ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-רבי מאיר בעל הנס
|
ה. אשיר אזמר בנגינה |
|
|
שבחי צדיקים (לכבוד ר׳ מאיר בעל הנס). |
סוג השיר: |
|
מעין אזורית. בשיר אחת עשרה מחרוזות. בכל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור. |
התבנית: |
|
אאאב / גגגב / … |
החריזה: |
|
שמונה /תשע הברות בטור. |
המשקל: |
|
אני ישראל אביחצירא חזק. |
החתימה: |
|
׳אקח רשות ואשא נס׳ [לר׳ מסעוד ארוואח בר יצחק, אוצר השירה א-7366]. |
לחן רשום: |
|
יגל יעקב, ירושלים תשב״ב/תשב״ח, עמ׳ סא; תשנ״ה, קב; אשדוד תשמ״ז, עמ׳ רטז; נתיבות תשס״א, עבר קעט; תשס״ח, עמ׳ קצט; נהריה תשע״ג, עמ׳ 189. |
מקורות: |
אָשִׁיר אֲזַמֵּר בִּנְגִינָה / לִכְבוֹד הָאִי תַּנָּא
רַבִּי מֵאִיר הוּא רֹאשׁ פִּנָּה / בַּעַל הַנֵּס יִקְרָאוּהוּ
נָאֶה וְיָאֶה לְהַלֵּל / וּלְשַׁבֵּחַ לְשֵׁם הָאֵל
עַל זִיו קְדֻשַּׁת יִשְׂרָאֵל/ הַמֵּאִיר לָאָרֶץ מַרְאֵהוּ
5 יָם הַחָכְמָה הַסְּתוּמָה / אֲשֶׁר הִיא מֵעֵין כֹּל נֶעֶלְמָה
לְפָנָיו בְּרוּרָה כַחַמָּה / בְּסוֹד הֵבִינָה מַחֲנֵהוּ
יְחִידִי סְגֻלַּת תּוֹרָתוֹ / לֹא יָכְלוּ לְהַעֲמִיק בְּדָתוֹ
כִּי נִפְלָאָה מֵהֶם תּוֹרָתוֹ / עָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֵהו
שְׁמוֹת הַקֹּדֶשׁ מְאֹד רָמוּ / מוֹרִים נִמּוֹקוֹ וְטַעֲמוֹ
רִבִּי נְהוֹרַאי מָה טוֹב שְׁמוֹ / וַיַּרְא הָאוֹר כִּי טוֹב הוּא
רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ בִּקְדֻשָּׁה / כָּךְ אָמַר עַל אֶבֶן הָרֹאשָׁה
הָאִי דִּמְחַדַּדְנָא כְּתִרְצָה / מִשּׁוּם דַּחֲזִיתָהּ מֵאֲחוֹרֵהוּ
אוֹר יִשְׂרָאֵל הָרַב רַבֵּנוּ / הַקָּדוֹשׁ כָּךְ הִשְׁלִים עִנְיָנוֹ
אֵלּוּ פְּנֵי קָדְשׁוֹ חָזִינוּ / אָז נוֹסְפָה מַעְלָה עָלֵהו
15 לְכָל חוֹלֶה וּלְכָל מַחֲלָה / יִדֹּר צְדָקָה מְעֻלָּה
לְמַעֲלַת הָרַב הַנִּפְלָא / וּמִכָּל צָרָה יַצִּילֵהוּ
חָסִין יָהּ חָסִיד וְעָנָיו / עֵת עָמְדוּ נָשִׁים לְפָנָיו
אָז שָׁרְתָה רוּחַ קָדֵשׁ עָלָיו / אָמַר מִי תָּרִיק לְפָנֵהוּ
זְכוּתוֹ תִּהְיֶה סֹחֵרָה / לְקַבֵּץ אֶת שֶׂה פְּזוּרָה
20 לְעִיר קָדְשֵׁנוּ בִּמְהֵרָה / יִבְנֶה יָשׁוּב עַל פָּנֵהוּ
קָדוֹשׁ אֶל נוֹרָא עֲלִילָה / חֲסָדֶיךָ גָּבְרוּ לְמַעְלָה
הָרֵם יְמִינְךָ הַמְּעֻלָּה / כְּקֶדֶם תָּאִיר נֵרֵהוּ
1-2-אשיר…יקראוהו: נושא השיר בשבחי התנא ר׳ מאיר בעל הנס. האי תנא: התנא הזה.
ביטוי נפוץ בתלמוד כמו בבלי שבת יא ע״ב. 2 רבי…יקראוהו: התנא ר׳ מאיר זכה לתאר נוסף בעל הנס׳(בספרות השו״ת). ראש פנה: על פי תה׳ קיח,כב. 3 נאה…מראהו: נאה לשבח לה' על האור הרוחני הקדוש שברא בישראל.
- 4. קדשת ישראל: על פי ירושלמי קידושין גרב. המאיר לארץ מראהו: כשמו מאיר. המאיר לארץ: מנוסח תפילת היוצר לשבת. 6-5. ים…בחמה: בשבח בקיאותו בחכמת הסוד. 5. החכמה…נעלמה: על פי איוב כה, כ-כא. 6. ברורה כחמה: חידוד לשוני לביטוי ׳ברה כחמה׳ (שה״ש ו,י). בסוד הבינה מחנהו: ר׳ מאיר חונה בספירת הבינה. 7. יחידי…בדתו: היחידים שלמדו ממנו תורה לא יכלו לרדת לסוף דעתו(בבלי עירובין יג ע״ב). 8. בי נפלאה: תרתי משמע נעלמה מהם ועוררה בהם פלא. ;עמק…ימצאהו: על פי קה׳ ז,כד. 9. שמות…רמו: לר׳ מאיר כמה שמות רמים כמו: ׳ר׳ מאיר, שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה… ר׳ נהוראי שמנהיר עיני חכמים בהלכה׳(עירובין שם). מורים נמוקו וטעמו: שמותיו משקפים את דמותו הססגונית. נמוקו וטעמו: צירוף זה מצוי בספרות השו״ת. השווה גם טעמו ונימוקו עמו(לחם משנה, הלכות נדרים א, כא). סו. רבי נהוראי: אחד משמותיו של ר׳ מאיר על שם שמנהיר עיני חכמים (עירובין שם). וירא…הוא: על פי בר׳ א,ד. ו 12-1. _רבנו…מאהורהו: מדברי השבח שאמר רבנו הקדוש על ר׳ מאיר (עירובין שם). 11. _רבנו הקדוש בקךשה: הוא ר׳ יהודה הנשיא הקרוי רבנו הקדוש בגין קדושתו היתרה. אבן הראשה: כינוי שבח לר׳ מאיר המשמש אבן יסוד לחכמי ישראל, על פי זב׳ ד,ז. 12. האי…מאחורהו: זה שאני חריף משום שראיתי את ר׳ מאיר מאחוריו. כתרצה: שם עיר מלוכה יפה בישראל על פי שה״ש ו,ד שהפכה לדימוי של כל דבר נאה. 13. אור ישראל: תואר שבח לר׳ יהודה הנשיא על פי יש׳ י,יז. הרב רבנו הקדוש: הוא ר׳ יהודה הנשיא. בך העזלים ענינו: המשיך את מאמרו בעיצוב דמותו בזכות ר׳ מאיר. 14. אלו״.עלהו: אילו זכינו לראות פני קודשו של ר׳ מאיר אז נוספת מעלה על ר׳ יהודה הנשיא. 15. לכל…מחלה: אדם שרוצה להתפלל על חולה או על מחלה. ידר צדקה מעלה: בסגולה לרפואה בבחינת ׳וצדקה תציל ממות׳(משלי י,ב), והשווה בבלי ע״ז יח ע״ק אלהא דמאיר ענני׳.16. למעלת הרב הנפלא: הוא ר׳ מאיר. ומכל צרה יצילהו: בזכות הצדקה. 17. חסין…לפנהו: תמצית הסיפור התלמודי על איש אחד, שגזר על אשתו לירוק בפני ר׳ מאיר, בגלל ששמעה דרשתו ואיחרה לבוא לבית, ור׳ מאיר שצפה את העניין ברוח קודשו, קרא לה לירוק בעינו החולה כביכול כסגולה לריפוי, כאשר כוונתו הייתה להשכין שלום בינה לבין בעלה(ירושלמי סוטה א, ד; במדבר רבה ט). חסין…ועניו: תארי שבח נוספים לר׳ מאיר. עת…לפניו: לשמוע דרשה מר׳ מאיר. 18. אז…עליו: וידע את זהות האישה.אמר…לפנהו: שאל מי מוכנה לירוק בפניו לרפואה. 19. סחרה: מגן. לקבץ…פזורה: לקיבוץ ישראל מגלותם. שה פזורה: כינוי לישראל על פי יר׳ מיז. 20. לעיר קדשנו במהרה: לירושלים. יבנה ה׳. ישוב על פנהו: ישיב פניו אלינו ולא יסתירם כמו ׳השיבנו והאר פניך ונושעה׳(תה׳ פ, ד). אל נורא עלילה: על פי תה׳ סו,ה. הרם ימינך המעלה: כמו תה׳ פט,יד ׳תעז ידך תרום ימינך׳. כקדם תאיר נרהו: תאיר נר ישראל והמקדש כבתחילה.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים–רבי מאיר בעל הנס
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
PLUS Sol grandissait, plus s’affirmait la splendeur de son visage et plus s’illuminaient sa beauté et la pureté de ses traits, plus grandissaient la peur et l’inquiétude de sa mère. Simha en perdit le sommeil la nuit comme le jour: la sieste et toute sa vie en furent perturbées.
Elle la prenait sur ses genoux et coiffait sa dense chevelure
de martinet. Elle lissait tresse après tresse, les enduisait
d’huile d’olive, les massait une après l’autre tout en lui
racontant l’hiffoire du roi de Navarre qui avait trois filles :
La première brodait
La deuxième cousait
Alors que la troisième tissait
Elle tissait, tissait sans jamais s’arrêter
Et pendant quelle tissait,
Elle fit un grand rêve La mère qui n’aimait pas que sa fille S’occupât de ce dont elle s’occupait Avait décidé de l’en dissuader La princesse dit alors à sa mère :
Non, ne m’en veux pas, mère J’ai vu dans mon rêve Une grande porte qui s’ouvrait J’ai vu la lune dans sa plénitude Je me suis dirigée vers la fenêtre J’ai vu l’étoile du matin Je me suis dirigée vers le puits J’ai vu dans le fond Un pilier en or
Et trois oiseaux picorant des graines d’or
L’étoile est le fiancé
Les oiseaux sont des fiancés
Alors que le pilier est le mari
Sol écoutait calmement la chanson psalmodiée par sa mère et s’endormait sur ses genoux.
Dans l’oreille de Simha résonnait un son aigu qui perturbait son repos. Elle se levait troublée sans comprendre la raison du tourment qui la submergeait. Elle avait l’intention de prodiguer à sa fille mille conseils. Il fallait la mettre en garde contre les mille dangers qui guettent la jeune fille qui commence à afficher les signes appétissants de sa féminité, surtout, si l’Éternel qui jamais ne s’épuise l’a dotée d’une pareille beauté. Et que dire si elle est juive! Elle était vraiment belle. Non. Elle était la beauté qui laisse les bouches bées.
Au moment où sa féminité atteignait sa plénitude, elle devenait pure lumière, une onde rafraîchissante. Lumière de soleil, pureté d’albâtre. Sa poitrine s’offrait comme le fruit mûr, son visage s’allumait comme le phare du port, ses yeux étaient semblables aux yeux de la colombe. Elle était verger de féminité.
Le moment était venu pour elle de ne plus se mettre devant la porte de la maison, de ne plus monter sur la terrasse pour jouer à cache-cache, de ne plus ouvrir quand quelqu’un frappait à la porte, de ne plus lever la voix quand elle chantait, de ne plus laisser ses vêtements dans les recoins de la pièce.
Simha n’arrêtait pas de crier, tous les jours :
- Ne ris pas, des personnes mal intentionnées pourraient t’entendre.
- Ne chante pas,
- Ne monte pas sur la terrasse,
- Range tes serviettes,
- Sois sur tes gardes
- Protège-toi…
- Ne sors pas sans mon autorisation…
Plus elle l’avertissait, plus elle avait l’impression d’oublier des mises en garde et plus forte était son angoisse…
Elle remettait cela, tous les matins, pensant, à chaque fois, ne rien oublier. Cette fille était une épreuve de Dieu… Il voulait lui faire subir l’épreuve du mal, la rendre folle, elle qui n’avait aucune force. Dieu merci, aucune tache de naissance ne dénaturait son visage angélique. Des envies de femme enceinte de sa mère, Sol avait simplement hérité d’un goût irrépressible pour les grenades.
Sol trace avec le couteau un carré sur la peau de la grenade, autour de la crête crénelée. Elle appuie, le jus rouge coule entre ses doigts. Elle le lèche goulûment. Elle détache le carré et apparaissent les grains de la rougeur de ses lèvres. Elle préfère les « coquelets » que lui prépare Haïm, après avoir enlevé la peau et la mince membrane qui sépare les carrés. Elle peut, ainsi, savourer les délicieux grains colorés débarrassés de l’amertume de la peau. Chaque fois qu'elle ouvre une grenade, lui vient en tête une histoire que sa grand-mère Reina lui a souvent racontée dans un doux et étrange mélange de marocain, d’espagnol et d’hébreu.
Elle adorait, quelques fois, la narrer à la manière convenue des conteurs :
« Il était une fois, dans la profondeur des temps et des instants, un grand roi, juste et équitable, aimant la sagesse, la patience, les sages et les patients, et abhorrant les sots et les irascibles.
Les rois le craignaient, recherchaient sa paix et son amitié. Il demandait, l’automne venu, les plus belles grenades. Il voyait dans ce fruit le symbole de la perfection pour sa rondeur inimitable, la subtilité de ses couleurs que l’œil ne peut cerner, ni les teintes s’en rapprocher. Tout ce qu'elle renferme et parfait de forme et de contenu… »
Sol l’arrêta :
- Et toi qu’et-ce que tu préfères ?
- Je préfère les dattes et les amandes, lui répondit sa grand-mère avec délectation.
- Moi aussi j’aime les dattes
«… Elle désaltère les assoiffés comme ceux que les énigmes obsèdent et ceux qu’attirent les connaissances occultes.
Le sultan avait une fille dont les langues ne pouvaient décrire la beauté ni les regards fixer la clarté.
Un matin, les crieurs annoncèrent à la population que le sultan promettait son trône et sa fille à celui qui mangerait une grenade entière sans faire tomber un seul grain.
Le perdant aurait la tête coupée.
Les candidats se succédèrent au palais ; des princes, des fils de notables, des aventuriers, des savants, des charlatans… Leurs têtes finirent, pour l’exemple, sur les créneaux des murailles de la cité.
Un matin, un homme courbé, emmitouflé dans une djellaba rapiécée, fit claquer le heurtoir de la porte du palais. Les gardiens lui rirent au nez, le houspillèrent :
– Va te chercher une occupation utile !
L’homme ignora leur dérision et insista sur son droit à participer comme tout le monde. Le chambellan informa le sultan qui ne changea pas d’avis, même après avoir vu l’état du vieillard.
L’homme se présenta devant le sultan, le salua sans se prosterner ni embrasser les mains et les pieds. Il inclina la tête avec un profond respect que n’altérait aucun soupçon de peur ni flagornerie. Le sultan agréa l’attitude de l’homme et se contenta de le regarder fixement dans les yeux. L’homme en fit de même. Le roi lui ordonna d’accomplir sa mission, sans lui demander, ni ses titres de noblesse, ni l’étendue de ses propriétés.
L’homme remua ses doigts, lentement et habilement, puis fendit la grenade. Le sultan observait attentivement les mains de l’étrange candidat. Il y décela une grande valeur qui suggérait une confiance et une maîtrise du mouvement et de l’émotion. Les doigts de l’homme maniaient la grenade avec une grande dextérité, recueillaient les grains et les dirigeaient sans empressement vers sa bouche. Pas un instant, il douta de lui-même durant toute l’épreuve. Quand il eut terminé, il regarda vers le roi qui se contenta de remuer majestueusement la tête de haut en bas.
Le lendemain, les courtisans furent étonnés de voir le sultan en compagnie d’un homme au port princier et comprirent que c’était le nouveau roi. »
Said Sayagh-L'autre Juive- le martyre d'une jeune juive marocaine de Tanger, exécutée à Fès en 1834.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
ב. הפליטים
במחנות ההסגר, כמו סידי אל־עיאשי הסמוך לאזמור, היו התנאים טובים יותר. קודם כל, המחנות היו קרובים יותר לקהילות הגדולות, והקשר עם היהודים המקומיים היה הדוק יותר. אך גם מבחינת התזונה והתברואה היו התנאים
טובים יותר, ומובן שלא היה בהם מקום למשמעת הקשה, לעונשים ולעינויים. למחנות אלה נשלחו, החל מנובמבר 1940, משפחות פליטים שלמות, שהגיעו למרוקו מצרפת דרך ספרד או דרך אלג׳יריה – אם ניירותיהם לא היו מסודרים לגמרי, אם היתה חסרה להם אשרת הכניסה לאחת המדינות באמריקה שאליהן היו מועדות פניהם, או אם השתהו יתר על המידה במרוקו, לדעת השלטונות, בהמתינם לאוניה. זושיא שאיקובסקי, שהתנסה במעבר במרוקו בדרכו לארצות הברית, מספר שנכלא בואד-זם, וכאשר מחה על כך והראה שהיה פצוע מלחמה ואף הוענק לו ״צלב המלחמה״ הצרפתי על הצטיינות בקרב, קיבל תשובה זו: ״אם התנדבת לצבא, סימן שרצית במלחמה. לכן מחנה כזה הוא המקום היאה לך.
פליטים־מהגרים אלה, שמרוקו היתה להם רק תחנת מעבר, החלו להגיע במספרים ניכרים מיוני 1940, עם חתימת שביתת הנשק בין גרמניה לצרפת. אמנם, עוד לפני המלחמה הגיעו פליטים, במיוחד לטנג׳יר, אך אל פרשה מיוחדת זו אתייחס להלן. גם בקזבלנקה היו פליטים יהודים מאירופה עוד לפני המלחמה, ויום טוב צמת, נציג כי״ח במרוקו, אף ניסה לעניין את שלטונות הפרוטקטורט בהתנדבותם לצבא, אך ללא הצלחה. עד סתיו 1941 ראתה וישי בעין יפה הגירה של יהודים מתחומה, ונתנה ל-HICEM לפעול במרסיי ולארגן זאת. HICEM עזר להעביר מועמדים להגירה ממחנות העבודה שבדרום צרפת למחנה Les Milles הסמוך ל-Aix-En-Provence, שהפך למעין מחנה מעבר, ממנו יכלו המועמדים לקבל חופשות כדי להסדיר את ענייניהם במרסיי. כן הצליח HICEM להעביר נשים לבית מלון ״בומפאר״ במרסיי, שהפך למוקד וריכוז של מהגרים.
על המהגרים היה להשיג אשרת יציאה משלטונות וישי, אשרת כניסה לארץ יעד, אשרת מעבר ספרדית ופורטוגזית – אם התכוונו להפליג מליסבון, שהיה הנמל הראשי להגירה לאמריקה – וכרטיס קנוי מראש באניה כלשהי. אם
התכוונו לעבור דדך קזבלנקה, היה עליהם להשיג היתר הפלגה, שניתן על ידי הוועדה לפיקוח על שביתת הנשק (La Commission D’Armistice), זאת אומרת, למעשה על ידי האיטלקים. בדרך כלל, היתר כזה לא ניתן לגברים בגיל השירות הצבאי. בשל מיעוט האוניות ממרסיי לאוראן שבאלג׳יריה או לקזבלכקה, היתה הזמנת הכרטיסים צריכה להיעשות זמן רב לפני ההפלגה. אלה שהגיעו לאוראן נסעו ברכבת לקזבלנקה, לאחר השגת היתר מיוחד שניתן על ידי השלטונות באלג׳יריה. בקזבלנקה יכלו המהגרים להפליג על אוניה שיצאה למרטיניק כל 4-6 שבועות, או על אוניות שהפליגו לצפון־אמריקה או לדרומה, שהזדמנו לקזבלנקה או לטנג׳יר ללא תכנון. אם היה להם כסף, ולאחר שהייה ארוכה פחדו להיתקע במרוקו, יכלו גם לטוס לליסבון ומשם להפליג. בסוף 1940
הצליח HICEM לארגן אוניות שיפליגו ישירות ממרסיי לאמריקה, אך שלוש מהן חזרו לקזבלנקה באמצע הפלגתן, מפחד הבריטים, וכתוצאה מכך מצאו עצמם 1,200 פליטים נוספים במחנות ההסגר במרוקו.
על המהגרים היה לשלם בעודם במרסיי עבור הוצאות נסיעתם וכן עבור הוצאות אחזקתם בקזבלנקה, היות שלא יכלו להוציא כספים מצרפת. אמנם, H1CEM הצליח להגיע להסכם עם הבנק של צרפת, על פיו יוכל להוציא מטבע חוץ לצורכי הגירה ־ הסכם שפעל עד אוקטובר 1941 אך הסכומים שניתנו להוצאה מהארץ היו נמוכים. ברור, ש-HICEM עצמו עזר מאד במימון ההגירה, בעזרת כספים של הג׳וינט (American Joint Distribution Committee).
בסתיו 1941 החלו להיסגר שערי ארצות היעד להגירה, וגם ספרד ופורטוגל היקשו יותר על מתן אשרות המעבר, שהיו רגילות להעניקן עד אז. וכך הפכה צפון־אפריקה יעד מעבר עיקרי להגירה הלגאלית והמסודרת. אמנם, לספרד המשיכו להגיע פליטים, אך באופן בלתי לגאלי, תוך מעבד רגלי של הרי הפירנאים. בקיץ 1942 הוציאה ממשלת וישי צווים שהיקשו על אפשרות היציאה של היהודים. בנובמבר, עם נחיתת האמריקנים בצפון-אפדיקה, כבשו הגרמנים את דרום צרפת, שערי צרפת ננעלו סופית לכל יציאה לגאלית, וגם המעבד הבלתי־לגאלי של הפירנאים נעשה קשה יותר. על פי מאדוס ופאקסטון, מיוני 1940 עד התפרקותו בצרפת במארס 1943, עזר HICEM ל״24,000 יהודים בקירוב להגר, כשמתוך מספר זה היגרו בצורה מסודרת מאיזור וישי קצת יותר מ״3,000 יהודים ב״1941, 2,000 בערך במחצית הראשונה של 1942, ו־600 בערך במחצית השניה של אותה שנה. מספרים אלה תואמים, פחות או יותר, את המספר הניתן בקובץ L'Activité des Organisations Juives en France – 6500. לאחר נובמבר 1942 עזר HICEM להגירה הבלתי־לגאלית, והציל בכך יותר מ״1,000 איש.
אך גם ללא עזרח HICEM או גוף אחר עברו רבים את הפירנאים. החל מאוגוסט 1942 התעצם גל הפליטים מצרפת לספרד, ומספרם הרב העיק על מדינה זו. רבים נכלאו במחנה Miranda del Ebro שבצפון מערב המדינה,
והשלטונות איימו לגרשם חזרה לצרפת – איום שהוסר למעשה על ידי פלישת בנות הברית לצפון־אפריקה ותוצאותיה הפוליטיות.
ב״1934 נוסד RSARO Representation in Spain of the American Relief
Organisations), שמומן למעשה על ידי אירגוני הסעד היהודיים, ובראשם הג׳וינט. ב״1943 גם הגיעו לספרד שליחים של הסוכנות היהודית: וילפדיד ופיאות) שהיתה זרה ליהודים הטנג׳יראים בעלי הגינונים המערב־אירופיים – נבין, שלא תמיד שררו יחסים של אחווה בין הוותיקים לחדשים. היתה עזרה קהילתית, אך לא היתה התקרבות חברתית.
ועד העזרה לפליטים בקזבלנקה נולד ביוזמה אישית: ב-5 ביולי 1940 נודע לעו׳׳ד הלן קאזיס-בן־עטר, שבנמל קזבלנקה עוגנות מספר אוניות הנושאות פליטים יהודים ולא־יהודים מאירופה. הימים היו ימי אי וודאות והרשויות לא נתנו לנוסעים לרדת לרציף, כי לא ידעו כיצד להתייחס אליהם, ובעיקר לא ידעו מה לעשות איתם. קאזיס-בן־עטר הגיעה לנמל, ותוך כדי בירורים הוצע לה, כפעילה ב״צלב האדום״, לקחת על עצמה את אירגון הטיפול בפליטים הלא צרפתיים (וברור היה לכול שרובם ככולם יהודים). היא נעתרה בו במקום, וכך נוצר הוועד לעזרת הפליטים הזרים Comité d'Assistance aux Réfugiés Etrangers
עורכת הדין הלן קאזיס-בן־עטר נולדה בטנג׳יר, ועקרה עם משפחתה, בהיותה בת 20, לקזבלנקה, שם נישאה למשה בן-עטר. לצד עבודתה המקצועית היתה פעילה מאוד בתחומים יהודיים. ב־1935 נבחרה לנשיאת ויצ״ו בקזבלנקה. בראשית 1939 עם מות בעלה (והוא רק בן 39) ירשה אותו בתפקיד נשיא אגודת בוגרי כי״ח בקזבלנקה (Association des Anciens Élèves de L’AIU à Casablanca). בפרוץ המלחמה פתחה במועדון האגודה לשכת התנדבות לצבא הצרפתי. רבים נרשמו, אך הצרפתים לא ששו לקבל מתנדבים יהודים, כפי שהזכרתי לעיל. קאזיס־בךעטר עצמה התנדבה ל״צלב האדום,, הצרפתי ולמדה את מקצוע האחות, מינואר ועד יוני 1940, באחד מבתי־החולים בעיר. ב־18 ביוני – לפי דבריה: ב־9.00 בבוקר, דהיינו לפני קריאתו המפורסמת של דה־גול מלונדון, הביאה במו ידיה מכתב לקונסוליה הבריטית שבקזבלנקה, בו העמידה את עצמה ואת רכושה לרשות בריטניה, במקרה שצרפת תחתום על הפסקת אש או שלום נפרד עם גרמניה. נראה, שהבריטים תייקו את המכתב ולא דרשו ממנה כלום, מלבד מסירת כל אינפורמציה שתוכל ללקט. היא עשתה זאת, לדבריה, גם לאחר שהקונסוליה הבריטית בקזבלנקה נסגרה, ואת מכתביה הפנתה לטנג׳יר באמצעות הדואר הדיפלומטי האמריקני.
משלקחה על עצמה לדאוג לפליטים, ביולי 1940, היה על קאזיס-בן-עטר לפתור קודם כל את בעיית איכסונם. היא השתמשה לצורך זה באולמי אגודת בוגרי כי״ח שברחוב Lacepedeמס׳ 46, שם פתחה גם מטבח, בעזרת מתנדבים. מחוסר מקום ומחוסר תנאים להאכיל שם מספר אנשים גדול, הופנו חלקם לקבלת ארוחות בגן הילדים של הקהילה. ועד הקהילה תמך כספית ואירגונית בוועד, אולם בחלק ניכר מההוצאות נשאה אגודת בוגרי כי״ח. למען הסדר הטוב דאגה קאזיס־־בן-עטר שאגודה זו תעביר מדי חודש בחודשו רשימת הוצאות לוועד העזרה, אולי בתקווה להחזיר הוצאות אלו כאשר יצליח הוועד לאזן את תקציבו.
כן קיבל הוועד תרומות מאנשים פרטיים, מאירגוני סעד מקומיים לא־יהודיים, ואף ממשרדים ממשלתיים.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים-אליהו הנביא:
ב. שבחי צדיקים
- אליהו הנביא: דמותו רבת הפנים של אליהו מתוארת בפיוט ג ובו נסקרים המופתי שעשה בעולם. במרכזם מסירות הנפש שלו נגד חילול ה׳ של זמרי, כאשר אליהו הפגין אומץ וגבורה ונכנס בחניתו לתוך קהל ההמון של שבט שמעון, ואיש לא העז להתקרב אליו. בפיוט נזכרים גם י״ב הנסים שעשה ה׳ לאליהו המפורטים במדרש. בגין מעשיו אלה ואחרים זוכה אליהו לשלל תארים: מבחר כהונה, נאמן בברית קודש, המלאך הגואל צדיק תמים ועוד. השיר נחתם בעיטור הכפול, שבו נתעטר אליהו כשפרחה נשמתו ובה נכללו נשמותיהם הערטילאיות של נדב ואביהוא בנשמתו, ובזכות אליהו נתקדש שם ה' על ידו בעולם.
ג. אזמר שיר ורננה
סוג השיר:שבחי צדיקים (לכבוד אליהו הנביא).
התבנית: מעין אזורית. בשיר ארבע עשרה מחרוזות. בבל אחת שלושה טורי ענף וטור אזור.
החריזה: אאאב / גגגב / …
המשקל: שבע הברות בבל צלע.
החתימה: אני ישראל בן לאדון אב רם.
לחן רשום: ׳אערך מהלל' [לר׳ דוד חסין, אוצר השירה א-6 706].
מקורות: יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סב; תשנ״ה, עמ׳ קד; אשדוד
תשמ״ז, עט׳ ריז; נתיבות תשס״א, עט׳ רעב; תשס״ח, עמ׳ שטו; נהריה תשע״ג, עט׳ 191.
אֲזַמֵּר שִׁיר וּרְנָנָה / לִפְנֵי צוּר דָּר מְעוֹנָה
לִכְבוֹד מִבְחָר כְּהֻנָּה / פִּינְחָס הוּא אֵלִיָּהוּ
נֶאֱמָן בִּבְרִית קֹדֶשׁ / יוֹם נִתְקַנֵּא וְקִדֵּשׁ
שֵׁם שָׁמַיִם בְּמֶרֶץ / שָׁמַיִם קִדְּשׁוּהוּ
5 יָשָׁר נֶאֱמָן וֶאֱמֶת / עֵת דָּן דִּין הָאֲרַמִּית
לִפְנֵי רַבּוֹ אִישׁ אֱמֶת / צֶדֶק צֶדֶק עָנָהוּ
יַחַד בְּנֵי סְגֻלָּה / זֶרַע קֹדֶשׁ נַעֲלָה
פָּחֲדוּ מִבּוֹא עַוְלָה / לִקְרַב אָהֳלֵהוּ
שֵׁבֶט שִׁמְעוֹן בִּכְלָלָם / עוֹמְדִים צְפוּפִים כֻּלָּם
10 עָמַד צַדִּיק בְּמֻשְׁלַם / נִכְנַס לִפְנִים מִנֵּהוּ
רָאוּהוּ בַּחֲנִיתוֹ / לֹא יָכְלוּ בּוֹא לִקְרָאתוֹ
כִּי יְיָ בְּעֶזְרָתוֹ / עַל אוֹיְבָיו הִגְבִּירָהוּ
אֲבָרֵךְ צוּר יִשְׂרָאֵל / שֶׁנָּתַן כֹּחַ וָאֵל
לְהַמְלְאָךְ הַגּוֹאֵל / עַל הַמּוֹרֶה תּוֹךְ שְׁבְטַהוּ¬
15 לְנֶגֶד דִּבּוּקֵיהֶם / נָעַץ הַחֲנִית בָּהֶם
וַיָּרֶם אֶת שְׁנֵיהֶם / בְּאַחַת מִיָּדֵהוּ
בְּכָל זֹאת עֵת הִגְבִּיהָם / נִשְׁאֲרוּ דְּמֵיהֶם בָּם
גַּם נִשְׁאַר חַיּוּתָם בָּם / עַד זַרְקָם מְעָלֵיהוּ
נִסִּים הֵם שְׁנֵים עָשָׂר / עָשָׂה לוֹ צוּר יוֹצֵר כָּל נוֹצָר
20 זָכָה בְּעֹז מִבְצָר / עִטְּרוֹ אֶל יִשְׁעֵהוּ
לְאָדוֹן כָּל עוֹלָמִים / נִתְקַנֵּא צַדִּיק תָּמִים
לִפְדּוֹת זֶרַע תְּמִימִים / הֵשִׁיב חֲמַת צוּרֵהוּ
אוֹתָהּ שָׁעָה נִשְׁמָתוֹ / פָּרְחָה הָלְכָה מֵאִתּוֹ
מֵרֹב פַּחַד עֲדָתוֹ / אֲשֶׁר הֵם לְפָנֵיהוּ
25 בְּרֹב גְּדֻלַּת חַסְדּוֹּ / גָּמָל טוּבִוֹ לִידִידוֹ
פִּי שְׁנַיִם הֶעֱנִידוּ / נִשְׁמַת נָדָב וַאֲבִיהוּא
רָם עַל בֵּל רָמִים שְׁמוֹ / נִתְקַדֵּשׁ בְּעוֹלָמוֹ
אֲזַי פָּרַשׁ שְׁלוֹמוֹ / עָלָיו גַּם עִטְּרָהוּ
2-1. אזטר…אליהו: פתיחה בשבחי ה׳ בפיוט לכבוד אליהו הנביא. דר מעונה: כינוי לה׳ השוכן בשמים. 2. לכבוד מבחר בהןה: לכבוד הנבחר שבכוהנים. פינחס הוא אליהו: על פי יל״ש ח״א רמז תשעא. 3. נאמן בברית קדש: אליהו שקינא על ברית קודש. בברית קדש: הלשון על פי דני׳ יא,כה,ל והעניין על פי במ׳ כה׳ו-ז. יום נתקנא: לה׳. וקדש…במךץ: בחילול ה׳ של זמרי, על פי במ׳ שם. שמים קך־שוהו: לפינחס. 5. יעזר…האךמית: דן דין אמת בעניין כזבי (בבלי סנה׳ פב ע״א). 6. ךבו איש אמת: הוא משה רבנו. צדק צךק ענהו: אישר את פסק דינו על פי סנה' שם. 7. יחד בני סגלה: בני ישראל. זרע קדש: על פי יש׳ ו/יג. 8. פחדו…אהלהו: בני ישראל פחדו להתקרב לאהל של כזבי וזמרי. 9. שבט…פלם: היו שם עשרים וארבעה אלף (סנה׳ שם). 10. צדיק במשלם: פינחס. נכנס לפנים מנהו: נכנם בפנים לפניהם. 11 . ךאוהו…לקךאתו: איש לא העז להתנגד לצעדו של פינחס. 12 . בעזךתו: בעזרו. על אויביו הגביךהו: ניצחו על אויביו עדה״ב יש׳ מברג. 13. צור ישראל: כינוי לה׳ על פי שמו״ב בג,ג. כה ואל: גבורה. 14. להמלאף הגואל: הלשון על פי בר׳ מח,טז. כאן: פינחס הוא אליהו המלאך והגואל. המוךה תוך שבטהו: שהכריע את נשיא השבט. נ״א בכ״י: המוכה.
15 . לנגד…בהם: אחד מששת הנסים שנעשו לו לפינחס על פי סנה׳ פב ע״ב. 16 . וירם…מידהו: הרים את זמרי וכזבי באחת מידיו. 17. בבל…בם: ולא נשפך. ךמיהם בם: על פי ויק׳ ב׳יא. 18. נשאר חיותם בם: עדיין היו חיים. עד זךקם מעליהו: עד שזרקם מעליו. 19. נסים…עשר: שנים עשר נסים, שעשה לו הקב״ה, בעת שהרג את זמרי(במדבר רבה כ, כה) בנוסף לנסים שנעשו לו בעת ברחו במדבר באר שבע מפני איומי איזבל, נסים המתוארים במל״א יט. עור…נוער: תארי שבח לה׳ בורא כול. 20. זבה בעז מבער: בבחינת ׳תנו עז לאלהים׳(תה׳ סח,לה). עטרו אל ישעהו: ה׳ המושיעו הכתירו בכתר כהונה. 21. לאדון…תמים: פינחס קינא קנאת ה׳. עריק תמים: על פי בר׳ ו,ט. 22. לפדות…ע1רהו: על פי במ׳ בה,יא ׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא בליתי את בני ישראל בקנאתי׳. 26-23. אותה…_ואביה1א: כשקינא פנחס וראה המון רב שבאים כנגדו, פרחה נשמתו ממנו, ונשמות של נדב ואביהו נתאחדו בנשמתו של פינחס(זהר פנחס ריז ע״א יחרב אלשיך במדבר ג ד״ה ואלה תולדות). לפניהו: לפניו. 25. בריב גדלת הסדו: של ה׳. ;מל טובו לידידו: נתן שכר לפינחס. 26. פי שנים הענידו: עיטרו בתכשיט כפול בשתי נשמות. ־2. רם…שמו: כינוי לה׳. נתקדש בעולמו: על ידי מעשה פינחס. 28. אזי…;נליו: ׳הנני ניתן לו את בריתי שלום׳(במ׳ בה, יב). גם ענזו־הו: בכתר כהונה על פי במ׳ שם יג ׳והיתה לו ולזרעו אחריו ברית בהנת עולם׳.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-שבחי צדיקים–אליהו הנביא:
רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי-שאול טנג'י
רבי ישראל אָבּוּחָצִירָא המכונה – בָּאבָּא-סָאלִי
ראשית מקור השם אבוחצירא
באבא-סאלי, נולד בראש-השנה שנת תר"נ (1890). כבר בהיותו קטן, היה ידוכ כפיקח ושקידה על התורה.
בהיותו בגיל תשע, אביו הכניסו לחברת רשב"י שהיא מעין חברה קדישא, אליה היו מתקבלים אנשים חשובים שהיו מקדישים את זמנם לתורה, ומתפקיד אנשי החברה היה גם ללון עם החולה בלילות שהיו על סף חייהם, קראו אתם את קריאת שמע ולטפל בהם עד פטירתם. לכבוד צירופו של באבא סאלי לחברה רבי מָסְעוּד ערך סעודה גדולה, אליה הזמין כל חבריה.
בגיל צעיר התפרסם באבא סאלי בברכותיו ותפילותיו, וכך זכה לכינוי "בָּאבָּא-סָאלִי" שפירושו "אבא מתפלל".
בהיותו בגיל 13 החליט לצום ממוצאי-שבת עד ערב שבתמה שאומרים בערבית שתיה .במרוקו קראו לזה שְתִּיָה על משקל המילה שש. ש"ט). ולעולם לא סבל ממכאוב עד השנים האחרונות .
בגיל צעיר התמנה "בָּאבָּא-סָאלִי" התמנה לראש ישיבה, קיבל את המינוי וביודעו את האחריות הגדולה וחובתו כלפי התלמידים. הוא עמד בתפילה לפני בורא-עולם שחס ושלום לא ימצא תקלה מתחת ידו.
באזורים האלה מתחתנים בגיל צעיר ובהיותו בן 15 שנים התחתן אך אחרי זמן קצר, חלתה אשתו עד שנפטרה. אחרי פטירתה נשא אישה שניה, ורק סבהיותו בן 27 שנה נולד להם שקראו לו רבי מאיר רק לידיעה הוא אביו של רבי אלעזר מבאר שבע שנרצח. הבאבא סאלי היה המנהיג, ודאג לכל הנזקקים,
עד לשנת התרצ"ג (1933) עמד הבאבא סאלי בראש הישיבה, ובכל הוצאותיה הוא נשא.
ביתו של הבאבא סאלי היה פתוח וכל אדם שפנה אליו הוא קיבלו בסבר פנים יפות, הוא כיבד כל אדם עני כעשיר. ואם פשוטי העם הבאים לשאול אותו, גם פשוטי-העם שהיו באים לשאול היה מתייחס לשאלותיהם בחיבה.
גם השלטונות הצרפתיים הכירו בסמכותו ואם הטיל קנס או מאסר לאדם שלא הלך בדרך הישר.
באבא סאלי דבק של הקדוש ברוך הוא, וריחם על אחד ואחד בעת הצורך בכל צורה. מהכנוסיו היה מפריש כסף למטרת עזרה לנזקקים ובמיוחד לקראת החגים.
בשנת 1921 יצא באבא סאלי בדרכו לארץ-הקודש, ואל נשכח שבאותה תקופה הדרכים היו קשות. קודם לאלג'יריה משם למצרים
בשנת התרפ"ה (1925) חזר הַבָּאבָּא-סָאלִי למרוקו.
בשנת 1933 עלה שוב הבאבא סאלי לארץ הקודש בלוויית משרתו, והפעם לא כתייר אלא כעולה, מצרים הגיע ליפו ומשם ברכבת לירושלים. בירושלים קיבלוהו בכבוד גדול בראות באבא סאלי את הכבוד הגדול שעשו לו בירושלים עזב בשקט את העיר ונסע לטבריה.
חכמי טבריה ורבניה שהכירו את את הבאבא סאלי, ששו לקראתו, וכששמעו שרצונו להשתקע בארץ-ישראל הזדרזו והציעו לו שיקנה מגרש עליו יבנה בית באבא סאלי שמע לעצתם וקנה מגרש עליו בנו דירה. מטבריה נסע לצפת, משם שוב לטבריה ולירושלים וחזר שוב למרוקו בשנת התש"י 1950 שוב החליט סופית לעלות לארץ ישראל ולהשתקע בה, אך חזר שוב למרוקו, כי ראה את דאגת הקהילה במרוקו שרוצה להישאר אתם .
בשנת תשכ"ד 1964 הגיע לארץ והתיישב ביבנה, וכאשר ראה שחלק מתושביה לא הולכים בדרך בה הוא רצה, ועבר לנתיבות.
הבאבא סאלי חלה, והתאמץ להסתיר את מכאוביו, ולקבל את אלה שצבאו על פתח ביתו, בשמחה ובמאור-פנים.
הַבָּאבָּא-סָאלִי נלקח לבית-עולמו ד' שבט ה-תשמ"ד (8 בינואר (1984). לזכרו הוקמו בנתיבות מוסדות תורה, ולזכרו מתקיימת הילולא רבת משתתפים כל שנה, ומקום קבורתו
|
84. ציונו בנתיבות |
בנתיבות מהווה מקום השתטחות לאלפי ישראל מידי שנה בשנה.
מסיפורי הנסים של הצדיק
סיפור 3. מעשה הנס של ירידת גשם בקיץ למקוווה-טהרה.
בהעדר מקווה בעיר בּוּדְנִיב, הנהר שימש כתחליף למקווה, ביקש הבאבא סאלי ו לבנות מקווה בחצר ביתו שיתמלא ממי-גשמים. הימים היו ימי תמוז שהוא חודש חם הט ולא רק זאת, האזור הוא חלק מהסהרה, וירידת גשמים נדירה ואפילו בימי החורף. הרבנים ניסו לשכנע את הבאבא סאלי שהחלטתו זו אי אפשר לבצע כי לא יורדים גשמים בעיר, וכל ההשקעה תהיה לבטלה. אך באבא סאלי לא השתכנע
בלית ברירה החליטו מלא את בקשתו. עבדו הפועלים ובנו מקווה בחצר בית הבאבא סאלי כפי שהוא ביקש. חפרו תעלה ובקצה התעלה הונח מעין מרזב קטן מברזל דרכו יזרמו מי-הגשמים לתוך המקווה יצא האבא סאלי אל פתח הבית, נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! עשינו מה שעלינו, עשה אתה למען קדושת עמך ישראל וטהרתו, והורד לנו גשמי-ברכה עד אשר יתמלא המקווה".
חזר הבאבא סאלי בדק ביסודיות את המקווה וראה שהכל מוכן,
וראה שאין שום דבר שיעצור את מי-הגשמים לזרום לתוך המקווה. אמר הבאבא סאלי לסובבים אותו: "כעת בע"ה ירדו גשמים, טרם סיים לדבר והנה התחילו לרדת גשמי ברכה עד שהתמלא המקווה". כולם יצאו לראות את המחזה הנדיר, וכשראו במו-עיניהם כי המקווה שהתמלא במי-גשמים בדרך נס.
אך הנה והבאבא סאלי גילה שהמרזב העשוי ברזל ואשר דרכו עברו המים מהתעלה למקווה הוא פסול, (לפי ההלכה המרזב חייב להיות מעץ) ולכן עלינו לרוקן את המקווה.
הרבנים שהיו במקום, התנגדו לדעת הַבָּאבָּא-סָאלִי. הרי הגשמים אינם יורדים אפילו בחורף ואם התרחש נס, יש להשאיר את המקווה ולא להרוס אותו. בָּאבָּא-סָאלִי לא השתכנע וציווה לרוקן את המקווה ולהחליף את מרזב הברזל במרזב עץ. בלית-ברירה ובהרגשת מועקה רוקנו את המקווה ממימיו והחליפו את המרזב כפי שביקש הבאבא סאלי.
בתום המלאכה, יצא הבאבא סאלי, לפתח הבית ואמר: הקדוש ברוך הוא: עליך מוטל למלאותו שוב במי-גשמים, לא הפסיק הבאבא סאלי, להיכנס חזרה לבית, ורוח צפונית החלה לנשב, עננים כיסו את השמים וירדו גשמי-ברכה וכשנתמלא המקווה פסקו מלרדת.
כל חבר הרבנים עמדו נפעמים עמדו נפעמים בראותם את הנס מחדש. מעשה זה פירסם את הבאבא סאלי, בכל קצווי מרוקו כצדיק שתפילתו נשמעת בשמים וכבעל מופת.
סיפור 4. עניש וקטיל
בתקופת המנדט הצרפתי במרוקו באזור תפילאלת היו שני מושלים: מושל צבאי על כל האזור ומושל אזרחי לכל עיר. שני המושלים היו קצינים בכירים בצבא הצרפתי.
בשנת התרצ"ט (1939) הגיע לעיר בּוּדְנִיבּ המושל הצבאי החדש על האזור, שמונה זה עתה, וקבע מושבו בדירה לא רחוקה מבית-המשפחה ומבית-הכנסת המשפחתי.
בהגיע חודש הרחמים והסליחות הוא חודש אלול, וכמנהג ישראל, החלו באשמורת הבוקר הראשונה, לומר סליחות בקולי קולות ותקיעת שופר.
לשמע הרעש הגדול, חיכה עד אור הבוקר, ובכעס רב, הזמין את הבאבא סאלי את רבי יצחק (בָּאבָּא חָאקִי), והזהיר אותו כי אם יפריעו לו שוב, הוא ישלח פלוגת חיילים ויפסיקו את התפילות.
כעבור שבוע ימים שב המושל מהמחנה הצבאי הסמוך, התיישב בכורסתו, כולו מתמוגג מנחת, שהנה היהודים פחדים ממנו, ואינם מפריעים לו יותר בצעקותיהם, וביקש מאשתו להכין לו כוס קפה. בהביאה לפניו את הקפה, מצאה אותו רדום בכורסתו, ניסתה להעירו, אך כל מאמציה היו לשווא. בעלה מת על כורסתו. אשתו הבינה כי בעלה נענש ע"י הבאבא סאלי ועל ידי היהודים. הלכה מהר לבית הבאבא סאלי בקש את סליחתו.
סיפור 5. עמידת הגבורה של באבא-סאלי מול שונאי-ישראל.
בימי מלחמת העולם השניה, השנא ליהודים הייתה גדולה ועשו הכל להתנקם ביהודים.
באחת העיירות במחוז תפילאלת מושל המקום היה קצין צרפתי בעל דרגה גבוהה, קתולי אדוק ושונא ישראל, שנאתו העבירה אותו על דעתו וכל פעם הכניס יהודים לבתי הסוהר ללא כל סיבה. כששמע באבא סאלי כי יהודים נאסרו, נסע לאותו ישוב וביקש להיפגש עם המושל.
נקבעה פגישה והבאבא סאלי איחר לפגישה בערך כחצי שעה, ובהיכנסו לחדר העיר לו המושל: "איך אדם גדול כמוהו מרשה לעצמו לאחר לפגישה עם המושל? "התפללתי תפילת-מנחה" ותפילת ה' חשובה יותר מפגישה עם בשר-ודם, הגם שהוא מושל".
"תפילתכם אתם היהודים אינה מקובלת ואינה רצויה לפני אמר המושל, ולכן היא בכלל מיותרת, ועליך היה להופיע לפגישה בזמן,
החל ויכוח סוער בין המושל לבין הבאבא סאלי האווירה התחממה, התחממה ואמר שהוא חייב להתנקם ביהודים מבלי פרט סיבה.
כששמע באבא סאלי את דברו של המושל, וסתר שתי סטירות-לחי לאותו מושל ואמר לו: "עכשיו אני מבין כי אתה מעליל עלילות-רשע על אנשים חפים מפשע, מכניסם לבתי כלא על לא עוול בכפם.
המושל שנפגע קשות מדברי רבינו ובמיוחד מסטירות הלחי, שלף אקדח שלו וכיוון אותו לכיוון הבאבא סאלי .
עברו שניות רק שניות מספר והנה המושל זורק את האקדח ומבקש את סליחת הבאבא סאלי באומרו: "כבוד הרב! אם אתה מוכן למסור עצמך עבור אחרים ולסטור על פני, ביודעיך שיש בידי להרגך, סימן שאתה איש אמת ודבריך דבר אמת, אם כן, אני מבקש את סליחתך.
הבאבא סרלי אמר לו: "אני מוכן לסלוח לך בתנאי שיותר לא תפגע ביהודים, לא רק זאת גם לעזור להם. האסירים היהודים שוחררו, ומאז שררה ידידות בין המושל ובין הבאבא סאלי. .
סיפור 8. הצלת חייו של הרב אליהו הראשון-לציון.
לפני שקבע הבאבא סאלי את מקום מושבו בנתיבות, ביקר במספר ישובים באיזור הדרום לבדוק אפשרויות באיזה מהם ישתקע. באחד מביקוריו התארח מספר ימים אצל רב העיר רבי מִישֶׁל דָהָאן, בימי שהותו בעיר הוזמן ע"י רבים מבני-העיר לקבלות פנים. באחד הערבים נערכה לכבודו קבלת-פנים אליה הוזמנו נכבדי העיר ורבניה, בין המוזמנים היה מי שהיה אז דיין בבית-הדין הרבני בבאר-שבע היה הרב מרדכי אליהו שלימים היה הרב הראשי. הרב שהיה שרוי בשנת אבל על מות אחיו סירב להשתתף בסעודתו לכבוד הבאבא סאלי, כי ידע שבשעת הסעודה מרבים גם בשירה, והאווירה לא מתאימה לאבלים. אולם בָּאבָּא-סָאלִי לא ויתר על השתתפותו, ושלח מספר פעמים לקרוא לרב עד שהסכים לבוא. בכניסת הרב אליהו פנה אליו בָּאבָּא-סָאלִי ואמר לו: נדבר רק דברי תורה. כך עבר עליהם ערב ארוך ומהנה.
|
86. באבא-פסאלי והרב מרדכי אליהו |
פתאום הופסקה הארוחה כאשר שמעו דפיקות על הדלת. בעל הבית פתח את הדלת, ולפניו שני קציני-משטרה, שמיהרו לשאול אותו אם הרב מרדכי אליהו נמצא בביתו? בעל הבית אמר להן כן" הכניסם לביתו כי כולם רצו לדעת מדוע הקצינים שואלים אודות הרב מרדכי אליהו. התברר שבאותו יום היו בבית-הדין אצל הרב אליהו בעל-דין קשים והדיינים חייבו אותם, אך הם לא רצו לקבל את הפסק דין והחליטו להתנקם בדיינים, אחרי שפגעו באחד הדיינים המשטרה חששה שיפגעו גם בדיינים נוספים. לכן יצאו קציני-המשטרה לחפש את הרב מרדכי אליהו על מנת לשומרו ולהזהירו. כשנודע לנו שהוא כאן בקבלת פנים לְבָּאבָּא-סָאלִי הגענוכדי לשמור עליו. ואנו שמחים שהוא כאן ושהוא בריא ושלם.
הבָּאבָּא-סָאלִי פנה לרב אליהו ושאלו: "האם היית מעדיף להישאר בביתך ולקבל מכות, או לשבת כאן ולשמוע דברי תורה
באזור בו התגורר הבאבא סאלי, בישיבה למדו אחת הגמרות שהנושא שלה מתן גט. יום אחד הוזמנו מסר רבנים לדון באחד הגטים ואליהם הצטרף תלמיד חכם שלא היה לו ישע רב בתחום הגט. הדיינים קיבלו שכר יפה ושבו לביתם. התלמיד שהתלווה אליהם אמר לעצמו: "למה גם אני לא אעסוק במתן גט". יום אחד החליט לנסוע לעי הרחוקה מקום מגוריו לער מקנס ולבקש מהרב הגדול שיתן גם הסמכה מרב מער גדולה ומודרנית. רבי ברוך טולידנו פתע ואמר לעצמו איך יכול להיות שתלמיד חכם בא אלי לבקש הסמכה כאשר במקום מגוריו, יש רבנים גדולים היכולים לתת לו הסמכה, הוא לא נתן לו ושב לביתו. רבי ברוך טולידנו כתב מכתב לבאבא סאלי ובו סיפר לו אודות התלמיד. הבאבא סאלי הזמין את התלמיד חכם לביתו והעיר לו על כך. מאוחר יותר הבאבא סאלי אמר שאולי התלמיד לחכם משה שהוא עשה הוא בגלל מצבטו הקשה. הבאבא סאלי הזמינו לביתו, הצמיד לו רב היודע את גיני הגט, ולימד אותו על שקיבל הסמכה, אז אמר לו עתה אתה יכול ללכת לרבי ברוך ולבקש ממנו הסמכה נוספת.
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
מבוא
ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.
החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.
בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.
במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.
- לא היופי אלא יופי המעשים
לָא זִין, אִילְלָא זִין לְ־פְעָאל
הפתגם נאמר לבחור או לבחורה העומדים להינשא אבל מגלים במועמד פגם גופני. הפתגם מפחית בחשיבות הפגם, לעומת תכונותיו ומעשיו של האדם.
מסר סמוי: לא היופי אלא יפי התַחְמָנות. בעוד הפתגם המקורי מדגיש את מעשיו התמימים של בן הזוג, המענא מדגישה את היכולת לתחבל תחבולות ולהשיג דברים בכוח.
מקבילות: שקר החן והבל היפי(משלי לא ל); אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו(אבות ד כ).
- היופי אינו נפגע מן השם
חְתְתָא זִין מָא כְטָאתוֹ לוּלָא
היופי בא מבפנים ואינו תוצאה של שלמות חיצונית.
מסר סמוי: יחסי מין אינם נפגעים בגלל פגם קטן, והכוונה כאן גם לפגם לכאורה של ברית המילה. כאן כְטָא פירושה להסתיר אבל גם לחתוך, להחסיר, להפסיד, לשגות. המחפש היבט ארוטי לפתגם מחליף את כְטָא בחְטָא, ׳לשים ב־׳ וגם ׳לרדת ל־׳. חטא קרובה לְחְטוּטָא, כינוי לאיבר המין הזכרי, שממנו נוצרה מילת הסלנג הישראלית טוּטָה
- היופי שלה יכסה את פגמיה
זְינְהָא יְ׳כְטִי עְי׳וֹבְּ־הָא
בניגוד לפתגם הקודם, כאן היופי והטיפול הקוסמטי מכסים על הפגמים.
מסר סמוי: יופייה מדגיש את פגמיה: זינהא י׳חטי עי׳וב־הא. המענא רואה כאן ביופי חיסרון, שכן הוא מדגיש את הפגמים הקטנים, שבמצב רגיל יש להתעלם מהם.
- היופי אינו מביא בצק
זְ־זִין מָא יִ׳זִ׳יבּ עְזִ׳ין
ליופי אין שימוש בחיי היומיום.
מסר סמוי: היופי אינו מביא יחסי מין. המילה עז׳ין(בצק) פירושה בסלנג המרוקאי יחסי אישות.
מקבילות: ערבית: אינך יכול למלא את הבטן ביופי; גואדלופ(איי הודו המערבית): יופי לא יאכיל אותך בסלט; רוסית: בקרוב יהיה לך הרבה יופי, אבל לא מרק כרוב.
מרכוס חנונה-חתונת חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Calahorano (קאלהוראנו), ethnique de nom de lieu: Calahorra où existe une des plus vieilles synagogues d’Espagne; il y avait à Calahorra une très riche communauté juive (cf. Calos Groizard y Coronado, “Los Judíos de Calahorra y Arnedo”, Boletín de la Réal Academia de la Historia XLIX [19061, pp. 237-240; F. Cantera Burgos, Sinagogas Españolas, pp. 185-188; Suarez Fernadez, p. 66). R. Hayyim קאלהוראנו était dayyan à Alcala de Henarès vers 1490; Yonah קאלהוראנו ne semble avoir quitté l’Espagne que vers 1550 (?); son descendant Ephraïm קאלהוראנו fut un des leaders de la communauté de Fès à la fin du XVIL siècle (cf. entre autres J. M. Tolédano, Ner ha-maarav, pp. 67, 107 et 124).
Cidicaro, ha-Lévy (סידי קארו הלוי), comme on le voit, ce nom de famille se compose d’un nom ou plutôt d’un titre arabe: Sidi (=Monseigneur, vulg. Monsieur), d’un mot espagnol; Caro (-Cher) et du nom Lévy; on peut le traduire par “le cher Seigneur ha-Levy”. Les Cidicaro étaient des financiers influents et des érudits; au XIV'-XV״ siècles ils vécurent à Villadiéogo en Aragon; les mieux connus étaient don Judah ben Shem-Tob Cidicaro (1348). don Shem-Tob (1365), probablement le petit-fils de ce dernier appelé ausi don Shem-Tob Cidicaro (1403) et don Salomon Cidicaro 1439) (Baer, t. I, pp. 192-195. 308). R. Moshé Cidicaro ha-Lévy était un des savants rabbins de Fès pendant la première moitié du XVI' siècle (Tolédano. p. 103).
Cota, Aben-Cota, de Cota (אבן קוטה), famille de conversos célèbre en Espagne au XIV' et XV״ siècles: Alonso de Cota de la ville de Tolède était un mercader muy rico é honrado; Rodrigo de Cota, poète de grand talent rédigea un poème contre les “chrétiens-nouveaux” bien qu’il en fut un lui-même. II vécut à la Cour de Henri IV d’Espagne puis à celle de la reine Isabelle (Kayserling, Sepharadim, pp. 92 sqq.; Baer, t. I, p. 383; Julio Caro Baroja, Los Judíos en la España, t. I, pp. 123-125). Une partie de cette famille revint au Judaïsme au Maroc où elle a vécu jusqu’au siècle dernier.
Crudo (קרודו) : en 1953. on a découvert près de Zamora un sceau en bronze de 16 mm. portant une feuille de lis à droite et à gauche, une étoile au milieu d’un croissant, en haut et en bas; au milieu, dans un carré, un château à six tours; autour de ce carré: אברהם בר משה קרודו־. Ce sceau peut être daté du milieu du XIV״ siècle. Parmi les nobles familles expulsées d'Espagne et réfugiées au Maroc dès après 1492, il y avait la famille Crudo. La synagogue “de Crudo” existait encore à Tétuan, il y a seulement une dizaine d’années (Millas et Cantera, pp. 369-370).
Dassa (דאסה), nom de famille d’origine portugaise: de Sa ou da Sa. Les Dassa, da Sa étaient au Maroc une famille d’anciens marranes. Vers 1725, Akiba da Sa a acheté à Fès une maison dans le Mellah à Joseph ben Abraham ben Judah Fiero, une famille également d'anciens marranes (cf. Abcnsur. t. 1. fol. 68). Remarquez que da Sa porte le prénom de ‘Akiba. ce qui indique ici. peut-être, son état de nouveau-venu au Judaïsme.
De Blanes (די בלאניש) : vers la fin du XIV׳ siècle Salomon de Blanès a été inhumé à Tarragonc (Millas et Cantera, pp. 354-356); R. Mose da Blanès était dayyan à Florence au XVII״ siècle et à la fin de ce même siècle, il y avait au Maroc, où vivait sa famille depuis longtemps, R. Judah de Blanès (cf. J. Benaïrn. Malhey Rabbanan, p. 51).
De Cuellar (די קואלייאר) : l’aljama de Cuellar dans l’Evêché de Ségovie était connue pour le savoir et le bien-être de ses membres. Elle fut durement éprouvée par l’Inquisition (Baer, t. I, pp. 522 sqq.; Cantera, Sinagogas, p. 202). Dans les années 1430, Jaco de Cuellar était procurador de toutes les aljamas des Juifs d'Espagne (Suarez Fernandez, pp. 126-127). Le regidor de Ségovie, Gonzalo de Cuellar, “chrétien-nouveau” se rendit à Rome avec une délégation pour protester contre les agissements du Grand- Inquisiteur Torquemada; à son retour en Espagne, il eut un procès retentissant (Barroja, Los Judíos, t. I, p. 144 et n. 35). Don Eliezer de Cuellar était un notable très respecté à Fès (cf. Ancaoua, Kerem Hemed, fol. 5a). Il est mort après 1563. Ses descendants étaient au Maroc jusqu’au milieu du XVIII״ siècle.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
23
זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה מרת אסתר שקרון והיו ימיה תשעים שנה נלב״ע ביום חמישי ב׳ כסלו שנת התשב״ו.
DEBDOU LE 15 DECEMBRE 1966
- 24
זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה מרת זהרא אשת כה״ר דוד מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום עשרה לחודש סיון שנת התש״ן־
תנצב״ה.
1960
25
ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הז׳ הב׳ מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע אשר נלכד ביסורים קשים ומרים כלענה ורוש זה שמו ויעל אליהו בר שמחה בן חמו נ״ע שנלב״ע ביום חמישי בש״ק ביום ב׳ לחו׳ כסלו התשכ״ו והיו ימיו כתשעים שנה תנצב״ה.
ELIE DE MESSAOUD BENHAMOU DÉCÉDÉ A DEBDOU LE 15.12.1966
- 26
זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מנא דכשר ירא אלהים וסר מרע בעל מדות טובות ומנהיג הדור הנגיד הגביר המרומם איש תם וישר החבר של חברת זוהר הקדוש והיה זהיר בתפלה ומתפלל מלה במלה כה״ר דוד בר שלמה מרציאנו נ״ע שנלב״ע ביום ארבעה לחו׳ תשרי ש״ש
התשכ״ו תנצב״ה. 30.9.1965
27
זאת מצבת הזה״כ שנתיסר ביסורים קשים ומרים ה״ה שמעון בר עישא והיו ימיו ששה ושבעים שנה ונלב״ע ביום י״ח סיון תשכ״ד
תנצב״ה. 28.5.1964
28
זאת מצבת קבורת הח׳ הש׳ והכולל אישור כולל ענוותן כהלל ותמים היה מתחסד עם קונו ולא זז ספר מידו החכם השלם כה״ר דוד בן כמוהר״ר משה מרציאנו אשר נתבש״ם ביום 23 לחו׳ שבט ש׳
התשכ״א תנצב״ה.
DÉCÉDÉ LE 9 FEVRIER 1961
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי-אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ
מאיר נזרי-ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו
תולדות חייו: ר׳ ישראל אביחצירא הידוע בשם בבא־סאלי הוא בנו של ר׳ מסעוד ב״ר יעקב אביחצירא זלה״ה. נולד ברה״ש תר״ן/1890 בריסאני שבמחוז תאפילאלת עשר שנים לאחר פטירת סבו ר׳ יעקב. לר׳ ישראל שני אחים: ר' דוד הי״ד המכונה ׳עטרת ראשנו׳ ור׳ יצחק הידוע בשם בבא־חאקי ואח חורג בשם ר׳ מסעוד שטרית המכונה ׳בבא סידי׳.
מגיל צעיר נתחנך ר׳ ישראל לסדר יום, שכולו עבודת ה׳: השכמה לתיקון חצות, טבילה במקווה, תפילת ותיקין וקריאת חק לישראל, טעימת בוקר קלה ולימוד תורה כל היום. מגיל צעיר רכש לו את ההסתפקות במועט וחיי צנע. סמוך לגיל בר מצווה עשה לראשונה תענית הפסקה שבועית רצופה ממוצאי שבת ועד ליל שבת, שחזר עליה כמה פעמים בימי חייו. בנעוריו למד תורה מאביו ר׳ מסעוד ומר' יחיא אדהאן, נכדו של ר׳ יעקב מסטרא דנוקבא. בגיל שש עשרה נשא את אשת נעוריו מרת פריחא לבית אמסללם, שממנה נולדו ר' מאיר הידוע בFינוי בבא־מאיר ושתי בנות: רחמא ושרה. בשנות העמידה נשא אישה נוספת בשם מרים למשפחת אמסללם, שממנה נולדו ר׳ ברוך ואחיותיו. עם פטירת ר׳ מסעוד אביו עוברת ההנהגה לאח הגדול ר׳ דוד, שהיה גם ראש בית מדרש ללומדים נבחרים יחד עם ר' משה תרג׳מן, שר׳ ישראל ראה בו את רבו המובהק. בתקופה ההיא פרץ מרד בתאפילאלת נגד הצרפתים הכובשים, ובשבת י״ד כסליו תר״ף נהרג ר׳ דוד על קידוש ה׳ בחשד של שיתוף פעולה עם הצרפתים. מאורע זה היכה בהלם את ר׳ ישראל, שהתאבל עליו זמן רב, חיבר לזכרו שתי קינות חרוזות רבות רושם והקדמה מקיפה לספרי אחיו המעידות על האוצר התורני לענפיו, שבו מילא ר׳ ישראל את כרסו. לרגל מאורעות תר״ף עברו ר׳ ישראל ומשפחתו לבודניב, שבה כיהן עד תרצ״ג. בתרצ״ד עבר לארפוד וכיהן בה כמרא דאתרא של קהילות תאפילאלת עד תש״י. החל מתשי״א מינה במקומו את בנו ר׳ מאיר, והוא עבר לריסאני מקום הולדתו. שלוש פעמים עלה ר׳ ישראל לירושלים: בתרפ״ג/1923, בתרצ״ג/1933 ובתשי״א/ 1951. בתשכ״ד/1964 עלה סופית ארצה וקבע את מושבו האחרון בנתיבות. במקום זה נתפרסם ר׳ ישראל כאיש מופת, שרבים שיחרו לפתחו. בפסח תשמ״ג/1983 נפטר לבית עולמו בנו בכורו ר׳ מאיר, ובכ׳ טבת תשמ״ד נסתלק גם ר׳ ישראל לישיבה של מעלה. במשך ביקוריו בארץ נפגש עם חכמי ירושלים וזכה לכבוד רב כאיש מופת, כתלמיד חכם וכנכדו של ר' יעקב אביחצירא זצ״ל.
ר׳ מסעוד, אביו של ר׳ ישראל, נשא את מרת עישה לאחר התאלמנותה מבעלה בשם ר׳ מסעוד שטרית. בעת שבעלה נפטר הייתה עישה הרה, ולפיכך קראה לבן מסעוד על שם אביו, מכיוון ששם בעלה הראשון מסעוד וגם בעלה השני מסעוד החלו לקרוא לבן ׳בבא סידי' על שם אביו.
אנו מוסיפים באן עדותו של ראש ישיבת אופקים, הרב יעקב הורוביץ זצ״ל(תש״ג-תש׳ ע שכיהן בה 32 שנים(בשמו של חתני, ר׳ אדיר ברטוב, שלמד שם ושמע ממנו את הדברים. ר׳ ישראל נהג לבקר בישיבה בשנות השמונים, לבחון תלמידים בתלמוד ולחלק להב פרסים כספיים. הרב הורוביץ ציין, שהוא לא הכיר מעולם תלמיד חכם הבקי כל ב־ בגפ״ת ורשב״א כמו הבבא סאלי. עוד סיפר הרב הורוביץ בגילוי לב על ניסיונו לבקש ברכה מבבא סאלי להיפקד בזרע של קיימא, אך ר׳ ישראל השיב לו ׳לא יהיו לך בנים תלמידיך הם בניך׳, ומאז הוחלט אצלו העניין, והחל להתמקד בריבוי תלמידים לישיבה.
חכמתו התורנית: ר' ישראל היה תלמיד חכם המצוי בבל ענפי התורה, ונודע גם כשוחת מוהל, חזן ודרשן בתאפילאלת. אמנם לא הניח ספרים תורניים מסודרים מחמת טרדות של ההנהגה ומסעות תכופים, אבל הקדיש מעטו לכתיבת הקדמות והסכמות לספרים וקבצים בכתבי יד של מעשה בית דין. את הקדמתו הראשונה כתב לספריו של אחיו ר דוד בהיות ר׳ ישראל בן 31. הקדמה זו בת שישה עמודים צפופים בארמית רבי רושם ושופעים מקורות מכל ענפי היהדות. רק הקטע האחרון כתוב בעברית. ההקדמה נדפסד על פני תשעה עמודים ומלווה ב־214 מקורות. הנה מבחר קטעים קצרים ממנה: בתחילה מבקש הוא רשות לכתוב, כשהוא מבטא את הצער, שנגרם על ידי הרג אחיו ואומר צידוק הדין:
בריש הורמנותא דמלכא קדישא רישא דכל רישין… / מכל קהלא קדישא גזעין ושרשין / אימא מילתא בלחישי מכאבא דנפשין / אנן גוברין דפומין אתמלי חצץ ושנן גרוסין / דאתקפתגן עקא וכרוכין עקרבין ונחשין / מכד הוינא טליא דא לדא נקשן מסיפא לרישא כולהו קשין / לא ראי זה כראי זה ולא וכד.
בהמשך מונה הוא את שבחי אחיו ועובר לתאר את ספריו:
חזינן להני ספרי דבי רב דווקני וחמותי חזיתי אורה גדולה דבולהו יומי דרבי דרופקתא דאורייתא עבוד פרישה כחשיבה כאורה / כפרצידא דתותי קלא עד דנבע בהני מרגלאן דלית להו טימי דרב שימי טוביאנא דחבימי אדון הבירה…
ההקדמה נחתמת בעברית בקטע, שכולו הגיגים וערגה לארץ ישראל, כאשר הגיע להדפסת הספרים.
קראתי שמך ה׳ ותענני / כי חסדך גדול עלי ומה אני אשר זיכיתני / לבוא עד הלום אה״ק ת״ו ארץ מגיני / על קברי הצדיקים בחפצי ורצוני / כי מעודי עד הנה נפשי הציקתני / וברוב רחמיך הרבים לטובה הזכרתני /…
יצירתו הפיוטית: שירתו כוללת 12 פיוטים ו־ 12 קינות, נושאי דיוננו בהמשך.
ב. אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ
סוג השיר: שבת קודש.
התבנית: קבע דו טורי. השיר בנוי מבתים דו טוריים בשני חרוזים.
החריזה: אב.
המשקל: עשר הברות בכל טור.
החתימה:אני ישראל בן לאדון אבי מסעוד אביחצירא חזק אמיץ.
מקורות: יגל יעקב, ירושלים תשכ״ב/תשכ״ח, עט׳ סו; תשנ״ה, עמ׳ קיב; אשדוד
תשמ״ז, עט׳ רכב; נתיבות תשס״א, עבר קכג; תשס״ח, עבר קלא; נהריה תשע״ג, עט׳ 300.
אֶפְתַּח פִּי בְּדִינֵי שַׁבַּת קֹדֶשׁ / גַּם בִּקְדֻשַּׁת נְשָׁמָה יְתֵרָה
נָאֶה לָנוּ לְהַלֵּל לְקַדֵּשׁ / הָעוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה
יָהּ רָם יִתְרוֹמֵם בָּחַר וְקִדֵּשׁ / עֲדָתוֹ מִכָּל אֻמָּה נִבְעֲרָה
יוֹם הַשִּׁשִּׁי הַשְׁכֵּם לֵךְ לְשַׁמֵּשׁ / צָרְכֵי שַׁבָּת חֶמְדָּה נִבְחֲרָה
5 שִׂים נָא לִבְּךָ אַל תִּהְיֶה חוֹשֵׁשׁ / חָלִילָה עַל כָּל כָּבוֹד וּשְׂרָרָה
רָאָה בְּנִי בַּתַּלְמוּד וְחַפֵּשׂ / מַאֲמָר קַדִּישִׁין שִׂים עֲטָרָה
אָז תַּכִּיר מְעוּט עֶרְכְּךָ כִּי קְלִישׁ / נֶגֶד רַבָּנָן נֶחֱשָׁב כְּעַפְרָא
לִכְבוֹד עֹנֶג הַשַּׁבָּת לֹא תָחִיס / עֵינְךָ עַל הַמָּמוֹן כִּי לֹא תִּירָא
בְּנִי הַבֵּט בְּזֶה וְלֹא תַּרְגִּישׁ / הַלֹּא בְּתִשְׁרֵי קִצְבָּה נֶעְדָּרָה
10 לְכָל דִּינֵי הָעֵרוּב תְּחַפֵּשׂ / כְּדֵי שֶׁתִּתְנַנְהֵג בָּם כַּשּׁוּרָה
אֶת צִפָּרְנֶיךָ מַהֵר תְּקַצֵּץ / עֶרֶב שַׁבָּת חוֹבָה נֶאֶמְרָה
דַּע לְךָ וְהַבֵּן כִּי דִּינָם בָּאֵשׁ / תְּלַהֵט רְשָׁעִים אֵשׁ בּוֹעֵרָה
וְהִזָּהֵר בְּנֵי מְאֹד לְהַכְנִיס / הַשַּׁבָּת עוֹד שֶׁמֶשׁ בִּגְבוּרָה
נָכוֹן גַּם יָשָׁר לְךָ לְקַדֵּשׁ / אֶת עַצְמְךָ בְּמִקְוֵה טַהֲרָה
15 אָז תָּבִין אִם אַתָּה בַּעַל נֶפֶשׁ / וְתַכִּיר בִּקְדֻשָּׁתְךָ כִי גָּבְרָה
בְּמַיִם חַמִּין צָרִיךְ שֶׁתַּרְחִיץ / וְאָז תָּאִיר נִשְׁמָתְךָ הַיְּקָרָה
יֵשׁ כֹּחַ לְךָ בְּזֶה לְגָרֵשׁ / הַקְּלִפּוֹת לְעֻמְקָא דְּבֵירָא
מִצְוָה רַבָּה יַקִּירָא שֶׁתַּלְבִּישׁ / כְּסוּת נְקִיָּה אַרְבַּע סְדוּרָה
סוֹדָם עָמֹק וְנִסְתָּר בַּקֹּדֶשׁ / רְמוּזִים לְאוֹתִיּוֹת הַנּוֹרָא
20 עוֹד יֵשׁ לְךָ לְזֹהַר לְפַשְׁפֵּשׁ / אַחַר שֶׁמֶן זַיִת זַךְ לְאוֹרָה
אֶת שְׁתֵּי הַנֵּרוֹת תַּדְלִיק בְּמֶרֶץ / לְצַד הַדָּרוֹם הוּא סוֹד מְנוֹרָה
בִּתְפִלּוֹת אַרְבַּע מָתְנֶיךָ שַׁנֵּס / תִּתְפַּלֵּל בְכַוָנָה גְּמוּרָה
יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ וְתָשִׂישׂ / בְּקִיּוּם הַסְעֻדּוֹת בְּמוֹרָא
חֲתֹם פִּיךָ הִשָּׁמֵר לְאֵין קֵץ / מִדִּבְרֵי חֹל כִּי נֶחֱשַׁב לְזָרָא
25 צָרִיךְ בְּנִי גַּם בְּזֶה תִּתְאַמֵּץ / הִתְרַחֵק מִכָּל מִינֵי הִרְהוּרָא
יְהִי לְמוּדְךָ בְּיוֹם זֶה בְּפַרְדֵּס / מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר לוֹמֵד בִּתְדִירָא
רוּץ נָא מַהֵר פֶּן תֵּעָנֵשׁ / הִתְלַמֵּד מִפִּי סוֹפְרִים וְסִפְרָא
אֶת הִלְכוֹת שַׁבָּת הֵם ט"ל תְּבַקֵּשׁ / אַךְ בְּתוֹלְדוֹתֵיהֶן לְךָ לְחֻמְרָא
חַזֵּק עַצְמְךָ עֲמֹד בַּפֶּרֶץ / אָז תִּזְכֶּה לְנַחֲלָה גְּמוּרָה
30-זֵכֶר בְּנֵי עֵת סִינַי בַּקֹּדֶשׁ / זָכוֹר וְשָׁמוֹר בְּחַד אֲמִירָא
קָדֵשׁ נִשְׁמָתְךָ כְּעִיר וְקַדִּישׁ / לְבַר אֱלָהִין תִּדְמֶה בְּיָשְׁרָה
אַל חַי לָנֶצַח עָלֵינוּ פּוֹרֵשׁ / סֻכַּת שְׁלֹמֹה זַכָּה וּבָרָה
מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ יַבִּיט וְיָצִיץ / קֵץ יָמֵינוּ יְגַלֶּה בִּמְהֵרָה
יִשְׁלַח מְשִׁיחֵנוּ הוּא בֶּן פֶּרֶץ / אָז שִׁירָה חֲדָשָׁה אֲזַמֵּרָה
צִיּוֹן הִיא עִיר קָדְשֵׁנוּ יְחַדֵּשׁ / כְּעִיר אֲשֶׁר יַחְדָּיו לָהּ חֻבְּרָה
1-בקך־שת נשמה יתרה: שזוכים בה בשבת. 2. נאה…לקדש: לשבח לה׳. העוטר ישראל בתפארה: שבחר בעם ישראל (בבלי ברכות ס ע״ב). 3. יה…נבערה: ה׳ בחר בישראל מכל חאומות הנבערות. 4. יום…נבחרה: על פי בבלי שבת קיז ע״ב ׳לעולם ישכים אדם להוצאות שבת שנא׳ ׳והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו׳(שמות טרה) ושו״ע שם סימן רן סעיף א. 5. אל…ושררה: אל תחוס על כבודך. 6. מאמר קדישין: דברי חכמים הקדושים על פי בבלי שבת קיט ע״א (ראה בפיוט הקודם הערה 22). שים ;עטרה: לראשך. 7. קליש: קלוש. נגד… בעפרא: הנחשב לעפר בהשוואה לחכמים. 8. לכבוד…הממון: אל תחוס על ממונך ־צמצם בהוצאות השבת. בי לא תירא: לא תפסיד. 9. בתשרי קצבה נעדרה: על פי בבלי ב־צה טז ע״א ׳כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד יום הכפורים, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו.
- 10. לכל…תחפש: ללמוד, בשורה: כהלכה. 11. צפרניך…נאמרה: ראה שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רס סעיף א. 12. כי…בוערה: את הציפורניים יש לשרוף על פי בבלי נדה יז ע״א ׳השורפן חסיד, קוברן צדיק והזורקן רשע׳. תלהט רשעים אש: על פי תה׳ קו,יה. 13. בעוד שמש בגבוהה: מבעוד יום. 14. לקךש…טהרה: לטבול בערב שבת. האר״י היה טובל לאחר קריאת שמו״ת, שאז יש באדם כוח לקבל תוספות קדושת שבת (שעה״ב עמ׳ כה). מקור לטבילה בערב שבת על פי שעה״כ שם הוא על פי — תרומה קלו ע״ב ׳דרב המנונא סבא עליו השלום היה סליק מנהרא כל ערב שבת׳.
- 15. אז…גברה: לאחר הטבילה תחוש את הקדושה. 16. במים…שתרחיץ: על פי בבלי שבת כה ע״ב ׳כך היה מנהגו של ר׳ יהודה בר אלעאי ער״ש מביאים לו עריבה מלאה חמין ורוחץ פניו ידיו ורגליו/ וראה שו״ע הלכות שבת סימן רם סעיף א. 17. יש…דבירא: על ידי רחיצת פנים ידיים ורגליים בחמין ערב שבת מכניעים את הקליפה של מעלה ומסירים את הזוהמה הדבקה באדם במקומות אלה: פנים, ידיים, רגליים (שעה״ב שם, עמ׳ כח-כט ופע״ח ב, עמ׳ שפד). 18. מצוה…סדורה: מצווה גדולה ויקרה ללבוש ארבע בגדים לכבוד שבת. ראה בבלי שבת קיג ע״א ׳וכבדתו מעשות דרכיך׳(יש׳ נח,יג) שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול׳ ושו״ע שם סימן רסב סימן ב ׳ישתדל שיהיו לו בגדים נאים לשבת׳. 19. סודם…בקדש: על פי שעה״ב(שם, עט׳ ל) ארבע בגדים לשבת הם סמל גם לבגדי כהונה ולכהן גדול המשרת בארבע בגדים לבנים. רמוזים לאותיות הנורא: רמז לארבע אותיות שם הוי״ה(שעה״ב שם). 20-עוד…לאורה: שמן זית מצווה מן המובחר (שו״ע או״ח הלכות שבת סימן רסד, סעיף ו).
21-שני ….מנורה: מצווה להדליק שני נרות בצד דרום בבחינת ׳שולחן בצפון ומנורה בדרום' (בבלי יומא כא ע״א). 22. בתפלות ארבע: ערבית, שחרית, מוסף ומנחה. מתניף שנס: התחזק. 23-יהי שלום בחילך: על פי תה׳ קבב,ז. ותשיש…במורא: תקיים את הסעודות בדחילו ורחימו. 24-חתם…חל: הימנע מכל דיבור של חול. לזךא: לגיעול. 25. צריך…הרהורא: להימנע מכל הרהור של חול. 26. בפרדס: בקבלה. משנה…בתדירא: בנוסף ללימודך התדיר יום יום. 27. התלמד…וספרא: למד הלכות שבת מסופרים וספרים. 28. את…תבקש: ללמוד הלכות שבת וט״ל מלאכות (משנה שבת ז,ב). בתולדותיהן לך לחמרא: אבות – תולדותיהם כיוצא בהן(בבלי קמא ב ע״א). 29. חזק…בפרץ: לשמור את השבת כהלכתה. אז…גמורה: בעוה״ב.
30-זכר…אמירא: על פי בבלי רה״ש כז ע״א ׳זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו׳. סיני בקידש: על פי תה׳ סח,יב. 31. כעיר וקדיש: כמלאך וקדוש. לבר…בישרה: תדמה למלאך באמת. 32. עלינו..שלומו: יגן עלינו. 33. ממעון…ויציץ: כמו ׳השקיפה ממעון קדשך מן השמים׳(דב׳ כו, טו). קץ …במהרה: קץ הגאולה. 34. ישלח משיחנו: אלינו. הוא בן פרץ: מצאצאי פרץ בן יהודה על פי רות ד,יח. אז…אזמרה: של הגאולה. 35. בעיר…חברה: על פי תה׳ קכב,ג. היא ירושלים העושה את כל ישראל חברים(ירושלמי חגיגה ג, ו).
סיכום
שירתו של ר׳ ישראל עשירה במקורות. מקרא, תלמוד, מדרש, הלכה וקבלה חוברים בה יחדיו להבהיר רעיונות, להעשיר את החוויה של הגאולה, של התוכחה ושל השבת ולעצב דמויות הצדיקים: אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס, רשב״י,… שירתו גם מאירה באור כלולות אלגורי ייחודי את דמויות הרעיה ישראל עם דודה ודמות השבת כבת זוג לישראל. זו גם שירה דידקטית מחנכת הבאה להשפיע על הקורא להתקרב אל אמונת הגאולה, לעשות חשבון נפש על מעשי האדם החי בעולם באופן ארעי, לחוות את חוויית השבת ולקיים את מנהגיה והלכותיה וללמוד מן הדמויות הקלאסיות של עם ישראל. שירתו של ר׳ ישראל שופעת אופטימיות וראייה של עין יפה הן בנושא הגלות ואפילו בשירי התוכחה לאדם החוטא.
אמצעים דידקדטיים ואמנותיים ניכרים בשירה זו להצגת תכנים ורעיונות: א. מבע עשיר של תארי חיבה והערכה הן לדמויות ישראל והשבת והן לדמויות הצדיקים. ב. תיאור הכלולות האלגורי בשירי הגאולה והשבת המוסיפים חן ומרככים את האווירה שבגלות הדוד והרעיה והן את אווירת ההלכה הנוקשה בשירי שבת.
רעיונותיו של ר, ישראל בשירתו מובעים בצורה בהירה וברורה הן על ידי הפנייה אל השכל והן על ידי הפנייה בדבר התועלת הרוחנית הכדאית כמו בקיום מנהגי השבת.
הטיעון וההנמקה מלווים את המסרים ובמיוחד בשירי התוכחה ובשירי השבת. הנומרולוגיה שבה מעוצבות הדמויות מגוונת את השגרה הפיוטית ומוסיפן פן מסתורי של תורת החן.
זוהי שירה ידידותית מובנת ובהירה לקריאה, מלאת חן ותקווה, אף־על־פי שמכנסת בתוכה מגוון מקורות ומגוון רבדים לשוניים. השירה עשויה גם על פי כללי הפרוסודיה, וכללי הכתיבה בתבנית, בחריזה ובמשקל נהירים לו למשורר.
קובץ זה על פיוטי ר׳ ישראל אביחצירא מצטרף לקובץ הקינות האישיות של המשורר, המופיע במהדורה זו במדור הקינות ושניהם משקפים את השכלתו התורנית העשירה של ר׳ ישראל המוכיחה, כי המחבר הוא בו בזמן תלמיד חכם וגם משורר אמן. שני הקבצים נשלחו בזמנם לפרסום בכתבי עת של אוניברסיטת בר אילן.
ר׳ ישראל ב״ר מסעוד אביחצירא – חייו ויצירתו-מאיר נזרי
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
בן אחרפי Ben Aharfi
Ben Eherfi
Nom apparemment berbère signifiant «Sec» dans le dialecte des Nti- fa. Cf. : «littéral», en arabe dialectal : «seul», «dépourvu de tout».
Ce nom pourrait bien être une déformation de החריפי (I Chron XII, -5), dérivé du nom de חריף dont les descendants retournèrent de la cap- tivité de Babylone avez Zerubabel
Jacob Ben Aharfi, surnommé בן שעיא «Ben Sha'ya», rabbin juge au Maroc au Xlle
אטביב (Attabib) Etbib
Atbib, Tbib
Nom arabe: «Médecin».
אטאחוני Atahuni
Etahoni, Attahoum
Nom arabe: «Le meunier».
Judah Atahuni, rabbin à Marrakech en 1966
אטוויל Attawil
Attaouil, Attaouil, Altaouil, Atuil, Etuil, Altaouil, Al-Tawil
Nom arabe: «Le long».
Est souvent trouvé sous les graphies de טויל(Ribash, 309) et אלטאוויל ׳et figure dans les anciens documents espagnols sous les formes de Tahuel, Atahuel et Tauhell.
Ali Ben Abraham Al-Tawil, Karaïte à Ramleh (Egypte) au Xlle s. Auteur d’un commentaire sur la Bible qui n’existe plus
Isaac Tahuel, secrétaire du Call (Qahal) de Barcelone fait l’objet d’un acte de Don Pedro III, Roi d’Aragon, en date du 30 juin 1285
Azmel Atahuel, de Teruel, est mentionné dans une lettre du Roi Don Pedro au Bailli de Teruel en date du 3 juillet 1348
Humer Tauhell, physicien, «adelantado» de l’«Aljama» de Valence, fait l’objet d’une lettre de l’Infante datée à Valence le 3 septembre 1371, au sujet d’un jugement rendu par lui et les autres «adelanta- dos». Baer I, 307.
Mosheh Attauil, rabbin à Fès, signataire d’une Taqqanah de- l’année 5310 (1550). MR.
Salomon Attauil, fils du Cheikh Al-Yahud de Damas au XVe s. Riblin.
בן אטאוויל (Ben Attawil) Benatuil.
Ben Tawil
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation. Autre g'raphie : בן טאוויל
Figure dans les anciens documents espagnols sous les graphies de Ben Atahuel et Habetahavel.
Salomon Bar Ribbi Mahalef (Mokhluf) Ben Atahuel, notaire à. Séville, figure comme légalisateur de signature dans des documents de cette ville le 3 décembre 1393
Symuel Habetahavel, de Malaga, figure dans le recensement des- contributions de l’«Aljama» de cette ville à la guerre, en juin 1490, comme interprète d’arabe du Roi
Mose, fils de Jacob Benatuil, membre distingué de la «Hebrah' Shel Gemilut Hassadim» de Tanger en 1871, IL, 398.
Salomon Benatuil, Consul du Brésil à Tanger vers 1900 et membre de la Commission d’Hygiène de cette ville
אטורקי (Atturki) Eturqui:
Eturki, El Turquí, Turquí
Nom arabe désignant un originaire de Turquie: «Le Turc».
Isaac Eturqui, rabbin à Salé aux XVIIe-XVIIIe s. Fut le professeur du rabbin Aharon Ha-Sib'oni.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
נסענו לפאס, שם הייתה כבר גרה משפחת אמא מלפני שנים. אחרי הביקור הראשון בבית החולים התברר שהטיפול יהיה ארוך, שאני זקוק להרבה ניתוחים שיבוצעו על ידי מומחים, כדי לתקן את המעוות ושכל המשפחה תצטרך לעבור לפאס. מדובר היה במבצע רציני מאוד. אין הדבר דומה למעבר דירה, שזה כשלעצמו דבר גדול. אולם מעיר לעיר? על אחת כמה וכמה. ומדוע כל המשפחה צריכה לעבור לפאס? מפני שאמא צריכה להיות אתי ולטפל בי בבית החולים. אבא ימשיך בנסיעות העסקים שלו, ויתר בני המשפחה יהיו אצל סבתא ואצל קרובים אחרים. עכשיו אנחנו כבר חמישה ילדים במשפחה. זה לא קל. שפר עלינו מזלנו שיש לנו משפחה ענפה וכולם עוזרים בעת צרה. אמא בכתה על צרותיה ואני הרגשתי רע מאוד שבגללי התחוללה כל המהפכה הזאת בחיי המשפחה. לאמא יהיו מעתה חיים קשים והיא תיאלץ למצוא סידור – גם לטפל בי וגם לדאוג ליתר בני המשפחה. אבא נשאר בערי מסחרו והוא בא רק פעם בכמה חודשים. והנה, הגיע היום הגדול ופנינו מועדות בחרדה רבה לבית החולים, כדי להתקבל לטיפול ממושך. דודי אהרן נסע אתנו ועזר להרים אותי. נסענו לבית החולים בכרכרה וכל הדרך הרהרתי בלבי, חשבתי, הייתי מודאג ולבי בל עמי. דאגות באשר ללימודיי ולבריאותי, ונמלאתי פחד – מה יהיה עליי? מתי המשבר יהיה מאחוריי? בבית החולים שיכנו אותנו בביתן מיוחד ליהודים, עם חצר גדולה ורחבת ידיים, מכוסה עצים ושיחים. חיים חדשים התחילו בשבילי. בית החולים לא היה סתם איזה בניין או שניים, אלא היה זה כמו כפר גדול. מה אומר לכם, עיר ממש! האחיות היו נזירות עם עוזרים ערבים, גברים ונשים. ניתנה לי ההזדמנות להכיר נזירות מקרוב, שעם הזמן התיידדו אתנו ומשסיימו עבודתן אף היו באות לשתות כוס תה ולשוחח אתנו. התרשמתי עמוקות מהמסירות שהפגינו כלפי החולים ומגמילות החסדים שקיימו. הן למעשה הקדישו את חייהן בעבור מעשיהן הטובים. הן היו טובות לב, מחייכות תמיד ומוכנות לעזור. תלבושתן השחורה הייתה ללא רבב. צעיף לבן כיסה את ראשן. רובן היו צעירות ושמחות לראות איך אני קורא בעברית או בסידור. הן אהבו לשמוע אותי מדקלם להן בעל פה מזמורי תהלים בעברית, ועקבו בתרגום הצרפתי שהיה להן. נזירה אחת אפילו רצתה שאלמד אותה עברית. אחרי הביקור הראשון, הודיע לנו הרופא המומחה שהטיפול יהיה ארוך ויימשך שלוש שנים. לשמע הגזרה חשכו עיניי וראיתי לנגד עיניי את סוף חיי. הייתי מדוכא ושפל רוח ונדרשו לי כמה ימים כדי להתגבר על הבשורה המרה ולחזור למצב רוחי הרגיל. קיימתי את מה שלמדתי, ואמרתי ״גם זו לטובה״. כבר אז הבנתי בחוש מיוחד, שלבכות על מר גורלי רק יוסיף לסבל שלי – סבל נפשי בנוסף לסבל הגופני. מה טעם לכעוס, לבכות או להתמרמר על אי הצדק בעולם? שלוש שנים מחיי ילד קטן, שנגזר עליו להיות מרותק למיטה – זה עונש חמור שלא מגיע לאף אחד. פירושו של דבר ללא משחקים, בילויים ויציאות עם חברים, כמו גם בדידות וריחוק מהכל. עולם ילדותי שחרב. מה אפשר היה לעשות, שזה לא יהיה גרוע יותר? ״… מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה׳…״ ה׳ הוא המקור ממנו אני שואב כוח, ומקווה לטוב כדרכי בחיים. לא נותר לי אלא לקבל את הגזרה ברוח טובה ולנצל את הזמן שיעמוד לרשותי על מנת ללמוד ולהתקדם לקראת היום שבו אוכל לחזור לחיים רגילים. מה שעודד אותי בחיי הקשים באותם הימים, הייתה היכרותי עם אדם נפלא ומיוחד במינו שאיתו אני עתיד לבלות שנתיים מחיי. הוא סבל בחיוך נעים שלא מש מפניו וללא תרעומת. עליו אפשר לומר ״נקי כפיים ובר לבב״, ירא שמים ובעל מידות אצילות של אדם נעלה. אמו טיפלה בו כמו שאמי טיפלה בי. מיטותינו היו מקבילות זו לזו בחדר גדול, בו היו מיטות רבות. לימים, עתידים אנו להיות הוותיקים ביותר בביתן הזה. הכרנו את כל בני משפחתו של חיים שהיו באים לבקרו. כולם אנשים טובים ודואגים ואנחנו שומרים על קשר בינינו.
חיים מימרן היה איש משכיל ומנוסה בייסורים. הוא לימד אותי שני דברים שילוו אותי בדרכי בחיים. ראשית, שאפשר להמשיך בתכנית הלימודים שלי בהדרכתו ובעזרת הנזירות שהתמידו להביא לי ספרי לימוד וקריאה. אומר לשבחן שהן אף פעם לא דיברו אתנו על הדת. הן פשוט אהבו אותנו באמת ובתמים, דווקא בגלל יהדותנו. הן העריכו מאוד את התנ״ך ואת העם היהודי. על ישו אף פעם לא דיברו. הן ידעו שאנחנו דתיים. לפעמים ביקשו רשות לראות אותי בעודי מתפלל. הן פשוט אהבו את הדת היהודית ואת השפה העברית, שבשבילן הייתה לשון הקודש. אם היה חג, הן תמיד התעניינו ורצו לדעת הכל אודותיו. כך בנוגע לקבלת שבת שלנו. הן אהבו לשמוע איך עושים קידוש ואיך אני שר שירי שבת. שנית, חיים לימד אותי לקבל כל דבר בחיים, בין טוב ובין רע, בלי תרעומת. לברך על הטובה ולא להתרעם על הרעה. למעשה, את זה למדתי כבר בלימודי היהדות שלי, אבל הוא המחיש לי את זה הלכה למעשה. הוא היה אומר ״דיה לצרה בשעתה״, מה שידעתי כבר מלימודיי במסכת ״ברכות״. מדוע להוסיף עוגמת נפש על זו הקיימת ממילא? אם רוצים להבריא גופנית, צריכים להרגיש טוב נפשית כדי להתגבר ולעזור לגוף להילחם במחלה. למעשה לא הכל אבוד. לדברים הרעים שקורים לנו בחיים יש גם צד טוב – הוא הלקח שלומדים מהמקרה הרע. את זה למדתי מאוחר יותר בכתבי אחד העם, במסתו ״חצי נחמה״, בה הוא כותב ש״אין רע בלי טוב, כלומר בלי לקח טוב״.
לכן, תמיד צריך לחפש את הצד החיובי בכל דבר ולהפיק ממנו לקח. בכל רע לשמור על הבריאות הנפשית כמו שכתב במסתו ״חשבון הנפש״: ״באין מרגוע לנפש אין אשר ואין חיים״. גם את זה למדתי מאוחר יותר בלימודיי בתורת הנפש. הגוף החולה זקוק לכוחות נפשיים לעזור לו להיאבק. זה קשה שבעתיים כשמישהו שנקשרנו אליו בתוך הביתן שלנו מת לעינינו, מפני שאנחנו חוששים שסופנו יהא זהה לשלו במוקדם או במאוחר. ובכל זאת, גם עם המוות לומדים לחיות בשלום, כי זה חלק מהחיים. לא יעזור להתמרמר ולהתקומם נגד החיים. טוב יותר לקבל הכל באהבה ולהמשיך לחיות בשלום ובשלווה עד בוא יומנו. אם כך רואים את החיים, אנו מגלים בעצמנו כוחות פיזיים ונפשיים שלא ידענו שיש בנו. כך יוצאים ממצב טרגי מחושלים יותר, חכמים יותר וחזקים יותר. לומדים להיות ענווים נוכח אפסותנו בחיים. לומדים להיות אדם טוב ורחמן המקבל את עצמו ואת זולתו. חיים היה אומר: ״הכל עובר״! כמה נכון! לא חשוב כמה זה כואב, לא חשוב כמה הסבל קשה. זה עובר כמו כל דבר בחיים, וצריך לנצל כל רגע – לעשות משהו חיובי. לא להיות במצב של אפס מעשה. כל רגע בחיים הוא יקר. עובר ולא חוזר. החיים שלנו קצרים כענן פורח, כחץ יעוף ״אנוש כציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו״. אנחנו אורחים בעולמנו בכל כורחנו. עוברים בעולם זה כפרוזדור, בלא שנדע מתי נצא ממנו. כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ״הודיעני ה׳ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני״. דוד המלך רצה לדעת את יום מותו. בתלמוד אנו קוראים מדרש יפה על הפסוק הזה: ״אמר דוד לפני הקב״ה: ריבונו של עולם! הודיעני ה׳ קיצי! אמר לי גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. מדת ימי מה היא? ענה לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. דוד ממשיך: אדעה מה חדל אני? אמר לו בשבת תמות…״. אבל לא גילה לו איזו שבת והנה אפילו שזה ניתן לו לפי האגדה, מלאך המוות הערים עליו ולקח את נשמתו כשדוד הפסיק מלימוד התורה שהגנה עליו מהמוות ויצא לראות מה קורה בגינה שלו שענפי עץ התנועעו חזק. ברגע שהפסיק מלימודו בתורה ויצא החוצה, מלאך המוות שלט בו. מוטב שלא נדע, שהרי אם ידענו יום מותנו היינו דואגים ומתייסרים על כל יום שמקרב אותנו ליום זה. מה שכן יכולים לעשות, במקום לדאוג על יום מותנו, זה להתכונן לכך בתשובה ובמעשים טובים. להיות שפל רוח, עניו ונוח לבריות. מכך נפיק נחת גם לעצמנו, לא לגרום רעה לאחרים, להתנהג ביושר ובהגינות, להיות זהיר בכבוד הזולת ולהתחשב ברגשותיו, להתנהג כאדם אחראי כמו שכתוב: ״יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך״.ועוד אומר רבי(רבי יהודה הנשיא, מצאצאיו של הלל ועורך המשנה): ״איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעשה ותפארת לו מן האדם״. ראיתי איך חיים סובל ייסורים רבים ממני, ולא שמעתי ממנו אף פעם תלונה על גורלו המר. תמיד חייך והיה מלא חיים. מצבי בהשוואה אליו היה הרבה יותר טוב. אני יכולתי לשבת ולזוז. הוא שכב עם גבס מהצוואר ועד הבהונות. כשהובלתי לבית החולים הוא כבר שכב שם שנה, כל הזמן על הגב בלי לזוז, ובמצב זה עשה עבודות יד בעבור בית החולים. הוא עזר לי לשקוד על לימודיי, ואני שתיתי בצמא את דבריו ורציתי להתקדם עוד ועוד. הצימאון לדעת וללמוד היה ונשאר אתי מנעוריי, וודאי יישאר עד סוף ימיי. אם לא הכנתי את שיעוריי כראוי, היה מעניש אותי במכות על יד עם מקל שהיה בידו. כמובן שיכולתי שלא לתת את היד, כי הוא לא יכול היה לזוז, אבל רציתי ללמוד וקיבלתי את העונש באהבה. ואולם, הוא לא באמת הכאיב לי.
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק
משחר ילדותי הייתי, לא עליכם, חולני וכחוש, רזה ודל בשר. עצמותי בלטו וגון פני חיוור. אמא אמרה שנראיתי כאדם שברח מהקבר לאחר שדר שם זמן הגון. כל כמה שפיטמה אותי, הייתי כמו הפרות דקות הבשר של חלום פרעה. כל האוכל שבלעתי לא נתן בי אותותיו ולא נודע כי בא אל קרבי. אמי טיכסה עצה עם נשים יודעות דבר כדי לדעת מה לעשות, ואלה החליטו שתולעת גדולה שוכנת בקיבתי והיא זוללת את כל האוכל שאני בולע ולא משאירה לי כלום. ולכן, למרות שאני אוכל הרבה, שום הבדל לא ניכר בי. החליטו שראשית חכמה, צריך להיפטר מהתולעת. השקוני כל מיני סממנים להרוג את התולעת ושום דבר לא עזר. איך אני יודע? מפני שבמקום להשמין, הלכתי וכחשתי עוד יותר. את האוכל שהשאירה לי התולעת, פלטתי בשלשולים הבלתי פוסקים, כתוצאה מכל הרפואות שבלעתי. כך שבין התולעת ובין הרפואות, נשארתי חיוור וכחוש וכל רואי נבהלו ושאלו את אמי: ״מה יש לו? מדוע הוא דל ונראה כבר מינן?״. אמא תמיד ענתה שהטילו בי עין־הרע ושצריך לעלות לקברו של צדיק גדול, כי רק צדיק כזה יכול לבטל את כוחה של עינא בישא.
אמא כנראה באה בדברים עם דודתי בענייני ודודתי ייעצה לה לעלות לקברו של הצדיק הגדול רבי רפאל אנקאווה, זכותו תגן עלינו אמן, שהיה קבור ליד עירה ולכן נסענו להשתטח על קברו. אולי יוטב לי בעבורו, ואולי בזכות צדיק זה אפסיק גם להרטיב את מיטתי בלילות ואהיה כאחד האדם… הרבה נסים ואגדות נרקמו על פעלי הצדיק הזה. זה גם כן סיפור בפני עצמו. יהודים וערבים כאחד נהו מכל קצות המדינה להשתטח על קברו. ואם כבר החלטנו לנסוע, הייתה מצווה גדולה אחרת שהתגלגלה לידינו בהיסח הדעת: רחימו, ילדה של שכנתנו עיסה שבעלה מת בעצם עלומיו, לא עליכם, והשאיר לה היתום הקטן הזה, נער בגילי, אלא שמוחו בל עימו. אמו ניסתה הכל. השקתה אותו כל מיני רפואות, סובבה אותו בלחישות נגד עין־הרע, ענדה לצווארו קמיע, הרבתה במכות ושום דבר לא הועיל. הלך, כמו שאומרים, ראשו בעננים. לא זכר דבר ולא פתח פיו, ובכן, ליתום כזה הצדיק בוודאי יעזור בזכות נשמת אביו שנקטף בדמי ימיו. שכנתנו ששמעה מפי אמא על נסיעתנו לעיר הגדולה, התחננה לפני אמא ואבא שנקח איתנו את רחמים בנה. קרובים לה בעיר הזו, הוא רק ייסע אתנו וקרוביו יבואו לקחת אותו מידינו מיד לכשנגיע ולא יהיה למעמסה עלינו. אמא סירבה בהתחלה, אבל השכנה בכתה, נשקה את רגלי אמא ולא זזה עד שאמא הסכימה ונעתרה לה, ואולי בזכות עשיית חסד עם יתום, שהיא מצווה גדולה, יקבל הצדיק את תפילתנו. ובכן גם רחימו נוסע איתנו. אני מתבייש להודות, לא אהבתי את רחימו זה. תארו לעצמכם נער כבן שש ועודנו יושב על ברכי אמו ומתנהג כתינוק. ממש בושה! עצל ופוחז והולך כל הזמן עטוף בתוך גלימתו כזקן בא בימים. אני מטבע ברייתי, הייתי ער וקל, מקפץ ומדלג כתיש פרא, עד שאמא הייתה אומרת לי שהשדים מצאו להם משכן בתוכי והוסיפה:
— אילו היית שמן וחזק, היית מחריב עולמות, יא ווילי יא ווילי(אוי לי), אין לו ישבן לשבת עליו, להבה בוערת בו כל הזמן, ראשו רק למשחקים… תגידו אתם, איך אני יכול להתחבר עם רחימו כזה שהלך כצב ותמיד שכח איפה הוא נמצא והיה צריך תותח כדי להזיזו ממקומו. לא מדבר, לא משחק, הולך לו כסל זיתים שחורים כבדים ומצומקים ? אבל מה לעשות ? כיוון שהוא נוסע איתנו התחיל להתקרב אלי ואני לא דחיתיו חלילה. ראשית משום שיתום היה ולא נאה לילד יהודי להתייהר יותר מדי, ושנית אם אני טוב ליתום יראהאת זה הצדיק וישלח לי רפואה, כך אמרה אמא.
בא היום הגדול. כל אותו לילה שלפני הנסיעה, לא נתתי תנומה לעיני, אלא הזיתי בעיר הגדולה ותיארתי בדמיוני אחת ומאה פעמים שאני כבר מטייל בה להנאתי. שדרות נאות ורחבות, עצי תמר גבוהים באמצע, בניינים יפים ועוד. ודווקא לפני עלות השחר, נפלה עלי תרדמה מתוקה וחלמתי שאני בדרך לעיר הגדולה. מישהו משך בגלימתי ולא נתן לי להיכנס בשערי העיר ואני נאבק איתו בכל כוחי. פתאום התעוררתי מתוך בהלה ואני רואה את אמי המושכת אותי מן המיטה ואומרת:
— קום כבר, מה לך ישן שנת ישרים? ראו נא איך עיניו אדומות, נראה לי שלא ישנת כל הלילה, כמו שאני מכירה אותך. קום כבר ולך להתרחץ ולהתפלל מהר ונשים לדרך פעמינו. הכל היה מוכן, גם רחימו עמד מכווץ בין המטלטלים. כנראה שלא נעמה לו קימה זו לפני עלות השחר. אבי כבר עמד בשמונה־עשרה ובני המשפחה עמדו נבוכים ורק כשעמדנו לעזוב את הבית תפסו את הנעשה ונתנו קולם בבכי כשיות אובדות. אז נוכחתי לדעת איזה בן מזל אני והרגשתי כאדם חשוב. יצאנו מהבית כשקול בכי, צעקות ויללות מלווים אותנו. הסבתא שלי מצד אמא באה לטפל באחי ובאחיותי בזמן היעדרנו. השכנים מהקומות האחרות של הבניין בירכו אותנו בנסיעה טובה. קרובים וידידים נקהלו סביבנו ויצאו איתנו עד התחנה של האוטובוס, מחוץ לחומות העיר. עזרו לנו לסחוב את המטלטלים שלנו וכך יצאנו לרחוב, המולה גדולה וכבודה. אתם צריכים לדעת שבעיר ספרו הקהילה הייתה פשוט משפחה אחת גדולה ואין אדם בה שאינו מכיר כל אחד בשמו עד אביו וסבו. פשוט, זה היה כספר פתוח, בו כל אחד יכול לקרוא הטוב והרע על כל אחד, כמו שנאמר: ״אין דבר נעלם ממך ואין נסתר מנגד עיניך״. לכן, אם אתם חושבים שנשאר מישהו בעיר שלא ידע על נסיעתנו, אינכם אלא טועים. אנשים עמדו בפתח הבניינים או הסתכלו דרך החלונות של הקומות העליונות ובירכו אותנו לשלום, ואלה שהיה להם יותר עניין בנו ליוו אותנו, וככל שהלכנו הלך מחננו וגדל כמו שנאמר: ״ברוב עם הדרת מלך״. עד שהגענו לבאב־אלמקאם, שם הייתה התחנה המרכזית של החברה היחידה שהיה לה אוטובוס אחד מימי מתושלח. סוף סוף הגיע זמן הפרידה. שלום ובכי מהול בתחנונים, מצד אלה שהיה להם עניין בנו, לתת מכתב זה וחבילה זו לקרובים בעיר הגדולה, כאילו היינו סניף גדול של הדואר. לכל אלה שהתלוו אלינו ״והיה להם עניין בנו״ היה משהו לתת למישהו. בעל האוטובוס בא אלינו בצעקות ורצה לגרש את כולנו. הוא טען שאין מקום בשביל כל החבילות האלה והייתה תאניה ואניה. אמא ואבא הוצפו בבקשות ואיכשהו קיבלו את המכתבים ללא הרבה טענות ומענות. אבל בעניין החבילות, זה דרש משא ומתן ארוך ומייגע, תחנונים ובכי לאמא, לאבא ולנהג עד שבסופו של דבר, כולם היו מרוצים.
יצאנו בהרגשה של רווחה וחשיבות, על כך שהיינו שליחים לדבר מצווה וזאת סגולה טובה בנסיעה מסוכנת כזו, כמו שנאמר: ״שלוחי מצווה אינן נזוקיI. בתוך ההמולה, היינו צריכים לשמור על המטלטלים שלנו בשבע עיניים, ואולי שכחתם את רחימו? תארו לכם, לא רק שלא עזר לשמור על הדברים שלנו אלא שאני נצטוויתי להשגיח עליו, שאיזה ערבי לא יגנוב אותו יחד עם המטלטלים שלו. אני מבטיח לכם שאם מישהו ירים אותו וילך איתו לא ירים אפילו את קולו בצעקה, אלוהים יצילנו! רק זה חסר לנו שיקרה לו משהו. אתם לא מכירים את אמא שלו. אני רציתי לנסוע על גג האוטובוס. אבל אמא ואבא התנגדו בכל תוקף ופחדו שהרוח תגרוף אותי ואעלה בסערה השמימה חלילה, ועל זה חרה לי. אמא קנתה כרטיסי ישיבה בפנים האוטובוס שהם יותר יקרים וככה היינו צריכים לנסוע. תפסנו לנו מקומות טובים ליד החלון והתכוננו לדרך. האוטובוס היה מלא. היו שנסעו בעמידה או על הגג. מזלם של אלה שאותו יום היה יפה ולא היה גשם או סערה העלולים לקלקל להם את נועם הנסיעה. האוטו דהר על הכביש וגמע את הדרך בנסיעה מטורפת. העצים משני צדי הכביש עברו בשריקה מלווה בחריקת הצמיגים על הכביש. האורות התלויים ועומדים על עמודים גבוהים, רמזו בנצנוץ הולך ומחוויר עם עלות השחר, כשאור השמש הולך הלוך וחזק והשמש מפזרת עלינו את חומה ואת אורה הנעים. כשהתרחקנו מהעיר, קרני השמש ציירו את האופק בצבע אדמומי והבליטו את גבנוני הרי האטלס הקטנים, המכוסים עצים מכל המינים ומכל הצבעים. ריח האביב ניכר באוויר הקר והרך של הבוקר הרווי רסיסי טל, וריחו המבושם השרה עלינו תנומה מתוקה אשר ניסינו להתגבר עליה כדי ליהנות מהנוף היפה. אט אט, התחילה השמש להתגלות במלואה וקרניה בוקעים גושי עננים כבדים המבריקים בלובן מכסיף כנציבי קרח. לעתים ידמה גוש ענן לישפה צבעונית מלאת זוהר ויפעה. הנוף שהתגלה לעינינו, היה מרהיב ביופיו. שדות, הרים, נחלים ואגמים עברנו בדרכנו. מתוך מתיקות האוויר שטפח על פני ושריקת הגלגלים שהדהדה באוזני בניגון חד גוני, נרדמתי. כשהתעוררתי, לקול רעש גדול, מצאתי את עצמי לבד באוטובוס ונבהלתי, לאט לאט הבנתי מה קרה. אוטובוס עלוב זה, נתקע בעלייה, והנוסעים נתבקשו לרדת אחר כבוד ולעזור בדחיפת האוטובוס. זה קרה כמה פעמים בנסיעתנו, כל פעם שהאוטובוס נתקע בעלייה תלולה, ירדנו כולנו, בנערינו ובזקנינו ודחפנו אותו כשמנועו משתעל ופולט רעמים כאלה בצרורות מצחיקים כתותח ישן העומד להתפקע. כשחזרנו עמדה השמש באמצע הרקיע וחיממה את הארץ במלוא עוזה. אני רק אחת שאלתי: מתי נגיע לדודתי? הייתי כולי תמיהה על המרחבים האין סופיים של השדות וההרים. רציתי לבלוע כל מה שראיתי ולחרוט אותו בזכרוני.
שערי ספרו – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988- הנסיעה לצדיק
רבי דוד בן אהרן חסין-אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי-אפרים חזן ודוד אליהו (אנדרה) אלבאז
15 – אוחילה לצור גאוני – פיוט
רכה. אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי
בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור ובו מדריך דו-טורי ושמונה מחרוזות. בכל מחרוזת שלושה טורי ענף וטור אזור המתחלק לשניים. טור א במדריך מתחלק לשניים וטור ב לשלושה.
חריזה: א/ב א/ב/ב גגגב/ב דדדב/ב.
משקל: שמונה הברות בטור, ובטור האזור צלעית נוספת בת ארבע הברות.
כתובת: פיוט. נועם עאראבי ׳לוכאן עממי יעטיני בנתו.
סימן: אני דוד חזק. מקור: א-יח ע״ב; ק-יד ע״א.
אוֹחִילָהּ לְצוּר גְּאוֹנִי / הָאֵל אֱלֹהֵי אֲבוֹתַי
עַל בָּמוֹתַי יַדְרִיכֵנִי / לַמְּנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹתָי / וּזְמִירוֹתָי
נֵר לְרַגְלִי דְּבָרֶיךָ / בְּיוֹם צָרָה וַחֲשֵׁכָה
ה' מִי כָמוֹכָה / תֹּאמַרְנָה כָל עַצְמוֹתַי / וְכִלְיוֹתַי
יוֹם וָלַיִל לִבִּי שׁוֹאֵל / מֵאַל יָחִישׁ בִּיאַת גּוֹאֵל
כָּל מַעְיָנַי זוּלָתִי אֵל / אֱלֹהִים כָּל מְזִמּוֹתָי / וּמַחְשְׁבוֹתָי
דָּוֶה לִבִּי עֵת אֶזְכְּרָה / הוֹד בִּנְיַן בֵּית הַבְּחִירָה
הַשֻּׁלְחָן וְהַמְּנוֹרָה / וְכֹהֵן מַדְלִיק נֵרוֹתָי / וּמִשְּׁכְּנוֹתָי
וְעַתָּה עָלַי שָׂחֲקוּ / צְעִירִים מִמֶּנִּי עָתְקוּ
עַד הִבְאִישׁוּ וְנָמַקּוּ / פְּצָעַי וְחֲבוּרוֹתַי / וּמַכּוֹתַי
דְּבָרַי, אֵל טוֹב וְסַלָּח / תִּרְצֶה כִקְטֹרֶת מְמֻלָּח
תְּכַפֵּר תִּמְחַל וְתִסְלַח / פִּשְׁעֵי וְחַטֹאתָי / וַעֲוֹנֹתַי
חִזְקוּ בְּדַת אֶל מוֹשִׁיעַ / יַצְרִיחַ יַבִּיעַ יָרִיעַ
אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ / לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתוֹתָי / וּמְזוּזוֹתַי
זִכְרוּ זֹאת וְהִתְאֹשָׁשׁוּ / מִשְׁפָּט וּצְדָקָה תַּעֲשׂוּ
וּפְנֵי ה' בַּקֵּשׁוּ / יִבְנֶה מַהֵר אֶת חָרְבוֹתַי / וְשׁוֹמְמוֹתָי
קַוֵּה קִוִּיתִי ה' / יִשְׁמַע אֶת קוֹל תַּחֲנוּנַי
לִשְׁמֹר אֶת הַבָּנִים – בָּנָי / וְהַבָּנוֹת – בְּנוֹתָי / וְזַרְעִיּוֹתָי
- 1. אוחילה: אייחל לאל כי יעזרני בשירתי. 2. על… בנגינותי: על-פי חב׳ ג, יט, וכאן עניינו שהקב״ה ידריך את הדובר באמירת שירו. 3. נר לרגלי דברך: תה׳ קיט, קה, דבריך מאירים את דרכי. 4. ה׳… עצמותי: על-פי תה׳ לה, י, ומשולב בתפילת ׳נשמת׳. 6. כל… ומחשבותי: מחשבותיי ורעיונותיי עוסקים בה׳ בלבד. זולתי: רק. כל מעייני: תה׳ פז, ז. אלהים כל מזמותי: על-פי תה׳ י, ד, והשמיט מילת השלילה. 7. בית הבחירה: כינוי לבית המקדש על-פי הגדה של פסח ׳ובנה לנו את בית הבחירה׳. 9. ועתה… ממני: על-פי איוב ל, א. 9. עתקו: דיברו דברי גאווה כעדי. 10. עד… ומכותי: מרוב ביזיון והשפלה. 11. דברי: שיר ותפילה. כקטורת ממולח: כמעשה הקטורת על־פי שמי ל, כה. 13. חזקו: פנייה אל כלל ישראל. יצריח יביע יריע: הקב״ה מכריז ואומר לנו. 14. אשרי… דלתותי: על-פי מש׳ ח, לד. 15. והתאוששו: והתחזקו. 16. יבנה מהר: בזכות הדבקות בו ומעשה הצדקה. 18. הבנים… כנותי: על-פי בר׳ לא, מג. וזרעיותי: הצאצאים של כלל ישראל.