עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013.

"אבו־דאוד׳/ תפוס!

מדברי לו קידר

זה קרה ב־12 או ב־18 במאי 1948, יום או יומיים לפני קום המדינה, זאת אומרת שהבריטים עדיין שהו בארץ, אם כי עמדו לעזוב. עבור מחלקת אספקת המים בירושלים ועבור מר שטיין ועקיבא זה היה סיום תקופה. לגבי העובדים הערביים שעבדו בתחנות השאיבה בדרך תל אביב-ירושלים זו הייתה תקופה של אבטלה.

דבר אחד יכלו מר שטיין ועקיבא לעשות למען העובדים האלה, שהיו מסורים ונאמנים במשך השנים: לשלם להם את משכורתם. אלה שעדיין זוכרים, יודעים כמה הכבישים אז היו מסוכנים. על הגבעות בצידי לטרון ישבו צלפים ערביים וצלפו במשאיות אשר נסעו בדרך. שטיין ועקיבא התווכחו בלהט, מי מהם ייסע לתחנות לשלם המשכורות, כאשר כל אחד מרגיש שעליו לעשות זאת. אך עקיבא קיבל את המשימה, כי הוא ידע ערבית והכיר כל פועל באופן אישי. כשהוא מלווה בחיילים בריטיים, מצוידים בנשק, נסע עקיבא בטנדר בריטי ללא נשק, כי הבריטים אסרו על היהודים לשאת נשק. בהגיעם עד כעשרה מטרים לפני תחנת השאיבה בלטרון, הטנדר עצר. החיילים הבריטים החליטו שמסוכן יהיה להיכנס לשביל הצר, ואז קפץ עקיבא מהטנדר והתחיל ללכת, לבד, באמצע הכביש. היה שקט, ומראש הגבעה נשמעה צעקה: ״אבו דאוד״! היה זה אחד העובדים הערביים מתחנת השאיבה. הוא החזיק בידו רובה והמשיך לצעוק ״אבו דאודי אל תמשיך. זה מסוכן, חזור", אך עקיבא צעק בחזרה, יש לי עבודה לבצע בתחנה. כאשר אסיימה אחזור״. כאשר הבין הידיד הערבי, שעקיבא נחוש בדעתו למשיך, הוא צעק שוב ״אבו דאוד, תפוס״! מראש הגבעה הוא זרק לו את רובהו. עקיבא תפס את הנשק, אך הניחו בצידי הכביש וצעק שוב: ״תודה,

אך אינני זקוק לו. אני הולך אל ידידים״, והמשיך בידיים ריקות.

העובדים בתחנה קיבלו אותו בחיבוקים ובדמעות. עקיבא שילם להם את משכורתם וחזר לירושלים.

 

עקיבא מגויס

את עקיבא הכרתי בשנת 1930, כאשר היה בתפקיד סגן מפקד אזור בגבעת שאול. נוצר בינינו קשר טוב, ראיתי בו אדם מסור ואחראי; היו בו תכונות המאפיינות אדם בתפקיד פיקודי. חבר טוב, מפקד, מסור לעבודתו. במקום שעקיבא נמצא, ידעתי שהכול יתפקד על הצד הטוב ביותר. על תחנת בית וגן הוא פיקד, והתחנה הייתה לדוגמה. נותקו דרכינו ב־1936. קם חיל הנוטרים, ועקיבא התגייס לחיל זה. עם פרוץ מלחמת השחרור נפגשנו. הוא היה אז בחיל הנוטרים ונלחם במסירות בכל תפקיד שהוצע לו. יצחק שדה מצא בו עניין באופן מיוחד וגייסו ליחידה הראשונה, שפעלה מחוץ לשכונות, בשטחים הערביים.

 

המוכתר הבלתי מוכתר

מדברי ירחמיאל עציון

במאורעות 1936 נתמניתי לאחראי מטעם ההגנה על כל מערב ירושלים, החל ממושב הזקנים הספרדי ועד בית וגן ובני ברית.

גבעת שאול נעזבה על ידי תושביה, אשר מצאו מקלט בעיר. בודדים היו מגיעים לשכונה במשך היום ועוזרים למשפחותיהם.

בין הבודדים שפגשתי היה עקיבא אזולאי. עקיבא הסביר לי את הנעשה בשכונה וטען שאין כוח צעיר שיוכל לשמור על השכונה. כל התושבים היו בבהלת עזיבה. עקיבא היה אחראי על הנשק. ביקשתיו שייקח את העניינים לידיו, ואז יצאה הוראה: ״כל תושב חייב בשמירה, אפילו הוא נמצא מחוץ לשכונה״. עקיבא איחד, ליכד וארגן שמירה למופת. ידעתי כי מטופל הוא במשפחה גדולה, לכן הצעתי לו עבודה בגיוס במשך היום בעד 25 גרוש, ובלילה היה ממלא את תפקידו הצבאי. הוא עבד ללא לאות.

עקיבא היה המוכתר הבלתי מוכתר בגבעת שאול, וכל עניין של ביטחון, של שמירה, סידר בדרכי נועם. יש לציין, שהוא ידע לשמור על קשר בכל תפקיד אשר כיהן בו, עד יומו האחרון.

 

האימונים בסמינר בית הכרם

מדברי יאיר יעקב

בשנת 1936, בהיותי חבר ב״הגנה״, ביצעתי אימונים, כמו יתר חברי בסמינר בית הכרם. הימים ימי פרעות ומאורעות; כל מי שנתפס עם נשק בידו דינו היה מוות בתלייה. זכורה לי הופעתו של עקיבא במקום, הופעתו המרשימה. הוא היה לבוש כסקוטי אמיתי. באותו זמן שירת בפו״ש (שוטרים שעברו הדרכה על ידי וינגייט כדי להדוף פרעות של ערבים). אומץ לבו, ביטחונו בהדרכת חיילים, צעקותיו הרמות שבאו כדי לנטוע ביטחון בחיילים – אלה התכונות שהרשימו בו; לא פחד ולא נרתע שקולו יישמע גם בין הערבים. כעבור זמן העניקו לו את תעודת השוטר המיוחד, כדי שיוכל לשמור בשכונות ובעיר. דרכינו נפרדו ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת השחרור. במלחמת השחרור נפגשנו שנית, ומי אם לא עקיבא יעודד גיוס צעירים לשאת נשק ולהילחם באויב? הוא עשה זאת יחד עם מספר חברים משכונת גבעת שאול.

במרס 1948 היינו מגויסים תחת פיקודו של עקיבא, בשכונת גבעת שאול. במחסום שהקמנו קיבלנו הוראה מעקיבא, חד־משמעית: רכב אנגלי שיופיע במחסום וירצה לעבור, דינו אחד: להיות מותקף על ידינו ולא לתת לו לעבור! לא עברה שעה, ואכן הגיעה מכונית אנגלית ובתוכה נוסעים סמויים. ביקשו אותנו לפתוח השער, ואנו סירבנו, מצייתים לפקודות של עקיבא. אותם נוסעים ביקשו להתקשר טלפונית לעקיבא, כדי שיאפשרו להם מעבר. לאחר בירור אכן אישר עקיבא את המעבר. לתדהמתי גיליתי שהנהג היה אחי… המשוריין נגנב מהאנגלים לצורך העברת ציוד וביצוע פעולות נגד האנגלים.

 

שני אקדחים

מדברי מרדכי קדוש

מאז ומתמיד ידענו הנערים, כי אנו טובים לשליחויות ולהעברת מידע מעמדה לעמדה. עקיבא בחר לו את הנערים שלו, ובין הנערים אנוכי, עבדכם הנאמן. בשנת 1938 הייתי חבר בהגנה. התקופה הייתה תקופת הבריטים. עקיבא פנה אלי בבקשה להתגייס לשורותיו. "משימה לי חשובה, והייתי מבקש את עזרתך". נעניתי. מי יכול לסרב לעקיבא? נלוויתי אליו, לא שאלתיו לאן פנינו מועדות. הלכנו מגבעת שאול ברגל לרחוב יפו, למשרדו של האינסטלטור המפורסם יוחנן עזרה. נכנסנו למשרד. עקיבא סגר את הדלת מאחורינו. עקיבא הוציא ממקום מחבוא שני אקדחים והחביאם מתחת למעילי. "משימתך להעבירם מייד לגבעת שאול"! אסור היה לשאול מה ואיך, וכמובן, לא לערער. נסעתי באוטובוס והגעתי למושב הזקנים הספרדי(מול שערי צדק הישן). נערך חיפוש מדוקדק באוטובוס על ידי הבריטים. איני יודע מה קרה, אך הנוסע היחידי שפסחו עליו היה אני. שני אקדחים אלה הם שהיו חלק מהנשק החשוב להגנת שכונת גבעת שאול. עברו ימים ושנים, וכל מפגש בינינו הזכיר לעקיבא את הסיכון אשר לקח על עצמו בשתפו קטינים במערכה, ובטפיחה על שכמי היה מצהיר: "מזלך שיחק לך״!

עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013

עמוד 91

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יולי 2021
א ב ג ד ה ו ש
 123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031
רשימת הנושאים באתר