את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
ר׳ עקיבא, תלמידו של ר׳ יהושע בן חנניה אמר: ״הכל צפוי והרשות נתונה" האמת היא או ״צפוי״ או ״רשות נתונה״, כי אחד נוגד את השני נדמה לנו לפעמים, לפי המאורעות הבלתי צפויים, כאילו זה מה שהיה צריך לקרות, יש צירופי מקרים שהם בגדר פלא וכאילו איזו יד נעלמה מכוונת אותם. אבל אם אנחנו מאמינים בחופש בחירה, שהוא מעמודי התווך של היהדות, אי אפשר לקבל את ההנחה שזה היה צריך לקרות, שזה היה צפוי. נכון שיש לנו כמה מובאות בתנ״ך שבאו כביכול לחזק את ההנחה שהכל צפוי. לדוגמה: ״זרו רשעים מרחם תעו מבטן דברי כזב״.רבקה הולכת לדרוש את ה׳ ״ויאמר ה׳ לה שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו… ורב יעבד צעיר״, כאילו כבר ידוע שהמבוגר יהיה נשלט על ידי הצעיר. רבותינו פירשו שזה מיוחס לזמן דוד המלך. ירמיה מעיד שה׳ דיבר אליו לאמור: ״בטרם אצורך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגויים נתתיך״.זה יותר כמו ציור פיוטי מאשר מאורע עובדתי מהחיים. וכן במשלי: ״רבות מחשבות בלב איש ועצת ה׳ היא תקום״. ועוד: ״ה׳ יודע מחשבות אדם כי המה הבל״. יהודים תמימים רבים שקיבלו אמונה זו, שאין מנוס מהגורל שיועד לנו, חדלו לעשות בשביל עצמם ולשפר את חייהם ואת חיי משפחתם. היה לנו שכן שישב בבית ואשתו האיצה בו ללכת לחפש עבודה. הוא היה עונה לה: ״אם ה׳ רוצה לשלוח לי פרנסה, יעשה חור בתקרה וישלח לי פרנסה״. ואשתו כדרכה מקנטרת אותו : ״קום כלאס נבכי עליק (קום כבר אבכה עליך). חור בתקרה י! פה מפיק מרגליות! טפו!! מעיין מים חיים ומלא דיבורים ריקים! בוא אגיד לך יא ריקן, אם יהיה חור כזה בתקרה השכנים ייפלו עלינו והם ואנחנו הלכנו! ואז לא תצטרך פרנסה, כי ייקחו אותך ישר לגיהנום ושם לא יהיה לך זמן לחפש פרנסה אפילו אם תרצה! למה? כי ירדו עליך כל היום בשוטים ויענו אותך כפי שאתה מענה אותנו!! חור בתקרה! מה אתה חושב, שלאלוהים אין מה לעשות אלא לדאוג לבטלן שכמוך? יא ווילי! תעשה בעצמך מה שצריך בלי תירוצים. ׳לכלא דאר בוק׳ (שייחרב בית אביך) ותפסיק את הבלבולים שלך! לא יעזור לך כלום! אוי לי ולמזלי השחור שנפלתי בפוחז כמוך. קום כבר ולך מפה! חור בתקרה ? !״ – ככה הלכה ודיברה עם עצמה ובעלה יושב וכמו לא שומע אותה, רק מפטיר לעיתים: ״תשעה קבין שיחה! טפו!!״ נכון שזה לא קל כשמחשבות רעות מתרוצצות בראש ויש מאבק של האדם עם עצמו, איזו החלטה לקבל. יצר הרע דוחק בך לנטות לרע. האדם מתפתה לפעמים ולא עומדים לו הכוח והרצון לבעוט ביצר הרע ולעשות הטוב. אדם בעל אופי חזק נוטה לנצח את יצרו ולהחליט לטובה. אדם חלש אופי – לא עומד לו כוחו, ונכנע ליצר הרע ואחר כך הוא מתחרט וכועס על עצמו. לכן הוא אחראי ולא הגורל. אמונה עיוורת בגורל ולזרוק יהבך על ה׳ כמו ״השלך על ה׳ יהבך והוא יכלכלך אסורה על פי התורה, כמו שכתוב ״לא תנסו את ה״׳. הפושע יכול לומר – זה היה ידוע מראש שאעשה את מה שעשיתי, זה היה כתוב, זה גורלי, לכן איני אשם! ואולם – אנחנו אחראים למעשינו מפני שיש לנו בחירה חופשית. הכל בידינו לנטות שמאלה או ימינה, לעשות הרע או לעשות הטוב.
אם נשאיר הכל בידי הגורל חיינו יהיו תוהו ובוהו. לכן חייבים מטרה, משמעת ותכנון בחיים. ואם לפעמים יוצא אחרת, צריך לקבל את זה בלי תרעומת ולנסות להפוך את זה לטובתנו ולומר כמו שהיה אומר נחום איש-גמזו ״כל דעבד רחמנא לטב עבד״ (מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה הוא עושה). זו כוחה של אמונה. כמו שלמדנו מדוד המלך עליו השלום ״טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו׳׳. צריך להאמין ולקבל הכל ברוח טובה.
המוסלמים מאמינים בגורל שהכל ״מכתוב״(כתוב מראש). בהקשר זה מספרים על שני מוסלמים שנוסעים בפעם הראשונה באווירון. כשהטייס מודיע להם שהם בגובה עשרה קילומטרים בחלל, מוסטפה מתחיל לבכות מפחד שמא האווירון ייפול והוא ימות. אומר לו ידידו מוחמד: ״מה אתה בוכה? אם זה ׳מכתוב׳ וזה יומך למות אין מה לעשות!״. ״אני יודע״, עונה מוסטפה, ״לא על זה אני בוכה, מה אם זה היום של הטייס?!׳׳ המאורעות בחיי באותה שנה כמו באו לשנות לא רק את חיי שלי, אלא גם את אלו של בני משפחתי, בניגוד לכל מה שתכננו, אני והוריי. לי היו תוכניות לימודים, לאבא היו תוכניות עסקים אך הכל השתבש. פעם, בצאתי עם ידידיי, נתקלתי בהפתעה בבני נוער ערבים שהיו מבוגרים מאתנו. לא נרתענו מהם והתפתחה בינינו קטטה גדולה. לא היה בזה מן החידוש, אלא שהפעם הם היו רבים וגדולים יותר ואנחנו מעטים וקטנים. זה מזכיר את ימי חנוכה, לא ? מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים. אני התאבקתי עם ממזר אחד. נתתי מכות וחטפתי מכות ובזמן שהתגלגלתי על האדמה עם הממזר הזה בא ערבי אחר גדול יותר, הנחית אבן כבדה על הברך שלי והשאיר אותי משותק. לא יכולתי לזוז. לשמע המהומה באו ערבים מבוגרים, שנזפו וגירשו את הפרחחים שהתקיפו אותנו ולמעשה הצילו אותנו. היו גם ערבים טובים בינינו! איכשהו, הגעתי בעזרת ידידיי הביתה ומצבי בכי רע. לאחר קבלת פנים ״חמה״ מצד אמא, כדרכה בקודש, הוחלט לקרוא לערבייה שיצא לה שם כידענית, לטפל ברגלי. הערבייה באה, ובעזרת שכנינו הגברים משכה את רגלי בחוזקה כדי ליישר את העצמות, עד שהתעלפתי. כשהתעוררתי, מצאתי את רגלי מגובסת והייתי מרותק למיטה. לא היה גבול לצערי. להתנתק מלימודיי נחשב בעיניי לאסון. ואולם, אמונתי בחיים והאופטימיות שבי – עזרו לי להתגבר. מאז שאני זוכר את קיומי בעולמו יתברך, היה בידי תמיד ספר, כמו נולדתי אתו. הייתי צמא תמיד לדעת וללמוד, לקרוא בלי הפסקה בכל עת מצוא ולקיים את מה שנאמר: ״והגית בו יומם ולילה׳׳,״בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך״. כעת יש בידי זמן למלא רצון עז זה ביתר שאת. המשכתי בשיעוריי בעזרת ידידיי שהמשיכו לבקר אותי ולעדכן אותי על השיעורים שלמדו. זאת לא הייתה בעיה. בזמן החופשי שלי התחלתי לבלוע ספרים בעברית ובצרפתית, לעיין ברצינות בספרי תפילה ולעמוד על פירוש המילים שעוד נעלמו ממני. זמן ישיבתי מרותק למיטה בבית התארך. אחרי האישה הערבייה בא תורו של ערבי, שאף הוא רכש לו שם של ״מרפא ומחולל נפלאות״. גם הוא ניסה את ידו ברגלי, והעינויים שלי נמשכו כמה חודשים, עד שלבסוף התמרדתי בהחלטיות גמורה, ובקול בוכים שכנעתי את אמא לקחת אותי לרופא – אבל רופא ממש ולא איזה חובב שאינו יודע מה הוא עושה. מאמינים אתם שבכל עיר ספרו לא היה בית חולים? הייתה רק מרפאה עם אחות והרופא היה מגיע מפאס פעם בשבוע. אף פעם לא הספיק לראות את כל החולים. כשהרופא בדק אותי – צעק וקילל, צרח ונזף קשות באמא! איך נתנה שיקלקלו לי את הרגל! הוא צעק ואמר לה שגרמו לי נזק בעצמות הברך ועכשיו אנו צריכים ללכת לטיפול בבית החולים הגדול בעיר פאס. ככה נהגו. כל מקרה רציני הופנה לעיר פאס.
לרוב אנשי ספרו היו קרובי משפחה בעיר פאס וזו הייתה סיבה טובה לערוך ביקור אצל הקרובים ששמחו תמיד לעזור. העיר פאס הייתה בסך הכל שלושים קילומטר דרומית-מזרחית מהעיר ספרו, אבל הנסיעה אז לפאס נדמתה כנסיעה לארץ רחוקה. אמא טרם אמרה נואש. היא לקחה אותי להשתטח על קברי צדיקים, התפללה ובכתה על קברם שיעזרו לי וירפאו אותי. היא נדרה נדר לתת צדקה במידה והצדיקים ירפאו אותי. כבר בגיל צעיר התחלתי להסתכל על הדברים אחרת, בכל הקשור לעין- הרע, כישופים, אמונות טפלות, מגידי עתידות, נסים וכו'. אמרתי לה שלא ייצא מזה כלום, מאחר שזה מנוגד ליהדות. משהו טוב ייצא רק מטיפול מתאים. אמא אמרה שהצדיקים לא עזרו לי כי אני לא מאמין!
עדתי לה שאני כן מאמין בה' לא ״בבן אדם שאין לו תשועה״, ובפרט אדם מת, ולא חשוב איזה צדיק היה בחייו. צריך לשים מבטחנו רק בה׳ שיחזק אותנו בנפשנו כדי להתגבר ולהבריא. בעיני אמא אני כופר בכוחם של הצדיקים, אולם אין זה נכון. אני לומד את דברי הצדיקים וחי לפיהם כי יש בהם תבונה וחכמת חיים, אבל אני לא מאמין בנסים כאלה ולא סומך עליהם. כך למדתי מהתלמוד וכך השכל הישר אומר לי. שהרי הצדיק לא יקום מקברו ולא ייצור לי ברך חדשה, הלוא כן? לא מתקבל על הדעת!
את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.
פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- ייסוד העיר פאס ע"י מולאי אידריס.
מנין שנות מלבי ישמעאל בפאס בצפון אפריקה ובספרד, שמזכיר המחבר להלן הם לפי מנין הישמעאלים (כפי מה שנמסר לו ע״פ ה־אלקרטאם, כמובן שהישמעאלים התחילו מנין השנים בשנת 622 לספה״נ 16 ביולי שהוא יום ה־יציאה היג׳רה. ג׳ אב ד״א שפ״ב ליצירה. לפי זה, השנה הראשונה שבה התחיל המחבר לסדר דברי ימי מלכיהם שנת קנ ״ו 156, היתה שנת ד״א חמש מאות שלשים ושלש ד׳ תקל ״ג (773 למספה״נ).
עד שנת תשכ״ו 726 למנין הישמעאלים, ה״א שמונים ושש ליצירה (1325 לספה״נ), משך חמש מאות המשים ושלש שנים.
אגרת יחס פ א כ
פאס נבנתה בשנת 191 לספירת הישמעאלים, ד״א חמש מאות ששים ושמנה ליצי׳(808 לספה״ג).המלבה״ד
ואלה המלכים אשר מלכו בפאס וסיפורי עניני מולאי אידריס די זרהון, ומולאי אידריס בנו אשר בנה פאס. כפי מה שבא כתוב בספר אחד של הישמעאלים הנקרא אלקרטאס.
יחוס מולאי אידריס שבפאס, מולאי אידריס בן אידריס בן עבדאללה, בן אלחאסאן, בן אלחאסאן בן עלי בן אבוטאלב. עלי הנ״ז הוא חתן נביא הישמעאלים לוקח בתו פאטימה.
שבעה אחים היו, אחד שמו מוחמד, ואחד שמו יחייא, וא׳ סולימאן, ואחד איבראהים, ואחד עיישא, ואחד עאלי, ואחד אידריס.
מוחמד הנז׳ מרד על מלך הישמעאלים, שהיה שמו אבוזעפר למנסורי לעבאשי שנת קנ״ו(778 לספה״נ) למנין הישמעאלים, ושלח לו המלך חיל גדול אל עיר אלמדינה ונתפס מוחמד וכל אנשי ביתו, ושוב ברח אל עיר נובא, ועמד שם עד מות אלמנסורי הנז' ומלך למהדי בנו, והלך מוחמד בן עבד אללה הנז׳ עד עיר מקק׳ה. וכאשר נתקבצו המון חוגג למקק׳ה כמנהגם, עמד מוחמד הנז' ודבר באוזני העם דברי מוסר וביקש מלפניהם להמליכו, ונתקבלו דבריו והשתחוו לו כל אנשי החגיגה והמליכוהו אנשי מקק׳ה ואלמדינה ושלח ד׳ מאחיו לפרסם המלכות. שלח עאלי לאפריקא והמלכוהו אבל לא נגמר ענינו שמת תכף ונתבטל הענין. ושלח יחיא אל כארשאן ונשאר שם עד מות אחיו מוחמד הנ״ז כאשר נבאר, וברח אל עיר אדילם וחזרו על ידו לדת ישמעאל המון רב והמליכוהו עליהם. וזה היה בתחילת ממלכת הארון אראשיד שהיה מלך בבבל וכל המלכים ישרדו במזרח ואפריקא היו תחת ממשלתו, ושלח הארון ארשיד חיל למלחמה על יחייא ועל ידי תחבולות הביאוהו אצלו והשקוהו סם המות בעורמה ומת. ושלח אחיו סולימאן אל מצרים, וכשומעו כי אחיו מת ברח אל עיר נובאתה, ויצא משם אל אפריקא אל עיר תלמסאן מן המערב, ודר בה גם בימי אחיו אידריס, והיו לו בנים רבים ונקראים צאצאיו עד היום אלשרפא אסלימאניין.
המלך למהדי הנ״ז שלח חיל להלחם עם מוחמד הנ״ז בעיר מקקה, ומוחמד הנז' יצא לקראתו בחיל כבד מאנשי החגיג׳ה וזולתם, ואירע ביניהם מלחמה חזקה כשש פרסאות סמוך למקקה ומת המלך מוחמד בן עבדאללה בן לחאסאן, ואבד חילו ונהרג מהם המון רב והיו למאכל לעוף השמים. והיה זה ביום שבת ח׳ לחדש הנקרא לעיד לכביר שנת קס״ט למספר הישמעאלים. וכאשר מת מוחמד ברחו אחיו איבראהים ואידריס איבראהים ברח אל עיר בצרה (מהעיר הנז' מביאים תמרים לרוב דרך אוניה בלב ים עד ג׳דדא ומג׳דדא מביאים אותם למקק׳ה), ונלחם שם עם שונאיו עד שמת שם.
ואידריס ברח למצרים, והיה עמו אדם אחד כעבד כפטרון שמו ראשיד (קבור עמו עד היום בזרהון) והיו ממתחרים ומסבבים בשוקי מצרים, ומדי עוברם ראו חצר נכבדת והיו מסתכלים בה, ויצא, בעל החצר ושיתף עמהם דברי חן וכבוד, והאמינו בו ומסרו לו סודם, ואמר לו ראשיד זה הוא מולאי אדריס בן עבדאללאה בן אלחאסאן בן אלחאסאן בן עלי, ואני רשיד הברחתיו מן המות ורוצה להוליכו לערי המערב, ושמח האיש וגילה להם שהוא בן דודו והכניסם להסתתר אצלו והסתיר עניינם. ונשמעו הדברים אל עלי בן סולימאן שר של מצרים ושלח אל האיש להוציא האנשים המסתתרים אצלו, כי המלך אלמהדי מחפש אחריהם, ונתחסד עמהם, בעל החצר, והבריחם עד תונס, ומשם ברח אלקירוואן, ומן אלקיראוון יצא להמערב אל תלמסאן, ומשם בא אל טאנזא ומשם הלך עד נהר מלוייא, ומשם לסוס לאדנה היא תאפיללת, ומשם לוואד רביע ומשם אל סוס אלאקצא היא סוס הידועה, ומשם עד וואד גון.
וחזר ובא לטאנזא ולא ערבה לו ישיבתה, ובא למדינת וואליל היא זרהון היושבת בהר והיא עיר בינונית מוקפת חומה נשגבה, ובה מים רבים ונטיעות וזתים לרוב, והיה בה שר וגדול מורד במלכות החולק זכות לעצמו שמו עבד אלחאמיד אלוורבי מכת אלמעתאזילא (כת אלמעתאזילא דבר ממנה הרמב״ם בספר מורה הנבוכים ח״א פרק ע״א) וקבלו עבד אלחאמיד בכבוד רב והביאו אל ביתו וגילה לו אידריס סודו ויחוסו ודתו, ונכנסה התלהבות בלבו והשתחווה לו ונתן לו המלוכה. ובהגיע חודש רמאדאן קבץ עבד אלחאמיד שריו ועבדיו וגדולי משפחתו וסיפר להם מענייני אידריס ויחוסו ודתו והשתחוה לו ונתן לו המלוכה. וענו כולם להמליכו והשתחוו לו וקבלו עליהם הדת והתפילה. ועם אלוורבה הם הרבים והעצומים שהיו במערב והם שקבלוהו בתחילה יום ו׳ ד׳ לרמאדאן שנת קע״ב למניינם. אחר כך קבלוהו בני זנאתן ואחר כך כל משפחות האדמה פלשתים וערב מהם זוואגא וזוואווא ולוואתא, וסדראתא, וג׳ייאתא, וואנפזאייאתא, ומכנסאתא וג׳מארא. ובאו אליו מכל מקומות המערב, וקבץ חיל גדול סנהאזא והווארא וזולתם, והלך לתאמסנא היא אסאוייא ומשם לתאדלא. והיו רוב המקומות על דת הנוצרים ועל דת היהודים. והישמעאלים היו בהם מעטים, וכולם חזרו לדת ישמעאל על ידו. ושוב חזר לזרהון בחודש אלחג׳א הנקרא לעיד לכביר שנת קע״ב הנז', ויצא עוד להלחם על שארית המערב ולבראבר הנשארים על דת הנוצרים, והיהודים וואלמזוש, והיו בהרים הגבוהים ונלחם בם והרג מהם רבים עד שנכנסו בדת ישמעאל על כרחם. וחזר לזרהון שנת קע״ג, ויצא עוד והלך לתלמסאן, והיה בתלמסאן מלך מוחמד בן אוזרזאי שמו,. והודה המלכות למולאי אדרים הוא ובני זנאתן שהיו שם, ושכלל תלמסאן ובנה בה זוואמע וכרו'. ובחדש צאפאר הוא הנקרא סאייע לעאסור שנת קע״ד חזר לזרהון.
ויהי כשמוע הארון אראשיד מלך בבל את הדבר הזה, שלח משנהו סולימאן אלברמאקן ובידו כלים בסם המות להתחכם להורגו בערמה״ וכן עשה, בא אצל מולאי אדריס, ויאמר לו כאשר הייתי עבד לאביך אהיה עמך, ויספר לו כי בורח הוא מהרון ראשיד, ובחלקלקות לשונו הטהו עד שהאמין בו וקרבהו לעבודתו. ויום מימים נתן לו דבר אחד להריח בו ונפל מתעלף כי טמן בו ארס הממית בריחו, וברח סולימאן הנ״ז, ומת אידריס בחדש סאייע למולוד, ביום הראשון לחודש בערב שנת קע״ז. והימים אשר מלך במערב חמש שנים ושבעה חדשים. וראשיד חבירו ועבדו הנז״ל, רדף אחר סולימאן ואף שהשיגו והריק חרבו כנגדו בנהר מולוייא ופצעו וקטע ידו לא יכול לתופסו וברח לעיראק אל אדונו. ובשוב ראשיד מרדוף אחרי סולימאן ובא אל זרהון ראה והנה אין למולאי אידריס ממלא מקום, כי לא הניח שום בן, זולתי אשה אחד הרה מז׳ חודשים ושם האשה כנזא ממשפחת אלבראבר, וידבר אל העם דברים טובים ויאמר להם המתינו עד שתלד האשה ואם המליטה זכר עליכם לשמור המלוכה לבן אדוניכם, ואם נקבה תלד עשו כטוב בעיניכם, ונתקבלו דבריו.
והיה הוא מנהיג את העם, עד שילדה בן והיה דומה לאביו וקראוהו אידריס כשם אביו וקבלו עליהם מלכותו. והיה ראשיד מנהיג את העם ומחנך את הילד, ובהיותו בן שמונה שנים למדו הקוראן ולמדו חוכמות רבות ורכיבת סוסים ויריית חצים בקשת שלא יחטיא המטרה עד היותו בן י״א שנים, ואז המליכו על כל משפחות המערב. לימאם אידרים בן אידריס הנ״ז נולד יום ב׳ שלושה ימים לחדש ראזם שנת קע״ז, גוונו אדום נוטה לשחרות, בינוני בקומתו, יפה תואר עיניו יפות, גופו רחב, אין לו ערקום. יש בין שיניו פירוד הנקרא פלזא, לשנו צח, חכם נדיב, דוקן, גיבור, וכאלה רבות עמו. שם משנהו הנקרא אוזיר, עומיר בני מצעאב לאוזדי מן ערב לאוזדי. ושם השופט הנקרא קאדי עמר בן מוחמד בנו סאעיד. ושם הסופר אבו לחאסאן עבד אללה בן מאליק לאנסרי. בימים ההם היה מושל גדול באפריקא שמו בהלול בן עבד לוואחד, והיה נוטה אחר מולאי אידריס, ושלח לו שר אחד משרי אלמהדי מלך אסאם תחת רשות הארון ראשיד מלך בבל. ושם השר בן אלגלב ופתהו בממון ונטה אחריו והשתחוה להארון אראשיד. וכשהשלים מולאי אידריס י״א שנה וחמשה חודשים הלך ראשיד הנז׳ להשלים לו המלוכה והשתחויה מן הפלשתים וערב וזולתם. ונשמעו הדברים להשר אשר תחת יד למהדי הנז׳ בראהים בן אלגלב שמו, ושלח ושיחד מן הפלשתים משרתי ראשיד בממון, והשקהו סם המות לראשיד הנ״ז וימות בשנת קפ״ח למניינם. ומילא מקומו ראשיד אבו כאליד יאזיד בן אלייאש אלעבדי והשתדל והשלים המלכות והשתחווה למולאי אידריס על כל המשפחות לבראבראייא. והיה זה בתחילת חודש ראביע אלוול ביום ו' שנת קפ״ח למניינם.
ואחר שהרבה חיילותיו ונתחזקה הממלכה בידו, צר לו המקום בזרהון ויצא הוא וחיילותיו לבקש מקום אשר יבנה בו עיר אשר תכילהו, והיה מסבב אנה ואנה, ומצא הר אחד הנקרא זאלאג׳ והנאהו ובנה שם מקצת מן החומה. ואתרמי וירד המטר בזעף והפיל החומה, והכיר שהמקום אינו נאות לבנין העיר, וירד לשיפולי ההר ההוא, ובנה שם בניינים ונטע גנות וירד עוד המטר ואיבד הכל. והיה זה שנת קצ״א למניינם ופנה לסובב עד הנהר הגדול הנקרא אשבו, ובחר במקום הנקרא כ׳ולאן, סמוך למקום הנקרא היום סידי חראזם, אשר יש בו מעיינות חמים נובעים, וחפר היסודות שם ועשה הסיד והתחיל לבנות, ושוב נמלך מחשש שמא ישטוף הנהר ההוא את העיר, ושלח עומיר משנהו לתור לו מקום אשר ייטב, ופשפש ומצא בקעה טובה ובה עין מים הנקרא עין עמי׳ר הידועה היום אצל זוואגא, והלך עד המקום הנקרא היום ראס למא, ומצא במקום ההוא ששים מעינות מים, שלושה מעינות מצד מערב ושבעה והמשים בצד מזרח, ומהם יוצא הנהר ושתה מן המים והנאהו (כתב שם כי בנהר ההוא היו נמצאים כעין טיפי הבדולח הנקרא זוהאר, ושווים שוה גרגיר אחד מהם מתקאל זהב. ואומר אני אפשר אודות זה נקרא וואד פאס וואד אלג׳וואהר כי כן כותבין שמו בגיטין) והלך על שפת הנהר הנז׳ עד הגיעו אל המקום אשר בו נבנית פאס, והיה שם כעין יער, ושאל על אנשי המקום ואמרו לו משפחה נקראת בנו לכ׳יר ומשפחה נקראת בנו אירגאש. והלך והגיד הדברים למולאי אידריס, ובא מולאי אידריס עמו עד המקום ההוא ומצא שם זנאתא וזוואגא ובנו אירגאש דרים באוהלים מהם על דת ישמעאל ומהם על דת הנוצרים ומהם על דת היהודים ובנו איגראש היו על דת המאזוש, עובדי האש, והיו נלחמים תמיד זה עם זה ועשה שלום ביניהם. וקנה מהם יער אחד אשר בנה בו עדוואת לאנדאלוס בסף אלפים וחמש מאות דרהם, וכתב השטר אבו לחאסאן הסופר הנז״ל שנת קצ״א.
פאס וחכמיה-אגרת יחס פאס-רבי דוד עובדיה-כרך א- ייסוד העיר פאס ע"י מולאי אידריס
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
Debdou est une petite ville du Nord-est du Maroc, sise non loin de l’important axe routier reliant Fès à Oujda, Melilla l’espagnole et Tlemcen l’algérienne ne sont guère éloignées non plus. Les vergers qui l’entourent d’une enceinte de verdure, comme la beauté du paysage montagneux — rappelant le sud de l’Espagne — confèrent un charme tout particulier à cette localité. Mais le paysage humain de Debdou n’est pas moins original et intéressant.
L’origine de la communauté juive locale remonte, pour autant qu’on le sache, aux dernières années du XIVe siècle. A cette époque, en effet, plusieurs persécutions frappèrent avec une brutalité inconnue jusqu’alors le Judaïsme espagnol. Celles-ci atteignirent leur point culmi nant en 5151-1391.
Un petit groupe de réfugiés, originaires de Séville, parvint à Debdou. La tradition locale parle d’une dizaine de familles, pour la plupart des cohanim, cherchant un lieu d’asile sous la houlette de Rabbi David Hacohen. Mais l'on manquait d’eau, raconte-t-on. Rabbi David, après de ferventes prières, frappa le rocher de son bâton, et il en jaillit une source encore connue aujourd’hui sous le nom de source de Séville.
C’est auprès de cette source que se bâtit le quartier juif de Debdou, qui allait connaître jusqu’à notre époque une longue histoire (notons au passage que, selon le témoignage récent de plusieurs visiteurs, cette source légendaire se tarit progressivement apres que les Juifs de Debdou eurent quitté cette ville, dans les années qui suivirent l’Indépendance du Maroc.
Des documents écrits confirment la tradition orale sur les origines de la communauté. Ainsi cette lettre de Rabbi Yossef Cohen-Scali, adressée aux rabbins de Fès, où il écrit : «Sachez que, voici près de cent ans, nos ancêtres (cohanim) quittèrent Séville…»(1), ou encore ce texte parmi bien d’autres : «…et la communauté de Séville qui se trouve à Debdou suit le minhag (coutume) des megourachim (exilés)…»(2). Mais quel meilleur témoignage des origines espagnoles et de l’attachement au patrimoine ancestral, que ce document datant de 5481-1721 : «Il est notoire que la synagogue de la ville de Séville (sic), donnant à l’est sur la grand-rue et jouxtant au nord la propriété de Rabbi Yossef Hacohen-Scali, et qui se nomme Synagogue Sabban…». Ainsi, Debdou la marocaine était tout simplement devenue, dans les documents officiels de sa communauté juive, une nouvelle Séville en terre musulmane! Attribuer un nom nouveau à la localité d’accueil semble du reste avoir été un phénomène répandu dans le judaïsme espagnol, évoqué par Don Itshaq Abrabanel à la fin de son commentaire de Melakhim-Rois.
À propos de la déportation des Juifs en Espagne, des suites de la destruction du Temple, il écrit : «…Il (le roi Titus) fit venir des membres des tribus de Yehouda, Binyamin et Chimon, ainsi que des leviyyim et cohanim (lévites et prêtres) qui se trouvaient à Jérusalem, (…) et il les installa dans deux provinces : l’une s’appelle jusqu’à ce jour Andalousie, et ils y habitèrent la ville (…) nommée par les Juifs Lucena (…) en raison de sa ressemblance avec la ville de Louz en Erets Israël. La deuxième province fut celle de Tolitola (Tolède), et il semble quelle ait reçu ce nom de la part des Juifs à cause du tiltoul (pérégrinations) qu’ils endurèrent en venant de Jérusalem.»
Dans l’opuscule Yahas Debdou cité plus haut, Rabbi Chlomo Hacohen Sabban écrit à ce sujet : «Le fait que, dans leurs documents, ils attribuaient à Debdou le nom de Séville (…) nous apprend (…) qu’il s’agissait pour eux de perpétuer le nom de la ville d’où ils avaient été chassés, afin de ne pas oublier les affres de leur exil…»
Il est vrai que Séville tenait une place de choix dans l’univers du judaïsme espagnol : les temps reculés et la noblesse des familles juives qui l’habitaient étaient connues, et de grands maîtres y résidèrent. Ainsi, par exemple, le Ritva, Aboudarham, et rabbénou Yaâcov Ben Acher, auteur de Arbâa Tourim. Les familles des cohanim venues de Jérusalem semblaient y conserver avec un soin jaloux le souvenir de leurs origines, puisque la Juderia de Séville comprenait des ruelles habitées uniquement par des cohanim.
On comprendra alors aisément que ces mêmes familles, constituant l’élément essentiel de la communauté de Debdou, aient imprimé un caractère particulier : c’est dans leurs rangs que se recrutèrent, tout au long des générations, la plupart des maîtres spirituels de la ville, dont le rayonnement s’étendait souvent aux environs; et les qualités de carac tère des Juifs de Debdou, ainsi que la piété particulière qui imprégnait leurs moeurs, étaient réputées au Maroc et en Algérie. Les familles de cohanim cherchaient de préférence, sans exclure les unions avec de sim ples «Israël», à contracter mariage en leur sein. Il est d’ailleurs à noter que, tout comme à Djerba, aucune famille de «lévi» ne put s’installer à Debdou : on ne laissait jamais un «lévi» rester plus d’un an dans la ville, par crainte sans doute d’une sorte de «concurrence» inamicale.
Les «cohanim» de Debdou se nomment communément Cohen-Scali, ce qui signifie cohen «brillant», c’est-à-dire de pure ascendance.
Certains expliquent que le mot Scali a la même valeur numérique que le mot Tsadoq : ce qui indique que les cohanim de Séville et Debdou descendaient du grand-prêtre Tsadoq. Dans son ouvrage Otsar Ha- Mikhtavim, Rabbi Yossef Messas expose pour sa part une autre tradition concernant le surnom Scali : les vêtements des cohanim, à Jérusalem, étaient tissés avec des fils d’or brillants…
Le Rav Chmouel Marciano'” rapporte enfin cet intéressant témoignage, qui rend bien compte de la haute conception qu’avaient ces cohanim de leur lignage : «Nous avons coutume de manger de la viande le chabbat Eikba (qui précède le 9 Av); les familles des cohanim, qui s’en abstiennent ce chabbat-là, nous surnomment donc âzamine, ce qui signifie que nous avons fait le veau d’or, et que nos ancêtres se sont prosternés devant lui!»
Debdou connut sa période de grandeur aux XVIIe et XVIIIe siè cles. La conquête de l’Algérie par les Français, en 1830, marquera un déclin relatif de la communauté : du fait des étroites relations com merciales qui se nouent avec Tlemcen, nombre de «debdoubis» s’installent dans cette ville, ou même à Oran.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord
נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
נינה פינטו-אבקסיס
נינה פינטו-אבקסיס 1971- 22 ביולי 2019 הייתה חוקרת פולקלור והומור ועמיתת הוראה במרכז לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה מתמקדים בלשון החכתיה ובתרבותם של יהודי צפון מרוקו. כלת פרס בן-צבי לחקר קהילות ישראל במזרח לשנת תשע"ה. ופרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת ה"תשע"ח
פינטו-אבקסיס נפטרה ביולי 2019, לאחר מאבק ממושך, במחלת הסרטן. נשמתה עדן.
טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
פעמים 150-152, מכון בן צבי, 2018, עמ 139-162
באוגוסט 2004 נישאתי לאריאל אבקסיס, שגם הוא כמוני בן למשפחה מטיטואן שבצפון מרוקו. היה ברור כי קודם לחתונה נחגוג ברוב טקס את ערב המלבושים הרקומים, המכונה נוצ׳ה דה פניוס[noche de panos]והכולל גם את טקס החינה. היה עלינו לתכנן את הטקס על סמך זיכרונותיהם של אנשי מרוקו הספרדית ותמונות שדלינו מן הארכיון המשפחתי המורחב, ולאור הדרך שבה כבר קיימו את הטקס בני משפחותינו ובני הקהילה ברחבי העולם.
במאמר זה אבקש לבחון את התמורות שחלו בטקס הנוצ׳ה דה פניוס בקרב יהודי טיטואן כפי שהן משתקפות מציורים, מארכיון תמונות הקהילה ומתמונות שמצאתי באוספים פרטיים – המספקים כולם ידע על מראה העבר – ועל בסיס עבודת שדה. בתוך כך יועלו היבטים של צילום בתהליך הטקסי, תיבחן התבוננות בתמונות כבחפצים ביוגרפיים, ויידונו סוגיות בחקר הפולקלור, כגון תרבות חומרית, גיבוש זהות, ייצוגה והזדהות עמה ומקומה של שפת הקהילה, החכֵּתייה, הספרדית-היהודית שדוברה באזור צפון מרוקו, במסגרת הטקסית.
טקס הנוצ׳ה דה פניוס, הידוע גם בשם נוצ׳ה דה נובייה (noche de novia), ערב הכלה, הוא טקס מעבר מובהק, המכין את החתן והכלה לחתונתם,״ והמציין את סיומו של שלב הרווקות ואת המעבר לחיי נישואים. שלב ספי זה בחייהם של בני הזוג המיועדים לבוא בברית הנישואים מסומל למשל בדגם הקשתות הרקום על השמלה, העומדת במרכז הטקס – הקשתות מסמלות את המעבר ממצב רווקות למצב נישואים. העולם היהודי מאוזכר בסמלים ובאותות בתלבושתה של הכלה: בכתר הנחבש כיום על ראשה משובצות 613 אבנים טובות, סמל לתרי״ג המצוות, והחצאית רקומה בעשרים ושניים גלילי סרטים ארוגים, המזכירים את עשרים ושתיים אותיות האלף־בית. על החלק העליון של החצאית נרקם סמל עץ החיים, ונהוג למקמו על מקום הרחם, כסמל למעיין החיים, כפי שהסבירו אנשי קהילת קראקס. על הלבבית, הנלבשת על בית החזה, ועל הווסט שמעליה יש מוטיבים רקומים של עץ כסמל של חוזק והתמדה. הציפורים הרקומות על המלבושים מסמלות את החופש. על הווסט תפורות שתי סדרות של שבעה כפתורים, המזכירים את שבע הברכות, ורקום עליה דגם עיגולים ספירליים, המסמל את מעגל החיים; דגם זה מופיע גם על התכריכים של נשות מרוקו הספרדית. החגורה הנכרכת על החצאית משמאל לימין מזכירה את אופן סגירת ספר התורה.׳ סדרת הפרשנויות לסמלים המופיעים על השמלה אף הן חלק מן הטרנספורמציה שחלה בטקס, ושבמסגרתה יש ניסיון לקשור בין השורשים הקדומים לעולם היהודי.
הערת המחברת: קהילת יהודי קראקס בוונצאולה הוציאה ספרון שמפורטים בו הסמלים שעל השמלה. אלו סמלים דתיים ומיסטיים המסמנים את כניסתה של הכלה לעולם הנישואים היהודי והלידה. הפירושים האלה לסמלים אינם מוכרים מן המחקר על השמלה ולא מן המחקר על סמלים ודגמים האופייניים ליהודי מרוקו. ככל הנראה אלו פירושים הניתנים כיום על ידי בני טיטואן החוגגים את הטקס, והרוצים להדגיש את יהודיותה של השמלה, אך הם אינם מוכרים מן הדורות הקודמים. ראו: מולר־לנצט, עת׳ 276-265.
ערב זה נחגג כיום בהקשרים שונים ממקור חיותו הראשוני ברחבי צפון מרוקו. טקס הנוצ׳ה דה פניוס תועד ונחקר אך מעט. שרה ליבוביצ׳י סקרה בספרה על חתונות בטיטואן את הטקסים הרבים שקדמו ליום החופה. אסתר יוהס בחנה בספר שערכה על ׳ארון הבגדים היהודי׳ סוגיות של זהות בהקשר של לבישת השמלה, בהשוואה לתלבושות מסורתיות יהודיות אחרות המוצגות כולן ב׳מוזאון ישראל בירושלים. אלגריה בנדלק תיארה את האירועים השונים במסגרת טקסי החתונה שהשתמשו בהם בשמלה הגדולה. גילה הדר בחנה אה מנהגי החתונה בקרב היהודים הספרדים בצפון מרוקו. יוסף שיטרית ייחד פרק בספר שערך על החתונות במרוקו לטקס החינה, הכלול גם באירועי הנוצ׳ה דה פניוס. הוא עמד בפרק זה על תחייתו של הטקס בישראל לאחר כמה עשורים שבהם הוצנע בתוככי הבית. שיטרית אפיין את התמורות שחלו בטקס וציין כי כמו בכל עניין חברתי-תרבותי משמעויותיהם של טקסי החתונה משתנות עם הזמן בהתאם להקשרים היסטוריים ותרבותיים רחבים, שמשתנים על פי טבעם בקצב מהיר או אטי, אף שהטקסים עצמם שומרים לעתים על צורותיהם ודפוסיהם לאורך זמן. בעניינים סמיוטיים, הכרוכים במתן משמעויות לתופעות ולתהליכים תרבותיים או ליסודות לשוניים ובהבניית המשמעויות הללו, הפער בין הצורה לתוכן הוא תופעה שכיחה ולעתים אף מכוננת, כמו בערכים הלשוניים, ועל המתבוננים לתת את הדעת על כך. שיטרית התמקד במעבר המרחבי שחל בטקס החינה מן המקום הפרטי, הביתי, אל אולמות האירועים, ובמעבר מן האופי המשפחתי של האירוע אל האופי המסחרי והמלאכות, שנוצק בו – אל הטקס באולם מובאים רהיטים וחפצים בדגמים מרוקאיים וכן תלבושות קנויות. שיטרית גם תיאר בקצרה את האופן הייחודי שבו נחגג טקס החינה בקהילות טיטואן וטנג׳יר.
אם כן במרכז טקס הנוצ׳ה דה פניוס עומדת השמלה הגדולה, לבוש הבֶּרבֶּרית (traje de berberisca), אחד השרידים המהותיים ביותר של התרבות החומרית של יהודי מרוקו. בשנות השלושים של המאה העשרים עדיין שימשה השמלה הזאת כשמלת כלולות, והנשים המבוגרות לבשו אותה גם כשמלה חגיגית בטקסים ובחגים, אך עם המודרניזציה וההשפעות האירופיות עברו הנשים ללבוש לבן ביום חתונתן. השמלה עשויה קטיפה בצבעי ארגמן, ירוק ושחור ומעוטרת ברקמת חוטי זהב וחוטי מתכת אחרים בדגמים שונים, אך הכלה לובשת שמלה מקטיפה שחורה מעוטרת. החוקרת הצרפתייה דאן ז׳ואן עמדה במחקריה משנות השלושים של המאה העשרים על מומחיותן של הנשים היהודיות במרוקו במלאכת הרקמה. לדבריה היו נשות טיטואן בין היחידות ששמרו על מסורת גרנדה וקורדובה בשלמותה. יששכר בן־עמי ציין כי בכל ערי מרוקו היו מעדיפים להזמין את השמלה מטיטואן, בגלל ההשקעה הרבה שם בהכנתה. רקמה מסמלת, בדומה לתכשיטים, מעמד כלכלי עירוני מצליח. השמלות המעטות שנותרו בקרב יהודי טיטואן – ושחלקן עברו רַפָּאוּת (רסטורציה) – נודדות בין משפחות בני הקהילה בעולם והפכו לסמל בפני עצמו ולחפץ ביוגרפי במונחיה של דנט הוסקינס. המונח חפץ ביוגרפי מגדיר חפצים מסוימים ה'צוברים מהלך חיים׳. חפצים אלה, כדוגמת שמלת הכלולות או שמלת החינה, הם כהגדרתה זיכרון היסטורי-קולקטיבי-קהילתי. הם מתארים ומאזכרים את מהלך חייו של האדם הפרטי וספוגים בסיפורים אינדיווידואליים
ובזיכרונות פרטיים. החפץ – במקרה שלפנינו השמלה הגדולה – מסמל תחנת חיים שעברה המשתמשת בו. סוגיה זו רלוונטית לדיוני מכיוון שבמרוצת הזמן תצלומו של החפץ מחליף את החפץ עצמו, את השמלה, והתצלום הממוסגר הופך להיות חפץ ביוגרפי המסמן את יחסי הגומלין המתמשכים עם החפץ הנודד ממשפחה למשפחה, ובכך מנוכס בידי האישה הלובשת אותו. סוגיה זו תידון בהרחבה בהמשך, בדיון בטרנספורמציות של המדיום שחלו בטקס.
היבטים רבים של הטקס, שחלקם טרם נדונו במחקר, דורשים דיון נרחב, ובהם סוגיות מגדריות הנוגעות לטקס ולשמלה, ושעניינן היחס בין האישה לגוף ולייצוגיו, סוגיות תאורטיות של אותנטיות וזיוף, לאו דווקא בהקשר דיכוטומי, כפי שהתוותה רגינה בנדיקס, וכן שאלות של ייצוג ודימוי בהקשר של טקס המתקיים בעידן של שינויים חברתיים, כלכליים ותרבותיים דרמטיים. במאמר זה אתמקד בשלושה צירים מרכזיים של טרנספורמציות בטקס ובעיצובו: ציר המרחב, ציר הזמן וציר המדיום, המתמקד בהיבטים של צילום ובשינויים המתאפשרים בעידן הטכנולוגי הנוכחי.
נינה פינטו-אבקסיס– טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מראכש; המאה הי״ט
עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי״ח
פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק
הגובה : 26.3 ס׳׳מ ; הרוחב: 21.6 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 146, מס׳ 385
(119)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו- אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא
קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.
לד. אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא
כתובת: פיוט על אורך הגלות מיחל ומצפה תשועת ה׳.
סימן: אני רפאל משה.
נועם:׳דחכת לעשוב מן בהא׳.
התבנית: סטרופית קבע כפולת טורים נוסח הקצידה מסוג המלחון.
מקורות: כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף א ע״א ; כ״י כנ״ל 5091, דף א ע״א;
כ״י בן צבי 2119, דף 5; כ״י סינסינטי 320 MIC, דף כד ע״ב; כ״י ניו-יורק בהמ״ל 8096 MIC, דף 35 ; צפרו תרפ״ט, דף א ע״א.
אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא כִּי אֵין בִּלְעֲדוֹ
שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת דַּל וּמַצִּיל עָנִי
נִלְאֵיתִי נְשֹׁא עֹל גּוֹי נָבָל בּוֹגְדִים בָּגְדוּ
כִּי כָּל הַיּוֹם דָּוָה מִתִּגְרַת צַר מוֹנִי
5 יְרַחֵם עֲנִיָּו עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ
יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וּלְמִפְגָּע שָׁמַנִי
רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת צָרוֹת תְּכוּפוֹת נִצְמְדוּ
עֲדִי רֹן וְחֶדְוָה נִדְחָה מִמֶּנִּי
פְּלָאוֹת יַעֲשֶׂה בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדּוֹ
10 וּלְמַעֲנוֹ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי
אָנָה הָלַךְ דּוֹדִי הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ
וְעַד מָתַי חוֹלַת אַהֲבָתוֹ אֲנִי
לְעַם בָּחַר לוֹ יָהּ יָסֵךְ אֱלֹהַ בַּעֲדוֹ
יִרְפָּא מְשׁוּבָתָם עָזִי וּמָגִנִּי
15 מִקְדָּשׁוֹ יְכוֹנֵן יִתְעַלֶּה וְיָרוּם הוֹדוֹ
וְשׂוֹטְנַי יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי
שֵׁם קָדְשׁוֹ יִתְגַּדָּל נִשְׂגָּב יְיָ לְבַדּוֹ
יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עַד אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי
הַנִּדְחִים יְנַחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָּחֲדוּ
20 אֲהוֹדֶנּוּ וְרוֹמֵם תַּחַת לְשׁוֹנִי
1 -אשפך…ונשא: אשטח תפילתי לפני ה׳. אשפך שיחי לפני: עדה״כ תה׳ קמב,ג. רם ונשא: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ נז,טו. כי אין בלעדו: על פי תה׳ יח,לב ׳כי אין אלוה מבלעדי ה״. כאן: צורת יחיד במקום בלעדיו להתאמת החרוז. 2. שומע…עני: שומע צעקת ישראל ומצילם מגלותם. שומע צעקת דל: עדה״כ איוב לד,כה. ומציל עני: על פי תה׳ לה,י.3. נלאיתי…נבל: עייפתי מלשאת את עול הגויים בגלות, על פי יש׳ א,יד. עֹל: נמשך לפניו ולאחריו. גוי נבל: עם רשע, על פי דב׳ לב,כא. בֹגדים בגדו: הגויים, על פי יש׳ כד,טז. 4. כל היום דוה: שרויה בצער, על פ־ איכה א,יג. מתגרת צר: מהתגרות האויב וממריבתו. מוני: המונה אותי ומציק לי, משורש ינה. 5. עניו…ידו: כינויים לעם ישראל. ירחם עניו: על פי יש׳ מט,יג ׳כי נחם ה׳ עמו ועניו ירחם׳. עם…ידו: על פי תה׳ צח, ז. 6. יראה…די: על פי דב׳ לב, לו. אזלת יד: נחלש כוחם של ישראל בגלות, ויד האויב גוברת עליהם. ולמפגע שמני: שם אותי מטרה לפגיעות האויב, על פי איוב ז,כ וראב״ע שם. 7. רבו משערות: הצרות הבאות עליי רבו משערות ראשי, על פי תה׳ סט,ה. צרות: נמשך לפניו ולאחריו. צרות תכופות נצמדו: הצרות סמוכות ובאות עליי בזו אחר זו בתכיפות. 8. עד…ממני: עד שנסתלקה ממני כל שמחה. נדחה ממני: על פי איוב ו,יג. 9. פלאות יעשה: נפלאות, כמו ׳נגד אבותם עשה פלא׳ (תה׳ עח,יב). בעבור אברהם עבדו: בזכות אברהם, עדה״כ בר׳ כו,כה. ולמענו: מוסב על אברהם ועל ה׳. בנאות דשא ירביצני: הלשון על פי תה׳ כג,ב והנמשל על פי יה׳ לד,יג-טו ׳והוצאתים מן העמים…במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל…תרבצנה בנוה טוב…אני ארעה צאני ואני ארביצם נאום ה״ וראה שו״ט תה׳ כג. 11. אנה הלך דודי: הקב״ה והניחני בגלות, על פי שה״ש ו,א. האפס לנצח חסדו: ׳שמא כלו חסדיו׳ (רש״י) על פי תה׳ עז,ט. 12. ועד מתי: נמשך לפניו ואחריו. חולת אהבתו אני: משפט שאלה או קריאה. ועד מתי חולת אהבתו אני? או – ועד מתי? (הלך דודי), חולת אהבתו אני! עדה״כ שה״ש ב,ה ׳כי חולת אהבה אני׳. 13. לעם…יה: כמו ׳ובך בחר ה׳ להיות לו לעם׳ 1דב׳ יד,ב). יסך אלֹה בעדו: ה׳ יסוכך ויגן עליו, על פי איוב ג,כב. 14. ירְפא משובתם: יקבל את תשובתם ויסלח לעוונם, עדה״ב הושע יד,ה. עזי מגני: כינויים לה', על פי תה׳ כה,ז. 15. מקדשו יכונן: יקים, מלשון ׳והיה באחרית הימים נכון יהיה בית ה׳(יש׳ ב,ב). יתעלה וירום הודו: של המקדש ושל ה׳ 16. ושוטני: אויביי. יקרבו אלי לשרתני: עדה״ב יה׳ מד,טו.17. שם קדשו יתגדל: בעת הגאולה, כמו ׳והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה״ (יחז׳ לח,כג). נשגב יי לבדו: על פי יש׳ ב, יז. 18. ימלך לעולמי עד: עדה״כ תה׳ קמח,י. אחד ואין שני: הלשון על פי קה׳ ד,ח, והעניין על פי קה״ר ד,ח ׳יש אחד זה הקב״ה ואין שני שאין לו שותף בעולמו׳. 19. הנדחים: הגולים, על פי יש׳ כז,יב ׳ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים׳. וינחם…פחדו: על פי תה׳ עח,נג ובהקשר להמשך שם ׳ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו׳. 20. אהודנו: אודה לו. מלה יחידנית במקרא, על פי תה׳ כה,ז. ורומם תחת לשוני: שם ה׳ מרומם תחת לשוני, על פי תה׳ סו,יז.
מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Des saintes ont été aussi les inspiratrices et les directrices de soulèvements contre les dominateurs étrangers. Telle fut, en Algérie, la célèbre maraboute Lâlla Fât’ma qui en 1857, organisa la résistance contre les soldats français.
Les marabouts ont souvent aussi joué un rôle important dans la politique intérieure de leur pays. Dans un ouvrage du plus haut intérêt sur « l’établissement des dynasties des chérifs au Maroc et leur rivalité avec les Turcs de la régence d’Alger » ( 1509-1830), A. Cour a montré d'une manière lumineuse l’action des marabouts dans la constitution des puissances nouvelles qui s’établirent au Maghreb.
Depuis les dernières années du XVe siècle jusqu’en 1830, deux pouvoirs rivaux ont régné dans l’Afrique du Nord : celui des chérifs et celui des Turcs d’Alger. Ils étaient nés tous deux, presque simultanément, d'une réaction religieuse contre la conquête chrétienne de l’Espagne musulmane et contre les entreprises des Portugais et des Espagmols sur le Maroc. Cette double action des chrétiens surexcita le fanatisme des Berbères et des Arabes et détermina une révolution qui fut dirigée par les confréries religieuses et par les marabouts.
« Dans cette révolution, toutes les dynasties du Maghreb sombrèrent. Elles furent remplacées par des .pouvoirs nouveaux établis sous l’influence des confréries ou des marabouts
Pour ne citer qu’un seul exemple, tiré de l’histoire contemporaine du Maroc, du rôle politique joué par les marabouts, nous rapporterons ce que raconte A. Mouliéras au sujet d’un saint célèbre d’Ech-Chaoûn, Moûlaye 'Alî Chaqoûr. Ce marabout qui, en 1897, avait environ 90 ans, aurait, par son influence, fait conférer la dignité suprême à ’Abd el-'Azîz. «J’avais reçu la mission, dit-il au Sultan El-H’asan après un simulacre d’intronisation de l’enfant qui devait plus tard devenir sultan, de vous faire monter sur le trône, toi et ton fils"’.» Quel role avait-il joué lors de l’avènement d’El-H’asan? Nous l’ignorons.
L’influence des marabouts l’a plus d’une fois emporté sur celle des sultans; leur intervention souveraine dans l’élévation au trône de certains d’entre eux en est la preuve manifeste. Les Chérîfs d’Ouezzân, dans la personne du saint Moûlaye T’ayyeb, le second directeur de la confrérie des T'ayyibiyya (ou Toûhâmiyyin), contemporain du Sultan Moûlaye Ismâ'îl, au XVIP siècle, aidèrent puissamment ce sultan à s’emparer du pouvoir.
Au Maroc, nombre de marabouts se considèrent même, en droit, comme au-dessus du sultan, et en fait ils le sont, ne rendant au monarque aucun hommage, ne lui accordant qu'un respect platonique, sans consequence pratique. I.es sultans ont été souvent à la merci des marabouts qui ont soulevé contre eux des tribus entières; souvent ils ont dû composer avec eux.
Le prestige de certains marabouts est vraiment extraordinaire, tant la souveraineté du sultan est éclipsée par leur autorité religieuse. On pourrait en citer de nombreux exemples. L'un des plus frappants que je connaisse est le suivant que rapporte de Foucauld, à propos de son séjour chez les Zenâga, dans l'Anti-Atlas.
Au mois d'avril 1884, comme je repassai dans ces parages, je rencontrai, entre El-‘Aïn et Tazenakht, Cheikh H'ammou 1-Azdifi qui revenait du dernier point, où il avait passé quelques jours en visite chez le Zanifî. J'avais comme zet'ât’ (escorte) un esclave de Sîdî H’amed ou Abd er-Rah'màn. marabout des Ait ‘Amer, chef de la
zàouia de Sîdî' Abdallah ou Mh'ind. Aussitôt que les cavaliers de la suite du Gheîkh nous aperçurent, ils nous prirent au col, Mardochée et moi, en réclamant un droit de passage, une zet'àt'a. Leur maître s'était arrêté et regardait impassible la bousculade. Un des hommes nous demanda d'où nous étions. « De Merrâkech. — Des gens de Merrâkech, des sujets du sultan ! s'écria le Cheîkh. La bonne aubaine ! Trois Zenâga sont en prison dans le Blad el-Makhzen. Voici des otages qui arrivent à propos.
Qu’on les emmène et qu'on les mette aux fers. Ils y resteront jusqu’à ce que Moûlaye El-H’asan (le Sultan) nous ait rendu nos sujets. » Lorsqu’il entendit ce langage, l’esclave du marabout prit la bride du Cheikh et lui déclara que, sujets ou non du sultan, nous étions sous l'anaia (protection) de son maître Sîdî H’amed, et que par consequent nul n’avait droit de nous toucher. A ces paroles tout change. Toucher aux protégés de Sîdî H’amed ! Qui y a pensé! Non seulement on ne nous emmène pas, mais on nous laisse passer sans exiger de zet’ât’a. Tel est le prestige du sultan. On le regarde comme un chef de tribu éloigné, avec qui on serait en assez mauvais rapports.
Les Zenâga comptent environ 1700 fusils; ils ont à peine 20 chevaux, et un seul marché sur leur territoire, l’Arba Taleouin »
Le rabbin Mardokhaï Abi Sourour, le compagnon constant du vicomte de Foucauld au Maroc.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״
הלחן וה״מטרוז״
משוררי המגרב היהודים, נהגו לציין את שמם הפרטי, שם משפחתם ולפעמים גם בתוספת שם האב בראש הפיוט או הפזמון, ובסוף, עם הסיומת ״חזק, חזק ואמץ, או ואמיץ״. זה היווה כמעין חתימת שמם בשיריהם, אולי לצורך פרסום שמם, אולי כדי למנוע מזרים להעתיק את שירתם והיו כאלה שהעתיקו חיבורים מאחרים ופרסמו אותם על שמם . אחרים הסתפקו בציון, הפרטי בלבד, כך נהפך המחבר ל״בלתי־ידוע״. מקרים אחרים אך לא רבים בהם המחבר מציין בראש הפזמון ״בתים כפולים״, משולשים או אפילו מרובעים. כדוגמת הפיוט של ר׳ אהרן בן סמחון ממכנאס המובא בראש הפזמון שלפנינו ואשר בו הוא כותב: ״שמי וחניכתי בקרבו על ארבעת רבעיו ילכו סי׳ אני אהרן בן שלמה בן סמחון׳ ונכלל בו י״ג עיקרי הדת״ יש עוד מקרים בהם המשורר הולך לפי הסדר האלפביתי מאלף עד־תו כמו החרוז של ר׳ חיים הכהן מצפת ״אליך דודי נפשי אשא״ . לעומת אלה שחותמים את שמם בראש הפזמון, יש משוררים שנמנעו תמיד ולא רשמו את שמם כלל, אולי מתוך צניעות וענווה. אחד המתנגדים לציון השם בראש הפזמון היה ר׳ יצחק עראמה בעל ״העקדה״, משום שאינו מוסיף ולא כלום למסר השירי נהגו גם לרשום בראשי הפיוט: לנועם, וכשהיה מדובר בשיר, רשמו ל״לחן״, פלס, אך כאשר מדובר בקינות, ציינו בכותרת ״תמרור, ל״תמרור״. מלשון תמרורים וצער עמוק.
ר׳ יצחק עראמה, 1494־1420, רב, דרשן, פילוסוף, חיבר מספר רב של ספרים, ביניהם הספר ״עקדת יצחק״ שנדפס פעמים רבות וזכה לפירושים רבים וגם השפיע השפיע על דרשני הדורות. זעפרני, שירה, ע׳ 106 ; האנציקלופדיה העברית, ע׳ 109.
המטרוז
במקרים מסויימים השתמשו הפייטנים במה שמכונה ה״מטרוז״ (המקושט).
זהו מבנה דו־לשוני שבו הערבית והעברית מתחלפות לסירוגין, כמו הדוגמה שלפנינו:
״ידיד נפשי אהובי עד אן תשכחני/עוזי מאור עיני/
גולה נדחה ביד אדום וקדר.
תרגום:
עזיז רוחי קד קלבי עלאס האגדא תנסאני/עלאמי ייא דאוו עיני/
ראני מזלייא פיד לאומות סללא עלאס נקדר.
על משכבי זכרתי אהבתך קוני/עוזי מאור עיני/
עתה רחקה ממני אל נאדר.
תרגום:
עלא פראסי תפגדת מחבתיק ייא סאני/עלאמי ייא דאוו עיני/
ועלאס האד לגדרא פייא, וואס כיפי ינהזאר״.
במקרים מסוימים בא שילוב שיר עברי עם שיר מוסלמי כדוגמת אחד מפיוטיו הרבים של ר׳ שמואל אלבאז מצפרו תק״ן ־ תר״ד (1844-1790) אביו של רמ״א, ר׳ רפאל משה אלבאז, שהרכיב רוב פיוטיו על מבנים של שירים מוסלמיים שהיו מוכרים בזמנו.
הנה שיר שבח עברי לבורא על מעשה הבריאה משולב עם שיר ערבי מוסלמי.
פיוט מטרוז בלערבייא: סי׳ שמואל אלבאז.
גודל רם קדוש, אלי/גואלי/צור חלי,
ושבחיו מי יחקור ?/כי לו תהלה דומיה,
אובנא (ת) פאס אזדיד ופאס לבאלי/אמאלי!
אנסא כרזו יתנזהו;/פברוז יעזבוק לנדרא.
(בנות פאס העתיקה והחדשה, אויה לי!
הנשים יצאו לטיול; ימצאו חן בעיניך אלה המבלים במגדלים)
- מחבר התוכחה ״ידיד נפשי״ הוא ר׳ יעקב אדהאן ממכנאס, חי במאה ה״ה. היה מו״צ וחיבר הרבה שירים ותוכחות מוסר וכולם מפוזרים. התוכחה הזו מצוייה בקובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״, עמי.103 הבית הראשון של התוכחה מתחיל במלים: ״בשר עניה גולה, אל רם על כל־ נעלה, צופיה עת גאולה, האחת אהובה״ ובהמשך באה התוכחה ״ידיד נפשי״, שחלקה הראשון בעברית וההמשך בערבית. בראש התוכחה , רשום יעקב אדהאן ובסוגריים רשום ״בשר עניה״, סי׳ דוד אבן עטאר. על ר׳ יעקב אדהאן ראה: מלכי רבנן, ע׳ סח, צד א;בני מלכים, ע׳ 109, מציין כי ר׳ יעקב אדהאן חיבר ״תוכחת מוסר״ זו ונדפסה בשנת תרפ״ח בבית הדפוס שרביט־וחזזאן. פאס;זעפרני, שירה, על ר׳ יעקב אדהאן, ראה: עמי 174, 165,168; ועל ר׳ דוד בן־עטר, ראה: ע׳ 173 ; מלכי רבנן, אות ד׳ ע׳ כח, אולי הוא מחבר הפזמון אשרי איש ירא בלבבו שאומרים אחר הסליחות ונדפסה בסוף סדור ״תיקון כרת״.
- על סוג ה״מטרוז״, ראה: זעפרני, שירה, ע׳ 107,170 ;י. שטרית, השירה הערבית יהודית בצפון אפריקה. (פרק ג). ראה י. שטרית (שירת המטרוז) עט׳ 208.
עמוד 135
שם עבים רכובו כנפי רוח,/רב כח;
עליהם ינוח׳/הוה ויהיה והיה.
נזלו מא יתכל וקאלו; האילי!/אמאלי! סראוו אתאי ווסוקאר,/וטרחו חדאהום אספרא.
(והוציאו אוכל ואמרו: הויה! אויה לי!
קנו סוכר ותה והניחו לידם את ארוחת הבוקר).
א־סבבוחי
אחרי ליל מהנה של שירה ופיוטים, נהגו הפייטנים להתחיל באשמורת הבוקר, בסדרה חדשה של בקשות השחר הנקראות- א-סבבוחי. את בקשות השחר התחילו בשעה חמש בערך וזה נמשך למעלה משעה בערך.
״א־סבבוחי״ כלל בקשות של שירות ותשבחות לבורא עולם, על הבריאה, על נשמת האדם ועל האמונה באל אחד.
״ממשכבי קמתי להודות לאלי/ובעלות השחר בשיר ארים קולי/.
יה אדון עולם/בורא השמים, כי לך אתפלל, ערב בוקר וצהרים/ ולפני המלך אשתחוה אפים/כי לך יאתה תפארת כלילי/
או בקשת השחר:
שחר באתי בעוז מצח/לפני אדום וצח/אפיל תחינתי. מלכותך לעד ולעולמי עד/רם על כל רמים, ברא עולמו כל סעד/בששת הימים, מי לא יראך וירעד, בית צור עולמים.
״ממשכבי קמתי׳׳. מחברה הוא יוסף קברמו. הבקשה במלואה נמצאת בסוף קובץ הבקשות ״ישמח ישראל״, בחלק של הבקשות, שבסוף הקובץ ״יגל יעקב״ ומקובצת עם שיריו. אין פרטים על המחבר, אולם אותיות יוסף קברמו מופיעות בראשי הבתים של הבקשה.
״שחר באתי בעוז מצח״, מחברה הוא שמואל ארוליו, גם כן מופיעה בספר ״ישמח ישראל״ בסוף, בעמ' 4. אין פרטים על המחבר.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״
משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה ) שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(. לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.
מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.
מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20
מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690 נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות. 10 בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־20.
מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור (1917) התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה.
מפגש ראשון: אלמאליח ויהודי דמשק, פעילות חינוכית וציבורית.
להלן נבדוק כיצד השפיעו תמורות אלה על אלמאליח ביחסו ליהדות סוריה. אלמאליח הגיע לדמשק ב־ 1911 בלוויית חותנו הרב יעקב דאנון, כאשר מצב בני הקהילה הידרדר מפאת המשבר הכלכלי באימפריה העות'מאנית. בשנה זו ביקשו חברי הקהילה מהרב דאנון להביא את חתנו לדמשק כדי לנהל את הקהילה, ועד הקהילה ובתי הספר העבריים בדמשק. כאמור לעיל, חברי הקהילה הכירו את אלמאליח עוד לפני פעילותו הציבורית בדמשק, כאשר ליווה את ר' חיים נחום בעת ביקורו בקהילות יהודי סוריה ולבנון.
להלן דברי אלמאליח על אודות קהילת יהודי דמשק:
על עדה זו כבר כתבתי לפני שנים אחדות שורה של מאמרים בהפועל הצעיר שנדפסו א"כ ]אחר כך[ בחוברת מיודח ]מיוחדת[ בשם היהודים בדמשק. ומכרח אני להודות כי מפני סבת ]סיבות[ ידועות נאלצתי אז לגלות טפח ולגלות עשרה. זו היתה באמת עדר ולא עדה. אנרחיה ]אנרכיה[ שלמה שררה בכל מוסדותיה אם אפשר לקרא ]לקרוא[ בשם כזה שנים שלשה חדרים גרועים שלוש אגודות חסד וכו' שום אבטוריטט עליונה שבידה יתרכזו כל עניני ]ענייני[ הציבור ושת]היה[ ושתהיה בעין מפקח עליון על מהלך כל הענינים ]עניינים[ לא הייתה אז עברית בתי ספר תחיה לאומית מאן דבר שמם. כל היהודים כט"ו אלף במספר היו שקועים במ"ט שערי פרקמטיה ובסכסוכים פעוטים ולא יכלו להתרומם מעל לנרגנות פעוטה ובכל עבר ופנה שאליהם פנית מצאת רק דמורליזציה ואנרחיה ]אנרכיה[.
מדבריו למדים על האנרכיה ששררה בקהילה עד שנת 1911 ותחילת הראורגניזציה. אלמאליח החל לשמש בשני תפקידים בקהילה, האחד – מנהל בית הספר במשך שלוש שנים, והשני – מזכיר החכם באשי, ר' דאנון. בבואו לדמשק הציב תנאי בפני הקהילה, והוא ניהול בית הספר כראות עיניו, כלומר הוא ביקש יד חופשית ללא התערבות חברי הקהילה. נראה שאלמאליח איש החינוך רצה לקדם את החינוך העברי־לאומי בדמשק )להלן(, לכן הציב תנאים לראשי הקהילה.
פעילות חינוכית
הפדגוגיה בדמשק לא תאמה את שיטתו של אלמאליח, מכיוון שהילדים למדו בכותאב והחכמים שלימדו היו זקנים. לכן ייסד את גני הילדים העבריים הראשונים וארגן מחדש את כל בתי הספר השייכים לקהילה. הוא דאג להביא מורים, מורות וגננות מא"י ובאמצעותם הנחיל חינוך עברי־ציוני. השילוב בחינוך עברי־ציוני היה חלק מהאני מאמין שלו. מדבריו משתמע שחינוך עברי ללא חינוך ללאומיות־ציונות לא בא בחשבון, הא בהא תליא. בדבר אגודה ציונית, בדמשק לא נוסדה אגודה רשמית ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודה ציונית, ועל כן דברים אלה מוכיחים ומחזקים את השקפת עולמו של אלמאליח ביחס לחינוך עברי־ציוני. במשך הזמן השאיר מורים צעירים מבני המקום ללמד בבתי הספר. הם השתלמו בלימודי עברית בעזרת מורים מא"י. בבתי הספר לימדו את השפה הערבית היות והיהודים היו בני המקום והיה עליהם להכיר שפה זו. חלק מהילדים למדו בבי"ס כי"ח בנים (נוסד בדמשק ב־ 1880 ( ובבי"ס כי"ח בנות )נוסד בדמשק ב־ 1883 (, שבהם לא לימדו את השפה העברית והיו מחלוקות בין בית הספר העברי לכי"ח שדגלה בתרבות צרפת. במרוצת הזמן ולאחר שהעברית החלה להכות שורשים בקהילה וברחובות דמשק, החלו בתי הספר של כי"ח ללמד את השפה העברית. ב־ 1914 עזב אלמאליח את דמשק. ברוך פאיס, מהגר יהודי שהגיע מרוסיה לדמשק שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, המשיך את מפעלו החינוכי של אלמאליח והשתלב בהנהגת הקהילה בדמשק. לאחר הכיבוש הבריטי ילדי בית הספר העברי היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה והתיישבו בה.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס
טופס תקנה על ענין המס
פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.
ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.
נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.
אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.
יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.
המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס
עמוד 66
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד.
רכי עמרס ב״ר מסעוד אלנקאוה
סבי רבי עמרם, כאביו נודע בחסידותו ובפרישותו. על סבי למדתי ממו״ר אבי זצ״ל שבכל פעם סיפר לי על גדולתו ועל קדושתו של רבי עמרם אביו. רבי עמרם שימש כסופר סת״ם, שוחט מומחה, שליח צבור וספרא דדיינא.
רבי עמרם עסק למחייתו במכירת בדים בחנותו, שעות מועטות ביום. רוב הזמן עסק בלימוד תורה בחברותא ולבד בביהכנ״ס טולידאנו בעירו. החברותא שלו בכל יום היה רבי דוד בן צאפת הלוי האחרון, בנו של רבי עמרם בן צאפת וכן למד עם רבי מסעוד אוחיון. רבי עמרם אלנקאוה היה ממעט באכילה, היה אוכל רק בערב, בשובו מבית המדרש, היה הולך לישון וקם בחצות הלילה ללמוד תורה עד לתפילה בנץ החמה. רבי עמרם היה חריף ובקיא בגמרא, בהלכה ובזוהר הקדוש, אך לא רצה לשמש ברבנות, עם היותו תלמידו ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה שהיה מבאי ביתו.
ביתו של רבי עמרם היה בית ועד לחכמים ומקום אירוח לעניים ולשדרי״ם מארץ ישראל. היה נזהר מאד בעניין הפסח והיה משתמש בתמרים במקום בסוכר למשקה היומי שלו, התה.
חודש לפני פטירתו היה ביתו כמרקחה, רבים באו לראותו ולסעדו במיטת חוליו, באותה עת גם נולד נכדו, אחי רבי עמרם הי״ו וכמובן שההתרגשות היתה גדולה בברית מילה ובפדיון הבן. ימים מועטים לאחר מכן, רבי עמרם נלב״ע ביום הפטירה של מו״ר אביו, בכ״ב בחשוון התשט״ו. לוויתו היתה מרשימה בגודלה ובהספדיה.
בכל השנים נהגו לפקוד את ביתו רבים מהעיר ומהקהילות האחרות, כדי להתברך ולשאלו שאלות הלכתיות ואמוניות. כשנסתלק אמר אחד מזקני העדה:
״משמת רבי עמרם, נסתלקה הברכה מהקהילה.״
ילדיו של רבי עמרס:
רבי יעקב בנו היה סוחר ות״ח מתלמידיו של רבי רפאל. הוא למד בחברותא עם הרב שלום משאש זצ״ל שסיפר לי בהתרגשות על חריפותו בלימוד הגמרא וההלכה.
רבי יעקב נתעוור באמצע תפילת מוסף של יוה״כ כשהוא משמש כחזן. הוא קרוי ע״ש סבו רבי יעקב סבח שנפטר בצעירותו בשעת מוסף של יוה״כ. אודותיו נקרא לקמן.
בנו השני, מו״ר אבי רבי חיים מסעוד זצ״ל קרוי ע״ש אוהחה״ק וע״ש סבו רבי מסעוד, ידוע היה בחסידותו ובאהבת תורה שלו בבחינת, ברא כרעא דאבוה.
בתו קאמרה ריווח קרויה ע״ש סבתה, קאמרה אלנקאוה אשתו של רבי מסעוד ואחותו של רבי רפאל אלנקאוה. בתו קאמרה נישאה למשה ריווח ז״ל אחיינו של הרב אברהם ריווח עליו דברנו לעיל. קאמרה ידועה כאימה, כאשת חיל, גומלת חסדים.
רכי מיכאל כ״ר רפאל אלנקאוה
רבי מיכאל, בנו של רבי רפאל נולד לאחר שנולדו שתי אחיותיו. מסופר שבני הקהילה שאלו את רבי רפאל, מדוע איץ לך בן ממשיך דרכך. נסע רבי רפאל לציונו הקדוש של רבי עמרם בן דיוואן ונשא בקשה שזכות הצדיק תעמוד לו. ויוולד לו בן. מיכאל בנו נולד ולימים, לאחר שלמד בישיבתו של אביו והפך לת״ח חשוב שהכל התפעלו מחכמתו ומענוותנותו, שאלו את רבי רפאל, למה אין לך עוד בנים כמותו, ענה להם רבי רפאל בחיוך – כשהלכתי לרבי עמרם בן דיוואן, ביקשתי שהקב״ה יתן לי בן, לא בקשתי אלא בן אחד וב״ה קבלתי. רבי מיכאל שימש אחר מות אביו ברבנות לצדו של רבי שאול אבן דנאן, ראב״ד ורב ראשי למרוקו. רבי מיכאל נטל לידיו את תפקיד הרב הראשי לאחר שרבי שאול עלה לארץ ישראל.
בימיו של רבי רפאל היו שרצו להקים בי״ס אליאנס שישלב לימודי יהדות עם לימודי חול. רבי רפאל עמד על המשמר ודרש שלא יצערו אותו בדבר פן ירד ביגון שאולה. הקהילה נרתעה ושוב לא דברו על הרעיון הזה. ידוע שבתקופה זו היו רבים שהתנגדו להקמת בתי ספר אליאנס, למרות לחצים כבדים של הסוכנות היהודית וארגונים אירופאים ואמריקאים שונים. הרבנים בספרו, במקנס, בסאלי ובתאפילאלת נלחמו בעוז בתופעה המסוכנת הזו שנתפשטה כבר בכמה ערים במרוקו [פז, אגאדיר, מוגאדור, רבאט, קזבלנקה ועוד], מספרים שרבי רפאל ברוך טולידאנו ממקנס צעק וקרא על ביה״ס הזה שהיו קוראים לו אסקולה, ״אש כולה״. כך בסאלי היו צעירים שפעלו להקמת בית ספר כזה. רבי מיכאל התנגד אף הוא כאביו, אלא שקשה היה לעמוד מול הסחף הגדול והלחצים הכבדים.
כאן המקום למחות על כבודו הגדול של הרב מיכאל אלנקאוה זצ״ל ב״ר רפאל, שכל התנגדותו לקיומו של ביה״ס הזה היתה עקרונית בהתנגדותו של מו״ר אביו. לא כפי שנכתב בספר ליקוטי סיפורים [חלקם סיפורים לא מכובדים] ״עין רואה ואוזן שומעת״. קורותיהם של יהודי מרוקו יעידו שלא יצאה כל תועלת מבתיה״ס אליאנס שלימדו צרפתית לצד דקדוק עברי, אלא הרס וחורבן רוחניים שהיו בעוכריה של יהדות מרוקו והביאו לחולשתה. רבי מיכאל, כאביו הרב רפאל, כרבי יעקב אבוחצירא, כרבי רפאל משה אלבז, כרבי רפאל ברוך טולידאנו ועוד רבנים חשובים נלחמו ברוח עועים מסוכנת זו שבאה לפגוע בקדושתה של יהדות זו, תוך כדי כך שגורמים חיצוניים לא תמימים, ניצלו את תמימותה של יהדות זו. במחקרים שונים הם אף כינו את ההתנגדות הזו כפרמיטיביות חסרת פשרות וקנאות פאנאטית.
התבוננות קלה במחוז תאפילאלת עיר ממלכת משפחת אבוחצירא, אליה לא הגיעה תרבות צרפת ולא בתי״ס של אליאנס, יעידו ע״כ שגאונות לא תלויה בגורמים חצוניים. גאונות אמיתית נקנית ביסורים ובמ״ח קנייני התורה הידועים. צאו ובדקו מאין יצאו גדולי התורה, הרבנים, החכמים -מתלמודי התורה הדלים במבנים, באמצעים כספיים ודידאקטיים ובהכשרה מקצועית [בבחינת הזהרו בבני ענייים] או מבתי הספר המפוארים, הנוצצים והמתוקצבים, של רשת אליאנס שהמיטה אסון רוחני על יהדות מפוארת ותיווכחו לדעת שבמקום העניות והדלות, שם היה משכנה של התורה.
סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מנורות־חנוכה
המאה הי׳׳ח
מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי
פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק
הגובה : 48.5 ס׳׳מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף טיכו
(117)
מראכש; המאה הכ'
כתובת: ״בסמן טוב״
לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח
הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב: 22 ס׳׳מ
מוזיאון ישראל
(118)
עמוד 76
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה-בערבית יהודי מתורגם לעברית
[ידיד ה׳ וידידינו נשיא אלהיט אתה בתוכינו] בחרי רצתה נפשי [בחירי רצת נפשי] חמד עתיק החכם הותיק כהה״ר פ׳ יאיר אכי״ר. אחדש״ו מאתי אני חות״מ האות כי טוב תעלם אין הי׳ יוסף אתורג׳מאן כאד. די שלום אתורג׳מאן דעאתו מראתו עלא סבת סי חוואיז די הומא זלטיטא דסכרגאט ופסתול וקפטאן די סקרנאט ותלאתא דלפרוד דתותלא דדהב אין עבאהומלא בלא פטינהא ורהנהום וטענת עליה הייא אילא יום חמישי בשבת די מנור פורים עבאהום ומאזאלין הנא פצפרו והווא קאהלא באיין יום חמישי בשבת פ׳ תצוד, תשעה ימים לחדש אדר ציפדהום מעא הר׳ רפאל אגייני ירהנהום ענדך פסך—תם—נם— וטלע ריוח פסך הנז׳ סך —שם— וואקיפין על לעדות דייאלך תקולנא כאן זאבהומלך רפאל אג׳ייני אנהאר די מסא לתמא לאענדכום לפאס נהאר לכמיס תשע אייאם פסהר אוו לא ונחבו מן לחאל ומנך תקולנא אנית האדסי די קאל תסאלו כאן אמת אוו כא יכדב ולבית די יוסף הנז׳ כאן מרהון ענדך פהאד לפלוס אוו לא נחבו מן לחאל ומנך תוואזבנא על כל פרט ופרט ושכמ״ה ואתם שלום.
תרגום
אחרי דרישת שלומו וטובתו מאתי אני חותם מטה, האות כי טוב, לד שהיקר יוסף אתורג׳מאן אחיו של שלום אתורג׳מאן, נתבע לדין על ידי אשתו אודות איזה בגדים שהם זלטיטא דסקרנאט, [צבע מהצבעים] ופסתול [מטפחת גדולה לכסוי השער] וקפטאן דסקרנאט, ושלשה זוגות עגילים מזהב, שהוא לקחם בלי ידיעתה ומשכנם. והיא תובעת אותו שביום חמישי בשבת שאחרי פורים לקחם ועדיין מונחים כאן בעיר צפרו, והוא אמר לה שביום חמישי פרשת תצוה ט׳ ימים לאדר שלח כל הנ״ל עם היקר רפאל אג׳ייני למשכנם אצלך בעד סך —תם—נם— ועלה ריוח בסך הנז׳ סך —שם—. ועומדים לבירור על העדות שלך, תגיד לנו אם הביאם לידך רפאל אג׳ייני יום שנסע שם אצלכם בעיר פאס יום חמישי ט׳ ימים בחדש. אם לא, נבקש ממך תגיד לנו גם כן על הסך שהוא חייב לך אם אמת או שקר, ואם הבית של יוסף האם ממושכן אצלך בעד החוב הנזכר או לאו, נבקש ממך להשיב על כל פרט ופרט ושכרך כפול מן השמים.
מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה