ארכיון חודשי: אוקטובר 2021


ליקוטים בפרשת חיי שרה מאת יצחק פריאנטה

יצחק פריינטה

בס"ד

ליקוטים בפרשת חיי שרה מאת יצחק פריאנטה

ויהיו חיי שרה מאה שנה  ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה [כג\א] אומר אהבת חיים ותמות שרה בקרית ארבע נראה לפי עניות דעתי, ידוע דרך מערת המכפלה עוברים תחילה כל תפלותם של ישראל , ומשם דרך בית קודשי הקדשים שער השמים,[עין חסד לאברהם לרבי אברהם אזולאי זצ"ל, לכן הפרשה לא נאמר פרשת מיתת שרה אלא פרשת חיי שרה כי דוד המלך אמר תפילה לאל חיי וכן יש רמז למאה שנים חיי שרה ל 100   אמנים שחייבים לענות בכל יום. בקרית ארבע, רמז לארבעה קדישים. ויבא אברהם, רמז להכנת הגוף וכל רמ"ח אברים לתפילה , כי אברהם נוטריקון [רמ"ח], כמו שנאמר כל עצמותי תאמרנה.

ויהיו חיי שרה אומר רבינו בחיי   וכתיב אחריו ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען. ראויה הייתה פרשה זו להדבק ולהיותה סמוכה למעלה אחר פרשת העקדה  , כי על שמועת העקדה מתה שרה ופרחה נשמתה  ומן הידוע כי כל הפרשיות שבתורה כמו שהן מסודרות וסמוכות זו לזו יש טעם גדול לסמיכתן כי לט לחינם נסמכו , אבל מתוך סמיכות פרשיות יתבאר לנו לפעמים חוכמה מפארה בהוראת חידוש העולם או בסוד היצירה כעניין פרשה זו, או בחוכמת הטבע בסמיכות פרשת נגעים לפרשת אישה כי תזריע, וכן בשאר חוכמות. ומה שבאה פרשת נחור והפסיק בינתיים לומר כי בזמן העקדה מיד אחר אותן התולדות נולדה רבקה  בת זוגו של יצחק, וכשנולדה רבקה כבר מתה שרה, ולכך סמך מיד ותמות שרה ומה שאמרו במדרש שלכך נסמכה מיתת שרה לפרשת עקדה, עשה המדרש רבקה ושרה כאילו הן אחת, לפי שלא נולדה רבקה עד שמתה שרה, ולפי שהייתה במקומה וגם היא דומה לה במעשיה הטובים, וכמו שדרשו שרה אמו, והינה היא שרה אמו והוא המדרש.

ויהו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה [כג/א] אומר אהבת חיים ידוע ששרה אמנו לפני שילדה את יצחק היו כל חייה בייסוריו, ורק שלושים ושבע שנה חיתה בשלוה , דהיינו מזמן שנולד יצחק עד יום מותה, והתורה רומזת דבר זה במילת [ויהיו] שזה בגימטרייה  . לומר שחייה של שרה שהיו בלי ייסורים הם 37 שנים ואנו צריכים לדעת שכל הצרות והייסורים שיש בעולם ובפרט לצדיקים יש להם ייסורים רבים וקשים הכול מחמת שהדור אינו מושלם והשכינה נמצאת בגלות . ולכן אם חס וחלילה יש לאדם ייסורים לא יתלונן נגד מידותיו של הקב"ה. כי אין אנו טובים יותר משרה אמנו שהייתה צדקת ובעלת רוח הקודש ובכול זאת קיבלה את הייסורים באהבה, ולא התרעמה על מידותיו של הקב"ה.

ויהיו חיי שרה וכו…. אומר הזוהר הנגלה רבי יוסי אמר: מה נשתנה שרה שנכתבה מיתתה בתורה, מכול הנשים שבעולם שלא נכתבה כך מיתתן בתורה? אמר רבי חיא: ולא? והרי כתוב ותמות רחל ותקבר בדרך אפרתה, וכתוב ותמות שם מרים, וכתוב ותמות דבורה מיניקת רבקה , וכתוב ותמות בת שבע אשת יהודה? אמר רבי יוסי בכולן לא כתוב כמו שכתוב בשרה, שנאמר ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה, שהרי בכולן לא נמנו ימים ושנים כמו לשרה: בכולן לא נכתבה פרשה מיוחדת לבדה כמו לשרה.

ויהיו חיי שרה [כג-א] אמר רבי אבהו 22 נשים צדיקות היו בעולם ומכולן לא ייחס הכתוב שנותיהן אלא של שרה בלבד. למה? שבזכותה יצאה אסתר ושלטה על מאה עשרים ושבע מדינות כנגד חיי שרה [מדרש הגדול]

ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבוא  אברהם לספוד לשרה ולבכותה [כג/ב] אומר ילקוט שמעון הכ"ף של לבכותה היא קטנה ואפשר שהטעם הוא על פי מה שאמרו רבותינו במדרש, בת הייתה לאברהם אבינו ומתה, וזהו שאמר: לספוד לשרה ולבכותה, כ"ף קטנה וכאילו שאינה נמצאת, וקרי: [ולבתה] כלומר שבא אברהם לספוד לשרה ולבתה. הכ"ף של לבכותה קטנה אפשר לומר גם, שבא לרמוז לנו הכתוב שמיעט הבכי, כיוון שאמרו חז"ל כל המתקשה על המת יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה ח"ו ולכן, כשראה אברהם אבינו שתקפוהו שתי אבלות אחת של אביו, כמו שכתוב ויבא אברהם- שבא מקבורת אביו, ואחת של שרה אשתו- שמא נתקשיתי על אבא יותר מדאי ומזה מתה אשתי לכן מיעט בבכייה עוד טעם לכ"ף כי אות כף במילוי [כ"ף]עולה בגימטרייה 100, לרמוז מה שכתב רש"י בת מאה, כאלו היא קטנה בת 20 שנה ליראת חטא.

ויבא אברהם לספוד לשרה [כג-ב] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמי המקרא טעם אחר אמרו חז"ל על הפסוק " וישוב אברהם אל נעריו," ויצחק היכן היה? ועוד גם בהספד שרה לא נזכר שמו של יצחק אלא אברהם לבדו. ואמרו: מלמד: שלקחו אותו מלאכי השרת לגן-עדן לרפאו וזה לפי אחד הטעמים שאביו שחטו ממש כדי לקיים מצות בוראו כתיקונה ועל כן לא נזכר שמו של יצחק בחזרה מהעקדה ולא בהספד אמו ולפי דברי חז"ל אלו יבא לי הרמז ל [כ] זעירא לומר לאברהם בראותו כי שרה מתה בא לספוד לשרה וליצחק ולבכות עליהם אבל הקב"ה הודיעו שלא יבכה על יצחק לפי שהוא חי בגן-עדן ועתיד לחזור אליו ועקידתו תהא זכורה לעד לכפרה על בניו וכמו שכתוב בתפילת ראש השנה ועקידת יצחק היום לזרעו תזכור. על כן נכתב ה[כ] זעירא לומר שהבכיה של אברהם היתה זעירא במקום שהיתה צריכה להיות כפולה, לאחר שנודע לו שיצחק חי הבכיה רק על שרה.

ויבא אברהם לספוד לשרה  ולבכותה אומר ילקוט שמעוני :  כששב אברהם מהר המוריה בשלום חרה אפו של סמאל שראה שלא עלתה בידו תאות לבו לבטל קרבנו של אברהם מה עשה הלך ואמר לשרה לא שמעת מה נעשה בעולם אמרה ליה לאו אמר לה לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו על עולת מוקדה התחילה בוכה ומיללת שלש בכיות כנגד שלש תקיעות  שלש יללות  שלש יבבות  [מכאן למדנו את סדר תקיעת שופר] ופרחה נשמתה ומתה. ויבא אברהם מהיכן בא מהר המוריה.

קרית ארבע היא חברון [כג-ב] העיר חברון נקראת בשם זה, היות שבה יש חיבור בין העולמות העליונים לעולם הזה, וחברון הוא מלשון חיבור וכן המילה "חברון" היא ראשי תיבות של המילים: חיבור בנפש רוח ונשמה. העיר לא נתחלקה בגורל, אלא ניתנה במתנה לכלב בן יפונה מאת הקב"ה שלא נגרר בעצת המרגלים. העיר שמשה גם עיר מקלט עבור הרוצחים בשגגה. דוד המלך נמשח למלכות על ידי שבט יהודה בעיר חברון. יש מערה ההולכת מהעיר חברון, מתוך מערת המכפלה, ומגיעה עד מקום קבורתו של משה רבינו הנמצא בעבר הירדן וכתב רבינו החיד"א רמז לזה, שראשי התיבות: מערת שדה המכפלה הם אותיות משה להורות שיש מערה המקשרת בין קברי האבות בחברון לקבורתו של משה רבינו [חומת אגך חיי שרה]

גר ותושב אנוכי עמכם תנו לי אחוזת קבר עמכם ואקברה מתי  מלפני [כג/ד] אומר הזוהר הנגלה רבי יהודה אמר: אברהם ידע סימן במערה ההיא, וליבו ורצונו היו שם, לפי שכבר קודם לכן נכנס שמה וראה את אדם הראשון וחוה טמונים שם. וראה אור שהאיר במערה ונר אחד דולק, אז נתאווה אברהם שיהיה מדורו במקום ההוא וליבו ורצונו היו תמיד באותה המערה. רבי אלעזר אומר: בשעה שנכנס אברהם למערה, איך נכנס לשם? לפי שהיה רץ אחר אותו העגל, שכתוב ואל הבקר רץ אברהם ואתו בן בקר ברח עד המערה ההיא, ונכנס אחריו וראה מה שראה. ועוד לפי שהיה מתפלל כל יום ויום, והיה יוצא עד אותו השדה שהיה מעלה ריחות עליונים , וראה אור שהיה יוצא מתוך המערה, והתפלל שם, ושם דבר אתו הקב"ה ולפיכך בקש המערה כי רצונו היה במקום ההוא תמיד ואם תאמר , אם כן למה לא בקש אותה

עד עתה? לפי כדי שלא ירגישו בו, מפני שלא הייתה נצרכת לו, עתה שנצרכה לו אמר: הרי הגיע השעה לתבוע אותה.

ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו אל מערת שדה המכפלה על פני ממרא היא חברון בארץ כנען [כג/יט] אומר הזוהר הנגלה   אמר רבי שמעון: בשעה שנכנס אברהם למערה והכניס את שרה לשם, עמדו אדם וחוה ולא רצו להיקבר שם, אמרו: והרי אנו בבושה לפני הקב"ה בעולם ההוא , בגלל אותו החטא שגרמנו מיתה לעולם , ועתה תתוסף לנו בושה אחרת מפני מעשים טובים שיש בכם. אמר אברהם: הרי אני מוכן להשתדל לפני הקב"ה בשבילך שלא תבוש לעולם. מיד ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו- מהו ואחרי כן ? אחרי שקיבל אברהם עליו את הדבר הזה . אז נכנס אדם למקומו8. חוה לא נכנסה, עד שקרב אברהם והכניסה אצל אדם, ואדם קיבל אותה בגללו. זהו שאמר הכתוב ואחרי כן קבר את שרה אשתו- לא כתוב לשרה, אלא את שרה – לרבות את חוה, ואז התיישבו במקומם   כראוי.

ואברהם זקן בא בימים וה" ברך את אברהם בכול [כד/א] אומר אור החמה מנהג פשוט וקדום כמעט לכל הספרדים כי ביום שבת שאחרי החופה מוציאים ספר תורה נוסף בבית הכנסת שמתפלל בה חתן, ועולה בו החתן וקורא בפרשה זו עד ולקחת אישה לבני משם ואחר כך מוליך החתן את הספר בידו ומסובב בו את התיבה ונקראת אותו שבת בשם "שבת ואברהם זקן" ולכאורה היה נראה שהוא דרך שמחה, אך אחר התבוננות נראה לי שיש בזה רעיון נפלא ותקנה קדמונית מן הרבנים הראשונים. כי להיותנו גולים מארץ לארץ , חששו רבותינו פן ח"ו יתבוללו ישראל בעמים להתחתן עם שאר האומות, ולכן תיקנו זה להעיר לבב הקוראים והשומעים להבין ולדעת עד כמה נשמר אברהם אבינו על זרעו לבל יתחתן רק עם מולדתו. ואחר קריאת הפסוקים מסבב בספר התורה סביב התיבה והוא כעין ברית ושבועה, לקיים כל האמור. והוא רעיון נשגב ונפלא.

ואברהם זקן אומר מדרש תנחומה אמר רבי יהושוע בר נחמני, מפני ארבע דברים הזקנה קופצת על אדם, מפני היראה/ ומפני הכעס בנים/ ומפני אישה רעה/ ומפני המלחמות/ מפני היראה, מדוד דכתיב: ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלוהים כי נבעת מפני חרב מלאך השם מה כתיב אחריו? ודוד זקן מפני כעס בנים, מעלי דכתיב: ועלי זקן מאוד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל מפני המלחמות, מיהושוע שלאחר שעשה מלחמות עם שלושים ואחד מלכים, מה כתיב בו ויהושוע זקן בא בימים ומפני אישה רעה, דכתיב: ויהי לאת זקנת שלומה נשיו הטו את לבבו אחרי אלוהים אחרים  אבל אברהם אשתו מכבדת אותו וקוראת לו אדוני שנאמר: ואדוני זקן, ועליה נאמר אשת חיל עטרת בעלה לפיכך כתיב בה והשם ברך את אברהם בכול.

ואברהם זקן בא בימים אומר אהבת חיים ואברהם זקן בא בימים סופי תיבות [אמן], ללמדנו כי על ידי ענית אמן כתיקונה זוכה אדם ונוחל אריכות ימים בשני עולמות, דהיינו בא בימים בעולם הזה ובעולם הבא, וה" ברך את אברהם בכל על ידי אמן זוכה לכל טוב ,שפע ברכה, הצלחה, בנים אושר, עושר, וכל טוב ונחת, ושלוה ה" יזכנו אמן. וידוע דאין אדם נקרא צדיק אלא אם כן קים בכל יום תיבת [צדיק] שהוא ראשי תיבות [צ] תשעים אמנים, [ ד ] קדושות, [י] קדישין [ק] ברכות. ועל ידי זה, ובקימו סור מרע ועשה טוב שהוא כלל מצוות עשה ומצוות לא תעשה עד שידו מגעת, יזכה לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא.

אשר לא תיקח אישה לבני מבנות הכנעני אשר אנוכי יושב בקרבו [כד/ג] אומר רבינו בחיי   הזהירו בשבועה שלא ייקח אישה לבנו מבנות כנען הזרע המקולל, לפי שהאישה

מוכנת לפורענות תטה את האדם לצידה, כי כן עשתה אם כל חי ועל כן נקבע בישראל לקרוא פרשה זו לחתן ביום חתונתו להזכיר העם שיזהר בנשואיו, ושלא ייקח אישה לשם יופי, שהרי הכתוב אומר ]משלי לא] שקר החן והבל היופי , ולא לשם ממון , כי הממון עשוה יעשה לו כנפים כנשר יעוף השמים. ולא לשם שררת הקרובים ובנה משפחות שיהיה נעזר בהם ויוכל להשתרר, לפי שהוא נכשל ונענש בכול אחת ואחת משלוש כוונות אלו , אבל יצטרך שתהיה כוונתו לשם שמים ושידבק במשפחה הגונה, לפי שהבנים נמשכים במידותיהם בטבע אחר משפחת האם, כי כן טבע ביין להיות טעמו נמשך אחר הכלי אשר עמד בתוכו .ועוד יש בפרשה זו אזהרה לאדם שיישא אישה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם שנאמר כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחתה אישה לבני ליצחק.

ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל באר המים לעת ערב לעת צאת השואבות [כד/יא] אומר אור החמה מובא בגמרא [ברכות נד] שארבעה צריכים להודות, כלומר לברך ברכת הגומל ואלו הם: הולכי מדבר אחרי שהגיעו לישוב, יורדי הים, מי שחלה והתרפא, ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. וידוע שטוב לברך ברכה זו אחר קריאת ספר תורה. ואפשר שזהו רמז הפסוק: ויברך הגמלים- לשון ברכת הגומל. מחוץ לעיר- רמז להולכי מדבר, שהם מחוץ לעיר. אל באר המים רמז ליורדי הים. לעת ערב- [ערב] כינוי למיתה, רמז למי שחלה והגיע עד שערי מות ונתרפא , לאת צאת- רמז ליוצא מבית הסוהר. השאב"ת נוטריקון הטוב שיברך אחר ברכת תורה. ומה שאמר אחר פסוק זה: ויאמר השם אפשר שרמז שדווקא אלו ארבעה צריכים לומר ברכה זו בשם ומלכות, ולא נסים אחרים וכסברת הפוסקים שבניסים אחרים יברך בלי שם ומלכות.

ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על-ידיה עשרה זהב משקלם [כד-כב] אומר רש"י על הפסוק "בקע" מידת משקל השוה לחצי שקל והוא רמז לשקלו בני ישראל שעתידים להביא למקדש כל אחד "בקע לגלגלת" "ושני צמידים " רמז לשני לוחות הברית שהיו מצומדות דומות במדתן זו לזו ומונחות יחדיו בארון "עשרה זהב משקלם" משקלם של הצמידים הרומזים על לוחות הברית. היה עשרה זהב.רמז לעשרת הדברות שהיו חקוקים בהן.ותמה הגאון רבי יוסף עדס : לכאורה מה הקשר שבין עניין השידוכים לבין מחצית השקל ושני הלוחות? ונראה לפרש שהנה עם ישראל, כשנתנו כולם מחצית השקל, בין עני ובין עשיר, גרמו בזה שיתאחדו כל עם ישראל כאיש אחד בלב אחד. ועל כן רמז אליעזר,שכשהאדם הוא בפני עצמו הוא רק חצי, אבל כשאיש ואישה מתאחדים בקשר של נישואין וחיים יחד בשלום ובשלווה, כל אחד משלים את רעהו ובונים יחדיו בית שלם ומאוחד, זו התכלית הרצויה, ובנתינת שני הצמידים אפשר לומר שרמז בזה שצריך שיתנהג הבית על פי דיני התורה הקדושה, ולא ימושו מן התורה ימין ושמאל, וזהו הרמז הנזכר למעלה בשני לוחות צמודים.[מכתב יד קודשו,מרגליות רבותינו שבסוריא]

ויושם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד דברתי דברי ויאמר דבר [כד/לג] אומר אהבת חיים אליעזר עבד אברהם עבור שהיה משמשו בנאמנות, הוא גם כן ניצל ממיתה משונה, כמו שאמר הכתוב וישם לפניו לאכול ויאמר לא אוכל עד אם דיברתי דברי, אמרו רבותינו ויושם כתיב [וי שם] רוצה לומר המלאך צעק באוזן אליעזר [וי שם], רצה לומר ששמו סם כדי להמית אותו, והוא ניצל בזכותו של אברהם ובזכותה של שרה  שהלך להביא אישה ליצחק, לפי המדרש המלאך הזיז את האוכל לבתואל שאכל מהסם ומת .

ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יוצאת אשר יולדה לבתואל בן-מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על שכמה [כד/טו]  אומר אור חמה דקדק מורנו רבי כלפון משה הכהן בספרו יד משה, שהיה לו לומר והנה רבקה באה, מהו יוצאת? ונראה לתרץ על פי מה שכתוב אחר זה: והנערה טובה וכ… ואיש לא ידעה. וזהו שאמר והנה- שהוא רומז על דבר חדש כידוע. רבקה יוצאת- שרק עכשיו יצאה רבקה מחוץ לביתה ולא קודם לכן. ולכן איש לא ידעה.

ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת וישלחם מעל ימחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם [כה-ו] אומר הרב שקד בוהדנה במבוא לספר היצירה. באמרו חז"ל [מסכת סנהדריןצא] ממה היו המתנות שאברהם אבינו נתן להם? "סם טומאה" כדי להפריד את הקליפה מן הקדושה, וגם שלא יהיה לבני הפלגשים אחיזה בארץ. וכבר נחלקו המפרשים, האם לאומות העולם מותר להתעסק בשמות של טומאה. וישנה שמועה, שאצל המכשפים יש מושג שנקרא : "אברה כדברה" שמשמעותו "אברה" "אברהם" "כדברה" " כך דיבר".

ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם [כה/יב] אומר שמנה לחמו  תלדת חסר כתיב, לפי שתולדות אלה אינם מיוחס לזרע אברהם, כי אם  לזרע הגר, לכן נאמר אשר ילדה הגר ואלה שמות בני ישמעאל [כה/יג] להודיע כי הוליד 12 נשיאים, כמו שהבטיח הקב"ה לאברהם 12 נשיאים יוליד, וכנגד 12 שבטי [יה] שהם בקדושה, ואלה בטומאה, כי את זה לעומת זה עשה אלוהים כנודע לי"ח, וגם להודיע כי רק זרע יעקוב מתייחסים אחרי אבותם, כמו שכתוב [במדבר א/ב] למשפחתם לבית אבותם, כי הם זרע כשר ושבטי יה עדות לישראל, אבל לא כן זר בני נח אינם  מתייחסים אחר אביהם כי אין להם אב ודאי, ובן נח אין לו יחוס אב, כי לקרות גם כן לאימותם שהם מתייחסים לאימותם ולא לאבותם.

ותאמר אל העבד מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדוני ותיקח הצעיף ותתכס [כד/סה] אמר שמנה לחמו סופי   העד מי האיש תיבות [שדי], שראתה עמו שכינה, לפיכך ותיקח הצעיף ותתכס, כדכתיב אצל משה רבינו ]שמות ג/ו] וייסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלוהים, כן גם היא הסתירה פניה במסווה, כדי שלא תזון עיני ה מזיו השכינה, וכמו שהיא ראתה עמו השכינה, כמו כן ראה גם הוא עמה כבוד השכינה.

ויבאה יצחק האהלה שרה אמו וייקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה  וינחם יצחק אחרי אמו [כד/סז] אומר הזוהר הנגלה אמר רבי יוסי: פסוק זה קשה, שכתוב האהלה? לאוהל שרה אמנו היה צריך לומר, ומהו האהלה? שחזרה השכינה לשם. לפי שכל זמן ששרה הייתה קימת  בעולם, לא סרה ממנה ונר היה דולק מערב שבת לערב שבת, והיה מאיר כל אותן ימי השבוע לאחר שמתה כבה הנר ההוא. כיון שבאה רבקה חזרה השכינה והנר נדלק. שרה אמו- שהייתה דומה לשרה בכל מעשיה רבי יהודה אמר: כמו שצורת יצחק הייתה כצורתו של אברהם, וכל מי שראה את יצחק אמר זה הוא אברהם , וכל מי שראה את רבקה צורתה הייתה ממש של שרה ולפיכך כתוב שרה אמו ודאי.[דברי המחבר לעניות דעתי אומר הפסוק האהלה ולא האוהל מילה אוהל [אוהל כפשוטו] האהלה ה בהתחלה וה בסוף רומז לאות מאותיותיו של השם וזו השכינה חזרה לאוהל הה הראשונה כנגד השכינה והה השנייה כנגד הנר ].

ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה [כה\א] אומר רבינו מימון בן עטר בספרו טעמה המקרא קטורה מלאה [ו] כתיב, נראה לי הטעם על פי דברי חז"ל שאמרו כשמת תרח אבי אברהם נשאר בביתו כמו שתי שנים בלי קבורה וזה היה לו מתוך שהיו שונאים אותו אנשי מקומו. עד שבאה שמועה לאברהם והלך לקבור אותו ותכף ומיד נתלבשו בו באברהם [ו] סיגים ואברהם נזדרז להסירם בפעם אחת. והוא שאמר הפסוק " ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה ותלד לו את: זמרן, יקשן,מדן, מדין, ישבק ושוח ". והקשו חז"ל: וכי למה יצאו אלו הבנים סוד הסיגים אחר שנולד יצחק, והלא אברהם היה נקי וטהור אחר כך. ועוד אמרו חז"ל ששרה אמנו לא קבלה עליה לאברהם אלא עד שהוסר ממנו מזג הרע שהיה בו וניתן לישמעאל,אלא הטעם כמו שכתוב לעיל שנדבקו בו באברהם הסיגים של הקליפה בלכתו לקבור את תרח אביו בחרן.

ויסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה אומר רבינו האר"י ז"ל בספרו הליקוטים קטורה זו הגר. סוד הענין הוא שנשא אברהם את הגר ולבסוף לקח קטורה. סוד העניין הוא, כי כמו שאדם הראשון לקח את חוה ראשונה להוציא בה הקליפות והטומאה אשר היה בו, כן אברהם לקח את הגר לטהר את גופו בה כדי שיצא יצחק זך בלי שמרים, ולא מבטן אחד כמו שיצא יעקב עם עשו. והטעם הוא, מפני שיצחק שמח בעשו שישלוט הוא בישראל ולא אחרים, ולכן ויאהב יצחק את עשו, על שהיה שולט על ישראל, ולא שיביאו אומה אחרת לשלוט עליהם. אם כבר נתמתקה זוהמת אברהם בהגר, מהיכן יצאו בני קטורה אחר שנולד יצחק. ויש לומר, שבני קטורה הם גבורות נמתקות, מפני שעתידים להיות עבדים לישראל לעתיד לבוא.

 ויקח אשה ושמה קטורה אומר הזוהר הנגלה : "קטורה" זו היא הגר,שהרי למדנו, שלאחר שנפרשה הגר מן אברהם וטעתה אחרי גלולי אביה, אחר כך נתקשרה במעשים טובים, ולפיכך נשתנה שמה ונקראה קטורה שפרושו קשורה במעשים טובים, ושלח אברהם ולקחה לו לאשה. מכאן ששנוי השם מכפר עונות, ועל כן נשתנה שמה.

וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק [כה/ה] אומר הזוהר הנגלה בוא וראה שאמר רבי אלעזר על ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, שנראתה שם צורת שרה, ויצחק התנחם אחרי שנראתה אמו, וצורת אמו היה רואה בכל יום. ואברהם, אף על פי שנשא אישה , לא נכנס בבית ההוא, ולא הכניס לשם את האישה שלקח[קטורה] כדי ששפחה לא תירש גבירתה, והאוהל שרה לא נראתה אישה אחרת  אלא רבקה ואברהם, אף על פי שהיה יודע שצורתה של שרה נראית שם, הניח ליצחק את האוהל ההוא לראות צורת אמו בכל יום. יצחק יראנה ולא אברהם, זהו שכתוב וייתן אברהם את כל אשר לו ליצחק- את כל אשר לו דווקא, היינו את הצורה של שרה שנראית באוהל ההוא.

ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי [כה\יא] אומר ילקוט מעם לועז הקב"ה נחמו וברכו. כי אברהם לא ברך את יצחק לפני מותו כפי שנוהגים, לפי שראה ברוח הקודש שעתיד לצאת ממנו עשו. אמר בלבו: אני איני מברכו, אבל פטרונו של עולם יברכהו כרצונו. ולכן אחרי פטירת אברהם בירך אותו הקב"ה.

ואלה תלדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם: ואלה שמות בני ישמעאל בשמתם לתולדותם בכר ישמעאל נבית וקדר ואדבאל ומבשם: ומשמע ודומה ומשא : חדד ותימא יטור נפיש וקדמה: אלה הם בני ישמעאל ואלה שמתם בחצריהם ובטירתם שנים עשר נשיאים לאמתם [כה\יב-טז] אומא ילקוט מעם לועז ונתקן לומר פסוקים אלו כל יום במעמדות. והטעם כי יש בשמותיהם רמז למוסר השכל : רוצה לומר ומשמע ודומה ומשא מי ששומע חרפתו ודומם ומשא שנושא לו עוון, שכרו יהיה חדד ותימא יטור נפיש וקדמה, שיתחדד מאד בתורה ויוכל לומר סודות התורה והקב"ה ינצרהו וירבה פרסומו כמו בזמן קדמון. והם היו אנשים חשובים שגרו בערים מבוצרות והיה שלטונם שפוך על שטח גדול מחוילה עד שור, וזוהי [בגדד], ונתקיימה הבטחתו של הקב"ה לאברהם כמו שכתוב בפרשת לך לך. ומפני שטרח ישמעאל ובא מן המדבר ללוות את אביו זכה ושמות בניו נכתבו בתורה. 

 

 

      י  צ  ח  ק       פ  ר  י  א  נ  ט ה

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן-המזרח

הדימים

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח

21. בגדאד

תיאור מאת עובדיה הגֵר הנורמאני (יוהאנס), יליד אוֹפידוֹ שבדרום איטליה, כוהן נוצרי שהתייהד (1102)

המשרתת הושיבה את עובדיה הגֵר בבית ששימש את היהודים לתפילות, ואוכל הובא אליו. אחרי־כן דאג יצחק ראש־הישיבה לכך שיצטרף יוהאנס [עובדיה] ליתומים למען ילמד את תורת משה ואת דברי הנביאים באותיות האלוהיות של העברים ובלשונם.

לפני המאורעות האלה [ב־1091] והח׳ליף של בגדאד, אל־מוקתדי (1094-1075) שמו, הסמיך את הוזיר שלו, אבו אל־שג׳אע* להנהיג שינוי במדיניות ביחס ליהודי בגדאד ופעמים אחדות ניסה לכלותם. אך אלוהי ישראל סיכל את עצתו ובהזדמנות זו גם הסתירם מחמת־זעמו. הוא (אבו אל־שֻג׳אע) גזר שיענוד כל יהודי ממין זכר תג צהוב על כיסוי־ראשו. זה היה סימן אחד של הפלייה על הראש ועוד אחד היה על העורף — פיסת עופרת במשקל (גודל?) דינר של כסף (?) התלויה על צווארו של כל יהודי ועליה כתובה המלה ד׳ימי ללמדך שחייב היהודי במס־גולגולת. היהודים צריכים היו גם לחגור חגורות למתניהם. נוסף לכך גזר אבו־שג׳אע שני סימנים על נשי היהודים. הללו צריכות היו לנעול נעל אחת שחורה ואחת אדומה, וכל אשה חייבת היתה בפעמון־נחושת קטן על צווארה או על נעלה, שבצילצולו יבשר על הפרדת הנשים היהודיות מן הגויות [המוסלמיות]. הוא העמיד מוסלמים אכזרים לרַגל את הגברים היהודים ומוסלמיות אכזריות לרגל את הנשים היהודיות, כדי לדכאם בכל מיני גידופים, השפלות וקינטורים. הגויים היו לועגים ליהודים, וההמון וילדיו היו מרביצים ביהודים בכל רחובות בגדאד.

חוק מם־הגולגולת, שאותו היה פקידו של הח׳ליף גובה מן היהודים בכל שנה, כך היה: כל יהודי הנמנה עם העשירים היה חייב בתשלום ארבעה וחצי דינרי זהב; יהודי מן המעמד הבינוני, שני דינרים וחצי; ויהודי מדלת־העם, דינר וחצי. כאשר מת יהודי שלא שילם את מם־הגולגולת במלואו ונשאר חייב סכום קטן או גדול, לא היו הגויים מרשים לקברו עד אם נפרעה שארית המס. אם לא השאיר הנפטר שום דבר בעל ערך, דרשו הגויים ששאר היהודים יכסו בכספם שלהם את החוב שחב הנפטר במס־גולגולת; שאם לא כן (כך איימו), שרוף ישרפו את הגופה. (עמ׳ 37)

שייבר, ״מוצא״

* אבו אל־שֻג׳אע מוחמד בן אל־חֻוסַין, וזיר מלומד שנתמנה לתפקידו על־ידי הח׳ליף העבאסי אל־מוקתד׳י בשנת 486 ה׳/1093, הוא מת באל־מדינה בשנת 1095.

 

  1. 22. קופטי אמיץ במצרים של המאה ה־12

בתקופת מלכותו שלאל־אמיר באחכאם אללה (1130-1101) במצרים נתקבל קופטי אחד לכהונה ציבורית וקנה לו השפעה מרובה בענייני הממלכה. המוסלמים התרעמו על כך, ואחד מחשובי סופריהם מתח ביקורת על התנהגותו.

במעמד מספר סופרים מצרים [מוסלמיים], יחד עם כמה קופטים שהתאספו בדיואן (חדר־הקבלה) שלו, כך דיבר אליו; אך הנזיר השיב בזו הלשון, וכל הנוכחים שמעוהו: ״אנחנו אדוני הארץ הזאת, הן מצד האוכלוסיה והן מצד מס־הקרקע. המוסלמים לקחוה מאתנו, בחוזק־יד גזלוה ובזרוע נטויה, ומידינו הוציאו את השלטון. כל מה שיכולנו לעשות כנגד המוסלמים הוא פיצוי על מה שסבלנו מידיהם; יתר על כן, בשום־פנים אין להשוות בין מאורעות הימים האלה והטבח שטבחו במלכינו ובמשפחותינו השליטות כאשר כבשו את ארצנו. זאת ועוד, כל הכסף שאנו מסתירים מן המלכים והח׳ליפים שלהם שייך לנו על־פי דין, כי אינו אלא מעט־מזעיר ממה ששייך לנו בצדק. כשאנו משלמים להם תשלום, חסד הוא מאתנו שעליהם להכיר טובה עליו״.

ואז השמיע את השיר הבא:

 

"בַּת־אַצִּילִים חָטְפוּ מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ;

נְבָלָה עָשׂוּ בָּהּ וּרְמָסוּהָ בְּרַגְלֵיהֶם;

אַחֲרֵי־כֵן נִמְלְכוּ בְּדַעְתָּם וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת הַשְּׂרָרָה,

וְכָךְ יָדוּעַ לְמַה מְּסֻגָּל אוֹיֵב שֶׁנִּכְנַע לַחֹק

 

כל הנוכחים, או ביתר דיוק הנוצרים והמקולקלים שבהם, מחאו כפיים וביקשו את הנזיר שיחזור על החרוזים האלה, ועשו אזנם כאפרכסת. (…)

לבסוף התעורר הח׳ליף מתרדמת־חושיו וננער משכרונו. אש האמונה ולהט הדת אחזו בו והוא נתקף חימה קדושה, והחליט בתוקף להביא ישועה לאסלאם ולחזק את ידיהם של המאמינים האמיתיים. הוא פקד על הד׳ימים לענוד סימני־הפלייה (״לבוש מבדיל״; פיסת אריג שנתפרה על המלבוש לאות הפלייה); הוא שב והורידם לדרגת ההשפלה והקלון שקבע להם אללה. הוא אסר לתת להם כהונה [ממשלתית] כלשהי ופקד להוציא צו [ברוח זו], שאותו יקראו הכל, כצעיר כזקן. (כרך 18, עמ׳ 460-463)

אבן אל־נקאש* (נפ׳ 1361/2), פתוה

* אבן אל־נקאש, מוחמר בן עלי, אבן»¡מאמה, פרשן קוראן, משפטן מוסלמי איש מצרים, חבר מסה מיוחדת בשם אלמד׳מה פי אסתעמאל אהל אד׳־ד׳מה(הגנות שבמינוי הד׳ימים לפקידות השלטון).

 

דחיית עדותו של הקופטי

בימי הסולטאן אלימלך אל־צאלח נג׳ם אל־דין איוב (1249-1240) נכנס מוסלמי לשוק אל־תג׳אר (שוק הסוחרים) בקאהיר. היה עמו שטר על קצת ממון שהיה חייל אחד חייב לו. המסמך היה גמור־ומוגמר ולא נצרך אלא לחתימותיהם הנחוצות של העדים. פגש האיש בשני נוצרים. לבושים היו חולצות מרוקמות ומלבושים רחבי־שרוולים, כאשר ילבשו נוטריונים מוסלמים. סבר המוסלמי באמת כי נוטריונים הם. פרש את המסמך לפניהם וחתמו עליו — מעשה שמעיקרו היה לעג למוסלמים. הובא המעשה לתשומת־לבו של הסולטאן אלימלך אל־צאלח, והוא פקד שירימו הנוצרים הללו את קצות הטורבאנים שלהם * יחגרו אבנטים וילבשו הלבוש המבדילם מן המוסלמים; למנוע אותם מלהתחזות כמוסלמים, וכי יקבלו עליהם את המעמד המר והשפל שגזר עליהם אללה. (עט׳ 440-439)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל ר. גוטהייל

*הפקודה לנוצרים להרים את קצות צניפיהם, שלא יהיו משולשלים, באה כדי להבדילם מן המוסלמים שנהגו מנהג חירות וגינדור בהאריכם בקצות צניפיהם.

 

המרת דתו של נוצרי(מצרים)

אילו היתה היכולת בידי, או אילו יכולתי להסתמך על כוח מספיק(של אישיות בעלת השפעה) כי אז מסרתי פרטים על הרבה מקרים הקשורים בקבוצה מלבלרי הנוצרים בצירוף שמותיהם, ואיך היו רבים מהם מקבלים את האסלאם רק כלפי חוץ מפחד שמא יהרגום או יענישום, יכול הייתי לספר את המעשה בכל אחד מהם השוקד על מעשי מרמה והידוע ברוע מעלליו, כלומר, חוטא כופר בעיקר, רשע שותה לשכרה ומבוזה. יכול הייתי לגלות את מצבו של כל אחד שמגלה כלפי חוץ את האסלאם (אך־ורק) מתוך איזו כוונה של מרמה. יכול הייתי להסביר את המצב שבו נמצא, כל המתנשא בחולשת דעתו — אשר בכזביו נתן דופי בכל מוסלמי מלומד, עד שניתכו עליו פגעים כמטר חצים — ותמיד הוא ממשיך בבוגדנותו ובגזלנותו ומרבה תאות־בצע. לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ קיבל את האסלאם. סולם היה זה לוֹ להגיע אל הפסגה שאליה חתר — שטני מן השטן, תמצית הכזב והנבלים ממש. מסוגל הוא להישבע באמונת האסלאם — והיה זה בגדר כזב. יבדה דברים שלא היו מעולם, באמצעים של שקר וגניבת־הדעת. משפלי־השפלים היה בקרב הנוצרים, גדול השקרנים, היודע בושה וכנות פחות מכל, הגדול בחוצפה, יצרו משיאו לעשות מעשים נקלים ומרושעים. באמצעים שכאלה יכול היה לכאורה להיחלץ מן המעמד הירוד שנקבע לנוצרים, מן החרפה שבתשלום מס־הגולגולת, ולהינצל מהיות מזולזל (!). למראית־עין ישוחח כמוסלמי ממש — כדי לשמור על רכושו ועל עצמו, וכדי שתמצא ידו לרמות ולבוז בו. ואכן, ברשות־הרבים היה מוסלמי; אבל אך נכנס לביתו ומצא את אשתו, את בניו, את בנותיו, את קרוביו את קרוביהם של כל בני־ביתו נוצרים — ונוצרי היה עמהם בתכלית האמת, צם בצומותיהם, ופוסק מצומו באותה שעה כמוהם. אילו טרח מישהו לבדוק, כי אז נמצא שגילו של נוצרי אחד אינו למעלה מעשרים־וחמש שנה; והנה מינויו לא נמשך אלא חמש שנים; ובשנים הללו ודאי לא עלתה משכורתו על מאתיים דינר לכל אותה עת. אף־אל־פי־כן היית מוצא כי נכסיו ואורח־חייו הצריכו אלפי דינרים; שלא לדבר על מעשי־הרקמה, התכשיטים אבני היקר, העבדים, הסוסים האצילים ועדרי הצאן, התנאים, והסחורה שהובאה ביבשה ובים דמה בנפשך את מצבם של המנהיגים המוסלמים והנאמנים על ענייניהם ששרתו מלכים וסולטאנים בחמישים השנים האחרונות — נושאי משרות מנהליות ששכרם גבוה ומיוחד — איך השתמשו בשכרם כדי למלא באמונה את המוטל עליהם שהרי כל אחד מהם הוציא את הכסף שקיבל בכהונתו בשביל משׂרתו בשער הסולטאן שלו ופיאורו על־ידי פרשים ועבדים וכלי־נשק מעולים. הלל; אם אי־פעם ירשו דבר־מה, ביזבזו אותו ובדרך זו נשארו שקועים בחובות, בגלל עוז־הנפש אשר גילו ובגלל נאמנותם. (עמ׳ 445-444)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי אצל ר. גוטהייל

*

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח-בת יאור

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

נוהג בחוכמה

נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל

הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.

הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.

אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.

ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.

ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.

ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.

ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.

ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.

ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.

אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.

שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.

ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.

ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.

אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.

אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.

פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.

ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.

וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.

וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.

וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.

ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן. 

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

מחקרי מערב ומזרח

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט

 המניעים לעלייה

הזיקה המסורתית של כל יהודי מאמין לציון והאמונה שלו בסגולותיה של ארץ ישראל יצרו את התשתית האידאולוגית והחברתית לעלייה. הן נתנו ליחיד גם את הלגיטימציה ואת הכוח לפרוש פיזית מקהילתו, ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשרים אתה. אדרבה, העלייה אף העניקה לו בעיני משפחתו ובני קהילתו מעמד נעלה, כשל שליח. במאה הי״ט חיזקו רבני העיר, ובהם רבנים ממשפחות נודעות כבירדוגו וטולידאנו, את הקשרים הרוחניים והמעשיים עם ארץ הקודש ועודדו עלייה בפסקי הלכה שנטו להעדיף את אלה החפצים לעלות. למרות החובה המוטלת על כל יהודי לעלות לארץ ישראל, ׳הכל מעלין לארץ־ישראל, ואין הכל מוציאין׳(כת׳ יג, יא), לא נתפרשה חובה זו באופן חד־משמעי ונחרץ, וכן לא היה כה פשוט למלאה.

השאלות שהועמדו בפני הפוסקים במאה הי׳׳ט לא היו חדשות, אולם החידוש בתשובותיהם של החכמים היה הדגש ששמו בחיוניותה של ארץ ישראל ובצורך בעלייה. זו היתה נטייתם בפירושים שפירשו את המקורות, פירושים שניתנו בהתחשב במצב בקהילה, בדרכים ובארץ ישראל. בשנת תקצ״א, למשל, כשהושלט סדר באזור הים התיכון עקב כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, ושרר שקט בנתיבי הים ואף גבר הביטחון היחסי במקצת הדרכים היבשתיות, פסק ר׳ יעקב בירדוגו שאין הדרך לארץ עוד בחזקת סכנה. לאחר מכן, בעקבות פסק זה, לא נמצאו פסקי הלכה מהמגרב שקבעו עמדה הפוטרת יהודי מלעלות בשל הסכנות בדרכים.

מצוות יישוב הארץ חלה על כל יהודי, אישה כאיש, וכך פתחה העלייה בפני נשים אפשרויות ייחודיות לבטא את שאיפותיהן הרוחניות. האמונה בקיום ׳הניצוצות׳ בקרבם של כל איש ואישה אפשרה כאמור גם להן להשתתף באופן פעיל בתהליך קירוב הגאולה. כך העניקה העלייה מעמד נעלה לנשים, בהיותן תושבות הארץ ושליחות של משפחותיהן ושל קהילתן. עם זאת הדאגות היום־יומיות וההתחייבויות המשפחתיות וכן המגבלות שחלו עליהן בכל הקשור בניידות במרחב מנעו מנשים צעירות ומנשים נשואות להגשים את שאיפותיהן לעלות ארצה, אלא אם גם אבותיהן או בעליהן חפצו גם הם לעלות. עם זאת נשים שהתאלמנו היו פנויות להגשים את חלומותיהן והיו חופשיות לעלות ארצה, בייחוד אם ילדיהן כבר היו עצמאיים, ואם היו להן המשאבים הכספיים לעשות כך. כמו כן, ניידות מרחבית זו, שבדרך כלל היתה מוגבלת מבחינתן של נשים בחברות מסורתיות, לא זו בלבד שהיתה פתוחה בפני האלמנות, אלא היא נחשבה מבורכת, כמצווה, אם כי לא תמיד מסיבות רוחניות בלבד.

נשים כגברים, ואולי אף יותר מגברים, האמינו בסגולותיהם של הצדיקים והרבו לבקר בקבריהם ולהשתתף בהילולות. העלייה אפשרה לנשים נגישות ישירה למקומות הקדושים, כדי למלא נדרים שנדרו בדרך כלל בתפילותיהן הפרטיות ובתחינותיהן בעת מצוקה, וכן לבקש בקשות למען הכלל. במאה הי׳׳ט היתה הגישה למקומות פתוחה בפניהן, והן ניצלו מצב זה כדי לבטא את שאיפותיהן ולחזק את אמונתן.

אלמנות רבות ממכנאס, מבוגרות וצעירות, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, בגפן או עם בניהן ובנותיהן הנשואים. בהקדמה לספרו ׳אוצר המכתבים׳ מפרט ר׳ יוסף משאש את התלאות שעברו על בני עירו מכנאס ועל בני משפחתו בניסיונותיהם לעלות ארצה, ובתיאוריו אלו אנו שומעים בין היתר גם על תלאות שעברו אלמנות בודדות שעלו ארצה ואלמנות שעלו עם משפחותיהן. בשנת תרי׳׳ג, למשל, יצאו עם עשר משפחות מורחבות ׳עשר נשים זקנות, ועוד אשה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית הרבה… ושמה אורודוויניא… אלמנתו של… כהה״ר יעקב בן ואעיש זצ״ל׳.

סדרה של משברים שהתרחשו במכנאס סמוך לשנת 1860 הניעו אף הם את היהודים לעלות ארצה: התסיסה נגד השלטון המרכזי לאחר מותו של הסולטן מלאי עבד אל־רחמאן (1859) וכן ההתמודדויות של יורשו מוחמד (הרביעי) בן עבד אל־רחמאן עם המרידות של השבטים נגד השלטון, עם לחציהן של מדינות אירופה (בראש ובראשונה המלחמה עם ספרד, 1860-1859) ועם החרפת הבעיות הכלכליות שפקדו את המדינה. לעתים קרובות נפלו היהודים קורבן להתפרצויות, והאווירה היתה קשה. ללא ספק, בשנות השישים של המאה הי׳׳ט דרבן המצב הקשה את היהודים לקבוע את מועד עלייתם. נראה שגל העלייה ממכנאס לארץ ישראל החל מראשית שנות השישים משקף את המצב הקשה הזה, והוא נמשך עד לשנת 1912, כשהחילו את הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. עם זאת יש לציין שלא הקשיים בלבד הניעו את העולים ממכנאס, שהרי גם בערים אחרות נגזרו גזרות והתחוללו פרעות, ומהן לא עלו יהודים ארצה במספר רב כמספר העולים ממכנאס; אלא שהשילוב שחל בה בין התשתית הרוחנית העשירה והחיה ובין אירועי הזמן הוא שהביא רבים כל כך מבניה להחליט לעלות לארץ.

למרות הדחיפה שנתנו התסיסה הפוליטית, המשברים הכלכליים ופגעי הטבע להחלטה לעלות ארצה, אותם הגורמים עצמם גם עיכבו את ביצוע ההחלטה: בדרכים גברו מקרי השוד, בקווי התחבורה החמירו השיבושים, ורשויות השלטון אף העלו את המסים שנדרשו היהודים לשלם. על פי רישומיו של ר׳ יוסף משאש, בשנת תרכ״ג(1863) דחו משפחות אחדות את עלייתן כי ׳השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם, גם שנות בצורת, ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו׳. שוב ושוב ר׳ משאש מזכיר את הדרכים שנסגרו בשל קרבות השבטים: ׳קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס, שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים׳. עוד עילה לאיסור שהטילו השלטונות על יציאת היהודים ממכנאס ולהטלת מסים כבדים היתה הצורך ביהודים כבעלי מלאכה מיוחדים: ׳ובשנת ת״ר נתעוררה עוד תנועת העליה… ונודע הדבר לשר העיר [מכנאס], ועכבה בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל׳.

גם אילוצים במישור האישי עיכבו את עלייתן של משפחות. מצבם הבריאותי של כל אחד מבני הקבוצה, מגפות ואף מקרי מוות חזרו ונשנו בתיאוריו של ר׳ משאש:

"ואבא מארי ז״ל השתדל מאד [לעלות ארצה]… [ב]אייר התק״ף… הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א׳ סדר בהר סיני בבקר השכם, ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה".

במקרים רבים אכן יצאו העולים מן העיר, אך לא הגיעו ליעדם, בשל המכשולים שאילצו אותם לחזור לבתיהם או להשתקע באחת הקהילות שבנתיבות המסע, כגון אוראן שבאלג׳יריה או אלכסנדרייה שבמצרים. בשנת תר״ד (1844), למשל, על פי רישומיו של ר׳ משאש, יצאו שבעים נפש ממכנאס, אך בבדיקת שמות העולים הרשומים במפקדים שנערכו בארץ בשנים תר״ט(1849) ותרט״ו(1855), לא נמצא אף לא שם אחד מן השמות הרשומים אצל משאש. ייתכן ששובש רישום השמות, וייתכן שבין מועד יציאתם ממכנאס ובין מועד המפקד מתו אחדים מהרשומים, אך סביר להניח שאילוצים מאילוצים שונים מנעו מאלה שיצאו ממכנאס להגיע ליעדם.(41)

(41)הערת המחבר: מחמת החשש לעבור על איסור ׳לשון הרע׳ או על איסור הוצאת דיבה רעה על הארץ לא הרבה ר׳ יוסף משאש לציין את אי הגעתם של בני קהילתו לארץ ישראל או את חזרתם של העולים למכנאס. הרב פרום׳ משה עמאר סבור כי כל התיאורים של ר׳ יוסף משאש הם תיעוד ספרותי של התקופה יותר מאשר תיעוד היסטורי. עם זאת הסיפור מדגים את הלך הרוחות בקהילה. תודתי לרב עמאר ששיתף אותי בידיעותיו.

תוצאותיה של האווירה הדתית שעודדה עלייה, לצד המשברים הפוליטיים והכלכליים שדחפו את היהודים משם, היו ברורות: על פי מפקדים שנערכו בקרב היהודים בארץ ישראל במאה הי״ט, כ־20% מכלל העולים מצפון־אפריקה לארץ ישראל מוצאם היה מהעיר מכנאס. נתון זה מפליא עוד יותר בהתחשב במספר הצנוע, יחסית, של יהודים שהתגוררו בעיר באותה תקופה, כ־6,000 נפש. העלייה אמנם היתה רק תגובה אחת מני רבות של היהודים לאווירה הקשה ששררה במדינה ולתנאים הירודים שנוצרו, אך עם זאת, בעבור יהודים אלו, שהכמיהה לציון מילאה תפקיד פעיל בחייהם, זירזו התמורות את המועד להגשמת החלומות, למימוש הנדרים ולקיום המצוות הכרוכות ביישוב הארץ.

עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מנורות־חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים״

פליז(?)

הגובה : 18.5 ס׳׳מ ; הרוחב: 20 ס׳׳מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

 

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת : ׳׳כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]״

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

 

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ; שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 379

(115)

עמוד 74

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה

שִׁיר תַּאֲוָה

אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת תַּאֲוָה עַל נְשׁוֹת בָּתֵּי אוּנְגָּרִין

מְקוֹנֵן עַל יָפְיָן הַהוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּחַצְרוֹת מֵאָה שְׁעָרִים

וְעַל חַמּוּקֵיהֶן שֶׁאֵינָם מֻצָּגִים לְרַאֲוָה כְּמִדַּת עֶרְכָּם, לְכָל מַרְבֶּה בַּמְּחִיר,

כַּמָּה וְכַמָּה זִקְפוֹת רְחוֹב

אֲנִי זוֹקֵף לִזְכוּת אוֹתָן נָשִׁים מְשֻׁבָּסוֹת

לִזְכוּת שְׁדֵיהֶן, עַכּוּזֵיהֶן וּבְשָׁרָן הַטָּהוֹר

הֶחָשׁוּךְ זִיּוּן מִסּוֹרֵר

לְכַמָּה אִפּוּק אֲנִי נִדְרָשׁ, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּחַ

יָד מִתַּחַת לַחֲצָאִיּוֹתֵיהֶן לְמַשֵּׁשׁ

אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה הַזָּיוֹתַי בָּאוֹת לִרְתִיחָה

דַּוְקָא, לְמַרְאֵה יָפְיָן הֶעָטוּף

כְּשֶׁעֵירֹם נָשִׁים מִתְגּוֹלֵל

עַל מִדְרָכוֹת הָעִיר כִּסְחוֹרַת סוֹף עוֹנָה,

כַּמָּה קָשֶׁה לְזָכָר מְיֻחָם בַּקַּיִץ, בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ

בֵּין שָׁרָב, הִרְהוּרֵי חֵטְא

וְזִקְפוֹת רְחוֹב לְלֹא סִכּוּי.

 

לִזְמַן מָה

בִּשְׁעַת הַפְּרֵדָה, אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי לִזְמַן מָה

עָנְתָה לִי בְּהִתְפָּרְצוּת, בְּנִבְזוּת מָה

יוֹם אֶחָד אַתָּה תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ

וַדַּאי שֶׁתִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ,

בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים, וַדַּאי זֶה יִקְרֶה

זֶה יִקַּח חֹדֶשׁ, שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה,

אֲבָל זֶה יִקְרֶה, אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,

יוֹם אֶחָד אָכֵן תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ קָבוּר מִתַּחַת לָאֲדָמָה

 

ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

נוהג בחוכמה

גניזה

מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.

וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.

 

דיין

מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.

 

דין

מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.

 

דירה

מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה

ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.

 

דרישת שלום

מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.

דרשה

מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

עמ' נב

עמ' נב

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

בארץ המהגרים

הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

אוֹמְרִים לִי

אִם תַּפְסִיק לִכְתֹּב עַל זֶה

הֲרֵי אַתָּה סוֹפֵר מֻכְשָׁר

יֵשׁ לְךָ נוֹשְׂאִים אֲחֵרִים

אִם תַּפְסִיק

יַפְסִיקוּ לְהַפְלֹת אוֹתְךָ

הַזֶּה הוּא כְּנִרְאֶה מָרוֹקוֹ

אוּלַי אַפְלָיָה

מָה שֶׁמּוּזָר הוּא שֶׁכְּשֶׁאֲנִי לֹא כּוֹתֵב עַל זֶה

בִּכְלָל לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתִי

אֲבָל נַנִּיחַ לְזֶה

 

זֹאת אוֹמֶרֶת נַנִּיחַ לְזֶה

אֲנָשִׁים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר עַל לִבָּם

אֲנָשִׁים הִפְסִידוּ יָדַיִם, נִשְׁחֲטוּ אַחֲרֵי קְטִיעָתָן בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל

סוֹפְרִים גָּלוּ כְּדֵי לִהְיוֹת הֵם עַצְמָם

אֲחֵרִים זָכוּ לִחְיוֹת בְּעֹנִי כֹּל חַיֵּיהֶם

 

וּמָה אֲנִי?

בְּסַךְ הַכֹּל אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי מְטֻמְטָם

לֹא רוֹצֶה לְפַרְסֵם אוֹתִי בְּהוֹצָאָה לָאוֹר

נִדַּחַת בִּמְדִינָה נִדַּחַת מִבְּחִינָה סִפְרוּתִית

 

וּבִשְׁבִיל זֶה

אֲנִי אַפְסִיק לִכְתֹּב עַל

זֶה?

 

לֹא הֵבַנְתִּי מָה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לְכָל הַסּוֹפְרִים בְּיִשְׂרָאֵל

לִהְיוֹת מְקֻבָּלִים , לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת, לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַמִּמְסָד

לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי אֶת זֶה עַד הַיּוֹם

אֲבָל זוֹ פִּסְגַּת מַאֲוַיֵּיהֶם

 

הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הֶעֱלִיתִי עַל דַּעְתִּי

לֹא בְּגִיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה וּבֶטַח לֹא הַיּוֹם

שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב אוֹ לֹא אֶכְתֹּב מַשֶּׁהוּ

עַל מְנַת שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתִי, שֶׁיְּפַרְסְמוּ אוֹתִי, שֶׁיְּמַסְּדוּ אוֹתִי

 

אִם אַתָּה כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁיְּבוּשָׂם לְךָ,

אֲבָל אֲנִי כּוֹתֵב עַל מְנַת לָחוּשׁ שֶׁאֲנִי חַי

שֶׁלֹּא מַמָּשׁ הִצְלִיחוּ לִקְבֹּר אוֹתִי בְּעוֹדִי בַּחַיִּים

כְּפִי שֶׁהֵם קוֹבְרִים אֶת רֹב הָאֲנָשִׁים

הַהֵם הַזֶּה זֶה גַּם אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים אֶת עַצְּמֵינוּ

 

לֹא, בִּכְלָל לֹא,

אֲנִי אוֹהֵב אֶת כָּל אֵלֶּה

אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם מְחִיר

כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לוֹמַר אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חַיָּב לוֹמַר

 

חַמְחִיר לֹא נִרְאֶה לִי כָּבֵד בִּכְלָל

עַד עַכְשָׁו

בִּכְלָלֵי לֹא

 

אָז אוּלַי תַּחֲלִיטוּ כְּבָר לְמַסֵּד אוֹתִי

אוֹ שֶׁתַּעֲלוּ אֶת הַמְּחִיר

נִרְאֶה אִם אֲנִי בֶּאֱמֶת חָזָק כָּל כָּךְ.

 

בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azulay

 

אזולאי   Azulay

Azoulay, Azoulas

ازيلCe nom semble être un dérivé de «Izil» (= bon, dans la langue berbère du Moyen Atlas). Sous sa forme féminine «Tazulait», il désigne un village dans la tribu des Beraber, au sud du Djebel Sarro.

D’après AlBekri (Description de l’Afrique Septentrionale. Traduc. De Slane), le nom berbère antique de la ville d’Asilah (ancienne Ziliz), sur l’Atlantique, au nord du Maroc, serait «Izila» (bonne).

Le qualificatif de «bon» se trouve également au Maroc dans les noms patronymiques de formation similaire arabe et espagnole (voir : Alma- lih (No. 140), Bueno (No. 292), Buenos Hombres (No. 293), Bono (No. 311), Tayyeb (No. 563), Tobi (No. 559), Tob’Elem (No. 560)).

Azulay pourrait aussi obéir à une formation hispanochaldéenne composée de «azul» (bleu) et du suffixe génitif chaldéen  אי «ai», ce qui indiquerait le sens de «bleuâtre».

 

            Rabbi Hayyim Joseph David Azulay, dans son Shem ha-Gedolimr rapporte que la famille Azulay se réclamait d’une origine sacerdotale de «Cohanim», faisant   dériver son nom du verset 7, Chap. XXI du Lé- vitique :אשה זונה וחללה לא יקחו (ils —les prêtres— ne prendront pas une femme débauchée, etc.) dont les initiales de chaque mot réunies forment le mot  אזולאי   Azulay.

Il ajoute que le rabbin Abraham Bar Mordekhay Azulay, le célèbre cabaliste de Marrakech au XVIIe s., s’' éleva contre cette fausse prétention et prononça l’anathème contre tous ceux qui oseraient se prévaloir d’une telle interprétation. Sh. G I, 6.

A Boughmad, au sud de Marrakech, le tombeau du «Zaddiq». Rabbi Obadiah Azulay fait l’objet de pèlerinages annuels.

Abraham Azulay, rabbin expulsé d’Espagne en 1492; établi à Fès

Mordekhay Azulay, fils d’Abraham (1), rabbin à Fès au XVIe s

Abraham Azulay, fils de Mordekhay (2), rabbin cabaliste, auteur et commentateur, né à Fès vers 1570, mort à Hébron (Palestine) en- 1643. Il s’embarque pour la Palestine vers 1600 et fit naufrage, perdant tous ses biens. Cependant, il put atteindre son but et s’établit à Hébron d’où il fut chassé par la peste en 1619, se rendant alors à Gaza. Auteur de : Qiryat Arba’ «Ville d’Arba» (Gen XXIII, 2), commentaire sur le Zohar; Hesed le-Abraliam «Clémence pour Abraham» (Michée VII, 20  sur la Cabale (Amsterdam, 1685 et Sulzbach, 1685) ; Zahoré Hamah «Rayons de Soleil», sur la Cabale, Venise, 1654, Munkacs, 1881; Or ha-Lebanah «Lumière de la Lune», sur le Zohar ; Or ha-Ganuz «Lumière du Trésor», sur le Zohar; Ma’asseh Hosheb «Ouvrage Astucieux», sur la Cabale; Kenaf Renanim «L’aile du Paon», sur les prières cabalistiques; Ba’ale Berit Abraham «Les Confédérés d’Abraham» (Gen XIV, 13), commentaire sur la Bible (Vilna, 1873) ; un Commentaire sur la Mishnah ; un Traité Mystique ; et de nombreux manuscrits laissés par lui, qui se trouvaient entre les mains de son arrière-petit-fils, Rab Hida, et qui existent encore dans diverses bibliothèques

  Isaac Azulay, fils d’Abraham (3), rabbin cabaliste à Hébron au XVIIe s., mort à Constantinople. Auteur de Zera'׳ Yisliaq «La descendance d’Isaac», ouvrage sur la Cabale, perdu

Messod Azulay, rabbin originaire de Fès, chef de la Yeshibali de Safed au XVIIe s.

 

Mimon Azulay, rabbin originaire de Fès, vivant à Jérusalem, vint collecter au Maroc en 1691

 

Abraham Azulay, appelé «Ha-Qadosh» (le Saint), et «l’illustre Cabaliste», rabbin illuminé à Marrakech, mort en 1745. Elève d’Isaac de Loya, condisciple de Salomon Amar et maître de Jacob Pinto et d’ Isaïe Ha-Cohen. On lui attribuait des pouvoirs miraculeux et son intervention ou l’emploi de ses amulettes agissaient contre toute maladie. Auteur du Miqdash Melekh «Le Sanctuaire du Roi», commentaire sur le Zohar. Les Juifs de Marrakech ayant été accusés du meurtre de femmes arabes dont on avait jeté les cadavres par-dessus un mur du Mellah. on emprisonna Abraham avec les quatre autres rabbins de la ville, Josué Shushana, Salomon Amar, Salomon Ha-Levy et Salomon Bouseta. Tous les quatre furent enchaînés et conduits à Fès. On raconte qu’aussitôt qu’ils furent mis en présence du Sultan, celui-ci vit s’élever au-dessus de la tête d’Abraham une colonne de feu et, comprenant qu’il avait devant lui un saint homme, le fit libérer immédiatement avec ses compagnons. C’est lui qui avait prononcé l’anathème contre ceux qui prétendaient que la famille Azulay avait des origines sacerdotales en s’appuyant sur une interprétation spéculative d’un verset de la Bible

 

Isaïe Azulay, fils d’Isaac (4), rabbin mort à Jérusalem en 1732

 

Salomon Azulay, originaire du Maroc. Sa femme, Allegra Al-varez, s’échappa d’Hôpital de Florence pour se convertir au christia­nisme en 1753. Elle fit l’objet d’une enquête par les autorités. R. Got- theil, Les Archives Juives de Florence

 

Judah Zerahyah Azulay, fils de Moïse et petit-fils de David, rabbin né à Marrakech. Emigra en Palestine en 1812, puis se rendit à Livourne où. en 1818, il édita le cinquième volume des Sheelot-u-Teshu- bot RiDBaZ (Consultations juridiques de Rabbi David Ben Zimra». II vint collecter au Maroc en 1835

Isaac Zerahyah Azulay, fils d’Isaïe, rabbin mort à Jérusalem en 1765. En 1711, se rendit en Europe et au Maroc pour la collecte de Jérusalem

Hayyim Joseph David Azulay (רב חידא «Rab Hida»), fils d’Isaac Zerahyah. rabbin cabaliste et talmudiste, né à Jérusalem vers 1724, mort à Livourne en 1807. Auteur prolifique et précurseur dans l’histoire de la littérature rabbinique. Il fut l’élève d’Isaac Ha-Cohen Rappoport, de Jonah Nabon et de Hayyim Benatar. Devenu célèbre par sa science, il fut délégué en 1775 comme représentant de la Palestine en Europe et visita l’Allemagne en 1755, l’Egypte en 1764, la Tunisie, le Maroc et l’Italie en 1773. Il séjourna en Italie jusqu’en 1777, probablement pour y faire éditer quelques-uns de ses ouvrages. En 1777, il se rendit en France et en 1778 en Hollande. A la fin de ses jours, il confia à son fils Abraham les fonctions de délégué de la Palestine pour poursuivre son oeuvre et il fonda une Yeshibah à Livourne. L’activité littéraire d’Azulay est éton­nante, elle s’étend à toutes les connaissances rabbiniques : l’exégèse, l’homélie, la casuistique, la cabale, la liturgie et l’histoire littéraire. La liste de ses ouvrages, dressée par Ben Jacob, s’élève à 71 livres parmi lesquels figurent : Shem ha-Guedolim Va'ad la-Hakhamim, dictionnaire biographique et bibliographique (Livourne, 1774 ; Varsovie, 1876 ; Vil- na, 1853); Birkhe Yocef, notes sur le Shulhan 'Arukh (Livourne, 1794); Hayim Shaal Sheelot u-Teshubot (Livourne, 1789); Yoceph Ornez, Sheelot u-Teshubot (ib., 1792-1793); Moreh be Ezba' ve-Ziporen Shamir (Londres, 1791): Peneh David 'al ha-Torah (Livourne, 1792); Rosh David  'al ha-Torah (Mantoue, 1770); Sha'ar Yoceph sur le Traité Horayot (Livourne, 1757) ; Iggeret ha-Rab Hida (Livourne, 1867) ; Homat 'Anaq ; Yoceph Tehilot (Livourne, 1794)

Abraham Azulay, fils de Hayyim Joseph David Azulay (12), rabbin de Safed, effectua la collecte de fonds pour la Terre Sainte en1780 en Algérie, en 1785 à Ancône et Livourne. Mort à Jérusalem du vivant de son père

Judah Azulay, rabbin à Séfrou au XVIIIe s. MR.

Isaac Leonini Azulay publia, sous le nom de Joseph Leonini (Leonini étant le nom de sa mère), à Berlin, en 1794, une comédie espa­gnole El Delincuente Honrado, à la première page de laquelle il s’inti­tule Professeur de la Princesse Augusta et du Lycée de Berlin. On dit qu’il se rendit à Prague en vue de poursuivre ses études à l’Université de cette ville mais qu’ayant été volé de son arg'ent, il échoua à Berlin  où il dut gagner sa vie comme professeur de langues étrangères. Il s’établit plus tard à Londres où il mourut en 1840

Josué Azulay, fils de Judah, rabbin très pieux vénéré à Sé­frou

Israël Azulay, rabbin à Marrakech au XVIIIe s

Abraham Azulay, rabbin à Marrakech XVIIIe-XIXe s

Samuel Azulay, fils de Moïse, grand rabbin à Salé XVIIIe- XIXe s

Siméon Azulay, fils de Josué, rabbin à Séfrou, XVIIIe- XIXe s

Raphaël Isaïe Azulay, fils de Hida (12), rabbin à Ancôme (Ita­lie) où il mourut vers 1830. Auteur de nombreuses consultations juridi­ques et décisions parues en partie sous le titre de Tiferet Mosheh «La Splendeur de Moïse», l’autre partie est contenue dans le Zikhron Mosheh de son fils Moïse

Moïse Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21), rabbin à Ancône au XIXe s

Nissim Zerahyah Azulay, éditeur et annotateur du Shulhan ha- Tahor «La Table Pure», traité sur les 613 Obligations, par Shabbetaï Cohen (Safed, 1836). Il mourut victime du tremblement de terre de Safed en 1837

Eliyahu Azulay, fils de Siméon (20), rabbin à Séfrou au XIXe s

Moses Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21). Il édita dans Zikhron Mosheh, «Le Souvenir de Mosheh» (Livourne, 1S30) quelques Répon­ses de son père et fit un épitomé de quelques ouvrages de son grand’père Hida

Isaac Azulay, rabbin à Jérusalem en 1834

Abraham Azulay et son fils Hayyim, de Tétouan. Figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim She- lemim d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)

Daniel Azulay, de Rabat, figure parmi ceux qui ont contribué  à la publication du Shofriyah de-Yoceph de Joseph Ben Dahan (Ale­xandrie, 1897)

David Azulay, un des plus importants commerçants et expor­tateurs de Tanger et membre influent de la Communauté de cette ville. Il figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)

Aharon Azulay, de Casablanca, a également contribué à la pu­blication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusa­lem, 1894)

Shalom Azulay, Grand Rabbin à Séfrou, mort à l’âge de 74 ans, en 1922. Poète distingué, ses poésies sont publiées à la fin du Sepher -Silseleh Shama  de Moïse Abensur. Plusieurs de ses Décisions Juridi­ques sont contenues dans Sepher le-Yishaq Reah d’Isaac Aben Da- nan

Hananiah Habib Azulay, rabbin marocain ayant exercé les fonctions de Grand Rabbin dans quelques villes de Belgique, mort à Ca­sablanca, à l’âge de 58 ans, le 11 Août 1935

Ben Azulay

Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation : «Fils,  d’Azulay»

Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc Azulay

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר