מורשת יהדות מרוקו

נוסח המצבות בבית עלמין הישן

כפי שנעתקו ע״י בשנת תשנ״ד

1

שנת התפ״ד נלב״ע החכם רבי יוסף …. כהן ….

2

נלב״ע שנת התע״ז החכם רבי יעקב…

… ר׳ משה בן הרב אהרן בן חמו…

… ר׳ משה בן מרדכי …

… ר׳ משה בן עקו …

נלב״ע… מרדכי בן משה שנת תקע״ה לפ״ק זלה״ה

נפטר לב״ע … התצ״ד …

נלב״ע כמוהר״ר משה צולטאן שנת התקע״א…

… בן חיים כהן … תקע״ו

נלב״ע הרב אברהם בן חמו ז״ל שנת….

11

                                                      נלב״ע שמעיה בן משה…

נוסח המצבות בבית העלמין החדש

(המצבות שמספרם 82, 83, 111, 129, 142, 154, 155, 156, 157 לא נכתב עליהם מאומה. מר מאיר מרציאנו בן הקהילה האחרון המתגורר בדברו זיהה לי שמות הנפטרים חלקם בחיים ותיארנו כאן נוסח משוער ומקוצר. הנוסח מופיע בתוך סוגריים).

12

נלב״ע בה״ר אברהם בן גיגי תרב״ו לפ״ק ז״ל.

                                                                    13

נלב״ע ר׳ שלמה בן צולטאן ז״ל.

שורה מם׳ 1

14

ה׳ ינקום נקמתו ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מ״ד אשר נקבר חוץ לזמנו וחוץ למקומו זה שמו יעקב בן סוסן תאורירת ונהרג ביום ג׳ ב״ו לח״ו סיון התשכ׳׳ו ועשו בו שחיטת חוץ ה׳ ינקום נקמתו והיו ימיו חמשה ושמונים שנה היה כל ימיו חבר של חב׳ הרשב״י וזכה לזקנה תנצב״ה.

TUÉ A TAOURIRT MARDI LE 4  JUILLET 1967 A MIDI

                                                  15

                          LE 1.4.63 ציון לנפש חיה זאת מצבת … תנצב״ה

• 16

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכשרה והצנועה מפורסמת במעשיה הטובים כפה פרשה לעני מרת מרים נ״ע אשת הארון חמו נ״ע ימי חייה תשעים שנה.

   MRIMA DE ABRAHAM  MARILI  LE   19.1.63                                       

17

זאת מצבת קבורת האשה הכשרה מפורסמת במעשיה הטובים וחשובים בישראל שתקנית רחמנית גומלת חסדים טובים מרת חנה נ״ע אשת ר׳ משה בן חמו נ״ע וימי חייה חמשה ושבעים שנה.

HANA FILLE DE RABBIN ABRAHAM MARCIANO

18

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה ב׳ הצנועה המאושרת במעשיה הטובים ה״ה עישא בת יסתר נ״ע ימי חייה חמשה ושמונים ונלבע״ה ביום ז׳ לחודש ניסן התשב״ר תנצב״ה.

LE 20.3.64

19

זאת מצבת קבורת תמר בת קמרה אשת האדון כמוהר״ר אברהם מרציאנו והיו ימיה במאה שנה ונפטרה לב״ע ביום א׳ שהוא יום י״ז

לחו׳ כסלו התשב״ה.

LE 22 NOV. 1964

20

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה סעידה בת עישא אשת אברהם לעסרי נתלכדה ביסורים קשים ומרים והיו ימיה 78 שנה

תנצב״ה.

21

זאת מצבת קבורת הכש׳ הכבודה והצי אסתר בת סעידה ן׳ חמו נפטרה לב״ע ביום שני בשב״ק שהוא יום תשעה לחו׳ אלול התשב״ה והיו ימי ס״ב שנה תנצב״ה.

LE 6 SEPTEMBRE 1965

22

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הנכבדרת מרת עישא שקרון אשת יוסף מרציאנו בן לשגר נ״ע שנלב׳׳ע ביום עשרה בטבת

שנת התשב״ו תנצב״ה.

RECDO DE TUSHIJOS HIETOS YEISNIETOS 3.1.1966

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחברת: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.ע"כ

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות אולי ישקוט הים. בינתים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא ישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התוכחו ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שבאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאניה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האהלים לנוח ולהנפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שלחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים.

באותו זמן אחרי הצהרים בא לחוף ראש ועד חובבי ציון מר טיומקין (אדם בעל צורה יפה, שערותיו ארוכות ומסתלסלות עד צוארו שהגיע מהמושבה גדרה) והוא ראה כיצד אנו מטפלים ביהודים, נגש אליהם ושאל לשלומם. בשמעו כי אין אסונות, נגש לאבי ולחץ את ידו בחבה ובהערצה ואמר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, אחינו הגולים ימצאו פה אחים נאמנים, בעלי רגש ואהבה, אשר יעזרום בראשית התבססותם בארץ ולא יתנו להם לנפול בצרתם". הוא ברך את אבי ואת חברי הועד והתחיל להעביר חלק מהנוסעים אל אל המושבות והחולים נשלחו למקום הבראה.

למחרתו, באו לראות בגורל האניה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. ומאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימיה והעמידו מלחים שיאספום על החוף, אולם הים הסוער פזר אותם לכל עבר והם נסחפו על ידי הגלים שהקיאום לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.

לבסוף, את האניה לא יכלו להציל ובאין כל תקוה שברוה ומכרו אותה בתור ברזל חלקים חלקים.

הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם אכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בא"י.

פרק ז': בימי השלטון התורכי

בנית מסלת הברזל מיפו לירושלים * היחסים הטובים בין הממשלה לאבי * תשוקתי להיות איש צבורי * נסיונות לגנבה נועזת * הגנת הממשלה * ימי מחלתו [מחלתי] * מגפת החולירע ביפו *

בשנת 1893–94 באה לארץ חברה צרפתית שבראשה עמד אדם נכבד והגון “בנפוס” שמו, והתחילה לבנות מסלת ברזל מיפו עד ירושלים. קונצסיה זאת נתנה על ידי ממשלת תורכיה בקושטא ליהודי יוסף ביק נבון יליד ירושלים והוא מכרה לחברה הצרפתית.

שנים אחדות נמשכה העבודה. את הפסים הניחו פועלים שהובאו באופן מיוחד ממצרים, מהתחלת שכונת נוה-צדק הפועלים האלה היו נאלצים לחפור תעלה עמוק באדמה, כדי להניח את הפסים בשטח אדמה ישרה.

שנה אחרי בנין התעלה בנינו את ביתנו הגדול, שבו נמצא כיום בית הספר לבנים ולבנות המעורב ובית הכנסת שלנו. בבית זה גרה כל משפחתנו. גם אני ואחי הנשואים כעשר שנים ואחרי כן ברשות אבי גרנו כל אחד עם משפחתו בבית מיוחד, רק אבי וביתו נשארו בבית הזה עד זמן המלחמה העולמית.

כשחברת מסלת הברזל התחילה בעבודתה, התקשרנו אתה יחד עם המנוח ולירו מירושלים, להיות סוכניה. בזמן ההוא היה ערך רב לכספים הקטנים. כדי לפרוט לירה אחת, היו משלמים דמי פרוט מחמשה עד ששה גרוש. לכן, התנינו עמם שכל הסכומים הנכנסים בקופתם, נמסרים לנו מדי יום ביומו ורק אחת לשבועים אנו מחזירים להם כסף, זהב ופרוטות לפי דרישתם ובסוף כל חודש החזרנו בזהב, כדי לשלם משכורת לפקידיהם. אחרי שני התשלומים האלה, היינו עורכים חשבון כללי והשאר סלקנו על ידי המחאה לפריז. מצב כזה נמשך שמונה שנים.

מדי שנה, בבוא ראש חברת מסלת הברזל הארץ-ישראלית הא' בונפוס לארץ היה מבקר את אבי המנוח והראה לו חבה והוקרה. פעם שח לו כי הבנק “קרדית ליונה” לוחם אתו מכבר לתת לו הסוכנות, אולם יושרו של אבי אינו נותן לו לעזבהו ולאות שביעת רצון והבעת הערצה נתן לאבי, לבניו ולשני פקידיו תעודה בכתב שהם רשאים לנסוע תמיד בלי כל תשלום במחלקה הראשונה.

ולאות הוקרה בעד עבודת אבי קבל לפי דרישתו לבנות את הגשר על התעלה שמשמש מקום לתנועה בין יפו ונוה-צדק עד היום הזה.

המנוח אבי היה כידוע מתעסק בעניני בנקים. אחי יעקב שהשתלם בלמודיו התמחה בהנהלת קורספונדנציה, ספרי חשבונות ובידיעת השפות: עברית, צרפתית וערבית, נמנה לעזרו הראשי וכל הקשרים הכספיים עם בירות, קושטא, וערי אירופא התנהלו על ידו. הוא גם נהל את הקשרים שבינינו ובין הממשלה המרכזית בתורכיה כשהממשלה היתה זקוקה לכסף. היינו שולחים לה המחאה ע"ס מאות פונטים תורכיים בתנאי שבמשך שבועיים יכנס חזרה לידינו אותו הסכום מקופת הממשלה המקומית בלי כל תשלום נוסף. ההנאה המיוחדת שהיתה לנו מזה היא שכל פקידי הממשלה למגדול ועד קטון צייתו לנו בשעת הצורך. כשקרה מקרה ויהודי בא להתאונן באזני אבא ובקש מאתו עזרה על עול שנעשה לו, היה אבי מונה בכתב לפקיד פלוני או אלמוני ובזה נסתיים על הענין והמנוחה והשלום שבו על כנם כמקודם.

האפשרות הזאת לחוש לעזרת כל יהודי בצר לו שנתן לאבי ספוק נפשי רוחני היתה יקרה בעיניו מכל ריוח חמרי בהמשך הזמן לא הזדקק יותר אבי לכל כתב אלא הסתפק בזה שהיה שולח אחד מפקידיו או בניו לרשות ואפילו לקימיקם והכל בא בשלום על מקומו. על פי רוב היה אבי בוחר לשרויות כאילו [כאלו] בי כי מטבעי נמשכתי אחרי פעולות חסד ואמנם מאז גברה כי [בי] התשוקה להיות לאיש צבורי. ובמשך הזמן כבר לא הטרידו את אבי אלא פנו ישר אלי ובעצמי הייתי מסדר את כל הענינים. כשקרה דבר חשוב יוצא מן הכלל היה נאלץ אבי לכתוב מכתב או ללכת בעצמו אל הקימיקם כדי להשתדל להעביר את הגזרה.

הקשר בינינו ובין הממשלה נמשך זמן רב ואנו היינו שולחים מדי פעם בפעם את ההמחאות אל הממשלה המרכזית, אבל במשך הזמן התחיל הפקיד הממונה על כספי הממשלה המקומית לפגר בתשלומים והיה דוחה מזמן לזמן את התשלומים עד כעבור שבועיים מהיום הקבוע. כשאבי הרגיש שהדבר נעשה הפקר ממש מבלי זמן קבוע ומסוים אלא שיום הפרעון נעשה תלוי כאילו ברצון אותו הפקיד סרב משלוח יותר המחאות. כי מלבד פגור זה שגרם נזק חמרי, לא נעלם מעיני אבי, שכל הכספים הנכנסים לקופת הממשלה בתור ורקו ומסים אחרים מכילים כעשרה למאה מטבעות חלקות ומחוקות שאסור לפי החוק לסרב מלקבלן ובפרט מהממשלה שמחובתה לכבד את מטבעותיה. אולם הוא עבר בשתיקה על זאת משום הכנעה לחוק. אבל במשך הימים נתגלה ששר הכספים נעשה לסוחר הקונה בחשאי מטבעות מחוקות במחירים זולים ומסרן לנו בכסף מלא, כי כמותן של המטבעות המחוקות גדלה במדה ניכרת לעין ומה עוד שאח"כ קבל אבי כמעט תמיד חזרה את כספו כלו במטבעות מחוקות, והדבר נעשה לקביעות שהממשלה שלמה לנו אך ורק במטבעות כאילו [כאלו]. כשראה אבי שאין הוא יכול להמשיך בתנאים כאלה לתת המחאות לממשלה הסביר את סבת סרובו זה להקימיקם והלה חקר ודרש את שר הכספים, אולם זה האחרון טען, שהקהל משלם לו במטבעות מחוקות ואסור לו לפי החוק לסרב מלקבלן. הקימיקם הודיע על דבר זה להפחה בירושלים ולא עברו ימים מספר והמכריז הממשלתי עבר ברחובות והכריז והודיע כי מעתה ולהבא הממשלה לא תקבל מטבעות מחוקות ומי שיעיז להביאן לממשלה יענש ויאסר.

באותם הימים התכוננה הממשלה לקבל מאבי שתי המחאות על סכומי כסף הגונים ומכיון שאבי סרב לתת בתנאים הקודמים הזמינו הקימיקם למשרד הטלגרף. באותה שעה טלגרף הפחה מירושלים והקימיקם היה מתרגם את דבריו. הפחה הודיע את הסכמתו לרצון אבי והבטיחו שאחורים בתשלומים לא יקרו עוד. הוא בקש מאבי לתת לממשלה שתי המחאות שישולמו בבנקים בקושטא בתנאי שעוד אותו יום ישלמו לנו המאה וחמישים אלף גרוש מטבעות קטנות הנמצאות בקופת הממשלה, לא רק מיפו אלא משכם, עזה, והמחוז, לפי ההוראות הממשלתיות שניתנו על ידי הפחה. לפי דרישת אבי ניתנה לו כל זאת בכתב באשור הקימיקם ואז נתן הוא לממשלה את שתי ההמחאות.

