David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
‘Aknin, voir Waknin.
Al-Fezouati, Fzuati, Faswati, Fijuati etc. (בן אל פזוואטי), ethnique de nom de lieu: Fezouata ou Fazwata, région de la haute vallée du Draa, au Nord de Mhammid dans le Qtawa. Au Moyen Age et jusqu’il y a environ deux siècles, ce fut une région prospère par où passait la “route de l’Or”, “la route juive” jalonnée de villages fortifiées où habitaient des Juifs. La capitale de Fazwata était Zegoura, grande ville disparue et dont on peut encore voir les ruines (voir le nom Zagouri). Dans ces dernières décades, quelques dizaines de familles juives ne vivaient plus que dans le village d’Amzrou.
Abraham et Maymo Fazuati, originaires de Fezouata établis à Majorque se rendaient pour leurs affaires dans le port algérien de Ténès en 1330 (cf. Ch.־E. Dufourcq, L’Espagne Catalane et le Maghrib aux XIII׳ et XIV‘ siècles, Paris 1965, p. 600).
Alocana, Cohen de (הכהן די אלוקאניא) = originaire de Al-Ocaña en Espagne. L’aljama de Al-Ocaña paya de fortes contributions à la veille de l’expulsion en 1492 (F. Cantera, Sinagogas Españolas, Madrid 1955, p. 253; L. Suarez Fernandez, Documentos acerca de la Expulsion de los Judíos, Valladolid 1964, p. 69). Juan de Ocaña, “Converso”, fut brûlé vif par l’Inquisition à la suite de l’affaire du “Saint-Enfant de la Guardia” (Baer, t. II, pp. 450 sqq.). Au début du XVIIP siècle, R. Joseph Ha-Cohen Alocaña fut dayyan dans le port marocain de Salé; dans cette dernière ville Abraham et ses fils Moise et Mayer de Alocaña eurent un procès contre le “Naguid” Shem-Tob Benatar (cf. R. Jacob Abensur, Mishpat U-Tsadaka lé-Yaacob, Alexandrie 1894, t. I, art. 17 et t. II, art. 151). La famille Alocaña a disparu du Maroc.
An-Bito (אינביטו), Enbito, ethnique de nom de lieu: “originaire de Bitou”. Bito=arabe pour Poitou en France. Ce nom de famille a existé au Maroc jusqu’à ces dernières décades. — Samuel Anbito ou Ambito reçut en 1370 des Lettres de Protection de l’Infant Juan d’Aragon; Symuel Abenbito fut un notable à Séville dans le années 1380 (Baer, t. I, pp. 235, 238).
Anfaoui (אנפוי),ethnique de nom de lieu: Anfa, ancien nom de l’actuelle Casablanca. — R. Moshé Anfaoui (1555) et R. Dinar Anfaoui (1599), notables à Fès y sont parmi les leaders des toshavim et signent des takanot en leur nom. Le nom de famille Anfaoui n’existe plus.
Arajel, ar-rajjel, Ab-Rajel (אראזיל), en arabe “l’homme” dans le sens de “l’homme fort, courageux, digne, qui tient sa parole”. En Espagne, la famille Arajel était bien connue surtout sous les formes Abrazil et Ab-Arragel: Samuel Arragel, notable à Talavera en 1432; Salomon Arraxel, riche propriétaire à Guadalajara avant 1492 (Baer, t. I, pp. 299, 434); Moses Arragel, fameux traducteur de la Bible en langue castillane: il vécut à Guadalajara dans la première moitié du XVe siècle; dans une lettre de Ferdinand et Isabelle datée de Barcelone 16 Mai 1492, on trouve la composition de la famille Arragel qui avait quitté l’Espagne et y avait laissé (région de Algete) d'immenses propriétés (Suarez Fernandez, pp. 514-516). R. David Arragel (vers 1625) fut dayyan à Sefrou; il est l’auteur d'un commentaire sur le Talmud. La famille Arajel était en Afrique du Nord il y a encore une vingtaine d’années.
Arroyo (אריוליו, ארוליו), souvent avec le ben dans le sens “originaire de”: plusieurs villages portent le nom Arroyo en Espagne; l’un d’eux, Arroyo del Puerco, était uniquement composé de Juifs. Il y avait également des Juifs à Arroyuelo (cf. Suarez Fernandez, pp. 66, 69). L’ethnique Ben-Arroyo a existé à Tolède dès la fin du XIIe siècle: Bou Ishak Ben-Arroyo et Simha fille de Moshé Ben-Arroyo; entre 1388 et 1420, don Zulema aben Arroyo était recabdador dans le royaume de Castille; don Samuel aben Arroyo était en 1467 recabdador de las alcavalos; en 1487, don Mayr aben Arroyo et sa femme semblent s’être convertis (Baer, t. I, pp. 259, 323, 384 et 518). Avant 1940, il n’y avait plus des Ben-Arroyo, originaires de Tetuan, qu’à Oran.
Ascori, as-Skouri. Haskouri. Scori, avec ou sans l’indice de filiation ben (בן אסכורי) ne pas confondre avec Azagouri. Zagouri qui sont nettement differents et mentionnés l’un et l’autre dans la liste Coriat. Les Haskoura de la race berbère des Masmüda du Grand Atlas furent une puissante confédération de tribus qui jouèrent un grand rôle dans l’avènement des Almohades et le maintien de leur Empire (cf. entre autres Ibn Khaldün, Berbères, t. II, pp. 118 sqq.). Une des fractions des Haskoura, les Banou-Sakkour. sont parmi les rares tribus qui ont survécu à leur propre triomphe. Les Banou-Sakkour ont donné leur nom à la région de Sakkoura, prononcée Skoura, dans la haute vallée du Draa, au sud de la Kasba de Telwet. Les Juifs y avait été, du XIIIe au XVIII״ siècles, très nombreux, actifs et parfois puissants. Surtout en dehors de leur pays, ils portaient, comme les Musulmans, l’ethnique Haskouri et Skouri ou as- Skouri. Ils semblent avoir été en relations permanentes avec l’Espagne, surtout au XIIIe siècle: vers 1266 des Juifs Axucri vivent à Jeres de la Fronteira, parmi eux il y avait des hommes importants tels Abrahen Axucury, Yuna su fijo et Yçaf Axucury (Baer, t. II, pp. 58 et 59). La famille Ascori ou as-Skouri des “Expulsés de Castille” était connue à Fès et à Meknès (cf. Abensur, t. I, art. 7 et 49); R. Raphaël Moshé (אסקורי) était un talmudiste de grande réputation à Fès.
Atejar, at-Tejar (אטיזאר), en arabe “les marchands”, “ceux qui s’adonnent au commerce maritime” dans le sens “l’honorable”, titre réservé au Maroc aux non-Musulmans. En 1487, Sento Atejar de l’aljama de Doleitosa près de Trujillo eut un procès pour l’énorme somme de 300.000 maravedis (Baer, t. I, p. 427).
Azeroual, déformation de Ou-Zaroual (אוזרוואל). Dans le langage populaire du Maroc “Zaroual” signifie “de plusieurs couleurs”, un plumage chiné se dit mzerwül; dans certains dialectes berbères de l’Algérie “Zaroual” veut dire “l’homme aux yeux bleus”; mais c’est aussi un nom ancien en Orient: le grand poète arabe Abu Muleika Jerwel (=Djerouel), m. après 660 de l'ère moderne. Cependant, Uzurwal est un nom assez courant et ancien chez les Berbères: la tribu des Banu Uzarwal, Sanhaja du Jebel Srif dans la région Oran-Tlemcen (Ibn Khaldün, Berbères, t. II, p. 124); les Juifs ont porté ce nom et le portent encore; il a été, comme il arrive si souvent, déformé dans les documents espagnols: “Zareyal”. Vers 1271, le Juif africain Samuel Zareyal se fixa à Borriana et don Pedro l’affranchit pendant trois ans de tous les impôts (cf. Jean Régné, “Catalogue des Actes de Jaime 1er, Padro III et Alphonse III. Rois d’Aragon, concernant les Juifs”, Extrait de la RE J, Doc. No. 509). R. ‘Ayush ben Uzarwal était dayyan à Fès vers 1698; une famille de marchands juifs, les Azeroual, vivait à Taza aux XVIP et XVIII' siècles.
Azogui (בן־אזוגי), ethnique de nom de lieu: Azoggi ou Azokki qui fut au Moyen Age un centre commercial célèbre pour le trafic de l’or africain. Cette localité était située au Sud de Sijilmassa. En 1458, nous connaissons don Abraham Abenazogue et son fils Yucef qui vivaient à Tolède (Baer, t. I, p. 431); Abraham Azogui était en 1729 à Safi (Maroc) un marchand de poudre d’or; vers 1750, les notables Jacob Azogui et Judah Azogui vivaient à Agadir et à Salé; Yamin Azogui de Salé fut assassiné en 1790 chez les Dukkala de la région de Safi.
Bacri (בקרי), en arabe “l’aîné”, comparez le géographe Abu ‘Obeid al-Bacri. La famille juive Bacri est “Cohen” (Cohen-Bacri = Cohen l’aîné). Au début du XIV° siècle, Samuel, Hayoun et Mardochée fils de Haron Bacri résident tantôt à Fès tantôt à Majorque et ils ont des biens dans les deux villes (cf. Dufourcque, p. 465, n. 4); R. David ben Samuel ha-Cohen Bacri était au XVe siècle le dayyan de la communauté de Bougie en Algérie; au XVIII8 siècle, les Bacri vivent entre Livourne, Marseille et Alger.
Bahlul (בהלול), nom d’homme arabo-berbère dont le sens est en réalité inconnu: un Bahlül fut un chef maghrébin qui soutint puis abandonna Idris II près de Fès; Bahlül ben Marzük est le chef berbère qui s’empara de Saragosse en 797; les Bahlüla, tribu de Berbères judaïsés d’après Ibn khaldün; don Salomon Bahlul fut entre 1280 et 1330 un banquier dans quelques villes d’Espagne (Baer, t. I, p. 71). Les Bahlül au Maroc se considéraient comme “castillans”. Plusieurs membres de cette famille qui était établie surtout à Meknès étaient bien connus pour leur érudition et leur piété: R. Daniel (vers 1660), R. Samuel et R. Eliezer (vers 1730) etc.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
התוספת באותיות עבריות וניקודן, לא במקור, אלא יוזמה פרטית שלי (א.פ)
La minha wala ‘arbit/kif thon l-ahrit
Ni prière de l’après midi ni prière du soir comment sera ta fin ?
לָא מִנְחָא וּאַלָא עֵרְבִּית, כְיִףְ תְכּוּן לְאַחְ'רִית
Lli ‘ta u mehtaz /‘teyato hsen m-seltan b-t-taz
Celui qui donne, alors qu’il est lui-même dans le besoin a plus de mérite qu’ un sultan avec sa couronne
אֵללִּי עְטָא וּמחְתָאזְ, עְטִיָאתוֹ חְסְן מְסֵלְטָאן בְּתָאז
Tleb-s-self b-er reghba/u reddato b-el-gedba
Pour solliciter un prêt, on se fait doucereux,
Pour le rembourser on se montre grincheux
טְּלַבּ אֵסְסְּלְףְ בְרְגְ'בָּא, וּרְדָאתוֹ בְּלְגְ'דְבָּא
Ma ‘ando bas ikhalles-el-heffaf, u ‘red ‘al-d-diaf
Il n’a pas de quoi payer le coiffeur et il a invité des hôtes
מָא עְנְדוֹ בָאס יִּכֵלֵסְ לְחְפָאףְ, וּעְרֵד עְלָא דִיָּיאףְ
Lli za bla ‘arda /yakel bla khsil l-liddin
Qui vient sans invitation, peut manger sans ablution
אֵלִּלי זָא בְּלָא עְרָאדָא, יָאכֵּלּ בְּלָא כְ'סֵל לִידִין
Kell ghiba / ka-dzid hiba
Chaque absence apporte un supplément de respect
כֵּל גִ'יבָּא, כָּא דְזִיד הִיבָּא
Ida zak d-def / ‘teh s-slam u qellt-l-klam
S’il te vient un hôte donne-lui ton salut et abrège ton propos
אִידָא זָאכּ אְדִּיףְ, עְטִיהּ סְלָאםְ וּקְּלְתְ לְכּלָאם
Rti ‘la snanek/terti ‘la mta‘ek
Ménage tes dents, tu épargneras ton bien
רְתִי עְלָא סְנֵנֵכְּ, תְרְתִי עְלָא מְתָאעֵכּ
As iqde la-ghna / lel- kers- z-zi‘ana
A quoi peut servir la musique quand le ventre crie famine
אַסְ יִקְּדִי לְגְ'נָא, לְלְכֵּרְס זִיעָאנָא
S-srab u-l-mal/ma idekhlo gher f-ras el-‘aqel
Le vin et l’argent ne siéent qu’aux gens d’esprit
שְׂרָאב וְּלמָאל, מָא יִדְכְ'לוּ גִ'יר פֵרָאס אְלְעָאקֵּל
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס- טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
סונטג ציינה כי הזמן מעלה את רוב התצלומים. גם החובבניים. למדרגת אמנות. בהקשר זה יש לתמונת הנשים הנתלית על הקיר ערך מוזאלי, המספק ידע, והמבהיר את סגוליותה של תרבות חומרית מסורתית. בעוד ערכה של אופנה הוא בשינויה ובהתחדשותה, הרי השמירה על אופי השמלה ולבישתה ממחישים את ייחודו של המקור. החפץ התלוי על הקיר, והפורש את ההיסטוריה המשפחתית הנשית ואת לכידותה, משמש גם לתקשורת עם העבר. התמונה הקולקטיבית מטעינה בכוח ובערך תרבותי את החפץ הקונקרטי, השמלה, והופכת לחותמת זיכרון לחפץ הבלוי שלעתים הוא משוחזר ומשופץ.
הפנייה ליצירת שלב נוסף זה בתהליך הטקסי, שבו מונצחת הכלה החדשה בתמונת פוסטר בקרב בנוה משפחתה הלובשות את השמלה, מתרחשת בעידן שאין בו קיום לאירוע ללא הנצחתו. כפי שהעידה סונטג, ׳הצורך באישור המציאות ובחיזוק החוויה באמצעות תצלומים הוא צרכנות אסתטית שלה מכורים עתה הכל׳. התמונה מסמלת את המשמעות המובלעת כיום בטקס, משמעות שלא הייתה בו בעבר, כאשר בבתים רבים היו כמה שמלות פניוס, וטרם התקיים המעבר הצורני – המסמל גם את ההגמוניה הספרדית באזור זה – לחתונה בשמלת כלה לבנה בהשפעה אירופית. בנסיבות כיום טקס החתונה עם בן הזוג מקבל משמעות של היקשרות גם למסורת ושל התחייבות משפחתית. השמלה הופכת לדימוי חזותי המדגיש את המסורתיות בעידן
של מודרנה. הכנת התמונה המשפחתית הגדולה היא חלק מתהליך נרטיבי של הגדרה עצמית ונטילת חלק בשימור זיכרון העבר הקולקטיבי. הביוגרפיה האישית של הכלה הטיטואנית מתמזגת עם הביוגרפיה המשפחתית ועם הביוגרפיה התרבותית. הנשענות על סגירות תרבותית ועל שמירת המסורות הספרדיות. למשל חוקר הלשון אהרן ממן, שחקר את מסורת הקריאה של יהודי טיטואן במקרא ובמשנה. קבע כי בשל ההקפדה המרובה על שימור מסורת האבות מייצגת קריאת טיטואן מסורת קריאה מהימנה, המשקפת במידה רבה את מסורות הלשון שהיו נהוגות בספרד לפני הגירוש. כל המסרנים של ממן היו תמימי דעים שבקריאת המקרא אין המקפיד כמותם על קלה כחמורה, בהבחנה מדוקדקת בין הטעמת מלעיל למלרע, בין דגש לרפה וכיוצא באלה. אחד ממסרניו העיד כי ׳מלמד אשכנזי לא בא בטיטואן ותלמידי טיטואן למדו רק בישיבות טיטואן או שמסורתן כשל טיטואן׳. גם חכמים שבאו לטיטואן מקהילות אחרות לא שינו דבר במסורתה אלא נטמעו בה בנקל. קשריה של טיטואן עם בנותיה – מלייה, גיברלטר ויתר הקהילות הסובבות, קהילות שבני טיטואן הקימו – לא היה בהם כמובן כדי לשנות את מסורתה שלה.
הנצחת הכלה הלובשת את השמלה בתמונה ממחישה את הסגירות הקהילתית ואת ייחודה. בראייני נשים בנות טיטואן שבחזקת משפחתן מצויה השמלה הגדולה הן הודו בפניי כי לא היו מוכנות להשאילה למכרות ולחברות בנות מרוקו – או ממוצא אחר – שתכננו לקיים את טקס החינה וביקשו ללבוש את השמלה. כן אמרה לי אחת המידעניות הקשישות: ׳המרוקאים ובני הדרום והמרכז, עושים את זה [את הטקס] עד היום בסלון, כמה ימים לפני החופה. הם שמים קפטן ערבי, אין להם אוריגינל. להם היו מנהגים אחרים. מנקודת המבט האמיתי, של המידעניות נתינת השמלה, שהיא בעיניהן חלק בלתי נפרד מזהותן הספרדית ׳ ומגופן, למי שאינה בת המשפחה כמוה
בהתחפשות. זאת ועוד, רוב הכלות רואות בטקס הנוצ׳ה דה פניוס את שיאו של מעגל טקסי החתונה, למן קבלת טבעת האירוסים ובקשת הנישואים, דרך הטבילה במקווה ועד טקס הקידושין עצמו. לדבריהן זהו אירוע ייחודי להן, המאפיין את משפחתן ואת מסורותיהן, ואילו טקס החתונה ויתר התהליכים הטקסיים הם סטנדרטיים ומשותפים לכלל הכלות. באופן קיום הטקס, המאפשר גם להנכיח את שפתן ואת מגוון המאכלים של קהילתן, הן יוצרות רשת נשית משלהן, המלכדת אותן. בכך הן מסמנות עצמן כקבוצה שמוצאה מצפון מרוקו, ושמבדילה עצמה לא רק מבנות עדות אשכנז – שחלקן חוגגות כיום את טקס החינה – אלא גם מיתר בנות מרוקו המרכזית והדרומית, שאין להן השמלה המקורית, השמלה הגדולה. 4
ניתן לראות בתמונות המצולמות ובאיגודן, באוכל המקושט בצורת השמלה, בשירונים של השירים בחכתייה ובביצוע השירים הללו מסורות מומצאות, המאפשרות להחיות זיכרונות במטרה לחזק את תרבות העבר ואת תחושת ההמשכיות של הזיכרון הקולקטיבי. הפצת המסורות החדשות נעשית בעיקר באמצעות המדיום הצילומי: תצלומי הכלות והאוכל המקושט והשירונים נשלחים ומופצים ברשתות תקשורת סגורות ומשפחתיות וברשתות החברתיות וכך הם מגיעים לארצות התפוצה של בני טיטואן. היבט זה מחזק את דבריו של בנדיקט אנדרסון שגם אם חברי הקהילה המדומיינת אינם פוגשים זה את זה, הקיום הטקסי מחזק את הדימוי של כל חבר כשייך לאותה קהילה, שמקורה באותו מרחב גאוגרפי.
המצאת מסורת היא הגשת חדש בלבוש ישן, על מנת שייראה מחד גיסא ידוע ומוכר ומאידך גיסא יכיל בתוכו רעיונות חדשים שרוצים לקדם. מסורות מומצאות הן תגובה על מצבים חדשים, תגובה הלובשת צווה של זיקה אל העבר – עבו אמתי, מדומה או צירוף של שניהם. יתר על כן, העבר ההיסטורי שעליו נשענת מסורת מומצאת אינו חייב להיות ממושך או רציף. ייחודן של מסורות מומצאות בכך שההמשכיות ההיסטורית שבהן מלאכותית.» מסורות מומצאות מועתקות לפעמים ממסורות עתיקות, ולפעמים הן מעוצבות מחוש תוך שאילת מנהגים או סמלים מן העבר."' יהודי מרוקו הספרדית לא קטעו את רצף קיום נוהג הטקס, אלא מצאו דרכים חדשות להעשירו ולשמרו, דווקא בתקופה שבה עלולים היו לאבד את תרבותם ואת לשונם הייחודיות במסגרת גיבוש הזהות הסטראוטיפית של יהודי המזרח בכלל ושל יהודי מרוקו בפרט.'?* המצאת המסורת מתאימה לתנאי ההווה הטכנולוגי המתחדש ומעידה על השותפות של בני הדור השני להגירה בגיבוש זהותם הייחודית כבני מרוקו הספרדית ועל תחושת השתייכותם לקהילה זו.
כל תהליך של המצאת מסורות מבוסס על שני עקרונות בסיסיים, הראשון הוא עקרון הבחירה:אלו מנהגים. מסורות או אירועים היסטוריים בוחרים להאיר ולהבליט, ואילו מנהגים, מסורות או אירועים בוחרים להצליל ולהעלים. למשל את שלב טקס מריחת החינה ואת יסוד הערביות העדיפו להצניע,. ואילו את מקומה של השמלה ואת רכיב הספרדיות האדירו והבליטו. העיקרון השני הוא עקרון המתח המתמיד בין העולם המודרני לבין הניסיון לקבע חלקים מסוימים של חיי החברה כבלתי משתנים בתוך השינוי וההתחדשות, כלומר המתח בין החלק הקבוע והישן לבין הרוחות החדשות. הטקס כפי שהוא נחגג כיום שומר על רוב התהליכים הטקסיים המקוריים, גם אם במרחב אחר, ונוספו עליו שכבות חדשות היוצקות בו תוכן עכשווי, והמעידות על צעידה ברוח הזמן. המסורות המומצאות נוצרות בשעה של איום על הזיכרון הקולקטיבי. יהודי צפון מרוקו נקטו דרכים שונות לבידול, וביניהן דרכי עיצובו של טקס זה. הערביות הועלמה מהטקס, הן בהימנעות מהשמעת שירי חינה המקובלים כיום בישראל, הן בהצנעת מנהג מריחת החינה, וזאת במטרה לבדל עצמם מטקסי החינה של יהודי מרוקו בארץ ולהעצים אה מוטיב הספרדיות.
שינוי מדיום מסוג אחר מאלה שתוארו ער כה נעשה בפרויקט הגמר של מירית ארדיטי – בת לאם מטיטואן – במסגרת לימודיה ב׳שנקר, בית הספר הגבוה להנדסה ולעיצוב בישראל. ארדיטי עיצבה אסופת בגדים מגוונת בהשראת שמלת הנוצ׳ה דה פניוס, והציגה אותה כפרויקט מצולם ומומחש
בתערוכת עבודות הגמר. בבגדים שעיצבה משולבים רקמת זהב וקטיפה וכן אריגי מלמלה דומים לאריג של שרוולי השמלה ואריגים אחרים המשמשים בפריטי הלבוש השונים של הכלה. בעיצוב בא לידי ביטוי גם השפע הרב של התכשיטים שעונדת המלבישה לכלה, ומשולבות בו מסורות ספרד ומרוקו.
אם כן בציר שינויי המדיום בעידן שבו השמלה הולכת ומתכלה נעשים ניסיונות לשמר את זכרה על ידי שילוב של יסודות מומצאים המזכירים יסודות סמליים מן הטקס המקורי.
לסיכום, טקס הנוצהה דה פניוס העכשווי המתקיים בישראל ומגולם מקבע מוטיבים סמליים ויוצר מנגנונים חדשים לשימורם, בשל החשש להיעלמותה של השמלה ולמותה של שפת החכתייה. מעמדה של השמלה בטקס נובע מן החיפוש אחר אותנטיות, האופייני לתחושת האבדן בעולם המודרני ובעיקר לתרבות המצויה בסכנת הכחדה, כדבריה של בנדיקס. הטקס המבוסס על חידושים ועל המצאת מסורות פנימיות יוצר קהילה מדומיינת, והופך לסמל לקשרים משפחתיים הדוקים ולרצון טוב לשמור על המסורת, ובתוך כך מבדלת עצמה קהילת בני טיטואן מהקבוצות האתניות האחרות החוגגות את טקס החינה. מקומה של האישה בקיום המסורת בא לידי ביטוי לא רק בשימורה של השמלה ובלבישתה בערב הטקס, וכן בהכנת המאכלים המסורתיים המעוצבים, אלא במציאת דרכים יצירתיות, מקוריות וחדשות לשימור ולתיעוד. בעצם לבישת השמלה הכלה מתאחדת עם גופן והווייתן של בנות משפחתה, שחלקן כבר אינן בין החיים. נוסטלגיה לטקסים מסורתיים הביאה להתחדשות סמלית, המבוטאת באופנים יצירתיים ומגוונים. הטקס הרב שכבתי, שנוספו עליו היבטים מעולם הצילום, משמר מוטיבים סמליים ומקבע אותם בדרכים חדשות.
כשנשות הקהילה הצטלמו לאורך הדורות בשמלת הפניוס הן לא תיארו לעצמן שתצלום זה יהפוך ברבות הימים לחלק מן הטקס עצמו. התצלום של הכלה הלבושה בשמלה הגדולה, המסמל את לב הטקס, מגלם הנצחה של אירוע שנעלם, אך למעשה הטקס עצמו לא נעלם אלא עבר תמורות, וניתן להבחין בהן באמצעות ההתבוננות בתמונות.
סיום המאמר- נינה פינטו-אבקסיס– טרנספורמציות בטקס הנוצ'ה דה פניוס- מן הרחוב אל תמונת עץ השורשים החזותי
סיפורי הנביאים-מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי-محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
הקדמת המתרגמת
על סוגת ״סיפורי הנביאים״ בכלל ועל חיבורן של מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי בפרט
בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).
התרגום לחיבורו של מוחמד בן עבד אללה אלכסאאי (להלן: כסאאי) המוגש בזה לקורא הוא מעין המשך לעבודת הדוקטור שלי, העוסקת בשאלת מקומו של חיבור זה בספרות הערבית הקלסית וכן בזיקתו למקורות היהדות ובאופיו העממי. הטקסט המרתק הזה רואה אור עתה לראשונה בתרגום עברי.
שם החיבור – סיפורי הנביאים (קצץ אלאנביאא) – אינו ייחודי לכסאאי. זהו שמה של סוגה בספרות הערבית הקלסית, ורבים החיבורים הנמנים עמה וקרויים בשם זה. הסוגה עוסקת בעיקר בבריאת העולם והאדם ובבני ישראל ונביאיהם, בדומה למקרא ולאגדות חז׳׳ל, ומעט גם בישוע ובאבות הנצרות, בדומה לברית החדשה ולחיבורי אבות הכנסייה. בהמשך אתאר את הרקע להתפתחותה של הסוגה ואת אופייה הדתי והספרותי.
הערת המתרגמת : תרגום לעברית של קטע קצר מן החיבור, ובו סיפור חזרתם בתשובה של אדם וחוה אחרי גירושם מגן עדן, כבר פורסם (ראו שוסמן, אדם, עמי 98-92). התרגום השלם המובא כאן(להלן: מהדורה) וכן הקדמה זו(להלן: הקדמה), מלווים בהערות ובביבליוגרפיה נבחרת. עם המקורות המוסלמיים הכלולים בה נמנים גם מקורות אחדים המתורגמים מערבית לעברית או לשפות אירופיות. בהערותיי להקדמה ולמהדורה אני מפנה לעתים למקורות המתורגמים, זאת לנוחות הקוראים שאינם יודעים ערבית ומעוניינים לעיין במקורות. ספרות המחקר המובאת בביבליוגרפיה כוללת מבחר ספרי יסוד ומאמרים בעברית ובשפות אירופיות, לרבות ערכים מתוך האנציקלופדיה של האסלאם (לפרטים ראו הפתיח לביבליוגרפיה).
הרקע הקוראני
ראוי לציין שכבר בשירה הערבית הקדם אסלאמית יש פה ושם רמזים להיכרותם של הערבים עם סיפורי המקרא בנושאים הללו, אך המקור העיקרי לסיפורים אלה נמצא בקוראן, והוא כולל גם סיפורים על אישים מן הנצרות הקדומה ומהעולם הערבי הקדום. מטרת כל הסיפורים, כפי שניתן ללמוד מהקוראן עצמו, היא לשכנע הן את הערבים עובדי האלילים והן את ״בעלי הספר״ (אהל אלכתאב), יהודים ונוצרים כאחד, שמוחמד הוא נביא אמת ויש לנהות אחריו, מפני שבאמצעות הקוראן הוא ממשיך את דרכם של הנביאים הקדומים. המשכיות זו היא חלק מסדר עולמי, שאפשר למצותו בארבעה ביטויים מן הקוראן: הראשון, ״הלוח הגנוז״ (אללַוְח אלמַחְפוּז) – (סורה 85, 22¡ –
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Chez les Juifs d’Afrique du Nord, on rencontre des noms patronymiques basés sur un prénom de femme. Il semble qu’à une époque fort reculée, il avait existé chez les habitants du Sahara, des “Ethiopiens”, des Noirs, ce qu’on appelle la filiation utérine indiquée par le nom de la mère. A l’origine, cette forme était probablement nécessaire à cause de son caractère d’évidence. Par la suite, la coutume s’en était maintenue dans les oasis sahariennes. On la trouve encore chez les Touaregs. On la trouve aussi, avons-nous dit,chez quelques Juifs originaires de l’Afrique du Nord. Dans ce cas, il faut savoir que depuis leur arrivée dans le Sahara, arrivée qu’on fait remonter à tort ou à raison au Ve siècle, et jusqu’en 1492, année de fortes persécutions dans ces régions, les Juifs avaient été très nombreux dans les oasis. Aussi peut-on dire des familles Ben-‘Allo, Ben־‘Aziza, Ben-Esther, Ben-Ijo, Ben- Maknîn, Ben-Mahfüta, Ben-Moha, Ben-Nüna, Ben-Tata etc. qu’elles sont d’origine saharienne.
Des noms de famille comme Banün (=Banon), Foïnkinos, Hakün (Hakon), Hanün (=Hanon), Masnot, Pünïn (=Fünïn) etc. semblent être réellement d’origine punique ou libyque. Ceux qui les ont portés ou qui les portent encore descendent forcément des premiers habitants juifs de la Berbérie. Mais peut-on sans preuves certaines remonter à des époques aussi lointaines? Il faut dire ici que dans l’état actuel de nos connaissances, nous en sommes réduits aux simples hypothèses. D’ailleurs, d’une manière générale et en exceptant quelques noms dont l’étymologie est évidente et l’origine bien établie, l’onomastique judéo-nord-africaine constitue encore un champ non- défriché et plein d’embûches.
Pour entreprendre l’étude des noms de famille en Afrique du Nord, nous avons un premier élément: les listes rabbiniques. Celles-ci ne sont pas nombreuses. Je n’en connais que quatre pour l’ensemble du Maroc. Ces listes sont d’ailleurs incomplètes.
Le travail vieilli du grand savant Moritz Steinschneider sur les noms de famille juifs dans les pays arabes rend malgré tout quelques services. Steinschneider avoue lui-même sa méconnaissance des “dialectes arabes”, il aurait mieux valu dire du berbère. Dans la très longue liste qu’il donne des noms judéo-arabes, il y en a un nombre fort important qui ont appartenu à des Nord-Africains. Pour la transcription espagnole moderne de beaucoup, on se rapportera à la liste des familles de la communauté de Tanger dans les années 1930, liste dressée par Isaac Larédo; pour leur transcription française, on consultera la liste d’Isaac Abbou. La plupart des noms propres des Juifs de la Tunisie ont été notés par David Cazès et ceux de l’Afrique du Nord, dans son ensemble, par André Chouraqui. Les travaux sur l’onomastique juive de l’Afrique du Nord d’Ismael Hamet et du rabbin Maurice Eisenbeth rendent également quelques services mais exigent de grandes précautions. Il ne faut les consulter qu’avec beaucoup de prudence. Enfin, on nous annonce la publication prochaine, à Madrid mais en français, d’un important ouvrage sur l’onomastique judéo-marocaine. L’auteur en est le regretté Abraham Larédo de Tanger, érudit bien connu. Espérons que ce travail d’un “homme du terroir” comblera l’importante lacune qui existe dans les études sur le Judaïsme de l'Afrique du Nord, ce Judaïsme que nous voyons disparaître sous nos yeux.
Ces listes se trouvent dans les ouvrages suivants: R. Abraham Coriat, Sefer Zekhul Avot; R. Raphaël Berdugo, Sefer Toro׳t Emet; R. Raphael-Moshé Elbaz. Sefer Keritot (Ms. David Ovadiah) et R. J. M. Tolédano, Ner ha-ma‘arav.
Cf. M. Steinschneider, “An Introduction to the Arabie Literature of the Jews". Jewish Quarterly Review IX (1896-1897), X (1897-1898), XI (1898-1899), XII (1900), XIII (1901).
Abayob, Ab-Iyob (אבאיוב)
mentionné dans la liste Coriat est orthographié de différentes manières dans les documents espagnols du XIV״ siècle: Bueno Abayu qui obtient des privilèges de Charles 11 de Navarre en 1359; de 1306 à 1363, parmi les riches notables de Valence figurent Humer Abnajub, Salamo, Jaffuda, Juceff Abnajup et Açacli Abnayub (F. Baer, Die Juden im christlichen Spanien . .. Urkunden … Berlin 1929, t. I, pp. 283, 370-379, 921). Le nom Job a eu une heureuse fortune en Afrique du Nord: comparez Juba I, roi de Numidie et son fils Juba II, le fameux roi de la Mauritanie, mort en 24 de l’ère moderne.
‘Abbou, Benabou (בן עבו)
est le diminutif berbère de ‘Abd-Allah qui est l’équivalent de l’hébreu Obadiah. Le nom de famille Ben-Abdallah existe aussi chez les Juifs du Maroc. Je n’ai vu qu’une seule fois le patronyme Abbou dans les documents espagnols: “Cuçen Aben Abbo”, notable juif de Majorque vers 1320 (Baer, t. 1, p. 214). Abbou et Benabou sont communs ches les Juifs de toute l’Afrique du Nord et ceux qui portent actuellement ce nom patronymique ne semblent pas avoir jamais été ailleurs. Vers 1400, un Hakün ben ‘Abou était connu en Algérie (I. Epstein, The Responsu of Rahbi Simon h. Zemah Duran, London 1930, p. 23); ‘Akan ‘Abou était au début du XVI״ siècle l’homme le plus riche de la région de l’Oued Noun (Sud-Ouest marocain) et un Juif pieux (D. Corcos, Séfunot X [19661. p. 79).
Abittan, orthographe moderne de (A)bettan=Battan (בטאן),
localité ancienne dans le voisinage de Harran en Mésopotamie: Muhammad ibn Jabar ibn Sinan al-Battani (= de la ville de Battan), astronome du X״ siècle connu au Moyen Age en Europe sous le nom de Albategnius. Ce nom de famille n’a pas existé chez les Juifs d’Espagne, il n’était connu qu’au Maroc. On ne peut affirmer que ces Marocains aient été d’une origine orientale même lointaine car Bettan ou Battan est également un nom d’homme berbère: Iris ben Battan as-Sanhaji et son frère ‘Atiya ben Batían se révoltèrent contre ‘Abd al־Mumin l’Almohade, s’emparèrent du Tadla où ils résistèrent victorieusement (Lévi-Provençal, Documents Inédits d’Histoire Almohade, Paris 1928, p. 210). — Abittan = Battan = Abettan est différent de Bitton.
Abzardel, Abzardal, Abzradil, Abizradel (אבזארדיל-אבזראדיל)
\= Zardal etc. est un nom d’homme berbère, ex.: tribu des Banü Zerdal, branche des Badin Zenata (cf. Ibn Khaldün, Histoire des Berbères, Paris 1934, t. III, p. 308).
Illustre famille juive d’Espagne; elle est connue à Tolède depuis 1250. Parmi ses membres les plus célèbres: R. Moshé ben Yosef Abi-Zardiel, le savant secrétaire d’Alphonse XI entre 1330 et 1340; Abraham Abzardiel morador en Occanna” vers 1370; Samuel Abzaradiel (m. après 1488) et le médecin Isaac Abzardeil allié de la famille Almosnino. En 1492, les Almosnino s’installèrent à Fès où Isaac Abzardeil, sans doute le petit-fils du médecin, et Abraham Almosnino furent parmi les chefs des expulsés d’Espagne (cf. sevet Yehuda, éd Shohat, Jérusalem 1947, pp. 53-55, 181; Baer, t. I et II, passim; F. Cantera et J.M. Millas, Las Inscriptiones Hebraicas de España, pp. 54-58; Abraham Ancaoua, Kerem Hemed, Livorno 1869-1871)
Aflalo (אפלאלו).
C’est à tort qu'on a souvent fait dériver ce nom de celui de la province marocaine, le Tafilalet. Selon une vieille tradition, la famille Aflalo aurait été parmi les premières d’Ifran de l’Anti-Atlas, l’antique Oufran. Aflalo est le nom berbère, altéré, Afelilo dont le sens m’est inconnu. Dans la région de l’Oued Outat, aifluent de la Moulouya, région anciennement peuplée de nombreux groupements juifs, il a existé et il existe encore des rivières, des montagnes et des villages fortifiés dont il ne reste que des ruines qui portent le nom Afelilo. — Il n’y a pas eu, à ma connaissance, des Aflalo en dehors du Maroc jusqu’à la deuxième moitié du XVIIIe siècle.
David Corcos Reflexions sur l'onomastique Judeo-Nord-Africaine-Jerusalem 1976
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
Aferiat-Hebraeo-Berbere- ethnique de la tribu d'Ephraim
Arueruer-Mauretanien-de Oueroueis, ancienne tribu maurétanienne
Les Oueroueis (var. Ouerougeis) sont, selon Ptolémée (G. IV, 1, 5, Mülier p. 585), une tribu de Maurétanie tingitane qu’il situe « sous » les Sokossii*, placés eux-mêmes au bord de la mer Ibérique et à partir du détroit [de Gibraltar], c’est-à-dire, en l’occurrence, à l’est de Ceuta. Par ailleurs (ibid., p. 586), Ptolémée place les Ouoloubiliani* « sous » les Oueroueis, c’est-à-dire apparemment au sud de ceux-ci. En ce qui concerne l’ethnonyme, les Oueroueis ne diffèrent des Ouerbikae que par l’absence d’un banal suffixe –ιϰος et par l’alternance tout aussi banale *b/u (noté ou en grec). C’est assurément la même tribu (radical WRB), peut-être divisée en deux segments. Il se pourrait que les Oueroueis aient été spatialement séparés des Ouerbikae, dans une position à la fois plus orientale et plus méridionale. Chr. Hamdoune (p. 305) cependant les situe, les uns comme les autres, dans la haute vallée de l’Ouerrha. D’une façon qui nous semble plus ingénieuse que convaincante, M. Euzennat (p. 376) a jadis proposé d’expliquer la « double mention » des Oueroueis / Ouerbikae par un phénomène de transhumance « entre le Haut-Rharb et les collines prérifaines », et même de déceler dans leur nom leur activité d’éleveurs de moutons, en le dérivant du latin ueruex/uerbex/uerbix : « mouton, bélier ».
Siscu- Mauretanien-de Sokossioi, ancienne tribu maurétanienne
Urighlan-Berbere- ville ancienne au sud du Maroc
Amsetat– Mauretanien-de Masatat Flumen, ancien nom de l'Oued Massa
L'oued Massa est un fleuve marocain, long de 120 km. Elle se jette à une dizaine de kilomètres de la commune rurale de Massa, qui porte son nom. Son bassin se situe au sud de la région Souss-Massa, composée de la région du Souss au nord et du fleuve Massa au sud.
'Allun-Ben 'Allun-Berbere- ancienne localite ayant precede la fondation de Fes
Noms dérivés d'anciennes tribus berbères:
Aznati-Eznati-Arabo-Berbere-ethnique de la tribu des Znata
Albrahnes-Elbrahnes-Arabo-Berbere– ethnique de la tribu Branes
Les Branès sont l'une des deux branches historiques qui composent le peuple berbère, l'autre étant le groupe des Botr, selon l'hypothèse généalogique de l'historien Ibn Khaldoun.
D'après Ibn Khaldoun, les Branès constituent sept grandes tribus qui sont les Azdadja (dont font partie les Ghomaras), les Masmouda, les Awerba, les Adjica, les Kutama, les Sanhadja et les Awrigha. Le généalogiste Sabec ibn Soleïman, ajoute à cette liste les Lemta (ou Lemtouna), les Heskoura et les Guezoula. Branès est le fils de Mazigh.
La langue arabe s’est aujourd’hui imposée au sein des tribus Branes mais il subsiste encore quelques clans berbérophones.
Almediuni-Elmediuni-Ben Almediuni-Ben Elmediuni-Arabo-Berbere– ethnique de la tribu Mediouna
Mediouna est une tribu berbère zénète dont le territoire se trouvait dans la plaine de la chaouïa marocaine, couvrant partiellement l’emplacement de l'actuelle Casablanca. Elle se compose de 8 fractions : les Oulâd Medjatiya, les Hâreth Ahl et les Tirs, les Oulâd Haddou (mélange de Mediouna avec les tribus Mzab et Doukkalas voisines), les Oulâd Mes'oûd, les Hefafr, Oulâd Ben 'Omar et les Amamra.
Bahlul-Berbere- ethnique de la tribu Bahloula
Bahloula est une ancienne tribu berbère marocaine.
Elle est connue actuellement sous le nom de Bhalil, dans la région de Fès-Meknès, et son toponyme est l'origine étymologique des noms des communes espagnoles de Bollullos de la Mitación, à Séville, de Bollullos Par del Condado, à Huelva et de Bollula, en Alicante.
Dharmon-Berbere-ethnique d'une fraction de la tribu des Haouara
Les Houaras (en tamazight : ⵉⵀⵓⵡⵡⴰⵔⵏ, en arabe : هوارة) sont un ensemble de populations Berbères, peut être confédéral, regroupant avant la conquête musulmane du Maghreb, les populations installées de la Tripolitaine au Fezzan. À partir de la Tripolitaine, les Houaras se sont dispersés partout au Maghreb, dans la partie orientale une partie d'entre eux se mêlèrent à la tribu arabe de Soleïm et ont adopté leurs coutumes et leur langue. Cette tribu réside toujours dans l'Aurès (actuelle Est de l'Algérie), dans le sud du Maroc, dans le nord-est du Maroc (ville de Saïdia) ainsi que dans le centre et l’ouest de la Tunisie . La Libye et une partie des Touaregs appartient à cette tribu. Les Houaras ont même des descendants en Haute-Égypte.
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Noms d'origine
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo- Les premiers Agents du Mossad au Maroc
Michel Pariente (parmi les premiers recrues) raconte: J'ai ete recrute dans la branche Gonen de la Misgueret en 1956. On m'avait dit que notre objectif etait double: assurer la security de la communaute juive et recueillir les informations pour la garantir. J'ai mis sur pied une cellule composee du meilleur element de la jeunesse juive de Fes. Nous avons loue une chambre pour nos activites ou nous nous sommes familiarises avec le maniement d'armes. Nous avons discute des methodes d'evacuation des juifs en cas de necessity.
Le jour de Kippour, nous avons etabli notre premiere cache d'armes. C'etait dans un fut bien ferine, cache sous l'escalier de la maison d'un des membres de la cellule.
L emplacement avait été choisi de manière à nous issurer le contrôle complet de son environnement. Au commencement de l'opération "Klou", j'ai organisé ma cellule pour nous rendre à Meknès. Les faux passeports avaient été cachés dans un grand paquet de savon Tide". En route pour Meknès, nous avons été arrêtés par des gendarmes. Je me suis présenté comme l'agent des produits "Tide", expliquant que je me rendais pour affaires à Meknès. Un des gendarmes avait lorgné le grand paquet de savon et me demanda de le lui donner. Je lui ai gentiment expliqué que c'était impossible, s'agissant d'un échantillon de travail, lui promettant toutefois à mon prochain passage de lui donner un carton entier. Et j'ai tenu parole.
Au prochain voyage, je cachais à nouveau les faux passeports dans la même boîte, et je remettais au commandant du barrage le carton promis.
Les hommes de Fès ont également apporté leur soutien à la Makéla. Ils transportaient les olim dans leurs véhicules privés vers Nador et Ouad-Lo, et de là ces olim passèrent de nuit la frontière vers les enclaves espagnoles. Je me souviens particulièrement de l'un d'eux, Salomon Serfaty, une des premières recrues. Il ne devait jamais refuser de participer à une opération et sa voiture était toujours la première à notre disposition. Salomon était bijoutier et avait un magasin à Fès fait il avait donc beaucoup à perdre en cas d'arrestation, et pourtant il ne devait jamais refuser de participer à une opération.
Le groupe de Fès était composé de recrues de qualité, animées d'une profonde motivation. Salomon était le commandant de la cellule des "infirmières" qui aurait servi en cas d'urgence et était composée de Suzanne Chécoury, Doly Serfaty (Boros) et d'autres filles de grande qualité.
Shlomo Yehzquiéli reprend: Au printemps 1956, nous sommes passés au stade de l'action pratique. Nous avons acquis des outils pour la formation et chargé Yona Zabin de faire passer un entraînement sportif à plusieurs groupes, le tout sous le couvert du Département de la Jeunesse et du Héhaloutz. Yona est passé de ville en ville et a entraîné des groupes sionistes et non-sionistes. Cette action a enrichi la liste de nos connaissances, le cours étant ouvert à tous les candidats qui devaient se compter par dizaines.
Dès les débuts de notre action au Maroc, nous avons rencontré les missionnaires de Hassidim Loubavitch envoyés par la direction du Rabi à New-York. Ils s'étaient lancés dans une action éducative de grande envergure dans les mellahs et les villages du sud. Ils se consacraient à leur tâche avec un dévouement sans bornes, avec pour mission la préservation de la braise du judaïsme. Nous nous trouvions ainsi avoir le même objectif – même si c'était en partant de points de vue différents.
Au cours de l'hiver 1955-56, nous avons établi notre première station de communication par radio au domicile de Carméla Zabin, qui fut aussi la première à en assurer la marche. Il va sans dire que nous étions confrontés à de délicats problèmes de couvertures.
L'appareil fut baptisé du nom de code "Het" (qui devait changer par la suite). Ce code devait figurer dans les comptes-rendus, lettres et télégrammes. Nous devions entre autres, veiller à la sécurité de la délégation israélienne et de ses bureaux – ce qui devait entraîner la création d'un réseau de transmissions et d'alerte entre les émissaires et les cellules de Gonen ; monter la garde jour et nuit au camp de transit pour les olim; assurer la garde discrète des groupes de olim, des synagogues, etc… Cette description exige à ce stade une précision: ma responsabilité ne s'étendait que sur la zone du protectorat français, le Maroc espagnol et Tanger, dépendant d'un autre groupe. Cette division s'imposait en raison des différences de la situation politique dans les deux zones. Tanger bénéficiait d'un statut international particulier. Il convient de se souvenir qu'à cette époque nous n'avions pas de représentation à Gibraltar.
Je me souviens de certains évènements émouvants de l'époque et de nos doutes sur la solution à donner à certains problèmes auxquels nous étions confrontés. C'est ainsi qu'en matière de défense de nos différentes sections locales, nous étions arrivés à un stade qui exigeait l'organisation d'exercices de tir. Il fallait d'abord repérer l’emplacement adéquat. Un endroit désert et éloigné ne convenait pas, pour la raison qu'il fallait éviter un long voyage avec des armes; ni trop proche du centre ville pour des raisons évidentes. Notre choix devait se porter sur une grande forêt qui était aussi une réserve de chasse, à proximité d'un camp militaire où l'on tirait de temps à autre. Notre premier exercice de tir fut pour nous l'égal d'un événement historique, car notre travail, si discret pendant des mois, devenait d'un coup plus visible, plus concret.
De tout ce qui précède, on aura compris dès le départ que nous avons été confrontés à des questions fondamentales, certaines de principe. Avec le temps, nous avons certes accumulé de l'expérience, mais il nous fallait trouver toujours des réponses aux nouveaux défis créés par l'accroissement du niveau des activités des autorités marocaines.
Il nous est assez rapidement apparu, que dans la création d'une organisation d'auto défense – la mission essentielle de la Misguéret – le plus important était d'éduquer les jeunes à prendre leur responsabilité, et par la même occasion, de former des cadres pour l'avenir. Suite au premier cours de préparation de l'été 1956, nous avons désigné parmi les chefs de section et les sous-commandants des villes, ceux qui devaient au bout d'un certain temps, remplacer les Agents israéliens à la tête de ces villes. Tous, à l'exception d'un seul, devaient monter en Israël, après avoir rempli des fonctions centrales dans la "Alyah Bet" et dans leurs villes.
La base de tout le plan était la défense des quartiers juifs homogènes, les mellahs, contre l'attaque éventuelle d'émeutiers. C'est sur cette base que nous avons déterminé les effectifs, les moyens de défense et la préparation des commandants et des hommes des différentes cellules. Nous avions aussi, naturellement, une vision plus large, à savoir, inculquer à la jeunesse juive la disponibilité de servir et la fierté de le faire. Comme la majorité des recrues n'habitaient pas le mellah, nous devions en permanence prendre en considération la nécessité du transfert rapide des hommes, avec leur équipement, vers les lieux sensibles. L'entraînement des hommes du rang se limitait au maniement d'armes légères – revolvers, mitraillettes, grenade et couteaux.
Nous avions également en permanence un autre souci: s'assurer de la qualité humaine des recrues, de leur niveau intellectuel, leur capacité physique et surtout de leur niveau moral. Nous étions vite arrivés à la conclusion que de toute façon un recrutement de masses ne pouvait être envisagé, et que nous resterions toujours une organisation compacte. De cette manière, nous avons créé une avant-garde qui avait la possibilité de se mettre en tête du "gros de la troupe", en cas de nécessité. Conformément aux règles élémentaires de la clandestinité, j'ai évité le contact avec les hommes du rang. Je ne connaissais que les commandants, les sous- commandants des villes et presque tous les commandants de sections. C'était le minimum indispensable pour maintenir la tension nécessaire et pour inciter les jeunes commandants à progresser et s'imbiber de l'esprit israélien. Avec le temps, nous nous sommes rendu compte que la confiance investie en eux était bien placée et ils ont fait preuve de plus en plus d'esprit de responsabilité.
J'ai rappelé la nécessité du maintien d'une tension positive. Cette nécessité s'était imposée à nous dès les premiers jours de la Misguéret et je crois qu'elle ne devait jamais disparaître tout au long des années d'activité. Il faut souligner que les relations des autorités avec les citoyens juifs, de même que les relations avec les voisins musulmans, devaient connaître des hauts et des bas, selon les périodes. Il y eut des jours de tension et de peur, et des jours de calme et d'insouciance. Cela nous imposait de rester en permanence sur le qui-vive et de maintenir la tension dans les rangs, en imposant des missions fictives, en multipliant les entraînements et les exercices.
Il faut comprendre que le travail de la Alyah exigeait la participation des hommes de Gonen : soit pour le repérage des lieux, soit pour assurer les itinéraires empruntés par les olim, soit pour les aider de nuit à embarquer sur les canots qui devaient les mener au large vers leur bateau.
La Makhéla (branche de la Alyah clandestine) avait un besoin vital de l'aide des hommes de Gonen qui de leur côté tiraient de cette participation une "grandeur d'âme" et un nouveau "goût" à la vie clandestine
La formation des cadres de commandement était permanente. Au cours des années, ont été formés des dizaines de chefs de sections et des commandants de ville dans des stages organisés en France et en Israël. Les cours de formation sur place visaient à donner des rudiments de principes de commandement aux rangs inférieurs et servaient de filtre grâce auquel les meilleurs furent choisis. Ces derniers, après un certain temps dans l'organisation, étaient envoyés – pendant leurs périodes de congé – en France, et les plus distingués étaient envoyés se perfectionner en Israël. Les stages en Israël, comme en France, devaient devenir une tradition, accueillant des recrues de Tunisie, d'Algérie et du Maroc – les originaires du Maroc étant toujours majoritaires. Les moniteurs dans ces cours étaient des officiers de Tsahal, soit des étudiants israéliens en Europe, soit des hommes du Mossad. Ils transmettaient aux recrues les rudiments de la science des combats sous ses divers aspects. Les programmes étaient naturellement adoptés aux conditions dans lesquelles ils devaient travailler à leur retour dans leurs pays et au niveau des recrues. Parallèlement à ce programme, ils recevaient des conférences sur l'histoire juive, le sionisme et la guerre de l'indépendance. En Israël, s'y ajoutaient les visites dans différentes villes et villages et l'exposition à "l'ambiance israélienne".
Dans ce melting-pot ont été formés les commandants de l'organisation, originaires de trois pays, qui devaient porter le fardeau des opérations, avec le petit nombre d'émissaires israéliens qui se trouvaient eux aux hauts postes de commandement. Ils devaient également s'occuper de la création de caches d'armes et des divers instruments de transmission et du maquillage des lieux de rencontre et d'entraînement. Le travail de recueil des renseignements, lui aussi du domaine de la Misguéret, devait également être en grande partie assuré par ses membres, de même que la participation aux opérations de la Alyah. Il n'était que naturel que la Alyah des juifs vers Israël – contre les édits des autorités marocaines – soit la chose la plus importante pour les unités de Gonen, de même que pour les mouvements de jeunesse pionnière.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo– Les premiers Agents du Mossad au Maroc
משהעובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
פעילות ציבורית
בפעילותו הציבורית שימש מזכיר הקהילה, ודאג לצורכי קהילה שהיו בה קבצנים רבים. הוא התמודד בשיתוף פעולה עם הרב דאנון באיזון תקציב הקהילה שכלל מסים שונים כמו מס אישי ומס הגאבילה. הוא עודד את חתנו לפעול נגד תופעת הפריצות ששררה אצל נשים יהודיות בדמשק. למעשה אלמאליח תרם רבות לתפקוד החכם באשי הרב דאנון. הוא ראה בחמיו אישיות מתאימה לעשייה ציבורית ולשיקום הקהילה בדמשק. 21 לאחר שלוש שנים החליט לחזור לארץ משתי סיבות: האחת – סכסוכים בין העדה בדמשק לבין ועד בית הספר שבראשו עמד, והשנייה – קבלתו למשרת ניהול חדשה בבנק אנגלו־פלשתינה
The Anglo Palestine Co בעזה בזכות ידיעותיו את השפות הערבית והצרפתית וקשריו עם הערבים.
להלן דבריו מתוך ריאיון בעניין סיום תפקידו הציבורי בדמשק:
המראיין:
"הסכסוכים האלו על רקע אישי – סתם, או על איזה שהוא רקע אידיאולוגי"?
תשובה של אלמאליח:
לא. הסכסוכים האלו היו בין וועד העדה, שבראשו עמדו אנשים מהדור הישן; ובין וועד בתי הספר שהיה במובן ידוע ציוני, ורצה לנהל את בתי הספר ברוח ציונית. אז התחילו סכסוכים ביניהם. כמובן, קצת על רקע אידיאולוגי, מכיוון שהוועד של בתי הספר רצה להנהיג את השפה העברית ואת הלימודים העבריים, וועד העדה שלא ראה ולא הביט בעין יפה על השינויים האלה אז היו סכסוכים. כשראיתי שיש סכסוכים אמרתי והיתה לי כבר הצעה מושכת של ההנהלה של בנק אנגלו פלשטין בארץ – ישראל אז קיבלתי עלי את התפקיד, והתפטרתי משם, ובאתי לארץ – ישראל, ליפו.
הסיבות לעזיבתו את דמשק מלמדות על רצונו להתקדם בחייו, ובמשרת מנהל הבנק הוא ראה הצעה מפתה. מלבד זאת נראה ששבע מניהול הקהילה בדמשק בשל ההתנגדות לרוח הציונית.
מהאמור אנו למדים על המפגש הראשוני של אלמאליח בן ה־ 26 עם הקהילה והנהלתה, ועל פעילותו בתחום החינוך ותרומתו לקהילה. צבי זוהר במחקרו על אודות החינוך בדמשק כתב דברים על מפעלו החינוכי של אלמאליח: "נראה כי המפעל החינוכי שהתחיל] אלמאליח[ בו היה קורס, לולא נכנס בעובי הקורה ברוך פאיס". וממחקריו של ירון הראל
על אודות מינוי רבנים ראשיים והדחתם בבגדד, בדמשק ובחלב למדים על החשיבות של נוכחות אלמאליח לצד חמיו:
"יוצא הדופן הוא אולי הרב יעקב דאנון בדמשק, אולם ראוי לזכור כי פעילותו עשתה פרי רק כל זמן שחתנו אברהם אלמאליח פעל לצדו. משעזב אלמאליח את דמשק דעכה פעילותו של הרב דאנון לחלוטין." מדבריהם למדים על מנהיג פעיל וכריזמטי שפעל רבות ובזמן קצר למען קידום החינוך ושיפור מצבם של יהודי דמשק, דבר הסותר את דברי החוקרים ששמעתי במהלך כנסים ושהמעיטו בתרומתו של אלמאליח ליהודי דמשק.
מפגש שני: פעילות לאומית־ציונית
ב־ 24 ביוני 1919 יצא אלמאליח בשליחות ציונית מטעם 'ועד הצירים'. מטרת שליחותו: הכנת יהודי סוריה למפגש עם ועדת קינג־קריין האמריקאית )להלן, וקק"א(. ועדה זו נשלחה מטעם חבר הלאומים לבדוק את שאיפות המקומיים באזור. אלמאליח הכין דו"ח של השליחות שממנו אפשר ללמוד על חיי הקהילה היהודית בסוריה והתארגנותה למפגש עם הוועדה.
הדו"ח של אלמאליח תרם למחקר ההיסטורי בשתי דיסציפלינות: האחת עוסקת במזרח התיכון, קרי חקר עמדת הפלשתינאים, ערביים מוסלמים ונוצרים, כלפי עתיד האזור שחקר אליעזר טאובר. מסקנתו של טאובר מלמדת על רצונם של חלק מערבי א"י בחסות זרה, ולעומתם הסורים שאפו לעצמאות או חסות זרה; והשנייה עוסקת במחקריו של ירון הראל על תולדות הציונות בדמשק, הראל התמקד בפעילות של דוד ילין מטעם ועד הצירים וקהילת דמשק, ובביקורו של אלמאליח בדמשק. האם אלמאליח השיג את מטרותיו בדמשק ? על תרומתו למען חיזוק הלאומיות ושפה משותפת של ועד הצירים עם יהודי דמשק כדי להציג את דבריהם בפני וקק"א באופן אחיד כותב ירון הראל את הדברים הבאים:
ואכן היתה הופעת חברי המשלחת ברוח התנועה הציונית ועל פי הנחיותיו של אלמאליח. מטרת ועד הצירים הושגה. ההשקעות הרבות בדמשק נשאו פרי מעבר למצופה. חשיבותה העיקרית של הופעת משלחת אנשי דמשק בפני הוועדה היתה בראש ובראשונה ביצירת הרושם כי קיימת באזור חזית יהודית רחבה, ומה שחשוב יותר, אחידה בדעתה.
אם כן אבדוק את המשך ביקורו בקהילה היהודית בחלב, יש לציין שבדרך לחלב הוא נפגש עם ראשי הקהילה היהודית בבירות מאותה סיבה שנפגש עם יהודי דמשק.
בחלב היהודים כמו הערבים עסקו במסחר ולא היה להם פנאי לעשייה ציבורית ופוליטית. בתחום הכלכלי השווה אלמאליח את ערבי חלב ליהודי חלב, להלן דבריו: "ומצב כזה שורר גם בן אחינו היהודים בחלב. אחינו אלה שהתעשרו ]עושר[ רב מאוד, שקועים גם הם במ"ט שערי מסחר. אין הם פנויים לענינים ]לעניינים[ צבוריים ]ציבוריים[ ומכל שכן לענייני פוליטיקה. פחדנים הם מטבעם ובכל ענין ]עניין[ שאינו נוגע ישר למסחר אינו מענין ]מעניין[ אותם כלל וכלל". לעומת דבריו, ירון הראל, במאמר על מצבם הכלכלי של יהודי חלב, טען שרוב בני הקהילה היו עניים מרודים. משכילים היגרו למקומות אחרים, דבר שצמצם את המגזר הכלכלי הגבוה והבינוני. ייתכן שאלמאליח ראה את המצב הכלכלי אחרת ממחקרים עדכניים והתכוון ליהודים העשירים משכונת ג'מיליה.
מתוכן הדו"ח נראה שלאלמאליח היה בתחילה קושי בארגון ובהכנת יהודי חלב לעמוד לפני וקק"א יותר מאשר לקהילות היהודים בדמשק ובבירות. הוא ציין את הסיבות לקשיים: האחת – יהודי חלב לא התעניינו בפוליטיקה, השנייה – סכסוכים פנים קהילתיים גרמו ליצירת שתי קבוצות מפאת שאלת הרבנות. השלישית – לאחר פרעות הערבים בארמנים חששו היהודים לעסוק בפוליטיקה והעדיפו להישאר בסטטוס קוו עם הערבים, וסטטוס קוו זה בא לידי ביטוי בחיי מסחר ושלום. הרביעית – לחץ הערבים בחלב על יהודיה באמצעות פעילים שביקרו בבתי היהודים והכריחו אותם להסכים לחתום על החלטות הקונגרס הסורי שכללו: התנגדות להגירת יהודים לפלשתינה, לציונות, לבית הלאומי וליישוב בא"י, וכן התנגדות לחלק את סוריה לשניים. והחמישית – התוהו ובוהו ששרר לאחר מלחמת העולם הראשונה שתוצאותיה יריבות המעצמות על קבלת המנדט באזור. דבר זה יצר רוב נוצרי פרו צרפת ורוב מוסלמי פרו אנגליה. מדבריו משתמע הצורך התמודד עם קהילה מפורדת החוששת מהשפעות לוקאליות שיכלו לגרום נזק ליהודים ושלא אהדה את הציונות. ולכן פנה לראשי שתי הסיעות בקהילה וביקש מהם לוותר על אינטרסים אישיים, כדי להגיע להסכמה עם היישוב היהודי בארץ־ישראל.
ביום שבת י"ד בתמוז תרע"ט, כינס אלמאליח לאספה עשרה חברי ועד העיר ונכבדי העדה משתי הקבוצות בבית הספר כי"ח. בכינוס נאם על המצב ששרר במרחב הארץ־ ישראלי־סורי, וניסה לשכנע אותם בדבר שאלת א"י. הוא ביקש מהם להיות מאוחדים עם שאר יהודי העולם. למרות הקשיים שנסקרו לעיל, אלמאליח לא חש התנגדות מצד אנשי הקהילה, היות ויהודי חלב היו ברובם דתיים ואוהבי א"י:
ואת האמת עלי ]עליי[ להגיד כי ההתענינות ]ההתעניינות[ מצד הנאספים בכל דברי היתה ]הייתה[ גדולה מאד ושום התנגדות לא מצאתי אחרי שכלם ]שכולם[ כמעט הם יהודים דתיים, בעלי רגש לאומי חזק מאד, אוהבי א"י ומוסדותיה ולכן קל מאד היה להשפיע עליהם, ההתבוללות לא תקעה פה יתד בין הדור הישן כמו בבירות למשל, ולכן כל מלה לטובת א"י ]ארץ ישראל[ חודרת עד עמקי לבם. באספה הוחלט למנות תשעה חברים שיביעו את דעת יהודי חלב בשאלת א"י ויבקשו להעביר את שאלת המנדט על סוריה לחבר הלאומים. אלמאליח דיווח שדברי האספה הגיעו לאוזני ראשי הסיעות המוסלמיות בעיר. הם באו לראשי העדה היהודית והזהירו אותם להשיב תשובות נגד סוריה עד כדי רמזים שאם הם יהיו נגד סוריה נשקפה להם סכנה. ראשי העדה היהודית חששו ולכן נפגשו שוב. בפגישה השנייה שבה נכחו כשישים איש, הם הגיעו להחלטות ביחס לשאלת א"י שכללו התנגדות להחלטות הקונגרס הסורי ובקשת חסות מנדטורית מאמריקה ומאנגליה. הם בחרו ועדה שהורכבה משלושה אנשים, כדי לחבר תזכיר שהוגש לוקק"א. להלן שמותיהם כפי שהופיעו בדו"ח: "מר פרחי מנהל בי"הס ]ביה"ס[ של האלינס ]האליאנס[ , מר כהן סוחר ואני ]אלמאליח[ לחבר את התזכיר שיוגש לועדה ]לוועדה[". וכאן נראה שראשי הקהילה סמכו עליו, דבר שהקל על הכנתם לעמידה לפני הוקק"א.
אלמאליח הוסיף שנבחרי ציבור יהודים, ביניהם ראש העדה וחבר במועצת המלך רחמים נחמד וחבר העירייה אברהם כהן, נדרשו לחתום על תזכיר ממשלתי ובתוכנו באה לידי ביטוי ההתנגדות לבית הלאומי, להגירה יהודית לא"י ולציונות. נבחרי הציבור הודיעו על פיטורים אם יכריחו אותם לחתום על התזכיר הממשלתי, משום שהוא נגד את דעותיהם. ועל כן הגיעו לפשרה שכללה את חתימתם בהסתייגויות שכללו התנגדות לשאלת א"י, צידוד בבית לאומי ליהודים והגירת יהודים לא"י על בסיס זיקת היהודים לא"י מקדמת דנא. חברי הממשלה הערבית התייצבו מול הוקק"א והציגו בפניהם את הסכמתם להחלטות הקונגרס הסורי, מלבד דבריו של עמיתם היהודי נחמד. לדברי אלמאליח נחמד הגיב והוסיף על דבריהם "וקדש ]וקידש[ שם שמים". בהמשך התייצבה הוועדה היהודית מול הוקק"א. היא הגישה את התזכיר שהביע את רגשות היהודים בחלב כלפי א"י. מתוכן התזכיר למדים על ציוניותם הדתית של יהודי חלב: הם ציינו תפילות יומיות המבטאות את רצון היהודים במשך דורות רבים לחזור לארץ ובפרט לירושלים, תקווה ואמונה משיחית לשוב אל ארץ האבות, שאיפה לתיקון העוול שנעשה ליהודים במשך אלפים שנה, קרי ניתוק העם היהודי מארצו, בקשה להשיב את העם היהודי לביתו הלאומי ובפרט לאחר הצהרת בלפור ) 1917 (, שאליה התייחסו ברגשי שמחה. כן הביעו את רצונם לחיות תחת חסות בריטית והתנגדו לשוללי ההגירה היהודית לא"י, הם טענו שעל הארץ להיות בגבולותיה ההיסטוריים, דמוקרטית וללא קשר טריטוריאלי ומנהלי עם סוריה, ולקיים קשרי ידידות עם ארצות שכנות. ב־ 31 ביולי 1919 חתמו על התזכיר תשעה חברי ועד העדה החלבית.
עם סיום שליחותו מטעם ועד הצירים נשאר אלמאליח בחלב להרצות לפני נכבדי הקהילה בבית הספר כי"ח. בהרצאתו עסק בנושאים הבאים: התנועה הלאומית, חיבת ציון, הציונות המדינית, וספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. כמו כן ייסד אגודה ציונית בשם התחייה' שבראשה היה ועד של 12 חברים. הוא הבטיח להם שוועד הצירים יעזור להם באופן פעיל ונמרץ. לאחר ביקור במוסדות החינוך ומוסדות החסד בחלב חזר לירושלים.
להלן מסקנות שליחותו המופיעות בעמוד האחרון של התזכיר:
א. הערבים התנגדו לציונות, להגירה יהודית לא"י ולהקמת בית לאומי.
ב. לבנון וכל הסיעות שצידדו בצרפת לא התנגדו להגירה יהודית.
ג. כל היהודים, גם אלה שלמראית עין התבוללו, תמכו בדרישות ועד הצירים.
ד. הוועדה האמריקנית שללה את הפצת דברי הערבים בדבר התנגדות כל העדות היהודיות בסוריה לציונות.
ה. אלמאליח פנה לוועד הצירים בדבר הצורך לעבוד באופן שיטתי בקהילות היהודיות בסוריה באמצעות נואמים ציונים יודעי צרפתית וערבית מא"י, שהיו צריכים לתת מידע ולהסביר את השאיפות הלאומיות, כן הדגיש את הצורך לדאוג לחינוך הילדים, מכיוון שהם דור ההמשך.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
אעירה שחר
העיד הרה״ג הרב משה שלמה עאמר שליט״א בהספד שספד לו בהלויתו שמנהגו של רבנו ברוב הפעמים, היה ־ לקום לעבודת ה׳ בעוד לילה, ועם כל זה תמיד היה אומר למי שהיה רוצה לעכבו בשיחה: ׳אין לי זמן', ׳אין לי זמן׳.
וכאב את בן ירצה
סיפר הרה״ג רבי יצחק ועקנין שליט״א רבה של העיר מעלות שידוע לו על דיון שבא לפני רבנו זצ״ל על מאורסת המיועדת לינשא בעוד כמה ימים ונתעורר אצלה חשש איסור בנשואין, ורבנו כששמע זאת נתן כל מחשבותיו עיתותיו לבדוק האם יש צד ואופן להתירה לינשא, וכמה לילות רצופות כמעט ולא ישן רבנו עד שהוציא פסק הלכה לגבי אותה הכלה.
ומגלין לו רזי תורה
מעשה שהיה באדם שנשא אשה ולא נפקד ממנה בבנים, ונשא את (אחותה ונולדו לו ממנה כמה בנים, והבנים נשאו נשים ונולדו להם כמה בנים, ופתאום אחד מן הבנים גילה שנישואי אביו היו אסורים, פנה לבית הדין בעירו ואחרי בדיקות וחקירות ובירורים הודיעו לו שאסור הוא וכל משפחתו לבא בקהל, ומי שעליו לעשות, זה לקחת גויה שמעונינת להתגייר ולקנותה לשפחה ואחר כך לגיירה ולישא אותה. הדברים נודעו לאחד ממקורבי רבנו, והציע למשפחה להביא את הענין לפני רבנו, רבנו נכנס לעובי הקורה וזימן את מקרובי המשפחה שכנים של אותה המשפחה מהארץ ומחו״ל לבירורים קדחניים, עד שנתברר שזו האישה היא לא אחותה כלל לא מאב ולא מאם אלא סך הכל אימצוה בבית הוריה, (בזמן שאפי׳ אותו הבעל ואשתו הראשונה לא ידעו דבר זה) ואז הודיע רבנו לאותה המשפחה ולאותו הבית דין כל מה שנתגלה. והתירום לבא בקהל. (המדובר הוא בעשרים ואחד נפשות שהיו בספק איסור) (שמעתי זאת מעוזרו של רבנו מר י. בן לולו נ״י)
בנדון קשה מאוד שדנו בו ביה״ד בחיפה, ואחריהם דנו בו הראש״ל בקשי דורון, וביה״ד המיוחד לענייני משפחה בירושלים הגר״ע בצרי והגר״ש פישר והגר״נ גולדברג שליט״א, ובסיכומו של דבר כותבים: ולצערינו לא מצאנו היתר, ואולי בי״ד אחר ימצא היתר, ועל כן יש להעביר את התיק לרה״ר לירושלים לרב משאש שליט״א. וכותב רבנו ״והנה מתחילה עלה בדעתי שלא להזדקק לתיק זה שעבר לפני הרבה בתי דינים, ובפרט לפני ביה״ד המיוחד וכולם לא מצאו היתר. ושוב חזרתי בי, שזה דומה לחולה שאומרים עליו מן השמים שיתרפא ע״י רופא פלוני דווקא, ובפרט שאני פסקתי הרבה פעמים בענין תיקים של ממזרים שנמסרו לי מהרבה בתי דינים לטיפולי, וגם מהראש״ל הגרע״י שליט״א, והצלנו אותם אני והראש״ל. ויש בזה מצוה רבה למצוא פתח להתירם עפ״י דין, שעל הממזרים נאמר ׳ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם', שאלה הצאן מה עשו, אבות אכלו בוסר ושיני בנים תיקהנה.? גם לפי הכבוד שעשו לי ביה״ד המיוחד ראיתי חובה לעצמי לקבל התיק בשמחה ולמסור עצמי לעבודה, וה׳ יתברך יהיה בעזרי ויפתח ליבי בתורתו לדון דין אמת ולא אכשל בדבר הלכה… סוף דבר הבן הנולד כשר הוא לבוא בקהל. וכיון שהענין חמור אני שולח את פסק הדין לרה״ג הראש״ל שר התורה מוה״ר עובדיה יוסף שליט״א לחוות דעתו. וזו הסכמת הראש״ל שליט״א (בקיצור) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך ויישר כוחו דמר הדרת גאונו בכחא דהיתרא שלו, יפה דן יפה הורה ואף ידי תיכון עמו. בברכת התורה עובדיה יוסף. (שמש ומגן ח״ג/רלד- רלז) וכן מוצאים אנו מציאות זו בכמה וכמה תשובות, כגון בשמש ומגן ח״ג/רכח/רלא כותב רבנו ומכיון שהוא ענין חמור צריך אני להסכמת פאר הדור הראש״ל הגר״ע יוסף שליט״א. ומרן הגאון הרב עובדיה יוסף במכתב חוזר כותב לרבנו: לכבוד ידיד נפשי וידיד עליון, מלא רוח חכמה ובינה דנחית לעומקא דדינא הגאון הגדול כמוהר״ר… ולכן יש להתיר בנדון זה ולא יעדי מינן זיוה ״קריה. בברכת התורה ובאהבה רבה ־ עובדיה יוסף.
כשהיו באים לפני הרב הראשי לישראל אליהו בקשי דורון שליט״א, ענינים הקשורים לתושבי ירושלים, לא היה רוצה לעיין בהם, והיה אומר: שהרב משאש הוא בעל הדברים, וראוי שהוא יטפל בתיק. (שמש ומגן ח״ג/רעו) גם שאלות בענין ממזרות, שהגיעו לגאון ־הרב אליעזר יהודה ולדינברג שליט׳׳א אב״ד ירושלים ומח״ס שו״ת ציץ אליעזר, פעמים רבות מפנה אותם לרבנו זצ״ל. (שמש ומגן ח״ג/רצב)
בהיתר שהסיק רבנו בתשובה על שאלה שנשאל מלונדון כותב לו האב״ד דלונדון ״ועל פי פסקו של כת״ר שליט״א התירו של משפחות בישראל שמתקרבות לתורה וליהדות, ואין קץ לשכרו״ (שמש ומגן ח״ג/רצא)
יום שמחה
רבנו היה תקיף בדין בבחינת "יקוב הדין את ההר" ולא חת מפני איש, ואפילו כאשר אחד מבעלי הדין היה מקורב למלכות או לממשלה לא קם ולא זע ממנו. ופסק את הדין לפי מה שיסייעוהו מן השמים, ללא הטיה ימין ושמאל, לאמיתה של תורה. וכשהיה מתיר עגונה לינשא, או התיר איש או אשה וכ״ש משפחה. היה אומר שבשבילו זהו יום שמחה, והיה שמח באותו היום שמחה גדולה. (וודאי שההיתר היה עפ״י מקורות נאמנים על פי התורה, ועפ״י עדויות וחקירות עד היכן שהיד מגעת כמעט מעל לכוחות אנוש)(מעוזרו האישי מר יוסי בן לולו נ״י)
כארז בלבנון ישגא
ידיעה זו ׳שהמשפט לאלקים הוא׳ היתה בעיני רבנו לעמוד ברזל, יסוד מוסד ומציאות חיה, ולכך כשהיה צריך לאסור נשואין היה קשה כארז, כפי שרואים דוגמא לזה בתשובה בענין כהן שנשא קתולית, והיה לו ממנה שתי בנות, ושוב חזרו בתשובה ועלו לארץ וגרו בבני ברק. האשה והבנות עברו תהליך גיור כדת וכדין, והאשה כבר בת נ׳ ומקיימים כל המצוות כראוי, רק יש להם צער להיפרד, באומרם שזה ישפיע עליהם לרעה ברוחניות ובגשמיות, והרב השואל מצדד להתיר. רבנו בתשובה ענה לו: שהדבר ברור שחובתו ליפרד ממנה… ומה שחושש כבודו שיחזור לסורו, הרי זה יוסיף לאמת שאין תשובתו תשובה ואין גרותה גירות, ואין לחוש להם כלל. (ח״ג/רכד).
ובענין אחר כותב: ואין לי כוח לשאת באחריות גדולה על שכמי להתיר אותם והם אסורים מדברי סופרים, וצריך לחתור חתירה למצוא ספק אחר חזק, כדי שיצטרף עם הספק הקיים לעשות ספק ספיקא, אבל לפי מצבם העכשוי אין בכוחי להתירם. (שם בעמוד רסב/ג)
גם בספור נוסף המצריך היתר נשואין לזוג עם שלושה ילדים שעשו תשובה גמורה. כותב רבנו שכיון שהזוג עשו תשובה ורוצים לעמוד על האמת, צריכים הם ליפרד זה מזה בגט כשר, ובזה תתקבל תשובתם, ולא ימשיכו כל ימיהם להיות באיסור, והשי״ת יחוס וירחם עליהם וידריכם בדרך הנכונה. וממשיך רבנו ומספר שכשהיה בצרפת הראו לו שכעין תשובתו שפסק לאסור, כן אסר במפורש הגאון רבי יעקב אביחצירא זיע״א בשו״ת יורו משפטיך ליעקב ושכן פסק בשרת מהר״א ששון. (ח״ג רמה/רמו)
זאת חוקת התורה
וכך כותב רבנו בספרו ״וחם השמש״ עמ׳ רסד "אין להתיר עגונה ללא מקורות הלכתיים, אפילו תישאר עגונה כל חייה, כי היא מצות ה׳ ולא נתכנו עלילות, ואין להרהר אחר מדותיו וגזירותיו יתברך.
אורה של ירושלים-מרן הרב שלום משא' זצוק"ל-תשס"ו-
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
בחכמה יבנה הבית – הקמת תלמוד תורה חדש
עם המעבר למלאח החדש, נפתחו גם אפשרויות חדשות בתחום חינוך הילדים. רבי יעקב לא חדל ממאמציו לכונן תלמוד תורה ראוי לשמו שימשוך את לב הנוער, וישמש תחליף הולם לבית הספר של ה׳אליאנס׳. בתפקידו כרב העיר הטיל על עצמו אחריות כפולה ומכופלת לכך. מיד כשהחלו עבודות הבניה בשכונה היהודית, היה מראשי המזרזים והמעודדים להקמת בניין נאה ומרווח עבור תלמוד התורה. עד מהרה נמצא מגרש מתאים לדבר, אולם אמצעים להקמת המבנה – אין.
את הדחיפה להשלמת הפרויקט נתן ביקורו של שד״ר מארץ ישראל, רבי רפאל ביבאס. הלה היה דרשן בחסד שבא לגייס תרומות עבור תלמוד התורה שניהל בטבריה בו למדו ארבע מאות ילדים. במשך כל ימי שהותו במקנס התארח רבי רפאל בבתיהם של גבירי הקהילה, כאשר בכל שבת הוא נושא דרשה בבית כנסת אחר, ולאחר מכן עורך מגבית לטובת תלמוד התורה. בארבעת השבועות בהם שהה במקנס, הצליח רבי רפאל לגייס סכומים נכבדים.
הצלחתו של רבי רפאל עוררה בקרב פרנסי מקנס קנאת סופרים המרבה חכמה. ״הכיצד מצליח רבי רפאל לגייס מבני קהילתנו תרומות נכבדות עבור תלמוד תורה בארץ ישראל, בעוד שאצלנו במקנס יש הרבה מעבר לארבע מאות תלמידים במלאת החדש, ואין בו בניין ראוי לתלמוד תורה?!״ שאלו.
באסיפה דחופה שכונסה למטרה זו בביתו של רבי מימון משאש הוחלט לגייס מעשירי העיר הלוואות לבניין תלמוד התורה שיוחזרו בתוך ארבע שנים מתרומות יהודי הקהילה. תוך ימים ספורים, הצליחו פרנסי הקהילה לגייס התחייבויות משלושים ושלשה גבירים בעלי ממון שניאותו להלוות מכספם להקמת תלמוד התורה. להשבת הכספים ערב וועד הקהילה שארבעה מחבריו אף משכנו את קרקעותיהם למטרה זו.
בחודש אדר תרפ״ז(1927), התקיים טקס חגיגי בו הניחו רבי יעקב טולידאנו ורבי יהושע בירדוגו את אבן הפינה לבניין. שנה לאחר מכן כבר עמד המבנה על תילו, משוכלל בהדרו. ניהול המוסד נמסר לידיו של רבי ידידיה טולידאנו. כעבור מספר שנים עבר התפקיד לרבי שלום משאש, לימים רבה של ירושלים. שבע עשרה שנים החזיק רבי שלום בתפקיד מנהל התלמוד תורה, וגידל דורות של תלמידים לתורה ויראת שמים, עד שהתמנה לרבה הראשי של העיר קזבלנקה. משכורתם של המלמדים ושל המנהל שולמה מקופת וועד הקהילה, דבר שהעניק למוסד החדש יציבות וכושר התמדה.
לתלמוד התורה במלאת החדש נודעה תרומה אדירה בביצור חומות היהדות במקנס. קשה לדמיין את עתידם הרוחני של צעירי הקהילה אלמלי הוקם. למדו בו תלמידים מגיל ארבע ועד גיל שמונה עשרה, ובשנים מסוימות הגיע מנין תלמידיו לאלפיים נפש ואף ויותר. לימים לקחה רשת ׳אוצר התורה׳ את תלמוד התורה תחת חסותה והוא המשיך לפרוח ולשגשג. גם בתקופות מאוחרות יותר, בעיצומו של גל העליה לארץ ישראל, כאשר האוכלוסייה היהודית במקנס הצטמצמה מאוד, עדיין למדו בתלמוד התורה כאלף ושלש מאות ילדים.
♦ ♦ ♦
יהודי מקנס לא חדלו מלטכס עצות כיצד להפוך את תלמוד התורה למושך עוד יותר עבור התלמידים והוריהם. אחת הדרכים לכך, הייתה באמצעות מפעל 'הזנה לילד׳ אותו יזמה הרבנית רבקה טולידאנו(קרובת משפחה של רבינו). היא ארגנה סביבה קבוצה של עקרות בית חרוצות מנשות הקהילה, והטילה על כל אחת מהן לדאוג לארוחה חמה אחת לחודש לכל ילדי התלמוד תורה. כך זכו מאות התלמידים לארוחה מזינה דבר יום ביומו.
כלל קבעה הרבנית רבקה: אין בודקים בציציותיו של ילד המגיע לחדר אוכל אם נמנה הוא בין תלמידי התלמוד תורה או שמא לומד הוא ב׳אליאנס׳. אדרבא, מעודדת הייתה דווקא את ילדי ה׳אליאנס׳ לסעוד עם ילדי הת״ת. לא ארכו הימים, וחלק מאותם ילדים ביקשו מהוריהם להעביר אותם לתלמוד התורה.
בנוסף, הייתה הרבנית רבקה עורכת מגבית מיוחדת לקראת החגים לצורך קניית ביגוד והנעלה עבור תלמידים שאין הפרוטה מצויה בביתם. היא עצמה אספה את התרומות, ניהלה את הפנקסים וטיפלה בקניות. אף כאן לא נפקד מקומם של תלמידי ה׳אליאנס׳. ״אברהם אבינו הגיש לאורחיו סעודה טעימה ודאג לצרכיהם הגשמיים״, הייתה שבה ומזכירה לסובביה. "מתוך כך עלה בידו לקרב טועים לאביהם שבשמים״.
עם שובו של רבי יעקב למקנס, פרש רבינו מעיסוקיו השונים והתמסר לסייע לאביו בתפקידי הרבנות. בשנותיו המאוחרות חלוש היה רבי יעקב ולא פעם נאלץ להעדר מבית הדין. בזמנים אלו היה רבינו ממלא את מקום אביו, מסייע לו בפסיקת הלכה ובכתיבת תשובות.
כאשר נחלש רבי יעקב עוד יותר, עד כי לא היה מסוגל כמעט לצאת מביתו. התחיל רבינו למלא את מקום אביו באופן סדיר. רק בן כ״ז שנים היה אז רבינו, אבל אביו פנה לשלטונות ברבאט הבירה וביקש כי יעניקו לו הכרה רשמית במעמדו כממלא מקומו. ההסכמה התקבלה בשנת תרצ״ב (1932), ומאותה שעה ואילך נמנה רבינו באופן רשמי עם דייני העיר, כאשר משכורתו משולמת מדי חודש בחודשו.
אולם ראו זה פלא. מדי חודש בחודשו כאשר קיבל את משכורתו, נוהג היה רבינו להעבירה בשלמות לידי אביו. בדרך זו ביקש להבהיר כי משרת הדיינות אינה שייכת לו, ואין הוא אלא ממלא מקומו של אביו הגדול. מסיבה זו, על אף מעמדו כדיין רשמי בבית הדין, סירב רבינו לחבוש את מצנפת הרבנות על ראשו בחיי חיותו של אביו. המסר שהעביר היה ברור מאין כמותו: אין לו משלו כלום, ואין הוא אלא ממלא מקום בעלמא בעוד הדיין האמיתי הוא אביו.
הסתלקותו של צדיק
רבים היו מפעליו של רבי יעקב למען הכלל והפרט בתקופת כהונתו כראב״ד העיר מקנס, אך הוא לא זכה להאריך ימים על ממלכתו. כעשר שנים בלבד לאחר שובו למקנס, בי׳ באב תרצ״ב, השיב רבי יעקב את נשמתו הטהורה לאביו שבשמים.
בשעותיו האחרונות, עם דכדוכה של נפש, נכנסו נכבדי העדה להיפרד מרבם הנערץ. בין הבאים היו גם כמה ממתנגדיו של רבי יעקב. הללו ביקשו לנצל את ההזדמנות האחרונה כדי לבקש את מחילתו של הצדיק על שפגעו בכבודו. אלא שרבי יעקב הבהיר להם כי אינו מוצא מקום לסליחה כלל. ״מעולם לא הקפדתי על איש!״ אמר בפשטות והאציל להם מברכתו.
לאחר מכן, ביקש רבי יעקב מנכבדי העדה כי ימתינו מעט, משום שברצונו לברך את בנו רבי ברוך ולסומכו בנוכחותם של שבעת טובי העיר, שכן ראוי הוא לאצטלא של רבנות ואין מתאים ממנו למלא את מקומו כרבה של מקנס. רבינו נקרא אל מיטת אביו שסמך את שתי ידיו על ראשו, בירך אותו בברכת ׳מי שברך׳ נרגשת, ולאחר מכן הכריז בקול גדול: ״יורה יורה! ידין ידיו!״
ברגעיו האחרונים של רבי יעקב, עוד הספיק רבינו לגשת אליו בשנית ולהפציר בו כי יברכנו.
״במה אברכך, בני?״ שאל רבי יעקב ומיד המשיך – "אין לי אלא לברכך שכל נטיעות שנוטעים ממך – כל צאצאיך – יהיו כמותך!״
בענוותנותו השיב לו רבינו בתמיהה: ״עד כאן אבא, ולא יותר?״
רבי יעקב ענה לו: ״הקשית לשאול בני – ולוואי!״.״
ידע רבי יעקב את טיבו של בנו, וברור היה לו כי אין ברכה משובחת מאותה ברכה שהאציל לו בטרם הסתלקותו.
אחר מיטתו של רבי יעקב
כל ימיו נהג רבינו לכנות את אביו מתוך יראת כבוד בשם ׳מוהרי״ט׳ או ׳אביר יעקב׳ כשם ספרו. בהקדמתו לספר 'מנחת יהודה׳ שהוציא לאור במסגרת ׳חברת דובב שפתי ישנים׳ מפליג רבינו בשבחי אביו:
שלא בזכותי עשה לי אלוקים את החיל הזה, רק בזכות אבותי הקדושים וזכות עטרת ראשי הרב מו״ר אבי זצוק״ל, שהוא היה אחד מבני עליה. קנאתו לשם ה׳ צבאות הייתה לפלא, אשר לא נשא פנים לרוח היום, וכמעט היה מוסר עצמו על קדושת ה', ויהי צדק איזור מתניו והאמונה איזור חלציו. כמה נסים היו נעשים לו בחייו, וכל יודעיו באמת היו אומרים שהוא אינו מן הדור הזה כי אם מדורות הראשונים,אך לא נודעה קדושתו רק עד אחר הסתלקותו.
קדוש וברוך- רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן
ורשב״ג אומר בסוף שירו לידידו ״בְּךָ סִבְרִי״:
וִּמי יִתֵּן יְהִי לִבִּי זְכוּכִית / עֲדֵי תִרְאֶה בְעֵינְךָ אַהֲבָתִי
(שירי רשב״ג א׳ עט' 198).
דֶּרֶךְ הָרְמִיזָה.יפה לשיר אם המשורר רומז בו לעניין מסרים או לפסוק ידוע וסומך על הקורא, שידע למה הכוונה. דרך זו ידועה גם בפיוט הקדום, אבל בשירה הספרדית הגיעה לשיאה. הנגיד שר בשירו ״ יְחִידָתִי לְבָבֵךְ יַפְתְּ חִידָה":
אֲנִי נִתְפָּשׂ בְּיַד זָרִים כְּאִלּוּ / אֲנִי שֵׁנִי לְאִישׁ צִלָּהּ וְעָדָה,
וְאִם נִגְזַל אֲנִי מִבֵּין בְּנֵי אָב / כְּבִנְיָמִין – הֱיֵה אַתָּה יְהוּדָה (בן תהלים עט׳ יד סי' יד).
ורשב״ג השתמש בשירו ״ הַלֹּא טוֹב לִי אֲשֶׁר אֶדֹּם וְאֶחְשֶׁה"גם ברמז של המסורה ושר:
וְדַע כִּי גָּבְהוּ מֵהֶם דְּרָכַי / וְהָיִיתִי כְּמוֹ אוֹת נוּן מְנַשֶּׁה (שירי רשב״ג א עמ' 205).
וסמך המשורר על הקורא המבין, שיידע כי כוונתו היא לנו״ן התלוייה למעלה בשם מנשה שבשופטים יח, ל(״ויהונתן בן גרשם בן מנשה״). והנו״ן תלוייה, כיוון שהכוונה למשה ונתוספה נו״ן משום כבודו, שלא רצו ששמו ייזכר במפורש בקשר ליהונתן, שהיה כהן לפסל דן. וכאן הכוונה: ועמדתי עליהם כנו״ן העומדת מעל לאותיות משה.
דרך הדמוי. הדרך לדמות דבר לדבר ידועה גם בשירה המקראית, כגון ״ מַרְאֵהוּ כַּלְּבָנוֹן בָּחוּר כָּאֲרָזִים ״(שיר השירים ה, טו) וכדומה, אבל הספרדים פיתחו אותה וחידשו בה הרבה. ר, שלמה אבן גבירול מתאר אחד משונאיו בשירו "כְּשֶׁמֶשׁ מְרוֹמִים הֲכִי אַתְּ גְּבִירָה ״, ואומר עליו:
מְעֻוַּת כְּגָמָל, וְשָׁפָל כְּנָמָל / וְנָלוֹז כְּשׁוּעָל, וְסוֹרֵר כְּפָרָה (שירי רשב״ג א' עט' 187).
והרי כמה טורים משיר אחר שלו ״ אוּלַי דְּמָעוֹת בָּחֳרִי נִדָּחוֹ":
שַׁחַק כְּמוֹ פַּרְדֵּס אֲדַמֶּה, כּוֹכָבָיו / צִיצִים, וְאוּלָם בַּסְּתָיו פָּרָחוּ
יִדְמוּ בְּגַבֵּיהֶם לְבָרֶקֶת וּפָז / עַל רִצְפַּת בַּהַט וְדַר שֻׁטָּחוּ
כֻּלָּם כְּאֶחָד לַאֲלֻמִּים נִצְבּוּ / כָּאִלְּמִים לַחֵרְשִׁים סוֹד שָׂחוּ (שם עט' 12-11).
ור׳ יהודה הלוי קורא ליין בשירו ״ דַּלָּה וְרַקָּח מִבְּלִי מַדְוֶה ״:
גַּחַל בְּתוֹךְ מַיִם וְלֹא יִכְבֶּה / לַהַב בְּיָדַיִם וְלֹא יִכְוֶה (דיואן רי״ה א עב׳ 22).
ומשורר זה משווה את תשוקתו לשוֹשָן וְרִמוֹן, ואומר עליהם בשירו ״ יוֹנָה עַל אֲפִיקֵי מַיִם תַּאֲוָה הִיא לָעֵינַיִם":
לֶחִי שׁוֹשָׁן, וְעֵינֵי קֹטְפִים,
שְׂדֵי רִמּוֹן, וְיָדַי אוֹסְפִים,
אִם שִׂפְתוֹתַיִךְ רְצָפִים
מַלְקוֹחַי מֶלְקָחַיִם (שם ב עמ' 54).
והדימוי בא בשירה לחיוב וגם לשלילה, וכן לשם הבדלה בין הדָמוּי לַדִמוּי.
תולדות הפיוט והשירה בספרד- כרך א' א.מ.הברמן
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מנורות־חנוכה כפריות
תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט
עיטור של מעגלים חקוקים
אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק
הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס”מ
מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)
צורה מיוחדת בעלת ידית
אבן; מעשה חיטוב האורך: 13 ס״מ ; הרוחב: 4.5 י אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)
המאה הכ׳(?)
אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק
האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב: 9 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף אליכס,
מתנת גב׳ לאז ראה : לארדו, עמ׳ 148 (124)
המאה הי״ט
שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה
לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ; עיטור גזור וטבוע
הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ
מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)
עמוד 79
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה-סיום הפרק
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou-Une miniature de Jérusalem
Néanmoins, la yéchiva de Debdou ne cessa de constituer un réservoir de talmidé hakhamim, dayanim et chohatim, qui exerçaient leurs fonctions dans la ville elle-même ou dans des communautés extérieures, et jusqu’en Algérie.
À l’arrivée des Français au Maroc, en 1912, Debdou compte quelque quatre mille habitants, dont deux mille Juifs environ : de ce nombre, la moitié au moins sont des Cohanim. De la quinzaine de synagogues et oratoires de la ville, plus de la moitié sont fréquentés en majorité ou exclusivement par ces descendants d’Aharon qui, même en l’absence de simples «Israël», prononcent en choeur la bénédiction sacerdotale : afin, dit le Choulhan Aroukh, de «bénir leurs frères qui sont aux champs», et parce qu’eux-mêmes sont de toute façon inclus dans la bénédiction.
Plusieurs personnalités d’envergure ont illustré la ville de Debdou à la fin du XIXe siècle et a début du XXe : au premier rang, Rabbi Chlomo Hacohen, forte personnalité qui dirigea avec sagesse et fermeté sa communauté.
Deux de ses élèves exercèrent des fonctions rabbiniques hors de Debdou : Rabbi Avraham Bensoussan, qui fut nommé dayan, puis président du tribunal rabbinique de Mogador; Rabbi David Hacohen, nommé en 1913 dayan à Oran, dont il finit par diriger le tribunal rabbinique. Ses réponses halakhiques ont été éditées sous le nom de Kiryat Hana David. Un second rabbin Chlomo Hacohen, qui fut dayan à Oujda, laissa de nombreux manuscrits, et quatre volumes de responsa ont pu à ce jour être publiés (notamment Lekha Chlomo, Vayhal Chlomo, Vayéessof Chlomo et Maâloth Lichlomo).
Signalons un détail piquant : le célèbre Charles de Foucauld, qui devait par la suite finir ses jours comme ermite au Sahara, vint en 1884 à Debdou. Il était alors officier et, déguisé en Juif, parcourait le Maroc pour le compte des Services de renseignements français. À Debdou, le gîte lui fut offert par le grand-père de l’auteur de ces lignes. Les Musulmans eurent cependant vent qu’un chrétien se trouvait dans le quartier juif, et ce ne fut que grâce aux efforts dévoués des notables de la communauté qu’une catastrophe put être évitée. Le quartier juif fut néanmoins saccagé peu après le départ précipité de Charles de Foucauld.
L’après-guerre, avec l’immigration en Israël, l’Indépendance marocaine, l’installation de nombreux «debdoubis» en France, vit se clore la longue histoire de Debdou, la ville des cohanim, la petite Séville marocaine. La miraculeuse «source de Séville», disions-nous, s’est tarie soudain après avoir abreuvé de longs siècles les Juifs de la ville.
Debdou
Une miniature de Jérusalem
Traduction du livre intitulé «Yahas Debdou» d'Eliyahou Marciano, publie a Jérusalem en 1996. Natif de Debdou, l'auteur habite aujourd'hui Jerusalem ou il poursuit ses recherches sur le patrimoine judéo-marocain. Il a publie en hebreu: «Hag Mimouna», «Bené Melahime», «Bené Haouma» et «Malkhé Yechouroun ve Chivhé hakhmé Algéria».
Les pionniers de Debdou se sont installés au sommet de la montagne qui surplombe la plaine du village. Les grottes et les cavités naturelles qui s’enfoncent aujourd’hui dans les flancs de la montagne, ont servi jadis d’habitation à la population. Et vraisemblablement de refuge en temps de guerre. En tout cas, la vie dans ce genre de grottes a offert, en période de calme, des postes d’observation avantageux sur les agitations de la plaine. Des gravures rupestres confirment cette hypothèse : nous avons découvert dans une grotte une image d’éléphant gravée sur la pierre. D’où le nom de «Grotte de l’Éléphant.»
Au XIIIe siècle, les rois de Fès mesurent la puissance de Debdou. Déjà, l’historien Ibn Saïd Gharnati mentionne dans sa correspondance «Oujda et la ville de Debdou, à l’ouest de Tlemcen».
Le plus prestigieux des historiens africains, Ibn Khaldoun, affirme lui-même s’être réfugié à Debdou : «Plusieurs personnes ont réussi à échapper aux assaillants, et se sont réfugiées sur la montagne de Debdou. Les autres, dont je faisais partie, se sont sauvées à pied dans un désert aride, démunies de tous leurs biens. De là, j’ai pu rejoindre mes compagnons à Debdou.»
Ibn Khaldoun désigne nommément le gouverneur de Debdou : «En 1364-65 Abou Hamou a pénétré au Maroc, et il a fait irruption à Debdou et ses
environs. En réaction, le chef de la région, Mohamed Ibn Zigdan le Mérinide, a fondé une ville indépendante…
À cette époque, le gouverneur de Debdou tente un assaut contre les habitants de Taza, et parvient à les assujettir. «Le roi de Fès a reconnu l’indépendance de Debdou et de la région… Les chefs de Debdou ont assiégé et assailli la ville de Taza. Mohamed Ech Cheikh avait essayé de les repousser, mais sans succès. Le roi (de Fès) a donné ses deux filles à deux des fils du gouverneur de Debdou : c’était la rançon de la paix.» (Ibid)
Le royaume de Debdou est alors à son apogée…
Au XVe siècle, un commandant Mérinide, Mohamed III, fortifie le hameau de Debdou, en y «construisant le quartier El Kasbah et la grande mosquée.» (Ibid) De fait, ce quartier représente la nette transition entre une habitation indigène et primitive (sur la montagne) et un faubourg civilisé sur la plaine et à proximité du fleuve. Ou encore, en termes de chronologie, une transition entre le Moyen Âge (semble-t-il) et le tout début du XVe siècle. Les vestiges des remparts qui datent de l’époque des Mérinides subsistent dans le quartier d’El Kasbah. Le chemin qui remonte de la tombe de Sidi Yossef (et ses environs), qui emprunte la direction du Kahf El Ma et aboutit au quartier d’El Kasbah, a subsisté lui aussi : on a retrouvé les traces de ce sentier merveilleusement dallé de pierres larges et taillées, que les habitants locaux appellent le Sentier Romain.
Les trois points d’eau principaux qui desservent le village sont la source Tafrent au sommet de la montagne, le Kahf El Ma au milieu de la montagne et la rivière Bourwed qui traverse le village.
Kahf El Ma (la grotte aquatique – appelée ainsi parce quelle abrite une nappe d’eau souterraine) a depuis toujours été un centre de villégiature, surtout aux mi-fêtes de Pessah et de Soukkot. Les annales du village ont retenu la mésaventure d’un homme qui, entré tout seul au Kahf El Ma, en est sorti muet pour le restant de ses jours. Depuis, les visites y sont organisées en groupe et c’est avec le chant liturgique de Adon Olam Acher Malakh, que les fidèles entrent et sortent de la
grotte.
Une nouvelle Seville en Afrique du Nord-Debdou–Une miniature de Jérusalem.