזית והמזרחית אימצו גם הן את עקרונות הפעולה הצופיים שכה התאימו לנוער ויצרו קבוצות גיל שענו על צורכי הנוער בתקופת מעבר זו. תנועות הנוער הציוניות נתפסו בעיני עצמן עונות על הצרכים של הנוער בעת ההיא בארצותיהן, אך בה בעת ראו את עצמן כ״חלוצים״ לפני המחנה, הנוטלים אחריות על גורלו של כל העם היהודי.

צבי לם רואה בתנועות הנוער הציוניות במרכז ובמזרח אירופה תופעה רב־ממדית: תופעה בעלת משמעות היסטורית־פוליטית למימוש מטרות ציוניות והשפעה על החברה; תופעה חברתית־תרבותית ששאפה לתמורה בערכי הנוער; ותופעה פסיכו־היסטורית, שאפשרה התארגנות של נוער בחברה שיסודותיה התערערו.

על ידי כך, לדבריו, יכלו תנועות הנוער ״להעניק לצעירים בדורות המיאוס והחרדות תחושה של משמעות וכיוון בחייהם, תחושה של טעם וערך, כאשר נדמה היה שאין לחיים לא טעם ולא ערך״.

צבי לם מכוון כמובן לנוער היהודי במרכז ובמזרח אירופה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, כשהקהילות היהודיות עמדו בפני חורבן וכליה. תנועות הנוער צמחו, לדידו, בעולם מתערער, בעידן ששאף לאידאולוגיות, והיוו פתח תקווה לנוער אובד דרך.

נוער בסערה-אריה אזולאי- הצגת הנושא

עמוד 21

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

ברית מספר 27

 

Apres le salon, la chambre a coucher de Maman. Armoire, coiffeuse, table de toilette en acajou anglais, un grand lit en cuivre, avec des rideaux de, tulle amidonne sur les cotes du lit, dans lequel a ma grande joie, sortant tous les matins de ma chambre (contigue a celle de Maman) j’allais me blottir entre Papa et Maman, puis la salle de bains toute blanche. On faisait chauffer l’eau sur la terrasse et des tuyaux la descendait dans la salle de bain Sa petite armoire de pharmacie etait au debut vernie et renfermait une petite panoplie de menuisier. Sur le 3eme cote du rectangle, le salon arabe, plein de merveilles anciennes: samovar – un en cuivre 1’autre en argent massif – celui-ci russe. Dieu seul sait le chemin que ce samovar a parcouru pour venir de Russie jusqu’a nous! 2 magnifiques porte-plats ou porte-Tajjine. Ils etaient marquetes et faits de fagon splendide, doubles a  l'interieur de velours et de galons dores. Des plateaux d’argent, cuivre, metal anglais sur pied ou pas, garnis de belles tasses arabes multicolores, de verres de Baccarat graves d’or en cristal blanc ou multicolore, desTheieres, boites a sucre et a menthe en argent ou en cristal de couleur garnissaient les plateaux.

Les murs etaient garnis d’un beau haiti de velours, des matelas et des coussins par terre. Et une vitrine avec d’innombrables flacons de couleur en cristal, des roshashat » pour parfumer d’eau de rose et de fleurs d’oranger, des brule parfums pour le bois de sental, des fusils, des poignards, des aiguieres et leurs cuvettes en cuivre! Que dire? Les mille et une nuits.

J’ai oublie de dire qu’un splendide piano droit, noir tronait au salon.

Maman qui jouait avec enormement de sentiments jouait parfois mais bien vite, en pensant a Tanger elle se mettait a pleurer et s’arretait. Apres, c’est moi assez tyrannique, qui l’empechais de jouer. C’est dommage, car elle aurait pu etre une executante hors ligne, si elle avait eu la volonte de continuer. Plus un «Pianola» mecanique que l'on mettait pres du deuxieme piano, qui lui etait dans le salon « d’osier » nous enchantait par ses airs de « french cancan » et autres.

A ce propos il y avait au rez- de- chaussee de la maison une sombre chambre tres fraiche qui servait de cave et de reserve. (C’etait l’ex bain rituel que maman avait refuse et transforme en cave!) De grandes jarres en terre «les khabiat) contenaient de l’huile d’olive, de l’huile d’argan et arachides, des olives confites de toutes sortes, des citrons et poivrons confits de la viande confite. L’huile d’argan est speciale au Maroc et peut etre unique au monde. Cette huile est extraite du fruit de l’arganier qui pousse dans le sud marocain, apres Mogador.

Qui n’a vu les chevres tout en haut de l’arbre se delectant de ces fruits dont elles sont ties friandes? Des fleurs vivantes perchees dans des arbres presque denudes de feuilles, quel spectacle! Le fruit, digere par ces chevres, reste le noyau, soigneusement recupere par les marocains. Ils les passent dans des vieilles presses a huile, enormes meules de pierre et recueillent cette huile precieuse dont le gout et l’odeur sont uniques au monde. Je crois que les odeurs s’oublient moins que tout le reste et elles suffisent a faire revenir du fond de la nuit des souvenirs qu’on croit a jamais effaces!

Nos voisins etaient des marchands de cotonnade qu’ils importaient de Manchester. Monsieur et Madame Ohayon et leurs deux filles « Freha » et « Hassiba ». Les pieces de cotonnade arrivaient pliees et attachees en rectangles d’environ un metre de long sur trente cm de large. Les pieces mises en piles en carre faisaient pour nous, enfants, des maisonnettes sans plafond et je m’installais au centre pour jouer avec mes poupees ou gouter des excellents gateaux faits par « Senora Ledicia » ; que d’heures exquises, quelle odeur d’amidon et de coton frais. Inoubliable! A cote des pieces blanches, les bleues ou « khent» destinees aux hommes et femmes Bleus de Goulimine ou encore plus loin, de Mauritanie: les hommes du desert. Je ne pouvais les toucher car elles deteignaient, mais chacun sait que plus ce khent deteint plus il est apprecie des acheteurs qui arrivent a avoir un reflet bleu fonce sur la peau. On ne se lave pas souvent au Desert, done le reflet bleu etait… plus qu’un reflet.

Ces voisins immediats m’etaient des plus devoues. Senora Ledicia (forme espagnole du nom Letitia) nous faisait des gateaux de toutes especes, des confitures dont les recettes transmises de mere en fille se perdent maintenant..

Notre maison se trouvait dans une petite rue en cul de sac. Habitaient la sept ou huit families tres aisees et triees sur le volet, ce qui faisait de cette rue une sorte de passage prive, ; a l'entree se trouvait un gardien, prepose de papa qui chassait les indiscrets, les malades ou les mendiants. Ceux-ci venaient par centaines le vendredi et avaient un pain et quelques sous pour chacun d’eux. Tous les jours, et specialement le vendredi, apres le passage des mendiants, maman faisait laver, a grandes eaux et passer au gresil toute la rue. Ceci la differenciait des autre rues qui etaient tres sales, de plus e’etait une excellente precaution a cette epoque ou variole et autres horribles maladies (typhus, typhoide etc.) regnaient au Maroc a l’etat endemique.

Nous recevions beaucoup a cette epoque, deja, et les grands caids, le pacha ou les grands commergants arabes venaient a la maison, la coutume voulait qu’ils offrent des cadeaux a la maitresse de maison, a ses enfants et a ces domestiques. Les louis d’or pleuvaient…. A deux ans, pour mon voyage a Londres maman a vide ma bourse personnels qui contenait deux cents livres or, ce qui a amplement paye mes frais de voyage.

Une promenade au « Charridj el Bgher » me revient avec miss Collins, ma nurse anglaise et maman. Papa que j’adorais me laisse peu de souvenirs a cette epoque. Plus tard, en 1913, je me vois, portee sur ses epaules, pour de folles parties de « quatre coins » ou de « colin-maillard » au pavilion de la Menara.

Dora CORIAT-Je me souviens-Extraits d’un manuscript-Brit 27-Redacteur Asher knafo

Page 8

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור

״אלישע אחר השני״ להבדיל מאלישע בן אבויה שחי בתקופת המשנה, וחז״ל הוקיעו אותו בכינוי ״אלישע אחר״ מפאת התפקרותו. הרומן מתאר קהילה כפרית באזור סוס שבמרוקו השונה בתרבותה ובמנהגיה מכל הקהילות שבמרוקו, לרבות הקהילות הכפריות שבהרי אטלס. בקהילה זו נולד ילד מחונן בשם אלישע שכל חייו היו שרשור של עליות ומורדות, החל מהמשבר הנפשי שחווה עם הגירתו לעיר, ושממנו הוא חולץ בעזרת אישה נדיבה שסללה לפניו נתיב לתרבות צרפת, ובו בזמן נתיב לתנועת נוער ציוני. עם עלייתו לארץ הופנה בטעות לישיבה חרדית שבה נתקל בניכור עד כדי נידוי.

 

……..לפי המנהג המקומי, ליל הסדר הראשון בחייו של כל תינוק מזכה אותו במעמד בכורה של ״בבהילו״ לפני כל המסובין. לאחר הקידוש נטל רפאל את קערת הסדר והחל לנענע אותה על ראשו של בנו כשהמסובין מזמרים את פתיחת ההגדה: ״בבהילו יצאנו״. ובעיצומו של הטקס הגה אלישע את המילה: ״ב…ב…בי…לו״ בקול רם כמה פעמים. המומים החלו ללחוש: ״שְמָא דְמָרְךְ עָלַךְ״ (שם אדונך עליך) כסגולה למיתון תופעה לא טבעית. אותו לילה ארך הסדר יותר מן הזמן הרגיל. במרוצת הזמן התפרסם אלישע בקרב הקהילה כילד חריג. "הא כיצד, תינוק בן שנה בלבד וכבר מדבר״?, הם תמהו. יש שראו בכך תופעה חריגה ממנהגו של עולם, ״לא אליכם״, ויש שראו בכך מתת אלוהים. מעתה יספרו את שנות חייו לפי המילה ״בבהילו״. כשאם תישאל על גילו של בנה, היא תענה: ״הוא בן ארבע בבהילו״.

חלף זמן מה עד שאלישע בן החמש הובל לחדר יחד עם שני ילדים בני גילו. אחת האימהות הושיטה צנצנת דבש למלמד, והלה טבל את אצבעו בדבש ורשם את האות א׳ על לוח עץ חלק: ״א״, הוא הוגה בקול רם, והילד חוזר אחריו אף הוא בקול רם ומלקק אותה בלשונו, כך הוא נוהג לגבי כל האותיות כשהילדים עוברים בזה אחר זה. כתום הטקס פורצת אחת האימהות בקריאות שמחה (זג׳ארט), כשאחרת מכבדת את כל ילדי החדר בחופן של שקדים וצימוקים, ונפרדות מילדיהן בנשיקות. המלמד נטל שלושה לוחות מן השידה וכתב עליהן אותיות א״ב: ״עליכם לדעת לזהות את האותיות תוך שלושה ימים״, הורה לאותם ילדים. בו ביום, כשלוש שעות לאחר הטקס, הניח אלישע את הלוח בצד כשהוא בוהה בקיר. ״המשך ללמוד, בטלן", גער בו המלמד. ״אני יודע הכול״. השיב אלישע בנימה חצופה. "קרב הנה, סורר״, פקד עליו במבט מאיים. אלישע תחב את הלוח תחת בית שחיו וצעד בהיסוס מה. "הנח את הלוח בצד״. הורה לו. הוא ציית כשעל פניו הבעת חרדה. המלמד פתח את החומש שהיה בידו והחל להצביע על האותיות בערבוביה. אלישע זיהה את כל האותיות שלא כסדרן, וזכה לטפיחה על השכם ולפטור מלימודים באותו יום. לא חלף, אלא זמן קצר של חודשיים בערך עד שאלישע ידע לקרוא ברהיטות טקסט מנוקד, ובכך הקדים את בני גילו כמעט בשנתיים.. נדהם ונבוך התלבט המלמד, מה לעשות בבכור שטן זה שתפיסתו יוצאת מגדר הרגיל. אם ישאיר אותו בכיתת לימוד קריאה הוא ישתעמם ויתחיל להפריע, אם יספח אותו לכיתת ילדי החומש הוא יעורר בכך ביקורת מצד הורי שאר הילדים, הוא החליט לבסוף לבחור באפשרות השנייה. בשחרית של שבת כשפייטן מזמר פיוט על שירת הים, יצא המלמד מכלוף לעזרת נשים והסתודד רגע עם אימה רחל.

למחר בבוקרו של יום ראשון אחד מימות החול שבהם קריאת הגבר היא השעון המעורר, משכימים הגברים לבית הכנסת והנשים עוסקות בהכנת פת שחרית. העניים מסתפקים בהכנת ״חשו״ – מעין דייסה מגריסי שעורה, ואילו בעלי יכולת אופים קרצה(חררה) מקמח חיטה שאותה אוכלים עם שתיית תה. אימא רחל פקחה את עיניה לאורו של שחר שהסתנן מבעד לחלונה. ניערה מעליה את הסמיכה שהתה קמעה כדי פיהוק, התרוממה ממיטתה ויצאה מחדרה בצעדים זריזים עד שהגיעה לחלון הקשתי הפונה לצוהר הרחב שבתקרה. דרך צוהר זה תעלה תפילתה למרום. היא נטלה את כד המים שהיה מונח על המעקה, יצקה מים על ידיה והסיטה את ראשה אחורה כשעיניה נשואות לשמיים האפרוריים: ״ברוך אתה ה׳ המחזיר נשמות לפגרים״ דובבו שפתיה בלחש. היא השתוחחה כשידיה פשוטות אחורה, ובתחינה חרישית היא התוודתה על חטאיה, בקשה רחמים על נשמות בעלה ובנה וסיימה בבקשת בריאות ואריכות ימים לבניה ולנכדיה. ירדה לדיוטה התחתונה שממנה יצאה לחצר כשפניה מועדות ללול התרנגולות. קרקור מחריש אוזניים קידם את פניה. היא פתחה את דלת הלול וזרם ססגוני פרץ החוצה תוך קרקור סואן כתודה, לא רק על לחם חוקם, אלא גם על החירות שבה זכו. הנועזים שביניהם מקיפים את אשת חסדם ומנקרים את שולי שמלתה: ״נשיקות חיבה", הייתה ממלמלת, כשהיא חופנת מן השעורה שבחבית ומזרה למרחב. המולה מתחוללת בקרב המחנה, ועד שהם בולעים את גרגירי השעורה ודוחפים את זה מנחלתו של זה, היא פנתה ללול הקטן של האפרוחים המצייצים לקראת מזונם. אפרוח אחד צבעוני משך את תשומת ליבה. היא נטלה אותו בידה והחלה לדחוף למקורו גרגירי חיטה, אולם הפעם עשתה את כל מלאכתה השגרתית כלאחר יד, משום שהרהוריה היו מרוכזים בנכדה האהוב.

היא נטשה את הכול והזדרזה לשוב לחדרה על מנת להתכונן למאורע. גל של גאווה הציף אותה: ״כפרה על נכדי החכם בן חמש והוא כבר עומד ללמוד תורה״, מלמלה תוך הליכה כשהיא לוחשת תפילה למלכו של עולם, שישמור על נכדה מעין הרע. כשנכנסה לחדרה פשטה מיד את כותנתה ולבשה ״באטה״ (שמלה ארוכה) סגולה, עטתה את ראשה בשביס חום, השחילה את רגליה לתוך נעלים שטוחות ויצאה כולה זוהרת. ״בוקר טוב״ היא ברכה את הנוכחים בהבעה צוהלת. שני בניה ונכדה שאך הגיעו מתפילת שחרית קמו לנשק את ידה כדרכם, כל אחד בתורו. היא חיבקה את אלישע כשהיא ממטירה נשיקות על לחיו, ומעטירה אותו בכינויי חיבה. ״אני לא רוצה לאחר לחדר״, הוא קבל במבוכה ונשמט מחיבוקה. בשעה שהם אכלו פת שחרית היא פרשה לקרן זווית, משום שהייתה בתענית של ימי ״השובבי״ם״(ר״ת: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו משפטים – כל הימים האלה הם ימי צום, ונקראים צומות השובבים). ר׳ שלום אמר לה שתענית זו מקרינה חסד לנשמת המתים. לאחר פת שחרית כשכל אחד פנה לעיסוקו, היא ליוותה את נכדה לחדר הלימוד. צמחיה אביבית ירוקה ומעוטרת בפרחי בר ססגוניים, קידמה את פניה. מרחוק להקת ציפורים הפוצחים בזמר כנהנים מפיקניק על צמרות עצי ארגאן, חרגולים, חגבים, חרדונים, צרצרים וכל מיני שקצים ורמשים למיניהם תורמים אף הם את חלקם להתעוררות של הטבע. ומעל לכול שדות הקמה ששיבוליה כורעים ומשתחווים לחמה שהפיחה בהם ויטליות ורעננות. הנוף צוהל כולו בדומה לקהל היהודים שמזמר את פרקי ההלל לזכר מאורע היסטורי. היא שירכה את דרכה כשחיוך של חדווה התפשט על פניה עד שהגיעה לחדר. המלמד קיבל את פניה בחיוך מעושה, "הואילי נא לשבת״. הוא הצביע על המקום המיועד לאימהות. אלישע הצטרף לשמונת הילדים שישבו על מחצלות בחצי גורן כשספרי חומש פתוחים מונחים על ברכיהם. לתנועת ידו של המלמד שאותת להם, הם פתחו את פרשת השבוע בקריאה מנוגנת כמו מקהלה כשמנענעים את ראשם הלוך ושוב. אלישע, שלחן הפרשה לגביו חדש, נסחב אחריהם. יעברו עוד כמה שבועות עד שילמד את הלחן של טעמי המקרא.

אלישע אחר השני-ד"ר דן מנור-עמוד 15

22/01/2020

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010 -C'est sous la Troisieme Republique que l'expansion coloniale prit son essor

il-etait-une-fois le Maroc

C'est sous la Troisieme Republique que l'expansion coloniale prit son essor

Sous la Troisieme Republique, Gambetta crea en 1881 un sous- secretariat aux colonies. Pour lui, l'expansion outre-mer signifiait le rayonnement dans la vie du dehors, car si cette vie s'arretait, c'en serait fait de la France. Pour  le depute Jules Ferry, les races superieures avaient le droit et le devoir de civiliser les races inferieures. Pour lui, le monde etait ouvert a la concurrence coloniale : « Un mouvement irresistible emporte les grandes nations europeennes a la conquete de terres nouvelles. Aujourd'hui, ce sont des continents que l'on annexe. La politique coloniale est une manifestation internationale des lois eternelles de la concurrence.״ A 1'argument economique s'ajoutaient des considerations d'ordre politique : « Rayonner sans agir, sans se meler aux affaires du monde, (…) c'est abdiquer, et, dans un temps plus court que vous ne pouvez le croire, c'est descendre du premier rang au troisieme et au quatrieme… » Georges Clemenceau se revolta contre cette vision, soulignant l'hypocrisie visant a justifier la violence au nom de la civilisation et a bafouer le Droit: « Ne parlons pas de droit, de devoir. La conquete que vous preconisez, c'est l'abus pur et simple de la force que donne la civilisation scientifique sur les civilisations rudimentaires pour s'approprier 1'homme, le torturer, en extraire toute la force qui est en lui au profit du pretendu civilisateur. Ce n'est pas le droit, c'en est la negation. Parler a ce propos de civilisation, c'est joindre a la violence l'hypocrisie.״

Le Groupe colonial de la Chambre fut cree en 1892 et, un an plus tard, l'Union coloniale frangaise etat formee, regroupant les maisons frangaises ayant des interets aux colonies. L'Ecole coloniale fut fondee en 1896 pom y former des administrateurs et des magistrats de la France d'outre-mer. On y vantait la grandeur de la France, sa mission humanitaire et les debouches economiques. Seul Clemenceau s'opposa au colonialisme, car dit-il, « Gambetta avait fait… de la colonie pour detourner 1'elite de notre armee sur le Rhin.» Mais il resta minoritaire et l'on vit de plus en plus la possession d'un empire colonial comme un element supplemental de puissance plutot qu'un facteur d'affaiblissement du fait qu'il aurait conduit a negliger l'adversaire principal qu'etait l'Allemagne. Vers la fin du siecle, le Parti colonial previt qu'il fallait se preparer sans delai a profiter de la desagregation du Maroc.

Rene Millet, qui fut Resident general en Tunisie ecrivit en 1913 : « Le Maroc, comme la ville de Tanger, croupit dans l'ordure. Casablanca est une ville infecte et les routes du pays sont insecurisees. De son temps, on se targue de ce que le mouvement civilisateur de la France reforme autour de la Mediterranee, l'anneau brise de l'Empire romain et qu'il est juste que la France ait droit a l'honneur et au profit. S'ils ne sont pas encadres, guides et instruits par les colons, les indigenes retomberont bientot dans l'ancienne barbarie, !'oppression seculaire et systematique en plus d'etre ranges par les plus affreuses maladies, le legs des tares paternelles, les ophtalmies, les petites veroles et le reste, cette absence complete de la plus elementaire des hygienes. Ce pays? Rapine en haut et brigandage en bas ont opere pendant quatorze siecles une destruction methodique de ce qui fut a 1'epoque romaine le plus admirable jardin du monde. Quatorze cents ans de sauvagerie sur un sol jadis ensemence par l'Europe et presque autant d'annees d'un gouvernement qui prenait tout et ne rendait jamais rien, vingt ou trente invasions, des guerres continuelles entre voisins, entre freres et puis, quand la terre fut a peu pres epuisee, le brigandage porte sur la mer et jusque sur les cotes d'Europe.»

Pour l'arabisant Auguste Moulieras, les Arabes etaient inassimilables, mais il desira les faire rentrer dans la sphere d'influence de la France. Il proposa de laisser la population a ses lois, ses coutumes et ses juges, mais d'en faire une armee de 300 000 epees qui feront de la Patrie (La France) la maitresse du monde ! « Et ce, bien que le Marocain oppose a 1'activite febrile de l'Occident et a son ideal moral et social 1'entetement formidable et calcule de son aveuglement religieux, sa volonte bien arretee de ne subir aucune nouvelle evolution, aucune lumiere venue du dehors, continuant son sommeil commence il y a bientot treize cents ans, sommeil qui fut interrompu seulement par la demi-nuit, ou plutot par le clair de lime de la demi-civilisation arabe.» Nous retrouvons le regard denigrant envers les indigenes dans 1'ouvrage de Leon Souguenet Le dernier chameau- Voyage au Sahara edite en 1927: « L'Arabe, comme le Turc, a sterilise la terre partout ou il a passe.»

Dans son livre critique Le Maroc sans masque publie en 1933, Gustave Babin mit a jour un grand nombre d'injustices au sujet desquelles le Protectorat fermait les yeux, et notamment les tres serieux abus du Pacha de Marrakech Thami el Glaoui qui collabora ouvertement avec l'armee franchise.

En 1935, le Marquis de Segonzac decrivit en ces termes le Maroc precolonial: « Le Maghzen, ce sont les vizirs ou ministres, les pachas, gouverneurs des villes, les cai'ds, gouverneurs des tribus, et tout le personnel qui les assiste. Tous ont achete leurs charges, et n'ont d'autre souci que d'en recuperer le prix, d'amasser une fortune et de l'enfuir dans quelque discrete cachette. De temps en temps le peuple exaspere se revolte et massacre ses maitres, D'autres, pis encore, leur succedent… La venalite regne partout. Tous les caids, pachas, cadis qui ont mission de rendre la justice, sont prevaricateurs et concussionnaires. Leur cruaute est feroce; les murs des villes sont pavoises de tetes coupees. On rencontre sur les marches de lamentables theories de mutiles, d'aveugles, de prisonniers charges de lourdes chaines. Toutes ces horreurs constituent, le plus souvent, le procede d'extorsion a l'aide duquel le puissant «tond» le faible.» Pour repondre aux belles ames de la Metropole qui preconisaient de faire elire des representants maghrebins au Parlement (certains allaient jusqu'a dire : « Comment aller vers ces etres sauvages et leur donner notre ame?»), tout retard au traite de Protectorat avec le Maroc ne ferait que donner aux fonctionnaires du Makhzen l'entiere licence de continuer leur brigandage seculaire. Le corps d'occupation protegerait les colons mais aussi les indigenes contre eux-memes. Pour lui, les Nord-Africains n'etaient pas murs pour la democratic, car ils ne respectaient que la main forte. « Ainsi, au moindre signe de faiblesse donne par le gouvemement cherifien, le scenario suivant se constitue : les Berberes tombent sur Fes la capitale et, quand ils ne parviennent pas a s'en emparer, ils l'affament en coupant les routes et en faisant le vide autour d'elle. De plus, les pretendants poussent partout, aussi drus que l'herbe au printemps. De toute fagon, en Perse, en Espagne ou ailleurs, l'lslam n'a donne jadis ses beaux fruits qu'en acceptant la greffe d'une race et d'une civilisation differente.»

Une etude particulierement fouillee du Maroc a 1'ere precoloniale pourra etre trouvee dans les ouvrages Les origines sociales et culturelles du nationalisme marocain, 1830-1912 d'Abdallah Laroui et The Origins of the Morocco Question 1880-1900 de Frederick Parsons.

Il était une fois le Maroc-David Bensoussan-2010 C'est sous la Troisieme Republique que l'expansion coloniale prit son essor

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

מקידה  (Maqueda)

מקידה היתה מרכז יהודי חשוב במאה הט״ו ובה ישב בשנים 1430-1422 ר׳ משה א־רג׳יל ועסק בתרגום המקרא לספרדית ופירושו, לפי בקשת ראש מסדר קלעתרבה דון לואיס די גוסמאן. ברם לפני כן, ב־27 באפריל 1415, נענה האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 לפנייתו של פרנאנדו די סרגוסה, מומר מטולידו שביקש שיוענקו לו, לאחר שבית הכנסת הגדול ייסגר, הכרמים, השדות ועצי הזית שהיו שייכים לבית הכנסת. הוא נימק זאת כדי שיוכל להתקיים עם משפחתו לאחר שהמיר, כיוון שאבדה פרנסתו בשעה ששימש ביהדותו כרב (Rau)היתה לו הכנסה מן הקהילה בסך של 30 פלורינים זהב. בפנייתו לבנדיקטוס מסר שהיהודים בדאגתם לגורל חפצי קודש מסוימים הסתירו אותם מפני ההחרמה. בנדיקטוס נענה לו וציווה על העברת בית הכנסת לבעלותו של המומר.

אך נראים הדברים שהקהילה נתאוששה. צו מיוחד מאת הכתר הופנה ללואיס די סיפולבידה לבוא בדברים עם גרביאל די טאפיה ועם גומס די רובלס ואנשי חצר אחרים כיצד לנהוג ביחס לבתי הכנסת של מקידה עד אשר הכתר יצווה מה לעשות בהם.

סהגון(Sahagún)

בית הכנסת של עיירה זו הוענק ב־17 בפברואר 1494 לחבורה שעל שם ׳השילוש הקדוש׳

(Cofradía de la Santísima Trinidad)

 עמו הוענקו לחבורה גם שאר המבנים והשטח שהיה מצורף לבית הכנסת. הכוונה היתה לייסד במקום בית הכנסת כנסייה שתישא את שמה של סנטה קטלינה ולידה יוקמו בית פארוכיה ובית מחסה לעניים ולעוברי אורח עולי רגל.98 המענק ניתן לחבורה לצמיתות.

סוריאה  (Soria)

בסוריאה היו עד לגירוש שני בתי כנסת. אחד

במבצר ונקרא בשם Sinagoga del Castillo

שני שכינויו היה בית הכנסת הישן (Synoga vieja)

יש להניח שהאחרון נמצא בשכונה שבעיר. בית הכנסת שבמבצר אף היה מכונה בית הכנסת של דון יוסף בנבנשתי(Sinoga de don Yucaf Byenveniste).

סיאודד רודריגו(Ciudad Rodrigo)

בעיר גבול זו, שדרכה עברו מגורשי קסטיליה לפורטוגל, הוענק בית הכנסת ־Cofradía de la Pasyón של העיר במטרה לשכן במבנה עניים וחולים ולהביא את אלה שימותו שם לקבורה, בין שאר מעשי החסד שחברי חבורה זו היו עסוקים בהם. לבית הכנסת תצורף כנסייה, ולשם כך הוענק לחבורה גם תחום חצר בית הכנסת. בית הכנסת ייקרא Ospital de la Pasyón. צו המענק נחתם כבר ב־27 במאי 1492. הוא הוכן על־ידי מזכירם האמון של המלכים פרנאן אלוואריס די טולידו ונכנס לתוקפו מסוף יולי.1492 באותו יום רשאים היו חברי החבורה להיכנס לבית הכנסת ולתפוס את הבניין והחצרות. יש לציין את ה׳חסד׳ שניתן לקהילה לבעלות על מקדש מעט זה עד לגירוש.

סיגואנסה (Sigüenza)

בית הכנסת נמצא ברחוב ששמו נתקיים עד היום: רחוב בית הכנסת (Calle de la xinoga או.(sinagoga לפדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמון טולידו והגמון סיגואנסה, בעלויות גדולות באזור והוא שהעניק (בסמוך למותו) ב־12 במאי 1494 את בית הכנסת לאחיין שלו, פדרו לאסו די לה ויגה (Pedro Laso la Vega). תעודה מן ה־11 ביולי מוסרת שפדרו לאסו לא התיר את מכירתו. נראים הדברים שנזקק מחדש לאישור בעלותו על הבניין והוא פנה אל הכתר וביקש צו שיאשר לו את מענקו של הקרדינל פדרו גונסאליס די מנדוסה, כדי שיתפוס בנכס בביטחה גמורה אף לאחר מותו של הקרדינל. היה בידו של פדרו לאסו שטר המתת ואותו הציג לפני הכתר. הכתר נענה לו ב־3 באפריל 1495 וציווה, אם יש צורך בכך, ששופטי העיר ימסרו לידיו(בטקס מסוים) את הבעלות על הנכס ועל שאר הנכסים הציבוריים של היהודים. אבל תנאי הותנה שתחילה יש לשלם את שעבודי הכתר לאישים, לכנסיות ולמנזרים ממסי היהודים. רק לאחר מכן רשאי פדרו לאסו לנהוג בנכסים כעולה על רוחו.

מסתבר שפדרו לאסו התכוון למכור את הבניין והכמורה המקומית התנגדה לכך. בתעודה מן ה־15 בספטמבר 1496 נאמר על תשלום של 10 קאסטליאנוס (כלומר, 4,850 מרבדי), חלק מן הסכום הכולל שנדרשו לשלם, 25,000 מרבדי. ב־19 בספטמבר 1496 נמסר הבניין לידי בית דין האינקוויזיציה על מנת שישמש מגורים לאינקוויזיטורים. ב־24 באפריל 1497 נצטוותה הכמורה לבדוק את הבניין, כיצד ניתן למכרו חלק חלק. על כך הוחלט ב־28 באפריל. ככל הנראה לא יצאה המכירה אל הפועל, שכן ב־25 בספטמבר 1497 הוטל על אישים מסוימים לבדוק אפשרות זו מחדש. על כך שבו וחזרו ב־13 באוגוסט 1498. בית הכנסת נמכר ב־19 בדצמב־־ 1498 במחיר של 20,000 מרבדי.

סיגוביה (Segovia)

כמה וכמה בתי כנסת היו בסיגוביה, ואף אברהם סניור נהג לקיים בביתו בית תפילה, שלשם היו רגילים לבוא גם אנוסים וגם נוצרים ממוצא נוצרי גמור.  עדויות רבות מוסרות על מתן למאור לבית הכנסת על־ידי נשים אנוסות. ולא חסרו גם תרומות בפרוכות ממשי וחיתולי תורה וקישוטים. קיומו פסק עם המרתו שלו ושל ביתו.

בית הכנסת הגדול נמסר למנזר של נזירות ובו נקבעה כנסיית קורפוס כריסטי, ככל הנראה כבר בימי הגזירות של שנת.1412 על שאר בתי הכנסת נראה שעלה הכורת בימי הגירוש ולאחריו.

לראש המנזר והנזירים של מנזר סנטה מריה דל פאראל (Parral) שבסיגוביה היו שתי בארות לכריית מלח במכרות המלח של אטיינסה. הבארות ניטלו מהם ותמורתן התחייב הכתר בשעבוד (juro) בסך של 30,000 מרבדי במסי האלקבלה של ׳איטליזי היהודים שבעיר,. יציאת היהודים בגירוש גרמה להם הפסד של 5,000 מרבדי מדי שנה. בהיענות הכתר הודגשה דבקותו (deuogion) ל׳גבירתנו מריה הקדושה של פאראל׳ (Nuestra Senora Santa Maria del Parral), והקורחידור של סיגוביה נצטווה ליטול עמו שני אישים מומחים שיעריכו את בית הכנסת הגדול (sinoga mayor) ואם שוויו הוא 100,000 מרבדי יוענק הבניין למנזר. והיה אם ערכו רב יותר אף אז יימסר להם הבניין. אבל אם יפחת ערכו יצורפו למתת המצבות של בית הקברות שהפך לשטח מרעה ואחו. יש להוציא את הצו אל הפועל ללא כל דיחוי, והשמאים יישבעו תחילה שיעריכו בהגינות את שוויו של בניין בית הכנסת. שום עיקול לא יושם על הרכוש שיימסר למנזר שיהא רשאי לעשות בבניין כראות עיניו במכר, חליפין, העברה, מתת וכיוצא בזה. הצו יירשם בספר הפריבילגיות של השעבודים.

ב־30 באפריל 1493 הזכיר הכתר לדיאה סנצ׳יס די קיסאדה, הקורחידור של סיגוביה, את דבר החסד שעשה למנזר הנ״ל (שנמצא מחוץ לחומות העיר: extramuros) בסך של 100,000 מרבדי מבית הכנסת הגדול. אם יפחת ערכו של הבניין עליו להשלים את הסכום במענק משאר נכסי הציבור היהודי. להעברה זו התנגד האלקאידי של סיגוביה, בטענה שהוא רכש את הבניין מיהודי העיר. המנזר נזקק אפוא ל׳צו על צו׳(sobrecarta) לקבלת הנכס. ריאה סנצ׳יס די קיסאדה נצטווה להוציא אל הפועל את צו הכתר ללא דיחוי מבלי לתת את הדעת להתנגדותו של האלקאידי.

נראים הדברים שקיימת סתירה ברורה בין הפיכת בית הכנסת הגדול לכנסייה על שם קורפוס כריסטי להענקתו של בית הכנסת למנזר הנ״ל לצרכיו. דחייתה של סתירה זו אפשרית אם נניח שבית הכנסת הוחזר לקהילה בימי מלכותם של חואן השני או אנריקי הרביעי במשך המאה הט״ו. קשה לחשוב שהיה בכוח הקהילה לבנות לעצמה בית כנסת גדול חדש במקום זה שהוחרם ב־1412 והפך כנסייה בעקבות ׳מעשה הנסים׳.

אחד מבתי הכנסת, ששימש לשנים או לשלושה מנייני מתפללים נקנה על־ידי אנטוניו דל פורטיליו, תושב סיגוביה, בהתאם לצו שניתן בדבר קניית נכסי היהודים. הבית שימש בעבר לחבורה אחת שנהגה להתכנס שם לחגיגות בימי חג. משנרכש הבית על־ידי אנטוניו דל פוריטיליו הוא עבר לגור בו. אך הבית נתפס על־ידי המועצה העירונית משום שהיה נחשב לנכס ציבורי יהודי, ולקונה נגרם נזק חמור. טענת פורטיליו היתה שאין הבית שייך לקהילה, אלא שהיה בית בסתם שחברי החבורה קנוהו לצרכיהם. לכן ביקש שהכתר יבטל את תפיסת הנכס על־ידי המועצה.

כיוון שבדעת המועצה היה להקים בבית בית אולפנא, והיות שלא נמסר לכתר שיש למישהו אחר זכות על הבית, נצטוותה המועצה לקנות את הבית מאנטוניו דל פורטיליו באותו מחיר שהוא שילם בעד הנכס, אם אכן עדיין בדעת המועצה לייסד שם בית אולפנא. עליה להוסיף לו את אשר הוציא על התקנת הבית לצרכיו שלו. על המועצה להוציא אל הפועל את רצונה תוך 60 יום.

תעודה מן ה־12 בספטמבר 1493 מספרת על פניית האלקאידי דיאגו דל קסטיליו אל הכתר שלפיה הוא רכש בסכום של 150,000 מרבדי, עוד לפני צאת היהודים בגירוש, שלושה בתי כנסת, מקווה, מקולין ואת שטח בית הקברות. הוא שילם ליהודים שבראשות הקהילה סכום של

 27.000מרבדי, ואילו הכתר העניק שני בתי כנסת (כנראה בנוסף על מה שהעניק למנזר לעיל) למנזר סנטה מריה דל פאראל וכן את בית הקברות; בית כנסת אחר הוענק לעיר להקמת בית אולפנא. הוא רק ביקש החזר התשלום ששילם.122 מסתבר שהכתר נענה לפנייתו.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'90

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

 

בעקבות התבוסה של יהודי קורייטיה בשנת 628, מוחמד ושבע מאות חסידיו הגיעו להסכם עם שבט קורייש הערבי להפסקת אש של עשר שנים, עם זכות פולחן לאסלאם של שלושה ימים לשנה בעיר מכה, שנשלטה אז על-ידי עובדי אלילים. עתה שהשתחרר מעוינותו של שבט קורייש, התפנה מוחמד לתקוף את הגדולה מבין הקהילות היהודיות של חצי האי ערב – ובעלת־ברית יהודית אחרונה של קורייש נגדו. זו הייתה הקהילה היהודית של חַ'יְיבָּר, נווה מדבר פורה, בו טיפחו היהודים מערכת השקיה איתנה והתפרנסו מתוצריה.

כוחותיו של מוחמד הגיעו לנווה המדבר באין רואים, לאחר כמה שבועות. כצעד ראשון, ובחסות החשיכה, מוחמד שלח 'קומנדו' לרצוח את המנהיגים של יהודי מדינה שמצאו שם מקלט, אשר קרוב לוודאי היו מתנגדים לו. בבוקר, כוחותיו של מוחמד תקפו את החקלאים היהודים שהגיעו מחוץ לעיר, כדי לעבד את שדותיהם. היהודים נשאו מעדרים וסלי סחורות, והמוסלמים היו חמושים בחרבות. לאחר ששרף את מטעי הדקל של היהודים – מקור פרנסתם העיקרי ב חַ'יְיבָּר – מוחמד הטיל מצור על נווה המדבר. תוך חודש, כל שבעת המושבים הנפרדים של יהודי חַ'יְיבָּר, נאלצו להיכנע אחד אחר השני.

נצחונו של מוחמד בקרב הזה, חיסל כל סיכוי של קואליציה יהודית עם קורייש נגד כוחותיו של מוחמד. על פי תנאי הכניעה של חיייבר, כמה יהודים הורשו להישאר כדי לטפל במה שנותר מהדקלים והגנים שלהם. הם קיבלו גם אישור להמשיך לקיים את אמונתם היהודית. אבל בתמורה להמשך מגוריהם בחַ'יְיבָּר, היהודים חויבו לתת חמישים אחוז מיבולם למוסלמים, והבעלות על הקרקע עברה מעתה לידי הקהילה המוסלמית. מוחמד אף בחר לו מתוכם אישה נוספת, סַפֵיָיה, דמות מובילה מבין יהודי חַ'יְיבָּר השבויים, ששועבדו.

תוצאות הקרב על חיייבר היו מרחיקות לכת. בהסתמך על פעולותיו של מוחמד לאחר הקרב הזה וקרבות קודמים, סורה חמישים ותשע של הקוראן קובעת: 'שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים, לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם., האסלאם דרש חלוקה צודקת של שלל הכיבוש – אבל רק בקרב המוסלמים.

مَّا أَفَاء اللَّهُ عَلَى رَسُولِهِ مِنْ أَهْلِ الْقُرَى فَلِلَّهِ وَلِلرَّسُولِ وَلِذِي الْقُرْبَى وَالْيَتَامَى وَالْمَسَاكِينِ وَابْنِ السَّبِيلِ كَيْ لَا يَكُونَ دُولَةً بَيْنَ الْأَغْنِيَاء مِنكُمْ وَمَا آتَاكُمُ الرَّسُولُ فَخُذُوهُ وَمَا نَهَاكُمْ عَنْهُ فَانتَهُوا وَاتَّقُوا اللَّهَ إِنَّ اللَّهَ شَدِيدُ الْعِقَابِ 7

שללם של יושבי הקריות אשר חלק אלוהים לשליחו יינתן רק לאלוהים ולשליח, לקרובי המשפחה, ליתומים לנזקקים ולהלך בדרכים – זאת למען לא יעבירוהו ביניהם העשירים שבכם, של שהשליח נותן לכם – אותו תיקחו, ואשר ימנע מכם – ממנו תמנעו, היו יראים את אלוהים, כי אלוהים עונש קשות

התנאים שהוטלו על יהודי חַ'יְיבָּר הפכו לתקדים בפסיקה האסלאמית (הוא חוק השָׁרִיעָה) לדרכי טיפול בכל הלא-מוסלמים תחת שלטון מוסלמי, בדורות הבאים. מטרת התקנות הרלוונטיות של השריעה היא להחזיק את הלא־מוסלמים, שנקראים דִ'ימִי – בני חסות – במצב של כניעה ונאמנות, בדומה ליהודי חַ'יְיבָּר. חייהם של מיליוני אנשים לא- מוסלמים הושפעו מכללים אלה במהלך מאות השנים הבאות, ככל שחסידיו של מוחמד המשיכו להרחיב את האימפריה שלהם על פני שטח גיאוגרפי נרחב.

מבחינתם של כמה מוסלמים המביטים אחורה על פרשה זו, כפי שעשה זאת אַמְרוֹזִי בעיר באלי לאחר 1375 שנים, קרב חַ'יְיבָּר סימל את תבוסת אויביהם היהודים הכופרים, והשפלת היהודים בכפוף לנוהלי הד'ימי – הוא מעמד החסות. עבור מי שאינם מוסלמים, חַ'יְיבָּר מסמלת תחילתה של אפליה מוסדרת שנמשכה במשך מאות שנים.

תשלום מס הגולגולת – הגִ'יזיה- הינו היבט דיכוי מרכזי כלפי אלה המשתייכים למעמד בני חסות (ד'ימי), ועל פי המסורת המוסלמית ישנה הבנה ברורה כי מצב זה התחיל עם יהודי חיייבר.

מס גולגולת זה החל כאשר היהודים חויבו למסור חמישים אחוז מיבולם לשליט המוסלמי. המס הורחב בתחילת המאה השתים עשרה על-ידי החיליפה אֵל-אָמִר בִּ־אַחְכָּאם־אִלְלָה של מצרים, ששלט בשנים 1101 עד 1130. החליף האמין כי'השפלה מוקדמת של הכופרים לפני הגיעם לעולם הבא – וזוהי מנת חלקם – נחשב למעשה של אדיקות דתית.' השפלה כזו, שכללה את מס הגולגולת ג'יזיה, היתה 'חובה בסמכות אלוהית', ומבוססת על מילים מהקוראן: יעד אשר ישלמו את הגיזיה במו ידיהם תוך כניעה.'

החיליפה אל אמיר תיאר את מס הג'יזיה כאמצעי של אפלייה והשפלה, לא רק כמקור הכנסה לשליט המוסלמי. הוא התעקש על כך שמושלי המחוזות 'לא יפטרו מתשלום הג'יזיה אף אחד מבני החסות, גם אם אחד מהם הוא חבר מכובד בקהילה; יתר על כן, הם אינם רשאים לאפשר לאיש מהם לשלוח את הסכום באמצעות צד שלישי, גם אם בן החסות הוא אחד מנכבדי או ממנהיגי הקהילה.' תשלום המס באמצעות מוסלמי עבור בן־חסות, יהיה בלתי נסבל. 'יש לגבות אותו ממנו ישירות על מנת לבזות ולהשפיל אותו, כך שהאסלאם ועם האסלאם יתעלו, וגזע הכופרים יושפל לרמה נמוכה. הג'יזיה תוטל על כולם באופן מלא, ללא יוצא מן הכלל.

יהודי חַ'יְיבָּר הוזכרו במפורש כדוגמה שיש לחקותה. הח'ליפה אל אמיר הסביר כי מסורות אלו היו 'בהסכמה הדדית', כי מוחמד החליט בתחילה לגרש את הח'ייברים 'בדיוק כפי שעשה' עם שבטים יהודיים אחרים. אך לאחר שהח'ייברים סיפרו למוחמד 'כי הם היחידים שיידעו כיצד להשקות את מטעי הדקלים ולעבד את אדמת האזור כראוי, הנביא התיר להם להישאר כדיירים; הוא העניק להם מחצית מן היבול, ותנאי זה צויין במפורש. והח'ליפה ציטט כך את מוחמד: 'אנו נאפשר לך להישאר בארץ הזאת כל עוד ינעם לנו הדבר', כך, הסביר אל אמיר, הביא מוחמד את הח'ייברים היהודים למצב של השפלה; הם נותרו לגור על האדמה שהוחרמה, ועבדו בתנאים האלה; לא הוענקו להם שום פריבילגיות, שום הבחנות, שיוכלו לפטור אותם מתשלום הג'יזיה,, או שיבדילו ביניהם לבין בני חסות אחרים '.

בשנת 629, מוחמד הטיל את סמכותו המוחלטת על היהודים במרכז חצי האי ערב. הוא התחיל בהטלת מצור על הישובים היהודיים של ואדי אל-קורה, שבו יהודי קורייט'ה ויהודים אחרים מצאו מקלט לאחר שעזבו את מדינה. הם השיבו לו מלחמה במשך יומיים ואיבדו אחד עשר מלוחמיהם, אך בסופו של דבר נכנעו וקיבלו את התנאים שנכפו קודם לכן על יהודי חיייבר.

לאחר מכן, מוחמד עשה הסכם עם שבט יהודי בנווה-מדבר מוּטַע, שאפשר להם לשמור על דתם כנגד תשלום מס הג'יזיה השנתי. בתמורה התחייב מוחמד להגן עליהם מפני כנופיות של שבטים בדואים במדבר. הוא קיווה להשיג בכך את נאמנותם של היהודים, על שהעניק להם חסות והגנה. אך התוצאה הייתה שחלק מיהודים אלה שנכפה עליהם המעמד הנחות של בני חסות, בעקבות כיבושיו של מוחמד, היו המומרים הראשונים לאסלאם.

במהלך חייו של מוחמד, התפשט האסלאם במהרה. בשנת 630, שמונה שנים לאחר שעזב את מכה עם ארבעים חסידיו, מוחמד חזר לשם עם עשרת אלפים לוחמים וכבש את העיר ללא קרב. מכה היתה מעתה למרכז פולחנו של האל האחד והיחיד של האסלאם. כמי שנדחה על ידי היהודים, מוחמד קבע כי המאמינים המוסלמים לא יתפללו יותר לכיוון ירושלים, אלא לכיוון מכה. 'היפוכו של המנהג' כותב המלומד הנוצרי של תורת האסלאם, סר פְרְסִי סַיְיקְס, יהיה מהלך פוליטי. כי למרות שהדבר חשף את מוחמד כמי שלוקה בחוסר עקביות, זה העניק לעמי חצי-האי ערב ולמכה את המעמד הרם לטקסיות הקבע של הדת החדשה.

בעת מותו של מוחמד בשנת 632, בגיל שישים ושתיים, רוב חצי האי ערב נכבש על ידי האסלאם. כבר בשנת 630, כוחות מוסלמים הרהיבו עוז ויצאו מחוץ לערב הסעודית כדי לכבוש את בחריין בשטחי המפרץ הפרסי. תוך מאה ועשרים שנה למותו של מוחמד, האימפריה האסלאמית השתרעה הרחק מערבה עד לחוף האטלנטי של ספרד וצפון אפריקה, כמו גם הרחק מזרחה עד נהרות אוקסום ואינדוס, והרחק דרומה עד למפרץ עדן. על שטחים נרחבים אלה, השלטון המוסלמי כפה מעמד של בני חסות על כל הנוצרים והיהודים שסירבו להמיר את דתם. הכובשים היו ממשיכי דרכו של מוחמד, והראשון בהם היה אבו בכר, אביו של אשתו הראשונה של מוחמד, שהעניק לתפקידו את השם "חיליפה" – ח'אליפת ראסול אללה('יורשו של שליח האלוהים').

יורשיו של מוחמד תודרכו ביחסם ליהודים, תוך הצבת מחלוקות ברורות שהנביא שלהם התווה בין האסלאם ליהדות. אלה כללו שלוש קללות ספציפיות המופיעות בקוראן נגד היהודים. הקללה הראשונה מזכירה את 'המרד נגד משה במדבר'. על הקללה השנייה נאמר כי הוטחה נגד היהודים הן על ידי דוד המלך והן על ידי ישו: על כי המרו ועברו את גבול המותר. הם לא אסרו זה על זה את המעשה המגונה אשר עשו. מה נורא הדבר אשר עשו., הקללה השלישית הייתה על סירוב היהודים לקבל את דרכי ההוראה של מוחמד: 'הוי אלה אשר קיבלו את הספר, האמינו באשר הורדנו ממרומים למען יאשר את אשר עמכם, בטרם נמחה תווי פרצופים ונסובבם לאחור, או נקללם כשם שקיללנו את מחללי השבת.׳

גם האשמה נגד היהודים קיימת בקוראן, ועל כך נאמר שהם ראויים לעונש: 'וכיוון שכפרו וכיחשו כחש איום על אודות מרים, וכיוון שאמרו, אנו הרגנו את שליח אלוהים, ישוע המשיח בן מתם. ואולם לא הרגוהו ולא צלבוהו, ורק נדמה בעיניהם. מוחמד גם קבע כי היהודים עיוותו את התנ״ך, באומרם כי אברהם ניסה להקריב לאלוהים את בנו יצחק על הר המוריה בירושלים. על סמך מחציתם לפחות של פרשני הקוראן, לא היה זה יצחק, אלא בנו האחר ישמעאל – שהערבים טוענים שהם צאצאיו – שאברהם הציע להקריב לאלוהים. על פי המסורת המוסלמית, זה קרה לא בירושלים, כי אם על האבן השחורה של מבנה הכעבה במכה.

בהרחיקו את האסלאם מן היהדות, התעלם מוחמד משלושת הרגלים שנחגגו על ידי היהודים: פסח, חג השבועות וחג הסוכות. בשלושת החגים הללו, הנציחו בני ישראל את יציאתם ממצרים ומסעם דרך מדבר סיני אל כנען, הארץ המובטחת. המונח שלוש רגלים נגזר מהעלייה לרגל של היהודים לבית המקדש בירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים. במקום שלושת רגלים אלה, מוחמד העניק אופי מוסלמי לעלייה לרגל של עמי ערב למכה: זהו החג', שבו המוסלמים קיימו ־ ועדיין מחויבים לקיים – עלייה לרגל למכה ולו פעם אחת בחייהם, ולא משנה כמה רחוק ממכה הם חיים.

מוחמד לא ציפה להידחות בתקיפות כזו על ידי היהודים של מדינה. מדוע הם סירבו לתמוך בו כנביא העברים? למה הם הפרו את החוזה שלו איתם, להגנה על מדינה 'נגד כל האויבים'? למה כל כך מעטים מתוכם היו מוכנים להתאסלם? מדוע הם הצטרפו לכוחות שקמו נגדו, כאשר יכלו להיות בעלי בריתו בסדרה של ניצחונות שלו בקרב?

במהלך מאות השנים הבאות, המוסלמים נדרשו להחליט על אופי יחסם כלפי היהודים, בין אם לראות בהם עם מקולל, או בני חסות המוגנים על ידי האסלאם. התנהלותו של מוחמד העניקה להם אפשרות לבחור בין אחת משתי הגישות. למרות שהגן על היהודים בכפוף למעמדם כבני חסות והעניק להם את חופש הדת, הוא גם שיעבד והעניש אותם קשות. יחסו כלפיהם אף החמיר לקראת סוף חייו; רצונו האחרון לפני מותו, היה כי'שתי הדתות לא ימשיכו לחיות יחדיו בחצי האי ערב.' ואכן, יהודי ח'ייבר איבדו את הזכות לעבד את האדמות שהיו שייכות להם בעבר, כציות לרצונו האחרון של מוחמד.

במשך אלף ארבע מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, היהודים בארצות האסלאם ידעו גם את הקללה וגם את הענקת החסות. כאשר קוללו, הם סבלו; כאשר היו מוגנים, הם פרחו. ההיסטוריה של השנים הללו מראה כיצד הסבל והענקת החסות היו שזורים זה בזו.

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הנביא מוחמד והיהודים

עמוד 42

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל- יהדות מרוקו בפרשת דרכים

קדוש וברוך

אביר יעקב

יהדות מרוקו בפרשת דרכים

עם בוא השלטון הצרפתי, נקלעו יהודי מרוקו לטלטלה רבתי. השלטון החדש הביא עמו סדר ויציבות ומושגים חדשניים כמו ׳שוויון׳ ו׳שלטון החוק׳. מאידך, שוויון הזכויות הביא בכנפיו סיכונים רוחניים בימים עברו, לא ניתן היה למצוא במרוקו יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. חיי תורה שגשגו בין סמטאות המלאח בערים השונות. אולם עתה נפל דבר: התרבות הצרפתית הביאה בכנפיה רוח של מודרניזציה, רדיפה אחר המותרות, ושאיפה ל׳השכלה׳ ולהרחבת אופקים.

את תמונת המצב המורכבת מתאר רבי יוסף משאש:

מיום ביאת הצרפתים לעירנו התחילה תקופה חדשה בסדרי החיים: מאן דקרי לה תקופה יפה לא משתבש; ומאן דקרי לה רעה לא משתבש; כי השלווה והשקט בארץ גברו אולם מנוחת הנפש שהיה בלב – לשמוח כל אחד בחלקו אם טוב ואם רע – חלפה גם היא… ובכן, עמודי התורה התחילו להתרופף; ואין סומך, אין תומך; ואין מוכיח בשער (אוצר המכתבים רי״ב).

יהודים שהתלהבו מהשלטון הצרפתי גילו לגודל מבוכתם ותסכולם, שהשלטון לא התלהב מהם באותה המידה. יחס השלטונות כלפי היהודים היה מסויג ונגוע באנטישמיות. היטיב לנסח את הגישה הרשמית פקיד צרפתי בכיר שכתב בתזכיר ששיגר לפריז: ״יש לסייע ליהודים רק במידה המינימלית הנחוצה למילוי תפקידם כמתווכים [בין האירופאים לערבים] אבל לא מעבר לכך, כדי שלא להרגיז את המוסלמים… מותר ליהודים ליהנות מהמשטר החדש וראוי שביטחונם האישי יובטח, אבל – למען השם! – שלא ירימו יותר מדי את הראש״.

פקיד אחר אף היה בוטה יותר. בהנחיה שהעביר לכפופים לו כתב: ״למרות חסרונותיו, היהודי הוא בכל זאת קצת מועיל ורצוי… להבטיח את זכויות היהודים – זאת חובתה של צרפת. הבטיחו את חייו, רכושו ועסקיו. אבל מעל הכל, תעמדו בתוקף שיגלה כבוד והכנעה ולא יחשוב את עצמו כשווה בין שווים״״.

יהודי מרוקו נקלעו למערבולת עזה בין זרמים מנוגדים. מחד, משיכה למשטר הצרפתי שהבטיח יציבות ובטחון. מאידך, היחס הקריר והמסויג לו זכו היהודים מצד אותו משטר עצמו. וכל זאת על רקע האיבה המסורתית של האוכלוסייה המוסלמית שהמשיכה לבעבע מתחת לפני השטת.

בתווך, ניצבו היהודים חשופים להשפעה גוברת מהעולם החיצוני.

היהודים: אזרחים סוג ב׳

הגישה העוינת של השלטון הצרפתי באה לידי ביטוי בדרכים שונות. לדוגמה, השרות הציבורי נותר נעול בפני יהודים, ואפילו מקץ שנים רבות, בשלהי תקופת השלטון הצרפתי, מתוך עשרת אלפים פקידי הממשל רק עשרה היו יהודים. הממשלה הצרפתית גם סירבה להעניק אזרחות צרפתית ליהודי מרוקו, זאת בשונה מיהודי תוניסיה ואלג׳יריה שזכו לאזרחות. אחת התוצאות הייתה שבכל סכסוך משפטי עם שכנו המוסלמי נאלץ היהודי להתדיין בפני בית המשפט השרעי(המוסלמי) על כל המשתמע מכך. אופייני הדבר שבעת ביקורו הראשון של נשיא צרפת במרוקו בשנת תרפ״ב, הבקשה הראשונה שהגישו לו היהודים הייתה שעדותם של יהודים תהיה קבילה לפחות בבתי הדין המוסלמיים.

בקהילת מקנס הידועה בגמילות החסדים שלה מצאו דרך מקורית להתמודד עם הבעיה. הקהילה הקימה גמ״ח ששכר את שירותיהם של עורכי דין מוסלמיים לטובת היהודים שנזקקו שלא בטובתם לבתי המשפט השרעיים. אולם ברור שהיה זה פתרון חלקי ובלתי מספק למצב שבו יהודי בהיכנסו לאולם הדיונים עדיין התקבל בידי השופט המוסלמי בעוינות גלויה, כמקובל אצלם מאז ומעולם.

השלטון הצרפתי – סיכויים גשמיים מול סיכונים רוחניים

אחד השינויים שחולל השלטון הצרפתי, היה במבנה הרבנות במרוקו. משכבר הימים לא היו במרוקו בתי דין קבועים. מי שהיה לו דין ודברים, פנה לאחד הדיינים המוכרים אשר הוסמך על ידי רבותיו וסמכותו נבעה מהכרת בני הקהילה בגדלותו התורנית. משכורתם הצנועה של דיינים אלו שולמה מקופת הקהילה.

בשנת תרע״ח (1918) החליט השלטון הצרפתי לארגן מחדש את מערך בתי הדין. ׳חוק הדיינים׳ שנחקק באותה השנה, קבע כי יוקמו בתי דין יהודיים בעלי סמכות שיפוט מקבילה לסמכותם של בתי המשפט האזרחיים במדינה, ומשכורות הדיינים ישולמו מקופת המדינה. נקבע כי בערים המרכזיות ימונו בתי דין מלאים הכוללים אב בית דין, שני דיינים ומזכיר. בערים הפחות מרכזיות ימונה רב ׳דיליגי׳ – ציר מטעם בית הדין שבעיר הגדולה הסמוכה. הרב ה׳דיליגי׳ היה ממונה על סופרי בית הדין, ואחראי על עניני ה׳שלומות׳ שבין אדם לרעהו ובין איש לאשתו.

בהתאם לחוק החדש, הוקם בית דין בעיר פאס. אולם במקנס, הקטנה מפאס וסמוכה אליה, הסתפקו במינוי רב ׳דיליגי׳. הדבר העמיד במבוכה את פרנסי העיר: אותה שעה כיהנו בקהילה שבעה רבנים ודיינים, כולם מופלגים בתורה וכולם ראויים לשם ולתהילה. מי מהם יבחר להיות הרב הדיליגי?

ישבו חכמי מקנס על המדוכה, עד שנמנו וגמרו כי בנסיבות הללו אין אפשרות להכריע איזה רב עדיף. הוחלט כי הרב המבוגר ביותר הוא שיזכה במעמד הרב ה׳דיליגי׳ ובמשכורת המכובדת שתאפשר לו להתמסר ללימודו ולעבודתו הרוחנית.

הדיין המבוגר במקנס אותה שעה היה רבי שלמה בן שטרית, שעוד זכה ליצוק מים על ידיו של רבי שלום משאש.[ רבי שלום משאש היה סבו של רבי שלום משאש שכיהן לימים כרבה של ירושלים.] אולם הרב בן שטרית החליט מקץ תקופה קצרה לפרוש לטובת תפקידים אחרים. המשרה עברה לבא אחריו – רבי יעקב ב״ר משה טולידאנו. רבי יעקב לא אבה להיות היחיד שימלא את המשרה המכובדת שעה שרבנים אחרים, נכבדים וראויים ממנו לא פחות, יושבים בצד. הוא פנה לידידו רבי יהושע בירדוגו וערך אתו הסדר מיוחד, לפיו שניהם יתחלקו בתפקיד הדיינות, כאשר המשכורת הממשלתית הנדיבה מתחלקת אף היא ביניהם.

חוק הדיינים החדש השפיע גם על משרתו של רבי יעקב טולידאנו, אביו של רבינו. בהעדר תפקיד רשמי במקנס מולדתו נאלץ רבי יעקב להרחיק נדוד עד לעיר מראקש, שם התמנה לראב״ד לצדם של הדיינים רבי משה זריהן, רבי אפרים אנקאוה ורבי שאול אבן דנאן.

ארבע שנים – משנת תרע״ח (1918) ועד לשנת תרפ״ב (1922) – נמשכה כהונתו של רבי יעקב בעיר מראקש. במשך כל אותה העת לחצו פרנסי קהילת מקנס על השלטונות להכיר בזכותה של העיר לבית דין מלא משל עצמה. טענתם הייתה כי אף שמקנס אינה גדולה בשטחה, אך ריבוי אוכלוסייתה היהודית ותלמידי החכמים שבה, מצדיקים העמדת הרכב מלא שיענה על כל צרכיה.

בשנת תרפ״ב(1922) נשא המאבק פרי. העיר מקנס עלתה בדרגה, והשלטונות אישרו להקים בה בית דין מלא של שלשה דיינים. כעת נסללה הדרך לשובו של רבי יעקב למקנס עירו ואל תפקידו כדיין. הוחלט כי רבי יעקב טולידאנו יכהן מעתה כראב״ד, כאשר רבי יהושע בירדוגו מכהן כמשנהו והדיין השלישי יהיה רבי אברהם עמאר.

"קדוש וברוך"-מסכת חייו ופועליו של מנהיג יהדות מרוקו -הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ליהדות מרוקו בפרשת דרכים

עמוד 92

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

נוהג בחוכמה

גלוח

מנהג מקודם היה מנהג כשמגלחין את הראש מניחין הפיאות ועוד מניחין פיאה קטנה במקום שרופה בראש תינוק, ונתבטל מנהג זה. ועד היום בגילוח ראשון שעושים לילד מניחין לו פיאה, ויש שמניחיו שריטה שערות מן המצח עד אמצע הראש, ויש שמניחים במין מטבע באמצע הראש, וכל אחד מנהג אבותיו בידו. ואני הכותב מר אבי זצ״ל, היה מניח לי ולאחי מעט מזער בלא גילוח במקום המוח כל ימי נערותי עד שעמדתי על דעתי, להודיע שהשריטה של שערות שמניחים בגובה הראש קורין אותה בלשון ערבי לחו״ת, כלומר דג. והמקום הקטן שמניחים במוח קורין אותו בלשון ערבי זממ״א, כמו מבעד לצמתיך, כלומר מקום קבוץ שער. והשיער שמניחין באמצע הראש קורין אותו טאב״ע, כלומר מטבע שמסובב כמו מטבע. ומשם ואילך מעבירין אותה. ובערי תאפילאל״ת עדיין אוחזין במנהג זה, יזכרם השם לטובה. וגם אנשים גדולים מניחים פיאה זאת, ועושים אותה גדולה מעט ונראית לעין כל. וטעם לדבר זכר לחורבן, דכשמגלחין כל הראש חוזרת ראשו לבנה כולה, ולזכר החרבן מניח מעט שחור במקום גלוי נגד הפנים נראה לעין כל.

מנהג מגלחין לקטנים תגלחת ראשונה, לקיים מצות פיאה ולחניכו במצוה זאת בהיותו בן תשעה חודשים, ועושים משתה ושמחה ומנגנים, ביום ההוא מזמינים קרוביהם לשמחה זו. ועיין בס׳ בן המלך, הביא דבריו בשערי תשובה, או״ח הל׳ יו״ט, סי׳ תקל״א ס״ק ב, שכתב שמותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להגדיל השמחה במועד, דמצוה נמי איכא בכך וכו׳ עיי״ש.

והענין של השמחה הוא מנהג ארץ ישראל ג״כ, שעושין שמחה בתגלחת ראשונה של קטן שמחנכין אותו במצוה להיות לו פאות הראש. ועיין בפע״ח, שער ספירת העומר, שכ׳ בעניו ההולכים על קבר רשב״י ור״א בנו במירון בל״ג בעומר, שראה את מורו האר״י שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים ההם, עיי״ש עכ״ל. ועיין בבאה״ט ס״ק ז, שהביא דברי הרב בן המלך, עיי״ש. עיין בס׳ כנסת מרדכי, בחי׳ על מס׳ ברכות, על מ״ש בגמרא אמר שמואל קטן מותר לגלחו במועד וכו׳, והביא שם מ״ש הר״ן בזה, וציין לשע״ת הנד, עיי״ש. ואני הדל לא ידעתי טעם למה מאחרין גילוח הקטן עד הכנסו לחודש התשיעי. ואפשר כנגד חודשי ההריון שהיה במעי אמו. ויש בני אדם לחביבות המצוה ולחביבות בנם שנתחנך למצוה, שוקלין שערותיו בכסך ומחלקין אותם לצדקה. רמז לדבר ראשית גז צאנך תתן לי. וישראל קרוין צאן, ועיין בס׳ כף החיים הבבלי, סי׳ תקלא אות ל, שב׳ שמותר לעשות גילוח זה בחוה״ט. ועיין מה שציין לזה בדרכו בקודש.

וראיתי בס׳ אוצר דינים ומנהגים, אות שי״ן, ערך שער, שכ׳ דאין מגלחין בשערות מתינוק עד שמתחיל לדבר, משום דאיתא בגמ׳ תינוק שמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה צוה לנו משה ובו׳ (סוכה מב), ומחנכו ג״כ במצוה ע״י שנוטל שערותיו ומשייר לו פיאות כדכתיב ראשית גז צאנך תתן לו, וישראל נקראו צאן (ס׳ מטעמים, 105) עכ״ל. וראיתי לו עוד אות ג, ערך גלוח, שכ׳ גלוח לנער המנהג בין הספרדים בא״י לגלח שער הנער בפעם הראשונה במלאת לו ארבע שנים, ואז יזמינו כל קרוביהם ועושים סעודה קטנה לבניהם, ויכבדו כל אחד מהנאספים לספר איזה שערות מראש הנער עד אשר יסתפרו כל שערות ראשו מלבד הפיאות. יש שמגלחים אותו בחוה״מ פסח בביהכנ״ס ושם יעשו שמחה גדולה. ויש שעושים כן בל״ג לעומר. המנהג הזה נקרא בערבית חאלאק״א שהוראתו תספורת (ירושלים, ח״א, צד 5), עכ״ל. ואני הכותב אומר שהוראת מילת חאלאק״א בערבית היא נוי ויפוי. שכן אומרים למי שלובש ומתקן עצמו מחללי״ק.

מנהג שאין מגלחין כל ערב פסח. ומקודם היו הדיינים מענישין למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי, ועיין שו״ת מוצב״י, ח״א, סי׳ קצב, פס״ד ממוהריב״ע זצ״ל. עוד שם בסי׳ רבד, בתב דלענין מנהג אין מנהג בזה, אבל גזרו ששום ספר לא יעשה מלאכתו בע״פ ובו׳ עיי״ש. ועיין מרן או״ח, סי׳ תסח, בענין מלאכה אחר חצות.

מנהג אם יבוא ל״ג לעומר ביום א׳, כתב מור״ם דיש נוהגים לגלח בערב שבת. ואנו מנהגינו לגלח בערב שבת כן שמעתי ממו״ה אהרן בוטבול הי״ו, ויש נוהגים שאין מגלחין עד ערב שבועות. ואני הכותב ומשפח׳ בית אבי אין מגלחין עד ערב שבועות. ועיין להגאון חיד״א ז״ל, בס׳ טוב עין, סי׳ תצג, דהקשה על הטור ומרן דבש״ס יבמות דף סב, על תלמידי ר״ע שמתו מפסח עד עצרת. וכתב שם שמצא למהר״ד אבודרהם, שב׳ שהרז״ה מצא בס׳ ישן עד פרוס עצרת. ונראה שכן היתה נוסחת הש״ס והיא עיקרית. לפי זה יש שורש להנוהגים שלא לגלח עד עצרת. ועיין למהריק״ש בס׳ ערך לחם, באו״ח סי׳ תצג, סי׳ יב, שב׳ שמסתפרין בערב שבת דעשה דדברי קבלה עדיף, וקראת לשבת עונג, וכיון דביום ראשון מסתפר מוטב להסתפר בע״ש. ועיין סי׳ תרצ״ו סעיף ו, עכ״ל. וכ׳ הרב החבי״ף ז״ל, בס׳ נשמת כל חי, סי׳ סה, והוא דשם פסק מרן בשו״ע, דלא אתי עשה דיחיד ודחי עשה דרבים, דדברי קבלה נינהו שהם בדברי תורה, יעו״ש. ומת״ח אחד שמעתי, דאין מנהגינו לגלח בערב שבת ב״א ביום ל״ג בעומר עצמו. ומוהר״א הנז׳ אמר כי אין בפיהו אמת ושקר דבר.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז-גלוח

עמ' נ

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם

asilah

ר׳ דוד אביחצירא (ריצאני)

ידוע בעיקר בכינויו באבא דו. הוא בנו של ר׳ מסעוד ונכדו של ר׳ יעקב אביחצירא. נרצח על ידי המוסלמים.

 

1.113 ״מוסלמי הרג אותו. המוסלמים היו רעים. שנאו את היהודים. יום אחד קם מוסלמי רע בשם בל אל־קאסם. אסף את כל יהודי המלאחים שהיו בתאפילאלת. הוא היה מושל האיזור. ביקש מהשולטן שיתן לו להחריב את כל היהודים. הוא אסף את יהודי המלאחים ביום שבת. בא בל אל־קאסם השריף, והפריד בין גברים, נשים וטף ורצה להרוג אותם אחד אחד. נשאר במלאח רק אותו צדיק בשם סידנא באבא דו… הוא אמר לכל היהודים שלא יפחדו והם ייגאלו באותו יום שבת. שאל המושל על הרב של היהודים. ענו לו שהוא לא יוצא מן הישיבה שלו. בא מוסלמי ואמר לאל־קאסם: אתה לא תוכל לקחת לנו את המלאח, אנו לא נוכל להרוג את כל היהודים. בינתיים שדדו המוסלמים את כל מה שהיה בבתי היהודים. יצא הקדוש. הוא נהג לראות בשמים כל מה שעתיד להתרחש בעולם. זה באבא דו. ביום שבת, כל ערב שבת נהג אדוננו באבא דו לגזור את ציפורניו. פנה לשליח שלו ואמר לו שלמחרת הוא ילך למושל. הם [המוסלמים] הכינו קנה של תותח כדי להרוג את הרב. [ירו] ולא זז הרב למרות כמות אבק השריפה ששמו. אז נתן להם מוסלמי אחר עצה: לקשור את הרב עם מוסלמי כך שיהיה טרפה [טמא], וכאשר עשו זאת, בא חתנו של הרב, וקפץ וקשרו אותו יחד אתו. מהבוקר ועד הערב ביום שבת, היתה חשיכה, חושך מצרים״.

2.113 ״מה ששמעתי על באבא דו, הוא לא מת ככה. היה איזה שייך שרצה להרוג אותו והוא ברח לו והוא נכנס בתוך האבן, והיד שלו יוצאת בחוץ ונשארה שם עד עכשיו. אמרו שאם תראה את היד שלו, תעשה ככה לשערות ותראה אותו. סיפרו לי את זה״.“

114 ר׳ דוד אוחנונה (בו־חלו)

קבור בבו־חלו ליד קדושים אחרים. ההילולה שלו נערכת בט״ו בחשוון.

 

115-ר׳ דוד אל־כהן (אימגראן)

שייך כנראה למשפחת ״איית אל־כהן, הקבורים באותו מקום.

 

116-ר׳ דוד אלקיים (מוגאדור)

נולד במוגאדור בסביבות 1850 ונפטר שם בי׳ בניסן 1942.

היה רב, פייטן, מעטר כתובות ובעל אישיות רבגונית. יכול לשמש דוגמה של אישיות מקומית שנהפכת במשך הזמן, ולאחר מותה, לדמות נערצת על שכבה עממית נרחבת. הוא היה אחד המחברים של האנתולוגיה ״שיר ידידות״.

עדותו של מר ניסים נ׳(מוגאדור). והרי הכתוב על המציבה: ״דרך כוכב מיעקב האי גברא… מהללים חכם עצום ורב שבעתים אז שר דוד את שירותיו במשקל במרה… וקראם שירי דודים מעין המתגבר…

מלך האיר לחברתו זכה הכה את הרבים דודי נתן ריחו בדקדוק לכל נתיבותיו ויהי דוד לכל דרכו משכיל בחכמה… דוד לקאיים ז״ל נצר מגזע האר״י הגדול הרב המופלא… איך אדוננו עדי עפר הגיע עם רבי שמעון בר יוחאי… יום ה׳ בש״ק עשרה ימי□ לחודש ניסן…״. ועיין עוד במאמרו של י׳ שיטרית, ר׳ דוד אלקאים — משורר עברי במרוקו, אפריון, כתב־עת לספרות, תרבות וחברה, אביב 1983, עמ׳ 102-96 .

שתי מהדורות של הספר יצאו במראכשב־1921 וב־1931, ושתיים נוספות בירושלים ב־1961 ו־1968. ב־ 1979 יצאה לראשונה על־ידי יוסף לוגאסי מהדורה מנוקדת. בשערי הספר מופיעות תמונותיהם של ר׳

דוד יפלח, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ דוד בוזגלו, המשורר משה אזווילוס, המשורר ר׳ חיים עטר. המשורר שלמה וענונו וכן סקירה ומבוא מאת הפייטן מאיר אלעזרעטיה שליט״א, מדריך חברת הבקשות בגבעת אולגה. המחברים האחרים הם חיים אפרייאט ור׳ דוד יפלח (ראה ערך עליו). עיין בזעפרני — השירה היהודית, עמ׳ 408. לאחרונה יצא קובץ שירים שהיה בכתב־יד על־ידי צאצאיו של מעתיק כתב־היד.

ראה: שירי דודים מאת ר׳ דוד אלקיים זצ״ל כפי שנכתבו בכתב ידו של ר׳ מרדכי זעפרני ז״ל, ירושלים תשמ״ג. בקובץ מענין זה השופך אור על גדולתו כפייטן ועל אישיותו המרתקת, מובא שיר הנקרא:

״פיוט להילולא״(עט׳ 243-241) ובו מוזכרים כמה קדושים, בעיקר ממוגאדור. ואלה הס: ר׳ יעקב ביבאס, ר׳ דוד בן ברוך, ר׳ חיים פינטו, ר׳ אברהם קוריאט, ר׳ דוד אלקאיים (סבו של הקדוש), ר׳ דוד לוסקי, ר׳ מאיר בן עטר, ר׳ מסעוד חרוש, ר׳ אברהם בן עטר, ר׳ משה הכהן, ר׳ שמעון בית הלחמי, ר׳

עכאן הכהן, ר׳ יוסף כנאפו, ר׳ יוסף אבולעאפיא (טבריה), ר, אברהם צבאח, ר׳ נסים ששון, ר׳ מסעוד כנאפו ור׳ כליפא מלכא.

 

117-ר׳ דוד אלשקר (קזבלנקה)

עדות של גב׳ חנה ב׳(סטאט) ואחרים. לפי בן־נאיים, עמ׳ כ״ו, הוא קבור בכפר איגגי, במחוז מראכש. כך גם כותבים לג׳י, עמ׳ 4, ולסרי. עמ׳ 71; לפי מסורות אחרות הוא קבור בבית־הקברות הישן ברבאט ובתאביה.

 

לפי המסורת הוא מולאי איגגי, אחד הקדושים המפורסמים ביותר במרוקו. ההילולה שלו התקיימה בל״ג בעומר, אך היהודים ביקרו ליד קברו כל יום ובעיקר במוצאי שבת. נחשב על־ידי היהודים כ״מול אל־בלאד״. לפי המסורת מוצאו מארץ־ישראל.[ בעל העיר, בעל המקם. כך נקרא הקדוש שהוא הפטרון של העיר].

״יש לנו בית־קברות גדול והראשון בהם הוא ר׳ דוד אלשקר. הוא בא רק כנוסע, והמקום בו הוא היה, זה היה פרדס של ערבי. הוא מת וקברו אותו שמה. אחר־כך הוא הראה את עצמו, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם, ואז התחילו היהודים לבוא. אם היתה איזו הילולה או ראש חודש, היו באים ומבקשים מהשומר הערבי שידליק איזה נר אצל הצדיק, אבל לא נכנסים כי המקום היה שייך לערבים. בעל הפרדס היה ערבי, ומי שמת קוברים אותו באותו בית־קברות. כשמת בעל הפרדס, קנו היהודים את המקום״.

״באותו פרדס היו הערבים עוסקים בחקלאות, אך כל מה שגידלו התקלקל. לילה אחד בא להם בחלום ואמר להם: המקום הזה שייך ליהודים וזה בית־קברות של יהודים, ועכשיו אם ימכור את המקום יישארו ילדיו בחיים, ואם לא הרי שכל משפחתו תמות. ואז מכרו את המקום ליהודים, ואז התחילו היהודים לקבור את מתיהם שם. רק אחרי זה כשהתחילו לבוא ולבקר וכן להדליק נרות, רק אז הוא הראה את עצמו ואמר, אני פלוני ואז בנו עליו כיפה״.

״הוא קבור בקזבלנקה ויש לו חדר משלו. הוא לא היה מוכר והוא גילה את עצמו. היה שם מוסלמי שומר. לא היה ציון. המוסלמי פחד מהצדיק והוא אמר לו: אל תפחד. אני מבטיח לך, אני הצדיק ר׳ דוד אלשקר. הלך המוסלמי לדיינים וסיפר להם. הם בנו לצדיק ציון. אפילו היהודי העשיר, בן־דהאן, נתן שטח מהשוק, שטח גדול, כדי שהשלטונות לא יחריבו את בית־הקברות, מפני שבית־הקברות היה על הדרך. ההילולה שלו בזמן ההילולה של ר׳ שמעון בר יוחאי. נהגנו ללכת לשם, לשתות ולעשות שמח. היינו מביאים סעודה ואוכלים כל מיני מאכלים״.

״בבית־העלמין של קזבלנקה שהיה ברחוב קראנס, היו ביום ההילולה של רשב״י עושים הילולה לד׳ דוד אלשקר. זהו מולאי איגגי שקבור בזארקטן. הוא לא קבור בקזבלנקה אבל היו עושים לו הילולה שם. מי שנדר להשתטח על קברו [של מולאי איגגי] או להביא איזה נדר לאנשים הלומדים ליד הצדיק, ואינו יכול ללכת לזארקטן מפני שהמקום רחוק, או מפני שקשה לאדם לנסוע עד מראכש ומשם ללכת למולאי איגגי, אז הוא מביא לבית־העלמין של קזבלנקה, ושם היה חדר שבו היו אנשי הברא קדישא וגם תלמידי חכמים לומדים תהילים למנוחת הצדיקים, ואז היו משלמים את הנדר או שעושים סעודה או נותנים צדקה. מדליקים שם נרות. היתה אגדה שאחד חלם או אשה חלמה שמי שאינו יכול ללכת עד קברו של הצדיק, שיוכל לבוא לבית־העלמין של קזבלנקה, ובעזרת החכמים והתלמידים לעשות השכבה לצדיק, לחלק המתנות, הנדרים שנדר ואת הסעודה״.

[לאחר העדויות הקודמות על קבורתו במקום, מעניינת עדות זו. יש פה גם הסבר על הימצאות הקדוש גם בקזבלנקה כדי להקל על המעריצים שלא יכלו להגיע למולאי איגגי, שהגישה אליו היתה קשה].

הערצת הקדושים-יששכר בן עמי-הקדושים וקבריהם-עמ' 286

נהגו העם: מנהגי ט"ו בשבט-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

רבי דוד עובדיה

 

ט״ו בשבט

א. על התיקון בט״ו בשבט שמרבים בברכות על הפירות והיינות, כנראה שלא נתחדש אצלינו רק בזמנו של רבי יהודה אלבאז ז״ל (תק״ל—תר״ז) בסביבות ש׳ תק״ם, הרב הנז' כתב אל עמיתו בפאס הרב רפאל אהרן מונסוגייגו ז״ל על זה והוא השיב לו במכתב… וע״ע ט״ו בשבט מעולם לא נהגנו בו כלל וכלל ולא ראיתי מי שנוהג בזה, זולת זה כמו שלש שנים פעם אחת נקראתי לבוא אצל כהרר״י סירירו נ״י ובאתי לסוף וראיתי אותם שותים ושתיתי עמהם שנוי יינות והפירות לא קרבו לפני וגם אין בידי שום ספר המדבר בענין הלזה ובעזה״י לכשאפנה אשנה פרק זה בארוכה ע״כ, וכנראה שהספר חמדת ימים שנדפס לראשונה באזמיר שנת תצ״א—תצ״ב (ושם בח״ב סי׳ פ״ג מדבר על המנהג הזה באריכות) עוד לא הופיע בעיר פאס ואותם היחידים שהיו נוהגים כן אולי ע״פ מה שקבלו עד אז מדבריו של נתן העזתי שהוא המחבר הספר חמדת ימים (לפי השערתו של הרב יעקב עמדין) או רבי חיים דיין (לפי השערתו של הרב רי״מ טולידאנו באוצר גנזים ירושלים תש״ך) שהיה במרוקו.

מ״מ המנהג הזה הכה שורש בתוך הצבור ובליל ט״ו בשבט נהגו כך החברים להתאסף בבתים ולאכול פירות כמ״ש בס׳ חמדת ימים שם— מנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בעצם היום הזה ולומר דברי שירות ותשבחות עליהם— בפרט לאחרי שיצא לאור הספר פרי עץ הדר (ליוורנו תקפ״ג, ותר״ל) והביאו הרב מועד לכל חי וסמך עליו שתי ידיו ע״ש סי׳ ל׳ אות ח׳. ונהגו שכל אחד מהמסובין מברך על פרי אחד מהפירות

העם ומכוין בברכתו לאחד מי׳׳ב צרופי ה ו י ה היוצאים מפסוקים מיוחדים ע״פ הסדר דלהלן:

 

זית: יהו"ה (ר"ת) ישמחו השמים ותגל הארץ (תחלים צ״ו י״א).

תמרים: יהה"ו (ר"ת) יתהלל המתהלל השכל וידוע (ירמיה ט׳ כ״ד).

גפן: יוה"ה (ר"ת) ידות ולצלע המשכן השנית (שמות כ״ו כ׳).

תאנה: הוה"י (ר"ת) זה איניגו שוה לי(אסתר ה׳ י״ג).

רמון: הוי"ה (ר"ת) הסכת ושמע ישראל היום (דברים כ״ו כ״ח).

אתרוג: ההי"ו (ר"ת) עירה ולשורקה בני אתונו(בראשית מ״ט ט״ו).

תפוח: והי"ה (ר"ת) ויראו אותה שרי פרעה (שם י״ב ט״ו).

אגוז: והה"י (ר"ת) ודבר היום הזה ידוד (דברים כ״ו ט״ו ט״ז).

לוזים:  ויה"ה (ר"ת) וירא יושב הארץ הכנעני(בראשית ו׳ י״א).

חרובין: ההו"י (ר"ת) וצדקה תהיה לנו כי(דברים ו׳ כ״ה).

יין:  היה"ו (ר"ת) לידוד אתי ונרוממה שמו(תהלים ל״ד ד׳).

עוזרדין: היו"ה (ר"ת) המר ימירנו והיה הוא (ויקרא כ״ז ל״ג).

נהגו העם: מנהגי ט"ו בשבט-רבי דוד עובדיה זצוק"ל

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

ש"ס דליטא

״הצלת״ העולים הספרדיס/מזרחים נתפסה כמעשה הירואי של החברה החרדית האשכנזית כשבחזית זו ניצבים תלמידי הישיבות. הישיבות פתחו את שעריהן בפני בני תורה מארצות המזרח שנקלטו בהן ובפנימיות הצמודות אליהן. היו תלמידים שעזבו כיוון שלא יכלו לעמוד בנטל המסגרת הדתית על כל החומרות הכלולות בה. היו תלמידים שנקלטו היטב בתוך ״חברת הלומדים״ הליטאית. פעמים שימשה עבורם הישיבה תחליף למשפחה מתפוררת שהתרחקה מהחיים

בציונות החילונית. מדובר בילדים יהודים מפולין שנעקרו ממשפחותיהם והובאו מברית־המועצות בתוך מלחמת העולם, דרך טהרן לארץ־ישראל. מכאן שמם ילדי טהרן. כאשר עברו את גבולות ברית־המועצות נמסרו לידי שליחי תנועות הנוער החלוציות מארץ־ישראל. מאוחר יותר הגיעו שמועות, חלקן מבוססות, שהמדריכים מונעים מהילדים שנשארו דתיים קיום אורח חיים דתי. השמועות עוררו הפגנות ואיחדו את כל הפלגים הדתיים בארץ. לבסוף נמסרו הילדים לתנועה הדתית לאומית ״המזרחי״, ואילו ״אגודת ישראל״ נשארה לתחושתה בודדה ונבגדת. האירוע הזה ממוקם באופן מרכזי בנראטיב החרדי ומאבקו בחילוניות ובציונות.

הדתיים וניסתה להתערות בחברה החילונית הציונית. לעתים נכשלו ניסיונות אלה והובילו לחיי פשע. הישיבה סיפקה להם ביטחון, חיים דתיים מלאים ודימוי עצמי חיובי עקב השתייכותם ל״חברת הלומדים״. ״חבר הפעילים״ הצמיח דור של תלמידי ישיבות שכיום הם פולטיקאים, עיתונאים ועסקנים חרדים, והוא פעל עד שנות השבעים. הציבור החרדי הספרדי/מזרחי אימץ את הדימוי של מי ש״ניצלו׳ מכפירה ושמד ורבים ראו את עצמם אסירי תודה ל״מציליהם״. במובן זה אין הבדל בזיכרון ההיסטורי ובדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות הליטאיות שלמדו באירופה ובמרוקו, לבין הדברים שמשמיעים בוגרי הישיבות שלמדו בהן במדינת ישראל. השיח הדן ב״הצלה״ כורך באותה נשימה את כל ה״אויבים״: ההשכלה, ״אליאנס״, תרבות צרפת, המורמה, הציונות, החילונים, השמאל ומדינת ישראל. שיח זה אינו מבדיל בין מה שקרה להם ״שם״ לבין מה שקרה להם כאן במדינת ישראל:

[אפשר לומר שבצרפת הם מהווים רוב מוחלט של התלמידים בישיבות ובמסגרות אחרות של החינוך החרדי, 52% לעומת 48% בבתי הספר היהודים הקהילתיים. לא כל מי שמתחנך במוסד חרדי מנהל אורח חיים חרדי, יש ביניהם גם ילדים מבתים מסורתיים.]

אילולא אור התורה שהואר מעלינו מעולם הישיבות הקדוש לא היה נשאר מאתנו שריד ופליט. זו אינה היסטוריה, חווינו על בשרנו. ההשכלה, הציונות, ההפקרות נעצו את ציפורניהן בסלתא ושמנה של היהדות הספרדית ורק אור שמחת התורה של הישיבות ובהירות הדעת של רבותינו, החזון אי״ש כל גדולי התורה עד עצם היום הזה הם שהצילו אותנו מבור תחתיות. את נפשנו אנו חייבים להם.

רבנים רבים ממוצא ספרדי/מזרחי מודים בגלוי ש״קיבלו״ משהו מהאשכנזים והם מציינים לחיוב את שיטת הלימוד הליטאית ואת אורח החיים החרדי. ל״קבלה״ זו יש משמעות בוויכוח על עיצוב הזהות הספרדית/ליטאית הנרקמת כעת. קיימת תמימות רעים בקרב הספרדים לגבי תפקידם ויכולתם של האשכנזים בתחום הלימודים גם אם לא כולם יודו ביתרונות אלו בפה מלא.

תפיסת ״ההצלה״ אינה נחלתם הבלעדית של אלו שנקלטו בארץ בישיבות הליטאיות ושל אלו שהוצאו מהמעברות ועיירות הפיתוח. זוהי תפיסה היסטורית רחבה וכללית של רבנים החיים במדינת ישראל, בצרפת ובארצות אחרות. כך הגדיר זאת הרב אברהם אלחדד מפאריז:

בחמישים השנים האחרונות היו לנו אמנם רבנים תלמידי חכמים גדולים בהלכה, אך עניים בהשקפת עולם וחסרי יכולת להתמודד עם בעיות חברתיות. כאשר הרב שך טען בזמנו שליהודים הספרדים אין מנהיגות אמיתית ואין הם בשלים לנהל את חייהם הוא צדק (על התבטאות זו של הרב שך ראו להלן). הכפייה התרבותית של הצרפתים במרוקו פגעה גם ברבנים שלנו ונטלה מהם את היכולת להתמודד עם החיים המודרנים… אני גאה בכך שאני תלמידם של גדולי ליטא, שם עוצבה השקפת עולמי, אין לי שום קומפלקס, הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנו חייבים להם את הכרת הטוב.

מספרם של בני עדות המזרח במערכת החינוך החרדית הולך וגדל בהתמדה. ההצלחה של ״חבר הפעילים״ היתה כה גדולה עד כי כבר בשלהי שנות החמישים בני העולים מארצות המזרח הפכו לרוב מובהק של תלמידי החינוך העצמאי. הוקמו מתיבתות וישיבות קטנות לתלמידים ספרדים. מאוחר יותר הוקמו ישיבות בפריפריה, בקרבת ריכוזי העולים – בבאר שבע, אופקים, נתיבות, באר יעקב, אשדוד, חדרה ועוד. בוגרי הישיבות הקטנות רצו להמשיך בלימודיהם בישיבות הגדולות כשאר בני התורה, אולם לא היתה תשתית של ישיבות ספרדיות גדולות מלבד ישיבת ״פורת יוסף״, שהיתה קטנה מכדי לקלוט את כל המבקשים ללמוד בה. (״פורת יוסף״ התפצלה משנות השישים ואילך לשני מוסדות, באחד לימדו בשיטת הלימוד הספרדית והשני הפך ישיבה ליטאית גדולה). תלמידים ספרדים/מזרחים לא נהרו לישיבות החסידיות כיוון שאלו יצגו מסורת פרטיקולריסטית שחייבה נטישה מוחלטת של הזהות הספרדית/מזרחית. ואילו הישיבות הליטאיות יצגו חרדיות אקומנית שגילתה סובלנות יחסית לזהות המזרחית.

כאמור, מסוף שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים התנהל תהליך קליטה מאסיבי של בני תורה ממרוקו בישיבות הליטאיות בצרפת, אנגליה, טנג׳יר ובארצות־הברית. המידע שזרם לראשי הישיבות בישראל על התלמידים ממרוקו וכן התרשמותם מהישיבות באירופה היה חיובי ביותר. לפיכך החלו הישיבות בישראל לפתוח את שעריהן בפני בני תורה ספרדים/מזרחים, אולם תוך שמירה והקפדה על מכסה (קווטה). ראשי הישיבות שמרו על מעמדה ויוקרתה של הישיבה והקפידו שלא ״להוריד״ את הרמה על ידי קליטה בלתי מבוקרת של תלמידים מזרחים. (ראו להלן על אחוזי הקבלה הקיימים עדיין בישיבות הדגל הליטאיות). את הטון למהלכים אלו נתנה ישיבת פוניביץ בראשותם של מייסד הישיבה הרב יוסף כהנמן, וממשיכו, מנהיג הליטאים הרב מנחם שך. למרות שישיבת פוניביץ קלטה במודע את המכסה הקטנה ביותר של תלמידים מזרחים, היא זו שנתנה את ההשראה לכל המוסדות הליטאים לפתוח את שעריהן בפני תלמידים אלה.

ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 166 מנויים נוספים

ינואר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר