מורשת יהדות מרוקו

ויכוח ראווה בטורטוסה

בינתיים פעל אפיפיור ספרדי מודח להשלים את המערכה להמרת היהודים, ולשם כך ארגן פולמוס ראווה תיאטרלי ומתוקשר היטב בעיר טורטוסה (Tortosa)

בנדיקטוס ה־13 היה כומר ספרדי מאראגון, פדרו דה לונה שמו, שעלה על כס האנטי־אפיפיור באוויניון סמוך לסוף תקופת הפילוג(הסְכיזמה) בכנסייה הקתולית, ומאז ייחד את רוב מרצו להגנת המיטרה(מצנפת האפיפיור) שעל ראשו. עם חידוש האחדות הקתולית הודח בנדיקטוס מכיסאו(ב־1407), אבל הוא סירב לקבל את הדין וחזר לארצו אראגון מתוך מטרה להקים לו בה מעוז פוליטי. את ויכוח טורטוסה ארגן בעצה אחת עם רופאו, המומר יהושע הלורקי. הלורקי נקרא אחרי התנצרותו חרונימו דה סנטה פה (Gerónimo de Santa Fe, ״איש האמונה הקדושה״), ואילו היהודים כינו אותו ״מגד״ף״(ראשי תיבות, ״מאסטרה גירונימו די סנטה פה״). זה האיש שעשרים שנה לפני כן טען כנגד שלמה הלוי כשהלה המיר את דתו, אבל לא זו בלבד שלא החזיר את ידידו אל היהדות אלא בסופו של דבר הלך בעקבותיו והתנצר גם הוא, ומאז פיעמה גם בו התשוקה להעביר עוד יהודים על דתם. נראה שהלורקי פנה אל האפיפיור באמצעות ידידו לשעבר שלמה הלוי, עכשיו בישוף בורגוס, שהיה מקורב לבנדיקטוס ה־13 מן הימים ששהה באוויניון. דומה שהוא הגה את הרעיון לנצח את ראשי היהודים בוויכוח פומבי ולהעבירם על דתם, בתקווה ששאר היהודים ילכו בעקבותיהם. הלורקי הוא שקבע גם את מטרת הוויכוח – להוכיח שהמשיח כבר בא לפי מקורותיהם של היהודים עצמם. זה בדיוק הנושא שהעסיק אותו בהתכתבותו עם שלמה הלוי, ובינתיים היה לו פנאי רב להעמיק בו.

ויכוח טורטוסה נועד ללחוץ על שארית היהודים להמיר את דתם באמצעות אווירה של תבוסה אידיאולוגית, וכך להמשיך את תנופת ההתנצרות ולהשלים את המפולת שהחלה בשנת 1391. התוכנית עלתה יפה יותר מן הצפוי, לא רק בגלל הוויכוח עצמו אלא גם בגלל ״חוקי הכופרים״ שנחקקו סמוך לאותו הזמן. יחד חוללו שני הגורמים האלה גל חדש של מתנצרים. קשה לדעת אם ראוי לכנות את הנוצרים החדשים האלה מומרים בכפייה או מרצון, שכן המרתם נבעה מהתמוטטות מוראלית ומן הרצון להימלט מרדיפות ולא מסכנת מוות דווקא.

הכנסייה הקתולית ידעה תמיד לנצל את הקשר הפנימי שבין דת ופולחן ובין עולם התיאטרון, ועם הזמן קנתה לה מיומנות רבה בתחום הזה. אבל רק בהזדמנויות מעטות באה היכולת הזאת לכלל ביטוי יוצא דופן וחדשני כל כך כמו בשנים ההן(1414-1411), כשהנזיר החריג פרד ערך את חזיונות האימה שלו ברחובות, והאפיפיור החריג בנדיקטוס ה־13 העלה על הבימה הצגת חצר ראוותנית למשכילים ולרמי מעלה. החיבור בין קנאות דתית לתיאטרון עתיד לבוא לידי ביטוי ייחודי לספרד בסוף המאה בדמות ה״אוטו דה פה״.

הוויכוח הגדול נפתח ברוב פאר והדר ב־7 בפברואר 1412 בנוכחות חשמנים, בישופים ופקידים בכירים שישבו על כיסאות מצופים זהב, ודעך לקראת סופו, 21 חודשים לאחר מכן. בנדיקטוס קבע את כללי המשחק: עיקרי הנצרות נעלים מכל ספק ולכן לא יעמדו לוויכוח; מטרת הדיון היא לפקוח את עיני היהודים, כדי שיראו שהאמת הנוצרית מצויה כבר בספריהם. היהודים רשאים להביע את ספקותיהם (כדי שיהיה אפשר להשיב עליהם), אבל עליהם לעשות זאת בנימוס ובלי לחרף את הנצרות.

המגבלות התאולוגיות שהטיל בנדיקטוס ה־13 על הוויכוח לא היו יוצאות דופן בימי הביניים. בעידן שהעמיד את אמת ההתגלות מעל לשיקולי השכל היה כל ויכוח תאולוגי בגדר עימות בין שתי מסורות התגלות, שאחת מחזיקה בכוח הארצי והאחרת כפופה לה. אופי העימות נקבע אפוא בידי התנאים הפוליטיים, ובטורטוסה היו התנאים האלה קשים ליהודים.

המלך החדש של אראגון, פרננדו הראשון, היה נסיך מקסטיליה שעלה על כס המלוכה בעסקת פשרה, שגם בנדיקטוס ה־13 והנזיר ויסנטה פרר היו שותפים לה, ואלה הניעו את המלך הטרי להחיל את ״חוקי הכופרים״ גם בממלכת אראגון. אף על פי שפרננדו לא היה שותף לדחף האנטי־יהודי הכפייתי של בנדיקטוס ולא להרגשת השליחות המוחלטת של פרר, שיתף איתם פעולה משיקולי תועלת. הוא סייע לאפיפיור להפיק את ההצגה בטורטוסה, ויש מסמכים המעידים שהיה שולח לפרר מעין דוחות מודיעין ומודיע לו היכן יוכל למצוא יהודים שהבשילו להמרת דת. כל זה לא הפריע למלך לעמוד בקשרים עם יהודים ולהגן עליהם בשעת הצורך. יותר משהיה קנאי ידע לעשות חשבון פוליטי. לכן לא הייתה סתירה במעשיו כשפעל למתן את החקיקה הלא־מרוסנת נגד יהודים ומוסלמים בקסטיליה, ואילו באראגון חוקק חוקים שכאלה בעצמו, אמנם בגרסה מתונה.

מול יהושע הלורקי ניצבה חבורה של חכמים יהודים שהוא עצמו בחר. יחד עמם נאלצו לבוא לטורטוסה, בצו המלך, ראשי ציבור ומשכילים מקהילות רבות. אבל ליהודים חסר מנהיג ראוי לשמו. בין החכמים היהודים היה הרב יוסף אלבו, שעתיד להתפרסם בעולם היהודי בזכות ספר העיקרים שלו, אבל המתווכח המוכשר ביותר בצד היהודים היה רבי אַסטרוק הלוי, רב לא מוכר, בן עירו של הלורקי, שכבר התווכח איתו בעבר. לעתים דומה היה ששני המכרים הוותיקים אלה, הרב והמומר, ממשיכים בתוך התפאורה המפוארת של טורטוסה את ויכוחם משכבר הימים. עוד דובר יהודי מוכשר היה דון וידאל בן בנבנישתי דה לה קבאייריה (בן לביא), משורר עברי ויועץ למלך, נצר למשפחה היהודית העתיקה והאצילה ביותר באראגון; כמה מבניה כבר התנצרו ב־1391, ודון וידאל עצמו, שעמד בראש הדיפלומטיה היהודית בטורטוסה, עתיד לצאת מן העיר כשהוא נוצרי.

צִלם הכבד של ״חוקי הכופרים״ קבע את האווירה בכל תקופת הוויכוח. סנטה פה שאב מהם ביטחון ואילו ראשי היהודים נתקפו פסימיות והרגישו שהקרקע נשמטת מתחת רגליהם. בתנאים אלה של חרדה ואי־ודאות – חוץ מן הוודאות שיהיה רע – ובהיעדר מנהיג טבעי, אין פלא שבין חברי המשלחת היהודית פרצו מחלוקות קשות ומריבות עצבניות.

בלב הוויכוח עמדה סוגיית המשיח. סנטה פה ציטט מאמר תלמודי שגרם ליהודים קושי רב – האגדה שהמשיח נולד ביום שחרב המקדש. האין כאן עדות שהמשיח כבר בא? כמה רבנים טענו שדברי האגדה בתלמוד אינם אלא משל, ולידת המשיח היא רמז אלגורי שהגאולה טמונה בעצם החורבן ואין כוונתה למשיח ממש. לעומתם טענו רבנים אחרים שיש לפרש את הדברים כפשוטם, כלומר המשיח אמנם כבר נולד, אבל עדיין לא בא והוא ממתין לשעתו.

מכיוון שכך נוצר צורך דוחק, תאולוגי ודיפלומטי, להגדיר את ההבדל בין האמונה במשיח אצל היהודים ואצל הנוצרים בלי לפגוע בדת המתחרה. על השאלה הזאת ענה רבי אסטרוק: המשיח הנוצרי הוא אל שנעשה אדם; לידתו בנס, הוא נותן תורה חדשה ומכפר על החטא הקדמון, ובעיקר הוא גואל את הנשמות מן הגיהינום. לעומת זה המשיח היהודי הוא אדם ולא אל; אין הוא גואל את הנשמה אלא את הגוף בלבד, כלומר הוא מביא ישועה למצבו הפוליטי של עם ישראל. נשמת היהודי נגאלת על ידי קיום המצוות, וזה מה שמבטיח לה מקום בעולם הבא, בין שהמשיח בא ובין שלא; בזכות הישועה הפוליטית שיביא המשיח יוכלו היהודים לקיים את תורת משה בלי רדיפות ובלי השפלה, וגם הגויים יקבלו אותה עליהם. יש כאן אפוא שתי תפיסות שונות שאינן נוגעות זו בזו, ולכן אין סתירה בין טענת הנוצרים, שמשיח בן אלוהים גאל את הנשמות, ובין טענת היהודים, שמשיח בשר ודם עדיין לא גאל את עם ישראל מן השעבוד הפוליטי בגלות.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- ויכוח ראווה בטורטוסה

ישיר ישראל המפואר

נכתב, נערך, עוצב והוגה ע"י שלמה סויסה הי"ו

סֵדֶר שְׁלֹשִׁים מִינֵי פֵּרוֹת

עֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הֵם פְּרִי גָּמוּר, וְאֵין בָּהֶם קְלִפָּה, לֹא בִּפְנִים וְלֹא בַּחוּץ. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלָם הַבְּרִיאָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים הֵם, הַפְּרִי מִבַּחוּץ, וְהַגַּרְעִין שֶׁלָּהֶם בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הַיְּצִירָה.

וַעֲשָׂרָה מִינִים מֵהֶם, הַקְּלִפָּה שֶׁלָּהֶם מִבְּחוּץ, וְהַפְּרִי בִּפְנִים. וְהֵם מְכֻוָּנִים כְּנֶגֶד עוֹלַם הָעֲשִׂיָּה, וְאֵלּוּ הֵם:

עֲשָׂרָה שֶׁכְּלָם פְּרִי:

עֲנָבִים, תְּאֵנִים, תַּפּוּחִים, אֶתְרוֹגִים, לִימוֹנִים, אַגָּסִים,חֲבוּשִׁים, תּוּתִים, סַרְבַּשׁ (חוזרר), חֲרוּבִין.

עֲשָׂרָה שֶׁהַגַּרְעִין בִּפְנִים:

זֵיתִים, תְּמָרִים, גֻּדְגֵדָנִיּוֹת (דֻּבְדְּבָן מָתוֹק), שֵׁיזָפִים (שׁוֹפָאִיפָאשׁ), אֲפַרְסֵק, שְׁזִיפִים, מִשֶּׁמֵּשִׂים, דֻּבְדְּבָן חָמוּץ, עֻזְרָדִין (זערור אַקְרָאנִים), שֶׁסֶק.

עֶשְׂרֵה שֶׁהַקְּלִפָּה בַּחוּץ:

רִמּוֹנִים, אֱגוֹזִים, שְׁקֵדִים, פְּרִישִׁין (קוֹקוֹס), עַרְמוֹנִים,

לוּזִים (בנדק), אַלּוֹנִים (בלוט), פִּסְתּוּקִים, פִּנְיוֹנִים (צנובר האורן), בְּטָמָה (פְּרִי אֵלָה).

עמוד 135

ישיר ישראל-שלמה סויסה-פיוט לט"ו בשבט

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ

פיוט

נועם: שבעה שחקים

סימן: אני דוד חזק

רשות ובה פזמון וז׳ בתים, ובכל בית ג' :ו­­ענף וטור מעין אזור, ומשקל הטורים עשר הברות לטור:

מִבֵּית עֲבָדִים צוּר פְּדִיתָנוּ(ב), יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ(ג)

אוֹדֶה ה' גָּדוֹל וְנוֹרָא, בְּשִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה(ד), אֶת רֹב חֲסָדָיו בְּפִי אֶזְכְּרָה, כְּעַל כָּל אֲשֶׁר גָּמָל אוֹתָנוּ(ה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ  

נָאוֹר וְאַדִּיר שׁוֹכֵן שָׁמַיִם(ז) , הוֹדִיעַ לְאָב הֲמוֹן כָּל גּוֹיִם(ח), כִּי גֵּרִים יִהְיוּ בָּנָיו(ט) וְשׁוֹבִים(י) , יַעַבְדוּ בָּהֶם וְגַם יֵעָנוּ(יא):       

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

יָהּ נִשָּׂא וְרָם(יב) יוֹצֵר יְצוּרִים(יג), קִיֵּם גְּזֵרַת בֵּין הַבְּתָרִים, וְהוֹרִיד אִישׁ תָּם(יד) לְבֵין הַמְּצָרִים(טו), הוּא וְכָל זַרְעוֹ(טז), עַד תֹּם קִצֵּנוּ(יז):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

 דָּן הַגּוֹי אֲשֶׁר שִׁעְבְּדוּ בָּהֶם(יח), וְהוֹצִיאָם בְּטֶרֶם זְמַנֵּיהֶם, לוּלֵי ה' שֶׁהָיָה לָהֶם(יט), עֲדַיִן אָנוּ וּבְנֵי בָּנֵינוּ(כ):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

וַיְהִי בַּחֲצִי לַיְלָה בְּעָצְמָה(כא), הִכָּה כָּל בְּכוֹר(כב) אֶל שׁוֹכֵן רוּמָה(כג), מִבְּכוֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הָאָמָה(כד), וְעַל בָּתֵּינוּ פָּסַח יוֹצְרֵנוּ(כה):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

דְּבָרוֹ הֵקִים(כו) צוּר חוֹצֵב לַהַב(כז), וְהוֹצִיא עִמִּי מֵאֶרֶץ רַהַב(כח), בִּשְׂמָלוֹת לָרֹב כֶּסֶף וְזָהָב(כט), לֹא נִשְׁאַר דָּבָר אֲשֶׁר לֹא לָקַחְנוּ(ל):    

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

חַנּוּן וְרַחוּם וְטוֹב וּסְלַח(לא), זְכֹר בְּרִית תַּם לְעַם נֶאֱלָח(לב), קָמָיו הַעֲבֵר מַהֵר בַּשֶּׁלַח(לג), יִרְאוּ עֵינֵינוּ יִשְׂמַח לִבֵּנוּ(לד):

יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ

ביאור הפיוט: רינת יעקב

ב. ראה דברים ז, ח ושם ת ו: ג. ע״פ נוסח שבח ״ישתבח״: ד. ע”פ נוסח הנ״ל: ה. ע״פ ישעיה סג, ז: ו. מא- העולם ואדיר מכל, והמליצה ע״פ תהלים עו, ה: ז. השוה עם ׳ושכינת עזו בגב- מרוטים': ח. הוא אברהם אבינו ע״ה, ראה בראשית יז, ה: ט. בארץ לא להם: י. המה המצרים: יא. ע״פ בראשית טו, יג: יב. ע”פ ישעיה ו, א: יג. ׳יוצר׳ הוא הוא הפועל ויצורים׳ הם הנפעלים. והשוה עם תפילת ראש השנה ’ויבין כל יצור כי אתה יצרתו יד. הוא כינוי ליעקב אבינו ע״ה: טו. כינוי למצרים, שהמקום ״צר״ לבני ישראל מפד הטומאה, כי שם ערות הארץ: טז. שבא למצרים הוא וכל זרעו לא נותר אחד שדא.

בא, כי היו כולם בכלל הגזירה: יז. עד אשר נשלם קץ הגלות: יח: ע"פ בראשית טו, יד, ובביאור להגדש׳׳פ הארכתי לבאר מדוע נענשו מצרים, הלא היה בגזירת מלך, ע׳׳ש. וראה מש״ב רבנו הרמב׳׳ן בפי' התורה על הפסוק וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד):            יט. ע״פ תהלים קכד, ב:

כ.משועבדים לפרעה במצרים, והמליצה ע״פ נוסח הגדש״פ: כא. בעיצומו של חצי הלילה ראה שמות יב, כט, ודברי הגמ' ברכות ג, ב והבן: כב. שמות יב, כט: כג. ע"פ לג, טז: כד. ע״פ שמות יב, כט: כה. שם שם, כז: כו. ראה מ״א יב, טו:

: כז: ע"פ תהלים כט, ז: כח. כינוי למצרים, ראה ישעיה ל, ז: כט. ע״פ שמות יב, לה:

ל: דברי הגט׳ ברכות ט, ב ופסחים קיט, א שכשיצאו ישראל ממצרים עשו את _ כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים: לא. ע”פ נוסח ברכת ׳חנון ־ לסלוח׳: לב. לעם שהשחיתו בו האויבים הרבה, ראה תהלים יד, ג: לג. תפילה —ת על בני ישראל הגולים שימהר לשלחם ולהוציאם מגלותם: לד. ע״פ נוסח ברכת "יראו עיננו״ שאומרים בתפילת ערבית, ונדפסה בכל סדורי ליוורנו, וראה תוס׳ ברכות ב, א ד״ה מברך, ושם ד, ב ד״ה דאמר:

פתגם מצרי

كلب سايب ولا سبع مربوط

כַּאלְבּ סָאֵייבּ וֹלָא סְבְּעְ מַרְבּוט

Kelb sayib ula sebe3 marbut

מוטב כלב חופשי מאשר אריה קשור

מוטב לחיות חיים עלובים ( חיי כלב ) אך חופשיים, מאשר לחיות חיים טובים אך נטולי חופש

פתגם כלל ערבי

لا يستقيم الظل إذا اعوج العود

לָא יֵסְתָאקיִם ל-טַ'ל, אִידָ'א אַעוּאָגְ' לְ-עוֹד

La yistakim e-d'el, ida a3uaj' el3ud

אין הצל יכול להיות ישר, אם המקל הוא עקום

לא ניתן להסתיר מעשים רעים.

לא ניתן לחפות על מגרעת או על מום

פתגם מצרי

الشمش ما تتغطاش بالكف

ל-שַמְס מַא תִתְעַ'טַאש בִּאלְכַּף

El shemsh ma tatag'tash bel-kaf

את השמש לא ניתן לכסות בכף היד

השמש גדולה ומפיצה אור, ואין שום אפשרות להסתירה

דבר ברור וגלוי – טוב או רע – לא ניתן להסתירו ולטשטשו
נ.ב: הניקוד והאותיות הלועזיות הם תוספת שלי לפתגם המקורי א.פ

הבדלה

מנהג הנשים שאינם טועמות מכוס של הבדלה. ראיתי בבית מנוחה, בדינים השייכים לכוס הבדלה דף רפט ע״א, שכ׳ משם השל״ה, וז״ל: נהגו שלא לטעום לנשים מכוס הבדלה, מטעם דעץ הדעת גפן היה. וע״י החטא ניתנה לה דם נדות להבדילה מן האדם, של״ה עכ״ל. ועיין בס׳ קרית חנה דוד, הנד״מ ח״ב סי׳ לז, שנתן טעם אחר לזה. ועיין במרדכי ריש מס׳ יומא, שהאריר בזה. ומג״ א סי׳ רצו סק״ד, כתב דגם לשאר ב ״ב אינם נוהגים ליתן מכוס הבדלה והטעם הפשוט בזה בכדי שישתה הבעה״ב כל הכוס. ויוכל לברך ברכה אחרונה. דאם ישתה רק מלא לוגמיו יהיה בזה ספק ברבה אחרונה, וכשו״ע או״ח, סי׳ רי סעיך א, והובא במשנה ברורה רצו ס״ק ו. עיין במאסף, חוברת ה, סי׳ נה, מ״ש מו״ה שבתי סופר ז״ל.

מנהג על הרוב מברכין ברכת הבשמים על ההדס, זולת אם לא היה מצוי. ומצאתי בתשב״ץ החדש, לרבינו שמשון בר צדוק ז״ל, שאסר מרבו מהר״ם מרוטנבורג זצ״ל, בדיני הבדלה, אות פו, וז״ל: ואני ברור קבלתי על ההדס מצוה מן המובחר, וסמך לדבר ותחת הסרפד יעל ההדס וסמיך ליה כל שומר שבת וכו׳. ושמעתי מאיש אחד שראה באיזה ספר שהטעם שבחרו בהדס, דאין ריחו נודר אם לא ע״י חיכוך בידים ובהכי לא תהוי ברכה לבטלה שיריח קודם הברכה בשאר מיני בשמים.

מ נ ה ג ליל מוצאי שבת שחל ביו״ט, וליל קריאת המגילה שחל במוצאי שבת, וליל ת״ב שחל במוצאי שבת, אני זוכר שבליל מוצאי יו״ט לעולם הש״ץ מכריז קודם העמידה ותודיענו, וכשמגיע הש״ץ לותודיענו הוא מסדר אותו בקול רם והקהל נמשכים אחריו. וכ״ז עושים לפי שלא הדליקו הנר ויש מן הצבור שאינו יודע ותודיענו בע״פ, לכן מסדר אותה הש״ץ. וכן היום נתפשט בכל בתי כנסיות שמאחרין ערבית עד שהשמש מתפלל ערבית, וכשגומר תפלתו מברך ברכת מאורי האש, ואח״כ מתחילין הצבור להתפלל מתוך הסדור. ועם כל זה אומרים כל הקהל בקול רם ותודיענו. וחפשתי ומצאתי להרב החסיד מוהר״א הלוי בן טובו זיע״א, בס׳ פקודת אלעזר, סי׳ רצ״ב, שעמד על זה ולא הניח זוית ופנה ופוסקים ראשונים ואחרונים בזה וחילוקי דעות, ולבסוף הלכה העלה דיברו בורא מאורי האש תחילה בליל מוצאי יו״ט ובליל פורים ובליל ת״ב. ואין מה לדבר אחריו כמו שיראה הרואה בדבריו הקדושים. ואני עני כבר כתבתי בזה בספרי שארית הצאן, חוברת ראשונה, סי׳ קט, ועיין להחבי״ף, ז״ל בס׳ מועד לכל חי, סי׳ י, אות מו, וז״ל: ואם חל במ״ש יזהרו לברך בורא מאורי האש קודם קריאת מגילת איכה, עיין ע״ש ד׳ עג ע״א, וגו״א, וערך השלחן, ומ״ז בפריו והוא מהגי׳ משם אבודרהם ועיין הטעם בט״ז, ועיין בס׳ הנז׳ סי׳ יג, אות ה, שב׳ בליל ר״ה שחל במוצאי שבת מתפללין מן הסידור ולא יהיה חושש בשביל שעדיין לא אמרו בורא מאורי האש דיש להקל בדבר, שערי תשובה, סי׳ תקצט.

מנהג שצוחקין במוצאי שבת כשאומרים בהבדלה ברכת בפה״ג, ויש שצוחקין בשרואין ומסתכלים בצפורניהם בברכת מאורי האש. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שכ׳ שזה מנהג עיה״ק ירושלים ת״ו, וציין להרב נפש חיים, מערכת צי, אות כג, וכתב וזכורני שכתוב אצלי סגולה למנוע השחוק שיסתכל בצפרניו.

הגעלה

מנהג במחז״ק פאס יע״א, יש חצר אחת הנקראת ע״ש הרה״ג מוהר״ר שמואל אלבאז זצ״ל (הוא הרב המחבר ס׳ ויאמר שמואל, עיין בספרי מלכי רבנן מ״ש אודותיו), שקודם פסח עושים שם הגעלה, שקורא כרוז בכל העיר ההגעלה בחצר פלונית, וכל בני אדם מביאים שם כליהם ועושים הגעלה. ועומדים שם איש נבון וחכם לראות סדר ההגעלה שתהיה ע״פ הדין. ומנהג זה נתייסד ע״י הרב הנז׳ בחצירו הנז׳ הנקראת על שמו. ועד היום אחד מצאצאי הרב הנז', מוציא מכיסו וממונו הוצאה הצריכה לזה, יזכרהו השם לטובה וישלם לו גמולו.

הטלת מים

מנהג בני אדם נזהרין שאין להטיל מים בלילה בשדה או באיזה מקום.

מצאתי בס׳ יפה ללב, ח׳ יוד״ע, סי׳ קנו, אות טו, וז״ל: אזהרה שמענו מהמקובלים, דאין להשתין בלילה בשדה ובגינה אפי׳ בחצר במקום שאינו עשוי לבית הכסא, דמעותד לפגוע בו מזיקים. וכן שלא לזרוק שום דבר חלילה חוץ לביתו לשוק או לגינה ושדה, ואפי׳ לחצר דימצאון שם מזיקים וחובלים בו, כמ״ש בס׳ עיני כל חי ז״ל, דף קטו ע״ב, ואפי׳ לשפוך מים צלולים. ואם הוא צריך לשפוך איזה דבר בלילה חוץ לבית, יאמר קודם ברשות בלחש ובלשון שיהיה ואח״ב על הארץ תשפכנו כמים בנחת. ועיין בזוה״ק, ואתחנן, דך סה ע״ב, וכו׳ עיי״ש מה שציין עוד.

הלולא

מנהג בהילולת הרשב״י זצ״ל וזיע״א, נוהגים להדליק שמן זית בעששיות בבתי כנסיות ובבתים. ואנשי חברת גו״ח נאספים בבית הכנסת הידועה להם נקראת ע״ש הרשב״י זצ״ל, ומתפללים שם ערבית בפיוטים וזמירות וניגונים ושמחים הרבה, ולומדים אדרא זוטא — ומזמינים לשם אנשי שורה אגשים עשירים. ומדליקים עששיות, ומוכרים ע״י הכרזה בסרסור מי שיזכה להדליק בידו, ומהנקבץ עושים סגולה לחילוק צדקה, והייתי אומר כי הדלקת שמן זית לעילוי נשמת הרשב״י ע״ה שנתבש״ם ביום ההוא. ומן השמים זכו לי שמצאתי בס׳ שערי תורה_; בקונטריס קרא משה, אות ה/ למו״ה זקן משה מאגוז זצ״ל, וז״ל: הלולא הנה נהגו בכל ישראל להדליק את הנרות בשמן לכבוד הרשב״י ביומא דהלולא, אפ״ל כי שמן ר״ת שבת מילה נידה, וכנודע כי רשב״י ע״ה בטל את גזרת מלכות הרשעה באלו, וכמ״ש בש״ס דמעילה, עכ״ל. ובני ידידי הי״ו שם רמז במ״ש בפזמון לכבודו שמן ששון מחברך, שמן ר״ת הנד, עכ״ל.

הנקה

מנהג גם הגרושה תטול חצי הנקה כמורדת. עיין בס׳ התקנות, סי׳ קמה, ועיין בליקוטים שבסיר ס׳ אשר לשלמה, אות ב וג (וכעת הסכימו במועצת הרבנים שהגרושה תטול שכר הנקה במושלם).

הספד וצדוק הדין

מנהג אין עושין הספד וצדוק הדין בר״ח, בחנוכה ופורים. והרשב״ש[שלמה בן שמעון דוראן], סי׳ שס״ו, השיב לשואלו הנח להם לישראל כמו שנוהגין ומנהגינו לאומרו, עיי״ש. ועיין זרע אמת, ח׳ יוד״ע, סי׳ תקנו, מ״ש בזה. ובעתון התורני המאסף כ׳ הרב שמעון משה פסח ז״ל, וציין בזה לעיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו ז״ל,[ רבי אליעזר פאפו] בדיני צדוק הדין בר״ח וחנוכה ובפורים וביו״כ ובחו״ה, דזה תלוי במנהגי העיירות. ועיין גם כן בס׳ הנז' בדיני הקדיש, דין כב, והביאו הרב קנין פירות, דף לח ע״א, דין נב, ושם בדף צט ע״א, דין יד משם שו״ת יכין ובועז וכו'. ושם בדמש״א הנז׳ בדין וכו׳ וכ״כ השו״ג או״ח, סי׳ תכב דף ב ע״ב, בסיום דבריו שם, וז״ל: כי מנהג קדמון בשאלוניקי להספיד בפני המת כדרכו בחול בין ת״ח בין ע״ה, וכמ״ש רבינו ז״ל ביוד״ע, סי׳ תא סעיר ו, וז״ל: אומרים על המת צה״ד וקדיש דרבנן וכן ביו״ט שני וכ״ש בניסן וכו׳. ושם בס״ק ז, פסק וז״ל: ע״מ שפסק מור״ם ז״ל, אין אומרים צה״ד בכל חודש ניסן פסק השו״ג הנ״ל כאלה הדברים במלכותו קאמר, דאלו במקומינו המנהג לאומרו בפני המת כמ״ש בסמוך. וכ׳׳כ זכו״ל, או״ח סי׳ קכט, דר פד ע״א, משם השו״ג הנ״ל, עכ״ל. (ובענין סעודת הבראה בחנוכה עיין בש״ס ירושלמי במ״ק, פ״ג הל׳ ב, דנראה דאין מברין. ועיין בס׳ שדה יהושע, דכתב דעכשיו נוהגין לעשות הבראה בחנוכה ופורים ולא בחו״ה, יע״ש. ועיין בס׳ דמשק אליעזר למהר״א פאפו, ח׳ יוד״ע, בדיני אבילות לפורים, דין ו, מ״ש ע״ז ומה שציין בסו״ד) ועיין לעיל אות אבל, מ״ש בעניו הבראה בחוה״מ. והכלל הוא מה שאנו נוהגים בהספד לת״ח דמספידין אותו בפניו בר״ח ובחנוכה ובפורים ובחוה״מ, ואין מספידין להמונים אפי׳ אם יהיה אדם כשר. וסעודת הבראה עושים בבל הימים הללו, אלא שבחוה״מ עושים שינוי קצת, דאם הם מברין בביצים וזיתים שחורים, משנים ומברין בפת הבאה בכסנין. וביו״ ט שני של גלויות מברים בזה הדרך שאומרים לאיזה שכן של האבל או קרובו להביא לו איזה דבר מאכל או לשתות קפה עם פת הבאה בכיסנין או רקיקיו [וכ׳ הכלבו, הלכות אבילות, דה פז ע״ה, דנוהגים לומר צידוק הדיו בחול המועד ולהברות אבלים, מ״ע].

נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז

שיר לכבוד הצדיק ר׳ יעקב אבוחצירה זצ״ל

לחן — קדדאם מאייא

מילים — ר״ד בוזגלו זצ״ל

יא מוּלָאנָא נְעַם וָאלָא תְּחַאפִינָא,

וְסֶמַח לִינָא פִּי מָא זָרָא;

כזָר פִּנָּא בְּעַיִן רצ'א וְחָאמִינָא

פִּי נָהָאר אֶצֹּ'ק ווֹלְחֻצְרָא;

פִּזְמוֹן: קְדָדמְנָא לִיךְ דָּאֵךְ לָעְזִּיז עֲלֵינָא

סִידַנָא רַב אַבְּיַחֲצִירָה;

רַחְנָא זִ'ינָא בִּקְלַבּ מִכְּסוּר.בְּצְפָּאוות לִקְלַבּ וְּנְיָא;

מָזָאווֹגִין פִּי מָנְּבְע אְנְוֹר.בְּיַחֲצִירָה זִיִן אַסְמִיָּא.

יָאֲךּ מִן טָאוְּעוֹ יְעְוּד מִצְּ'רוֹר.וְצִיב חָזָתוֹ מְקְדְיָא.

אָנָּא וּמִן מְעָאיי לִיךְ יָא רְבִּי זִ'ינָא לִיךְ לְאַמְר וּלְקוֹדְרָא

רְגְב מִן סְמָאֵךְ וְרְחֲמנָא וְעַאפִּינָא.מָא יְזוֹרְנָא בְּלָא וּוָלָא דְּרורָא;

פִּזְמוֹן

טְלְבְנָא מַנְּנְךּ יָא לְגִ'יאָת.תְּלְת מְסַיֵיְל מְחְסוֹבָא

לִפְרְז מִן זָמִיעַ לִבְלִיאָת.וּרְזְק לְחְלָאֵל כוּל נוּבָא;

לוּלָד צְבִיָאן וּצְבִיאַת מַאֶסִיֵיֵן פֶּטְרִיק תּוּבָא;

קְדְדְמְנָא לִיךְ בֶּן עַמְרָם נְבִיַּנָא. יִזְּמְע מָא קְרָא וּמִן קְרְרָא

אָמְר מִן סַמְמָא וּמָשִׁיחַ יָזִ'ינָא.יַפְדִּי זִמְעְתְךּ לְפְּקִירָא;

פִּזְמוֹן

רבי דוד בוזגלו-"שירי דודים השלם-יא מוּלָאנָא-עמוד 144

פרשת בשלח

 (390) — בקשה — סי׳ אברהם חזק

ע״מ ז-ז / ז-ז הגאים בבתים ו-ז / ו-ז — באזור

נועם ״עלבון הבת היקרה״

זִכְרוּ שַׁבָּת הַיְּקָרָה / שִׁמְרוּהָ בְּטָהֳרָה

אֻמָּה יָפָה טְהוֹרָה / כִּי בּוֹ בָּחַר אֵ־ל נוֹרָא

עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ / נִתְעַלָּה בְּתִפְאָרָה —

צוּר, וִיקַדֵּשׁ אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

אַחַת דִּבֶּר אֱ־לֹהִים / מָרוֹם שׁוֹכֵן גְּבוֹהִים

זָכוֹר שָׁמוֹר בִּשְׁתֵּיהֶם / שָׁמַע עַם בְּאָזְנֵיהֶם —

מִפִּי גְּבוּרָתוֹ / מַלְאָכִי רוֹם תְּמֵהִים —

אִישׁ מִגַּעֲרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

בְּרִנָּה וּבְצַהֲלָה / נִשְׂמְחָה וְנָגִילָה

יוֹם קָדוֹשׁ הוּא נַעֲלָה / מִכָּל־יָמִים נִתְעַלָּה

חֶמְדַּת יָמִים אוֹתוֹ / קָרָא אֵ־ל, וְנַחֲלָה —

לָנוּ הִנְחִיל אוֹתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

רָצָה וּבָחַר בְּנוֹ / מִכָּל־עַם רוֹמְמָנוּ

שַׁבָּת קָדְשׁוֹ יָרַשְׁנוּ / וְצִוָּה לֹא יִשְׁכְּנוּ —

זָרִים בִּמְנוּחָתוֹ. / בְּמַלְכוּתוֹ יָרֹנוּ —

עַמּוֹ צֹאן מַרְעִיתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

הוּא נֶאֱסַר בִּמְלָאכָה / מַעֲשִׂוֹת דְּרָכֶיךָ

וּמִמְּצוֹא חֶפְצְךָ / יַעַן כִּי צִדָּהּ כָכָה —

צוּר אֲשֶׁר אֵין בִּלְתּוֹ / לְבַל יִהְיֶה עֶסְקֶךָ —

כִּי אִם בְּתוֹרָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ:

מְאֹד הֱווּ זְהִירִים / לְכַבְּדוֹ בָּאוּרִים

תִּרְאוּ זֶרַע יְשָׁרִים / הֲגוּנִים גַּם כְּשֵׁרִים —

עוֹבְדֵי עֲבוֹדָתוֹ / זְרִיזִים וְנִשְׂכָּרִים

לִשְׁמֹר אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

חוֹבַת שָׁלֹשׁ סְעוּדוֹת / זִכְרוּ, כִּי בָּהֶם סוֹדוֹת

מְדֻבָּר בָּם נִכְבָּדוֹת / לֶחֶם מִשְׁנֶה לְעֵדוּת —

הַמָּן בִּירִידָתוֹ / בְּשִׁשִּׁי שְׁתֵּי יָדוֹת

עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

קְדוֹשִׁים גַּם טְהוֹרִים / בִּגְדֵי קֹדֶשׁ יְקָרִים —

תִּלְבְּשׁוּ־בּוֹ. נִבְחָרִים / לָכֶם אֹמְרָה, שׁוֹמְרִים —

שַׁבָּת כְּהִלְכָתוֹ, / בִּשְׂכַר־זֹאת, יוֹצֵר הָרִים —

יִגְאָל אֶת עֲדָתוֹ / שָׁבַת מִכָּל־מְלַאכְתּוֹ:

כנפי שחר        

390 — הנושא: שבת ושכרה.

זכרו שבת… — שמרוה — ל׳ זכירה יפול על מצות־עשה, ול׳ שמירה — על מצות־ לא־תעשה. כי בו בחר — ראה מעשה חרש. ואולי צ״ל: כי בה בחר, יהיה הנושא שבת או אומה יפה. ויקדש אותו… — א־ל נורא. אשר ״שבת מכל מלאכתו״. אחת דבר… זכור ש׳מור… — זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו. תמהים איש מגערתו… — עומדים נדהמים כל אחד מקולו האיום של ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. נעלה — תואר. מעולה; ראשונינו ניקדו למ״ד־קמץ במקום סגול. נתעלה— נבחר ונתקדש. חמדת ימים — היקר והנכבד שבימים.

לנו הנחיל אותו… — ה׳ אשר שבת מכל מלאכתו. לא ישכנו.— לא ינוחו, לא ישבתו. במלכותו… — רק עמו של ה׳, אשר שבת מכל מלאכתו, רק הם ישמחו במלכותו. צאן מרעיתו — מנהלו ומכלכלו. דרכיך — עסקיך. חפצך — עניינך. יען… — מפני שכך צוה הצור אשר אין זולתו, אשר שבת מכל מלאכתו, שלא תשא־ותתן רק בתורתו. לכבדו באורים… — לכבד השבת בהדלקת נרות, כי בשכר זאת תזכו לבנים חשובים. עובדי עבודתו….- דבק למעלה, זרע ישרים ועובדי עבודתו, יראי שמים. ראה מעשה חרש. זריזים ונשכרים….- רצים לעבודת ה׳ ומקבלים שכר. משמרתו… — פקודתו של ״שבת מכל מלאכתו״, תואר לה׳. סודות — רזים, רמזים נסתרים. נכבדות — מעלות נשגבות. לחם משנה לעדות… בירידת המן במדה כפולה ביום הששי יש עדות שה׳ שבת מכל מלאכתו, ולכן לא ירד בשבת. שתי ידות… — כאן: שני חלקים, חלק אחד יותר על מה שהיו רגילים ללקוט. קדושים… — פניה. אתם הקדושים הטהורים, לבשו בגדים מפוארים ביום השבת. נבחרים… — פניה. אתם הנבחרים, לכם אני אומר ״אם תשמרו שבת כהלכתו, גם ה׳ יביא לכם גאולתו״. יוצר הרים… — כנוי לה׳ אשר שבת מכל מלאכתו

אעירה שחר כרך ג', פרשת בשלח- הרב חיים רפאל שושנה-פיוט שבת ושכרו

פיוט 390

רבי יוסף הצרפתי

רבי יוסף ב״ר יצחק הצרפתי נולד ביום ד׳ י״א תמוז שנת ת״ב (1642 ), אין לנו פרטים רבים עליו, הוא היה מפורסם בחסידות, מסוגר בבית מדרש ושקוע בתלמודו. כפי שמתאר אותו היעב״ץ: ׳החכם השלם החסיד יושב אהל התורה מנעוריו עד יום מותו, זקן ושבע ימים, לא פסיק גירסא מפומיה, לומד בצינעא בעליית בית מדרשו, לא ראה פני השוק מימיו׳. תיאור דומה כתב עליו בנו רבי אליהו הצרפתי, בשער ספרו ׳נער בוכה׳: ׳צדיק וחסיד, שלם בתורה, שלם במעשה, שלם בדיעותיו, חסידא קדישא, מר קשישא, הדר הוא לכל חסידיו, החכם השלם החסיד העניו כמוהר״ר חמד אלהים… ׳.

הרא״ה כותב, שאביו רבי יוסף ואחיו רבי יצחק היו שותפים בסוכנות לעורות של הסוחר ר׳ שלמה ישורון, וכשנפטר האב, הלך רבי יצחק לבדוק את הסחורות שבמחסן ומצא שהסחורה נגנבה. לא היה בידו לשלם את מה שנגנב, לכן הוא הצהיר בשבועה על הרכוש שיש לו, ׳ונשבע גם כן להבא שכל היתר על צרכו, יתנהו לבעל חובו. והתדיין עם רבי שלמה ישורון לפני רבי יהודה בן עטר, אם מספיק שבועה פעם אחת או יצטרך לישבע כל שלשה חודשים מחדש שאכן עדיין אין באפשרותו לשלם את הנזק.

רבי יוסף נפטר ביום שני כ״ז חשון שנת תע״ח, בן 75 שנה וחצי, והיעב״ץ קונן עליו בפטירתו. מבניו של רבי יוסף ידועים שלשה: רבי אברהם, רבי יצחק ורב אליהו. רבי אברהם היה תלמיד חכם מופלג, הוא נפטר ביום ראשון כ״ו חשון תפ״ב (1722), והיעב״ץ ששהה במכנאס בתקופה זו, כששמע על פטירתו, קונן עליו קינה. ובפתיחתה כתב: ׳אל שמועה כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים, כי נלקח בפאס החכם השלם הותיק כהה״ר אברהם הצרפתי ז״ל בן החכם השלם החסיד כמהר״ר יוסף זלה״ה…׳. מהמשפט בקינה: ׳כוכבים אספו נגהם, שמש ירח חשכו, צרחו הה כי לא ארכו שני אברהם׳. ניתן ללמוד כי ר׳ אברהם נפטר בעודנו צעיר.

רבי יצחק, נמנה על חכמי העיר, בחודש אב שנת התנ״ח היה בין החכמים החותמים על תקנה המחייבת לצמצם בהוצאות לנדוניות ולחתונה. בתקנה זו חתומים שנים בשם זהה ׳יצחק צרפתי, יצחק [הצרפתי] בן יוסף׳. זה האחרון נפטר באדר שנת תצ״ז (1737), ואחיו רבי אליהו דרש ׳בפקידת החדש של אדוני אחי החכם השלם השלם הותיק כהה״ר יצחק הצרפתי ז״ל ניסן שנת התצ״ז ליצירה׳. מדבריו לומדים שהיה תלמיד חכם העוסק בתורה, בעל צדקות בסתר, ומשאו ומתנו היה באמונה. דומה כי גם ר׳ יצחק לא הגיע לגיל הזקנה, כי רבי אליהו בדרוש שנשא עליו דן בשאלה, איך זה שיש תלמידי חכמים המתים בחצי ימיהם. ר׳ יצחק צרפתי, במחצית הראשונה של המאה הי״ח פעל חכם בשם זה כדיין בעיר סאלי. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה. הוא מוזכר ראשון בין חכמי סאלי הרבנים ר׳ שלמה הכהן ור׳ שמואל קארו. ובפניה לרבי משה בן חמו כנראה על ידי אחד מחכמי סאלי,מתמרמר הפונה רבי חביב טולידאנו ׳הה על הזמן שנעשה יצחק צרפתי פוסק׳. לדברי רי״מ טולידאנו הוא נפטר סביב שנת ת״ץ (1730 ).

כמו כן בשנת התס״ו (1706) היעב״ץ כתב אגרת המלצה לבחור שלמה בר יצחק צרפתי ממכנאס שעמד לעלות לארץ ישראל. לא ידוע לי איך הוא משתלב בשושלת המשפחה.

רבי אליהו הצרפתי

רבי אליהו הצרפתי נולד בשנת התע״ה (1715), לאביו החסיד רבי יוסף הצרפתי, עוד בהיותו כבן שלוש התייתם מאביו. ימי נעוריו של רבי אליהו היו ברובם ימים קשים ליהדות מרוקו בכלל וליהודי פאס בפרט. בשנת תפ״ח (1728) מת המלך מולאי סמאעיל, ועל כס המלכות ניטשה מלחמה בין יורשיו, מלחמה שארכה עשרות שנים, בהן כשזה קם זה נופל, השלטון במדינה התרופף ורבו הפגיעות ביהודים, בנוסף כל מי מבני סמאעיל שתפס את השלטון לתקופה קצרה, הטיל מיסים על הקהילה היהודית מחדש. המהומות נמשכו כעשרים שנה עד לשנת התק״ז(1747). בשנה זו התייצב שלטונו של מוחמד בן עבדאללה. בנוסף התרבו פגעי טבע מגפות ובצורות, וביותר בצורת הקשה של שנת התצ״ח, אשר בגללה שממו ערים גדולות במיוחד העיר פאס, אשר מרבית תושביה היהודים עזבו את העיר למרחקים לחפש אוכל לנפשם, חלקם הגיעו לצפון מרוקו לעיר תיטואן, ששמה הבצורת לא היתה חזקה. הדים לבטחונם המעורער של היהודים בתקופת שלטון מולאי סמאעיל ולסבלם הרב לאחר מותו, משתקפים בחיבורו של היעב״ץ, כבר מעת שחלה מולאי סמאעיל, התחיל הפחד לקנן בלב היהודים ממה שעלול לקרות לאחר מותו: ׳מעת בוא השאלה לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו מצוק העתים והחתחתים בדרך, מעת חלות המלך יר״ה ואני בעניי נהייתי ונחליתי מקול פחדים אידים כידים ופידים׳.

ואכן הוא מעיד, כי מאז מיתת המלך רבו לפקוד את יהודי מרוקו מקרי שוד, אונס ורצח. מתוך כעשרים ושניים מקרי שוד המוזכרים בשו״ת מוצב״י, אירעו שבעה-עשר בין השנים התפ״ח-התק״ה, ומתוך כשישה־עשר מקרי רצח אירעו אחד־עשר מקרים בתקופה זו. אלו, לבד מעשרות היהודים שנהרגו בפרעות יום ההפיכה ביום כ״ח וכ״ט באב התפ״ח.

בשנת תצ״א (1731) היתה שנת בצורת ויוקר המחיה האמיר, המלך מולאי עבד אלאה הטיי על הקהילה היהודית בפאס, לטפל ב׳ילדי אדום… להאכילם, והיתה חמלא כתירא׳. עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנות בצורת ורעב התפ״א-התפ״ד (1721-1724) והתצ״ז – התצ״ח (1737-1738). חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בשל הרעב. במוצב״י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת התצ״ח. רבים מתו ברעב; היו מקרים שבהם ״הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב״. בין טענות אחד המתדיינים (בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית) לפני היעב״ץ עולה התיאור הבא: ״וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב… ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, עד שהגעתי לאכול ברגל [=בחג] שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא״. אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ואת רכושם. רבים מהנודדים עזבו למדינות אחרות, ״דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב [=מרוקו] בשנות הרעב לתפ״ץ דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה״.הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני-ברית ושאינם בני-ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מיטלטלים, שטרות, ופרקו אפילו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב ואת ההגירה, כדברי היעב״ץ: ׳אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון. אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב׳. בדומה מסכם רבי אבנר ישראל הצרפתי את הרעב של התצ״ח (1738) :

נחרבה פאס מתוקף הרעב… והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים וחצירות

ומוכרים לוחות ארז וקורות וכו׳. ומתו בעוונותינו רוב אנשי המדינה ברעב והנשארים

הרה נסו. והרבה גלו לתיטוואץ. ולא נשאר בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו

כולם במבוי הנקרא אלצאבא.

גם בית הכנסת של משפחת הצרפתי, נחרב בשנה ההיא, וכפי שהזכיר הרא״ה בקונטרס הפיוטים שנהגו לאומרם בבית כנסת זה, וז״ל: ״פיוטים שהיו נוהגים לאומרם בבית הכנסת

הי״ג שלנו, שנחרבה בשנת ח״ץ מאלף הששי, שהיה רעב חזק בעולם, לא תקום צרה פעמים״.

בתקופה קשה זו גדל ולמד רבי אליהו, בתשובותיו הוא מזכיר את תקופת לימודיו ׳דבשנת צ״א [=התצ״א] לפר״ק שנדונו לפניו, היה לי אני החותם שבע עשרה שנה, והייתי יושב בין ברכי חכמים ולומד תלמוד ופוסקים. אם כי הוא לא הזכיר שמות החכמים שלמד לפניהם, מוזכר כי על רבותיו נמנו רבי שמואל אלבאז, ורבי חיים בן עטר.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט- רבי שמואל הצרפתי- משפחת צרפתי וחכמיה בעיר פאס-משה עמאר.

פרק ט': בין בנין והריסה

כמה שנים שקטות * בנין בתי פיינגולד ביפו * נסיעתי לפורט-סעיד * המכירה הפומבית שברי אניה אנגלית “שטס” * הרמאי * סופו של רמאי * נסיעתי למצרים בשליחות אבי פגישתי עם חבר בית הספר ברוך כהן * הצלחתי במסחר * בנין בית הספר לבנות ביפו * נגרים עברים שלא ידעו את מלאכתם * אזהרתי על הסכנה שבבנין * המפולת * חות דעתם של האקספרטים מהנדסים מירושלים * מי האשם? בנין בית הספר של כל ישראל חברים ביפו על ידי

בשנת 1903 כמעט שלא נתהוו חדשות במהלך חיי הקבוע ובתנועת עסקי, מלבד הכנסי לשותפות עסק העצים שהיינו מביאים אותם בספינות מפרש מרודוס ועוד. עסק זה התנהל על ידי שלשה אנשים בני דתות שונות גורגי עבדל נור נוצרי, חליל דומיאטי מושלמי והיהודי – אני. שני שותפי היו ידועים לסוחרים גדולים ומומחים במסחר העצים. שנים אחדות עבדתי עמם יחד בעסק זה והרוחים עלו יפה. מדי פעם קבלנו עלינו הוצאתם לפועל של כמה בנינים וביניהם גם הממשלתיים כמו: “בית המכס” ו“בית הקרנטינה” וכו'. ברם, אחרי גמר הבנינים שבנינו יחד נאלצנו לפרק את השותפות הזאת.

בשנת 1904 הוצאתי לפועל את הבנינים של בתי פיינגולד על שפת הים, הודות ליחסיה הטובים של הגברת פלמר שנתנה אמון בדברי ובמעשי. באותו הזמן קבלתי טלגרמה מאת מכירי אברהם טוב לבוא לפורט-סעיד ולהשתתף בקנית שברי אניה שנטבעה בים. לקחתי עמי מאות אחדות לירות אנגליות ונסעתי לפורט-סעיד. על המקום מצאתי כמה סוחרים מערים שונות שבאו להשתתף בקנית האניה. סוחר אחד יוני נבון, אסף את כל הסוחרים 28 במספר והשפיע עליהם להתאחד ולעשות שותפות. בין הסוחרים האלה היה גם הסוחר הידוע הערבי מוחמד אלהיטא. הארגון נוצר וכל אחד ואחד מהסוחרים חתם על כתב התקשרות. אחרי זה פנה כל חבר בארגון הנ"ל על ידי מכתב לחברת תעלת סואץ ובקש לקנות חלק מהאניה וצרף שיק על סכום ידוע לפי דרישת החברה וכעבור שלשה ימים נאספו כל הסוחרים באולם החברה וחכו לפתיחת המכתבים ונמצא שכל סוחר מלא את תפקידו באמונה לפי שהוטל עליו מהארגון. גם אני הצעתי לחברה שברצוני לקנות את כל הנחושת שבאניה שלשה טון וחצי ובמחיר שקבע לי הארגון. כשנקראו המכתבים התגלו פנים חדשות, סוחר ערבי ממצרים שבשעת יצירת הארגון לא ראיניהו והוא שלח מכתבים בודדים לחברת האניה על כל קניה וקניה והציע מחירים מעט יותר גבוהים ממה שקבע הארגון שלנו, משנים ועד חמשה למאה מכל מין, כמובן שלפי החוק זכה הסוחר הערבי בכל הקניות.

כיצד נתגלו פרטי הארגון זה היה לפלא בעיני כלנו. כל השותפים התהלכו כמטורפים, כי נשללה מאתם האפשרות להרויח אלפים פונטים ויותר ולבסוף התברר שהסוחר הערבי מפורט סעיד מוחמד אלהיטא בגד בארגון והזמין את הסוחר הערבי ממצרים ומסר לו את כל פרטי הארגון והתנאים והורהו כיצד לקבוע את המחירים במכתביו. ברור שבאופן זה הרים הסוחר הערבי את המחירים וזכה בקניות. מוחמד אלהיטא חשב להתעשר ברמאות על ידי קניה כללית של האניה בסכום של שלשים אלף לירות. ברם, מה עשה הקב"ה על פי התנאים היה מחויב כל קונה להעביר את מקנהו מהמקום במשך שבוע ימים, אם לא עליו לשלם קנס סכום ידוע, וכעבור שבועים אחרי הקניה משלם העובר על התנאי סכום כפול. אחרי שלשה שבועות הקנס מתגדל פי שלש ואחר ארבעה שבועות, משלם הקונה קנס בסכום הגון והסחורה חוזרת לחברה. אלהיטא הרמאי הסתתר בעצמו ושלח את בא-כחו לסדר את העברת הקניה. אולם הסוחר הערבי ממצרים היה זר בפורט-סעיד ולא ידע כיצד להשיג אנשים שהם מומחים להעביר את כל חלקי הקניה, ועברו כשלשה שבועות והסחורה נשארה במקומה. יום יום שלחו ראשי הארגון לרגל ולהודע בברור יד מי היתה במעל הזה וכשנודע הדבר על דבר מעשי אלהימא [אלהיטא] המגונים, נאספו חברי הארגון וטכסו עצה. הוברר שלפי החוק לא נוכל לעשות שום דבר, כי שם הרמאי אלהיטא לא נזכר בשטר הקניה. חברי הארגון לא הסכימו לעבור בשתיקה על העלבון שנגרם להם והכריזו בכל העיר על דבר הבגידה הזאת, והענין נודע למקטון ועד גדול, להסבלים ולחברה. החברה לא האשימה את חברי הארגון כי אם את הבוגד. חברי הסבלים ובעלי המשא התארגנו יחד ונשבעו לא להסיע את חלקי האניה ולהעשיר בזה איש על ידי רמאות. החברה התנהגה עם הקונה בכל חומר הדין ולא ותרה כעל קוצה של יוד ומנהלי הארגון צוו עלינו לבל נעזוב את העיר טרם נראה בתוצאות. והתוצאות היו אמנם מענינות. אלהיטא הבוגד היה מוכרח למכור את כל הבתים הגדולים שלו בפורט סעיד כדי לסלק את סכומי הקנסות אחרי שעברו שלשה שבועות והקניה לא הועברה למקומה וכמו כן עליו היה לשלם את הסכומים שקבל בבנקים וכך יצא מרמאות זאת בלי סחורה וידיו על ראשו וכל הונו הלך לטמיון. כן יאבדו כל אויביך ה'.

צר היה לי לשוב הביתה מבלי שעשיתי איזו פעולה ממשית אחרי שביליתי יותר משלשה שבועות בפורט-סעיד ועל כן החלטתי לנסוע למצרים לחפש אחרי סחורה. בעברי ברחוב נפגשתי את אדון בן-ציון אמזלג וספרתי לו את כל הקורות ורצוני עתה לקנות איזה סחורות. מפיו נודע לי על דבר זקן אחד שסחר במסחר כלי ברזל ופח מצובעים, קדרות, צלחות, כוסות וכו' ועכשו אומר הוא לעשות ליקוידציה מעסקיו מסבת זקנותו. מיד בקרנו את בית המסחר ובחנו את טיב הסחורות וביחד אתו קנינו וסדרנו הסחורות בארגזים ושלחנום ליפו. בבואנו ליפו שכרנו מחסן מיוחד וסדרנו את הסחורה אולם עוד טרם שהספקנו להוציאם למכירה בא מירושלים העסקן יעקב טג’ר ומכרנו לו את כל הסחורה ברוח של מאתים נפוליאון.

