Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Boù-Selhâm.
Sîdi Boù-Selhâm.
Lorsqu’après avoir traversé Larache, on se dirige au sud en parcourant la region côtière, au bout d’un peu plus d’un jour de marche, on aperçoit le grand bassin salé de l’Ez-Zerga, séparé de l’océan par une étroite bande de terre. Entre l’Ez-Zerga et l’Atlantique se dresse la qoubba du célèbre marabout Sîdi Boû-Selhâm. On raconte beaucoup de légendes sur ce personnage, un des grands saints du Maroc. Comme je demandais si l’Ez-Zerga se déversait dans l’océan, j’appris qu’autrefois la lagune était en communication avec la mer. Mais un beau jour, Sîdî Boû-Selhâm, qui suivait le bord du rivage, étant arrivé au canal qui reliait d’Ez-Zerga à l’Atlantique et voulant passer à pied sec, jeta son manteau sur l'eau qui se retira et fut remplacée par un bourrelet de sable. C’est de ce miracle que le saint a pris le nom de Sîdî Boû-Selhàm (Mon Seigneur l’homme au manteau).
D’après les renseignements recueillis par Mouliéras le vrai nom du saint serait Aboû Yezîd el-Maçrî (l’Egyptien). Son surnom de Boû-Selhàm (l’homme au burnous) serait dû à ce vêtement spécial -, habituel aux musulmans de l’est, qu’il avait continué de porter au Maroc, en dépit de la coutume des Marocains qui revêtent tous la jellâba, grande robe de laine avec capuchon et de courtes manches.
Egyptien de naissance, Sîdî Boû-Selhàm était parti, dit-on, des bords du Nil, avait suivi le rivage de la Méditerranée, et, après avoir traversé le Rîf, qui ne lui plaisait pas, était venu s’établir sur les bords de l’Atlantique à l’endroit où se dresse aujourd’hui son mausolée. C’est là qu'il demeura jusqu’à sa mort. L’époque à laquelle il a vécu est tout à fait inconnue.
Le derviche Moh'ammed ben T’ayyeb a raconté à Mouliéras une autre version delà légende del’Ez-Zerga. D’après cette variante intéressante de la tradition populaire, le saint, à peine arrivé à l’endroit où se trouve aujourd'hui l’Ez-Zerga, se mit à faire ses ablutions dans la mer. Témoin du fait, un saint de la contrée Sîdî t’-T'eyyar interpella l’étranger d’un ton méprisant : « Eh! l'homme, tu es assurément de basse extraction ! Quand je veux faire mes ablutions, les vagues de l’océan viennent d’elles-mêmes jusqu’à moi, pour me laver. »
Boû-Selhâm, sous l’injure, se releva plein de dignité et répondit : « Puisque tu parles ainsi, je jure que la mer, par la puissance d’Allâh, montera jusqu’à Fez, et que les filles de la cité viendront s’y baigner. »
Gravissant la dune en laissant traîner son bâton, le saint s’avançait vers l’intérieur du pays, et, à mesure qu’il marchait, les eaux de l’océan le suivaient pas à pas, et envahirent bientôt la dépression où se trouve maintenant l’Ez-Zerga.
C’est alors qu’une sainte Lâlla Mîmoûna Tagnaout, se tournant du côté de la ville de Moûlaye Idrîs, fit avec la main des signaux désespérés. Aussitôt deux belles dames de Fez apparurent et descendant la berge du nouveau lac, se plongèrent dans ses eaux. «Arrête-toi! Boû-Selhâm, cria la sainte, ta prophétie s’est réalisée : les filles de Fez se baignent dans l’océan. » Boû-Selhâm s’arrêta et la mer n’alla pas plus loin.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet -Sîdi Boù-Selhâm.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo
Bouzaglo
Nom patronymuque fort repandu au Maroc dont le sens est controverse. Abraham Laredo y decele une origine berbere ayant pour sens le fabricant de joug pour l'attelage des bœufs, ou l'homme aux perches. Comme on sait qu'en milieu berbere particulierement l'artisant du bois était dans le passe une specialite juive, l'explication parait tout a fait plausible. Mais la seconde ne l'est pas moins qui se base sur la racine arabe : deformation de Abou Zaghlou qui signifie celui qui a sa propre affaire, l'independant qui ne travaille pas chez autrui, ideal de la societe juive traditionnelle. Ce qui est certain c'est que ne c'était au depart qu'un surnom ajoute au nom principal. On sait par exemple que ce surnom a été tres anciennement adopte par une branche de la celebre famille Azoulay de Marrakech et de la famille De Paz de Mogador. Ce surnom est devenu nom patronymique effacant le souvenir du patronyme originel, au Maroc des le debut du XVIeme siecle, figurant sur la liste Toledano des noms usuels a l'epoque, sous la forme de Abouzaglo. A partir de la seconde moitie du XVIIIeme siecle, des membres de cette famille marocaine ce sont installes en Europe, en particulier en Angleterre et a partir du milieu du XIXeme siecle au Portugal. Au XXeme siecle, nom moyennement repandu, porte presque uniquement au Maroc, ou il faisait partie des 40 noms les plus frequents, essentillement au sud du pays, Marrakech, Safi, Mogador, Atlas, mais egalement dans le nord a Rabat, Casablanca, Tanger, Larrache. Bien qu'il ne soit pas le patronyme marocain le plus repandu, ils est devenu curieusement en Israel le synonyme de Marocain de " basse extraction, au point de donner naissance a un critere juridique : " L'epreuve de Bouzaglo " pour detreminer qu'un traitement egal est donne a tous les accuses, qu'ils soient d'humble extraction comme un vulgaire Bouzaglo " ou qu'il appartiennent a l'elite economique et sociale achkenaze. Se prononce aussi : Abouzaglo, Bouzaglou
- YAMIN: Un des rabbins des Tochabim (indigènes) de Fès au début du XVIème siècle qui s'opposèrent à la prétention des Mégourachim d'étendre aux Tochabim l'autorisation de consommer la viande abattue selon la règle de l'insuflation du poumon, la ”Néfiha" (voir Hayim Gaguine).
- MORDEKHAY: Célèbre kabbaliste de l'école dite du Drâa qui a prospéré dans cette région du sud du Maroc aux XVII- XVIIIèmes siècles. Selon la tradition, le prophète Elie lui serait apparu pour lui commander de monter en Terre Sainte. Il s'installe d'abord à Jérusalem puis à Safed avec son compagnon rabbi Abraham Shlush, pour étudier auprès du successeur du Ari, rabbi Hayim Vital. Il est l'auteur d'un traité de Kabbale, "Ma'yanaot Hakhoma", les sources de la Sagesse, dont le manuscrit a été perdu.
- ABRAHAM AZOULAY- ABOUZAGLO: Fils de Réouben, fils de Nahman, commerçant et rabbin à Marrakech au début du XVIIème siècle. Envoyé en 1620 par son proche parent, le Naguid Abraham Benouaïch acheter à Venise des objets précieux pour le sultan Moulay Zidan, il y resta bloqué un an et demi dans l'attente du navire amenant le financement. Mais Moulay Zidan tout occupé à lutter contre la révolte de son frère Moulay Abdallah, ne songea pas à lui envoyer les sommes nécessaires. De plus, il eut un différent avec un marchand local et pour se gagner les faveurs du ciel, il édita des Minchnayot peu connues du Talmud avec les commentaires de Maimonide. Dans sa préface où il raconte les circonstances qui l'ont amené à publier le livre, il fait remonter sa généalogie à la famille Azoulay expliquant que son nom n'était qu'un surnom ajouté. Autre confirmation du lien avec la famille Azoulay ־ le célèbre rabbin Shalom Bouzaglo.
- SHALOM BOUZAGLO: Fils de Moché, frère de Joseph de Paz. Rabbin kabbaliste à Marrakech début du XVIIIème siècle, disciple de son proche parent, rabbi Abraham Azoulay. Il quitta Marrakech pour la Terre Sainte et il fut ensuite envoyé comme émissaire en Europe. Sur les circonstances qui l'ont amené à quitter le Maroc, il ne donne pas de détails sauf qu'à deux reprises il a échappé à la condamnation à mort dans le four à chaux. Il publia à Amsterdam en 1750 son chef d'oeuvre, le commentaire sur le Zohar, "Mikdach Melekh", recueil de commentaires mystiques de quatre rabbins marocains, qui devint vite célèbre et fut réimprimé à Londres en 1755 et à Bné Berak en 1976. Mort à Londres en 1780 laissant trois manuscrits non encore édités: "Kissé Melekh", "Hadrat Melekh" et "Hadérot Hod" tous consacrés à la Kabbale. Pendant son séjour à Londres, il fut consulté sur la conformité de la vaccination contre la variole – cultivée sur la vache – qui venait d’être mise au point par Jenner. Contrairement à l'opinon des ultra-orthodoxes, il se prononça en faveur de cette nouveauté médicale estimant qu'elle ne portait pas atteinte à l'intégrité de la personne humaine, tout en sauvant des vies.
JOSEPH BOUZAGLO DE PAZ: Fils de Moché. Promoteur, commerçant né à Marrakech, il s'installa à Londres qu'il quitta au bout de quelques années pour la France. Là pour des motifs obscurs, il fut arrêté et envoyé aux galères pour dix ans. Après sa libération, il continua sa vie aventureuse à travers l'Europe et arriva à Copenhague. Il revint au Maroc en 1751 avec une délégation commerciale danoise pour signer un traité de commerce avec le Maroc, car il savait que le sultan Moulay Aballah était très intéressé à développer les relations commerciales avec l'Europe, au- delà des relations déjà étroites avec l'Angleterre et la France. Mais arrivés à Safi, il eut un différend avec le chef de la délégation danoise qui le soupçonna d'avoir détourné une partie de l'argent destiné à acheter les cadeaux habituels en la circonstance pour le roi du Maroc. L’accord fut tout de même signé, mais les Marocains refusèrent de le ratifier accusant les Danois de l'avoir violé. Il fallut l'intervention de l'interprète conseiller du sultan, Samuel Sumbal, qui se rendit à Copenhague pour débloquer la situation et contresigner enfin en 1753 le premier traité de paix et de commerce avec un pays nordique. Il fonda alors une maison de commerce spécialisée dans les relations avec ce pays. Tombé en disgrâce, il revint à la Cour comme secrétaire du sultan pour la langue française, avant de repartir pour l'Angleterre où il mourut en 1763.
YAACOB: Fils de Moché. Négociant à Marrakech et installé à Londres où il se lança avec succès dans le négoce international avant de faire faillite en 1774. Ses fils Eliahou et Aharon s'installèrent en Hollande où ils fondèrent une nouvelle branche de la famille qui existe à nos jours.
ABRAHAM: Fils de Shalom. Après avoir participé avec son frère Joseph à l’établissement de relations commerciales avec le Danemark, il s'installa en Angleterre où il se rendit célèbre comme inventeur et où il mourut en 1788.
SHALOM: Un des premiers juifs du Maroc à s'installer au Portugal dès la levée de l'inquisition en 1821. Né à Mogador en 1790, il s'installa d'abord à Gibraltar, puis fort de sa nationalité anglaise, il passe pour ses affaires à San Miguel des Açores en 1819.
- MESSOD: Saint vénéré à Tanger. La tradition rapporte que c'est lui qui apparut en rêve au drogman du consulat de France, David Azencot, alors qu'il s'était endormi sur la navire de l'amiral de Joinville en 1844 à la veille du bombardement de Tanger. Il lui ordonna de se lever, ce qu'il fit quelques secondes avant qu'un boulet de canon ne vienne mettre en pièce la chaise qu'il occupait, (voir David Azencot)
SHELOMO: Fils de David, né à Marrakech, il monta enfant en Terre Sainte en 1860. Son père s'installa à Haïfa et fut le premier représentant des machines à coudre Singer en Palestine. Eductaeur, instituteur dans les écoles de l’Alliance en Syrie et en Egypte. Militant sioniste, il consacra de grands efforts à organiser la communauté sépharade de Haifa, et fut un des fondateurs en 1920 de l’organisation sépharad., la Histadrout Hasfaradit.
SALOMON: Fils de Jacob. Notable de la communauté de Tanger qu'il représenta en 1929, puis en 1933 à l'Assemblée Législative établie par le Statut international, comme l'un des 3 représentants attribués par le traité de Paris à la communauté juive. Il fut le directeur de l'importante maison de commerce Braunschwig à Tanger. Après sa mort, c'est son fils Moses qui lui succéda à l'Assemblée Législative.
- DAVID (1902-1975): Le plus illustre poète hébraïque du Maroc au XXème siècle. Né à la Zaouia près de Marrakech, il s'installa dès l'âge de 16 ans à Casablanca où il enseigna au Talmud Torah. Passionné de musique, il étudia les secrets de la musique andalouse et son adaptation au chant des bakachot. Il perdit la vue en 1949, mais continua son activité littéraire et musicale. Grand érudit doué d'une mémoire exceptionnelle, il pouvait répéter mot à mot des pages des commentaires de Maimonide qu'on venait de lui lire. Grammarien, hébraïsant de premier plan, il fut le secrétaire de l'Asssociation "Maguen David" pour la propagation de l'étude et de l'enseignement de l'hébreu moderne. Poète, il ajouta aux thèmes classiques de la Guéoula, la délivrance, et de la nostalgie de Sion, des thèmes d'actualité. C’est ainsi qu'il écrivit un poème pour saluer le retour du sultan Mohamed V au Maroc le comparant à Joseph qui pardonna leurs fautes à ses frères. D'une grande humilité, il refusa de publier ses poèmes qui ont été receueillis par ses disciples. Il refusa également de laisser enregistrer sa voix exceptionnellement belle qui l'aida à populariser le chant des bakachot qui autrement auraient disparu au Maroc comme cela arriva en Algérie, où fut pourtant imprimé le premier recueil de Bakachot. Pour attirer les jeunes et les hommes du peuple, il adapta les poèmes hébraïques aux canons de la musique andalouse et de la musique populaire marocaine. Après sa Alya en Israël en 1965, il continua à enseigner les secrets de formant des dizaines de disciples. Mort à Haïfa en 1975. On raconte qu'au moment de son agonie, il corrigea le lecteur du texte du prophète Ezechiel qui avait sauté une phrase.
MORDEKHAY: Payatn israélien né à Casablanca spécialisé dans le chant liturgique juif marocain.
YAACV BAZAK: Administrateur israélien, né à Marrakech, directeur du département des Relations Publiques de la Municipalité de Haïfa. Chargé des relations avec la ville-jumelle de Marseille, il a été décoré à ce titre de la médaille française du Mérite.
HAIM: Fils de Achriel. Jeune cinéaste israélien né à Jérusalem d'une famille de Marrakech. Ses deux premiers films ont connu un grand succès de critique "Divorce tardif' sur un homme qui quitte sa famille et passe quelques jours avec des ouvriers arabes israéliens et palestiniens; " La saison des cerises ", sur la guerre du Liban, produit par Huguette Elhadad.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledano-Bouzaglo.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
ב. מאפיינים דמוגרפיים של עולי המגרב בארץ ישראל במאה ה-19
עומד לרשותנו מקור נדיר, באיכות ובכמות, המספק אוצר של מידע על היהודים בארץ ישראל באמצע המאה ה-19: "מפקדי מונטיפיורי". אלו המפקדים של יהודי ארץ ישראל שנערכו ביזמתו של משה מונטיפיורי. חמש פעמים בהפרשי עשור במשך ארבעים שנה בקירוב – בשנים תקצ"ט (1839), תר"ט (1849), תרט"ו (1855), תרכ"ו (1866) ותרל"ה (1875) – אסף מונטיפיורי פרטים דמוגרפיים על היהודים בקהילותיהם בארץ. רשימות אלו משמשות בסיס לא רק להערכת גודל העדה המערבית ולניתוח דמוגרפי של בניה, אלא גם למיפוי גלי העלייה ומוצאם של העולים.
- גלי העלייה וגידול הקהילה המערבית בירושלים במאה ה-19
על פי מפקדי מונטיפיורי מסתמן גל עלייה ברור לארץ החל בראשית שנות השלושים. עולי המערב באותה עת התרכזו בצפון הארץ, והיו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב הספרדים בערי הקודש צפת וטבריה. ילידי המגרב בלבד היו שם כמחצית הגברים הספרדים. עולים מאלג'יריה ומרוקו הגיעו גם לקהילות החדשות של יפו וחיפה. לעומת זאת הגיעו לירושלים בראשית שנות השלושים אך מעטים מעולי המגרב. במפקד מונטיפיורי הראשון, משנת תקצ"ט (1839), נמנו בירושלים 26 גברים, ראשי משק בית, ילידי צפון-אפריקה (ברוב המקרים רשום "מקום מולדתם – המערב", ובקצתם "ארג'יל" [אלג'יריה] או "תוניס"). יחד עם בני ביתם, ועוד כשלושים אלמנות, הם מנו כ-105 נפש. היישוב היהודי בירושלים מנה אז כ-3,000 נפש (מתוך כ-13,000 תושבים בני כל הדתות). המערבים בירושלים היו אז כ-10 אחוזים בלבד מכלל עולי המערב בארץ.
באמצע שנות הארבעים של המאה ה-19 הגיע מן המערב אל הארץ גל עלייה נוסף, כנראה כתוצאה מהחיבור בין גורמי דחיפה מקומיים בקהילות מוצאם, כגון רעב ובצורת, וכן מתחים ואי-יציבות פוליטית באלג'יריה ובמרוקו, לבין שיפור במצב הביטחון והתנאים בארץ ישראל. מספר ילידי צפון-אפריקה הרשומים בירושלים בשנת תר"ט (1849) עלה לקרוב ל-135 גברים ראשי משק בית. אמנם הם עדיין היו חלק קטן בין הספרדים בעיר (פחות מ-4,000 נפש, כולל המערביים), אך חלקם בכלל המערביים בארץ עלה לכדי 35 אחוזים. נראה כי בתקופה זו העתיקו מספר מערביים את מגוריהם מערי הצפון צפת וטבריה אל ירושלים, אך אין עדויות ברורות לכך.
לאחר שפל מסוים במספר העולים מהמגרב במחצית השנייה של שנות הארבעים שוב גבר מספר העולים, בעיקר ממרוקו, בשנות החמישים של המאה ה-19, על רקע התסיסה הפוליטית וחוסר הביטחון שם. בין העולים לירושלים בתקופה זו היה ר' דוד בן שמעון, מייסד ועד העדה המערבית בעיר ; ו"אחרי עלית הרה"ג הנז' [הרב הגאון הנזכר] ירושלימה התעוררה תנועה גדולה בין אחינו במרוקו ויחקוהו וינהרו המונים המונים אל הארץ הקדושה ומספרם בירושלים הלוך ורב".
אמנם הגידול לא התבטא במפקד שנערך בשנת תרט"ו (1855) – וזאת בעקבות הבצורת, הרעב והמגפות שפקדו את ירושלים בראשיתו של גל זה – אלא במפקד של שנת תרכ"ו (1866) לאחר עשור של עלייה מוגברת נמנו בירושלים יותר ממאתיים גברים ילידי המערב, ועם בני ביתם הסתכם מניינם בכ600- נפש. כדי לאמוד את הגידול בעדה ואת התעצמותה יש להוסיף עליהם כמאה אלמנות וילידי הארץ מהורים שעלו בגלים הקודמים. באותה שנה היו יותר מ-6,000 יהודים בעיר, בתוך אוכלוסייה כללית של כ-20,000.
גל העלייה הגדול ביותר בעצמתו החל בשנות השבעים של המאה ה-19, ובידינו תיאורים של נוסעים ועיתונאים ואומדני אוכלוסייה בלבד לתקופה זו. המפקד האחרון שנערך בעבור משה מונטיפיורי נרשם בשנת תרל"ה (1875), בראשיתו של גל זה. בשנה זו נמנו בירושלים 645 גברים ילידי צפון-אפריקה ובני ביתם. כזכור, למספר זה יש להוסיף אלמנות וילידי הארץ שהשתייכו לעדה המערבית. שש שנים לאחר מכן נאמד גודל העדה ב-1,290 נפש (בלא הגדרה מדויקת). על אף הגירה מן העיר בשנות השמונים בשל תנאי הקיום הקשים, מגפות ורעב, גדלה העדה לכדי 2,420 נפש בשנת תרנ"ח (1898). כעבור יותר מעשור, בשנת תרס"ח (1908), נאמד מספרם ב-2,200 נפש. בסוף המאה נאמד מספר היהודים בעיר ב-35,000 נפש, בתוך אוכלוסייה כללית של כ70,000- תושבים.
לאחר מכן ירד מספר המערביים בירושלים, אם בשל רישומם כ"ספרדים" ולא כ"מערביים", ואם כתוצאה מתמותה ומעזיבה, בלא תוספות לאוכלוסייה כתוצאה מעלייה. במהלך מלחמת העולם הראשונה פחת באופן משמעותי מספר היהודים בעיר. התמותה ממחלות ומרעב הייתה גבוהה, נתינים של מדינות אויבות לאימפריה העות'מאנית (ביניהם צרפתים) גורשו, גברים נתינים עות'מאנים גויסו לצבא התורכי, ואחרים עזבו את העיר בשל התנאים הקשים. באביב תרע"ו (1916) נמנו 1,029 יהודים כמערביים בספירה של יהודי העיר בתוך כלל יהודי העיר, שמנו 26,605 נפש.
- מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים של בני העדה המערבית בירושלים במאה ה-19
ההרכב המשפחתי והגיל: מתוך המפקדים עולה הרכב משפחתי מלא של יוצאי המגרב, ובו גברים, נשים וילדים, בגיל ממוצע צעיר באופן יחסי. הגיל הממוצע של הגברים ראשי משק בית ילידי המערב בירושלים היה כ-40 שנה. כ-10 אחוזים בלבד היו בני 60 ומעלה. מרבית הגברים, כ-90 אחוזים, היו נשואים. שחזור הנתונים מצביע על עליות של משפחות בעיקר, ולא של יחידים. המשפחות היו קטנות, כ-2.7 נפש למשפחה מערבית בירושלים, כולל בני משפחה נלווים למשק הבית, כגון חמות, נכד או אחיין. לכשליש מן הזוגות לא היו ילדים כלל, ואפילו בחישוב של זוגות צעירים בלבד, בני 20 עד 45 שנה. ממצאים אלה תואמים את הממצאים של כלל האוכלוסייה היהודית בעיר. בערי החוף, חיפה ויפו, היו שכיחות יותר משפחות גדולות יחסית, ובהן שלושה ילדים ויותר.
יש להוסיף למשפחות אלה את האלמנות, שלא נכללו בדיוננו. בירושלים במיוחד נמצאו רשימות ארוכות של אלמנות, רבות מביניהן ממוצא מערבי. ברשימת האלמנות שבלוח המערביים משנת תרט"ו (1855), לדוגמה, נרשמו 49 אלמנות, וזאת נוסף ל-53 גברים ילידי המגרב ברשימת "בני ישראל דק"ק המערבים". במפקד תרכ"ו (1866) נרשמו 89 אלמנות בלוחות המערביים, וזאת נוסף ל-195 גברים ראשי משק בית.
הקיום הכלכלי: עוני רב שרר בארץ לכל אורך התקופה, והיה בולט באופן מיוחד בירושלים. אפשרויות הפרנסה היו מוגבלות, ופיתוח כלכלי איחר לבוא. רבים נתמכו באופן מלא או חלקי על ידי כספי ה"חלוקה", שנשלחו מיהודי הגולה. כל אלה יצרו מצב חברתי-כלכלי שונה ביישוב היהודי בירושלים לעומת המצב ביתר ערי הארץ. בני העדה המערבית בארץ עסקו בשלושה תחומי פרנסה עיקריים : האחד – מסחר, רוכלות וחלפנות; השני – מלאכה לסוגיה, ייצור ובנייה; והשלישי – לימוד תורה ועיסוק בתפקידים שהם "כלי הקודש" של הקהילה. מעטים עסקו במקצועות חופשיים או בשירותים. בחישוב ארצי על פי מפקדי מונטיפיורי (1875-1839) עסקו כשליש מן הגברים המערביים במסחר ברמות שונות ("חנווני", "מוכר ירקות", "רוכל"), וכשליש במלאכה ("מתקן נעליים ישנים", "תופר", "צורף", "מתקן שברי כלים בדיל"); עוד כ-20 אחוזים למדו או שירתו ככלי קודש ("לומד", "יושב בישיבה", "עוסק בתורה", "חכם"). פחות מ-10 אחוזים הוגדרו כפועלים בלתי מקצועיים ("פועל", "משרת"), ועוד מספר קטן, בעיקר בעלי מום או חולים, לא עבדו כלל. בירושלים היה ההרכב המקצועי שונה במקצת : גבוה ביותר היה שיעורם של הלומדים והעוסקים בענייני קודש, והם הסתכמו בכשליש מהגברים הרשומים במפקדים. עם זאת יש לציין, שכנראה חלקם החלו לרשום "יושב בישיבה" או "לומד" כ"מקצוע" רק כאשר פרשו ממלאכתם בגיל מבוגר, שהרי גיל הלומדים היה גבוה מזה של שאר העובדים. כרבע מן הגברים הרשומים בירושלים עסקו במסחר, פחות מן הממוצע הארצי (שליש), כנראה כתוצאה מהעוני בעיר ; ופחות משליש עסקו במלאכה.
אף שעבדו למחייתם לא הספיקו להם הכנסותיהם הדלות אפילו לא לקיום המינימלי. הם נזקקו להקצבות (ה"חלוקה") להשלים את פרנסתם. בשיטה הנהוגה בעדה הספרדית קיבלו תלמידי חכמים מובהקים הקצבות כדי להתקיים, ואילו עניי העדה קיבלו לכל היותר מענק חד-פעמי, אף הוא זעום, לפני חג הפסח. אלמנות ו"מקרים סוציאליים" מובהקים קיבלו הקצבות נוספות. אחת מאבני המחלוקת בין המערביים לבין הספרדים הייתה שיטת ה"חלוקה" (על מחלוקת זו נרחיב את הדיבור בהמשך). לדעת המערביים צריך היה לעזור לעניים מתוך קופת הקהילה עד כמה שניתן. כדי לסייע לאחיהם העניים בני העדה המערבית נשלחו מטעמם שד"רים לחוץ-לארץ לאסוף כספים, במיוחד מקהילות צפון-אפריקה. היו שאספו כסף למטרות מוגדרות, כגון הקמת בתי מחסה או תשלום מסים, והיו שאספו לכלל צורכי הקהילה, שכללו בעיקר הקצבות לעניים. כל שד"ר קיבל מהכנסותיו שיעור מוגדר מראש, מעין "קומיסיון" תמורת עבודתו. נוסף על אלה היו גם שיצאו "בשליחות עצמית", לצורכיהם שלהם, חלקם באישור ראשי העדה. לפיכך יש לכלול את השד"רות בין עיסוקיהם של יהודי ירושלים (כמו ערי הקודש האחרות), ואת ההכנסות ממנה כחלק חשוב מן המערכת הכלכלית של העיר בכלל ושל העדה המערבית בפרט. היו גם מספר בעלי יכולת שעלו ארצה והתיישבו בירושלים ותרמו לקופת הקהילה מממונם, כגון שלמה אבושדיד, אברהם הרוש ואליעזר הלוי בן טובו.
בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ו (1916), הצהירו 343 בתיאב (שהם 1,029 נפש) בירושלים על השתייכותם העדתית כמערביים, בספירה מטעם המשרד הארץ-ישראלי של ההסתדרות הציונית. באותו מפקד נרשמו "סוגי הפרנסה" ל-124 מהם בלבד. אפשר שלא נרשם מידע על האחרים, ואפשר שהעדר המידע מצביע על האבטלה הגואה בעיר, שנוספה למצוקה ולמחסור שפקדו את ירושלים בזמן המלחמה. סקירה של מקצועות המערביים בעת ההיא מראה, ששיעורם של החכמים והלומדים ירד לכדי 15 אחוזים, וכן ירד שיעור העוסקים במסחר לכדי 16 אחוזים ; לעומתם עלה חלקם של העוסקים במלאכה לכדי 44 אחוזים, וביניהם בולט מספר הסנדלרים. אחרים עסקו בשירותים (עגלון, שומר), בעבודות בלתי מקצועיות ועוד. קשה להתייחס לנתונים אלה כמשקפים את המצב בעיר בשלהי התקופה העות'מאנית, ויש לראות בהם ביטוי תעסוקתי למצוקה הכלכלית הנוראה בעת המלחמה.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.
4
גם כן סיפרו לי על גויה, אשה זקנה, קרובת משפחתו, שיום אחד הייתה עוקרת עצים ליד המצבה של הצדיק ויצאו מעין שני אריות, והיו נושכים אותה ומשסעים אותה וחתכו אותה חתיכות חתיכות וכך לקחו אותה משם מתה. כן יאבדו כל אויביך ה׳.
תרגום: ג״כ כאן יעאודלי עלא ואחד לגויה מרא שיבאנייא די כא תזיה פלפאמיליא, באיין ואחד נהאר כאנת תקטע אסזר מן חדא למצבה דצדיק. ודזבאדולהא פחאל זוז דסבועא וכאנו יעצצוהא וימרמדוהא. וקטטעוהא טראף טראף ורפדוהא מן הנאד מייתא כן יאבדו כל אויביך ה׳.
5
גם כן מסרו לי על־אודות יהודי ממאראקש שהיה משותק בידיו וברגליו. הוא היה עשיר. הוא בא עם משפחתו ולן לילה אחד ליד הקדוש ש״ל. הוא הבריא והתחיל לצעוד על רגליו. והיתד. לו שמחה גדולה. והוא אמר להם, שלא ירכב על הבהמה, והלך ברגל כל הדרך. הבריא והלך שמח לביתו. ש״ל כל שנה הוא מבקר את הצדיק הוא ומשפחתו ואנשים ששמעו על הגסים האלה.
תרגום: ג״כ עאודלי באיין זא ואחד ליהודי מן מראקיס די כאן זהחאף מן ידיה ורזליה. והווא עשיר וזא מעא לפאמיליא דיאלו, ובאת לילא אוחדה פלחכם. וש״ל ברא קאם כא יתסארא עלא רזליה. וזאתו פרחא כבירא וקאללהום מא ירכבס עלא לבהימא. ובקא יתסארא עלא רזליה. טריק כאמלא וברא ומשא פרחאן לצ׳ארו ש״ל וכול עאם כא יזורו מן צדיק הווא ולפאמיליא דיאלו ונאש די שמעו האד נסים.
קעג
6
גם כן גוי אהד היה בונה חדר בשביל היהודים מכפר סידי רחחאל ליד הצדיק הנ״ל, ומרוב גאווה שהיתר. לו זלזל בצדיק. הוא לקח קומקום מים והלך עד למצבת הצדיק וישב עליה והתחיל להתרחץ על־מנת להתפלל. ובזכות הצדיק כל מקום בגופו שעליו שפך מים היה מתנפח והוא היה מבקש דין צדק. בני משפחתו באו ומצאו אותו מנופח, והוא סיפר להם מה שקרה לו. אחד מבניו הלך לקרוא ליהודי בעל החדר, וכשראה אותו כך, התחיל לשבח את הקב״ה. הוא ביקש ממנו להביא בהמה ולשחוט ליד הצדיק, וכן היה. הביאו בהמה ושחטוה. פרש האיש את כפיו והתוודה ליד הצדיק והבריא. והוא פחד ולא רצה להמשיך בבנייה וחזר לביתו. וביום השביעי בא לו אהד בחלום והיה מכה אותו מכות אכזריות, ולמחרת הלך לקרוא ליהודי, וסיפר לו את הכול. והיהודי אמר לו, שהוא חייב להשלים את הבניין, ואז ירווח לו. ובאותו היום הלך לצדיק והתחיל לבנות עד שגמר את הבנייה, ואז שב לביתו. והוא לא רצה לקחת מאומה תמורת העבודה. ובעל החדר שהוא יצחק אוחיון הוא שסיפר לנו מה שקרה למוסלמי ״כ׳י׳כ׳א׳ה״'.
6
תרגום: ג״כ ואחד לגוי די כאן יבני ואחד לבית די יהוד זאוית סידי רחחאל. פצדיק הנז״ל. ומן כתרת לגאוה די כאנת פיה ומא טללע חסאב לצדיק, קבד ק׳אפיתירא דלמא פיידו ומשא חתתא לפוק למצבה דלחכם וגלם כא יתווצ׳צ׳א באש יצללי, ובזכות דצדיק זמיע למוצ׳ע פלחמו די כא יכב עליה למא כא יתנפך וכא יטלב שרע. וזאוו לפאמיליא דיאלו וצאבוה מנפוך פאוצט לחכם ועאודלהום די זראלו, ואחד מן לולאד משא זאב ליהודי מול לבית מן זאוויא, ומן די צאבו האגדאך מנפוך כא יעטי שבח לקב״ה. וקאל לולאדו יזיבו דביחא ידבחותא עלא לחכם וכן היה. משאו זאבו דביחא ודבחוהא ותדררע ותחאטא קדדאם צדיק וברא. ותכ׳לע ומא חבבס יכממל לבניאן ומשא פחאלו לצ׳ארו. ונהאר שבע אייאם זאה ואחד פלחלום וכא יצ׳רבו מכות אכזריות, וקאם פצבאח ציפד עלא ליהודי ועאודלו כולסי. וקאללו ליהודי לאזם יכממל לבניאן עאד יכון האני. ופהאדאך נהאר טלע ללחכם ובדא כא יבני חתתא כממל לבניאן ומשא לצ׳ארו. וחתתא מן ליזארא דלבניאן מא חבבס יתכ׳ללץ פיהא. ומול לבית די הווא יצחק אוחיון הווא די עאודלנא עלא מא תעמאל פהאדאק למסלם כ׳י׳כ׳א׳ה׳:
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערבית יהודית כולל תרגום לעברית.
פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א-סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ
פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א
סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ
אֲלֵיכֶם אִישִׁים קוֹלִי אֶקְרָא. שִׂמְחוּ בְּשִׂמְחַת
אַבִּיחָצִירָא
נָאֶה הָיָה דּוֹרֵשׁ וּמֵקִים . בְּתוֹרַת אֵל אֱלֹהִים חַיִּים . בָּהּ זָכָה לְחַיִּים. נִצְחִיִּים כְּמוֹ יַעֲקֹב שְׁמוֹ נִקְרָא:
יָדַע אֶת הַשֵּׁם מִנְּעוּרָיו . וּמָאַס בָּעוֹלָם וּשְׁקָרָיו . גַּם הִצְלִיחַ בְּכָל דְּבָרָיו. לְשֵׁם הָאֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא:
יִרְאַת יְיָ הִיא טְהוֹרָה . הָיְתָה בּוֹ בְּגָלוּי וּבְסִתְרָה. . וְגַם עֲנָוָה בּוֹ יְתֵרָה . מֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל הַנִּבְרָא:
חֶסֶד וּצְדָקָה תָּמִיד עָשָׂה . כָּל מַעֲשָׂיו הָיוּ בִּקְדֻשָּׁה. . וְאֶת נַפְשׁוֹ לַשָּׁוְא לֹא נָשָׂא . אֱמֶת לְיַעֲקֹב נִבְחָרָה:
יוֹם וָלַיְלָה עָסַק בַּתּוֹרָה . בְּמִשְׁנָה וְגַם בַּגְּמָרָא . בְּפִלְפּוּל וְדִינֵי הַתּוֹרָה. הוֹצִיא מֵחֲשֵׁכָה לְאוֹרָהּ:
יַחַד הֶעֱמִיד כַּמָּה תַּלְמִידִים . צַדִּיקִים הָיוּ וַחֲסִידִים . הַכֹּל לְשֵׁם מוֹשִׁיב יְחִידִים .בִּדְרִישָׁה גַּם בַּחֲקִירָה.
אוֹר הַתּוֹרָה עָלָיו הוּא זֶרַח . גַּם בְּמִצְווֹת יָגַע וְטָרַח . הָיָה צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח. לְקַיֵּם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:
אֶת סוֹדוֹת הַתּוֹרָה הוּא גִּלָּה . בַּנִּסְתָּר וְגַם בְּהַנִגְלָה . בַּשָּׁמַיִם שָׂם לוֹ מְסִלָּה לַעֲלוֹת בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה:
דִּין אֱמֶת וְגַם בְּצֶדֶק . בְּמַעֲשָׂיו הָיָה מְדַקְדֵּק . לֶקֶט הַשּׁוּשַׁן מִבֵּין חֵדֶק. בִּתְפִלָּתוֹ וּבְתַלְמוּד תּוֹרָה:
הֲלִיכוֹתָיו הָיוּ בַּקֹּדֶשׁ . אֶת עַצְמוֹ מְטַהֵר וּמְקַדֵּשׁ. . בִּטְבִילָה גּוּפוֹ מְחַדֵּשׁ. בְּיוֹם הַשֶּׁלֶג וּבְיוֹם קָרָה:
נִשְׁמַת הַצַּדִּיק מִמְּקוֹם רָם . יֵשׁ בּוֹ נִצוֹץ מֹשֶׁה בֶּן עַמְרָם .הָעוֹלָמוֹת כֻּלָּם חֲבֵרָם . זוֹ הַתּוֹרָה וְזוֹ שָׂכְרָה:
חִבּוּרָיו רַבִּים וְנִכְבָּדִים . יְקָרִים מִפָּז נֶחְמָדִים . בְּפַרְדֵּס כֻּלָּם מִיְּסֵדִים. בְּמִדָּה מִשְׁקָל וּמְשׂוּרָה:
זֶה הָאִישׁ יְרֵא אֶת יְיָ . הָיָה שָׁלֵם בְּכָל עִנְיָנָיו . גַּם הִקְרִיב רְחוֹקָיו וּשְׁכֵנָיו. אֶל הַתְּשׁוּבָה וְהַתּוֹרָה:
קְדֻשַּׁת שַׁבָּת עָלָיו חָלָה. כָּלוּל מִכָּל מִדָּה מְעֻלָּה. תִּקֵּן וְקִשֵּׁט אֶת הַכַּלָּה. לַעֲלוֹת אֶל מְקוֹם הֲדָרָהּ.
אֶת שֻׁלְחַן הַטָּהוֹר הֶעֱרִיךְ. י"ב כִּכְּרוֹת עָלָיו מַעֲרִיךְ. וְהָדַס וְיַיִן הוּא צָרִיךְ. לְהַקִּיף הַשֻּׁלְחָן בְּטָהֳרָה.
מֵימָיו נֶאֱמָנִים הוּא נִתַּן. לֶחֶם לְעָנִי פִּזֵּר נָתַן. צִדְקָתוֹ בַּסֵּתֶר הִיא מַתָּן. כָּפָה אַף וְגַם חֵמָה גָּבְרָה.
יוֹם עָלָה אֲדוֹנִי בִּסְעָרָה. הֶרְאָה נִסִּים בְּעֹז וּגְבוּרָה. בְּדַמַנְהוּר הָיְתָה לוֹ קְבוּרָה. בְּגִזְרַת אָיֹם וְגַם נוֹרָא.
צַדִּיקִים שָׂמְחוּ בְּבִיאָתוֹ. נִתְקַבְּצוּ כֻּלָּם לִקְרָאתוֹ. כְּחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ. לַעֲשׂוֹת לוֹ כֶּתֶר עֲטָרָה.
חָסִיד נִתְאַזַּר בְּזִקְנָתוֹ. לִשְׁכֹּן בְּאֶרֶץ נַחֲלָתוֹ שַׁכֵּךְ אֶת הַיָּם מֵעֶבְרָתוֹ. אָמַר הִגִּיעַ עֵת בְּשׂוֹרָה:
זְמַן הַקֵּץ עוֹד לוֹ נִתְגַּלָּה. בִּרְצוֹן אֵל רָם וְגַם נַעֲלָה. אָז הַצַּדִּיק עָלָה לְמַעְלָה. לַחֲזוֹת בְּנֹעַם הַתּוֹרָה.
קָרֵב נָא אֶת קֵץ הַגְּאֻלָּה. לְמַעַנְךָ נוֹרָא עֲלִילָה. בִּזְכוּת כָּל יְחִידֵי סְגֻלָּה. קוֹל מְבַשֵּׂר נִשְׁמַע בִּמְהֵרָה.
פִּיּוּט לִכְבוֹד הַקָּדוֹשׁ רַבִּי יַעֲקֹב אַבִּיחָצִירָא זִיעָ"א -סִימָן אֲנִי יחייא אִדָּהָן חָזָק אַמִּיץ
עמוד סח
כ' טבט תשפ"ב
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים
מיכל בן יעקב
בפסיפס הקהילות היהודיות בירושלים במאה ה-19 בולטת נוכחותם של היהודים המערביים יוצאי המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב) בקרב הלא-אשכנזים בעיר. מאמר זה מתמקד בהתיישבותם של היהודים המערביים בירושלים, ומשחזר את חיי הקהילה, תוך התייחסות אל המבנה הדמוגרפי של בני העדה, קיומם הכלכלי והשפעותיה של פעילות השד"רים (שלוחי דרבנן) על החיים בעיר. דגש מיוחד הושם באיתור מקומות המגורים של בני העדה בעיר ומקומות מתקני מוסדותיה שם החל בסוף שנות השלושים של המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה. במאמר זה נתמקד בירושלים בלבד, תוך בדיקת התהליכים המיוחדים לעיר זו. יש לזכור עם זאת, שירושלים היא עיר מיוחדת במינה, ולא רק בשל מרכזיותה של "ירושלים של מעלה" בחיי העם היהודי, אלא גם בשל המאפיינים המיוחדים ל"ירושלים של מטה", שאינם אופייניים לערים אחרות בארץ ישראל. רק דיון מקיף בכל מוקדי ההתיישבות בארץ, בערים ובהתיישבות החקלאית, ייצור את התמונה של כלל בני העדה המערבית בארץ ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית .
א. השלכות התמורות בצפון-אפריקה ובארץ ישראל על העלייה בשלהי התקופה העות'מאנית
בשנת 1830 החלו תמורות מרחיקות לכת הן בצפון-אפריקה והן בארץ ישראל, והן אפשרו, ואף עודדו, זרימה מוגברת של עולים מהמגרב וגידול היישוב היהודי בארץ. בצפון-אפריקה כבשו הצרפתים את אלג'יריה, וטיהרו את הים התיכון משודדי הים, שסיכנו את התחבורה הימית ואת הביטחון בערי החוף. בעקבות כיבוש אלג'יריה חדרו מעצמות מערב אירופה למגרב, וחל שיפור במצבה של האוכלוסייה בכלל ובמצבם של היהודים בפרט בתחומי חיים שונים. תמורות כלכליות, פוליטיות וביטחוניות השפיעו על מצבם של היהודים בשני כיוונים : מחד גיסא השתפר מעמדם האזרחי הרשמי, ונפתחו בפניהם אפשרויות כלכליות חדשות ; מאידך גיסא נתערער מיקומם המסורתי של היהודים בחברה. במרוקו במיוחד נתערערה היציבות הפוליטית, הכלכלית והביטחונית, והיהודים נדרשו להתמודד עם בעיות שנבעו מהתערערות השלטון. תחושה של חוסר ודאות לגבי גורלם החלה אופפת אותם, ורבים ברחו מקהילותיהם וחיפשו את עתידם במקומות חדשים. מרביתם העתיקו את מגוריהם למקומות אחרים במגרב, היו שהגיעו עד למצרים ועד לארץ ישראל, ומעטים הרחיקו לכת לאירופה ול"עולם החדש".
בשנת 1912 הוחל הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו, ארץ מוצאם של מרבית העולים. כתוצאה מתקוותיהם של היהודים לשיפור מצבם בחסות הצרפתים פחת מספר העולים ארצה משם, וחלה ירידה משמעותית בקשרים בין הקהילות בארץ לבין אלה שבמרוקו, חלקם בשל מגבלות שהטילו הצרפתים. באותה עת נפתחו בפני בני העדה בארץ ישראל אפשרויות חדשות עם התפתחות "היישוב החדש" בארץ והקמת מוסדות כלליים חדשים. המסגרות העדתיות, ביניהן גם של המערביים, החלו להתרופף ולאבד את חיוניותן. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נחלש עוד יותר הקשר בין הקהילות שבמגרב לבין אלה שבארץ ישראל.
* המחקר הנוכחי הוא חלק מעבודת דוקטור הנכתבת בהדרכתה של פרופ' רות קרק באוניברסיטה העברית בירושלים, ומומן בחלקו בעזרת מענק מחקר של "האגודה הישראלית לקרנות מחקר וחינוך".
חוסר הביטחון בקהילות היהודיות במגרב וגזרות כלכליות קשות שהוטלו עליהן, לצד שיפור הביטחון בדרכים ובגורמי התעבורה בים התיכון, חברו אל הידיעות על סובלנות יתר מצד השלטונות התורכיים כלפי לא-מוסלמים בארץ ישראל ואל הזיקה הדתית המסורתית לארץ הקודש שילוב של גורמי דחיפה מהמגרב וגורמי משיכה אל ארץ ישראל הניע רבים מן היהודים המערביים למצוא את הפתרון לבעיותיהם בעלייה ארצה. בשנת 1831 נכבשה ארץ ישראל בידי מחמד עלי, שליט מצרים. הוא השליט סדר מסוים, העניק ביטחון יחסי, עודד את פיתוח הארץ והפגין יחס אוהד לזרים, וביניהם גם ליהודים. אמנם שלטונו החזיק מעמד כעשר שנים בלבד, אך עד שובו של השלטון העות'מאני הספיקו מוסדות חדשים להתבסס, והתחוללו שינויים בחיי הכלכלה והחברה, בעיקר בערים. המעצמות פרשו את חסותן על יהודים רבים, ועם שובם של התורכים לארץ דרבנו המעצמות את השלטונות העות'מאניים לעשות רפורמות. משנות החמישים ואילך חל שיפור ניכר ביחס אל היהודים : הובטחו זכויות לקבוצות לא מוסלמיות, ונפתחה הארץ ליזמות כלכליות מקומיות וליזמות מחוץ לארץ כל התנאים האלה סיפקו פתרון לחלק מבעיותיו של היהודי מהמגרב. הלה יכול היה להשתחרר ממעמדו כד'ימי (בן חסות של האסלאם) ולהגשים את חלומותיו הרוחניים על עלייה ועל יישוב הארץ. גלי העלייה – לפי מועדם ומוצאם – שימשו פתרון ייחודי למתיחויות שנוצרו בארצות המוצא.
התשתית האידיאולוגית וההלכתית לעלייה הייתה איתנה ומבוססת היטב בצפון-אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט. חכמי מרוקו מהמאה ה-18 – כגון ר' רפאל בירדוגו, ר' פתחיה בירדוגו, ר' ישועה אבוטבול, בעל "אור החיים", רבי חיים בן עטר ואחרים – טיפחו את הזיקה לארץ ישראל, והיהודים במרוקו במהלך המאה ה-19 ינקו מהשפעתם ומהשראתם של אלה. נוסף על מצוות העלייה ויישוב הארץ היו האמונה המסורתית בביאת המשיח, התקוות והגעגועים המסורתיים "שגרא דלישנא" של הזמן והמקום. מבחינה זו לא הייתה המאה ה-19 שונה מתקופות שקדמו לה; ברם יש להפריד בין הזיקה המסורתית של יהודי המגרב לארץ ישראל לבין המניעים לעלייה של ממש: החיבור בין המסורת הטמונה ביהודי במגרב לבין ההתפתחויות הפוליטיות והכלכליות הגביר את התנופה לגלי העלייה ולהתפתחותם של ריכוזי המערביים בערי הארץ. על פי המקורות השונים שנכתבו בצפון-אפריקה קשה – ואולי אף בלתי אפשרי – להפריד בין העדויות על אלה שרצו לעלות, שיצאו לדרך, אך לא הגיעו ליעדם, לבין אלה שאכן עלו ארצה. ההבחנה בין משאלות לב לבין המציאות ניטשטשה לעתים. כמו כן נחשבת "ירושלים" מונח נרדף ל"ארץ ישראל", ואין לדעת מניסוח הדברים, היכן התיישבו בפועל בארץ.
קנה מידה אחד למדידת ההגשמה של הזיקה לציון, מההיבט הארץ-ישראלי, הוא מספרם של העולים שאכן הגיעו ארצה והתיישבו בה. מבחינה החברה הקולטת בארץ ישראל היה משקלם של העולים מן המגרב ניכר בארץ, אם כי חלקם בקהילות היה שונה מקהילה לקהילה: בצפת ובטבריה, בחיפה וביפו היו ילידי צפון-אפריקה בלבד יותר ממחצית הקהילה הספרדית. בירושלים, לעומת זאת, לא עלה מספרם של ילידי צפון-אפריקה על 15 אחוזים מכלל הספרדים בעיר. גם במקומות אחרים בארץ, כמו עכו, שפרעם וחברון, ישבו מערביים, אך במספרים קטנים. לעומת חלקם הנכבד של יהודי המגרב בקרב היישוב היהודי בארץ היה מספר העולים זעום ביחס לכלל היהודים שישבו בקהילות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. יציאתם לא השפיעה ולא שינתה כלל את המערך הדמוגרפי בקהילות המוצא, ואף לא את מוסדות הקהילה בצפון-אפריקה.
התיישבותם של היהודים המערביים בירושלים-מיכל בן יעקב.
22/12/2021
סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"
הבנייה מחוץ לחומת
יסוד השכונה – את הבנייה של השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ בממילא יש לראות בהקשר הכללי של היציאה מן החומות בירושלים. תהליך זה החל בשנות החמישים של המאה הקודמת. עד לאמצע שנות השישים נבנה מחוץ לעיר העתיקה מספר קטן של בתים וכן שלושה מכלולים גדולים – משכנות שאננים (1860-1857), מגרש הרוסים (1858 ואילך) ובית־היתומים הסורי של שנלר (1860 ואילך).
בניית משכנות שאננים (או בתי יהודה טורא) היתה אמנם, כפי שמציינים רבים מפעל ההתיישבות היהודית הראשון מחוץ לחומות. עם־זאת מדגישים הוא ואחרים, כי גורם יהודי מחוץ־לארץ יזם את יעודו ובנייתו וכי יהודי ירושלים קיבלוהו בהיסוס.
על־פי שני מקורות משנת 1866 מסתבר ללא כל ספק כי בני העדה המערבית היו הראשונים מקרב יהודי ירושלים, שקנו קרקע ובנו שכונת מגורים מחוץ לעיר העתיקה. התעודה החשובה ביותר לענייננו זה נכתבה באלול תרכ״ו (1866) ועוסקת במכירת חלקות שדה בסמוך לברכת ממילא. בתחילתה נאמר:
ב״ה להיות שפעה״ק [פה עיר הקודש] ירוש׳ ת״ו [ירושלים תיבנה ותכונן] כשיוצאים מפתת שער העיר, יש אמת המים מהבריכה של מאמילה……. [המקור קרוע, ר״ק], לצד דרום יש חצר בנויה וגינה ידוע להערל יורייאי, ולמעלה מהחצר נז' [נזכרת] קנו שדה א׳ [אחד] הה׳ [החכם] המי [המופלג] כה״ר [כבוד הרב] מכלוף זירגואל יצ״ו [ישמרהו צורו ויחייהו], והח' המ'…. מערבי הי״ו [השם יחייהו וישמרהו], ובחרו חלקם, וכל א׳ בנה בתים בחלקו, ונשאר לכל אחד ג״כ שדה פנוי בלתי בנין כידוע, והח׳ הר׳ אליהו עזרא הי״ו נז׳ מכר מהשדה הנשאר לו פנוי, חתיכה אחת להח׳ המי כה״ר נסים גוזיז הי״ו בן הח׳ המי כה״ר שבתי המכונה מירקאדו גוזיז נ״ע [נוחו עדן]…
מעיון בדברים, לא נותר צל של ספק בכך שכבר בסוף שנת תרכ״ו היו שטחי קרקע בממילא בבעלות בני העדה המערבית, ועליהם היו בנויים כבר בתים. נראה שהאדמה נקנתה על־ידי אחדים מבני הקהילה, שמכרו לאחר מכן חלקים ממנה למשפחות נוספות. החצר הבנויה והגינה המוזכרת בתעודה נראות בבירור באתר במפת ירושלים של וילסון משנת.1864/5.
הקנייה והבנייה בשנת תרכ״ו מתאשרות אף מידיעה המופיעה בעיתון הלבנון מסיוון אותה שנה. לפיה:
… בעבור שמעו אחינו בירושלים כי עם לבב הצדיק סיר מונטיפיורי הי״ו לבנות עוד בתים מחוץ לעיר, קנו כעת רבים מבני המערבים ואיזה מבני האשכנזים חלקת שדה במגרש העיר ויבנו למו בתים וגם ביהכנ״ס, כי עתה יגדל הישוב מאחינו בכרם משה, גם שאר אחינו שיתישבו מחוץ לחומה לא יפחדו מפני המזיקין גם בלילה.
רוב המקורות המאוחרים יותר שכתבו על השכונה המערבית ״מחנה ישראל״ קבעו את שנת יסודה לתרכ״ז-תרכ״ט, ונראה שיש להקדים תאריך היסוד לתרכ״ו ואולי אף לתרכ״ה.״ קרקע השכונה השנייה נחלת שבעה (הנחשבת בצבור לראשונה) – נקנתה בתרכ״ז ובתיה הראשונים נבנו רק בשנת תרכ״ט.
יש להפריך בהזדמנות זו דעה מקובלת נוספת הנוגעת לקניית ויסוד השכונה על־ ידי הרדב״ש וכולל המערביים. היא נוסדה ביוזמתם של יחידים ובהמשך הפך חלק ממנה לאחוזת כולל המערביים. הרדב״ש החל בפעולתו בשכונה רק בשנת 1869. באלול תרכ״ט דווח על כך בה ל ב נ ו ן:
"אחינו ק״ק המערביים מאפריקא ובראשם הרב המובהק וצדיק מוה׳ דוד בן שמעון נ״י קנו חורבה אחת מחרבות ירושלים ובעזרת נדיבו אחב״י מחו״ל- ונדיב אחד התנדב ארבעה אלפים פראנק-והנם בונים שם חדרים תחתים ושנים להכנסת אורחים ותלמוד תורה (כי רבו המערבים הבאים מארקא לשמע שוא אשר ישמעו כי תכונן ציון בעבודת האדמה והמה מתבוססים בדמי נפשם בקרב חוצות). ברוך ה׳.אשר לא השבית גואל היום מירושלים!"
בחצר עדת המערביים והבניין שבה, המצויים עד היום בשכונת מחנה ישראל, קבועים שני לוחות מימי היסוד. הלוח השבור הקבוע על קיר הקומה הראשונה מתייחס לאותה תרומה של ארבעת אלפים פראנק שהוזכרה בהלבנון לעיל.
בלוח הקבוע בקיר הקומה השנייה של הבית, מצוינת תרומתו של משה ו׳ [בן] סטרית והגברת רחל די תאבת ״…אשר הקדישו סך גדול לעזר קנית החצר הלזה לשם ק״ק [קהילת קודש] המערבים יכב״צ [יכון בצדק] על ידי זריזות והשתדלות ידידנו מד פקידא לטב הגביר החכם השלם כמ״ה [כבוד מורנו הרב] רחמים שלמה אבישדיד…״
הרדב״ש קנה חלקת קרקע נוספת למען בניית בית־כנסת בעבור כולל המערביים באייר תר״ל, על־פי תעודה אחרת המצויה בארכיון הציוני. החלקה נקנתה מרבקה ואליהו עזרא במקום בו ״…עשו ישוב מע׳ [מאור עיני] המערביים הע״י [ה׳ עליהם יחיו] המערביים הע״י מחצר ובתים…״ מצוין בה ״…שקנה אותו לצורך כוללות ק״ק [קהילת קודש] מערביים הי״ו [השם יחייה וישמרה] ובמעות כוללות הנז׳ [הנזכרת]…״ כזכור, נשלחו שני שד״רים לחוץ־לארץ לאסוף כספים לבניית ״בתי מחסה לעניי כולל המערבים״, ולצורך כך נקנתה הקרקע ב״מחנה ישראל״.
מתוך הספר חלוצים בדמעה עמוד 76
הרחבת שכונת ״מחנה ישראל״-בין זמן יסוד השכונה שנת 1866 ועד לסוף שנת 1872 נמשך השלב הראשון של הבנייה. הוצאות המימון של בתי הצבור (בית־כנסת, בתים להכנסת אורחים ובתי־מחסה לעניים המרודים) עברו כנראה את המצופה והרדב״ש שקע בחובות אותם היה עליו לשלם בהמשך. על ־פי תיאורה של השכונה בעיתון באותה שנה: ״…בנויים בהדר בתים נחמדים גחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת ישבו יחד בשלום ושלוה כעשרים בעלי בתים״. גידולה של ״מחנה ישראל״ נראה יפה מהשוואת החצר והבית היחיד שנראו במקום במפת וילסון משנת 1864/5 עם הבתים שנוספו סביבה ובתוכה במהדורה המעודכנת של מפתו שהודפסה בשנת 1876 .
בשנים האחרונות לפעילותו של הרדב״ש הוסיף ובנה בשכונה בית־מדרש גדול ובית תלמוד תורה. ייתכן שזהו המבנה הגדול והיפה בן הקומתיים העומד כיום במרכז השכונה ומשמש כמוסד חינוכי. אותה פעילות מעורבת בין פרטיים ובין הכולל ורבניו נמשכה ב״מחנה ישראל״ אף לאחר פטירתו של הרדב״ש, בניסן תרמ״ג (1883), לדוגמה, נמכרה חלקת שדה שבבעלות כולל המערביים לפרטיים מבני העדה.
בשני העשורים האחרונים של המאה הקודמת גדלה השכונה שכונתה גם ״ברכת ממילא״ אך מעט. ירידתה הארגונית והחומרית של הקהילה הביאה אף להידרדרות במצבם של בתי הכולל שלה. לפי דברי מבקרים בהם בשנים 1908-1907 התאפיינו בצפיפות, מחנק וקור, והותירו בלב המבקר ״רושם עכור״. הם הוסיפו כי: ״העוני והדלות יתנו אותותיהם בבתיהם בעיר וגם בשכונות אשר מחוצה לעיר והם עושים רושם קשה על האיש הבא מן החוץ״.
התעוררות־מה ונסיון לשיפור מצב הדיור המדכא חלה בשנים 1904-1902. בכרוז שהוצא על־ ידי רב העדה ומנהיגיה מתואר המצב האומלל של העניים והאלמנות, שאין יד הכולל משגת לשלם להם דמי שכירות:
ע״כ [על כן] קמנו ונתעודד והזמין ה׳ לנו קרקע פנוי מחוץ לעיר סמוך לבית הכנסת הגדולה אשר נבנה בהשתדלות הרה״ג [הרב הגדול] הצדיק עט״ר נר המערבי כמוה״רר צוף דב״ש זצוק״ל בחברה הנקראת בשם מחנה יב״ץ וקנינו אותו כדי לבנות בו בתי מחסה לעניי כוללינו בני מערבא, ועל זה שלחנו שליח… ר׳ יעקב בן עטר… [ההדגשה במקור].
הוקם ועד מיוחד לבניין בתי־המחסה לעניי העדה, ובכספים שגויסו על־ידי השד״ר שנשלח וממקורות אחרים נעשו שתי פעולות למען הכולל:
א. נקנתה קרקע מיורשי הר׳ משה מלכא, עליה נבנו בשנת תרס״ב/ג בניין, בור מים ותנור.
ב. נקנתה (מהאלמנה זוהרא דטבול) חצר ״שיש בה ה׳ חדרים ובית האוצר ובתי תבשילין ובור מים״, וכן חלקת קרקע גדול הסמוכה לחצר זו.
בשנים תרס״ט מונה ועד נוסף לבניית בניין שני לבתי־מחסה לעניי העדה. ועד זה החל בבנייה בתחילת שנת תר״ע (סוף 1909). לאחר קניית החומרים הדרושים (סיד, עפר, אבנים, אבני אש [אבני צור], ברזל לחלונות החדרים ואבני גזית) הוחל בבנייה. הכספים שעמדו לרשות הוועד אזלו בסיוון תר״ע, לאחר בניית ה׳ בתים והכוונה כנראה לחדרים, ר״ק]. עקב כך פנה הוועד בבקשה נוספת ״לנדיבי אחינו מחו״ל״ לשלוח כספים להשלמת הבניין אל הבנקאי יעקב ולידו.
בניית שני בתי־המחסה הושלמה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. האחד מהם ממוקם כנראה עד היום בדרום השכונה והשני מצוי כנראה בשוליה הדרום־מערביים. זאת אפשר לקבוע על־פי עיון בתצלום אוויר של שכונת ״מחנה ישראל״ משנת 1918 על שלב אחרון בהתפתחות שכונת המערביים מוסר גראייבסקי בחיבורו ספר הישוב. נראה כי בשנת 1934 בנה ועד עדת המערביים את הבתים בשכונה מחדש.
אופי השכונה-מן הנאמר לעיל וכן ממפת התפתחות השטח הבנוי ב״מחנה ישראל״ בין השנים 1918-1864 שהוכנה למאמר זה (איור 2) בולטים שני שלבים בגידולה. הראשון חל בימי כהונתו של הרדב״ש, והשני בימי רבנותו של הר׳ נחמן בטיטו, בעשור הראשון של המאה הנוכחית.
בסך־הכל מדובר בשכונה קטנה למדי במספר בנייניה ואוכלוסייתה. בשנת תרל״ג (1871) נמנו בה כעשרים בעלי־בתים. מספר זה עלה לשלושים בתי־אב בשנת 1897 בזמן מלחמת העולם הראשונה (בשנת 1916) ירד המספר לעשרים ושניים בתי־אב שכללו 51 נפשות.
הספירה של שנת 1916, אם כי אינה שלמה לחלוטין, מביאה אף פירוט ביחס להשתייכותם העדתית של תושבי השכונה ועבודתם. 43 נפשות מתוך הגרים בת (19 בתי־אב) היו מערביות ו־8 הנותרות (3 בתי־אב) ספרדיות. לרובם (44 נפשות) היתה נתינות עות׳מאנית. מספר הנקבות שגר בה היה כמעט כפול ממספר הזכרים (33 לעומת 18), מה שמזכירנו את תיאורי האלמנות שלעיל. הדבר מסביר אף את המספר הקטן של מפרנסים (ראשי 6 בתי־אב) שעסקו באומנות, כלי קודש ועבודות שונות.
עד סוף התקופה העות׳מאנית נבנו מבנים של לא־יהודים רק ממערב לשכונה, כאשר מצפון גבלה עם בית־הקברות המוסלמי בממילא, בדרום עם המטעים של היוונים אורתודוקסים בניקופוריה ובמזרח בשטח שהיה ברובו טרשי. מפאת מיקומה היתה ״מחנה ישראל״ מבודדת במקצת מן השכונות היהודיות שרובן צמחו בצפון מערב העיר העתיקה. יש להניח לכן שרוב הקשר של בני השכונות התנהל עם העיר העתיקה, מה גם שרוב בני העדה המערבית עדיין שכנו בתוכה.
בתי השלב הראשון נבנו כפי הנראה בהתאם לצורת החלקות, ועל־כן היו בעלי צורות בלתי־סדירות, מלבניות ובעלות אלכסונים מוזרים לעתים. הם גבנו כולם באבן גיר והיו בני שתי קומות ברובם. בחלק גדול מהם היו חצרות פנימיות. שני הבתים שהוקמו בשלב השני היו בתים טוריים, חד־קומתיים ומורכבים מחדרים, חדרים בדומה לבתי־כולל אחרים בירושלים (ראה באיור 3) הבית שבפינת רחוב הס ורחוב דוד המלך.
רוב הבנייה התנהלה על ־פי הטכניקות והסגנון המסורתי והתאפיינה בחדרים מקומרים בעלי קירות אבן עבים מאוד עם מילוי המכונה דבש. הפתחים היו מקושתים וכן חלונות כפולים מקושתים ובעלי קשת תומכת מעל לקשת החלון. הגגות הראשונים היו כיפתיים או שטוחים (ראה איור 2), ובבניינים שנבנו בסוף התקופה, בעלי גגות רעפים. בחלק מהבניינים קיים שימוש באבן מצבע וסיתות שונה סביב החלונות והדלתות, וברצועה שמתחת לגג.
הבית המצוי במרכז השכונה הנו מבנה מעניין במיוחד והופעתו מונומנטלית (ראה איור 3). פינותיו מקושטות בשינוץ של אבן לבנה. יעודו בתקופה העות׳מאנית לא התברר לי בבטחון עד היום. הבניין נבנה ברובו בתקופה אחת, עם מעט תוספות מאוחרות יותר. התכנון החיצוני שונה במקצת בשתי הקומות, כשבראשונה נראה שילוב פתחים מרובעים ומקושתים, ובעליונה מקושתים בלבד. התכנון הפנימי כמעט זהה בשתי הקומות, כשהוא מבוסס על אולם מרכזי, ממנו יוצאים חדרים גדולים ומקומרים לשני כיוונים.
סוף דבר
במאה הקודמת הונחו היסודות לצמיחתה וקיומה של עדה מערבית בירושלים. הנחתם קשורה לאישיות מיוחדת במינה, הרב צו״ף דב״ש שמאז עלותו לארץ־ישראל והשתקעותו בירושלים בשנות החמישים ועד מותו בסוף שנות השבעים לא נח ממאמציו למען המערביים בירושלים. לאחר עשור של הכנת הקרקע, הגיעו פעילותו והצלחתו לשיא מאמצע שנות השישים ואילך.
מאמציו התמקדו בנסיון לשיקום העדה המערבית בירושלים ושיפור קיומה העצמאי מבחינה ארגונית. כמו־כן השתדל כל ימיו למצוא פתרונות חדשים להקלת מצבה החומרי של העדה. אלו הורכבו משילוב של מתן תמיכות מתרומות רבות שגויסו ביוזמתו ברחבי העולם היהודי בארץ ובחוץ־לארץ, ושל חיפוש מקורות פרנסה שונים עירוניים וכפריים (כגון התיישבות במוצא, או בפרדם מונטיפיורי ביפו).
אחד מן ההישגים הממשיים של הרדב״ש היה בתחום הבנייה. הודות להשתדלותו נבנו מוסדות דת, חינוך ורווחה של קבע לבני קהילתו, כמו גם בתי־מחסה שהקלו על מצב הדיור השפל ששרר באותם ימים. המוסדות ובתי־המחסה הוקמו הן בתוך העיר העתיקה והן מחוצה לה בשכונת המערביים.
גם השכונה החלוצית ״מחנה ישראל״, שנבנתה ביוזמתם של יחידים מבני הקהילה כשכונה היהודית הראשונה של בני ירושלים שמחוץ לחומה, גדלה בהמשך בזכות השתתפותו של כולל המערביים שבהנהגת הרדב״ש והוועד המבצע שעזר בצדו. התפתחות נוספת חלה בה בימי כהונתו של הרב נחמן בטיטו בעשור הראשון של המאה. שכונה קטנה זו, המסמלת את ראשית תהליך היציאה מן החומה בירושלים, היתה אחד ממוקדי החיים של העדה המערבית במאה שעברה.
סוף המאמר " שכונה חלוצית בירושלים – מאת רות קרק-מתוך הספר "חלוצים בדמעה"
עמוד 80
22/12/2021
ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30 אשר כנפו- שיר לכבוד חברת כי"ח להרמ"א- שלום אלדר
אָעוֹרֵר זִמְרַת רְנָנִי
פיוט בשבח חברת כל ישראל חברים (כי״ח), במיוחד שלושת הנכבדים המוזכרים בשמותיהם בכתובת לפיוט ובפיוט עצמו. בפיוט ט״ז מחרוזות מרובעות. במחרוזות שלושה טורי ענף וטור אזור המסתיים בחרוז אחיד במילה יצדק',
החריזה: אאאב // גגגב. המשקל: שמונה הברות בדלת ושמונה בסוגר. החתימה: אני רפאל משה
הכתובת: פיוט כוננתיהו לכבוד השר באסאדור סי' פיירו אשר שולח מאת ממשלת פראנסא ריפובליך לשחר פני
המלך לטובת אהב״י, גם צווה מאת החברה הקדושה חברת כל ישראל חברים לדרוש ולתור בענין בנ״י
פזורים בארצות המערב לתור להם מנוחה. ובא עמו הגביר המרומם ה״ה חיים בן שמול אשר על ידו שלחו
מתם איש יודע ספר ולשון וחכמת המספר ה״ה כה״ר שלמה עולייל והמשגיח עליהם במתא פאס יע״א
הוא ידידנו אור יקרות החה״ר כהה״ר יעקב בן זמרא יש״ץ, ויהי שירו לנוי יגלה כבוד מלכותך. ומתוכו
סי׳ אני רפאל משה.
המקורות: שיר חדש, צבע, עמי כט-ל; רבדים עמי ח/ב-יט/ב.
אֲעוֹרֵר זִמְרַת רְנָנַי / מֵיטַב לִקְחִי וְהֶגְיוֹנַי
מַה נִּכְבָּד יוֹם רָאוּ עֵינַי / שַׂר וְגָדוֹל אוֹהֵב צֶדֶק
אֲדוֹן יָקָר אִישׁ תִּפְאָרָה / מְיַלְדֵי פָּארִיז הַבִּירָה
צִיר מֶמְשָׁלָה הַנְּאוֹרָה / הַצָּרְפָתִים רוֹדְפֵי צֶדֶק
5 שָׁם נָגַהּ אוֹר חֶבְרַת שָׂרִים / שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים
לִשְׁלוֹם אֲחֵיהֶם שׁוֹחֲרִים / הֵם פָּתְחוּ שַׁעֲרֵי צֶדֶק
נר הִלָּם מֵעֵת הוֹפִיע / נַפְשוֹת אֶבְיוֹנִים הוֹשִׁיעַ
וּלְקַצְוֵי אֶרֶץ הִגִּיעַ / רֹב חַסְדָּם וְעַנְוָה צֶדֶק
יָשׁוֹמּוּ עַל עֵקֶב בָּשְׁתָּם / אוֹיְבִים וּמְבַקְּשֵׁי רָעָתָם
10 אֵל עֶלְיוֹן יַתְמִיד שַׁלְוָתָם / יַנְחֵם בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק
רַבִּים שָׁתוּ מִיֵּין שִׁפְעָם / הֵם הֵרִימוּ בָּחוּר מֵעָם
לְאֶחָד קָרָאתִי נֹעַם / הוֹלֵךְ תָּמִים ופועֵל צֶדֶק
פְּאֵר הַזְּמַן הָדָר הוּא / חָפֵץ חַיִּי"ם וְחֶסֶד הוּא
כָּל גּוֹיִם יְאַשְּׁרֻהוּ / יֶחֱזוּ פָנָיו בְּצֶדֶק
15 אֵל יַשְׁפִּיעַ לוֹ רֹב אוֹנִים / יֵשׁ זָהָב וְרָב פְּנִינִים
נַחֲלַת יְיָ בָּנִים / לְפָנָיו יְהַלֵּךְ צֶדֶק
לְלַמֵּד לִבְנֵי יְהוּדָה / כְּתָב וְלָשׁוֹן וְחִידָה
שָׁלְחוּ מִתָּם כְּלִי חֶמְדָּה / אִישׁ אֱמוּנוֹת דּוֹבֵר צֶדֶק
לְחַנֵּךְ אֶת הַנְּעָרִים / דַּרְכֵי צֶדֶק וּמֵישָׁרִים
20 אַתָּה יְיָ תִּשְׁמְרֵם / יָצִיצוּ יִלְבְּשׁוּ צֶדֶק
הַדּוּדָאִים נָתְנוּ רֵיחַ / עַל יַד אִישׁ יָקָר מַצְלִיחַ
כִּסֵּא שְׁלֹמֹה יָפִיחַ / אֱמוּנָה וְיַגִּיד צֶדֶק
נָא אֵל עֶלְיוֹן צוּר עוֹלָמִים / בֵּיתוֹ תִּבְנֶה כְּמוֹ רָמִים
יִרְאֶה זֶרַע אֹרֶךְ יָמִים / יִהְיֶה אָזוּר מָתְנָיו צֶדֶק
25 וּלְאָדוֹן פֵירוֹ הַטִּפְסָר / רֹב טוּב וְכָבוֹד אַל יֶחְסַר
מִדַּרְכֵי הָאֱמֶת לֹא סָר / יָדִין עַמְּךָ בְצֶדֶק
מַשְׁגִּיחַ הוּא עוֹמֵד בַּפֶּרֶץ / הוּא אוֹפַן אֶחָד בָּאָרֶץ
יְהִי בֵיתוֹ כְּבֵית פֶּרֶץ / יִרְאֶה נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק
שְׁמוֹ הַטּוֹב יָאִיר נֵרוֹ / שֶׁאֵל יַעֲקֹ"ב בְּעֶזְרוֹ
30 זִמְרָ"ה וּשְׁבָחָיו סַפְּרוּ / עַל דִּבְרָתִי מַלְכִּי צֶדֶק
אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵל רָם / כַּשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח אוֹרָם
וְלָעַד לֹא יִכְבֶּה נֵרָם / נָא שִׁמְעָה יְיָ צֶדֶק
תְּשֻׁאוֹת חֵן עַל פְּנֵיהֶם / יְבַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם
אֵל גְּמוּלוֹת הָשֵׁב לָהֶם / גְּמוּל כְּצִדְקָתְךָ צֶדֶק
כתובת השיר מבשרת לנו שמדובר בפעילות של כי״ח בעיר פאם, בבניית בי״ס אליאנס בעיר בניהולו של שלמה עולייל', כנראה הכוונה לביה״ס הראשון של'אליאנס' לבנים שנבנה בעיר בשנת 1881, סמוך לשנה זו או לכבוד המאורע חובר השיר. הרמ״א נפטר בשנת 1896 כאמור( יום שישי בשבת, כב תמוז התרנ״ו), ולא זכה לראות ביסוד ביה״ס לבנות בעיר פאם שנוסד בשנת '1899. כמו כן, בכתובת של הפיוט, מציין הרמ״א שמות של ארבעה אישים, שלהם הוא חולק דברי שבח וכבוד. ניסינו למצוא עקבות של אישים בדפי קורות הימים, ואלו הפרטים , שדלינו אודותם. 1
פייר, או פיירו, אשר רשום בכתובת כמי שנשלח ע״י ממשלת צרפת למלך מרוקו' ככל הנראה מדובר במלך חסאן הראשון(1873־1894), ששמו הוזכר בהקשר ליועידת מדריד, כדי להשתדל עבור היהודים ולהיטיב את מצבם. פייר מופיע בכתובת כמי ששימש כשר בממשלה וכיאמבסדור', שאולי הכוונה לשליח, ולא קונסול או שגריר. פרופסור יוסף שטרית, ציין בשיחה עמו, כי מדובר בראש המשלחת של הממשלה הצרפתית במרוקו, שישבה בעיר טנגיר (שהיתה כנראה בירת מרוקו בימים ההם א.ש.). פיירו שימש בתפקיד זה כבר משנת 1870.
לצידו של פייר, מוזכר שמו של חיים בן שימול 2, שהיה מתורגמן של הקונסוליה הצרפתית בטנגיר שבמרוקו. כמו כן, הוא שימש כחבר ועד הקהילה בעיר. בין היתר ידוע שבשנת 1889 יזם את הקמתו של בית החולים היהודי בעיר (נהרס ע״י הרשויות במרוקו 121 שנה לאחר שהוקם). בפיוט הרמ״א חולק לו כבוד'הגביר המרומם',
שלמה עולייל, (לעיתים מצויין שמו בן עולייל) ידוע שהיה מנהל בי״ס אליאנס ביאלראש' ולאחר מכן בפס. בכתובת של הפיוט, מציין הרמ״א שהוא נושא בתואר 'רב' וכן'איש יודע ספר…כתב ולשון וחכמת המספרי(מתמטיקה). ייתכן שבעת שהותו בפאס היה מעורב גם בניסיונות להקים בי״ס אליאנס בעיר צפרו.
יעקב בן זמרא – בכתובת הפיוט מציין הרמ״א ליד שמו את התארים יאור יקרות', 'החכם השלם' וכמובן התואר 'רבי. תפקידו היה להיות 'המשגיח', כנראה דמות הרב במוסד, שהיווה סמכות הלכתית כלפי ״תלמידים וכלפי הוריהם וייתכן, שגם שולב בהוראת מקצועות היהדות.
ביבליוגרפיה
ש.אלדר – שירת ר' שמואל אלבאז-מבוא ופרקים ממהדורה מדעית, עבודת ד״ר, בר-אילן תשס״ד. א.בשן, היהודים במרוקו במאה ה-19 והמיסיון האנגליקני, הוצאת בר-אילן רמת-גן 1999.
א.בשן, התמורות במעמדה החברתי וההשכלתי של האשה היהודיה במזרח התיכון, מכללת הרצוג, דעת לימודי יהדות ורוח.
־. בן שמחון, יהדות מרוקו-הווי ומסורת, הוצאת אורות יהדות המגרב, לוד, תשנ״ד, פרק תשיעי עמי 221-155.
ת. זעפרני, אלף שנות חיים יהודיים במרוקו, היסטוריה ותרבות דת ומיסטיקה, ספר המקורות, לוד תשמ״ו.
ני. נזרי- ברית 28, עורך א.כנפו, קיץ תשס״ט
מ.ל0קר- בתוך קהילות ישראל במזרח במאות התשע עשרה והעשרים־מרוקו, עמי 142-129.
מיכאל מ' לסקר, החינוך היהודי במרוקו, בתוך פעמי מערב, מחקרים על יהדות צפון־אפריקה, עמי 189-168 עורך: יצחק בצלאל, חוצי בן־צבי, ירושלים תשמ״ג. ד.עובדיה, צפרו, ג', ד', ירושלים תשל״ו.
יצחק ע. צבע, שיר חדש, עמותת בית הכנסת ע״ש הרמ״א בלוד, 1996 (מאה שנה לפטירת הרמ״א). יצחק עמרם צבע, הוצ״ל רבדים דפוס בע"מ, שיר חדש וקול בוכים, 1977. נתן א. שוראקי, קורות היהודים בצפון־אפריקה, הוצאת עם עובד, תל-אביב 1975. ״סף שטרית, שירה ופיוט ביהדות מרוקו, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים התשנ״ט.
ברית כתב העת של יהודי מרוק קיץ תשע"א מס' 30 אשר כנפו– שיר לכבוד חברת כי"ח להרמ"א- שלום אלדר
Francine Kaufman -André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011
- b) Chouraqui et la redaction des Cent ans d’histoire de l’A.I.U.
Le Comite du Centenaire a bien des raisons de s’inquieter, d’autant qu’installe a Jerusalem, Chouraqui n’est plus en mesure de consulter les archives de 1’Alliance, dont il depend etroitement pour la redaction de son ouvrage. Cette preoccupation revient sans cesse dans la correspondance et, de fait, il faudra attendre 1964 (annee ou Chouraqui demissionne de ses fonctions de conseiller de Ben Gourion) et surtout 1965 (annee ou il passe plusieurs mois a Paris pour travailler dans les archives de 1’Alliance) pour que le volume soit enfin pret et qu’il paraisse, en automne 1965, obtenant bientot le Prix Louis Marin de l'Academie des Sciences morales et politiques. Au meme moment, Chouraqui devient, pour quatre ans, maire- adjoint de Jerusalem apres l’election de Teddy Kollek qui l’avait place en second sur sa liste electorate, puis les quatre annees suivantes, conseiller municipal (octobre 1965-fin 1973).
Il aura done fallu 8 ans pour que le livre entame en 1957 aboutisse. Mais les activites multiples de Chouraqui (voyages, conferences, redaction et publication de livres, action politique, culturelle et religieuse au nom de l’Alliance ou d’lsrael) et la croissance de sa famille ne sont pas les seules causes de ce retard. Certes, des avant son depart en Israel, la Commission du Centenaire (prevoyante) avait commande parallelement a Gerard Israel une brochure illustree d’environ 65 pages sur l’histoire de TAlliance. Le livre de Chouraqui etait prevu pour 300 a 400 pages et Rene Cassin se disait dispose, en mai 1959, a veiller a ce que les deux ouvrages ne se fassent pas concurrence (a condition toutefois que Chouraqui livre a temps son manuscrit dont l’historien affirmait alors avoir «engage une part essentielle »). En juillet 1959, Cassin ecrivait a son protege qu’il avait regie le probleme avec Gerard Israel : « son projet que vous avez vu sera ecourte, surtout dans la premiere partie et la deuxieme partie (activites culturelles) sera plus etoffee». La brochure de Gerard Israel, reorientee vers les « activites modernes » et publiee par l’A.I.U. parait a temps, en 1960, sous le titre : l'Alliance Israelite Universelle : 1860-1960 cent ans d'effort pour la liberation et la promotion de l'homme par l'homme. Il s’agissait essentiellement d’un ouvrage d’information et d’hommage a l’action de l’A.I.U. Beaucoup plus erudite et documentee, l’histoire redigee par Chouraqui (dans le cadre de ses fonctions et donc sans honoraires particuliers, sinon le paiement de droits d’auteur sur chaque exemplaire vendu) se devait d’être plus exhaustive mais aussi de se plier aux exigences de ses commanditaires. C’est ainsi que Cassin précisait :
Nous sommes d’ailleurs d’accord pour que, tout en dévoilant beaucoup de ce qui s’est fait depuis la période décrite par Narcisse Leven, vous mettiez au point avec tact la position de l’Alliance entre 1910 et 1940. Ce n’est pas, sans manquer au devoir de vérité et d’objectivité, à nous de verser de l’huile sur le feu. (Lettre du 6 mai 1959).
La remarque portait notamment sur la position de l’Alliance face au sionisme.
D’autres problèmes concernaient la composition même de l’ouvrage. Je crois bon de reproduire ici, presque intégralement, une lettre de Chouraqui à Cassin (lettre elle aussi confiée par Annette Chouraqui) qui illustre les difficultés d’écriture :
19 avril 1960 : Monsieur le Président,
Maintenant que j’ai réuni et dépouillé la documentation sur l’histoire de l’Alliance, je me heurte aux difficultés inhérentes à la rédaction d’un livre de ce genre. Dans une lettre en date du 30 octobre 1959, je vous avais transmis le plan de l’ouvrage tel que j’avais l’intention de l’écrire :
Introduction
- Perspectives générales de l’histoire d’Israël
- Le XIX° siècle : l’ère de l’émancipation juive.
- Première partie
Fondations et destinées de l'Alliance Israélite Universelle
- Deuxième partie
L’action politique de l'Alliance Israélite Universelle 1° 1860-1914 2° 1914-1940 3° 1940-1960
- Troisième partie
L’action éducative et sociale de l'Alliance Israélite Universelle 1° Les écoles 2° Les migrations 3° Les communautés 4° L’entraide et la culture
- conclusion
Maintenant que je suis mieux rentré dans le sujet, je vois bien que l’histoire de l’Alliance s’est faite autour de quatre hommes :
1° Crémieux et l’action politique 2° Leven et l’émancipation par l’école 3° Sylvain Lévy et l’humanisme mis en cause 4° René Cassin et la renaissance.
Je pense écrire mon livre autour de cette idée centrale, qui, bien que devant être nuancée, me paraît correspondre à la vérité et me paraît devoir donne־ plus de relief à l’ouvrage qu’une nomenclature abstraite. Ces quatre parties de l’ouvrage me permettront d’analyser d’une manière assez complète Indifférents aspects de l’œuvre.
J’ai, Monsieur le Président, sur vos trois prédécesseurs, des données biographiques suffisantes pour me permettre d’étoffer mon ouvrage. Je serais très heureux de recevoir de la part de votre secrétariat une notice biobibliographique qui puisse me permettre d’écrire la dernière partie de cet ouvrage.
Maintenant que les travaux fondamentaux sont faits, j’espère aller assez vite pour la rédaction de ce livre et l’achever dans le courant de l’année 1960.
Le mois suivant, Chouraqui rend compte à son mentor de l’éclat particulier qu'ont revêtu, en Israël, les célébrations du centenaire de l’Alliance et des 90 ans de Mikvé Israël. La presse écrite et la radio se font l’écho de ces manifestations et le discours prononcé sur place par David Ben Gourion à cette occasion (et à la veille de son voyage en France où il est invité par de Gaulle) est largement relayé. Chouraqui attire l’attention de Cassin sur la profession de foi de Ben Gourion qui « s’affirme de plus en plus comme un adversaire résolu du mouvement sioniste ». Dans son discours comme dans une rencontre en cercle fermé devant les membres de la Histadroute, Ben Gourion ne cesse d’affirmer que « le sionisme a constitué l’échafaudage qui a servi à la construction de l’État d’Israël. Maintenant que l’État est bâti il faut enlever l’échafaudage qui fait écran entre l’État et les Juifs du monde entier. » Pour Ben Gourion « l’État d’Israël doit remplacer le mouvement sioniste comme pôle de la vie juive » si bien, constate Chouraqui, que « par un curieux paradoxe, l'Alliance Israélite Universelle devient un mouvement d'avant-garde, puisque ses structures non sionistes, non politiques et strictement culturelles s’harmonisent avec les visions d’avenir du président du Gouvernement d’Israël » (lettre du 26 mai 1960).
Chouraqui est en France en juin 1960, pour la célébration à l'UNESCO du centenaire de l'A. I. U., donnant une communication aux côtés, notamment de René Cassin, du vice-président de l’Alliance Jules Braunschwig, d’Edmond Fleg (pressenti pour préfacer l’histoire préparée par Chouraqui), et du Grand Rabbin Jacob Kaplan.
Mais le livre n’avance que lentement. Il est vrai que malgré plusieurs courriers de rappel, Cassin n’a pas envoyé à Chouraqui les documents biographiques demandés, ce dont se plaint l’écrivain dans une lettre du 16 octobre 1962 :
Mon livre sur l’Alliance est en bonne voie d’achèvement, vous dis-je : un énorme dossier est devant moi. Il contient l’historique de l’Alliance depuis ses origines jusqu’en 1960 qui est le point terminal de mon analyse. Il me reste différents chapitres à revoir : dans la deuxième partie à propos de Leven et de la création de l’immense réseau scolaire, dans la troisième partie sur l’action en Afrique du Nord et sur ses relations avec les organisations juives mondiales, dans la quatrième partie les chapitres sur votre personne, sur l’Action de l’Alliance en Israël, sur ses activités culturelles, enfin sur son action dans le domaine des droits de l’homme. Une fois que ces différentes lacunes seront comblées (l’une je l’espère grâce à vous), il me faudra, bien entendu, reprendre tout le travail pour lui donner plus d’unité, vous le soumettre et recueillir le bénéfice de vos remarques et de celles des principaux de vos collègues du Comité central. Il ne me restera plus ensuite qu’à mettre la dernière main à ce gros livre et à le présenter à l’éditeur de langue française.
Je l’ai dit, cette dernière phase durera trois ans. Durant cette époque Chouraqui voyage aux quatre coins du monde pour effectuer de nombreuses missions culturelles ou diplomatiques, pour l’Alliance ou pour Israël, publie de nombreux livres, voit grandir sa famille. Quand le livre tant attendu paraît, Chouraqui reste encore pendant plus de quinze ans délégué permanent de l’Alliance (tout en assumant les fonctions de maire-adjoint de Jérusalem, chargé de la culture et des relations interconfessionnelles, mais aussi de l'orientation de la politique urbaniste de la ville trois fois sainte, et de son équipement en égouts modernes, écoles et jardins). Libéré de ses fonctions à la mairie en décembre 1973, de ses fonctions à l’Alliance en 1982, Chouraqui se consacre désormais tout entier à la traduction des écritures saintes des trois religions monothéistes : Bible (Ancien et Nouveau Testament) et Coran. C’est par cette dernière œuvre qu’il s’acquiert une gloire internationale.
Mais le moment est sans doute venu, pour les chercheurs, à l’heure du cent cinquantième anniversaire de l'A.I.U., de relire et de réévaluer son œuvre pionnière d’historien du monde juif et d’apprécier, outre son exceptionnelle Saga des Juifs en Afrique du Nord (parue sous des formes diverses jusqu’à l’édition définitive de 1972), cette part de ses publications que René Cassin considérait dès 1959 comme « un triptyque absolument unique » : l’histoire (restée inédite) des établissements agricoles du baron de Hirsch en Palestine (la I.C.A.), sa biographie de Herzl (le grand film qui devait en être tiré restant encore à faire) et l’ouvrage de plus de cinq-cents pages qui fait désormais date, entrepris pour marquer le Centenaire de l'A.I.U., dont l’ampleur et la richesse font oublier aujourd’hui les péripéties qui l’ont vu naître.
Francine Kaufman –André Chouraqui et le Centenaire de l'AIU-Brit 30 Eté 2011
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem.
J'avoue que j’affectionne tout particulièrement les origines de ma sainte communauté. Je ne puis oublier mon village, ses petites ruelles où je me suis nourri d’un Judaïsme authentique et intègre, naturel et spontané.
Du reste, on remarque que Debdou avait beaucoup de points communs avec la Jérusalem d’antan, la ville du Temple. Pour n’en citer que quelques uns :
- comme à Jérusalem, les Cohanim et le reste de la population vivaient à Debdou côte à côte : «une royauté de Cohanim, et un peuple saint», Cohanim d’une part et Israélites de l’autre;
־ comme à Jérusalem, la communauté de Debdou regroupait la postérité de trois tribus :
Lévi (les Cohanim), Yéhouda (familles Marciano, Benaim, Benhamou, Benguigui et autres), et Binyamin (rappelons que la famille prestigieuse des Bensoussan fait remonter son lignage à Binyamin);
- au cœur de Jérusalem se trouvait le Temple, au cœur de Debdou le petit Temple ancestral – la synagogue de Dougham ־ que les fidèles vénéraient énormément;
- dans le Temple se trouvait l’Arche d’Alliance de D-ieu et dans la synagogue de Dougham se trouvait un Séfer-Torah redoutable, sacré et antique;
- Jérusalem est une ville entourée de montagnes; Debdou l’est aussi.
Les Juifs de Debdou
Ce texte est extrait de «Etude sur l’histoire des Juifs et du Judaïsme au Maroc», publié en 1906 par Nafioum Slouschzy écrivain, historien, archéologue, traducteur et ardent sioniste; né en Russie, puis étudiant et professeur à (Paris. (De 1906 à 1914 if a exploré l'Afrique du Nord a titre d'archéologue. Il en est résulté notamment plusieurs ouvrages sur fes Juifs de fa région, dont celui mentionné plus haut. A toutes fins pratiques, cet extrait est réactualisé.
La region de Debdou et ses habitants
Le massif montagneux de Debdou est comme un contrefort avancé du Moyen-Atlas dont il est séparé par la vallée de la Moulouya. La vallée de Debdou entourée de montagnes constitue une région distincte, presque fermée, située au Sud-ouest de Taourirt, en dehors de la grande route qui, par la trouée de Taza, mène de l’Algérie à Fès. Les caravanes arrivent à Debdou de trois côtés. Du nord, elles viennent de Melilla en passant par le Rif et la basse Moulouya pour arriver, en trois étapes, à Debdou. Une autre voie très fréquentée se dirige vers le sud par la plaine de la Moulouya passant par Kasbat el-Makhzen et Outat pour aboutir à Bou Hanan et au Tafilalet. Cette dernière est l’ancienne route courue des caravanes du désert qui prennent le chemin du littoral méditerranéen.
Par l’Est, la route qui est de beaucoup la plus fréquentée sert, depuis l’Occupation française, aux convois militaires et elle permet de se rendre à Debdou avec une sécurité relative. Cette route va d’Oujda à Taourirt, à travers un Tell dominé par les massifs montagneux qui portent les noms des tribus berbères des Béni Snassen et des Zekkara. On traverse alors la grande vallée de Tafrata pour atteindre vers le Sud- ouest, après 52 kilomètres d’un pays coupé d’oueds, le Foum Debdou (la Bouche de Debdou), d’où se déroule, pour le voyageur, le tableau magnifique qui comprend l’ensemble de la Gada. La vallée qui se trouve à 900 mètres d’altitude est dominée par la crête, ou la Gada proprement dite, qui atteint 1.650 mètres. C’est un paysage qui rappelle le centre de la France, verdoyant et pittoresque, abritant une population paisible.
Laissons la parole au premier voyageur européen qui put visiter la place de Debdou(־) :
«Debdou apparaît : une petite ville dominée par son minaret étale à mes pieds ses maisons roses au fond d’une vaste vallée; alentour s'étendent des prairies et des jardins; au-dessus s'élèvent de hautes parois de roc, aux crêtes boisées que couronne la Gada. Je descends vers ce lieu en riant. Un chemin pierreux, raide et pénible y conduit.
Debdou est situé dans une position délicieuse, au pied du flanc droit de la vallée qui s'élève en muraille perpendiculaire à 80 mètres au-dessus du fond; il forme une haute paroi de roche jaune, aux tons dorés, que de longues lianes rayent de leur feuillage sombre. Au sommet se trouve un plateau avec une vieille forteresse, dressant avec majesté, au bord du précipice, scs tours croulantes et son haut minaret. Au delà du plateau, une succession de murailles à pic et de talus escarpés s’élève jusqu'au faîte du flanc. Là, à 500 mètres au-dessus de Debdou, se dessine une longue crête couronnée d’arbres, la Gada. Des ruisseaux se précipitent du sommet de la montagne, bondissent en hautes cascades le long de ces parois abruptes et en revêtent la surface de leurs mailles d’argent. Rien ne peut exprimer la fraîcheur de ce tableau. Debdou est entouré de jardins superbes : vignes, oliviers, figuiers, grenadiers, pêchers y forment auprès de la ville de profonds bosquets et au delà s'étendent en ligne sombre sur les bords de l'Oued. Le reste de la vallée est couvert de prairies, de champs d'orge et de blé se prolongeant sur les premières pentes des flancs.»
- Nehil, après M. de Foucauld, nous donne des renseignements sur la répartition de la population vers la fin de 1910. L’Occupation française, au printemps 1911, n’ayant rencontré aucune résistance effective, n’a d’ailleurs pas modifié sensiblement la situation ethnique des tribus qui peuplent la Gada et dont voici un exposé sommaire :
- Nehil a classé en quatre groupes principaux la population musulmane de la Gada :
- les Ahl Debdou ou les habitants de la place Debdou proprement dite;
- le groupe maraboutique des Chorfa Koubbanyyin et des Flouch, marabouts eux aussi, formant deux petites collectivités séparées du reste de la population;
- le groupe des Alouana, Granza, Sellaouit, qui, au point de vue de l’impôt, forment un groupe distinct;
- le groupe des Béni Fâchât, des Béni Ouchguel qui sont semi- nomades.
Quelques familles du Ouanan, originaires des Ahlaf arabes errent dans la vallée.
Les Ahl Debdou ou habitants de la place de Debdou sont groupés comme suit :
- — Les habitants du village de Debdou proprement dits.
IL — Les Ahl el-Qaçba.
- — Les Ahl el-Meçalla.
- — Les Oulad el-Qela’i.
- — Les Khelifit.
Ces quatre dernières factions sont quelquefois désignées sous l’appellation commune de Meraçan.
- — Les Ahl Bou’Ayyach.
VIL — Les Ahl Rekna״).
On a lu plus haut la description faite par M. de Foucauld de la place de Debdou, description à laquelle il n’y a pas grand chose à ajouter. D’après ce voyageur et d’après M. Nehil, Debdou comprend environ 400 maisons construites en pisé et non pourvues de puits. On ne compte, pour les Juifs, dans le Mellah, que 101 cours, ce qui s’explique par le fait que plusieurs habitations donnent sur une seule cour. On compte en outre 60 cours dans les quartiers musulmans. La ville qui s’étend sur une pente au-dessous du plateau de la Kasbah n’a pas de murs d’enceinte. Elle est divisée en cinq quartiers dont quatre musulmans : Kiadid, Oulad Abib, Oulad Youssef, Oulad Amara : le Mellah occupe le centre et constitue la plus grande partie de la ville.
La ville arabe ne possède qu’une seule mosquée située dans le quartier des Oulad Amara près de la rivière. C’est un pittoresque édifice de teint rose-gris, entouré de jardins verdoyants.
Debdou compte 2,000 habitants dont 1,400 Juifs.
Les Musulmans de Debdou sont d’origines diverses; fort peu de familles seraient originaires de la ville et on trouve sur celles-ci des renseignements assez détaillés dans la notice précitée de M. Nehil.
Les autres groupes musulmans forment de petits dechra (village) de quelques huttes seulement pour la plupart.
L’ensemble de cette population ne dépasserait pas 700 fusils y compris les 250 semi-nomades, Berbères pour la plupart, qui errent dans la vallée.
Certains de ces groupes, notamment les Kiadid, rattachent leurs origines aux Mérinides qui, autrefois, dominaient le pays; ce sont les seuls Musulmans qui puissent se réclamer d’un séjour assez ancien dans la Gada. Tous les autres groupes semblent s’y être établis en des temps relativement récents.
La Kasbah de Debdou, vieille forteresse située sur un plateau, comprend encore 160 habitations en pisé ou 60 fusils et quelques centaines d’individus. Ceux-ci se groupent en deux factions : les Oulad Bouzat et les Oulad Belkaçem (ces derniers seraient venus de Kenadja)<5). Les Ahl el-Kasbah sont les protecteurs des groupes qui habitent le village et qui sont connus sous le nom de Meraçan.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou–Une miniature de Jérusalem.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר
5.2 האתוס הקהילתי של המשורר
על אף היסודות האירועיים־ההיסטוריים המודגשים של שירתו המאוחרת של רד״ב אין שירים אלה מציגים תמונה של ה״אני״ השר השונה מזו המוצגת בשיריו הקודמים. כמו בכל שירת הפיוט דמות ה״אני״ מצטיירת בהם קודם כול כדמות של דובר בשם ציבור רחב יותר, הקהילה בדרך כלל, שגבולותיה במבעים השונים מטושטשים ותוחמים ישויות ציבוריות שונות. אלה כוללות בהתאם להקשר האמירה את בני משפחתו של המשורר, את אנשי חוגו, את הקהילה שבה הוא חי או מכלול הקהילות היהודיות במרוקו, את עם ישראל החי בארץ או את עם ישראל כולו לכל דורותיו. רק לעתים רחוקות ביותר הדמות האישית והפרטית של המשורר מוארת באופן ישיר בטקסט השירי. זה קורה בעיקר בשיריו הערביים־היהודיים, במיוחד בשירים שהקדיש לתשובה ולבקשת סליחת עוון וכן בקינות שכתב לזכר הקרבנות של רעידת האדמה באגאדיר וחללי מלחמת ששת הימים. פרט לשיר מיוחד אחד הידוע לנו גם המדווים הרבים והמחלות הממושכות שלו לא הניעוהו להקצות מקום מיוחד לרגשותיו האישיים ולענייניו הפרטיים בשירתו. כשהוא מעלה אותם באופן כללי באחדים משיריו אין העתירות לרפואה אישית מובדלות מתפילותיו לרפואת כלל עם ישראל, גם בשעה שהן נאמרות בגוף ראשון.
הערת המחבר: קטעים מן השיר התפרסמו במסגרת כתבה שהקדישה ע׳ זרטל למשורר בדבר השבוע מיום 22.6.1966 ומובאים בידי ח׳ דהן(ראה דהן, בוזגלו, עט׳ 5, 27). לנוחיות הקורא אנו מביאים כאן קטעים אלה בעריכה חדשה ובניקוד חדש ומתוקן(הטור העשירי משובש במקור, כנראה הן בדלת והן בסוגר). השיר נכתב לאחר שרד״ב עלה לארץ. עד כמה שידוע לנו זהו השיר היחידי שכתב ר׳ דוד בוזגלו על פי המשקל הכמותי של יתדות ותנועות, בתבנית המרנין. זהו גם השיר בעל החריזה המברחת היחידי שכתב, כנראה כחיקוי לשירת ספרד וכדי להראות את כוחו גם במשקל זה. בשיר מתאר המשורר את תחושות הייאוש שלו לאחר שהתעוור ומשווה את מצבו למוכי גורל אחרים.
1 אֱנוֹשׁ נִלְאֶה, נְשׂוּא תֵּבֵל, / אֲפוּף יֵאוּשׁ וּמַר שִׂיחָה,
הֱצִיקַנִי בְּהֶבֶל פִּיו / וְשָׁת עָלַי בָּאֵשׁ קוֹדְחָה:
הַקּוֹלְךָ זֶה, הַקּוֹלְךָ זֶה / ?????? חֲסַר בִּטְחָה?
וְאֵיךְ תִּשְׂמַח בְּנֵי אֶל גִּיל / וְלֹא אַרְבֶּה לְךָ שִׂמְחָה ?
5 הֲלֹא אַתָּה חָשׁוּךְ רוֹאוֹת, / וְאוֹר עֵינְךָ כְּמוֹ נִמְחָה.
וְאִישׁ לָקוּ מֵאוֹרוֹתָיו / בְּעִוְרוֹן עַד כְּבָר נִדְחָה.
מִצֵּרַע יוֹם אֲשֶׁר נֻגַּע / וְעַל מִצְחוֹ שְׁחִין פָּרְחָה;
וְדַל אֶבְיוֹן מְחֻסָּר כֹּל / וְנַפְשׁוֹ מֵעֳנִי שָׂחָה;
הַלֹּא תִּקְוָה תְּפַעֵם בָּם / וְהִיא לָהֶם כְּמַבְטִיחָה
10 לְדַל כִּי יִפְתְּ אֱלֹהִים / לְרוֹקֵם חֶלְדּוֹ בְּהַצְלָחָה;
וְשָׂחוּן כִּי יָגֵל שָׂפָם / בְּאֵין מְגַלָּה וְאֵין לֵחָה.
וּמָה תִּקְוַת מְגַשֵּׁשׁ קִיר, / וּבַת עֵינוֹ מְקֻפָּחָה,
בְּעֵת רָפוּ יְדֵי רוֹפְאוֹ, / וְהוּא בָּקִי וְהִתְמָחָה ?
במילים אחרות, שירתו של רד״ב המשיכה להיות שירה קהילתית גרידא, ולא הושפעה כהוא זה מן הרוחות החדשות שנשבו בקהילות היהודיות העירוניות במרוקו במאה העשרים, ואשר הביאו בחוגים מסוימים לידי יתר הדגשה של ה״אני״ הפרטי לצד ה״אני״ הקהילתי, ובחוגים המודרניים לדחיקתו של השני. גם תמונות הזמן הנבנות או המועלות בשירים השונים שייכות לרוב לזמן הקהילתי, הזמן המחזורי של מעגל השנה היהודי ושל מעגל החיים היהודי או הזמן הנמשך של הגלות ושל הציפייה לגאולה. רק בשירים המאוחרים שכתב רד״ב לאחר עלייתו לארץ ובמיוחד בשירי הניצחון שלו שכתב בעקבות מלחמת ששת הימים תמונות הזמן הופכות להיות יותר ממוקדות וקשורות לאירועים מיוחדים. אולם אפילו בשירים אלה תיאורי ההתרחשויות הופכים יותר לנקודות מוצא ולמציבי מסגרת לאמירה בעיקר, וכמעט אינם מציגים שחזור עובדות או תהליכים; האמירה לובשת בהם חיש מהר צורה של פולמוס ושל לעג וקלס כלפי האויבים או של שבח והלל לאתריה הקדושים של ארץ ישראל ולאלוהי ישראל. גם הקפיצות החדות הרבות – והטבעיות עבורו – בשירים אלה בין ההווה המסעיר לבין העבר היהודי המעיק והמרנין בה בעת כאילו היו חטיבת זמן אחת ויחידה מעמעמות את התמונה החדשה והאקטואלית של הזמן המצטיירת בשירים אירועיים אלה. באופן פרדוקסלי תמונת הזמן החדה ביותר בשירת רד״ב היא דווקא תמונת העתיד הרחוק של הגאולה השלמה, שצייר אותה לאחר מלחמת ששת הימים, עת אחזה האופוריה בכל שכבות האוכלוסייה היהודית בארץ כתוצאה מן הניצחון המוחץ של צה״ל ומכיבוש – או שחרור – השטחים והחזרה לקברות האבות. ראייה אופטימית וברורה כזאת, עם נימים נבואיות כמעט, מופיעה במיוחד בשירו הדו־לשוני ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך!״, שכתב אותו לאחר איחוד העיר ובו הוא מעלה את חזיון חידוש הפולחן בבית המקדש. אולם גם תמונה זאת היא חלק בלתי נפרד מן התפיסה הדתית־התרבותית – והאידאולוגית אם כך – של היהדות הרבנית.
השינוי העיקרי בשירתו המאוחרת של רד״ב נוגע בלא כל ספק לתמונות המקום והמרחב שהוא העלה בשירים שכתב לאחר עלייתו לארץ. מן המפורסמות הוא, ששירת הפיוט העברית בכל ארצות הגולה התעלמה כמעט כליל מן המרחב המקומי שבו חיברו המשוררים את שיריהם, ואף התנכרה אליו ממש בהיותו מרחב של סבל ושל ״שבי״; בה בעת היא העלתה על נס מקום רחוק וחלום, המרחב של ארץ ישראל ושל אתריה המיתיים. לכן אין לצפות לשירי טבע או לשירי נוף בשירה זאת, פרט להזכרה מקרית או תיעודית של. אתרים ששימשו עילה לכתיבת פיוט זה או זה. כך גם בשירים הרבים שכתב רד״ב במרוקו. לשווא תחפש שירים הנוגעים למקומות הרבים – או המזכירים אותם בלבד – שבהם הוא עשה במרוקו כהיענות להזמנות מעריציו, ובכלל זה קזבלנקה, עיר מגוריו במשך עשרות שנים. אצלו, כמו אצל המשוררים שקדמו לו בכתיבת שירי גלות וגאולה, המרחב הגלותי מוצג באופן גלובלי בלא כל בידול או ייחוד של מקומות ואתרים, צבוע בצבעי שחור ושכול ומנותק מהווייתו העמוקה והמשמעותית של המשורר. עם עלייתו לארץ השתנתה תמונה מנותקת זאת מן המרחב הקיומי. המקום קיבל מחדש את ייחודו ואת פרטיו – את סימניו הטופוגרפיים, את נופיו, את גידוליו, את פירותיו, את אתריו החדשים והעתיקים. נוכחות כזאת של המקום ומשמעויותיו מתפרצת במיוחד בשיר שהקדיש לדו־שיח בינו לבין המולדת, וכן בשירים שהקדיש לירושלים לפני איחודה בעקבות מלחמת ששת הימים ולאחריו. אולם גם פה תמונות המרחב שאובות מן הטקסטים המייסדים של התרבות הקהילתית ולא רק מן החוויות החדשות ומן הסיורים ברחבי הארץ, מה עוד שעיוורונו של המשורר לא אפשר לו להתרשם במישרין מן המקומות שעשה בהם או ביקר בהם. עם זאת בשיריו אלה הצליח סוף סוף לגשר – כמו שעשו כל אלה שעלו לפניו ואחריו – בין המקום החלום והנכסף בגולה לבין המקום המציאותי שעל אדמתו הוא ניצב.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תרמ״ו—תרנ״ב)
גאון בתורה וגדול במידות, היה רבי יששכר אצראף זצ״ל. אשר מלא את מקומו של הג״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל כראש אב בית הדין ורב העדה המערבית בירושלים.
הרב זצ״ל, נולד בעיר סאלי שבמרוקו בשנת תקע״ז, ושימש בה ריש מתא וריש מתיבתא. מתלמידיו המובהקים היה הגאון המפורסם המלאך רפאל אנקאווה זיע״א שלימים היה גם חתנו, ושימש כרבה הראשי ונשיא ביה״ד הגדול במדינת מארוקו. (אודותיו נפרסם בכרכים הבאים אי״ה).
אצילות נפשו וגדולתו בתורה הקנו לו שם דבר בעירו ומחוצה לה ומעשים רבים נרקמו סביב אישיותו עד כי נחשב לאיש קדוש ובעל מופת.
על אחד המעשים כותב רבי יוסף משאש זצ׳׳ל בספרו נחלת אבות(ח״ב דף רס״ו), וכך מספר: ״ועוד שמעתי אחד קדוש מדבר הלוא הוא הרה״ג כמוהר״ר רפאל אנקאווה זצ״ל כי בעיר רבאט, היה גוי אחד נכבד מאד בעמיו, מצד עשרו ומצד יחוסו, והיה שונא את ישראל תכלית שנאה, והיה מתפאר כי מעולם לא נטמא לא במגע יהודי ולא במגע בגדיו, והיה תמיד אלה פיהו מלא וחרפות וגידופין לישראל, וסבלו ממנו היהודים הרבה, יום אחד היה חמיו של הרב הנז׳, הצדיק כמוהר״ר יששכר אצאראף זצ״ל, עובר ברחוב הגויים מצד חצר הגוי הנ״ל, והנה לקראתו כלב מדברי גדול שוטה ומשוגע, הרב בראותו אותו נבהל ועמד וצעק, ה׳ הושיעה, ותיכף יצא אותו הגוי מחצרו, ועוד לא צעד צעד אחד קפץ עליו אותו כלב בשתי רגליו על ב׳ לחייו ויקרעם לגזרים, ויפילהו ארצה ויתמרמר עליו ויקרע את בגדיו ואת בשרו, ויתקבצו עליו גוים רבים במקלות, ובהכותם בכלב נגעו המכות גם בגוי וימותו גם שניהם, והחכם הנז׳ תכף נשא רגליו ויברח וימלט, ואותו היום היה לו לצום וצדקה וצעקה בכל שנה ושנה כל ימי חייו, וכל ישראל וגם הערבים הישרים בלבותם שמחו לאידו ולמיתתו המנוולת של אותו הגוי, והרבה מהם לקחו מוסר והיטיבו מעשיהם עם היהודים, ואמרו בפה מלא כי בעוון היהודים נתפש אותו רשע ונתקיים בו צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו, ע״כ שמעתי.
בשנת תר״מ (1880). עלה לשכון כבוד בירושלים. ושמו נודע לשם ולתהלה בקרב חכמי ירושלים אשר עמדו על גדולתו וחסידותו ונועם מידותיו הנאצלו, שהיו קנין בנפשו של רבי יששכר זצ׳׳ל. בשל כך זכה שהיה אהוב ונערץ על כל הציבור הירושלמי כקטון וכגדול. כספרדים וכאשכנזים. כולם כבדוהו בכבוד הראוי לאיש מופת כמוהו.
עם פטירתו של הג״ר אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל. נתמנה רבי יששכר, לממלא מקומו בעדה המערבית. ושימש בה כראש אב בית הדין ורבה של העדה, בנועם דרכיו ובאצילות נפשו, ידע רבי יששכר להנהיג את צאן מרעיתו באהבה ובכבוד לכל אחד, וכך בתבונתו הגדולה, ידע לאחד את השורות בתוך העדה, ולהרים את קרנה. כותבי העתים של אותן זמנים יודעים לספר כי שנות כהונתו של הרב יששכר אצראף זצ״ל, היו שנות שפע לעדה המערבית וחכמי ועניי העדה חיו ברווח ולא בצמצום. וכל ענייני העדה התנהלו על מי מנוחות.
בכ״ו לחודש אב שנת התרנ״ב (1892) נתבקש רבי יששכר אצראף לישיבה של מעלה והוא בן ע״ה שנים. כבוד גדול עשו לו במותו, כראוי לאיש צדיק וישר ופועל צדק אוהב שלום ורודף שלום.
וזה נוסח ציונו במרומי הר הזתים.
וי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא ויקירא קול יללה נשמע בחוצות ירושלים, נמס כל לב ורפו כל ידיים, אל הלקח ארון האלדים אחד מן הרמתיים, הי חסיד הי עניו יושב בין המשפתיים, אבד חסיד מן הארץ אין לנו תמורתו, כל העם מקצה יגידו תהלתו, צדיק כתמר, גם ריחו לא נמר, משים עצמו כאין, מקבל את האדם בשמחה אשר עין בעין, הרב המופלא, וכבוד ה׳ מלא, מה טוב טעמו, דורש טוב לעמו, הרביץ תורה בישר׳ כמוהר׳׳ר יששכר אצראף זצוק׳׳ל נתבקש ביש״מ יום עש״ק כ״ו לאב הרחמן ש׳ התרנ״ב ליצי׳ בא סי׳ א״ת המרא״ה הגדול הזה לפ״ק ת.נ.צ.ב.ה.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– הרה״ג רבי יששכר אצראף זצ״ל
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Azerzar
65-(Aza'frani) Ezafrani
Azafarani, Za'frani, Alzafarani
Ethnique de Za’afaran, une ville de Perse.
Abu 'Imran Meshoui Al-Za'farani, connu sous le nom de Mussa .Al-Tifilisti (de Tiflis), fondateur d’une nouvelle secte Karaïte au IXe s. JE IX, 115.
Ephraïm Ibn Al-Za'faran, médecin ayant possédé une bibliothèque en Egypte. Mort en 1608
Hayyim Zafrani, chef du Service de l’Enseignement de l’arabe dans les écoles de l’Alliance Israélite au Maroc, en 1965.
- (Azzarrad) Azerrad66
Ezzerrad, Elzerrad, Alzerrad, Acerrad
Nom arabe de métier, désignant le «fabricant de cottes de mailles». סרד־ «Sarad», désignant dans le Talmud celui qui faisait des filets «Yoma 85a). Voir: Azardab, No. 68
1-Yahya Azerrad, rabbin à Meknès, mort en 1598
67.Ben Azerrad
Même appellatif que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation.
68-Azardab.
Azerdab, Ezardab, Alzerdab, Elzerdab
Nom arabe de métier avec le même sens qu’Azerrad : «Le fabricant: de cottes de mailles».
D’après Al Bekri (p. 280), il existait près de Kairouan un château de Zradba
Hananiah Ben Sliman Ben Azardab, rabbin à Fès, figure parmi les signataires d’une Haskamah des Toshabim de Fès en 5286 (1526),. prohibant la Nefiha
69-Ben Azarual.
Ben Azarual, Ben Azerwal, Ben Azeroual
Ethnique d’une des tribus berbères de Tazarualt, dans le Sous• (au sud du Maroc) ou Bani Zarual des Senhadja dans les Djebala (au׳ nord du Maroc), dont l’éponyme fut Zarual, descendant du faux prophète Hamiam au Xle s.
Ce nom se retrouve aussi sous la graphie de : בן אזרואל
Ayush Ben Azeroual, rabbin à Fès au XVIIe s
Salomon Ben Azeroual, du Tafilalet, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Shofriyah de-Yoseph de Joseph Benda— ham (Alexandrie, 1894).
70-Izerzer:
Ezerzer־
Nom berbère: «Gazelle». Voir les appellatifs similaires de: Azancot (No. 64), Amelal (No. 207), Ghozal (No. 382), Ghozlan (No. 383), Bughzala (No. 286), Ben Zimron (No. 495).
- Messod Ezerzer, rabbin à Casablanca, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël’ Maman (Jérusalem, 1894).
71-Ben Azermon
Appellatif dont le sens nous est inconnu.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Azerzar