את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

נאמר גם ״הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה״(אבות א, יב) – תורה שמדברת אל הלב, תורה שמקיימים מאהבה ולא מיראה או מפחד של עונש, איום או נידוי. בזמנו הזדעזעתי לראות חילול שבת, מפני שלמדנו שאם היהודים היו שומרים שתי שבתות כראוי היה בא המשיח, ויודעים אתם כמה ייחלנו למשיח, אנו ואבותינו, והנה בא איש אחד ומעכב את בואו של משיח?! למדנו שיש לנו חופש בחירה ״נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים״ ולפני כן כתוב ״לא בשמים היא״, בידינו וביכולתנו לעשותו, כלומר לעשות את הטוב. לכן, כל אחד נושא בתוצאות מעשיו. רבותינו ז״ל ידעו ש״אין צדיק אשר בארץ יעשה טוב ולא יחטא״. לכן ניתנה לנו אפשרות התשובה לכפר על מעשינו, כמו שעשו אנשי נינוה. הלוא נאמר ״חי אני נאום אדוני ה׳ אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב הרשע מדרכו וחיה״. אפילו חוטאים גמורים יכולים לקנות עולמם אם חוזרים בתשובה, ועוד גדול כוחה של תשובה שעליה נאמר ״במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין״. כוחו של בעל תשובה גדול מזה של צדיק בגלל שני דברים: (א) מפני שהרשע הודה בחטאו ועשה תשובה. והצדיק? לא יודעים! אולי חטא ולא מודה בזה? אין דבר כזה אדם מושלם. רק ה׳ מושלם; (ב) מפני שהרשע התנסה בחטא וגבר על יצרו. לכל אחד יש את האפשרות לפדות את עצמו בתשובה כמו שאמרה ברוריה לבעלה ר׳ מאיר.

היו בריונים שציערו את רבי מאיר והוא התפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה, בתו של ר׳ חנניא בן תרדיון, הלוא כתוב ״יתמו חטאים…״ ולא ״חוטאים״. ענה לה רדי לסוף הפסוק, מה כתוב? ״ורשעים עוד אינם״.אמרה לו, אם כן בקש עליהם רחמים שיחזרו בתשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום, ״מה בצע בדמי ברדתי אל שחת? היודעך עפר? העיד אמיתך? לכן למדנו ששערי תשובה פתוחים תמיד לקבל שבים. אי אפשר בלי האפשרות של תשובה בחיים, מאחר שבני תמותה אנחנו ונתונים לפיתויים ולחטא. למדנו גם ״ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא״. האמת היא, שהאדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו. ישנם יהודים אדוקים, כולל רבנים שעברו על העברות המוסריות שבתורה, עברות שבין אדם לחברו, כגון דרך ארץ, רדיפה אחרי הכבוד, זלזול ברבנים מתחרים על משרות ועוד, ויש בני אדם שאינם אדוקים ובכל זאת מקיימים את המצוות המוסריות שבתורה, מקפידים על כבוד זולתם, נמנעים מרכילות ולשון הרע ועוד. לה׳ לא אכפת אם חיללנו את השבת או לא קיימנו את המצוות שבתורה. ה׳ לא מתערב במעשינו. אנחנו לא עושים לו טובה אם מקיימים מצוות, כי הוא לא זקוק לזה. הוא נתן לנו את החיים ואת הבחירה החופשית ואנחנו קובעים את דרך חיינו, לטוב או לרע. אז מדוע מקיימים מצוות? זה עניין שבינינו ובין עצמנו. אילו חיים אנו בוחרים לעצמנו, איך אנחנו חיים, באושר או בעגמת נפש – זאת תוצאה של מעשינו הטובים או הרעים. בקיום המצוות המוסריות שבין אדם לחברו האדם מגיע לשלווה נפשית, להרגשה טובה, לביטוי ולהגשמת הניצוץ האלוהי הקיים בנו, והשכר שלנו זה הסיפוק שאנחנו מרגישים אחרי קיומו של מעשה טוב, ולהפך. עברה על כך מלווה אותנו בייסורי מצפון, בחוסר מנוחה נפשית, בהרהורי חרטה ובהרגשה רעה שמעשינו השליליים משאירים בנו. האדם נשפט לפי מעשיו בעיני עצמו ובעיני זולתו, כפי שאמר עקביה בן מהללאל לבנו לפני מיתתו: בנו ביקש אותו ״פקוד עלי חבריך [כלומר תן לי מכתב המלצה]. אמר לו: איני מפקיד, אמר לו: שמא עילה מצאת בי? אמר לו: לאו. מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך״.

כל העניין הזה גרם לי הרהורי מחשבה ביני לבין עצמי על מושגים שונים ביהדות שלמדנו מפי מורינו. כמו צדק, גאולה, חטא ומעל הכל המושג ״משיח״. זה העסיק אותי מאוד. האם זה יקרה בדורנו? האם נזכה סוף סוף לראות במו עינינו את גאולת עמנו? האם אפשר לעשות משהו כדי לעזור ולהחיש את הגאולה? אמרו לנו שאסור לדחוק את הקץ! ובכן, נשב בחיבוק ידיים כל הזמן ונחכה לנס מבלי שננקוף אצבע? ומה עם יישוב ארץ ישראל שכבר התחיל? האם לא מחובתנו לעלות ולבנות את הארץ? הרי למדנו בבראשית מתוך הפסוק בפרשת ״לך לך״: ״ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוהים״. מכאן פירש רש״י שהדר בחו״ל כמו שאין לו אלוה וכן בפרשת ״ויצא״: ״וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלוהים עמדי וכו'… והיה ה׳ לי לאלוהים״, כלומר רק בארץ ישראל יהיה לו לאלוהים. מכאן מסיקים רבותינו ז״ל שכל הדר בחו״ל כאילו אין לו אלוה… ורש״י מפרש את אותו הדבר על הפסוק ״… אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלוהים״. אלוהים לעם ישראל, רק בארץ ישראל. אותו הדבר ״… עם ה׳ אלה ומארצו יצאו״ ארצו של אלוהים היא ארץ ישראל ולא הגולה. רמז לכך מוצאים גם בפסוק ״… ושכנתי בתוכך נאום ה׳״. אלוהים ישכון בתוך ציון ולא בגולה. אני נזכר במה שלמדנו על ר׳ יוחנן הסנדלר ועל ר׳ אליעזר בן שמוע, בזמנו של ר׳ עקיבא. הם חשבו לברוח לבבל ויצאו לדרך. כשהגיעו לצידון התחרטו. קרעו את בגדיהם ובכו. מיד חזרו על עקבותיהם והכריזו: ״ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה״. כמו כן ר׳ יוחנן בן נפחא שאמר: ״כל המהלך ארבע אמות

בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן עולם הבא״. ועוד דבר מעניין שלמדנו בתלמוד בבלי על מגילת רות: ״ר׳ שמעון בר יוחאי אומר: אלימלך, מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו, ומפני מה נענשו? מפני שיצאו מארץ ישראל חוץ לארץ״.

 מה שהעסיק אותי יותר ויותר היה עניין המשיח, הגולה וגאולת הארץ. כנחמה אני נזכר בפרשת ״ויצא״. יעקב אבינו מהסס לרדת מצרימה לבנו יוסף וה׳ אומר לו ״אל תירא… אנוכי ארד עמך מצרימה״. מכאן, שהשכינה יורדת עם ישראל לגולה. נאמר גם ״עמו אנכי בצרה״ מכאן אולי החידוש של הקבלה על ״שכינתא בגלותא״, כלומר השכינה גם היא בגולה אתנו. שלוש פעמים ביום אני חוזר על הקטע ב״עמידה״ בתפילת שמונה עשרה: ״תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גלויותינו וקבצנו מהרה יחד מארבע כנפות הארץ לארצנו. ברוך אתה ה׳ מקבץ נדחי עמו ישראל״. השאלה ״מה עושים כדי לקרב תקיעת שופר זו״, הציקה לי מאוד. אי אפשר לחזור על זה יום יום ולא לעשות דבר. האם נמשיך לשבת בחיבוק ידיים או שעלינו ליישב את ארץ ישראל בניגוד לדעתם של הרבנים? אני מתחיל לחשוד שבגלל הישיבה הממושכת בגולה אבותינו משתמשים במשיח כאמתלה לשבת בחיבוק ידיים. אני מתחיל להבין שהמשיח הפך למטרה בפני עצמה במקום אמצעי לגאולה. העבודה שלנו לא תיעשה בידי אחרים ולא בדרך נס, אלא אנחנו נצטרך להתחיל במלאכה של יישוב הארץ כדרך לקרב את הקץ, כמו שלמדנו ״לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להבטל ממנה״.לכן עלינו להתחיל את מלאכת יישוב ארץ ישראל בעצמנו ולא להצדיק את ישיבתנו בגולה באמתלות שונות על איסור דחיקת הקץ.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.