מורשת יהדות מרוקו

רבי יוסף אוחיון

הקדוש המקובל האלקי הצדיק המלוב״ן רבי יוסף אוחיון זצ״ל מחכמי ודייני איתזרראר ותיזנית אשר במרוקו.

רבי יוסף אוחיון עשה תורתו קבע ומלאכתו – מלאכת המסחר ממנה התפרנס – עראי, ובשובו מן היריד היה שוקע מיד בתלמודו כצמא המוצא נוה מים במדבר. כוח ריכוזו בעיונו היה כה רב, עד כי לא חש מאומה מהנעשה סביבו, וכבר ארע שחפצי ערך נגנבו מהבית בלא שהצדיק ירגיש בגנב בבואו ובצאתו!

גאונותו עשתה לה שם, ותלמידים הרבה התקבצו סביבו ושתו בצמא את דבריו, כשהם קובעים בעצמם משמרות משמרות שיקבלו תורה מפיו בכל מקצועות התורה, בנגלה ובנסתר. ביתו היה בית ועד לחכמים, וגם בצאתו לשוק לבקש פרנסתו הוגה היה בדברי תורה, ושש לכל הזדמנות להשמיעם ורבים שאלוהו בהלכה.

לפני כחמישים שנה הדפיס את ספרו היקר ״אבקת רוכל״ על מדרשי חז״ל, אשר כל דבריו בלהבות אש. ספר זה הוא הספר היחיד מחיבוריו הרבים שנדפס, ומהקדמתו יודעים אנו שהיו באמתחתו עוד חיבורים רבים בכתב יד, ביניהם חיבור על השולחן ערוך, שאבד, וחיבור גדול על סידור התפילה.

[א״ה: ספרו ״אבקת רוכל״ נדפס מחדש בתשנ״ח ויצא במהדורה מפוארת

בתוספת תולדות חייו].

נפטר כ״ט באב תשט״ז [1956],

רבי יוסף אוחיון-ארזי הלבנון חלק ב' שמעון ואנונו

עמוד874

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר

ר׳ מסעוד אוחנונא: נזכר בסדר חשבון (עם׳ 55): ׳חזן מסעוד אוחנונה׳. וכן בכת״י ששון ב(44א).

ר^, יעקב אוחנונא: ב״ר דוד. מכונה לעזיז. שיך הכפר. ב־א׳ תמוז תשי״ד שלח לו ר׳ מכלוף אביחצירא, ראב״ד מראכש, מכתב בו הוא מכנה אותו ׳ראש הועד בזאוית סידי רחל׳. נשא את ימנה בת מכלוף וזוהרא כהן. בתו אסתר נשאה לר׳ דוד אזולאי. נפטר ב־כ״ז אדר תשכ״ו. אשתו ימנה נפטרה ב־ט׳ שבס תשנ״ב

ר׳ מרדכי אוחכונא: נשוי לרחל. תלמיד חכם. זכה לשני שולחנות והיה לאחד מנגידי הכפר.

ר^, יהודה אוחנונא: ב״ר ר׳ מרדכי הנ״ל ורחל. מכונה ׳עמי ידו׳. נשלח בצעירותו ללמוד בישיבות מראכש.

ר׳ שלמה אוחנונא: ב״ר מרדכי הנ״ל ורחל. מכונה ׳רבי שלאם׳. נולד בשנת תרמ״א בסידי־רחאל. למד אצל ר׳ חגי פרץ. התחתן עם אשה מהכפר ׳אולאד־מנצור׳ ועקב כן עבר להתגורר בכפר זה. לימים עבר למראכש. נפטר בגיל 79 שנים בראש חודש טבת תעז״ך ונטמן במראכש. בשנת תש"ך העלו עצמותיו לבית העלמין הישן בטבריה.

בניו: ר' משה הי״ו ששימש כראב״ד פתח־תקווה ור׳ רפאל הי״ו ששימש כרב שכונה בחיפה.

ר׳ מרדכי אזולאי: בנו ר׳ אברהם אזולאי מכנהו ׳מר אבי מרדכי רבי ומורי׳.

ר^' אברהם אזולאי: ב״ר מרדכי הנ״ל. מתלמידי ר׳ דוד חקון. חברו של ר' חביב אלקובי. מלמד תלמידים בעיירתו סידי־רחאל. מקובל גדול שהיה מוכר באזור הדרום. אשתו נקראה סעאדא. בנו הוא ר׳ דוד (ראו להלן). מלבדו היתה לו בת נוספת. בספרו הוא מזכיר שנשתטח על מצבת ר׳ רפאל אנקאווא ברבאט. חותם ראשון על קבלות עדות בתאריכים: חשון תרצ״ה; סיון תרצ״ה; י״א תמוז תרצ״ח; ה׳ תמוז תש״א.

נפטר ב־כ״ז תשרי תש״ו. את תאריך פטירתו כתב בנו ר׳ דוד:

כבד את אביך ואת אמך. נפטר לבית עולמו, אבא מארי,עטרת ראשי, הריני כפרת משכבו, יום חמישי בשב״ק, שבעה ועשרים יום בחר תשרי, שנת חמשת אלפים ושבע מאות וששה לב״ע, בא סימן ״בחצרו״ת אלהינו יפריחו״ [=תש״ו]. מלכא דעלמא יעיל יתיה אצל האנשים השלמים אברהם יצחק ויעקב, שם אצלם תהי מנוחתו בכבוד אכי״ר. אברהם אבי לא מת, הוא בעולם האמת.

נקבר במראכש וכך נכתב על מצבתו: ׳מצבת קבורת החכם השלם חסידה קדישה זה שמו הטוב הרב אברהם אזולאי שנלב״ע 27 לח׳ תשרי שנת התש״ז תנצב״ה׳.

חיבוריו: ספר ׳אבא בם׳ על התנ״ך (בני ברק תשע״א). ספר זה נמצא במהדורה מוקדמת שלו בספריה הלאומית בירושלים . ובו מעט שינויים והוספות. בכתב יד זה נוספו כמה חידושים מבנו ר׳ דוד. השאיר אחריו כתב יד נוסף ובו חידושים על התורה.

ר׳ דוד אזולאי: ב״ר אברהם הנ״ל. אמו נקראה סעאדא. נולד בשנת תרע״ס. מלמד תינוקות, שימש כמורה בתלמוד תורה ׳אוצר התורה׳ בסידי־רחאל. סופר סת״ם. רבה האחרון של סידי־רחאל. חותם ראשון על כמה מסמכים בסידי־רחאל: שטר ב־ג׳ תשרי תש״ו; כתובה ב־ח׳ אלול תש״ו; ^״ כתובה ב־ס״ו סיון תש״י. לימד במוסדות חב״ד בקזבלנקה, ומסר שיעורי ערב בתלמוד והלכות שחיטה.

ב־י״ט אייר ת״ש נסמך לשחיטה על ידי שוחטי מראכש שאת חתימותיהם קיים ר׳ יוסף הלחמי. בטבת תש״י התכתב עם ראב״ד מראכש ר׳ מרדכי קורקוס. בתמוז תשי״ד שלח ר׳ מכלוף אביחצירא, ראב״ד מראכש, מכתב לעזיו הכפר לעזיז אוחנונא על השוחטים בכפר, בתוך המכתב כתב שהוא ממנה את ר׳ דוד לפקח על השוחטים. בשנת תשכ״ב עלה לארץ. לאחר עלייתו קיבל המלצות מכמה חכמים שאישרו שמכירים הם אותו וראוי הוא להתמנות לרב בישראל, בין הכותבים: ר׳ יצחק אביחצירא המכונה ׳באבא חאקי׳, ר׳ רפאל עבו, ר' סלמאן חוגי עבודי ועוד. לימים כיהן כרב באזור רמלה. נפטר ב־ד׳ אדר א׳ תשנ״ה. כמה חידושים ממנו נמצאים בכת״י ׳אבא בם׳.

ר׳ אברהם אלמאליח: מורה בתלמוד תורה ׳אוצר התורה׳ בסידי־ רחאל. נכתב עליו ׳מורה מסור לעבודה, תלמידיו עשו חיל׳.

ר' חביב אלקובי: נולד בשנת תרל״ח באוריקא להוריו ר׳ יוסף ועלו [=עלייא]. עד גיל שבע עשרה השתלם בלימודיו אצל רבותיו ר׳ דוד אסולין ור׳ שלום אזולאי. לאחר שמלאו לו שבע עשרה שנה עבר ללמוד בישיבה במראכש, אחד מרבותיו בעיר זו היה ר' שלמה הכהן. במראכש נפגש עם כמה חכמים מהם שמע מהם חידושים שלימים כתבם בספרו. לאחר שבע שנים חזר לאוריקא לזמן קצר. בסביבות שנת תרס״ב עבר לסידי־רחאל, בה שימש כשוחט, מלמד תינוקות ומורה הוראה. בסביבות שנת תרפ״ג עקר לעיר הגדולה קזבלנקה, בה שימש כמלמד תלמידים וכרב בבית הכנסת ׳חברת אליהו׳. עם כינונם של מוסדות אוצר התורה וחב״ד בקזבלנקה עזב את משרת ההוראה. ר׳ חביב שימש גם כדרשן לעת מצוא. נפטר ב־ט״ז טבת תש״ך, ונטמן בבית הקברות בן־מסיק בקזבלנקה.

השאיר אחריו בכתב יד את ספרו ׳לקח טוב׳ על התורה. את הספר כתב בין השנים תרפ״ט-תש״ז. זכה להסכמותיהם של דייני קזבלנקה ר׳ חיים דוד בן־סוסאן, ר' יעקב בירדוגו ור׳ שמעון הכהן, וכן להסכמת ר׳ משה זריהן, ראב״ד מראכש. לימים הודפס הספר על ידי נכדיו. על כמה מחידושיו כתב ששמעם בחלום. בספרו השאיר זכר לכמה חכמים, על ידי שכתב מה ששמע מפיהם.

העתיק גם סידור תפילה, ששיבץ בו תפילות רבות שכתב בעצמו. הותיר אחריו קובץ של ׳דרושים לתפילין׳ שכתב עבור ׳בר המצוה׳ של תלמידיו. הדרשות נכתבו עבור תלמידיו, לחכם ראש (6א), יוסף אדהאן(7א).

קהילת זאוית סידי רחאל-תושביה מנהיגיה ומנהגיה- דוד אזולאי-רבני הכפר

עמוד 53

"צִיּוֹן – בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה. וְשָׁבֶיהָ – בִּצְדָקָה" (ישעיה א, כז).

בורא עולם יגאל אותנו ברחמים,

רק בזכות שופטים צדיקים – השופטים לפי התורה.

 

תהליך הגאולה – נקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה

לפי סדר הברכות בתפילה העמידה:

 

א.  "ברכת השנים" – כאשר ארץ ישראל נותנת פריה בשפע.

ב.  "תקע בשופר גדול לחרותנו – קיבוץ גלויות לארץ ישראל

 

ג.  "השיבה שופטינו" – בה אנחנו ת-ק-ו-ע-י-ם,

עם שופטים שאינם שופטים לפי התורה.

 

מצד שני, למרות שהם חייבים לשפוט לפי חוקי הכנסת,

בחלק מהמקרים ובפרט בבג"ץ, הם "משליטים" טרור משפטי,

על ידי ביטול חוקי הכנסת, ושימוש בטיעונים לא משפטיים

כגון: "סבירות", "מידתיות", "מניעה משפטית" וכו'.

 

"שופטים ושוטרים תיתן לך – בכל  שעריך" (דב' טז ח"י).

ש-ע-ר-י-ך –  שערי הגוף אותם אנחנו חייבים לשמור (מהרח"ו בספר הליקוטים).

העיניים – שער הראיה. האוזניים – שער השמיעה.

 הנחיריים – שער הריח.

הפה – שער הדיבור והאכילה. הידיים והרגליים – שער המישוש.

 

 מחובתנו לשמש כשופטים ושוטרים בשמירת השערים.

נראה, נשמע, נדבר, נאכל, נריח ונמשש,

רק במה שמותר ע"פ התורה, ובפרט ב-א-ל-ו-ל.

                                 

 שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך…

ושפטו את העם משפט צדק" (טז ח"י).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר.

דברי התורה – לע"נ הרבנית אסתר בת הרב מאיר ביבאס,

שיום ההילולה שלה חל היום  – יום רביעי כ"ט מנחם אב –

 אשת מורנו ועטרת ראשנו – רבנו-אור-החיים-הק',

 

ואימו של המקובל הרב יהודה ביבאס ע"ה – גדול מבשרי שיבת ציון במאה ה- 19,

שזכה להעלות לארץ ישראל –  עשרות אלפי עולים מצפון אפריקה והבלקן.

 

השיפוט בבית דין צדק עליון – מול השיפוט בבית דין תחתון:

"אם ישפטו על פי התורה אשר ציוה ה', שיזַכּו הראוי לזכּות…

הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בי"ד עליון הנקרא צדק"

(רבנו-אור-החיים-הק')

 

פרשת שופטים המכילה 41 מצוות, דנה בארבעה בעלי תפקידים ציבוריים בארץ ישראל, האמונים להנהיג את הציבור ע"פ חוקי התורה.

 

א. מערכת המשפט: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך… צדק צדק תרדוף" (דב' טז, יח – כ. יז, ח – יב).

ב. המלוכה בישראל: "כי תבוא אל הארץ… ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (דב' יז, יד – כ).

ג. הכהונה בבית המקדש: "וזה יהיה משפט הכהנים מאת העם" (דב' יח, א-ח).

ד. הנבואה בישראל: "נביא מקרבך מאחיך כמוני, יקים לך יהוה אלהיך" (דב' יח, טו – כב).

 

את התפקידים הנ"ל, ניתן לחלק לשני זוגות:

הכהונה והנבואה הפועלות בתחום הקודש,

והמשפט והמלוכה הפועלות בתחום החול.

 

מתוך עיון קצר בתנ"ך, משתקף המתח הרב בין הרשויות הנ"ל.

לנביא היה "שמור" התפקיד להוכיח את המלך כשאינו הולך בדרך ה'. מצד שני, המלך רוצה לשלוט כרצונו.

השופט אמור לשפוט לפי התורה. מצד שני, הצעות שוחד ולחצים מצד השלטון, כמו בפרשת "כרם נבות היזרעאלי".

הכהנים אמורים לשמש דוגמא בעבודת ה', מצד שני, התערבות השלטון במינוי כהנים גדולים שאינם ראויים.

 

הדוגמאות הן רבות, נציין אחדות מהן:

 

בין שמואל הנביא לשאול המלך, דבר שהוביל לקריעת המלוכה משאול וזרעו, והעברתה לדוד המלך.

בין ישעיהו הנביא לנכדו המלך מנשה, דבר שגרם לכך שהנכד ירצח את הנביא סבו (יבמות מט).

בין ירמיהו הנביא למלך צדקיהו, דבר שהוביל לחורבן בית ראשון, היות וצדקיהו לא הקשיב לנביא.

בין הכהנים למלכים. דוגמא לכך, המרד שאירגן יהוידע הכהן הגדול נגד עתליה אותה הרגו אנשיו, ומינוי יהואש למלך במקומה. בהמשך נאמר: "ויעש יהואש הישר בעיני יהוה כל ימיו אשר הורהו יהוידע הכהן" (מלכים ב,יב ג). עשרים ושלוש שנה אח"כ, יהואש מבקש מיהוידע הכהן הגדול דו"ח על ההכנסות לבית המקדש, ואף הציב כספת בה יופקדו תרומות העם, ורק סופר המלך ויהוידע הכהן הגדול יהיו רשאים לפתוח אותה, כדי לספור את תכולתה (מלכים ב יב, ז – יח).

 

בין אליהו הנביא למלך הרשע אחאב. אליהו הנביא עושה נסים גלויים בהר הכרמל, בכך שמצליח להוריד אש וגשם מהשמים, והעם מקבל בעקבות כך את מלכות ה' – "יהוה הוא האלהים". הוא גם מצליח להרוג את נביאי הבעל, דבר שאילץ אותו לברוח להר חורב מפחד איזבל אשת אחאב, שזממה להורגו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע יש צורך במינוי שופטים כשרים השופטים לפי חוקי התורה, וכך דברי קדשו: "ובדרך רמז ירמוז, על דרך אומרו: "והוא ישפוט תבל בצדק – ידין לאומים במישרים" (תהלים ט, ט). ואמרו אנשי אמת: כי בית דין עליון יקרא צדק. ואמרו חז"ל: כי בראש השנה מזונותיו של אדם קבועים {קצובים} לו מראש השנה ועד יום הכיפורים… (ביצה טז ע"א). הנה, כשיפול ההפרש על הממון בין {בני} אדם ועמדו לפני השופט, אם ישפוט על פי התורה אשר ציווה ה' – כשיזכו הראוי לזכות וכו', הנה הם שופטים המשפט עצמו ששפט בית דין עליון הנקרא צדק. פירוש, ששפט בית דין העליון שנקרא צדק".

 

כלומר, כאשר השופטים שופטים בין בני אדם בעולם הזה לפי משפט התורה, הם מקיימים הלכה למעשה את המשפט האלוקי כפי שנקבע לכל אחד מהמדיינים עוד בראש השנה. לעומת זאת, אם לא נפעל לפי דין תורה, עלולים אנו לחייב את הזכאי בניגוד למה שנקבע בבית הדין העליון. {עיין בסיפור בנושא, בסוף המאמר}.

 

המשפט האלוקי מוטבע בעולם אפילו אצל נמלה, כדברי רבי שמעון בן חלפתא לפסוק: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם" (משלי ו, ו). מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת, והיו כולן באות ומריחות בה, ולא היתה אחת מהן נוטלת אותה. באה אותה נמלה שהיתה שלה, ונטלה אותה" (דב"ר ה, א). כלומר, הצדק הוא מיסוד הבריאה.

 

הרה"צ חכם מימון מלכה ע"ה,

נצר לרבנים וחכמים,

מקובלים ומלובני"ם מעירנו תינג'יר,

אותו זכיתי להכיר ולהוקיר בזכות גדולתו בתורה וחסידותו כי רבה, כותב בספרו "מעין גנים" (שופטים עמ' קסג), חידוש בוהק וזוהר בבחינת "והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע" (דניאל יב ג) ע"פ מנורת המאור (כלל ט' ד' מ"ז), וכן ע"פ (ב"ר. ה, ה).

 

 "בוא וראה כמה חביבים הדינים לפני המקום ב"ה – ששקולים כנגד עשרת הדברות. שהדברות, כל דיבור ודיבור מצוה היא בפני עצמה. אבל הדינים נאמר בהם י' מצוות עשה, וי' לאווין. ואלו הם הלאווין: לא תכירו פנים, לא תגורו מפני איש, לא תעשו עוול במשפט, במידה, לא תישא פני דל, לא תהדר פני גדול, לא תטה משפט אביונך, לא תטה משפט גר, יתום, לא תיקח שוחד. הא למדת שחביבים הדינים לפני, כעשרת הדברות.

ועוד כתב שם: "אמר רבי אליעזר: במקום שיש דין – אין דין, ובמקום שאין דין – יש דין. ומהו כן? אלא, אמר רבי אליעזר: אם נעשה הדין למטה – אין הדין נעשה למעלה. ואם לא נעשה הדין למטה – יש דין למעלה".

 

הרב מימון ע"ה, מיישם את דברי רבי אליעזר לפס': 'שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך'. "הקב"ה אמר למשה: הזהר את ישראל למנות את הדיינים לדון דין אמת 'בכל שעריך' – דהיינו למטה.

'אשר יהוה אלוהיך נותן לך לשבטיך". הקב"ה נתן המשפט בידך, וכשיש דין למטה – אין דין למעלה.

 

'ושפטו את העם משפט צדק' – דרך רמז: משפ"ט צד"ק {גימטריא 623} תרכ"ג = תרי"ג וי"ד יתירה. דהיינו, בא להודיענו שכל דיין ודיין שדן דין אמת לאמיתו – כאילו קיים תרי"ג מצוות. וגם כן הוא שקול לעשרת הדברות כמו שאמרנו. וזהו מה דאיתא (פ"ק דשבת ד' י'): כשבתי דין דנים דין אמת לשם שמים – נחשב להם כאילו הם שותפים לקב"ה במעשה בראשית".

 

לכן אמר 'ושפטו את העם משפ"ט צד"ק, ובא הרמז גימטריא תרי"ג, כאילו קיים תרי"ג מצוות, ויו"ד יתירה לרמוז שנעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות ודוק והבן".

אצל פנחס נאמר: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי

בתוכם – ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי" (במ' כב יא). פנחס עשה דין למטה, הקב"ה לא התערב למעלה.

 

"כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך…

ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי.

שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך" (דב' יז, יד- כ).

 

מינוי מלך בישראל – רשות או חובה?

 

הנושא השני הוא: מינוי מלך שיהיה שונה מהמקובל אצל הגויים: "שום תשים עליך מלך אשר יבחר יהוה אלהיך", והתורה מגבילה אותו בכך ש"לא ירבה לו סוסים, לא ירבה לו נשים, וכסף וזהב לא ירבה לו", כדי שיבטח בה' ולא על כוחו הצבאי {"סוסים"} והכלכלי {"כסף וזהב"}, וכן שלא יהיה פרוץ במעשי זימה {"נשים"}.

 

כ-ס-א = כ – כסף. ס – סוס. א – אישה.

 

התורה גם מחייבת אותו לכתוב ספר תורה בו "יקרא כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלהיך לשמור את כל דברי התורה הזאת" (דב' יז, טו – כ). מלך מושלם כזה לא היה, אבל יהיה – מלך המשיח.

 

רבי יהודה ורבי נהוראי חולקים בנושא מצות מינוי מלך. רשות או חובה?

 

רבי יהודה אומר שישראל נצטוו שלוש מצוות בכניסתם לארץ. א. להעמיד להם מלך. ב. להכרית זרעו של עמלק. ג. לבנות את בית הבחירה. כלומר, מינוי מלך הוא חובה.

 

רבי נהוראי חולק על רבי יהודה, וכך דברי קודשו: "לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן, שנאמר 'ואמרת אשימה עלי מלך וכו'" (סנהדרין כ' ע"ב).   כלומר, רבי נהוראי סובר שמינוי מלך הוא רשות.

 

הפרשנים חלוקים:  רבי אברהם אבן עזרא, רבי יצחק אברבנאל והספורנו, סוברים כרבי נהוראי שזה רשות.

האברבנאל שבנוסף להיותו גדול בתורה, שימש כשר האוצר בפורטוגל אחרי אביו ששימש באותו תפקיד, נאלץ לברוח לספרד שם שימש כיועץ כלכלי. אחרי הגירוש, הוא עבר לנאפולי ולוונציה באיטליה שם שימש כיועץ כלכלי. בכל תפקידיו הוא נחשף לתככים בחצרות המלכים, דבר שכנראה השפיע עליו בקביעתו, שמינוי מלך הוא רשות.

 

רבי יוסף בכור שור: "שום תשים עליך מלך'. זו מצות עשה כי וודאי צריך שיהיה מלך שלא יעשה הישר בעיניו".

הרמב"ן: "והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן, אחר ירושה וישיבה" (דב' יז, יד).

 

רבנו הרמב"ם  פוסק להלכה שזו מצות עשה כדעת רבי יהודה: "שלש מצוות נצטוו ישראל בשעת כניסתם לארץ:  למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך", ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר "תמחה את זכר עמלק", ולבנות  בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (רמב"ם הלכות מלכים פ"א ה"א).

 

תרגום אונקלוס לפס': "לשכנו תדרשו – ובאת שמה" (דב' יב ה). "לבית שכינתה תתבעון – ותיתון לתמן". כלומר, עלינו לתבוע, להתפלל ולדרוש את בניין בית המקדש בהר המוריה.

כנ"ל דברי רבי יהודה הלוי בסוף ספר הכוזרי: עלינו לרצות להיגאל בבחינת "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו", ולא כצפצוף הזרזיר וכו'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' הולך בדרכו של רבי יהודה האומר שזו מצות עשה וכך דברי קודשו: "ודברינו עולים לדברי רבי יהודה, ולא לדברי רבי נהוראי".

רבנו מיישב את סברת רבי נהוראי, ולהלן דברי קדשו: "פשט אומרו "שום תשים", יגיד שמצות ה' לשים מלך. ואפשר לומר כי אם ישראל יהיו כשרים ולא ישאלו מלך, והיה יהוה למלך עליהם. כדרך אומרו "ויהוה אלוהיכם מלככם (שמ"א יב יב)…. אבל אם ישראל יכנסו בגדר שאלה שחפצים במלך עליהם, אז מצות המלך עליהם לעשותו כאומרו "שום תשים", ולזה לא אמר הכתוב "שום תשים", אלא אחר מאמר "ואמרת אשימה עלי מלך". וכפי זה אפילו אליבא דרבי נהוראי, יפרש "שום תשים" – מצוה, אחר שיאמרו אשימה עלי מלך".

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את דעת רבי נהוראי שמינוי מלך זה רשות, זה במקרה וכולם צדיקים שמסתפקים

בהמלכת הקב"ה עליהם, לעומת זאת, אם עמ"י יבקש מלך, מצוה למנותו.

 

"כי תצא למלחמה על אויבך,

 וראית סוס ורכב, עם רב ממך.

לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך" (דב' כ' א').

 

רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם בדוק ומנוסה,

 למלחמה ביצר הרע – לקראת הימים הנוראים הבעל"ט.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך אפשר לצאת למלחמה נגד היצר הרע, המשמש כ"סוס טרויאני" בתוכנו. היצר הרע כל כולו אש וגופרית 'המטייל' בתוכנו כאוות נפשו, אינו מרפה מנפשנו, ומטיל בקרבנו ארס הנחש הקדמוני.

 הוא גם משמש כגורם המרכזי ל"עם רב" של מלאכי חבלה הנוצרים ממעשינו הרעים.

פרשת "שופטים" נקראת במהלך חודש אלול – חודש ההכנות ליום הדין. במקביל, ישנה פרשה נפרדת לענייני מלחמה אותה נקרא בשבוע הבא, הלא היא פרשת "כי תצא למלחמה על אויביך". לכן, מחליט רבנו-אוה"ח-הק' להסביר ברוח קדשו, את הפסוקים הנ"ל לדרכים בהן נשתמש במלחמתנו נגד היצר הרע, ובכך נינצל מהעבירות, ונעשה בעיקר מצוות, ואף נזכה להיכתב בספר של צדיקים בר"ה, ולהיחתם לחיים טובים ולשלום ביום הכיפורים. להלן דברי קודשו:

 "אולי שרמז הכתוב מלחמת האדם עם יצרו, ובא להסיר מלבו מורך {פחד}, ואמר: "כי תצא למלחמה הידועה, שאין גדולה ממנה" –  היות והיצר הרע מלומד בתכסיסי מלחמה ויושב על האדם מבוקר ועד ערב, וכן מצד האדם עצמו שנפשו חושקת בעשיית רע, ככתוב: "כי יצר לב האדם רע מנעוריו".

 

להלן דרכי המלחמה ביצר הרע,

לדעת רבנו-אור-החיים-הק':

 

א.  "סוס – כנגד מה שהוא היצר, סוס מוכן למלחמה, מה שאינו כן האדם" כלשון קדשו. הסוס רומז ליצר הרע העשוי מאש, והמוכן למלחמה תמידית ביצר הטוב, כמו סוס השש אלי קרב. כל זה, בניגוד לאדם שכל כולו בשר ודם. מצד שני, על האדם להאמין שאם ינסה להילחם ביצר הרע, הקב"ה בכבודו ובעצמו יעזור לו להצליח כדברי

 רבנו-אור-החיים-הק' בהמשך, לפס': "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה על הדרגות השונות במסית – היצר הרע, בפרשת "ראה" (דב' יג, ז).  "כי יסיתך אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך בסתר לאמור: נלכה ונעבדה אלוהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך". וכדברי קדשו: "בפרשה זו, רמז ה' הערה גדולה באופני ההסתה הבאה לאדם וכו'. יעוין שם.

 

"בן עזאי אומר. הוי רץ למצוה קלה – ובורח מן העבירה" (אבות ד, ב). על השאלה מדוע לא נאמר: 'ואל תרוץ לעבירה' כמו ברישא: 'הוי רץ למצוה קלה', עונה הרב מאיר גרוזמן ע"ה בספרו ("על חטא ותשובה" עמ' 16). "מכאן משמע, שהמצוה נמצאת בדרך כלל בריחוק מן האדם, שהרי אליה צריך לרוץ! לעומת זאת, העבירה נמצאת בתוך האדם עצמו או לידו… יוצא שמלאכתו של היצר הטוב קשה יותר, ומלאכתו של היצר הרע קלה יותר".

 

 "סוס מוכן ליום מלחמה – וליהוה התשועה" (משלי כא' לא'). הסוס רומז ליצר הרע כאמור.

 

רבנו בחיי דן בהרחבה בפס' הנ"ל בהקדמתו לפרשת "שלח": על האדם להשתדל בכל דבר וענין.

בהכנות למלחמה – 'סוס מוכן למלחמה', בבריאות – "ורפא ירפא" (שמות כאי ט) – כשחולים, יש ללכת לרופא וכו'.

בעבודת ה' – על האדם להילחם ביצר הרע. למרות ההשתדלות, על האדם לדעת שהתשועה הסופית בכל דבר וענין, היא ביד ה' – "וליהוה הישועה".

                                                                                                                  

ב.  "רכב" – גוף האדם מורכב מתכונות רבות. בעצם, הוא מהווה 'גן חיות מהלך' כדברי הזוהר הק' לכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". בבריאת האדם "השתתפו" כל החיות, וכל אחת נתנה תכונה משלה לאדם. לדוגמא : הנמר – העזות, הנחש – הערמומיות, וכו'. על האדם לעדן את מידותיו ולרסן את תאוותיו בכך שילמד בספרי מוסר כמו "מסילת ישרים" לרמח"ל, "חובות הלבבות" לרבנו בחיי אבן פקודה הספרדי וכו'.