באותו יום ששי שמסר אבי להקימיקם את שתי ההמחאות כפי בקשת הפחה, היה צריך אבי לקבל סך אלף וחמש מאות לירות תורכיות במטבעות קטנות.

אבי המנוח לא היה נוהג לעבוד ביום ששי אחרי הצהרים והטפול בהעברת הכסף וסדורו במקומו דרש עבודה של שעות אחדות. להשאיר את הכסף במשרד חשש אבי, שמא במשך שני הלילות ויום שלם יספיקו הגנבים שכבר נסו לגנוב במשרדו, לעשות את מלאכתם בהצלחה. על כן, מהר להקימיקם והודיעו את החלטתו לקבל את הכסף ביום הראשון והוא הלך לביתו כרגיל, להתרחץ ולהתלבש לכבוד שבת.

באותו ליל שבת, בביתנו הגדול בשכונת נוה-צדק ששמש משך שנים לאחר כך לבית הספר תחכמוני, שבו גרה כל משפחתנו ושעמד לו בודד על החולות הרחק מיתר הבתים הקטנים הנטושים פה ושם, קרה המקרה שהרעיד את לבנו. כחצות הלילה שמע אבי דבר מה מתרחש סביב הבית ומדי פעם כפעם חש בתנועה בלתי רגילה. הוא קם ממטתו כפי הרגלו לקום טרם עלות השחר ולהגות בתורה והתחיל לאמץ את כל חושיו למען דעת מאיזה צד באה התנועה פתאום שמע תנועה חזקה ודפיקה בדלת הראשית. הוא נגש וקרא בקול: “מי שם”? אך אין עונה. הדפיקות נמשכו וקול הגרזנים המכים בדלת נתגבר כאילו אמרו לשבור את הדלת בחזקה. אז צעק בקול רם: “מי אלה שהעיזו לבוא באישון הלילה ולהפריע את המנוחה?” – אין קול ואין עונה. זולת, שאון הנעלמים הממשיכים בעבודה. לקול קריאת אבי נבהלו כל בני הבית שראו כיצד אבי מחזיק בכל כחתיו בדלת ונלחץ אליה בגופו. אני ואחי אברהם מהרנו למצא את שני אקדחים בעלי מספרים שונים ומפני הבהלה לא דקדקנו בשימנו את הכדורים בהם. מאחד הבתים היותר קרובים שמענו את קולו של השכן הישיש מרדכי כהן ע“ה שצעק בכל כחתיו: “אדון שלוש, רבים הגנבים סביב ביתך”, בינתים קשרו הגנבים את שומר ביתנו בחבלים ואחד מהם נשאר עומד על ידו לשמרו. כל נשי הבית צעקו סביב כל חלונות הבית, והאקדחים לא יכלו לירות מכיון שלא דיקנו בכדורים ששמנו בהם. לעת עתה התחילו מנוה שלום לבוא אנשים והגנבים שהרגישו בהם התחילו לברוח לצד הגשר. כששמענו את קולות היהודים מנוה שלום פתחנו את הדלת ונכנסנו כלם עם הישיש מרדכי כהן. זה האחרון ספר לנו עד כמה גברו צעקותיו לעזרה בכדי להצילנו מידי הגנבים. כל הקהל נשאר אתנו עד הבוקר ובהאיר היום מצאנו מחוץ לבית מונחים פה ושם מכשירי ברזל וסימנים שונים. אחרי התפלה הלכנו אני ואחי אברהם להקימיקם ומסרנו לו את כל פרטי המקרה. מיד בא אלינו עם ראשי המשטרה וחוקר הדין וערכו פרטיכל לפי החקירות מאתנו. הקימקים [הקימיקם] הטיל חשד בפקידי הטלגרף שנודע להם על דבר המו”מ שבין אבי והפחה וחשבו שבטח באותו יום יקבל אבי את הכסף ושלחו את הגנבים. זמן רב התאמצה הממשלה לגלות את עקבות הגנבים אולם כל עמלה עלה בתוהו והאשמים לא נמצאו עד היום.

מדי ערב בערב היה שולח הקימיקם לחצרנו משמר של 15 חילים להגן על ביתנו מכל התנפלויות של גנבים. כחדשיים ימים עמדו ע"י ביתנו עד שהיו עלינו למעמסה, אבי נאלץ להחזיק בהם ולהוציא עליהם הוצאות מרובות עד שמרוב יגיע מלטפל בהם בקשנו מהקימיקם לשחררם.

בשנת 1896 עיפתי מאוד מרוב טרדותי לרגלי קנית ומכירת קרקעות ובעיקר משרטוט התכניות שדבקתי בהן יומם ולילה. גם מעבודת הצבור שהייתי מסור לה בכל לבי ונפשי, מבלי יכולת לקבוע בעצמי זמן לאוכל ולמנוחה, הרגשתי רפיון בעצמותי, הייתי כשכור ולא מיין למרות שלא עשנתי בלילה, ראשי היה סחרחר יומם ולילה ומוחי עלי דוי.

התחלתי לדרוש ברופאים וקבלתי מהם רפואות לבקרים וללא הועיל. לפרקים נפלתי למשכב ושכבתי במשך שבועות בחולשה כללית עסקי הלכו ונעזבו בידי הפקידים שלא התמסרו להם כמוני וע"כ התמעטו מיום ליום. כך נמשך המצב עד שנת 1900, מבלי שראיתי כל שנוי לטובה בבריאותי, למרות הטפול הרב של הרופאים המקומים ומסירותם לי.

כחדשיים לפני שנת 1900 החליטו שנים מידידי שמואל מויאל ומשה מטלון לנסוע לפריז אל התערוכה המסחרית והציעו גם לי להלוות עליהם כדי להבדק אצל הרופאים הגדולים בפריז. אחרי שהתיעצתי עם משפחתי החלטתי לנסוע וב-12 לחודש ינואר הגענו בשלום פריזה. נרגשתי מאוד מכל מה שראיתי בתערוכה, יופיה ועושרה הרב. עברו עלי ימי המנוחה ודימיתי כי בריאותי שבה אלי. אולם אירע היום וביושבי עם חברי בקפה בפריז ההומיה התעוררה בי שוב המחלה שסבלתי ממנה ביפו. התחלתי לבקש אחרי הסבות שמהן נובעת מחלתי אך לשוא. דרשתי ברופאים שונים ולבלי תועלת. עד שבאחד הימים נודע לי ע"ד רופא מומחה שגר רחוק מהעיר נסעתי אליו והוא מצא את מחלתי. הוא רשם לי את התרופות הדרושות ובהיות שהן אינן בנמצא בארץ ישראל צוה עלי לקנותן בשלוש מנות כדי שאוכל להשתמש בהן בהתעורר בי המחלה ואמנם התרופות האלו השפיעו עלי לטובה ושבתי לבריאותי.

אחרי שהחלטתי [החלמתי] ושבתי לאיתני, נסעתי לבקר את ערי גרמניה בקרתי בתי חרושת וביניהם אלה שעמדתי אתם בקשרי מסחר ולמדתי את דרכי המסחר והתעשיה. ברוב התענינותי והתמסרותי, הצלחתי להזמין סחורות שונות בכמויות גדולות בהנחה יוצאת מן הכלל והכל בקרדיט. בדרכי לא"י סרתי לקושטא. בקושטא בקרתי את מכירי אבי ואחד מן הסוחרים חיונים [היוונים] שסחר עם אבי בחטה וקמח, הם הזמנוני לביתם. בילו עמי יחדיו והראו לי את העיר על כל מוצאיה ומבואיה. שבתי בשלום לביתי אחרי נסיעה ארוכה של שלושה חדשים בריא ורענן, חדשתי נעורי ושבתי להיות המגיע [המניע] העיקרי בעסקי ולהעלותם שוב למרום פסגתם הקודמת. במשך זמן מועט גברה שוב התנועה בעסקי ורבתה מקודם. אולם גם את עבודתי הצבורית לא שכחתי והוספתי להתמסר לה כהרגלי בגוף ובנשמה.

בשנת 1902 פרצה ביפו מגפת החולירע, שהבחילה [שהבהילה] את כל התושבים ורבים ברחו על נפשם. אחדים מבעלי ההון היהודים והנוצרים הפצירו באבי לעזוב את העיר אולם הוא סרב לעזוב את המקום בקראו ברגש: לא אזוז מפה וה' ירחם. ומכיון שהשפעתם עלתה בתוהו עזבו הונם תחת הנהלתו ונסעו לעברי ימים.

בזמן קצר נתגברה המחלה והפילה חללים לרוב. בעיקר סבלו המושלמים. מראה העיר היה נוגה מאד. החללים נוספו מיום ליום והעיר סגורה ומסוגרת אין יוצא ובא. היהודים התאספו בבתי הכנסיות והרבו בתפלות ובתחנונים, עשו הקפות ושפכו שיהם [שיחם] לאל חי שירחם על צאן מרעיתו.

בימים האלה הרגשתי בכל חמר המצב ומתוך יאוש מר שתקפני פניתי לאחדים מגדולי העדה והתיעצתי עמם ע“ד הפעולות שיש לאחוז בהם מיד. באתי בדברים עם המנוח שמעון רוקח והוא חוה דעתו להבדיל את נוה צדק מן העיר, לא להרשות לשום איש זר להכנס להשכונה וגם את הערביות הכובסות אצל היהודים יש למנוע בעד כניסתן מלבד זה יש לקבוע חדר מיוחד נבדל מן הבתים ולשים בו קוניאק ורפואות שונים ועוזר תמידי שישב בקביעות על המשמר. אם יקרה חו”ש איזה אסון בבית יהודי תפנה המשפחה לבית הזה ותקבל עזרה מהירה חנם מדי [מידי] העוזר. אחרי ששמענו את דברי המנוח רוקח עבדנו תכנית מלאה, ושלחנו לקרוא אחרי שבעה עסקנים והצענו לפניהם לגשת לפעולות תכופות למען הצל את אחינו היהודים מהמחלה הנוראה הזאת ולקבוע שלשה חדרים בשלשה איזורים בעיר העתיקה, נוה שלום ונוה צדק ובאופן זה לדאוג לכל יהודי העיר. מלבד הרפואות והקוניאק צוינו לשים גם מטה או שתים בכל חדר, כדי להביא את החולה אל החדר ולהשכיבו בשעת הצורך ולהעמיד צעירים חזקים שיטפלו בו, לפי הוראות הרופא.

סדרנו רשימה מפורטת מן הצעירים המסוגלים לעבודה זאת. שמות הרופאים והמקומות היותר מרכזיים לשכירת החדרים. התכנית הזאת דרשה הוצאות מרובות: קנית רפואות, קוניאק, טה, סוכר ומזון לעוזרים שיעבדו ביום ובלילה, חליפות נקיות, הארת הבתים וסיד לשפוך בכל המקומות המלוכלכים במושבי היהודים. כדי להשיג האמצעים האלה הוזמנו לביתנו המנוח מר רוקח, הד“ר שטין ועוד. התכנית נתאשרה פה אחד והתחלנו לסכם עצה ע”ד השגת הכספים. המנוח רוקח הציע שהנוכחים ינדבו מיד סכומים למטרה זו איש כפי יכלתו ושאר האמצעים הדרושים לקבץ בעיר. בינתים הוכנה נוסחה של טלגרמה ונשלחה לברון רוטשילד ועל המקום נאסף סכום של חמשים נפוליון. בחרו בשלושה איש ללכת ולקבץ תרומות בבתי הנדיבים אחרי שני ימים נתקבלו סך חמש מאות נפוליון מהברון ונגשנו לעבודה, לפי התכנית שנעבדה. עבודתנו המאומצת הביאה פרי, הודות לפעולתו המחוכמה והמסורה של המנוח שמעון רוקח באף אחד מן היהודים לא נגעה המחלה האיומה ותחנות ההצלה שלנו עבדו יומם ולילה זקנה אחת יהודית ואשה הרה ממתו ממחלה זאת למרות שמספר החללים ליום היה ארבעים ולמעלה.

גם הנוצרים בשמעם ע"ד פעולתנו התארגנו כמונו אולם נטו מן הדרך כי קנו בכסף הנאסף על ידם ארונות ותכריכים ובזה טעו טעות יסודית וחלליהם רבו מאד. שלשה חדשים רצופים נמשכה המחלה הזאת שעשתה שמות בתושבים באכזריות נוראא [נוראה] עד שה' רחם על עמו והיא הרפתה מן העיר.

כל אלה שעזבו את העיר שבו אליה ואלה שהפקידו הונם בידי אבי קבלום בחזרה והעיר שבה לחיות את חייה הרגילים במסלולה הקודם.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

תורכיה – האימפריה העות׳מאנית

הקהילה בתורכיה היתה אחת הקהילות היהודיות המשפיעות מבחינה פוליטית בשטחה של האימפריה העות׳מאנית. בעקבות גירוש היהודים מספרד בשלהי המאה החמש־עשרה נהרו רבים מהם אל תחומי האימפריה, והצטרפו אל היהודים המקומיים. רוב יהודי תורכיה חיו בערים הגדולות: איסטנבול, אנקרה, איזמיר וסלוניקי(שהיתה בשליטה תורכית ישירה עד 1912). שפת הלדינו, שהגיעה עם מגורשי ספרד, היתה שפת היומיום בקרב יהודי תורכיה, ובה שרו וזמרו ואף דרשו בבית הכנסת.

האימפריה העות׳מאנית העניקה אוטונומיה לכל עדה דתית. משנת 1865 עמד בראש העדה היהודית החכם באשי, אשר שימש כנציג היהודים. את הקהילות הנהיגה שכבה קטנה של בעלי הון, אך מרבית היהודים היו עניים. הפערים הכלכליים גרמו למתיחויות קשות, בעיקר בענייני מסים. לעתים התלקחו המתיחויות למשברים של ממש. גם הרבנים היו מעורבים במאבקים, כשחלקם תמך בעשירים וחלקם בעניים. בעקבות אירועים אלה, הרבו חכמי תורכיה לעסוק בשאלת מעמד הקהילה ותקנותיה, ובעיקר בנושא חלוקת נטל המסים בין עשירים לעניים. כך, למשל, הרב חיים פלאג׳י, גדול חכמי תורכיה במאה התשע־עשרה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ואף התעמת עם העשירים.

בתקופות מסוימות, לימוד התורה היה פורה מאוד בתורכיה, ופעלו בה ישיבות חשובות, ובראשן חכמים בעלי שם: הרב אליהו מזרחי(הרא״ם), מפרשני רש״י העיקריים; רבי יוסף מיטראני(המהרי״ט) ורבי יוסף טאיטאציק, שלישיבתו נהרו תלמידים מכל העולם, וביניהם המהרשד״ם (רבי שמואל די מדינה), רבי שלמה אלקבץ ורבי יצחק אדרבי.

חכמי תורכיה נדרשו להשיב לשאלות הלכה מכל רחבי המזרח ולפיכך חיברו ספרי שו״ת רבים, הלכה ופרשנות לטור, ל״שולחן ערוך״ ולרמב״ם. מגדולי הפוסקים נזכיר את הרב חיים פלאג׳י, שכתב עשרות ספרים בהלכה, ואת הרב חיים חזקיהו מדיני, אשר כתב את האנציקלופדיה ההלכתית הייחודית ״שדי חמד״. לימוד הגמרא היה בשיטת העיון הספרדי, ונכתבו ספרי פירוש רבים לתלמוד, אשר רק בודדים הודפסו. ״עין יעקב", פירוש לאגדות התלמוד, נערך על ידי הרב יעקב אבן חביב ממגורשי ספרד. נכתבו גם ספרי דרוש ומוסר רבים, רובם ככולם בלדינו. החיבור החשוב ביותר בתחום הדרוש הוא ״ילקוט מעם לועז״, הכולל לקט מדרשים ודברי מוסר. מפעל זה החל על ידי הרב יעקב כולי והמשיכו אותו רבנים אחרים. בין גדולי הדרשנים בתורכיה היו הרב משה אלמושנינו ו״האתמרי״, הרב אליהו הכהן, שהעמיק בתורת הסוד. מראשית המאה השטונה־עשרה זכה ספר הזוהר למעמד חסר תקדים בקרב חכמי האימפריה.

מסורת הפיוט היתה מפותחת מאוד ברחבי האימפריה העות׳מאנית. הרב ישראל נג׳ארה נחשב למייסד המסורת היהודית של המקאם התורכי, אף שחי ופעל בסוריה. פיוטים רבים הותאמו על ידו ללחנים של שירים תורכיים – תופעה שעוררה פולמוס בקרב הרבנים. מאמצע המאה השבע־עשרה הפכה העיר אֶדירְנֶה למרכז של מוזיקה עברית, ובשלהי המאה השמונה־עשרה פעל מרכז דומה באיזמיר בהנהגת הרב אריאס.

אירוע דרמטי, שהשפעתו ניכרת עד ימינו, היה הופעת משיח השקר שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, במאה השבע־עשרה. שבתי צבי נולד באיזמיר, שב אליה ממסעותיו והכריז על עצמו כמשיח. הוא הוחרם ונודה אך גם זכה לתמיכתם של המונים, ובכלל זה רבנים חשובים. לבסוף נעצר באיסטנבול על ידי השלטונות וחויב לבחור בין המרת דתו לאסלאם או גזר דין מוות. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מספר שנים מת בגלות. בעקבות התאסלמותו וקריאתו למאמיניו לנהוג כך, המירו יהודים בכל רחבי העולם את דתם. סלוניקי, שרבים מיהודיה התאסלמו בעקבות שבתי צבי, הפכה למרכז של השבתאים. הציפייה הנכזבת לגאולה חוללה שבר דתי עמוק ועוררה תגובות קשות מצד השלטונות בארצות רבות.

במאות התשע־עשרה והעשרים החלה להתרופף זיקתם של יהודי האימפריה העות׳מאנית לדת. בשנת 1839, בעקבות פרסום התנט׳ימאת – רפורמה שהשוותה את מעמד היהודים והנוצרים למעמדם של המוסלמים – המסגרות הקהילתיות נחלשו מאוד. היהודים נחשפו למודרנה באמצעות דיפלומטים, סוחרים ומיסיונרים, וכן באמצעות יהודים וארגונים יהודיים מאירופה – מה שהוליד, כצפוי, מאבק בין חלוצי ההשכלה המודרנית לשמרנים.

גם התמורות בשדה החינוך היו מפליגות ותרמו לניתוק מן המסורת ומאורח החיים הדתי. החינוך בתורכיה היה מסורתי במשך מאות שנים. בני העניים למדו בתנאים קשים במילז־ארב, תלמוד תורה. הלימוד יועד לבנים בלבד וכלל בעיקר אוריינות בסיסית ושינון כתבי הקודש. לאחר שנות לימודים מועטות יצאו מרבית הילדים לעבוד, ורק בני העשירים או התלמידים המצליחים המשיכו בלימודיהם. מתוכם, המוכשרים ביותר התקדמו ללימוד בישיבות. על מנת לחזק הזיקה למסורת הוקמו חברות תלמוד תורה, בעיקר בבתי הכנסת. עם בוא רוחות ההשכלה והתערבותם של ארגונים יהודיים כדוגמת כי״ח, חלו שינויים באופי החינוך. ילדים רבים למדו בבתי ספר ממשלתיים, בבתי ספר של המיסיון או בבתי ספר קהילתיים מודרניים אשר שילבו לימוד קודש עם חול. בתי הספר הקהילתיים עוררו מתחים קשים בין המצדדים בהשכלה למתנגדים לה.

במהלך הדורות היה ליהודי תורכיה יחס עמוק לארץ ישראל. השליטה העות׳מאנית אפשרה להיכנס בקלות לארץ וגם לקנות בה קרקע. עם זאת, התנועה הציונית לא הכתה בתורכיה שורשים עמוקים, וחדירתה היתה אטית. מרבית האמידים הסתייגו ממנה, והיא זכתה ליחס אוהד בעיקר בקרב השכבות העניות. תרמה לכך גם החרדה מתגובת השלטון להתעוררותן ופעילותן של תנועות לאומיות. גם הממסד הדתי חשש מפניה: כך למשל, החכם באשי, הרב חיים נחום אפנדי, גילה יחס מורכב כלפי הציונות. רק לאחר הצהרת בלפור ומלחמת העולם הראשונה החלה התעוררות ציונית משמעותית, ועם הקמת המדינה עלו רוב יהודי תורכיה לארץ.

הרב חיים פלאגיי

הרב חיים פלאג׳י(1869-1788), מגדולי האחרונים. היה אב בית הדין הגדול באיזמיר וכן החכם באשי. פעל רבות לחיזוק הקהילה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ומתח ביקורת על עשירי הקהילה. הקים מוסדות לעזרה לנזקקים ופיקח עליהם. יזם הקמת בית חולים יהודי באיזמיר בתמיכת הנדבנים רוטשילד ומונטיפיורי ופעל רבות להצלת יהודי דמשק מעלילת דם. חיזק את לימוד התורה באמצעות תקנה הקובעת שכל ילד זכאי ללימודי יסוד, והורה להקצות את מיסי הבשר לחינוך הילדים העניים – תקנה שעוררה עליו את חרונם של עשירי העיר. כתב כשמונים ספרים בכל תחומי היהדות, חלקם הגדול נשרף.

בעזרת ה׳

הרב חיים פלאג׳י ראה צורך להקים בית חולים יהודי באיזמיר. הוא פנה לעשירי הקהילה וביקשם לסייע לו לגייס לשם כך את עשירי העולם. הרב פנה לסניור ליאון אדוט, מעשירי איזמיר, בבקשה שיתקשר עם הברון רוטשילד ויבקש ממנו להרים תרומה לבית החולים. העשיר סירב לפנות אל רוטשילד מחשש שזה יכעס עליו. הרב פלאג׳י התעקש והעשיר פנה לרוטשילד, שתרם בעין יפה. אמר הרב פלאג׳י לאדוט, ״תמה אני עליך שלא ראית שבראש האיגרת כתוב ׳בעזרת האל׳ ואם כן הכול אפשרי."

לשם ה­

בנו של הרב חיים פלאג׳י, רבי אברהם, שם לבו שבכל פעם שאביו כותב חידוש בתורה, הוא מקדים ופותח מגירה בשולחנו, מציץ בה ארוכות ואז מתיישב לכתוב את חידושו. הבן פתח יום אחד את המגירה ומצא בה קלף ועליו שם הוי־ה.

איסור עצבות בשבת

הרב חיים פלאג׳י הורה להיגמל מעישון(עוד לפני שנודע שהעישון פוגע בבריאות). הסיבה לכך היתה שאדם הרגיל לעשן בכל ימות השבוע, ביום השבת נעצב לבו והוא מייחל ומצפה לסופה.

חוכמה מקדם-חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית– הרב חיים פלאגיי

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

התמונה מאתר Maimond.com

כהונתו הראשונה של ביבאס בקורפו

בשנת 1815 הועבר האי קורפו לשליטתה של הממלכה המאוחדת והיה לחלק מן האימפריה הבריטית ברחבי תבל. בשנת 1830, הודיע רבי שם טוב אמריליו יליד סלוניקי על סיום כהונתו ברבנות קהילת קורפו, ופרנסי הקהילה החלו לחפש רב חדש. הם שמעו על ביבאס, שישב אז בליבורנו, על למדנותו, השכלתו, ייחוסו המשפחתי והלמדני והיותו תלמיד חכם ומורה הוראה ספרדי, נתין הממלכה המאוחדת ודובר אנגלית.

הקהילה היהודית נזקקה לרב תלמיד חכם המעורה היטב בענייני כלכלה ומסחר. בשל מיקומה הגאוגרפי, נוהגים שנוצרו מאז שלטון הרפובליקה של ונציה באי ומעברה לשלטון הצרפתים והבריטים, רוב פרנסתה של קהילת קורפו הייתה על מסחר בארצות רבות ועל עסקי יבוא ממדינה למדינה. רווחי המסחר של אנשי העסקים היהודים בקורפו הועילו לכלל הקהילה, גם אם במידה משתנה, בשל המבנה הקואופרטיבי-משפחתי של החברה היהודית המסורתית בכל אתר ואתר. מקדמת דנה נהוג היה בקורפו שאחוז מסוים מרווחי הסוחרים בתוצרת חקלאית הופרש לקופת הקהילה, להוצאות הצדקה לעניים מבני הקהילה ולטיפול באורחים עוברי אורח. החלטות הקהילה והתקנות בעניין המס שונו מעת לעת במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. בתקופתו של ביבאס מימנו הכנסות קופת הקהילה מן המס גם את משכורות רב הקהילה ועוזריו, שטיפלו בתעודות ההכשר של האתרוגים. השמירה על מעמדם של סוחרי קורפו הייתה חיונית להחזקת מוסדות הקהילה וכלי הקודש שבה, עם זאת הסוחרים גם נזקקו להבנה ולאישור של תלמיד חכם מעורה בהלכה הפסוקה העדכנית ובהוויות העולם. על כן יכולות אלה נדרשו מבעל משרת הרב בקורפו, עיצבו את תפקידו ואף את אמות המידה לבחירתו.

יש לשער שההתקשרות בין הרב ביבאס לבין הקהילה נעשתה גם בעקבות קשריו המרובים עם שליחים ונוסעים שונים, שחלקם התארחו בביתו בליבורנו והמשיכו לקהילות בתפוצות ישראל. ביבאס שיתף פעולה עם מערכות קואופרטיביות, משפחות וארגונים שרשתם הייתה פרושה בקהילות ישראל באגן הים התיכון מגיברלטר ועד סלוניקי ובארץ-ישראל, כגון בני משפחת קובו, שרבים מהם היו תלמידי חכמים מכהנים ויש לשער שנתנו יד לסייע לביבאס בקבלת המשרה בקורפו.

נציגי קהילת קורפו נפגשו עם ביבאס ביריד סיניגליה שבצפון אנקונה. הצעתם לוותה בבקשה להמציא להם תעודת סמיכה לרבנות מאת רבני ליבורנו. שני הצדדים חתמו על חוזה העסקה שנכתב באיטלקית באי באב תקצ״א (10 באוגוסט 1831). הוסכם על תקופת כהונה של חמש שנים, ועל ׳שכר שנתי סך 400 טאלרים קיסריים [של האימפריה האוסטרו-הונגריתו כסף [SILVER], ולא במטבע אחר. התשלומים יינתנו בשני שיעורים כל ששה חדשים מראשי. לאחר מכן, ימים ספורים לפני ראש השנה תקצ״ב (1871), עקר הרב ביבאס לקורפו. הרב ביבאס התייצב בחזית השמירה על המסורת. למשל, הוא התנגד לחילון מטעמי נוחות, כגון של המטלטלים מטרייה בשבת, ונאבק בכוונה לשנות את מנהגי התפילה בבית הכנסת ברוח תנועת הרפורמה, כגון בהכנסת כלי נגינה או הנהגת בגדי שרד לשלוחי הציבור.

מורשתו התרבותית הרבה והמגוונת של הרב ביבאס ודאי הייתה לו לעזר בהנהגת הקהילה בתחומי התרבות, החינוך, ההלכה והרוח שעליהם הופקד בתפקידו כמנהיגה של קהילה רב-תרבותית על פרשת דרכים במקום ובזמן. מערכת היחסים בינו לבין חברי הקהילה הייתה מורכבת, עמדותיו הנחרצות ופעלתנותו הרבה עוררה הערכה ואף הערצה, אך גם התנגדות. מכיוון שעמד על דעתו, התחוללו כמה מחלוקות עקרוניות ומאבקים על סמכותו, ובהם תביעה משפטית, וניסיון שלא צלח להפחית את משכורתו. כשהסתיימה תקופת כהונתו הקצובה הראשונה ב-1846, נענה בחורף 1847 לבקשת פרנסי הקהילה ונשאר לשנתיים נוספות.

מסעות ומפגשים

הרב ד״ר יהודה ביבאס ערך סדרת מסעות ברחבי אירופה בשנים 1840-1839. ב-22 בפברואר 1839 (ח׳ באדר תקצ״ט), יצא מנמל קורפו למסעו באירופה, מלווה במקורבו, כנראה בן אחותו, יוסף בן-שילום. בתקופת מסעו לא התכוון לחזור לכהונתו ברבנות קורפו. ולכן יש לשער כי שילב במסעותיו, שנמשכו כשנה ומחצה, גם חיפוש אחר פרנסה טובה ומשרה מתאימה בקהילה אחרת. לפי עדותו, הוא היה חולף על פני ערים ואם היה ביכולתו, לא נשאר בעיר יותר מיממה, ובחר להסתיר את זהותו מרוב בני אדם, אף כי לעתים זוהה בעל כורחו בידי תלמידי חכמים וסוחרים. למשל, בחיבורו אנשי חיל סיפר: "לא הגדתי אפילו שמי ומה גם שלא נתעכבתי באחת הערים יום אחד שהוא יום שבת קדש׳. ייתכן שהמסעות נועדו להתייעצות על ציפיות הגאולה בשנת הת״ר (1840), שסערו בתודעתם של רבים, וגם במוחו של הרב יהודה חי אלקלעי. ביבאס אמר כי הוא רוצה לעורר לתיקונים בחיי החברה והרוח ולשם כך יצא למסעותיו באירופה. על פי הכרתו נסיעתו הייתה בשליחות כלל ישראל. אני משערת שרוב המניעים והסיבות נשזרו יחדיו בנפשו ובתודעתו. כמו כן הוא היה איש מסעות משחר נעוריו, ובתקופת כהונתו נסע לבקר מדי פעם את בני משפחתו וקהילות קרובות כגון באי מלטה. הוא יצא אל המסע במטרה להכיר וללמוד, להיפגש ולהשפיע על יהודים ושאינם יהודים. תוחלתו זו יצאה לפועל, עם כמה אנשים שפגש, רושמה של משנתו נחרט והם הטביעו את שמו בחיבוריהם ובמפעלם.

מסעו החל בנמל קורפו. תחילה פנה מזרחה, אל יוון, וביקר בעיר סלוניקי, ומשם צפונה, בין השאר אל העיר בלגרד. שם נפגש עם הרב אלקלעי, הוגה דעות ואיש ציבור, רב ומורה בעיר זמלין, שפרסם מהגיגיו כבר בתקצ״ד (1834). פגישתם הייתה לפני י״ט באב תקצ״ט (30 ביולי 1839), תאריך שבו חתם הרב אלקלעי על ההקדמה לספרו דרכי נועם, שכתב בלדינו על בלשנות עברית, וציטט בו לראשונה מדברי ביבאס. המפגש טלטל את אלקלעי בשל המסר החדש, הנועז והמקורי ששמע מביבאס. סמוך לפגישתם הוא תיאר את הרגשתו הנפשית-גופנית, שהיה בה זעזוע ואף חרדה, בשל תוכן דברי ביבאס השופעים (׳ועוד דברים כהנה וכהנה׳), אשר היו ׳נוראים מאוד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה (תהילים נה 7)׳. בדיעבד התברר כי מילותיו תיארו חוויה עמוקה ומעצבת, שאכן השפיעה על משנתו ועל מסלול חייו. בעקבות מפגשם הביא אלקלעי את דבריו של ביבאס בחיבוריו והעניק להם פרשנות יוצרת. ייתכן שלפני אלקלעי עמד חיבור או איגרת כתובה של ביבאס, כיוון שהוא מזכיר הקדמה וביאור כתובים שראה וציטט מהם. אלקלעי סיגל את דבריו של ביבאס אל תפיסת עולם מסורתית ושמרנית מקובלת, וגם ריכך את משמעם המדיני בגלוי, אף שבהדרגה ובמשך השנים הפנים את משמעותם מרחיקת הלכת. אלקלעי נקט ביטויי הערצה וכבוד כלפי ביבאס, כמו גם לכבוד יהודים אחרים שנפגשו אתו, וכביבאס יצא אלקלעי למסעות תעמולה בערי אירופה.

מסרביה נסע ביבאס אל נסיכות ולאכיה ואל מולדובה והגיע אל עיר הנמל על גדות הדנובה בראילה, שבה הרצה את דבריו לפני ציבור שומעים יהודי. משם נסע לבוקרשט, שם פגש את צמד הנוסעים הסקוטים אנדרו בונאר ורוברט מקצייין, כמרים ומיסיונרים של הכנסייה הסקוטית (Church of Scotland). הם יצאו מטעמה למסע איסוף מודיעין והסברה נוצרית דתית (מיסיון בלעז), בקיבוץ היהודי הגדול בקהילות ישראל במזרח אירופה ובמזרח התיכון, ובכלל זה בארץ־ישראל ובמצרים. מתיאורי המסעות והשיחות עולה שהם השכילו לנהל שיחות על דת ואמונה בלי להכתיב את דעתם, שכן כוונתם העיקרית הייתה חקר החברה היהודית ומגמותיה. מודעים היטב לנחיצותו של שיח מועיל, נעים וסבלני, זיהו ככזה את שיחם עם הרב ביבאס מקורפו. לפי התרשמותם, הוא גם נזהר עמם במילותיו בדברו על ענייני דת ורוח. עם זאת על שאלתם מדוע יצא למסעו הם מוסרים: ׳הוא אמר שנסיעתו היא למען תועלת בני עמו המושפלים, לראות מה יוכל לפעול עבורם׳, וככל הנראה התכוון למסע של לימוד וחקר מצב היהודים באירופה ומציאת דרכים לשיפורו. בונאר ומקצייין כינו אותו בספרם:' Rabbi Bibas of Corfu. הם באו לאכסנייתו בליוויו של הבנקאי היהודי שמואל הלל. לראשונה נפגשו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר (10 בספטמבר 1839) מבוקרשט נסע ביבאס לווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם נפגש עם חברי הקהילה הספרדית הקטנה. משם נסע אל לייפציג, שם ניסה ללא הצלחה להביא לדפוס שניים מכתבי היד שלו. ומשם נסע ביבאס אל פרנקפורט על נהר מיין. אחר כך נסע ללונדון, שבה כנראה ניסה להיפגש עם סר משה מונטיפיורי. מלונדון נסע ביבאס אל נוף נעוריו המוכר ואל מכריו בליבורנו, כדי לנוח ולתכנן את צעדיו.

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

הרב ד"ר יהודה אריה ליאון ביבאס 1852-1782  — איש ציבור, הוגה בעל חזון, תלמיד חכם, בקי בספרות ההלכה ובספרות ההגות, רב קהילה ופוסק הלכות, פייטן, משכיל, בעל תואר דוקטור, נוסע ואספן כתבי יד — היה מראשוני הקוראים להקמת מדינה יהודית בארץ–ישראל. במקורות שונים הוא מצטייר כאיש רב אשכולות שתפיסת עולמו הייתה מורכבת משמרנות ומנועזות שדרו בכפיפה אחת, שבה מקופלת משנה מגובשת על העשוי ועל הנכון להתחולל בחיי היהודים כאומה. הרב ד"ר ביבאס ראוי להיחשב לאחד ממבשרי הציונות, כינוי שהעניקו היסטוריונים ודורשי רשומות למבחר משתנה של הוגים ויזמים, הן בשל הגותו ופועלו הן בשל העובדה שהכרזותיו באו בהקשר המדיני של תקופתו.

הרב ד"ר ביבאס לא ניצב במקום הראוי בזיכרון הציוני. במאמר זה בכוונתי להאיר מחדש את דמותו ומשנתו בהקשרם של מכלול האירועים באירופה, באגן הים התיכון ובארץ–ישראל בתקופתו.

הערות המחברת :

למעוניינים להרחיב את ידיעותיהם על אודות רבי יהודה ביבאס, המחברת מביאה כאן רשימת מקורות חשובה מאוד (א.פ)

בחיבורים שונים נקרא שמו יהודה אריה ליאון (ובאיטלקית: Leone), ביבאס (Bibas), ביבש וגם ביואס.

ביבאס היה מושא למחקריהם של היסטוריונים יהודים ישראלים משנות הארבעים של המאה העשרים: אברהם יעקב בראוור, ר' יהודה ביבאס מקורפו: ממעוררי שחר התחיה הלאומית׳, סיני, יג (תש״ג-תש״ד), עמי שפ-שפא; ישראל קלויזנר, יהרב יהודה ביבאס: אחד ממבשרי הציונות׳, העולם, ז-ח (ה׳ בכסלו תש״ד), עמי 69; הנ״ל, ׳הרב יהודה ביבאס אחד ממבשרי מדינת ישראלי, האומה, 45 (טבת תשל״ו), עמי 94-91; י׳ כ״ץ, לאומיות יהודית, מסות ומחקרים, ירושלים תשמ״ג, עמי 318-311; יצחק בן־צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותימאני, ירושלים תשט״ו, עמי 406; בן־ציון דינור, ׳ה״נס״ של תקומת־ישראל ויסודותיו ההיסטורייםי, שיבת ציון: ספר שנה לחקר הציונות ותקומת ישראל, תשי״א- תשי״ב, ירושלים 1956-1950, א, עמי 21-20; אריה מורגנשטרן, יבין רבי יהודה ביבאס לשד״ר הפרושים הירושלמי׳, פעמים, 40 (תשמ״ט), עמי 158-157. דוד בנבנשתי, חיים מזרחי, מאיר בניהו ויצחק בצלאל פקפקו אם דברי ביבאס שצוטטו בשמו, על המשתמע ההיסטוריוגרפי, אכן נאמרו, ראו דוד בנבנשתי וחיים מזרחי, ׳רבי יהודה ביבאס וקהילת קורפו בזמנו׳, ספונות, ב, (תשי״ח), עמי שיב; מאיר בניהו, ידיעות חדשות על רבי יהודה ביבאס, אוצר יהודי ספרד, ירושלים תש״ך, ג, עמי 104; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים: הספרדים בארץ-ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העותימאנית, ירושלים תשס״ח, עמי 122-120. עם זאת לא זכה למוניטין ציבורי רב וסמטה בפאתי שכונת שבת צדק, שבמתחם נחלאות בירושלים, קרויה על שמו.עד כאן

תולדותיו

גיברלטר, ליבורנו, לונדון

יהודה אריה ליאון ביבאס נולד בגיברלטר, כנראה בסביבות שנת 1789 צאצא למגורשי ספרד שהתיישבו בצפון אפריקה. רבי חיים ביבאס, אחד מאבותיו, הוזמן מהעיר פאס שבמרוקו אל קהילת תטואן לשמש בה רב ומגיד שיעורים ב-1530. רבים מבניו היו רבנים, ראשי ישיבות ושוחטים ובודקים בעיר ובסביבתה. בשנת 1790, בגלל שנאת ישראל ופרעות, יצאו היהודים מתטואן אל גיברלטר, והקימו בה קהילה מאורגנת. את גיברלטר כבשה האימפריה הבריטית ב-1745, ותושביה היו לנתיני הממלכה המאוחדת. אמו של יהודה אריה ליאון ביבאס הייתה בת משפחתו של רבי חיים אבן עטר, מחבר פירוש אור החיים (ליבורנו 1739) על התורה. אבן עטר עבר בליבורנו כשעלה לארץ-ישראל ב-1741. שמואל, אביו של יהודה ליאון, נחשב לתלמיד חכם ובעל מידות, חזן ופייטן. אחי האב יצחק היה גם הוא תלמיד חכם. לאחר שנפטר האב, עבר הנער להתגורר אצל סבו, אבי אמו, בליבורנו. הקהילה היהודית בעיר, ובשמה האיטלקי: 'Nazione Ebrea' (האומה העברית), הייתה חשופה לאפליה כלכלית-חוקתית של השלטונות ולפרעות ונזקים מצד ההמונים, אולם צברה עושר ונכסים רבים, וחבריה תרמו ליישוב היהודי בארץ-ישראל גם באמצעות השד״רים הרבים שפקדו אותה. בסביבה זו התבגר הנער ביבאס. לימים נשא לאשה את רחל ונולדו להם שני בנים: חיים וישועה.

בילדותו ובנערותו למד ביבאס בתלמוד תורה ובישיבות בגיברלטר ובליבורנו, וקנה לו בקיאות בתנ״ך, במשנה, בתלמוד, בספרות ההלכה, בהגות תורת הסוד היהודית ובפילוסופיה. הוא נשא את התואר:

 L.D’Laureatto Dottore‘ מאוניברסיטאות אירופה, אולי איטליה. בהיותו יליד גיברלטר הוא היה נתין בריטי, דיבר אנגלית בשטף וידע איטלקית וצרפתית, הוא גם קנה לו ידיעות במדעי הטבע. את ידיעותיו הרבות הנחיל לרבים. הוא ניחן בכושר ביטוי רב- סוגתי, ביכולת לנאום לפני קהל רב, לדרוש דרשות ששולבו בהן פסוקי התנ״ך, הלכות וענייני דיומא, וכן חיבר תפילות, איגרות ותעודות רשמיות.(6)

הלך נפשו ולשונו הפיוטית מצד אחד, ויכולתו כאיש הלכה, השוקל, מתדיין ופוסק בשאלות שהובאו לפניו מצד אחר, ניכרים בחיבוריו ההלכתיים, למשל באיגרתו אל רבי אברהם עזריה אוטולנגי מאקווי מכ״ב בשבט תקפ״ח 7 בפברואר 1828), ובחיבורו ההלכתי על אתרוגי קורפו, בשם אנשי חיל, שכתב ביושבו בקורפו בתר״ו (1846). ומעת לעת התגורר בלונדון בירת הממלכה המאוחדת, שהיה נתין שלה, ובליבורנו, עיר נעוריו שבה היה מוכר כתלמיד חכם ומשכיל.

6- הערת המחברת: כתבי יד של חיבוריו נשמרו בארכיון ועד הקהילה של קורפו. במלחמת העולם השנייה נשרף הארכיון. ראו למשל יצחק רפאל מלכו, הרב יהודה בן שמואל ביבאס אבי אבות הציונות המדינית, מאה שנה למותו: תרי״ז-תשי״ז, ירושלים תשי״ז, עמי 23; נטה גטניו אוסמו, מקורפו לבירקנאו ולירושלים, תל אביב תשנ״ט, עמי 48. על כתבי היד של חיבוריו שאבדו מסר החוקר חיים (בן שמואל) מזרחי איש קורפו, ודבריו הובאו בחיבורו של מלכו, שם, עמי 12.עד כאן

בשנת 1830, כשהתגורר בליבורנו, בחר ביבאס לבקש אחר משרת רבנות, ייתכן שבשל סיבה כלכלית או בשל שינויים במבנה משפחתו. ר׳ אברהם שלמה זלמן צורף, מנהיג קהילת הפרושים בירושלים, התיידד עם ביבאס, שהכירו עוד מליבורנו בעת ששהה שם למשך פרק זמן ארוך בהיותו שד״ר. צורף פנה אל ר׳ צבי הירש לעהרן, שעמד בראש ארגון ׳הפקידים והאמרכלים באמסטרדם׳ (פקוא״ם), למרות המתח ששרר ביניהם, וביקש ממנו שיפעל לקבלת ביבאס למשרת רב הקהילה הספרדית באמסטרדם. באיגרת התשובה כתב לעהרן כי הגבירים הפרנסים דקהילת קודש ספרדים׳ באמסטרדם דחו את הצעתו, כיוון שביבאס טרם כיהן ברבנות קהילה, ועל כן יהא עליו להיבחן אצל רבני אמסטרדם, רוטרדם והאג, אשכנזים כולם. התשובה נטבעה בחותם תמורות התקופה. מאז הקמת ׳הסנהדרין של פריז׳ (מועצת הרבנים בצרפת) ומוסד הקונסיסטורה (מערך ועדים של כל הקהילות היהודיות המאורגנות שנציגיו בוועד מרכזי בפריז) שהטיל ממשל נפוליון ב-1806 בשטחי הכיבוש של השלטון הצרפתי (והמשיכו גם לאחר צאתו משם), נוסף על תפקידם המסורתי של רבני הקהילות התווסף גם תפקיד ייצוגה של הקהילה אל מול המדינה. ראשי הקהילה הספרדית הקטנה נאבקו תדיר על עצמאותם בהוראת הלכה, בשימור המנהגים והתרבות הייחודית מול הגמוניה אשכנזית, שגובתה בכוח המדינה ההולנדית (בשלטון עצמי), ונרתעו שמא ביבאס לא יכשר לתפקידו לדעת הרבנים האשכנזים או לדעת השלטונות.

הערת המחברת : איגרת מר' יהודה ביבאס מליבורנו לר׳ אברהם עזריה אוטולנגי באקווי, בניהו (לעיל, הערה 2), תעודה א, עמי 110-104.

יהודה ביבאס, אנשי חיל (דפוס אבן), טרייסט תר״ו, עותק נמצא בספרייה הלאומית בירושלים, ראו דף מצולם בנספח 1. על פולמוס אתרוגי קורפו, ראו א״ר מלאכי, פרקים בתולדות הישוב הישן, תל אביב תשל״א, עמי 178-168; יצחק רפאל, ׳אתרוגי קורפו ואתרוגי ארץ-ישראלי, שרגאי, ב (תשמ״ה), עמי 90-84. עד כאן

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

 קוסס, רץ ומטפס הרים

היה האל בכל מקום, על הארץ ועל פני היקום, ומעשה שהיה בעשיר ולו שלושה בנים ובת. באחד הימים, יצאו העשיר ושלושת בניו לשוח מחוץ לעיר והגיעו אל הר גבוה. קרא העשיר לבניו ואמר להם: ״בני היקרים, רואים אתם הר זה? זכרו לא לטפס עליו לעולם, לא בחיי ולא לאחר מותי. מי מכם שימרה את פי ויעפיל אל ההר, יביא על עצמו צרה גדולה״. סתם ולא פירש.

שנים רבות שמרו הילדים את מצוות אביהם, וכאשר הגיעה שעתו של העשיר להיאסף אל אבותיו המשיכו הבנים לנהל את חוות אביהם ולא זעו ממצוותו.

נקפו השנים, והבן הבכור גילה שחייו משמימים ומשעממים עד מאוד. לבו נמשך אל ההרים שמנגד ואל מה שמעבר להם. נטל באמתחתו אבנים טובות וצידה לדרך ועוד בטרם יצא, הפקיד בידי אחותו האהובה צמח שתול בעציץ ואמר לה: ״כאשר הצמח רענן – אני בחיים, ואם יבול – מת אני״. נפרד מאחותו, מאחיו ומאמו ויצא לדרך ימים רבים עד שהגיע לאותו הר שאביו הזהירו לבל יטפס עליו. וידוע שהלב נוטה אחרי הסכנה. יצר ההרפתקנות גם הוא הכניעו והוא גמר אומר בלבו לטפס על ההר. בעודו מטפס, והנה לקראתו צועדת נערה תמירה ויפה שכמוה לא ראה מעולם. מצאה הנערה חץ בעיניו וילך אחריה. עלו הרים וירדו בקעות כשלפתע פערה האדמה את פיה ושניהם נפלו לתוך מנהרה. צעדו השניים בתוכה והגיעו לעיר גדולה שאנשים בה רב. שוטטו השניים בעיר הגדולה עד שהגיעו לארמון המלך. על חומת הארמון תלויים היו תשעים ושבעה ראשים. שאל בן העשיר את בני העיר לפשר הדבר. סיפרו לו כי למלך בת יפה כשושנה, ואולם שתקנית היא ועד היום לא הצליח איש לדובבה. הכריז המלך, כי מי אשר יצליח לדובבה יזכה בממון רב וישא אותה לאשה, ומי אשר לא יצליח לדובבה, יכרתו את ראשו וישפדו אותו על חומת הארמון. אמר בן העשיר בלבו: ״שמא אוכל אני לדובבה?״ הלך אל המלך וביקש שתינתן לו הזדמנות לנסות את מזלו. הזהירו המלך על הצפוי לו אם יכשל, אך בן העשיר התעקש לנסות את מזלו. הסכים המלך והורה לעובדי הארמון להכניס את העלם הצעיר לבית המרחץ ולהלבישו בבגדים חדשים ונאים. הוא עלה מן הרחצה מבושם ומראהו כחמה. מיד הובילוהו לחדרה של בת המלך והיא, היפה שבבנות, לא התלהבה ממראהו הגם שניסה לשמח את לבה בסיפורים ובחידות. היה עליה לטורח ולעת בוקר יצא מחדרה במפח נפש. גורלו של הצעיר הוא היה כגורל האחרים, ראשו שופד על החומה, ומספר הראשים הגיע עתה לתשעים ושמונה. בשעה שנפח את נשמתו נבל גם הצמח שהפקיד אצל אחותו, וזו הבינה שאחיה הבכור מת.

גמלה החלטה בלבו של הבן השני לצאת ולתהות אחר דרכו הנפתלת של אחיו הבכור. גם הוא, כאחיו, הפקיד עציץ אצל אחותו האהובה, נפרד ממשפחתו ויצא לדרך. גם הוא נשבה בקסמו של ההר ויצר הסקרנות שבו גבר על צוואת אביו לבל יטפסו על ההר, ואת שאירע לאחיו בסוף דרכו אירע גם לו – ראשו נערף ושופד לצד הראשים התלויים על החומה. מספר הראשים הגיע עתה לתשעים ותשעה. הצמח שהפקיד בידי אחותו נבל גם הוא.

משנודע הדבר לאח הצעיר, יצא גם הוא לחקור ולדרוש את דרכיהן הנפתלות של אחיו. הפקיד עציץ בידי אחותו האהובה וזכה לברכת הדרך מאמו הדואגת. כמו שני אחיו, לא עמדה לו נחישותו מול יצר הסקרנות. טיפס ועלה למרומי ההר בתקווה לגלות את הנעלם. בעמדו על ראש ההר, ראה גם הוא את הנערה התמירה והיפה, ובלי משים הלך שבי אחריה עד שנפל לאותו בור והגיע לאותו ארמון. הרים את ראשו וראה תשעים ותשעה ראשים, ושני האחרונים של אחיו היו. שעה ארוכה עמד מול הארמון והביט בראשים הכרותים, ואח״כ שאל את העוברים ושבים לפשר הדבר. אלה סיפרו לו את פשר המעשה מתחילתו ועד סופו, והזהירוהו לבל ינסה גם הוא את מזלו, כי אחת דתו למות.

ביגונו כי רב על מות שני אחיו האהובים, ביקש לנפוש שעה קלה מתחת לאחד העצים, והנה עפות ונוחתות על צמרתו שלוש יונים צחורות כשלג. פתחה הראשונה ואמרה: ״מה חבל שצעיר זה הולך אל מותו. לו שמע בקולי, היה נכנס לחדר בת המלך ואני הייתי מסייעת לו לדובבה. כל שעליו לעשות הוא להכנס לחדרה, כשבידו קומקום, ולהתעלם מקיומה. אני כבר אמצא את דרכי לקרבו של הקומקום, ואדאג שהאילמת המדומה תדבר״. שמע הבן הצעיר את השיחה, וכבר באותו הערב התייצב בשער הארמון, וסיפר לשומרים שרצונו לדובב את בת המלך. הזהירוהו השומרים מהצפוי לו אם ייכשל, אך הוא עמד על שלו. לאחר שהתרחץ וסך את גופו בשמנים ריחניים, לבש בגדים חדשים ונכנס לחדרה של בת המלך, כשהוא נושא בידו קומקום. בהכנסו, לא אמר דבר, ישב בפינה, התעלם מקיומה של בת המלך, בדיוק כפי שיעצה לו היונה. כעבור זמן קצר החל הצעיר לדבר אל הקומקום ואמר: ״קומקום, קומקום, פתח פיך ויאירו דבריך״. ומתוך הקומקום שמעו השניים את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה בעלי מלאכה: האחד נגר, השני חייט, והשלישי קוסם. לקח הנגר עץ, עיבד אותו ויצר ממנו בובה יפה להפליא. נטל החייט בד ותפר שמלה יפה לבובת העץ. קם הקוסם והפיח בה רוח חיים. מיד הפכה הבובה לנערה יפה ושום בן אנוש לא הגיע למדרגת יופיה. כעת שפוט אתה בעצמך, למי מהשלושה זכות הבעלות עליה?״ ענה צעיר האחים: ״לדעתי, הנגר זכאי יותר, יען כי הוא יצר אותה יש מאין״. שמעה בת המלך את פסק דינו של הצעיר, שברה את שתיקתה, פתחה פיה ואמרה: ״הקוסם זכאי יותר, יען כי הוא זה אשר הפיח בה רוח חיים״. שמח צעיר האחים על שפתחה את פיה, אך עשה עצמו רוגז על שהיא מתערבת בדבריו ואמר: ״סתמי את פיך, נערה, איש לא שאל לדעתך״. צעיר האחים עלה על יצועו ונרדם בתחושה טובה שהנה סוף סוף הצליח הוא לדובב את בת המלך. השומרים, שעמדו מעבר לדלת, שמעו את בת המלך מדברת עם הצעיר, רצו מיד למלך וסיפרו לו את שקרה. המלך, למוד המדובבים, לא נטה להאמין לשומרים.

בבוקר דרש המלך מן הצעיר שידובב את בתו גם בלילה הבא, לנוכח אוזנו הכרויה שמעבר לדלת. הסכים הצעיר, יצא מן הארמון והלך לנוח מתחת לעץ היונים הידוע. לא עברה שעה קלה, ושלושת היונים נחתו על צמרתו. פתחה השניה את פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר זה לעצתי, היה נכנס לחדר בת המלך, כשהוא נושא בידו פמוט, ואני כבר אמצא את הדרך לקרבו של הפמוט ואעזור לו לדובבה״. בלילה התדפק הצעיר על דלתה של בת המלך, כשהוא לבוש מחלצות חדשות ומגולח למשעי, נושא בידו פמוט, כעצת היונה. כשפתחה לו בת המלך, הוא התיישב בפינה והתעלם מקיומה כבלילה הראשון. כעבור זמן קצר פנה הצעיר לפמוט ואמר: ״פמוט, פמוט, ספר סיפורך״, הפמוט פתח את פיו ואמר: ״היה היו שלושה אחים, האחד מגיד עתידות, השני רופא והשלישי רץ. שלושתם אהבו נערה יפה עד מאוד, כליל השלמות עלי אדמות. יום אחד, בהיות שלושת האחים מחוץ לעירם, התנבא מגיד העתידות שהנערה חולה וחייה בסכנה. אמר הרופא: ״יש בידי תרופת פלא, שאם אותה תיקח, את מחלתה תנצח״. מיד נטל הרץ את התרופה מאחיו הרופא, רץ כחץ מקשת לביתה, וכך הציל את חייה״. המשיכה היונה שבפמוט, ואמרה: ״שפוט בעצמך, מי משלושתם ראוי לה יותר?״ אמר בן העשיר לפמוט: ״לדעתי, מגיד העתידות ראוי לה יותר, כי הוא גילה את מחלתה״. שוב לא התאפקה בת המלך ואמרה: ״לא! כי הרץ ראוי לה, יען כי טס כחץ מקשת ובידו התרופה הגואלת״. ענה לה הצעיר: ״סתמי פיך, פתיה, מי שאל לדעתך?״ בתחושה טובה שהצליח לדובבה גם בפעם השנייה עלה על יצועו ונרדם. המלך שמע את הלא יאומץ, והלך מיד למלכה, לבשר לה את הבשורה. המלכה לא האמינה למשמע אוזניה וביקשה לשמוע גם בלילה הבא את בתה המדובבת.

הצעיר לא אמר נואש, שינס מותניו והסכים לבוא אליה גם בלילה השלישי, כשבלבו חששות כבדים. שוב פנה הצעיר אל עץ היונים, מיודעינו משכבר הימים, כדי לפוש מעט בצלו ושוב הופיעו היונים ונחתו על צמרתו. פתחה היונה השלישית פיה ואמרה: ״לו שמע צעיר יפה תואר זה לעצתי, כפי שנהג בלילות הקודמים, ונכנס אל חדרה עם כד בידו, הייתי חודרת לקרבו של הכד ועוזרת לו לדובבה״. בלילה השלישי, התדפק הצעיר על דלת חדרה של בת המלך. משפתחה לו, אץ לפינת החדר, התעלם מנוכחותה, פנה אל הכד שהביא עמו ואמר: ״כד כדי, ספר סיפורך״. פתח הכד את פיו וסיפר את הסיפור הבא: ״היה היו שלושה עשירים: האחד קוסם מופלא, השני מטפס הרים נועז והשלישי צלף הקולע בשערה ממרחק ולא מחטיא. שלושת העשירים אהבו נערה יפת תואר, שהיתה בתו של עני מרוד. יום אחד, בהיותם רחוקים מן העיר, גונב לאוזנם שבת העני נחטפה על ידי נשר שהמריא אתה אל קנו, השוכן בין נקיקי סלעים על הר גבוה ונישא. אחז הקוסם בידי חבריו, לחש מה שלחש ושלושתם ניצבו לרגלי ההר. נטל הצלף את רובהו, כיווץ וירה אל בין עיניו של הנשר והרגו. מטפס ההרים נטל את ציודו, טיפס בחירוף נפש אל הקן והוריד את בת העני היפה״. ועוד הוסיפה היונה דבר מתוך הכד ואמרה: ״שפוט בעצמך ־ מי ראוי לה יותר?״ אמר הצעיר: ״לדעתי, הקוסם ראוי לה יותר, הרי שבזכותו התיצבו חיש אל מול ההר״. כאן התערבה בת המלך השתקנית ואמרה: ״לא, כי הצלף ראוי לה יותר. לו החטיא את מטרתו, לא היו מצילים אותה כלל״. שוב גער בה הצעיר על התערבותה, עלה על יצועו ונרדם. המלך והמלכה לא ישנו כל אותו הלילה מרוב שמחה והורו למשרתים לערוך חתונה כיד המלך, כפי שהובטח למי שידובב את בתם. למחרת היום נערכה חתונה מפוארת, שכמוה לא ראו תושבי העיר. משתמו שבעת ימי המשתה והשמחה, ביקש הצעיר לשוב אל אמו ואל אחותו המודאגות. המלך ציווה על משרתיו לרתום את מרכבתו לשני סוסים, להעמיס עליה צידה ואבנים טובות וללוותם בדרכם הקשה. משהתרחקו מהארמון, פקד הבן הצעיר על אשתו הנסיכה לרדת מהמרכבה, ואילצה לרוץ אחרי המרכבה כשהיא יחפה ובכך הענישה, על שבגינה נערפו תשעים ותשעה ראשים וביניהם ראשי אחיו. כך רצה אחריו בחוצות העיר, כשרגליה העדינות זבות דם, עד הגיעם לביתו. משראו אותו אמו ואחותו, שמחו שמחה גדולה על שנותר בחיים. לאחר שנח מעמל הדרך, פנה הבן הצעיר לאחותו ולאמו ואמר להן: ״הנה הנסיכה שבעטיה נערפו ראשי שני אחינו. אמרו נא לי אתן, מה אעשה בה?״ הביטו בה האחות והאם כשהיא מוטלת על גבה, פצועה, חבולה ושותתת דם. נכמרו רחמיהן עליה, פתחו ואמרו:

״על ידה נערפו תשעים ותשעה,

וגם על אחיך לא פסחה הרעה.

לא תוכל להתכחש לאשתך,

היא נענשה דיה על ידך.

היה אתה הרחום הרחמן,

ואת פצעי העבר ירפא לו הזמן״.

שעה האח לעצתן, ומאז באושר חיו ארבעתם. וכאן סיפורנו הארוך תם ולא נשלם, אבל הוא ממשיך לזרום בנהרות אדירים, ואותנו מותיר בין האצילים.

מסמטאות המלאח-סיפורים עממיים של יהודי מרוקו- יעקב אלפסי-קוסס, רץ ומטפס הרים.

יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי

הסוג: על פי תכנו הריהו וידוי

העת: לתשובה

דברי מבוא:

כתוב בספרי המקובלים ובספרי החסידים, שבעל תשובה צריך לבכות ולקונן על עוונותיו, וכן כתב הרב החסיד בעל חובת הלבבות ז״ל [רבנו בחיי בן יוסף אבן פקודה] בשער התשובה פרק חמישי וזה לשונו: תנאי החרטה חמישה א. היראה וכו'. ב. שבירת לבו והיכנעו וכו'. ג. לשנות מלבושו ותכשיטיו וכו', כמו שאמר: ׳על זאת חגרו שקים וכו'׳(יר׳ ד ח). ד. הבכי והצעקה והאבל, כמו שאמר: ׳פלגי מים ירדו עיני על לא שמרו תורתך׳, (תה׳ קיט קלו). ומתחרט על מה שקדם לו מן החטא: ואומר: ׳בין האולם ולמזבח יבכו הכהנים משרתי ה״ (יואל ב יז), עד כאן לשונו. וכן כתב הרב החסיד בעל שני לוחות הברית דף רל״א עא בשם האר״י זכרונו לחיי העולם הבא, ש׳נרמז זה במלה תשוב״ה, שהיא ראשי תבות: תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד. וכן מצינו במרדכי שעשה כן בעת צרת ישראל בשושן׳, עד כאן דברו. וידוע שהמספד והקינות מעוררות הבכיה, כדכתיב ׳לספוד לשרה ולבכותה׳ (בר׳ כג ב). גם מקרא מלא מצינו בענין התשובה עצמה ביואל סימן ב׳: ׳וגם עתה נאום ה׳ שובו עדי בכל לבבכם ובצום ובבכי ובמספד. וקרעו לבבכם ואל בגדיכם ושובו אל ה׳ אלהיכם כי חנון ורחום הוא…׳ (יואל ב יב-יג). הרי שלענין התשובה צריך מספד, ולכן ראיתי לחבר קינות ותוכחות לספוד ולקונן בהם על עוונותי, אולי יכנע לבבי הערל ואתקבל וארָצה בתשובה שלמה לפני קוני יתברך שמו, ויקבלני וירצני ויעתר לי ברחמיו הרבים, אמן.

הלחן: לתמרור ׳מתי נשמה דלה עגומה׳ (מ־2748).

התבנית: שיר אזור. מדריך דו־טורי(הטור דו־צלעי). סטרופות בעלות ענף תלת טורי (הטור דו־צלעי) ולאחריהן אזור דו־טורי (הטור דו־צלעי). המדריך משמש כרפרין.

החריזה" אב/אב. גד/גד/גד//אב/אב.

 המשקל: עשר הברות בצלעית ראשונה ותשע בשניה.

החתימה:        יעקב.

נדפס:          עת לכל חפץ,      דף  קד עמ׳   א.

יִגְּרוּ עֵינַי דִּמְעָה בִּיגוֹנִי, / וְלָךְ צוּרִי תִּשְׁתַּפֵּךְ נַפְשִׁי.

בֹּשְׁתִּי לְהָרִים אֵלֶיךָ פָּנַי, / כִּי עֲוֹנֹתַי עָבְרוּ רֹאשִׁי.

עָבַרְתִּי עַל מִצְוֹתֶךָ צוּרִי, / מִיּוֹם הֱיוֹתִי עַל אַדְמָתִי.

הָלֹךְ הָלַכְתִּי עִמְּךָ קֶרִי / וּבְשִׁקּוּצֵי יִצְרִי חָפַצְתִּי,

5 וְגַם עָשִׂיתִי מַעֲשֵׂה זִמְרִי / וְשָׂכָר כְּפִנְחָס בִּקַּשְׁתִי.

עַל כֵּן, נִכְלַמְתִּי מֵרֹב זְדוֹנַי, / וָאֶקְרְעָה מַדַּי וּלְבוּשִׁי,

וְאֵזוֹר שַׂק אֶאֱזֹר בְּמָתְנַי, / חֵלֶף חֲלִיפוֹת שֵׁשׁ וָמֶשִׁי.

יִגְרוּ

קִלְקַלְתִּי דְּרָכַי, וְהָפַכְתִּי / מַר לְמָתוֹק, וּמָתוֹק לְמַר,

כְּבֵן סוֹרֵר וּמוֹרֶה נִמְשַׁכְתִּי / אַחֵר בָּשָׂר וְיַיִן חָמָר

10 עַל כֵּן בֶּעָפָר קַרְנִי עוֹלַלְתִּי, / וָאֶתְפַּלְּשָׁה וָאֶתְמַרְמָר,

וּבְשָׂרִי סָמַר בְּרִיב שְׁאוֹנַי, / גַּם בְּפָנַי יַעֲנֶה כַּחְשִׁי,

רַבּוֹ אַנְחֹתַי וְעִצְּבוֹנִי, / עַל סֶלֶף דַּרְכֵי וּמַעְקַשִּׁי.

יגרו

בּוֹרֵא שָׁמַיִם אָזְנְךָ הַטֵּה, / וּשְׁמַע נָא קוֹל תַּחֲנוּנוֹתָי

בָּאתִי לְמוּלְךָ כְּבֵן מִתְחַטֵּא; / אָבִי, תְּנָה אֶת מִשְׁאֲלוֹתָי!

15 לְפָנֶיךָ אֶעְתַּר, וַאֲבַטֵּא / שִׂיחִי בַּאֲרֶשֶׁת שְׂפָתָי,

מְחֹל חַטֹּאתַי וְגַם עֲוֹנַי / וּפְשָׁעַי וּמַעְלִי וְכַחְשִׁי,

הָכֵן לִבִּי גַּם טַהֵר רַעְיוֹנַי / לְעַבְדֶּךָ הָאֵל קְדוֹשִׁי.

1 יגרו עיני: על־פי איכה ג מט. תשתפך נפשי: על־פי איוב ל טז./ 2 כי עוונותי עברו ראשי: תה׳ לח ה. / 3 עברתי על מצוותיך: בניגוד להצהרה ברב^, כו יג. מיום היותי על אדמתי: על־פי יונה ד ב. / 4 הלכתי עמך קרי: הלכתי עמך בדרך מרידה, על־פי ויק׳ כו כא, ועיין רש״י שם. ובשקוצי יצרי חפצתי: על־פי יש׳ סו ג. / 5 עשיתי מעשה זמרי ושכר כפנחס בקשתי: חטאתי כזמרי בן סלוא ולא זו בלבד שלא בקשתי מחילה אלא כצבוע בקשתי שכר כפנחס בן אלעזר הכהן. וראה במ׳ פרק כה: ובגמרא סוטה כב עב. / 6 על כן נכלמתי: על־פי יש׳ נ ז. ואקרעה מדי: על־פי שמ״א ד יב. והוא סמל לאבל. / 7 ואזור שק: וחגורת שק. חלף חליפות: במקום חליפות־משי חגרתי שק וראה בדברי המבוא של המשורר על־פי רבנו בחיי בספרו חובת־הלבבות שעל המתחרט להחליף, מלבושיו ותכשיטיו. / 8 והפכתי מר למתוק ומתוק למר: על־פי יש׳ ה כ ורש״י שם, ומר הוא סמל לדרך העוונות, ומתוק הוא סמל לדרך עבודת ה׳. / 9 כבן סורר… בשר ויין: לפי שבן סורר ומורה אינו חייב ׳עד שיגנוב ויאכל תרטימר בשר וישתה חצי לוג יין׳, רש׳׳י לדב׳ כא יח; על־פי המשנה סנהדרין ח ב. ויין חמר: על־פי תה׳ עה ט והוא יין חזק על־פי רש״י שם. / 10 קרני: זיו פני. עוללתי: לכלכתי, על־פי איוב טז טו: ׳שק תפרתי עלי גלדי ועוללתי בעפר קרני׳ וראה רש״י שם. ואתפלשה: התגלגלתי בעפר ואפר, והוא סמל לעצבות ולחרטה. ואתמרמר: הוא לשון כעס מר, רש״י לדג׳ ח ז. / 11 ובשרי סמר: על־פי תה׳ קיט קב. ברב שאוני: ברוב זעקת הבכי, וראה דברי המבוא הנזכרים למעלה שהבכי והצעקה הם מיסודות החרטה. גם בפני יענה כחשי: על־פי איוב טז ח, ושיעורו שרזון פניו מעיד על חרטו. / 12 רבו אנחותי:

על־פי איכה א כב. סלף: סלוף. ומעקשי: דרך נפתלת על־פי יש׳ מב טז. / 13 אזנך הטה ושמע: על־פי ת׳ ט יה. שמע קולתחנונותי: על־פיתה׳כח ב וראה תה׳ פו ו. / 14 כבן מתחטא: על פי־משנה תענית ג ח. תנה את משאלותי: על־פי תה׳ לז ד. / 15 אעתר: אתפלל. בארשת שפתי: ביטוי שפתי על־פי תה׳ כא ג. / 16 ומעלי: וחטאי. וכחשי: ושקרי. / 17 הכן לבי: ישר לבבי, תקן לבי תה׳ י יז ותרגום יונתן שם. הכן…טהר: הענין על־פי תה׳ נא י.ב. טהר… לעבדך: על־פי נוסח תפילת העמידה לשבת ויום טוב.

פיוטי רבי יעקב אבן צור-בנימין בר תקוה- יִגְּרוּ עֵינַי דִמְעָה בִיגוֹנִי-פיוט תשובה

עמוד 202

״אם אין אני לי מי לי?״ לכן נתחיל, ומן השמים יעזרונו.

יום אחד אליהו סיסו סיפר לנו שהלך עם קבוצת ילדים לבית אחד בעיר החדשה ובעל הבית הזה כיבד אותם בשוקולדים, בסוכריות ובממתקים וסיפר להם סיפורים מוזרים. אליהו אמר שהוא מבולבל, ולא זוכר בדיוק את כל הסיפורים המוזרים שסיפר אותו האיש. לכן, הוא הציע לקחת אותנו לבית הזה ושנשמע מה האיש הזה מספר. יום אחד, אחרי בית הספר, הלכנו לבית הזה. דפקנו על הדלת, משרתת פתחה לנו והכניסה אותנו לחדר יפה מאוד. האיש הזה בא כולו מחייך ונעים הליכות. הוא היה לבוש חולצה שחורה, וצווארון לבן קשה כמו סרט רחב סביב צווארון החולצה. אשתו באה לקראתנו מחייכת ושניהם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות. הם היו חביבים אלינו, וכיבדו אותנו בסוכריות. מיני דברים טובים היו מונחים על השולחן, ואולם, לא העזנו לגעת בהם כי לא ידענו אם זה כשר. האיש סיפר לנו על איש אחד בשם ישו ואמו מריה. עוד הוא אמר כי ישו ואמו היו יהודים וחיו בארץ ישראל. הקשבנו בתימהון לכל מה שסיפרו לנו. דברים שלא שמענו עד כה. הוא סיפר גם שישו קם לתחייה וחולל כל מיני נסים. אחרי כשעה, במהלכה הקשבנו לסיפורים הללו, נותרנו פעורי פה ולא העזנו לפתוח את הפה או לדבר. קמנו ואמרנו שלום ותודה. הם הזמינו אותנו לבקר אצלם מתי שנרצה. אחרי שיצאנו לרחוב, שבה אלינו יכולת הדיבור והתחלנו לשחזר ולדבר על מה ששמענו. האמת היא שכל זה לא הותיר בנו רושם מיוחד ונראה לנו שהוא פשוט הגזים בסיפורים שלו. הוא סיפר שישו קם לתחייה אחרי מותו! אז מה? אנחנו למדנו תורה עם סיפורי מדרש ואגדה – כשאחי יוסף חזרו ממצרים, הם לא ידעו איך להודיע ליעקב אביהם שיוסף עודנו חי, אז הם פנו לסרח בת אשר והיא תוך כדי שירה ונגינה בעוגב הודיעה ליעקב שיוסף עודנו חי. בזכות זה יעקב בירך אותה שלא תטעם מיתה ונכנסה חיה לגן עדן. זה משהו! זה פלא גדול מאוד. היא חיה עד זמן יציאת מצרים והיא שהראתה למשה את מקום קבורתו של יוסף, וגם גילתה לבני ישראל את סוד הגאולה וכו'. מה עם משה אדון הנביאים? לא למדנו שהוא לא מת? הלוא נאמר ״ויהי שם עם ה׳״, ובתלמוד בבלי, סוטה יג ע״ב כתוב ״לא מת משה אלא עומד ומשרת למעלה״. ״והנה מה עם יעקב אבינו?״, שאל חיים. לא נאמר בו מתה בכלל, לפי רש״י כתוב: ״ויאסוף רגליו אל המטה…״ רק רציתי לומר משהו וכולם התנפלו עליי. ״אנחנו יודעים״, אמרו, ״שתביא את הדיון בתלמוד על מיתת יעקב שחנטו אותו וקברו אותו. מה זה לא מת? אנחנו יודעים, אין צורך. מה עם מה שכתוב ״הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא. לפני בוא יום ה׳ הגדול והנורא…״ אליהו יבשר את הגאולה. אנחנו יודעים דברים נפלאים והאיש הזה מספר לנו על איש אחד שהוא הבן של ה׳. אנחנו למדנו שכולנו בנים לה׳, לא?״ ״שכחתם את אלישע!״ הזכרתי להם. ״והנסים שעשה! האיש הזה מספר לנו שישו החיה מת. אנחנו כבר יודעים שאלישע הקים לתחייה את בן השונמית! והנס שלו עם השמן, מה חדש?״ על נסים כאלה האיש הזה סיפר לנו, על ישו שהאכיל במעט שהיה, הרבה אנשים, והאוכל לא נגמר. אתם זוכרים מה עשה אליהו עם האישה האלמנה? אליהו אמר לה שעד שהקמח שלה וצפחת השמן שלה לא ייגמרו ״עד יום תן ה׳ גשם על פני האדמה״, וכך היה: ״כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר בדבר ה׳ אשר דבר ביד אליהו״. אחר כך כשבן האלמנה מת אליהו התפלל לה׳ ״וישמע ה׳ בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי״. וכשמלאכי מלך שומרון שלח אליו שר חמישים עם אנשיו לתפוס אותו להורגו, אליהו הוריד אש מן השמים והרגה את כל האנשים האלה. מה עוד, אליהו הולך עם אלישע ומגיעים לירדן ״ויקה אליהו את אדרתו ויגלום ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעברו שניהם בחרבה״. והוא אומר לנו שישו הלך על המים! אם המים היו רדודים, ודאי שהלך ברגל על המים, אבל פה אליהו חצה את המים כמו קריעת ים סוף. אחרי כן אליהו עלה בסערה השמימה. אלישע חזר דרך הירדן עם האדרת של אליהו, שנפלה עליו כשאליהו עלה בסערה השמימה, גם כן חצה את המים בירדן ויעבור ביבשה. והנה גם אלישע התחיל לעשות נסים, הוא ריפא את המים שהיו הורגים אנשים ביריחו. נס השמן עם האישה האלמנה מאסוך שמן קטן שהיה לה מילאה את כל הכלים והשמן לא נגמר עד שנגמרו הכלים. אחר כך אלישע ריפא את האישה השונמית שהייתה עקרה וילדה בן, וכשהבן הזה מת, אלישע החיה אותו. אלישע ריפא גם מצרעתו את נעמן שר צבא ארם והוא כלל לא יהודי! בגלל הנס הזה נעמן הכיר באלוהי ישראל. לשם כך לא עושים אלוהים מאליהו או מאלישע וישו כיהודי יודע זאת. אלישע האכיל יותר ממאה איש בעשרים לחם שעורים ואיש מת שנגע בעצמות אלישע קם לתחייה מקברו. אליהו סיסו נזכר ותרם את חלקו.

״מה עם פנחס?״ הוא שאל, ״הלוא למדנו במדרש שפנחס זכה בשלום ממלאך המוות מפני שעצר את המגפה בבני ישראל כשהרג ברומחו את זמרי בן סלוא ואת המדיינית כוזבי בת צור. אנחנו מאמינים גם שפנחס הוא אליהו. ככה אנו מכריזים בכל מוצאי שבת ב׳הבדלה׳ ומאחר שאליהו עלה בסערה השמימה הרי שפנחס לא מת. מה זו ברית שלום לפנחס? זה חופשי ממלאך המוות. הוא התברך גם באריכות ימים מופלגת וכך אנו מוצאים אותו בתקופת השופטים בעניין פילגש בגבעה״.

״אתם זוכרים״, שאלתי, ״למה כתוב ׳אליה׳ במלאכי בלי וי״ו במקום אליהו ועוד בירמיה כתוב ׳יעקוב׳ עם וי״ו? זוכרים או לא? מהססים? בסדר. בירמיה כתוב: ׳כה אמר הנני שב שבות אהלי יעקוב ומשכנותיו ארחם…׳! כן, כן. יעקב אבינו לקח את הוי״ו מאליהו במלאכי כערובה לגאולה שלנו. כשאליה יבוא ויתקע בשופר לבשר לנו את הגאולה, יעקב אבינו יחזיר את הוי״ו לשמו. ממש נפלא. אליהו חייב לבוא ולתקוע בשופר גדול לחירותנו אז נתקבץ מארבע כנפות הארץ לארצנו״.

האיש הזה מספר לנו מעשיות, אני לא יודע מאיפה הוא לקח את הסיפורים האלה.

״רגע אחד״, אמרתי, ״שכחנו את חנוך!״ שם כתוב במפורש ׳ויתהלך חנוך את האלוהים ואיננו כי לקח אותו אלוהים׳ אז גם הוא לא מת״. ״נכון!״ אמרו כולם, ״אבותינו ראו נסים ונפלאות למכביר, התנ״ך מלא בהם. איך אומר הפתגם שלנו בערבית? ׳אזי יא יממא נורילק דאר בוי׳ (בואי אמא אראה לך את בית אבי). כאילו שאמי לא מכירה את בית אבי וכאילו שאנחנו לא יודעים מה זה נסים ונפלאות. אתם עוד זוכרים שהוא אמר לנו שישו נהרג כדי לכפר על כל העוונות שלנו? ואם לא נקבל אותו כמשיח וכמושיע, אנחנו נדונים לגיהנום. שמעתם דבר כזה? מה? גן עדן של אבא שלו? כתוב אצלנו ׳כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא׳, לא? ולפני הקריאה בפרקי אבות אנחנו אומרים את זה ומוסיפים: /״ ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ.״״/ ״חוץ מזה״, הוספתי, ״אם הוא באמת כיפר על העוונות של כל האנושות, הרי שאנחנו דור שכולו זכאי! שלפי סימן זה המשיח יבוא, אם ככה, למה המשיח עוד לא בא ?״

״האיש אמר שישו הוא המשיח והוא כבר בא״, הוסיף ליהו הררוס.

״אגיד לכם״, אמרתי, ״האמת היא שאף אחד לא יוכל לכפר על העוונות שלנו כי אנחנו למדנו בתורה שאיש בחטאו יומת. זוכרים מה אמרו בנות צלופחד למשה על אביהם שהוא ׳מת בחטאו׳? ואם זה לא מספיק הרי במלכים ב׳ חזרו על זה ועוד פעם בדברי הימים ב׳.לא יכול להיות מה שאומר לנו האיש הזה. הוא אמר שישו היה יהודי. כיהודי בטח ידע את התנ״ך וכמו כן ידע שהוא לא יכול לכפר על עוונות כל העולם. אנחנו מאמינים באל אחד, אל העולם, ובן תמותה שנולד מרחם אם לא יכול להיות אלוהים. אנחנו מאמינים באל בלי תוספות של בני אדם אפילו אם חוללו נפלאות. נאמר גם ׳אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו ביום ההוא אבדו עשתונותיו. אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על ה׳ אלוהיו״׳. ככה הלכנו ושחזרנו בינינו את השיחה של האיש הזה, והתווכחנו, וכל אחד רצה להפגין את יכולתו ואת זיכרונו במה שלמדנו על נושאים הקשורים לסיפורים ששמענו מהאיש הזה. בסוף החלטנו שיותר לא הולכים לבית האיש הזה ולהזהיר גם את האחרים שלא ילכו. באמת! לא מצא למי לספר מעשיות כאלה, אבוי לנו אם ההורים שלנו ישמעו על כך. ״מוטב שלא נספר״, אמר חיים.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו.

אצווירא, מרוקו תרע׳׳ט – 1919

החתן: יעיש בן מסעוד בן יעיש אסבאג.

הכלה: רחל בת שם טוב בן סעיד אבן־חיים.

הערות: לשני בני הזוג, אלה נישואים שניים. בגוף הכתובה, הטובין שהכלה מביאה עמה והנשארים ברשותה. כמו כן, מצויינים התנאים הנוגעים לילדים של בני הזוג מנישואיהם הקודמים. בגב הכתובה מופיע כיתוב ארוך שנכתב ארבע שנים לאחר נישואיהם ולפיו האישה מוותרת על כל הטובין שלה לטובת בעלה.

עדים: ר׳ יהודה בן־מויאל, רבי מסעוד כנאפו, ר׳ יוסף בן עטר

אמן וסופר סת״ם: לא ידוע

באדיבות: מכון בן צבי, ירושלים

34 על 45 דיו על נייר

Essaouira, Morocco – Maroc, 5679 -1919

Le marie: Yaïch fils de Mss'eud fils de Yaïch Assbagh

La mariee: Rahel fille de Chem Tov fils de Saïd Even-Haïm

Note: Les mariés sont veufs (ou divorcés). La ketouba contient le détail des biens qu'elle apporte au mari, entre autres des biens immobiliers. Dans la ketouba se trouvent les conditions concernant les enfants des conjoint nés de premiers mariages respectifs. Sur le dos de la ketouba, figure un long texte écrit 4 ans après le mariage, dans ce texte la femme renonce à tous ses biens en faveur son mari

Temoins: R.Yéhouda Ben Mouyal, R. Mss'eud Rnafo, R. Yossef Ben Attar

Artiste: Inconnu

34×45, dessin à l'encre noire sur papier

Remerciements: Institut Ben Zvi, Jérusalem

תולדות הכתובה המאויירת-חתונה במוגדור-אשר כנפו -דוד בן שושן

5. 5. יסודות בפואטיקה של רד״ב

על אף הנושאים האקטואליים שהזינו את עיקר שירתו של רד״ב לאחר עלייתו לארץ והמנגינות החדשות והזרות של שיריו במרוקו המשיכה כתיבתו השירית לקיים זיקות הדוקות עם המסורת הפואטית של השירה העברית והערבית־היהודית במרוקו. צביון מסורתי זה הוטבע בשירתו משום שהמשורר לא היה משוכנע, כאמור, בסגולות היצירה שלו ולא החשיב – בעודו במרוקו לפחות – את כתיבתו השירית כראויה לקיבוע ולהנצחה.(הדגשה שלי א.פ) את עיקר תרומתו לתרבות היהודית במרוקו הוא ייחם לביצועיו האמנותיים של השירה האנדלוסית־המרוקנית, לתרכיבים העבריים שהרכיב על מנגינותיה ולפעילותו כחזן מקצועי וכפייטן אמן. משום כך רק בשיריו האחרונים שחיבר בארץ הוא השתמש במבנים פרוזודיים־מוסיקליים מורכבים יותר וארוכים יותר. כדי לעמוד על אפיוניה הפואטיים העיקריים של שירתו נביא כאן בקצרה תיאור מרכיבים שונים בפואטיקה שלו על רקע הפואטיקה המסורתית של השירה היהודית במרוקו כפי שהצגנו אותה בעבודות שונות. נתמקד כאן בעיקר בעולמות השיח של שירתו, באתוס הקהילתי של המשורר, במשקל הכפול של השירים ובמערכים לשוניים שונים בשירתו.

5.1 עולמות השיח של שירת רד״ב

כל עוד חי רד״ב במרוקו הוא חרג אך מעט מעולמות השיח המסורתיים של שירת הפיוט במרוקו. עולמות אלה בנויים כולם על האמונות והדעות של התרבות היהודית הרבנית ונסמכים על יסודותיה הדתיים, ההגותיים, הספרותיים, החברתיים והפסיכולוגיים. נוכחות הבורא וחסדו עם ישראל ועם האדם היהודי עוטפים במעטה כבד את כל האמירה השירית על כיווניה, סיבותיה ונסיבותיה. אל הקב״ה מופנות כל העתירות והפניות, ואף התלונות על המצב הבלתי נסבל של החיים בגלות ועל העיכובים בבוא הגואל. חלק עיקרי באמירה של המשורר הוא שיר הלל ושבח מתמשך וחוזר לגדולת האל ולחסדיו הנצחיים.

קרבה זאת לבורא מוטעמת לכל אורך שירתו של רד״ב. בשיריו העבריים היא משכפלת עמדות מקובלות בשירת הפיוט העומדות ביסוד השיח הרבני בכלל על מבניו הדתיים־התרבותיים והלשוניים. בשיריו הערביים־היהודיים, שאינם יונקים מאותה מסורת ארוכת ימים ורבת תקדימים כמו השירה העברית, קרבה זאת לאל בולטת עוד יותר, ומדגישה את רגשותיו הדתיים של המשורר. לתחושה זאת של נוכחות אלוהית מיתוספים אצל רד״ב הנימה המטיפה והמוסרנית של הכתיבה, שדיברנו בה לעיל, וכן הצורך שלו החוזר ונשנה בשירי המוסר והתשובה ובשירים אחרים להעלות את סגולותיה של החזרה בתשובה. על אף הדגשים דתיים־מיסטיים אלה בשירתו של רד״ב אין כל סימן ישיר להשפעת הקבלה ועולמה על המשורר.

לאחר מלחמת ששת הימים הוזן השיח של רד״ב ביסוד דתי חדש, והוא האמונה שהניצחון המוחץ של צה״ל על אויבי ישראל אינו פרי גבורתם של חייליו ועליונותם בנשק ובתורת המלחמה, אלא רצון האל שבא להושיע את ישראל והשתמש בחיילי צה״ל כבשליחיו למשימה זאת. אמונה זאת נהפכה אצלו לעיקרון מוביל ומסביר בחלק גדול מן השירים שהוא כתב על המלחמה וגם על נושאים אחרים, כגון השיר על חנוכה וניצחון המכבים, שגם בו הוא הציג את חשמונאי ובניו כשליחי האל. לעקרון יסוד זה ניתוסף צורך בלתי נשלט להתפלמס עם המדינות הערביות שהשתתפו במלחמה, להוכיח אותן על טיפשותן ועל יהירותן וללעוג למנהיגיהן המושחתים שגררו אותן למלחמה, ובמיוחד ל״דיקטטור״ נאצר, שאתו בא חשבון בחלק גדול משירים אלה.(שלום לך שלם) בשירים רבים הוא גם חוזר על טענתו, שמפלתם של הערבים באה להם מאמונתם העיוורת בגורל כמצוות נביאם ומחוסר התחשבותם במציאות. אולם עם כל זעמו וכעסו על אויבי ישראל אין רד״ב חדל להאמין שהשלום ישכון בין ישראל לערבים:

השיר השלם מובא על ידי (א.פ)

שירי דודים השלם

שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

לחן — מַזְמוּם

נועם ומילים מר״ד בוזגלו

פִּזְמוֹן — שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם מִפִּי בָּנַיִךְ

אֲשֶׁר אֶת־נַפְשָׁם בְּכַף יָשִׂימוּ

לְמַעַן פַּזֵּר עֲצָמוֹת חוֹנַיִךְ

כִּי בְּדָם נָקִי כֻּלָּם הֶאֱדִימוּ

לֹא עוֹד יִתְיַמֵּר חוּסַיְין כִּנְסִיכֵךְ,

סאדת לֹא יָהִין לִפְלֹשׁ אַל־תּוֹכֵךְ,

וּבְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר טָמַן לְמָשְׁכֵךְ

נִלְכַּד וּצְבָאָיו דֹּם נֶאֶלְמוּ,

פִּזְמוֹן

אוֹי לָךְ בַּת עִירָק, כִּי חֵילֵךְ הֻתְקַף

יוֹם צַהַ"ל עָלָיו בִּפְגָזָיו נִשְׁקָף,

כֵּיוָן שֶׁכָּרַע שׁוּב לֹא עוֹד זָקַף,

וְעַל מַפַּלְתּוֹ רוֹאָיו נָשַׁמּוּ,

פִּזְמוֹן

וְאֵיךְ תַּעֲדִי עוֹד חֶלְיָהּ וְנִזְמָהּ

סוּרְיָה יוֹם כְּמַיִם שֻׁפָּךְ דָּמָּהּ

נִסְתַּם הַגּוֹלֵל עַל תִּקְוַת עַמָּהּ

בִּן לַיְלָה הָיוּ וּבִן לַיְלָה תַּמּוּ,           

פִּזְמוֹן

מַשְׁבִּית מִלְחֲמוֹת יָהּ צוּר עוֹלָמִים,

הִזְעִיק עֶרֶב־רַב לִהְיוֹת לוֹחֲמִים,

בְּעַם נִמְנָעִים מִבֹּא בְדָמִים,

וְעִם שׂוֹנְאֵיהֶם הַשְׁלֵם יַשְׁלִימוּ,

פִּזְמוֹן

הוּא אָמַר וַיֶּהִי לְמַעַן הָבִיא,

מִקַּצְוֵי תֵּבֵל כָּל יוֹשְׁבֵי שְׁבִי

לִגְבוּלָם אֶל תּוֹךְ נַחֲלַת צְבִי

וִישֻׁרוּן עַד נֵצַח שָׁם יָקוּמוּ.

פִּזְמוֹן

עַד בֹּא בֶּן־יִשַׁי, חוֹלֵשׁ עַל גּוֹיִם,

וּבִגְרוֹנוֹ קוֹל אֱלֹהִים חַיִּים,

יִקְרָא שׁוּבוּ עַד מָתַי פְּתָאִים,

אַל־מוּל עַם עוֹלָם יֶדְכֶם תָּרִימוּ.

פִּזְמוֹן

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה– שָׁלוֹם לָךְ שָׁלֵם

רכי מרדכי ב״ר עמרם אלנקאוה

רבי מרדכי הוא מו״ר אביו של רבי רפאל אלנקאוה. כאבותיו שימש כדיין ומורה צדק בסאלי וזכה לגדל על ברכיו את בנו הגדול, הרב הגאון רבינו רפאל זצוק״ל.

רבי מסעוד ב״ר עמרם אלנקאוה

מו״ז רבי מסעוד, רבה של סאלי ודיין בעיר, נודע בקדושתו ובחסידותה הקים ישיבה בסאלי וישב רוב שעות היום בישיבה, בבית הכנסת בו התפלל. מישיבתו יצאו תלמידי חכמים גדולים וביניהם רבי רפאל אלנקאוה. כן למדו בישיבתו, בניו רבי עמרם ורבי יוסף ובן אחיו רבי אליהו ואחרים.

רבי מסעוד נזכר באיגרת בשנת התרמ״א וכן מוזכר הוא רבות בשו״ת ״תועפות ראם״ ובשו״ת ״קרני ראם״, שם מזכירו רבי רפאל כמורו ודודו.

מסופר שפעם פנה אליו אדם בבקשה שיסייע לו בענין השידוך. הוא ביקש להשתדך עם אחת מבנות הקהילה, אלא שאביה לא הסכים. רבי מסעוד קרא לאבי הנערה וכאשר המליץ בפניו על החתן, הסכים ונענה בשמחה בגלל המלצת הרב, למרות היות החתן מבוגר בגילו שמח האיש לקיים את ציווי רבו

רבי מסעוד נודע בקרב קהילתו כתלמיד חכם גדול ורב מקובל.

סיפר לי מור אבי זצ״ל, כי רבי אברהם סבח התגורר אצל רבי מסעוד וראהו רוכן על כתבים לאחר חצות הלילה. כשהשכים לתיקון חצות וללימוד, בבחינת ״קומי רני בלילה לראש אשמרות״, היה קורא ״אברהם אברהם״, כשלא ענה לו רבי אברהם הצעיר, הבין שהוא נרדם, הדליק הנר ולמד. פעם אחת ניעור רבי אברהם ושמע את דודו רבי מסעוד קורא לו, הוא לא ענה לו ושם עצמו כישן. לאחר זמן מה מצאו יושב ולומד.

רבי מסעוד נלב״ע בסאלי בכ״ב בחשוון התר״ע, ביומן העיר פאס לרבי שלמה הכהן (א) נכתב:

״יום שני ה׳ בכסליו עשינו הספד משהגיעה אלינו השמועה על פטירת הרב החסיד הדו״מ כמוהר״ר מסעוד אנקאווא זלה״ה מעי״ת סלה (סאלי) יע״א״.

בשבת אחת, שבת שירה, חלמתי שהוא אומר לי ״כתוב שיר לכבודי״ במוצאי שבת שינסתי מותני וכתבתי שיר לכבודו:

רבינו מסעוד

א. רבינו מסעוד /  חסידא קדישא / הנהיג עדתו ביראה וקדשה / חכמתו הרבה נודעה נדרשה /

בפסיקתו הלכה נתחדשה

ב. מור אביו הנו רבי עמרם / אב בית הדין חשוב ורם / לקהל עדתו רבות תרם /במדותיו ובתורתו עטרם

ג. רבי רפאל בן אחיו תלמידו / ממנו ירש תורתו זיו הודו / בנגלה ובסוד גדול כבודו / קהלת סאלי תמכה בידו

ד. בחצות שפך שיתו לפני קונו / חבר יום וליל בלמוד כבשונו / פזר לאביונים פאת ממונו / כלכתו לתפלה באל בטחונו

ה. אוצר כתכיו מעין נתעלם / חדושיו טובים לא נגלו בעולם / בזכות תורתו שכרו הן משלם

אחר מטתו הלכו אז כלם

ו. בחלומי שירי כתוב צוני / בשכת בקשות כחו הראני / טובו וחסדו תמיד יסובבוני / הלתו וכתרו יעטרוני

ז. סבי רבי עמרם בנו אור עיניו / מעט במלאכה לפמד תורת עניו / הנחיל מורשתו הטובה לבניו /

כך הביע חיים בנו רנניו.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-