Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Boussidan
BOUSSIDAN
Nom patronymique d'origine arabe composé de l'indice de filiation Bou et du substantif Sidan, déformation de Soudan, donné à une famille du Sahara s'occupant du commerce avec l'Afrique Noire, et particulièrement avec le Soudan. Jusqu'au XVème siècle, l'essentiel du commerce extérieur du Maroc se faisait avec l'Afrique Noire et principalement le Soudan d'ou était importé la poudre d'or, les plumes d'autruche pour la ré-exportation en Europe et pour la consommation intérieure, le piment piquant, le pili pili, appelé en arabe dialectal marocain, ״soudania״. Dans ce vaste trafic, les commerçants juifs ont joué un grand rôle, se rendant en caravanes au Soudan, fournissant les royaumes nègres en sel et en produits manufacturés fabriqués au nord ou importés d'Europe. Ce commerce explique la formation de très anciennes communautés juives à la lisière septentrionale du Sahara comme Aqa dans le Sous, Sijilmassa dans le Tafilalet, Touat en Algérie et le Djebel Nefoussa à l'est vers la Tunisie. Cette explication basée sur la tradition familiale, nous paraît beaucoup plus convaincante que celle avancée par Abraham Laredo qui y voit une trace de l'influence phénécienne: Ben Sidon, fils de la pêche qui a donné son nom au port libanais de de Tyr (en hébreu Sidon) dans le territoire attribué à la tribu de Zébouloun lors du partage de la Terre Promise, équivalent au patronyme connu en Algérie de Ben Sidon ou Sidoni. D'ailleurs la tradition rapporte que célèbre famille qui porte ce nom à Meknes était originaire du Sahara, ce qui confirme la piste soudanaise. Au XXème siècle, nom très peu répandu porté au Maroc (Meknès, Fès); par émigration en Egypte et en Algérie (Bône).
- MIMOUN: Fils de rabbi Yossef, rabbin originaire du Sahara (rabbi Yossef Messas précise qu'ils s'agit du village de Tamlilt, alors que rabbi Yossef Benaim parle du village de la Zaouia mais il n'y a eut-être pas de contradiction il est possible que Tamlilit était une zaouia, un centre de pèlerinage dédié à un marabout) installé à Fès fin du XVIIIème siècle. Rabbin miraculeux, il fonda une synagogue qui portait son nom jusqu'à nos jours. Rabbi Yossef Benaïm rapporte qu'un jour, des brigands l'avaient supris seul dans sa maison et avaient exigé de lui de leur indiquer la cachette de son trésor. Comme il nia en posséder, ils le mirent à la torture et n'ayant rien obtenu de lui, ils s'apprêtaient à l'égorger lorsqu'ils entendirent un cri si effrayant qu'il leur glaça le sang et qu'ils sortirent en panique pour en vérifier l’origine. Profitant de cette retraite, la mère du rabbin le cacha dans sa synagogue voisine sous un tas de vieux vêtements. Quand les brigands n'ayant rien trouvé, revinrent achever leur oeuvre et ne le trouvèrent pas, ils se vengèrent en tuant sa mère.
- DAVID: Fils de rabbi Yossef, frère de rabbi Mimoun, plus connu sous la prononciation berbère de son prénom, rabbi Daouad Boussidan, le saint patron de la communauté de Meknès. Il arriva dans la ville en 1780 avec 150 membres de sa communauté après qu'ils eurent été dépouillés et chassés de leur village du Sahara, Tamlilt. Le grand rabbin de la ville, rabbi Raphaël Berdugo lui donna un terrain sur lequel il construisit sa synagogue et il ouvrit une yéchiba. D'une piété sans bornes, il fut réputé miraculeux déjà de son vivant. A la porte de sa Yéchiba, il avait placé une petite caisse ouverte dans laquelle les passants déposaient leurs dons et nul n'y toucha jamais – sauf une fois un jeune homme pourtant de bonne famille qui fiit paralysé en essayant de voler les pièces déposées. Il ne fut délivré par le rabbin, sous les supplications de ses parents, que contre promesse de ne plus recommencer. Avec ces dons il put maintenir la Yéchiba jusqu'à sa mort en 1832. Il fut invité par les rabbins de la ville à signer avec eux des Takanot en même temps que ses frères Mimoun (rabbin à Ouezane et à Fes) et Shémouel. Après sa mort, son tombeau, est devenu le lieu de pèlerinage par excellence à Meknes, le jour de Lag Baomer et tous les samedis soir. Les pèlerins dont les voeux ont été exaucés organisaient jusqu'à nos jours un banquet sur sa tombe les soirs de chaque roch hodech (premier jour du mois hébraïque). La synagogue qui portait son nom était encore en service jusqu'à la grande vague de départs vers Israël dans les années soixante. Sa canne et sa redingotte étaient des reliques pieusement conservées dans la famille de rabbi Yéshoua Tolédano qui avait épousé une de ses descendantes. Elles étaient réputées miraculeuses dans les accouchements difficiles.
SHELOMO: Petit-fils de rabbi Daoud, héros d'une des plus célèbres affaires de succession de l'histoire de la communauté de Meknes. Il avait épousé en secondes noces Clara Levy Ben Yuli, la petite-fille de Samuel Ben Yuli, le plus grand richard de sa génération. Clara avait épousé en premières noces en 1786 Haim Maimran qui était mort quelques semaines après le mariage. Elle et son nouveau mari refusèrent de donner leur part aux successeurs du mari défunt en arguant que le mariage n'avait pas été consommé, que la mariée étant mineure et qu'il était de ce fait nul. Le tribunal leur donna raison et la grande fortune des Ben Yuli resta en leur possession.
SAMUEL: Une des victimes du massacre de Petit Jean en août 1954 qui jeta la panique parmi les juifs du Maroc à la veille de l'Indépendance et accéléra la vague de départs pour Israël. Un incident mineur – l'affichage dans le quartier musulman de portraits du sultan déchu Mohamed V avait entraîné une intervention musclée de la police, qui rapidement débordée par une foule de manifestants déchaînée, abandonna la place aux émeutiers, se contentant de protéger le seul quartier européen. Ne pouvant de ce fait l'attaquer, les manifestants se rabattirent sur les quelques commerçants juifs qui malgré la tension avaient maintenu ouverts leurs magasins, à la demande expresse des autorités qui les avaient assurés de leurs protection. Les 5 commerçants juifs commerçants, dont le transporteur Samuel Boussidan père de 11 enfants, furent massacrés avec une cmauté inouïe et leurs corps affreusement mutilés brûlés sur la place publique sous les you you stridents des femmes. Le retard inexplicable dans l'intervention des forces de l'ordre et l'étrange conduite des émuetiers qui évitèrent soigneusement de s'attaquer aux biens des colons européens, accréditèrent l'hypothèse d'une provocation policière délibérée pour déconsidérer les nationalistes à la veille du premier anniversaire de la déposition du sultan. Les autorités du Protectorat ordonnèrent à la communauté de Meknès, dont les six victimes étaient originaires, de les enterrer en hâte de nuit. Les restes des malheureuses victimes étaient à ce point méconnaissables qu'on les enterra dans une tombe commune à l'entrée du cimetière du Nouveau Mellah.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Boussidan
אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ-רבי דוד בו אהרן חסין-פייטנה של מרוקו
11 – אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ
לבאים בשלום מן הדרך. שיר מעין אזור ובו מחרוזת פתיחה ועוד שמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור מעין אזור.
חריזה: אאאא בבבא גגגא.
משקל: שמונה הברות בטור.
כתובת: פיוט נועם ׳ישעך לבבי דורש׳.
סימן: אני דוד חזק.
מקור: א- כד ע״א; ק- כה ע״א.
אוֹדֶה בְּפִי וַאֲבָרֵךְ
לָאֵל לוֹ תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ
גָּאַל אֶת עַמּוֹ מִפָּרֶךְ
וִיהִי עִמָּדִי בַּדֶּרֶךְ
נִפְלָאוֹת אֵל חַי הוֹדִיעוּ
מִזְמוֹר לְתּוֹדָה הָרִיעוּ
לָה' יִגְאָל עַם תָּעוּ
בַּמִּדְבָּר בִּישִׂימוּן דָּרֶךְ
יַחַד כָּל חַיִּים יוֹדוּהוּ
בִּקְהַל עָם יְרוֹמְמוּהוּ
עֲשָׂרָה וּתְרֵי מִנָּיְהוּ
רַבָּנָן תְּמִימֵי דָּרֶךְ
דְּעוּ יָהּ עוֹשֵׂה גְּדוֹלוֹת
הַשָׂם בַּמִּדְבָּר מְסִלּוֹת
בָּאֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת
מָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ
וַיְבַקַּע בַּמִדְבַּר צוּרִים
בְּמַיִם עַזִּים אַדִּירִים
לְכָל שָׁבִים וּלְכָל עוֹבְרִים
יִשְׁתּוּ מִנַּחַל בַּדֶּרֶךְ
דֶּרֶךְ יָשָׁר בָּהּ אִם יֵלֵךְ
אָדָם לִמָחוֹז עִיר וָפֶלֶךְ
צֶדֶק לְפָנָיו יְהַלֵּךְ
יָשִׂים פְּעָמָיו לַדֶּרֶךְ (נ"א : צְדָקָה תִּצֹּר תׇּם דָּרֶךְ(
חַסְדְּךָ צוּר מֶנִי לֹא יֶחְסַר
כִּי אַתָּה סֵתֶר לִי מִצָּר
תִּצְּרֵנִי טוֹב וְיָשָׁר
יוֹרֶה חֲטָאִים בַּדָּרֶךְ
זְכוֹר בֵּן כָּלוּא תּוֹךְ מִכְמָר
יָצִיץ וְיִפְרַח כַּתָּמָר
יִשְׁמַע קוֹל מְבַשֵּׂר יֹאמַר
סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ
קַבֵּץ בָּנִים שִׁנָּם קָהוּ
בְּאֶרֶץ תֹּהוּ וָבֹהוּ
יַעֲלוּ לְאַרְצָם וְהוֹ–
דַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ
- אודה… לאל: על-פי תה׳ קט, ל. תה׳ קיא, א, המשמש כפתיחה לברכת הגומל במנהגי ספרד. 2. לאל… ברן: על־פי יש׳ מה, כג, המשולב בתפלת ׳עלינו לשבח׳. 3. מפרך: שעבוד מצרים על-פי שמי א, יג. 4. ויהי עמדי בדרן: על-פי דב׳ לה, ג. 6. מזמור לתודה הריעו: על-פי תה׳ ק, א. 8-7. תעו… דרך: על-פי תה׳ קז, ד. 9. יחד… יודוהו: על-פי ברכת ההודאה בתפילת העמידה. 10. בקהל עם ירוממוהו: על-פי תה׳ קז, לב. 12-11. עשרה… דרך: ברכת הגומל נאמרת בעשרה ושניים מהם תלמידי חכמים, על-פי ברכות נד ע״ב. 12. תמימי דרן: על-פי תה׳ קיט, א. 14. במדבר מסלות: על-דרך תה׳ קז, ז. 15. בארחות עקלקלות: על-פי שו׳ ה, ו, וכאן תיאור לדרכי המדבר הקשות, כמתואר בתה׳ קז, ד. 16. מקום… דרך: על-פי במ׳ כב, כד. 17. ויבקע צורים במדבר: על-פי תה׳ עח, טו. במים עזים אדירים: על-פי שמ׳ טו, י. 20. ישתו מנהל בדרן: על-פי תה׳ קי, ז. 21. דרך ישר: על-פי יר׳ לא, ח. 24-23. צדק… לדרך: על-פי תה׳ פה, יד. 24. [נ״א: צדקה… דרך]: על-פי מש׳ יג, ו. 28-25. חסדך… בדרך: על-פי תה׳ לב, ז. 29. מכמר: מלכודת, על-פי יש׳ נא, כ, וכאן ציור לגלות. 30. יציץ ויפרח כתמר: על־פי שילוב פסוקים, יש׳ כז, ו¡ תה׳ צב, יג. 31. קול מבשר: על-פי פיוטי ההושענות. 32. סלו… דרך: על־פי יש׳ נז, יד. 33. בנים שנם קהו: על-פי יר׳ לא, כח ועוד. 34. בארץ תהו ובהו: כינוי לגלות, על-פי דב׳ א, ב. 36-35. והודעת… הדרך: על-פי שם׳ יח, כ.
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
UN CENTRE D'ECHANGES
Un autre detail dans la vie de rabbi David Hassine – qui trouve un echo dans son oeuvre – en plus de ses frequents deplacements dans les autres villes du Maroc, nous revele une des causes de la poursuite de cette floraison intellectuelle malgre la deterioration des conditions politiques et economiques – l'ouverture aux echanges et on sait qu'il n'y a pas de floraison culturelle sans ouverture sur le monde exterieur. Dans un de ses poemes; il se lamente sur la disparition du plus illustre des emissaires de Terre Sainte, devenu le saint le plus venere dans toute l'Afrique du Nord, rabbi Amram Bendiwan.
Arrive a Meknes en 1773, l’emissaire avait ete recu avec tous les egards et la veneration reserves depuis toujours aux emissaires de la Terre Sainte. Le premier shabbat de son sejour, il prononca a la synagogue de rabbi Raphael Berdugo un sermon vibrant en faveur de la alya en Eretz Israel dont les echos enthousiasmerent toute la communaute. Aussitot, s'etait organise un mouvement de depart si massif que le pacha, en craignant les repercussions sur la vie economique de la ville, mit solennellement en garde le Naguid Shelomo Maimran contre un tel projet. Alors que la tension commencait a monter, l'assassinat d'un haut personnage mit le feu aux poudres dans toute la region rendant les routes impraticables. Non seulement aucun depart de pelerins n'etait plus possible; mais l’emissaire lui -meme se trouva dans l'impossibilite de poursuivre sa mission et resta bloque a Meknes pendant presque huit ans, jusqu'en 1781. Pendant les annees de ce sejour force, le domicile de son hote, rabbi Mordekhay Messas, devint un centre d'etudes pour tous les rabbins et talmide hakhamim de la ville comme le fils de son hote, rabbi Zichri Messas; rabbi Mordekhay Seban, qui fut plus tard on le sait rabbin a Livourne et en Syrie, rabbi Yaacob Berdugo et rabbi David Hassine. Participant a la vie communautaire, il fut appele a contresigner des decisions des dayanim de la ville. En 1781, avec le retour de la securite, rabbi Amram reprit sa mission en compagnie de son fils rabbi Haim, visitant Fes et Sefrou. Sur le chemin du retour vers la frontiere algerienne, il mourut pres de Ouezane et son tombeau a Asjen est devenu par la suite le plus haut site de pelerinage de tout le Maroc. Dans son elegie, rabbi David Hassine laisse percer l'influence qu'il a eue sur ses contemporains :
Chaque generation a ses predicateurs et ses notables.
Tous se pressaient a ses homelies
Et prisaient ses commentaires; attrayants, plaisants
Son jugement etait pur et limpide,
Ses arguments decisifs. Ses paroles etaient ecoutees
Car elles etaient appropriees, toujours pertinentes.
Amram a été distingué, pur comme la laine la plus blanche;
Tel un astre éclatant; sa lumière poin que celui de l'argent et de l'or
Son commerce était plus précieux.
Autre apport de grande valeur enrichissant la tradition rationaliste des descendants des expulsés d'Espagne par le mysticisme des tochabim. Vers 1790( Meknès accueillit celui qui devait devenir son saint patron : rabbi Daoud Boussidan. La seule prononciation de David en Daoud est révélatrice d l'origine de la famille en pays berbère dans les confins sahariens. Fuyant son village de Tioumline en raison de persécutions; il était arrivé à la tête de s communauté de 150 personnes. Le grand rabbin de la ville, rabbi Raphela Berdugo lui céda un terrain sur laquelle il construisit sa yéchïba. Déjà célèbre de son vivant pour ses miracles, son tombeau est devenu après sa mort le site de pèlerinage par excellence des Juifs de Meknès.
Plus proches et plus intensies, les échanges avec les rabbins des autres grands centres de la Torah au Maroc et plus particulièrement Fès et Salé.Les deux plus illustres rabbins marocains de l'époque, rabbi Yaacob Abensour de Fès et rabbi Haïm Ben Attar de Salé, entretenaient de très étroites relations aveci les lettrés de Meknès où ils ont passe de nombreuses années de leur vie.
Le père de rabbi Yaacob, rabbi Reouben Abensour (1638 -1713), avait quitte Meknès pour Fès en 1673, l'année meme de la naissance de son fils. Après ses études talmudiques, Yaacob avait opte pour le métier de greffier bien son grand ami rabbi Habib Tolédano lui ait conseillé de se tourner plutôt vers l'enseignement qui " ouvre plus de perspectives comme l'a prouvé la carrière de votre propre père. " Mais son immense érudition lui fit gravir tous les échelons et ouvrir les portes du tribunal de Fès comme juge à partir de 1704, puis comme son président.
En 1728, suite à une querelle avec la communauté de Fès, il s'installa à Meknes où il siégea plus de dix ans au tribunal aux côtés de rabbi Moshé Berdugo et de rabbi Moshé Dahan; avant de se réfugier à Tétouan lors de la grande famine de 1738. Ses deux chefs d'œuvre Et lekol hefetz, recueil de poemes et Michpat outsédaka béyaacob n'ont été imprimés qu'à la fin du XIXème siecle par l'association de Fès Dobébé shifté yéshénim pour l'édition des chefs d'oeuvre du passe, à laquelle nombre de notables de Meknès apportèrent leur soutien.
Rabbi Haïm Benattar (1696 1743) le plus universellement connu des rabbins marocains. Auteur du célèbre livre Or Hahaïm, commentaire mystique de la Bible. Né à Salé, il était venu à Meknès à l'âge de 18 ans pour épouser la fille de son oncle Moshé Ben Attar qui fut un moment Naguid de la communauté de Meknès. Après la mort de son beau -père, il revint à Meknès régler son héritage. Au cours de ses longs séjours dans la capitale, il se lia de grande amitié avec ses rabbins et plus particulièrement avec rabbi Yéhouda Berdugo. Dans la préface à son ouvrage Mayim Amoukim, ce dernier raconte qu'il avait convenu avec son ami intime rabbi Haïm Benattar qu'il fera imprimer mon livre en appendice à son ouvrage Or Hahaïm. Mais comme nous l'avons déjà vu rabbi Haïm, contraint de quitter précipitamment le Maroc, n'avait pu prendre avec lui à Livourne le manuscrit de son ami.
Les acquis de cette période de floraison culturelle devaient permettre à la communauté totalement dévastée sur le plan matériel par cataclysme sans précédent des persécutions de Moulay Yazid, de continuer dans les siècles suivants de maintenir à plus petit feu son rang d'éminent centre de Torah malgré tous les aléas politiques, sans jamais retrouver, sur le plan matériel et politique, la gloire du règne de Moulay Ismaël.
Un siècle de floraison culturelle-Joseph Toledano
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
כף־היד — ״כמסה״
כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפקידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.
בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.
היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.
א ״ק
תכשיטי־קמיע — ״פולת כמסה״
התמונה מימין
צורה מסוגננת של ״כמסה״ ; צורה זו נפוצה בעיקר באזורים כפריים ; ייתכן, כי מקורה באפריקה השחורה
מעשה ריקוע וטביעה של שתי לוחיות־כסף בצורת עלה־תלתן, המודבקות גב אל גב וביניהן לוחית של נחושת או של פליז; אבני־זכוכית כתומות וירוקות ; דגם שכיח ממקור ספרדי של פרח שמשובצת בו אבן־זכוכית (פרטים ראה בפרק על התכשיטים) ראה : שאמפו, עמי 153—162, מס׳ 83—84 ; בזאנסנו, תכשיטים, מס׳ 95, לוח 23 ; הרבר, עט׳ 6 (מספרי הציורים המובאים שם צוטטו שלא כהלכה)
חותמת התאריך נשחקה ; כנראה אמצע המאה הכ׳
במקום השושנית הרביעית מופיעה יד בתבליט
הגובה : 12 ס״מ ; הרוחב: 10.5 ס״מ מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (266)
התמונה משמאל
מראכש ; תאריך טבוע : 1331 (1956)
בשני הצדדים שרידי טביעת־חותם ערבית ותאריך
הגובה : 12.5 ס״מ ; הרוחב: 10.5 ס”מ
אוסף אנטוני ז׳אק, לונדון (267)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
היסוסי הממשל
לפליאת כל המעורבים בדבר, שמרו שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי על שתיקה, ולא מיהרו להתייחס לאלפי הבקשות להתנדבות. כך כתב נציג כי׳׳ח במרוקו, שפעל רבות לעידוד תנועת ההתנדבות, להנהלה בפריז במכתב מ-13 בספטמבר 1939 :
״הלכתי לדון בנושא עם מר גאייה (Gayet) מנהל הלשכה האזרחית. הוא מסר לי שהגנרל נוגס מעריך מאד את רוח הקורבן של בני דתנו היהודים. אלפים התנדבו לשרת בצבא, והאחרים העלו תרומה נכבדה למען הקרן להגנה לאומית. מר בונאן (עורך דין מוערך, יליד תוניסיה ופעיל בקהילה) העביר סכום ראשוני של 600.000 פרנקים, שנאספו תוך יומיים, והוא מקווה לגייס בקרוב עוד 400.000 פרנקים נוספים. צרפת, הוסיף מר גאייה ׳יודעת שהיא יכולה לסמוך על בני חסותה היהודים, אבל מה שנחוץ כעת הוא לצנן את גילויי הנאמנות הרועשים כדי לא לפגוע בכמה רגישויות. אין לנו כעת מחסור בחיילים, ובאשר לכסף, אנו נבקש תרומות מאוחר יותר לפי הצורך… אני יודע שרבים תמהים שעדיין לא ענינו לבקשות לגיוס, אך צריך להודות שהשאלה עדינה מאד. אנו לומדים אותה ביסודיות, בהתחשב גם באינטרס של אלה הפונים אלינו. אנו שוקלים לארגן גדודים מיוחדים שבהם יוכלו לשרת המתנדבים היהודים, בהתאם לכישוריהם האינטלקטואלים ולכושרם הגופני. מדובר בגדודים גם למשימות צבאיות, וגם למשימות אזרחיות, כאשר שני הסוגים יהיו יותר קרובים למודל הצרפתי מאשר למתכונת של יחידות הילידים המוסלמים. בני דתכם דוברי הצרפתית יהיו במסגרות האלה מאד מועילים. יקראו להם הגדודים הזרים, אבל אל דאגה, לא יהיה להם דבר מן המשותף עם מוסד לגיון הזרים הידוע״.
למעשה שלטונות הפרוטקטורט הופתעו מאוד ועמדו נבוכים מול נחשול ההתנדבות. הם נאלצו בפעם הראשונה להתייחס ברצינות לסוגיית גיוס היהודים לצבא. לכאורה היה ניסיון קודם של גיוס יהודים בשלהי מלחמת העולם הראשונה, אך הוא נקטע באיבו. במסגרת היריבות המסורתית עם אנגליה, רקם אז משרד החוץ הצרפתי תכנית להקים תחת חסותה גדוד מתנדבים יהודים ממדינות צפון אפריקה, בעיקר ממרוקו, אשר יוצב בפלסטינה כדי לא להשאיר בידי אנגליה את בלעדיות התמיכה במפעל הציוני לאחר הצהרת בלפור. מבלי לשאול לדעת הקהילה היהודית המרוקאית, צינן הנציב הכללי המרשל ליאוטי את התלהבותו של שר החוץ הצרפתי, סטפן פישון-Stephen Pichon
״גיוס מתנדבים מהמללאח יצור התרגשות מיותרת. קריאה כזאת לא תובן נכון. היהודים לא יימנעו מלהגיד שאם צרפת זקוקה לעזרתם, סימן שהיא ׳על הקרשים׳… נוסף על כך, וזה העיקר, תהיה לכך השפעה הרסנית על המוסלמים במרוקו, אשר מתעבים את היהודים, ואינם יכולים להשלים עם הרעיון של יהודים הנושאים נשק״.
הנציבות הטילה על אחד המורים בבית הספר למנהל הקולוניאלי ברבאט, הסוציולוג רוברט מונטאן ((Robert Montaigne, לחקור ביסודיות את הנושא הרגיש. הוא הגיש את מסקנותיו רק לאחר פרוץ המלחמה, ב-17 באוקטובר 1939. הערכתו הייתה כי אפשר לגייס 8000-6000 מתנדבים ״בעלי רמה פיזית, אינטלקטואלית ומוסרית טובה, ונראה לי שהדבר תואם את האינטרס של צרפת״.
את מסקנותיו הוא העלה בחיבור בן 14 עמודים שכותרתו: ״מחקר בדבר השימוש ביהודי מרוקו לצורכי המלחמה״. הוא פתח בניתוח מניעי המתנדבים:
״עוד לפני פרוץ המלחמה, מיד לאחר שנראה שהיא בלתי נמנעת, הביעו מאות ואלפי יהודים מרוקאים את רצונם לתרום אישית למלחמה נגד גרמניה וחתמו על התחייבות לשרת כמתנדבים בצבא. המועמדים לגיוס באים לא רק מן השכבות העממיות, אלא גם מן הבורגנות, ומן המעמד המשכיל והאמיד. המחווה הנלהבת שלהם היא בעלת ערך ייחודי, מאחר שהם התחייבו מראש מבלי לדעת איפה ואיך הם עתידים לשרת, וגם מבלי להירתע מהאפשרות הסבירה שצעדם לא ייענה בכבוד הראוי, ושהם לא ינוצלו בהתאם לכישוריהם… הדור היהודי הצעיר במרוקו, המשווה את גורלו לזה של היהודים במדינות אחרות, חש הכרת תודה מסוימת לצרפת ולמרוקו. הוא מודע לכך שצרפת ומרוקו מגייסות את כל אמצעיהן כדי להגן על קיומן. יהודי מרוקו חשים שאל להם להישאר משקיפים אדישים. הם התגייסו מתוך נאמנות לצרפת ולמרוקו, ומתוך בושה להיות היחידים שאינם נלחמים. המלחמה הזאת היא נגד היטלר האחראי לגל שנאת היהודים השוטף את העולם. הוא מסמל עבורם את הרע בהתגלמותו. מזה עשר שנים מצטברת בנפש היהודים השנאה שיצר וליבה. על כן היהודים בכל העולם מרגישים חובה להיות שותפים בכל כוחם למלחמה נגד היטלר והנאציזם. יהדות מרוקו כולה חשה בחובה הזאת, אבל רק המתקדמים והמשכילים מודעים לה בבירור. הם חשים כי רק התגייסותם ונכונותם לשאת בקורבנות הנדרשים, יהיה בכוחם להציב מחסום להתפשטות האנטישמיות״.
אולם מונטאן הבחין במוטיבציה נוספת, לגיטימית אולי, אבל מסוכנת לדעתו, לאור מצבה המיוחד של מרוקו – הרצון לזכות בדרך זו בשדרוג המעמד החברתי־המשפטי. כבר באיגרת למשרד החוץ מ-11 באוקטובר 1938, התריע הגנרל נוגס על ״הסכנה״ – היהודים ידרשו לאחר המלחמה לזכות באזרחות הצרפתית. אבל גם לכך הציע מונטאן פתרון, גם אם לא היה יצירתי במיוחד.
״רוב יהודי מרוקו, אם לא כולם, מקווים שבתמורה להפגנת הנאמנות יזכו בשיפור מעמדם המדיני. אחדים מרחיקים לכת יותר. הם מקווים כי תוענק להם אזרחות צרפתית, כפי שקרה ב-1870 ליהודי אלג׳יריה מבלי שאלה נדרשו להוכיח אותה מחויבות שהם עצמם מראים כעת. בנסיבות אלה צרפת צריכה להיזהר ולהימנע לחלוטין מכל הבטחה, מפורשת או מרומזת, לשיפור מעמדם של היהודים שתעניק להם העדפה על המוסלמים׳׳.
עם זאת, היה ברור כי אין אפשרות מעשית לגייס את היהודים כחיילים רגילים בצבא הצרפתי הסדיר:
״מצד שני, אין אפשרות לגייסם ליחידות המיועדות לילידים המוסלמים, מסיבות דתיות ומהבדלים ברמת ההשכלה. החיילים המוסלמים – שרואים ביהודים בני חסות (ד׳ימי), שנאסר עליהם לשאת נשק מאז ומעולם – לא יהיו לבטח מוכנים לשרת לצדם, ועוד פחות מזה תחת פיקודם: כנתיני המלך, יהיה קשה לגייס את יהודי מרוקו ביחידות הצבא הצרפתי הסדיר, כאשר אין מקבלים בהן גם את חיילים המוסלמים. מצד אחר, אין אפשרות למזג אותם בתוך יחידות הילידים, לא חלילה מטעמים דתיים או גזעיים, אלא בשל הבדלי המנטליות ורמת השכלה העלולים לפגוע בלכידותן הפנימית… של יחידות אלה׳״.
הפתרון הקל – להפנות את המתנדבים היהודים ללגיון הזרים – נפסל על הסף בשל השם הרע שיצא לו בקרב היהודים, ״אנשים שקטים ושלווים בדרך כלל״, שראו בו מפלצת, ולו רק בשל המספר הרב של גרמנים בשורותיו. אך לסוציולוג הייתה הצעה יצירתית – גיוס בתוך יחידות מיוחדות:
״יהודי מרוקו הם לרוב אנשים חכמים במיוחד, מוכשרים, בעלי אבחנה חדה, שקדנים ומשכילים. נדיר שאינם דוברי מספר שפות. הם בעלי יוזמה ומוכנות לקחת סיכונים… ניצול נכון של כל התכונות האלה במקביל להכשרתם בשימוש בנשק, יהפוך אותם ללוחמים מהשורה הראשונה, יעילים יותר במסגרת יחידות מצומצמות, מאשר ביחידות גדולות וכבדות. במסגרת יחידות קלות כאלה, עם מספר מוגבל של חיילים שיוכשרו לפעולות קומנדו ולמשימות שאין להטיל על יחידות גדולות, יפתיעו יהודי מרוקו לטובה ויתגלו, אני חושב, כלוחמים מזהירים״.
מונטאן היה סבור כי יכולה להיות לכך גם השפעה חיובית על החיילים המוסלמים עצמם: ״אם היחידות שבהן משרתים מתנדבים יהודים יצטיינו בשדה הקרב, ויינתן פרסום למעלליהם, יצר התחרות עשוי להתעורר אצלם. בנוסף לכך, תשמש הצטיינות יהודים בשדה הקרב כנשק נגד התעמולה הגרמנית, אשר אינה מפסיקה לחדור לשורותיהם, ועלולה עם הזמן להפחית את המוטיבציה של החיילים המוסלמים להתגייס לצבא הצרפתי״.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-היסוסי הממשל
La famille Marciano -La famille L’herher
Rabbi David Marciano L’herher
Cette personne fut un homme important, franc et sincère, qui voua une profonde admiration aux Sages. Sa maison, ouverte à tous, lui procura une notoriété inaltérable. Ses enfants sont :
Eliahou-Yossef-Mordékhaï-Rahamim-îtshac-Tsion -Chimon-Rafael-Chmouel-Mrima.. Saïda…. Maha…. Louïha..Stira…Aouïcha
Rabbi Yaâkov Marciano L’herher
Cette personne fut humble et modeste. Cet homme vécut en appliquant les commandements de D-ieu sa vie durant. Son fils se nomme :
Eliahou
Rabbi Yéhouda Marciano L’herher
Cette personne eut un comportement et des vertus altruistes suscitant partout honneur et respect. Ses enfants se nomment :
Rafael-Mordékhaï-Yossef-Rahamim-Chimon-Stira -Louïha-Aouïcha
Rabbi Avraham Marciano L’herher
Ce rabbin fut l’un des plus brillants disciples du saint Rabbi Yaâkov Abouhatsira Z.TS.L. Il fut un chef, un maître, un Rabbin fameux qui guida la communauté algérienne de Ain Elkhihel, et siégea au tribunal rab- binique de Debdou. ïl étudia inlassablement la Torah et cumula une somme impressionnantes de connaissances. Le nom de ses enfants est :
Yossef-Tsion- Chimon-Yaâkov -Saïda…. Aouïcha Hanna.. Mrima.. Maha…. Slitna…. Nouna.. Louïha.. Mricha. Zahara..
Rabbi Chlomo Marciano L’hcrher
Ce rabbin fut dote de zèle et d’une grâce divine. Ses enfants se nomment :
Yossef-David-Moche-Stira-Zahara-Saoûda
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Ce rabbin émergea de ia masse. Lucide et réfléchi, il jouit de l'estime de ses contemporains. Il fut un artisan confectionnant des chofar et des objets du culte. Ses enfants se nomment :
Moché-Yaâkov-Aharon-Itshac-Mrima -Saoûda
Rabbi Chimon Marciano L’herher
Ce rabbin fut un être raffiné et délicat. Il fut très bien veillant. Le nom de son fils est :
Moché
Rabbi Rahamim Marciano L’herher
Ce rabbin adhéra aveuglément à la voie de la Torah. Il appliqua à la lettre les commandements de Dieu
et abbhora le mensonge. Il consacra ses energies aux morts Ses enfants s’appellent :
Itshac -Moché-Aharon-Mrima-Maha-Saoûda
Rabbi Aharon Marciano L’herher
Ce rabbin eut un coeur en or. Derrière une simplicité et une intégrité apparentes, il vénéra profondément les érudits. Scs enfants furent :
Itshac-David-Eliahou-Avraham-Saoûda-Nouna-Slitna-Freha
Rabbi Chmouel Marciano L’herher
Ce rabbin doit son prestige à sa noble ascendance mais aussi à son érudition et à sa piété personnelle. Il n'a cependant pas laissé de progéniture.
Rabbi Eliahou Marciano L’herher
Cette personne incarna l'image du héros et du sauveur. Il réalisa de nombreuses mitsvot. Ses enfants sc prénomment:
Moché-Chmouel-Yéhouda-Rahamim-Yossef-Saoûda-Mrima-Louïha-Aouïcha
Rabbi Yossef Marciano L’herher
Cette personne ne ménagea ni sa santé ni son argent pour venir en aide à autrui. Le nom de ses filles est :
Maha-Saïda
Rabbi Mordekhaï Marciano L’herher
Cet être vécut dans la bonté et l’intégrité. Il sut se faire aimer des siens et certainement de D־ieu. Le nom de ses enfants fut :
Moché-Chmouel-Yaâkov -Mrima Saïda.. Slitna.. Stira … Louïha Maha..
Rabbi Rafael Marciano L’herher
Cette personne fut un vieillard vénérable qui prôna les vertus de la charité et de la fraternité. Ses enfants furent :
Moché-Chmouel-Yosscf-Chimon-Avraham-Saâdia -Yéhouda-Saoûda
La famille Marciano –La famille L’herher
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני- ארוואץ-אשכנזי
יוסף ב״ר משה ארוואץ
נולד ברבאט מרוקו, בשנת התר״ז.[1847] בעודו נער עלה עם הוריו ירושלימה. את חנוכו התורני קבל אצל רבני עדת המערבים. כבן כ״ג נסמך להוראה ע״י הרה״ג דוד בן שמעון ז״ל. בהיותו בן כ"ה יצא לחו״ל בשליחות ביה״ס דורש ציון. אה״כ מלא שליחויות אחרות לטובת מוסדות שונים בעיה״ק, כגון כוללות המערבים, כוללות חברון, בית אל, משגב לדך וכו'. בנסיעותיו באיטליה נתקבל פעמים לראיון לפני המלך ויקטוריו עמנואל השני, בשנת 1896 ובשנת .1902 היה ממנהלי עדת המערבים בירושלים במשך שנים רבות, וחבר ביה״ד שלה יחד עם הרבנים משה מלכא והרב נחמן בטיטו. מסבות משפתתיות העתיק בשנת תער״ג את דירתו ליפו, ויהי מאז עד המנות הרב ב״צ עוזיאל לר״מ ביפו ות״א, ראב״ד לעדת הספרדים שם, שלא ע״מ לקבל פרס. גם אח״כ כהן כדיין ומו״צ בבית הדין המאוחד לספרדים ולאשכנזים. בימי מלתמת העולם, מחמת היותו נתין צרפת הוכרח לנסוע לאלכםנדדיא, ולאחד שביתת הנשק וכריתת ברית השלום חזר בלוית בני משפתתו לא״י וישתקע ביפו. נפטר שם ביום כ״א כסלו תרפ״ה. בהחבצלת שנה ל״א גליון ד. נזכרת שליחותו לכוללות חברון ושם נאמר כי אבותיו היו ממוגאדור. ובאותו עתון מיום כ״ח ניסן תר״נ, נדפסה כתבה שלו מפריז, שבה נמצא אז בשליחות ביה״ח משגב לדך בירושלים. בית האוצר לר״פ גרייבסקי חוב. א. עמ. י״א. נר המערב עמ. 210
שמואל יהודה ארוואץ
מכונה מירקאדו, ונודע גם בשם נסים שמואל יהודה ארוואץ. היה רבו ומורו של הרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי. התעסק בצרכי צבור ונמנה בין מיסדי עדת המערבים בירושלים. חתום על כתב השליחות ממדרש חסידים ק״ק בית אל להרב מיכאל באדהב בשנת תר״ה. אחד מאלה, אשר חתמו בשנת תרט״ז מצד הספרדים על שטר ההתקשרות עס הד״ר אוגוסט לודויג פרנקל, שבו הובעה הסכמה לשיטת הלמוד של בית הספר הנ״ל. עוד תתם בשנת תרי״ט על הסכמת החזקות בירושלים, יחד עם רבני זמנו. הצטיין בתור מורה מובהק והרביץ תודה בתלמידים. מחידושיו נדפסו בס׳ אמתחת בנימין שו״ת, להרב בנימין חמוי, ירושלים תרל״ז.
עזרא בן ארולייה
יליד פיליפופולי, בולגריה, בשנת התקצ״ג. ישב שם אח״כ על כסא הרבנות שנים אחדות. בערוב ימיו בשלהי תרס״ה עלה לאה״ק והתישב בירושלים. כאן השיא אחת מבנותיו להרב אברהם פינטו מטובי חו"ר העיר. גם אחיו ר״נ בן ארולייה נמנה בין חכמי פיליפופולי. מקרובי הרב הנ״ל התישבו עוד קודם לכן במושבת הרטוב. נלב״ע בירושלים י״א אדר תרע״ד.
אליעזר יצחק ארחא
מתושבי חברון ת״ו. ר״ד קונפ׳ורטי יכנהו בשם: ״רב מובהק ורופא מובהק״. הרב חיד״א בשה״ג כתב עליו: וראיתי דרשותיו וחלק מתשובותיו בכ״י, וכתוב שם שהם אחד מחמשים מחמדיו. והרב הנ״ז ומ״ז בע״ס חסד לאברהם קבורים במערה אתת בקרית ארבע חבר ספרים רבים ביניהם פירוש על עין יעקב, פירוש על מדרש רבא. הגהות על רמב״ם ועוד כמה פסקים ודרושים. הוא היה מאפוטרופםי הגאון הרב ישעיה הלוי הורוויץ בעל השל״ה על עזבון בתו היתומה בזמן שישב בירושלים. ובאוצה״ס נזכר ס׳ תשובותיו שהוא עדיין בכ״י.
יצחק ב״ר אברהם ארחא
רב ומקובל, מתושבי צפת בשנת ש״ע לערך. תלמיד האר״י ז״ל. םמיד לעת ההיא
העתיק מושבו לחברון. בפרוץ המגפה בעיר זו בשנת שע״ט, נדד לעזה. בשנת ״השלל״ ישב
בה על כסא הרבנות. אחדים מפםקיו הובאו בשו״ת המבי״ט. החכם ר״ש דוזאנים קוראו משום
מה יצחק שלום ד ארחא ומציין אחת מפעולותיו, ע״ס ספד ״אהלי יעקב״ סי׳ קי״ט, בתאדיד
י״ו לחדש כסלו שנת השם״ה. 2
שמואל ב"ר יצחק אריפול
יליד שלוניקי ומרבני צפת בזמן הארי״זל. מקובל ומשורר. הרב מרדכי גירונדי מפליג בשבחו ואומד כי הקורא בספרי הרב הנ״ז יכיר גודל חכמתו בפשטי התורה ובמדרשי חז״ל. נודע בספריו אשר חבר שרובם נדפסו בוינציה. ובספר תולדות גדולי ישראל וזכר צדיקים לברכה להרבנים מרדכי שמואל גירונדי ותננאל ניפי עמ. 322 טריאיםסי תרי״ג, נתן סימן לספרי ר״ש אדיפול כדלקמן: שר שלום, מזמור לתודה, ועד לחכמים, אמרת אלוה, לב חכם, ר״ת שמואל.
אברהם בן יעקב אשכנזי
נולד בשנת תקע״א ביינישיר, תורכיה לפנים לאביו יעקב ולאמו שרה׳ בת הרב יצחק פרחי, שחבר בזמנו ספרים שונים. אביו היה איש תמים וירא שמים, עוסק במלאכת החיטות בעירו, ובמקצוע זה התעסק גם אחר עלותו לארץ. רב שנותיו עברו עליו בחיי צער, עוני וחזקות, עם כל זאת מחצית הכנסתו השבועית היתה מוקדשת, כדי ללמד את בנו תורה—בן תשע היה, כשעלה עם הוריו להתישב בירושלים. הוא למד והתתנך אצל ר׳ שמואל, המכונה מירקאדו ארוואץ, איש אשריצא לו שם כאחד מרבני ירושלים החשובים, נוסף לזה בתור מורה ותיק מצליח, שתלמידיו מתקדמים ועושים חיל בלמודיהם. אחר כמה שנים התפרסם הר״א אשכנזי בחוגי הרבנים, ויתשב בין גדולי התורה בעיה״ק. אז נמנה לדיין בבית דינו של הרב בנימין מרדכי נבון, ובמשרה זו שמש כשלש שנים. אחדים מפסקיו נדפםו בספר ״בני־בנימין״, שמחברו הוא הרה״ג הנ״ל. בשנת תרכ״ד נמנה לראב״ד, ותיכף אחר מותו של הרב וראש״ל ת״ד חזן בראשית תרכ״ט, נבחר הוא לראש הרבנים בירושלים. זמן מה עוד לפני המנותו ל״חכם־באשי״ יצא פעם בשליתות ועד עדת הספרדים לערי המערב החיצון, תוניס, אלג׳יר וכו'. היה רצוי לכל תושבי ירושלים באין הבדל עדה ואמונה, כי ברב חכמתו וענותנותו כבש גם את לב לא היהודים להעריצהו, ואלה התיחסו אליו כאל איש אלהים. בין מרבית פעולותיו הצבוריות של הרב ראוי להזכיר, כי בזמנו ועל-ידו נגמרה הקניה של מגרש ״שמעון הצדיק״, לטובת עדת הספרדים בירושלים. בפעולה זו טפלו אחדים עוד קודם לכן, אולם משום סבות שונות לא עלה בידיהם להביאה לידי גמר. גורמים רבים ומיוחדים עכבו בעד הרשמת השטח הקנוי בספר האחוזות, ובתקופת רבנותו, סודר ענין ההעברה הרשמית בהחלט. שלט באילו שפות זרות ודבר בהן באפן חפשי: תורכית, ערבית, וביחוד יונית. ידיעתו את הלשון האחרונה קרבתהו אל האפטדיארך היוני, וזה היה רגיל לבקרהו בביתו לעתים קרובות, וכן גם הוא נחשב בין היוצאים והנכנסים במעונו. יתר על כן, לאחד מאלה המעטים בירושלים המתהלך אתו בידידות רבה. בערוב ימיו, בשנת תרל״ח—תרל״ט פרצה המחלקת הידועה בין רבני חברון, בעת ההיא, בפרט אליהו מני, רחמים יוסף סראנקו, ובני סיעותיהם. הללו שאפו להסתייע בתמיכת חכמי ורבני ירושלים כדי לחזק את עמדתם הרופפה, ועל ידי כך להצדיק את הריב, שלדעת שני המחנות המתנגדים היה לשם שמים. הר״א אשכנזי נסה תחלה להתרחק כליל מליטול חלק כל שהוא בסכסוך הזר אולם בהכירו בצדקת הרב הנרדף רבי אליהו מני, הצטרף לתומכים בו, מה שהגביר אח״כ את סערת רוחם של בני הצד המתגגד. הצטיין בסגנונו העברי הצח, והשתתף בפרי עטו ב״הלבנון. חתם על פנקס השליחות של השד״ר הרב נתן נטע נאטקין, שד״ר לכוללות הספרדים והאשכנזים לכל ערי הקדש. לשם קביעת קופות בכל המדינות. כן חתום על פס״ד בענין חצר שונינא מתאריך סיון תרל״א. אחדות מתשובותיו נדפסו בס׳ כפי אהרן להרב אהרן עזריאל ח״א. גורלם של חבורי הרב שאת כלם השאיר בכתובים, היה כגורל ספריהם של כמה רבנים מגאוני הדור שקדמוהו. בעזבונו נמצא ספר חוקים ומשפטים על ״אהל מועד״ חלק אבן העזר, שהוא חבור גדול בערך, וכן ספר דרשות המכיל אילו עשרות גליונות של כתיבות הערוכות לדפוס. הרכוש הרוחני הזה גנשאר בידי בנו יחידו הרה״ג יצחק אשכנזי ועם מותו של זה, לא נודע לאן התגלגלו הללו לבסוף. מכל אלה ראה אור קונטרס אחד קטן, הנושא עליו את השם ״תקנות ירושלים״. שהוא עסק בעריכתו, המכיל תקנות והסכמות וכו'. ר׳ הסכמתו על המגהג להשתטח בקברי הצדיקים רשב״י וכו', ולשרוף שם בגדים יקרי ערך, לםפר כבוד מלכים להר״ש העליר, בעה״ק צפת ת״ו. ירושלים תרע״ד. נלב״ע בן ס״ט שנה ביום ט, שבט תר״מ.
אברהם בנימין נתן בן אלישע חיים הלוי אשכנזי
נזכר באילו מקומות, גם בשם אברהם נתן בנימין בן אלישע חיים. נולד בירושלים בשנת הת״ד. אביו אלישע חיים היה שד״ר כוללות האשכנזים בארצות אירופא. מחניכי ישיבתו של הרב יעקב חג׳יז, ואצלו למד משנה ותלמוד ומעט מחכמת הקבלה. ע״פ המלצת רבו הנ״ל נשא את בת שמואל ליסבונה מגבירי עזה, שהיתה עורת בעין אתת. בעת שעבר ש״צ דדך עזה, מצאו שם, והוא אז בן כ', שנה יושב בבית חותנו הנ״ל. מיד לקחהו לאיש סודו ושליחו הנאמן, ונקרא מאז בשם נתן העזתי. בליל חג השבועות שנת תכ״ג, התאסף המון חוגג בבית המדרש בעזה ונתן הנביא הצעיר, משח שם את ש״ץ למלך על ישראל. מהעת ההיא ואילך, החל מופיע בצבור כשליח ממרום, ומכריז ברבים כי ש״צ הוא המשיח, והוא נתן נביאו הרשמי. היה עמוד התוך בתנועת ש״צ, ועזר הרבה להתפשטות תנועתו בכל תפוצות ישראל. בקיאותו בתורה, סייעה לו למלוי תפקידו השלילי, ולו מיחסים ספרים רבים שנתפרסמו בעת ההיא בלי שם מחברם. נלב״ע באיםקופיה י״א שבט ת״מ.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– ארוואץ-אשכנזי
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות-סוף הפרק
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
בף־היד — ״כמסה״
כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפקידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.
בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.
היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.
א ״ק
קמיעות אחרים
תליוני־קמיע ראשית המאה הכ׳
כסף ; מעשי יציקה וחקיקה אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב
צורת פגיון בנדנו; נועד לתינוק הנולד האורך: 5.4 ס״מ
(268)
צורת נחש הגובה: 5.3 ס׳׳מ
(269)
צורת צפרדע האורך: 1.8 ס״מ
(270)
צורת סלמנדרה (ראה מס׳ 258) הגובה: 3.6 ס״מ ראה : שאמפו, עט׳ 14
(271)
ענק־קמיע
קראנדו; אמצע המאה הכ׳
ט״ו עצמים מושחלים על חבל: שלוש פיסות־עור, ארבעה צדפים, שני מנעולים (סגולה כנגד לידה מוקדמת), תליון־מתכת דמוי צלב, מטבעות, חרוז מסוג ״מילפיורי״ ותליון דמוי־משולש עשוי חוליות מתכת
מוזיאון ישראל
(272)
דמות אדם הדוקרת זיקית ענקית פאס ;
אמצע המאה הכ׳
רקמה של חוטי זהב וכסף על־גבי קטיפה ירוקה
הגובה : 46 ס״מ ; הרוחב : 75 ס״מ מוזיאון ישראל
(273)
132
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות-סוף הפרק
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Rabbi Eliyahou Marciano, Nahoum Slouschz, Maurice Laquière, Moulay Abdelhamid Smaili, Albert Bensoussan.
Histoire et genealogie de Juifs de Debdou –Maroc
La genealogie de la communaute juive de Debdou et l'ascendence de toutes les familles qui la composent a la lumiere de sources et de documents inedits
ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר-וָדֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ.
במדבר לב, ז'
Rappelle a ton souvenir les anciens jours, medite les annees, generation par generation, interroge ton pere et il te l'apprendra, tes aieux et ils te le diront.
Deuteronome 32, 7
Le projet visant à éditer le présent volume relativement à l’Histoire des Juifs de Debdou est né des suites de mon séjour à Jérusalem. C’est en faisant des recherches iconographiques pour le Cédérom sur les Juifs du Maroc à l’Institut Ben Zvi que je me suis découvert un attrait pour cette région du Maroc… Plus extraordinaire encore! Alors même que je m’entretenais avec M. Robert Attal, bibliographe et que je menquerrais au sujet d’un volume écrit par mon grand-père Rabbi Chlomo Hacohen Scali Sabban sur cette question, fai attiré l’attention — hasard ou coquin de sort — d’un historien originaire de Debdou qui venait de publier en hébreu un livre intitulé « Yahas Debdou (i.e. Généalogies de Debdou)» et qui, quelques temps auparavant avait publié le livre intitulé «Debdou, ville des Cohanim»! Mes parents étant originaires de cette région, je ressentis un appel et un besoin impérieux de refaire vivre ce pan glorieux de l’histoire des Juifs du Maroc. Ainsi, j’ai commencé à rêver et comme l’on dit si bien «du rêve à la réalité il n’y a qu’un pas». J’ai franchi l’étape qui me séparait de la concrétisation d’une idée que je caressais subconsciemment : celle de donner le jour à un volume qui permettrait de révéler le monde des valeurs d’antan en éditant des extraits d’auteurs d’origines, de cultures et d’époques différentes. Trois nous sont contemporains :
- le rabbin Eliyabou Marciano, auteur de «Yahas Debdou» (i.e. Généalogies de Debdou) et de «Debdou îr Ha Cohanim» (i.e. Debdou, ville des Cohanim), qui est natif de Debdou,
- Albert Bensoussan, écrivain français dont les ancêtres vécurent a Debdou,
- Moulay Abdelhamid Smaili, né tout près de Debdou, auteur de l’ouvrage «Clair de lune sur les Juifs d’Oujda et des Angads». Le lecteur aura le loisir de lire les considérations et points de vue de cet historien Musulman.
J’y joins le témoignage de deux autres voyageurs et écrivains, l’un pour sa valeur historique et l’autres pour illustrer les préjugés qui avaient cours à l’époque.
- Naboum Slouscbz, historien juif et voyageur d'origine russe qui décrivait Debdou en 1906 dans son ouvrage intitulé : «Étude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc».
- Maurice Laquiére, écrivain français, qui publia en 1941 son roman intitulé «Fortunée la Juive» dans la France des lois anti-juives.
À la fin de ce volume, le lecteur peut retrouver la plan du nouveau cimetière. Diverses illustrations viennent compléter le tableau de ce qui fut une communauté vibrante.
Enfin, je tiens à terminer sur la citation de Nahoum Slouschz qui, à son époque déjà, déclarait en ces termes :
«Les Juifs de Debdou qui s’expatriaient jamais ne rompaient les liens avec leur petite patrie d’origine. »
Cette constatation que faisait Nahoum Slouschz en 1906 (i.e. 94 ans plus tard) reçoit sa consécration avec la publication du présent ouvrage. L’éditeur, un des descendant des nombreux Cohanim de Debdou, a désormais fait halte sur un nouveau rivage, celui du Québec, d’où il réveille la mémoire de la séculaire étape marocaine, si remplie de souvenirs des Juifs venus d’Andalousie après l’époque de l'Espagne de l’Age d’Or.
L’éditeur J. Cohen Sabban
Preface
Tout un monde s’est volatilisé en quelque sorte au courant du siècle passé. Le judaïsme marocain a connu la francisation ou l’hispanisation alors même qu’il véhiculait une culture judéo-arabe, judéo-espagnole et judéo-berbère particulièrement riches. Les grands bouleversements sociaux qui ont accompagné la transition vers le modernisme et les diverses migrations qu’a connu la communauté ont fait que le patrimoine culturel ancestral s’en est trouvé quelque peu délaissé. Il est notoire de constater que notre génération se penche de plus en plus sur son passé et tente de reconstituer les éléments qui permirent de survivre et de s’épanouir dans un contexte qui ne fut pas toujours des plus favorables.
Des extraits des écrits de Rav Éliyahou Marciano traduits de l’hébreu pour le lecteur francophone l’introduisent à la société juive de Debdou avec ses rabbins et des éléments généalogiques importants. La ville des exilés de Séville, connue pour être la ville des cohanim (prêtres) ou ville des soferim (scribes) renaît devant nos yeux avec les grandes familles qui composèrent sa communauté dont : les Cohen Scali, les Marciano, les Benhamou, les Bensoussan, les Benguigui, les Marelli, les Sultan et bien d’autres encore…
Nous devons à Nahoum Slouschz les plus belles pages d’histoire judéo-marocaine et une description des communautés d’époque dont celle des Juifs sahariens. Dans le présent extrait de son ouvrage «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», l’histoire de Debdou, de sa région de même que celle de sa communauté juive sont retracées et l’épopée du souverain juif Ibn Mechâal nous y est relatée.
Il est intéressant de noter que l’auteur français Maurice Laquière succomba à l’antisémitisme de son temps et qu’il décrit tout un groupement social de façon superficielle. On retrouve ce type d’approche dans de nombreux ouvrages où les auteurs n’ont pas fait l’effort de s’imprégner d’une culture et de traditions juives qui constituèrent un patrimoine exceptionnel. De fait, peu d’auteurs français firent l’effort d’en savoir plus sur le monde richissime que fut la culture judéo-marocaine. A titre d’exemple, l’ouvrage de Roger Le Tourneau : «La vie quotidienne à Fès en 1900» fait abstraction totale de toute une génération d’érudits et du milieu des Arts au sein de la communauté juive de Fès, communauté réputée pour sa vitalité et son essor culturels. D’autres auteurs changèrent carrément de cap et succombèrent à la propagande antisémite peu avant et durant la Seconde guerre Mondiale. On pourra citer les frères Jean et Jérôme Tharaud, le Dr Bouveret de Mogador et bien d’autres encore. Cet épisode de l’histoire du judaïsme Nord-africain est très peu connue. L’on sait que sous le régime vichyste dont les lois racistes prévalurent en Afrique du Nord, le recensement de la communauté juive eut lieu et, n’eut été le débarquement des Américains à Casablanca en novembre 1942, le sort réservé par ce régime à la communauté juive d’Afrique du Nord n’aurait pas été différent de celui des communautés juives d’Europe. Les conséquences de la propagande haineuse orchestrée par de puissants moyens médiatiques sur la condition des minorités culturelles n’ont pas fini d’être tirées d’autant plus qu’à l’ère de la mondialisation ces moyens prennent une ampleur sans précédent.
Il ne reste plus au Maroc que l’ombre de ce que fut la communauté juive. Comment se fait ressentir l'absence des Juifs de cette contrée après une présence plus que millénaire? Quels souvenirs en a-t-on gardé? Smaili Moulay Abdelhamid romance la présence juive. On y notera la retenue du Cheikh de la Kasbah de Debdou, celui-là même qui, selon Laquière, faisait rouler d’énormes quartiers de roc sur le Mellah de Debdou…
Le brillant écrivain français d’origine algérienne Albert Bensoussan, dont la famille fut autrefois installée à Debdou, nous décrit avec brio la tradition des gens de plume de cette ville.
Seule la volonté de Joseph Cohen a pu parvenir à reconstituer un tableau d’époque consignant sous forme d’anthologie ce que fut la ville des cohanim et des soferim, la ville des prêtres dont les ancêtres provenaient de la ville de Séville en Espagne. Il y a apporté un soin et un labeur particulièrement méticuleux. Son mérite aura été d’avoir su avec justesse retranscrire pour le lecteur les éléments d’une identité fragmentée à une génération qui a soif de connaître et de comprendre l’histoire de son passé.
David Bensoussan
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
המאה הי״ז
הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה
פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (111)
המאה הט׳׳ז פליז
הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)
א ״ק
[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
אעירה שחר-כרך א'-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85
וירא / פיוטים
85— פיוט — סי׳ שלמה
ע״מ ב״ת י׳ ב״ת
שָׁלוֹם לְבֶן דּוּדִי / הַצַּח וְהָאַדְמוֹן
שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת / רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן:
לִקְרַאת אֲחוֹתְךָ רוּץ / צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ
וּצְלַח כְּבֶן יִשַׁי / רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן:
מָה לְךָ יְפֵה־פִּיָּה / וּתְעוֹרְרִי אַהֲבָה
וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ / כַּמְּעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן:
הָעֵת, אִשֵּׁר תֶּחְפַּץ / אַהְבָה, אֲחִישֶׁנָּה —
מַהֵר, וְעָלַיִךְ / אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן:
85-הנושא: קריאה לגאולה.
שלום לבן־דודי — פניה מצד המשורר, המופיע כשליחה של כנסת־ישראל, אל מלך המשיח הנקרא בנו של ה', כמ״ש (תהלים ב, ז) אמר אלי בני אתה. הצח והאדמון — ע״ש והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי (שמואל־א טז, יב); הצח — הזך; כן יש ליישב גירסת הספרים. והנכון להגיה: שלום לך דודי — פניה להקב״ה הצח והאדמון — ע״ש דודי צח ואדום (שיר השירים ה, י). והכפל ״שלום לך מאת…״ מקובל ואף רצוי הוא בשירה (ראה רש״י — שמות טו, ו). רקה כמו רמון — שאפילו ריקנים שבה מלאים מצוות כרמון(ברכות נז.). אחותך — כמ״ש (שיר השירים ר, ג) פתחי לי אחותי, לי איחוי וחיבור. וצלח… — במלחמתך במציקים כבן ישי… (שמואל־ב יב, כט). מה לך… — תשובת ה', למה תגרי רגשי אהבה לפני עתם? כלומר אין לדחוק את הקץ, אך כשתתעורר מעצמה, בבוא עתה, אחישנה מהר. כמעיל… — קול בקשתך ערב עלי בפעמוני מעילו של בהן־גדול (שמות בח, לג). העת…אחישנה — אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, בב), זכו— אחישנה, לא זכו— בעתה (סנהדרין צח.); (הבית הזה מוכיח צדקת הגהתי לעיל). ועליך ארד… — כאן: השגחתי תתמיד עליך כטל חרמון היורד על הררי ציון(תהלים קלג, ג); טל המחיה את הדשאים סמל הוא להחיאת רוח שפלים ולב נדכאים.
אעירה שחר-רבי חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פיוט מפרשת וירא מס"85
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
פרק חמישי
מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
מינויו של אברהם מויאל לראש חובבי ציון בארץ ישראל, שנעשה על ידי ק״ז ויסוצקי במהלך ביקורו בארץ, נתקבל בדרך כלל בהפתעה – ובהסכמה. לכאורה הוא היה חריג – אדם ״לא משלנו״. אחרי הכול, מרכז חובבי ציון היה במזרח אירופה, רוב באי העלייה הראשונה הגיעו משם, והמושבות הראשונות נשאו חותם יהודי-יידישאי בעל ניחוחות רוסיים ורומניים. מה לכל אלה ולמויאל – יהודי ״מערבי״, צפון אפריקאי, יפואי, שלא מה״עסקונה״ הירושלמית? לזכותו של מויאל עמדו לפחות שורה של זכויות גדולות: כאמור, הוא היה המוציא והמביא של עסקי הברון רוטשילד בארץ, והיו לו קשרים מצוינים עם ראשי השלטון הטורקי. לכך יש להוסיף את העובדה שהוא היה בעל נתינות צרפתית ומוגן על ידי הקונסול הצרפתי בירושלים. הוא גם היה מקושר אל שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל ונאמנו של הברון רוטשילד בארץ, שנחשב לאחד האנשים בעלי ההשפעה ביישוב היהודי הקטן. את תוארו – הדירקטור(המנהל) – אמרו הבריות בהערכה ובכבוד.
מויאל קיבל את המינוי בהתרגשות רבה. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר לוויסוצקי. כל הזכויות להשתפכות ולמליצות שמורות בוודאי למזכירו ואיש סודו אלעזר רוקח, שהיה קל כתיבה ונהג להשתמש בידע העצום שלו במקורות היהדות, אלא שחתימתו של מויאל מוכיחה שהוא הסכים לכל מילה:
״שמעוני אחַי ולאומַי, הנה אני הרהבתי בנפשי עז לתת את משא העם הזה עלי, אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהי נועם ה׳ אלד׳ינו [בניגוד לתעתיק המקובל של החלפת הה׳ בק׳ במילה אלהים, היו שהחליפו את הה׳ בד׳] ומעשה ידינו כוננה עלינו, וכל כסף הקדשים אשר הגעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פריס יע״א [יכוננה עליון אמן] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה לעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים ואדם ואשלח להם החשבון מסודר, הדק היטב, בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות [המושבות] לראות מעשיהן, ופעולתן לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוה ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה, למען יהיו יושביהן בטוחים מכל מצוקה, וה׳ אלד׳ים יעזור לי ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה לבל ידה ממנה נדת וכתבי הודעות אכתוב לכל ההוה ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה, זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם. ובסיבתם ומחמתם אש תוקד בקרבי, אש אהבת ה׳ ותורתו ועמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה בא ונהיה בקרב ימים יודיע, שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קודש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוח ממרום עליכם ועל על הפקומ״ש [פרנסים, קצינים, מנהיגים שלמים] המשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזנו, ובא לציון גואל בחייכון וביומייכון ובחיי דבל בית ישראל. ״היום ג' לח׳ מנ״א [מנחם אב] תרמ״ה [1885), יפו״.184
כמה ממשפטיו של מויאל דורשים הסבר. כסף הקדושים – הכספים שקיבל מפריז, מחברון רוטשילד ומרוסיה, כספי חובבי ציון. מויאל היה זה שקיבל את כספי הברון וכספי חובבי ציון ודאג להעברתם ליעדיהם. בהמשך ציין מויאל את תפקידו בפיקוח על מושבות חובבי ציון ו״אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה״. השררה – השלטון הטורקי ומויאל כתב כי בכוחו ״לדלג כאיל״ בין הרשויות השונות. במשפטים האחרונים מצוטטים פסוקים מהמקורות – מתהילים, מהקדיש ועוד.
מינויו של מויאל לתפקיד יו״ר הוועד הפועל של חובבי ציון שמקום מושבו ביפו נתקבל ברצון גם בקרב החובבים במזרח אירופה. זאת אפשר ללמוד מחוזר מפורט על הפעילות בארץ ישראל, שהופץ בקרב סניפי חובבי ציון ברוסיה באוגוסט 1885. לאחר שהוסבר שוויסוצקי הקים שני ועדים, בירושלים וביפו, הוא הגיע למסקנה ״שאי אפשר להשאיר את הוועד במראהו זה״ והחליט כי רק אדם אחראי אחד ינהל את העניינים. ״והנה, ועד פועל תמידי עם יושב בראשו המקבל עליו אחריות הפעולה לא מצאנו כי אם ביפו, שהיא סמוכה ונראית להקולוניות שאנו מטפלים בהן היום״. האיש שנמצא ראוי לתפקיד זה ״צריך להיות עשיר וחכם בהוויות העולם ונכבד בעיני הרשות המקומית״. את כל התנאים האלה באדם אחד מצאו חובבי ציון ״רק בהגביר הנכבד והיקר רבי אברהם מויאל, ס״ט הספרדי ביפו״. עם זאת החוזר הבהיר כי הוועד בירושלים לא בוטל, והוא ימשיך לחוות דעתו בשאלות המרכזיות. בפועל הוועד הירושלמי לא קם ולא הראה שום פעילות, אם כי – כפי שנראה בהמשך – ד״ר פינסקר ניסה מפעם לפעם להחיותו.
בימים הראשונים שלו כיו״ר חובבי ציון בארץ היה על מויאל לפרק מוקש רב עוצמה, שהניח לפניו ויסוצקי. מסעותיו בארץ במשך שלושה חודשים, שהסתיימו במינויו של מויאל ובעזיבתו של ויסוצקי את הארץ, לוו בהרבה ״רעש וצלצולים״. הברון רוטשילד רתח מזעם והורה לפקיד הראשי שלו, אלי שייד, לשגר לוויסוצקי מכתב נזיפה. הן הברון והן שייד לא ידעו שוויסוצקי כבר סיים את ביקורו בארץ, ומי שקיבל את המכתב היה מויאל. הוא פתח את המכתב – וזועזע. וכך כתב שייד לוויסוצקי: ״האדון הברון הטיל עלי היום לגנותך. אתה נסעת בכל ארץ ישראל, שלחת חוזרים וביקשת לייסד שם ועדים, כאילו היית אדון לעשות כטוב בעיניך. למדינה [לשלטון הטורקי] ידועים כבר כל צעדיך ומאז גברה נוקשותה משהייתה אי פעם… אתה מקים רעש הרבה יותר מדי. אין לך יועצים טובים…״ לאחר שהסביר לוויסוצקי כי הוא(שייד) פעל מאחורי הקלעים באיסטנבול בעניין הסדר קרקעות זכרון־יעקב, ללא שום פרסום, קבע: ״חושש אני שאתה מחבל במעשי… אל תסטה מן הדרך ואז תשיג משהו ביתר הצלחה. …אם כבר נוסדו ועדים. פזר אותם. אין לנו צורך בהם״. שייד והברון לא ידעו באותה עת שוויסוצקי אכן פיזר את שני הוועדים ומינה את מויאל לנציג הבכיר, והבלעדי, של חובבי ציון בארץ.
מויאל הנרעש העביר את מכתבו של שייד לפינסקר, וממכתבו אליו ניתן לראות בבירור עד כמה הוא היה מודאג: ״אתמול קיבלתי מכתב מה׳ שייד בפריז עבור ה׳ ויסוצקי. המכתב הרעיש לבבי, יען כי לא אחפוץ כי הברון הנדיב יביט בעיני כעס על חובבי ציון ופעולותיהם. אבל זאת אדע אל נכון, כי מסבב מכתב זה היה ידידי החכם הדירקטור הירש, אשר בעיניו לא מצא חן דבר הוועד ולשכותיו [שלפי ההצעה הראשונה עמדו לקום לשכות בירושלים וביפו] ולדעתו צרורה בזה סכנה גדולה לרעיון היישוב, ולכן הודיע בהודעותיו לפריז מה שהודיע, אבל אחר כך נתוודע לה׳ הירש מפועל ה׳ ויסוצקי, באשר בטל הוועדים ותקן הכל על צד היותר טוב״. מויאל הוסיף שהירש כבר כתב לפריז על ביטול הוועדים, והוא הציע לפינסקר שיכתוב גם הוא לפריז [לברון רוטשילד] ויסביר לו כי הדברים בארץ ישראל מתנהלים כשורה. מן המכתב עולה שאיש אמונו של הברון בארץ, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, הוא שדיווח לפריז על הקמת הוועדים. מויאל הבטיח לפינסקר, שבינתיים יושרו ההדורים אתו והעיקר שהברון לא יכעס…
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azaoui- Azogue
אזאווי Azawi Ezaoui Azaoui, Ezawi, Zaui, Zaoui, Zawi, Ezaguï
Ethnique de Azaouia, bourgade près de Fès ayant joné un rôle dans l’histoire des juifs du Maroc
Samuel Azaoui, d’abord rabbin notaire, puis Grand Rabbin de Salé aux XVIIe-XVIIIe s
Samuel ben Mosheh Azaoui, rabbin «Shohet» à Salé, mort avant 1749.
Barukh Ezaoui, de Mascara, fiure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebaim Shelemim d’Abraham Anqawa. (Livourne, 1837)
José de Ezaguy, Attaché au Consulat de Portugal à Tanger en 1940, poète et écrivain, auteur de nombreuses études sur l’occupation portugaise au Maroc
Benjamin Zaoui, un des plus éminents avocats près la Cour d’Appel de Tanger. Membre du Comité de la Communauté Israélite de Tanger pendant plusieurs années et actuellement (1965) son Vice-Président
Isaac S. Ezaui, rabbin officiant pendant plusieurs années à la synagogue «Hakhnassat Orahim» de Tanger et «Shohet». A émigré au Canada
André Zaoui, rabbin à Paris au XXe s.
בן אזאווי (Ben Azawi) Ben Ezaoui
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation.
אזוגי Azogue-Azogui
Nom espagnol du mercure, tirant son étymologie de l’arabe السوق «Azzaouaq». Cet appellatif désigne un individu intelligent, à l’esprit vif et subtil.
On retrouve cet appellatif dans les vieux documents espagnols sous la graphie de Abenazogue et Abeazogue.
Abraham Abenazogue, potier à Tolède au XVe s
Yucef Abenazogue, cordonnier, fils de Don Elias, habitant de Santaolalla, figure comme héritier de Abraham Abenazogue (1) et comme propriétaire dans l’inventaire des biens juifs dressé à Tolède en 1494, après l’expulsion
Yehudah Azogue, fait l’objet d’un procès au sujet de la Hazaqah d’une boutique à Salé au XVIIIe s
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Azaoui– Azogue