מורשת יהדות מרוקו

ריסאני

משפחת שטרית: ר׳ מכלוף שטרית הקרוי ׳בא/לו בן צחאק׳ שהיה גם סופר סת״ם ובנו ר׳ יצחק שהיה חזן המכונה ׳חאקי ילו׳.

משפחת פרידה: בבא עזיזי = ר׳ מכלוף ב״ר אברהם פדידא מריסאני (שוחט ומוהל, שליח ציבור, מלמד תשב״ר וסופר בית דין).

אחיו של ר׳ מכלוף הוא בא/יאהו בץ ננא = ר׳ אליהו ב״ר אברהם פדידא מריסאני שימש חזן בתאפילאלת בתקופת ר׳ דוד אביחצירא, שוחט , מלמד תשב״ר ומורה דיני שחיטה לתלמידים. ידע את רוב הגמרות של חוק לישראל בעל פה ורש״י על התורה.

גיגלאן

משפחת אביטבול

האב – ר׳ אברהם אביטבול, צורף ומלומד שהיה בקשר טוב עם ר׳ יעקב אביחצירא. הבן – ר׳ יוסף הקרוי באבא/סו בן אברהם(1867-1825) : תלמיד חבר של ר׳ יעקב אביחצירא, יד ימינו וממלא מקומו, חזן ושוחט. הנכד – ר׳ אברהם בן יוסף הקרוי באבא/הנינא: חזן ושוחט.

משפחת סבאג

האב – ר׳ מסעוד הקרוי באבא/ענא, שחי בתקופת ר׳ יעקב אביחצירא: ת״ח הנתמך על ידי אחיו משה.

הבן – ר׳ מכלוף הקרוי בא/לו חזאן (1940-1870): שוחט, מוהל, ש״ץ ומלמד תשב״ר.

הנכד – ר׳ שמעון הקרוי בא/שמעון חזאן(גיגלאן, 1971-1905): ש״ץ וסוחר.

שיפא

משפחת שמחון

ההנהגה הרוחנית מיוצגת על ידי חכמי משפחת בן שמחון, שממנה ידועים לנו שלושה המייצגים שלושה דורות: ר׳ יעקב, ר׳ יחיא, ר׳ יהודה.

ר׳ יעקב שמחון, תלמידו של ר׳ דוד אביחצירא.

ר׳ יהודה ב״ר יעקב שמחוץ הקרוי ׳בא/יהודה׳. הגיע לשיפא בגיל 16 על פי בקשת תושבי המקום ועל פי אישורו של ר׳ דוד עבר לארפוד ושימש שם חזן, שוחט, מוהל וסופר בית דין.

ר׳ יוסף ב״ר יעקב שמחוץ(דוד ר׳ יהודה) המכונה באבא/סו חזאץ – מלמד תשב״ר, שוחט ומוהל בשני גרעיני היישוב וש״ץ באולאד חסין.

ר׳ דוד בן מכלוף שמחוץ היה ש״ץ בגלאלגלה.

ר׳ יחיא בן שמחוץ חזן ומלמד תשב״ר.

מזגידה

משפחת ילוז

דור ראשון – ר׳ דוד ילוז הקרוי לחזאן דוד: ש״ץ, שוחט, מוהל וסופר סת״ם. הוסמך על ידי ר׳ דוד אביחצירא.

דור שני – ר׳ יחיא ילה המכונה ^׳באבא/יא חזאן׳, שלמד עם ר׳ דוד אביחצירא. דור שלישי – ר׳ יוסף ילוז הקרוי באבא/סו חזאן.

זורף

משפחת אמסללם

האב – ר׳ יחיא בן חיים אמסללם הקרוי באבא/יא חזאן: ת״ח שהוסמך על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא: ש״ץ,שוחט, מוהל, סופר סת״ם.

הבן – ר׳ משה ב״ר יחיא אמסללם הקרוי ׳באבא/סי חזאץ: שוחט וסופר סת״ם. הוסמך על ידי ר׳ מכלוף אביחצירא.

משפחת סבאג

האב – ר׳ יעקב סבאג, תלמידו המובהק של ר׳ יעקב אביחצירא ומוסמך על ידו לשחיטה: סופר סת׳׳ם, שוחט, מוהל וש״ץ. העתיק שני חיבורים של ר׳ יעקב ׳דורש טוב׳ ו׳בגדי השרד.

הבן – ר׳ אליהו ב׳׳ר יעקב סבאג הקרוי בא/יאהו חזאץ די אזזרף: שוחט ומוהל, ש״ץ וסופר סת״ם. הוסמך לשחיטה על ידי ר׳ מכלוף אביחצירא. הנכד(1) – ר׳ יצחק ב״ר אליהו סבאג הקרוי בא/חאקי חזאן : ש״ץ, מלמד תשב״ר וסופר סת״ם.

הנכד (2) – ר׳ יעקב ב״ר אליהו הקרוי בא/יגו חזאן. מילא תפקידים בצעירותו כש״ץ, שוחט וסופר סת״ם. בהמשך ייסד כולל מדרש אליהו בירושלים ועמד בראשו. הוסמך לשחיטה על ידי בבא מאיר.

ארפרד

משפחת מלול

האב – ר׳ משה ב״ר יוסף מלול: חזן, שוחט ומוהל, מלמד תשב״ר וסופר סת״ם. הוסמך על ידי ר׳ מסעוד אביחצירא

הבן – ר׳ יצחק ב״ר משה מלול: מלמד תשב״ר ועוזר לאביו בהכנת ספרי התורה. הנכד – ר׳ מסעוד ב״ר אברהם מלול: חזן, מלמד תשב״ר, סופר סת״ם וסופר בי״ד.

משפחת שמחון

האב – ר׳ יהודה סמחון: חזן, שוחט, מוהל, דרשן וסופר בית דין. הבן ־ ר׳ אברהם ב״ר יהודה – חזן ושוחט.

קסר א-סוק

משפחת לעסרי

ראש השושלת: ר׳ יהודה אלעסרי שנפטר בתרס״ח/ 1908. האב – ר׳ משה אלעסרי הקרוי משה חזאן, אחיו של ר׳ יהודה. נפטר בתרצ״א/1931. הבן(1) – ר׳ אברהם ב״ר משה לעסרי המשיך בדרך אביו 40 שנה: חזן, שוחט, מוהל, מלמד תשב״ר וסופר סת״ם.

הבן (2) – ר׳ מכלוף ב״ר משה לעסרי שפעל בריש: חזן, שוחט, מוהל, מלמד תשב״ר וסופר סת״ם.

הנכד – ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי. עזר לאביו בשחיטה, במילה ובחזנות. נסמך על ידי בבא מאיר.

בשאר המקרים והקהילות לא עברה החזנות ממשפחה למשפחה, להלן דוגמאות.

בארפוד – ר׳ יצחק ב״ר מכלוף נזרי: חזן, שוחט, מוהל, דרשן וסופר בית דין. לגרפה: 1. ר׳ יוסף ילה הקרוי באבא סו חזאן. 2. משה אשיך הקרוי משה בן יחיא אסולין: שליח צבור, סופר סת״ם, מלמד תשב״ר וראש חברא קדישא. אא-זריגאת: 1. ר׳ דוד הלוי בן בנימין: שליח ציבור, מוהל ודרשן. 2. לחזאן צחאק, ר׳ יצחק סבאג, מארפוד. 3. ר׳ יעקב שטרית המכונה בבא יגו.

