Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
Le Statut ? une application ambiguë
Partagé entre son obsession de complaire à Vichy qui l’avait maintenu à son poste malgré le péché originel de sa nomination par le Front Populaire, les pressions des milieux extrémistes lui reprochant son manque de zèle antisémite, les efforts du sultan d’en atténuer la portée, et son propre souci de ne pas désorganiser la vie économique du pays, le général Noguès louvoya dans l’application ambigüe du Statut.
En bon observateur, le professeur Dutheil, dans le même cours aux futurs Contrôleurs Civils, notait :
« Entre temps, les juifs ont adressé au sultan des messages de fidélité renouvelée auxquels on a dû joindre quelques précieux cadeaux et la vie continue, mon Dieu, à peu près comme avant…
Je suis intimement persuadé d’ailleurs que le sultan et le Makhzen central ont regretté la rigueur des décisions prises et cherchent par divers moyens à en atténuer les conséquences…
Raisonnons maintenant de façon parfaitement égoïste ? est-ce de notre intérêt de briser systématiquement la communauté Israélite ? Déjà l’application des textes, pourtant si opportunément tempérée, apporte une gêne sérieuse à la marche de la vie courante de la cité. . .
Le Juif marocain n’ira pas grossir les rangs des colons de Palestine, car il n’y aura pas tant que nous y serons, de persécutions au Maroc. Ils n’y tiennent pas, les Musulmans ne le souhaitent pas et le sultan tient à conserver cette minorité d’utiles sujets…
Ee gouvernement du Protectorat, ainsi que le Makhzen, ont fait preuve de sagesse dans la recherche de solutions à apporter au problème juif marocain ; l’un et l’autre ont su adapter les rigueurs d’une loi imposée aux nécessités de l’heure, aux contingences locales et personnelles. L’un consultant l’autre, et en plein accord, ils ont su trouver la formule… »
Dans certains domaines où il avait compétence exclusive, comme celui de la presse juive, le Résident se montra intraitable. Ainsi, dès le mois de juin 1940 il profita de l’interdiction de toute activité sioniste pour fermer le périodique le plus lu dans toute l’Afrique du Nord : l'Avenir Illustré. Son fondateur et directeur, Jonathan Thursz, sollicita en vain l’autorisation de faire paraître un organe, comme cela était permis au judaïsme tunisien, avec le journal Le Petit Matin, en Algérie, avec le Bulletin de la Fédération des Sociétés Juives d’Algérie. Resté au Maroc comme correspondant de l’agence de presse américaine Associated Press, il dut quitter précipitamment le pays, en août pour échapper à l’arrestation, en raison de sa nationalité anglaise. L’autre organe de presse juif paraissant à Casablanca, L’Union Marocaine eut droit à un sursis en raison de son orientation assimilationniste profrançaise et ne fut fermé qu’en octobre 1940, laissant pendant ces années critiques le judaïsme marocain sans organe représentatif.
On retrouve également la même intransigeance dans la stricte application du Statut aux Juifs non marocains ne relevant pas du sultan. Particulièrement, dans le domaine de l’épuration de l’administration résidentielle et des services municipaux. C’est ainsi qu’au 1er janvier 1941, 435 fonctionnaires juifs furent licenciés sans indemnités, alors qu’ils n’exerçaient par ailleurs que des postes subalternes —142 au Service des Postes, 81 dans l’Éducation, 59 dans les Transports.
Lors du second procès de l’ancien Résident en 1956 (après son retour d’exil du Portugal), le Procureur fut formel sur ce point :
Si le général fut réservé sur l’application des mesures d’épuration contre les Israélites et les francs-maçons, il présida par contre à la formation de groupes politiques ou paramilitaires et à la propagande contre les Alliés. Il fut presque toujours ondoyant et divers, multipliant par exemple les faveurs aux commerçants Israélites et à un certain nombre d’Israélites, réservant sa rigueur aux fonctionnaires israélites, ce qui ne veut pas dire qu’il ne comprenait pas l’intérêt qu'il y avait à faire, même à leur égard, des discriminations — à condition qu’elles fussent discrètes et invisibles de Vichy à l’œil nu.
C’est pourquoi l’épuration ne fut pas un mythe au Maroc. Près de 500 Israélites furent exclus de l’administration et plus de 200 autres connurent à divers titres, le même sort. Il faut bien offrir les victimes en holocauste au Moloch qui sévissait à Vichy et qui montait bonne garde autour des nouveaux principes posés par la dévolution Hationale… »
Comme l’écrivit Jacob Ohayon, le fardeau eût été moins lourd s’il ne s’agissait que d’un antisémitisme d’Etat mais voilà, l’ensemble de la population européenne y ajoutait du sien, renvoyant de sa propre initiative les employés juifs des entreprises commerciales et industrielles, profitant de l’opportunité pour se débarrasser de la concurrence juive dans tous les secteurs. Ainsi, par exemple, l’interdiction des métiers du cinéma fut appliquée si drastiquement qu’elle aboutit au licenciement des caissières et des contrôleurs de tickets juifs. Les licenciés n’avaient pratiquement aucune chance de trouver un autre emploi, vu que le recrutement de Juifs était stoppé dans toutes les branches. Jacques Harboun de Marrakech raconte dans ses mémoires :
« Mon père perdit son emploi. Il était comptable dans une minoterie dont le propriétaire était le consul d’Angleterre. Le moulin cessa de moudre. On congédia le personnel et l’on proposa à mon père un poste de gardien.
Mon père, très touché par ces événements, fut souvent malade et parfois très gravement. Son cœur, usé par les charges qui avaient pesé sur lui et par tant de misère et de labeur, le lâchait… Il en réchappa, mais diminué et vieilli.
Joseph Toledano-Epreuves et liberation-les juifs du Maroc pendant la seconde guerre mondiale
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
בימים הטרגיים של מאי ויוני 1940, התבהרו מיום ליום ממדי תבוסת הצבא הצרפתי המתפורר. בשל מעמדה האסטרטגי, שיחקה מרוקו תפקיד מרכזי בהחלטת ממשלת צרפת האם עליה להמשיך או לא את המלחמה מצפון אפריקה, תוך הישענות על עורף האימפריה האדירה שלה. עם זאת, תמוה ככל שזה נשמע, הדוקטרינה הצבאית הצרפתית מעולם לא התכוננה לאפשרות כזאת, כנראה עקב הביטחון המוחלט בקו Maginot שנחשב לבלתי חדיר, והיה אמור למנוע כל סכנת פלישה לאדמת צרפת. עבור הממשלה וראשי הצבא, היו ארצות האימפריה רק עתודות לחיילים ולחומרי כלם, כפי שכותב גיבור ההתנגדות באלג׳יריה:
״הייתה לנו אימפריה ענקית, נמלים גדולים במרחק יום או יומיים מצרפת, ובמרחק מספר שעות טיסה ממנה. ובכל זאת אף שר, אף אחד מהקצינים והגנרלים במטה הכללי, שתפקידם להתכונן לכל האפשרויות, לא חשב על קו הגנה המבוסס עליה״.
הנציב הכללי הגנרל נוגס, מפקד הכוחות הצרפתיים בצפון אפריקה, הסתמך על האמצעים העומדים לרשותו, על התמיכה ללא סייג של הסולטאן ועל הלך הרוח החיובי של האוכלוסייה, הן האירופית והן המוסלמית,. והיה הראשון שתמך ברעיון המתגבש להעביר את שארית הכוחות המזוינים ואת ממשלת צרפת בעצמה לצפון אפריקה, כדי להמשיך ממנה את המלחמה נגד גרמניה ואיטליה.
ב-25 במאי בישרה פלישת הגרמנים לבלגיה על התמוטטות קו ההגנה הצרפתי, ופתחה את הדרך לפריז בפני הצבא הגרמני הדוהר. נוגס הבטיח לראש הממשלה המתלבט פאול רינו Paul Reynaud שבכוחו של צי המלחמה שלא נפגע ושל העתודות באימפריה להמשיך בלחימה לצד האנגלים המוכנים לכך. ברם הממשלה הצרפתית, המטלטלת מעיר לעיר עד לבורדו בדרום, לא הצליחה לקבל החלטה אופרטיבית, למרות התמיכה הנחרצת בפתרון זה של העומד בראשה. באווירת נכאים זו צורף לממשלה גיבור מלחמת העולם הראשונה המרשל פיליפ פטן(Pétain) ולצדו, כמפקד העליון על הכוחות, הגנרל ויגאן(Weygand). בהמשך הם יתמרנו את הממשלה לחפש הסדר עם הגרמנים, ולא להמשיך בלחימה לצד האנגלים השנואים. בורדו, עיר המפלט האחרונה, נכבשה בידי הגרמנים ב-14 ביוני, והממשלה התפטרה. ב־16 ביוני הטיל נשיא המדינה על המרשל פטן להרכיב ממשלת חירום. למחרת, ב-17 ביוני, הודיע ראש הממשלה החדש לעם הנדהם שהתבוסה בלתי נמנעת, שאין עוד טעם בהמשך הלחימה, וכי הוא ביקש מהיטלר להציג את תנאיו ״לחוזה שלום מכובד״. באותו יום ברבאט, הכריז הנציב הכללי בנאום ברדיו שאין דרך אחרת אלא בהמשך העמידה האיתנה לצד אנגליה:
״קיבלתי בשמחה ובגאווה מכל הארגונים במרוקו, ומכל נציגי האוכלוסייה הצרפתית והמקומית, עדויות מרגשות ביותר לפטריוטיות. כולם כאחד נחושים להגן עד הסוף בנשק על צרפת וצפון אפריקה… חברינו בצרפת מצליחים להתגבר על כל הקשיים וממשיכם להילחם, תוך גילוי גבורה עילאית. אין בשעה זו כל מחשבה על שביתת הנשק״.
ב-18 ביוני חזר הנציב הכללי על אותה נימה באיגרת לגנרל ויגאן, המפקד העליון של הצבא הצרפתי, והודיע לו על נחישותו להמשיך להילחם כדי להציל את כבוד צרפת ולהבטיח את המשך נוכחותה באפריקה: ״לתת לצפון אפריקה להמשיך להגן על עצמה, זה להתחיל כבר עכשיו בתהליך שיקומה של צרפת. אפריקה הצפונית עם האמצעים העומדים כיום לרשותה, מסוגלת לעמוד במשך זמן ארוך מפני כל יוזמות האויב, זמן המספיק שיתרום לתבוסתו״. הנציב הכללי קיבל גיבוי לעמדתו מהמקביל לו בתוניס, מהמושל הכללי של אלג׳יריה, ממושלי אפריקה השחורה ומעמיתו הממונה על החסות הצרפתית על סוריה-לבנון.
כולם סמכו על כוחו של הצי הצרפתי הלא מנוצח שלא סבל כל אבדות, על הציוד הצבאי שכבר העבירה ארצות הברית ומוכנה להמשיך להעביר, ועל כל תגבורת שיכולה עדיין להגיע מצרפת. המתנגדים לשביתת הנשק סברו שגם עם הסיוע של ספרד ושל איטליה, לא הייתה לצי הגרמני היכולת להנחית כוחות בצפון אפריקה, מול כוחם העדיף של ציי אנגליה וצרפת השולטים בים התיכון. ב-19 ביוני היה הנציב נחרץ יותר. הוא כתב לפריז על הסכנה במקרה של כניעה וסיום הלחימה:
״צפון אפריקה כולה מזועזעת. כוחות היבשה, הים והאוויר דורשים להמשיך במלחמה כדי להציל את הכבוד ולשמור על צפון אפריקה. כי גם אם יותר לנו (על ידי האויב) להמשיך ולשלוט בה, נאבד לצמיתות את אמון הילידים… הילידים מצהירים שהם מוכנים להמשיך להילחם לצדנו עד החייל האחרון. הם אינם מבינים איך ייתכן לסחור בארצם מבלי שתינתן להם האפשרות להילחם יחד אתנו כדי לשמור עליה… לחשוב על מסירתה לזרים מבלי לשאול לדעתם ומבלי להלחם, ייחשב בעיניהם לבגידה של ממש״.
יום קודם לכן, ב 18 ביוני, פרסם הגנרל שארל דה גול את קריאתו המפורסמת שצרפת אמנם הפסידה בקרב אבל לא במלחמה:
״האם התבוסה היא סופית? לא ולא! כי צרפת אינה לבדה. יש מאחוריה את האימפריה שלה. היא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית השולטת על הים ונחושה להמשיך במלחמה. היא יכולה בדומה לאנגליה לנצל ללא גבול את פוטנציאל התעשייה האמריקאית האדירה… גורל המלחמה לא נחתם עם תבוסת צרפת. המלחמה היא עולמית, ואתה ייקבע גורל האנושות״.
תחת רושם הנחישות שהפגין הנציב הכללי נוגס בהצהרותיו ובמסריו, פנה אליו הגנרל דה גול במברק מ-19 ביוני והביע נכונות לעמוד תחת פיקודו. דה גול היה משוכנע שאם נוגס, כמפקד העליון על הכוחות בצפון אפריקה, יעמוד בראש ההתנגדות ליוזמת שביתת הנשק של הממשלה, ילכו כל ארצות האימפריה אחריו:
״אני נמצא באנגליה במגע לא רשמי ישיר עם הממשלה הבריטית. אני עומד לרשותך כדי להילחם תחת פיקודך או לכל פעולה שתיראה לך מועילה״. באותו ערב, בשידור ברדיו לונדון, עוד האמין הגנרל דה גול בנחישותו של הגנרל נוגס וקשר לשמו כתרים בשורה אחת עם גדולי המפעל הקולוניאלי: ״באפריקה של clauzel, Lyautey Noguès,- ,Bugeaud לכל מי יש כבוד עצמי יש רק חובה אחת – להילחם!״.
האוכלוסייה במרוקו עקבה בדריכות אחר ההתלבטות אם להמשיך בלחימה או לקבל את התבוסה כבלתי נמנעת. המושבה הצרפתית הייתה נחושה לא להיכנע אלא להמשיך להילחם, כאשר לצדה, לפחות לפי הגנרל נוגס, האוכלוסייה מוסלמית (אשר למעשה הייתה אדישה). האוכלוסייה היהודית הייתה חצויה בין הסלידה מההשלמה עם שביתת הנשק, הנותנת גושפנקא לניצחון הגרמנים, ובין החשש שדחייתה תהפוך את מרוקו לשדה קרב. רק המיעוט המשכיל, המעורה יותר בחיים הפוליטיים, דבק בעמדה הבלתי מתפשרת להמשיך בלחימה עד הסוף.
למרות שלא קיבל כל מענה לפניותיו, חזר הגנרל דה גול והציע ב-24 ביוני לגנרל נוגס לעמוד בראש הוועד הלאומי הצרפתי (בהקמה) כדי להמשיך במלחמה. אולם דבר בהכשרתו או באופיו של הנציב הכללי לא הכשירו ליטול תפקיד היסטורי חורץ גורלות. הוא לא ראה עצמו כמורד. התנגדותו לשביתת הנשק הייתה מתוך הממסד ולא מחוצה לו, ועל כן ראה בדה גול מורד והטיל צנזורה על קריאתו המפורסמת מ-18 ביוני. קריאה זו הגיעה לידיעת תושבי מרוקו רק שבוע לאחר מכן, כאשר מטוסים אנגלים פיזרו כרוזים עם תוכנה מעל קזבלנקה ופורט ליאוטי.
נוגס היה נחוש בכל מקרה להיות נאמן לכל ממשלה לגיטימית, גם אם לא תתאים לדעותיו. התנאי היחיד היה שמירה על שלמות האימפריה: ״אם הפסקת האש עם גרמניה ואיטליה לא תהיה כרוכה בהצהרה ממשלתית חד־משמעית, המבטיחה שאויבינו מקבלים את עיקרון שלמות הטריטוריה של צפון אפריקה, אוכלוסיות המדינות האלה לא יתמכו פה אחד בהחלטה כזו, וימשיכו, בתמיכת מפקדיהם או בלעדיה, את המלחמה עד הסוף״.
ב-24 ביוני קיבל הנציב את 26 חברי האסיפה הלאומית, שהצליחו ברגע האחרון לצאת מבורדו בהתאם להחלטת הממשלה, כדי להיות ראש הגשר למעבר הממשלה לצפון אפריקה. הם הגיעו לנמל קזבלנקה על סיפון האנייה מסיליה ((Massilla האחרונה שיצאה מבורדו. בראש המשלחת עמדו ראש הממשלה לשעבר אדואר דאלאדיה (Edouard Daladier) ושר הפנים לשעבר היהודי ג׳ורג׳ מנדל (Georges Mandel). נוגס הטיל על מזכירו הגנרל מוריז (Morize) ופמליה של שבעה גנרלים אחרים לקבל את פני האורחים הנכבדים. כבר באותו יום קיימו האורחים מצרפת דיונים ברבאט על הפרספקטיבות האסטרטגיות בים התיכון עם נציגי ממשלת אנגליה, שהגיעו במיוחד מלונדון.
למחרת, ב-25 ביוני, יצאו שלושה נבחרים לקזבלנקה – מנדס פראנס ,Mendès-France), קמפינצ׳י (Campinchï) חבר המפלגה הרדיקלית וג׳אן ג׳יי (Jean Jay}, שר הספורט לשעבר בממשלת החזית העממית. פגישתם עם אישים בולטים בקהילה היהודית, במועדון הבורגנות היהודית Le Cercle de l'Union, גרמה לרינונים שליליים במושבה הצרפתית, ואפשרה לפחות לעמוד על התמיכה של הקהילה היהודית אשר נציגיה הביעו את אמונם בצרפת הלוחמת. במקביל, נפגשו דאלאדיה ומנדל ברבאט עם קונסול אנגליה והוחלט על פתיחת משא ומתן בדרג גבוה עם אישים בריטים רמי מעלה – שר ההסברה אלפרד קופר (Alfred Cooper) והגנרל לורד נודף Lord Gorfy). אולם כאשר המכובדים האנגלים הגיעו למרוקו, נאסר עליהם להיפגש עם המשלחת הצרפתית, אשר על פי ההוראות שהגיעו מווישי הוכרזו חבריה כעריקים. הם נעצרו לפני גירושם חזרה לצרפת כדי לעמוד למשפט באשמת בגידה. מנדס פרנאס הכיר בזמן מעצרו את שותפו לתא המאסר, חיים נחמני, פעיל ציוני ממייסדי עמותת חובבי השפה העברית. במקביל, אירחו כמה מנכבדי הקהילה את רעייתו של ראש הממשלה לעתיד וסייעו לה כל זמן שהותו בבית הסוהר, עד חזרתו של בעלה למשפט בצרפת.
יוסף טולדנו-רדיפה והצלה-יהודי מרוקו תחת שלטון וישי-תשע"ז-האם להמשיך את המלחמה מצפון אפריקה?
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א'
450-אידא א־דאר מחלולא, מא תדכ׳לשי,
ואירא מסדודא, מא תדקשי.
אם הבית פתוח אל תכנס, ואם הוא סגור, בדלת אל תקש.
اِذا دار محلولَه ما دخْلشِي،واذا مسدوده ماتَدقْشي
Ida dar mehloula' ma tedkhlchi u-ida mesdouda ma tedk'chi
אל יכנס אדם פתאום לבית חברו. (דרך ארץ רבה פה׳)
לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פסיקתא זוטרא)
אל תכנס לביתך פתאום, וכל-שכן לבית חברך. (ר׳ אליעזר הגדול, ארחות חיים)
451-דכ׳לו ל־דארךּ, יכ׳רג׳ עארךּ.
הכניסו לביתך יוציא חרפתן.
Dekhlu l-dark, yikherz' 3ark
دخلو لدارك، يخراز عارك
אורח בא לרגע ורואה כל פגע. (מפי העם)
אורח בא לשעה, והרבה ראה. (מנדלי מו״ס. עמק הבכא)
לרגע סר אורח, ומבטו בכל שולח. (וולך, משלי עם)
הכיתוב בערבית ובאותיות לועזיות , פרי יוזמה שלי אלי פילו, ואינן מופיעות במקור
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' –
מרוקו-את שאהבה נפשי-דניאלה די-נור
מרוקו-את שאהבה נפשי
לדניאלה די-נור-מוציאים לאור
צילומים-רון טואג-זהרה אהרוני-בני פירסט
עורך: דני הורוביץ
עריכה גרפית: סטודיו רות רהט
ישראל 2005
הקדמה
הספר הזה נועד לאוהבי מרוקו, בין שביקרו בה כתיירים בבין שנולדו בה. לתייר המטייל, מרוקו היא מאגר בלתי נדלה של אקזוטיקה ותרבות. נאות מדבר ופסגות הרים, ים ומדבריות, ערים הומות, שכיות חמדה וכפרים נידחים. לישראלים, יוצאי מרוקו, יש עניין נוסף בה.
במשך מאות שנים הייתה מרוקו בית מכניס אורחים ליהודיה ואף הייתה המדינה הערבית הראשונה שפתחה את שעריה לרווחה בפני התייר הישראלי.
יוצא׳ מרוקו, תושבי מדינת ישראל, חשים קירבה וחיבה רבה לארץ מוצאם ואינם שוכחים להזכיר את הכנסת האורחים שזכו לה אבותיהם במרוקו. ראשיתו של האלבום הזה באלפי תמונות של שלושה אוהבי צילום שטיילו במרוקו ועינם הייתה פקוחה למראה פניה האנושיות של מרוקו לא פחות מאשר לנופיה. בין מאות התמונות שהיו מונחות לפני נתגלתה משפחת האדם במרוקו במלוא תפארתה. פנים מרתקות של אנשים המגלים שמחה ודאגה, סקרנות ובושה, במרומי הרים ובסמטאות ערים, בשווקים ובפתחי בתים. לצד אלה נקלטו בעין המצלמה נופיה ואתריה המרתקים של מרוקו וגם בצילומים אלה ניכרים השמחה שבגילוי וההתפעמות מהמראה הקסום.
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס,
הָיוּ לוֹקְחִים אֶת הַיֶּלֶד
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כֶּתֶר פְּרָחִים עוֹשִׂים לוֹ
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
כֶּתֶר בָּרֹאשׁ מַלְבִּישִׁים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ.
כָּל הַיְּלָדִים בָּרְחוֹב
חֲגִיגָה גְּדוֹלָה עוֹרְכִים לוֹ,
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא…
וְאָז אֶת חֲתַן הַשִּׂמְחָה
שֶׁהִגִּיעַ לְגִיל חָמֵשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
מַכְנִיסִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
וְכוֹתְבִים עַל לוּחַ שֶׁל עֵץ
בִּדְבָשׁ מֵאָלֵ"ף וְעַד תָּי"ו
אֶת כָּל הָאוֹתִיּוֹת בִּדְבָשׁ,
וְאוֹמְרִים לוֹ:
חַבִּיבִּי, לַקֵּק!
וְהָיְתָה הַתּוֹרָה שֶׁבַּפֶּה
מְתוּקָה כְּמוֹ טַעַם שֶׁל דְּבָשׁ,
אֶצְלֵנוּ בִּכְפַר טוּדְרָא,
שֶׁבְּלֵב הָרֵי הָאַטְלָס…
יהושע סובול "אצלנו בכפר טודרא" מתוך ההצגה קריזה, תיאטרון חיפה
21/04/2022
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
הקיפוח קיים באופן בוטה בעיקר במכסות המצומצמות שהוקצו לתלמידים ספרדים/מזרחים במוסדות היוקרה של האשכנזים; בתקציבים נמוכים ובתחזוקה ירודה של מוסדות ספרדים מול השפע וההידור הבולטים במוסדות האשכנזים; בייצוג הפוליטי; בהוראה; בניהול ובייצוג של מוסדות חינוכיים, ובהעדרם של עיתונאים ממוצא מזרחי בעיתונות הדתית.
חמור מכל היה מצבן של הבנות הספרדיות/מזרחיות שלמדו במוסדות ״בית יעקב״ של החינוך העצמאי. שם לימדו בכיתות נפרדות לאשכנזיות ולספרדיות/מזרחיות. ההפרדה שאמורה היתה להעשות על בסיס כישרונות והישגים נערכה על בסיס עדתי. על פי התוכניות, המוכשרות היו אמורות לפנות למסלול עיוני, והמוכשרות פחות למסלול מקצועי. בפועל הסתבר שמרבית התלמידות המזרחיות הופנו למסלולים מקצועיים פשוטים ואילו האשכנזיות הופנו למסלול עיוני המכשיר אותן להוראה.
העיתון החרדי הקהילה נרתם למאבק ציבורי בנושא זה לקראת שנת הלימודים תשס״א, ותבע מראשי מערכת החינוך הדתי וממנהלי הסמינרים לפתור את בעייתן של מאות הבנות הספרדיות/מזרחיות המושלכות, לדבריו, לכלבים.
- מנהלי הסמינרים טוענים שאם יקבלו למוסדותיהם יותר תלמידות ספרדיות, ההורים האשכנזים לא ירשמו את בנותיהם לאותו מוסד והוא ייסגר. באותו עיתון נכתב שגם בנות של החוזרים בתשובה הן סקטור מקופח, דחוי ומושפל. לדברי מו״ל העיתון, דודו זילברשלג, ההורים מתקשים לשתף פעולה עם העיתון המבקש להילחם בתופעה זו, כיוון שהגשת תלונות למשטרה או למשרד החינוך תתפרש כהלשנה, שפירושה ״מסירה״, וזו נחשבת לעבירה חמורה הרבה יותר מאשר אפליית ספרדים בגלל מוצאם. אולם יותר מכל חוששים ההורים מפני פרסום הדחייה. הם פוחדים שהידיעה על כך שבנותיהם נדחו על ידי מוסד חינוכי הנחשב למוסד טוב תפגע בסיכוייהן לשידוך מוצלח ואף בסיכוייהם של שאר ילדיהם. שחר אילן. ״עיתון חרדי פתח במאבק למען בנות שנותרו מחוץ לסמינרים – אין מספיק מקום לתלמידות ספרדיות״. הארץ 6.2001.
תופעת הקיפוח הצורב היא עמוקת שורשים ונמשכת גם בימים אלו. קבוצה של משפחות שבנותיהן לא התקבלו למוסד יוקרתי בבני ברק בגלל שייכות לעדה המזרחית (על הבנות הספרדיות להרשם למוסדות המיועדים לציבור זה, כך כתבה ועדת הקבלה), החליטה בדצמבר 2000 לעתור לבג״ץ נגד המוסד החינוכי בו רצו להתקבל, נגד עיריית
בני ברק ומשרד החינוך. המשפחות העותרות הסתכנו בנידוי מהקהילה וממשפחות אחרות כיוון שבחברה החרדית הפנייה לבג״ץ היא בבחינת מעשה שלא ייעשה. כאילו העותר מבקש להתדיין בפני ״חוקות הגויים״, וחומרתה כזו של דין ״מוסר״.
העלבון הצורב ביותר מורגש בתחום חיי המשפחה. בחברה החרדית נהוגים נישואי שידוכין ואין מפגשים חופשיים בין המינים. מעמדו וערכו של המועמד/ת לנישואין בבורסת השידוכים נגזרים בין היתר גם מהמסגרת שבה למדו החתן או הכלה. בנות מזרחיות שהופלו מלכתחילה בקבלה למוסדות לימוד יוקרתיים ערכן יורד גם בבורסת השידוכים. בכל מקרה של נישואין בין עדתיים (שהם נדירים יחסית) הצד האשכנזי הוא מה שקרוי בעגה החרדית ״נחות דרגה״, שמשמעו בעל מום פיזי, מנטאלי או חברתי, שאינו יכול להשיג בן/בת זוג מבני עדתו.
דוגמה נוספת היא בעיית הנושרים. אלו הם תלמידים אשר אינם מתאימים ללימוד בישיבה, אך הם ״שבויים״ בעולם הישיבות כתוצאה מתלות כלכלית ומאימת הגיוס לצבא. חלק מהנושרים נדחפים לשוטטות ועבריינות שזכתה לכינוי ״שבאבניקים״ (מילה לקוחה מהלקסיקון הערבי) ונדחקים לשולי ״חברת הלומדים״. היו שניסו להצמיד את התופעה לחרדים המזרחים למרות שבפועל באים נערי השבאב מכל הזרמים החרדים. אין פלא אפוא שתחושת אפרטהייד הקיימת כלפי המזרחים היא שעיצבה בין היתר את התודעה הספרדית/ מזרחית. היא התפתחה בתוך ״חברת הלומדים״ האשכנזית ומאוחר יותר הפכה למרכיב מרכזי בתודעתם ובזהותם הקולקטיבית. ככל שגדלה והתפתחה ״חברת הלומדים״ הספרדית/מזרחית בשנות השבעים והשמונים כך הלכה והתעצמה גם תחושת הקיפוח והעלבון והושמעה בפרהסיה.
באחד הסיורים שערך אריה דרעי במוסדות לימוד בשכונת רמות בירושלים, בתחילת אוגוסט 1997, בלוויית העיתונאי שלום ירושלמי ממעריב, לא היסס לומר זאת בלשון שאינה משתמעת לשני פנים: יש לנו כאן 900 תלמידים. לאשכנזים יש פחות מחצי אבל העמידו להם את אותו מספר חדרי כתות. לנו אין חדרי הנהלה, אין חדרי מורים, אין אולם.
אתה בעצמך ראית. לאשכנזים יש מזגנים, הכל. לספרדים אין אפילו חשמל. לא חימום, לא קירור. ולא רק כאן. הייתי ביום שישי בסיור בבית ישראל. יהודי מאמריקה לקח מבנה של מקווה והפך אותו לישיבה. לא תאמין. התלמידים לומדים בתוך מרתפים. אין חלונות. כדי לצאת לשירותים אתה צריך לקפוץ על כל השולחנות. וזו הישיבה הכי טובה שלנו מבחינת האיכויות… הגזענות בדרום אפריקה נגד השחורים היא כאין וכאפס לעומת מה שקורה כאן היום. יש תלמוד תורה בבית וגן ״בפי ישרים״. יש שם חדרים ריקים, אבל הם לא נותנים לספרדים להיכנס. אתה יודע למה? כדי שאנחנו לא נקלקל להם את האופי של השכונה. זו רדיפה שלא תיאמן. אני הייתי שר פנים. עזרתי לכולם. ליהודים ולערבים, שיש להם תנאים הרבה יותר טובים משלנו. פה אני לא רואה שום טיפת רחמים. רק שנאה ואפליה. וזה לא ייגמר. הגזענות היא בדם של החרדים האשכנזים.
המהפך השלטוני שהעלה את הליכוד לשלטון ב־1977 נתפס גם כמהפך ספרדי/מזרחי במובן זה שמזרחים רבים ראו בליכוד מפלגת מחאה. נציגיהם זכו ליותר עמדות מפתח שלטוניות בממשלת הליכוד משניתן להם בשנות ההגמוניה האשכנזית של מפא״י לדורותיה. תחושת הניצחון היתה ״תחושה מזרחית״ שלא נגרע ממנה טעמה המתוק של נקמה. בחירות 1977 גרמו לספרדים ״להרים את הראש״, והתופעה חלחלה גם לחברה החרדית ולעולם התורה. עילית רבנית ספרדית החלה להתבלט בערים הגדולות ובפריפריה. בין השמות שהתפרסמו היו: הרב עובדיה יוסף, הרבנים בן ציון אבא שאול, יהודה צדקה, שמעון בעדני, שלום כהן, שבתאי אטון, מרדכי אליהו ואחרים. עתה הוכשרה האווירה הציבורית למהפכה ולגיבושה העצמאי של חרדיות ספרדית גם בעולם התורה. ואמנם מספר שנים לאחר מכן החלה ש״ס לצבור כוח פוליטי מרשים והצלחה מסחררת.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג- פיתוח האינטליגנציה- זכרון ולימוד
נסיוגות בלתי־מוצלחים לצייר מעיון.
כיצד מציירים ילדי המלאה ? נצטבר אוסף גדול של ציורי ילדים אלה, שנתבקשו לצייר, למשל, ״אשה מטיילת וגשם יורד״. נתברר כי רמתם של ילדים בן 12—16 מתאימה לזו של ילדים אירופיים בני 7—8 שנים. מרבית הציורים מגלים מבנה או תכונות האופיניים לרמות נמוכות ואף כמה דברים מוזרים. יש להדגיש כי ציורים אלה הם ציורי ילדים נורמאליים. נשאלת איפוא השאלה: האם נחיתות זו בולטת כל כך גם בגילים רכים יותר, או האם רק חוסר תרגילי ציור בגיל בית־הספר גרם לעמידה בשלב נמוך? מתוך ציורי ילדים צעירים יותר (החל מגיל 6) שנאספו במארוקו נמצאנו למדים, כי הנחיתות בין ילדים בני 7-6 נפוצה לא פחות מאשר בין המתבגרים או המבוגרים. תוצאותיהם של מבוגרים מבני המלאח אינן טובות מאלו של ילדים בני 12—13 שנה.
ההשוואה בין קבוצות ילדים מרוקאיים בני סביבות חברתיות או לימודיות שונות, מראה את השפעת החינוך הניתן ע״י התרבות הסובבת וע״י בית הספר. למשל: התוצאות של ילדי בית־ספר דתי (בו מתרכזת ההוראה בלימודים המילוליים) נפלו מאלו של ילדי בית־הספר של אליאנס אף כי סביבתם החברתית של שתי הקבוצות היתה שווה. או, התוצאות של ילדי אליאנס היו נמוכות מתוצאותיהם של ילדים בני סביבה אמידה יותר (לא בני המלאח), שזכו בלימוד מסודר מהטיפוס האירופי, ושתוצאותיהם דומות לתוצאות של ילדים אירופיים.
הניתוח של התכונות המיוחדות שבציורים הוא מאלף ביותר:
האספקט הנשי שבדמות נמסר תכופות בצורה פרימיטיבית! ה״ראשן" (כלומר ראש הכולל בתוכו כביכול את הגוף) שכיח למדי ושכיחותו גדלה ככל שנרד בסולם הגילים (מבנה זה אינו מופיע כלל אצל ילדים אירופיים נורמאליים בני הגילים שנבדקו על ידינו).
לעתים קרובות חסר בציור יסוד חשוב אחד או אף יותר מזה, למשל: אחד האיברים. לעתים תכופות אין המין של הדמות המצוירת ברור: שום פרט (שיער, חצאית) אינו מעיד בבירור שצוירה כאן דמות אשה; לפעמים מצייר הילד, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, גבר.
תופעת השקיפות היא שכיחה! כן שכיחה תופעת ההסבה) בעיקר בפנים:
הילד מצייר פרופיל ואחר כך הוא קובע את שתי העיניים כאילו הדמות צוירה מלפנים. הילד מצייר כמה מחלקי העצם על סמך מה שהוא רואה ובכך הוא צועד לקראת הריאליזם החזותי, ואילו חלקים אחרים מצייר על סמך הידוע לו עליהם.
האיברים מצוירים תכופות זה ליד זה במקום להיות קשורים לגוף.
אצבעות ידיים ורגליים בעלות ציפורני־חיה — דבר המעיד על שלב התפתחותי נמוך בתפיסת הדמות האנושית — מופיע לעתים קרובות. נפוצות טעויות במספר האצבעות, תופעה הקשורה במה שנאמר בפרק אחר הדן במושג של המספר. המיקרוגרפיות והמקרוגרפיות, היינו הציור הקטן מאוד או הגדול מאוד, מופיעות פעמים רבות. בניגוד לילדים אירופיים, מצייר הילד לעתים די שכיחות סימני מין בדמות המצוירת, אך אין לייחס להיעדר מעצורים זה אותה משמעות שיש לייחס לה בציורי ילדים אירופיים. ציור הפרופיל, שהוא אחד מסימני ההיכר לרמת הציור, נדיר מאד מתחת לגיל 10, וגם מעל לגיל זה הוא שכיח הרבה פחות מאשר באירופה.
נחיתותו הבולטת של הילד בן המלאה בשטח הציור נובעת מהגורמים הבאים:
חוסר תירגול מוטורי ספציפי. לילד לא ניתנה הזדמנות להשתמש בעיפרון בגיל מוקדם ולעתים קרובות אין מעודדים אותו לפעילות מסוג זה. חסר לו איפוא אימון היד, שהיה מאפשר לו להשתלט על התנועה ולצייר ציוד שיתאר בנאמנות את המוצג.
הקשיים בתפיסת העצמים, שדנו בהם לעיל. אם תפיסת העצם אינה ברורה כל צורכה, אין ספק שהילד לא יוכל לייצגו ע״י הציור.
הדלות בפעולות ״אינטלקטואליות״ מסויימות, כגון: גיבוש היחסים בין פנימי לחיצוני, או מושג המספר, גורמת ל״טעויות״ בציור, כגון השקיפות או ידיים בעלות שש אצבעות.
אין הסביבה מספקת לילד אותו שפע של תמונות העומד לרשותו של כל ילד אירופי בצורת ספרי־ילדים, מודעות ועתונים. עצם ראיית חומר מעיו זה יש בה כדי ליצור הרגלים פרצפטיביים המקלים על סכמאטיזאציה של הצורות וע״י כך מפתחים את היכולת הגראפית.
המסורת הדתית, הן המוסלמית והן היהודית, אוסרת ציור דמות אדם. בבקשנו את הילד לצייר דמות אדם הננו מבקשים ממנו במידה מסויימת להפר איסור דתי שפועל עליו לפעמים בצורה בלתי מודעת. התוצאה עלולה להיות״ איפוא, מעין פשרה בקונפליקט שהמשימה יוצרת.
המנטאליות הפרימיטיבית סולדת מפני ייצוג דמות האדם. האדם הפרימיטיבי סבור כי ע״י ציור דמות אדם אפשר ליטול ממנו או להעניק לו כוח מסויים. הפחד המאגי הזה הוא תופעה אחת של אנימיזם — שם המציין את התנהגות הילד או האדם הפרימיטיבי, המייחס לעצמים דוממים רגשות אנושיים (כך למשל מכה הילד בשולחן שבו נחבל).
העדר לימוד בבית־ספר. אגב: גם כאשר מבקר הילד בבית־ספר, לעתים אין מלמדים אותו כלל לצייר.
אפשר איפוא לראות את רמת הציור של ילדים צפון־אפריקאיים כתוצאה של סיבות מרובות, שאחדות מהן קשורות קשר הדוק בהתפתחות היחיד והאחרות נוגעות בצורה רחבה יותר בסביבה התרבותית.
דומה כי שלוש הסיבות הראשונות — היעדר האימון המוטורי בעיפרון, התכונות האופייניות של התפיסה וההגבלות בפעולות אינטלקטואליות מסויימות, הן הסיבות החשובות והכלליות יותר. כחיזוק למסקנה זו תשמשנה תוצאות ניסוי בהעתקה וברפרודוקציה של ציור גיאומטרי מורכב שנערך בילדים בני 6 עד 17 ואף בכמה מבוגרים. בניסוי נמצאה נחיתותם של ילדי המלאה דומה לזו שבציור דמות האדם, למרות שבניסוי זה אין מקום לבעיות של איסור דתי. נמצא פיגור של כשנתיים (התוצאות משתפרות והולכות בבירור מגיל 5 עד 12) בכל הנוגע לעושר הציור, כלומר למספר הפרטים שצוירו, לדיוקם ולמיקומם הנכון.
בכדי שהדמות תצוייר כהלכה היא צריכה להיות מתוכננת ומאורגנת. כמה מפרטיה צריכים לשמש כמסגרת ויש לציירם תחילה; אחר כך יש לצייר את יתר הפרטים בדיוק ובמקום הנכון. לעתים קרובות גילה הילד אי־יכולת להתחיל את ארגון הצורה במסגרת החיצונית (וזאת בגיל בו היתה התנהגות דומה באירופה מתפרשת כסמן לאנומליה שכלית ספציפית או כללית). 2 ילדים בלבד מתוך 10 בגילים 6 עד 9 התחילו בציור המלבן הגדול כדי לקבוע בו אחר כך את הפרטים. תכופות הפך הילד את הצורה מאופקית לאנכית על מנת שיקל לו להעתיקה. (בכוון האנכי מקבל הציור משמעות ממשית יותר — מגדל, ארמון וכד׳). לפרקים צמצם הילד את כל הרישום לפרט אחד, לעצם אחד מוכר — בית או אדם. כלומר, הוא הופך צורה חסרת משמעות לבעלת משמעות מוחשית. החלקים המורכבים ממספר קווים קבוע לא צוירו בדיוק. בכל אלה יש לראות ביטוי לקשיים, שאת עקבותיהם אנו מוצאים גם אצל מבוגרים צפון־אפריקאיים שציוריהם אינם טובים כלל מאלה של ילדים בגי 12—14 שנים.
גם פה עשויים בית־הספר והסביבה להשפיע .על התוצאות. אם הילד מתבקש לצייר אותו ציור על פי הזכרון, 3 דקות לאחר העתקתו, ייתקל באותם קשיים. אין כנראה לראות את האשם בזכרון בלבד, כי אם בעיקר בקשיי ארגון המרחב המסודר בצורות גאומטריות. קשיים אלה .גוברים כאשר הילד צריך לצייר את הצורה מבלי לראותה לנגד עיניו. יתר ההסברים העשויים לפרש נחיתות זו הם אותם הסברים, או לפחות מרביתם, שהועלו בנוגע לציור דמות אדם.
הבה נעסוק עתה בשתי בעייות העלולות לפעמים להשפיע על עתידו של הילד. הראשונה היא בעיית השימוש האפשרי במבחן הציור לשם הערכת הרמה השכלית. בהתחשב בנתונים שהוצגו לעיל נשאלת השאלה: האם רשאים אנו להשתמש בציור, כפי שנוהגים לעשות באירופה ובאמריקה, על מנת לערוך אבחנות בתחום הריגושי או להעריך את הרמה השכלית? אנו יכולים לנהוג כך רק בתנאי שנשתמש בנורמות מיוחדות המתייחסות לילדים השייכים כולם לסביבה ידועה, ובתנאי שאין סומכים רק על אמצעי יחיד זה של אבחנה.
אם לא ננהג לפי כלל זה נגיע למצב בו ייחשבו מרביתם הגדולה של הילדים היהודיים בצפון־אפריקה לילדים מפגרים מבחינה שכלית, וזוהי מסקנה מוטעית ומסוכנת. הציור אינו בא ללמדנו על יכולת הלמידה ואף לא על כושר השיפוט; הוא תלוי מאוד בתנאי הלימוד והתרבות. הסיבות שיכולות להביא ליצירה גראפית גרועה הן כה מרובות עד שאין אנו רשאים לחוות דעה על רמתו של הנבדק מבלי לבדוק אותה בעזרת כלים אבחנתיים אחרים. *
הבעייה השניה נוגעת לשימוש בציור כאמצעי אבחנה בתחום הריגושי (האפקטיבי). המחקרים הפסיכולוגיים באירופה ובאמריקה בתחום זה הגיעו לכלל קביעת כמה מסקנות מעניינות, אף כי עדיין מצומצמות מאוד. אין אנו חולקים על עצם בדיקת הצד הריגושי על פי הציור. ברם, בכדי שתכונה מיוחדת של הציור תוכל לשאת משמעות ריגושית, צריכה הריגושיות לשמש כקובע ראשי ביצירה הגראפית. אם המוטוריות או רמת ההתפתחות של התפיסה או של האינטליגנציה יוצרות קשיים עצומים, כיצד תתבטא הריגושיות? התנאי ההכרחי להערכת הגורמים הרגושיים על פי הציור הוא שהפרט לא יהיה מוגבל בבטויו הגרפי ע״י קשיים טכניים גרידא. אין איפוא להביא בחשבון את הפירוש הריגושי, אלא אם כן הובהרו כהלכה כל הסיבות האחרות הגורמות לתכונות מיוחדות בציור. מכאן נובע הצורך לבדוק כהלכה, לגבי אוכלוסיה צפון־אפריקאית, את תוקפו של כל מבחן ציור חדש שבו אנו רוצים להשתמש לשם בדיקת הצד הריגושי.
ילדי המלאח, פוירשטיין-רישל,תשכ"ג– פיתוח האינטליגנציה– זכרון ולימוד–
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
Bibas
Vivas, Bibas, Bibasse
Nom votif espagnol «Que tu vives», adaptation probable de «Hayyim» (Voir Iben Hayyim, No. 522).
A noter que dans le langage «ladino» le V est rendu par le ; (B) pour éviter toute confusion avec le ו (V).
Graphie dans les anciens documents espagnols: Vives, Ibn Vives, Ibn Vive, Abex Vives, Abf.x Vive, Bibage, Bibago, Bibas, Vilvas, Bivas, Bivaz, Bisax.
Une autre graphie de ce nom courante au XVIe s., celle de בבאש a donné naissance, dans le Sud Marocain, au nom de אלבבאש par l’habitude de préfixer les noms étrangers de l’article arabe ce qui fait : Al- Bibas «le vivant» de même qu’on a fait Al-Cohen.
Albebas
Elbebas, Albebash, Elbebash, Elbibas
Ce nom semble être celui de Bibas, précédé de l’article arabe Al, désignant une appartenance à cette famille. Voir Bibas (No. 334).
Isaac Elbebash, rabbin à Akka (Sous) au XVIIIe s
Albo
Alvo, Albou, Albu
Ancien nom castillan : «Blanc»
Universellement répandu, cet appellatif exprimé dans toutes les langues semble être la traduction du nom biblique «Laban» (Gen XXIV,. 29). Il existe également au Maroc sous les formes berbères de Melul. (No. 765), Ben Melul (No. 766), Amelal (No. 207) et Ben Amelal (No. 208)
Sous sa forme de Albo, on retrouve au Maroc cet appellatif comme prénom féminin.
Yuçaf Alvo est mentionné dans un document de location d’une propriété, daté à Avila le 24 mai 1301
Çag Alvo. Ses fils sont mentionnés dans le «Libro de Hacienda del Cavildo de Avila», en date du 9 avril 1303
Yuçaf Albo figure comme fermier de maisons du Cabildo de Avila dans un contrat en date du 8 avril 1371
Dona Mira, épouse de Mosé Albo, prend en location des maisons du Cabildo de Avila, situées sur la Plaza de San Juan, le 12 juin 1390
Joseph Albo, rabbin théologien et prédicateur, né dans le Royaume d’Aragon vers 1383 et mort en 1444. Il fut l’élève de Hasdaï Crescas et très versé dans les systèmes philosophiques aristotéliciens des Arabes et dans la médecine qu’il pratique. Considéré comme un des plus grands maîtres du Judaïsme d’Espagne, au XVe s., il défendit sa foi très courageusement, assisté de Rabbi Ferrer et de dix autres rabbins au Concile de San Mateo (près de Tortosa). Dans ce Concile, dont les débats commencèrent le 7 janvier 1413 et durèrent plusieurs mois, il sut s’opposer aux arguments des Juifs convertis, Jéronimo de Santa Fé (ex Yéhoshua’ ha-Lorqui), médecin de l’anti-pape Benoît XIII, Andrés Bel- trân de Valence, aumônier de I’anti-pape, et Garci Alvarez de Alarcon, de Castille. Le Concile, qui avait été provoqué à l’instigation de Yehoshua’ ha-Lorqui, eut lieu sous la présidence de Benoît XIII, avec l’assistance de ses cardinaux et de nombreux prélats. A la suite de cette controverse, Albo publia son Sepher ha-Iqarim «Livre des Principes», exposant les principes de sa religion, ouvrage qui exerça une grande influence sur les juifs et qui demeura célèbre. La première édition parut à Soncino en 1485, sous le titre de Ohel Ya'aqob «La Tente de Jacob», ensuite sous le titre de Sepher ha-Iqarim à Venise en 1544; il fut publié avec un commentaire de Jacob Ben Samuel Kopelmann Ben Bunem de Brzesc, en 1584, à Fribourg, et avec un commentaire Ez Shatul, par Gedaliah Ben Salomon Sipschitz, il parut à Venise en 1618. Dans les premières éditions, les critiques sur le Credo chrétien contenues dans le Livre III, chapitres XXV et XXVI ont été expurgées par la censure. Gilbert Genebrard écrivit une réfutation à ces passages qui fut publiée par le juif converti Claudius Mai (Paris 1566). Le Sepher ha-Iqarim a été traduit en allemand par le Docteur W. Schlesinger, rabbin de Sulzbach, et publié avec une introduction de son frère, L. Schlesinger, à Francfort s/M. en 1844. Une édition du texte hébraïque avec traduction en anglais et notes par Isaac Husik fut publié en 1946 à Philadelphie. Il existe en outre de nombreuses études et de multiples commentaires sur cet ouvrage
Mosé, fils de Yocef Albo, figure comme ayant pris en fermage diverses maisons du «Cabildo» de Avila, dans des documents en date du 16 janvier 1399 et du 10 octobre 1404
Don Çag Alvo, propriétaire à Avila en 1409
Don Mosé Alvo, fils de Don Baru, prend en fermage dans le ׳«Cabildo» de Avila, le 9 mai 1409, une série de maisons situées dans la rue Caldandrin
David Alvo, fils de Don Çag, est titulaire de deux maisons à Caldandrin, dans le recensement du «Cabildo» de Avila, le 5 octobre 1429
Haym Alvo, fils de Don Çag, est fermier de maisons à Avila «en 1439
Mosé Alvo, fils de Don Mosé Alvo, de Segovia, transfère les maisons qu’avait son père en fermage à Avila et dont il est l’héritier, à "Sentó Aru, suivant acte en date du 27 février 1442
Rabi Semuel Alvo, fils de Mosé, «judio perayle» (juif pelletier), à l’occasion de son mariage avec Mioro, fille de Doña Leticia qui fut l’épouse de David de Parral, reçoit de cette dernière et de ses fils, le transfert de maisons à Caldandrin, suivant document daté à Avila le 17 avril 1461
Isaac Albo, fils de Samuel, rabbin à Damas au XVe s
Baru Albo, cordonnier à Avila en 1470
Haya Alvo, sa femme, figure parmi les accusés dans les actes de l’Inquisition du 2 mars 1486
Don Ysaque Alvo, figure comme suspect dans un procès de l’Inquisition, au procès-verbal de la séance du 31 janvier 1493
Abraham, fils de Don Baru Alvo, donne à Ferrand López Beate une procuration pour le transfert des maisons qu’il avait en fermage .au «Cabildo» de Avila le 23 mai 1492
Abraham Albo et sa femme Jamila, ainsi que son frère Rodrigo, à Damas, sont mentionnés dans Mabit, II
Abraham Albo, rabbin à Jérusalem, figure parmi les signataires d’une lettre adressée à la Communauté de Fès en 1630
Judah Albo, rabbin émigré du Maroc à Jérusalem. Vint en mission au Maroc en 1877 pour recueillir des fonds en faveur de la communauté nord-africaine dont le nombre s’élevait alors à plus de mille personnes
Carlos Albo, originaire de Tétouan, établi à Caracas (Venezuela), propriétaire à Tanger, mort à Caracas vers 1965
Jaime Alvo, grand animateur de la jeunesse à Tanger, membre actif de «Hakhnassat Orahim» et d’autres institutions religieuses et culturelles.
Page 267
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Albo-Albebas
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
יום ב׳ בשבט תש׳׳ב (20 בינואר 1942). מזג האוויר הקפוא שרר במלוא עוזו ברחבי העיר ברלין שבגרמניה. לא היה בכך כדי למנוע את השתתפותם של 14 בכירים מהמשטר הנאצי ב׳וועידת ואנזה׳. המכוניות בזה אחר זה נעו אל עבר השכונה הירוקה הפסטורלית שבאחד מפרברי העיר, עצרו בפתחו של בית בן שלוש הקומות, ומתוכן ירדו הבכירים בזריזות אל הבית החמים.
עוד קודם לכן, בתחילת חודש אב תש׳׳א (31 ביולי 1941), הורה הרמן גרינג, סגנו של היטלר, להכין תכנית מקיפה לפתרון סופי של הבעיה היהודית, שהוא למעשה תכנית מקיפה להשמדת היהודים בכל העולם. לביצוע המשימה מונה היידריך. במקביל נשלח למספר מפקדים נאצים בכירים הזמנה לכינוס בווילת ואנזה. למשתתפים בכינוס הוגש חומר רקע לדיון, שהוכן על ידי ראש הלשכה המרכזית לגירוש היהודים', קצין נאצי בשם אדולף אייכמן.
הוועידה נערכה בחדר האוכל שבקומת הכניסה. את הוועידה פתח היידריך בנאום ארוך, במסגרתו הסביר כי היטלר דורש אמצעים להשמדה המונית של כל היהודים, זאת בשונה מהעבר שהמפלגה הנאצית הסתפקה בגירושם של יהודי גרמניה לאזורים אחרים. הוא הוסיף והסביר, כי הוא אישית יעמוד בראש הפעולות לחיסול היהודים, כשבתחילה יש להטיל על היהודים עבודות פרך, שתפוקתם תועיל לשלטון הנאצי. על דבריו הוסיף היינריך הימלר, ראש הגסטפו ומפקד האגף לטיפול ביהודים, כי יש לקרוא לחיסול מקיף ויסודי של כל היהודים. דבריו זכו לקריאות שמחה ולהסכמה של רבים ממשתתפי הוועידה.
כחלק מההכנה של הוועידה, ערך אדולף אייכמן רשימה של מספר כל היהודים במדינות השונות. הרשימה כללה שני סוגי מדינות: סוג A – מדינות תחת שלטון הרייך, וסוג B – מדינות שותפות או יריבות לרייך. אחת המדינות שצוינו תחת שלטון הרייך הייתה צרפת, על פי פירוט זה: אזורים כבושים 165,000 יהודים, ובאזורים הלא כבושים 700,000 יהודים. ההשערה היא שהכוונה ליהודים במדינות צרפתיות, כמו מרוקו, תוניס ואלג׳יר.
בעת ביקורי בווילת ואנזה בחודש סיוון תשע״ח (יוני 2018), הבטתי בתדהמה על המבנה. בית מפואר זה שוכן על שפת אגם פסטורלי יפהפה, כשאת האווירה השקטה מפירים קולות האווזים באגם. ניסיתי לדמיין את הוועידה שהתקיימה בו, במסגרתה נחרץ גורלם של העם היהודי, שהוביל להשמדתם של למעלה משישה מיליון יהודים מאירופה, מיוון וממדינות נוספות. השקט והשלווה השורר שם, כמו גם המדשאות הירוקות והנוף שניכר בכל פינה, מונע מלדמיין את גן העדן שבו נברא הגיהינום. במקום זה, הרהרתי לעצמי, נחרץ גם גורלם של יהודי מרוקו, לולא הנס הגדול של נחיתת כוחות בעלות הברית במרוקו, ושחרורה מידי משתפי הפעולה עם השלטון הנאצי.
אלא שעד נס הצלתם של יהודי מרוקו, עברו ימים קשים מאוד, המלווים בחשש כבד שסופם יהא כאחיהם באירופה.
בשלהי שנת 1937, עזב מוריס טונדובסקי בן העשרים ושש את ביתו בקאליש, עיר בדרום־מערב פולין, ויצא לצרפת, בתקווה למצוא שם מחסה מפני המלחמה העומדת בפתח. לאחר כמה חודשים בפריז הוא המשיך דרומה, לעיר הנמל ניס בחוף הים התיכון, ומצא בה עבודה קבועה בתפירת מעילים. כשהמלחמה פרצה לבסוף, בספטמבר 1939, קיבל מוריס צו להתייצב לשירות צבאי, כמו יתר הפליטים בצרפת. הוא התגייס ללגיון הזרים, וחשב כי תודות לכך יעבור את המלחמה במוצב נידח בצפון אפריקה.
לאחר בדיקה רפואית במרסיי, נשלח מוריס לאימונים במחנות בשתי ערים באלג׳יריה, ומשם הועבר לשירות ממושך במכנאס שבמרוקו. בלילו הראשון במכנאס, כיסו אותו חבריו הלגיונרים בשמיכה והפליאו בו את מכותיהם במקלות ובאלות. החוויה הזאת, סיפר לימים, הייתה אכזרית. כל המגויסים החדשים נאלצו לעבור את אותו טקס חניכה לחיי הלגיון, יהודים ולא־יהודים כאחד.
בשנת 1940, לאחר הניצחון המהיר של הגרמנים על צרפת, וכינון משטר משתפי הפעולה של וישי, השתנו חייו של מוריס בן־לילה. יום אחד, בלי התרעה ובלי הסבר, באו מפקדיו הצרפתים, נטלו ממנו את הרובה ושילחו אותו ברכבת למחנה מעבר. כעבור שבוע הוא נזרק לקרון צפוף ונלקח למקום שומם בשולי מדבר סהרה, לא רחוק מגבול מרוקו-אלג׳יריה. זה היה נווה המדבר ׳בֶּרֶגֶנְט’ שצמח מסביב למעיינות מים חמים.
לאחר בואו לתחנת הרכבת הקטנה של ברגנט, הוצעד יחד עם עשרות עצירים אחרים לשטח ריק, במרחק שמונה קילומטרים, כשחיילים צרפתים וחיילים ערבים מאיימים עליהם ברובים. יחד עם מוריס היו לגיונרים אחרים, כולם יהודים. כאשר מורים והגברים האחרים הגיעו לשום מקום, ציוו עליהם לחפור בורות באדמה הטרשית הקשה ואמרו להם כי זה המקום המיועד לשנתם, כשמעליהם רק אוהל בד דק להגנה מפני הכפור של הלילה המדברי. כך נפתחו חייו של מורים כאסיר במחנה העבודה היחיד ליהודים בלבד, שהקימה צרפת במושבותיה הערביות, בין היתר על אדמת מרוקו.
אחת מפעולותיו הראשונות של משטר וישי, הייתה החייאת הרעיון הישן של הנחת מסילת ברזל באורך אלף וחמש מאות קילומטר, שתקצר מאוד את זמן הנסיעה ממדינת ניז׳ר הסמוכה לאלג׳יריה וללוב, עד לניס שבצרפת. כדי לשטח את החולות, לעקור את הסלעים, להניח את הפסים ולכרות את המרבצים הגדולים של הפחם והעפרות לאורך הנתיב, הזדרזו שלטונות וישי לשלוח למעלה מ־7,000 אנשים לא רצויים לפינות נידחות במערב אלג׳יריה ובמזרח מרוקו. כמעט שליש מתוכם, יותר מ־2,000, היו יהודים. בשונה משאר האסירים, היהודים גורשו לשם או שהועברו משירותם בלגיון הזרים כמו מוריס, רק בגלל דתם, ולא בגלל דעותיהם הפוליטיות. הם נענשו בשל היותם יהודים, לא בשל משהו שחשבו, עשו או אמרו.
לאחר ששולחו דרומה ברכבות דחוסות ולוהטות, הם הובאו למחנות באזורים אכזריים ושוממים. הם עבדו משחר עד ערב באיסוף, שבירה, טעינה והעברה של סלעים, וקיבלו רק מעט מזון, מים, מנוחה או טיפול רפואי. הם בנו בתי אבן לאדוניהם הצרפתים, אך נאלצו לישון באוהלים פרוצים. עדויות של ניצולים חושפות כי בתוך אוהל שנועד לשמונה אנשים, נדחסו כארבעים איש. הבגדים והשמיכות היו קרעים־קרעים, ולרבים מהם לא היו נעליים. מקצתם אף נורו למוות כשניסו לברוח.
היו שקראו למחנה ׳בוכנוולד צרפתי׳. עינויים היו נפוצים ותדירים. העדויות מלמדות כי מפקדי המחנות והקצינים הבכירים, היו אנטישמים מרושעים, פעמים רבות שיכורים. משטר וישי הקים, בסך הכול, כשישים מחנות עבודה במרוקו ובאלג׳יריה. יהודים, גם מגורשים מאירופה וגם יהודים צפון אפריקנים מקומיים, עמלו שם בפרך תחת השמש האפריקנית הבוערת. לא ניתן להציג מספר מדויק של מחנות, כי היו מחנות שנפתחו ונסגרו, והיו מחנות גדולים שהקימו מחנות משנה משלהם לכרייה ולעבודות מתמחות או ׳עונשין', לשון נקייה צרפתית לעינויים.
על פי המפות שהופצו בתקופה שלאחר המלחמה, כחמש עשרה מחנות הסגר ועבודה נפתחו במרוקו, בעיקר באזורים הצחיחים בדרומה ובמזרחה.
הסופר היהודי־אמריקאי רוברט סטלוף, בתחילת נובמבר 2003, יצא מרבאט לחפש את השרידים של מחנות העבודה בשולי הסהרה. התחנה הראשונה שלו הייתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז׳דה, בירת המחוז המזרחי ביותר של מרוקו. למחרת יצא לסייר בכביש היוצא דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר למחנה העבודה ׳בו ערפה׳. כביש זה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית, שהייתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת של משטר וישי. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אך שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, ועבדו במכרות סמוכים.
מהמחקר שערך, ידע כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. אך לא הייתה לו כל מפה להנחותו, מלבד מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ׳יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו׳. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים ניצולים.
התחנה הראשונה בחיפושו אחר מחנות העבודה במרוקו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, הייתה מחנה ׳ברגנט׳, שהייתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה בשנת 1956, הוסב שם העיירה לעין בנימתר, לציון המעיינות החמים שלה. בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו.
צלב הקרס בארצות המערב-משה חיים סויסה.
עמוד 231
יוסף (יוסי) שיטרית-צרכי פסח המלחיצים
צרכי פסח המלחיצים
פיוט דו־לשוני (מטרוּז) ממכּנאס על הוצאות החג הכבדות
המקור העברי והערבי־היהודי ופירושו
לשמיעת הפיוט מפי פרופ' שטרית יש ללחוץ על הקישור…
https://www.facebook.com/josephyossi.chetrit/posts/10227205140384023?notif_id=1649863446660595¬if_t=comment_mention&ref=notif
המקור של הגרסה המוהדרת כאן: כ״י הספרייה הלאומית בירושלים [=סל״י] מס׳ Heb. 8°5606, דף 78א-ב. גרסאות נוספות של השיר: כ״י סל״י Heb. 8° 3898, דפים 59-58; כ״י סל״י Heb. 8º 7435, דף 129א-ב; כ״י מכון בן-צבי 2010, דף 46א-ב.
1- שִׁמְעוּ קוֹלִי בְלָשׁוֹן צָח; / יְגוֹנוֹתַי אַגִּידָה.
לִבִּי תָמִיד לֹא נָח; / אֵשׁ בוֹעֶרֶת יְקֵידָה.
כְּצִפּוֹר נִלְכַּד בַּפָּח; / שֵׁנָה מֵעֵינַי נָדְדָה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
1א. [שמעו] קוואלי זד, מאהו מזאח. / נעאוודו בלפֿהאמא ולדא.
עמדא עלא מן סעדו טאח, / מסכּין! ולא מן סאב תסנידא.
טול אייאמו עמרו מאהו מרתאח; / כֿסאתו גֿיר תנהידא.
באס נגּאבליךּ, יא תאזיר פסח, / חתא בקסיסבא ליסירא.
=]שמעו דברִי, שהוא דבר אמת ולא בדיחה. אומר אותו בתבונה ובטוב טעם.
אבוי למסכן שמזלו מזל ביש! ולא מצא תומך וסומך.
כל ימיו אין לו בכלל מנוח; נותר לו רק להיאנח.
במה אקבל את פניך, הו פסח עשיר? אפילו לא בשמלונת לילדה.[
2- לְמִי אֶעֳרוֹךְ [אֲמָרַי], / וּמַה תִּהְיֶה אַחֲרִית?
שַׂחְתִּי לְכָל חֲבֵרַי. / פָּנַי כָּבְשׁוּ בַּקַּרְקָעִית.
עָנוּ הֵמָּה לִדְבָרַי: / חִטִּים קַח לְךָ בְּרִבִּית.
גָּבְרוּ וַאֲחָזוּנִי צִירַי. / תָּקְעוּ בְלִבִּי חֶרֶב חַדָּה.
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
א. עייאטי אגיר למולאנא / כֿאלק אסבעאן ודאייאע.
הווא לעאטי בלא מנא. / אלפֿלךּ ידור ויבדל סוואייע.
עאוודית לסחאבי לגֿבינא. / קאלולי: רפֿד עידיךּ בטאלע.
חסית אוזהי פֿי [לארד] טאח. / דובית פֿי לארד מרא אוחדא.
באס נגאבליךּ
=]אני מתפלל רק לאלוהינו, יוצר השבע והרעב.
הוא הנותן בלא לצפות לתמורה. גלגל הכוכבים מסתובב ומשנה את העתים.
סיפרתי לחבריי על עוגמת נפשי. אמרו לי: קח לך מצרכי החג בהקפה.
חשתי שפניי נפלו לאדמה. נמוגותי בבת אחת בתוך האדמה.[
3- פֶּסַח אֵין לוֹ אֶלָּא אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, / כֻּולָּם לְהוֹצָאוֹתָיו.
אֲזַי אֶשְׂמַח וְאֶעֳלֹוז, / וְיַחֲזֹור כֻּולּוֹ לְעוֹלָמוֹתָיו.
כּוֹסִי בְיָדִי [אֶ]אֱחֹוז; / דָּגִים, בָּשָׂר וְעוֹפוֹתָיו.
הַשֵּׁם הוּא יִתֵּן לָנוּ עֹוז, / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
3א. אלאהּ יעטינא ברכת האד לעיד, / זאנא בסרוט כּתירא.
כּולסי מלזום תעמלו זדיד: / זלאפֿא, מגֿרוף וקדירא.
חתא למטלאק באס תעייד. / ואשראב יסקי בלקדירא.
עמדא עלייא! מא סיבית סניד / ולא עוואן בחוויזא סגירא.
באס נגּאבליךּ
=]אלהים יברך אותנו בברכת חג זה, שבא אלינו עם תנאיו הרבים.
הכול חייב להיות חדש: הקערה, הכף והקדירה.
גם המערוך להכנת המצות לחג. את היין יש למזוג מן החבית.
אויה לי! לא מצאתי תמיכה ולא עזרה אף לא במשהו קטן.[
-4 תֵּן לָנוּ זְכוּת [הַ]מּוֹעֵד, / יָהּ אֲדוֹן הָעוֹלָמִים.
וְגִשְׁמֵי רָצוֹן לָנוּ תוֹרִיד, / וְתַרְבֶּה חִטִּים וּשְׂעוֹרִים.
וַאֲנִי אֶבְטַח עַל הַיָּחִיד, / הַזָּן כֹּל מִקַּרְנֵי רְאֵם.
הוּא יִשְׁלַח לָנוּ צָרְכֵי מוֹעֵד / לִי וּלְכָל הָעֵדָה
בַּמֶּה אֲקַדֵּם פֶּסַח / וְכָל צָרְכֵי הַהַגָּדָה?
4א. נדל נכֿמים גֿיר פֿיה ונרוז, / אייאךּ נסיבלו סי חילא.
גֿלבני ולא סיבית באס יגּוז. / זאתני לכֿדמא קלילא.
לעיד לולי ותאני בזוז, / סרוטהום מא מנהום תחווילא.
לקמח, זריעא וקלב ארוז / מטחון מספֿי בתילא.
לגֿנמי אדכּאר ופֿרך אלוז / תזודהאלו פֿי כּול לילא.
וואנא גֿיר חזאן כּאתיב [אלחרוז] / מא נקדיר [לשרוטאתו פֿי מרא.[
=]כל היום אני רק חושב עליו ותוהה, אולי אמצא לו איזו תחבולה.
הכניע אותי ולא מצאתי במה לספק את צרכיו. לא היתה לי עבודה רבה.
החג הראשון והחג השני, שניהם מציבים תנאים קשים.
חטים, זרעים ואורז, הכול טחון ומנופה כהלכה.
בשר כבש זכר ואפרוחי אווזים אתה חייב לזמן לו בכל ערב.
ואילו אני רק תלמיד חכם, כותב קמיעות. אין בכוחי לעמוד בכל תנאיו.[
סימנים מיוחדים בטקסט: המלים והצירופים המוצבים בסוגריים מרובעים [ ] מופיעים בגרסאות אחרות של השיר ומתאימים יותר הן לתוכן הן למבנים הפרוזודיים של השיר. הקו העליון שמעל העיצורים גֿ, כֿ, פֿ מסמן אותם כהגאים רפים, ואילו הנקודה בתוכם מסמנת אותם כעיצורים דגושים.
גרסה שונה וקצרה יותר של טקסט זה, בלא ניקוד הפיוט העברי, הופיעה בספרי: יוסף שיטרית, השירה הערבית היהודית שבכתב בצפון אפריקה; עיונים פואטיים, לשוניים ותרבותיים. ירושלים: משגב ירושלים. תשנ״ד, עמ׳ 260-258. ראו שם גם את הפרק על שירת המטרוז, עמ׳ 304-195.
הפיוט נכתב במכּנאס במאה השמונה עשרה ונפוץ לאחר מכן ביתר הקהילות. קריאתו וביצועו בעל פה הביאו לשינויים רבים בגרסאות השיר בהשוואה לגרסה המקורית של השיר ואף בכתבי־יד שמקורם ממכּנאס. הגרסה המובאת כאן מופיעה בכתב־יד שהועתק במכּנאס בתחילת המאה העשרים.
הפיוט שייך לסוגת ה׳מטרוז׳ המערבת את העברית והערבית־היהודית בתוך אותו השיר במתכונות שונות, חיצוניות ופנימיות. במטרוז החיצוני משלבים שני שירים שתכניהם שונים ושייכים למקורות שונים אך נושאים לחן דומה. בשיר שלפנינו יש לנו סוג של מטרוז פנימי משכפל, שבו כל חרוזה או סטרופה עברית זוכה לעיבוד עוקב בערבית יהודית. העיבוד הערבי־היהודי אינו תרגום של הטקסט העברי אלא מציג את תכניו בשינויים שונים, המעמתים את שני הנוסחים ומצביעים מניהּ וביהּ על מעמדן החברתי־הלשוני השונה של שתי השפות הבונות את השיר. הטקסט העברי שואב את מלותיו ודימוייו מן המקורות העבריים המקראיים והבתר־מקראיים הקבועים והקפואים, דרך ציטוטים ישירים ועקיפים מן המקורות; אלה נובעים מלימוד לרוב פסיבי של העברית. לעומתו הטקסט הערבי־היהודי זורם וגמיש יותר משום שהוא משתמש במבני הלשון הטבעית והדבוּרה של המשורר והקוראים ומסתייע גם ברובדי לשון כתובים מוקדמים יותר של הערבית היהודית. בעניין זה השיר שלפנינו מיטיב להדגים את הנוסחאיות הסמויה של השירה העברית במרוקו וביתר הקהילות בכלל עד לעת החדשה ואת הזרימה החפשית של הטקסט הנוצר בלשון האם.
שתי הרקמות הלשוניות המשולבות בשיר ה׳מטרוּז׳ נושאות כאן גם מבנה פרוזודי שונה במקצת. ארבע החרוזות העבריות שומרות על מבנה פרוזודי אחיד לאורך השיר. הן מורכבות מארבעה טורים דו־צלעיים במתכונת של שיר מעין־אזורי שבו שלושת הטורים הראשונים חורזים בצורה זהה אבאבאב ואילו הצלע הראשונה של הטור הרביעי חורזת כמו יתר הצלעות הראשונות אך הצלע השנייה נושאת חריזה שונה החוזרת על עצמה בסוף ארבע החרוזות, במתכונת אבאבאבאת. לעומתן החרוזות הערביות־היהודיות אינן נושאות מבנה אחיד. שתי החרוזות הראשונות (1א ו־2א) הן בנות ארבעה טורים דו־צלעיים אך שתי האחרונות כוללות חמישה טורים דו־צלעיים. אולם גם הן שומרות על התבנית המעין־אזורית של הסטרופות העבריות דרך תבנית החריזה שלהן: אבאבאבאבאת גדגדגדגדגת בשתי החרוזות הראשונות, הוהוהוהוהת זחזחזחזחזת בשתי האחרונות. אשר למשקל השיר כל צלעית מורכבת משבע או שמונה הברות. בגרסאות השונות שעיינתי בהן לא צוין לחן לשיר.
אשר לתכני שני הנוסחים של השיר, הפיוט העברי הוא בעיקרו שיר תלונה של העני על מר גורלו ערב פסח בגלל ההוצאות הכבדות של צרכי החג שאינו יכול לספק אותן, ואילו הנוסח הערביּ־היהודי של השיר מדגיש את התפילה לבורא שיבוא לעזרתו. בשיר העברי הדובר מתלונן על מצבו הדחוק והקודר המביא אותו לדיכאון ולנדודי שינה (סטרפה 1). הוא פונה לעזרה לחבריו אך אלה מחמירים את מצבו משום שהם מציעים לו לקנות את כל מה שדרוש לו בהקפה שעה שהוא יודע שהוא לא יוכל להחזיר את החוב (סטרופה ב). אחר כך הוא מתאר את הסיבה לתסכולו: הוצאות החג מסתכמות ב׳ארבע מאות זוז׳. בסכום נכבד זה הוא אמור לקנות יין, דגים, בשר ועופות (סטרופה ג). בלית ברירה הוא מתפלל לבורא שיגיש לו ולכל הקהילה את העזרה הדרושה למילוי צרכי החג ו׳צרכי ההגדה׳, היינו צרכי שני לילות הסדר (סטרופה ד.(
כל התכנים הללו מעובים יותר ונהירים יותר בנוסח הערבי־היהודי של השיר. הם מוצגים גם בנימה הומורוסטית יותר. כאן הדובר פונה לא רק לחבריו ולבורא אלא גם לחג עצמו ומנכיח אותו דרך פנייה ישירה אליו: ׳יא תאזיר פסח׳ [=הו פסח העשיר] בגרסה שלפנינו או ׳עמי פסח׳ [=דודי פסח] בגרסאות אחרות (טור הרפרן, הרביעי בסטרופה 1א). נעשה שימוש גם בצורות הקטנה של שמות – ׳קסיסבא׳ [=שמלונת] לילדה במקום ׳קסאבא׳ [=שמלה], ובגרסאות אחרות ׳קביצ׳א דלכֿדרא׳ [חבילונת של ירקות] במקום ׳קבצ׳א דלכֿדרא׳; וכן ׳בחוויזא סגֿירא׳ עם הקטנה כפולה דרך שם התואר ׳סגֿירא׳ [=קטנה] ודרך צורן ההקטנה ׳חוויזא׳ במקום ׳חאזא׳ [=דבר מה, חפץ.[
בסטרופה א1 הדובר מציג את מצבו כביש מזל תמידי שאין לו על מי לסמוך ויכול רק להשמיע אנחות, שכן אין לו אפילו במה לקנות שמלונת חדשה לבתו. בתחילה הוא מזהיר את המאזינים שאין הוא מספר בדיחה אלא מתאר אמת לאמתה. בסטרופה ב1 הוא מבין שהוא לא יקבל עזרה מחבריו אלא עצות הגורמות לו לדיכאון עמוק יותר. לכן הוא פונה לבורא הנותן בלא לצפות לתמורה, שלא כמו בני אדם, שיעזור לו לספק את צרכי החג. בשתי הסטרופות האחרונות הוא מתאר בהרחבה מה הם צרכי החג: חידוש כלי האוכל והמטבח, ובכללם המערוך הנחוץ כל כך להכנת המצות בבתים, שכן עד למאה העשרים לא שווקו מצות מוכנות; את החטים להכנת קמח המצות, מנופה כראוי וכן אורז, אשר מסתבר שיהודי מרוקו צרכו אותו אז בפסח משום שלא נחשב מן הקטניות. לבד מן המצות עיקר ההוצאות מופנה לרכישת בשר כבש זכר, מפוטם כנראה, ואף אפרוחי אווזים כמו המהדרים במצווה. עניין נוסף שהוא מדגיש, המצרכים היקרים דרושים לשני לילות הסדר שכן במרוקו, כמו בכל קהילות הגולה, קיימו סדר ראשון ערב פסח וסדר שני על כל ההדר והמטעמים שלו בערב שלמחרת. בליל הסדר השני נהגו יהודי מרוקו לקרוא את ההגדה במקור ולתרגם אותה לערבית יהודית (או לספרדית יהודית) פסקה אחרי פסקה. בגרסאות אחרות של השיר נוסף טור אחר המדגיש עוד יותר את תסכולו של הדובר בגלל ההקנטות של האשה: ׳כל מא תעמל תקוליךּ זיד. מא עמלת פחאל קראניך טכירא׳ [=ככל שאתה קונה יותר היא אומרת לך: תוסיף עוד. לא מילאת את חובתך כמו יתר הבעלים]. בטור האחרון של השיר המחבר שהוא גם הדובר בשיר מוסר את המקור לדלותו: ׳אנא גיר חזאן כּאתיב לחרוז׳; הוא אמנם תלמיד חכם אך עיסוקו בכתיבת קמיעות, עיסוק שאינו מזמן הכנסה קבועה. בגרסאות אחרות של השיר, העיסוק הוא ׳חזאן כאתיב אלוח׳ [=תלמיד חכם הכותב לוחות לילדים שבאים ללמוד אצלו].
על פסח והוצאותיו המלחיצות נכתבו שירים נוספים ארוכים יותר בערבית יהודית. הם יופיעו בחיבור שאני מכין ויוקדש לשירי החגים והמועדים עם המטעמים והמשקאות שלהם שליוו את יהודי מרוקו לאורך הדורות. על לחצים אלה מהלכים בקרב יהודי מרוקו גם פתגמים שונים. אביא כאן שניים מהם:
1 – ׳פסח הוא לה׳ [l-adonai] – חתא ללילתו [=בפסח יש לסמוך על חסדי האל – עד ערב החג ממש]. היהודי מביע את תקוותו שהאל יזמן לו במה לקנות את מצרכי החג ואת הבגדים החדשים הדרושים לחג עד לרגע האחרון ממש.
2 – לפתגם השני יש שתי גרסאות הנובעות מן העמימות של המלה ׳ל-כֿס׳ [l-ḫaṣṣ], שיש לה שני מובנים: א) החסה, שאת עליה צורכים בתחנות שונות של סדר פסח שבהן אוכלים מרור; ב) מחסור.
גרסה א: פסח ‒ עיד לכֿס [=פסח הוא חג החסה].
גרסה ב: פסח עיד ל-כֿס. נתי תשרי והווא יכֿס. [= פסח הוא חג המחסור. ככל שאתה קונה יותר חסר עוד.]
חג פסח שמח ומהנה אל אף כל הלחצים
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
התפתחותה של קהילת מראכש
בעת שהתחוללו התמורות בעם היהודי בחצי האי האיברי במחצית השנייה של המאה החמש־עשרה היו במרוקו מאבקים על הבכורה בשלטון המרכזי. באותו זמן נדחקו המרינים מן השליטה בחלקים מן הארץ, ושושלת חדשה, בני הווטסים, עלתה לשלטון בצפון בשנת 1420. בשנת 1465 הם קבעו את בירתם בפאס.
בואם של יהודים מספרד אחרי הגירוש ושל פליטים ואנוסים מפורטוגל לווה בהתעוררות דתית ולאומית במרוקו עקב הסכנה הגוברת מצד ארצות אלו. הסכנה הזאת הגיעה לשיאה בכיבוש מזאגאן בשנת 1502. השליטים הווטסים, שלא כמו קודמיהם המרינים, לא רוו נחת במאה השש־עשרה. הארץ הייתה שרויה אז במאבק על השליטה בין הווטסים, ששלטו בפאם, לבני שושלת בנו סעד, שקבעו את מרכזם במראכש והיו טרודים במאבק ממושך גם נגד הפורטוגלים. את כישלונם של הווטסים לעצור את השתלטות המעצמה האיברית על כל ערי החוף של מרוקו ניצלו הסעדים לא רק כדי לדחוק את רגליהם אלא גם כדי לנצח את יריביהם המקומיים.
בשנת 1553 הצליח מוחמר שיך (אלמהדי) הסעדי להשתלט על כל הארץ, לקבוע את בירתו במראכש ולנטוש את הבירה הישנה בפאס. גם הפעילות המסחרית, הדיפלומטית והמדינית של הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל, שהתרכזה בפאס, עברה רובה למראכש, וסוחרים ממשפחות חדשות הגיעו לרום ההנהגה בבירה החדשה. מגורשים ופליטים יהודים רבים נסו מפני רדיפות מוסדות האינקוויזיציה והתיישבו בקהילות נוספות, עד אגדיר בדרומה של הארץ וכן בקצה החוף האטלנטי, עד תיזנית וגולימין, קהילות ששימשו שער לקהילות העתיקות בסהרה המערבית.
יהודים מגורשים הגיעו לקהילת מראכש כבר בעקבות גירוש קנ״א(1391). יוסף אביב״י פרסם מאמר המתבסס על הכרוניקה ״קורא הדורות״ ממראכש, הכוללת בין היתר דברים תמוהים על ראשיתם של יהודים ממגורשי ספרד בעיר זו. לפי מקור זה, הסכים מלך מראכש, מולאי עבדאללה (א)לגאליב באללה, להרשות ליהודים להיכנס לעיר בתנאי שיגרמו לירידת גשם בקיץ של אותה שנה, בחודש תמוז. אין אפשרות להסביר אגדה זו אלא מתוך הרצון להבהיר שכישרונותיהם העל־אנושיים כביכול הם שפתחו את לבו של השליט, בפרט כי על פי העולה מן הכרוניקה הזאת, היהודים המקומיים התנגדו לכניסתם של המגורשים לעיר.
דפוס ההנהגה היהודית במראכש בתקופה המדינית הוא חידה לנו. הרי יהודים הגיעו לשם כבר מגירוש קנ״א, בסוף שלטונה של השושלת. פליטים מגירוש זה הקימו את ״צלאת לעזאמא״ – ״בית כנסת הלועזיים״, בית כנסת של יהודי ספרד שדיברו את שפת אמם, הזרה ליהודים המקומיים.
לא מצאנו פרטים אחרים על הממסד הרבני במראכש לבד מדמותו המופלאה של ההוגה־המקובל רבי אפרים אנקאווא, שבא עם פליטי ספרד לעיר. האם הוא היגר מן העיר לאחר שהוכה בידי קנאי מוסלמי? או משום שלא מצא אווירה רוחנית ההולמת את צרכיו?
יש לציין בהקשר זה כי תעמולה של מטיפים קנאים לא הייתה חיזיון נדיר במאה החמש־עשרה בגלל האיום הפורטוגלי המתמיד על חופי מרוקו. בקצה הצפון־מזרחי של הממלכה נחרבה קהילת תואת(כיום באלג׳יריה) בשל הסתה פרועה של המטיף אלמגילי, ורבים מפליטי הקהילה מצאו מפלט במראכש.
מאה שנים אחר כך הגיעו גלים של יהודים ספרדים והתיישבו לא רק בערי חוף האוקיינוס האטלנטי, מצפון לדרום, כפי שעשו מגורשי ספרד של 1492, אלא גם חדרו פנימה למראכש ולעמקי הרי האטלס. פרשה לעצמה בעניין זה היא משפחת פרץ, שבאה מספרד ורכשה חמישה כפרים בעמק הדאדש, שם התיישבו בני המשפחה ואחרים. לימים נטמעה משפחת פרץ במשפחות ותיקות שחיו שם בהשפעה ברברית וערבית.
רק בימי שלטונם של מלכים מבני השושלת הסעדית(שנת 1554 ואילך), ובפרט בימי שלטונו של הסולטאן מולאי אחמד אלמנצור – ״המנצח״(1603-1578) – ועם תבוסתה של פורטוגל במלחמת שלושת המלכים(כולל מלך פאם, באוגוסט 1578) הגיעה מראכש לאחת מתקופות השיא שלה בשגשוג מדיני וכלכלי.
אלמנצור היה מגדולי השושלת הסעדית, ואולי השליט בה״א הידיעה. הוא השתלט על כל הממלכה ואף הגיע בכיבושיו לשטחים מעבר לנהר הניגר באפריקה השחורה. הוא הביא לשגשוג כלכלי בממלכה, והסחר הטרנס־סהרי תפס מקום מרכזי בו. הוא אף הפך את העיר הדרומית מראכש לבירת כל הארץ בפעם הראשונה בתולדותיה.
אלמנצור ניצח את הפורטוגלים, ואז החל שלטונו. ניצחון זה הקנה לו שם בארצו, שכן איחד את שלושת חבליה הגדולים של מרוקו: מלכות פאם, מלכות מראכש ושני חבלי הדרום, עמק הסוס ותאפילאלת. גם ביחסי החוץ הוא חידש יחסים מפותחים לא רק עם ספרד שהתאחרה עם פורטוגל אלא גם עם אנגלייה, הולנד וצרפת, וכולן מיהרו לכונן עמו קשרים מדיניים וכלכליים מפותחים.
התפתחות זו של הממלכה הלמה גם את אופיים המיוחד של הפליטים והאנוסים היהודים שבאו למרוקו מחצי האי האיברי. מאחר שהיו רגילים להסתגל ״לכל מצב״, לא נקשרו הסוחרים ״בני האומה הפורטוגלית״ לאזור התיישבות קבוע, ועם יציאתם ממצודותיהם של הפורטוגלים באמצע המאה השש־עשרה הם מצאו הזדמנויות כלכליות במקומות אחרים בנקיטת יזמות כלכליות חדשות. הם השתקעו בקהילות חדשות, ומהן היגרו אלפים לבירה החדשה במראכש.
נוסף על המהפכה ביחסי החוץ הנהיג אלמנצור גם מהפכה פנימית בכוננו מערכת מנהלית של המח׳זן באמצעות ארגון ריכוזי הסר למרות הסולטאן. הארגון כלל וזירים(שרים), פקידים, מושלי ערים ומושלי מחוזות וכן את סגל הארמון ושבטים מגויסים(הם צבא הגיש) ששוחררו ממסים וחובות. ניתנה להם אדמה על שום שהגנו על אחדותה של הממלכה. עם שריו של אלמנצור נמנו גם יועצים וסוחרים יהודים, אחד הבולטים שבהם היה הסוחר והנגיד אברהם בן וואעיש, שפעל בסוף ימי שלטונו.
בן וואעיש מכונה הנגיד המעולה הר׳ אברהם בן וואעיש; ראה טולידאנו, נר המערב, עמ׳ 107, 111. ייתכן ששימש נגיד קהילת מראכש בזכות מעמדו בחצר המלך, אך אין פרטים על הנהגתו את בני עמו.
- אברהם בן וואעיש
שם משפחתו המקורי של אברהם היה בוזאגלו. מניין בא לו הכינוי בן וואעיש? בשם וואעיש כלולה המילה עיש, חיים, אבל מדוע הוא הוסיף כינוי זה לשם משפחתו -אין יודעים.
לאברהם, ששירת בעיקר את המלך אלמנצור, הוענק התואר שיח' והוא נחשב לאחד השרים בעלי ההשפעה בחצרו במראכש. אברהם היה גובה המסים הראשי של הסולטאן, הוא נתן אשראי לסוחרים שבאו ממערב־אירופה ומאיטליה. הוא אף סחר בסוכר ובעצים, והיה לו מונופול על ייצוא הסוכר להולנד. באיגרת מסוף אוקטובר 1603 כתב הלורד האנגלי ססיל שבן וואעיש היה איש סודו של המלך, שנתן בו את אמונו המלא, ״מה שלא מצא חן בעיני העם המוסלמי״, כלשונו. הוא ציין עוד כי רבים מן הסוחרים תלויים במילתו, ״והוא נוהג בהם בעריצות״.
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ציין שאברהם בוזאגלו היה מרבני מראכש, ושבשהותו בוונציה בשנת 1606 הביא לדפוס כתב יד הכולל שישה סדרי המשנה עם פירושיהם של הרב עובדיה מברטנורא ושל הרמב״ם. אם כך הדבר, הרי שבן וואעיש, אחד העשירים המוכרים, הוא מי שמימן כנראה את הדפסת המהדורה החדשה של המשנה – תרומה לפעולה רוחנית־ספרותית לקהילה.
ב־1603 נפטר אלמנצור. לאחר מותו התקיימה מלחמת ירושה, שבסופה נחל את הכתר בנו, מולאי זידאן. אברהם בן וואעיש המשיך לשרת גם אותו. דברים עליו מתקופה זו הובאו בשמם של הנוסע האנגלי, ג׳ורג׳ תומסון, ושל ג׳ון הריסון, ראש המשלחת הבריטית בחצר מולאי זידאן: ״אברהם ומקורביו נהגו ביד רמה כלפי מוסלמים, נוצרים ויהודים״. לפי מקורות עבריים, כמה ממקורביו של אברהם היו מבני עמו, בהם היה גם אחד מקרוביו – הרב אברהם בן ראובן בר נחמן בוזאגלו.
בימי הסולטאן זידאן גברו התמרדויות שבטים בממלכה, והוא איבד את השליטה על אזור פאס. בחוף האטלנטי כבשו הספרדים את ערי הנמל (א)לערייש (ששמה הפך ללראצ׳ה) ומעמורה, ובקושי רב נהדפו המורדים בתאפילאלת ובסוס. בשליטת זידאן נותרו מראכש ועיר הנמל סאפי בדרום, ואפשר שעם היחלשותו של השליט, וגם בגלל השם שיצא לבן וואעיש בין דיפלומטים, סוחרים ונוסעים אירופים, פחתה השפעתו המדינית בחצר זידאן וכן פעילותו הכלכלית בממלכה, וכתר ״יהודי המלך״ בעלי ההשפעה הרחבה עבר לבני משפחת פאלאץ׳.
מגורשי ספרד ופליטי השמד בפורטוגל בראשית הזמן החדש-(1700-1492)-שלום בר אשר
עמוד 45
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
ההגדה של פסח משמשת אף היא הזדמנות לביטוי אמנותי. בידנו עותק מיוחד במינו (להלן, מס׳ 132), מעשה ידיו של ברוך בן אברהם מיימרן ממכנאס, שבו ניכרת היטב השפעתה של הגדת ויניציה. תיאור דמויות האדם בהגדה זו אינו דבר רגיל. ייתכן, כי אחד מבני משפחת מיימרן, שהיה שר אצל מלך מארוקו, ביקש לחקות את יהודי־החצר העשירים באירופה במאות הי״ז—הי״ח, שהזמינו כתבי־יד מאוירים נאים.
באחד מציוריה של הגדה זו נשתמרה מסורת עממית ממכנאס — זו של ״סיפוך״. מאחר שהטקס נמשך עד שעה מאוחרת והילדים היו עלולים להירדם, היו פותחים את הדלת כאשר הגיעו ל״שפוך חמתך״. כדי שהילדים יישארו ערים, סיפרו להם באירופה שאליהו הנביא ייכנס בעדה, ואילו במארוקו סיפרו להם, כי ״סיפוך״ יופיע. ״סיפוך״ זה — דמות אגדית ספק שד ספק צדיק — הקסים את הילדים, והפחד שהטיל עליהם לא נתן להם להירדם עד סוף הסדר.
א״ק
הגדה בתרגום ערבי־יהודי תשכ״ג / 1963
הסופר : הרב חותא מצפרו
כתב־יד על נייר
הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 10.5 ס׳׳מ
אוסף יששכר בן־עמי, ירושלים (134)
צלחות לסדר פסח—׳ "צינייא די פיסח״
קאזאבלאנקה ; תר״צ / 1930
בשוליים כתובת : ״מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון. לשנה הבאה — ציון ציון — בירושלים תוב׳׳בא״ ; במרכז כתובת: "ג מצות זרוע ביצה מרור חרוסת כרפס חזרת קערה"
פליז; מעשה ריקוע ;
הכתובות והעיטור הם מעשי חקיקה וטביעה
הקוטר: 46 ס״מ
אוסף יוסף לוגאסי, ירושלים
(135)
ראשית המאה הכ׳
בשוליים כתובת : "אלה מועדי "יי" מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם סברי מרנן ברוך אתה "יי״ אלהינו מלך העולם אשר בחר בנו מכל עם ורוממנו מכל״ ; במעגל החיצון כתובת : ״לשון וקדשנו במצותיו ותתן לנו "יי" אלהינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה חגים וזמנים לששון את יום השבת את יום חג המצות הזה ואת יום טוב מקרא קודש הזה זמן חרותנו באהבה מקראי קדש זכר ליצאת [כך] מצרים כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים שבתות ומועדי קדשך באהבה וברצון בשמחה ובששון הנחלתנו ברוך אתה ״יי״ מקדש השבת וישראל והזמנים ברוך אתה "יי" אלהינו מלך העולם שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה קדש ורחץ כרפס יחץ מגיד רחצה מוצאי [כך !] מצה מרור כורך שולחן ע׳׳צ״ב״ה״נ״ ״ ; מסביב למרכז כתובת : ״ג״ מצות ביצה כרפס מרור חרוסת זרוע״ ; במרכז בקבוק, ולצדדיו גביעים עם הכתובת : ״יין ישן׳ ופעמיים המלה ״כוס"
פליז; מעשה ריקוע, חיקוק וטביעה
הקוטר: 48 ס״מ
אוסף שלמה פפנהיים, ירושלים
(136)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-פסח
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.
נעשה ונשמע
התמסרותו לסוגיות סבוכות וקשות אלו, החל בהם רבנו סמוך להתמנותו לרבנות בירושלים, וזה היה לאחר שמרן הרב עובדיה יוסף סיפר לו על המתרחש בתחום הנשואין, ובפרט בחו״ל ששם מותר עפ״י החוק להיפרד בפירוד אזרחי ולינשא אח״ב בנשואין אזרחיים. ומספר מרן הרב עובדיה יוסף: שאעפ״י שלא ביקשתי ממנו את עזרתו בענינים אלו, הוא מעצמו לקח הדברים לליבו והחליט להירתם לעזור לנידחים מעם ישראל, וכל הנדונים שהגיעו אליי בנושאים אלו הפנתי אותם לרב משאש, ובאמת על כל מקרה שהגיע אליו לא נחת ולא שקט יומם ולילה, עד שעלתה בידו הכרעה, וכך התיר עשרות עשרות שחלקם כתובים בספריו שמש ומגן, ואף ביממות האחרונות דן וכתב בתיקים ונדונים אלו, וכולם הסכימו לפסקיו ללא עוררין, הוא היה המורה והפוסק של דורנו בעניני יחוס, והוא מענותנותו הגדולה היה מבקש את הסכמתי על הפסקי דין שכתב בענינים אלו, אמיצות יתירה שדרושה לענינים האלו היתה לו מרוב שקידתו בתורה, וזה ניתן רק לגדולי הדור.עכ״ל. (בהספד בשלושים בישיבת פורת יוסף). ועשרות עגונות שהתיר רבנו בדיינות וברבנות במשך יותר מיובל שנים שהיה בדיינות, לא קרה מקרה אחד ששב הבעל לאחר ההיתר…
״ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה׳ צבאות הוא״
כשהיה דן ופוסק היה מקפיד שהדין יהיה רק אמת לאמיתו, וזה היה על ידי שכל פסק לא היה מודיע את ההחלטה מיד, אלא היה דוחה את הדיון לעוד כמה שעות, ולפעמים לכמה ימים, ואז היה מסתגר בחדרו ושם היה לומד מתוך עמל ויגיעה. כשישב לעיין בגמ׳ ובפוסקים, ישב ועיין ולמד כאילו לא למד סוגיא זו מעולם, ולכך גם במסקנא ההלכתית היה מבטל את עצמו ואת דעתו לגמרי, מול ההלכה הצרופה. והיה רגיל לומר שלדיין אין בחירה, והוא כמו מלאך שאין לו בחירה, וחייב לעשות ולקבוע הכל על פי מה שכתוב בתורה, וכך היה אומר כל פסקיי הם על פי התורה ולא כפי נטית ליבי, ואכן ידוע היה רבנו בכוחא דהיתרא שהיה לו, אך זה לא אומר שתמיד התיר, ואדרבה הנטיה שלו היתה שיש לנהוג עפ״י מה שההלכה קובעת, אם להחמיר ואם להקל. היה רגיל לומר ולהרגיש את מה שכתוב על הדיינים ׳אלקים ניצב בעדת אל׳ וכך היה אומר: ה׳ אלקים ניצב עימנו היום, כמה פעמים היה יושב באסיפות בענינים חשובים העומדים על הפרק, והיה שומע איך חלק מהנוכחים מצדדים להקל, וחלקם מצדדים להחמיר, והיה דופק ואומר להם ׳מה זה, הרי ה׳ ניצב עימנו? אין אנחנו עושים על פי שכלנו, יש לנו את הקב״ה, וצריכים לדון כפי שהוא מצווה אמת לאמיתה׳ הרי שלצד הרגישות וההתחשבות שלו עם הכלל, היה הוא תקיף באמיתות ההלכה שלא לזוז ממנה כלל. (מבנו הרה״ג רבי דוד שליט״א) וכיון שהרגיש בחוש שה׳ ניצב עמו, אזי מדה כנגד מדה זכה ־ שה׳ ניצב עימו, וסייע לו לפסוק כדין וכהלכה.
אמנם הכרעות אלו דרשו מרבנו אמיצות וכוחות נפש גדולים, וכפי שאמר הראשל׳׳צ הגר״א בקשי שליט״א על רבנו: ׳כמה גבורה הקרין בתחום אבן העזר, שהוא התחום הקשה שבפסיקה, ועוד הוסיף: שרבנו היה לעדות, כמה יגעים בבתי הדין הרבניים, עד שמתירים ממזר או עגונה׳.
וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ בעם׳ רפו׳ וז״ל ״בעסק התורה צריך להיות קשה כארז ועקשן גדול לבל לנטות ימין ושמאל מדרכי התורה״.
סוף מעשה במחשבה תחילה
פעם בא לפניו ת״ח שהרצה לפניו להתיר ארבעה אחים קטנים מאשה קלת דעת, והיה ידוע לאתו הת״ח שהיה ג״כ הרב המקדש, שישנם סיכויים גדולים שהאשה הזאת לא תשמור על טהרת הנשואין, ואכן נשאה לאיש אחר ללא גט מהראשון, ונולדו לה הילדים האלו, ורבנו לא מצא חן בעיניו ההיתר כלל, וממש זעם ורתח במשך דקות ארוכות, ואמר הרי צפיתם את הבעיה מראש, וידעתם שאשה זו לא רצינית בנישואיה הראשונים, אם כן מדוע פתרתם את הבעיה, והייתם מביאים עדים פסולים לחתונה הראשונה, וכך הייתם פוסלים הקידושין. (מפי עד שמיעה הרב מ.א. רפאלי)
אין בהם נפתל ועיקש
וכמה נחמדים דבריו של הגאון הרב עובדיה יוסף שליט״א בספרו יביע אומר (ח״י/לז׳) שם הובאו תשובות עיוניות שרבנו זצ״ל ענה לכמה מח״ס שנטו מדבריו, וניסו להסתייע מפסקי מרן הרב עובדיה יוסף, ורבנו בכוח עיונו חילק בין הפסקים. ומרן הרב עובדיה יוסף שליט״א כותב על דברי רבנו ״ודבריו חיים וקיימים, אין בהם נפתל ועיקש, מר דגברא רבה הוא יודע מה שהוא אומר, וכן עיקר להלכה ולמעשה".
ארי שבחבורה
כשהיה רבנו חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל והיה משתתף באסיפות, אחר שהועלו מספר הצעות מספר הרה״ג שמחה כהן ראב״ד רחובות שליט׳׳א שהיו מצפים למוצא פי הרב משאש. כי ידעו שמה שיחליט הרב משאש זה מה שיהיה.
תלמידי חכמים אין להם מנוחה
הרבה תלמידי חכמים הביעו התרגשותם לכל ספר שרבנו היה מוציא, והיו מתפלאים איך הוא מצליח לסדר תשובות לדפוס בסדר מופתי ועיוני, ולא מניח פינה וזוית מכל מה שדברו באותו ענין, הרי הוא ממונה על כל ענייני הדת בירושלים ומכל קצוות תבל מריצים מכתבים אליו בכל חלקי השו״ע, וגם אב״ד וגדולי הפוסקים היו שולחים לשמוע דעתו. אמנם למי שהכיר את לילותיו שעשאם כימים, בעמל ויגיעה מעל כוחות אנוש, אין זו קושיה כלל.
נותנת חיים לעושיה
גם בשעה שפרש באופן רשמי מתפקידו ׳כראש אבות בתי הדין׳ מפאת גילו, המשיכו לזרום לביתו וללישכתו שאלות רבות בהלכה. מריבוי הפניות שפנו אליו נוצר אצלו רושם שהרבנים בארץ ישראל אינם ששים לקחת אחריות של הכרעה ופסיקה, ועל כך התריע שלדעתו רב הנמנע בשיטתיות מלהכריע מיראת הוראה, הוא מועל בתפקידו. (רבי משה עאמר שליט״א) והמשיך ואמר ״מי יודע אולי זכות האומללים שאני נטפל לבעיותיהם היא שעומדת לי להאריך ימים״. פטירתו חלה מספר ימים לפני בחירת הרבנים הראשיים לישראל. והגאון הרב ישראל מאיר לאו הדגיש בהספדו ״כמה יהיה קשה לרבנים הראשיים שיבחרו במקומנו, כי להם לא יהיה כבר את הרב משאש שאותו היו יכולים לשאול בכל דבר המסובך״.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משאש זצוק"ל.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.
רד״ב חיבר חמישה פיוטים כאלה על פי תבניות מורכבות של המשקלים, שכולם מבוססים על מנגינות משורשרות ומשולבות מבחינת המלודיה והמודוס המוסיקלי בלא ליווי של תמליל. כשרצף שירי כזה נושא גם תמליל במקור הערבי אין רד״ב משתעבד לטכניקות הפואטיות שלו גם אם הן מקובלות בשירה העברית של יהודי מרוקו. כך, למשל, בפיוט על חזון הגאולה השלמה בירושלים וחידוש עבודת בית המקדש, ״ירושלים, אשרך, ומה רמה קרנך״, המורכב על סדרה של מנגינות מסודרת מן המודוס ״אינציראף קודאם צביהאן, אין המשורר מחקה את צלילי החרזים הערביים ששימשו לו תבנית פואטית ולא את תבנית איות המילים החוזרת על עצמה בחלקים שונים של המקור הערבי. לעומת זאת הוא מצא דרך נאותה לשחזר בשירו העברי את האליטרציות הרבות והמפותחות המופיעות באחד הקטעים של הסדרה הערבית המקורית. כדי להתרשם משליטתו הטכנית של משוררנו אנו מביאים כאן את המקור הערבי ושעתוקו באותיות עבריות במקביל לטורים העבריים שהוא חיבר. רד״ב אף מרחיב את האליטרציה לטור נוסף מעבר למקור הערבי, ומשתמש בטורים השונים בשורשים שונים הנושאים צלילים עיצוריים דומים, וזה לעומת אחידות השורשים השולטת בטורים הערביים.
انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك
אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ
אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן עַם בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים
انت الهلك والتهلك، / والهلك والهلك
אַנְתַ אלְ-הַלַכּ וַ-את-תַהַלֻּכּ / וַ-אלְ-הַלַכּ וַ-אלְ-הֻלְכּ
וּבֶן פַּרְצִי יִגְדֹּר פִּרְצִי וּפָרַץ פָּרִצִים
انت الملك والتعلك، / والملك والملك
אַנְתֶ אלְ־מַלַכּ וַ־את־תַמַלֻכּ /_וַ־אלְ־מַלַכּ וַ־אלְ־מֻלְכּ.
וּבְעֶזְרַת צוּר יוֹצְרוֹ יָצוּר עַל מִבְצַר צוֹרְרִים
انت الذي كل نظرة فيك تسوى الملك
אַנְתַ אלְ־לַדִ׳י כֻּלַּ נַטְ׳־רַה פִ׳כַּ תַסְוַא אלְ־מֻלְכּ.
וּשְׁלוֹמֵנוּ יְשַׁלְּמוּ לִשְׁלוֹם עַם שְׁלֵמִים
גם מבני הקצידה הערבית־המוסלמית במרוקו מתאפיינים בתבניות פרוזודיות מורכבות כאלה, אולם לעומת משוררים עבריים נוספים שקדמו לו המעיט רד״ב בחיבור שירים על פי סוגה פואטית זו וכתב רק שני שירים בעלי מבנה של קצידה, האחד בעברית והשני בערבית יהודית, על שני נושאים שונים במקצת.[ ראה שד״ה, עמ׳ 360-358 – קצירה על שבחי הבורא וסגולות התשובה בערבית יהודית; עט׳ 362-361 – קצירה עברית על י״ג המידות שהתורה נדרשת בהן.] הסיבה למיעוט כתיבה זו נעוצה כנראה במבנה הפרוזודי והמוסיקלי הסדיר והחוזר על עצמו בסטרופות השונות של הקצידה, שרק חובבים מיומנים בסוג זה של מתכונת פואטית ומוסיקלית יכלו להפיק ממנו את מלוא ההנאה. גם כאן משיכתו של רד״ב אל ההיבטים המוסיקליים של השירים קודם לכול היא שהטתה כנראה את הכף וגרמה לחוסר התעניינות כזה מצדו.
כמו במבנים המוסיקליים והפרוזודיים של שיריו שמר רד״ב בעיקר על המערכים הלשוניים המסורתיים של השירה היהודית במרוקו, העברית המקראית והרבנית מחד גיסא והערבית היהודית לגווניה הרבים מאידך גיסא. אולם דו־לשוניות זו לבשה בשירים רבים משלו גם מבנים מגוונים של שילוב ותערובת, והיא עושה אותו למשורר הדו־לשוני המובהק שצמח בקרב יהדות מרוקו.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-האתוס הקהילתי של המשורר.