שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה-להסבר התופעה.יוסף שיטרית.

שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקה

1 להסבר התופעה

תפוצת המטרה

שירים רבים מתוך השירים הדתיים־תרבותיים ושירי הגלות והגאולה שהצגנו בפרק הקודם שייכים לסוגת המטרוז המשלבת את העברית והערבית־יהודית במבנים דו־לשוניים מעורבים בתוך השיר. ברוב המקרים השיר העברי בכללו או המבע העברי שבתוך המחרוזת הם המשלבים בתוכם את הרקמה הערבית־יהודית. אולם לא חסרים שירים ערביים־יהודיים שבהם הערבית־יהודית היא המשלבת את המבנים העבריים ברמת השיר. ברמת המחרוזת או ברמת הטור. המגוון במבנים וכן קיומה של כתיבה דו־לשונית נרחבת בחטיבה תימטית זאת מחייבים לנסות ולהסביר את תכונותיה הפואטיות וצורותיה של הסוגה, שהיתה רווחת בצפון־אפריקה החל במאה הט״ז, כנראה, ונמשכה בה עד לימינו אלה. על פי המקורות שבידינו שיטת כתיבה זו היתה מפותחת מבחינת עושר מבניה וצורותיה בעיקר במרוקו ובאלג׳יריה.

"דיגלוסיה בשפה הערבית (בערבית: ازدواجية اللغة العربية או الازدواجية في اللغة العربية) הוא מונח המתאר את השימוש בשתי הצורות של השפה הערבית – ערבית ספרותית (اللّغة العربيّة الفصحى) וערבית מדוברת (اللّغة العربيّة المحكيّة/ العاميّة ), כל אחת בנסיבות השימוש המתאימות לה.

ככלל, המונח דִּיגְלוֹסְיָה (ביוונית: διγλωσσία, "שפה כפולה") מתייחס למצב לשוני-חברתי נדיר יחסית, שבו קיים פער גדול בין השפה הכתובה לשפה המדוברת, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. הפער מתבטא בכל אחד מרובדי השפה: הפונולוגי, המורפולוגי, התחבירי והסמנטי. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו־לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו-לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים." מתוך ויקיפדיה א.פ

כשמתבוננים בתופעה הלשונית־תרבותית מסתבר שלגיבושה תרמו הן מסורות פרוזודיות־מוסיקליות בשירה העברית של צפון־אפריקה, הן השלכותיה של הדיגלוסיה היהודית המייסדת של התרבות היהודית המסורתית בגולה והן שיקולים פואטיים־טקסטואליים לגיוון היצירה השירית ולהעשרתה. רק העלאתה של מערכת מורכבת כזאת של גורמים מתחומים שונים אך משלימים בעשייה השירית ובצריכת השירה יכולה לעזור לנו להבין הן את התפתחותה של התופעה, המשותפת כנראה לכלל לשונות היהודים במזרח ובמערב כאחד,י והן את מגוון הצורות והמבנים של השילוב הדו־לשוני בשירים רבים ושונים בל־כך זה מזה.

1.2 האילוצים הפרוזודיים־מוסיקליים

מאז ימי הביניים נצרכה השירה העברית בספרד, וכנראה כבר אז גם בצפון־אפריקה, למערכים ערביים פרוזודיים ובה־בעת מוסיקליים לשם פיתוח פואטיקה עברית חדשה, שהישגיה בתור הזהב רבים ומגוונים. הדברים ידועים ונהירים לגבי המערכים הפרוזודיים הכמותיים, ואין צורך להוסיף כאן עליהם. הידע שלנו בנוגע לשימוש שעשתה השירה הספרדית במוסיקה הערבית ובלחנים של שירים ערביים דל הרבה יותר, הגם שכמעט ברור מאליו שאכן נעשה שימוש בזה ולו רק באשר לאחת הסוגות הפואטיות העבריות החשובות שהתגבשו בשירת ספרד, הכוונה לשירת האזור שכללה גם שירים עבריים המסתיימים ב״כ׳רג׳את״. אפיוניה הפרוזודיים־מוסיקליים של שירת האזור הועלו במחקרים שונים בנוגע לשירת ספרד, ותכונות אלו הודגשו עוד יותר לאחר הגירוש בשלוחותיה של המסורת הספרדית במזרח התיכון ובצפון־אפריקה. באזור אחרון זה הלבה ונתמסדה מלאכת היצירה של שירים עבריים חדשים תוך הרכבתם על לחניהם ומבניהם של שירים עבריים קודמים או בעיקר על לחניהם ומבניהם של שירים ערביים־מוסלמיים בני־הזמן, וזאת החל מהמאה הי״ז לפחות; סביר אף להניח ששיטה זו התחילה להתפשט כבר במאה הט״ז, שמסורת השירה הערבית־אנדלוסית נמשכה בה במישרין בצפון־אפריקה בחוגי המגורשים שמקורם מממלכת גרנדה. מסורת זאת של סיגול המבנה הפואטי־מוסיקלי של שירים ערביים־מוסלמיים במיוחד (וגם ערביים־יהודיים לפעמים) הלכה והתרחבה לקראת סוף המאה הי״ז והתעצמה במיוחד במשך המאה הי״ח, עד שלקראת סוף אותה מאה נקבעה לאחד מכללי היצירה המקובלים של השירה ברחבי צפון־אפריקה ובמרוקו במיוחד. במאה הי״ט אף ניסה ר׳ שלמה כהן להרכיב קורפוס שלם של פיוטים עבריים חדשים משלו ומשל אחרים על מכלול הקורפוס המוסיקלי־אנדלוסי ששרד במרוקו ויסד על ידי בך מסורת חדשה בשירת הפיוטים המקומית.

מתוך ויקיפדיה א.פ: פרוזודיה הוא מושג בבלשנות השייך לתחום העוסק באקוסטיקה של הדיבור. המושג מתייחס למאפיינים אקוסטיים מסוימים של הדיבור הנושאים חלק גדול מהמידע המועבר בתקשורת דבורה.

הדיבור איננו רצף אחיד: הוא משתנה ללא הרף בעוצמתו, במהירותו, בתדר שלו וביתר תכונותיו האקוסטיות. השינויים האקוסטיים היוצרים את הפרוזודיה מתרחשים ברמה של יחידות הדיבור הסופרה-סגמנטליות, כלומר אלה הנמצאות מעבר לרמת הפונמה הבודדת: ההברה, המילה והמבע (לגבי התכונות האקוסטיות של הפונמות ראו פונטיקה). השינויים הללו במאפיינים האקוסטיים הסופרה-סגמנטליים של הדיבור הם הפרוזודיה.

הפרוזודיה מהווה חלק בלתי נפרד מהשפה הדבורה, שכן כל מבע ומבע נהגים עם דפוס פרוזודי מסוים. הדפוס הפרוזודי של המבע מוסיף מידע רב מעבר לזה הקיים במילים המרכיבות אותו כשלעצמן, והוא מהווה חלק חשוב בקביעת המשמעות. בין היתר, הפרוזודיה מסמנת את הפונקציה הפרגמטית של המבעים (הצהרה, שאלה, בקשה וכו'), מוסיפה מידע לגבי רגשותיו וכוונותיו של הדובר ומעידה על עמדתו כלפי הנמען וכלפי תוכן הדברים (האם הוא אומר את הדברים בהתרגשות או אדישות, בכנות או בסרקזם וכו'). במידה מסוימת, תפקידה של הפרוזודיה בשפה הדבורה מקביל לזה של סימני הפיסוק בשפה הכתובה ושל הרגשונים במדיומים כמו שיחות צ'אט ומסרונים. למעשה, ניתן לומר שקיומם של אלה מעיד על הצורך ליצור תחליף גרפי לפרוזודיה (שמטבע הדברים אינה קיימת בכתב), שבדומה לה, יציב את המסר הכתוב בהקשר פרגמטי-רגשי. רבים ממאפייני הפרוזודיה הם אוניברסליים (למשל, כפי שמתואר לגבי האינטונציה בהמשך). עם זאת, קיימת גם מידה גדולה של שונות, וזו תורמת ליצירת הצליל הייחודי לכל שפה וצורת הדיבור האופיינית לכל אדם.ע"כ

להעצמתה של התופעה הזאת תרמה לבטח גם התקבלותה המהירה והכללית של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות צפון־אפריקה. שירה זו היתה בנויה על אותו עיקרון פואטי־מוסיקלי של התאמת המבנים הפרוזודיים העבריים למבנים הפרוזודיים־מוסיקליים של שירים לא־יהודיים רבים; אולם יש לציין כאן, שליצירת נג׳ארה היתה כנראה השפעה מעצימה בלבד בצפון־אפריקה ולא השפעה מהפכנית או מחדשת. תרכיבים מוסיקליים כאלה שימשו לעתים קרובות גם להתאמת מנגינה ידועה לשיר עברי קיים בעל מבנה פרוזודי קרוב ולאו דווקא זהה לזה של השיר הזר. בשיר העברי החדש, עקבות השיר הערבי שסיפק לו את המבנה הפרוזודי־מוסיקלי ניכרות לעתים לא רק במבנה, אלא גם לפעמים בטורים הראשונים של השיר החדש או של המדריך שלו. בטורי פתיחה אלה מופיעים רצפים פונטיים עבריים – לעתים עם מבנים וצורנים חריגים ואף משונים – המזכירים או המחקים את הצלילים הראשונים של השיר הערבי המקורי. הם משמשים משום בך מעין עזר זיכרוני בנוגע למנגינתו של השיר, וזאת לבד מציונו של הלחן – ה״נועם״ של הפיוט – בכתובת השיר בידי המחבר ולעתים גם בידי המעתיקים אחריו.

במקורות שלפנינו – שיש כל היסוד להניח שהם משחזרים דרכי ביצוע מקובלות ואף מושרשות בקהילות – מוצבים לעתים תמליליהם של שני השירים, העברי והערבי־מוסלמי, באותו הטקסט השירי זה לצד זה, מחרוזת אחרי מחרוזת, כך שהם יוצרים טקסט דו־לשוגי משולב מבחינה לשונית, אך לרוב מנוגד ואף מעומת מהבחינה התימטית או הסמנטית־פרגמטית. סוג זה של שירים מעורבים, שנוצרו בהתחלה מסיבות טכניות מוסיקליות או פרוזודיות, הוא שביסוד אחת מצורות המטרוז המעניינות ביותר בשירת יהודי צפון־אפריקה. סוגה זו מערבת שירים עבריים מתחום השירה הדתית־תרבותית או מתחום שירת הגלות והגאולה, שהם במהותם כלל־קהילתיים־יהודיים, עם שירים ערביים־מוסלמיים (או ערביים־יהודיים לפעמים) ליריים־אישיים. כך יוצרת הסוגה שירי מטרה טעונים מבחינה תרבותית וגדושים מתח פנימי המבוסס על פוליפוניה תרבותית חיצונית או פנימית רבת עצמה מהבחינה הסמנטית־פרגמטית. סוגה זו של מטרוז מוצגת להלן תחת השם מטרוז חיצוני מעמת.

שירת המטרוז של יהודי צפון־אפריקהלהסבר התופעה.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  
רשימת הנושאים באתר