קהילות ישראל בתאפילאלת –בהנהגת חכמי אביחצירא- מאיר נזרי– החינוך ומוסדותיו

עמוד 31

ר יחיא אדהאן

2. 2. אישים נוספים שעשו תענית הפסקה לעתים תכופות

ר יחיא אדהאן

ר׳ יחיא אדהאן הוא נכדו של ר׳ יעקב אביחצירא ׳מסטרא דנוקבא׳, בן בתו, ללא/סתי היא מרת אסתר. ר׳ יחיא נהג לעשות הפסקה שבועית כזו כל שנה, ומספר ההפסקות, שעשה במשך חייו הגיע ליותר ממאה. על פרישותו ועל תעניותיו הנה תיאור מה שנכתב עליו בליווי דברי שבח מאת ר׳ ישראל אביחצירא:

״רבנו נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת תרכ״ו לאביו הרה׳׳ג מכלוף אדהאן זצוק״ל ואמו מרת אסתר, בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול, מרן אביר יעקב אביחצירא……מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות ומאס בענייני העולם הזה. לילותיו וימיו צומות…נשמתו הגבוהה חיפשה ותרה אחרי חומרות וחסידות, סיגופים ופרישות.

כל ספרי המוסר כגון ׳ראשית חכמה׳, ׳שבט מוסר׳ ו׳פלא יועץ׳ היו שגורים בפיו בעל פה ומקיים כל הכתוב בהם… כל ימיו צומות וטבילות, ופוק חזי מאן גברא רבה דמסהיד עליה (=וצא וראה מי האיש הגדול המעיד עליו) אדמו״ר בבא/סאלי:

׳צניע ומעלי, פרוש מאהבה ומיראה, מכי אתא שמשא ועד מעלי בהדי כבשא דרחמנא בלחם סתרים רב חיליה וגברה, קים ליה בדרבא מיניה במעשה רב חומרי וקלי לאפוקי ולעיולי וכל הכתוב במגילת תענית קיים זה מה שכתוב בזה…׳.

[=צנוע ומעולה, נוהג בפרישות מאהבת ה׳ ומיראתו מזריחת השמש ועד הערב, בסודות אלה של ה׳ רב כוחו, למד מהחכמה והמעשים הגדולים והקטנים של מי שגדול ממנו(הוא ר׳ יעקב) להוציא ולהכניס (=ליישם), וכל הכתוב במגילת תענית (הצומות והתפילות) קיים זה מה שכתוב בזה׳].

והעיד עליו ר׳ ישראל, כי רבנו במשך שנות חייו צם הפסקה גדולה ממוצאי שבת קודש ועד ליל שבת קודש לכל הפחות מאה פעמים (בחייו) מלבד צומות שני וחמישי. ובשנה אחת צם בחודש תמוז – ימי החום הקשים והארוכים – פעמיים הפסקה גדולה ברציפות שבוע אחרי שבוע.

 

ר' יצחק שטרית המכונה ב/חקון מארפוד עוד איש הידוע בתעניותיו השבועיות הרבות הוא ר׳ יצחק בן ר׳ אברהם שטרית מארפוד, הוא ב/חקוץ בץ הנאנא, שמקורו מכפר ׳ולאד עלי׳ השוכן באזור. כך מעידה עליו בתו רחמא מלוד, אשת מר אברהם אביכזר, בנו של ב/יגו מכילף, הוא יעקב בן מכלוף, שהיה חבר בכיר ב׳חברה קדישא׳ בארפוד, וכך כותב עליו גם בנו שמעון בספרו ׳שבי תאר׳:

׳אנכי הצעיר שמעון נולדתי למור אבא החסיד והעניו ר׳ יצחק שטרית ומרת אמי מסעודה לבית אמסלם זצ״ל בשנת 1934… מור אבי היה מתנהג בקדושה וחסידות והיה צם תעניות הפסקה שישה ימים פעמיים בשנה כל ימי חייו. כל לילו ויומו על התורה ועל העבודה, ולא היה עובר עליו לילה בלא קימת חצות ובכיה ותחנונים׳.

אישים מפורסמים בקהילות תאפילאלת שזכו לתענית ששת הימים

עמוד 160

ג. בתי הכנסת

בית הכנסת בעיקרו הוא בית תפילה, אבל הוא שימש בארפוד גם מסגרת חברתית לימודית: בית הכנסת היה גם אכסניה ׳לחברות׳ של הקהילה, כגון: ׳חברת מגן דוד׳, ׳חברת עץ החיים׳ ועוד, כפי שיפורט בהמשך. בתי הכנסת שימשו במשך יותר משלושים שנה גם כחדרי לימוד וחינוך של הילדים מגיל הרך ועד קצת לאחר גיל בר מצווה. ביהכ״נ היה גם המקום לקריאה של קבוצות בזוהר בלילות החורף, קריאה עונתית בשבתות בספרי משלי, איוב ודניאל ולימוד בליל שבועות ובליל הושענא רבה, עריכת תענית דיבור ותענית ז׳ באדר, תיקון כרת ותיקון חצות היומי בימי בין המצרים.

עזרת ביהכ״נ הייתה זירה לכמה אירועים חברתיים כמו שחיטת הכפרות בערב יוכ״פ, אירוע שפיכת המים והשטיפה בשבועות למי שנפל הגורל בחלקו לסיים את הבית האחרון באזהרות והתכנסות רבתי של הנשים בליל שמחת תורה.

שבעה בתי כנסת הוקמו בארפוד ביזמה פרטית של אנשים, רובם עשירי הקהילה ונדיביה, ששימשו גם חברי ועד ונציגי בתי כנסת. הנה שמות בתי הכנסת ופרטים עליהם:

 

1. 1. סלאת דוד דהאן(ביכ״ב מיסודו של מר דוד דהאן)

ביכ״נ זה הוא הראשון, שנבנה בארפוד(תרפ״א-ב/1922-1921). במשך שנים היה הגדול שבכולם בחשיבותו ובמעמד מתפלליו. הוא נוסד על ידי מר דוד דהאן, מעשירי הקהילה וקרוי על שמו. בהמשך נקרא גם בשם ׳סלאת באבא/לו׳(ביכ״ג ע״ש ר׳ מכלוף אביחצירא). בביכ״נ זה התפללו חכמיה הראשונים של הקהילה: ר׳ אליהו אביחצירא ובנו ר׳ מכלוף עם בואם מתאפילאלת, ובו התפללו גם מר יחיא תרג׳מן ובנו אליהו, מעשירי הקהילה ונשיאיה. בביהכ״נ התפללו רבים מיוצאי קהילת ׳אזראנה׳ שהתגוררו ברחוב שנקרא ׳דרב אזראנה׳ ובשנים הראשונות נקרא ביהכ״נ גם בשם ׳סלאת אזראנה׳. משפחות נוספות שהתפללו בו הם טבול, ילוז, יתאח, נזרי, סבאג ופרץ.

ביהכ״נ שימש בראשיתו גם אכסניה ל׳חברת דוד המלך׳, ובו היו אנשי החברה קוראים תהילים כל יום.

חזני ביהכ״נ במהלך השנים הם: בא/יהודה (=ר׳ יהודה סמחון) בבחרותו, ר׳ מסעוד מלול(שנתיים), שמעון בא/הרון(=שמעון בן אהרן מויאל), בא/יא חאקי (ר׳ יחיא ב׳׳ר יצחק שמחון דמן שיפא), ר׳ יוסף ב״ר מכלוף אביחצירא, ולאחרונה גם ר׳ אלעזר בוחבוט.

 

שמש ביהכ״נ: שמעון יתאח המכונה בנישן, שהיה קורא את ברכות השחר. היושבים בתיבה: דוד דהאן, ר׳ אליהו אביחצירא ובנו ר׳ מכלוף.

מתפללי בית הכנסת דוד דהאן לפי סדר א״ב של שמות משפחה של בתי אב.

א-אביחצירא: ר׳ אליהו ב״ר אהרן ובניו.

ב-באבא/לו חזאן(=ר׳ מכלוף) ובניו: יוסף, עמרם וישראל.

ג-באבא חזאן(=ר׳ אהרן) ובניו: דוד, שמעון ואליהו.

ד-ר׳ מסעוד ובניו.

ה-דהאן דוד ובניו: שמעון ומכלוף (ובניהם); בניו של שמעון: עמרם ויצחק.

ו-טבול יעקב ובניו.

ז-ילוז יחיא ובניו.

ח-יתאח דוד בן יחיא (דודו יחיא) ובניו.

ט-יתאח יצחק בן יחיא (חאקי יחיא).

י. יתאח שלמה (עתילו).

יא. נזרי יעקב (דאר עגו בככא), אחיו רפאל ובניו של יעקב: דוד, יוסף ואברהם.

יב-סבאג יצחק בן יוסף ובניו: יוסף ואברהם.

יג-פרץ מכלוף, בנו אברהם ובניו: שמעון, יחיאל, דוד ומורים.

יד. תרג׳מץ יחיא דוד ובניו: אליהו, דוד, מאיר, יצחק, אלברט ועזר.

טו. תרג׳מן כליפא ובניו.

 

2. 2. סלאת אל-קסבא

(=ביכ״נ ליוצאי ’לקסבה׳)

יסודתו של ביכ״נ זה בכפר סמוך לארפוד הקרוי ׳קסבת בן עלי׳ או בקיצור ׳אל״ קסבה׳. ביהכ״נ שוחזר ונוסד מחדש בארפוד על ידי ר׳ מכלוף נזרי וגיסו ר׳ אברהם סבאג. בצאתם מהקסבא(בתרפ״ב/1922) הביאו עמם את הריהוט של ביהכ״נ כולל קורות וחלונות וספרי התורה וקבעום בביהכ״נ החדש שבנו בארפוד. מתפללי ביהכ״נ היו רובם יוצאי ה׳קסבה׳, שתושביו היוו אחד מגרעיני היישוב היהודי בארפוד. לפיכך קרוי ביהכ׳׳נ ׳סלאת אל״קסבה׳ (=ביכ״נ של יוצאי ה׳קסבה׳). מאוחר יותר קיבל ביהכ״נ גם את השם ׳סלאת ר׳ שמואל׳(=ביכ״נ של ר׳ שמואל), לפי שבו קבע ר׳ שמואל ב׳׳ר אהרן אביחצירא את מקום תפילתו, ויחד עמו – גם בניו: ר׳ שמעון ור׳ אליהו. נציג מטעם ביהכ׳׳נ בוועד הקהילה הוא מר אברהם סבאג, אחד משני המייסדים, ואחריו – שמעון בנו.

 

חזני ביהכ״נ, שעברו לפני התיבה במהלך השנים כחזני קבע, היו: באבא סאלי חזאן(=ר׳ ישראל ב״ר אהרן סבאג) ובניו של ר׳ שמואל אביחצירא: ר׳ שמעון ור׳ אליהו.

 

מתפללי בית הכנסת לקסבא

משפחת אביחצירא: ר׳ שמואל אביחצירא ובניו: ר׳ אליהו ור׳ שמעון.

אביחצירא משה בן אברהם (משה הנא).

אלזרע משה, אלזרע חזאן.

אמסללם אברהם (הנא מיזאן).

אמסללם ימין.

אמסללם משה (לחדאד).

אמסללם שמעון(דאר לקריני).

רהאן מכלוף ובניו(דאר אתדגייא).

הרוס דודו ובניו. י. זנו משה ובניו.

יא.חזוט שמעון בן דוד ובניו.

טובול יעקב =בא/יגו בן לחזאן סלימן(=יעקב בן שלמה) ובנו שלום.

מלול ר׳ יצחק ב״ר משה.

.מלול – האחים יחיא ועזר ובניהם.

נזרי מכלוף (בא/לו בן יחיא) ובניו: יעקב, יצחק, שלמה, יוסף, יחיא ושמעון (תקופה א).

האחים נזרי(דאר פולו): 1. משה ובנו אליהו). 2. שלמה ובנו. 3. יחיא פולו.

מלכא יעקב ובניו: שמעון, עזר, יחיא ושלמה (דאר אשכלכל).

סבאג אברהם (בא/הנא בן יעקוב) ובנו שמעון.

סבאג שלמה (עזייזי) ובניו: משה, אליהו, יוסף, שמעון (עברו לוהראן ב-1940).

שטרית יחיא (זעלוק) ובניו.

שטרית מאיר(נשיא ח״ק) ובניו שלום ומסעוד.

שטרית משה (אישי) ובניו(אליהו ויוסף).

 

מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית-בתי הכנסת

עמוד 40

"ושמחת בכל הטוב –

              אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

רבנו-אור-החיים-הק':

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת – את כל הטובות שבעולם".

 

שיר על מתיקות התורה,

מאת רבנו-אור-החיים-הק',

שיר שזכה לביצועים מרגשים:

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים,

 במתיקות וערבות טוב התורה,

 

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה – כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח".

(חגיגה יב, ע"א).

 

 

"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).

רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י  ש-מ-ר-ו.

למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)

 

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק:

מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

 

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

 

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

 

 

 

מידת ההודיה לבורא עולם:

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

 

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

 

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

 

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

 

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

 

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

 

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו

"יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם,

ונהנים מזיו השכינה".

 

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

 

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.

 

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים:

 

1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

 

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

 

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

 

 

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

 

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה  – והשיגוך,

 כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",

 מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.

שחרור החטופים בשלום, וניצחון מוחץ ומכריע את אויבינו – שהם אויבי ה'.

משה שמיר נ"י

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. סילביה בת שמחה

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ עם בני ביתו.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם במעלה הר ה'.

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולוכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

 

 

 

 

 

65 – אני אוהבי אהב

 

 פי רב. אני אוהבי אהב

בשבחה של קהילה. שיר מעין אזור מורכב בן שבע מחרוזות הנחלקות כך: שתי מחרוזות ראשונות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים תואמי חריזה, טור אזור וטור רפרין. מחרוזת ג כוללת שלושה טורי ענף דו-צלעיים ושלושה טורי אזור (בלי רפרין), ומחרוזות ד-ה בנות ארבעה טורים חד־צלעיים כל אחת: שלושה טורים ענפיים וטור אזור. כל הטורים האזוריים בעלי חריזה משותפת. אחרי מחרוזת ב ו־ ג מופיעה המילה ׳יכרוג׳ שעניינה יציאה ללחן אחר, דבר המסביר גם את השינויים של המחרוזות.

חריזה: א/ב א/ב א/ב א/ב ג/ד ג/ד ה/ו ה/ו ה/ו ה/ו ו/ב ז/ח ז/ח ז/ח ח/ב ח/ב ט/ט/ט/ב י/י/י/ב כ/כ/כ/ב ל/ל/ל/ב.

משקל: שבע הברות בצלע א וחמש בצלע ב במחרוזות א-ב ושש הברות (בד״כ) בצלעות של מחרוזת ג ובטורי שאר המחרוזות.

כתובת: פיוט יסדתי לכבוד ק״ק (= קהילת קודש) קהל ׳לקצאר׳ יע״א (= יכוננה עליון אמן), בראותי בהם אנשים חשובים רבים ונכבדים שוררתי לכבודם שיר זה. נועם ׳אנה יה הודי ברח'

סימן: אני דוד בן דוד חזק {נר"ו) נטריא רחמנא ופריקיה

 

אֲנִי אוֹהֲבַי אֵהַב / לָהֶם שִׁיר יֹשַׁר

אֶשְׁאַל מֵחוֹצֵב לַהַב / הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר

יָרִיק לָהֶם רֹב זָהָב / יָדוֹ לֹא קָצָר

ועֹל צַר אוֹמֵר הַב, הַב / מִשִּׁכְמָם יוּסַר

5-חֶבְרָתָם נָאָה יָאֶה / דַּרְכָּם יְשָׁרָה

אֲנָשִׁים הַלָּלוּ אֲ / נָשִׁים שֶׁל צוּרָה.

 

דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל / יבֹא בִּימֵיהֶם

פּוֹדֶה מוֹשִׁיעַ גּוֹאֵל / יִרְאוּ עֵינֵיהֶם

וּבְרָכָה יִשְׁלַח הָאֵל / בְּמַעֲשֵׂיהֶם

10-וַאֲשֶׁר לָהֶם שׁוֹאֵל / יִתֵּן אֲלֵיהֶם

מִיכָאֵל שָׂרֵיהֶם לָהֶם / יִהְיֶה לְעֶזְרָה " אֲנָשִׁים

 

בַּיְשָׁנִים רַחֲמָנִים / וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים

נִטְעֵי נַעֲמָנִים / כְּפָרִים נְרָדִים

חָסִין עַל הָאֶבְיוֹנִים / עֲנִיִּים מְרוּדִים

15-מַחְזִיקִים עוֹדְדִים / יְדֵי לוֹמְדֵי תּוֹרָה

מִדָּה יָפָה מוֹדְדִים / בֵּמִצְוֹת חֲרֵדִים כַּדָּת וְכַשּׁוּרָה

צוּר מוֹשִׁיב יְחִידִים / יִהְיֶה לָהֶם סִתְרָה

 

חֹן עֵדָה נְסוּכָה / שׁוֹמְרִים מִצְוֹתֶיךָ

בַּרְכֶם בַּבְּרָכָה / הַמְשֻׁלֶּשֶׁת בַּתּוֹרָה

 

20-זַךְ לִקְחָם מעֻלָּה / עַם ד' אֵלֶּה

מוּקְרֵי רַחֲמֵי דַּחֲלִי / נוֹתְנִים כָּבוֹד לַתּוֹרָה

 

קָדוֹשׁ רָם שׁוֹכֵן עַל / פְּרֹס כַּף וְשַׁעַל

תִּשְׁמֹר תִּנְצֹר לְבַעַל / אַכְסַנְיָא שֶׁל תּוֹרָה

 

נֵרוֹ יָאִיר הִלוֹ / יִזְרַח כִּי רַב חֵילוֹ

25-צֵל וְחֻפָּה עָשָׂה לוֹ / עִם לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה

 

. אני… אהב: ביטוי של אהבה לתושבי המקום, על-פי מש׳ ח, יז. להם שיר יושר: להם מוקדש שיר השבח. שיר יושר: על-פי יש׳ כו, א. 2. אשאל: אבקש. מחוצב להב: כינוי לקב״ה, על-פי תה׳ כט, ז. הטוב והישר: תארים לה׳. 3. יריק… זהב: יתן להם עושר רב. ידו לא קצר: על-פי יש׳ נט, א. 4. ועול… יוסר: ויסיר מהם עול האויב המכלה ממונם: אומר הב הב: משפט זיקה, אויב שתובע ממונם ואומר תמיד תן תן. הב הב: על-פי מש׳ ל, טו. 5. חברתם… יאה: נאה לשהות עמהם, לפי שחברתם נאה. 6. אנשים של צורה: על-פי מו״ק ט ע״א, ופרש״י ׳תלמידי חכמים׳. והשווה לכתובת ׳אנשים חשובים רבים ונכבדים׳. 7. דוד מלך ישראל: על-פי מש׳ א, א, ומכוון כאן למשיח. 10. יתן אליהם: ה׳ ימלא משאלתם. 11. מיכאל שרהם: הוא השר מיכאל. זהו חידוש צורני על משקל ׳מיכאל שרכם׳ (דג׳ י, כא) ושינה הפייטן לצורך החריזה. מיכאל… לעזרה: ראה דני פרקים י-יב. 12. ביישנים… חסדים: בשבח מידותיהם של התושבים המהוללים שהם שלושת הסימנים של עם ישראל, על-פי יבמות עט ע״א. 13. נטעי… נרדים: מדמה אותם לנטעים נעימים ולמיני בשמים הנותנים ריח טוב. נטעי נעמנים: על-פי יש׳ יז, י. בפרים נרדים: על-פי שה״ש ד, יג. חסין: כינוי לה׳. כאן פועל במובן מגן. 14. האביונים עניים מרודים: תיאור משולש להבלטת עוניים. 15. מחזיקים… מודדים: למרות עוניים. עודדים: מעודדים. 16. מדה יפה מודדים: נותנים תרומה בעין יפה. במצות… וכשורה: גם במצוות שבין אדם למקום הם מקפידים מאוד. 17. מושיב יחידים: כינוי לה׳, על-פי תה׳ סח, ז. יהיה להם סתרה: יגן עליהם, על-פי דב׳ לב, לח. 18. חון: רחם. עדה נסוכה: עדה שנוסדה על-ידי ה׳. 19. ברבם… בתורה: מנוסח הפתיחה לברכת כהנים. 20. זך לקחם מעולה: בשבח יחסם לת״ח. עם ד׳ אלה: על-פי יח׳ לו, כ. 21. מוקדי רחמי דחלי: מוקירים אוהבים ויראים והוא תיאור ליחסם לת״ח בכבוד, באהבה וביראה. נותנים בבוד לתורה: על ידי שמכבדים את לומדיה. 22. קדוש… על: כינויים לה׳, על־פי יש׳ נז, טו. בשינוי אות ׳שוכן עד׳ במקום ׳שוכן על׳ כאן לצורך החריזה. 23. בעל… תורה: כינוי למי שתומך בלומדי התורה. בעל אבסניא: בעל בית מלון, על-פי פס״ר יא, ג. אכסניא של תורה: על פי ערכין טז ע״ב. 24. הלו: אורו. בי רב חילו: רב שכרו בעבור יחסו לת״ח. 25. צל… התורה: פנייה לה׳ שישים מחיצת בעל אכסניא עם לומדי התורה על־פי קה״ר ז, יט ׳עתיד הקב״ה לעשות צל וחופה לבעלי מצוות עם בעלי תורה׳

במאמריו על התרבות העברית העלה טולידאנו את הצורך בהגדרה מחודשת של מרכיבי הזהות היהודית תוך זיקה למורשת הלאומית המשותפת ולדת היהודית. הוא כרך את רעיון היהדות כלאום (ולא דת) ואת האמונה הדתית במושג ״יהדות משולבת״ (judaïsme integral). אף שלא הזכיר את מקור ההשראה לדבריו נראה כי כתב בהשפעת חיבוריו של הרב האיטלקי יהודה מנחם אלפונסו פצ׳יפיצ׳י, שפיתח את רעיון ״היהדות המשולבת״ בראשית המאה ה־20 עבור הקהילה היהודית באיטליה. לא מצאתי ראיות מפורשות לכך שטולידאנו כתב בהשראת הגותו של פצ׳יפיצ׳י, אך השוואה בין הטקסטים שכתבו השניים אינה מותירה ספק כי הראשון קרא וכתב בהשפעת השני; הטקסטים דומים מאוד בטרמינולוגיה, בשפה ואף בניסוחים. דומה שטולידאנו מצא את גישתו של פצ׳יפיצ׳י, המשלבת את רעיון הלאומיות המודרנית עם המסורת היהודית, מתאימה לקהילה היהודית במרוקו, שלא עברה ברובה תהליכי חילון. רעיון ״היהדות המשולבת״, בדומה לאידאולוגיית ״הציונות הרוחנית״ של אחד העם, הציע פתרון ל״צרת היהדות״, כלומר מציאת פתרון תרבותי למשבר הרוחני שפקד את העם היהודי. אולם בשונה מהצעתו של אחד העם, שקראה לעצב תרבות יהודית חילונית, פצ׳יפיצ׳י וטולידאנו שילבו את הדת על כל רבדיה בהגותם. רעיון ״היהדות המשולבת״, לפי טולידאנו, אינו קשור ישירות למציאת פתרון מדיני עבור העם היהודי בארץ ישראל. התרבות העברית הלאומית שהציע רלוונטית הן ליהודים בארץ ישראל והן לאלה שבוחרים לחיות בתפוצות, שהרי מטרתה לייצר זהות טרנס־לאומית מודרנית לכלל היהודים. לדידו החינוך היהודי החדש שהציע אינו אמור לעסוק בציונות מעשית; הצלחתה או כישלונה של זו תתברר בעתיד.

״היהדות המשולבת״ תיצור בנוער סולידריות חדשה, אך כדי להשיגה יש לבנות תודעה קולקטיבית באמצעות שתי תכונות המזהות לאום: היסטוריה ושפה. את שתיהן המליץ טולידאנו ללמד בבתי הספר. לימוד ההיסטוריה חושף את עברו של העם היהודי ומשרטט בתוך כך את רצף הקיום היהודי לאורך הדורות. ברציפות ההיסטורית מודגשות דמויות שתרמו להיסטוריה האנושית בכלל והיהודית בפרט, וכן התעקשותו ההרואית של העם היהודי לשמור על קיומו במשך אלפי שנים.

טולידאנו העלה על נם את לימוד השפה העברית וראה בה מרכיב חשוב בזהות היהודית המודרנית. לשפה ייעוד סמלי ומעשי: שפה המשותפת לעם היהודי בכל תפוצותיו תחזק את הקשר בין בניו ואת הסולידריות הטרנס־לאומית. ״ידיעת השפה היא הדבר שיכול ליצור קשר חזק בין היהודים ולהבטיח את הסולידריות ביניהם. שפה משותפת מייצרת רוח משותפת, מפני שהיא מביאה להבנה הדדית ולקשר ישיר בין הנפשות הפועלות״. בנוסף הוא ראה בשפה אמצעי להנחלת אוצרות הרוח של העם היהודי לדורותיו, מהתנ״ך ועד הספרות העברית המודרנית. השיבה אל מקורות היהדות מותנית ביכולת לקרוא אותם בשפה שבה נכתבו:

יש ללמד את השפה העברית לא כלשון קודש שאין צורך להבין לגמרי, אלא כלשון חיה(langue vivante), הדורשת הבנה מלאה של השפה. כך יהיו לימודי העברית לכלי תרבותי, אינטלקטואלי ומוסרי, ויעניקו לכל תלמיד את המפתח היקר מפז לספרות היהודית: התנ״ך, הכתבים הבתר־תנ״כיים, וספרות עברית מודרנית. רבים מהלומדים יוכלו להמשיך בלימודים גבוהים כדי לבוא בשערי המחשבה היהודית, מקום שגברים בכל הזמנים ובכל האומות התאספו בו לאכול מפרי החוכמה ושתו ממקור ההשראה האנושי הגדול ביותר.

שני המרכיבים, היסטוריה ושפה, יוצרים בלומדים תחושה של גאווה לאומית ושל תודעה לאומית: ״גאווה זו לא תתיר עוד את קיומו של היהודי הנכלם, זה המסמיק מבושה על עצם היותו יהודי״.גם דוד יום־טוב צמח תמך בלימוד השפה העברית מסיבות לאומיות. במאמרו הדגיש את ערכה הרב בחיזוק הקשרים בין היהודים בתפוצות השונות, וראה בהתחדשותה מהלך בלתי נמנע של התעוררות יהודית לאומית תרבותית. טולידאנו וצמח דרשו להפסיק ללמד את העברית כלשון קודש שהשליטה בה חלקית והיא משמשת לקריאה בתורה ולתפילות, בתרגום לערבית יהודית או לספרדית יהודית, וללמד אותה כשפה חיה, כך שהתלמידים ידעו אותה על בורמז והיא תשרת אותם ככלי תרבותי.

טולידאנו לא עסק במאמריו בציונות מעשית ובעלייה לארץ ישראל, אלא בצורך ליצור סולידריות כלל־יהודית באמצעות תרבות עברית לאומית מודרנית. בזמן שפרסם את מאמריו לא עמדה כלל על הפרק אפשרות של עלייה ציונית לארץ ישראל, משום שבאותה עת ״צרת היהודים״ במרוקו לא בערה כמו במזרח אירופה, וכמו כן הנהגת התנועה הציונית האירופית לא עודדה עלייה ממרוקו. הפעילות הציונית בקהילות התרכזה אז בעיקר בגיוס תרומות לקרנות הלאומיות ובלימוד עברית. שינויים בדפוסים אלה התרחשו רק לאחר הצהרת בלפור בנובמבר 1917. באותן שנים גם פעילותו של טולידאנו השתנתה בחלקה; צבי יהודה הראה במחקרו על הציונות במרוקו כי שליח קרן היסוד שהגיע לטנג׳יר במאי 1921 התוודע לפעילותם הציונית של טולידאנו וחברו משה אזנכות, ועודד אותם להקים ועד ציוני מקומי בטנג׳יר(Tangier Zionist Committee). בראש הוועד עמד טולידאנו, והוא שם לו למטרה לארגן תעמולה ציונית על כל צורותיה ולחתור להקמת בית לאומי בארץ ישראל. עם זאת הייתה פעילות זו ברובה בעלת אופי ציוני־מערבי, כלומר לא כיוונה את הקהילה לעלות לישראל אלא התמקדה בהיבט תרבותי ובאיסוף תרומות. האידאולוגיה שהנחתה את טולידאנו ושבהשראתה כתב, כלומר ״היהדות המשולבת״, היא מערב־אירופית ומקורה באיטליה. כמתמערב הוא פעל במרוקו ברשתות מתמערבות ואירופיות ועל כן נחשף לתרבות שמקורה כזה וחשף אליה את הקהילה, תוך התאמתה לצורכי המגזר שלו בקהילה.

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 70

הרומן ״מ׳ אתה ישראל מיר״ פורס לפנינו מקרה אמיתי ומרגש, עם חוט בלשי, המספר את קורותיו של יעקב ממן. ממן היה בחור מוכשר ויפה תואר מהעיר פס, במרוקו. יעקב רצה לממש חלום של חופש ועצמאות אישיים ומוצא עצמו נלחם על עצמאותה של ארץ, בה הוא ראה את מקומו האמיתי, יחד עם חבריו, אשר למרביתם לא הייתה ההכשרה והאימון המתאימים לטבילת אש ראשונה.

כל זאת, על רקע מלחמת תש״ח, דרך העלייה הבלתי ליגלית, ההגליה למחנות המעצר הבריטים בקפריסין וההתגייסות לפלמ"ח. גרעין הסיפור מתמקד בדמויותיהן של שני גיבורים טרגיים: יעקב ממן וישראל מיר. האחד, מציאותי והשני הזוי ומסתורי. הסיפור רקום בפרשיית אהבה מרגשת בין גיבור הספר, צעיר מצפון אפריקה, ובין עלמה ניצולת שואה. שפת הקשר ביניהם הייתה לשון היידיש, אותה למד ממן, בעל חוש לקליטת שפות, בשהותו במחנות המעצר בקפריסין, שם פגש בה לראשונה.

ד.

ישנם דוממים חסרי חשיבות ובוודאי חסרי חיים, ויש עצמים חיים, מדברים, הנושאים את הזיכרון והופכים לחלק מישות בעליהם. הם נקשרים אליהם בעבותות כמושא לשימור חוויות, או כחותם של אהבה שהייתה ואיננה. אך יש חפצים הנושאים מטען רוחני. הם מפיקים כוח ואנרגיה אלוהית, קוסמית, כמו ארון הברית בשעתו. כזה הוא, במסורת היהודית, גם כסא אליהו הנביא…

לפני שהוא מתיישב עליו, עוקב חיים ממן אחר נהרת חיצי השמש, המתפרצת כאשדות זוהרים מבעד לחלון זכוכית גדול של בית התפילה העתיק על שם אבן־דנן. האור שוטף את המושב המהודר וגורם לכך שפיות-זהב זעירות ירצדו וירקדו על רקמתו. חיים ממן מחליק ברעד את אצבעותיו על ריפודי העור והקטיפה. נשימתו כבדה ורוטטת, הוא נרגש. קשה מאוד שלא לחוש בהתרוממות הרוח הזו כשאתה יוצר חיים חדשים. הוא מקיף את הכסא מכול עבריו, נוגע בו ביראה גדולה וחרדת קודש, כמו ממשש את אבני הכותל-המערבי, אליו נכסף כול ימיו. הוא מחליק את גב ידו על עיטורי לוחות הכסף, בהם נחרטו הקדשות. אלה של החיים ואלה של המתים. הוא עובר על הפיתוחים, נוגע במסעד הכסא, מניח ידיו על עיניו ואחרי כן מנשק אותן. הוא יוצק לנפשו את הזכות והרוחניות הנובעים מהמושב הקדוש שלפניו וכך הוא מתחזק באמונתו.

הוא מודע לחשיבותו של כסא־אליהו, לכוחו של הנביא שעלה לשמים. זה ששומר על ילדי ישראל מפני מזיקים ושדים ומפני לילית מלכת השאול. הוא חושב על קובצי הסיפורים והאגדות ׳שבחי צדיקים׳, אותם חיבר רבי חיים פינטו הגדול. במעשיות אלה מוזכר לרוב אליהו-הנביא כמי שמופיע בבתי יהודים במצוקה. הוא מגיע בדמות של ישיש הדור פנים הבא ברגע הנכון, כשהוא מחופש לאדם עני הלבוש קרעים. מעמיד אותם במבחן ואחרי כן מפיח בהם רוח של שמחה, במיואשים התמימים והישרים האלה, ממש ברגע האחרון, כשכבר איבדו כול זיק של תקווה. הוא בא בשעת מחלה ובעת מחסור. גם ביום שלפני כול חג הוא מתדפק על דלתם של עניים, שאין להם במה לחגוג, וממלא את ביתם בכול טוב. אבל עכשיו אנחנו כאן בעניין המושב שלו, כסא-אליהו.

היום העשרים למרץ 1927. העיר פס. בתוך בית הכנסת על שם רבי שלמה אבן־דנן, בו נערך הטכס, מתעטף חיים ממן בטלית ומתיישב על הכסא המבורך. זו לו הפעם הראשונה שהוא מתיישב עליו והפעם החמישית שהוא מכבד את הכסא הזה. בארבעת הפעמים הקודמות הוא העביר את הכבוד לסנדק נכבד זה או אחר. כך היה בברית של הבן מרדכי ואחריו מכלוף, מאיר וניסים. עכשיו הגיע תורו של הרך הנולד החדש. כאן מחליט האב, שהוא יושב בעצמו על כסא אליהו. מה עובר לו בראש. האם נלחש לו מלמעלה שמדובר בצאצא שונה, מיוחד?. הוא סוקר את בית הכנסת העתיק והמהודר שנוסד במאה ה-17, המצוי בלב ׳המלאה/ הוא הרובע היהודי, ונפעם בפעם המי יודע מה מהאווירה והילת הקודש השורה מסביב. הוא ממקד את מבטו בשני ההיכלות, שדלתותיהם עשויות מעץ אגוז, מעוטרות בפיתוחים ובהן מגולפות צורות מלבניות וריבועיות. ארונות קודש אלה מוקפים באריחי ערבסקות צבעוניים מעשה-תשבץ. מהתקרה גולשות נברשות נחושת ענקיות מגולפות, המרושתות נקבים־נקבים. לצידן מטלטלות פתיליות נחושת, הנתונות בכוסות שמן גדולים, לזכרם של נפטרים, שרוחותיהם מוסיפות לשוטט בחלל בית הכנסת ולשאת מאי שם תפילה וברכה עבור כול המתפללים.

עוזיאל חזן-מי אתה ישראל מיר.

עמוד 32

כַּד. כמוה״ר מְסְעוּד תַּאמְצוֹת

גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת

כתובת מצבתו של ר' מסעוד תאמצות הקבור בתוך אחד משלושת החדרים שבבית העלמין. המנוח עסק בחינוך, לימד וניהל לבדו ״סלא״(חדר) עם עשרות תלמידים מכל הגילאים במוגדור, ביניהם הסופר אשר כנפו. ר מסעוד היה בעל מידות נאות, ירא ה׳ ׳ובסתר היו כל מעשיו. המנוח היה חשוך ילדים.

חריזה: אא // בב // גג

חבל על דאבדין ולא משתכחין

 אֶבֶן שַׁיִשׁ זוֹהֶרֶת / וְתַחְתֶּיהָ גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת

זֶרַע הֲמְיּוּמָן / מָה נָעֲמוּ אֳמָרָיו מִצּוּף וָמָן

חֶמְדַּת לְבָבוֹת / כּוֹלֵל מִדּוֹת טוֹבוֹת.

לָמַד וְלִמֵּד וְקִיֵּם / תּוֹרַת אֱלֹקִים חַיִּים

צַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ / וְעָנְתָה בּוֹ צִדְקָתוֹ.5

 

עָבַד קוֹנוֹ בֶּאֱמֶת וּבֶאֱמוּנָה / וְגַם נֶפֶשׁ נַעֲנָה

עַל מִי הַחֶסֶד שִׁלַּח שָׁרָשָׁיו / וּבַסֵּתֶר הָיוּ כָּל מַעֲשָׂיו

יֹרֵאת ה׳ אוֹצָרוֹ   / עַד עֵת בֹּא דְבָרוֹ

ה״ה הַח[כם] הַשׁ[לֵם] וְהִכּוֹ[לל] כמוה״ר מְסְעוֹד תַּאמְצוֹת זללה״ה

קְרָאוֹ רַבּוֹ בְּיוֹם ד׳ בש״ק

ו׳ לְחֹדֶשׁ תַּמּוּז שְׁ[נַת] אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָת.נ.צ.ב.ה.

 

2. 2. אבן שיש זוהרת: דימוי לאדם מבריק ובעל הארת פנים. ותחתיה גלת הכותרת: המשיך בשבח המנוח וציין שהוא הכותרת שמעל לעמוד השיש. 5. למד ולימד: המנוח, רבי מסעוד, לימד כאמור ב״סלא״ שהייתה בשכונת הקסבא ובה למדו בעיקר תלמידים מבתים מהמעמד הבינוני והגבוה. ואף המשיך בתלמודו, כנראה בחברת תלמידי חכמים. 7. וגם נפש נענה: על דרך הכתוב בישע׳ נח,י: ׳ונפש נענה תשביע׳. המנוח היה נוהג להתענות, על מנת לזכך את נפשו. 8. על… שרשיו: פרפראזה על פי הכתוב ירמ׳ יז,ח ׳ועל יובל ישלח שרשיו׳. המנוח נוסף על עיסוקו בתורה עסק גם בגמילות חסדים. 9. עד… דברו: על פי תה׳ קה,יס. דבר ה׳ להחזיר את נשמתו. 10. ה״ה: הלא הוא. 12. קראו רבו: הזמינו אליו רבו שבשמים. ביטוי מעודן למיתה. 13. אז… אורך: על פי ישע׳ נח,ח. האותיות המסומנות בנקודה במצבה ׳יבקע כשחר׳ עולה לשנת תש״י, 1950 למניינם.

שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים- כַּד. כמוה״ר מְסְעוּד תַּאמְצוֹת

עמוד 88

החלק השני בעבודה עוסק במשנתו הקבלית-מוסרית של רבי יעקב איפרגאן . בפרק שהוא הקדמה למשנתו המוסרית-קבלית של רי"א, אני בוחן את הרקע לתפיסות מוסר ומהי תפיסת מוסר באופן כללי. מועלות בו שאלות כמו מהי מוסריות? מהי מוסריות יחסית ומוסריות מוחלטת? מהו המוסר הטבעי שאינו נגזר מדת או פילוסופיה והוא קדום להם וטבוע באדם, כמו האיסור לרצוח? מיהו האדם המוסרי? מהו המוסר ביהדות? מה הם כללי המוסר על פיהם על האדם לנהוג על פי הפילוסופיה והקבלה? מהם עקרונות המוסר הכלליים? מהו מקור הסמכות של ערכי המוסר? האם כללי המוסר הם ציוויים שמקורם אנושי או אלוהי? האם הם יחסיים ולא מוחלטים? האם הם משתנים מחברה לחברה, מזמן לזמן, בהתאם לנסיבות, ואפילו מאדם לאדם ? בחלק זה אני דן בשאלת הבחירה החופשית, בשאלת הבחירה והידיעה, התשובה ויכולת האדם לעשות שינוי, ובמקומם של הדטרמיניזם הדתי, הסיבתי והאסטראלי, שלכאורה הם סוג של ג זרה בתהליך הבחירה של האדם?

[אסטראלי (או אסטרלי) מתייחס לרוב למסע אסטראלי – חוויה חוץ-גופית שבה הנפש או "הגוף האסטרלי" מתנתקים לכאורה מהגוף הפיזי ומרחפים בעולמות רוחניים או מישורים בין-ממדיים.[א.פ  
הדטרמיניזם הדתי והסיבתי עומדים בליבת הגותו של רי"א בעניין ההשגחה והבחירה. עם שאלות אלו הוא מתמודד באמצעות גישות מעניינות בשאלת הבחירה והידיעה, דטרמיניזם דתי כקובע מראש אם האדם יהיה צדיק או רשע.

נושא התשובה ויכולת האדם לעשות שינוי בהם דן רי"א, הם בלתי נפרדים משאלת הבחירה החופשית שבלעדיה לא קיימת יכולת התשובה .

לפי ההיררכיה של הספירות בתהליך הבחירה, רי"א קובע כי לאדם יש בחירה חופשית ומקום הבחירה של האדם בספירות גבוה ממקום ידיעת האל – מקום הבחירה של האדם הוא בספירת חוכמה, ידיעת האל את העתיד היא בספירת דעת, וההכנות שהאדם הגיע איתן לעולם הן בספירת תפארת. לכן, לדעת רי"א, האדם הוא תמיד בעל בחירה. כך הוא עוקף את שאלת ידיעת האל מראש את העתיד כמשפיעה על יכולת הבחירה של האדם.

רי"א מרחיב בשאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו, כדבר שנקבע מראש, עוד בירידת הנשמות לעולם בזמן טוב או רע לשכינה ומביא את משל הלענה והדבש, שהוא חדשני וייחודי להסתכלות אחרת על הגזרה האלוהית. הלענה שהיא מרה, מבטאת את הפוטנציאל של האדם שנולד להיות רשע;. הדבש מבטא את הפוטנציאל של האדם להיות צדיק. בתפיסתו של רי"א אין קביעה מוחלטת אם האדם יהיה צדיק או רשע, אלא קיים הפוטנציאל להיות צדיק או רשע, והבחירה נשארת תמיד בידי האדם. המשל, בפירושו של רי"א, מגלם את הרעיון של הסתכלות לא דיכוטומיתי בשאלה אם יש בחירה חופשית או לא. רי"א דן במה שאני קורא לו "מרחב הבחירה החופשית", מרחב שהוא אינדיבידואלי לכל אדם בהתאם ליכולות ולנתונים איתם הגיע לעולם. הנקודה שרי"א מדגיש היא, כי לכל אדם יש אפשרות בחירה גם במסגרת האילוצים איתם הגיע לעולם, והוא יכול תמיד להמתיק בדבש את הלענה, קרי, לתקן ולעשות טוב גם אם מועט, או לבחור ברע ולקלקל את הפוטנציאל להיות צדיק על ידי הוספת לענה לדבש. לפי רי"א, על האדם מוטל לעשות מה שהוא יכול במסגרת הכלים והאילוצים איתם הגיע לעולם, והבחירה לעולם קיימת, גם אם תהיה מועטה.

נושא משיק לבחירה החופשית הוא התשובה והיכולת של האדם להשתנות, שהם נגזרות של שאלת הבחירה. השאלה הגדולה האם האדם יכול לעשות שינוי, או שהוא כפוף לאילוצים ששוללים ממנו את יכולת הבחירה והשינוי, עומדת בבסיס ההגות הפילוסופית, האתית, הפסיכולוגית והקבלית-מוסרית. מהשאלה בדבר יכולתו של האדם לעשות תשובה ושינוי, נגזרות שאלות תיאולוגיות חשובות של בחירה חופשית, השגחה ושכר ועונש . רי"א רואה את ה"תשובה" כהוליסטית, כעבודה בגוף ובנפש, במחשבה, במידות, בתרי"ג איברים פיזיים בעולם התחתון, שפועלים על תרי"ג האיברים הרוחניים בעולם הרוחני העליון. רי"א חוזר ומדגיש בפירושיו, כי לאדם יש תמיד יכולת לתקן ולשנות גם אם נולד עם הכנות גרועות, ומכאן שהוא מאמין ביכולת האדם לעשות שינוי, ולו קטן, גם תחת האילוצים איתם נולד והגיע לעולם.

אני מצביע על ערך החופש שמקבל מקום חשוב בהגותו המוסרית-קבלית של רי"א. יכולת הבחירה והשינוי דורשים בחירה מתוך חירות; על האדם לבחור מתוך רצון חופשי ולא מתוך כפייה. המניע לשינוי אצל האדם לא יכול להיות פחד, אלא רצון לצמיחה והתפתחות . בהקשר לכך אני מציין את דברי רי"א באחד מפירושיו בעניין התשובה והבחירה, "כי נראה שהאדם הכרחי במעשיו", קרי, לאדם אין בחירה והוא פועל על פי אילוצים דטרמיניסטיים. מצד שני, רי"א ממהר לתקן ולהוסיף כי בכל זאת יש לאדם בחירה. כיצד ניתן אם כן לפרש משפט שסותר את עצמו? האם משפט זה מבטא אמביוולנטיות של רי"א בשאלת הבחירה החופשית? האם רי"א מטיל ספק בקיומה של הבחירה החופשית, ומתיישר לפי ההשקפה השמרנית שקובעת את קיומה המוחלט של בחירה חופשית בכל מצב? האם התיקון לכאורה של רי"א בעניין "שהאדם הכרחי בכל מעשיו" בא למנוע מפולת בהשקפתו בדבר שלילת הבחירה החופשית, דבר שמייתר את העבודה הרוחנית של האדם? שהרי ללא בחירה חופשית אין תשובה, השגחה ושכר ועונש, ואין ערך לעבודה הרוחנית של האדם .

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ה

ה' שׁוֹמְרִים הַבְלֵי שָׁוְא שְׂנֵאוּנִי / בְּהַבְלֵיהֶם כַּעֲסוּנִי / בְּזָרִים הִקְנִיאוּנִי

וּמֵאָז אָהַבְתָּ / יַעֲקֹב וְהַקְרָבַת / וְזַרְעוֹ חָבַבְתְּ

כִּי הֵם זֶרַע בֵּרַךְ ה'

 

מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-

5 קַרְנוֹ תָּרִים / בְּבִרְכוֹת הוֹרִים / אָב מָצָא מֵאָה שְׁעָרִים

וַיְבָרֲכֵהוּ ה׳.

 

על המחבר

רבי שמעון בר צמח דוראן(הרשב״ץ, מאיורקה, 1361 – אלג׳יר, 1444), הקרוי גם התשב״ץ על שם ספר תשובותיו המפורסם, היה מענקי הרוח, איש אשכולות, רב, דיין, פוסק, פילוסוף, פרשן ופייטן. בצד לימודיו התורניים, הוא התמחה ברפואה והתפרנס ממנה בתקופת שהותו במיורקה. עם גזרות קנ״א(1391) נמלט לאלג׳יריה והשפיע רבות על חיי התורה ועל אורח החיים של היהודים שם. אלה קיבלוהו עליהם כסמכות מוחלטת, ועד היום נוהגים יהודי אלג׳יר לשאת תפילת השכבה לריב״ש, לרשב״ץ ולבנו לאחר תפילת ״כל נדרי״.

לצד תשובותיו ההלכתיות המקיפות (התשב״ץ), בולט ספרו הפילוסופי, ״מגן אבות״, הכולל גם פירוש למסכת אבות. פירוש זה מזמן לידו אפשרות לעסוק בכל תחומי התורה והמדע, ולעתים אף להעיר הערות אישיות, כגון בפירוש לאבות ד, ה: ״אל תעשם עטרה להתגדל בה ולא קרדום לחפור בו״. הוא מתנצל ומסביר מדוע הוא נוטל שכר על רבנותו: בספרד פרנסה מלאכת הרפואה את עוסקיה ברווח ובכבוד, אך מחמת הגזירות נאלץ להניח את כל נכסיו, והמעט שנותר ניתן כשוחד כדי להינצל מהשמד. והנה במקום החדש לא היה במלאכת הרפואה כדי פרנסה, ובלשונו, ״ואילו היה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מידה זו(המידה = נטילת השכר על הרבנות), אבל היא גרועה מאוד ולשוב אל ארץ אדום לא רצינו… ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד״.

על רקע זה מובן כי אחד הנושאים המרכזיים בכתביו ובשירתו של הרשב״ץ הוא הפולמוס כנגד הנצרות. פולמוס זה בא לחזק את בני דורו שלא כולם עמדו כנגד הגזירות. בשירים אלה אנו מוצאים ביטוי חריף לעוצמת הלחץ שבני הדור היו נתונים בו מצד הנוצרים. אלה ניסו בכל הדרכים שבידם להביא את היהודים לידי שמד; ניהלו עמם ויכוחים ופולמוסים, הרעיפו עליהם פיתויים והבטחות וגזרו עליהם גזירות ופורענויות.

עדות לעיסוקו של הרשב״ץ בשירה אנו מוצאים בתשובותיו(בתשב״ץ סוף חלק ב). תוך שהוא סוקר את רשימת ספריו ותוכנם, הוא מתאר את ספרו העשירי כך: ״קובץ קונדריסין(לקונטרסים) נפרדים… פירוש קצת פיוטים אשר יסדום רבנים וחכמים גדולים הוציאום מהמדרש, והם פיוט ׳אשר אשש׳ ליום הכיפורים (ליוסף אבן אביתור) ופירוש הושענות, ופירוש ׳יום יצאה כלת עדנים׳(לר׳ זרחיה גירונדי) ופירוש ׳וביה דבריה קריה מהימן ביתיה׳ (פיוט ארמי אנונימי) וקונדריס תחינות, ופזמונים, ומגן, רהוטה, בקשות, סליחות, זולת, גאולה, מוסתג׳אב, יסדתים אני, והבתים לשבח ארץ־ישראל ולכבוד החכם אבא מארי רבי צמח ז״ל ולכבוד גיסי אחי אשתי הר׳ שלמה בן הר׳ יונה דסמאשתרי ז״ל״.

נוסף על כך, ידוע פירוש הרשב״ץ, ״זוהר הרקיע״, לאזהרותיו השקולות של רשב״ג. מכל זה עולה כי הרשב״ץ היה לא רק יוצר, אלא גילה התעניינות רבה בשירה שקדמה לו, ואף טרח לפרשה ולהציגה לפני בני דורו.

התחינות, הרהוטה והמסתג׳אב המוזכרים לעיל מצויים בכתב־יד המבורג 134 (מספר קטלוגי 146) שהועתק בידי י״ל דוקס ונמצא שמור בספריית ־בודליאנה באוקספורד, סימן 1180. שיר השבח לארץ־ישראל, ״אכסוף -יספר כבוד ארץ״, הוא שיר קלסי בן שישים ואחד בתים שקולים, והוא כלול ככתב־יד בית מדרש לרבנים בניו יורק, ואף נדפס בידי מרעלי ובידי בראדי־וינר. שיר זה מושפע עמוקות מצד התוכן והצורה מהשיר ״ציון הלא תשאלי״ של ריה״ל. ה״מגן״, המוזכר ברשימה, מתייחס קרוב לוודאי לקדושתא הנמצאת בכתב־יד בית המדרש לרבנים בניו יורק מיק׳ 9041.

צונץ התקין רשימה משירי רשב״ץ, ומספרם הכולל מגיע לארבעים ־ארבעה. מהם שלושים ושתיים תחינות לפרשות השבוע ששרדו בכתב־יד המבורג 134, שהועתק בידי דוקס. מרבית התחינות הן לימי שני וחמישי, .ומיעוטן והן עוסקות בפרשת השבוע, שפסוקיה הראשונים נקראים בימים שני ־חמישי ומיעוטן לתעניות ולשאילת גשמים. וזה פירוט התחינות: ארבע תחינות לימות בן המצרים, שלוש תחינות לעצירת גשמים, תחינה אחת לחילות הנוצרים (=לעת מלחמה), שש תחינות על מגפת הדבר, מוסתאג׳ב על הדבר ורהוטה אחת.

בתצלום כתב־יד בית מדרש לרבנים בניו יורק מיק׳ 9041 כלולים חמישה־ עשר מפיוטי הרשב״ץ: שתי תחינות, מוסתאג׳ב, רהוטה, שיר שבח לארץ־ ישראל, קדושתא, סליחה, תוכחה, שתי קינות, שיר לחמיו, הר׳ יונה דסמאשתרי, וארבעה פיוטים אחרים. בכתב־יד בית מדרש לרבנים בפריז 26 כלולים שישה פיוטים משל הרשב״ץ: ארבע קינות ושתי נחמות.

לרשימה נכבדת זו יש להוסיף כעשרה פיוטים שכתב הרשב״ץ, כשירי פתיחה או חתימה לספריו ולתשובותיו, וכן קטעי פרוזה חרוזה על פי מסורת המקאמה והאיגרות החרוזות המשולבים בספר תשובותיו ההלכתיות. בחשבון כולל, מגיעה יצירתו של הרשב״ץ לכדי מאה שירים וקטעי פרוזה מחורזת. יצירתו המופלאה ורבת הפנים של הרשב״ץ השפיעה השפעה מכרעת על יהדות אלג׳יריה, והייתה לאחד מצינורות השפע שהעבירו את תרבות יהודי ספרד לצפון אפריקה. כלל פיוטי רשב׳׳ץ ושיריו ראו אור במהדורה מדעית מבוארת מאת ד״ר אתי בן־סעדון.

 

^{פרשת תולדות-מָאַסְתָּ שָׂעִיר / קִנְאָה יָעִיר / וּבָחַרְתָּ בַּצָּעִיר-אפרים חזן}

^{עמוד 73}