ארכיון חודשי: אוקטובר 2021


"וירא אליו יהוה באלוני ממרא".-הרב משה אסולין שמיר.

אור-החיים-הקדוש

 

"וירא אליו יהוה באלוני ממרא".

בזכות מה,

ניתן לזכות במראות הרוחניים

הקב"ה משרה את שכינתו על אברהם אבינו ועלינו,

בזכות ברית קודש,

דבר שהופך אותנו להיות מרכבה לשכינה. (רבנו-אור החיים-הק')

     וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו,

                    וירא וירץ לקראתם" (בר' יח, א-ב).

    "וירא {המלאך} וירץ {אברהם} לקראתם"

 ע"י ראיה רוחנית,

המלאך רפאל מרפא את אברהם אבינו,

לכן יכל לרוץ לקראת המלאכים.

 

הרב משה אסולין שמיר.

 

מבוא.

פרשת "וירא", מתפרשת על פני 38 שנים. היא פותחת בקיום מצות הכנסת אורחים אותה קיימו אברהם ושרה לשלושת המלאכים. את המצוה הם קיימו מתוך זריזות וכיבוד כיד המלך – "וירץ לקראתם… ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב" (בר' יח, א-ח).

כל זאת, למרות שזה היה ביום השלישי למילתו בו מופיע שיא הכאב, כדברי רבי חמא בר חנינא שאמר: יום ג' למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל בשלומו" (רש"י, ע"פ בבא מציעא פו ע"ב).

אברהם שהצטיין בהכנסת אורחים, התפלל לקב"ה שיציל את אנשי סדום, למרות התנגדותם האידאולוגית למצות הכנסת אורחים, דבר שבא לידי ביטוי בניסיונם לפגוע במלאכים, שבאו להתארח אצל לוט.

 

מסר חשוב: כאשר אדם מצטיין במידה מסוימת, יהיה לו קשה להתייחס באופן חיובי לפוגמים באותה מידה, כמו במקרה אנשי סדום. אברהם לעומת זאת, מלמד אותנו עד כמה חשובה מידת הכנסת אורחים, ועד כמה יש לכבד גם את מי שאינו נוהג כמונו.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הניסיון העשירי – עקידת יצחק, בו חותמת הפרשה: "והאלוהים ניסה את אברהם – אמר 'והאלוהים'… לומר מלבד ניסיונות שקדמו – הוסיף לנסותו בגבורת הדין ניסיון עצום".

אחרי העקידה, הקב"ה מזכה את אברהם אבינו בתואר "ירא אלוהים", ומברך אותו ואת זרעו – "כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים…" (בר' כב, יז–יח). "כי ברך אברכך" – ברכה כפולה.

 

"וירא אליו יהוה"

"מצד שרש נשמתו, זכה אברהם להיות – מרכבה לשכינה" (רבנו-אור-החיים-הק').

מרכבה: כמו שהרכב מציית לנהג,

גם אברהם אבינו מציית לנהג העולם הקב"ה – בכך שמקבל את הנהגתו.

כבניו של אברהם אבינו –   גם אנו ננהיג את הקב"ה עלינו.

 

 

  "וירא אליו יהוה" – הפרשנים דנים בשאלה, מדוע נאמר: "וירא אליו יהוה", ולא נאמר "וירא יהוה אליו" {נשוא + נושא}, כמו בפרשת "לך לך" שם נאמר: "וירא יהוה אל אברם" (יב, ז). כ"כ, מדוע לא נאמר תוכן דברי ה' לאברהם?

רבי חמא בר חנינא אומר על כך: "יום שלישי למילתו היה, ובא הקב"ה ושאל לשלומו" (בבא מציעא פו' ע"ב).

 רש"י מביא בפירושו את דברי רבי חנינא. מדבריו עולה שההתגלות לאברהם לא הייתה לשם נבואה, אלא לשם מצות ביקור חולים, כיון שזה היה ביום שלישי למילתו בו שיא הכאב, לכן נאמר "וירא אליו ה'".

ניתן גם לומר שהתורה הקדימה את מילת הכינוי "אליו", כדי להדגיש את חשיבות ביקור חולים לכל אדם, ולא רק לאנשים חשובים כמו אברהם. לכן חשוב מאוד לבקר חולים גם אם הם לא מוכרים לנו, כפי שעושים רבים וטובים בבתי חולים.

 

הרמב"ם במורה נבוכים אומר: הפס' הראשון "וירא ה' אליו", מהווה כותרת לפסוקים הבאים, בהם מתואר תוכן הנבואה ע"י שלושת המלאכים הנפגשים עם אברהם, ומבשרים לו על הולדת בנו בעוד שנה.

הרמב"ן לעומת זאת, אומר שהפסוק "וירא אליו ה'", חותם את קיום מצוות ברית מילה מסוף הפרשה הקודמת "לך לך", כדי לכבד את אברהם על כך. וכדברי קודשו: "ואל תחוש להפסק הפרשה, כי העניין מחובר, ולכן אמר "וירא אליו" ולא "וירא יהוה אל אברהם". בפרשה הזאת רצה לסדר הכבוד הנעשה לו בעת שעשה המילה, כי נגלית עליו השכינה, ושלח אליו מלאכיו לבשר את אשתו וגם להציל את לוט אחיו בעבורו".

כלומר, הקב"ה בא להגיד לו שהוא מרוצה ממנו בגלל הברית שעשה. דוגמא לכך, התגלות ה' לעמ"י אחרי הקמת המשכן – "וירא כבוד יהוה אל כל העם" (ויקרא ט, כג).

 

רבינו-אור-החיים-הק' משיב לשאלה, מדוע נאמר "וירא אליו יהוה", ולא "וירא יהוה אליו".

א. הקב"ה השרה שכינתו על אברהם ונעשה מרכבה לשכינה. וכדברי קדשו:

"ולזה הקדים תיבת 'אליו' להזכרת ה', לומר שנתגלית עליו השכינה, מה שלא נשמע באומרו 'וירא יהוה אליו', כי {מילת} ה' יפסיק בין הגילוי למתגלה בו , והבן. ולזה תמצא שלא נאמר עוד 'וירא' בכל הנבואות הנאמרות לאברהם אחרי זאת, אלא 'ויאמר יהוה – כי מצוי הוא לפניו עטרה לראשו".

הרב משה פראנקו תלמידו של רבנו-אוה"ח-הק', כותב בספרו "מאור החיים" על כך: "וכל אלו הדיוקים, מתיישבים עם מה שדרש החכם מורי ורבי הרב חא"ע {חיים אבן עטר} נרו, בזו הלשון: דעו נא אחי ורעי שאין דבר ואות ומילה בתורתנו הק', בלי טעם וסוד… וסמך תיבת 'אליו' קודם ה', לרמוז שהשכינה לעולם הייתה עם אברהם, ומשום הכי 'אליו ה'. .. ועם היות שהשכינה מצויה עמו תמיד – נפל לשון 'וירא' ולשון 'אליו'…" (מאור החיים, וירא עמ' לה).

 

ב. אחרי השראת השכינה על אברהם ע"י הקב"ה, הוא נעשה מרכבה לשכינה. ובכך הגיע לשלוש השגות רוחניות:

  1. מצד שורש נשמתו, זכה להיות מרכבה לשכינה.
  2. מצד רוחו, זכה להשיג בשכלו כללות אור עליון: "וירא אליו יהוה" {הוי-ה}.
  3. מצד נפשו, זכה להארה ברמ"ח איבריו ע"י מצות המילה. אברהם = רמ"ח. ברמ"ח איבריו עבד את הקב"ה.

לדעת רבנו אוה"ח הק', אברהם זכה לשמש כמרכבה לשכינה, לאחר ברית המילה בו התגלה בבשרו: "יו"ד רשימו קדישא" כדברי הזוהר הק' (לך לך צה' א').  לפני הברית, הערל הוא בבחינת "שד". ואילו לאחר ברית המילה, הוא בבחינת ש-ד-י

ש – הנחיריים שלנו בצורת ש.

ד – הזרוע בבחינת ד.

י – ברית המילה בבחינת י.

כל זה ביחד מהווה = ש-ד-י. ע"י הברית, ה' מתגלה אלינו בשם "אל  ש-ד-י {חסד ורחמים}.

 

"מרכבה" – בא מהשורש "רכב". כמו שהרכב אינו מתערב בשיקולי הנהג, כך אבותינו הקדושים כלפי הקב"ה.

הם לא שאלו שאלות גם כשהתבקשו לבצע דברים תמוהים כמו פרשת העקידה, בדומה לרכב שאינו מצייץ גם אם הנהג יחליט לנסוע באור אדום. הסיבה לכך, אמונתם המוחלטת בה' כפי שנאמר אצל אברהם אחרי ברית בין הבתרים: "והאמן ביהוה – ויחשבה לו לצדקה" (בר' טו, ו).

 

ג. בקבלה, קושרים את ה"מרכבה לשכינה" למשכן. אוהל אברהם, הפך להיות מעין המשכן בו שרתה השכינה. כמו שבאוהלו של אברהם הייתה ברכה בעיסה, הנר דלק מערב שבת לערב שבת, והענן קשור על האהל (רש"י בר' כד, סז), כך במשכן: הנר המערבי דלק כל הזמן, לחם הפנים נשאר טרי וחם משבת לשבת, והענן על המשכן.   

 

כאשר הקב"ה הודיע לאברהם על מצות ברית מילה, אברהם נפל על פניו ככתוב "ויפול אברם על פניו, וידבר אתו אלוהים לאמר" (בר' יז, ג). אחרי קיום ברית המילה, נאמר "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו" (בר' יח, ח).

הגוף שלנו הוא גשמי, וקשה לשאת קדושה שהיא רוחנית, לכן נאמר אצל אברם "ויפול אברם". אחרי ברית המילה ושמירתה, הגוף שלנו הופך להיות קדוש, ולכן הוא יכול לשאת את הקדושה, ואברהם יכול לעמוד מול מלאכים ככתוב "והוא עומד עליהם", או לשבת כשהקב"ה נראה אליו ככתוב: "וירא אליו יהוה באלוני ממרא – והוא יושב פתח האוהל כחום היום" (בר' יח, א).

השינוי הנ"ל בא לבטא את כוחה הרוחני של שמירת הברית, דרכה זוכה האדם להתגלות אלוקית בכל רמ"ח איבריו.

 

רבנו ישראל בעל שם טוב אומר: א-ב-ר-ם = רמ"ג = 243. אברם היה שמו לפני הברית. אחרי הברית, הוסיף לו הקב"ה את האות ה', ושמו נהפך לא-ב-ר-ה-ם = רמ"ח =  248 = רמ"ח איברים.

לפני הברית הייתה לו שליטה רק על רמ"ג איברים. אחרי הברית, נוספה לאברהם השליטה על עוד חמישה איברים: שתי עיניים, שתי אוזניים וברית מילה.

 

חמשת האיברים הנ"ל הם רוחניים, וכל השומר אותם, זוכה להתגלות השכינה.

לכן, אומר הבעש"ט: כל יהודי יכול לזכות בגילוי השכינה, במידה ויקדש את עיניו ואוזניו,

 בבחינת לא רואה ולא שומע שום דברי תועבה, וכך זוכה לשמירת ברית קודש.

 

הנשמה הטהורה יורדת לעולם כחומר לא מעובד, ורק ע"י קיום מצוות היא הופכת להיות כלי קיבול לקליטת שפע רוחני אלוקי בעקבות הארות רוחניות הנוצרות ממעשינו הטובים, ובפרט מעמידתנו בניסיונות היומיומיים.

הנשמה דומה לניצן של פרח המתפתח, בהתאם לטיפולו של הגנן.

כנ"ל לגבינו, ככל שנקיים את המצוות הנ"ל בהידור רב ומתוך קדושה – נזכה להאיר את נשמתנו.

 

אברהם אבינו זכה להדר במצוות כפי שעולה מקבלת האורחים בראשית הפרשה: "וירא וירוץ לקראתם… וימהר אברהם… מהרי שלש סאים קמח סולת, לושי ועשי עוגות. ואל הבקר רץ אברהם, ויקח בן בקר רך וטוב וכו'".

 גם בניסיון הקשה של העקידה, אברהם אבינו ממלא את רצון ה' ופועל כעלם צעיר העושה הכל בזריזות:

"וישכם אברהם בבוקר, ויחבוש את חמורו… וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו".

מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף אסולין ע"ה נהג לשאול: מדוע נאמר "וישלח את ידו, ויקח את המאכלת", ולא נאמר "ויקח את המאכלת" בלבד? על כך הוא משיב: אברהם {בגימטריא} רמ"ח = 248. אברהם פעל מתוך זריזות, ורמ"ח איבריו נשמעו לו תמיד, פרט למקרה הזה, בו היה צריך להתאמץ כדי לשלוח את ידו, לכן נאמר: "וישלח את ידו".

 

 

  • "והקמותי את בריתי ביני ובינך, ובין זרעך אחריך…
  • ונתתי לך ולזרעך אחריך… את כל ארץ כנען…

ונמלתם את בשר עורלתכם,

והיה לאות ברית ביני וביניכם" (בר' יז, ז – יא).

 

ברית המילה וברית ארץ ישראל

 – והקשר ביניהם.

 

 

מצות המילה היא המצוה הראשונה שציוה הקב"ה את אברהם אבינו וזרעו אחריו.

את מצוות המילה, למדו חכמים מהכתוב: "וביום השמיני ימול בשר עורלתו" (ויקרא יב' ג'), אבל לעולם היא נקראת על שם אברהם אבינו, כפי שמופיע בברכה השניה על המילה: "ברוך אתה ה'… להכניסו בבריתו של אברהם אבינו".

המלאך רפאל ריפא את אברהם מכאבי הברית, בכך שהביט בו בלבד בבחינת "וירא", לכן אברהם יכל לרוץ לקראתם, ככתוב: "וירא – וירוץ לקראתם".

 

הקב"ה רצה שנהיה מוקפים במצוות בכל זמן ועת, ובכך נהיה קדושים ותמימים. לכן, הוא קבע בגופנו את מצוות ברית המילה שתהיה חלק אינטגרלי ומהותי מאתנו, כשהיא חרוטה וטבועה בגופנו, דבר שאינו ניתן לשינוי.

אברהם אבינו ובני ביתו עשו ברית מילה, בכל זאת רק אברהם זוכה לביקור חולים ע"י הקב"ה, וזוכה להיות מרכבה לשכינה, היות ורק אברהם הפנים עד כמה ניתן להתקדש בעבודת ה' דרך הברית.

 

כמו כן, רצה הקב"ה שעמ"י ידור בתוך מצוה. לכן, בנוסף למצות ברית המילה בגופו, הוסיף לו את מצות ארץ ישראל, דבר המסביר מדוע קשר הקב"ה את מצות המילה למצות ארץ ישראל.

 שתי הבריתות הנ"ל – ברית המילה וברית א"י, היו הבריתות הראשונות והיסודיות אותן כרת הקב"ה עם אבי האומה אברהם. הקב"ה רוצה שכל יהודי יהיה מוקף מצוות בגופו ובמקומו, ולכן הקב"ה קבע את המילה בבשרנו, ואת ארץ ישראל כאדמתנו ונחלתנו.

 

מצות המילה היא המצוה שנכנסת למרכז גופו של כל יהודי, וארץ ישראל היא המצוה שלתוכה הוא נכנס, דבר המסביר מדוע יהושע בן נון מל את עמ"י לפני כניסתו לארץ כדברי הכתוב: "וזה הדבר אשר מל יהושע כל העם היוצא ממצרים הזכרים וכו'" (יהושע ה, ד).

דברי רש"י לכתוב הנ"ל, מאששים את הקשר בין ברית מילה לארץ ישראל, וכדברי קודשו: "סבורים אתם לירש את הארץ ערלים? לא כך נאמר לאברהם "ואתה את בריתי תשמור… ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לאלוקים" (בר' יז, ח).

 

 

"ויהי אחר הדברים האלה,

והאלוהים ניסה את אברהם" (בר' כב, א).

תכלית הניסיון – חישול האדם מבחינה רוחנית.

 

 

שלבי התגלות ה' לאברהם:

                       א. "לך לך" ב. "במחזה" ג. "וירא"

תרשים זרימה בתהליך התגלות הקב"ה – לכל אחד מאתנו.

 

תהליך התגלות הקב"ה לאברהם אבינו, ובעצם לכל אחד מאתנו, עובר דרך שלושת השלבים הבאים:

א. "לך לך".  בפרשת "לך לך", הקב"ה אינו מתראה עם אברהם כמו אצל משה רבנו בתחילת דרכו בסנה, אלא מצווה אותו: "לך לך אל הארץ אשר אראך", בבחינת "נעשה ונשמע", ללא נימוק {רבנו-אוה"ח-הק' בר' יב, א}. אברהם קם והלך לא"י.

ב. "במחזה".  "אחר הדברים האלה היה דבר יהוה אל אברהם במחזה". בברית בין הבתרים, הקב"ה נגלה לאברהם במחזה מתוך חלום בו הוא מבטיח לו זרע. גם פה אברהם "האמין ביהוה, ויחשבה לו צדקה" (בר' טו, ו).

ג. "וירא אליו יהוה. הקב"ה  מזכה את אברהם בראיה רוחנית לאחר שקיים את מצות ברית המילה, ובכך כל גופו התקדש ונעשה מרכבה לשכינה כדברי רבנו-אוה"ח-הק' לעיל.

 

מהדברים הנ"ל עולה, שבכדי לעלות ולהתעלות בעבודת ה', יש להתחיל מתוך אמונה כמו אברהם אבינו שביצע את הציווי הראשון "לך לך" מבלי לשאול שאלות, גם אם הוא לא הבין מדוע יש רעב בא"י למרות הבטחות ה' – "ואברכך ואגדלה שמך, והיה ברכה וכו'", וכן מדוע חוטפים את שרה אשתו לבית פרעה וכו'.

אכן, ע"י ביצוע ציווי ה' – "לך לך", האדם זוכה בקרני אורות אלוקיים חלומיים כמו במחזה בין הבתרים. בהמשך, האדם זוכה לראיה רוחנית, בבחינת"וירא אליו יהוה".

 

רבי לוי אומר: ניסיון ראשון כניסיון אחרון: ניסיון ראשון ב"לך לך מארצך", וניסיון אחרון ב"לך לך אל ארץ המוריה" (מ. תנחומא). מהלך חיי אברהם רצוף ניסיונות מגוונים ולא קלים. גם כל אחד מאתנו עובר את אותם ניסיונות, אם כי במינון המתאים לו.

בגופו הניסיון באור כשדים שם הושלך לכבשן האש ע"י נמרוד, בהמלצת תרח אביו, עקב אמונתו בה'.

באשתו כאשר שרה אמנו נחטפה ע"י פרעה, ואחר כך ע"י אבימלך. וכן בעקרות שרה.

בממונו "ויהי רעב בארץ", בניסיון השני.

בקרוביו הצלת לוט בן אחיו, תוך סיכון עצמי גבוה ביציאה למלחמה נגד ארבע המעצמות.

בהוריו בהתנגדותו חסרת הפשרות לאמונה האלילית של הוריו.

בבניו הניסיון הגדול מכולם כאשר נדרש להעלות את יצחק בנו האהוב לעולה.

 

ננסה להאיר בעזהי"ת את תכלית ניסיון העקידה, ואיך עלינו להתייחס לניסיונות הנוחתים עלינו חדשים לבקרים..

פרשנים כמו הרמב"ן, ספורנו, רבנו אוה"ח הק' וכו' שואלים:

וכי הקב"ה אינו יודע שאברהם אבינו אכן יעמוד בניסיון? כמו כן, מה תכלית הניסיון? שאלה נוספת, מדוע בברכות השחר קבעו לנו חכמי התפילה לומר על הבוקר: "ואל תביאנו… לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון". ויש המסבירים את הקשר בין ניסיון לביזיון, בכך שעל ידי אי עמידה בניסיון, נבוא חלילא לידי ביזיון. שוב מתעצמת השאלה. איזו תועלת תצמח לנו מהניסיונות? בתורה לא רואים אנו שאברהם ביקש לעמוד בניסיון. עשרת הניסיונות, היו פרי יוזמתו של הקב"ה יתעלה שמו.

 

ניסיונות אברהם אבינו – היו מהקל אל הכבד:

א. אור כשדים. ב.  לך לך. ג. רעב בארץ. ד. שרה בבית פרעה

ה. מלחמת המלכים. ו. ברית בין הבתרים. ז. ברית מילה בזקנותו.

ח. שרה בבית אבימלך. ט. גירוש הגר וישמעאל.

י. העקידה (אבות ה, מ"ג. ע"פ רבנו עובדיה מברטנורא).

הרמב"ם, מונה את הניסיונות מניסיון העקידה.

 

רבי אברהם אבי הגר"א: כל אחד מאתנו עובר ניסיונות שונים בחייו בדומה לאברהם, והכל בהתאם לאישיותו ושורש נשמתו:

  • בגופו – יכולותיו השכליות, וכן מחלות לא עלינו.
  • בממונו – עליות וירידות בפרנסה.
  • בבניו – חינוך הילדים מלווה בקשיים לא מעטים, ובפרט כשהילדים זקוקים לצרכים ייחודיים.
  • באשתו – בני זוג יחידי סגולה, זוכים שיקויים בהם דברי רבי עקיבא: "זכו – שכינה שורה ביניהם".

 

הרמב"ן: הקב"ה מביא ניסיונות רק על צדיקים היכולים לעמוד בהם כדברי דוד המלך: "יהוה צדיק יבחן…" (תהילים יא, ה), במטרה להוציא לפועל את צדקותם הגנוזה, ובכך להגדיל את שכרם, וכן לחשלם בהמשך עלייתם בעבודת ה'.  ובלשונו של הרמב"ן: "עניין הניסיון הוא לדעתי, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו, אם ירצה – יעשה, ואם לא ירצה – לא יעשה. יקרא הניסיון מצד המנוסה אבל המנסה יתברך, יצווה להוציא הדבר מן הכוח לפעל להיות לו שכר מעשה טוב ולא שכר לב טוב בלבד". ולכן המלאך אומר לאברהם אחרי ניסיון העקידה:

"עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה, ולא חשכת את בנך, את יחידך ממני" (כב, יב). "עתה" – אחרי הניסיון.

 

הזוהר הק', רב סעדיה גאון, האברבנאל וכו'

ניסיון – נס – דגל. להראות לעולם עד כמה אברהם אבינו אהב את ה', וכדברי הזוהר: (תולדות קמ): "אמר רבי יהודה מהו "ניסה"? הרמת נס… ע"י זה, ה' הרים את דגל אברהם בעולם.

רבנו אברהם אזולאי = זקנו של החיד"א ומחבר "חסד לאברהם" אומר: על ידי הניסיון, ביקש הקב"ה להוציא לפועל את מחשבתו הטובה של אברהם כלפי הקב"ה. כדוגמא, ניתן לדבר על תלמיד שלמד לקראת המבחן, ואף השקיע מאמצים רבים בלימוד החומר. רק לאחר הצלחתו במבחן, תוכר יכולתו והשקעתו. הצלחת תלמיד נהיגה תוכר, רק אחרי הצלחתו בטסט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר: המיוחד בניסיון העקידה, הוא בכך שהקב"ה מנסה את אברהם גם במידת הדין, ולא רק במידת החסד בה הגיע לשלמות, ולכן התורה השתמשה בביטוי "והאלוהים ניסה את אברהם". ובלשון קודשו: "אמר והאלוהים… לומר, מלבד ניסיונות שקדמו, הוסיף לנסותו בגבורת הדין, ניסיון עצום".

כדוגמא לכך, ניתן לציין את ברכת יצחק ליעקב: "ויתן לך האלוהים, מטל השמים ומשמני הארץ…" (בר' כז, כח). שיעקב יזכה בברכה, גם מכוח מידת הדין בגלל צדקותו.

 

"ויהי אחר הדברים האלה – והאלוקים ניסה את אברהם".

הרשב"ם מסביר אחרי אלו דברים ניסה הקב"ה את אברהם בעקידה. רבנו טוען שהניסיון נעשה בגלל ההסכם שעשה אברהם עם אבימלך, ובו הוא ויתר לאבימלך על ארץ פלישתים הנחשבת כחלק מארץ ישראל, וכך דברי קדשו:

"כל מקום שנאמר אחר הדברים האלה, מחובר על הפרשה שלמעלה. אחר הדברים האלה {לעיל טו, א}. שהרג אברהם את המלכים, אמר לו הקב"ה: 'אל תירא אברם מן האומות… אף כאן, אחר הדברים שכרת אברהם ברית לאבימלך, לו ולנינו ולנכדו, ונתן לו שבע כבשות הצאן – וחרה אפו של הקב"ה על זאת, שהרי ארץ פלישתים בכלל גבול ישראל, והקב"ה ציוה עליהם: 'לא תחיה כל נשמה' (דברים כ, טז)… לכן והאלוהים ניסה את אברהם – קינתרו וציערו… כלומר, נתגאתה בבן שנתתי לך לכרות ברית בינכם ובין בניהם. ועתה, לך והעלהו לעולה ויראה מה הועילה כריתת ברית שלך…". 

 

בהמשך מביא הרשב"ם את העונשים אותם קיבלו בני ישראל בגלל אותה ברית: הארון נשבה בידי הפלישתים שבעה חודשים בגלל אותן שבע כבשות, וכן הריגת שבעה צדיקים: שמשון, חפני, פנחס, שאול ושלושת בניו וכו'.

 

מסקנה מדברי קדשו:

 איש אינו רשאי לוותר על שום גרגיר מארץ ישראל.

 

להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.

 

"כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך

ככוכבי השמים, וכחול אשר על שפת הים.

וירש זרעך את שער אויביו,

והתברכו בזרעך כל גויי הארץ" (בר' כב, יז – יח).

 

הברכה הכפולה לאברהם אבינו וזרעו:

הגלויה והסמויה

 

הברכה הכפולה: בעקבות ניסיון העקידה, אברהם וזרעו זוכים להתברך ע"י הקב"ה. מהכתובים עולה, שהברכה כפולה, בבחינת: "ברך אברכך" המהווה כותרת לתוכן הברכה, הכוללת ברכה גלויה וברכה סמויה.

הברכה הגלויה: "וירש זרעך את שער אויביו" – עם ישראל הדומה לכבשה אחת בין שבעים זאבים, כפי שעינינו רואות לאורך ההיסטוריה היהודית, ינצח בסופו של דבר את אויביו הרבים השוחרים לטרף.

הברכה הסמויה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – עמ"י נדרש להפיץ את האמונה בה' בעולם בדרכו של אברהם, ולשמש אור לגויים ככתוב בתפילת שלמה המלך, כאשר חנך את בית המקדש: "למען דעת כל עמי הארץ – כי יהוה הוא האלוהים, אין עוד" (מ"א, ח, ס). וכן כדברי הנביא זכריה: "והיה יהוה למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה יהוה אחד ושמו אחד" (יד, ט).

 

הברכות הנ"ל רמוזות בהתגלות הראשונה לאברהם אבינו, ומחולקות לארבעה שלבים (בר' יב, א-ב):

על השלבים ראשון ושני נאמר: "לך לך – לתועלתך" כדברי רבנו-אוה"ח-הק'. כלומר, בניית אישיותו הרוחנית עליה יהיה ניתן לבנות את הלאומיות בארץ ישראל, בבחינת "אל הארץ אשר אראך", שזה השלב השני.

 על השלב השלישי נאמר: "ואעשך לגוי גדול". זה רומז לעמ"י עליו נאמר: "כי מי גוי גדול אשר לו אלוהים קרובים אליו כיהוה אלוהינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" (דברים ד, ז-ח).

על השלב הרביעי נאמר: "ונברכו בך כל משפחות האדמה" – הרומז לאחרית הימים בו העולם כולו יכיר במלכות שדי, כאשר עם ישראל יהיה בבחינת "ממלכת כהנים וגוי קדוש". {מעובד ע"פ הרב מרדכי גרינברג – שבת בשבתו}.

 

הדימוי של עם ישראל לכוכבי השמים, ומצד שני לחול הים.

רבנו –אור-החיים-הק' אומר, הרי מצאנו בהתגלות הקודמת לאברהם, שהקב"ה המשיל את עמ"י לעפר הארץ – "ושמתי את זרעך כעפר הארץ" (בר' יג, טז), ובמחזה ברית בין הבתרים המשילם לכוכבים – "הבט נא השמימה וספור הכוכבים… כה יהיה זרעך" (בר' טו, ה). אחרי העקידה, המשילם לחול הים ולכוכבים.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שאברהם דאג מדימוי זרעו לעפר הארץ, וכלשון קדשו: "שלהיות שבשורת הזרע שאמר לו ה' אמר כעפר הארץ, ודבר ידוע כי הנמשלים לעפר הארץ – הם בני אדם הבזויים והפחותים שאין בהם נפש קדושה" (בר' טו ג), לכן הקב"ה אמר לו בהמשך 'וספור הכוכבים' – כה יהיה זרעך, והם הצדיקים המשולים לכוכבים, דכתיב: 'ומצדיקי הרבים ככוכבים' (דניאל י ביג). ובזה נחה דעתו" כדברי קדשו.

לכן בפרשת העקידה הקב"ה סגר מעגל, ודימה את עמ"י לכוכבים וגם לחול הים.

הדימוי לעפר: נצחיות העפר עלי אדמות, ויכולת פיזור בארצות. כולם דורכים עליו, והוא לא ניזוק. כנ"ל עמ"י.

הדימוי לכוכבים: נצחיות ורב גוניות. נראים קטנים מרחוק, אבל ככל שמתקרבים מתגלה גודלם וכוחם. כנ"ל עמ"י.

 

על אברהם אבינו נאמר בעקידה: "בהר יהוה יראה" (בר' כב, חי). אברהם דומה למטפס הרים שהצליח להגיע לפסגת ההר, משם הוא משקיף בהנאה למרחבים הפרושים לפניו, ובהם הוא רואה בעיני רוחו את עם ישראל הדבק בתורתו, ומפיץ את אורו בעולם, כאשר הוא יושב בארץ ישראל כפי שהובטחה לו ולזרעו. גם מצות ברית מילה המיוחסת לאברהם – "בריתו של אברהם אבינו", מתקיימת ע"י רוב רובו של על ישראל.

אכן, דרך שתי הבריתות: מילה וארץ ישראל – אורו של אברהם אבינו ממשיך להאיר את דרכנו כמגדל אור.

 

 

"כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו,

 ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט,

למען הביא יהוה על אברהם את אשר דיבר עליו" (בר' יח, יט).

 

בחירת אברהם אבינו – בגלל היותו איש חינוך לדורות.

"כי ידעתיו למען אשר יצוה – פירוש: ידע ה' כי אברהם ישתדל עם בניו להטיב,

לזה מודיעו 'למען יצוה את בניו', ויודיע אותם מעשיו יתברך,

ובזה 'ושמרו דרך ה'" (רבנו-אור-החיים-הק'. בר' יח, יח).

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש בדבריו, שהקב"ה בחר באברהם כמנהיג, בגלל שהוא משתדל להיטיב עם בניו לשמור {"ושמרו} את דרך ה', לעשות צדקה ומשפט" (בר' יח, יט), והקב"ה סומך עליו שאכן הוא יצליח במשימתו, לכן הוא מצווה אותו, ובחר בו להיות האיש עליו תושתת האנושות האמונית, ועם ישראל בראשה.

מידת הצדק – "לעשות צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, היא המידה הכי חשובה בגינה הקב"ה בוחר באברהם.

רבנו מדגיש "כי עיקר החיבוב לא לזרעו של אברהם, אלא חיבת אברהם היא העיקר" כדברי רש"י: "כי ידעתיו – לשון חיבה כמו מודע לאשה. 'הלא בועז מודעתנו. ואדעך בשם" (רות ג, ב).

 

הבחירה באברהם מופיעה בתחילת פרשת "וירא", לאחר הבשורה על לידת יצחק, ולפני הפיכת סדום. נשאלת השאלה מדוע דווקא פה, ולא בתחילת פרשת "לך לך" בהתגלות הראשונה?

מבחינת תורת השכל הישר, ניתן לומר שרק אם יהיו לו ילדים, יהיה לו במי לקיים את ציווי ה': "למען אשר יצוה את בניו", ואת מי לחנך. לכן, הבחירה נעשתה רק אחרי שהקב"ה הבטיח לו זרע.

לגבי החלק השני בשאלה, מדוע הבחירה באברהם נעשתה לפני הפיכת סדום, ניתן לומר שהקב"ה רצה להדגיש את מידת "צדקה ומשפט" הנטועה באברהם, בניגוד לאנשי סדום השטופים בגזל ככתוב: "ויאמר ה' זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ).

סיבה נוספת: אברהם מצטיין במידת הכנסת אורחים כפי שעולה מההכנות הרבות לשלושת המלאכים שנדמו לו כאנשים פשוטים. את המידה הנ"ל, הצליח לנטוע בלוט בן אחיו כפי שעולה מהאירוח המכובד למלאכים, בניגוד לאנשי סדום שרצו להתעלל בהם וטענו כלפי לוט: "האחד בא לגור – וישפוט שפוט" (בר' יט, ט).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויאמר יהוה, זעקת סדום ועמורה כי רבה, וחטאתם כי כבדה מאוד" (בר' יח, כ): "אלא כי רבה זעקתם מכל האומות. וכפל 'זעקה וחטאת' – כנגד ב' רשעיות:

האחד, שהיו רעים לבריות וכמאמרם ז"ל (סנהדרין קט ע"א), וכמעשה של ריבה (שם).

והשני, רעים לשמים, וכמו שגילו מעשיהם שרצו אחר משכב זכור עם המלאכים שבדמות אנשים (בר' רבה נ ה), והוצרך ה' להודיעו הפלגת רשעם להיותם מעשה ידיו".  לכן, הבחירה נעשתה לפני הפיכת סדום ועמורה, כדי להראות שאברהם פועל לפי הצדק.

הקב"ה דורש מאברהם: "התהלך לפני והיה תמים – ואתנה בריתי ביני ובינך" (בר' יז, א-ב). הקב"ה כורת ברית עם אברהם, בגלל שבעתיד יתהלך לפני ה'. הביטוי 'התהלך' הוא בזמן עתיד.

כלומר, הבחירה באברהם היא כייעוד, בניגוד לנח שניצל מהמבול, בגלל שהיה צדיק, והקב"ה רצה לתגמל אותו.

 

דוגמא לכך, אנו מוצאים בבחירת יהושע בן נון למנהיג אחרי משה רבנו. משה אומר לה': 'יפקוד יהוה אלוהי הרוחוח לכל בשר, איש על העדה" (במ' כז, יז). משה מבקש מה', כשם שהוא 'אלוהי הרוחות לכל בשר' בין לצדיקים ובין לרשעים, כך ימנה מנהיג "שיהיה לכל בשר – שיאהב את כל ישראל במידה שווה" כדברי רבי לוי יצחק מברדיצ'וב.

כמו כן, המנהיג חייב להצטייד במידת הסבלנות כלפי כל אחד ואחד כפי רוחו, בבחינת – 'אלוהי הרוחות', וכן איש החף מעדתיות, בבחינת – 'איש על העדה' – מעל לעדתיות (רשב"ז).

 

את המידות הנ"ל אנו רואים אצל אברהם אבינו שהתפלל על אנשי סדום, למרות שהם התנהגו בניגוד גמור למידתו – מידת "צדקה ומשפט". ההיגיון אומר שאדם המהדר במצווה מסוימת, יהיה לו קשה לאהוב אנשים המזלזלים באותה מצוה. לא כן אברהם אבינו האוהב כל אדם באשר הוא, גם אם הוא טועה. יום אחד הוא ישוב.

 

 

"הנה נא מצא עבדך חן בעיניך,

ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי" (בר' יט, יט).

כאשר אנו מבקשים מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים.

 

כאשר אברהם התפלל על סדום, הוא לא נענה, וכאמור סדום ועמורה נחרבו עד היסוד. ללוט לעומת זאת, נענו המלאכים ולא החריבו את העיר "צוער" ככתוב: "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי. ואנוכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה, והיא מצער. אמלטה נא שמה הלא מצער היא, ותחי נפשי" (בר' יט, יט – כ).

תשובת המלאך: "ויאמר אליו: הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דיברת" (בר' יט, כא).

 

רבנו אור-החיים-הק' מקשה: "ממה נפשך, אם נתחייבה העיר, מה יועיל בקשתו מהם. ועוד רואני כי שמעו לקולו ואמרו 'נשאתי פניך וגו', ואם לא נתחייבה, מבלי בקשתו של לוט – אין להם רשות להשחיתה". עד כאן דברי קדשו.

בתשובתו, רבנו מביא את דברי רבי אבין בגמרא (שבת י ע"ב) האומר: צוער הייתה בת נ"א שנים, וזה רמוז בדברי לוט: "אמלטה נא = 51", לעומת סדום שהייתה בת נ"ב שנים.

רבנו מוסיף שיש שוני בין קדם מתן הדין לביצוע, לבין מצב בו כבר ניתן. כאשר ניתנת רשות למשחית לפעול, אינו מבדיל בין צדיק לרשע כדברי הגמרא (ב"ק ס ע"א), לכן לוט ביקש על נפשו.

 

תשובה אחרת לשאלה הנ"ל, עם מוסר השכל:

 

אברהם ביקש על סדום מכוח מידת הדין – "האף תספה צדיק עם רשע… השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (בר' יח, כג-כד).

 

לוט לעומת זאת, ביקש מכוח מידת החסד – "הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עם עבדך" (בר' יט, יט).

 

כאשר רוצים אנו לבקש מהקב"ה – יש לבקש מכוח חסד ורחמים – מתנת חינם, בבחינת "אתה חונן לאדם דעת".

 

 

 

כוח ההולדה באות ה',

 בשמה של כל איש – ה.

 

בפרשתנו זכתה שרה אמנו לפרי בטן בדמותו של יצחק אבינו שזכה להיות כעולה תמימה, החי כמלאך ה' צבאות מאז העקידה, ולכן שמו לא השתנה דוגמת אברהם (אברם) ויעקב (ישראל). 

שרה ורחל אמנו היו עקרות. אלוקים לקח את האות יוד מ-"שרי" שהיה השם הקודם שלה, וחילק אותו לשניים:  פעמיים ה' + ה'. אחד לאברם שהפך לאבר-ה– ם, והשני לשרי שהפכה לשר- ה.

לרחל אמנו, לקח הקב"ה  ה' אחד מבלהה שפחת רחל, כך שגם בלהה וגם רחל ילדו, ולכן רחל אמרה: "ותאמר {רחל} הנה אמתי בלהה בא אליה ותלד על ברכי  – ואבנה גם אנוכי ממנה" (בר', ל, ג).

 האות ה' מהווה סגולה להולדה, להצלחה ולשמירה, ולכן  יש החורטים אותה ותולים אותה.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

 

לרבי יהודה הלוי – המשורר הלאומי.

 רבים משיריו, כמו "לבי במזרח" ו"ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך",

מבטאים את כמיהתו/כמיהת עמ"י – לעלות לא"י, כפי שאכן עשה.

 

סוד עליית רבי יהודה הלוי לארץ,

  בעקבות אברהם אבינו, שזה גם סוד עלייתנו.

 

רבי יהודה הלוי נולד בטודלה {טולדו} שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.

בראשית דרכו, הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגש, רבו של רבי מימון הדיין הספרדי, אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.

רבי יהדה הלוי היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות לתורה, ספר הכוזרי.

התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.

 

רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:

"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בקרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – ודרך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".

בנושא עלייתו לארץ ישראל, ישנן דעות אחרות המעוגנות במחקר האקדמי ספרותי.

 

רבי יהודה הלוי מחליט לעלות לא"י (סוף "הכוזרי"). מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו ושואל אותו שאלות נוספות:

א. הלא העליה לארץ ישראל תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?

ב. כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?

 

לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.

את השאלה השנייה יישב כך: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו".  וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף, עד שיחוננו אבניה ועפרה", כפי שעשה עם עלייתו לארץ ישראל לעת זקנותו.      

 לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפר א"י כפי שעשו עולים רבים מדורי דורות.

זוכר אני שכאשר דרכה רגלנו על רגבי ארץ קדשנו, מו"ר אבי ע"ה השתטח במלוא קומתו על הארץ כדי לחונן את עפרה. כמו כן, לקראת עלייתנו ארצה, הורי עזבו את רכושם הרב בעיר תינג'יר, ועברו עם ב"ב לגור בעיר הגדולה מראקש שם פעלו נציגי הסוכנות. במשך קרוב לשנה, ישבו על מזוודות בדירה שכורה, כשהמטען ארוז במחסן, ומוכן לעת פקודה.

אכן, בחול המועד פסח תשכ"ג, התקבל האישור המיוחל כמו ביציאת מצרים, ותוך ימים אחדים, עשינו את דרכנו ל"ארץ חפצנו בה חפצנו, והגענו אליה ביום י"ג אייר, ערב ההילולה של רבי מאיר בעל הנס, זכותו תגן בעדינו.

שבת שלום ומבורך

 משה אסולין שמיר.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת הספר "להתהלך באור החיים" מאת משה אסולין שמיר,  לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה. לזכות בסייעתא דשמיא להוציא לאור את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"

 

לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.

אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. שמחה בן דוד בת מרים ע"ה. ימנה בת פריחה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. שלום בן עישה. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.

 

לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. לאדיר אביחי בן עליזה עישה. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. זוהר והדר בנות שרה. מרים בת זוהרה. דניאל ושרה בני מרלין.

 

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

מו״ה משה טולידאנו ב״ר דניאל זצ״ל מו״ץ במקנאס נולד בשנת תפ״ד ונתבש״מ ליל ש״ק י״ג טבת תקל״ג תוך ח׳ ימים לחוליו, ונמנא דיין בכ״א בטבת תקל״ג כמ״ש בהקדמת ספרו ״מלאכת הקודש״, חיבר פירוש גדול על פירש״י עה״ת בחמשה ספרים, ״אדמת קודש״, ״בגדי קודש״, ״מלאכת הקודש״ ״בונה ירושלים״, ״אם הבנים״, חיברם בין שנת תק״ק־תק״ל וחתנו הר׳ מאיר טולידאנו, קיצר אותם וסידר אותם בס׳ אחד בשם ״מלאכת הקודש״. שנדפס כבר, עוד חיבר ספר ״משחת קודש״, ו״נזר הקודש״, דרשות עה״ת, ״השמים החדשים״, שו״ת, ושניהם עדיין בכת״י ובספר ״תהלה לדוד״ לה״ר דוד חסין זצ״ל, נמצאו שני קינות עליו, ואני הכותב יש אתי קונטריס כת״י ישן פירוש האזהרות, לר׳ שלמה אבן גבירול וחסר מתחילתו. ומסופו ולא נודע מי מחבר הפירוש הנז׳ ואחר התבוננות נודע אלי שמורינו הרב משה טולידאנו, הנז׳ הוא המחבר, ששם כתוב בחרוז ולא תעשה רעות וכו׳ וגם לא במישורים שהוא מדת הלח ולא מדת היבש ותמה שם על רש״י שכתב בחומש שהיא מדת הלח והיבש ובסוף דבריו כתב וכבר מפורש אצלנו דברי רש״י ז״ל בחומש בפ׳ קדושים שים עיניך עליו ודעהו כי נכון עכ״ל. וראיתי בספר מלאכת הקודש, פרשת קדושים שדבר כזה, א״כ ברור אצלי שהוא מחבר פירוש על האזהרות הנז׳, עוד שם בחרוז ולא תוציא לחוץ וכו׳ כתב שהמשומד לא יאכל מקרבן פסח וכתב שם וביאור תיבת משומד עי׳ מ״ש בעניותינו בפרשת בא, ותבין בס״ד, גם זה בספר מלאת הקודש מצאתי שפירש אותה עי״ש. מכל זה מוכח שהוא המחבר פירוש על האזהרות הנז' ועוד ראיתי שם בכמה מקומות מזכיר זקינו מהרי״ט, ובמקום אחר מצאתי לו כתב ועי׳ בש״ח ובספר א״ק להראמ״ז ז״ל ותבין מהרי״ט זה ודאי הוא ר׳ יהודה זקינו של הרב ״מלאכת הקודש״ אבי אביו ר׳ דניאל כמ״ש הוא בעצמו בהקדמה, ג׳ לספר מלאכת הקודש, מוכח שר׳ יהודה הנז׳ חיבר חיבור ושמו א״ק לא נודע לי כעת החיבור הזה.

 

מו״ה משה טולידאנו ב״ר יעקב ז״ל מו״ץ במקנאס חי בחצי הראשון מהמאה הששית, חיבר ספר ״מגיני שלמה״ על פרש״י עה״ת, ספר דרושים למועדים ולנפטרים, והמה נמצאים במקנס בכת״י. ונתבש״מ י״ז באלול שנת תקל״ח, והוא אביו של מוהר״ר יוסף הנז׳ באות יו״ד, ומצאנוהו שהיה בעיר ראבאט כי נמצאת שאלה ממנו בשו״ת שופריה דיעקב סי׳ י״ט מעיר ראבאט.

 

מו״ה פנחס טולידאנו זצ״ל בר ברוך אחד מרבני מקנאס הוא חי במאה הששית, ובלשון לימודים מתואר בזה״ל גאון עוזינו וצבי עדינו ובהקדמת פה ישרים מתואר הרב הגאון וכו'.

 

כהר״ר פנחס טולידאנו זצ״ל בנו של הרה״ג מו״ה דניאל זצ״ל אחד מחכמי מקנאס, הוא חי במאה החמישי, ונתבש״מ בשנת תס״א כי ראיתי מינוי האפוטרופוסות שמינה הרה״ג מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל לכהר״ר דניאל בחלול ז״ל על בניו של מו״ה פנחס טולידאנו הנז' והיו בניו מאיר ודניאל עדיין קטנים והמינוי היה באדר הראשון שנת תס״א.

 

מו״ה רפאל טולידאנו זצ״ל מו״ץ במקנאס חי במאה החמישי בזמן מהרח״ט, ויש בידי תשובות ממנו בכת״י וחתום בה עם מוהר״ר סעדיה אבן דנאן ומו״ה יהודה עוזיאל זיע״א.

 

כהר״ר רפאל טולידאנו ז״ל מחכמי מקנאס, והיה אחד מסופרי דווקני, וגם היה נעים זמירות.

 

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו

פרשת חיי שלוש

פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו

הנסיך מחבש * מיוצאי ירך שלמה המלך * בקורו בארץ-ישראל * מטוב הארץ לחבש * בקורו בביתנו * המלויו [מלויו] כל הזמן בעמידתם * עושה הכרה עם משפחתנו * מראה את פצעיו מחזית המלחמה * בקורו של מ. אוסישקין בבית אבי בשנת תרס"ג * אספת ההכנה בבית אבי * יסוד ההסתדרות הכללית ליהודי ארץ ישראל * משפחתנו במסחר השעורה בעזה * פתרון שאלת הפרוטסט אצל הבדוים *

מהמאורעות החשובים בחיי משפחתנו מתקופה זו בשנת 1900, אני רושם דבר זה מה שנקלט היטב במחי, בקורו של הנסיך מחבש בן המלך מאביסיניה שבקר את ביתנו בנוה-צדק ביום שבת יחד עם כל מלויו.

בכבוד גדול קבלנו את בן מלך זה מיוצאי המלכת שבא שלפי האגדה בקרה את חכם המלכים אשר בירושלים, ולפי המסורה בעמם ובארצם מתגאה משפחת המלכים מחבש בשלשלת היוחסין שלהם משלמה המלך עד היום הזה.

וכפי שראינו זה לא כבר אחרי מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט איך בא-כח ממשלת חבש בחבר הלאומים בג’נבה מחה בשם מלכו היוצא ירך שלמה המלך נגד העמים על הדם העברי הנקי הנשפך בחוצות ירושלים ובארץ הקדושה.

ע"ד משפחתנו ביפו נודע להנסיך לפני בקורו מהסוחר העשיר והנכבד בעדן מבנין מנחם משה סוחר גדול במסחר כלו עם הודו, חבש, פרס וערב ועוד מארצות המזרח שסחר גם עם משפחתנו ביפו, במשך שנים רבות לפני זה.

לפני בקורו של הנסיך בארץ-ישראל הודיע למשפחתנו בנין מנחם משה שבקרוב יבוא הנסיך מחבש לארצנו ובקש מאתנו שמשפחתנו תופיע ותלך בשמו לפני הנסיך ותתן לו את שרותו ולמסור גם לידו פנקס של צ’יקים להבנקים שימשוך עליהם סכומים שאולי יצטרך בהם.

בבואו של נסיך עם מלויו ליפו נתקבל בכבוד גדול על ידי הממשלה והצבא, והתאכסן במלון דה-פרק בשכונה האמריקנית [המושבה הגרמנית ביפו].

כאשר אחד ממשפחתנו הופיע לפניו עם מכתבו של בנין מנחם משה ועם פנקס הצ’יקים על שמנו, הודה מאוד, אבל השתמש במעט מהם. והוא רק בקש את אחי אברהם חיים המנוח שילוה אותו בדרכיו בארץ שיסע אתו לירושלים ולכל הסביבה בכל אשר יסע. הנסיך מנה את אחי שידאג למשלוח הסחורה שקנה והכין בארץ-ישראל על מנת לשלחם לחוף יפו, ומשם על האניה להחוף הקרוב לחבש.

מה היתה טיבה של סחורה זו? מים בפחים, מכל מעינות הארץ משני עברי הירדן, כל מיני חול ואבנים ממקומות הקדושים בארץ, ואני זוכר את מאות התבות והפחים שקבלנו ביפו על מנת לשלחם לחבש.

אחרי שובו בתיור הארץ בא הנסיך לבקרנו עם כל מלויו לביתנו בנוה-צדק. ואני זוכר קו אופיוני זה מבקורו בביתנו. כל השמונה המלוים את הנסיך עמדו על רגליהם כל זמן בקורו בביתנו שנמשך יותר משעה. כמה שבקשנו אותם לשבת בשפת רמזים, כי הם מלבד השפה החבשית לא הבינו שפה אחרת, לא פעלנו כלום עליהם, הם המשיכו בעמידה כל הזמן מבלי להסיר אף לרגע את עיניהם מנסיכם ושמרו עליו כבבת עין.

הנסיך רצה להכיר את כל אחד ואחד ממשפחתנו ושאל פרטים על כל אחד ואחד. במשך השעה וקצת יותר של בקורו זה הרגיש הוא את עצמו כל כך באופן ידידותי אינטימי עד שהראה לנו שני פצעיו ברגל ובצואר, הפצעים האלה שבאו לו במלחמת עמו וארצו, ושהוא הנסיך בתור ראש-צבא נלחם בחזית ממש.

בשנת 1903 זוכר אני בקורו בבית אבי המנוח בנוה צדק מר מ. אוסישקין, זאב גלוסקין שבאו אז מרוסיה על מנת לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ-ישראל מכל העדות מהערים ומהמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסיה הגדולה הזאת בזכרון-יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה קודם לפני פתיחת הכנסיה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ. אוסישקין.

אבי המנוח שהיה – כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – חובב-ציון לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ-ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקה טובה, תצמח מזה טובה רבה לבנין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה, ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ-ישראל זו.

מפני הרבה סבות שונות שלא פה המקום לפרטם [לפרטן] לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים וחשדים התפוררה, אבל הרעיון של אחוד כללי של כל יהודי ארץ-ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בנין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ-ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של אחוד אמתי של יהודי ארץ-ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

משנת 1902 והשנים אחריהם אחרי שמשפחתנו ואחי אברהם חיים המנוח בעיקר התחילו לסחור בתבואה בעיר עזה במשטב [קנה מידה] רחב מאוד הייתי גם אני העוזר בזה על ידו במשלוח ובהבאת לו הכספים ועוד, שזה היה בזמנים ההם בקושי רב.

אחי היה מבלה כשלשה ארבעה חדשים, החדשים אחרי הקציר של השעורה בעזה. והוא היה קונה על ידי סוחרים קטנים אצל הבדוים מהנגב ממחוז עזה ובאר-שבע כמעט החלק הגדול ביותר של השעורה שלהם. ושעורה זו היינו שולחים לחו"ל שלוש ארבע אניות טעונות מלא שעורה בכל שנה.

בזכרוני נרשם חזק נסיעה אחת עם סכום גדול של כסף מיפו לעזה בדרך היבשה שהיתה בחזקת סכנה תמיד של שודדים וגנבים, אבל הצלחתי להעביר בשלום את הסכום הגדול כסף בזהב שהגיע להרבה אלפים לירות תורכיות ונפוליונים. ועוד דבר אחד נשאר נקלט במוחי מנסיעה זו. כאשר הבאתי את הכסף לאחי לעזה, אז הוא חלק את הכסף כמעט לא ספור להסוחרים ולהבדוים שסחר אתם. וכאשר העירותי לו איך הוא עושה דבר שכזה, ועוד בלי קבלה אז הוא ענה לי שהוא סומך תמיד על ישרותם של הערבים בזה, שאחרי שכל אחד יספור את חבילתו יגיד לו את מספר הסכום הנכון.

וכך באמון מלא להערבים ולהבדוים שסחרנו אתם כמה שנים לא קרה אף פעם שהערבים והבדוים ירמו או יבגדו בנו באופן מסחרי. ואף פעם לא קרה לנו במסחרנו בעזה או שההתחייבות או שטר של הערבי או של הבדוי ילך לפרוטסט [אישור רשמי על אי פדיון שטר חוב במועדו, המאפשר הגשת תביעה משפטית נגד הלווה]. ופה אולי כדי [כדאי] לספר את העובדה האופיונית והמענינת על יחסם של בדוי הנגב מחוז עזה ובאר-שבע לשאלת הפרוטסט. אז היה המנהג היפה הזה נהוג אצל אנשי המזרח אלה. להאיש שהיה בא לרגלי אסון שלא עמד בהתחיובותו על השטר בזמנו, היה בעל החוב שמגיע לו פורש אוהל על אם-הדרך לפני הכניסה למקום מגוריו, ובאוהל היו תוקעים איזה מין מטפחת שחורה שהתנוססה מרחוק כדגל שחור מבשר רעות. וכל העוברים על יד האוהל היו שואל על מי מכריזים שחור? וכאשר נודע להעוברים והשבים על פלוני שלא שלם בזמנו, אז היו תיכף מתאספים מכיריו והיו פודים אותו מעת צרה. מנהג מזרחי, אבל יפה בתוצאותיו. והלואי היה שמור בעולם המסחרי כך גם אצלנו. המסחר שלנו בקנית השעורה בעזה נמשכה כך יותר מעשר שנים עד התפרצות המלחמה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו

La famille Marciano -La famille L’herher

debdou-1-090

Rabbi Eliahou Marciano L’herher

Ce grand Sage embrassa la Torah et ses voies, méditant «nuit et jour» sur les enseignements Di-vins. Il fut un érudit brillant qui mena une vie exemplaire. Son élan de générosité le poussa à soutenir financièrement la publication des livres Lékha David et Lédavid Baronkh de Rabbi David Hacohen Scali. Ses enfants se nomment :

Moché-Yéhouda-David-Rafael-Aharon-Maha-Aouicha-Stira

 

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Ce rabbin candide et intègre s'appliqua à faire régner la vérité. En outre, il n’eut pour toute passion que le travail. Ses enfants s’appellent :

Itshac-Tsion-Aharon-Mrima-Aouïcha-Nouna..

Rabbi Mordékhaï Marciano L’herher

Cette personne appliqua à la lettre et sa vie durant les commandements de D-ieu. Cependant, il n’a laissé aucune progéniture.

 

Rabbi Rahamim Marciano L’herher

Cet être fut un homme pratiquant l'altruisme mais effacé. Ses enfants se nomment :

Itshac-Aharon-Rafael-David-Aouïcha Nouna.. Stira    

 

Rabbi Itshac Marciano L’herher

Cette personne fut un homme laborieux et prodigue. Le nom de ses enfants est :

David-Chlomo-Saâdia-Juliette

 

Rahbi Rafael Marciano L’herher

Cette personne fut un modèle d’intégrité et de zèle. Il n’a cependant laissé aucune progéniture.

 

Rabbi Chmouel Marciano L’herher

Cette personne vécut en appliquant à la lettre les com mandements de D)־ieu. Il eut une âme charitable. Ses filles se nomment :

Saoûda-Maha      

 

Rabbi Eliahou Marciano L’herher

Ce personnage fut un homme avide de mitsvot et qui fut d’une grande prodigalité. Ses enfants sont :

Aharon-Yaâkov  

 

Rabbi Rafael Marciano L’herher

Cet homme, fidèle trésorier, se distingua dans la communauté de Outat El Haj. Il acquit un grand prestige qu’il dut sans doute à son esprit humanitaire et tolérant. Ses enfants se nomment :

Yéhouda-Mrima-Saoûda-Léa-Aouïcha-Nouna    

 

Rabbi Mordéldiaï Marciano L’herher

Cette personne fut un vétéran au comportement exem plaire, assoiffé de bonnes actions. Le nom de ses enfants fut :

Yéhouda-Aharon-Avraham-Mrima-Aouïcha      

 

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Cette personne fit preuve de qualités nombreuses. Il fut un généreux commanditaire. Le nom de ses enfants est :

Yéhouda-Saoûda

 

Rabbi Rahamim Marciano L’herher

Cet être fut un esprit fin et subtil. Il fut également généreux. Ses enfants se prénomment :

Yéhouda-Yossef-Aouïcha      

 

Rabbi Chimon Marciano L’herher

Cet être fut un personnage honorable et dévoué. Il n’a cependant laissé aucune progéniture.

 

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Cet être fut un sujet valeureux qui rendit toujours les honneurs suprêmes aux dépouilles. En outre, il fut généreux et accueillant. Ses entants s’appellent :

Moche-Avraham-Maha-Fortune-Léa -Marie … Pnina…. Suzanne Esther…

 

Rabbi Tsion Marciano L’herher

Rarement vit-on un homme aussi empressé de faire les mitsvot, surtout l'aumône. Ses enfants se nomment :

Moche-Mordékhaï-Eliahou-Rahamim-Avraham-David-Maha-Saoûda-Aouïcha  

Rabbi Chimon Marciano L’herher

Cette personne honora les Sages. Le nom de ses enfants est :

Aharon-Louïha-Aouïcha-Stira

 

Rabbi Yaâkov Marciano L’herher

Cet être fut pénétré des commandements de D-ieu qu’il appliqua toute sa vie. Ses enfants s’appellent :

Avraham-Mordékhaï-Camille-Juliette-Lissa-Rosette

 

Rabbi Itshac Marciano L’herher

Cet homme rechercha toutes les occasions lui permet tant de faire la charité. II prit également soin des morts. Il eut un garçon et des filles qui sont en vie.

Au XIXe siècle, une branche de cette famille se rendit à Safi.

 

Rabbi Yéhouda Marciano L’herher

Cette personne fui un notable honnête et scrupuleux, qui pratiqua la charité et l’hospitalité. De plus, il honora la Torah et ceux qui s’en réclamèrent. Ses enfants furent :

Menahem-Prosper-Meïr-Moché-Yaâkov-Miryam-Fibie-Hanna-Rosa

 

Autre branche de  la famille

Autres ancêtres de la famille : Rafael et Esther

Rabbi Yossef Marciano L’herher

Cet être fut un grand altruiste et eut le coeur sur la main. Il admira passionnément les Sages. Ses enfants furent :

David-Mordékhaï Yaâkov-Yéhouda-Chouna   

 

Rabbi Yaâkov Marciano L’herher

Ce rabbin fut une grande personnalité» un étudiant sagace et assidu, qui encouragea l’étude de la Torah et prêcha la tolérance et la générosité. Parmi les premiers à oeuvrer ouvertement en faveur du peuplement et de l'aménagement de la Terre d’Israël, il y participa volon tiers à même ses propres fonds. Ses paroles, dit-on, furent toutes pesées et aussi précieuses que des diamants. Il fut l’un des rabbin en titre de Safi (comme le suggère la présence de sa signature en regard des rabbins de Safi dans l’approbation du livre Guiv'ât Chaoul de Rabbi Chaoul Nahmias z.ts.l). Ses enfants se prénomment :

Chimon-Chlomo-Aharon-H’nina-Freha     

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

Il y a les marabouts impudiques, qui saisissent une femme qui passe et, en public, s’unissent à elle. On en connaît des exemples authentiques assez nombreux. A Tunis, un saint de cet acabit « accolait les femmes en pleine rue, nous raconte Pellissier de Reynaud dans ses Annales algériennes' ; les passants le couvraient respectueusement de leurs burnous pendant l’accomplissement de cet acte édifiant. » 

« Il y en avait un à Tétouan, dit L.-S. de Chénier, qui ayant un jour rencontré les femmes sortant du bain, après quelques mouvements convulsifs, s’empara d’une des plus jeunes et eut commerce avec elle au milieu de la rue; ses compagnes qui l’entouraient faisaient des cris de joie, et la félicitaient sur son bonheur; le mari lui-même en reçut des visites. »

J’ai pu constater moi-même au Maroc combien le récit du consul de Chénier était exact, et combien ses jugements reflétaient l’opinion courante dans ce pays.

On m’a raconté dans les Châouia qu’un marabout ayant pénétré dans la maison d’une jeune mariée, dont il voulait abuser en l’absence du mari, et ayant été mis à la porte par la belle, celle-ci fut vivement blâmée par son époux, lorsqu’à son retour au domicile conjugal il apprit la vaillante résistance de sa femme aux tentatives de séduction du saint. « La cohabitation avec l’envoyé de Dieu, dit-il à sa compagne, eût répandu la benediction divine sur notre demeure. » C’est bien là l’expression du sentiment populaire : tout ce qui vient de l’homme de Dieu est bon, pur et sacré. C’est avec la même indulgence dévote que sont jugées les prostitutions de certaines maraboutes.

 

Nous terminerons ce paragraphe en citant un cas curieux de mélange de continence et d’incontinence. C’est l’histoire de la grande sainte des Béni Çâlah’, Lâlla Imma Tifellout. Cette femme, qui passait pour être la plus belle fille de la montagne, eut une jeunesse très pure : on la citait comme le modèle de la chasteté et de la contilence. Plus tard, elle remplit le pays du bruit de ses débordements passionnés : on la tenait pour une espèce de goule (démon féminin), que rien ne pouvait satisfaire. Son amour donnait la mort, disait-on. Mais, un jour, on apprit que Lâlla Tifellout avait quitté sa demeure, pour aller s’établir au sommet d'une montagne, dans une sainte retraite, où elle passait ses jours et ses nuits à prier et à s’entretenir avec Dieu. C’est là qu’elle acheva sa vie dans l'ascétisme le plus rigoureux. Elle avait reçu le don des miracles et sa présence dans la tribu des Béni Çâlah’ y répandait toutes les bénédictions et tous les bonheurs.

 

Rôle politique et social.

Le prestige extraordinaire dont jouissent les marabouts, et l'influence si grande qu’ils exercent, expliquent le role politique qu’ils ont si souvent joué et qu’ils remplissent

encore à l’heure actuelle.

Les marabouts, au Maghreb, se sont souvent interposes avec succès entre les tribus se faisant la guerre. On leur doit l'apaisement de nombreux conflits et en Algérie même

on a fait plus d’une fois appel à leur intervention pour régler des différends entre indigènes et colons français. Ils sont, d’une manière générale, dans l’Afrique du Nord et plus spécialement encore au Maroc, les représentants du droit contre la violence, et du savoir, ou tout au moins du bon sens, contre l’ignorance.

En Algérie, les patriotes et les fanatiques, qui ont soulevé les indigènes contre la France, étaient tous des marabouts.

Dans le but d’expulser les étrangers du sol de leurs pays, ils ont même joué un rôle eschatologique, exploitant la croyance messianique au Mahdî et se faisant souvent passer eux-mêmes, comme nous l’avons dit, pour ce fameux personnage des derniers temps, qui présidera à la fin du monde.

Boû-' Amàma, qui est mort en 1908, et qui a été l’un des agitateurs musulmans les plus remuants dans l'Oranais et le Maroc limitrophe, était un marabout de cette sorte.

 

C’est encore un marabout que ce célèbre Moûlaye l-H’asen, dont on a tant parlé lors des événements qui se sont passés d’avril à septembre 1908 dans le Sud-

Marocain contigu au Sud-Oranais. C’est lui qui a dirigé et conduit contre les troupes françaises les harkas formidables qui ont attaqué les colonnes françaises à El Menabba, le 16 avril, et qui ont été mises en déroute, après avoir subi des pertes énormes, à Benî Ouzzien et à Boû-Denîb, les 13 et 14 mai, au siège du blockhaus et de la redoute de Boû-Denib, 1er septembre, et à Djorf, le 7 septembre. On a raconté qu'au combat du 7 septembre, Moûlaye 1-H’asen, vieillard octogénaire, s'était enfui vers le Tahlalet. Quelle fin pour ce fanatique marabout qui, depuis des mois, avait prêché la guerre sainte avec l’ardeur d’un néophyte et qui, par ses discours incendiaires, avait groupé les contingents de la harka !

Harka:Corps d’armée formé de troupes irrégulières, résultant d’une levée en masse. Ce terme marocain doit être orthographié h’arqa d’un mot arabe qui signifie teu, incendie. On a estimé à 20,000 hommes le nombre des marocains qui ont attaqué Boû-Denîb.

 

Qu’on me permette ici de rappeler un souvenir tout personnel. Fin décembre 1900, je campais dans le Grand Atlas marocain à la zàouiade Moûlaye l-H’asen; ma tente

et celles de mes compagnons de voyage, le capitaine Larras, aujourd’hui commandant, de la Mission militaire française auprès du Sultan et M. F. Soudan, étaient dressées au pied des murailles de la zâouia. Egarés dans la montagne, en pays peu sûr, nous étions venus nous abriter sous les murs de la zâouia, où nous avions été très bien reçus, et tandis que, pendant la nuit, les gardes marocains qui veillaient sur notre sécurité chantaient pour ne pas s’endormir, l’un d’eux t’âleb (étudiant) de la

zâouia célébrait en langue berbère les mérites qu’il nous attribuait et les exploits qu’il imaginait de notre part. Je n’aurais jamais pensé alors que huit ans plus tard le marabout qui nous offrait sa protection et nous avait tires d’une situation difficile, déchaînerait les populations du Grand Atlas et du Tafilalet contre les Français, et que mon fils, officier dans la colonne du Général Vigy, puis dans celle du Colonel Alix, aurait à combattre les fanatiques soldats du fanatique Moûlaye 1-H’asen.

Culte des saints musulmans  dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

 

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

 

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ;

הרוחב : 18 ס״מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

שיר זה נתגלה למורנו ורבינו זצוק״ל בחלום בליל שבת קודש, וכתבו במוצאי שבת קודש.

פיוט לכבוד התורה סי׳ אני ברוך רפאל חזק.

א שורר שירה, לכבוד התורה, מפז יקרה זכה וברה,

נ אמן שמו בחר בעמו, להיות לו לשמו, אומה נבחרה,

נ גלה בכבודו, על סיני הודו, קרא לעבדו, לקבל תורה,

נ תנה לנו על יד רועינו משה רבינו, בחיר כל נברא,

נ אמן ביתו, הביט בדמותו גם נבואתו, מראה מאירה,

י שמח ישראל, באהבת אל כי הוא מנחיל אל, ללומדי תורה.

י ש העולמות, הם הנעלמות, מעלות רמות, לדורשי תורה,

ב רוך אבינו, אשר זיכנו, וקידשנו, בדברי תורה,

ר בת נעימה, תורה תמימה, פתי מחכימה, עין מאירה,

ו משיבת נפש, אשר בה חפץ, נותנת חופש, לכל סוחרה,

כ י היא חיינו, אורך ימינו, גם תשיג לנו עושר תפארה,

כ ל דרכיה, הליכותיה, ונתיבותיה, שלום ואורה,

ר וב שלום להם, אשרי חלקיהם, מכשול אין להם, אוהבי תורה,

פ יקודים ברים, מצות ישרים, מדריכים מורים דרך ישרה,

א שרי הגבר על יצרו גובר, מישרים דובר, עוסק בתורה,

ל א יירא לבו, משונאו אויבו, בטוח לבו, בזכות התורה,

ח זק גואלי מלא משאלי, לב זך ברא לי, רוח טהורה,

ח י צור מגיני, זכני לבני, גם בני בני, עוסקים בתורה

ח נון ענני, מחטא נקני, גם תצילני, מכל עבירה,

ז ך טהרני, תורה הוריני והדריכני בנתיב הישרה,

ק דוש חונני אל תטשני וקדשני, בקדושת תורה,

ק יים אל סלעי, אורי וישעי, לעבדך רְעֵה, היה לי סתרה

ק בל שועתי, שעה רינתי, גם תפילתי, לך עטרה.

 

ידוע דברי הקדמונים: ״קבלה היא, הזמירות שנתפשטו בקהילות ישראל נאמרו ברוח הקודש״.

 

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו- ר׳ דוד בהגלו

יהדות המגרב

השני הוא מיודענו, גדול המשרוררים והפייטנים של מרוקו, ר׳דוד בוזגלו אשר עליו נאמר: מ־דוד (המלך) ועד ל־דוד (בוזגלו), לא קם כ־דוד.

ר׳ דוד בהגלו

אחד המפורסמים והבקיאים בשירה ובמוסיקה הקלאסית, האנדאלוסית העשירה היה המשורר והפייטן הנשגב ר׳ דוד בוזגלו, אשר ידע להכתיר גם שירת מרוקו בעטרת שירת יהודי ספרד. ר׳ דוד בוזגלו העמיד תלמידים רבים, ובזכותו שירה עתיקה זו עדיין קיימת ומושמעת בקרב יהודי מרוקו בלבד, רק קטעים מעטים ממנה, מוכרים עדיין בתוניסיה ואלג׳יריה.

ר׳ דוד נולד בשנת תרס״ד (1904) בעיר הגדולה קאזאבלנקא שבמרוקו, להוריו רחל ושלום בוזגלו ז״ל. ר׳ דוד זכה כפייטן נעלה , בין ציבור הפייטנים, בשל קולו הערב כמתנת־אלוה ממעל וכנעים זמירות ישראל, ויחד עם מקהלתו היה מצליח בניגוניו להבקיע שחקים. ראשו היה כמעין מקלט, האוצר בתוכו ניגונים רבים לאין ספור, כאדם הקורא מכל הכיוונים. רבו המובהק היה ר׳ חיים עטר ז״ל, שהיה בא במיוחד ממראכש, כדי ללמדו את השירים והניגונים ובתוך זמן קצר, למד את כל הספר ״שיר ידידות״ עד שבקיאותו בו בעל־פה הייתה מפליאה, אך גורלו המר התאכזר לו ומאור עיניו נלקח ממנו עוד בשנת תש״ט 1949.

אף על־פי־כן, האיש הזוהר הזה שב והאיר בהופעותיו את קהל שומעיו שהוקסמו והתלהבו כתמיד מכל אמרי־פיו, במיוחד ה״מולועין״, אוהבי השירה, שנהגו לשבת לצידו או סביבו ונהנו מסגנון שירתו וחוכמתו כאחד.

ר׳ דוד היה בעל קול חזק העשוי מיתרים רבים, עשה חיל כזמר, פייטן חזן, מורה, מדקדק, וכאספן כאחד. הוא היה ניחן בזיכרון פנומנאלי, היה קולט על נקלה שירים בערבית כבעברית, ובניגונים שונים, ללא רשם־קול ורישום תוים, מהמון העם ואף מאצל נגני חצר הסולטאן, עד שיצא שמו לשם ולתהילה כגדול המשוררים והפייטנים במרוקו. סגנון שירתו המיוחד דומה מאוד לשירתם של משוררי ספרד. ר׳ דוד השתלט במהרה על כלי־נגינה שונים, על־ אף מזגו הסוער. הוא גם זכה לכינוי ״משורר המאקאמים״, נוסח ספרד, כדרך הערבים שחילקו את סולם הקולות ל״מאקאמים״. נישא על כפיים, היה מופיע ברוב הדרו ותפארתו בשמחות: ברית מילה, בר־מצווה או חתונה.

זוכרני בימי חורפי, כאשר היה מוזמן למכנאס עירי, ל״טכס הבקשות״ שהיה נערך לכבודו בלילות שבת החורפיות, בתקופת הבקשות. בשבת זו, כל בני הקהילה במכנאס, חובבי השירה, היו צובאים ונדחפים , כדי להצליח למצוא מקום ישיבה או פינה כלשהי בבית הגביר דוד בן שימול נ״ע, ב־מללאח החדש Le Nouveau Mellah בו היה נערך טכס הבקשות. השמועה על עריכת הבקשות בנוכחות ״למעללם״(המומחה) בוזגלו הייתה עושה לה כנפיים בכל ה־מללאח והמונים היו מקדימים לקום לפני האשמורת, כדי להיות ראשונים ולזכות אולי גם בפינה צדדית בבית הרחב של הגביר דוד בן שימול.

ולמחרת ביום שבת, שיחת היום הייתה רק על הבקשות , על בוזגלו ועל המנגינות החדשות שהשמיע, ובמיוחד על הפיוטים החדשים שחיבר והביאם עימו באמתחתו והשמיע אותם בליל הבקשות.

כנערץ בין ההמונים, היה האורח הנכבד מלהיב את הנוכחים כשהוא מעלה בכוח נגינותיו וקולו הערב את אלה שזכו לראותו ולשמוע את קולו.

אחד מחוובבי השירה והפיוט העברי הוא הרב שלום משאש שליט״א, שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו והיום רבה הראשי וראש אבות בתי הדין ומו״צ בירושלים. הוא היה אחד ממעריציו של ר׳ דוד בוזגלו בשל קולו וסגנון שיריו. הרב ש. משאש עצמו היה בעל קול נעים, ועל ר׳ דוד בוזגלו כתב בהקדמה שבקובץ הפיוטים ״שירי דודים השלם״ של הרב מאיר אלעזר עטיה:

״נראה לי כעת לפרש שיורי זמרה, מה שנשאר מדור הקודם, דור של המשורר הנשגב הרב דוד בוזגלו ז״ל, יחיד היה בדורו, אשר ברוחו העז והכביר ידע להתאים הזמרה עם רגש הלב, וכל כולו רועד ורוגש ומזיע בהתלהבות גדולה באומרו השירה, בקולו הנעים המופלא אשר חננו ה׳ עד כדי כך שהוא משבר הלבבות בקולו קול עוז, בנעימה קדושה ובכוונה עצומה ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו״ .

רבה הראשי לשעבר וראש אבות בית דין בפתח תקוה, הרב משה מלכה כותב גם הוא, על ר׳ דוד בוזגלו בהקדמתו של אותו קובץ:

אבי השירה והזמרה בימינו היה המשורר הנעלה, הרב דוד בוזגלו ז״ל. הוא חדר אל אוצר השירה של ימינו, כבש את כל דרכיה, ומילא כל צפוניה, שם בכליו את כל מחמדיה, חדשים גם ישנים, את הכל הקליט במוחו החשמלי, ואיזן וחקר ותיקן צליליה, שקל בפלס השיר את משקליה השונים, והוסיף עליה משול שירים שקולים ומלאי רוח, חן ונעימות, ביחוד הפליא והגדיל לעשות בשטח זה שדאג להפוך את כל שיר ערבי חילוני לשיר דתי טהור ונקי״. . .

בשנת תשכ״ח (1968) עלה ר׳ דוד ארצה לחיות בה ולחונן את עפרה. מיד בהגיעו לארץ, ערך ועד העדה המערבית בירושלים, ערב מיוחד לכבודו. זה היה בחג החנוכה. כאיש קול ישראל, הוזמנתי לערב זה בו נכחו מיטב הפייטנים בארץ, אשר בעצם, כולם היו תלמידיו לשעבר. כן נכחו אז רבנים ואישי־ציבור רבים. אחר הדלקת נר חנוכה (נדמה לי שהיה של ליל האחרון), נתבקש ר׳ דוד לומר כמה מלים. ברצון רב ענה , אך תנאי אחד העמיד-להוציא את כל״ אביזרי ההקלטה״ מהמקום, ולא, יעזוב הוא את המקום. כל תחנוני אנשי ועד העדה המערבית לא עזרו, גם תלמידיו ניסו אז להסביר לו את ערך הערב הגדול הזה ולשכנעו להסכים, אבל הוא בשלו, ולא אבה בשום פנים ואופן שנקליט אותו, ולצערי הרב, המפסיד העיקרי, זה היה אני, ואז חזרתי כלעומת שבאתי. כאמור בלית ברירה, התקבלו תנאיו וכטוב לבו מהערב המהנה, שר בחופשיות מלאה ואף השמיע לנוכחים פיוט שהכין בו במקום ושר אותו בעל פה מבלי לכתוב אותו. אחרי־כן הסביר בעברית צחה את מהות החנוכה ועמד על משמעות ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ (תהלים ל׳), שרגילים הספרדים לומר אחר הדלקת נר החנוכה . זוכרני שכל הנוכחים, חוץ ממה שהוקסמו מהעברית הרהוטה שבפי ״העולה החדש הטרי״ שהגיע זה עתה, נשארו גם המומים ופעורי־פה מחוכמתו ורוחב ידיעותיו.

ר׳ דוד קבע אח״כ את דירתו בקרית־ים ומשם המשיך לפעול ולחבר עוד שירים ועל־אף גילו, לא תש כחו ולא נס ליחו, עד שביום כד׳ מנחם־אב תשל״ה (1975) החזיר את נשמתו לבוראו.

המעציב בכל מסכת חיי־המנוח, הוא הסירוב והעקשנות בהם עמד כל ימי חייו שלא להקליט אותו, למרות שהיה יכול להיהפך בין לילה לאיש אמיד, אך העדיף להישאר ״איש עני״ ולא לערוך הקלטות. בקושי רב הצליח פרופ׳  ח. זעפרני להקליט כמה שירים מפיו. הוא גם לא אבה לרכז פעם את כתבידשיריו וכן ההספדים שנשא פעם על אישים בחייו, וכך הכל ירד עימו לקבר. אולי זה היה רצונו הגדול.

אנחנו מביאים אחד משיריו בערבית בשילוב מילים בעברית (מטרוז)

השיר: ״ארגב יא לעאלי״. לחן – סאחלי, נועם – עלאס יא גזאלי, מלים ר״ד בוזגלו:

פזמון: ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי,

עמל פחק איסמך לעזיז, אם לא בגללי,

ארחם יא דאיים, שוכן שמים, קלבי למג׳מור.

אל חי הנעלם, ג׳יתנא מן צ׳ללאם, אויב תזמור.

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס, לחרפה נתתני, גולי עלאס

גולי עלאס, דל נחלש,(2) עלאס יא לעאלי

 

מא חדני ברוחי, אתה מבטחי מגן בעדי, וליך תא נאדי,

פין מא מסית ג׳אדי, להיות עמדי ספית פייא וכו'…

לא תכייב רז׳איה, הוָה והָיָה,

לפדות ממכרי, מלמדון, ופחארי

עתק יא לבארי, עוז נאדרי,

ספי פייא וכו'…     (שירי דודים עמי 280)

 

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו- ר׳ דוד בהגלו

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית

שירה ופיוט אצל יהודי מרוקו

 

בתחילת המאה ה־19 חיברו ר׳ שמואל אלבאז ור׳ עמור אביטבול בצפרו פיוטים רבים שבהם תיארו את המצב הרעוע ואת הסכנות התכופות שארבו ליהודי המקום. הם נותנים דרור בשיריהם גם להרגשת ההצלה הפלאית שפיעמה בלבם, בשעה שדיכא השלטון המרכזי את שבטי ה״מהאווש״ הברבריים, שהתמרדו נגדו והחרידו בתוך כך את שלוות הקהילה היהודית.

על התמרדותם של שבטים נוספים – שבטי האודאייא – ועל הסבל הרב שנגרם עקב כך לקהילה היהודית בפאס נתחברה בין השנים 1832-1825 קצידה בערבית יהודית, ״לקצידא דלכור״ (=שיר הפגזים), בידי משורר החותם בשם שמעון, כנראה שמעון רודאני., השיר מתאר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המלאח בפאס זדיד (=פאס החדשה) ואת המחסור במצרכי מזון ששרר בו עקב ניסיונותיו של המלך מולאי עבד ארחמאן לדכא את מרד האודאייא, שנמשך יותר מעשר שנים, ולהוציאם מן העיר פאס, שאליה נהגו לפלוש ושבה עשו שמות בקרב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית כאחת. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1834 (תקצ״ד), נהרגה על קידוש השם באותה עיר הצעירה סוליכה חג׳וויל מטנג׳יר, אשר העלילו עליה שכנים מוסלמים כאילו הסכימה להתאסלם וחזרה בה. מותה במות קדושים ועמידתה האיתנה של הצעירה היפה מול הניסיונות הבלתי־נלאים של השלטונות המוסלמיים להביא אותה לידי שמד הותיר רושם עז בכל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, ושירים רבים נתחברו בפאס ומחוץ לה הן בעברית והן בערבית יהודית לתיאור יופייה, גבורתה ועוז רוחה של סוליכה. עקב כך היא נהפכה לדמות אגדית, שהמשיכה וממשיכה לעניין משוררים וחורזי חרוזים.

הערת המחבר: בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נכתבו אף מחזות בספרדית ובאנגלית על דמותה של סוליכה הצדיקה. ראה על כך הטל, ביבליוגרפיה, בערך ״סוליכה הצדקת״ שבמפתח השמות. בשנת 1952 שימשה במרוקו דמותה של ״סול הצדיקה״ נושא לתחרות חיבורים בעברית מטעם חברת ״מגן דוד״ להפצת השפה והספרות העברית במרוקו, והפרס הראשון הוענק לר׳ חיים שושנה ז״ל (שהיה לימים דיין בבית הדין הרבני בבאר־שבע), שחיבר פואמה ארוכה עליה. ראה את החוברת: תוצאות ההתחרות הספרותית לשנת תשי״ב, בהוצאת חברת מגן דוד, קזבלנקה [חש״ד]. גם המשורר ארז ביטון הקדיש שיר לדמות אגדית זו. ראה ספר הנענע, תל־אביב תשל״ט, עט׳ 29-27, תחת הכותרת ״קסידת סוליקה״.

בשנת 1862 (תרכ״ב) ולאחריה נכתבו במכנאס שירים רבים בשתי השפות היהודיות על מעלליו, שנאתו ליהודים וסופו המר של מורד במלכות בשם זילאלי בן רקייא המכונה ״למעגאז״ (=העצלן), אשר הצליח לקבץ סביבו שבטים ברבריים ויצא בראש צבא לכבוש את מכנאס. לאחר הוצאתו להורג של המורד נהגה הקהילה היהודית במכנאס לחוג חג פורים מיוחד ־ ״פורים דלמעגאז״ – ביום טז באדר. השירים הרבים שמצאתי בכתבי־יד נכתבו כולם בידי משוררים שהיו עדים למאורעות, כגון ר׳ שמואל בן אהרן עמאר (אשר שירו העברי יובא להלן), ר׳ יהודה בן יוסף ברדוגו, ר׳ יוסף בן שטרית ואחרים שנשארו ברובם אלמונים, אולם גם ר׳ יוסף משאש (1974-1890) חיבר על אותו מאורע שיר ארוך בן 62 מחרוזות בשנת 1924 (תרפ״ד), בהסתמכו על השירים הקדומים.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נתחברו שירים אירועיים רבים, בערבית יהודית בעיקר, בידי משוררים מצפרו: ר׳ יחייא אדהאן, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ חיים אהרן מאמאן ור׳ ראובן אג׳ייני. כל השירים מתייחסים לתקופה זו או אחרת בזמנם של שלושת המלכים ששלטו אז זה אחר זה במרוקו -מולאי אל־חאסאן, מולאי עבד אל־עזיז ומולאי עבד אל־חפיץ׳ – ומתארים את ניצחונותיהם על השבטים והאוכלוסיות השונות אשר התמרדו נגד שלטונם או סירבו להכיר בסמכותם. הם גם מגוללים את ההתנכלויות שהתנכלו מנהיגי המרידות השונות לקהילות יהודיות שנמצאו באזורים שתחת השפעתם, כגון קהילת צפרו. הפיוט של ר׳ שלום אזולאי ״שירו אמוני, הודו לה׳״ נכתב בסיון תרס״ד (1904), לאחר ש״נהרג באורח פלא השר הצורר [=עומאר ליוסי], אריה משחית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו״.שיר אחד של ר׳ ראובן אג׳ייני בערבית יהודית ושיר עברי של ר׳ חיים אהרן מאמאן נכתבו לאחר שנתפס ועונה למוות בשנת 1909 מנהיג המרד הידוע מהרי הריף, זילאלי בן דריס זרהוני המכונה ״בו חמארא״(=בעל האתון), אשר גרם סבל רב ליהודים שנמצאו תחת השפעתו, כגון יהודי תאזא. הדים לסבלה של קהילה זו בין השנים 1904-1897, כאשר נאלצה לגלות ממקום מושבה ולהתפזר בין קהילות אחרות בצפון מרוקו, נמצאים בשיר ערבי־יהודי שנכתב כנראה בידי משה בלילתי מתאזא; הלה גם העתיק את כתב־היד שבו רשום השיר. מאותה תקופה רבת מהומות בתולדות מרוקו נשתמרה בעל־פה גם קצידה ערבית־יהודית המתארת את הפגזת קזבלנקה על ידי אניות מלחמה צרפתיות בשנת 1907.

גם לאחר שנאלץ בית המלוכה המרוקני לחתום בשנת 1912 על הסכם הפרוטקטורט עם צרפת, הסכם שהיה אמור להחזיר את היציבות והביטחון למרוקו, נמשכו המהומות והאנדרלמוסיה בחלקים שונים של המדינה. על הקטל שנעשה ביהודי פאס בשנה שנכנסו אליה הצרפתים לא גיליתי עד כה שיר כלשהו, אך על אשר אירע בתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו לאחר מכן כתב יחייא בן מכלוף אדהאן קינות רבות בעברית וקצה אחת ארוכה מאוד בערבית יהודית. בשנת 1919 פשטו שבטים ברבריים על כפרים ועיירות בתאפילאלת ועשו בהם שמות תוך התנכלות לקהילות היהודיות שבמקום. ביום שבת יד בכסלו תר״ף הוצא להורג בלא כל סיבה סבירה המנהיג הרוחני של קהילות אלה, המקובל ר׳ דוד אביחצירא. רצח זה היה טראומה של ממש בקרב האוכלוסייה היהודית, והרגשת הייאוש שאחזה ביהודי תאפילאלת היא המזינה את שיריו של יחייא אדהאן.

שירו הערבי היהודי של יחייא אדהאן נכתב כנראה על פי הדגם של קצה ארוכה אחרת – ״קצת תאפילאלת״ – שחוברה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן, ובה מתאר המשורר האלמוני בפרוטרוט את הזוועות שחוללה מגפת דבר נוראה בקרב קהילות באזור תאפילאלת, בהשמידה בשנת 1679 (תל״ט) משפחות שלמות וחלק גדול מן האוכלוסייה היהודית על רבניה, מנהיגיה, עשיריה וענייה. חשיבותה של קצה זאת אינה נעוצה רק בעתיקותה ובערכה הספרותי, שאינם מוטלים בספק, אלא גם בהיותה כיום המסמך ההיסטורי היחידי המעיד על אותה טרגדיה שהתחוללה בתאפילאלת במחצית השנייה של המאה ה־17. מסמך היסטורי יחידאי כזה הוא קצה נוספת בערבית יהודית, המתארת את חורבן המלאח של תהאלא בלב הרי האנטי-אטלס שבדרום מרוקו והעברת אוכלוסייתו היהודית בכוח למקום סמוך. גם שם היו שבטים ברבריים מקומיים – שבטי אי[ת] מזאל – מעורבים בעניין. בדומה לקצה על תאפילאלת נמצאה עד עתה קצת תהאלא במקור אחד ויחיד בלבד, אך שלא כקודמתה אין אפשרות לתארך אותה בדייקנות. כל שניתן לומר על פי נתוני כתב־ היד הוא, שהאירועים המתוארים התרחשו לכל המאוחר בתחילת המאה העשרים.

גם על מאורעות אשר לכאורה לא הייתה מעורבת בהן במישרין קהילה יהודית במרוקו נכתבו שירים בערבית יהודית. מתוך השירים שגיליתי האחד עוסק במלחמת העולם הראשונה בלא כל התייחסות ליהודים והשני במלחמת האזרחים בספרד, שבה נפגעו כמה יהודים ממליליה שבצפון מרוקו הספרדית. אשר למלחמת העולם השנייה, הרי, בדומה לכל יתר הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה, נקלעה גם יהדות מרוקו לאחר כיבוש צרפת לאיום הנאצי ולסכנת ההשמדה. רק אחרי שנחתו צבאות בנות הברית בקזבלנקה בנובמבר 1942 נשמו יהודי מרוקו לרווחה. כך נכתבו שירים רבים בערבית יהודית על עליית הנאציזם ועל ניצחונות בנות הברית עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות של המלחמה ודבר השואה הנוראה.

אחרי מלחמת העולם השנייה כתב ר׳ מסעוד בן שבת בקזבלנקה פיוטים בעברית ובהם הסמיך את זכר השואה לגאולה שבהכרזת העצמאות, תוך שהוא מתאר את מלחמת הקוממיות ומזכיר את פועלם של דוד בן־גוריון, חיים וייצמן ומשה שרתוק.

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

ספרי לי אמא.....

תלמידו של אליהו הנביא

לאחר שהאזנתי לסיפורה של העיוורת, הרגשתי מדוכדכת וחשופה לגמרי אל מול מהלומות הגורל. לא היה לי שום הסבר לאי שוויונם של נכסי החיים בין בני אדם בפרט ובין יצורים אחרים בכלל. החלשים והמדוכאים זכו לאהדתי, אך במה בדיוק זה הועיל להם? אי הצדק, על כל צורותיו, שבר אותי. פפה, סבי היקר, הבחין במצחי הקמוט ופנה אלי.

"מה קרה לנכדתי היפה?" שאל אותי בחיוך. "תני לי לנחש, מישהו עשה לך מעשה קונדס מביך או שהציונים שלך צנחו לפתע?"

"שום דבר כזה, פֵפֵה" עניתי לו בנשיקה על לחיו. "הסיפור שהרגע שמעתי העציב אותי להחריד. לפעמים איני מבינה דבר בקשר לחיים, למוות, או לאומללות שאופפת אחדים מביננו".

"אז נכדתי המתוקה רוצה לדעת יותר על החיים ועל מרכיביהם העיקריים? זה חדש ומפתיע. חשבתי דווקא שהנושאים שמושכים אותך יותר הם ענייני צעצועים, בובות, חברות ומשחקים. ומה זעזע את חוש הצדק שלך? שפכי אור על הנסיבות שגרמו לשינוי כה חשוב בך!".

 

ישבתי מולו ופרשתי בקצרה את עיקר האגדה קורעת הלב שסופרה לי זמן קצר לפני כן. ברור שלא פסחתי על המסקנות שהפקתי ממנה.

"די, די, הירגעי. קודם כל זוהי אגדת רחוב, אל תקפצי למסקנות נמהרות וללא בסים. מכיוון שאת מגלה עניין חד בהיבטים החשובים של החיים, עלי לספר לך סיפור אחר, שונה לחלוטין. מה את יודעת על אליהו הנביא?" שאל אותי.

״ ממה סיפרה לי שהוא היה נביא…, ידוע לי גם שכאשר נולד בן למשפחה מציבים את הכיסא המפואר של אליהו הנביא ליד חדר היולדת במשך שמונה ימים עד ליום ברית המילה", דקלמתי בגאווה.

"אמת, אבל הוא היה נביא שידע רבות על החיים, יותר מאשר כולנו ביחד. הוא היה שליחו של אדוננו, ובמהלך חייו משולבים מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות", הסביר סבי בנשימה אחת והמשיך: "רבבות תלמידים חפצו להפוך לחסידיו אך רובם נכשלו עקב התנאים שהוא קבע להם. הסיבה הבסיסית שבגללה הם לא עמדו במבחן הייתה חפזונם בהסקת מסקנות מוטעות הקשורות בהתנהגות הנביא.

"אספר לך על חוויותיו של תלמיד אחד, שהתלווה לנביא במסעותיו הרבים וניסה לחבר היגיון למעשיו המוזרים של האיש הקדוש".

אליהו הנביא היה איש צנוע, בגדיו פשוטים ומזונו כה דל עד כי ציפורים דאגו לפעמים להניח לידו פירות שהן קטפו למענו הישר מן העצים. במהלך אחד מביקוריו עם תלמידו, הוא הקיש על דלתו של סוחר עשיר וזה קיבל אותם ברוב חן ונועם והזמין אותם להסב לשולחנו. האורחים זכו לארוחה דשנה שכללה שפע של מטעמים ויין ריחני וצונן. למרות זאת, האווירה בבית הייתה מתוחה וכבדה. לבעלת הבית היה מצב רוח קודר והבעל, שהיה מוטרד לא פחות, בקושי נגע בצלחתו.

'מדוע הם נראים כה מרוחקים?׳ הרהר בנפשו התלמיד. 'הרי הם בורכו בשפע, וברור שהם בריאים, ומעונם יפה, מסודר ומרוהט ברוב פארי.

הנביא אכל לשובע ושמח לנהל שיחות חולין עם מארחיו ואפילו צחק כאילו דבר מה שעשע אותו. נדמה היה שהנביא היה במצב רוח מרומם להפליא וקרוב לוודאי שהוא לא הבחין במועקת מארחיו. בסיום הארוחה הוא קם על רגליו, הודה בחמימות לזוג אותו בירך בנימה לבבית: "ברכתי היחידה שאותה רוצה אני לתת לכם היא שבביקורי הבא במעונכם אמצא בית מסודר פחות, שולחן מהופך והרבה פעילות סביבכם. כל זאת, במקום האווירה הקודרת השולטת כעת דרך קבע בביתכם".

שני בני הזוג נאלמו בפה פעור והרהרו בדבריו. מה השתבש במהלך הערב שגרם לנביא לברכם בצורה כה משונה? בלב כבד, הם הודו לאיש הקדוש וליווהו בנועם עד לשער הבית. התלמיד נסער ומבולבל אך הוא, לא פצה פיו חרף מצוקתו.

למחרת, במהלך היום, הנביא ותלמידו עשו את דרכם לבית אחר. היה זה אחד המבנים הרעועים ביותר בסביבה, ששימש כמקום מגורים לזוג חקלאים ולילדיהם הרבים. עושרם היחיד כלל פרה רזה שסיפקה להם מנת חלב יומית. ובכל זאת, כשראו את הנביא ותלמידו בפתח שערם, הם ניגשו אליהם במהירות והזמינו אותם לחלוק עמם את מזונם הצנוע והדל. הנביא שתה את כוס החלב שהציעו לו ואכל את פרוסת הלחם השחורה והקשיחה וכך עשה גם תלמידו. לאחר עזיבתם את השולחן, הנביא התקרב אל הפרה, הניח את ידו על מצחה והתפלל. דקות ספורות לאחר מכן, הפרה קיפלה רגליה ונפלה מתה.

עולמם של המארחים האומללים חרב עליהם. וחרף המהלומה הקשה הם לא פצחו פה וקיבלו את גורלם בפרץ של דמעות חנוקות.

התלמיד היה קרוב למרוט את שערות ראשו, אך בלם את זעמו והמשיך בדרכו עם הנביא.

ביום השלישי, השניים ערכו ביקור בבית של איש ציבור ידוע בעיר. בפתח הדלת עמדה עוזרת עבת בשר שנזפה בהם וכיוונה אותם היישר אל המטבח.

"קבצנים אוכלים במטבח על פי ההוראות של בעל הבית", אמרה להם.

"איננו קבצנים, אנחנו עוברי אורח", ענה התלמיד.

"אין הבדל", השיבה האישה העגולה, "המבקרים היחידים שהאדון מקבל סביב שולחנו הם סוחרים עשירים או אישים מפורסמים. עכשיו, שבו נא, אגיש לכם את שארית ארוחת הפועלים".

הנביא הביט באישה ברוגע והודה לה. הוא החל לאכול את השאריות שהיא הציבה על השולחן ואף דחק בתלמידו להצטרף אליו.

לפני הארוחה הם גילו מבעד לחלון, קיר רעוע צמוד לחצר הכניסה, שנטה ליפול.

הנביא הרים את ידו ולאחר שהוא התפלל, הקיר זקף קומתו באורח פלא.

"תודה", אמרה העוזרת השמנה וגיחכה. "לא ידענו מה לעשות כדי לתקנו וציפינו שיום אחד הוא פשוט יתמוטט. אבל, אל תצפו לפיצוי כלשהו מבעל הבית", היא הוסיפה. "הוא הקמצן הגדול ביותר שידעו הזמנים".

"אין צורך לשלם או להודות לנו", ענה הנביא, בזמן שפילס את דרכו החוצה.

מחוץ לכותלי האחוזה, שאף הנביא נשימה ארוכה של אוויר צח והתכונן להמשיך את מסעותיו, אך תלמידו, מוכה זעם ולא מסוגל לשתוק עוד, הרים את ידיו לשמים והביט בנביא בעיניים עצובות. "אני מצטער, אין אני יכול להישאר אדיש מול אי הצדק שלך. אתה מפצה את השפל ביותר ומעניש את אלה שמכבדים ומקשיבים לך. מדוע? איך אתה מצפה ממני שאמשיך בדרכך אם אתה תומך ברעים ומתכחש למצוקת ההגונים?"

"ידידי היקר, אתה מגיב בדיוק כמו הקודמים לך. לא היה להם ספק, שכל מה שראו עיניהם או שמעו אוזניהם הוא כל האמת. הם לא חשבו או האמינו בדרכים הרבות והבלתי נראות לעין של הבורא. לא פגעתי בתמימים או פיציתי את הרעים. עוד אגלה לך את הסיבות שמאחורי התנהגותי"המוזרה״. לצערי, אאלץ לוותר על נוכחותך לצדי, כי אני זקוק לתלמיד שיבטח בי ללא צל של ספק וידבק במעשיי מתוך אמונה בלתי ניתנת לערעור, דבר שאינך יכול למלא במצבך הנוכחי וברוגזך".

"כיצד תוכל לדרוש ממני לקבל את מעשיך ולשתף פעולה עמך", ענה התלמיד, "כאשר ברור מעל לכל ספק שהיית לא הוגן כלפי העני כשהרגת את הפרה שלו, עושרו היחיד. ומדוע תיקנת את הקיר ההרוס דווקא לאיש הציבור העשיר והשפל? יש כל כך הרבה שאלות ולהן אינני מוצא תשובה שקולה. אני זקוק להבנה ולהסברים; מדוע פעלת כך ומה קרה ליושרך ולרגישותך?"

 

"תדע הכול, בני", ענה הנביא, "אבל זכור כל ימי חייך, שלעולם אל תשפוט על פי מראה הדברים. עליך להאמין ולהעריך את מעשה הבורא, כי מה שהעין רואה, לצערי, הוא רק חלק זעיר מכל האמת המפותלת. רק הבורא יודע את האמת השלמה, שעבורנו אינה גלויה דרך קבע.

"בערב הראשון אצל המארח שקיבל אותנו בפאר ובחמימות, גיליתי עד כמה אשתו הייתה עצובה כמו גם בן זוגה, זאת חרף נוחיות חייהם, הבית, השולחן, הרהיטים וכל הפאר סביבם. המאכלים שהוגשו לנו היו, ללא ספק, בהתאם לתכנית מסודרת מראש. הכול היה מתוזמן ומושלם. היה להם כל המרכיבים החומריים כדי להיות מאושרים, נכון? אם כן, מדוע נראו כאלו אושרם חמק מהם? האם הבחנת שלא היו להם ילדים? הברכה שלי הייתה, שבביקורי הבאה השולחן שלהם יהיה מבולגן. האם ידעת מדוע? כי ייוולד להם בן, שובב, שישים קץ לסדר המופלא של הבית; שיתרוצץ בין רגליהם, יצחק ויצור שמחה ופעילות בריאה במעונם. בירכתי אותם בלידת בכורם.

"לגבי הזוג השני, עם ילדיהם הרבים והפרה היחידה: לאחר ששתיתי מן החלב ידעתי שהפרה חולה מאוד. אם הם ימשיכו לצרוך את החלב שלה, כולם ימותו. נחוץ היה להמית את הפרה כדי להציל את חייהם".

התלמיד החל להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו כשהוא הבין עד כמה לא העריך נכונה את מעשיו של מורהו. ובכל זאת, תיקון הקיר הרעוע אצל איש ציבור עשיר עדיין נחשב בעיניו כפסול.

"בביקור השלישי והאחרון אצל איש הציבור העשיר", המשיך הנביא, כאילו קראה את מחשבותיו, "בעל הבית לא ידע שמתחת לקיר הסדוק יש אוצר עצום. סביר היה להניח שבתוך זמן קצר הקיר יתמוטט והוא יגלה את המטמון. תיקנתי וחיזקתי אותו כדי שהאיש השפל הזה לא יזכה למתנה שאינו ראוי לה".

לאחר ששמע בתשומת-לב את גרסת הנביא, התלמיד הרגיש מבויש ומוכה הלם. בפנים שטופות דמעות הוא ביקש סליחה מהנביא על הכשל בשיפוטו. הנביא ליטף את זקנו, הביט בשמים ואמר: "ילדי, הבקשה היחידה שלי היא שתפיק משיעור זה מסקנות נכונות. מה שעינינו רואות אינה האמת על כל היבטיה. ראיית האדם מצומצמת והיא מגלה לו רק זווית זעומה של השתלשלות הדברים. עלינו להאמין בבורא ובדרכו, כי רק הוא יודע את כל מרכיבי האמת ורואה את תוכן האדם וסביבתו".

 

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

עמוד 50

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946- מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

בפרק הראשון תיבחן מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב, ויידונו בו המונחים ״עלייה״, ״העפלה״ ו״הגירה״, בהקשר הצפון־אפריקאי. תיבחן מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. כמו כן תיבחן מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום תוכנית המיליון ורעיון ״החלוץ האחיד״ כחלק מתפיסת הרזרוואר של העם היהודי.

בפרק השני תידון השאלה האם הוקצו משאבים להכשרה ולכוח אדם (שליחים) כדי לעודד את ההעפלה מצפון אפריקה, וכיצד השפיעו המאבקים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית.

בפרק השלישי תוצג הפעילות הספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, אשר במידה כלשהי הכשירה את הקרקע לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות זו החלה כבר בשלהי המאה ה־19, אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא־פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י.

הפרק הרביעי יוקדש להעפלה הישירה מחופי אלג׳יר בשלוש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב׳. תוצג בו ה״בריחה״ של מאות מעפילים מצפון אפריקה, בעקבות הפסקת ההעפלה הרשמית על ידי המוסד לעלייה ב׳. מקצתם הצליחו לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה למרות ש״נתקעו״ במחנות המעבר באלג׳יר. אפשר שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו ממאגר השמות, אלמלא התעכבה עלייתם ארצה בצרפת ובאיטליה. בנוגע לכל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים. בפרק החמישי יוצג דיוקן מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפיים שבמאגר. בפרק השישי תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, מצבם בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה; עלייתם לפלשתינה־א״י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה־א״י ומדינת ישראל.

הפרק השביעי יוקדש להצגת הדימוי השלילי שהודבק למעפילים מצפון אפריקה לפני העפלתם ועם גירושם לקפריסין מצד השליחים, מפקדי ספינות ההעפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. דימוי זה השפיע על מידת מעורבותם במנגנון הארגוני שניהל את המחנות. הפרק השמיני יתאר את החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים והקשו עליהם להשתלב בחיים במחנות. הפרק התשיעי יעסוק בשאלת הדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה במחנות ובצעדי המחאה שנקטו כלפי הנהגת המחנות והסוכנות היהודית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

המקובל האלוקי הרה"ג אברהם אזולאי- הרב משה אסולין שמיר

בשבת "חיי שרה" נציין את ההילולה ה-378 של המקובל האלוקי הרה"ג אברהם אזולאי, שעלה מפאס שבמרוקו לחברון, והוא תלמדו של רבי חיים ויטאל ע"ה, ומו"ר זקנו של החיד"א.הרב משה שמיר אסולין.

״אור זרוע לצדיק״

למקובל הרה׳׳צ רבי אברהם אזולאי ע״ה שזכה להיכנס ולצאת בשלום ־ לפתח גן עדן במערת המכפלה. יום ההילולא שלו ־ כד מרחשון ה׳ת׳ד-1643.

המקובל האלוקי רבי אברהם אזולאי ע״ה (1570 – 1643. נולד בפאס שבמרוקו. בשנת 1600, הוא עלה לא״י והתיישב בחברון. הוא עבר לירושלים עקב מגיפה, ושוב לחברון שם עלה לגנזי מרומים ביום כד חשון ה׳ת׳ד.

הוא היה תלמידו של רבי חיים ויטאל ע״ ה {תלמידו המובהק של האריז״ל}, ולמד יחד עם רבי שמואל ויטאל בנו של רבי חיים ויטאל. הוא הושפע רבות גם מתורתו הקבלית של הרמ״ק = רבי משה קורדברו השונה מתורת האריז״ל.

הוא פרסם ספרי קבלה רבים כמו ״אור החמה״ – פירוש לזהר, ״חסד לאברהם״ על הקבלה. ״בעלי ברית אברהם״ על התנ״ך, ״הגהות על הלבוש״, ׳הגהות על הרמב״ם׳, ״כנף רננים״ על כוונות האריז״ל, ״אור הגנוז״ ־ פירוש לשונות הזהר העמוקים. {ספר שאבד} וכו'. ספריו פורסמו אחרי מותו.

לפי המסופר בהקדמה לספר ״אוצרת חיים״ המהווה מבוא לקבלה מאת רבי חיים ויטאל ע״ה, רבי אברהם אזולאי ורב יעקב צמח נסעו לסוריה לקברו של רבי חיים ויטאל כדי להציל את כתביו המהווים את עיקר תורת האריז״ל שנקברו יחד אתו. לאחר יחודים קבליים, הם קיבלו את אישורו של רבי חיים ויטאל לחפור בקבר, ולהציל את כתבי היד המסולאים מפז. הוא זקנו של החיד״א = רבי חיים יוסף אזולאי ע״ה, תלמידו של רבנו-אוה״ח- הק׳.

בתקופת המקובל רבי אברהם אזולאי ע״ה, הגיע מושל טורקי לביקור במערת המכפלה. כאשר השקיף מבעד לפתח צד המוביל אל מעמקי המערה, נפלה לו החרב פנימה. כמה מאנשיו הורדו בחבלים כדי להעלות את החרב, והועלו ללא רוח חיים. הוא הבין שרק היהודים בזכות קדושתם כי רבה, הם אלה שיוכלו להציל את חרבו. הוא דרש מהם בתוקף להוציא את החרב, אחרת דינם לעונש קולקטיבי, כדרכם של העריצים הטורקים.

גם אצל היהודים, עברה מסורת מדורי דורות, שאין להיכנס פנימה בגלל קדושת המקום, וכל הנכנס – נשמתו פורחת. חכמי חברון דנו בנושא, ואף הגיעו למסקנה שיש לעשות הגרלה ביניהם בה יבחר ״המתנדב״ להוציא את החרב. רבי אברהם אזולאי הידוע כחסיד מקודש, ״זכה״ בהגרלה. לאחר שהתקדש כדבעי, הוא ירד פנימה עם שחר, שם התגלה אליו אליעזר עבד אברהם, שהלך לבקש אישור כניסה עבורו מהאבות. האישור אכן התקבל, ורבי אברהם צעד פנימה בדחילו ורחימו. כבר בצעדיו הראשונים הרגיש התעלות רוחנית של טעם גן עדן, וביקש להישאר במקום, לאחר שהעביר את החנית לסולטאן דרך חבלים. האבות שידלו אותו לצאת, והבטיחו לו שכבר למחרת הוא יפטר מן העולם, ויגיע לגן עדן.

אכן, לאחר עלייתו, הוא אסף את בני ביתו ואת חכמי חברון, וסיפר להם חלק ממה שראו עיניו. לאחר התקדשות והטהרות, נשמתו עלתה לגנזי מרומים דרך חברון, המחברת בין עמ״י לאביהם שבשמים.

גרגירים מתורת רבי אברהם אזולאי ע״ה.

״במעלת המחזיק תלמיד חכם״(׳חסד לאברהם׳. מעין שני. נהר לב).

תלמיד חכם, נקרא בן המשמש את אביו שבשמים שלא על מנת לקבל פרס, היות ו״שכר מצוות בהאי עלמא ליכא״ כדברי חכמים, ולכן אין לו בעולם הגשמי כלום. עם הארץ התומך בו כלכלית, עושה את עצמו תיק ולבוש לתלמיד חכם, במה שמאכיל ומשקה אותו.

בשבת, לא מבשלים ולא מכינים אוכל נפש, היות ומאכל השבת הוא רוחניות ולא גשמיות. ״הטעם לכך, תוספת הנשמה שיש לשאר בני אדם בשבת, יש לתלמיד חכם גם בימי חול, לפי שהוא נעשה כשבת, בזמן שהיה לו נשמה יתירה, ובאותו שימוש בתורה שעשה בחול, נשתתף בו

נשמה יתירה דשבת, כנזכר בזוהר(תרומה דף קלו). באופן שלעולם לתלמיד חכם יש נשמה יתירה, ובשבת יש לו כפליים״ כדברי קדשו. וכאשר עם הארץ תומך בתלמיד חכם, הוא זוכה למיתה נקיה כמוהו, ״כי הצדיקים מתים ע״י סכין בדוק (והרשעים בסכין פגום} שהוא מסיטרא דקדושה, ולכן הם נקרבים על גבי המזבח למעלה, בסוד ׳ואישי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון״ כדברי קדשו.

חשיבות לימוד הקבלה(״אור החמה״ על הזהר). ״ומצאתי כתוב מה שנגזר למעלה שלא יתעסקו בחכמת האמת, היה לזמן קצוב עד תשלום ה׳ אלפים ר״נ{1490}.

מן המובחר שיעסקו בקבלה ברבים, גדולים וקטנים כדאיתא בפרשת נשא, מאחר שבזכות זה, עתיד לבוא מלך המשיח, ולא בזכות אחר״.

רבי בנאה – האמורא הא״י שחי בסוף עידן התנאים וראשית אמוראים, וביקורו במערת המכפלה.

רבי בנאה נהג לסמן מערות קבורה, כדי להימנע מטומאת מתים. הוא הגיע למערת המכפלה כדי למדוד את המקום ולסמן אותו, כפי שעשה בקברים אחרים. בפתח המערה הוא פגש את אליעזר עבד אברהם, ממנו ביקש להיכנס לפנים המערה, ולראות את אברהם. אכן, אברהם הסכים, ורבי בנאה נכנס ומדד את המקום. כאשר ניסה למדוד את מערת אדם הראשון, יצאה בת קול ואמרה: ״הסתכלת בדמות דיוקני, בדיוקני עצמו אל תסתכל״. הוא ענה לה שבא לציין את המערה. תשובתה הייתה: ״כמידת החיצונה, כך המידה הפנימית״(בבא בתרא נח ע״א).

באגדה הנ״ל ישנם סודות עילאיים. הרי״ף אומר: ״כל המעשה אירע בחלום״(כפתור ופרח, הוצאת לונץ, עמי ש).

על הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן-ד"ר גבריאל אלבו וד"ר דן אלבו


במפה אסז'ן בסמיכות למבצר אדום מופיעה במרכז המפה למטה

ד"ר גבריאל אלבו וד"ר דן אלבו

על הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן

קהילת ואזאן ידועה בזכות ההילולה הגדולה ביותר במערב הפנימי. תכליתו של מאמר זה היא להצביע על הקשר ההיסטורי בין קהילת ואזאן וקהילת אז'ן (אסג'ן) שקדמה לה. עד שלהי המאה הקודמת, עשרות אלפי עולי רגל מכל רחבי מרוקו עלו מידי שנה בשני מועדים, בל"ג בעומר ובט"ו באב לבית העלמין של קהילת וואזאן-אסג'ן, לחגוג בל"ג בעומר את ההילולה לזכרו של רבי שמעון בר יוחאי ובט"ו באב את ההילולה לזכרו של רבי עמרם בן דיוואן. לצד עובדות מוכרות אלה על קהילת אסג'ן עצמה, הקהילה המכוננת של קהילת ואזאן לא נכתב מאומה במחקר ההיסטורי של יהדות המגרב.  מאמר זה בא לענות על כך.

 

קהילת אסז'ן

רשימת הקהילות המופיעה בספרו של רבי יעקב אבן צור זי"ע- היעב"ץ "עט סופר" שיצא לאור בשנת התפ"ח – 1728 מונה שלושים ישובים המזוהים על פי שם הנהר, הנחל או המעיין הסמוכים להם. איזאגין מוזכרת ליד לקצאר אל כביר. היישוב איזאג'ין המוזכר ברשימה זו הוא היישוב Ezaggen המוזכר בכתבי ליאו האפריקאי ובכתבי דה מרמול. אזכור זה היא העדות המוקדמת ביותר לקיומה של קהילה יהודית באסג'ן-Ezaggen במקורות העבריים. במפה מתקופה זו העיר מוזכרת בשם Ezagena. (במפה מטה אסז'ן בסמיכות למבצר אדום מופיעה במרכז המפה למטה)

 

מיעוט האזכורים מקשה לשרטט קוים מדויקים לגבי ארגונה הפנימי. ממעט המקורות אנו למדים שקהילת אסז'ן במאה ה-17 הייתה קטנה, המורכבת מיהודים ילידים – תושבים בעלי שמות כמו: בן חמרון, בן שרקון, בן שימול, בוחבוט, אלחדד ועמר ומצאצאי מגורשי ספרד בעלי שמות כמו: צרויה, אזולאי, פימיינטה, פריינטה, רומי, עמרם, אבוהב. הקהילה נהגה כאחותה הבכירה באלקצר אל כביר על פי תקנות קשטילייא עד לחורבנה בשנת 1755 ברעידת האדמה של ליסבון.

תפקידה במאה ה- 16 בקונפליקט האסטרטגי בין ממלכת פורטוגל והממלכה השריפית, עיצב במידה רבה את כלכלתה במאה ה-16 והמאה ה-17. ליאו האפריקאי ודה-מרמול לא מזכירים נוכחות יהודית באסז'ן בכתביהם. ועם זאת אין בכך כדי לשלול נוכחות יהודית באסז'ן. יש להניח שמניין היהודים במקום היה מועט וזו הסיבה שלא הוזכרו. היהודים במקום הם אלה שנתנו מענה לצורכי התחזוקה של ארסנל הנשק של חמש מאות הפרשים של חיל המצב המלכותי של מלכי הממלכה השריפית (מרוקו) שחנה דרך קבע במקום, עליהם מספרים ליאו האפריקאי ודה-מרמול.

בשירות חיל הפרשים המלכותי שחנה קבע ביישוב, עבדו עשרות חרשי ברזל, בעלי מלאכה הבונים מתחזקים ומתקנים כלי זין ומוצרים ממיני מתכת שונים, (ברזל, נחושת, ארד וכסף). היו בורסקאים ורצענים שעיבדו עור גולמי ותפרו: מרדעות, מושכות ואוכפים. אלה השלימו את קשת המלאכות ובעלי המלאכה שתפרו ותיקנו את מאות האוכפים והמושכות של חיל הפרשים המלכותי.

בשרשרת ההיררכית של המשטר הפיאודלי המושל של Ezaggen שלט על חבלי ארץ נרחבים. הקאידים של כפרי בני שבט רהונה העלו לו מס. תושבי הר רהונה העלו מס בסך שלושת אלפים דוקטוס למושל איזאזן למימון תחזוקת ארבע מאות הסוסים עבור המלך. שבט בני סארסאר העלה מס בסך שש אלפים דוקטוס, מחציתם שולמו למושל איזאזן והמחצית השנייה שולמה למלך של פאס. עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו אפריקנוס ודה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין.

 

לאחר סילוק הספרדים בשלהי המאה הי"ח, וירידתה מחשיבותה האיסטרטגית(6), Ezaggen שימשה כמרכז שירותים ומסחר אזורי לשבטי רהונה בני משתארא, ג'זאווא ומסמודה במבואות הריף. כלכלת היישוב סיפקה תעסוקה לעשרות בעלי מלאכה יהודים שהעניקו שירותי צורפות, ועבודת מתכת לבני המקום ולשבטי ההר. עשירי הקהילה מימנו גידול דגנים, עדרי צאן ובקר, צמר, שמן וזיתים, דגנים, דבש, ומוצרים חקלאיים אחרים. ליאו האפריקאי מספר שבני האזור עוסקים בייצוא עורות לפורטוגל ולגינואה שבצפון איטליה [Genova].

 

(6)הערת המחברים: עיקר כלכלת העיר, כפי שמתארים ליאו האפריקאי, דה מרמול התבסס על חקלאות ואנשיה התפרנסו מגידול תירס, דגנים, כרמים וייצור יין לבן ואדום, שמן, סבון ושעווה. ליאו האפריקאי, הגיאוגרף הספרדיDel Marmol Caravajal  לא מזכירים נוכחות יהודים בתיאוריהם. יש להניח שהיתה נוכחות כלשהי של יהודים במאה הט"ז באז'ן, הגם שהעדויות לנוכחות יהודית כאמור הן מהמאה הי"ז ואילך.

 

הזיקה ההיסטורית בין קהילת אסז'ן וקהילת ואזאן.

האירוע המשמעותי ביותר שהנציח את קהילת ואזאן בתולדות יהודי המגרב ובעקיפין גם את קהילת אז'ן שפסקה להתקיים קודם בשנת 1755 לפני ייסודה, היא קבורתו של השד"ר ר' עמרם בן דיוואן בבית העלמין של אסז'ן החרבה. בית העלמין של אותה קהילה עתיקה מימי הביניים הוסיף לשמש את הקהילה היהודית החדשה שנוסדה בואזאן, משום שעל מייסדי הקהילה החדשה בואזאן נמנו בני קהילת אסז'ן העתיקה שחדלה להתקיים. יש יסוד סביר להניח שתושביה לשעבר של אסז'ן החרבה באותן שנים, עוד קיוו לחזור למקום הולדתם והולדת אבותיהם כדי לבנות מחדש את היישוב שחרב בשנת 1755 ברעידת האדמה הקטסטרופלית של ליסבון שהטילה הרס וחורבן על כל ערי ועיירות  צפון מרוקו ועל כל יישובי החוף האטלנטי של מרוקו. שמירת הקשר עם בית העלמין ההיסטורי של מקום הולדתם, העניק לתושבי קהילת אסז'ן לשעבר אפשרות לשמור על נוכחות רצופה ותחושת בעלות על נכסיהם ואדמותיהם ביישוב החרב. וזו הייתה סיבת המשך השימוש בבית העלמין העתיק באסז'ן למרות ריחוקו מואזאן.

 

מעבר יהודים  מאסז'ן לוואזאן

 

תולדות קהילת וואזן וקהילת אז'ן קשורים בעבותות מארבע סיבות:

א-בית העלמין של קהילת אז'ן מהווה חוליית חיבור ראשונה בין שתי הקהילות. לאחר שקהילת אסז'ן חדלה להתקיים, המשיך בית העלמין המפורסם, שבו קבורים ר' עמרם בן דיוואן והשד"רים: ר' טוביה אלפנדרי ר' דוד הכהן, ור' שלום אבודרהם לשמש את קהילת וואזן החדשה עד להתפזרותה. קהילת וואזן ירשה את קהילת אז'ן בבעלות על בית העלמין. שתי הקהילות שחיו זו אחר זו מבחינה כרונולוגית, עשו שימוש באותו בית העלמין ברצף כרונולוגי שנמשך כארבע מאות שנים, [מ- 1578 לערך ועד שלהי המאה העשרים 1970]. לעובדה שהמהגרים מיתר הקהילות שהתיישבו בוואזן קברו את מתיהם בבית העלמין באסז'ן הפכה אותם אט אט לבעלי זיקה רגשית לבית העלמין העתיק של קהילת אסז'ן ולהיסטוריה שלה.

ב-בני שתי הקהילות וצאצאיהם, קבלו את מעמדו של ר' עמרם בן דיוואן כצדיק של הקהילה. כבמרוץ שליחים, צאצאי שתי הקהילות המשיכו לקיים במשותף את טקס הזיכרון (ההילולה) לזכר רבי עמרם בן דיוואן, טקס המוסיף להתקיים גם עתה לאחר שחדלה קהילת וואזאן להתקיים. ילידי אסז'ן ומייסדיה של קהילת ואזאן שהגיעו מטטואן, קסאר אל כביר, לערייש-לארצי ומקנס פעלו ונשאו במשותף בארגון ההילולה השנתית לזכרו. ולשאת בעול שימור וטיפוח המיתוס של רבי עמרם בן דיוואן. משלהי המאה ה-18 קבר הצדיק ר' עמרם בן דיוואן זוהה עמה. למרות המרחק בן תשעה קילומטרים, המפריד בין וואזאן ואסז'ן, ההילולה של ר' עמרם בן דיוואן על כל ההשלכות הכלכליות והחברתיות והמטלות הלוגיסטיות והאירגוניות שנדרשו להוצאתה לפועל  פעמיים בשנה, בכל שנה.

 

חולית חיבור שלישית: השפעתם של יוצאי אז'ן על עיצובה העתידי של קהילת וואזן.(13) קהילת אז'ןהפסיקה להתקיים במתכונתה ההיסטורית בשלהי המאה הי"ח. השפעת יהודי אז'ן על עיצוב הקהילה העוברית בוואזן הייתה בעלת משקל רב. בניגוד למצטרפים החדשים האחרים, שבאו כיחידים או כמשפחות בודדות, קהילת אסז'ן העתיקה את מגוריה רובה ככולה לוואזן.en bloc  ולפיכך אנשיה הוו רוב מגובש בקרב קבוצת המייסדים. הצטרפותם הקולקטיבית כקהילה מגובשת על מינהיגיה, ומוסדותיה, העניקה ליוצאי אסז'ן יתרון על פני המהגרים מתיטוואן ומקנס ושאר ערים שבאו, בקבוצות קטנות, כמשפחות בודדות או כיחידים. כתוצאה מכך, ליוצאי אז'ן היה יתרון ביחסי הכוחות בין מרכיביה השונים של הקהילה המתהווה, לא פלא שיוצאי אסז'ן נשאו בתפקידי ההנהגה בקהילה החדשה. משהותרה ישיבת יהודים בוואזן בשנת 1751, רוב קהילת אסז'ן עבר להתגורר בוואזן ונטל חלק בבניין הקהילה החדשה עם מייסדים נוספים מתיטוואן ומהגרים ממקנס ופאס. מימיה הראשונים בני קהילת אסז'ן הפכו לכוח המניע ולעמוד השדרה הדמוגרפי שעליו נבנתה הקהילה החדשה.

 

(13)הערת המחברים: במושגים ישראליים, ניתן להשוות זאת לגרעיני מתיישבים שעלו לקרקע ובשלב ראשון התגוררו במקום זמני ולאחר שנים של התבססות כלכלית וחברתית עברו יחד ליישוב קבע באתר קרוב. כך שהזיכרון המכונן של היישוב מרתך את תולדות היישוב והקהילה בשני אתרי ישיבתה באתר הזמני ובאתר הקבוע. גם אם ליישוב הקבוע מצטרפים עם השנים חברים חדשים ואפילו אם גרעין הקמתו מתחלף במתיישבים אחרים שלא חוו את ימי ההקמה הראשונים המצטרפים החדשים מאמצים את הזיכרון ההיסטורי של המייסדים. סיפורו של היישוב אינו מתחלף עם תחלופת אוכלוסיו אלה הדוגמאות הקרובות ביותר שעולות בדעתי כדי להדגים את טיב הקשר בין קהילת אסז'ו לקהילת וואזן. לאור העובדה שקהילת אסז'ן הייתה הקהילה המכוננת של קהילת וואזן, ההיסטוריה שלה הפכה לחלק בלתי נפרד מתולדות קהילת וואזן החדשה.ע"כ

 

חוליית חיבור רביעית: אימוץ ההיסטוריה של קהילת אסז'ן על ידי קהילת וואזן ותפיסת עצמה כממשיכה ויורשת. הצטרפותם הקולקטיבית של יהודי אסז'ן לקהילה העוברית בוואזן ועובדת היותם בעלי היסטוריה משותפת הפכה אותם בחלוף השנים לנושאי הזיכרון הקולקטיבי של קהילת וואזאן. הנרטיב ההיסטורי שלהם הפך לדומיננטי, במסורות בעל פה של קהילת וואזאן. על פי נרטיב זה, ההיסטוריה של קהילת אסז'ן וקהילת וואזאן מסופרת "ללא הפרד". נרטיב זה אומץ על ידי כלל בני קהילת וואזאן. גם על ידי אלה שהיגרו אליה מתיטוון, ששאוון, קסאר אל כביר, מקנס ופאס. (14) בני קהילת וואזן בלא הבדל קהילת מוצא ספחו לעצמם את עברה של קהילת אסז'ן, וגם בני אסז'ן אמצו את ההיסטוריה של וואזאן, את המיתוסים, הסיפורים והמסורות הקשורים בסיפורי הנסים של הצדיק ר' עמרם בן דיוואן ששהה ביישובם. גם אלה שבאו ממקומות אחרים, הפכו למוסרים ולמספרים של אותן מסורות לבניהם אחריהם. בפועל לא ניתן לנתק בין תולדות שתי הקהילות, ולא ניתן לדון בקהילת וואזאן, בלא לעסוק בתולדות קהילת אסז'ן תחילה. שכן, לאחר שקהילת אסז'ן פסקה להתקיים במתכונתה ההיסטורית באתרה העתיק, היא השתתפה עם מהגרים מערים אחרות בבניין הקהילה החדשה בוואזן.

(14)הערת המחברים: באופן זניח באו גם מערים אחרות כגון: תאזה [משפחת הדיין הרב דוד גיגי ובנו ר' יעקב בן גיגי], דמנת [משפחת דהן] מוגדור, [משפחת אלגרבלי ומשפחת בן שושן] או מתפיללת [משפחת עבו].

 

המסורת בעל פה מספרת כי את הקהילה הקימו שבע משפחות. שתי ראיות מבססות נתון זה. הפונדק הראשון שנבנה עבור יהודים בוואזן, מנה שבע יחידות מגורים, ובקסאריה בעיר העליונה, המרכז המסחרי לממכר מוצרי תעשיה יוקרתיים מאירופה, שבעה מתוך עשרת בתי המסחר הסיטונאיים הגדולים היו שייכים היסטורית ליהודים ושלושה לערבים מפאס. בקרב צאצאי תיטוואן בקהילת וואזן, רווחת גרסה זהה לגרסה הרשמית של השורפהשל וואזן שנמסרה לAubin Eugène לפיה גרעין המייסדים הראשוני מנה שבע משפחות יהודיות מתיטוואן. גרעין המייסדים התיישב בפונדק שנקרא בפי יהודי וואזן במאה העשרים- פְנֵדְּאָה (הפונדק הקטן, פונדקון). לאחר התמסדות ההתיישבות היהודית במקום, הוסבה אחת הדירות בפונדק לבית כנסת. נתוניו האדריכליים של הפונדק הראשון שבו התיישבו ראשוני היהודים תומכים במסורת זו.

 

ר' עמרם דיוואן נפטר בוואזאן ונקבר בבית העלמין של הקהילה באסז'ן. בימי מנוחתו בקהילת וואזן בדרכו חזרה לארץ ישראל, בביקורו השני במערב הפנימי, ביום ט' מנחם אב התקמ"ב. ר' עמרם בן דיוואן היה נצר למשפחת רבנים ידועה בירושלים. ר' יהודה בר עמרם דיוואן – דודו של רבי עמרם בן דיואן (21) יצא בשליחות ירושלים, צפת וחברון כשד"ר לגולה. בהיותו בקושטא הדפיס את "זבחי שלמים" בתצ"ח ו"חוט המשולש" בתק"ט. ר' עמרם ב"ר אפרים דיואן כמו סבו, אביו ודודו לפניו, אף הוא היה מחכמי ירושלים. בשנת תקי"ח [1758] נימנה על חכמי ישיבת "נוה שלום" בירושלים, שנוסדה ע"י קהילת קושטא בשביל דודו ר' יהודה דיואן בשנת תקכ"ג [1763] יצא ר' עמרם ב"ר אפרים דיואן בשליחות חברון למערב הפנימי. על איגרת שליחותו חתם ר' יצחק זאבי בנו של בעל "אורים גדולים". מיד עם הגיעו למערב הפנימי בשנת תקכ"ג [1763], התיישב בואזאן. בתוך תקופה קצרה נקבצו סביבו תלמידים רבים מקהילות ישראל במערב הפנימי ללמוד תורה  מפיו.

(21)הערת המחברים: סבו של ר' עמרם דיוואן הקבור באסז'ן , נקרא אף הוא ר' עמרם דיוואן.

 

סיבת השתהותו של ר' עמרם דיוואן בואזאן, נעוצה במצב הביטחוני הרעוע בממלכה השריפית באותן שנים [1763- 1766]. לאחר שסבב בקהילות ישראל ברחבי המערב הפנימי ואסף תרומות בשליחות כוללות חברון, שב ר' עמרם דיוואן לא"י. כעבור שלוש שנים בארץ ישראל שב בשנית כשד"ר למערב הפנימי בשנת תקל"ד 1774. בביקורו השני, שהה ר' עמרם דיוואן במערב הפנימי למעלה משמונה שנים, רובם במקנס בבית ר' זכרי משאש. כן סבב בין הקהילות והותיר רושם עז על מארחיו. סיבת השתהותו במרוקו נבעה ממלחמות השבטים שהתנהלו סביב מקנס, ואולם יתכן גם שמצבו הבריאותי מנע ממנו את המשך הדרך. באדר תקל"ה [פברואר 1775] הגיע למקנס ושהה בה עד ר"ח כסלו תקמ"א. [יום ראשון 18 בנובמבר 1781] בפאס שהה עד ד' תמוז תקמ"ב [יום ראשון, 16 ביוני 1782] ונפטר באז'ן בערב שבת ט' אב תקמ"ב [יום שישי 20.07.1782], חודש לאחר הגעתו לאז'ן מפאס. "בט' בחודש מנחם אב שנת באו בנים עד "משבר" היא שנת תקמ"ב [=1782] נפטר השד"ר מחברון רבי עמרם בן דיוואן בואזאן ונקבר בה." במותו הספידוהו גדולי חכמי ישראל במקנס, רבי דוד חסין שהכירו אישית היכרות רבת שנים, חיבר לכבודו פיוט וקינה. סמוך מאוד למועד פטירתו עלה ר' דוד חסין לקברו באסז'ן ובעקבות בקורו חיבר את הקינה "הר טוב" בהסבר המקדים לקינה כותב ר' דוד חסין, "את הקינה חיברתי על מצבת קברו באג'נה" [אג'ן – אג'נה צורה פיוטית כמו מצרימה, ירושלימה וכן על פי ההיגוי הלאטיני]. במאמר על רבי עמרם בן דיוואן שנכתב על ידי לאון פינס מנהל בית ספר אליאנס בוואזן, בשנים 1946 – 1960 שהתבסס, קרוב לוודאי, על המסורת בעל פה ששמע מפי זקני הקהילה, ילידי המחצית השנייה של המאה הי"ט, נאמר "רבי עמרם עזב את מקנס במטרה לבקר באסז'ן שהייתה העיר השביעית בגודלה במרוקו ושבה חיו יהודים רבים. עתה אסזן הוא כפר חרב במרחק 9 ק"מ מואזאן. רבי עמרם התארח בואזאן אצל ראש הקהילה מר רווימי . חודש לאחר הגיעו לואזאן נפל למשכב ונפטר, היה זה ביום שישי בערב. השמש נטתה לשקוע וכניסת השבת הייתה קרובה. פרנסי העיר החליטו לקברו רק ביום ראשון בבוקר. אחד מבניו של רווימי שישן באותה שעה, ראה ושמע בחלומו את רבי עמרם אומר לו" בני אמור לחברה (קדישא) שיקברוני כי עדיין מוקדם, השמש תראה את העפר מכסה אותי לפני שקיעתה." מרגע שבנו של ראש הקהילה סיפר את חלומו, החברה שינתה את דעתה והרב נקבר לרגלו של עץ זית צעיר. חודש לאחר מות רבי עמרם הניחה אבן מצבה גדולה ויפה, למחרת אבן המצבה נמצאה הרוסה. תחילה חשבו שהיה זה מעשה חבלה של ילידים מהסביבה. הקהילה בנתה את המצבה מחדש, עוד באותו לילה הופיע רבי עמרם בחלומו של ראש הקהילה רווימי" בני איני רוצה במצבה מעל קברי, אני רוצה שמצבתי תהא בגובה פני הקרקע כשל האביונים ביותר." כאשר התעורר מצא להפתעתו את המצבה הרוסה שוב, זה מקור ערמת האבנים המכסה את הקבר רבי עמרם בן דיוואן הנח בצל הזית הצעיר שמאז צמח והיה לעץ גדול ומרשים."

 

שנה לאחר מות ר' עמרם דיוואן המשורר ר' שלמה חלואה מספר "נדרשתי ולי שאלו קהל קדוש קהל לקסאר יע"א לפי שהם מזומנים לבקר קבורת החכם השלם והכולל שד"ר כמוהר"ר עמרם דיוואן זלה"ה שנבל"ע בוודג'אן, ולזה בקשו ממני לחבר שיר זה בדרך תפילה ובקשה לאמרו על קבורתו [..]" הערתו של המשורר ר' שלמה חלואה מלאת משמעות להבנת התפתחות הילת הקדושה סביב קברו של ר' עמרם בן דיוואן, זה לא קרה באופן הדרגתי אלא מיד לאחר פטירתו, קהילת אלקסאר הסמוכה לאז'ן מזמינה פיוט לכבוד הצדיק ומכוננת יחד עם קהילת אסז'ן ומקנס את מה שעתיד להיות ההילולה הגדולה ביותר בקרב יהודי המגרב. בנו, ר' חיים דיוואן השתקע והתיישב בואזאן ואף "קנה בה חצר, ומכרה כעבור שנתיים כפי שראיתי בשטר מקנה כתב יד משנת תקמ"ד שנתיים לאחר מות אביו" וקם להשלים את סבב ההתרמה בדרום מרוקו. ר' חיים נפטר בסופו של דבר בדרום מרוקו, ביישוב בשם ווירגאן [Virguane]. מגורי ר' עמרם בן דיוואן בואזאן בביקורו הראשון במערב הפנימי ומגורי בנו ר' חיים שנתיים ימים לאחר פטירת אביו בביקור השני העניקו לקהילה הצעירה בוואזאן הנהגה דתית מהמעלה הראשונה ובסיס דתי-רוחני איתן בימי התעצבותה המוקדמים. 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 184 מנויים נוספים

אוקטובר 2021
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר