ד׳׳ר דן מנור-על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.
ד׳׳ר דן מנור
על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.
'בערב ההוא
היו השמים תכולים בעמק המוזהב,
האדמה דממה בשקט של מארב,
והזוכרים אומרים,
שהאויר מתוק בחזה,
בערב שלישי זה היה,
איך קורה, הוי אימא אימא,
שאנשים מכובדים, מיושבים בדעתם,
יקומו באחת לגשש בזעקות בחושך?
איך קורה, הוי אימא אימא,
שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך?
ואחר כך,הוי אימא אימא, מה חושב היושב
מול שאריות ביתו, מול חוסר יקיריו?
מה הדבר הראשון שיעשה באותו בוקר?
הוי אימא אימא, ולוואי לא בא בוקר,
והזוכרים אומרים, כי בערב ההוא
היתה תאוה מתוקה לשינה,
בערב יום שלישי זה היה, הוי אימא',
('מנחה מרוקאית', עמי 40)
השיר-יעל רעידת אדמה באגדירי-הוא מעין הספד פיוטי על הקהילה היהודית בעיר אגאדיר, שזועזעה על ידי רעידת אדמה עזה בליל ראש חודש אדר של שנת תש"ך (1960). המשורר עצמו לא חווה את המאורע, ואף אינו נמנה עם בני הקהילה. אך כרבים מבניה שעלו לארץ לפני כן, אף הוא רגש מן השמועה ששודרה בכלי התקשורת, והביע את צערו בלשון פיוטית כיד בת השיר הטובה עליו.
הפשטות והתום המאפיינים את לשונו ותוכנו של השיר הם סימן להמיית נפש המובעת, לרוב על ידי אליגיה, או במקרה דידן קינה עממית, שאינה מפליגה מעבר לרחשי לבו של המשורר, וממילא אין בה מקום ליסודות הגותיים. לפיכך מצאנו לנכון לבדוק את השיר לפי הבנתנו, כדין כל יצירה הפוקעת מרשות היוצר לרשות הרבים. ואם ירדנו לסוף דעתו של המשורר, יהיה בכך שכרנו.
אכן, היסודות המאפיינים את השיר כקינה הם זכרי לשון של הקינה המקראית המשובצים בו. השאלות:
'איך' הנשנות בשיר הן ביטוי לתהייה, אם על הסדר העולמי ואם על הצדק האלוהי, כמשמעותן במקרא: 'איך נפלו גיבורים, 'איך שודדנו', 'איכה ישבה בדדי. כיוצא בזה קריאת הצער : 'הוי' החוזרת בשיר,מופיעה לעתים במקרא כביטוי להספד : 'ויספדו עליו הוי אחיי, ובקריאת הצער : 'הוי אריאל', הביע הנביא את יגונו על חורבן ירושלים.
בחצות הלילה, לפי המתואר בשיר, זועזעה העיר לפתע. והתושבים התעוררו משנתם בבעתה ופרצו בזעקות שבר כשהם מגששים באפילה : 'הוי אימא, שעיר שלמה תקום באחת לגשש בזעקות בחושך', המהלומה שהייתה כה עזה ופתאומית, כתיאורו של המשורר, עוררה בהלה גם בקרב אנשי מעמד המכונים בפי המשורר : 'כאנשים מכובדים ומיושבים בדעתם', שקרוב לודאי, היו ביניהם גם פרנסי הקהילה. הללו היו אמורים, כיאה למעמדם, לנהוג בקור רוח, להרגיע את מוכי ההלם ולהחיש עזרה לחסרי אונים. אך למרבה האכזבה הם עצמם עמדו כחסרי ישע. ברם, לא עליהם תוהה המשורר, וקריאת ההשתוממות: 'הוי אימא', שנפלטה מפיו אינה מכוונת כלפיהם, אלא כלפי יד הגורל ששיתק אותם והפכם לחסרי תועלת.
אכן,מחזה כזה של מנהיגים אבודי עשתונות בשעת חירום, מזכיר לנו שוב מחזה מקראי אחר מנבואות הפורענות המתאר תוך הבעת תהייה את מנהיגי הדור כאובדי עצות ערב החורבן על פי גזירה אלוהית : 'ואבדה חכמת חכמיו', קונן הנביא על מנהיגי אותו דור. כיוצא בזה, גם תמונת האנשים : 'המגששים בחושך תוך זעקות', כמתואר בשיר, גלומה בה אסוציאציה של תמונה אחרת מנבואות החורבן המתוארת בזו הלשון:'נגששה כעוורים קירי.
אחד היסודות העממיים בשיר הוא הפנייה :'אימא; החוזרת ונשנית. כידוע, האם במסורת העממית מסמלת רגשות של אהבה,רוך וחמלה. היא הדמות הנישאת בפינו בעת שמחה ובעת מצוקה, כפי שהנביא הטיב לבטא : 'כאיש אשר אמו תנחמנו', והפרשן הוסיף הבהרה משלו: לפי שדרך האם לנחם יותר מן האבי. אכן,לולא דמסתפינא [לוּלא הייתי חושֵש (הייתי אומר ש־) – ביטוי של הִסתַייגוּת מראש לפני הבּעת דעה נועֶזת א.פ] הייתי מעז לפרש את הקריאה-, לא רק לאם האנושית, אלא אף לאם האלוהית, הלא היא השכינה הפורשת את חסותה על האומה, נוטלת חלק בסבל בניה ומצירה בצערם.
הביטוי-"בערג יום שלישי זה היה"-המודגש פעמים בשיר אינו תאריך,אלא מעין יום זיכרון, ומיותר להעיר,כי לפי הלוח העברי,יום שלישי בערב הוא ליל רביעי שלילו כיומו, כדין כל ימות השנה שלילם כיומם. מועד האסון הוא, אפוא, יום רביעי, שעליו נאמר במקורותינו : 'לית סימנא טבא בשני וברביעי,. משמעות הדבר היא שיום רביעי מסמן מזל רע . לפיכך יש להימנע בו מכל חידוש : 'אין מתחילין בב"ד'=(יום ב' וים ד'). לא בכדי קבעו המקובלים שביום רביעי נבראה 'לילית' אם השדים, ובו ביום מתעמעם אורה של השכינה, כשמידת הדין הגוברת עליה נוטה להרס וחורבן בעולמנו. רשאים, איפוא, להניח שמועד-ייום שלישי בערב', (קרי : יום רביעי)- המודגש בשיר, גלום בו הרמז, כי חורבן קהילת אגאדיר הוא תוצאה של מזל רע ,לפי האמונה העממית; או תוצאה של תגבורת הדין בעולמות העליונים בהתאם לתיאולוגיה הקבלית על אודות היחסים בין עולם האצילות לעולמנו.
אולם, לא כל זכרי הלשון מן המקורות המשוקעים בשיר עולים בקנה אחד עם האמונה האורתודוכסית, כפי שראינו כאן, אלא יש שזכר לשון זה, או אחר, מתאר סיטואציה הפוכה מזו של המקור תוך גישה אירונית- סימן לספקנות במסורת. כדוגמה לכך נתייחס לאותו ביטוי עצמו-ייום שלישי בערב, כפשוטו, כמקובל בעגה העברית של ימינו. דהיינו, יום שלישי ממש. אם כך, הרי על יום שלישי נאמר פעמים :'כי טובי, ומזה משתמע שיום שלישי הוא יום של ברכה. כפילות ספרותית זו -פעמים כי טוב- מתפרשת במשנת המקובלים כשני ייחודים המתרחשים בעולם האצילות, בין הזוג העליון־אבא ואימא והזוג התחתון־תפארת ומלכות. ייחודים אלה משרים חדווה והרמוניה בעולמות העליונים, וכתוצאה מכך זוכים הבריות בעולמנו לשפע וברכה,. אולם 'יום שלישי, הנקוב בשיר אינו יום של ברכה, ולא של חדווה, אלא זהו יום של זעם ופורענות שבו נחרבה קהילה שלמה. הרי לנו,איפוא, מה שמוחזק במסורת כברכה, מתואר בשירנו זה כקללה. והפקפוק במסורת המשתמע מהדברים האלה גלוי למדי, כשריח של אירוניה נודף ממנו.
כתובים שונים במקרא, הנוטים לייחס לטבע יסודות אנתרופומורפיים, מציירים תמונה שבה שוררת הרמוניה בין האדם והטבע, עד כדי חוויה זהה ביניהם. חדוות האדם מעוררת גם חדווה בטבע . כשאבותינו חגגו לרגל חירותם משעבוד מצרים, גם הטבע חגג עמהם : 'ההרים רקדו כאלים,. וביגונם של אבותינו על חורבן הבית השתתף גם הטבע :'גם שמש וירח קדרו,. כתובים מסוג זה רבים, ואין מקום להאריך.
תפיסה זו על הזדהות הטבע עם האדם מוסיפה להופיע גם ביצירה הפיוטית. נביא כאן לשונן של קינות אחדות על החורבן: 'גם סהר וחמה בקצה זבול נשקעו / וכוכבי עש וכימה ירדו לתחתית האדמה,. אך לא רק הטבע הדומם, אלא אף עולם החי נוטל חלק באבל על החורבן : 'ועורב יקונן / ויעלות ותנות / מתנות אנייה,. כיוצא בזה כותב משורר אחר בן המאה השבע עשרה כשהוא מקונן על החורבן: יחפרו וגם חשכו סהר וחמה,.
בניגוד לתפיסה מסורתית זו בדבר ההרמוניה שבין האדם והטבע, הרי מכמה תיאורים בשירנו מבצבצת, דווקא ,תפיסה שונה המראה על התנכרות הטבע לגורלו של האדם. כך,למשל,בשעה שבני אדם היו שרויים תחת צלו של האסון, מופיע הטבע במלוא יפעתו : 'השמים תכולים בעמק המוזהב,. זוהי אווירה פסטורלית אפופה צבעי זהב ותכלת, כשהיא מדיפה :'אויר מתוק ונעים בחזה,. בעיצומה של אידיליה זו אורבת לאדם אווירה אחרת של הרס וחורבן. אם כן, לא זו בלבד שהטבע אינו מצר בצרת האדם, אלא הוא אף חוגג בפידו של האדם, והיסוד האירוני כלפי המסורת בולט כאן למדי. מן הראוי להעיר,וללא שום התגדרות, שלעגו זה של ביטון על המסורת, מזכיר לנו את שירו של ביאליק, שבלעג שנון הוא מתאר תמונה של טבע זוהר על רקע אווירה של פוגרום ביהודים : 'השמש זרחה / השיטה פרחה / והשוחט שחט'.
עוד זאת, ביטון מתאר אווירה של דממה באותו לילה גורלי לפני פרוץ הזעזוע. אך זו לא הייתה דממה המקרינה על האדם מנוחה ושלווה מעמל היום, וביטחון מפני פגעי לילה בבחינת: 'לא תירא מפחד לילה', אלא מדובר בדממה מתעתעת כדרכו של מארב עוין : 'האדמה דממה בשקט של מארבי. כאן ראוי להעיר, שהאדמה מוחזקת כאם האדם לפי המסורת העממית בהתאם לכתוב : 'וייצר אלוהים את האדם עפר מן האדמה'. והנה עתה אותה אדמה רוקמת בחשאי מזימות נגד האדם, ובכך היא מועלת באימונו בה, כמעילה של אם באימון בנה.
עמדה צינית זו כלפי המוסכם והמקובל נקוטה גם לגבי מוטיב השינה המופיע בשיר. ביטויים שונים מציינים את השינה, לעתים כהנאה לגוף ולנפש : 'ושנתי ערבה לי', הצהיר הנביא לאחר חזון נפלא, ולעתים כמחסה מפני עמל היום: 'מתוקה שנת העובד’, מצהיר החכם המקראי, והחרה אחריו המשורר אשר בטא את בטחונו בשינה : 'בשלום יחדיו אשכבה ואישן'. איוב שלקה בייסורים מרים מצא מזור בשינה, כדבריו : 'ישנתי אז ינוח לי. אומנם, חז״ל הגדירו את השינה כאחד חלקי ששים מן המוות, אך בו בזמן הם טיפחו תודעה בדבר עליית הנשמה למרום כמעין פיקדון בשעת השינה, שישוב לבעליו עם היקיצה; על ידי כך חיזקו את בטחונו של האדם בשינה : 'בידך אפקיד רוחי', כך היהודי פונה לאל בעלותו על משכבו, וכשהוא מתעורר מברך : 'ברוך המחזיר נשמות לפגרים',
אין, איפוא, תימה בכך שהמשפט : 'באותו ערב הייתה תאווה מתוקה לשינה', נראה כביטוי לביטחון שחשו אותם קורבנות בשנתם. ובאוזני הקורא מהדהד הכתוב שהוזכר לעיל : 'מתוקה שנת העובד', אכן, השינה לא הייתה מתוקה כלל, אלא היתה זו שנת עולמים מרה. הלעג המסתמן כאן הוא, כי מה שהוגדר על ידי חז״ל כאחד חלקי ששים ממוות, הפך למוות ממש, ומייד עולה אסוציאציה מיצירה קלאסית אחרת שבה קרא מאן דהו בטון של מחאה: 'מקבת רצח שינה',
תוך כתיבת הדברים עלה בזיכרוני שיר בעל ניגון ערב ששמעתי בילדותי. הניגון היה כה נוגה שכל שומעו היה מזיל דמעה. אך הפזמון בלבד נשתייר מן השיר בזיכרוני ממנו. וזו לשונו של הפזמון: 'מסאוו מגידורין פי לאמן עלא לאמן ועלא לאמן'. תרגום הדברים : נבגדים נספו למרות אמונתם, ודווקא בשל אמונתם. כלומר, אלה שהשליכו את יהבם על ( האל?, הטבע?, האדם?) התרגש עליהם אסון פתאומי שהביא למותם, והמשורר דאז ראה בכך בגידה באימון.
זקני העיר ידעו לספר על עבר רחוק שבו זעזעה פורענות פתאומית את בני קהילת אגאדיר בשנתם. אך על מהות הפורענות יש שתי גרסאות : לפי גרסה אחת הייתה זו רעידת אדמה, לפי גרסה אחרת מדובר בהצפת ים.
(אני פונה בזה לכל היודע פרטים נוספים על השיר ועל רקעו ההיסטורי שיואיל לספק את סקרנותנו, ויבורך על כך).
מכל מקום, תהיה זו רעידת אדמה, או שיטפון, האסוציאציה תואמת את שירו של ביטון, המתאר אף הוא בני אדם, שהלכו לישון לתומם חדורי אמונה, בהשגחה השומרת עליהם מפני כל פגעי לילה, כפי שעתרו לאל בקריאת 'השכבנו' של תפילת ערבית. אלא שלמזלם הרע הם נחרדו בשנתם על ידי מהלומה פתאומית. ושירו של ביטון, כשירו של אותו משורר עלום שם, מתאר את המאורע הזה במעילה באימון מצד הטבע.
ד׳׳ר דן מנור
על השיר: 'רעידת אדמה באגדיר', לארז ביטון.
מרכוס חנונה-חתונת ארטישוק גירושי שזיפים-חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו.
חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
חתונת ארטישוק גירושי שזיפים
חוכמת הפתגם של יהודי מרוקו
עורך: רוביק רוזנטל
זְוָאז לְ-קּוּקּ אוּ טְלָאקּ לְבְרְקּוּקּ
מתחתנים בעונת הארטישוק (כסמל לעוני)
ומתגרשים בעונת השזיפים (כסמל לעושר)
מה אומרים יהודי מרוקו על האושר?
אחד לבו על גחלים, ואחר לבו על תמרים.
ומה הם אומרים על ילדים והורים?
מי שאמו חליל ואביו חצוצרה, יהיה מתופף.
ועל מי נאמר פיו דבש, ולבו זפת?
חתונת ארטישוק, גירושי שזיפים, המכנס יותר מאלף פתגמים של יהודי מרוקו, הוא חלון צבעוני ורב הפתעות לתרבות עשירה מאין כמותה. אהבה, משפחה, אוכל, כסף, חגי ישראל, מזג האוויר – פתגמי הקהילה מדברים על הכול, בשמחת חיים ובעוצמה של רגש.
הפתגם המרוקאי, הצופן בחובו את המענא – המסר הסמוי – הוא מופת של תחכום, והאופי המיוחד של השפה המרוקאית מעניק לו נופך של חוכמה עממית חתרנית.
מרכוס חנונה, ישראלי יליד מרוקו, מקדיש את זמנו לתיעוד השפה היהודית־מרוקאית ואף פרסם מילון ללשון זו. עורך הספר הוא הלשונאי והסופר רוביק רוזנטל.
מבוא
ברוב השפות, הפתגם הוא היהלום שבכתר. זה המשפט שהדובר מציג כדי להדגיש את טענתו ולהוכיחה. במרוקאית, הפתגם רחוק מלהיות היהלום שבכתר. הוא המים והלחם של השפה. הפתגם הוא המרכיב המרכזי בדו־שיח המרוקאי, או כפי שאומר פתגם 1053: ״אמירה ללא פתגם, כמאכל תפל״. שיחה ללא פתגם, כאילו לא התקיימה.
החברה הדוברת מרוקאית רגישה מאוד לצלילי השפה, למלודיה ולהטעמה של כל צליל החבוי בתוכה. הרגישות הזו נובעת מתוך הצפיפות הפיזית של חבריה, צפיפות המחייבת רגישות ומודעות לכל מה שקורה במשפחה, בשכונה ולפעמים בשבט.
בדו־שיח המרוקאי אין אמירות ישירות. האנשים מודעים לכוח המילה, או כפי שאומר פתגם 1045: ״הלשון תהרוג יותר מהחרב״. רוב הדו־שיח המרוקאי נע סביב ברכות, איחולים, וחיפוש מתמיד אחר רמזים דיפלומטיים הטמונים באמירות הפתגמיות ובהטעמתם. עיתוי האמירה הוא לב הפתגם.
במרוקאית לא ייתכן מצב של מפגש אקראי שמתחיל ומסתיים במשפט ״שלום, מה נשמע?״. האדם הוא נציג משפחתו ושכונתו. כששואלים לשלום מישהו, שואלים לשלום כל חברי המשפחה, לפחות מהמעלה הראשונה, ועדיף גם מהמעלה השנייה. זו סדרה אין־סופית של ברכות ואיחולים, הטבולה באמירות ופתגמים שבהם טמונים הרמזים הגלויים והנסתרים, המביעים את יחס הדובר לאנשים הנזכרים ולקורותיהם.
הפתגם המרוקאי נועד ביסודו לאדם הפשוט, ולשימוש יומיומי. תבניות הפתגם מדגישות את ההיבט המילולי של תוכן הפתגם. כך הם מקילים על הדובר ועל השומע להטמיע קלישאות ידועות ומוכרות לתוך הדו־שיח השוטף. על כן, מרוקאית היא אחת השפות המשופעות ביותר בפתגמים. הפתגמים עוסקים בחיים – מהלידה ועד המוות – במוסר, במשפחה, בגידול ילדים, בזקנה, בבדידות, בגורל ובכל פן אחר של חיי היומיום.
*
השפה המרוקאית היא שפה ייחודית, המשופעת בלמעלה מ־300 להגים רבים ושונים. אלה מעידים על כישלון הכיבוש הערבי להשליט את התרבות והשפה הערבית באזורים השונים של מרוקו. הלהגים השונים אפשרו לדובריהם להמשיך ולשמור על מסורות לשוניות עתיקות שהיו דומיננטיות באזורים אלה, כמו ארמית, יוונית, רומית, לטינית וולגרית, ספרדית, ובדורות האחרונים – גם צרפתית. אמנם הערבית על מגוון להגיה חדרה גם למרוקאית, אך זה נעשה לרוב לתוך התבניות הלשוניות המגוונות של המרוקאית. דבר זה מסביר את חוסר יכולתם של דוברי הערבית במדינות השונות להבין את הערבית המדוברת במרוקו.
בתוך הכאוס הלשוני במרוקו התפתחה השפה המרוקאית־יהודית. אמנם גם בה יש כתריסר להגים שונים, אבל הם קרובים במושגים הנובעים מעברית וארמית ובמיוחד במושגים הקשורים לתרבות היהודית. השוני בין השפה היהודית לבין השפה המוסלמית מתבטא בשמות השפות במרוקו עצמה. הערבית היהודית קרויה לְ־עָארְבִּיָי׳א דְל־לִ־יהוּד, ואילו הערבית של המוסלמים קרויה לְ־עָארְבִּיָ׳א דְל־לְ־מְסְלְמִין.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק
אל־כמאלא (השתתפות)
מנהג מאוד נאה קיים במרוקו: כאשר מישהו הלך לעולמו, בשבת השבעה וכן בשבת החודש והשנה, כל אנשי חברות אומרי הבקשות שבעיר, נהגו בגמר הבקשות, ללכת בבוקר ביחד , לבית־הכנסת בו התפלל תמיד המנוח, ושם קראו כמה מזמורי תהלים ואחר־כך כמה בקשות מיוחדות הנאמרות בדרך־כלל בנסיבות אלה, כן עשו השכבה למנוח, ורק אחרי זה התפנו ללכת לתפילת שחרית של שבת. ביקור זה בבית־הכנסת היווה כמעין ניחום אבלים ונקרא בפי המון העם בשם אל-כְּמָאלַה או השתתפות. גם אנשי חברה קדישא נהגו להשתתף בכל אירוע, הם לא נהגו ללכת להצטרף לאנשי חברות אומרי הבקשות, אלא העדיפו ללכת במרוכז ובאופן עצמאי ולא עם אנשים זרים לחברה. בהשתתפויות מעין אלו, נהגו להתחיל בבקשות שלפנינו:
מציאותו ואחדותו ואין גוף, וקדמון הוא נעבד ידע נביאיו, למשה שם ותורה לא תשונה, גמול ישע מחיה הוא צבאיו, שאי עין יחידתי ליוצרך, וזכרי בוראיך בימי נעורך, לפניו צעקי לילה ויומם, ולשמו זמרי תמיד בשיריך. . .
הערת המחבר: הבקשה ״מציאותו ואחדותו״, מייחסים אותה לשלמה אבן־ גבירול, מופיעה בקובץ הפיוטים ישמח ״ישראל״, ע׳ 126. ;ראה מקורות השירה ע׳ 454, המביא כמה פרטים על הבקשה
מציאותך ואחדותך שלימה, יסוד עולם תבל יסדת, ואינך גוף ולא רוח וגשם, שמך יחיה והיה אז ועתה, מחדש כל לך אעבור בלבי, לזולתך לא סר וגם לא נפתח, נבואתך לחוזיך הנכונה, ואיש משה עלי כולם בחרת.
הערת המחבר: ״מציאותך ואחדותך׳ ראה: מקורות השירה ע׳ 454 המציין כי הבקשה חוברה בידי ר׳ עמור אביטבול מצפרו. על הרב הזה, ראה: קהלת צפרו. ח. ד. בתולדות רבני עיר צפרו, עמ׳ כד־כח,
יהודי מרוקו לא יוותרו על בקשות השחר, משום שהן מהוות עבורם פרק חשוב מהווי החיים, ולכן היראים וכן חובבי השירה והפיוט נהגו לקום "לסלאת לפג'יר" (תפילת ותיקין), היינו להתפלל עם ״הנץ״, וכך, לפני עלות השחר , שרו כמה בקשות נאות בעברית וגם בתרגום ערבי:
יה לך עיני נשאתי/ושמע לקול שועתי/כפר־נא כל אשר חטאתי/למען שמך ה׳.
״יה לך עיני נשאתי״. מחבר התוכחה הוא יוסף עקרה ואין פרטים עליו, מופיעה בקובץ ״ישמח ישראל ״ בסדורי הסליחות, בכמה סידורי תפילה ובהרבה מקומות. בחו״ל, הרגילים להתפלל עם הנץ (תפילת ותיקין) נהגו לאומרה השכם בבוקר לפני התחלת התפילה. היום אנו נוהגים לאומרה ביום תענית דיבור, בסיום הלימוד. התוכחה הזאת מאוד מוכרת במרוקו וגם הלחן שלה מיוחד הוא, מלא רגש והתרוממות רוח, לכן גם בהספדים, בעיתות צרה בעצירת גשמים ובלימוד של שלוש הפקידות, אומרים אותה.
או הבקשה שחציה עברית וחציה השני ערבית:
אל בית־אל הנה קמתי, לא איחרתי, אשמרה משמרתי אשקודה, על דלתותיך פנימה.
תרגום:
יא רב אל־קדרא איליב נרפ׳ד עיני, נדר מנני ומן חאלי, מסכינא ומגבונא, מסכינא ומדלומא.
נגדך אערוך תחינה ואכרעה, כי לך הישועה, עורה־נא ופדה־נא לעגומה.
תרגום:
סירת ונזלת פ׳י ארבע זוואייה לעאלאם, וואלא זברת חד פיהום מעאיי סאלאם״.
השבת האחרונה
השבת האחרונה של הבקשות, הייתה השבת המעניינת ביותר מבין כל לילות בקשות התקופה. במכנאס, השבת האחרונה של הבקשות נערכה תמיד בביתו של ר׳ אברהם עמאר זצ״ל, אחד הרבנים והדיינים היידועים שעברו בעיר מכנאס בדור האחרון. בערב זה נכחו רוב רבני העיר, גדולי הפייטנים המקצועיים וכל המי־ומי שיכלו להצליח להיכנס בכלל לביתו של הרב, משום שגם בימים כתיקונם, לא העז איש גם להתקרב אל מפתן ביתו מרוב הכבוד והיראה שבני העיר רחשו לרב הגדול הזה.
הערת המחבר: ר׳ אברהם עמאר זצ״ל היה מו״צ במכנאס, הניח הרבה פסקי־דינים. סבל ממחלת פרקים קשה ורותק למיטתו. זוכרני בעודי תשב״ר, ביום פורים אחד, בשעת סעודת אסתר, עובר במללאח הישן כשהוא רכוב על סוס, כי לא היה יכול ללכת רגלי, וזה היה לפלא גדול בעיני כל רואיו. ראה עליו: מלכי רבנן, אות א עמי י.
נחתום פרק זה כך: פייטני הדורות ריכזו בכוח שירתם ונגינתם בלילות שבת, בשעה ״ואשמורה בלילה ״(תהלים, צ, ד.), להתעוררות אלפים של אחינו יוצאי מרוקו, כדי לקיים את מה שנאמר בתהלים, קיט, קמח: ״קדמו עיני אשמורות״, בהתעלות נפשית, בשירה ובזמרה.
יהודי המגרב מעלים עתה את הנוסטלגיה הזו של אותם ימים יפים והלילות שדעכו במקצת, עם כל זה, הפייטנים הצעירים של תקופתנו שקמו זה עתה, ממשיכים את דרכו של גדול הפייטנים בדור. מהם גם מאמינים באמונה שלמה, כי זמירותיהם ופיוטיהם מ״שיר ידידות״, בלילות שבת ימשיכו להרקיע שחקים אף על־פי שמתקיימים עתה רק בזעיר אנפין בישובי ישראל.
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –אל־כמאלא (השתתפות)-סיום הפרק
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Au point de vue social, les marabouts ont souvent joué un rôle bienfaisant comme protecteurs de l'agriculture, creusant des puits, créant des oasis, développant la culture du sol et la rendant florissante, etc. Nous avons parlé plus haut de leur intluence comme zet’ât’ et comme bechchàr. Il nous suffira d’ajouter pour compléter cet article le patronage qu’ils exercent vivants ou morts soit à l’égard des corporations soit à l’égard des villes. C’est ainsi que Moûlaye Boû-Chtâ, dont nous avons cité la double sépulture, est le patron des musiciens, des chanteurs et des amateurs de sports, dans la région du Fah’ç-. Sîdî Moh’ammed el-H’àdjdj Boû-'Arrâqia est le patron de Tanger, Sîdî Belliot celui de Casablanca, etc.
Voici, enfin, pour achever ce tableau du patronage maraboutique, deux brèves légendes de saints, dans leurs fonctions de patrons protecteurs des cités. Sîdî Yoûsof et-Tlîdî, patron d’Ech-Chaoûn, sortit de son tombeau, lorsque les guerriers de Lékhmâs assiégeaient la ville; saisissant l'échelle, sur laquelle ils montaient à l'assaut, il la jeta au loin, écrasant les grimpeurs et les assaillants restés au pied des murailles’.
Sîdî s-Sa'îdî, patron de Tétouan, anéantit par une formidable explosion les soldats espagnols qui, en 1860, voulurent violer son mausolée.
Dans les pages qui suivent, nous verrons d’autres legends de saints faisant ressortir les divers rôles qui leur sont attribués.
Quelques légendes de saints.
Forme que revêt la légende des saints musulmans.
La forme que revêt la légende des saints, dans l’Islàm, est caractéristique. C’est à titre exceptionnel qu’on y rencontre cette piété mystique, cette intimité religieuse, ces allégories pleines d’instruction et d’édification, qui donnent tant de charme à la légende des saints dans le Catholicisme.
Sans doute l’hagiologie musulmane est débordante d’imagination ; cette faculté de l’esprit s’y donne non seulement pleine carrière, mais s’y livre à tous les excès dont elle est capable. C’est là le trait le plus frappant des biographies de marabouts. Mais, il faut bien l’avouer, ce procédé littéraire rappelle de beaucoup plus près la manière de composer et d’écrire des 1001 nuits que la composition et le style qui conviennent à la légende pieuse. Voici, à titre d’exemple typique, un récit hagiographique musulman, correspondant de tous points à la definition que nous venons de donner. Il est tiré de la légende d’un saint célèbre, enseveli au Caire, le walî Leith ben Sa‘d, surnommé Aboû-l-Makàrim, « le père des grâces. »
« Un pauvre homme gémissait sous le fardeau d’une dette, dont il lui était impossible de s’acquitter; dans sa détresse, il s’en alla chercher consolation auprès du tombeau du saint. Le double poids du souci et de la meditation pieuse le plongèrent dans un sommeil qui lui ôta le sentiment de son malheur. L’Imàm (le saint) lui apparat alors en songe et lui dit : « Rassure-toi, pauvre homme!
En te réveillant, tu prendras ce que tu trouveras sur mon tombeau. » Le pauvre diable ne tarde pas à s’éveiller; il n’eut pas besoin de chercher longtemps pour apercevoir perché sur le tombeau un oiseau qui possédait la faculté merveilleuse de réciter le Coran selon les sept modes de lecture consacrés et en observant toutes les règles rituelles.
Il emporte l’oiseau merveilleux comme présent de l’homme miraculeux ; l’oiseau se laisse faire. A peine entré dans la ville, il devient l’objet de l’admiration générale, et en même temps affluent pour son possesseur toutes les ressources nécessaires à l’existence. La reputation de l’oiseau s’étant répandue jusqu’au palais, l’homme est invité à faire admirer au prince et à la cour la science de son oiseau. Le prince, émerveillé, comble le pauvre diable de présents et veut lui acheter son oiseau. La somme permet au misérable non seulement d’acquitter la dette qui l’écrasait, mais de se mettre pour le reste de ses jours à l’abri du besoin. Le prince, cependant, enferme son hôte ailé dans une cage dorée et l’entoure des plus grands soins. Mais le «père des grâces» lui apparaît en songe, au moment précisément où iI rêvait de l’oiseau merveilleux, et lui tient ce langage : « O Prince, sache que tu tiens mon esprit enfermé dans une cage dans ton propre palais. » Le prince, qui ne se rendait pas un compte exact de ces paroles, voulut au matin interroger l’oiseau, mais il trouva la cage vide. C’était l'esprit de l'imâm, qui, sous la forme d’un oiseau, avait servi de moyen pour délivrer un malheureux de sa dette. Sa tâche accomplie, il pouvait rentrer en paradis '. » On ne sera pas étonné, après cela, de voir des saints transformés, non seulement en animaux, mais en êtres monstrueux, en objets, en figures géométriques (un carré, par exemple), etc. Nous allons illustrer, par quelques nouveaux exemples typiques de légendes de saints, les observations générales que nous avons présentées dans la première partie de cette étude. Il ne s'agit, il est à peine nécessaire de le dire, que d’un choix d’épisodes, d’un intérêt particulier, que nous faisons dans les biographies légendaires des saints de l’Afrique du Nord.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.
Even if this formula uses particularly brutal and cruel images, it may obviously notbe understood literally.
The expression nākǝl l-o rās-o,
נָאכְּלוֹ רָאסוֹ….
“I'll eat his head” actually means
“I'll make him pay, I'll crush him”. That's a typical case of exaggerated violent image in use in those sentences.
The last part: nǝbkā 'orā-h
נְבְּקָּא מוּרָאהּ
“I'll stay behind/after him” actually means “I'll outlive him”.
Some formal categories are very common too, such as sentences beginning with nṛāk
“May I see you”, with preservation of the ancient meaning of the verb ṛā “to see”, as illustrated here:
nṛā-k ma-țḥyā-s u-ma-tskā-s ḥătta l-hād n-nhāṛ! ( Brunot & Malka 1939: 159) :
נְרָאכּ מָא תְחְיָיאס וּמָא תְסְקָּאס חְתָּתא לְחְד אֵנְהָאר
“May (I see) you not live and not last until that day!”
nṛā-k b-ṛ-ṛdǝm iṭēḥ ‘ălī-k!
נְרָאכּ בְרְרדְם יִּתֵח עְלִיכּ
( Brunot & Malka 1939: 157): “May (I see) rubble come
down on you!”
nṛā-k b-l-'ətțāl!:
“May (I see) you run into a murderer!”
נְרָאכּ בְּלְקֵּתָאל
nṛā-k b-l-bāṛōḍ l-inglīzi!
נְרָאכּ בְּלְבָּארוֹד לִינְגְלִיזִי
(Brunot & Malka 1939: 157): “May (I see) you run into a
British gun!”
nṛā-k ḥzoṭ mḥazzaṭ!
נְרָאכּ חְזוֹת מחאזאת
10: “May I see you in the most awful situation / poverty!”
Finally, among those non-specifically Jewish curses are found sentences used mainly by Jews; old-fashioned sentences, referring to ancient social realities:
wəld ṭəṛṛāḥ!:
ווּלְדְ תֵרָּראח
baker’s boy! > you're useless”
Ṭəṛṛāḥ (Premare 1999 (8): 277) initially refers to the job of boys wandering in the streets to find bread from individuals and bring it to the oven of the village. The speakers most often don't know what the sentence refers to but are still aware that it's an insult.
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.
LE MARIAGE JUIF ET MUSULMAN MAROCAINS
Tout au long de notre travail nous nous sommes efforcés de faire remarquer la ressemblance de certains rites de mariage, souvent communs aux Musulmans et aux Juifs du Maroc. Il est certain que, même dans le mariage musulman, ces coutumes varient d’une région à l’autre, fait qu’on peut aussi observer chez les Juifs.
Il est difficile de fixer l’origine de ces coutumes ainsi que de pouvoir affirmer lequel des trois groupes ethniques (arabe, berbère et juif) en est le créateur. Le critère suivant pourrait nous rapprocher de la solution de ce problème ardu. Quand il s’agit d’un rite propagé chez les Musulmans et les Juifs marocains et que ce même rite est, d’une part, répandu chez les Musulmans d’autres pays, et de l’autre, rare chez les Juifs, nous pouvons être certains d’être en présence d’une influence musulmane. Inversement, le même critère est valable pour les Juif vis-à-vis des Musulmans marocains. Il n’est pas inutile d’ajouter qu’un même rite peut naître spontanément chez les différents groupes ethniques.
Dans une étude sur l’origine des coutumes du mariage dans le monde musulman, Heffening relève les influences grecques de certaines coutumes.
Il est quand même difficile de désigner, comme il le fait, une influence hellénique sur les coutumes de mariage musulmanes, juives et chrétiennes. Il est insuffisant de relever une coutume grecque qu’on retrouve dans d’autres cultures pour affirmer qu’il y’a là une influence. C’est quand chaque coutume sera étudiée dans une monographie spéciale, comme pour les motifs des contes populaires, que nous pourrons dégager ces influences.
Nous avons signalé la grande similitude des préliminaires du mariage juif et musulman. La soumission de la fille toujours assurée, est une tradition certifiée dans le Talmud et courante au Moyen Age. La tendance existait donc chez les Juifs. Elle n’a pu que se renforcer au contact des Musulmans. Par contre, en ce qui concerne le faire-part du jeune homme de son désir de se marier, le fait de retrouver chez les Juifs citadins les mêmes nuances que celles des Arabes, et chez les Juifs de l’Atlas, les mêmes tendances observées chez les Berbères, nous permet d’affirmer sans aucun doute la présence d’une influence arabe chez les Juifs citadins et berbères chez les Juifs de l’Atlas. Pour le choix du conjoint et le mariage en famille, nous retrouvons les mêmes penchants connus dans l’Israël ancien et en Arabie. La cousine est souvent préférée. Il est inutile dans ce cas de fixer une influence quelconque. Le mariage entre l’oncle et la nièce des Juifs de l’Atlas n’a pas pourtant son égal chez les Berbères.
L’intervention des intermédiaires est capitale dans les négociations entreprises entre les deux familles intéressées dans le mariage musulman et juif. Pourtant les quelques témoignages que nous possédons sur le mariage juif au Moyen Age démontrent que les contacts pouvaient se faire directement entre les deux pères, souvent au cours d’un repas, à l’occasion d’une fête. Les nombreux récits de voyage à partir du dix-huitième siècle sont particulièrement affirmatifs en ce qui concerne l’utilisation des intermédiaires entre les familles juives. Cela n’exclut pas pourtant que la coutume existait chez les Juifs au Moyen Age. Elle a pu seulement s’affirmer et se propager au contact des Musulmans.
“Usually he [père dans l’ancien Israël] has unlimited power to marry his daughter to whom he will and to choose wives for his son”, E. O. James, Marriage customs through the âges, New York 1965, p. 69.
La khotba, commune à tous, est faite chez les Juifs par les parents en présence des intermédiaires, alors que chez les Arabes et chez les Berbères elle est faite par des amis ou des personnalités et ne nécessite pas toujours la présence des parents du jeune homme.
- Salmon, Mariage-Tanger, p. 275, signale la présence de deux femmes, appelées “Khattaba”, dont la profession consiste à servir d’intermédiaires entre des personnes qui n’ont ni famille ni relations d’aucune espèce et dont la réputation est compromise. Michaux-Bellaire, op. cit., p. 127: “Des parents du jeune homme vont faire la demande Khitab à la famille de la jeune fille. La démarche n’est jamais faite par le père”.
Ce rôle d’intermédiaire est souvent joué par les femmes, alors que chez les Juifs ce sont toujours des hommes. Le cadre de ces préliminaires est beaucoup plus net et accentué chez les Juifs que chez les Musulmans. En effet, nous distinguons chez les Israélites le contact des familles par l’entremise des intermédiaires, la khotba et les fiançailles (chez les Juifs citadins). L’emploi du terme “mlak” (fiançailles) chez les Musulmans est loin d’être général.
Par contre, une cérémonie analogue est intitulée Zgarit ou Asgourt. La plupart du temps seule la récitation de la Fatiha suffit. En pratique, les coutumes communes sont nombreuses: l’usage des intermédiaires, l’autorité parentale, l’emploi des “youyous”, les mêmes raisons pour refuser poliment la demande d’un prétendant, l’envoi des cadeaux, etc .. La mère du jeune homme ou de la jeune fille chez les Musulmans est beaucoup plus active que la mère juive dans ces préliminaires.
Signalons en outre que les termes de parenté sont en grande partie communs. Les mots ‘“rôs” (marié), ‘“rôsa” (mariée), “isli” (marié en berbère) et “taslit” (mariée en berbère) sont également employés par les Juifs, de même que “mmallek” (fiancé) et “mmollka” (fiancée).
L’idéal de beauté de la femme est commun aux Juifs et aux Arabes. On souhaite avoir une femme plutôt corpulente. Les femmes maigres entassent sur elles le plus d’habits possible afin de paraître plus grosses. Nous remarquons ici la nette influence arabe sur le goût des Juifs.
La différenciation dans les cérémonies du mariage entre une fille vierge et une veuve ou divorcée, ainsi que pour le montant de la Ketouba et du sdaq, connue chez les Juifs dès l’époque talmudique, s’explique aisément par un sentiment naturel d’appréciation commun à beaucoup de peuples.
Il est remarquable de signaler la grande similitude entre la structure du mariage juif et musulman d’une part et la multitude de coutumes communes de l’autre. Les fêtes de mariage durent sept jours jusqu’à la cérémonie nuptiale et sept jours après, forme qu’on retrouve chez les Arabes et les Berbères, bien que non précise. Le cadre des sept jours après le mariage est connu depuis la période biblique. Samson fête son mariage pendant sept jours. Dans la période talmudique cette durée est de sept jours, si la femme est vierge, trois, si elle est veuve. Le mariage musulman connaissait, au temps de Mahomet, le cadre des sept jours pour une vierge et de trois pour une déflorée. Le fait est donc ici précis. Les Juifs et les Musulmans pratiquaient cette coutume. Les sept jours avant la cérémonie nuptiale ne sont probablement qu’une contre-balance des sept jours après. Le même cas est valable pour le cadre des quatorze jours avant et quatorze jours après, qu’on retrouve chez les Juifs d’origine espagnole.
Un acte des plus importants dans le mariage juif biblique et talmudique, tout autant que celui de la période antéislamique, est la conduite de la mariée. “Au jour fixé pour le mariage, les parents de la fiancée et ses compagnes venaient la chercher à la maison de son père pour la conduire à celle de son époux. Escortée de ces dernières, qui agitaient sur sa tête de longues branches de myrte, elle s’avançait au milieu d’elles, les cheveux flottants et le visage caché sous un voile tandis que ses parents la précédaient, distribuant aux enfants des épis grillés, en signe de la future prospérité des époux, et faisaient publiquement éclater leur joie, soit par des danses, soit par d’autres manifestations de gaîté bruyante qui se continuaient toute la journée.. .”. Ainsi, donc, le cadre du mariage (les sept jours de fête) et la procession solennelle de la mariée, communs aux Musulmans et aux Juifs dans la période ancienne, ont pu favoriser davantage une influence mutuelle.
Comparons maintenant quelques rites de mariage musulmans et juifs.
Nettoyage et moulage du blé
C’est la première des cérémonies de mariage chez quelques tribus arabes, chez la plupart des Berbères, ainsi que chez les Juifs de l’Atlas. Chez les trois groupes ethniques, très souvent, le nom de la cérémonie se rattache à celui du jour où elle est faite. Les Juifs du Haut-Atlas occidental nomment ce jour “le jour de la sortie du blé”, appellation qu’on retrouve chez les Arabes. Si chez les Juifs elle a toujours lieu dans la maison de la fiancée, elle se déroule chez les Arabo-berbères dans celle du fiancé. Cette cérémonie est chez les Juifs essentiellement féminine, alors que chez les Musulmans la présence d’hommes n’est pas interdite. Pendant la durée du nettoyage du blé, le l’ab a lieu. Les femmes chantent, dansent et poussent des “youyous”. Cette pratique, commune aux trois groupes, est d’origine berbère. On sait avec quel amour les Berbères s’adonnent aux chants et aux danses. Le l’ab, qui fait partie intégrante des cérémonies, a un caractère obligatoire. La cérémonie du nettoyage du blé est probablement aussi d’origine berbère, car elle est beaucoup plus courante chez eux que chez les Arabes et se retrouve de même chez les Juifs de l’Atlas.
Le mariage traditionnel chez les Juifs Marocains-Issachar Ben-Ami-Le mariage juif et musulman marocains.
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית
מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי
לעילוי נשמת אחי מאיר שנפטר בן ל״ד שנים
מתוך הספר "צדיקי מרוקו ונפלאותיהם" יששכר בן עמי
ר׳ רניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)
אחד הקדושים הנערצים ביותר על-ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.
לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה. נערץ גם על-ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל. בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.
א. מבוא
תופעה נפוצה בין המאמינים הנמנים עם שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו של הלה, קשר הבא לידי ביטוי בדרכים שונות. קשה לעמוד על המורכבות של תופעה זו. האם בני האדם מרגישים את עצמם כה רחוקים מאלוהים שהם נזקקים לדמות ביניים שתתווך בינם ובין האלוהים ? פולחן הצדיקים פרץ גדר זו ובהרבה מקרים שם את הצדיקים כמטרה לעצמה. הצדיק הוא עתה מקור הכוח והוא הוא הנעתר לבקשות הנצרכים. בעיית יחסי הגומלין בין האדם לצדיק ובין הצדיק לאלוהים עדיין פתוחה, ואין ספק, שהיא תוסיף להעסיק חוקרים שונים.
ברצוננו לתרום לדיון זה כמה עובדות פולקלוריות הקשורות בצדיק אחד, ר׳ דניאל אשומר אשכנזי הקבור במארוקו. אחד הדברים המאפיינים את יהדות מארוקו היא המשיכה והנהירה לקברי קדושים שונים. קשר זה יונק בוודאי משרשים קדומים.
ר׳ דניאל אשומר אינו ידוע, יחסית, אצל רוב רובה של יהדות מארוקו. רק החל משנת 1944 התחילה להתקיים שם הילולא המונית. באותה שנה הוציא משה עמאר חוברת קטנה בשם ״מעשה נסים״, כתובה ביהודית־ערבית, ובה כמה וכמה עניינים הקשורים בקדוש זה. החוברת יצאה לאור במהדורה של 2,000 עותקים. והיום קשה להשיגה. בסעיף הסמור נביא את הטקסט של ״מעשה נסים״ כלשונו, ואחריו את תרגומו.
הערת המחבר: בקונטרס המובא להלן מופיע ״השומר״, ולא אשומר, שהוא נכון יותר. השם ״אשומר״ מצוי בכמה מקורות. בספרו של פרננדז מוזכר השם Abensomer; ראה: –L. Suarez Fernandez, Do
522—520 .cimientos aceren de la Expulsion de los ludios, Walladolid 1964, pp
ידועים גם רבנים בשם זה במארוקו עצמה. ר׳ אברהם אשומר נזכר בספרו של ברדוגו, נופת צופים, קאזאבלאנקה 1938• בן־נאים, בספרו ״מלכי רבנן•/ ירושלים תרצ״א, עמ׳ מה, מזכיר את ר׳ יהודה אשומר, מחכמי פאס, שחי במאה הה׳. קוריאט אברהם בספרו ״זכות אבות״, פיזה תקע״ב, עם׳ נד, מזכיר את השם בן אשומר. אני מודה לידידי ד׳ קורקוס שהביא לידיעתי את הציון האחרון הזה.ע"כ
ב. הטקסט של ״מעשה נסים״ ותרגומו
[בשער החוברת כתוב:]
מעשה נסים
פהאד למצחאף מכתובין נסים די זראוו פצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א
די מנהום יפהם בנאדם לכה דצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר נדפס בחדש סיון המוב״ת 5706
[מעבר לשער כתוב:]
זה הקונטרס מסודר ומוגה על ידי הפועלים במלאכת הקודש
החו״ן מתתיה בן סמהון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ה אברהם גוזלאן הי״ו בבית הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר
תרגום
בספר זה כתובים נסים שקרו אצל ״הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים שמו נודע בשערים כמהר״ר דניאל זיע״א״ שמהם יבין האדם את כוהם של הצדיקים זכותם תגן עלינו ועל כל עמו ישראל אכי״ר.
נדפס בחודש סיון המוב״ת 5706. זה הקונטרס מסודר ומוגה על־ ידי הפועלים במלאכת הקודש החו״ן מתתיה בן סמחון יצ״ו אכי״ר והמסדר השני ע״ר אברהם גוזלאן הי״ו בבית־ הדפוס המשובח של האדון משה עמאר יצ״ו אכי״ר.
1
אנא משה עמאר כא נטלב מן ישראל כוואננא באש די יקבד האד למצחאף יחדאז יקראה מן אלוול חתתא אללככר. ויררד באלו מליח באש יסוף נסים דצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר. תעארפו יא כוואננא באס אנא משה הנ״ז מן די כאנת ענדי פעמרי 14 לעאם כונת מרצ׳ת ואחד למרצ׳א כבירא. ל״א[לא אליכם א.פ]. אזזהד די מא כונת סי נקדר נעקקל עלא ראצי. ולפאמיליא דיאלי.
עבאווגי להאד צדיק למדכור. ופשעה די קררבת לצדיק חללת עיניא וברית פהאדיק סאעא ש״ל[שבח לאל א.פ] פחאל אילא מא כאן ענדי חתתא סי מרצ׳ כלל.
ופרחת אנא ולפאמיליא דיאלי וזורת מן צדיק ורזעת בריאן ש״ל, וכממת פי באלי באש אילא עאווני השי״ת נבני בית פצדיק הנ״ז. ונהאר חבני השי״ת ווצל לואקת פאש נתבבת נדר דיאלי ומשית פר״ח אייר די עאם תש״ד (1944) וסרית מוצ׳ע מן ענד למסלמין פאש נבני בית ובדית כא נבני ופהאדאך טינפו ציבת למסלמין כא יחרתו האדיך למערה דצדיק הנ״ז. וחתא יהודי מן האדוך לכפרים די קראב לצדיק מא כא יקדר סי יהדר מעאהום ויקוללהום באס מא יחרטו סי פלמערה. ועמלת זהדי בחכמה מעא למסלמין הנ״ז, וקולתלהום עלאס כא תחרתו פלמערה די הייא דליהוד.
ועיית נעמל בחכמה באש נמננעהום מן האדאך לחרט ומא קדרת שי. וטלבתלהום באש יביעולי האדאך למוצ׳ע, וטלבולי ואחד לעאדאד כתיר. ומן די כא נסוף מא נקדר סי נעטי האד סך די טלבולי, דכ׳לת לצדיק כא נבכי וכא נקרא תהילים. וכא נטלב לצדיק באש יעאוונני ויבייגלי שי טריק באש נקדר נחייד מן ידיהום האד למערה ומא יבקאוו שי יחרטו פיהא.
תרגום: אני משה עמאר מבקש מישראל אחינו שמי שיקה ספר זה חייב לקראו מן ההתחלה עד הסוף, וישים לב היטב על מנת שיראה את נסי הצדיק הרב הכולל המלומד בנסים כמוהר״ר דניאל השומר אשכנזי זיע״א אכי״ר.
ידוע לכם, אחי, שאני משה הנ״ז משהייתי בן 14 חליתי במחלה קשה ל״א (לא אליכם)
עד כדי כך שלא יכולתי לזכור מאומה. משפחתי לקחה אותי לאותו הצדיק הנזכר, ומאותו רגע שהתקרבתי לצדיק פקחתי עיניים ונרפאתי מיד ש״ל (שבח לאל) כאילו לא הייתי חולה כלל וכלל. ושמחתי אני ומשפחתי וביקרתי בקבר הצדיק וחזרתי בריא ש״ל וחשבתי שאם השי״ת יעזור לי אבנה בית לצדיק. וביום שרצה השי״ת הגיעה העת לקיים את נדרי. והלכתי בראש חודש אייר בשנת תש״ד וקניתי מקום מן המוסלמים על־מנת לבנות בית והתחלתי בבנייה. ובאותו הזמן גיליתי, שהמוסלמים היו מעבדים את אדמת בית־הקברות, ושום יהודי מאותם הכפרים הקרובים לצדיק לא היה יכול לדבר אתם ולומר להם, שלא יעבדו את אדמת בית־הקברות. השתדלתי לנהוג בחכמה עם אותם המוסלמים, והוכחתי אותם על שהם עובדים בבית הקברות היהודי. השתדלתי רבות על־מנת למנוע מהם את העבודה החקלאית, ולא הצלחתי. ביקשתי מהם, שימכרו לי את המקום, והם ביקשו סכום מופרז. וכשראיתי, שאיני יכול לתת מה שביקשו ממני, נכנסתי לצדיק, בכיתי וקראתי תהילים ביקשתי מן הצדיק שיעזור לי, ויראה לי דרך על־מנת שאוכל להוציא מידיהם את בית- הקברות.
2
וקבל מא נמשי ביומאיין באש נבני לבית כאנת ואחד למסלמא מאתלהא בנהא ל״א ומשאת רפדת תלאתא דלחזאר מן אוצט למערה, וסקקפת ביהום לקבר די בנהא ופליל זאהא ואחד פלחלום וכא ידרבהא ויעדדבהא וקאללהא עלאש תרפד לחזאר מן למערה. ופצבאח זאת לענדי וכא תקוללי כיף תעמל באש יסמחלהא לחכם ראה רפדת לחזאר מן למערה וקולתלהא לאזם תררד לחזאר למוצ׳עהום. ותזיב דביחא ללחכם ויסמחלהא וכן היה. זאבת לחזאר וזאבת דביחא וכא תטלב סמאחא מן צדיק, ומא בקא שי יזיהא חתתא שי עדאב פליל ובראת.
תרגום: יומיים לפני שהתחלתי לבנות סביב קבר הקדוש נפטר בנה של מוסלמיה ל״א, והיא הלכה ולקחה שלוש אבנים מאמצע בית־הקברות, ובנתה בעזרתם את קבר בנה. בלילה בא אליה אחד בהלום, היכה אותה והציק לה ואמר לה: למה לקחת אבנים מבית הקברות ? למחרת באה אלי ושאלה אותי איד תעשה על־מנת שהחכם יסלח לה על לקחה את האבנים. אמרתי לה: את חייבת להחזיר את האבנים למקומן, ולהביא קרבן לחכם ואז יסלח לה וכן היה. היא הביאה את האבנים ואת הקרבן וביקשה סליחה מן הצדיק ושוב לא הציקו לה בלילה, והיא הבריאה.
3
ופהאדאך זמן די כונת כא נבני כאנו יזיו למסלמין וכא יעאודולי בסחאל דנסים די כא יזראולהום פצדיק: לגוי לולי די זאני, הווא בציר מן עיניה ל״א וסאכן חדא צדיק. וכא יעאודלי באיין כאנו זאווה זוז דלמסלמין סחחארין. וקאלולו באיין כאיינא ואחד לכ׳זנא פהאדאך סייד דליהוד. וקאלולו באש ימשי מעאהום פליל וירפדו לכ׳זנא מן צדיק והאכדאך כאן. וגיר הומא אוצלו ללמערה ועטאולו לפאס פידו באס יחפר חדא למצבה דצדיק לאיין קאלולו הווא מול לבלאד ומא יתכ׳לעס. ורצמולו למוצ׳ע פאיין יחפר. וגיר הווא בדא כא יחפר, והווא כא ישמע ואחד לחמס חדא אודניה, פחאל אילא זאווה שי מחאלל דלעסק׳ר ותכ׳לע. ומא כאיין חתתא שי קצם דלמאגאנא. חתתא דזבאדלו ואחד לייד מן האדיר למצבה וטרצו עלא עיניה. וטלע פהאדיך שאעא עמא לצ׳ארו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.
תרגום: באותו פרק־זמן שבניתי היו באים המוסלמים ומספרים לי את הנסים שקרו להם אצל הצדיק. הגוי הראשון שבא אלי היה סגי נהור ל״א והיה גר ליד הצדיק. הוא סיפר לי, שבאו אליו שני מכשפים מוסלמיים, ואמרו לו, שיש אוהל ליד צדיק היהודים. וכאשר הגיעו ליד בית־הקברות, נתנו לו מכוש על־מנת שיחפור ליד מצבת הצדיק, ואמרו לו, שהוא בעל המקום ואין לו מה לחשוש. והם תחמו לו את מקום החפירה. אד התחיל הוא שמע רעש באוזניו, כאילו הגיעו אליו מחנות צבא, והוא פחד. ולא עברו אפילו חמש דקות עד שהופיעה יד מן המצבה וסטרה לו על עיניו. והוא חזר עיוור לביתו. כן יאבדו כל אויביך ה׳.
יהדות מרוקו- פרקים בחקר תרבותם-יששכר בן עמי-1975 – מעשה נסים. רבי דניאל השומר אשכנזי-בערית יהודית כולל תרגום לעברית
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
הפליטים
אפשר להבחין בשני סוגי פליטים יהודים במרוקו, במלחמת העולם השניה; אלה שהובאו לשם בכוח על ידי גורם לא־יהודי, דהיינו: המתנדבים לשעבר לצבא הצרפתי, שהוגלו למרוקו לאחר מפלת צרפת; ואלה שהגיעו מרצונם, לרוב בעזרת אירגונים יהודיים, דהיינו: הפליטים מארצות אירופה הכבושות בידי הגרמנים, שחיפשו דדך הגירה למקום בטוח יותר, בעיקר ליבשת האמריקנית.
א. עצורי המחנזת
יהודים רבים ממזרח אירופה ומרכזה, ששהו בצרפת בעת פרוץ המלחמה, התנדבו – לפעמים הוכרחו להתנדב, אפילו על ידי היהודים הצרפתים – לשרת בצבא הצרפתי, כמתנדבים לצבא למשך המלחמה (-EVDG – Engagés Volontaires pour la durée de la Guerre). הם הוצבו בעל־כורחם בלגיון הזרים ונשלחו להתאמן במחנות הלגיון, בדרום צדפת ובצפון־אפריקה. לאפריקה נשלחו במיוחד נתינים גרמניים לשעבר, שלא נחשבו אמינים דיים. רק אלה שהתאמנו בצרפת נשלחו בסופו של דבר לחזית, והם לחמו באומץ לב, למרות תקופת האימונים הקצרה, ורבים מהם אף עוטרו באותות הצטיינות.
לאחד מפלת צרפת הורדו המתנדבים היהודים ממצבת כוח־האדם של הצבא. הם לא הפכו לאזרחים חופשיים, אלא נאסרו במחנות עבודה – מי בצרפת ומי בצפון־אפריקה – במסגרת קבוצות העובדים הזדים (GTE – Groupements de Travailleurs Etrangers או GTI – Groupements de Travailleurs
Israélites). חלקם נשלחו אחרי יוני 1940 ממחנות בצרפת למחנות בצפון אפריקה. בסופו של דבר נשלחו האסירים במחנות בצרפת ברובם להשמדה במזרח אירופה, בגל השילוחים גדול של סתיו 1942, ואילו אלה ששהו בצפון־אפריקה נותרו רובם בחיים, למרות התנאים הקשים. גורל עיוור ואירוני הפך אותם לניצולים, שלא ביוזמתם ובמעט בעל־כורחם. על פי שאיקובסקי(-kowski (Szaj מדובר ב־000, 7,500-6 יהודים שהיו עצורים במחנות עבודה בצפון־אפריקה, אם כי מספרים אלה גדולים מהערכות שאר החוקרים.
מחנות אלה היו מפוזרים לאורך תוואי מסילת הברזל הטראנס־סהארית – חלום קולוניאלי צרפתי ישן, שממשלת וישי החלה במימושו בעיקר לצרכים של תעמולה פנימית – שהיתה אמורה להגיע מתוף הים התיכון ועד בקעת הניג׳ר. מסילה זו עברה על פי התכנית דרך מכרות הפחם של ג׳ראדה ובו־ערפה שבמרוקו המזרחית, המשיכה באלג׳יריה לקנארסה וקולומב־בשאר שבפאתי הסהארה, ומשם המשיכה דרומה. לאורך הקטע הצפוני, במרוקו, עד בו־ערפה, הוקמו מחנות רבים, כולל מחנות בהם עבדו על פרויקטים שונים ממסילת הברזל, כמו במכרות שהזכרנו לעיל. מחוץ לתוואי מסילת הברזל היו במרוקו עוד מתנות רבים. חלקם מחנות עבודה; חלקם מתנות משמעתיים, אליהם נשלחו עצירים ממחנות אחרים כדי לענוש אותם ו״לשבור״ אותם. חלקם היו מעין בתי־סוהר, וחלקם מחנות הסגר, שנקראו בלשון נקייה ״מרכזי דיור״ (Centres d’Hébergement), אליהם נשלחו בעיקר פליטים שהגיעו למרוקו בטראנזיט ונתקעו בה, אך היו בהם גם מתנדבים לצבא (EVDG) לשעבר. על מחנות אחרונים אלה והאנשים שהיו בהם ארחיב את הדיבור בחלק השני של פרק זה. לרשימת המחנות המובאת להלן צריך להוסיף את קבוצת העבודה שעבדה על הכביש למדיונה, הוא כביש מס׳ 539, סמוך לקזבלנקה (ראה המפה).
המחנות היו תחת אחריותו הניהולית של הייצור התעשייתי(-Production Industrielle)- גוף ממשלתי שמושבו ברבאט.
העצורים במחנות העבודה היו נתונים למשמעת קפדנית. שמדו עליהםלגיונרים לשעבר (רבים מהם גרמנים ואנטישמים) וחיילים סנגאלים מוסלמים (Goumiers Sénégalais). הם עבדו כ־10 שעות ביום, עליהן נוספה ההליכה מהמחנה עצמו עד מקום העבודה. בברגנט, למשל, היה מרחק זה ארבעה ק״מ, הם היו אמורים לקבל תשלום יומי בסך שמונה פראנקים. אך לרוב קיבלו הרבה פחות, ולפעמים לא הגיע הכסף כלל לידם ונעלם בדרך מסתורית, מבלי שמישהו יורשה לחקור בדבר. תנאי התברואה היו גרועים, ולא בכל המחנות היתה אספקת מים סדירה. התזונה היתה דלה: מעט נוזל דמוי־קפה בבוקר, ובצהריים ובערב מרק קטניות סמיך. מי שהתמזל מזלו, מצא עצם או אף חתיכת בשר בקערתו; האחרים הסתפקו בטבילת מנת הלחם היומית: 450 גרם. במתנות מסוימים קיבלו העצורים מעט יין בצהריים. השומרים המשגיחים על העבודה יכלו למנוע אוכל מהעצורים, כעונש, ואמנם עשו זאת בתדירות גבוהה. במחנות המשמעתיים, כמו עין־אל־עוראק, האוכל היה עוד יותר דל: משקל מנת הלחם היומית היה רק 250 גרם ואי אפשר היה לצפות לבשר או עצם במרק. על כל הפרת משמעת נענשו שם בעונשים קשים: מלבד מניעת אוכל היו גם מלקות ועינויים שונים, שהרגילים שבהם היו – ״הכדור״ (La pelote).־ הרצת העציר עם סל אבנים על ראשו עד להתמוטטותו; ״כלוב האריות״: כלוב מרובע עשוי חוט ברזל דוקרני, 1,80 מטר גובהו, בו הושאר האסיר, חשוף לשמש ביום ולקור המדברי בלילה, לפעמים עד 30 יום; ״העמוד״: אליו קשרו את האסיר במשך יום שלם; והגרוע מכל, ״הקבר״: בור באדמה באורך קומת אדם, שם השכיבו את האסיר, מבלי שיוכל לזוז, עם 100 גרם לחם ליום ומים, עד 30 יום. רבים מתו בעקבות עינויים אלה. במחנה מסוים, לשם נשלחו evdg שאינם כשירים לעבודה, התעללו בעצורים בצורה הפוכה: שם הוכרחו להסתובב כל היום בלא״ מעש ולא אופשרה להם עבודה קלה שבקלות – בכוונה לפגוע במוראל שלהם.
כפי שנראה להלן, שוחררו העצורים מהמחנות באביב 1943, אך רבים עוד נותרו בהם פרק זמן ארוך יותר. בשל ריחוק המתחנות מהערים הגדולות היה הקשר שלהם עם הקהילות דל מאוד. היה קשר חזק יותר כשהמחנה שכן קרוב לקהילה מסוימת, אך היו אלה בדרך כלל קהילות קטנות, שלא היה לאל ידן לעזור הרבה.
יצחק גרשון-העזרה לפליטים יהודים במרוקו כמלחמת העולם השניה
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965- Le mechant sultan et le sage rabbin
Le mechant sultan et le sage rabbin
A l’époque où régnait le méchant sultan El Kahil, la sainte fonction de rabbin de la ville de Casba Tadla était remplit par le Rabbin Yihya Ben-Yihya qu’on avait appelé d’Erets-Israël. Avant qu’il ne fût nommé rabbin de la ville, il remplissait les fonctions de membre du Conseil général des Juifs de Magreb (Afrique du Nord) en Erets-Israel. En cette qualité, il allait de ville en ville pour ramasser de l’argent à l’intention des érudits de la Tora.
Le sultan El Kahil était un coureur de filles et un jour, en visitant le Mellah, il vit une femme juive d’une beauté extraordinaire. Comme il la désirait vivement, il l’enleva et l’entraîna, malgré sa résistance, jusqu’à son château.
Le sultan était un homme très cruel et la femme savait que si elle s’opposait à ses désirs, il la mettrait à mort. Mais il ne se contenta pas de déshonorer cette femme: après en avoir abusé pendant un certain temps, il se fatigua d’elle, la renvoya et se mit à la recherche d’autres femmes pour satisfaire ses sens.
Avant de quitter le palais de son séducteur, la femme demanda à celui-ci une seule faveur: “Seul un rabbin, dit-elle, peut me purifier de mes péchés et c’est pour cette raison que je désire devenir la femme du rabbin Yihya Ben-Yihya.” Le sultan jura sur la barbe du prophète Mahomet qu’il lui accorderait cette faveur.
Le lendemain, il fit venir à lui le rabbin Yihya et lui dit:
“J’ai une petite faveur à te demander et je te prie de ne pas me la refuser.”
Le rabbin lui promit de faire ce qu’il lui demanderait si cela était en son pouvoir, mais lorsqu’il apprit en quoi consistait cette “petite faveur”, il fut saisi de frayeur. Il savait que s’il ne donnerait pas satisfaction au sultan il serait sévèrement puni et que tous les membres de sa communauté auraient également à souffrir de son refus. Mais comment donner suite à une telle demande qui était en contradiction avec les prinscriptions de la sainte Tora? Il est vrai que nos sages, bénie soit leur mémoire, ont dit: “Respecte les lois de ton pays” [Baba Kama 113-1.] mais ici il s’agissait d’un péché au sujet duquel il est écrit: “Ne transgresse pas, même au risque de ta vie”.[ Passahim 25-2.
Le rabbin savait que plutôt que de se soumettre à la volonté du sultan, il devait rejoindre les nombreux martyrs qui avaient été tués par les rois cruels du Maroc parce qu’ils avaient refusé de déshonorer le nom de Dieu.
Le sultan entra dans une grande fureur lorsque le rabbin lui dit qu’il ne pouvait épouser cette femme et il le condamna à mort par pendaison. Il ordonna également de faire couper en morceaux le corps du sage rabbin et de l’enterrer dans le cimetière musulman. Il fit garder la tombe jour et nuit pour que les Juifs ne s’emparent pas du corps du rabbin, afin de le réenterrer au cimetière juif.
La nuit après l’enterrement, une grande flamme descendit du ciel et entoura la tombe du juste. Le lendemain matin, les gardiens s’aperçurent que les restes des Musulmans enterrés dans le voisinage de la tombe du rabbin étaient dispersés sur tout le cimetière. Le même jour, le sultan tomba par terre et toute la partie inférieure de son corps était paralysée. Ses esclaves l’étendirent sur son lit, car il était incapable de faire le moindre mouvement.
Le sultan, pris de terreur, fit appeler les notables juifs et les médecins les plus célèbres qui étaient juifs, eux aussi, et les pria de faire tout ce qui était en leur pouvoir pour le guérir. Les Juifs lui répondirent: “Nous ne pouvons pas te guérir à moins que tu te rendes sur la tombe du rabbin pour lui demander pardon pour tout le mal que tu lui as fait. Ce n’est que si tu regrettes sincèrement tes actes et si tu promets de bien te conduire à l’avenir à l’égard des Juifs, que le rabbin pourra te pardonner et alors tu recouvriras la santé.”
Le tyran se fit porter au cimetière et, étendu devant la tombe du rabbin, il jura d’être juste à l’égard des Juifs. Toute la communauté pria alors Dieu de rendre la santé au sultan et après un certain temps, celui-ci se leva de son lit, guéri.
La nuit après la guérison du sultan, plusieurs personnes de la famille du rabbin Yihya Ben-Yihya virent celui-ci en rêve. Il leur dit: “Ne transférez pas mes restes du cimetière musulman au cimetière juif, car ils ne se trouvent plus là-bas. Que tous les Juifs viennent prier à l’endroit situé entre les deux rochers près du “Pont des Portugais”, car c’est là le lieu de mon repos éternel. Mon âme planera jusqu’à la fin des temps au-dessus du Mellah de la ville.
Les Juifs firent construire à l’endroit indiqué une maison qui sert jusqu’à ce jour de synagogue. Les Juifs de tout le Maroc viennent y prier et implorer le sage rabbin qui est mort en sanctifiant le nom de Dieu, de leur accorder des faveurs.
Yaacov Alone (narrateur; textes Nos 35 et 36) : Est né, en 1927, à Casba-Tadla dans les montagnes du Moyen Atlas. Son père (Yehouda) qui comptait parmi les notables de la communauté, exerçait la profession de bijoutier. La famille Alone comptait, parmi ses membres, un nombre assez important de fonctionnaires communautaires de plusieurs Kehiloth du Maroc. Yaacov a étudié au héder et à l’Ecole de l’Alliance, où il fut élève du rabbin de la communauté, Yehouda Aboutboul. Après avoir terminé l’école, Yaacov s’établit à Casablanca, où il poursuivit ses études pendant un an et demi jusqu’à ce que l’établissement dont il suivait les cours fut fermé sur l’ordre des autorités de Vichy, en 1942.
En 1948, il décida de s’établir en Israël et il liquida ses affaires. Après un séjour de plusieurs mois en France, il arriva en Israël, en octobre 1948. Il s’engagea dans l’Armée de Défense d’Israël et fut libéré en novembre 1949. En 1951, il se maria et s’établit à Achkélone, où il exerce, depuis 1955, les fonctions de contrôleur des impôts.
Depuis son arrivée à Achkélone, Yaacov s’adonne à plusieurs activités publiques et est notamment membre de plusieurs comités s’occupant de l’intégration d’immigrants et directeur de la section d’Achkélone de la Fédération des Immigrants d’Afrique du Nord en Israël. Yaacov, dans ses discours publics et au cours de discussions, aime à expliquer et à illustrer son point de vue par des anecdotes et des histoires qu’il a entendues durant son enfance. Plusieurs d’entre elles ont été enregistrées par Zalman Baharav.
Kalinkovitchi, Pologne, en 1902. Son père, Dov Ber, tenait un bistrot. Zalman a étudié au héder, puis dans une école fondée par Zalman Epstein (Nahoum Ha-Elkochi), qui fut la première institution éducative de la Diaspora où on enseigna l,hébreu par la méthode directe.
Au cours de la Première Guerre mondiale, Zalman étudiait à la Yechiva “Vida” à Elisabetgrad. Au commencement de la révolution, il entra au mouvement “Tseïré Tsiyone” et en 1922, l’organisation “Hé-halouts” l’envoie dans une ferme d’entraînement et c’est avec une partie de ce groupe qu’il arrive en Erets-Israël. En 1923, il est envoyé au Kibouts Tel Hai, en Haute-Galilée où il plante des arbres et garde les moutons. Trois ans plus tard, il se fixe à Jérusalem et participa aux excavations organisées par l’Université Hébraïque. Après les troubles de 1929 et la destruction de Beer Touvia, il participa aux travaux de reconstruction de ce mochav dont il devint membre en 1931.
Après l’établissement de l’Etat, quand les premières grandes vagues d’immigrants arrivèrent en Israël, il rejoint l’organisation “Chahal” dont les membres se rendirent dans le sud et dans le Néguev pour venir à l’aide des nouveaux immigrants. En 1950, il est instructeur agricole, puis il s’occupe de l’intégration d’immigrants à Achkélone. Depuis quelques années, il consacre une grande partie de son énergie et de son temps à des activités en relation avec la culture et la littérature populaire des immigrants des différentes communautés. Il a enregistré de nombreux contes populaires racontés par des habitants d’Achkélone qu’il connaît bien. Aux Archives se trouvent 122 histoires enregistrées par lui, la plupart racontées par des membres des communautés orientales vivant aujourd’hui à Achkélone.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965– Le mechant sultan et le sage rabbin
Page 106
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem
L’établissement du hameau de Debdou à proximité de son cours d eau, est lié au débarquement de nos ancêtres.
Quand sont arrivés les premiers Juifs à Debdou?
Le chef Mohamed III, qui a gouverné à Debdou entre 1485 et 1513, est celui qui a le mieux contribué au développement de Debdou. Il a fortifié le quartier d’El Kasbah et, de surcroît, convié les Juifs à peupler les lieux. Voici ce qu’écrit l’historien français H. Terrasse : «Le troisième gouverneur de la dynastie des Mohamed a construit la Kasbah et la grande mosquée. Il a invité des étrangers [à venir la peupler], pour la plupart des Juifs andalous.» Il y a fort à parier que le gouverneur a réquisitionné des Juifs andalous installés depuis quelques décennies à Fès, Tlemcen et ses environs, donc familiers avec le mode de vie de l’Afrique du Nord. Ces Juifs auraient été expulsés d’Espagne après les événements de 1391 et ledit gouverneur Mohamed (dont le règne s’étend de 1485 à 1513) se serait probablement adressé à la seconde ou troisième génération.
Il faut se rappeler que beaucoup de Juifs expulsés de Séville avaient choisi de se réfugier à Tlemcen et ses environs. Ceux qui se sont finalement enracinés en terre d’accueil et se sont adaptés à la vie en Afrique du Nord, sont ceux-là même qui ont souscrit à l’appel du gouverneur de Debdou, vers la fin du XVe siècle. Ils sont venus, ils ont construit les premières habitations de la région, ils ont érigé la charpente du futur centre d’habitation de Debdou. Autour de ce noyau se sont établis les quartiers locaux, le long de la rivière Bourwed, en amont et en aval.
Le grand Sage Rabbi David Hacohen Scali de mémoire bénie, évoque dans son ouvrage de Responsa les origines des Juifs de Debdou : «C’est un fait connu, que la population de Debdou s’est formée à partir d’expulsés d’Espagne.»
Dans des circonstances assez désagréables, un autre embryon, originaire lui aussi de Tlemcen, se joint malgré lui au groupe convié par le gouverneur. Le livre de Yossef Hacohen (un expulsé d'Espagne qui a suivi le mouvement migratoire en France) en fait état : «En 1545, Kheïr-ed-Dine [Barberousse] a envoyé une expédition… Au cours de son règne, il a rassemble des guerriers pour attaquer et envahir Tilimcyn [Tlcmcen]. Le caïd Mansour et son neveu le roi Ahmed, ainsi que les fils du notable et les Juifs qui vivaient près d eux, se sont enfuis pour éviter la mort. Ils ont suivi le chemin de Debdou où Moulay Omar les a arretés et incarcérés. Ils sont restés très longtemps à Debdou.. .»
C’est bien le comble du malheur que des réfugiés juifs espagnols, obligés de fuir une intrusion turque qui a causé le plus grand bouleversement et la plus grande commotion, trouvent à Debdou, non pas un asile, mais une prison! Autrement dit, ils ont habité à Debdou par «la force» des choses. Leur mésaventure est un peu celle que décrivent nos Sages dans le Yalkout Chimoni: «À cet instant, Israël ressemblait à la colombe fuyant l’épervier et se dissimulant dans un rocher où un serpent la guettait…»
Les habitants qui vivent encore à la Kasbah (de Debdou) nous ont montré les vestiges d’une construction souterraine, qui servait de prison «à l’époque des Mérinides».
Le premier document juif «debdoubi» à témoigner d’une présence juive à Debdou, remonte au tout début du XVIII siècle. Il s’agit d’une lettre que les dirigeants communautaires ont adressée aux Sages de Fès : «Pour votre gouverne, près d’un siècle après que nos aïeux ont quitté Debdou (…) nous y sommes retournés en 5450 (1690 de l’ère chrétienne) sur l’ordre de son excellence le roi (…) Maintenant, laissez-moi vous conter les événements de cette synagogue. Ses doyens nous ont dit que nos prédécesseurs y priaient; à cette époque, Debdou était pleine de Juifs.» (La lettre est reproduite intégralement en judéo-arabe dans l’ouvrage de responsa ).
Cet extrait révèle que nos ancêtres de mémoire bénie ont dû quitter Debdou aux environs de 1600. Un décret émanant des autorités les aura contraint à dissoudre la communauté locale et à passer au hameau Dar Ben Mechâal. Mais ils retournent à Debdou en 1690, sur l’ordre du roi de Fès. On aura pris soin de remarquer que «Debdou avait une population importante de Juifs» en 1600, et que les pionniers juifs, «nos prédécesseurs», sy trouvaient déjà. Ce document atteste de la présence d’habitants juifs à Debdou depuis au moins le XVIe siècle, c’est-à-dire bien avant 1600. Il convient de noter que tous les membres de la communauté n’ont pas déserté le village après 1600. Quelques familles sont restées sur les lieux, parmi lesquelles l’éloquent exégète, mon premier ancêtre, Rabbi Itshac Marciano, que son âme repose en paix.
Ces familles formaient la «Communauté sévillane», un titre dont use le grand érudit Rabbi Yéhouda ben Attar. «La sainte congrégation sévillane de Debdou, écrit-il, adopte les coutumes des expulsés».
Rassemblée et unie, la communauté de Debdou était de toute grâce et de toute beauté. Au sommet de la hiérarchie se dressait incontestablement la dynastie des Cohanim. À leur fierté d’être un maillon de la longue chaîne qui descend d’Aharon le grand Cohen, s’ajoute celle de leurs origines sévillanes.
Non moins altière était la dynastie des Bensoussan, dont la noble ascendance remonte jusqu’à Binyamin, l’enfant choyé de Yaâkov notre patriarche. Ils viennent d'une ville espagnole distinguée et renommée : Tolède.
Quant aux Marciano (les ressortissants de Murcie, au sud de l’Espagne), ils ont gardé jalousement à Debdou le souvenir de leur origine tribale : Yéhouda. Selon la lettre du Michpat Outsedaka Béyaâkov citée plus haut (vol. I ch. 70), ils se sont installés d'abord au village de Tedliset (Ain Tedeles), situé au Nord-ouest de l’Algérie, entre Mostaganem et Oujda.
Une anecdote, qui n’en est pas moins fondée, atteste des racines séfarades de la communauté de Debdou. J’ai ouï-dire, de source sûre, que les membres de la famille Bensoussan dite Legritat {Lejritat, Eljarat?} se sont longtemps transmis de père en fils un trousseau de clés d’une maison d’Espagne et qu’ils ont successivement accroché ce trousseau derrière la porte d’entrée. Cette tradition, qui s’est perpétuée jusqu’au début du XIXe siècle, traduit un espoir ardent de retourner au patrimoine espagnol donc séfarade.
Autre témoignage : dans les synagogues des familles Bensoussan et Marciano, les Séfer-Torah possédaient des pommeaux qui provenaient de l’Espagne andalouse. Ces pommeaux ont été conservés jusqu’au XIXe siècle.
Au cœur de Debdou, une synagogue sacrée nommée Dougham abritait un Séfer-Torah, petit et antique, que les connaisseurs appelaient le «Séfer-Torah de Zabaro». Il semble que ce soit un des rouleaux de la Torah écrit par le saint Rabbi Moché Zabaro de Fès, de mémoire bénie. Les Juifs du village avaient recours à ce Séfer en cas de litige financier ou autre. Et il n’était pas rare que certains plaignants préférassent un serment sur le «Sefer-Torah de Zabaro» à un procès au tribunal.
Ce rouleau sacré se trouvait encore dans la synagogue Dougham en 5708, lors de la vague d’émigration en Israël.
D’autre part, Itshac Rabin a reçu en 1974 un magnifique présent, un Sefer-Torah rarissime de Debdou, écrit sur un parchemin en peau de biche. Le premier ministre l’a confié au musée d'Israël.
En 5468 (1708 de l’ère chrétienne), un émissaire de Hebron-Rabbi Chmouel Halévi a rendu visite aux Juifs de Debdou. Le percepteur de fonds a obtenu de la communauté pourtant restreinte une aumône très substantielle. Cette information indique que la situation économique des habitants de Debdou était plutôt bonne, voire prospère, si l'on exclut bien sûr les très nombreuses fois où ils ont quitté temporairement les lieux pour survivre à la famine sévère ou échapper à l’ennemi féroce. On se souvient tout particulièrement des famines de 5539 (1779) et de 5567 (1807) qui ont quasiment dépeuplé Debdou de ses habitants juifs.
«Le mois d'Av (5567), note Rabbi Chlomo Hacohen Sabban dans son opuscule Yahas Debdou, marque la fin de cette terrible année de famine où la majeure partie des Juifs de Debdou a trouvé asile ailleurs.»
Il ne faut pas nier que les Juifs de Debdou ont connu des moments difficiles, parfois tragiques, entre les années 1830 et 1910. Car les Musulmans qui s’opposaient à la colonisation de l'Algérie par la France, se réfugiaient à l’Est du Maroc, notamment à Debdou. En outre, les Juifs étaient soupçonnés en Algérie de soutenir la mainmise du gouvernement français au détriment des autorités musulmanes. Aussi les rapports entre Juifs et Musulmans n’étaient pas des plus cordiaux et, des deux côtés de la frontière, nos frères ont fait les frais de l’Occupation française en Algérie, et payé de leur sang un lourd tribut ׳.
J'avoue que j’affectionne tout particulièrement les origines de ma sainte communauté. Je ne puis oublier mon village, ses petites ruelles où je me suis nourri d’un Judaïsme authentique et intègre, naturel et spontané.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou–Une miniature de Jérusalem.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle-Ambitions de l'Espagne.
LES CONTACTS ENTRE LE MAROC ET LES PAYS EUROPÉENS AU XIXe SIÈCLE
AMBITIONS DE L'ESPAGNE
Les relations maroco-espagnoles s'envenimèrent au milieu du XIXe siècle
Avant d'aborder ce sujet, il faut mettre en perspective le fait que, suite à l'expulsion des Maures d'Espagne en 1502, l'Espagne tenta d'occuper des ports marocains de la Méditerranée : la presqu'île connue sous le nom de Penôn de Velez fut occupée en 1508 et en 1522 avant de devenir une possession espagnole en 1564. Les Marocains tentèrent de reprendre Melilla en 1565 et en 1774, mais sans succès. Les Espagnols occupèrent également Ceuta en 1640, cette enclave ayant été préalablement occupée par les Portugais depuis 1415. Enfin, la ville de Larache fut donnée en gage à l'Espagne en 1610 pour cautionner un prêt fait au sultan saadien, mais elle redevint une ville marocaine à la fin du XVIe siècle.
Revenons à notre sujet : en 1856, le Maroc refusa de dédommager l'arraisonnement d'un navire espagnol qui s'était soldé par plusieurs morts et blessés. Sept Espagnols étaient maintenus en otage. La presse madrilène rappela l'exécution par les autorités marocaines de Hayim Victor Darmon agent consulaire d'Espagne à Mazagan en 1844. A cela s'ajouta l'envie de ne pas laisser la France conquérir pour elle seule les pays du Maghreb. L'influence de l'Espagne au Maroc fut toutefois limitée, car l'Angleterre et la France développèrent d'importants marchés commerciaux avec ce pays. Mais l'Espagne du XIXe siècle, essentiellement rurale, accusait un retard industriel important et ne pouvait faire concurrence aux autres puissances de l'Europe de l'Ouest. De plus, le Makhzen décourageait les échanges avec les enclaves espagnoles du Maroc et les escarmouches avec les tribus rifaines étaient fréquentes. Dans un environnement aussi hostile, les présides de Ceuta et de Melilla ne devinrent jamais des ports du commerce marocain. Elles furent ravitaillées à partir de Malaga et servirent plutôt de pénitenciers.
Les présides de Ceuta et de Melilla furent à l'origine de nombreux accrochages
En effet. Ces enclaves furent au cœur des problèmes qui surgirent entre le Maroc et l'Espagne. En 1859, cédant à la pression de l'Espagne, le sultan permit d'agrandir les limites de la juridiction de Melilla. Par ailleurs, les redoutes bâties par les Espagnols hors de l'enceinte de Ceuta furent attaquées par la tribu limitrophe des Anjera. D'âpres négociations furent entreprises. Elles visaient à définir une nouvelle modification de la limite de la juridiction de Ceuta, mais elles n'aboutirent pas. L'Espagne déclara la guerre au Maroc. En décembre 1859, 50 000 soldats espagnols débarquèrent à Ceuta. L'écrivain Prosper Mérimée qui se trouvait alors à Madrid, décrivit la liesse des foules scandant : « Al Moro ! » et ajouta-t- il, on se serait cru au temps des Croisades. L'armée espagnole marcha de Ceuta à Tétouan qui fut prise après de six mois de combats. L'épidémie du choléra augmenta considérablement les pertes des deux parties. La transformation de la principale mosquée de Tétouan en église catholique enragea les Marocains pour qui la prise de la ville devint impérative.
Pour pouvoir récupérer la ville de Tétouan, le sultan accepta de verser 20 millions de douros (environ 5 millions de livres sterling), ce qui représentait deux années de revenus gouvernementaux. La moitié dut être versée de suite et l'autre moitié fut étalée sur 25 ans, par un prélèvement de 50% des droits de douane perçus dans les ports marocains. De plus, l'Espagne et le Maroc ratifièrent en 1961 un traité commercial sensiblement semblable à celui que l'Angleterre et le Maroc avaient entériné en 1856.
Or, le Maroc n'installa pas de service de douanes, rendant ainsi illicite toute transaction. Les affaires traînèrent d'autant que la tribu des Guélaïa refusait d'évacuer les territoires jouxtant Melilla, territoires qui avaient été concédés à l'Espagne. Le sultan dut finalement intervenir pour faire évacuer de force les Guélaïa de leur territoire et, par la suite, permettre le détournement d'un cours d'eau vers Melilla. Toutefois, cette enclave ne parvint pas à se doter d'un port commercial car les tribus environnantes empêchèrent toute tentative d'approvisionnement de la ville par voie de terre. Une nouvelle convention à propos de la frontière de Melilla fut signée en 1891. De leur côté, la tribu des Anjera rendit la vie difficile aux Espagnols de Ceuta. Ainsi, durant toutes les années qui suivirent la guerre de 1860 entre le Maroc et l'Espagne, la diplomatie marocaine ne fit que temporiser au maximum en vue de retarder l'expansion espagnole autour des enclaves de Ceuta et de Melilla.
En 1893, la garnison espagnole de Melilla subit une attaque de la part des Rifains. Aux termes du traité de Marrakech ratifié l'année suivante, le sultan s'engagea à verser une indemnité de vingt millions de francs, dont un quart comptant. Se plaignant d'un certain retard dans les paiements, l'Espagne occupa Dakhla dans le Sahara occidental.
La France songea alors à se partager avec l'Espagne le territoire marocain
En 1902, la France envisagea de partager le Maroc avec l'Espagne, la ville impériale de Fès échouant à l'Espagne. Or, les Espagnols n'étaient pas trop chauds, car ils connaissaient la difficulté de se mesurer aux Marocains au combat. La campagne de 1860 pour occuper Tétouan avait été particulièrement difficile et un écrivain espagnol déclara : « Il fait être fou pour songer au Maroc.» Il ne faut pas oublier qu'en 1904, l'Espagne avait subi une défaite cuisante contre les États-Unis à Cuba. Mais petit à petit, les Espagnols se firent à l'idée d'un Protectorat partagé avec la France au Maroc. De fait, ils allèrent jusqu'à avancer qu'une partie de la côte algérienne incluant Oran devrait être sous contrôle espagnol du fait que l'Espagne y fut maîtresse de 1535 à 1792.
Les tractations secrètes – mais vite éventées – entre Français et Espagnols aboutirent en 1904 à un partage du Maroc en zones d'influence : l'Espagne se réservait la zone du Rif délimitée par les rivières de la Moulouya à l'Est et le Loukos au Sud. L'Espagne recevait deux zones dans le Sud du Maroc dont l'enclave d'Ifni. Cet arrangement contrevenait cependant à l'unité du Maroc et à l'autorité du sultan bien que consacrées par d'autres traités antérieurs – notamment la souscription de l'Espagne à la déclaration franco-britannique du respect de l'intégralité de l'Empire du Maroc et de l'autorité de son sultan -que l'on ne désavouait toujours pas ! L'Angleterre était rassurée du fait que l'on se promettait de ne pas élever de fortifications sur la côte marocaine de façon à ne pas entraver le libre passage du détroit de Gibraltar, le Rocher demeurant le seul point stratégique fortifié. Quant à la ville de Tanger qui fait face à Gibraltar, son statut international la rendait neutre et, bien sûr, démilitarisée.
Mais ce ne fut pas partie facile pour les Espagnols…
En effet. En 1909, 220 soldats espagnols périrent dans une embuscade à Barranco del Lobo dans les environs de Melilla. On réalisa alors combien le contingent espagnol était démotivé et désorganisé. Tétouan fut occupée en 1913 avec l'accord tacite du gouvernement madrilène sans même que le consul espagnol à Tanger n'en soit informé.
Bien que l'Espagne fut officiellement neutre durant la Première Guerre mondiale, les autorités espagnoles au Maroc ne firent rien pour empêcher des agents allemands de se lancer dans des activités de subversion contre la France, en armant les tribus marocaines et en les incitant à prendre les armes contre la France. Ceci contribua à affaiblir l'Espagne, mais on ne le réalisa pas immédiatement. En 1921, des milliers de militaires espagnols périrent à Annual sous les coups des tribus rifaines. Le contingent de 70 000 soldats n'arriva pas à contenir les Rifains. La débâcle espagnole au Maroc fut une des raisons invoquées pour justifier le coup d'état du Général Primo de Rivera.
C'est alors que le Rifain Abd El-Krim déclara l'indépendance du Rif.
Les contacts entre le Maroc et les pays europeens au XIXe siecle–Ambitions de l'Espagne.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
- 40. מיהו לעזאזל ביאליק?!
ערב אחד, כאשר החום שלי נסק לשיאים, נזכרתי במחברת שנתן לי מוסיה מדיוני, המורה לספרות. פתחתי אותה, ומתוך דחף יצירתי פתאומי, חיברתי בקדחתנות שיר קצרצר בצרפתית. אחרי התלבטויות של יוצר בתחילת דרכו, אזרתי עוז והראיתי אותו לדודתי רשל. זו נשקה אותי והכריזה קבל עם ועולם: ״יקירי, אתה משורר!״ ולא הסתפקה בהצהרה גרידא, אלא קמה ועשתה מעשה: באותם ימים, היא עבדה, כאמור, במברקיה של הדואר המרכזי בקזבלנקה, וכיוון ששירי כלל רק חמש שורות קצרות, היא הבריקה אותו אל הוריי. בימים ההם, כל מברק היה סיבה לבהלה. אני יכול לתאר לעצמי את אנחת הרווחה כשפתחו את המברק ומצאו בו לא הודעה על מחלתי, אותה הסתירה דודתי מהוריי, אלא שביב יצירה של בנם. מהוריי, שירי הטלגרפי עשה את דרכו לידיו של דודי המשורר. רצה המקרה – או שוב, אולי אין מקריות בעולמנו – ובאותו השבוע נסע דודי לקזבלנקה לרגל סידורים. הוריי, שכאמור, לא ידעו כלל אודות מחלתי, ביקשו ממנו לבדוק מה קורה אתי בבית הספר.
בבואו לבית סבתי, הוא מצא אותי שוכב במיטה. לאחר שהתגבר על ההפתעה, הוא התיישב לידי, הביט בי ארוכות ולבסוף פלט: ״אתה ילד מוכשר, אבל לבצע פלגיאט זה דבר רע!״ הופתעתי מנימת דיבורו הנוזפנית: ״מה זה פלגיאט?״ שאלתי. ״פלגיאט זה כאשר אמן מעתיק יצירה או חלקים ממנה מאמן אחר ומציג אותה כאילו היא שלו!״ הגדרה קולעת וממצה האופיינית לדודי שהיה אלוף בהגדרות.
עם זאת, בשום אופן לא יכולתי להבין במה כל זה קשור אליי, וכששאלתי אותו "למה אתה אומר את זה לי?״ הוא השיב בטון של ״כאילו אינך יודע״: "בגלל השיר שלך. העתקת אותו והצגת אותו לפני דודתך כאילו הוא פרי הגותך!״
״דוד,״ הגבתי מתוך תחושת עלבון, ״לא העתקתי אותו! הרגשתי צורך חזק לכתוב משהו, לא ידעתי מה יצא, ובסופו של דבר יצא השיר הקטן
"יצא השיר הקטן הזה!" חזר על דבריי בנימת לגלוג ומיד החל להרצות לפניי הלכות כתיבת שירים: "שירים אינם יוצאים סתם! כאשר אני כותב שיר, אני כותב שורה ומוחק אותה וכותב אחרת במקומה, וכותב שורה שנייה ומוחק אותה וכך הלאה עד שאני מגיע למשהו שמניח את דעתי. ואילו אתה – המוזה נוחתת עליך פתאום ואתה מוציא מתחת ידך מוצר מושלם! על כן אני אומר לך שזה פלגיאט! וממי העזת לגנוב? לא פחות מאשר מחיים נחמן ביאליק. נתלית באילן גבוה, מון שר אמי!"
״ממי? איך קראת לו?"
״חיים נחמן ביאליק, ביאליק!״
"אבל מיהו ביאליק?!״
"מיהו ביאליק? איזו מין שאלה זו? על חטא הפלגיאט אתה מוסיף את חטא הבורות, או שמא אתה מעמיד פנים? אינך יודע? ובכן, ביאליק אינו אחר מזה שממנו הייתה לך החוצפה להעתיק את שירך! ביאליק הוא גדול המשוררים העבריים בדורנו והמשורר הלאומי של היהודים. בבקשה, ראה בעצמך!״ אמר בפותחו את התיק שלו.
"אבל מעולם לא שמעתי עליו, וחוץ מזה, השיר שלי בצרפתית ולא בעברית!״ ניסיתי להתנצח.
הדוד שלף מתיקו ספר דק עליו היה כתוב Poésies de H.N. Bialik (שירי ח״ן ביאליק).
"מתי ראית את הספר הזה לאחרונה?" חקר אותי כמי שמנסה לתפוס את הגנב בקלקלתו.
"מעולם לא."
"באמת!״ הדוד עלעל בספר בקדחתנות עד שמצא את האקדח המעשן – שיר קצר של ביאליק על דמעה, שלמען האמת די הזכיר את שירי. "אולי תרצה לטעון שביאליק הוא שגנב ממך, הה, פרחח קטן?" אמר בצבטו את לחיי.
״מעולם לא ראיתי את הספר הזה ומעולם לא קראתי את השיר הזה!״ אמרתי והדמעות שהיו חנוקות עד כה בגרוני התפרצו לבסוף.
דוד יצחק קפא במקומו. גם בעיניו עלו דמעות. לבסוף חיבק אותי בזרועותיו: ״אני מצטער שחשדתי בכשרים,״ וכדי לעודד אותי, אמר: ״כנראה נכונה האמרה Les grands esprits se rencontrent ! – גדולים ברוחם, דעותיהם נפגשות. טוב, די לבכות! זו בעצם מחמאה בשבילך שחשבתי שגנבת מביאליק. עכשיו שביררנו את העניין, יש רק דבר אחד שאתה מצֻווה לעשות – להמשיך לכתוב ולכתוב…״
כך התוודעתי לראשונה עם ביאליק, ולמען חובבי ספרות השוואתית, הרי שני השירים. תחילה קלוד כנפו, מקור ותרגום:
Quand tu me vois pleurer
אם תראה אותי בוכה
Quand mon regard scrute les nuages
ועיניי תרות בעננים
C'est que j'attends le Messie
זה מפני שלמשיח אני מחכה
Vaines sont mes illusions
שווא הן אשליותיי
II ne viendra jamais
הוא לעולם לא יבוא
והרי מביאליק – שני הבתים הראשונים:
דִּמְעָה נֶאֱמָנָה
כִּי תִּרְאֶה אוֹתִי מוֹרִיד דְּמָעוֹת,
וְלַמִּסְפֵּד אֶקְרָא הָעֲנָנִים,
עַל-חֻרְבָּן אֵיזֶה אֶרֶץ פְּלָאוֹת,
עַל-אָבְדַן אֵיזֶה גַּן עֲדָנִים;
וּמִן הַמֵּצַר אִם תִּרְאֵנִי,
כִּי-אֶשְׁאַף מֶרְחַב בַּל יָדַעְתִּי,
אַל-תָּנָד-לִי, אַל-תְּרַחֲמֵנִי –
דִּמְעָתִי דִּמְעַת שָׁוְא, מוֹדַעְתִּי!
לסיכום, ביאליק או לא ביאליק, לאחר שנפגש עם מוריי בבית הספר וגער בהם על כי לא התעניינו בגורלי במשך כל ימי מחלתי ולאחר שראה את תנאי מגוריי, המליץ דודי להוריי להחזיר אותי הביתה בתום שנת הלימודים.
אשר כנפו-הכינור ואני-וריאציות לכינור ולביוגרפיה
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו של המלך מוחמד החמישי
רצה הגורל, ומוחמד החמישי לא הספיק לסיים את הפרוייקט הזה, משום שמת בעת ניתוח, ב־26 בפכרואר 1961.
ההודעה על ההיעלמות הפתאומית שלא ניתנה לצפייה מראש, של השליט שהיה בן 52 בלבד, הכריעה אפיים ארצה את העם כולו, אשר חש לפתע כיתום. רגשותיה של הקהילה היהודית היו עזים עוד יותר, אם ייתכן כדבר הזה, משום שלאבל הכללי, לכאב שהיה מנת חלקם של הכול, נוסף אצלה החשש מפני אובדן ״ביטוח החיים״ שלה. היא סבלה טראומה עקב המאורעות האחרונים בתקופת השלטון, ועקב מאות שנים של ניסיון – יותר מכל גורם אחר באוכלוסייה – חרדה מפני כל חילופי מימשל. היא ידעה מה איבדה, וחרדה מפני העתיד הבלתי-ידוע.
הן הפחד מפני העתיד והן הכאב הממשי, הכן, העניקו לאבל היהודי ביטוי עמוק עוד יותר. ההתרחשויות האחרונות, אשר העכירו במקצת את סוף תקופת שלטונו של מוחמד החמישי נשכחו, ונותר רק זכרו של האדם משנת 1941 שהגן עליהם בעת מבחן, הכאב על גלותו, זה שבישר את האמאנסיפאציה ב-1956, אשר הפך לעובדה את שוויונם של היהודים, שהעלה את קרנם כשמינה יהודי לשר, זכר הריבון המיטיב, אוהבם של בני ישראל. באופן ספונטאני, מבלי להמתין להוראה, המוני היהודים בכל הערים נתנו דרור לסנטימנטאליות הטבעית שלהם, ואבלם עטה אופי פומבי אך בנוסח הפולחן היהודי.
במקנס התארגנה תהלוכת אבל ובראשה הרבנים הראשיים, יצאה מן ״המלאח החדש״ והתקדמה לעבר ה״מדינה״, מרכז העיר, בליוויית תקיעות שופר, והמשתתפים קראו בקול פרקי תהילים, כמו בהלוויה של צדיק. ההמון המוסלמי, נדהם והלום־צער, שעדיין לא ידע כיצד להביע את כאבו, והתרוצץ ללא-מטרה לכל עבר, התרשם עמוקות מן האצילות שבתהלוכה היוצאת-דופן הזאת. מעולם לא העזו לחדור כך לסימטאותיהם; ההמון המוסלמי, שכֵנותם של האבלים נגעה ללבם, הצטרפו וצירפו את תפילותיהם לאלו של בני ארצם היהודים. בסופו של טקס ההלוויה הסמלי הזה, חזרה התהלוכה, ללא כל תקריות, למלאח', ואנשיה עצמם היו מופתעים מתעוזתם שנבעה מחששם כמו ממצוקתם הכנה.
הפרופסור אלהרר-הררי סיפר בספרו תולדות יהודי המאגרב, שברבאט: "גברים לבושי שחורים מכף וגל ועד ראש יצאו בתהלוכה ברחובות הבירה, כשהם קוראים תהילים בנגינה עצובה קורעת לב כל אדם, אפילו הקשוח ביותר. הדמעות החמות שזלגו מעיניים רבות, לא הותירו כל ספק באשר לכנות האבל על אובדנו של מגינם. הנשים והילדים שהצטרפו לתהלוכה, עוד הוסיפו לרגשנות המחזה. כשהנשים המוסלמיות שמעו את בנות ארצן מקוננות במקהלה את שבחיו של הנפטר, רבות מהן יצאו מבתיהן והצטרפו לתהלוכה, ובעקבותיהן יצאו גברים רבים שאף הם שפכו דמעות. משקיף חיצוני היה יכול לטעות ולחשוב שלפניו תהלוכת הלוויה של אחים ואחיות ממש, המבכים את מות אביהם המשותף. אבלם של היהודים היווה קינה אמיתית שיצאה מעומק הלב, ולא היה בה שום דבר מלאכותי או מאוץ…"
התגובה הרשמית לא הייתה מכובדת פחות. הערכאה הדתית העליונה. הרב הראשי. נשיא בית-הדין הרבני העליון, שאול אבן דנאן, פרסם מסר מרגש של תנחומים:
״בשם האל החומל והרחום, בשם הרבנות הראשית של הקהילה היהודית ובשמי, הנני להביע בעצב עמוק את תנחומיי לבני ארצי המוסלמים היקרים על המכה הקשה שניחתה עליהם, האבל האכזרי והבלתי-צפוי הזה. ביום המר ונמהר הזה ניחתה עלינו המכה, נלקח מאיתנו מה שלעולם לא יוחזר, חשכו עינינו, נפלה עטרת ראשינו, מקור גאוותנו בו עלזו לבותינו: שליטנו היקר מוחמר החמישי, אהוב לבנו, עלה לשמיים ברצון אדון העולמים. מי ייתן ומסירותו ללא-לאות בשירות העם המרוקני, צדקתו האדירה והקרבתו הרבה לאין־שיעור ילוו אותו במלכות השמים, שם יישב בשבת צדיקים.
אנו מעלים תפילה לכול-יכול שיעניק ניחומים למשפחה המלכותית הנעלה ולכולנו. נודה לו אשר ברוב חסדו נותר לריבוננו זכר ויורש לתפוס את מקומו ולהמשיך בדרכו; ואני מתכוון לבנו האהוב, חסן השני, ישפיע עליו אלוהים תהילה ויטה לו עזרה. אנו מייחלים יותר מכול לכך, שהוד מלכותו חסן השני יהווה ברכה משמיים עבור מולדתנו היקרה ועבור כל העם המרוקני. כמו כן, אנו מאחלים לו מעומק נשמתנו, אושר, שגשוג ואריכות ימים. אמן.״
המזכ״ל של מועצת הקהילות היהודיות, דויד עמר, פרסם מצדו הודעה ״שמית, שניסוחה הנמלץ הביע זו הפעם כנות גמורה, שלא היה לה ולא כלום עם דרישות הטכס. הנוסח נכלל בשלמותו וצוטט כלשונו, בעמוד הראשון של ביטאון הקהילות ״קול הקהילות״ בגיליון מ-6 במארס 1961 :
"האוכלוסייה המרוקנית כולה הזדעזעה עד עמקי לבה עם ההכרזה על האסון הלאומי. המלך מוחמר החמישי איננו עוד.
לבנו שותת דם ורוחנו מקוננת עם הזכרת האבדה האכזרית של מלכנו האהוב. אין מקום לשבחים כאן, שכן הוד מלכותו היה מעל ומעבר לכל התשבחות. אין טעם במילים, והניסוחים ריקים מתוכן, כשבאים לבטא את גדולתו ואת רוחו הדגולה, את סמכותו האבהית, את גדלות רוחו הפתוחה לכל התחומים, את העקביות הראויה לציון של אופיו, אל מול כל המבחנים שעמדו בדרכו במשך קיומו קצר-הימים. נדיר הוא לראות מלוכה המוקפת בהילה של אהבה וחיבה מצד עם מכיר-תודה, כפי שהייתה מלכות זו. מוחמר החמישי, תהא נשמתו צרורה בחיק אלוהים, ויושיבו לימינו בין צדיקים, ימשיך להיות המשחרר,ואבי התחייה הלאומית המתחדשת. אם שבים לאחור בתולדות מלכותו, רחוק עד כמה שניתן בעבר, שבים ומגלים בהתרגשות את הוכחות החיבה הנלהבת והבלתי-פוסקת שהשיב הוא לעמו, ובמיוחד ליהדות מרוקו. אנו מעלים בהכרת-תודה את זכר המאבק הנמרץ וחסר-הפשרות שניהל נגר החלת חוקי האפליה במרוקו. לעולם לא נשכח שהוא זה, אשר למן שחר העצמאות הצהיר שהיהודים יהיו אזרחים מרוקנים במלוא מובן המילה, בעלי שיוויון־זכויות מוחלט כמו בני-ארצנו המוסלמים. לפני עשרה ימים בלבד אשרר באוזנינו בתוקף, שהדבר הוא אחת מאושיות הפוליטיקה המרוקנית. הוא דיבר איתנו על הצורך באחדות ובלכידות בקרב האומה, שאנו מהווים חלק בלתי-נפרר ממנה. קולו אומנם נדם לנצח, אולם בלבות נתיניו יינון לנצח זכרו המפואר, ודבריו יהדהדו באוזנינו לעד.
בשם מועצת הקהילות ובשם כל יהודי מרוקו כולם, אנו נושאים תפילה למען מנוחת נשמתו, ושוטחים תפילה לוהבת לא פחות בפני ריבון העולמים, שיעניק חיים ארוכים ומלוכה ממושכת להוד מעלתו חסן השני. מי ייתן ותקופת מלוכתו תהיה מפוארת כמו זו של אביו הנאדר והמהולל."
מוחמר החמישי שאך זה הלך לעולמו הפך לחלק מעולם האגדה,והקהילה היהודית לא הייתה האחרונה לאשר שמועות מסויימות, אשר לפיהן המלך הנפטר הופיע לפני בנו בחלום, ונתן לו הנחיה אחרונה؛ ״שמור היטב על היהודים, הם נתונים לחסותך!״
יורש העצר, מולאי חסן, סגן ראש הממשלה, עלה על כס המלוכה ב-26 בפברואר 1961. השליט החדש, שבחר בשם חסן השני, החל אז בתקופת מלוכה שעמדה להימשך שלושים ושמונה שנים וארבעה חודשים, עד לפטירתו ב-23 ביולי 1999.
עלייתו של מלך חדש על הכס, הביאה תקופה של הרווחה ליהודי מרוקו, שהיו נתונים לטראומה של פרשת ״אגוז״. בתחום מדיניות החוץ, חסן השני נקט בתחילה אותה הנטייה לעולם השלישי, שאומצה לקראת תום שלטונו של אביו, ובהמשך שינה אותה בהדרגה, כדי שלא לעורר זעזועים שלא- לצורך. וכך דחה, באופן דיפלומטי, מבלי לנקוב בתאריך, את ביקור הנימוסין במוסקבה, שלו התחייב מוחמד החמישי, אחרי ביקורו של ליאוניד ברז׳נייב ברבאט. כמו כן ביקש מן הנשיא גמאל עבדול נאצר לדחות את ביקורו שהיה מתוכנן למארס 1961.
אולם באותו החודש, מזכ״ל הליגה הערבית, עבדול קאדר חסונה, הגיע לרבאט כדי לוודא, שלא יבוא שום שינוי בעמדה המרוקנית לגבי ההגירה היהודית וישראל. הוא שב למקומו שבע-רצון, ככל הנראה. ובכל זאת, למן חודש מאי 1961, מבלי להכריז קבל עם ואומה על חנינה רשמית, חסן השני שחרר בערבות את הפעילים הציוניים הצעירים שהיו אסורים, אשר הזדרזו לעזוב את המדינה, מבלי שהמשטרה התערבה למנוע זאת מהם.
בעניין הענקת הדרכונים, שררה גמישות גדולה יותר; עד כדי כך שבקזבלאנקה, המשרד הארעי שהוקם לשם כך, היה מוצף בבקשות. באוגוסט 1961 -ייתכן שמתוך ניסיון לרסן את שטף העזיבות – ועד הקהילה המקומית הפיץ בכל בתי-הכנסת קול-קורא ובו אושר שהענקת הדרכונים אכן תימשך ללא מכשלה, ונכללה בקשה – שאלו שאינם זקוקים למיסמך זה לשימוש מיידי, מתבקשים שלא לצור על לשכות משרד הפנים, כדי לאפשר לאחרים שחייבים לנסוע בכל מחיר, לקבל שירות ראשונים.
למעשה, המועמדים לעזיבה לא ידעו דבר לגבי המגעים החשאיים שהתנהלו בין המוסד לבין חסן השני, שנועדו להגיע להסכם בקשר להגירת היהודים המרוקנים לישראל. את המו״מ ניהל אלכס גתמון (אולק גוטמן), שהתמנה אז לראש ה״מסגרת״ – אותו ארגון מחתרתי, שלוחה של המוסד, שעסק בהגנה עצמית לקהילה היהודית ובהגירה החשאית.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008-מותו של המלך מוחמד החמישי