אחרי עבור ימים אחדים קראני אבי למשרדו והראה לי מחרוזת פנינים יקרות ואבן יקרה (דימנט) [יהלום] שקנה במשך החודש ובהיות ואין קונים טובים בארץ לחפצים אלה הוא מבקשני לנסוע לאלכסנדריה ולמכרם שם על פי המחיר שהוא קובע לי. נסעתי לאלכסנדריה והתחלתי להתחקות על המחירים אצל הסוחרים. הצגתי לפניהם את החפצים ובקושי רב עלה בידי עד שנמצאו הסוחרים שקבעו כמעט את אותו המחיר של אבי. החלטתי לא למהר ונסעתי לקהיר.

למחרתו, בעברי ברחובות קהיר נתקלתי במקרה בבית מסחר לתכשיטים יקרים ומעל השלט קראתי את המלים “ברוך כהן”. למקרא השם הזה נתעוררו בי זכרונות ונזכרתי שעם האיש הזה ביליתי בבית הספר בבירות. נכנסתי לבית המסחר ושאלתי על המנהל ומיד הכניסוני אל חדרו. הכרנו זה את זה וחבקנו איש את רעהו. התחלנו להעלות בזכרונותינו את ימי הנעורים ובילינו יחדיו בשיחה נפשית וידידותית. הצגתי לפניו התכשיטים וספרתי לו על דבר המחירים שקבעו לי הסוחרים והבעתי לו את אמוני הגמור בסכום שהוא יקבע. הא' ברוך כהן קרא אחרי עוזרו ובקש מאתו לעשות חשבון מדויק לפי המחירים שעל בית מסחרו למכור את החפצים האלה. העוזר יצא לעבודתו כשבידו התכשיטים ואנו המשכנו את השיחה על כוס קפה וסיגריות. כעבור חצי שעה נכנס העוזר והודיע את החשבון העולה על המחירים שנקבעו על ידי אבי במאה ושנים עשר פונט יותר.

הסכום הכללי בעד התכשיטים הוא שבע מאות ושלשים ושמונה פונט – קרא אלי מר כהן כשהוא שואלני את הסכמתי. – הלא אמרתי לך מלכתחילה כי הנני מסכים לכל מחיר שתקבע – עניתיו ומבלי לחשוב הרבה הוסיף עוד על הסכום הכללי חמישים פונט וכך צוה לשלם לי שבע מאות ושמונים ושמונה פונט. על פי בקשתי שלם לי בפונטים אנגלים. אחרי זה הפציר בי שאשאר בביתו ימים אחדים והייתי נאלץ לשבת בביתו יום שעבר עלי בעונג רב. שבתי ליפו עם יתרה של מאה ושמונים לירה אנגליות מהמחיר שקבע לי אבי, מסרתי לו את הסכומים והקורות אתי.

בשנת 1908 התנדב יהודי מסיביריה מר פינברג מאירקוטסק להקים על חשבונו בית ספר לבנות על האדמה שנקנתה בשותפות עם חברת כל ישראל חברים, הגובלת עם אדמתנו שעליה עומד בית החרושת שלנו וביתנו. לועדת הבנין נמנו ה“ה זלמן דוד לבונטין, מ. דיזנגוף וד”ר ח. חיסין בתור בא-כח של חובבי-ציון. ועדה זאת עבדה את התכנית ומסרה לידי להקים את הבנין בקבלנות. התכנית שנעשתה על ידי אדריכל חדש בארץ שלא היה בקי בתנאיה, פגשה בקושיים מרובים על דרך הוצאתה לפועל, מפני שבארצנו לא נמצאו אז אמנים ובעלי מקצוע יהודים אלא ערבים היודעים לבנות לפי שיטות הבנין המקובלות במזרח. בכל זאת הזמנתי אמנים ערבים מומחים ונגשתי להקמת הבנין לפי כל הקשוטים והכיורים שצוינו בתכנית. בעת שהתחלתי לכסות את הגג ברעפים, באה מרוסיה קבוצת יהודים ובקשה עבודה. מכיון שהבנין נגמר ועבודת הנגרות נעשתה כבר על-ידי אמנים יהודים, נשארה רק עבודת התקרה שהבטחתיה לשני יהודים מקומיים הבקיאים בעבודה זאת. אולם על פי דרישת ועדת הבנין נאלצתי למסרה להקבוצה שנמצאה בתנאים כלכליים קשים.

הזמנתי אלי את חברי הקבוצה ובקשתי מהם לבחור מתוכם את האמנים היותר בקיאים כדי לגשת מיד לסדור חשבון מדויק על כמות הקרשים ומהותם, טיבם ומדותיהם “כלנו מומחים” – ענו חברי הקבוצה. בכל זאת על פי בקשתי נבחרו שלשה אנשים. ישבנו לסדר את המדות והם מניעים ראשם לאות הסכמה. הדבר עורר בי חשד שהם אינם בקיאים במלאכת הנגרות אך דנתי אותם לכף זכות אולי אינם מבינים עוד את התכנית. מסרתי להם את התכנית ובקשתי מהם לעיין במשך הלילה ולמחרתו להשיבה לי בצרוף חשבון מדויק. למחרתו באו בלוית נגר מקומי שהמציא רשימת מספרים ובחנתי את הרשימה ומצאתי בה כמה טעויות. שוב דנתי אותם לכף זכות: אולי המה באמת נגרים טובים אך אינם יודעים לערוך חשבון. שלחתי אותם לליטבינסקי הזקן שסחר אז בעצים להביא קרשים על פי הזמנתי והעבודה החלה. בראותי כיצד הנגרים נוסרים את הקרשים ביחוד במקומות החבור התחלתי להתריז ולהזהירם על הדבר, אולם הנגרים הרימו עלי קול צעקה: “האם תבוא ללמדנו כיצד לעבוד?” והמשיכו את העבודה לפי שיטתם והבנתם. ראיתי שעבודה זאת היא ללא תועלת ועוד עלולה לגרום לידי נזק והפסד דרשתי ישיבה תכופה של ועדת הבנין והסברתי להם את הסכנה העלולה לבוא מסבת אי ידיעת העבודה של חברי הקבוצה. אולם אלה שדברו ברוסית עם הועדה, העלילו עלי דבות שאיני יודע את העבודה והם נגרים מומחים מרוסיה. הועדה חשבה שבהיות ואני קבלן אין לי כל מושג בעבודות הנגרות ובקשה ממני להרשותם לעבוד לפי הבנתם. עבודת הנגרות נגמרה, הקרשים סודרו והחלו לשים את הרעפים. באותו הערב אחרי חצות לילה, שמעתי קול מפולת, מהרתי החוצה והנה כל הגג קרס. כל הלילה היה צערי גדול מנשוא בחשבי עד כמה מחוסרי אחריות היו האנשים האלה להבאיש את שמי וטיב עבודתי ברבים.

למחרתו רבו האנשים שבאו לראות במפולת וביניהם גם הועדה והנגרים. צר היה לי לשמוע את דבות האנשים עלי, שקמצתי וצמצמתי בחמרים ועל כן לא יכלו הכתלים להחזיק עליהם את הקרשים מרוב כובד. נשאתי את הכל בדומיה וחיכיתי עד שיצא לאור צדקי בידעי כי נקי אנכי מכל אשמה ועוון.

הועדה החליטה להזמין אקספרטים ומהנדסים מירושלים שיחוו דעתם על המצב ויתנו רפורט שיבאר במי האשמה, בי? או בנגרים? בין המהנדסים היה מהנדס גרמני שבנה את הארמון הגרמני בירושלים על הר הצופים והבית שבו היה גר הרברט סמואל, השני היה המהנדס הראשי במוסדות הרוסיים בירושלים, והשלישי יהודי שהקים אז בית חולים. ועדת המהנדסים בקרה את המקום, בחנה היטב את הקרשים, וכל עבודת הבנין ונכנסו למשרד להועץ יחדיו. המהנדס הגרמני מצא על השלחן את הניר שעליו שרטטתי את אופן הנסירה שלי לכל עבודת הנגרות של התקרה והוא שאל מחברי ועדת הבנין למי שרטוט זה. אמרו לו שזו היא רשימת הקבלן, מיד צוה לקראני. נכנסתי למשרד והמהנדס פנה אלי בשאלה: “האתה זה ששרטטת את השרטוט הזה?” עניתיו כן, ועוד לפני כשבועיים פניתי לועדת הבנין בשרטוט זה והזהרתיהם על הסכנה שבעבודת הנגרות לפי האפנה מדותיהם ומספריהם.

חבר המהנדסים צוה עלי לצאת והוא נגש בכתיבת הרפורט. כתום שעה קלה נפתחה הדלת וחברי הועדה נכנסו והפרוטוקול הוקרא להם בגרמנית. פניתי לחברי הועדה ובקשתי מהם לבאר לי את תוכן הראפורט אולם חשבתי כי קשה להם הדבר. אז דברתי עם הא' דיזנגוף וחיסין והסברתי להם שעצם החורבן לא איכפת לי כלל כי הנני מוכן גם להקים הכל מחדש על חשבוני אלא שרצוני לדעת במי האשמה. כשחברי הועדה שמעו את דברי נכנסו אתי למשרד ותרגמו לי את הרפורט שכולו היה לטובתי ולרעת הנגרים שהם היו הסבה למפולת, לבסוף חדשתי שוב את הבנין לפי שיטתי אני והבנתי בעזרת הפועלים המומחים שהזמנתים. ובניתי את בית הספר לבנות שהנהו עומד כיום ברחוב בתי הספר בנוה-צדק, הנקרא על שם הסופר המנוח א. ל. לוינסקי, בהתאם להוספות אחדות של חבר המהנדסים.

אחרי עבור חדשים אחדים שנגמר בנין בית הספר הזמנני מנהל בית הספר כי“ח אז הא' לופו לקבל על עצמי בנין בית הספר לאליאנס. הוא מסר לנו את התכנית שעובדה על ידי מנהל הדואר האוסטרי ביפו וסדרנו על פי התקציב להוצאות הבנין ואחרי שהשתוונו שולחה התכנית לאשור לפריז לחברת “כל ישראל חברים”. את העבודה נהלתי, בדיקנות רבה ובשקט מבלי כל הפרעה. לא היתה כל התאוננות משום צד הן בטיב העבודה והן בחמרים, וכך יכולתי למסור במשך ארבעה חדשים את הבנין בשלמותו בן שתי קומות ובית להמנהל שהיה שבע רצון. זכורני שלאות חבה הצטלמנו אז יחד. הלא זהו בית הספר כי”ח ביפו העומד כיום ברחוב כל ישראל חברים מול בית הספר לבנות.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930- פרק ט': בין בנין והריסה

שמעון אשריקי

נולד בשנת תר״כ בסאפי שבמרוקו. בהיותו בן חמש עלה לא"י עם אביו׳ שהיה מעשירי עירו, ואמו שהצטינה בחכמתה׳ חריצותה וחסידותה. אביו כאיש מעשה התישב ביפו. שם התמסר הנער ללמודי התורה ויהי תלמיד ותיק להרה״ג שלמה חזן. לא עברו שנים מעטות ואביו נפטר שם. אחר פטירת אביו העתיק את דירתו לירושלים. בינתים נתפרסם שמו כעלוי ולמדן מופלג. סמוך לעת ההיא נישאה אמו בהסכמתו, להרה״ג הראש״ל אברהם אשכנזי אשר אמצהו כבן. הודות לכשרונותיו, רכש לו ידיעה עמוקה ויסודית בכל מקצועות התורה. עודו צעיר לימים נשא לאשה את בתו של החכם והעשיר ר׳ אברהם פינסו, שהיה ממגהיגי העדה וראשיה. עד מהרה נשלח בשליחות הכולל לערי הודו ובבל, ערי המערב וספרד וכו', ואת תפקידו זה מלא באמונה. לא עשה ממנו עושר, וכל ימיו חי בצמצום ובצניעות. בשובו מערי חו״ל נתמנה לחבר בי״ד הספרדי, ובחדש טבת תרפ״א אחרי פטירת הראב״ד יוסף חיים הכהן, נבחר לממלא מקומו, וינהל את כל עניני עדתו בכשרון רב. התעסק גם בצרכי צבור, והיה אחד מחברי ועד העיר המאוחד בשנים הראשונות להוסדו. בנגוד לחסידותו היה סבלן גדול בעניני דת ואמונה, ונוטה להקל ככל האפשר. בין שאר סגולותיו יצוין כי היה מטיב שיר, ושמחת החיים לא עזבתו גם באחרית ימיו׳ לאחר שאפפוהו צרות רבות וקשות. מרב יגון נםתמא וגם נפל למשכב. במשך שנתים סבל יסורים מרים שקבלם באהבה. נפטר בירושלים ביום כ״ו סיון תר"ץ.

בנו החכם, מר חיים אשריקי׳ עשה עוד בימי עלומיו חיל רב בשפת הארץ, ובערב מלחמת העולם הורה ערבית בבית מדרש למורים של חברת ״העזרה״. עתים כהן כש״צ כי חונן בקול ערב עד להפליא. בשנים האחרונות מתגורר בתל אביב, ונושא משרת מורה ראשי ללמודי השפה הערבית בנמנסיא׳,הרצליה״.

יצחק ב״ר מיכאל באדהב

נולד בירושלים ד׳ כסלו תר״כ. מאביו ז״ל ניטלה האפשרות לטפל בבנו זה בילדותו, לרגלי מסעיו הדחופים בשליחות הכולל כי בהיותו בן ג׳ עזבהו, ויוטל על אמו לדאג לחנוכו ולהתפתחותו. בקיץ תרכ״ו  בפרוץ החולירע בעיר, העתיקה דירתה ליפו כדי להציל את ילדיה מהנגף. ואולם כעבור ירחים אחדים נוגעה גם יפו במחלה הנ״ל, ובי״ח חשון תרכ״ז מתה האם ובנה הקטון משה. הרה״ג יוסף רפאל עוזיאל, בן אחות אבי יצחק, — אסף את הנער היתום אליו, ובהעצר המגפה בירושלים הביאו עמו. מורו הראשון היה ר׳ יוסף רחמים אופלטקה, בן הרה״ג יצחק מפראג, מיסד ביה״ס ״דורש ציון" לילדי הספרדים. אחר זה שמע לקח מפי ר׳ שלמה יוסף מחכמי שלוניקי שהתישב בירושלים. למודיו היו תלמוד, סוד ובית יוסף. בחזור אביו משליחותו התמסד לבנו בכל לב, והוא גדלהו וחנכהו בדרך התורה והיראה. בשנת התרל״ח, בהיותו בן י״ט התיתם גם מאביו, ויהי מאז תתת השגחת דודו הראב״ד יוסף רפאל עוזיאל. הוא השתדל להשיאו את בת יהודה קואינקה, והיה סמוך על שלחן חותנו במשך שנה אחת. מהעת ההיא ואילך הקדיש את עצמו לתורה, ויהי מבאי בית המדרש ״שבת אחים״. בראשית תרמ״ז נסע בשליחות ק״ק ״בית אל״ לטריפולי המערבית. במסעו זה שהה בחו״ל כשנה ובחורף תרמ״ט חזר לירושלים. הר״י באדהב היה בין מיסדי חברת  ״שומר מצוה״ ומלביש ערומים, בהשתתפות חבריו הרבנים אברהם עזריאל יעקב חי בורלא ובכור יעקב פאפולא. החברה הנ״ל הציבה לעצמה למטרה לבא לעזרת היתומים וילדי העניים ההוגים בתורה בעיה״ק. הכנסותיה באו בעיקר מיחידים קבועים ומנדיבי הגולה והיא עשתה הרבה במשך שנות קיומה. פעולתו המאומצת לטובת החברה האמורה הזכיר הר״י באדהב בדו-שיח אשר פרסם בספרו ״בנין ירושלים — שנות חיים״: ״עד שנת תרנ״ג הייתי טרוד בעסקי החברה הקדושה והוספתי לה בית מדרש לנערים בעלי מלאכה לשחר בו מדי שבת בשבתו ולתת למו פרס ובגדים ושנקרא מדרש ״שומר שבת״. הספר הנ״ל מכיל בין השאר רשימת תולדותיו של הרב המחבר בצורת דו-שיח בינו ״האזרח״, ובין איש יקר ונכבד המכונה ״הגר״. במרוצת הדברים מספר האזרח לאיש שיחו, כי הנהו מגזע ספרד ויום טו״ב שבט לו לעד, היות והוא חוגג יחד עם בני שראגושה את החג המסורתי למצאי עיר זו, החל באותו יום. אשר ליחסו אל שבטי ישראל, הספרדים והאשכנזים הוא עונה ל״גר״ על שאלתו: ״הלא אל אחד בראנו, אב אחד לכלנו, כספרדי כאשכנזי ואין הבדל בינותינו רק כי הגלות בין העמים הבדילנו ויקראו אשכנזי, ספרדי״. בהוסד הישיבה ״מנחם ציון" ע״ש הגביר מנחם אליהו ז״ל בהתאם לנאמר בצוואתו, נמנה גם הר״י באדהב בין עשרת הת״ח הלומדים בה, ששכר כל לומד היה ק״ע פר׳ לשנה. בזה קטע מזכרונותיו המכיל פרטים אודות השנויים שחלו בחייו לפתע, בהלך רוחו, יסוריו, תלאותיו והרפתקאותיו:

האמן נא יקירי כי בקבלי הספקת הישיבה כדי מחיתי ומחית נפשות ביתי ומצא לי. כי איש כמוני חלש המזג רפה־נו, ורק התורה היא משאת נפשו אילולא המחזיקים ותומכים בימין צדקי ח"ו הייתי . . . כי לא אוכל לצאת לחו״ל לדפוק על דלתי נדיבים, אף לא אוכל לעשות שום מסחר מקנה וקנין. בשכבר הימים — בשנת תרנ״ט — נסיתי כחי לקחת סך גדול בהלואה בדרך עםקא ואביא ספרים מליוורנו, ספרי בעלי בתים, סדורים, משניות, זהרים ואפתח חנות למכרם. אד ההצלחה פנתה אלי ערף ובעלי חובותי כתרוני, ומנוחה הדריכוני ובשנת התר״ס חליתי מרב יגוני. בשנה שלאחריה ברחתי מנושי אל אחי אשר במצרים ושם ישבתי כמשלש חדשים ולא חפצתי ליהנות מדברי תורה ואשבה בדד בבית מדרש קטן של הר' ברוד חנן ז״ל׳ יום יום, ורק שלשת ימים הייתי שמה יום וליל. ובליל ט״ו אדר . . . הזיקוני חבלוני׳ ואני לבדי בביהמ״ד אין זר אתי עד כחצות לילה׳ עדי אחזני חלי הרוח׳ ובאו אנשי משמר אנשי חיל והובילוני לבית המשטרה ערום ויחף מתגולל בדם עד שהאיר היום. וישבו כסאות למשפט ושלחו אחרי אחי הנזכרים לדרש הדבר איך קרה זאת, ואח"כ הובילוני בעגלה עם איש חיל לבית החולים של הממשלה, ואשב בבית החולים שלשת ימים לילה ויום, לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי רק חלב וארפא. . . . ומצוה עלי לספר ביציאת מצרים׳ ובי נשבעתי לבל אחזור עוד שם״.

באייר תרס״א נםע לחברון כדי להורות שם לנערים ש״ם וכו' בישיבתו של הרה״ג חיים חזקיהו מדיני ז״ל. אולם לא האריך שבת שם, כי שוב תקפתהו מחלת העצבים ובט״ו תמוז חזר לירושלים. בין הזמנים התגולל חליפות בבתי חולים שונים בירושלים, בסבלו פעם ממחלה זו ופעם ממחלה אחרת. תוך כדי כך הוכרח ללוות סכומי כסף מסוימים כדי להשיא את שתי בנותיו ולשלם בעדם רבית. בעקב זה נדלדל ומצבו החמרי הורע. פרק מיוחד בחייו תופשת עבודתו הספרותית וכדאי להאריך עליה. את ראשית מגעו עם הספרים מזכיר הר״י באדהב במלים אלו: ״מזמן שתרותי היתה תשוקתי לקנות לי ספרים יקרי ערך, תלמוד, טורים, רמב״ם, דפוסים חדשים יקרים, ספרי פוסקים ראשונים ואחרונים, חדשים גם ישנים עדי היו רבים, וגם כתבי יד חשובים״.  ראשית פעולתו היתה מצערת ובמשך הזמן הלכה והסתעפה ותגדל ותשגא. מתוך חבתו היתרה לספרים עלה בידו לגלות מצפוני תרבות, שכמה מהם היו גנוזים ובלתי ידועים. כל סכום כסף אשר הגיע לידו הקדישו לרכישת ספרים עתיקים וכ״י, ולאט רכז בישיבתו הפרטית המון חבורים יקרי־עדך, תעודות חשובות ומסמכים, שיוכלו לשמש מקור לחקר תולדות הישוב העברי בא״י. בקיאותו בעניני ספרות וספרים מפליאה באמת. בהצטרך סופר או חוקר לדעת איזה פרט על מציאות כת״י וכיוצא, אז יזכרו את הרב באדהב ועמלו ופעלו וסבלו , ויבואו אליו לשאב חמר ממנו. על הכל יודע הרב לספר, להעיר ולחוות דעה, ספרי מדרשים, שו״ת, ספרי מחקר, יחסי הרבנים בא״י בינם לבין עצמם בדורות עבדו, וכו' וכו', הכל מקופל בזכרונו בסדר מופתי, ואמריו הנובעים ברעד ובתום לב כזרם מים אדירים, מעידים על שקדנותו העצומה וצלילות דעתו למרות חולשתו הגופנית הרבה. בודד כנזיר אלהים קדמון, יושב לו בישיבתו כל היום, מוקף ערמות ספרים וצרורות של תבילות מכ״י הגנוזות בקופםות פח, ובהתאמצות בלתי שכיחה מוציא הוא לפרקים לאור דבר בה מהם, וכפוף לעבודת הקודש באין הרף, מעיין וכותב מעיין וכותב. בשנים האחרונות עוסק בחבור ספר רב הכמות והאיכות אשר יקרא ״שם הגדולים הכללי״ בספר יזכר שמותיהם של אלפי רבנים, זמנם וקורותיהם, ספריהם אשר נדפסו, ואלה שהם עדיין בכ״י ומקום המצאם.

מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני– אשריקי– באדהב

מוגדור.

1. 1. קולנוע אחד היה בעירנו

בעירי מוגדור, היא אסווירה אשר לחופי האוקיינוס האטלנטי בפאתי מערב, היה בית קולנוע יחיד. סדר הישיבה בו שיקף את המעמדות השונים בעיר ומניינם שלושה:

ארבע השורות הראשונות, ספסלים ארוכים מעץ גס, נקראו ״טְרוּאָזיֶם״, השלישיים. שורות אלו יוחדו לנו, לילדים – יהודים בעיקר ומוסלמים שמיעטו באותה תקופה לבקר בקולנוע. כך היינו קרובים למסך הכסף ויכולנו לנהל שיח ושיג קולני עם גיבורי ילדותנו, והמבוגרים לא הסתירו לנו ואנחנו לא הסתרנו להם.

חמש השורות הבאות נקראו ״דֶזִיֶם״, השניים, ואותן תפסו בני מעמד הביניים.

החלק האחורי ובו שורות של כיסאות מתקפלים נקרא ״פְּרֶמְיֶר״ – הראשוניים, ועליהם ישבו בעלי האמצעים – צרפתים ויהודים.

ביציע שהיה מחולק לשניים, התהפכו היוצרות: לחלק הקדמי מכרו כרטיסי ״ דֶזִיֶם ״ ולאחורי – כרטיסי ״ טְרוּאָזיֶם ״.

בכך לא תם עניין המעמדות: סביב-סביב לדפנות האולם היו תאים אפופי מסתורין, שהווילון שהסתיר אותם הוסת רק כשהחלה הקרנת הסרט. תאים אלה נקראו"לוֹז'״, והם היו קניינן של המשפחות המיוחסות של העיר.

והימים – שלהי המחצית הראשונה של המאה העשרים.

בכל יום א׳ בשבוע, הסתערנו, אנו הילדים, על בית הקולנוע להקרנה של אחר הצהריים – המאטינֶה.

התענגנו על טרזן התוקע את סכינו בלועו של האריה הנורא, והשתתפנו לצד ה״לבנים״ במלחמותיהם נגד ה-Peaux Rouges, ה״עורות האדומים", הלא הם האינדיאנים הצבועים בצבעי מלחמה המסתערים בזעקות קרב שהיטבנו לחקותן. אבל לשיא ההתלהבות הגענו כאשר הופיע גיבורנו, ״אֶלְוֶלְד״ – הבחור, כפי שקראנו לו, כדי להכריע את הקרב לטובת הטובים־הלבנים, או כדי לחלץ את הגיבורה חסרת הישע מידיו של קאובוי לא מגולח בעל עיניים מזרות אימה וצמד אקדחים יורקי מוות.

״ אֶלְוֶלְד ״ היו טוֹם מִיקְם ובַּסְטֶר קְרָאבּ. לפעמים היה זה הוֹפָלוֹנְג קָסִידִי שעמד על גג של בית כשהוא מוקף בחבר מרעים שלא ביקשו את טובתו.

הופלונג, שני אקדחיו בידיו, היה שורק שריקה מיוחדת, אותה היינו מחקים במקהלת שריקות, ואז היה מגיח בדהירה סוסו הצחור ומתייצב תמיד במקום הנכון, והופלונג – הופ! קופץ מהגג היישר על אוכפו ומדהיר את הסוס אל עבר השקיעה, אל מחוץ לטווח הכדורים ששרקו סביבו ותמיד החטיאו, השבח לאל. והיה שם ״מִיכִי", כך קראנו לקאובוי המזדקן והמבדר, הסנשו פנסה של ״אלולד״ שליווה אותו מתוך נאמנות אל כל אשר דהר.

והייתה ״צ׳יטה״ השימפנזה, שהצחיקה אותנו כאשר חיקתה את תנועותיו של טרזן ואילו אנחנו חיקינו את קריאתו המיוחדת – אָהוּ-אָהוּ-אָה – כשהוא מתעופף מחבל לחבל להזעיק לעזרתו את האריות.

וכמובן לא נעדר מקומם של לורל והארדי – שכאשר עברנו לעברית קראנו להם ״השמן והרזה״, והסתפקנו כיורשיהם הפחות מוצלחים על המסך באט אבוט ולו קוסטלו. ואיך אפשר לשכוח את המטורף המתוזז בעל השפם והמשקפים שהיה נופל וקם, נופל וקם כששום תו מפניו אינו זע – אולי היה זה בסטר קיטון ואולי הרולד לויד, אינני בטוח. אבל מעל לכולם מלך צ׳רלי צ׳פלין, שבצרפתית קראו לו ״Charlot״, זה עם המכנסיים הלולייניים ומקל ההליכה התלוי לו על הזרוע, שאת הילוכו הברווזי לא נלאינו מלחקות ברחובותיה של מוגדור.

שעה לפגי תחילת ההקרנה כבר היינו ישובים באולם, רוקעים ברגלינו בחוסר סבלנות. הזמן עבר באיטיות מחרידה וכשסוף סוף כבה האור, היו מקרינים יומן חדשות ״פָתֶה ז׳וּרְנָל״ מרגיז ומייגע, שרק הוסיף על קוצר רוחנו. בסופו של דבר היה מוקרן הסרט שכה ייחלנו לו, ואז, יחד עם כל הנוכחים, היינו משתתפים פעילים וקולניים באירועים שהתרחשו על המסך. ואם גיבורנו ״אלולד״ נחלץ תמיד מאויביו האורבים לו, היה זה בלי ספק בזכות קריאות האזהרה שלנו: ״היזהר! הם מחכים לך בסיבוב!״

גם לאחר שתם ונשלם, המשיך הסרט לחיות בקרבנו כשיצאנו לרחוב וסיפרנו זה לזה את פרטי העלילה שזה עתה נפרשה לעינינו. שבוע שלם עמד לרשותנו כדי לפרט שוב ושוב את כל התעלולים והפעלולים, וכדי לבנות אקדחים מעץ על מנת לירות בהם זה על זה תוך השמעת קולות חיקוי של יריות. ולאחר כל ירייה לא שכחנו לנשוף באדישות בלוע הדמיוני של אקדחנו.

רק הסרט הבא השכיח מאתנו את הקודם.

והיו פעמים שנזדמן לי לצפות עם הוריי בהצגות הערב של המבוגרים. מכל הסרטים הללו, זכור לי במיוחד סרט אחד בשמו: La Huitième armee – הארמיה השמינית, על מלחמת העולם השנייה. איני זוכר דבר מעלילת הסרט, אבל חרוט בלבי השיר ששרו החיילים האמריקאים לאחר שניצחו את ״Les Boches״, כפי שכונו הגרמנים על ידי הצרפתים: ״גְּלוֹרִי גְּלוֹרִי הללויה״. היינו גאים על כך שהחיילים האמריקאים השתמשו ב״הללויה״, מילה עברית מבית הכנסת.

בעקבות הסרט, במסיבות עונג שבת, שרנו באותו לחן את ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״. וזה היה אחד הניצנים הראשונים של הציונות שחלחלה אט אט אל לבותינו הצעירים.

2. 2. הלוז׳ של דודי אלבר

הוריי לא היו אמידים ולא יכלו להרשות לעצמם לשכור לוז׳ בקולנוע. אבל דוד אלבר, בעלה של דודתי, אחות אבי אסתר, שהיה איש בעל אמצעים ואוהב קולנוע, רכש אחת מהן לצמיתות.

מדי יום ביומו היה בא אל הלוז׳ עם אשתו הצעירה, מתרווח על כיסאו רגל על רגל, מצית סיגריה וצופה שוב ושוב בסרט שהוקרן מדי ערב לאורך כל השבוע.

לאחר כמה שבועות, הודיעה לו אשתו שקצה נפשה בקולנוע ושהיא מעדיפה להקדיש את זמנה לטיפול בביתה ובצרכי הקהילה. אבל כוונתו של דוד אלבר כשרכש את הלוז׳ הייתה לבדר את אשתו שעצבות תמידית שרתה על פניה, כי על אף כל מאמציהם, הם היו חשוכי ילדים.

כיוון ששילם על המקום, הוסיף דוד אלבר לפקוד את הלוז׳ לבדו דבר יום ביומו. אך ברבות הימים, לא מצא עוד עניין בסרטים, מאחר שאשתו האהובה לא הייתה לצדו.

וכך נותר הווילון מוגף והתא מיותם. לפעמים היה אלבר בא ומציץ על האקרן, מושך בכתפו עם ארשת מיאוס וסוגר את הווילון ושב לביתו.

יום אחד אמרה לו אשתו אסתר: ״בשביל מה אנו צריכים את הלוז׳ היקרה הזאת? מכור אותה, וכשנרצה לבקר בקולנוע נקנה זוג כרטיסים ב׳פרמייר׳.״

״שאשתי תשב בקולנוע בין אנשים?" נזדעק דוד אלבר, ״בשום פנים ואופן לא! מי יודע איזה טיפוס ישב על ידך? ואם חלילה ישלח ידיים, מה אעשה? אכנס אתו לתגרה? לא! מקומך רק בלוז׳!״

״אם כן, הפקד את התא בידי מר קקון, הבעלים של הקולנוע וידידך הטוב. הוא ישכיר את התא בימים שאנו איננו משתמשים בו וייתן לך את הפדיון תמורת קומיסיון!״

״לא בא בחשבון! איני רוצה שכל מיני אספסוף ייכנסו ללוז׳ שלנו! אולי יהיו ביניהם אנשים חולים שישאירו שם את החיידקים שלהם? לא, אני מעדיף להשאיר את התא פנוי!״

מזימתה של דודתי הייתה, בעצם, שהתא יועמד לרשותם של אחיה ושל גיסתה, אבי ואמי, כדי שיוכלו להביא את ילדיהם לקולנוע ויחסכו את דמי הכניסה. אולם לשם כך, היא ידעה שעליה לעבור כמה שלבים:

ראשית, הציעה לבעלה שיאפשר לאחיו שלו ולאחותו להשתמש בתא.

אלבר התייסר מן הרעיון לתת לאחרים את התא שרכש לאשתו האהובה, אפילו אחיו ואחותו. אבל בתוך תוכו היטב ידע, שסירוב יתפרש כמעשה אנוכי שיקומם עליו את אשתו, והרי היא לא ביקשה למען משפחתה, אלא למען משפחתו שלו. איך יוכל להתנגד לכך?

כעבור שבוע או שבועיים, פנתה שוב דודתי אל בעלה ושחה לתומה: "כמה יפה מצדך שחלקת את הלוז׳ עם אחיך ואחותך, אבל… הרי הם אינם משתמשים בתא אלא פעם אחת בשבוע. אינך חושב שאפשר להציע אותו לסלומון אחי שגם הוא חובב קולנוע נלהב כמוך!״

״אה! אחיך! בוודאי, בוודאי!״

״ומשפחתו, כמובן?״ הוסיפה כלאחר יד.

״מה? גם הילדים???״ נזעק בחרדה.

״למה לא?״

״אבל הם גדוד – עשרה או שנים עשר או השד יודע כמה!״(אז היינו רק עשרה להורינו. היה זה בטרם נולדו שלושת הקטנים שהתווספו ברבות הזמן).

"אז מה?״ הגיבה, ״האם עינך צרה בכך שגיסתי ילדה עשרה ילדים ואילו אני…״ היא החלה לבכות והוא נחפז לנחמה ויצא מעורו כדי לרצות אותה.

כך זכינו לחזות באלולד ממרומי הלוז׳ של דודי אלבר. התנאי היחיד שהציגה בפנינו אמי – שנקפיד על ניקיון התא, כי לדבריה, אחרי כל ביקור שלנו, הדוד אלבר בא ועורך שם בדיקה יסודית ואם ימצא חלילה לכלוך, הוא עלול לחזור בו מן הסידור הנוח שלנו. איני יודע אם היה זה אכן כך או רק בגדר איום סרק, אבל עובדה שהוא גרם לכך שנתנהג בלוז׳ של Oncle Albert כמו בחנות חרסינה.

אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה