מורשת יהדות מרוקו

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח

21. בגדאד

תיאור מאת עובדיה הגֵר הנורמאני (יוהאנס), יליד אוֹפידוֹ שבדרום איטליה, כוהן נוצרי שהתייהד (1102)

המשרתת הושיבה את עובדיה הגֵר בבית ששימש את היהודים לתפילות, ואוכל הובא אליו. אחרי־כן דאג יצחק ראש־הישיבה לכך שיצטרף יוהאנס [עובדיה] ליתומים למען ילמד את תורת משה ואת דברי הנביאים באותיות האלוהיות של העברים ובלשונם.

לפני המאורעות האלה [ב־1091] והח׳ליף של בגדאד, אל־מוקתדי (1094-1075) שמו, הסמיך את הוזיר שלו, אבו אל־שג׳אע* להנהיג שינוי במדיניות ביחס ליהודי בגדאד ופעמים אחדות ניסה לכלותם. אך אלוהי ישראל סיכל את עצתו ובהזדמנות זו גם הסתירם מחמת־זעמו. הוא (אבו אל־שֻג׳אע) גזר שיענוד כל יהודי ממין זכר תג צהוב על כיסוי־ראשו. זה היה סימן אחד של הפלייה על הראש ועוד אחד היה על העורף — פיסת עופרת במשקל (גודל?) דינר של כסף (?) התלויה על צווארו של כל יהודי ועליה כתובה המלה ד׳ימי ללמדך שחייב היהודי במס־גולגולת. היהודים צריכים היו גם לחגור חגורות למתניהם. נוסף לכך גזר אבו־שג׳אע שני סימנים על נשי היהודים. הללו צריכות היו לנעול נעל אחת שחורה ואחת אדומה, וכל אשה חייבת היתה בפעמון־נחושת קטן על צווארה או על נעלה, שבצילצולו יבשר על הפרדת הנשים היהודיות מן הגויות [המוסלמיות]. הוא העמיד מוסלמים אכזרים לרַגל את הגברים היהודים ומוסלמיות אכזריות לרגל את הנשים היהודיות, כדי לדכאם בכל מיני גידופים, השפלות וקינטורים. הגויים היו לועגים ליהודים, וההמון וילדיו היו מרביצים ביהודים בכל רחובות בגדאד.

חוק מם־הגולגולת, שאותו היה פקידו של הח׳ליף גובה מן היהודים בכל שנה, כך היה: כל יהודי הנמנה עם העשירים היה חייב בתשלום ארבעה וחצי דינרי זהב; יהודי מן המעמד הבינוני, שני דינרים וחצי; ויהודי מדלת־העם, דינר וחצי. כאשר מת יהודי שלא שילם את מם־הגולגולת במלואו ונשאר חייב סכום קטן או גדול, לא היו הגויים מרשים לקברו עד אם נפרעה שארית המס. אם לא השאיר הנפטר שום דבר בעל ערך, דרשו הגויים ששאר היהודים יכסו בכספם שלהם את החוב שחב הנפטר במס־גולגולת; שאם לא כן (כך איימו), שרוף ישרפו את הגופה. (עמ^׳ 37)

שייבר, ״מוצא״

* אבו אל־שֻג׳אע מוחמד בן אל־חֻוסַין, וזיר מלומד שנתמנה לתפקידו על־ידי הח׳ליף העבאסי אל־מוקתד׳י בשנת 486 ה׳/1093, הוא מת באל־מדינה בשנת 1095.

22. 22. קופטי אמיץ במצרים של המאה ה־12

בתקופת מלכותו שלאל־אמיר באחכאם אללה (1130-1101) במצרים נתקבל קופטי אחד לכהונה ציבורית וקנה לו השפעה מרובה בענייני הממלכה. המוסלמים התרעמו על כך, ואחד מחשובי סופריהם מתח ביקורת על התנהגותו.

במעמד מספר סופרים מצרים [מוסלמיים], יחד עם כמה קופטים שהתאספו בדיואן (חדר־הקבלה) שלו, כך דיבר אליו; אך הנזיר השיב בזו הלשון, וכל הנוכחים שמעוהו: ״אנחנו אדוני הארץ הזאת, הן מצד האוכלוסיה והן מצד מס־הקרקע. המוסלמים לקחוה מאתנו, בחוזק־יד גזלוה ובזרוע נטויה, ומידינו הוציאו את השלטון. כל מה שיכולנו לעשות כנגד המוסלמים הוא פיצוי על מה שסבלנו מידיהם; יתר על כן, בשום־פנים אין להשוות בין מאורעות הימים האלה והטבח שטבחו במלכינו ובמשפחותינו השליטות כאשר כבשו את ארצנו. זאת ועוד, כל הכסף שאנו מסתירים מן המלכים והח׳ליפים שלהם שייך לנו על־פי דין, כי אינו אלא מעט־מזעיר ממה ששייך לנו בצדק. כשאנו משלמים להם תשלום, חסד הוא מאתנו שעליהם להכיר טובה עליו״.

ואז השמיע את השיר הבא:

"בַּת־אַצִּילִים חָטְפוּ מִזְּרוֹעוֹת אִמָּהּ;

נְבָלָה עָשׂוּ בָּהּ וּרְמָסוּהָ בְּרַגְלֵיהֶם;

אַחֲרֵי־כֵן נִמְלְכוּ בְּדַעְתָּם וְהֵשִׁיבוּ לָהּ אֶת הַשְּׂרָרָה,

וְכָךְ יָדוּעַ לְמַה מְּסֻגָּל אוֹיֵב שֶׁנִּכְנַע לַחֹק

כל הנוכחים, או ביתר דיוק הנוצרים והמקולקלים שבהם, מחאו כפיים וביקשו את הנזיר שיחזור על החרוזים האלה, ועשו אזנם כאפרכסת. (…)

לבסוף התעורר הח׳ליף מתרדמת־חושיו וננער משכרונו. אש האמונה ולהט הדת אחזו בו והוא נתקף חימה קדושה, והחליט בתוקף להביא ישועה לאסלאם ולחזק את ידיהם של המאמינים האמיתיים. הוא פקד על הד׳ימים לענוד סימני־הפלייה (״לבוש מבדיל״; פיסת אריג שנתפרה על המלבוש לאות הפלייה); הוא שב והורידם לדרגת ההשפלה והקלון שקבע להם אללה. הוא אסר לתת להם כהונה [ממשלתית] כלשהי ופקד להוציא צו [ברוח זו], שאותו יקראו הכל, כצעיר כזקן. (כרך 18, עמ^׳ 460-463)

אבן אל־נקאש* (נפ^׳ 1361/2), פתוה

* אבן אל־נקאש, מוחמר בן עלי, אבן»¡מאמה, פרשן קוראן, משפטן מוסלמי איש מצרים, חבר מסה מיוחדת בשם אלמד׳מה פי אסתעמאל אהל אד׳־ד׳מה(הגנות שבמינוי הד׳ימים לפקידות השלטון).

דחיית עדותו של הקופטי

בימי הסולטאן אלימלך אל־צאלח נג׳ם אל־דין איוב (1249-1240) נכנס מוסלמי לשוק אל־תג׳אר (שוק הסוחרים) בקאהיר. היה עמו שטר על קצת ממון שהיה חייל אחד חייב לו. המסמך היה גמור־ומוגמר ולא נצרך אלא לחתימותיהם הנחוצות של העדים. פגש האיש בשני נוצרים. לבושים היו חולצות מרוקמות ומלבושים רחבי־שרוולים, כאשר ילבשו נוטריונים מוסלמים. סבר המוסלמי באמת כי נוטריונים הם. פרש את המסמך לפניהם וחתמו עליו — מעשה שמעיקרו היה לעג למוסלמים. הובא המעשה לתשומת־לבו של הסולטאן אלימלך אל־צאלח, והוא פקד שירימו הנוצרים הללו את קצות הטורבאנים שלהם * יחגרו אבנטים וילבשו הלבוש המבדילם מן המוסלמים; למנוע אותם מלהתחזות כמוסלמים, וכי יקבלו עליהם את המעמד המר והשפל שגזר עליהם אללה. (עט׳ 440-439)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי(חי ב־1292), אצל ר. גוטהייל

*הפקודה לנוצרים להרים את קצות צניפיהם, שלא יהיו משולשלים, באה כדי להבדילם מן המוסלמים שנהגו מנהג חירות וגינדור בהאריכם בקצות צניפיהם.

המרת דתו של נוצרי(מצרים)

אילו היתה היכולת בידי, או אילו יכולתי להסתמך על כוח מספיק(של אישיות בעלת השפעה) כי אז מסרתי פרטים על הרבה מקרים הקשורים בקבוצה מלבלרי הנוצרים בצירוף שמותיהם, ואיך היו רבים מהם מקבלים את האסלאם רק כלפי חוץ מפחד שמא יהרגום או יענישום, יכול הייתי לספר את המעשה בכל אחד מהם השוקד על מעשי מרמה והידוע ברוע מעלליו, כלומר, חוטא כופר בעיקר, רשע שותה לשכרה ומבוזה. יכול הייתי לגלות את מצבו של כל אחד שמגלה כלפי חוץ את האסלאם (אך־ורק) מתוך איזו כוונה של מרמה. יכול הייתי להסביר את המצב שבו נמצא, כל המתנשא בחולשת דעתו — אשר בכזביו נתן דופי בכל מוסלמי מלומד, עד שניתכו עליו פגעים כמטר חצים — ותמיד הוא ממשיך בבוגדנותו ובגזלנותו ומרבה תאות־בצע. לאמיתו של דבר, רק מן השפה ולחוץ קיבל את האסלאם. סולם היה זה לוֹ להגיע אל הפסגה שאליה חתר — שטני מן השטן, תמצית הכזב והנבלים ממש. מסוגל הוא להישבע באמונת האסלאם — והיה זה בגדר כזב. יבדה דברים שלא היו מעולם, באמצעים של שקר וגניבת־הדעת. משפלי־השפלים היה בקרב הנוצרים, גדול השקרנים, היודע בושה וכנות פחות מכל, הגדול בחוצפה, יצרו משיאו לעשות מעשים נקלים ומרושעים. באמצעים שכאלה יכול היה לכאורה להיחלץ מן המעמד הירוד שנקבע לנוצרים, מן החרפה שבתשלום מס־הגולגולת, ולהינצל מהיות מזולזל (!). למראית־עין ישוחח כמוסלמי ממש — כדי לשמור על רכושו ועל עצמו, וכדי שתמצא ידו לרמות ולבוז בו. ואכן, ברשות־הרבים היה מוסלמי; אבל אך נכנס לביתו ומצא את אשתו, את בניו, את בנותיו, את קרוביו את קרוביהם של כל בני־ביתו נוצרים — ונוצרי היה עמהם בתכלית האמת, צם בצומותיהם, ופוסק מצומו באותה שעה כמוהם. אילו טרח מישהו לבדוק, כי אז נמצא שגילו של נוצרי אחד אינו למעלה מעשרים־וחמש שנה; והנה מינויו לא נמשך אלא חמש שנים; ובשנים הללו ודאי לא עלתה משכורתו על מאתיים דינר לכל אותה עת. אף־אל־פי־כן היית מוצא כי נכסיו ואורח־חייו הצריכו אלפי דינרים; שלא לדבר על מעשי־הרקמה, התכשיטים אבני היקר, העבדים, הסוסים האצילים ועדרי הצאן, התנאים, והסחורה שהובאה ביבשה ובים דמה בנפשך את מצבם של המנהיגים המוסלמים והנאמנים על ענייניהם ששרתו מלכים וסולטאנים בחמישים השנים האחרונות — נושאי משרות מנהליות ששכרם גבוה ומיוחד — איך השתמשו בשכרם כדי למלא באמונה את המוטל עליהם שהרי כל אחד מהם הוציא את הכסף שקיבל בכהונתו בשביל משׂרתו בשער הסולטאן שלו ופיאורו על־ידי פרשים ועבדים וכלי־נשק מעולים. הלל; אם אי־פעם ירשו דבר־מה, ביזבזו אותו ובדרך זו נשארו שקועים בחובות, בגלל עוז־הנפש אשר גילו ובגלל נאמנותם. (עמ׳ 445-444)

ע׳אזי אבן אל־ואסיטי אצל ר. גוטהייל

*

צדדים בקיומם של הד׳ימים עדויות בני־הזמן

המזרח-בת יאור

מבוא

אַל-תִּירָא, כִּי אִתְּךָ-אָנִי:  מִמִּזְרָח אָבִיא זַרְעֶךָ, וּמִמַּעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ.  ו אֹמַר לַצָּפוֹן תֵּנִי, וּלְתֵימָן אַל-תִּכְלָאִי; הָבִיאִי בָנַי מֵרָחוֹק, וּבְנוֹתַי מִקְצֵה הָאָרֶץ.  (ישעיהו מ״ג, ה־ו)

העפלת יהודי המגרב ממרוקו, אלג׳יר, תוניס ולוב מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה, ממועד גירושם למחנות בקפריסין באוגוסט 1946 ועד שחרורם מהמחנות בפברואר 1949 ועלייתם ארצה, לא זכתה להיחשף במלואה, ולמעשה הורדה מההיסטוריוגרפיה הציונית־ישראלית. אחת ממטרות העלייה הייתה להוכיח שלא רק שארית הפליטה היו מוכנים לעלות לפלשתינה־א״י, אלא שהעליות נובעות מבחירה חופשית. על הספינה ״יהודה הלוי״ דווח ש״הגיעה אלינו מאפריקה הצפונית, מארצות שהיהודים בהן אינם שרידים או פליטים, כי אם נרדפים ׳סתם׳ על צוואר מדורי דורות״. הצהרה זו, שנבעה מצורך הסברתי בעולם, נועדה להראות ש״בעיית היהודים אינה רק בעיית פליטים בלבד וכי רק א״י היא הפתרון לה״. מחד גיסא, התנועה הציונית עשתה מאמץ כמעט נואש להעלות יהודים כדי למלא את ארץ ישראל ולקבוע עובדות דמוגרפיות ופוליטיות בשטח, ובכך להגשים את חזון הבית הלאומי ליהודים, ומאידך גיסא יהדות ארצות המזרח והאסלאם הייתה עבורה בבחינת נעלם. בספר תידון השאלה האם אומנם נהגה הסוכנות היהודית על פי הצהרה זו. אלמלא התנאים שנוצרו לאחר השואה סביר להניח שיהודים מהמגרב לא היו מועמדים לעלות לארץ ישראל באותו הזמן.

עד סוף שנות ה־90 של המאה ה־20 התמקדו המחקרים במפעל ההעפלה מאירופה שנועד להציל את שארית הפליטה, ובמקומו באתוס הציוני. המידע על ההעפלה מצפון אפריקה התמקד בשלוש הספינות הראשונות שהפליגו מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״. המעפילים המוגרבים שלא הספיקו להעפיל בשלוש הספינות הראשונות הוברחו לנמלים בצרפת ובאיטליה בעזרת דרכונים מזויפים, בסיוע פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳, ומקצתם העפילו ב־27 ספינות שהיו מיועדות לניצולי שואה. גם בארבע ספינות שהפליגו מנמלי מזרח אירופה לפלשתינה־א״י היו צפון־אפריקאים. כולם גורשו לקפריסין.

הספר מציג תמונה שונה מהתמונה שהוצגה במחקרים קודמים על ההעפלה מצפון אפריקה, שניצניה הראשונים החלו בשלהי שנת 1946 בספינות ״ארבע החירויות״, ״כנסת ישראל״ ו״הנרייטה סאלד״. במחצית הראשונה של שנת 1947 התגברה ההעפלה מאיטליה של יוצאי צפון אפריקה באמצעות ספינות ״התקווה״, ״מולדת״ ו״שאר יישוב״, ומצרפת באמצעות הספינות ״לנגב״, ״המעפיל האלמוני״, ״בן הכט״, ״תיאודור הרצל״ ואחרות. הנתון הרשמי של המוסד לעלייה ב׳ מדווח על 1,200 מעפילים בלבד, אך למעשה, כ־2,525 מעפילים צפון־אפריקאים העפילו לפלשתינה־א״י. עם הפסקת ההעפלה הישירה והרשמית מחופי אלג׳יר, במהלך שנת 1947 עד להקמת המדינה העפילו כ־1,600 מוגרבים מנמלי אירופה, ואף הם גורשו לקפריסין. זו הייתה ״הבריחה״ מצפון אפריקה.

עם זאת, ספרות המחקר לא הקדישה תשומת לב ל-27 ספינות מעפילים שהפליגו מנמלי אירופה ונשאו עימן מעפילים מצפון אפריקה ולוב. האתוס הציוני, שהתמקד בהעפלת שארית הפליטה מאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, לא כלל את פרשת ההעפלה מצפון אפריקה, אלא רק פרשיות העפלה של יהודי אירופה. הסיפור המלא של ההעפלה הצפון־אפריקאית הודר מנרטיב ההעפלה הציוני הרשמי של מדינת ישראל.

סיפור ההעפלה מצפון אפריקה יחשוף את הפער בין הנתונים שבמאגר השמות של מעפילים צפון־אפריקאים לבין הנתונים הרשמיים והאומדנים של חוקרים אחרים. פער זה מצריך הסבר. הפרופיל הדמוגרפי של המעפילים המוגרבים יהיה התשתית שעליה מבוסס הסיפור שלהם: היקף ההעפלה שנמשכה גם לאחר הפסקת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר; מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ומלוב; הפעילות המקומית הספורדית להכרת התרבות העברית של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, שתרמה להעפלה הישירה ול״בריחה״ מהמגרב; התאקלמות המוגרבים במחנות הגירוש בקפריסין והפנייתם לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל; הכרוניקה של הדימוי השלילי של המעפילים מהמגרב, שהשפיעה על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית; החסמים שעמדו בפני קליטתם החברתית והתרבותית בחיי המחנות, ולבסוף מחאת המעפילים המוגרבים על הדרתם מחיי המחנות.

כדי להתמודד עם היבטים אלו נבנה מאגר שמות של מעפילים מוגרבים, שנועד לשרטט דיוקן של מעפילים אלו ולאפשר להם להשמיע את קולם ולספר את סיפורם. מאגר השמות התבסס על מקורות ארכיוניים, יומנים אישיים, ספרי זיכרונות וספרות מחקר. כמו כן, בניית המאגר התבססה על זיהוי שמות מעפילים ברשימות מגוונות שנמצאו בארכיונים. שמות יהודיים נפוצים כמו לוי וכהן לא נכללו במאגר, אלא אם כן התלוו אליהם שמות צפון־ אפריקאיים טיפוסיים כגון יעיש, מסעוד, פרוספר, עזיזה וסוליקה. מעפילי הספינות ״יהודה הלוי״, ״שיבת ציון״ ו״הפורצים״, שהפליגו היישר מחוף אלג׳יר, נכללו במאגר, כדי להציג את תמונת ההעפלה הממסדית, ובעיקר לצורך השוואה מול ההעפלה מצפון אפריקה דרך נמלי אירופה לפלשתינה־א״י ולמדינת ישראל, לאחר עצירת ההעפלה הישירה מחופי אלג׳יר. בתחילת הדרך לא סייע ארגון הג׳וינט למפעל ההעפלה מצפון אפריקה ולא הקצה משאבים למפעל, מכיוון שיהודי המגרב לא הוכרו כפליטים.

מדיניות זו תואמה מול ראשי המשרדים הארץ־ישראליים במגרב ונציגיהם בליסבון (פורטוגל) וטרייסט (איטליה), אנשי שלומה של מחלקת העלייה, ומול נציגי הפדרציות הציוניות: בתוניס – ד״ר ליאופולד ברטוואס, באלג׳יר – בנימין הלר, במרוקו – פול קלמרו. המשרד הארץ־ישראלי בליסבון בראשותו של פריץ ליכטנשטיין היה אמון על הטיפול ברישיונות עלייה לפליטים היהודים מהמגרב, והמשרד הארץ־ישראלי בטרייסט בראשותו של אומברטו שלמה נכון היה אחראי על פעילות העלייה מלוב. רמת מידור גבוהה זו איפשרה לסוכנות היהודית לנהל מדיניות ולהתאימה לצרכיה. קרוב לסיום מלחמת העולם השנייה הודיעה הסוכנות היהודית שלא יוענקו ״רישיונות עלייה עבור חלוצים מאלג׳יר, תוניס ומרוקו״.“ מיד לאחר מלחמת העולם השנייה נשלח העתק ממכתב זה לפדרציות הציוניות בתוניס ובקזבלנקה, וכך עם שחרור אירופה מעול הנאצים הייתה שארית הפליטה בסדר עדיפות ראשון של התנועה הציונית. על רקע הודעה זו התגבשה אד־הוק מדיניות העלייה של התנועה הציונית והסוכנות היהודית – העדפת יהודי אירופה על פני קהילות המגרב.

במאה ה־20 הייתה העלייה מצפון אפריקה בעיקר באמצעות סרטיפיקטים שהוקצו במשורה על ידי הסוכנות היהודית ליהודי המזרח בכלל וליהודי המגרב בפרט. לפלשתינה־א״י עלו גרעינים קטנים של פעילים מתנועות נוער ציוניות במרוקו, באלג׳יר, בתוניס ובלוב. הם הצטרפו לקיבוצים בית אורן, בארות יצחק, בית השיטה, יבנה ושדה אליהו. תפיסת ה״רזרוואר״ של התנועה הציונית, שהוצגה בתוכנית המיליון של דוד בן־גוריון והייתה מיועדת ליישום ברעיון ״החלוץ האחיד״ שיזם אליהו דובקין, לא התממשה. לאחר מלחמת העולם השנייה לא התמודדה התנועה הציונית עם הסתירה שבין הצהרותיה להעלאת יהודים מצפון אפריקה למעשיה בפועל. פעולותיה הראו שהיא נקטה מדיניות עקבית כלפי עליית צפון־אפריקאים – מתן רישיונות במשורה והעדפת עליית פליטים יהודים מאירופה על פני עליית יהודי המגרב.

רק במהלך שנת 1947 החלה העפלה מאורגנת וממוסדת מהמגרב. שלוש ספינות הפליגו היישר מחוף אלג׳יר: ״יהודה הלוי״ (430 מעפילים) במאי 1947, ״שיבת ציון״(411 מעפילים) ביולי 1947 ו״הפורצים״(44 מעפילים) בשלהי נובמבר 1947. מעפילים מצפון אפריקה ולוב העפילו בדרך מאולתרת מחופי אלג׳יר בסיוע פעילים מקומיים והמוסד לעלייה ב׳. בין החוקרים אין הסכמה על נתוני ההעפלה מצפון אפריקה: דוד שערי מדווח על 885 מעפילים, רפאל בן־שמחון על 915 מעפילים, נחום בוגנר על 853 מעפילים וזאב הדרי על 974 מעפילים, לעומת הנתון הרשמי – 1,200 מעפילים – של המוסד לעלייה ב׳.  בגין פעילותו קצרת הימים של המוסד לעלייה ב׳ בהעפלה מצפון אפריקה ומדיניות העלייה של הסוכנות היהודית, נותר מפעל ההעפלה לפני קום המדינה בהיקף מצומצם בקרב קהילות אלו. יהדות המגרב נזנחה במפעל ההעפלה; היא לא קיבלה את תשומת הלב הראויה ולא הובאה בחשבון בתהליך התקומה הציונית־מדינית בפלשתינה־א״י. העלייה ההמונית מהמגרב, שלוותה בתהליכי סלקציה, הגיעה לשיאה רק בשנות ה־50 וה־60 של המאה ה־20. הספר מתמקד בהעפלת יהודי צפון אפריקה ולוב בתקופה שבין אוגוסט 1946 למאי 1948, שבה הפליגו מחוף אלג׳יר ומנמלי אירופה לפלשתינה־א״י. למעשה, המעפילים המוגרבים היו בחזקת נוכחים־נפקדים באתוס הציוני.  על כן הספר מבקש לשפוך אור מחודש על העפלה זו ולפנות לה מקום, בדומה לפרשיות אחרות שליוו את מפעל ההעפלה.

לקראת סיום מלחמת העולם השנייה יוזמת התנועה הציונית להעלות את יהדות צפון אפריקה קרמה עור וגידים. בשנת 1944 ביקר במרוקו דוד שאלתיאל, שליח הסוכנות היהודית לצפון אפריקה, וזיהה את פוטנציאל העלייה משם. כך הוא כתב: ״אחד מהמקורות האחרונים של חומר לארץ ישראל. אם נצליח לשלוח לשם מספר מספיק של שליחים מוסמכים של החלוץ ושל גופים ציוניים אחרים, נוכל לקוות להגירה גדולה מצפון אפריקה. אם מאיזו סיבה לא נעשה זאת, יאבדו כל האנשים האלה עבור ארץ ישראל, ונוסף לכך ייסחפו לאסון שכל כוח לא יוכל לעצור בידם". אצ״מ 844/470 . דוד שאלתיאל – דוח על מצב היהודים בצפון אפריקה (22.12.44).

שאלתיאל ראה ביהדות צפון אפריקה ״חומר״ שיאבד אם הסוכנות היהודית לא תנקוט את הצעדים הנחוצים ותקצה מספיק שליחים ציוניים מוסמכים שיסייעו להעלותה ארצה. אחרת יהודי מרוקו ׳ייסחפו לאסון׳ שלא ברורה מהותו, ולא ניתן למנוע אותו. אפשר להניח שלקח השואה עמד לנגד עיניו כשכתב דיווח זה. ואולם המלצותיו לא יושמו במלואן. חצי שנה מאוחר יותר דיווח גם אפרים פרידמן בן־חיים, השליח לצפון אפריקה, ש״צפון אפריקה זה אחד ממרכזי היהדות […] מרוכזים בה למעלה מ־000,300 יהודים, רזרוואר עצום נפתח לפנינו״. הן פרידמן והן שאלתיאל ראו ביהדות צפון אפריקה מלאי של יהודים עבור ארץ ישראל. תפיסה זו הייתה חיונית לתנועה הציונית, למרות שלא טיפחה קשר הדוק עם יהדות צפון אפריקה. אך בתום מאורעות השואה היה צורך דחוף להעלותם ארצה כדי לאכלס את הארץ.

בפרק הראשון תיבחן מורכבות קשריה של התנועה הציונית עם קהילות המגרב, ויידונו בו המונחים ״עלייה״, ״העפלה״ ו״הגירה״, בהקשר הצפון־אפריקאי. תיבחן מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית כלפי יהודי המגרב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. כמו כן תיבחן מחויבותה של הסוכנות היהודית ליישום תוכנית המיליון ורעיון ״החלוץ האחיד״ כחלק מתפיסת הרזרוואר של העם היהודי.

בפרק השני תידון השאלה האם הוקצו משאבים להכשרה ולכוח אדם (שליחים) כדי לעודד את ההעפלה מצפון אפריקה, וכיצד השפיעו המאבקים בין התנועות הפוליטיות שיובאו למגרב בידי השליחים שפעלו במגרב על מדיניות העלייה של הסוכנות היהודית.

בפרק השלישי תוצג הפעילות הספורדית ללימוד השפה העברית ותרבותה של יחידים ושל ארגונים יהודיים וולונטריים, אשר במידה כלשהי הכשירה את הקרקע לפעילות השליחים ולעליית יהודי המגרב. פעילות זו החלה כבר בשלהי המאה ה־19, אך לא התמסדה. לימוד העברית עמד בבסיס הקשר הלא־פורמלי בין יחידים וארגונים וולונטריים לממסד הציוני ביישוב המאורגן בפלשתינה־א״י.

הפרק הרביעי יוקדש להעפלה הישירה מחופי אלג׳יר בשלוש ספינות בסיוע המוסד לעלייה ב׳. תוצג בו ה״בריחה״ של מאות מעפילים מצפון אפריקה, בעקבות הפסקת ההעפלה הרשמית על ידי המוסד לעלייה ב׳. מקצתם הצליחו לממש את כמיהתם לעלות לפלשתינה־א״י מנמלי אירופה למרות ש״נתקעו״ במחנות המעבר באלג׳יר. אפשר שמספר המעפילים היה עשוי להיות גבוה יותר מהאומדן הרשמי ואפילו ממאגר השמות, אלמלא התעכבה עלייתם ארצה בצרפת ובאיטליה. בנוגע לכל ספינת מעפילים תתבצע השוואה בין הנתונים במאגר לאומדנים ולהערכות של חוקרי העפלה אחרים. בפרק החמישי יוצג דיוקן מעפילי צפון אפריקה על בסיס הנתונים הדמוגרפיים שבמאגר. בפרק השישי תיבחן מידת התאקלמותם במחנות הגירוש, מצבם בתחומי הבריאות, החינוך והרווחה; עלייתם לפלשתינה־א״י והפנייתם לבתי עולים, להתיישבות העובדת ולערים בפלשתינה־א״י ומדינת ישראל.

הפרק השביעי יוקדש להצגת הדימוי השלילי שהודבק למעפילים מצפון אפריקה לפני העפלתם ועם גירושם לקפריסין מצד השליחים, מפקדי ספינות ההעפלה ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית. דימוי זה השפיע על מידת מעורבותם במנגנון הארגוני שניהל את המחנות. הפרק השמיני יתאר את החסמים שעמדו בפני המעפילים המוגרבים והקשו עליהם להשתלב בחיים במחנות. הפרק התשיעי יעסוק בשאלת הדרתם החברתית, התרבותית והתעסוקתית של מעפילי צפון אפריקה במחנות ובצעדי המחאה שנקטו כלפי הנהגת המחנות והסוכנות היהודית.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

תלמידו של אליהו הנביא

לאחר שהאזנתי לסיפורה של העיוורת, הרגשתי מדוכדכת וחשופה לגמרי אל מול מהלומות הגורל. לא היה לי שום הסבר לאי שוויונם של נכסי החיים בין בני אדם בפרט ובין יצורים אחרים בכלל. החלשים והמדוכאים זכו לאהדתי, אך במה בדיוק זה הועיל להם? אי הצדק, על כל צורותיו, שבר אותי. פפה, סבי היקר, הבחין במצחי הקמוט ופנה אלי.

"מה קרה לנכדתי היפה?" שאל אותי בחיוך. "תני לי לנחש, מישהו עשה לך מעשה קונדס מביך או שהציונים שלך צנחו לפתע?"

"שום דבר כזה, פֵפֵה" עניתי לו בנשיקה על לחיו. "הסיפור שהרגע שמעתי העציב אותי להחריד. לפעמים איני מבינה דבר בקשר לחיים, למוות, או לאומללות שאופפת אחדים מביננו".

"אז נכדתי המתוקה רוצה לדעת יותר על החיים ועל מרכיביהם העיקריים? זה חדש ומפתיע. חשבתי דווקא שהנושאים שמושכים אותך יותר הם ענייני צעצועים, בובות, חברות ומשחקים. ומה זעזע את חוש הצדק שלך? שפכי אור על הנסיבות שגרמו לשינוי כה חשוב בך!".

ישבתי מולו ופרשתי בקצרה את עיקר האגדה קורעת הלב שסופרה לי זמן קצר לפני כן. ברור שלא פסחתי על המסקנות שהפקתי ממנה.

"די, די, הירגעי. קודם כל זוהי אגדת רחוב, אל תקפצי למסקנות נמהרות וללא בסים. מכיוון שאת מגלה עניין חד בהיבטים החשובים של החיים, עלי לספר לך סיפור אחר, שונה לחלוטין. מה את יודעת על אליהו הנביא?" שאל אותי.

״ ממה סיפרה לי שהוא היה נביא…, ידוע לי גם שכאשר נולד בן למשפחה מציבים את הכיסא המפואר של אליהו הנביא ליד חדר היולדת במשך שמונה ימים עד ליום ברית המילה", דקלמתי בגאווה.

"אמת, אבל הוא היה נביא שידע רבות על החיים, יותר מאשר כולנו ביחד. הוא היה שליחו של אדוננו, ובמהלך חייו משולבים מעשי ניסים ויכולות על-טבעיות", הסביר סבי בנשימה אחת והמשיך: "רבבות תלמידים חפצו להפוך לחסידיו אך רובם נכשלו עקב התנאים שהוא קבע להם. הסיבה הבסיסית שבגללה הם לא עמדו במבחן הייתה חפזונם בהסקת מסקנות מוטעות הקשורות בהתנהגות הנביא.

"אספר לך על חוויותיו של תלמיד אחד, שהתלווה לנביא במסעותיו הרבים וניסה לחבר היגיון למעשיו המוזרים של האיש הקדוש".

אליהו הנביא היה איש צנוע, בגדיו פשוטים ומזונו כה דל עד כי ציפורים דאגו לפעמים להניח לידו פירות שהן קטפו למענו הישר מן העצים. במהלך אחד מביקוריו עם תלמידו, הוא הקיש על דלתו של סוחר עשיר וזה קיבל אותם ברוב חן ונועם והזמין אותם להסב לשולחנו. האורחים זכו לארוחה דשנה שכללה שפע של מטעמים ויין ריחני וצונן. למרות זאת, האווירה בבית הייתה מתוחה וכבדה. לבעלת הבית היה מצב רוח קודר והבעל, שהיה מוטרד לא פחות, בקושי נגע בצלחתו.

'מדוע הם נראים כה מרוחקים?׳ הרהר בנפשו התלמיד. 'הרי הם בורכו בשפע, וברור שהם בריאים, ומעונם יפה, מסודר ומרוהט ברוב פארי.

הנביא אכל לשובע ושמח לנהל שיחות חולין עם מארחיו ואפילו צחק כאילו דבר מה שעשע אותו. נדמה היה שהנביא היה במצב רוח מרומם להפליא וקרוב לוודאי שהוא לא הבחין במועקת מארחיו. בסיום הארוחה הוא קם על רגליו, הודה בחמימות לזוג אותו בירך בנימה לבבית: "ברכתי היחידה שאותה רוצה אני לתת לכם היא שבביקורי הבא במעונכם אמצא בית מסודר פחות, שולחן מהופך והרבה פעילות סביבכם. כל זאת, במקום האווירה הקודרת השולטת כעת דרך קבע בביתכם".

שני בני הזוג נאלמו בפה פעור והרהרו בדבריו. מה השתבש במהלך הערב שגרם לנביא לברכם בצורה כה משונה? בלב כבד, הם הודו לאיש הקדוש וליווהו בנועם עד לשער הבית. התלמיד נסער ומבולבל אך הוא, לא פצה פיו חרף מצוקתו.

למחרת, במהלך היום, הנביא ותלמידו עשו את דרכם לבית אחר. היה זה אחד המבנים הרעועים ביותר בסביבה, ששימש כמקום מגורים לזוג חקלאים ולילדיהם הרבים. עושרם היחיד כלל פרה רזה שסיפקה להם מנת חלב יומית. ובכל זאת, כשראו את הנביא ותלמידו בפתח שערם, הם ניגשו אליהם במהירות והזמינו אותם לחלוק עמם את מזונם הצנוע והדל. הנביא שתה את כוס החלב שהציעו לו ואכל את פרוסת הלחם השחורה והקשיחה וכך עשה גם תלמידו. לאחר עזיבתם את השולחן, הנביא התקרב אל הפרה, הניח את ידו על מצחה והתפלל. דקות ספורות לאחר מכן, הפרה קיפלה רגליה ונפלה מתה.

עולמם של המארחים האומללים חרב עליהם. וחרף המהלומה הקשה הם לא פצחו פה וקיבלו את גורלם בפרץ של דמעות חנוקות.

התלמיד היה קרוב למרוט את שערות ראשו, אך בלם את זעמו והמשיך בדרכו עם הנביא.

ביום השלישי, השניים ערכו ביקור בבית של איש ציבור ידוע בעיר. בפתח הדלת עמדה עוזרת עבת בשר שנזפה בהם וכיוונה אותם היישר אל המטבח.

"קבצנים אוכלים במטבח על פי ההוראות של בעל הבית", אמרה להם.

"איננו קבצנים, אנחנו עוברי אורח", ענה התלמיד.

"אין הבדל", השיבה האישה העגולה, "המבקרים היחידים שהאדון מקבל סביב שולחנו הם סוחרים עשירים או אישים מפורסמים. עכשיו, שבו נא, אגיש לכם את שארית ארוחת הפועלים".

הנביא הביט באישה ברוגע והודה לה. הוא החל לאכול את השאריות שהיא הציבה על השולחן ואף דחק בתלמידו להצטרף אליו.

לפני הארוחה הם גילו מבעד לחלון, קיר רעוע צמוד לחצר הכניסה, שנטה ליפול.

הנביא הרים את ידו ולאחר שהוא התפלל, הקיר זקף קומתו באורח פלא.

"תודה", אמרה העוזרת השמנה וגיחכה. "לא ידענו מה לעשות כדי לתקנו וציפינו שיום אחד הוא פשוט יתמוטט. אבל, אל תצפו לפיצוי כלשהו מבעל הבית", היא הוסיפה. "הוא הקמצן הגדול ביותר שידעו הזמנים".

"אין צורך לשלם או להודות לנו", ענה הנביא, בזמן שפילס את דרכו החוצה.

מחוץ לכותלי האחוזה, שאף הנביא נשימה ארוכה של אוויר צח והתכונן להמשיך את מסעותיו, אך תלמידו, מוכה זעם ולא מסוגל לשתוק עוד, הרים את ידיו לשמים והביט בנביא בעיניים עצובות. "אני מצטער, אין אני יכול להישאר אדיש מול אי הצדק שלך. אתה מפצה את השפל ביותר ומעניש את אלה שמכבדים ומקשיבים לך. מדוע? איך אתה מצפה ממני שאמשיך בדרכך אם אתה תומך ברעים ומתכחש למצוקת ההגונים?"

"ידידי היקר, אתה מגיב בדיוק כמו הקודמים לך. לא היה להם ספק, שכל מה שראו עיניהם או שמעו אוזניהם הוא כל האמת. הם לא חשבו או האמינו בדרכים הרבות והבלתי נראות לעין של הבורא. לא פגעתי בתמימים או פיציתי את הרעים. עוד אגלה לך את הסיבות שמאחורי התנהגותי"המוזרה״. לצערי, אאלץ לוותר על נוכחותך לצדי, כי אני זקוק לתלמיד שיבטח בי ללא צל של ספק וידבק במעשיי מתוך אמונה בלתי ניתנת לערעור, דבר שאינך יכול למלא במצבך הנוכחי וברוגזך".

"כיצד תוכל לדרוש ממני לקבל את מעשיך ולשתף פעולה עמך", ענה התלמיד, "כאשר ברור מעל לכל ספק שהיית לא הוגן כלפי העני כשהרגת את הפרה שלו, עושרו היחיד. ומדוע תיקנת את הקיר ההרוס דווקא לאיש הציבור העשיר והשפל? יש כל כך הרבה שאלות ולהן אינני מוצא תשובה שקולה. אני זקוק להבנה ולהסברים; מדוע פעלת כך ומה קרה ליושרך ולרגישותך?"

"תדע הכול, בני", ענה הנביא, "אבל זכור כל ימי חייך, שלעולם אל תשפוט על פי מראה הדברים. עליך להאמין ולהעריך את מעשה הבורא, כי מה שהעין רואה, לצערי, הוא רק חלק זעיר מכל האמת המפותלת. רק הבורא יודע את האמת השלמה, שעבורנו אינה גלויה דרך קבע.

"בערב הראשון אצל המארח שקיבל אותנו בפאר ובחמימות, גיליתי עד כמה אשתו הייתה עצובה כמו גם בן זוגה, זאת חרף נוחיות חייהם, הבית, השולחן, הרהיטים וכל הפאר סביבם. המאכלים שהוגשו לנו היו, ללא ספק, בהתאם לתכנית מסודרת מראש. הכול היה מתוזמן ומושלם. היה להם כל המרכיבים החומריים כדי להיות מאושרים, נכון? אם כן, מדוע נראו כאלו אושרם חמק מהם? האם הבחנת שלא היו להם ילדים? הברכה שלי הייתה, שבביקורי הבאה השולחן שלהם יהיה מבולגן. האם ידעת מדוע? כי ייוולד להם בן, שובב, שישים קץ לסדר המופלא של הבית; שיתרוצץ בין רגליהם, יצחק ויצור שמחה ופעילות בריאה במעונם. בירכתי אותם בלידת בכורם.

"לגבי הזוג השני, עם ילדיהם הרבים והפרה היחידה: לאחר ששתיתי מן החלב ידעתי שהפרה חולה מאוד. אם הם ימשיכו לצרוך את החלב שלה, כולם ימותו. נחוץ היה להמית את הפרה כדי להציל את חייהם".

התלמיד החל להרגיש שהאדמה נשמטת מתחת לרגליו כשהוא הבין עד כמה לא העריך נכונה את מעשיו של מורהו. ובכל זאת, תיקון הקיר הרעוע אצל איש ציבור עשיר עדיין נחשב בעיניו כפסול.

"בביקור השלישי והאחרון אצל איש הציבור העשיר", המשיך הנביא, כאילו קראה את מחשבותיו, "בעל הבית לא ידע שמתחת לקיר הסדוק יש אוצר עצום. סביר היה להניח שבתוך זמן קצר הקיר יתמוטט והוא יגלה את המטמון. תיקנתי וחיזקתי אותו כדי שהאיש השפל הזה לא יזכה למתנה שאינו ראוי לה".

לאחר ששמע בתשומת-לב את גרסת הנביא, התלמיד הרגיש מבויש ומוכה הלם. בפנים שטופות דמעות הוא ביקש סליחה מהנביא על הכשל בשיפוטו. הנביא ליטף את זקנו, הביט בשמים ואמר: "ילדי, הבקשה היחידה שלי היא שתפיק משיעור זה מסקנות נכונות. מה שעינינו רואות אינה האמת על כל היבטיה. ראיית האדם מצומצמת והיא מגלה לו רק זווית זעומה של השתלשלות הדברים. עלינו להאמין בבורא ובדרכו, כי רק הוא יודע את כל מרכיבי האמת ורואה את תוכן האדם וסביבתו".

טרז זריהן-דביר-ספרי לי… אימא על המלאח במרקש-תלמידו של אליהו הנביא

עמוד 50

בתחילת המאה ה־19 חיברו ר׳ שמואל אלבאז ור׳ עמור אביטבול בצפרו פיוטים רבים שבהם תיארו את המצב הרעוע ואת הסכנות התכופות שארבו ליהודי המקום. הם נותנים דרור בשיריהם גם להרגשת ההצלה הפלאית שפיעמה בלבם, בשעה שדיכא השלטון המרכזי את שבטי ה״מהאווש״ הברבריים, שהתמרדו נגדו והחרידו בתוך כך את שלוות הקהילה היהודית.

על התמרדותם של שבטים נוספים – שבטי האודאייא – ועל הסבל הרב שנגרם עקב כך לקהילה היהודית בפאס נתחברה בין השנים 1832-1825 קצידה בערבית יהודית, ״לקצידא דלכור״ (=שיר הפגזים), בידי משורר החותם בשם שמעון, כנראה שמעון רודאני.^, השיר מתאר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המלאח בפאס זדיד (=פאס החדשה) ואת המחסור במצרכי מזון ששרר בו עקב ניסיונותיו של המלך מולאי עבד ארחמאן לדכא את מרד האודאייא, שנמשך יותר מעשר שנים, ולהוציאם מן העיר פאס, שאליה נהגו לפלוש ושבה עשו שמות בקרב האוכלוסייה היהודית והמוסלמית כאחת. שנתיים לאחר מכן, בשנת 1834 (תקצ״ד), נהרגה על קידוש השם באותה עיר הצעירה סוליכה חג׳וויל מטנג׳יר, אשר העלילו עליה שכנים מוסלמים כאילו הסכימה להתאסלם וחזרה בה. מותה במות קדושים ועמידתה האיתנה של הצעירה היפה מול הניסיונות הבלתי־נלאים של השלטונות המוסלמיים להביא אותה לידי שמד הותיר רושם עז בכל הקהילות היהודיות ברחבי מרוקו, ושירים רבים נתחברו בפאס ומחוץ לה הן בעברית והן בערבית יהודית לתיאור יופייה, גבורתה ועוז רוחה של סוליכה. עקב כך היא נהפכה לדמות אגדית, שהמשיכה וממשיכה לעניין משוררים וחורזי חרוזים.

הערת המחבר: בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נכתבו אף מחזות בספרדית ובאנגלית על דמותה של סוליכה הצדיקה. ראה על כך הטל, ביבליוגרפיה, בערך ״סוליכה הצדקת״ שבמפתח השמות. בשנת 1952 שימשה במרוקו דמותה של ״סול הצדיקה״ נושא לתחרות חיבורים בעברית מטעם חברת ״מגן דוד״ להפצת השפה והספרות העברית במרוקו, והפרס הראשון הוענק לר׳ חיים שושנה ז״ל (שהיה לימים דיין בבית הדין הרבני בבאר־שבע), שחיבר פואמה ארוכה עליה. ראה את החוברת: תוצאות ההתחרות הספרותית לשנת תשי״ב, בהוצאת חברת מגן דוד, קזבלנקה [חש״ד]. גם המשורר ארז ביטון הקדיש שיר לדמות אגדית זו. ראה ספר הנענע, תל־אביב תשל״ט, עט׳ 29-27, תחת הכותרת ״קסידת סוליקה״.

בשנת 1862 (תרכ״ב) ולאחריה נכתבו במכנאס שירים רבים בשתי השפות היהודיות על מעלליו, שנאתו ליהודים וסופו המר של מורד במלכות בשם זילאלי בן רקייא המכונה ״למעגאז״ (=העצלן), אשר הצליח לקבץ סביבו שבטים ברבריים ויצא בראש צבא לכבוש את מכנאס. לאחר הוצאתו להורג של המורד נהגה הקהילה היהודית במכנאס לחוג חג פורים מיוחד ־ ״פורים דלמעגאז״ – ביום טז באדר. השירים הרבים שמצאתי בכתבי־יד נכתבו כולם בידי משוררים שהיו עדים למאורעות, כגון ר׳ שמואל בן אהרן עמאר (אשר שירו העברי יובא להלן), ר׳ יהודה בן יוסף ברדוגו, ר׳ יוסף בן שטרית ואחרים שנשארו ברובם אלמונים, אולם גם ר׳ יוסף משאש (1974-1890) חיבר על אותו מאורע שיר ארוך בן 62 מחרוזות בשנת 1924 (תרפ״ד), בהסתמכו על השירים הקדומים.

בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה העשרים נתחברו שירים אירועיים רבים, בערבית יהודית בעיקר, בידי משוררים מצפרו: ר׳ יחייא אדהאן, ר׳ שלום אזולאי, ר׳ חיים אהרן מאמאן ור׳ ראובן אג׳ייני. כל השירים מתייחסים לתקופה זו או אחרת בזמנם של שלושת המלכים ששלטו אז זה אחר זה במרוקו -מולאי אל־חאסאן, מולאי עבד אל־עזיז ומולאי עבד אל־חפיץ׳ – ומתארים את ניצחונותיהם על השבטים והאוכלוסיות השונות אשר התמרדו נגד שלטונם או סירבו להכיר בסמכותם. הם גם מגוללים את ההתנכלויות שהתנכלו מנהיגי המרידות השונות לקהילות יהודיות שנמצאו באזורים שתחת השפעתם, כגון קהילת צפרו. הפיוט של ר׳ שלום אזולאי ״שירו אמוני, הודו לה׳״ נכתב בסיון תרס״ד (1904), לאחר ש״נהרג באורח פלא השר הצורר [=עומאר ליוסי], אריה משחית אשר אכל את יעקב בכל פה וכל העולם שמחו לאידו״.שיר אחד של ר׳ ראובן אג׳ייני בערבית יהודית ושיר עברי של ר׳ חיים אהרן מאמאן נכתבו לאחר שנתפס ועונה למוות בשנת 1909 מנהיג המרד הידוע מהרי הריף, זילאלי בן דריס זרהוני המכונה ״בו חמארא״(=בעל האתון), אשר גרם סבל רב ליהודים שנמצאו תחת השפעתו, כגון יהודי תאזא. הדים לסבלה של קהילה זו בין השנים 1904-1897, כאשר נאלצה לגלות ממקום מושבה ולהתפזר בין קהילות אחרות בצפון מרוקו, נמצאים בשיר ערבי־יהודי שנכתב כנראה בידי משה בלילתי מתאזא; הלה גם העתיק את כתב־היד שבו רשום השיר. מאותה תקופה רבת מהומות בתולדות מרוקו נשתמרה בעל־פה גם קצידה ערבית־יהודית המתארת את הפגזת קזבלנקה על ידי אניות מלחמה צרפתיות בשנת 1907.

גם לאחר שנאלץ בית המלוכה המרוקני לחתום בשנת 1912 על הסכם הפרוטקטורט עם צרפת, הסכם שהיה אמור להחזיר את היציבות והביטחון למרוקו, נמשכו המהומות והאנדרלמוסיה בחלקים שונים של המדינה. על הקטל שנעשה ביהודי פאס בשנה שנכנסו אליה הצרפתים לא גיליתי עד כה שיר כלשהו, אך על אשר אירע בתאפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו לאחר מכן כתב יחייא בן מכלוף אדהאן קינות רבות בעברית וקצה אחת ארוכה מאוד בערבית יהודית. בשנת 1919 פשטו שבטים ברבריים על כפרים ועיירות בתאפילאלת ועשו בהם שמות תוך התנכלות לקהילות היהודיות שבמקום. ביום שבת יד בכסלו תר״ף הוצא להורג בלא כל סיבה סבירה המנהיג הרוחני של קהילות אלה, המקובל ר׳ דוד אביחצירא. רצח זה היה טראומה של ממש בקרב האוכלוסייה היהודית, והרגשת הייאוש שאחזה ביהודי תאפילאלת היא המזינה את שיריו של יחייא אדהאן.

שירו הערבי היהודי של יחייא אדהאן נכתב כנראה על פי הדגם של קצה ארוכה אחרת – ״קצת תאפילאלת״ – שחוברה כמאתיים וחמישים שנה לפני כן, ובה מתאר המשורר האלמוני בפרוטרוט את הזוועות שחוללה מגפת דבר נוראה בקרב קהילות באזור תאפילאלת, בהשמידה בשנת 1679 (תל״ט) משפחות שלמות וחלק גדול מן האוכלוסייה היהודית על רבניה, מנהיגיה, עשיריה וענייה. חשיבותה של קצה זאת אינה נעוצה רק בעתיקותה ובערכה הספרותי, שאינם מוטלים בספק, אלא גם בהיותה כיום המסמך ההיסטורי היחידי המעיד על אותה טרגדיה שהתחוללה בתאפילאלת במחצית השנייה של המאה ה־17. מסמך היסטורי יחידאי כזה הוא קצה נוספת בערבית יהודית, המתארת את חורבן המלאח של תהאלא בלב הרי האנטי-אטלס שבדרום מרוקו והעברת אוכלוסייתו היהודית בכוח למקום סמוך. גם שם היו שבטים ברבריים מקומיים – שבטי אי[ת] מזאל – מעורבים בעניין. בדומה לקצה על תאפילאלת נמצאה עד עתה קצת תהאלא במקור אחד ויחיד בלבד, אך שלא כקודמתה אין אפשרות לתארך אותה בדייקנות. כל שניתן לומר על פי נתוני כתב־ היד הוא, שהאירועים המתוארים התרחשו לכל המאוחר בתחילת המאה העשרים.

גם על מאורעות אשר לכאורה לא הייתה מעורבת בהן במישרין קהילה יהודית במרוקו נכתבו שירים בערבית יהודית. מתוך השירים שגיליתי האחד עוסק במלחמת העולם הראשונה בלא כל התייחסות ליהודים והשני במלחמת האזרחים בספרד, שבה נפגעו כמה יהודים ממליליה שבצפון מרוקו הספרדית. אשר למלחמת העולם השנייה, הרי, בדומה לכל יתר הקהילות היהודיות בצפון־אפריקה, נקלעה גם יהדות מרוקו לאחר כיבוש צרפת לאיום הנאצי ולסכנת ההשמדה. רק אחרי שנחתו צבאות בנות הברית בקזבלנקה בנובמבר 1942 נשמו יהודי מרוקו לרווחה. כך נכתבו שירים רבים בערבית יהודית על עליית הנאציזם ועל ניצחונות בנות הברית עוד לפני היוודע התוצאות הסופיות של המלחמה ודבר השואה הנוראה.

אחרי מלחמת העולם השנייה כתב ר׳ מסעוד בן שבת בקזבלנקה פיוטים בעברית ובהם הסמיך את זכר השואה לגאולה שבהכרזת העצמאות, תוך שהוא מתאר את מלחמת הקוממיות ומזכיר את פועלם של דוד בן־גוריון, חיים וייצמן ומשה שרתוק.

שירים אירועיים־היסטוריים בשירת יהודי מרוקו-יוסף שטרית

השני הוא מיודענו, גדול המשרוררים והפייטנים של מרוקו, ר׳דוד בוזגלו אשר עליו נאמר: מ־דוד (המלך) ועד ל־דוד (בוזגלו), לא קם כ־דוד.

ר׳ דוד בהגלו

אחד המפורסמים והבקיאים בשירה ובמוסיקה הקלאסית, האנדאלוסית העשירה היה המשורר והפייטן הנשגב ר׳ דוד בוזגלו, אשר ידע להכתיר גם שירת מרוקו בעטרת שירת יהודי ספרד. ר׳ דוד בוזגלו העמיד תלמידים רבים, ובזכותו שירה עתיקה זו עדיין קיימת ומושמעת בקרב יהודי מרוקו בלבד, רק קטעים מעטים ממנה, מוכרים עדיין בתוניסיה ואלג׳יריה.

ר׳ דוד נולד בשנת תרס״ד (1904) בעיר הגדולה קאזאבלנקא שבמרוקו, להוריו רחל ושלום בוזגלו ז״ל. ר׳ דוד זכה כפייטן נעלה , בין ציבור הפייטנים, בשל קולו הערב כמתנת־אלוה ממעל וכנעים זמירות ישראל, ויחד עם מקהלתו היה מצליח בניגוניו להבקיע שחקים. ראשו היה כמעין מקלט, האוצר בתוכו ניגונים רבים לאין ספור, כאדם הקורא מכל הכיוונים. רבו המובהק היה ר׳ חיים עטר ז״ל, שהיה בא במיוחד ממראכש, כדי ללמדו את השירים והניגונים ובתוך זמן קצר, למד את כל הספר ״שיר ידידות״ עד שבקיאותו בו בעל־פה הייתה מפליאה, אך גורלו המר התאכזר לו ומאור עיניו נלקח ממנו עוד בשנת תש״ט 1949.

אף על־פי־כן, האיש הזוהר הזה שב והאיר בהופעותיו את קהל שומעיו שהוקסמו והתלהבו כתמיד מכל אמרי־פיו, במיוחד ה״מולועין״, אוהבי השירה, שנהגו לשבת לצידו או סביבו ונהנו מסגנון שירתו וחוכמתו כאחד.

ר׳ דוד היה בעל קול חזק העשוי מיתרים רבים, עשה חיל כזמר, פייטן חזן, מורה, מדקדק, וכאספן כאחד. הוא היה ניחן בזיכרון פנומנאלי, היה קולט על נקלה שירים בערבית כבעברית, ובניגונים שונים, ללא רשם־קול ורישום תוים, מהמון העם ואף מאצל נגני חצר הסולטאן, עד שיצא שמו לשם ולתהילה כגדול המשוררים והפייטנים במרוקו. סגנון שירתו המיוחד דומה מאוד לשירתם של משוררי ספרד. ר׳ דוד השתלט במהרה על כלי־נגינה שונים, על־ אף מזגו הסוער. הוא גם זכה לכינוי ״משורר המאקאמים״, נוסח ספרד, כדרך הערבים שחילקו את סולם הקולות ל״מאקאמים״. נישא על כפיים, היה מופיע ברוב הדרו ותפארתו בשמחות: ברית מילה, בר־מצווה או חתונה.

זוכרני בימי חורפי, כאשר היה מוזמן למכנאס עירי, ל״טכס הבקשות״ שהיה נערך לכבודו בלילות שבת החורפיות, בתקופת הבקשות. בשבת זו, כל בני הקהילה במכנאס, חובבי השירה, היו צובאים ונדחפים , כדי להצליח למצוא מקום ישיבה או פינה כלשהי בבית הגביר דוד בן שימול נ״ע, ב־מללאח החדש Le Nouveau Mellah בו היה נערך טכס הבקשות. השמועה על עריכת הבקשות בנוכחות ״למעללם״(המומחה) בוזגלו הייתה עושה לה כנפיים בכל ה־מללאח והמונים היו מקדימים לקום לפני האשמורת, כדי להיות ראשונים ולזכות אולי גם בפינה צדדית בבית הרחב של הגביר דוד בן שימול.

ולמחרת ביום שבת, שיחת היום הייתה רק על הבקשות , על בוזגלו ועל המנגינות החדשות שהשמיע, ובמיוחד על הפיוטים החדשים שחיבר והביאם עימו באמתחתו והשמיע אותם בליל הבקשות.

כנערץ בין ההמונים, היה האורח הנכבד מלהיב את הנוכחים כשהוא מעלה בכוח נגינותיו וקולו הערב את אלה שזכו לראותו ולשמוע את קולו.

אחד מחוובבי השירה והפיוט העברי הוא הרב שלום משאש שליט״א, שהיה רבה הראשי של יהדות מרוקו והיום רבה הראשי וראש אבות בתי הדין ומו״צ בירושלים. הוא היה אחד ממעריציו של ר׳ דוד בוזגלו בשל קולו וסגנון שיריו. הרב ש. משאש עצמו היה בעל קול נעים, ועל ר׳ דוד בוזגלו כתב בהקדמה שבקובץ הפיוטים ״שירי דודים השלם״ של הרב מאיר אלעזר עטיה:

״נראה לי כעת לפרש שיורי זמרה, מה שנשאר מדור הקודם, דור של המשורר הנשגב הרב דוד בוזגלו ז״ל, יחיד היה בדורו, אשר ברוחו העז והכביר ידע להתאים הזמרה עם רגש הלב, וכל כולו רועד ורוגש ומזיע בהתלהבות גדולה באומרו השירה, בקולו הנעים המופלא אשר חננו ה׳ עד כדי כך שהוא משבר הלבבות בקולו קול עוז, בנעימה קדושה ובכוונה עצומה ״ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה׳ עמו״ .

רבה הראשי לשעבר וראש אבות בית דין בפתח תקוה, הרב משה מלכה כותב גם הוא, על ר׳ דוד בוזגלו בהקדמתו של אותו קובץ:

אבי השירה והזמרה בימינו היה המשורר הנעלה, הרב דוד בוזגלו ז״ל. הוא חדר אל אוצר השירה של ימינו, כבש את כל דרכיה, ומילא כל צפוניה, שם בכליו את כל מחמדיה, חדשים גם ישנים, את הכל הקליט במוחו החשמלי, ואיזן וחקר ותיקן צליליה, שקל בפלס השיר את משקליה השונים, והוסיף עליה משול שירים שקולים ומלאי רוח, חן ונעימות, ביחוד הפליא והגדיל לעשות בשטח זה שדאג להפוך את כל שיר ערבי חילוני לשיר דתי טהור ונקי״. . .

בשנת תשכ״ח (1968) עלה ר׳ דוד ארצה לחיות בה ולחונן את עפרה. מיד בהגיעו לארץ, ערך ועד העדה המערבית בירושלים, ערב מיוחד לכבודו. זה היה בחג החנוכה. כאיש קול ישראל, הוזמנתי לערב זה בו נכחו מיטב הפייטנים בארץ, אשר בעצם, כולם היו תלמידיו לשעבר. כן נכחו אז רבנים ואישי־ציבור רבים. אחר הדלקת נר חנוכה (נדמה לי שהיה של ליל האחרון), נתבקש ר׳ דוד לומר כמה מלים. ברצון רב ענה , אך תנאי אחד העמיד-להוציא את כל״ אביזרי ההקלטה״ מהמקום, ולא, יעזוב הוא את המקום. כל תחנוני אנשי ועד העדה המערבית לא עזרו, גם תלמידיו ניסו אז להסביר לו את ערך הערב הגדול הזה ולשכנעו להסכים, אבל הוא בשלו, ולא אבה בשום פנים ואופן שנקליט אותו, ולצערי הרב, המפסיד העיקרי, זה היה אני, ואז חזרתי כלעומת שבאתי. כאמור בלית ברירה, התקבלו תנאיו וכטוב לבו מהערב המהנה, שר בחופשיות מלאה ואף השמיע לנוכחים פיוט שהכין בו במקום ושר אותו בעל פה מבלי לכתוב אותו. אחרי־כן הסביר בעברית צחה את מהות החנוכה ועמד על משמעות ״מזמור שיר חנוכת הבית לדוד״ (תהלים ל׳), שרגילים הספרדים לומר אחר הדלקת נר החנוכה . זוכרני שכל הנוכחים, חוץ ממה שהוקסמו מהעברית הרהוטה שבפי ״העולה החדש הטרי״ שהגיע זה עתה, נשארו גם המומים ופעורי־פה מחוכמתו ורוחב ידיעותיו.

ר׳ דוד קבע אח״כ את דירתו בקרית־ים ומשם המשיך לפעול ולחבר עוד שירים ועל־אף גילו, לא תש כחו ולא נס ליחו, עד שביום כד׳ מנחם־אב תשל״ה (1975) החזיר את נשמתו לבוראו.

המעציב בכל מסכת חיי־המנוח, הוא הסירוב והעקשנות בהם עמד כל ימי חייו שלא להקליט אותו, למרות שהיה יכול להיהפך בין לילה לאיש אמיד, אך העדיף להישאר ״איש עני״ ולא לערוך הקלטות. בקושי רב הצליח פרופ׳  ח. זעפרני להקליט כמה שירים מפיו. הוא גם לא אבה לרכז פעם את כתבידשיריו וכן ההספדים שנשא פעם על אישים בחייו, וכך הכל ירד עימו לקבר. אולי זה היה רצונו הגדול.

אנחנו מביאים אחד משיריו בערבית בשילוב מילים בעברית (מטרוז)

השיר: ״ארגב יא לעאלי״. לחן – סאחלי, נועם – עלאס יא גזאלי, מלים ר״ד בוזגלו:

פזמון: ארגב יא לעאלי, ורגב יא לעאלי,

עמל פחק איסמך לעזיז, אם לא בגללי,

ארחם יא דאיים, שוכן שמים, קלבי למג׳מור.

אל חי הנעלם, ג׳יתנא מן צ׳ללאם, אויב תזמור.

ספפית פיא עדיאני, גולי עלאס, לחרפה נתתני, גולי עלאס

גולי עלאס, דל נחלש,(2) עלאס יא לעאלי

מא חדני ברוחי, אתה מבטחי מגן בעדי, וליך תא נאדי,

פין מא מסית ג׳אדי, להיות עמדי ספית פייא וכו'…

לא תכייב רז׳איה, הוָה והָיָה,

לפדות ממכרי, מלמדון, ופחארי

עתק יא לבארי, עוז נאדרי,

ספי פייא וכו'…     (שירי דודים עמי 280)

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו- ר׳ דוד בהגלו

שיר זה נתגלה למורנו ורבינו זצוק״ל בחלום בליל שבת קודש, וכתבו במוצאי שבת קודש.

פיוט לכבוד התורה סי׳ אני ברוך רפאל חזק.

א שורר שירה, לכבוד התורה, מפז יקרה זכה וברה,

נ אמן שמו בחר בעמו, להיות לו לשמו, אומה נבחרה,

נ גלה בכבודו, על סיני הודו, קרא לעבדו, לקבל תורה,

נ תנה לנו על יד רועינו משה רבינו, בחיר כל נברא,

נ אמן ביתו, הביט בדמותו גם נבואתו, מראה מאירה,

י שמח ישראל, באהבת אל כי הוא מנחיל אל, ללומדי תורה.

י ש העולמות, הם הנעלמות, מעלות רמות, לדורשי תורה,

ב רוך אבינו, אשר זיכנו, וקידשנו, בדברי תורה,

ר בת נעימה, תורה תמימה, פתי מחכימה, עין מאירה,

ו משיבת נפש, אשר בה חפץ, נותנת חופש, לכל סוחרה,

כ י היא חיינו, אורך ימינו, גם תשיג לנו עושר תפארה,

כ ל דרכיה, הליכותיה, ונתיבותיה, שלום ואורה,

ר וב שלום להם, אשרי חלקיהם, מכשול אין להם, אוהבי תורה,

פ יקודים ברים, מצות ישרים, מדריכים מורים דרך ישרה,

א שרי הגבר על יצרו גובר, מישרים דובר, עוסק בתורה,

ל א יירא לבו, משונאו אויבו, בטוח לבו, בזכות התורה,

ח זק גואלי מלא משאלי, לב זך ברא לי, רוח טהורה,

ח י צור מגיני, זכני לבני, גם בני בני, עוסקים בתורה

ח נון ענני, מחטא נקני, גם תצילני, מכל עבירה,

ז ך טהרני, תורה הוריני והדריכני בנתיב הישרה,

ק דוש חונני אל תטשני וקדשני, בקדושת תורה,

ק יים אל סלעי, אורי וישעי, לעבדך רְעֵה, היה לי סתרה

ק בל שועתי, שעה רינתי, גם תפילתי, לך עטרה.

ידוע דברי הקדמונים: ״קבלה היא, הזמירות שנתפשטו בקהילות ישראל נאמרו ברוח הקודש״.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ;

הרוחב : 18 ס״מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

[1] השווה חנוכייה מדרום צרפת מן המאה הי״ב, השמורה באוסף המחבר, קטלוג ״סינאגוגה״, מס׳ 2070

פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו

הנסיך מחבש * מיוצאי ירך שלמה המלך * בקורו בארץ-ישראל * מטוב הארץ לחבש * בקורו בביתנו * המלויו [מלויו] כל הזמן בעמידתם * עושה הכרה עם משפחתנו * מראה את פצעיו מחזית המלחמה * בקורו של מ. אוסישקין בבית אבי בשנת תרס"ג * אספת ההכנה בבית אבי * יסוד ההסתדרות הכללית ליהודי ארץ ישראל * משפחתנו במסחר השעורה בעזה * פתרון שאלת הפרוטסט אצל הבדוים *

מהמאורעות החשובים בחיי משפחתנו מתקופה זו בשנת 1900, אני רושם דבר זה מה שנקלט היטב במחי, בקורו של הנסיך מחבש בן המלך מאביסיניה שבקר את ביתנו בנוה-צדק ביום שבת יחד עם כל מלויו.

בכבוד גדול קבלנו את בן מלך זה מיוצאי המלכת שבא שלפי האגדה בקרה את חכם המלכים אשר בירושלים, ולפי המסורה בעמם ובארצם מתגאה משפחת המלכים מחבש בשלשלת היוחסין שלהם משלמה המלך עד היום הזה.

וכפי שראינו זה לא כבר אחרי מאורעות הדמים בשנת תרפ"ט איך בא-כח ממשלת חבש בחבר הלאומים בג’נבה מחה בשם מלכו היוצא ירך שלמה המלך נגד העמים על הדם העברי הנקי הנשפך בחוצות ירושלים ובארץ הקדושה.

ע"ד משפחתנו ביפו נודע להנסיך לפני בקורו מהסוחר העשיר והנכבד בעדן מבנין מנחם משה סוחר גדול במסחר כלו עם הודו, חבש, פרס וערב ועוד מארצות המזרח שסחר גם עם משפחתנו ביפו, במשך שנים רבות לפני זה.

לפני בקורו של הנסיך בארץ-ישראל הודיע למשפחתנו בנין מנחם משה שבקרוב יבוא הנסיך מחבש לארצנו ובקש מאתנו שמשפחתנו תופיע ותלך בשמו לפני הנסיך ותתן לו את שרותו ולמסור גם לידו פנקס של צ’יקים להבנקים שימשוך עליהם סכומים שאולי יצטרך בהם.

בבואו של נסיך עם מלויו ליפו נתקבל בכבוד גדול על ידי הממשלה והצבא, והתאכסן במלון דה-פרק בשכונה האמריקנית [המושבה הגרמנית ביפו].

כאשר אחד ממשפחתנו הופיע לפניו עם מכתבו של בנין מנחם משה ועם פנקס הצ’יקים על שמנו, הודה מאוד, אבל השתמש במעט מהם. והוא רק בקש את אחי אברהם חיים המנוח שילוה אותו בדרכיו בארץ שיסע אתו לירושלים ולכל הסביבה בכל אשר יסע. הנסיך מנה את אחי שידאג למשלוח הסחורה שקנה והכין בארץ-ישראל על מנת לשלחם לחוף יפו, ומשם על האניה להחוף הקרוב לחבש.

מה היתה טיבה של סחורה זו? מים בפחים, מכל מעינות הארץ משני עברי הירדן, כל מיני חול ואבנים ממקומות הקדושים בארץ, ואני זוכר את מאות התבות והפחים שקבלנו ביפו על מנת לשלחם לחבש.

אחרי שובו בתיור הארץ בא הנסיך לבקרנו עם כל מלויו לביתנו בנוה-צדק. ואני זוכר קו אופיוני זה מבקורו בביתנו. כל השמונה המלוים את הנסיך עמדו על רגליהם כל זמן בקורו בביתנו שנמשך יותר משעה. כמה שבקשנו אותם לשבת בשפת רמזים, כי הם מלבד השפה החבשית לא הבינו שפה אחרת, לא פעלנו כלום עליהם, הם המשיכו בעמידה כל הזמן מבלי להסיר אף לרגע את עיניהם מנסיכם ושמרו עליו כבבת עין.

הנסיך רצה להכיר את כל אחד ואחד ממשפחתנו ושאל פרטים על כל אחד ואחד. במשך השעה וקצת יותר של בקורו זה הרגיש הוא את עצמו כל כך באופן ידידותי אינטימי עד שהראה לנו שני פצעיו ברגל ובצואר, הפצעים האלה שבאו לו במלחמת עמו וארצו, ושהוא הנסיך בתור ראש-צבא נלחם בחזית ממש.

בשנת 1903 זוכר אני בקורו בבית אבי המנוח בנוה צדק מר מ. אוסישקין, זאב גלוסקין שבאו אז מרוסיה על מנת לארגן בפעם הראשונה את כל יהודי ארץ-ישראל מכל העדות מהערים ומהמושבות להסתדרות כללית ארצית אחת.

ולפני שנפתחה הכנסיה הגדולה הזאת בזכרון-יעקב, כל העבודה הארגונית שנעשתה קודם לפני פתיחת הכנסיה, כל האספות המכוננות היו ביפו שהיה אז מרכז הישוב החדש. ואחת מהאספות החשובות ביותר בארגון זה היה בבית אבינו המנוח בנשיאות מר מ. אוסישקין.

אבי המנוח שהיה – כפי שהקורא ראה כבר בפרקים הקודמים – חובב-ציון לא רק להלכה אלא במעשה, ושחשב שעל ידי ארגון חזק של כל יהודי ארץ-ישראל להסתדרות כללית מאוחדת ומוצקה טובה, תצמח מזה טובה רבה לבנין הישוב והרחבתו, נתן את ידו למר אוסישקין ועוזריו בזה, ועזר לו בהרבה בהשפעתו על נכבדי היהודים הספרדים וההמון עם שגם הם הצטרפו בנקל להסתדרות כללית של יהודי ארץ-ישראל זו.

מפני הרבה סבות שונות שלא פה המקום לפרטם [לפרטן] לא החזיקה מעמד הסתדרות כללית זו. חיי שנות קיומה היו קצרים, ומפני סכסוכים וחשדים התפוררה, אבל הרעיון של אחוד כללי של כל יהודי ארץ-ישראל באגודה אחת אך ורק לשם בנין יותר טוב ויותר מהיר של ארץ-ישראל, ברעיון זה הלכה תמיד משפחתנו בדרכי אבינו, ותמכנו ואנו תומכים בכל רעיון של אחוד אמתי של יהודי ארץ-ישראל, איחוד בלי הבדל עדה וכתה חברה ומפלגה, עד היום הזה.

משנת 1902 והשנים אחריהם אחרי שמשפחתנו ואחי אברהם חיים המנוח בעיקר התחילו לסחור בתבואה בעיר עזה במשטב [קנה מידה] רחב מאוד הייתי גם אני העוזר בזה על ידו במשלוח ובהבאת לו הכספים ועוד, שזה היה בזמנים ההם בקושי רב.

אחי היה מבלה כשלשה ארבעה חדשים, החדשים אחרי הקציר של השעורה בעזה. והוא היה קונה על ידי סוחרים קטנים אצל הבדוים מהנגב ממחוז עזה ובאר-שבע כמעט החלק הגדול ביותר של השעורה שלהם. ושעורה זו היינו שולחים לחו"ל שלוש ארבע אניות טעונות מלא שעורה בכל שנה.

בזכרוני נרשם חזק נסיעה אחת עם סכום גדול של כסף מיפו לעזה בדרך היבשה שהיתה בחזקת סכנה תמיד של שודדים וגנבים, אבל הצלחתי להעביר בשלום את הסכום הגדול כסף בזהב שהגיע להרבה אלפים לירות תורכיות ונפוליונים. ועוד דבר אחד נשאר נקלט במוחי מנסיעה זו. כאשר הבאתי את הכסף לאחי לעזה, אז הוא חלק את הכסף כמעט לא ספור להסוחרים ולהבדוים שסחר אתם. וכאשר העירותי לו איך הוא עושה דבר שכזה, ועוד בלי קבלה אז הוא ענה לי שהוא סומך תמיד על ישרותם של הערבים בזה, שאחרי שכל אחד יספור את חבילתו יגיד לו את מספר הסכום הנכון.

וכך באמון מלא להערבים ולהבדוים שסחרנו אתם כמה שנים לא קרה אף פעם שהערבים והבדוים ירמו או יבגדו בנו באופן מסחרי. ואף פעם לא קרה לנו במסחרנו בעזה או שההתחייבות או שטר של הערבי או של הבדוי ילך לפרוטסט [אישור רשמי על אי פדיון שטר חוב במועדו, המאפשר הגשת תביעה משפטית נגד הלווה]. ופה אולי כדי [כדאי] לספר את העובדה האופיונית והמענינת על יחסם של בדוי הנגב מחוז עזה ובאר-שבע לשאלת הפרוטסט. אז היה המנהג היפה הזה נהוג אצל אנשי המזרח אלה. להאיש שהיה בא לרגלי אסון שלא עמד בהתחיובותו על השטר בזמנו, היה בעל החוב שמגיע לו פורש אוהל על אם-הדרך לפני הכניסה למקום מגוריו, ובאוהל היו תוקעים איזה מין מטפחת שחורה שהתנוססה מרחוק כדגל שחור מבשר רעות. וכל העוברים על יד האוהל היו שואל על מי מכריזים שחור? וכאשר נודע להעוברים והשבים על פלוני שלא שלם בזמנו, אז היו תיכף מתאספים מכיריו והיו פודים אותו מעת צרה. מנהג מזרחי, אבל יפה בתוצאותיו. והלואי היה שמור בעולם המסחרי כך גם אצלנו. המסחר שלנו בקנית השעורה בעזה נמשכה כך יותר מעשר שנים עד התפרצות המלחמה.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930 פרק ח': בקורי אנשי שם בביתנו

מו״ה משה טולידאנו ב״ר דניאל זצ״ל מו״ץ במקנאס נולד בשנת תפ״ד ונתבש״מ ליל ש״ק י״ג טבת תקל״ג תוך ח׳ ימים לחוליו, ונמנא דיין בכ״א בטבת תקל״ג כמ״ש בהקדמת ספרו ״מלאכת הקודש״, חיבר פירוש גדול על פירש״י עה״ת בחמשה ספרים, ״אדמת קודש״, ״בגדי קודש״, ״מלאכת הקודש״ ״בונה ירושלים״, ״אם הבנים״, חיברם בין שנת תק״ק־תק״ל וחתנו הר׳ מאיר טולידאנו, קיצר אותם וסידר אותם בס׳ אחד בשם ״מלאכת הקודש״. שנדפס כבר, עוד חיבר ספר ״משחת קודש״, ו״נזר הקודש״, דרשות עה״ת, ״השמים החדשים״, שו״ת, ושניהם עדיין בכת״י ובספר ״תהלה לדוד״ לה״ר דוד חסין זצ״ל, נמצאו שני קינות עליו, ואני הכותב יש אתי קונטריס כת״י ישן פירוש האזהרות, לר׳ שלמה אבן גבירול וחסר מתחילתו. ומסופו ולא נודע מי מחבר הפירוש הנז׳ ואחר התבוננות נודע אלי שמורינו הרב משה טולידאנו, הנז׳ הוא המחבר, ששם כתוב בחרוז ולא תעשה רעות וכו׳ וגם לא במישורים שהוא מדת הלח ולא מדת היבש ותמה שם על רש״י שכתב בחומש שהיא מדת הלח והיבש ובסוף דבריו כתב וכבר מפורש אצלנו דברי רש״י ז״ל בחומש בפ׳ קדושים שים עיניך עליו ודעהו כי נכון עכ״ל. וראיתי בספר מלאכת הקודש, פרשת קדושים שדבר כזה, א״כ ברור אצלי שהוא מחבר פירוש על האזהרות הנז׳, עוד שם בחרוז ולא תוציא לחוץ וכו׳ כתב שהמשומד לא יאכל מקרבן פסח וכתב שם וביאור תיבת משומד עי׳ מ״ש בעניותינו בפרשת בא, ותבין בס״ד, גם זה בספר מלאת הקודש מצאתי שפירש אותה עי״ש. מכל זה מוכח שהוא המחבר פירוש על האזהרות הנז' ועוד ראיתי שם בכמה מקומות מזכיר זקינו מהרי״ט, ובמקום אחר מצאתי לו כתב ועי׳ בש״ח ובספר א״ק להראמ״ז ז״ל ותבין מהרי״ט זה ודאי הוא ר׳ יהודה זקינו של הרב ״מלאכת הקודש״ אבי אביו ר׳ דניאל כמ״ש הוא בעצמו בהקדמה, ג׳ לספר מלאכת הקודש, מוכח שר׳ יהודה הנז׳ חיבר חיבור ושמו א״ק לא נודע לי כעת החיבור הזה.

מו״ה משה טולידאנו ב״ר יעקב ז״ל מו״ץ במקנאס חי בחצי הראשון מהמאה הששית, חיבר ספר ״מגיני שלמה״ על פרש״י עה״ת, ספר דרושים למועדים ולנפטרים, והמה נמצאים במקנס בכת״י. ונתבש״מ י״ז באלול שנת תקל״ח, והוא אביו של מוהר״ר יוסף הנז׳ באות יו״ד, ומצאנוהו שהיה בעיר ראבאט כי נמצאת שאלה ממנו בשו״ת שופריה דיעקב סי׳ י״ט מעיר ראבאט.

מו״ה פנחס טולידאנו זצ״ל בר ברוך אחד מרבני מקנאס הוא חי במאה הששית, ובלשון לימודים מתואר בזה״ל גאון עוזינו וצבי עדינו ובהקדמת פה ישרים מתואר הרב הגאון וכו'.

כהר״ר פנחס טולידאנו זצ״ל בנו של הרה״ג מו״ה דניאל זצ״ל אחד מחכמי מקנאס, הוא חי במאה החמישי, ונתבש״מ בשנת תס״א כי ראיתי מינוי האפוטרופוסות שמינה הרה״ג מו״ה חביב טולידאנו זצ״ל לכהר״ר דניאל בחלול ז״ל על בניו של מו״ה פנחס טולידאנו הנז' והיו בניו מאיר ודניאל עדיין קטנים והמינוי היה באדר הראשון שנת תס״א.

מו״ה רפאל טולידאנו זצ״ל מו״ץ במקנאס חי במאה החמישי בזמן מהרח״ט, ויש בידי תשובות ממנו בכת״י וחתום בה עם מוהר״ר סעדיה אבן דנאן ומו״ה יהודה עוזיאל זיע״א.

כהר״ר רפאל טולידאנו ז״ל מחכמי מקנאס, והיה אחד מסופרי דווקני, וגם היה נעים זמירות.

מקנס — ירושלים דמרוקו-יצחק טולידאנו-התשס"ז

^{פרק חמישי}

^{מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל}

^{מינויו של אברהם מויאל לראש חובבי ציון בארץ ישראל, שנעשה על ידי ק״ז ויסוצקי במהלך ביקורו בארץ, נתקבל בדרך כלל בהפתעה – ובהסכמה. לכאורה הוא היה חריג – אדם ״לא משלנו״. אחרי הכול, מרכז חובבי ציון היה במזרח אירופה, רוב באי העלייה הראשונה הגיעו משם, והמושבות הראשונות נשאו חותם יהודי-יידישאי בעל ניחוחות רוסיים ורומניים. מה לכל אלה ולמויאל – יהודי ״מערבי״, צפון אפריקאי, יפואי, שלא מה״עסקונה״ הירושלמית? לזכותו של מויאל עמדו לפחות שורה של זכויות גדולות: כאמור, הוא היה המוציא והמביא של עסקי הברון רוטשילד בארץ, והיו לו קשרים מצוינים עם ראשי השלטון הטורקי. לכך יש להוסיף את העובדה שהוא היה בעל נתינות צרפתית ומוגן על ידי הקונסול הצרפתי בירושלים. הוא גם היה מקושר אל שמואל הירש, מנהל מקווה ישראל ונאמנו של הברון רוטשילד בארץ, שנחשב לאחד האנשים בעלי ההשפעה ביישוב היהודי הקטן. את תוארו – הדירקטור(המנהל) – אמרו הבריות בהערכה ובכבוד.}

^{מויאל קיבל את המינוי בהתרגשות רבה. זאת אפשר ללמוד ממכתב ששיגר לוויסוצקי. כל הזכויות להשתפכות ולמליצות שמורות בוודאי למזכירו ואיש סודו אלעזר רוקח, שהיה קל כתיבה ונהג להשתמש בידע העצום שלו במקורות היהדות, אלא שחתימתו של מויאל מוכיחה שהוא הסכים לכל מילה:}

^{״שמעוני אחַי ולאומַי, הנה אני הרהבתי בנפשי עז לתת את משא העם הזה עלי, אשר עיני יהיו פקוחות להשכיל להיטיב ויהי נועם ה׳ אלד׳ינו [בניגוד לתעתיק המקובל של החלפת הה׳ בק׳ במילה אלהים, היו שהחליפו את הה׳ בד׳] ומעשה ידינו כוננה עלינו, וכל כסף הקדשים אשר הגעני עד הלום תחת ידי מעיר הבירה פריס יע״א [יכוננה עליון אמן] אשר מערי רוסיה אחלקם ביעקב את כסף התמיכה לעזר ולהועיל כאשר ישר בעיני אלד׳ים ואדם ואשלח להם החשבון מסודר, הדק היטב, בסדר הנכון בטח, וחוב קדוש עלי לסובב נתיבות הקולוניות [המושבות] לראות מעשיהן, ופעולתן לפני תבוא, לבלתי יסורו מן המצוה ימין ושמאל. אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה, למען יהיו יושביהן בטוחים מכל מצוקה, וה׳ אלד׳ים יעזור לי ואתנהלה לאטי לרגל המלאכה לבל ידה ממנה נדת וכתבי הודעות אכתוב לכל ההוה ולכל הנדרש. וכאדם העושה בשלו כן אעשה, זאת פעולת עבדי ה׳ וצדקתם. ובסיבתם ומחמתם אש תוקד בקרבי, אש אהבת ה׳ ותורתו ועמו, על כן יאמרו התלמודיים חכמינו ז״ל ׳מגלגלין זכות על ידי זכאי׳. חזיון בן אמוץ הנה בא ונהיה בקרב ימים יודיע, שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא. ואתם עם קודש המתנדבים בעם יערה ה׳ רוח ממרום עליכם ועל על הפקומ״ש [פרנסים, קצינים, מנהיגים שלמים] המשתדלים לגדור פרצות, ועלי אני עבדכם עבד אברהם לאזור חיל בכל עוז ותעצומות לעם ברוך אלד׳ים. אז יבקע כשחר אור ישראל. אז יאמרו בגויים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה. אז ינוח לנו מעצבינו ומרוגזנו, ובא לציון גואל בחייכון וביומייכון ובחיי דבל בית ישראל. ״היום ג' לח׳ מנ״א [מנחם אב] תרמ״ה [1885), יפו״.184}

^{כמה ממשפטיו של מויאל דורשים הסבר. כסף הקדושים – הכספים שקיבל מפריז, מחברון רוטשילד ומרוסיה, כספי חובבי ציון. מויאל היה זה שקיבל את כספי הברון וכספי חובבי ציון ודאג להעברתם ליעדיהם. בהמשך ציין מויאל את תפקידו בפיקוח על מושבות חובבי ציון ו״אדלג כאיל בדברים הנדרשים לעמוד לפני השררה ירום הודה״. השררה – השלטון הטורקי ומויאל כתב כי בכוחו ״לדלג כאיל״ בין הרשויות השונות. במשפטים האחרונים מצוטטים פסוקים מהמקורות – מתהילים, מהקדיש ועוד.}

^{מינויו של מויאל לתפקיד יו״ר הוועד הפועל של חובבי ציון שמקום מושבו ביפו נתקבל ברצון גם בקרב החובבים במזרח אירופה. זאת אפשר ללמוד מחוזר מפורט על הפעילות בארץ ישראל, שהופץ בקרב סניפי חובבי ציון ברוסיה באוגוסט 1885. לאחר שהוסבר שוויסוצקי הקים שני ועדים, בירושלים וביפו, הוא הגיע למסקנה ״שאי אפשר להשאיר את הוועד במראהו זה״ והחליט כי רק אדם אחראי אחד ינהל את העניינים. ״והנה, ועד פועל תמידי עם יושב בראשו המקבל עליו אחריות הפעולה לא מצאנו כי אם ביפו, שהיא סמוכה ונראית להקולוניות שאנו מטפלים בהן היום״. האיש שנמצא ראוי לתפקיד זה ״צריך להיות עשיר וחכם בהוויות העולם ונכבד בעיני הרשות המקומית״. את כל התנאים האלה באדם אחד מצאו חובבי ציון ״רק בהגביר הנכבד והיקר רבי אברהם מויאל, ס״ט הספרדי ביפו״. עם זאת החוזר הבהיר כי הוועד בירושלים לא בוטל, והוא ימשיך לחוות דעתו בשאלות המרכזיות. בפועל הוועד הירושלמי לא קם ולא הראה שום פעילות, אם כי – כפי שנראה בהמשך – ד״ר פינסקר ניסה מפעם לפעם להחיותו.}

^{בימים הראשונים שלו כיו״ר חובבי ציון בארץ היה על מויאל לפרק מוקש רב עוצמה, שהניח לפניו ויסוצקי. מסעותיו בארץ במשך שלושה חודשים, שהסתיימו במינויו של מויאל ובעזיבתו של ויסוצקי את הארץ, לוו בהרבה ״רעש וצלצולים״. הברון רוטשילד רתח מזעם והורה לפקיד הראשי שלו, אלי שייד, לשגר לוויסוצקי מכתב נזיפה. הן הברון והן שייד לא ידעו שוויסוצקי כבר סיים את ביקורו בארץ, ומי שקיבל את המכתב היה מויאל. הוא פתח את המכתב – וזועזע. וכך כתב שייד לוויסוצקי: ״האדון הברון הטיל עלי היום לגנותך. אתה נסעת בכל ארץ ישראל, שלחת חוזרים וביקשת לייסד שם ועדים, כאילו היית אדון לעשות כטוב בעיניך. למדינה [לשלטון הטורקי] ידועים כבר כל צעדיך ומאז גברה נוקשותה משהייתה אי פעם… אתה מקים רעש הרבה יותר מדי. אין לך יועצים טובים…״ לאחר שהסביר לוויסוצקי כי הוא(שייד) פעל מאחורי הקלעים באיסטנבול בעניין הסדר קרקעות זכרון־יעקב, ללא שום פרסום, קבע: ״חושש אני שאתה מחבל במעשי… אל תסטה מן הדרך ואז תשיג משהו ביתר הצלחה. …אם כבר נוסדו ועדים. פזר אותם. אין לנו צורך בהם״. שייד והברון לא ידעו באותה עת שוויסוצקי אכן פיזר את שני הוועדים ומינה את מויאל לנציג הבכיר, והבלעדי, של חובבי ציון בארץ.}

^{מויאל הנרעש העביר את מכתבו של שייד לפינסקר, וממכתבו אליו ניתן לראות בבירור עד כמה הוא היה מודאג: ״אתמול קיבלתי מכתב מה׳ שייד בפריז עבור ה׳ ויסוצקי. המכתב הרעיש לבבי, יען כי לא אחפוץ כי הברון הנדיב יביט בעיני כעס על חובבי ציון ופעולותיהם. אבל זאת אדע אל נכון, כי מסבב מכתב זה היה ידידי החכם הדירקטור הירש, אשר בעיניו לא מצא חן דבר הוועד ולשכותיו [שלפי ההצעה הראשונה עמדו לקום לשכות בירושלים וביפו] ולדעתו צרורה בזה סכנה גדולה לרעיון היישוב, ולכן הודיע בהודעותיו לפריז מה שהודיע, אבל אחר כך נתוודע לה׳ הירש מפועל ה׳ ויסוצקי, באשר בטל הוועדים ותקן הכל על צד היותר טוב״. מויאל הוסיף שהירש כבר כתב לפריז על ביטול הוועדים, והוא הציע לפינסקר שיכתוב גם הוא לפריז [לברון רוטשילד] ויסביר לו כי הדברים בארץ ישראל מתנהלים כשורה. מן המכתב עולה שאיש אמונו של הברון בארץ, מנהל מקווה ישראל שמואל הירש, הוא שדיווח לפריז על הקמת הוועדים. מויאל הבטיח לפינסקר, שבינתיים יושרו ההדורים אתו והעיקר שהברון לא יכעס…}

^{המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מויאל כראש חובבי ציון בארץ ישראל}