 

ג .  "עם רב ממך" – כאשר אדם חוטא, הוא יוצר לעצמו "עם רב" של קטגורים המהווים מלאכי חבלה שנבראו "ממך", כדברי המשנה: "העובר עבירה אחת, קונה לו קטגור אחד" (אבות ד' יא') האוטם את לבו, ומונע ממנו לשמוע לדבר ה'. אותם מלאכי חבלה מצפים בכיליון עיניים מתי להיפרע מן ה"אבא" שיצר אותם.

 

ד.  "לא תירא מהם – כי יהוה אלהיך עמך"- משה רבנו מלמד אותנו שגם כאשר עשינו עבירות, יש לאל ידינו להיטהר, והקב"ה יסייע בידינו ככתוב "כי יהוה אלוהיך – עמך". על כך אמר רבי שמעון בן לוי: "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו… ואלמלא הקב"ה עוזרו – לא יכול לו" (קידושין ל ע"ב).

          רבי שמעון בן לקיש אומר על הפסוק: "אם ללצים הוא יליץ, ולענווים יתן חן" (משלי, ג' לד). בא להיטמא פותחים                      לו, בא להיטהר מסייעים אותו" (שבת קד ע"ב).

בידי/בידך/בידינו – לשוב אל אלוהינו – הקב"ה יהיה בעזרינו.

 

 

"תמים תהיה – עם יהוה אלהיך" (דב' יח' יג').          

 

"אם תהיה עם ה' – לא יחסר לך דבר,

  ואין מה שיגיד המזל עליך" (רבנו-אוה"ח-הק').

 

בתנ"ך, משמעות מילות התואר תם ותמים, זו שלמות. בעברית בת ימינו, המשמעות היא נאיביות, כמו הילד התם בהגדה שאינו מבחין בפרטים, ושואל שאלה סתמית: "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור: מה זאת" (שמות יג, יד).  

בכדי להגיע לאמונה בקב"ה מתוך שלמות, חייבים לעבור את אותו תהליך של התם בהגדה של פסח.

הקב"ה מציב עבורנו תמרור אזהרה שנאמין רק בו יתברך, ובפרט עם כניסתנו לא"י. שלא נפנה אל מגידי עתידות ככתוב: "לא ימצא בך… קוסם קסמים, מאונן, מנחש ומכשף… ושואל אוב וידעוני ודורש על המתים" (דב' יח' י-יא). במילים אחרות, אסור לפנות למגידי עתידות, ולכל מיני "באבות" עטויי גלימות ומחלצות, אלא יש לנהוג בתמימות = בשלמות, כדברי תרגום אונקלוס: "תמים תהיה – שלים תהי", ולהאמין רק בקב"ה יתעלה שמו, בכל מה שקורה לך.

יעקב אבינו הצטיין בהיותו "איש תם יושב אהלים". גם על נח נאמר "צדיק תמים", והתרגום מפרש "גבר זכאי שלים. גם אצל אברהם נאמר "התהלך לפני – והיה תמים" (בר' יז, א).

פועל יוצא מהאמור לעיל: הביטוי תמים = שלם. שנזכה להיות שלמים באמונתנו בבוראנו, מלכנו ומושיענו.

 

א. רבי יצחק מקורביל – מחבר הסמ"ק = {ספר מצוות קטן} אומר: "תמים תהיה – אחת מתרי"ג מצוות. שלא ישאל במגידי עתידות כמו שנאמר בגמרא (ברכות י ע"א) אצל חזקיהו מלך יהודה שלא רצה להתחתן, היות וראה ברוח הקודש שיהיו לו בנים רשעים. ישעיהו הנביא ענה לו ע"פ ה': "בהדי כבשי דרחמנא למה לך…" = מה לך עם סתריו של הקב"ה, היה לך לקיים מצות פרו ורבו, והקב"ה יעשה הטוב לפניו. חזקיהו ביקש מישעיה שיתן לו את ביתו חפצי-בה, ובזכות שניהם יזכו לבנים הגונים. ישעיהו ענה לו שכבר נגזרה הגזירה שימות, אבל חזקיהו ענה לו: "בן אמוץ, כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבי אבא {דוד המלך}: אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". תפילתו התקבלה, והוסיפו לו 15 שנה. התחתן עם חפצי-בה ונולדו לו מנשה ורבשקה.

 

ב. רש"י הק': "תמים תהיה – התהלך עמו בתמימות ותצפה לו. לא תחקור אחרי העתידות, אלא כל מה שיבוא אליך, קבל בתמימות – ואז תהיה עמו ולחלקו".  

 דעת רש"י מבוססת על פי הזהר הק' האומר שאם תתנהג בתמימות ובשלמות – שכרך יהיה: "תהיה עם יהוה אלהיך". כלומר, הביטוי תמים, מוסב על המלים "עם יהוה אלהיך". וזה שכרך, וזה השכר בה' הידיעה.

בביטוי "ותצפה לו", רש"י מדגיש את נושא האמונה והציפיה לישועת ה' בכל דבר ועניין.

 

ג. הרמב"ן: "שנצטווינו להיות לבבנו תמיד עמו יתברך, והוא שנאמר "תמים תהיה עם יהוה אלהיך". וענין הצוואה  הזאת, שנייחד לבבנו אליו לבדו יתברך, ושנאמין שהוא לבדו עושה כל. והוא היודע אמתות כל עתיד, וממנו לבדו נדרוש, הבאות מנביאיו או מאנשי חסידיו… ונאמין שכל הבאות תהיינה אלינו כפי התקרבותנו לעבודתו… ולשון ספרי: אם עשית כל האמור בעניין, הרי אתה תם לה' אלוקיך" (השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין, מצוה שמינית). לפי רמב"ן, זאת מצות עשה, בניגוד לרמב"ם שאינו מונה אותה כאחת מתרי"ג מצוות.

להלן דברי רמב"ן בהשגותיו על רמב"ם: "ואולי חשב הרב שהיא צוואה כוללת המצוות כולן, ללכת בדרכי התורה".

 

ד. רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' הנ"ל: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך" – אם תהיה עם ה', תמים תהיה, לא יחסר לך דבר. ואין מה שיגיד המזל עליך, תתקיים לרעה", כדברי קדשו.

כלומר, אם תהיה עם ה' ותאמין רק בו, ולא במכשפים ובחוזים בכוכבים ככתוב בפס' הקודמים, תהיה שלם בכל מעשי ידיך, ולא יחסר לך דבר.

רבנו מסביר את זה גם מבחינה תחבירית:  הביטוי "תהיה" מוסב על המילה "תמים" שבאה לפני, וגם לביטוי "עם יהוה אלהיך" אחרי.

רבנו גם מדגיש. המאמין בה', גם המזל לא יוכל להרע לו. כדוגמא, הוא מציין את אברהם אבינו שלא יכל להוליד מבחינת מזלו, אבל בגלל שבטח בה', השתנה מזלו וילד את יצחק.

 

הרד"ק מסביר את הביטוי מזל, מלשון נוזל. כמו שאת צורת הנוזל ניתן לשנות בהתאם לסוג הכלי, כך האדם יכול לשנות את גורלו ומזלו, בהתאם למעשיו. עמ"י מעל המזל כדברי הגמרא, בשונה מהגויים שהם תלויים בגורלם.

 

ה. בעל "נפש החיים" והבעש"ט מסבירים את הקשר הפנימי התמידי בינינו לקב"ה, ע"פ הפס': "שיר למעלות אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי…. יהוה שומרך, יהוה צלך על יד ימינך" (תהלים קכ"א, ה).

הצל הוא השתקפות הקב"ה {הנשמה} במקביל לגוף האדם. כלומר, הקב"ה מגיב לפי מעשינו. "בצלמנו כדמותנו": צלמנו = נשמה. כדמותנו = {דם} הגוף. זה פועל כמו מגנט. אתה מתקרב לה' – הוא מתקרב אליך במקביל.

 

פועל יוצא מכך: אם  אני, אתה, אנחנו – נהיה שלמים באמונתנו בקב"ה ולא נפנה למגידי עתידות, מעוננים וקוסמים, ורק נבטח בקב"ה בכל מה שקורה לנו, שכרנו יהיה שנהיה שלמים, ולא יחסר לנו דבר.

וכדברי קודשו: "אם תהיה עם ה' – תמים תהיה – לא יחסר לך דבר".

 

לסיכום:

 

הביטחון הרפואי, כלכלי וצבאי, תלויים במידת אמונתנו בקב"ה, בבחינת: "תמים תהיה עם יהוה אלהיך".

על הפס':  "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד) הרומז לגאולה בימות המשיח, אומר

 

 רבנו-אור-החיים-הק':

רק אנשי אמונה בה', יזכו לעלות לרכבת הגאולה.

 

בעצם, האמונה בה' היא יסוד ושורש לכל המצוות, בבחינת "כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט פו).

כמו כן, המצוה הראשונה שניתנה לאדם הראשון היא מצות האמונה בה' שלא לאכול מעץ הדעת.

כנ"ל הדיבר הראשון בעשרת הדברות "אנוכי יהוה אלהיך" הרומז לכלל המצוות.

 

 

"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –

ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

 

העונש הקשה על חוסר אמונה ב-ה',

  כנופיות טרור – מדרום ומצפון.

 

על חוסר אמונה ב-ה' מצד עם ישראל, הקב"ה מעניש אותו בהתאם למידת "מידה כנגד מידה". על כך אומר הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).

עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני בלא אל" {הכעיסו} אותי, כאילו חלילא הא-ל לא קיים.

 

רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, ו"דעת זקנים" מסבירים את הפסוק הנ"ל כך:

 

רבנו יונתן בן עוזיאל: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".

רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".

דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים".

 

 

"אראנו נפלאות"

לאדמו"ר סידנא בבא סאלי ע"ה.

 וכן לרבי ישראל בעל שם טוב, ותלמידו המגיד ממזריטש.

 

"צדק צדק תרדוף" – משפט צדק בסוד הגלגול,

 לאור פירוש רבנו-אור-החיים-הק' על תורת הגלגול.

 

על הפסוק הראשון בפרשת משפטים "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", אומר רבי שמעון בר יוחאי: "דא רזא דגלגולא". פירוש: סוד הגלגול בו חוזר האדם בגלגול, במידה ופגם באחת מ- "גן" {53} מצוות בין אדם לחברו הפרוסות בפרשה. כנ"ל בפרשתנו הפותחת במשפט "ושפטו את העם משפט צדק… צדק צדק תרדוף".

להלן מעשה בנידון.

 

מסופר על סידנא בבא סאלי ע"ה, שביקש ממשמשו בקודש להסיעו לאחת הבסטות בעזה, בה מכרו אבטיחים.

 הרב נעמד מול האבטיחים, ועיניו הקדושות שוטטו אל מעבר להרי הנשמות המגולגלות.

הרב הצביע על אחד האבטיחים, וביקש מהמוכר לשקול אותו. לאחר התשלום, הרב פרס מהאבטיח חתיכה קטנה. "אמר מה שאמר", בירך בדחילו ורחימו "בורא פרי האדמה", וטעם מהאבטיח אותו השאיר לעזתי.

לתדהמת העוזר, הרב ענה: נשמה של יהודי מגולגלת באבטיח, וכעת לאחר הברכה, הנשמה חזרה למקור מחצבתה.

 

המגיד ממזריטש – רבי דב בער ביקש מרבו הבעש"ט, לדעת את סוד "תורת הגלגול – דא רזא דגלגולא".

 

הבעש"ט ביקש מתלמידו להתייצב למחרת ביער, שם ימצא מעיין ולידו אילן. הוא התבקש למצוא פינת מסתור מאחורי אחד העצים, משם יערוך תצפית על המתרחש במעבר ליד המעיין, מבלי להתערב במתרחש.

המגיד אכן עשה כמצוות רבו, ולמחרת התייצב על משמרתו ליד המעיין.

תוך פרק זמן קצר, הוא רואה "סוס ורוכבו" נעמדים בשפת המעיין. האיש שנראה כאיש מכובד הנושא תיק יקר, הניח את תיקו הנוצץ ליד העץ, והרווה את צימאונו ממימיו הזכים של המעיין. האיש עלה על "רכבו", ותוך דקות הם נעלמו אל מעבר לאופק. המגיד ממזריטש נדהם לגלות שהתיק הנוצץ של האדון, נשכח ליד אחד העצים, אבל לא התערב כמצוות רבו.

חלפו רק דקות, והנה עוד נווד מגיע למעיין לרוות את צימאונו. לעיני הנווד, הבהיקו קרני אור מפינותיו המוזהבות של התיק. האיש שלנו לא איבד את עשתונותיו, ותוך דקה, תכולתו של התיק נפרשה אל מול עיניו הפעורות.

לתדהמתו, הוא רואה שהתיק מרופד בשטרות רובלים, מראה שהתגלה גם למגיד ממזריטש הצופה ממסתורו על המחזה הנורא. האיש שלנו לא בזבז את זמנו, וחיש מהר הוא סגר את התיק, אותו נשא בריצה אל עברו השני של המעיין, כאילו זה היה שלו מימים ימימה. תוך כדי שהמגיד מנסה לעכל את המחזה, מגיע לאיטו אדם עייף הנראה כאיש עני שהשעה לא שיחקה לו. האיש הרווה את צימאונו ממי המעיין, ונשכב בצל אחד העצים לתנומה קלה.

 

מרחוק, הגיעה לאזני המגיד ממזריטש צהלת סוס הדוהר לכיוון המעיין. ממרחק של כמאה מטר, התגלו ה"סוס ורוכבו" כ"חברים" מוכרים מהבוקר, היות ורק לא מזמן היו פה. הרוכב קפץ מ"רכבו", והחל בחיפושים קדחתניים אחרי התיק המוזהב והנכסף, אבל לשווא.

את עינו של מיודענו, צדה דמותו של האיש הישן שנת ישרים. בעל הסוס התנהג בתזזיות הזויה, וחיש מהר התנפל על העני בצעקות מחרידות, הוא ניער את האיש אותו האשים בגניבת התיק. העני התחנן על נפשו מבעל הסוס שיעזוב אותו במנוחה, היות והוא לא ראה ולא גנב שום תיק, אבל בעל התיק הפליא בו את מכותיו ללא רחם, ונעלם כלעומת שבא.

 

בערב לאחר מעריב, המגיד שב לבעש"ט וביקש את פשר המחזה.

 

הבעש"ט הסביר לו כך: שלושת האנשים הנ"ל חזרו בגלגול לעולם הזה, כדי לתקן פגם של אי צדק בעברם. העני שחטף מכות כביכול על לא עוול בכפו, שימש כדיין בגלגולו הקודם, ואילו בעל הסוס וגונב הארנק, היו אלה שני בעלי הדין שבאו להתדיין בפניו. הדיין התרשל בדין, ולא קיים את הכתוב: "וחקרת ודרשת ושאלת היטב", כך שזיכה את בעל הסוס למרות שהוא היה חייב, ואילו את השני גונב הארנק, היה אמור לקבל את כספו. הם חזרו בגלגול, כדי לתקן את המעוות מהגלגול הקודם, כך שהחוב חזר לבעליו האמתיים, והדיין נענש והתבזה כביכול "על לא עוול בכפו". הסכום בארנק היה שווה לסכום שאיבד בגלגול הקודם.

 (סיפורי הבעש"ט בעריכת ש"י עגנון עמ' 132. הסיפור עובד וסוגנן מחדש ע"י המחבר).

 

מהו גלגול!

 

 היהדות מאמינה שמות האדם איננו סופי, אלא מעבר למציאות אחרת בעולמות העליונים שם נשפט האדם על מעשיו בעולם הזה, כדברי רבנו-אור-החיים-הק' לפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם" – נראה שהתכוון לומר שבמיתת איש, אין אבדה למת, אלא הרי הוא דומה לאדם ששלח בנו לסחורה לעיר אחרת, ולימים שלח האב אחר בנו… ואדרבה, לטוב לו שחזר הבן אצל אביו שהוא מקור החיים" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' יד א).

אחת האפשרויות, נשמת המת מתגלגלת אצל אדם אחר, בעל חי או דומם כדי לתקן את אשר עיוות בגלגול הקודם.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את תורת הגלגול ע"פ הפס': "ויאמר אלוהים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וירדו בדגת הים, ובעוף השמים, ובבהמה, ובכל הארץ, ובכל הרמש הרומש על הארץ" (בר' א כו).

 להלן דברי קודשו:

"כי ירידה המיועדת לנפשות הרמות כי יחטאו – היא שתרד נפשם להתגלגל בדגים…

ואח"כ אמר ירידה הפחותה ממנה והוא גלגול הנפש בעוף. וזה יצטער צער יתר על הדגים…

 ואח"כ אמר ירידה בבהמה שהיא בחינה גרועה יותר, וצערו מרובה…

 ואח"כ אמר ירידה שהיא בדומם וצומח… וכל אלו הם ירידות הנפשות

 אשר ישנם בתקוות התיקון לשוב לקדמותם.

 

 כי מהדומם יעלה לצומח, ומהצומח יכנס בבעל חי בלתי מדבר,

 ומב"ח בלתי מדבר, יעלה לב"ח מדבר.

וישנו עוד בירידה פחותה – והוא כיליון שאין אחריו תקוה,

והוא ירידה לבחינת שקצים ורמשים – זה אבדה תקוותו,

 והם בחינת הרשעים הממירים דתם פושעי ישראל אשר הפליאו לעשות".

 

מוסר השכל:

שום אדם איננו חסין בפני הצדק האלוקי.

 

 

 

 

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה אבינעים בת חניני ע"ה. ישראל בן חניני ע"ה. אברהם בן חניני ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. דליה ברקי ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. ענת בת חיה קלרט. רויטל בת שרה שרינה

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש  ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת מלך המשיח ולגאולה, וכן לצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה, וכן למקובל האלוקי הרב יהודה ביבאס ע"ה  נכד רבנו אור החיים הק', ובנה של הרבנית אסתר בת הרב מאיר ביבאס ע"ה..

וכן להוצאה שניה ומוהדרת של ספרי הקודם "להתהלך באור החיים"

 

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד.

 

בברכת התורה ולומדיה – משה שמיר

וגאולה בחסד וברחמים

 

אוסף מאמרים זה מובא בארבעה חלקים. החלק הראשון עוסק ביהודי ספרד מראשית ישיבתם בארץ זו. החלק השני עניינו המעבר מאורח חיים יהודי גלוי לאורח חיים יהודי בסתר באצטלה דתית נוצרית. החלק השלישי עוסק בעיקר באנוסי ספרד ופורטוגל ובזיקתם אל אחיהם היהודים והאנוסים בחצי האי האיברי ומחוצה לו. שלושה חלקים אלו מקיפים 1500 שנות היסטוריה יהודית בספרד עצמה עד לגירוש ולאחר מכן בפזוריהם, אנוסים על מלחמת קיומם. בחלק הרביעי מאמרים הנוגעים להיבטים שונים בתולדות עם ישראל.

מחבר הספר, הפרופסור חיים ביינארט, הוא גדול חוקרי תולדות היהודים בספרד בדורנו. חיים ביינארט מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא חבר האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, דוקטור לשם כבוד של אוניברסיטת מדריד וחתן פרס ישראל בתולדות עם ישראל.

פרקי ספרד חלק א' – חיים ביינארט

אימתי הגיעו היהודים לספרד?

כל גויי הארץ אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל.

(יבמות סג, א)

א. הבעיה ההיסטוריוגרפית

רגילים לשאול בתולדות עם ישראל מתי באו יהודים לישב בארץ פלונית ובמקום פלוני. לארצות רבות ולמקומות הרבה נקשרו מסורות אגדה שונות, שעל כולן אפשר לומר שבזמן מסוים בתולדותיו של אותו יישוב נתנו תושביו את דעתם לשאילת מוצאם וראשיתם, והעלתה מסורת אגדה מסוימת. משהעלתה המסורת על הכתב היא הפכה לבעיה היסטוריוגרפית בתולדות ישראל בכלל וברשומות המקום בפרט.

בשאלת בואם של היהודים לספרד עסקה לא רק ההיסטוריוגרפיה היהודית. גם ההיסטוריוגרפיה הקסטיליאנית נתנה דעתה לדון בדבר בשעה שמדינות אחרות, שגם בהן ישבו יהודים מזמנים קדומים, לא נתפנו לכך.

 בעיותיה הפנימיות של ספרד, שנבעו בראש ובראשונה מיחס השלטון אל היישוב היהודי, הן שנתנו את הדחיפה להתעניין בראשית תולדותיהם של היהודים בספרד, ולא במעט באה ההיסטוריוגרפיה הספרדית הכללית ללמוד מרעותה היהודית. תולדות עם ישראל שימשו השראה רבת ערך לכך.

למרות השאיפה הקיימת לדעת על ימים עברו, אין ספק מההתעניינות היהודית בראשית התיישבותם בספרד נבעה מצורך מיוחד. במידה רבה קשורה הידיעה על כל ישיבה בגלות בעצם תחושת הגלות, שבמהותה אינה אלא ישיבה של שעה.

הצורך לענות על השאלה: מתי באו אבותיכם לשבת בארצנו ואילו הן זכויותיכם, הן הדוחפות לקראת התעניינות ספיציפית בעבר וכרגיל נקשרה התשובה בנתונים אפולוגטיים מובהקים כפי שעוד נראה לקמן. וככל שנעמיק ונעיין בתכיפות העלאתה של השאלה נראה שמרבים לשאול אותה לקראת מפנה בתולדות ישראל.

בכל חומרתה החלו מעלים אותה החל במחצית המאה הט״ו, ולקראת הימים הסמוכים לגירוש בשנת 1492 דרשה השאלה מענה מידי, כדי שתימצא בתשובה הודעה מכרעת על זכותו של היישוב היהודי לישב בספרד. בתשובה זו כאילו חיפשו תרופה לסכנה שריחפה על ראשיהם של היהודים שם, ואם יוכח שהיהודים יושבים בספרד מקדמת דנא יינטל העוקץ מאיומי הגירוש ומהתעמולה האנטי־יהודית.

יש להדגיש שתנאים אלה לא נתייחדו בהם יהודי ספרד בלבד. גם היישוב המאורי, משעמד וחש באותה סכנה של גירוש בסופה של המאה הט״ז, אף הוא נזקק לדרכים שונות ולאמצעים שונים כדי להוכיח את קדמות ישיבתו בחצי־האי האיברי. דרכו ושיטותיו היו שונות בדרך תיאוריהם מאלו שנקטו בהם יהודים, אבל המידה האפולוגטית היא נר לרגליהם של השניים: האמצעים שוגים אמנם, אלא שהצרכים הם אותם צרכים.

נבחן עתה את הכתובים עצמם, ותחילה נעיין בכרוניקות הכלליות. לא נמצא דיון בשאלת בואם של היהודים לספרד בכרוניקה הכללית הראשונה שנתחברה בימיו של אלפונסו העשירי החכם. ואף לא נמצא דיון בשאלה זו בהמשכה של הכרוניקה שנכתבה בשנת 1344.

 בנוסח הפורטוגלי של הכרוניקה משנה זו נמצא על כך רמז כלשהו. הכרוניקה הראשונה שיצאה לדון על היהודים במלוא התנופה היא הנקראת בשם:

  Refundición de la Refundición de la crónica de 1344 שלדעת מננדס פידאל כתב אותה אנוס מטולידו בשנות הארבעים של המאה הט״ו, בעצם ימי תהפוכות בעיר זו, פרעות וגזרות נגד יהודים ואנוסים.

במידה מסוימת קשורה קביעת תאריך בואם של היהודים לספרד בניסיונם של חוגים מסוימים להינתק מן האשמה שהואשמו בה יהודים במעשה הצלבתו של ישו. מתוך כך באו לומר שהם צאצאיהם של יהודים שנשתקעו בספרד קודם חורבן הבית השני.

מכאן כבר לא רחוקה הדרך להקדים, להוסיף ולהרחיק את זמן בואם של היהודים אף עד לימיו של שלמה המלך. ברם, יש להבדיל אם באו לשבת שם מרצונם או שהובאו לשם מאונס. והגם שכותבי רשומות ניסו לציין ביאה מרצון, הנה למעשה אין הבדל עקרוני אם הובאו בימי חורבן בית שני בידי אספסיאנוס וטיטוס או בימי חורבן בית ראשון בידי נבוכדנאצר. חשובה כאן הגישה לגבי תאריך מסוים וקבוע, אשר לפניו צריכה להתחיל ההתיישבות היהודית.

היה זה אפוא אמצעי לדחות האשמה שבמאה הט״ו, ובמיוחד בימים סמוכים לגירוש, הרבו להאשים בה אנוסים ויהודים כאחד. יהודי טולידו לא היה להם כל חלק בצליבתו של ישו. בתיאור זה מודגשת טולידו כמרכז יהדות ספרד בימים קדומים כבימים מאוחרים, שבה נתרחש אותו ויכוח נוקב בשאלה החברתית והציבורית של היהודים.

יהודי טולידו כתבו לירושלים נגד מעשה ההצלבה, והם הם שהיו פטורים מלשלם את מס 30 הדינרים כמס שנתי. אלה שבאו אליה עשו את העיר למיושבת ואצילה ובהעדרם תהיה לא נושבת. ואם ממשיכים אנו בהלך מחשבותיו, הרי ברור שאסור לגרש את היהודים לא רק מטולידו ומסביבתה, אלא גם מכל ספרד, שכל המלכות תיחרב אם לא ישבו בה יהודים:

E que ouiesen asy mismo de venir del oriente, conuiene saber de aquellas mismas prouinijias e generaciones de Sem nacidas en Asia e aquellos sabios judíos a edificar, poblar e ennoblecer aquella cibdat por causa de qual e avn oy dia es tanto bien poblada. E asy mismo seria despoblada sy por la causa de aquellos que de aquel linaje defendieron non fuese, a cuya razón e yndustria de todos los aplican e biuen

פרקי ספרד כרך א'– חיים ביינארט

 

 

 

הרב יעקב איפרגאן -להלן: הרי"א- נולד בשנת שמ"א – 1581 -. שנת מותו ומקום קבורתו אינם ידועים. הוא היה מקובל ויוצר, ודמותו שיקפה את הקבלה הקדומה בדרום מרוקו, טרם הופעתה של קבלת צפת בראשות הרמ"ק והאר"י. עובדה זו מבליטה את הייחודיות ביצירתו הקבלית של רי"א ובעיקר בפירושו הקבלי על מסכת אבות שמבסס את העבודה המוסרית קבלית על עבודת הייחוד, כפי שיורחב בהמשך.

רי"א חי ופעל בעמק הסוס, בתארודנט שבדרום מרוקו, כ – 70 ק"מ ממזרח לעיר אגדיר ו כ- 170 ק"מ מעמק הדרעא. בתחילת המאה ה- 16 פעלה בדרעא חבורת מקובלים בראשות רבי דויד הלוי, מחבר ספר מלכות עוסק בתורת הצירופים. לשיטה זו יש ביטוי נרחב גם ביצירתו של רי"א, שקרוב לוודאי הושפע בנושא זה מקבלת הדרעא.

רי"א נמנה עם חבורת מקובלים שפעלה בתארודנט בראשותו של רמב"ם אלבאז -משה בר מימון אלבאז -,מחבר היכל הקודש. בחבורה זו היו חברים רבי יהודה ב"ר יעקב חנין, מחבר הספרים עץ חיים, עץ הדעת וספר האור, ורבי יצחק בן אברהם הכהן, מחבר גנת ביתן. חבורה זו השפיעה על כתיבתו הקבלית של רי"א, והוא מרבה לצטט את חבריה בספריו. בכתביו הוא כינה את עצמו "יעקב צורף" – "אל פרגאן" -צורף- בערבית, ונראה שעיסוקו בחוכמת הצירוף השפיע על בחירתו בכינוי זה.

בחלק השלישי של הפרק השני אני דן בצורה מעמיקה בחבורת המקובלים שפעלה בתארודנט בראשות מהר"ם אלבאז סביב המאה השש-עשרה, ויצרה תוכן קבלי במגוון נושאים. החבורה התבססה על קבלה קדומה ופנימית שלא הושפעה ממקומות אחרים, אך הושפעה בצורה חלקית מהקבלה של המגורשים שהגיעו למרוקו, ועל כך הצביעו רחל אליאור ומשה חלמיש. מאידך, אני מציין את השפעתו העצומה של ר' מאיר אבן גבאי על רי"א, וכן את האזכורים הרבים של הספר אבני זיכרון של ר' אברהם אדרוטיאל בספריו של רי"א, המעוררים תהיות לגבי ההשפעה בפועל של המגורשים על הקבלה בדרום מרוקו. כמו כן אני מתייחס לשאלת ההשפעה של חבורת המקובלים מהדרעא, בראשותו של ר' דויד הלוי, שפעלה בתחילת המאה השש-עשרה, על המקובלים בחבורת תארודנט. בהקשר לכך, אני דן ב"תורת הצירופים" כמאפיין חשוב בכתבי חבורת תארודנט, שנכתבה בהשפעה ישירה של מקובלי הדרעא עליהם. אזכורו של ר' דויד הלוי מהדרעא על ידי רי"א בהקשר לפירושו לתורת הצירופים, מצביע על כך שאכן הייתה השפעה של מקובלי הדרעא על חבורת תארודנט. עם זאת ראוי להדגיש, כי רק רי"א מזכיר את ר' דויד הלוי ולא יתר בני החבורה בתארודנט .

בסקירה על חבורת תארודנט , אני מצביע על העקרונות הקבליים שעולים מכתביהם ובודק מה מאפיין ומייחד את הגותם הקבלית. האם מקורות כתיבתם הקבלית היו הקבלה הקדומה , קבלת ספרד וקבלת צפת ?

העיקרון הקבלי שעולה מכתיבתם הוא כי לכל פעולה של האדם בעשייה היומיומית ובעבודת המידות יש השפעה על העולם העליון, וכי יש הקבלה בין העולם שלמטה לעולם העליון. אני מנסה אפוא לברר מה היה היעד הקבלי -מוסרי המרכזי בכתיבתם כערך מוסרי שעליו נשענים ערכי מוסר אחרים; על פי המחקר שלי : עבודת הייחוד, ועל ידה תיקון העולמות העליונים, היא הערך המרכזי בכתבי החבורה, ואליו מובילה עבודת האדם. אני גם מצביע על מוטיבים מוסריים מרכזיים נוספים בהגותם, וכיצד הם משתקפים ומשתלבים בשאלות באשר לתכליתו של האדם בעולם, לעבודת המידות הנכונה ותכליתה, לתכליתם וטעמם של המצוות, לקשר בין תרי"ג מצוות בעולם שלמטה לתרי"ג איברים פיזיים ולתרי"ג איברים רוחניים בעולם העליון. אני מצביע על תורת הסוד וחשיבותה ועל הקשר של תורת הסוד לתפילה בכוונה כדרך לתיקון ועבודת הייחוד; על תיקון השכינה והקשר בין מיעוט הלבנה וחידושה, וכיצד זה מתקשר לשאלת צדיק ורע לו; על ירידת הנשמות לעולם בזמן טוב או רע לשכינה, דבר שיקבע אם האדם יהיה עני או עשיר, צדיק או רשע; כיצד הגזרה האלוהית הזו מתקשרת לבחירה החופשית ולשאלות של דטרמיניזם דתי וסיבתי, וכיצד יכולה להתקיים בחירה חופשית כשיש גזרה אלוהית וסיבתית .

בחלק הראשון של הפרק השלישי אני דן בתורת האלוהות וההאצלה. נדונה השאלה כיצד האדם יכול ללמוד תורה שהיא רוחנית כשהוא שרוי בתוך גוף וחומר. אני מביא את התייחסותו של רי"א לקושי ולמורכבות של האדם, שמחד הוא מורכב מגוף ונפש, חומר ורוח, ומאידך עליו לפעול בעולם כשהוא מתגבר על הגוף, החומר והיצרים המניעים אותו. רי"א, בציטוט מספרות הזוהר, כותב על הקושי של הנשמה להיות בעולם חומרי כי הנשמה שרויה בגלות תמידית, וכיצד זה בא לידי ביטוי בעבודתו הרוחנית . פרשנותו של רי"א לעניין זה של גוף ונפש, חומר ורוח, כי עבודתו של האדם בחומר היא עבודה רוחנית בגשמיות; עבודתו של האדם היא התמרת החומר לרוח על ידי קידוש החומר.

כמו כן אני מביא מתורת ההאצלה של רי"א את התהליך שבו האצילות הרוחנית העליונה יורדת דרך מסכים בעשרה שלבים שהם עשר הספירות, ומפחיתה את עוצמת האור האלוהי עד לעולם הזה שהוא עולם החומר. בתהליך ההאצלה רי"א מתייחס לארבעה עולמות אבי"ע – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה – המשתלשלים מעולם האצילות ועד לעולם העשייה. עשר הספירות שדרכן מתקיים תהליך ההאצלה והן המתווכות בין האינסוף לעולם הזה; הן נבראו או נאצלו כדי לאפשר הנהגה והשגחה על פי הנהגות של דין, חסד ורחמים, וכדי לתת מקום לעבודה רוחנית של האדם על פי שכר ועונש.

אני דן בפרק זה בשאלת עצמות וכלים שהיא נגזרת מתפיסת ההאצלה, ומעלה את השאלות: האם הספירות הן ישויות אוטונומיות ועצמאיות? האם הן נאצלות או נבראות, או שהן עצמוּת האל ? מה המשמעויות הנגזרות מכך שהן עצמוּת האל באשר לשאלות אמונה בסיסיות כמו השגחה, שכר ועונש ובחירה? כמו כן אני דן בקשר בין האינסוף והספירות, ומה תפקידם של הספירות כמתווכים בין האינסוף לעולמם של בני האדם.

בדיון בדבר הקשר בין האינסוף והספירות אני מתייחס לאורות הקמץ, מושג שמופיע בקבלת גירונה, המתאר את קיומם של שלושה אורות בין האינסוף לעשר הספירות הנקראים אור קדמון, אור צח ואור מצוחצח, ובודק כיצד המושג אורות הקמץ בא לידי ביטוי בכתבי רי"א ור' מאיר אבן גבאי, שהוא מקור השפעה חשוב על רי"א. אני משווה בין השקפותיהם של אבן גבאי ורי"א בשאלות של עצמות וכלים, אורות הקמץ ומקומה של ספירת הכתר בעשר הספירות.

בדיון זה אני מעלה את שאלת השינויים וההיפוכים בספירות שמופיעה בהגותו של אבן גבאי, שנועדו לאפשר השגחה על פי חסד, דין ורחמים, ואת יכולת הבחירה והשינוי לבני האדם. אני דן בשאלה המתבקשת, כי אם השינויים בספירות הם רק השתקפות בעיני הנמצאים, ואין שינויים בפועל בספירות, הרי הבחירה החופשית והתשובה אינן קיימות והן רק אשליה. מפירוש זה של השינוי בספירות כהשתקפות בלבד, נגזרות שאלות של מהי האמת? האם האמת היא אחת והיא מוחלטת, או שזו אמת יחסית? ואם אין אמת מוחלטת, כמו בגישה הפוסט- מודרנית, האם האמת היא רק סוג של נרטיב שהאדם מספר לעצמו כדי לאפשר לו ראייה של עולם שהוא יכול לחיות בו? וכיצד נתייחס אם כך לאפשרות קיומה של בחירה חופשית – האם כסוג של נרטיב בלבד, סיפור שהאדם מספר לעצמו? האם כשהאדם מספר לעצמו שיש לו בחירה חופשית למרות שאין לו בפועל יכולת בחירה, האמונה שיש לו בחירה עונה על הצורך שלו בבחירה חופשית.

משנתו הקבלית–מוסרית של רבי יעקב איפרגאן- עמרם בן ישי

עמוד ד'

בזכות מה ננצח – את ציר הרשע האיראני?

א. אחדות המחנה: "כי תצא למלחמה" –  כ-י  =  כ-ל   י-שראל. 

ב. אמונה בה' – ניצחון במלחמה: "כי תצא למלחמה" – ולא 'כי תילחם'.

ג. שמירה על קדושת המחנה –"והיה מחניך קדוש".

 

1."כי תצא למלחמה על אויביך – ונתנו יהוה אלהיך בידך".

2. כי תצא מחנה על אויביך – ונשמרת מכל דבר רע…
3. כי יהוה אלהיך – מתהלך בקרב מחנך – להצילך,

 

4. 4. ולתת אויביך לפניך – והיה מחניך קדוש.
5. ולא יראה בך ערות דבר – ושב מאחריך" (דב' כא י. כג, י-טו).

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

א. רבנו-אור-החיים-הק'

 מסביר שבשעת מלחמה, יש להיזהר גם על "דקדוקי עבירות שה' לא יעניש עליהם, ואם יעניש, יהיה עונש קל. מודיע הכתוב שבשעת סכנה, שהוא בזמן שיוצאים על אויביהם, צריכים שמירה מכל דקדוקי עבירות" היות והשטן מקטרג בשעת סכנה כדברי רבי חייא בר בא לפסוק:

 "כי תצא מחנה על אויביך,

ונשמרת מכל דבר רע" (דב' כג י) –

הא אם אינו יוצא, אינו צריך ליה שמירה. אלא מכאן שאין השטן מקטרג – אלא בשעת סכנה" (ירושלמי שבת פ"ב ה"ו). 

 

משה רבנו מעיד בנו ואומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו "מתהלך בקרב מחניך" – מחנה בני ישראל הנלחם, ורוצה "להצילך". בנוסף להצלתנו, הוא רוצה גם לעזור לנו לנצח את האויב "ולתת אויביך לפניך". אבל כל זה בתנאי אחד קטן: "והיה מחניך קדוש, ולא יראה בך ערוות דבר".

פועל יוצא מכך: התנאי להצלה והצלחה במלחמה – שמירה על קדושה המחנה.

 

ב. רבנו האר"י הק': "כי תצא" – לשון יחיד. "אויביך"- לשון רבים.  המילה "כי" = כ'ל י'שראל.

אם נהיה מאוחדים כאיש אחד, ננצח את אויבינו הרבים  – "ונתנו יהוה אלהיך בידך".

 

ג. רבי חיים ויטאל: "ממה שכתב "כי תצא למלחמה" ולא כתב "כי תילחם באויבך", רומז לכך שאם עמ"י יבין ויפנים שהוא רק יוצא למלחמה, ומי שגורם לניצחון הוא – הקב"ה, התוצאה תהיה: "ונתנו יהוה אלהיך בידיך".

אחת מעשר הזכירות אותה מזכירים בכל יום: "וזכרת את יהוה אלהיך – כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל".

 

ד. רבי אברהם אזולאי: בעל "חסד לאברהם" עונה שתי תשובות לשאלה מדוע הביטוי:

"כי תצא" בלשון יחיד, והמילה "אויביך" בלשון רבים".

 

 ישנם שני אויבים:

 אויב בשמים, ואויב בארץ

 

1. 1. האויב בעולם הזה והשר שלו בשמים, כמו שרו של עשיו אתו נלחם יעקב. רק לאחר שהשר בשמים מושפל ע"י הקב"ה, יכולים לנצח את האויב בשר ודם. לכן הביטוי "אויביך" בלשון רבים, ועל היחיד לצאת נגדם, ולכן נאמר "כי תצא" בלשון יחיד.
2. עלינו לדעת שהאויבים החיצוניים בעולמנו, שואבים את כוחם מהאויבים הרוחניים, היות וכאשר האדם עושה עבירה, יוצר לעצמו קטיגור – מעין מלאך חבלה.

כאשר חוזרים בתשובה, יוצרים סניגור – מלאך טוב המנטרל את המלאך הרע. התוצאה אז – "ונתנו יהוה אלהיך – בידיך".

 

3. כך גם כיום במלחמה נגד החמאס והחיזבללה – רק כאשר ננצח את השטן שלהם למעלה, ע"י חזרה בתשוה, נכריע אותם במחילותיהם ובנהרותיהם.

 

ה. רבנו-אור-החיים-הק' עונה לשאלה מדוע נאמר "ושבית שביו", ולא נאמר "ושבית אותו" כך: למרות שמבחינת יחסי הכוחות בין ישראל לגויים, היינו אמורים להיות "שביו" – בשבי שלו חלילה, "אף על פי כן, ושבית.

ומזה עיניך תחזינה, כי ה' הוא הנותנו לפניך – ולא כוחך ועוצם ידך עושה חיל" כדברי קודשו.

אכן, עינינו ראו שבכל מלחמות ישראל באויביה מסביב, התרחשו נסים ונפלאות.

 

ו. רבנו חיים יוסף אזולאי – החיד"א:

"כי תצא למלחמה על אויביך", סופי תיבות: א-ה-ל-י-ך – הניצחון במלחמה, רק כאשר עמ"י עוסק בתורה הנקראת "אהליך", בבחינת: "מה טובו אהליך יעקב, משכנותיך ישראל".

 

"כי תצא למלחמה על אויביך,

ונתנו י-ה-ו-ה אלוקיך בידך, ושבית שביו" (דב' כא, י).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות.

  ע"ד = ד"ע {74} מצוות.

 דע את המצוות – עד שיעיד עליך הקב"ה שאתה צדיק.

 

ריבוי מצוות – למה ומדוע?

א. "כי לוית חן, הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט)

אמר רבי פנחס בר חמא: "מהו "כי לוית חן"?

לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך" מתוך חן (דב' רבה ו, ג).

 

ב.  "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא).

"הקב"ה זרע את אור המצוות בכל מקום,

כדי להנחילם לישראל לחיי העולם הבא (מ"ר יז, ה-ו).

 

פרשת "כי תצא" היא הפרשה המעוטרת ביותר במצוות. יש בה ע"ד {74} מצוות: כ"ז {27} מצוות עשה ו- מ"ז {47} מצוות לא תעשה. {לפי הרמב"ם ע"ב {72} מצוות}. רשימת המצוות בפרשתנו, מקיפה את החלק הארי של המצוות כמו: השבת אבידה, שילוח הקן, מעקה, קידושין, קיום נדרים, איסור הלנת שכר, איסור ריבית, יבום וחליצה וכו'.

 

המצוות הרבות בפרשתנו, הן בבחינת "כי לוית חן – הם לראשך, וענקים לגרגרותיך" (משלי א, ט), כדברי רבי פנחס בר חמא: "מהו 'כי לוית חן'? לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך: "כי תבנה בית חדש – ועשית מעקה לגגך" (דב' כב, ח). אם עשית דלת – מצוות מזוזה שנאמר: "וכתבתם על מזוזות ביתך" (דב' ו ט). אם לבשת בגדים חדשים, "לא תלבש שעטנז" (דב' כב, יא). אם הלכת להסתפר – "לא תקיפו פאת ראשכם" (ויקרא יט, כז) וכו' ע"פ (דב' רבה ו, ג). כלומר, המצוות מוסיפות חן לאדם, ומלוות אותו כמלאכים בכל אשר יפנה בעולמו של הקב"ה, ובכך הוא זוכה להתקדש, וגם לקדש את עולם החומר.

 רש"י מסביר את הפס': חיבור של חן הם לראשך. כלומר: התורה והמוסר יהיו לראשך לוית חן, וכענקים של עדי זהב יהיו לצווארך.

 

גישה אחרת ומשלימה, מופיעה במד"ר (יז, ה-ו) ע"פ הפס' "אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה" (תהלים צז, יא): "הקב"ה זרע את התורה {אור = תורה} במצוות, להנחילם לישראל לחיי העולם הבא. ולא הניח דבר בעולם, שלא נתן בו מצוה לישראל: יצא לחרוש – "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו" (דב' כב, י). לזרוע – "לא תזרע כרמך כלאים" (שם, פס' ט)… בנה בית – "ועשית מעקה לגגך" (שם ו, ט). דלתות – "וכתבתם על מזוזות ביתך". נתכסה בטלית – "ועשו להם ציצית" (במ' טו, כח).

המדרש מביא משל לאדם שטבע בים, והקברניט מושיט לו חבל להצילו בבחינת חוט של ציצית. כך הקב"ה אומר לנו: "כל זמן שאתם דבקים במצוות בבחינת "ואתם הדבקים ביהוה אלוהיכם – חיים כולכם היום" (דב' ד, ד).

פועל יוצא מדברי המדרש: כל אחד מאתנו – נאבק ביצר הרע הרוצה להחטיאו, כמו אותו אדם שטבע בים ומנסה בכל כוחו להילחם במים הסוערים, כדי להגיע לחבל הצלה של הקברניט.

 

הקברניט שלנו – הוא הקב"ה

 המושיט לנו מידי יום ביומו את מצוות התורה אותן נוכל לקיים,

ודרכן נוכל להינצל מהיצר הרע, אותו מסמלים מי הגלים הסוערים.

 

 אם ננסה להצליב בין שתי הגישות הנ"ל, נוכל לומר שלפי הגישה הראשונה, מדובר בקיום מצוות מתוך אהבה, המלוות אותנו כפנינים יקרות בבחינת "לוית חן" לראשנו, ואילו לפי הגישה השנייה – מדובר בעבודת ה' מתוך יראה, הבאה לידי ביטוי במלחמת הצדיק ביצר הרע – 'אור זרוע לצדיק', כמו אדם הנאבק בגלי הים הסוערים.

בשלב שני, כאשר האדם זוכה להתחסד עם בוראו מתוך 'ישרות לבו', הוא זוכה לעבודת ה' מתוך "לב שמחה".

על ההבדל בין צדיקים לישרי לב אומר רב נחמן בר יצחק: "לא הכל לאורה, ולא הכל לשמחה. צדיקים זוכים לאורה, וישרים לשמחה, שכתוב: "אור זרוע לצדיק – ולישרי לב שמחה" (תענית ט א).

 

 

 

 

 

          "וראית בשביה – אשת יפת תואר" (דברים כא' י'א)

בירורי ניצוצי קדושה בגרים – ע"פ רבנו-אוה"ח-הק'.

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:

1. 1. מדוע ביציאה למלחמת רשות, התורה מתירה אישה נוכריה? הלא גם במלחמה עלינו לנהוג לפי התורה? והוא מביא לכך סיפור מן הגמרא: "מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת איש ונהיה חולה אנוש מזה. הרופאים אמרו: חייו תלויים באותה אישה, חכמים אמרו: ימות אותו אדם, ולא תיבעל לו".
2. 2. מדוע כתוב "וראית בשביה אשת יפת תואר", במקום "כי תראה".

 3."ושבית שביו" ולא נאמר ושבית אותו".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את פרשת "יפת תואר" ע"פ תורת הח"ן בכך שכאן מדובר בגויה שבשורש נשמתה היא שייכת לעולם היהודי, והייתה שבויה אצל הגויים בעקבות חטא אדם הראשון, דבר המסביר איך נשמות יקרות כמו רות המואביה שמזרעה יצא דוד המלך ומלך המשיח, וכן גדולי תנאים שיצאו ממשפחות גרים כמו: אונקלוס, שמעיה ואבטליון, רבי עקיבא, רבי מאיר, וכדברי הגמרא: "מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים…, מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק" (סנהדרין צו' ב'). גם בימינו, רבים הם החפצים להתגייר, מהסיבה שהוזכרה לעיל.

זהו הסוג הראשון של נשמות יקרות שהיו שבויות אצל הגויים וחוזרות לעמ"י ע"י גיור.

 

הקב"ה זימן לי ללוות מספר גרים בתהליך גיורם, בזמן ששמשתי כרב קהילת "אור החיים" הק' בנתניה. הדבר שהכי הפתיע אותי היה: רצונם העז להשתלב בעם היהודי, ולעבוד את ה' מתוך שמחה. אחד מהם בשם ניר נ"י אף הפך להיות גבאי ביהכנ"ס שלנו, תפקיד אותו ביצע במסירות רבה. הדוגמאות הנ"ל מאששות את דברי רבנו-אור-החיים-הק' לעיל,

 לגבי הסוג הראשון של המתגיירים שבשורש נשמתם הם שייכים לעם היהודי, והיו שבויים בין הגויים.

 

הסוג השני הוא: נשמות העומדות בפני עצמן בתוך הסיטרא אחרא וצריך להפרידן מהגויים, דוגמת רבי חנינא בן תרדיון שהיה מעשרת הרוגי מלכות ונשמתו הייתה דבוקה אצל שכם בן חמור, וכדברי האר"י הק' לפס': "והארץ הנה –  רחבת – ידיים" המילה  ר-ח-ב-ת = {נוטריקון} רבי חנינא בן תרדיון. כלומר, נשמתו הייתה מעורבת בקליפת שכם בן חמור, ולכן ההשגחה העליונה סובבה שהוא יקח את דינה בת יעקב, היות והחלק הטוב שבנשמתו רצה להדבק בשורשה שהיה אצל דינה, ולכן נאמר: "ותדבק נפשו בדינה" (בר' לד ג), ואף זכה לקיים מצות ברית מילה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפסוק כך:

"יפת תואר" – נשמה קדושה, שהייתה קשורה בגוים.

"וחשקת בה" – חשק בה – בנשמתה ולא בגופה. על השאלה איך יכלו לדעת? עונה הספרי: מדובר במלחמת רשות לה יצאו רק צדיקי הדור שיכלו להבין בנסתרות, היות והם היו שלוחי מצווה שכידוע אינם ניזוקים לא מן הפורענות ולא מן החטא. 

"וגילחה את ראשה" – שע"י כך תתכער בפניו ולא יחשוק בה. ואם בכל זאת יחפוץ בה, סימן שהיא נשארה עם קדושתה, וכך תהיה לו לאשה. לעומת זאת אם אינו חפץ בה, סימן שנסתלקה ממנה נשמתה הקדושה, ונשארה רק עם  נפשה הבהמית, ולכן נאמר: "ושלחתה לנפשה" – הנפש המסמלת את החלק הבהמי באדם.

 

"זכור את אשר עשה לך עמלק…

ואתה עייף ויגע – ולא ירא אלוהים (דב' כה, יז-יט).

 

רש"י: "זכור את אשר עשה לך עמלק –

אם שקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב" (כה, יט)

בעל הטורים: חמס {גזל} = 108 = גיהנם. זהירות! – גזל לפניך!

 

רבנו-אור-החיים-הק':

"כל עושה אלה: אבן ואבן, איפה ואיפה –

כל עושה עוול הדומה לאלה… על דרך אומרו "פחדו בציון – חטאים" (ישעיה לג יד).

אם היו צדיקים, לא יפחדו ולא יראו במלחמתו" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' כה, יח).

 

הגזל והרמאות – הם הגורמים להופעת אויבינו העמלקים (רש"י ורבנו-אוה"ח-הק').

     "סאה מלאה עוונות, מי מקטרג בראש כולם – גזל" (קהלת רבה א, ל"ד).

 

הפרשה חותמת את רשימת המצוות הנ"ל באזהרה שלא לרמות במשקל ככתוב: "לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן, גדולה וקטנה. לא יהיה לך בביתך איפה ואיפה גדולה וקטנה. אבן שלמה וצדק יהיה לך, למען יאריכו ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נותן לך. כי תועבת יהוה אלהיך – כל עושה אלה, כל עושה עול" (דב' כה, יג – טז).

הגמרא (יבמות כא ע"א) מסבירה את חומרת המרמה במשקל יותר מאשר עריות, היות ובעריות האדם יכול לחזור בתשובה, לא כן ברמאות במידות, שם יתקשה לזכור את מי הוא רימה, כדי להשיב לו את הגזלה. וכדברי רבי לוי: "קשה עונשין של מידות יותר מעונשין של עריות… הני – {עריות} אפשר בתשובה. הני – {מידות} לא אפשר בתשובה".

 

המצוה האחרונה בפרשה היא, למחות את זכר עמלק:

"זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך… תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח" (דב' כה, יט).

רש"י הק' עומד על הקשר בין הרמאות במשקל ובמסחר, לבין מלחמת עמלק. וכדברי קדשו: "אם שיקרת במידות ובמשקלות – הוי דואג מן גירוי האויב, שנאמר: "מאזני מרמה – תועבת יהוה, ואבן שלמה – רצונו. ובא זדון ויבוא קלון" (משלי יא' א-ב). רש"י מדגיש שהשימוש בביטוי "לא יהיה לך בכיסך – אבן גדולה וקטנה. לא יהיה בביתך – איפה ואיפה גדולה וקטנה" (דב' כה' יג – יד), בא ללמד אותנו מסר חשוב:  מכספי רמאות,  לא תישאר לך פרוטה בביתך ולא בכיסך, וגם תהיה –  "דואג מן גירוי האויב" כמו איומי עמלק המסמל את הרשע עלי אדמות.

מתי לאחרונה "יצאת צדיק" כאשר הוזמנת לבצע תיקון קטן אותו הפכת לגדול, עליו דרשת שכר מופקע!

 

רבנו-אור-החיים-הק' מרחיב את היריעה, לא רק רמאות במשקל, אלא כל רמאות, וכדברי קדשו: "כל עושה אלה, כל עושה עוול – פירוש, כל עושה אלה, אבן ואבן, איפה ואיפה, כל עושה עוול – הדומה לאלה. שלא תאמר שגזרת הכתוב היא רק על שני דברים אלו, אלא על דומיהם, תלמוד לומר 'כל וגו'".

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר על פרשת עמלק החותמת את פרשתנו: "זכור את אשר עשה לך עמלק… ואתה עייף ויגע ולא ירא אלהים", הכוונה לכך שכאשר עמ"י אינו ירא אלוקים –  הוא ישמע איומי מלחמה, ויכנס למצבי פחד וחרדה כפי שקורה לנו לעיתים קרובות, וכדברי קדשו: "ואומרו ולא ירא אלוהים … פירוש: ובזה המורך (פחד) בליבך על דרך אומרו: "פחדו בציון חטאים" (ישעיה לג' יד'). אבל אם היו צדיקים – לא יפחדו ולא יראו במלחמתו… כי הצר לישראל צרה גדולה שבאה עליהם כאשר ידאה הנשר, כמו שרמז במאמר: "אשר קרך {כאילו במקרה} בדרך".

 

פועל יוצא מדברי קדשו: האויב בא בהפתעה כמו דאיית הנשר, דוגמת  אלפי טילי החמאס מדרום, וטילי החיזבלה מצפון ששוגרו למדינת ישראל בשנים האחרונות, והיד נטויה לצערנו. 

המשך הפסוק בישעיה: "הולך צדקות ודובר מישרים, מואס בבצע… עוצם עיניו מראות ברע", שכרו יהיה: "הוא מרומים ישכון… מלך ביופיו תחזינה עיניך" (ישעיה לג' טו-יז). כלומר, כאשר ננהג ביושר – נשכון לבטח.

רש"י ועוד פרשנים אחרים מסבירים שבביטוי "ולא ירא אלהים", מתייחס לעמלק שאיננו ירא אלוקים, ולכן עושה רע לישראל, בניגוד לדברי רבנו-אור-החיים-הק' המייחס אותו לישראל.

באויבי ה', יקוים המשך הכתוב: "והיו עמים לשרפות.. באש יוצתו" (ישעיה לג' יב').

 

מדברי רש"י ורבנו-אור-החיים-הק' יוצא, שהרמאות האוכלת כל חלקה טובה אצל רבים, גורמת לאיומי אויבינו. מסופר על יצרן יהודי ניו יורקי שהיה לו מפעל לשקיות. הוא נהג לרמות, בכך שהחסיר כחמש שקיות בכל אריזה, בניגוד לכתוב על האריזה.

יום אחד, האיש החליט לחזור בתשובה. במסגרת תהליך התשובה, הוא סיפר לרבו על הרמאות, וביקש דרכי תשובה בנידון. הרב הציע לו לשים יותר שקיות בכל אריזה, מבלי לציין זאת בתווית.

בתחקיר מטעם האגודה למען הצרכן בניו יורק, נבדקו מפעלי שקיות. מה רבה השמחה, כאשר מפעל השקיות של היהודי נבדק, ונמצא שהוא שם יותר שקיות מהרשום. תוצאות הבדיקות פורסמו בתקשורת, דבר שזיכה את היהודי בתעודת הוקרה ובפרסום רב, דבר שהביא לו קליינטים נוספים. כמו כן, הוא זכה לקדש את ה' בקרב הגויים.

 

פועל יוצא מהסיפור:

 המתנהג ביושר – זוכה לעושר.

 

 

"כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך…

שלח תשלח את האם – ואת הבנים תיקח לך" (דב' כב' ו-ז).

בירור ניצוצי קדושה בלימוד תורה לשמה, ע"פ "בן איש חי",

לקראת יום ההילולה שלו ביום י"ג באלול.

 

רבנו יוסף חיים המכונה ה"בן איש חי" מסביר את הפס' כך: ע"י לימוד תורה לשמה יכולים  לברור ניצוצי קדושה. לעומת זאת, אם לא לומדים תורה לשמה –  לא זוכים לבירור ניצוצי קדושה. ולהלן דברי קדשו:

"שלח תשלח את האם" – אם תלמד את התורה בפיך וגם מתוך מחשבה לשמה, בבחינת "שלח תשלח". פעם – כנגד המחשבה, ופעם –  כנגד הלימוד בפה.

התורה נמשלה לאם ככתוב: "כי אם לבינה תקרא" (משלי ב' ג' ). אל תקרא – אם – בחיריק, אלא אם – בצירה. (ברכות נז א'), ואז התוצאה תהיה: "הבנים תיקח לך" – אתה זוכה בבנים שהם ניצוצי קדושה.

"למען יטב לך": רומז לשכר בעולם הבא.

"והארכת ימים": בעולם הזה. שנזכה להגות בתורה לשמה.

התורה מתחילה באות ב' היות ולפני הלימוד, עלינו להתקשר לקב"ה ע"י האות א = אלופו של עולם.

 

המסר האמוני מדברי הבן איש חי:

בלימוד תורה, עלינו ללמוד תורה לשמה – לשם שמים, וגם כדי לדעת איך לקיים את מצוותיה {ברטנורא}.

כמו כן, בעבודת ה', עלינו לשלח מתוכנו מחשבות זרות, ולשלח מאתנו מעשים רעים, בבחינת "תוכו כברו".

הנביא ירמיה זועק לפני החורבן: "והכהנים לא אמרו איה יהוה, ותופסי התורה לא ידעוני" (ירמיה ב ח).

הם למדו תורה, אבל התייחסו אליה לעוד טופס  משרדי – 'תופסי התורה'. לתורה יש להתייחס בקדושה.

 

מרן רבנן הרה"ג עזרא עטיה ע"ה – ראש ישיבת "פורת יוסף" מספר, שבמהלך שיעור בגמרא לבעלי בתים, נשאלה שאלה בגמרא: מה הדין במוצא קן ציפור על ראשו של אדם? אחד המשתתפים שאל, היתכן? הרב אמר: אם הגמרא שואלת, בטוח שזה יתכן ויתכן. הרב התפלל לקב"ה שיוכיח לתלמידיו שדברי חכמים, קיימים ונאמנים לעד.

 

 תוך כדי דיון בנושא, נכנס אחד המשתתפים לשיעור שמזה חודש לא נכח בשיעור. הרב דרש בשלומו, ושאל אותו לפשר היעדרותו הממושכת. האיש סיפר שהיה בהודו לרגל עסקיו. הוא גם הוסיף מבלי שנשאל, שראה פקירים הודים העושים מדיטציה במשך ימים, כשהם יושבים ללא תנועה.

הוא אף ראה קן ציפור על ראשו של אחד הפקירים מבלי שהוא זז. משתתפי השיעור נדהמו מההשגחה הפרטית על רבם האהוב רבנו עזרא עטיה ע"ה, שמן השמים הוכיחו לכולם את צדקתו ובטחונו בקב"ה, בכך שקבע קודם לכן, שאם חכמים אמרו זאת בגמרא, זה חייב להיות אמת ויציב, כפי שהעיד התלמיד שחזר מנסיעת עסקים בהודו, שם ראה קן ציפור על ראשו של אדם כדברי הגמרא.

 

"כי יקרא קן ציפור…"

אין מקריות בעולם – הכל בשליטה מלמעלה.

 

הביטוי "יקרא… בדרך" רומז לכך שהמצוה נקראת לאדם בדרכו במקרה.

 ידוע שאין מקריות בעולם, והכל מכוון ע"י ההשגחה העליונה בבחינת הכתוב בתהלים "מצעדי גבר כוננו".

 

הרב נחמיה מחב"ד סיפר, על חסיד חב"ד שנסע ברכבו הפרטי מקנדה לניו – יורק. בלילה, החליט לישון בבית מלון על אם הדרך, כדי לאגור כוחות ליום המחרת, ולקיים בכך "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", היות והיה עייף.

במשרד הקבלה במלון, הודיעו לו שאין מקום פנוי, והיפנו אותו לבית אבות סמוך המשכיר חדרים לעיתים. בהגיעו לבית אבות, נאמר לו שיש לו מזל, היות וזקן אחד מת הלילה, ומיטתו התפנתה.

 

החבדני"ק שלנו לא היה בררן, ועם היכנסו לחדר, נרדם מרוב עייפות. בבוקר, האיש התפלל ופנה למשרדי הקבלה לשלם ולהמשיך בנסיעתו. בקבלה הוא שומע שמזמינים כומר לטקס השכבה לנפטר. הוא גם מזהה שהנפטר יהודי. לאחר דין ודברים, החבדני"ק הצליח לשכנע את מנהל המלון למסור לו את הנפטר, והוא ידאג לקבורה יהודית.

הוא לקח את הנפטר ליישוב הקרוב בו נמצאת קהילה יהודית. בשיחתו עם רב הקהילה התברר לו, שהנפטר היה חבר בקהילה, והוא זה שתרם את החלקה בבית העלמין בה קוברים יהודים עריריים כמוהו.

 

הסיפור התפרסם, וכל חברי הקהילה כיבדו את חברם לשעבר בדרכו האחרונה. רבני וגבאי הקהילה הספידו את הנפטר במלים חמות תוך הדגשת תרומתו לקהילה, דוגמת החלקה בבית העלמין אותה תרם, ובה גם נטמן.

 

המסר האמוני בסיפור: אין מקריות בעולם, והכל מנוהל מלמעלה במרומים.

כאשר האדם עושה את הישר והטוב בעיני אלוקים ואדם, הקב"ה יגמול לו בכפלי כפלים.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק

לרבנו ה'בן איש חי' – המבקר בארץ ישראל.

יום ההילולה שלו – יג' אלול {תקצ"ג -תרס"ט}  (1909- 1834).

ב-ן  א-י-ש  ח-י: (נוטריקון)   =  בן נולד – איש ירא שמים  – חיים יוסף.

 

רבנו ה"בן איש חי", עלה לגנזי מרומים ב-יג אלול תרס"ט, כאשר את הדרשה הראשונה שלו הוא דרש בי"ג באלול, 50 שנה קודם לכן; "ללמדך, שהקדוש ברוך הוא משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, שנאמר "את מספר ימיך אמלא" (שמות כג, סוטה יג ע"ב).

תמונתו המפורסמת של ה"בן איש חי", וכנראה היחידה המתנוססת על ספריו, צולמה לפני עלייתו לא"י לזמן מה בשנת התרכ"ט {1869} בהיותו בגיל 36. בדרכו לארץ, הוא השתתף בשיירת גמלים דרך המדבר, כאשר את הקבוצה הנהיג מוסלמי שהיה בקי בדרכי המדבר. בהגיע ערב שבת, הבן איש חי ביקש מאנשיו לחנות במקום עד למוצ"ש כדי לא לחלל שבת, כל זאת, למרות התנגדות המדריך המוסלמי שטען שהמקום מסוכן ושורץ שודדי דרכים.

בליל שבת לאחר הסעודה ושירי שבת, ישב ה"בן איש חי" והגה בתורה כדרכו, לאור הנר.

 

בחצות הליל הבחינו המלווים הערביים שהסתתרו לא הרחק, בקבוצת שודדים שנעה לעבר האוהל בו שכנו היהודים וה"בן איש חי" בראשם. כאשר הם ראו שהשודדים מנסים לפתוח את שערי האהל, הם כבר דמיינו במוחם שסופם של היהודים קרב. להפתעתם, השודדים נתקפו חרדה בראותם את מאור פניו של ה"בן איש חי" כשהוא רכון על ספריו הקדושים, ומיד נסו על נפשם. המלווים המוסלמים שראו איך הנס מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו ביראת כבוד ל"בן איש חי" ונישקו את שולי גלימתו, לאחר שסיפרו לו על הנס אותו ראו.

 

רבנו ה"בן איש חי" ביקר בירושלים, במערת המכפלה בחברון, ובקברי הצדיקים בצפון.

 הוא עלה לציון הרשב"י בל"ג בעומר, שם חיבר את שירו המפורסם "ואמרתם כה לחי – רבי שמעון בר יוחאי", לאחר ששמע את הציבור שר את הפיוט "בר יוחאי" של המקובל האלקי רבי שמעון לביא. הוא גם ביקר בציון "בניהו בן יהוידע" שם זכה להארה עצומה, ולכן קרא את שמות ספריו על שמו: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, בן יהוידע, ועוד ספרים רבים בכל מקצועות התורה, על שמו של "בניהו בן יהוידע בן איש חי {קרי חיל, וכתיב חי} רב פעלים מקבציאל" (שמואל ב, כג כ) שר צבא שלמה וראש הסנהדרין. 

 

 ספריו הקדושים: כתב מעל 100 ספרים.

 

בהלכה: בן איש חי, עוד יוסף חי, רב פעלים, רב ברכות, תורה לשמה, מקבצאל.

 דרושים והספדים: אדרת אליהו, בן איש חי, בן איש חיל, מלאך הברית, עוד יוסף חי וכו'

בפרשנות: אבן שלמה, אורח חיים, בן יהוידע, בניהו, ברכת אבות, חסדי אבות, קרן ישועה וכו'.

בקבלה: דעת ותבונה, חוט המשולש, סוד ישרים, שובי שובי השולמית וכו'.

 

הוא גם כתב פיוטים כמו "ואמרתם כה לחי רבי שמעון בר יוחאי", תפילות ובקשות וכו'.

חלק מהספרים אבד, בניהם הספר "מקבצאל" אותו מזכיר 133 פעמים בספרו "בן איש חי". יש האומרים שהספר "מקבצאל" מקביל ל"בית יוסף" של מרן רבי יוסף קארו מבחינת עומקו בהלכה, ואילו הספר "בן איש חי", מקביל ל"שלחן ערוך" המהווה קיצור.

 

"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (דב' כב , ח). רבנו שואל: מדוע נאמר 'לגגך" ולא "לגגו" של הבית, שזה מתאים יותר מבחינה תחבירית.

תשובתו: על האדם לעשות מעקה וגדר לראשו, שלא ישגה בדמיונות והבלי העולם הזה. הוא מביא משל לאדם שסחר בביצים ותרנגולות, ורווחיו היו זעומים. יום אחד, כשעל ראשו סל מלא ביצים, ועל כתפיו תרנגולות קשורות לכתפיו, הוא הלך לכפרים כדי למכור אותן. בדרך, הוא דמיין לעצמו איך להיות עשיר. יחזור לחצרו, ויתן לתרנגולות לדגור על הביצים, וכך יהיו לו אלפי אפרוחים אותם יגדל לתרגולים וכו', דבר שיכניס לו ממון רב. עקב העושר, ראשי הקהל יבחרו בו לראש וקצין. הוא גם חשב איך יפגש עם המלך כנציג היהודים. הוא ניסה להדגים לעצמו קידה לפני המלך, דבר שגרם לכך שסל הביצים יתנפץ על הרצפה, וכל הביצים ישברו.

רעם ניפוץ הביצים, העיר אותו מחלומו המדומה. כך האדם, תהיה מציאותי, ולא חולם בהקיץ.

 

הרמב״ם כותב בהלכוטת רוצח פי״א הל״א: ״מצות עשה לעשות מעקה. שנא׳: "ועשית מעקה לגגך״. ובהל״ד כתב: ״כל דבר שיש בו סכנה וכו׳, וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות, מ״ע להסירו ולהישמר ממנו ולהיזהר בדבר יפה יפה, שנא׳ "רק השמר לך ושמור נפשך", ואם לא הסיר וכו׳, יבטל מ״ע, ועבר ב'לא תשים דמים' עכ״ל.

 

שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר

לכבוד נשמת מורנו ורבנו חיים בן עטר זיע"א בן רבי משה זיע"א, נכד רבי חיים בן עטר הזקן הכשר זיע"א.

 לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.   – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. חסיבה בת חנה ואליהו אסולין ע"ה. יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שמחה בת פרחה ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה. ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן מיכל ע"ה. אלתר חצק בן שרה ויצחק. שלום בן עישה ע"ה

 

לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי החדש ההולך ונרקם "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם "להתהלך באור החיים". לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, ע"י לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה, נכד לזקן הכשר רבי חיים בן עטר ע"ה. שלום בן עישה.

לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין ודוד. מיכאל מאיר בן זוהרה.

 

כדי למנוע מעשה שייעשה ביהודים הגיע אפוא המחבר גם לתיאור קדמות ישיבתם בספרד. ונראים הדברים שלאחר ימיו של מחבר כרוניקה זו, החלו בעלי רשומות וכרוניקאים כלליים מעלים תיאורים על קדמות ההתיישבות היהודית בעוד מקומות במלכות קסטיליה.

 

בתחילה ייתכן ונתכוונו לדחות את הטענות על קדמות היישוב היהודי בספרד. במשך הזמן נטשטשה הסיבה, וככל שנרחיק מזמן הטענות הראשונות, נראה שהכרוניקאים המאוחרים יותר הביאו דברים דומים לדבריהם של הכותבים והמתארים התיישבות יהודית קדומה. כדרכם נתבססו כרוניקאים מאוחרים על דבריהם של אלה שקדמו להם, או שמצדם המציאו פירושים ותאוריות חדשות לראשיתו של יישוב מסוים במקום זה או אחר. כך כותב למשל לואיס דיל מארמול קארוואחאל על מרד המאורים בגרנדה, וקושר את ראשיתו של היישוב היהודי ׳בגרנדה בקביעת שם עברי למקום גארנט(Garnat) , שפירושו ״גר, עולה רגל״. הם באו לשם עם חורבן בית שני, אלא שלדעתו יש להקדים תאריך זה, ולקשור אותו בהתיישבותם של הפיניקים בספרד׳. ברוח זו אף כתב האב הישועי חואן די מריאנה בספרו על תולדות ספרד, אלא שיצא והרחיב את רשימת המקומות שבהם נתיישבו יהודים. הוא הסמיך שמות מקומות בספרד לשמות מקומות במקרא, כמעשה שעשו ר׳ יצחק אברבנאל ואחרים שנים רבות לפניו, ונראה בעליל מדבריו של מריאנה שנזקק לספרים יהודיים בשעה שתיאר את ההתיישבות היהודית בספרד:

…Esta venida de Nabucodonosor en España es muy celebre en los libros de los Hebreos; y por causa que en su compañía traxo muchos Judios, algunos tomaron ocasion para pensar, y aun dezir, que muchos nombres Hebreos en el Andalucía, y asimismo en el Regno de Toledo, que fue la antigua Carpentaria, quedaron en diversos pueblos, que se fundaron en aquella sazón por aquella misma gente. Entre estos cuento a Toledo, Escalona, Noves, Maqueda, Yepes, sin otros pueblos de menor cuenta, que dizen tomaron estos apellidos de los de Ascalon, Nobe, Magedon, Jope, ciudades de Palestina. El de Toledo quieren que venga de Tolodoth, dicción que en Hebreo significa linages, y familias, quales fueron las que dizen se juntaron en gran numero, para abrir las ganias, y fundar aquella ciudad. Imaginación aguda sin duda; pero que en este lugar, ni la pretendemos aprobar, ni reprobar de todo punto. Basta advertir que el fundamento es de poco momento, por no estrivar en testimonio y autoridad de algún escritor antiguo.¹²

 

מקום אחר הוא מוסיף ומביא תיאור על ההתיישבות היהודית בימי אספסיאנוס וטיטוס, שייתכן ויש לראות בה יסוד של ממש:

Grande fue el numero de los judíos cautivos, parte de ellos embiados a España; hizieron su asiento en la ciudad de Merida, asi 10 testifican sus libros.

ועוד נראה להלן עד כמה מסתברת הנחתו על ההתיישבות הקדומה בעיר זו.

 

העלינו לעיל כמה תיאורים מן ההיסטוריוגרפיה הכללית הספרדית הדנים בקדמותו של היישוב היהודי בספרד. אפשר לומר שהדברים הללו בצורותיהם המסורתיות היו מקובלים על דעתם של יהודים בזמנים שונים בספרד. ממסורות אלה ינק ר׳ יצחק אברבנאל ומשם שאב גם ר׳ שלמה אבן וירגא בספרו ׳שבט יהודה׳. כבר הצביע יצחק בער על כך שאגדת בואם של היהודים לספרד נקשרה ונסמכה למסורת שלטונם של אירקליאוס, פירוס והישפאן בספרד. בצורה זו עברה להיסטוריוגרפיה היהודית בנוסח מנטובה של ספר יוסיפון, וממקור זה מסתבר שינק ר׳ יצחק אברבנאל, וממנו כנראה שקיבל ר׳ שלמה אבן וירגא. תיאור הדברים, הבא אצל ר׳ שלמה אבן וירגא לאחר גירוש ספרד, מלמדנו עד כמה עוד היתה השאלה בדבר בואם של היהודים לספרד אקטואלית. יצא כאילו להתריע על העוול שנעשה ליהודים שקדמה ישיבתם לאותם אישים השליטים בה ואשר נקטו באמצעים נגדם לגירושים מארצם ומאדמתם. אין ספק, שטענות אלה כפי שאמר אותם, יהודים נזקקו להם לצרכים שונים.

ר׳ יצחק אברבנאל הביא בפירושיו לס׳ מלכים (בסוף), בעובדיה פסוק כ ובזכריה יב, ז, כמה דברים חשובים לבעיית בואם של היהודים לספרד. וחשובים במיוחד דבריו בסוף ספר מלכים שנכתבו בשנת 1493:

פירוש הוא שהביא לספרד, מבני יהודה בנימין ושמעון ולויים וכהנים שהיו בירושלים, עם רב שבאו עמו ברצונם. ויביאם בדרך הים באניות למלכות ספרד, ויושיבם בשני מחוזות, האחד הוא המחוז הנקרא היום אנדאלוזיאה, כעיר אחת שהיה בימים ההם עיר ואם בישראל שרתי במדינות ויקראו אותה היהודים לוזינה וגם היום נקראת כן… ואולי שעל זה קראוה היהודים לוזינה להיותה בלוז אשר בארץ ישראל מוכנת לנבואה; והמחוז השני היה בארץ טוליטולה. וידמה שהיהודים קראו שם העיר טוליטולה על שם הטלטול שעשו בבואם בירושלים שמה, כי שמה היה מקדם אצל הנוצרים פיריזואילה, לא טוליטולה שקראוה כן היהודים הבאים אליה. וכן אחשוב שקראו עיר אחרת סמוכה לטוליטולה מאקידא, על שם העיר מאקידא שהיה בארץ ישראל. ולעיר אחרת סמוכה לטוליטולה קראו אשקלונא, על שם אשקלון שהיה קרובה לארץ ישראל. ואולי היו הערים ההם בדמותם דומים אל הערים אשר היו בארץ ישראל וקרובים אליה ולכן קראום בשמם. ואין ספק שגם כן קראו בימים ההם לשאר העדים הסמוכות לטוליטולה כערי ישראל, ובאורך הזמן נאבדו ונתחלפו השמות, ושלשה המה, אשר נשארו בשמותם עד היום הזה הם הוראה ועדות על השאר.

פרקי ספרד כרך א'– חיים ביינארט-אימתי הגיעו היהודים לספרד?

עמוד 17

הצהרת יוסף עמיאל בפני קונסול בריטניה בטנג׳יר

יצחק בן זקן דרש ממתיוס ב-2 במרס 1883, באמצעות העו״ד ל״א כהן, להעמיד את עמיאל למשפט, לפי החוק הבריטי, ולא להסתפק בהסרת חסינותו. לאחר מכן כתב בן זקן, שעמיאל עומד לעלות לאוניה המפליגה לג׳יברלטר ומשם לארץ ישראל, וכך ימנע עצמו מלעמוד למשפט. יוסף עמיאל נאשם בכך שהוא יזם את הלקאת הנשים, וסביבו התנהלה חליפת מכתבים. עמיאל הצהיר ב-17 במרס 1883 : ב־8 בבוקר הלכתי לביתו של המושל, והתלוננתי כי הבנים שלי נכשלו בחטא, בגלל הסתת נשים עברייניות, וביקשתי להענישם. המושל שלח חיילים, ואלה לקחום למאסר. הלכתי למושל, וביקשתי שלא ילקה אותם, אבל הם הולקו והתייסרו מכאבים. לאסתר עמאר יש שם רע, ונמסר לי כי לבנים שלי היו אתה יחסי מין. הקונסול היה חולה, ולא היה באפשרותו לראותו. הבנים שלי הולקו. אני ואשתי הלכנו לבית הסוהר, ומצאנו את בנינו סובלים מהמלקות שקיבלו. אחרי שעזבתי את ביתו של הקאיד, אני מצהיר בזה שמעולם לא בקשתי להלקות את הנשים. האשה אסתר עמאר ידועה כאשה בעלת אופי שלילי. נמסר לי, כי לבנים שלי היו אתה יחסי מין אסורים. נשבע בטנג׳יר ב-16 במרס 1883 בפני ח. וייט, עבד ה׳ יוסף עמיאל (99/207 0?).

מעורבות הנציג של יהודי ניו-יורק

קונסול ארה״ב בטנג׳יר פליקס מתיוס, כתב ב-24 במרס 1883 לשר החוץ בוושינגטון. הנושא הגיע לתשומת לבי על ידי מר א. כהן, נציג של ארגון יהודי ניו יורק, שהומלץ על ידך באוקטובר 1880, במאמציו להשיג שיפור במצבם של יהודי מרוקו. נשלחו אלי והעתקי התכתבות בקשר לפרשת היחס האכזרי כלפי שמונה נשים יהודיות. ביניהן אחת בשירותו של מר בן זקן, פקיד בשירות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה. קפטן קוב, סגן הקונסול שלנו בקזבלנקה פנה למושל העיר, כדי לשחרר את האשה ממאסר. מצרף קטעי עיתונים המפרסמים פרטים על הפרשה.

חוות דעת משפטית על ידי שלושה שופטים

חוות דעת משפטית חוברה ב-10 באפריל 1883 על ידי שלושה שופטים, ביניהם שופט המלכות וד״ר דין, לשר החוץ הרוזן מגרנויל:

אדוני הלורד, אנו מתכבדים לקבל את הוראתו של אדוני הלורד, בעקבות מכתבו של סיר יוליאן פאונספוט מה-30 בחודש, בו כתב כי הוא מעביר אלינו מכתב משגריר בריטניה במרוקו, בו דיווח על הצעדים שנקט בקשר לפרשת ההלקאות של מספר יהודיות בקזבלנקה לאחרונה, לפי הוראת המושל של המקום. נראה שהענישה בוצעה בהוראתו ובנוכחותו של מר עמיאל, יהודי מקומי שממלא תפקיד של תורגמן לסגן הקונסול, מר לאפין בקזבלנקה, ונהנה מחסות בריטית.

סיר דרומונד האי הורה לסגן הקונסול לאפין לפטר את עמיאל מתפקידו, אבל בגלל סיבות המצוינות במכתב, להמשיך את מעמדו כבעל חסותה של בריטניה לזמן מוגבל, עד שיעזוב את המדינה. יש לקחת לתשומת לבנו שקולונל מתיוס, הקונסול של ארה״ב, מחה על שעמיאל הורשה לעזוב את מרוקו, עד שיינתנו פיצויים מתאימים, על מה שגרם למשרת של בעל חסותה של אמריקה להיות מולקה, וביקש שיישפט על ידי בית משפט קונסולרי בריטי, לפני שנוטלים ממנו את החסות של בריטניה.

מאז עבר עמיאל עם משפחתו לירושלים דרך ג׳יברלטר. סיר פאונספוט בדעה, שבהתאם לצו מה-27 באוגוסט 1857, אין זכות משפטית לקונסול של הוד מעלתה לעצור אותו במרוקו, אלא אם עבר עבירה של פשע. וכפי שצוין על ידי סיר ג׳והן דרומונד האי, בסעיף 9 של ועידת מדריד, הדבר מנוגד לרצונו של קונסול ארה״ב להתערב למען אסתר עמאר, המשרתת של מר יצחק בן זקן,יהודי מאורי, פקיד בסגנות הקונסוליה של ארה״ב בקזבלנקה, בעל חסותה של ארה״ב.

התבקשנו לתת חוות דעתנו לשאלה, בהתבסס על העובדות, האם עמיאל עבר עבירה בת עונשין בחוק הבריטי, והאם המחאה של קונסול ארה״ב היתה מוצדקת.

בהתאם להוראות אדוני, יש לנו הכבוד לדווח, כי המכתב של סגן הקונסול לאפין, אינו מבאר באופן ברור את האירועים שאירעו. אנו מבינים שעמיאל פנה לממשל המאורי להפעיל את החוק נגד הנשים שהולקו, ושההלקאה בוצעה על ידי פקידים שהם תחת מרותו של המושל המאורי. אם זו המציאות, איננו חושבים שעמיאל, למרות התנהגותו הבלתי מקובלת, ביצע עבירה שיש בה ענישה בחוק הבריטי. איננו חושבים שהמחאה לקונסול של ארה׳׳ב היתה מוצדקת, באשר באופן רשמי אין לו סמכות להתערב בנושא הלקאת הנשים.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח-הלקאת נשים וזנות בקזבלנקה

עמוד 54

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.הספינה השנייה: שיבת ציון

לאחר סגירת מחנה טנס־שלווה ובריאות הופנו מעפילים למחנות ההכשרה של תנועת צעירי־ציון־דרור בקרבת העיר אלגי׳יר. משפחות שהוחזרו מטנס רוכזו במחנות רוויגו, ריווה ול׳ארב. רווקים רוכזו בבאראקי, ילדים ואימהותיהם במחנה סירי פרוש. גם מחנות אלו קיבלו סיוע מיהודי הקהילה באלג׳יר. קרוב ל־700 מעפילים פוטנציאליים המתינו במחנות המעבר עד להגעת הספינה השנייה – שיבת ציון. בד בבד המשיכו יהודים להגיע לאלג׳יר. קבוצת יהודים מתונים שנתפסה בניסיון לעבור את הגבול לאלג׳יר בדרכונים מזויפים שוחררה בזכות קשריו של השליח פרידמן עם מפקד המשטרה באלג׳יר. השהייה במחנות הייתה קשה, וההמתנה לספינה העיקה על המעפילים. השלטונות הצרפתיים באלג׳יר החלו להערים קשיים בפני הפעילים והשליחים. רק התערבות של נציג המוסד לעלייה ב׳ בצרפת איפשרה לבסוף את המשך ההעפלה הישירה מחוף אלג׳יר. התנאי להמשך מפעל ההעפלה היה שהפעילות תהיה חשאית. מפקד המשטרה, שקיבל מהאנגלים ידיעה שהספינה תפליג שוב מחוף גיוטוויל ממערב לאלג׳יר, עצם עין והורה לשוטריו לא לפטרל באזור. הספינה השנייה העמיסה מאות מעפילים ויצאה לדרך. לפי דיווחי המוסד לעלייה ב׳, בספינה זו העפילו כ־430 מעפילים. ב־28.7.47 היא נתפסה על ידי הבריטים, ולמחרת גורשו מעפיליה לקפריסין.״

דוד אלפסי, ממעפילי ספינת שיבת ציון, תיאר את העפלתו בזו הלשון: ״הידיעות הגיעו אלינו שמי שרוצה לפרוץ לארץ ישראל יש רק דרך אחת, חייב להגיע לצרפת או לאיטליה. היום יוצאים עם אוניות אלה אנשים מהמחנות שסבלו מהשואה. האנגלים יתפסו אתכם ועלולים להחזיר אתכם למרוקו״. ואכן, הוא וחבריו החליטו להעפיל לפלשתינה־א״י.

הספינה השלישית: הפורצים

היהודים המשיכו להגיע לאלג׳יר ולמלא את מוסדות הקהילה -בתי ספר ובתי הכנסת. המחסור במשאבים לא הקל על ההתארגנות. שוב נלקחו הלוואות עבור מימון הצרכים במחנות הזמניים. ואולם הפעם, בניגוד לתמיכת הקהילה באלג׳יר בהעפלת שתי הספינות הראשונות, חל שינוי אצל מנהיגי הקהילה. חששם נבע מהשפעת החלטת האדם על תוכנית החלוקה של פלשתינה־א״י בכ״ט בנובמבר 1947, ערב הפלגת הפורצים.

מנהיגי הקהילה ובראשם הרב הראשי חששו מתגובות הערבים להמשך ההעפלה מאלג׳יר. הרב דרש לסלק את היהודים שאינם אלג׳יראים מהעיר. רק איומיו של השליח פרידמן־בן חיים, שיהיה עליו להתעמת עם היהודים שביקש לגרשם, גרמו לו לסגת מדרישתו. דוייב, מעשירי אלג׳יר, ביקש אף הוא לסלק את היהודים מחוות ההכשרה שבבעלותו, אבל נסוג מדרישתו לנוכח איומיו של פרידמן־בן חיים. גם פלאבון, מזכ״ל הממשל הצרפתי באלג׳יר, דרש להחזיר את היהודים שלא היו תושבי אלג׳יר לארצות מולדתם. לאחר משא ומתן קיבל פרידמן־בן חיים מהשלטונות הצרפתיים המקומיים ארכה בת שבוע עד להגעת הספינה. הספינה נועדה להעלות כ־600 איש, אבל רק 44 צעירים הצליחו לעלות עליה, מאחר שהז׳נדרמיה תפסה את שאר המעפילים. ב־4.12.47 הצליחה הספינה לפרוץ את המצור הבריטי ולהעלות את המעפילים לחוף.

הבריתה מצפון אפריקה וההעפלה מנמלי אירופה.

לאחר הפלגת הספינה השלישית נוצר מצב חדש. מחד גיסא, הקהילה היהודית באלג׳יר חששה לגורלה, ומאידך גיסא השלטונות הצרפתיים המקומיים לא ששו לתמוך בפעילות ההעפלה. מאות יהודים נשארו באלג׳יר ואחרים המשיכו לזרום למדינה. כאשר הבינו פרידמן־ בן חיים וחבריו לשליחות שלא יהיה אפשר להמשיך את מפעל ההעפלה במישרין מחופי אלג׳יר, הם הפנו את מרצם לעלייה למרסיי באמצעות דרכונים מזויפים. השינוי נבע ״מהמצב המדיני ביטחוני שנעשה קשה יותר״ – התגברות הלאומנות הערבית המיליטנטית – ״וגם ידידנו הצרפתים לא יוכלו לעמוד במתח הזה לאורך ימים״. משההעפלה מצפון אפריקה ״הייתה לעובדה״ ו״עלתה על מפת הציונות אפשר היה לוותר על העפלה ישירה מצפון אפריקה״. ההישג בהעפלת שלוש הספינות היה עשוי למנף את המשך העלייה מהמגרב. להערכת פרידמן, מניעי העלייה ממזרח־אירופה ״לא מבטאים את מכלול הסיבות שחוללו את ׳יציאת צפון אפריקה׳. […] לא היה הכרח אובייקטיבי לעלייה זו. לא הייתה זו עלייה בעקבות השואה, לא הייתה זו עלית מצוקה [שחוותה שארית הפליטה], אם כי הייתה מצוקה״. המניע העיקרי היה שיבת ציון.

פרידמן טען ש״כפי שסגירתה של אירופה פתחה את צפון אפריקה לשליחות ציונית חלוצית, כן גרם שחרורה של אירופה ב־1945 לחיסול (זמני) בדיעבד של השליחות באפריקה הצפונית״.²¹⁷ למעשה, ההעפלה הרשמית מצפון אפריקה נבלמה בעודה באיבה. מלכתחילה לא הייתה אוזן קשבת בתנועה הציונית לעלייה לגאלית, לא כל שכן להעפלה מהמגרב. משהחלה העלייה הבלתי לגאלית לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה הועדפה שארית הפליטה על פניה של יהדות צפון אפריקה.

יעקב קראוס, שליח לצפון אפריקה, דיווח ש״אחרי כישלון ׳הפורצים׳ נאלצנו להפסיק את העלייה באוניות של המוסד לעלייה ב׳, שהפליגו במישרין מאלג׳יר לארץ […] ומעתה ציידנו את האנשים בתעודות זהות צרפתיות מזויפות, איתן הם הפליגו למרסיי באוניות נוסעים צרפתיות״. קראוס הגדיר פעילות זו כבריחה. הבריחה מצפון אפריקה הייתה פעולה שננקטה על ידי המעפילים שגויסו בידי פעילים ציוניים מקומיים ושליחים מטעם הקיבוץ המאוחד וברית חלוצים דתית (בח״ד) של הפועל המזרחי. כלומר, באופן לא רשמי היא הייתה חלק ממפעל ההעפלה של המוסד לעלייה ב׳.

נדיה כהן־פרנקו ואלי אוחיון העידו שההעפלה מצפון אפריקה נמשכה באמצעות זיוף מסמכים. אוחיון ציין שבחודש מאי 1947 קבע הגנרל ז׳ואן, המושל הצבאי הצרפתי במרוקו, שיש להצטייד בדרכון ביציאה ממרוקו לאלג׳יר. כדי להתגבר על בעיה זו גויס אילן הדס (חג׳אג) מתנועת צעירי ציון שנשלח להשתלם במרסיי בקורס לזיוף מסמכים לעלייה ב׳. התעודות המזויפות סייעו למעפילים פוטנציאליים להגיע ממחנות המעבר הזמניים באלג׳יר לנמלי צרפת. להערכת נדיה כהן ״זו הייתה עלייה בלתי לגאלית בזיופים, וזה באמת אלפים ואלפים. הכול היה מזויף, הניירות. וחוץ מזה בין מרוקו לאלג׳יר העברת הגבול הייתה בלי ניירות״.

מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה-דניאל בר אלי ביטון- ההעפלה הישירה מחופי אליג׳יר והבריחה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה.

עמוד 102