אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א.
אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.
כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א
רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
קוים לדמותו.
של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.
רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.
ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.
רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Sbah-l-kher y a zare/ntin f-darek wana f-dare
Bonjour voisin, toi chez toi et moi chez moi
סְבָּאח אֵלְכִ'יר יָא זָארִי, אְנְתִין פְדָארְכְּ ווּנָא פְדָארִי
صباح الخير يا زاري، انتي في دارك وانا في داري
Itto msat l-el hammam /zabet ma t‘aud ‘am
Itto est partie au bain maure elle en a rapporté de quoi raconter pendant un an
אִיתוֹ מְסָאת לְחְמָאם, זָאבְּת מָא תְעָאוד עָאם
إيطو مسات الحمام، زابت ما تعاود عام
Qol l-kher tseb s-shab /qol-l-haqq tseb la-‘dab
Dis du bien tu auras des amis, dis la vérité tu t’en repentiras
קּוּל אְלְכִ'יר תְסִיב סְחָאב, קּוּל אְלְחַקְּ תסיב לַעְדַב
قول الخير تسيب اصحاب، قول الحق تسيب العضاب
El ‘dawa u-l-mhabba / ma ‘andhom sebba
L’amour et la haine n’ont pas besoin de raison
אְלְעְדוּאָ אוּלְמְחְבבָּא, מָא עְנְדְהוּם סְבְבָּא
لعضواه والمحباه، ما عندهوم سبا
Mleh ‘do meshor/yvala hbib mestor
Mieux vaut un ennemi déclaré qu’un ami cachotier
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
יהודים שלא חלצו נעליהם בבואם לארמון ננזפו
יהודי בשם יוסוף עמאר מטנג׳יר, שנהנה מחסותה של איטליה, מכהן כסוכן מסחרי של מר יצחק שלמה נהון, שהוא עצמו נתין מאורי, תחת חסותה של איטליה, הלך לאחרונה לחצר הסולטאן, עם מכתב שניתן לו ע״י מר סקובסו לוזיר, בקשר לתביעות של מר נהון. מכתב זה נשלח לוזיר על ידי יוסף עמאר, שקיבל מכתבים מהוזיר, בקשר לתביעה המסופקת. לפני שאדם זה עזב את פאס יחד עם יהודי מטנג׳יר, באו לחדר הקבלה של ארמון הסולטאן, הוזיר לעניני משפט, סיד מוחמד סאפאר, שנכנס לאותו מקום, וראה את שני האנשים, לבושים בבגדים האופיניים ליהודים, נעולים נעלי בית. שאלם: מדוע אינכם מסירים את נעלי הבית, כפי שנדרש מכל יהודי הבא לכאן? ודרש מהם להסירם מיד. כתגובה לסירובם, היהודי בעל חסותה של איטליה, קיבל מכה קטנה. כשחזר לרובע היהודי, כתב יוסף עמאר לוזיר, והתלונן על היחס לו זכה. הוזיר הזמינו ואמר לו, כי הוא טעה בכך שלא חלץ את נעליו, וכי הסולטאן נזף בפקיד שהרשה להם להשאר שם, נעולים בנעליים. וכי אם יחזור על כך – ייענש. אלה הדברים שמסר יוסוף עמאר למר סקובסו. אני מבין שמר סקובסו מחא בתקיפות לסיד מחמד ברגאש על התקרית, וטען כי יוסוף עמאר היה בשליחות לחצר הסולטאן, כשהוא נושא מכתבים ממנו לוזיר, והוא איים להוריד את דגלו, אם לא יינתן הסבר משביע רצון על העלבון כלפי נציגו. חתום הוארד וייט (99/93 F0).
יהודים הרגו מוסלמי
21 במרס 1892, למר אוון סמית טנג׳יר. רצח מוסלמי על ידי יהודי הוא תופעה נדירה בארץ זו, ואיני מתנצל על דיווח של האירוע הבא: אתמול בבוקר שני יהודים שאינם מקומיים, ואינם בעלי שם טוב, שיחקו בקלפים בגינה, עם שני מוסלמים. תוך המשחק התעורר ויכוח, ואחד היהודים שאינו בן המקום, אלא גר בג׳דיפה, בין קזבלנקה לרבאט, דקר את המוסלמי בסכין, והנדקר נפטר לאחר זמן מה. הרוצח ברח, אבל נתפש במלאח לאחר זמן קצר, הוכה עד שלאחר זמן קצר הלך לעולמו, ונקבר היום. הדבר גרם להתרגשות. היהודים הסתגרו במלאח, ושומרים הוצבו על ידי המושל לשמור עליהם (F0443/11).
מקרה נוסף מדווח על ידי שגריר בריטניה במרוקו בשם Gerard Lowther ב-20 באפריל 1905 לשר החוץ המרקיז מ- Lansdowne כי הקונסול הבריטי בקזבלנקה דיווח לו, שהיתה התרגשות גדולה בעיר ב־17 בחודש בגלל אירוע זה: קבוצת אנשים מהשבטים הסמוכים לקזבלנקה, תבעו את ראשיהם של מספר יהודים, כתגמול על הריגתו של שיכור מוסלמי על ידי יהודים. וכן דרשו שחרורם של אחיהם שהיו במאסר כארבע שנים, בעוון הריגת יהודי. למרות שהשבטים לא יצליחו להיכנס לעיר [קזבלנקה], אבל קיים חשש של שוד בתוך העיר. הקונסול הבריטי המקומי, יחד עם בעלי תפקיד דומה, נציגי מדינות אחרות, הודיעו למושל צ׳אר אלבידא שרואים אותו אחראי לבטחון התושבים בעיר. וביקשוהו שאם לא יוכל לקבל עליו אחריות זו, שיודיע להם זאת, על מנת שידעו להתכונן לכך, וינקטו בצעדים מתאימים. המושל הרגיע אותם, ולדבריו, נקט בכל האמצעים הדרושים להגנתם. הוצבו שומרים ותותחים בחומות העיר, ואלה נוסו על השבטים, בעת המשא ומתן ביניהם ובין המושל (F0413/45 ;F099/421). בערב נסוגו השבטים, והמושל הודיע לקונסול שכל הקשיים הוסרו, ואין כל חשש לפחד. נפוצה שמועה בקזבלנקה שהמושל שילם לשבטים סכום של 200 דולרים, ודאג לבטחון, אבל לא ברור מה הוסכם. הקונסול Maclean הוסיף, כי בגלל מחסור במזון, השבטים אינם רגועים, ומעשי השוד באזורים הסמוכים לקזבלנקה גוברים.
25 באפריל 1907 – רציחת יהודי על ידי אבן שהושלכה לראשו בקזבלנקה (F0174/253). במכתב לשגריר בריטניה במרוקו: מוסלמי קנאי דרש ב־10 במאי 1907 מיהודי לחלוץ את נעליו. החזירם לרגליו בהוראת נציג גרמניה (FOI74/253). ב-30 ביולי 1907 נרצחו אירופאים בקזבלנקה (FOI74/253).
הלקאת שמונה נשים יהודיות –1883
ב-29 בינואר 1883 הולקו שמונה נשים יהודיות בקזבלנקה. ידיעות על כך הגיעו לאירופה ולארה״ב מפברואר 1883 ואילך, והדבר עורר תגובות בעיתונות היהודית והכללית, וכן בין הזרים שביקרו במרוקו. חברת הטלגרפים קיבלה פרטים על מה שאירע עם שמונה נשים בקזבלנקה. מושל העיר מסר כי ב-29 בינואר, יוסף עמיאל בעל חסות של סגנות הקונסוליה בעיר, היה בריב עם שני בניו. אחד מהם שלף אקדח מול אביו. שני הבנים נאסרו, ועמיאל פנה למושל העיר וביקשו לגרש את כל הנשים הנחשבות כפרוצות. למחרת, הלך לפרוצות כשהוא מלווה בראש הקהילה ובחיילים, ושמונה מהן נאסרו, והולקו בפומבי. העתון הקדיש לנושא שניים וחצי טורים. מהכתב בטנג׳יר שהודיע ב-10 בפברואר 1883 על מלקות לנשים בקזבלנקה. נשלח מברק ל׳טיימס׳, ולשני בתי הפרלמנט בלונדון [כולל בית הלורדים] ידיעה מקזבלנקה וכן פורסם בכתב העת Maghreb Al-Aksa הידיעה נשלחה על ידי סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה תחת הכותרת:.'Inquisition Revived at Casablanca׳
London Globedכתב כי מעניין להעיר, שהידיעה תחת הכותרת: ׳מלקות ליהודים בקזבלנקה על ידי התורגמן של קונסול בריטניה׳. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לחקור את הנושא, כי אינה מוצאת במפה את המקום בשם קזבלנקה, ולכן אין שם קונסול בריטי, ולא תורגמן שהלקה יהודיות. בעתון בשם Standard פורסם מכתב למערכת בלשון זו, תחת הכותרת: ״Foreign Office Geography״.
כאשר שר החוץ הבריטי מסר בפרלמנט, כי בקזבלנקה הולקו יהודיות. Downingo Street לא ידעו לזהות את המקום בו מצוי סוכן קונסולרי בריטי. המקור מוסר כי המקום נקרא בערבית. Dar el Baida נמל מרוקאי קצת דרומה לרבאט. נקרא בפי הספרדים ׳הבית הלבן׳. הכפר החדש נבנה על חורבות הכפר Anfa שישובו התחיל רק במאה הט״ו. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, הקימו על החורבות עיר חדשה. גרים בעיר כארבעת אלפים תושבים, אחוז גדול מהם יהודים. מספר סוחרים, בעיקר צרפתים, גרים שם. אבל המקום אינו בריא, והוא מלוכלך, כמו ערים מרוקאיות אחרות. היצוא שלה בעיקר אפונה, צמר ונעלי בית, המיועד לשוק של אלכסנדריה. יש בעיר מספר קונסולים וסגני קונסולים, ומר ג׳והן לאפין הוא סגן הקונסול של בריטניה בעיר.
בדו״ח השנתי של ׳אגודת אחים׳ לשנים 1882-1883 נמסר, כי הגיע מידע מקזבלנקה על התנהגותו הברברית של מושל קזבלנקה, שגרם להלקאת שמונה נשים יהודיות. ניתנה הוראה להעביר מידע זה לשגריר בריטניה בטנג׳יר, על מנת להביא את הנושא לתשומת לב השלטונות, כדי שהאשמים ייענשו בכל חומר הדין. גם חברי הפרלמנט הבריטי ובית הלורדים ידעו על האירוע. הוצגו שאילתות בפרלמנט, וסגן השר ענה תשובה זו: עונש המלקות בבריטניה בוטל ב-1881. ומשום כך עורר האירוע במרוקו חשש מפני השפעה על הנוהג בבריטניה.
הנושא גרם לתקרית דיפלומטית בין בריטניה לארה״ב. הוחלפו מכתבים בין שר החוץ שלהן, וכן בין שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, לקונסול הכללי של ארה״ב במרוקו, פליקס מתיוס. כמו כן היו מעורבים בענין סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה ג׳והן לאפין (Lapeen), סגן הקונסול של ארה״ב בעיר זו, הקפטן ג׳והן קוב (Cobb), מושל קזבלנקה, הוזיר הראשי והסולטאן.
בקזבלנקה היו פרוצות שמשכו אליהן גברים ובחורים יהודים. קצרה ידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה למנוע תופעה זו. יוסף עמיאל שכיהן כתורגמן בשירותו של הקונסול הבריטי בקזבלנקה, ביקש מהמושל להלקות את הנשים, כי הן פרוצות, ופיתו את בניו לדבר עבירה. אחת המולקות היתה אסתר עמאר. אמה [או היא] היתה משרתת אצל יצחק בן זקן, פקיד בלשכתו של סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה. ושותפו של שלמה בן עבו, שהוא בן חסותה של ספרד. למחרת האירוע, ב-30 בינואר 1883 התלונן בן עבו בפני סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, על שעמיאל העליב אותו בערב הקודם, משום שביקש להפסיק את הלקאתה של אסתר. זו תבעה פיצויים על הלקאתה, כי ראתה את עצמה חפה מפשע. באשר לא היתה מעורבת בפרשת היחסים בין הבנים של עמיאל ובין הפרוצות. ההתכתבות בנושא נמשכה עד 1887.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מכנאס: המאה הי"ח
הדופן אחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר :
הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ; במרכז — מקום השמש (חסר)
פליז: מעשה יציקה, קידוח וחיקוק :
הגובה 26 ס״ם; הרוחב: 23 ס״מ
מוזיאון ישראל
116
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו
הפייטן, הרב מאיר אלעזר עטיה
בין הפייטנים־עולים, בהם נתברכה הארץ בשנות השישים, שמור מקום מיוחד ומכובד למשורר והפייטן הנעלה, הרב מאיר אלעזר עטיה נ״י אשר תרם רבות למכלול קובצי השירים והפיוטים. המשורר והפייטן הזה הביא באמתחתו אוצר בלום, בו מכלול שירים, זמירות ופיוטים המושרים בשבתות, בחגים ובמועדים.
ר׳ מאיר הצטיין לא רק בכתר נעים זמירות ישראל , אלא גם בכתר תורה (הוא גם ראש ישיבה). עם זה, לא אמר סגי. הפייטן הדגול הזה פתח לא מזמן, אשנב חדש, קסום ומעניין בזה שהוציא שלושה קובצי שירים מיוחדים: מאיר תשחר א״ב׳ , המכילים חריזות בעברית וערבית על־פי משקל האלא האנדאלוסית, הקליט כל שירי הבקשות והעלה אותם על קסטות שבכל קסטה מספר שירים בביצועים ובדיוקים נפלאים כפי שלמד אותם מפי מוריו, גדולי הפייטנים, כר׳ נחמיה אלבאז ז״ל ממראכש, הפייטן והמשורר ר׳ מאיר שטרית ז״ל מעיר מוגדור (א־צווירא) ויבל״א הרב שלום אלבז נ״י, מירושלים. קובץ ״שירי דודים השלם״ שיצא לאור ע״י ״עמותת קרן קדומים״ כמו קובצי ״מאיר השחר״, גם הוא אוצר בלום ושלם, בו כונסו שיריו של גדול פייטני מרוקו, ר׳ דוד בוזגלו.
הקורא את ההקדמות שכתבו הרבנים למחבר הספר ״שירי דודים השלם״ ייווכח ויבין עד כמה רבנינו ומנהיגינו הרוחניים היו תמיד מודאגים, שמא חס וחלילה, ייסחפו פייטנינו הצעירים להשפעות זרות הנובעות ממעיינות נכפשים וממקורות מושחתים, לכן ציינו והבליטו את אזהרותיהן ברוב ההקדמות שכתבו למחברים, אך בטוב טעם, גם אם המחבר הוא רב כמו המקרה שלפנינו, המובא בהקדמתו של הרב משה מלכה רבה הראשי לשעבר של פתח תקוה וראב״ד:
״בשירה שני סוגים קיצונים ומנוגדים: הסוג הראשון הוא השירה הדתית מוסרית הנובעת מתוך השראה רוחנית טהורה, המשחררת את האדם מכל מיני מחשבות זרות, ומשעבדת אותן לרצון האל. היא מוציאה אותו מהמציאות העכורה, מנתקת אותו מהעולם החומרי, ומעלה אותו לגפי מרומים, והוא שומע משק כנפי חיות הקודש המשבחים ומפארים את יוצרם בנעימה קדושה. מאידך, קיים סוג שירה קיצוני מסוכן.
זוהי השירה הנובעת ממעין נכפש ומקור מושחת, שמניעיה הם חילונים מובהקים, והמטרה היא גסה וחומרית, שירה זו מורידה את שריה לעמקי שאול, מפשיטה מעליה את הצלם האלהי ומשוה אותם עם חיתו שדי״ .
הרב א. עטיה תרם תרומה נכבדה לשירה האנדאלוסית ה־אלא , עד שאין היום פייטן גדול או צעיר, שאינו שואב ולומד את נעימותיה ודרכיה, וזאת הודות למשורר הדגול הזה אשר הפיח רוח חיים בה, מפיץ אותה ומטפח מורשת יהדות מרוקו בכל אשר היא. הרב עטיה הצליח גם להקים בארץ ״אגודות״ כמעין סמינרים, או מכונים ללימוד השירה האנדאלוסית אל־אלא. היום מאות נוהרים אליו כדי ללמוד את שירתו.
הפייטן ר׳ יצחק ריווח
פייטן נוסף ששמו הולך לפניו בקהיליית הפייטנים והמשוררים, הוא הפייטן הדגול, המורה והמחנך הוותיק ר׳ יצחק ריווח מרבאט, אביו של השחקן זאב ריווח. אלפים הם תלמידיו והם מפוזרים היום בארץ ובחו״ל, מהם שלמדו את תורת השיר והפייטנות, טעמי המקרא, יש מהם גם שליחי ציבור, חזנים, ואשר חלקם הגדול נמצא היום בארץ.
שלושה פייטנים אחרים שהכרתי אישית וגם הקלטתי אותם בערב שירת תוכניות של ליל מוצאי־שבת, במסגרת תפקידי בקול ישראל, הם: רפאל הכהן, יו״ר חברת הבקשות בבת־ים. פייטן זה, הוא לא רק נעים זמירות, אלא גם נעים הליכות ואיש צנוע, אבל פייטן גדול, הוא וחברו דוד ביטון מחולון. השלישי הוא עמרם דדון אשר הכרתיו כאשר היה מחבר שירים בערבית מוגרבית. עוד פייטן גדול שהכרתי והקלטתי אותו בתוכנית שירים שנערכה בירושלים, הוא הפייטן המלומד משה אלפאסי ז״ל, יליד מראכש, למד את שירי הבקשות מפי ר׳ חיים עטר, והצטיין במיוחד בקצידות המופיעות בספר "שיר ידידות".
פייסני מפנאס
במכנאס, עירו של גדול משוררי מרוקו, ר׳ דוד בן חסין, היו הרבה פייטנים מהם היו שהתפרנסו בעיקר ממקצוע הפייטנות, אבל מרביתם היו רק חובבי השירה. זכורים לנו עדיין הפייטנים: מרדכי וואקראט, שהיה הפייטן הראשי של חברת יחזקאל, מאיר טולידאנו בנו של הרב יעקב משה טולידאנו מחבר קובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, מכלוף ומשה פאריינטי, ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי), מחבר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״(סופר עליו בהרחבה), אליאסף בן ישעיה מחברת אליהו הנביא, משה אחיו של אליאסף, והיום בנו של משה, שמואל בן ישעיה ממשיך במסורת שהתווה לו אביו. מכלוף אלבאז, פייטן ותיק ומקצועי, רפאל מנשה פייטן לעת מצוא וכמוהו גם יוסף בן הרוש המכונה ״יוסף א־זבבאד״. פייטן נוסף עדין ונעים הליכות הוא ר׳ יוסף בן־נון החי עמנו בירושלים.
יש להבחין בין משורר לפייטן. כל משורר שחיבר ספרי שירה, הוא בראש וראשונה, משכיל, גם תלמיד־חכם, ובקיא בתלמוד, לפעמים גם דרשן ומורה, חיבור השירה, הוא לגביו עיסוק צדדי כמו ר׳ ברוך אברהם טולידאנו שהיה דיין ומשורר דידאקטי, חיבר שורה של ספרים בענייני דת והלכה, ועוד שורה ארוכה של ספרים נוספים.
פייטני פאס
בין פייטני פאס הידועים, ושישריהם מופיעות בכמה קובצי שירה, יש לציין את הפייטן המהולל נסים בן דוד אנקאב ז״ל. אנקאב היה פייטן מעולה ומזקני הפייטנים בפאס. אחד מנכדיו של הפייטן אנקאב, ראובן אנקאב, חי היום בירושלים וגם הוא ממשיך מסורת האבות-הפייטנות.
זוכרני, כאשר עלה הרב שאול אבן־דנאן זצ״ל מפאס, נערך לכבודו ערב מיוחד מטעם ועד העדה המערבית בירושלים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור. הזמין הפייטן נ. אנקאב שהוא בן עירו, נכח באותה מסיבה, בהזדמנות זו חיבר במקום פיוט לזכרו של הרב שלמה אבן דנאן, אביו של הרב שאול אבן־דנאן וגם שר אותו במעמד זה. בתור איש קול ישראל, הקלטתי את כל טכס המסיבה.
גם ח. זעפרני הצליח להקליט את שירי אנקאב ופייטנים אחרים במראכש, מוגדור, ובמקומות אחרים.
הערת במחבר: הכרתי אישית את נסים אננקאב עוד בחו׳׳ל (בפאס) בימי זוהרו וגם את ידידו הטוב ושותפו יהודה וואחנון שהיה לו בית מסחר לספרי־קודש יחד עם שמעיה בנו בפאס. שני החברים אננקאב ־וואחנון עלו לעת זקנתם לארץ. וואחנון שהיה סוחר מאוד ממולח, הצליח וגם ניצל והוריק את בתי יהודי מרוקו בארץ, משכיות חמדה שהביאו עימם: תשמישי קדושה ובמיוחד ספרי קדמונים, יקרי־ערך. כל אלה היה רוכש בפרוטות מהעולים החדשים שחיו כאן בלחץ ולא ידעו את ערך רכושם היקר. וואחנון היה מוכר הכל לאוניברסיטאות, למוסדות ולאספנים. אננקאב לעומתו, היה איש מאוד עייף ומאוכזב ונפטר בקטאמונים בירושלים עני מרוד;זעפרני, שירה, עמ׳ 123, 143, 168, 149,
יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
ה. עולם הישיבות הספרדי/מזרחי במדינת ישראל
הנתונים שמציגה מדינת ישראל על מוסדות הלימוד התורניים אינם אמורים לסווג אותם על פי חתך עדתי. מיון כזה אסור על פי חוק כיוון שהוא מבדיל בין אזרחי המדינה על רקע עדתי. למרות זאת, בכל הנוגע ל״עולם הישיבות״ יש בידי שלטונות המדינה פירוט כזה (דבר שאינו קיים במוסדות החינוך האחרים).
לפי דו״ח המשרד לענייני דתות מיום 27 לאוגוסט 1999, קיימים 488 מוסדות לימוד ליטאיים, 350 מוסדות לימוד הקשורים לחצרות החסידים, 282 מוסדות לימוד הקשורים לציונות הדתית ו־462 מוסדות לימוד ספרדים. מוסד מוגדר כספרדי כאשר מוצא תלמידיו הוא ספרדי, ובדרך כלל גם ראש הישיבה הוא ממוצא זה.
על פי אותו דו״ח קיימים 1,582 מוסדות. נעדרים מהדו״ח מאות ״מוסדות חינוכיים״ קטנים שבהם לומדים רק תלמידים מעטים. מוסדות הלימוד הליטאים נחשבים כמוסדות לימוד ברמה גבוהה והם אשר פתחו את שעריהם בפני תלמידים ספרדים/מזרחים. ישיבות הדגל הליטאיות קלטו, ועודן קולטות, תלמידים ספרדים/מזרחים לפי מכסה, כך לדוגמה, ״פוניביץ״ בבני ברק מנתה בתש״ס כ־1,100 תלמידים, מתוכם 132 תלמידים ספרדים (12%); ״חברון״ (הגדולה) בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 105 תלמידים ספרדים (15%); ״קול תורה״ בבית וגן בירושלים מנתה כ־700 תלמידים, מתוכם 119 תלמידים ספרדים (17%); ״סלובודקה״ בבני ברק מנתה כ־ 250 תלמידים, מתוכם 50 תלמידים ספרדים (19%).
אחוזים אלו מהווים מכסה ובשנים האחרונות כל ישיבה מקפידה עליהם בעקביות. ברור מכאן שעל מספר מקומות קטן זה נאבקים מיטב התלמידים הספרדים/מזרחים ובעיקר הורים בעלי כוח והשפעה, שמבקשים להכניס את ילדיהם לישיבה אשכנזית טובה. גם הרב עובדיה יוסף ביקש בזמנו מהישיבה הליטאית ״קול תורה״ בירושלים לקבל את בנו כתלמיד, ומשסורב נפגע מאוד. בן אחר שלו למד בישיבת ״חברון״, וחתנו בוגר ישיבת ״עטרת ישראל״, כולן ישיבות ליטאיות. ישיבות אלו מקפידות לא לעבור את מכסת המזרחים הלומדים בהן, שמא יתפרש הדבר בעולם הישיבות כ״ירידת רמה בגלל ריבוי תלמידים מזרחים״. יתרה מזו, מספרים בישיבות שתלמידים ספרדים/מזרחים נמנעים בעצמם מלהיכנס לישיבה אשכנזית שיש בה רוב ספרדי/מזרחי, שמא ייראה שהם לומדים במוסד שרמתו נמוכה. (אגב, תופעה זו היתה קיימת גם בישיבות התיכוניות שבחסות ופיקוח של האגף לחינוך דתי במשרד החינוך). תלמידים ממוצא ספרדי/מזרחי לומדים גם בישיבות הפחות מבוקשות ושם ניכרים אחוזים קצת יותר גבוהים.
אחוז הספרדים/מזרחים הלומדים בישיבות גדל בשנים האחרונות הרבה יותר מאחוז הגידול של האשכנזים. להערכת מחלקת הישיבות במשרד הדתות, מספר התלמידים הספרדים/מזרחים המסתופף בעולם התורה, בישיבות קטנות, ישיבות גבוהות, כוללים וישיבות לחוזרים בתשובה, גדול בתש״ס בכ־20% ממספר התלמידים ממוצא אשכנזי, ויש להניח שתופעה זו תתקיים גם בעתיד ואף תגדל.
פוטנציאל הגידול המהיר של בני תורה ספרדים/מזרחים לעומת עמיתיהם האשכנזים נובע ממגוון רב של סיבות: המאגר האנושי המתאים להרחבת הישיבות הספרדיות מצוי במה שמוגדר כמעגל המסורתי. החברה החרדית האשכנזית מייצרת את תלמידי הישיבות רק מתוכה, כיוון שמחוץ לחברה האשכנזית החרדית מצויה האוכלוסייה החילונית האשכנזית שאינה מהווה מקור לגידול והרחבה של תלמידי הישיבות. בחברה הישראלית אין כמעט מעגל מסורתי בין שתי אוכלוסיות אלו, והחוזרים בתשובה מקרב האשכנזים אינם נקלטים בזרועות פתוחות בעולם הישיבות האשכנזי. לעומתה בחברה החרדית הספרדית/מזרחית מצויים שוליים רחבים מאוד של יהודים מסורתיים, והם מהווים את פוטנציאל הגידול וההרחבה לישיבות. ואכן, רבים מהם נקלטים בעולם זה. הקבוצה האשכנזית מגדירה את המצטרפים אליה כחוזרים בתשובה ומתייחסת אליהם כאל נחותי דרגה. ואילו הקבוצה הספרדית/מזרחית מתייחסת למצטרפים החדשים כאל אנשים שבאו ל״התחזק״ באמונתם, הם נקלטים בזרועות פתוחות ומקומם בריבוד החברתי מכובד מאוד. קיים גם שוני מובהק בתהליך הקליטה הראשוני בגני הילדים, במתיבתות ובבתי הספר היסודיים. מוסדות אשכנזיים קולטים רק ילדים שהוריהם מקיימים אורח חיים חרדי ואילו המוסדות הספרדים/מזרחים קולטים גם תלמידים שהוריהם מסורתיים בלבד, וגם ילדים שהוריהם אינם מקיימים כלל אורח חיים דתי.
לנקלטים במסלול החינוך החרדי הספרדי/מזרחי יש להוסיף גם אלפי ילדים אשר נותבו לתוכו מתוך סיטואציה של מצוקה כלכלית וחברתית בעיירות הפיתוח ובשכונות המצוקה שבערים הגדולות. מוסדות חינוך אלו מציעים יום לימודים ארוך, ארוחת צהריים והסעות חינם, הטבות שאינן ניתנות ברשתות החינוך הממלכתיות. תלמידים ספרדים/מזרחים לומדים בישיבות האשכנזיות הגבוהות והמבוקשות, אולם לא קיימת תופעה הפוכה, של תלמידים אשכנזים הלומדים בישיבות ספרדיות/ מזרחיות. בעשור האחרון עולה בהתמדה באחוזים גבוהים שיעור הילודה בקרב הנשים החרדיות המזרחיות לעומת הגידול המתון בקרב האשכנזיות החרדיות. ממכלול סיבות אלו יש להניח שהגידול במספרם של תלמידי ישיבות ספרדים/מזרחים על פני עמיתיהם האשכנזים יתקיים גם בעתיד.
שיטת הלימוד הספרדית מתקיימת רק בישיבות ספרדיות בודדות. בישיבת ״פורת יוסף״ הוותיקה שמשכנה עבר לשכונת גאולה בירושלים; בשתי ישיבות ״כיסא רחמים״ בבני ברק המשמרות שיטת לימוד בדרך העיון התוניסאי; בישיבות ״חזון עובדיה״ ובמוסדות נוספים בירושלים הקשורים לרב עובדיה יוסף ולבניו. מרבית ראשי הישיבות, גדולי התורה והמורים ממוצא ספרדי מאוגדים ב״ארגון מרביצי התורה״, שהוא אחד הארגונים הדומיננטיים ובעלי ההשפעה בעולם הישיבות הספרדיות. חבריו נשמעים ל״דעת תורה״, שמקורה בתוך עולם הישיבות הליטאי, ומשתפים פעולה במישור הפוליטי עם ״דגל התורה״.
- 1. האפליה וההשפלה
הצטיינותם של בני תורה ספרדים/מזרחים והפנמת אורח החיים של הישיבה יצרו דינמיקה של התדפקות בני תורה על דלתותיהן של ישיבות היוקרה הליטאיות. כך נוצרה בשנות השבעים שכבה של צעירים חרדים ספרדים/מזרחים שהחלו לבלוט בתוך החברה החרדית. אליהם הצטרפו רבים מבוגרי הישיבות הליטאיות בצרפת שעלו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים ובראשית שנות השבעים, ורבנים ובוגרי ישיבת טנג׳יר במרוקו שנסגרה לאחר מלחמת יום הכיפורים.
מוסד הנישואין היווה חלק אורגני מחיי הישיבה ומבניית ״חברת הלומדים״. עם הזמן התעורר הצורך להקים מוסדות חינוך לבנות מזרחיות חרדיות, ואמנם הוקמו מוסדות כאלה כגון: סמינר ״בית יעקב״ בבאר יעקב, מוסד ״אור חיים״ בבני ברק, הסמינר החרדי לבנות בנתיבות ומוסדות ״קרן הילד״ בירושלים. במחצית הראשונה של שנות השבעים החלה לצמוח בשולי החברה החרדית בירושלים, בבני ברק, בדרום הארץ וברכסים שליד כפר חסידים ״חברת לומדים מזרחית״. באותה עת החלו משפחות אברכים לזרום לעיירות פיתוח, כתוצאה מקשיי דיור וקשיי תעסוקה לנשים במגזר החרדי בערים הגדולות. כאן הוקמו מוסדות חינוך, סמינרים לבנות, ישיבות וכוללים שהפכו למרכזים קהילתיים, נוצרו קהילות לומדות מאורגנות של ״חרדים מזרחים״ כשהבולטת ביניהן הוקמה בעיירת הפיתוח נתיבות. מנחם פרידמן מגדיר את מרקם החיים שנוצר בעיירות הפיתוח ובשולי החברה החרדית בערים הגדולות כ״תת תרבות חרדית מזרחית״. מאפייניה זהים ודומים לאלה של חברת הלומדים האשכנזית הליטאית, החל בהשקפת עולם ואורח חיים וכלה בהופעה החיצונית.
חברת הלומדים המזרחית היא תופעה חדשה יחסית והאתוס ההיסטורי שממנו היא יונקת את קיומה הוא האתוס החרדי האשכנזי. באתוס הזה לא מופיעים סיפורים ודמויות מופת מצפון אפריקה, מתימן או מהמנהיגות הספרדית של ״היישוב הישן״. תחת זאת התחנכו התלמידים המזרחים ושיננו סיפורי מופת על ״גדולים״ מההווי החרדי האשכנזי במזרח אירופה. בצד לימודי הגמרא התהלכו בישיבות הספרדיות/מזרחיות סיפורי ״מוסר״ שסבו סביב ה״חלוקה״ שהיתה נהוגה במוסדות הלימוד הליטאים, על פי ההשתייכות לזרמי המוסר.
רוב התלמידים בכל הזרמים התפללו בהברה אשכנזית ולא ידעו להתפלל בדרך אחרת. מערכת ההמשגה שלהם גובשה בחלקה ביידיש ועולם הדימויים לקוח מהלקסיקון האשכנזי. הוויית החיים מהימים ההם אומצה והועתקה על ידם לחיי היום יום בישיבות בישראל.
ואולם, למרות חינוכם האשכנזי התודעה העצמית הספרדית/מזרחית של התלמידים מפותחת מאוד. היא שואבת ואף נשענת על זיכרון קולקטיבי רחוק ועמום ש״שם״ בארצות המוצא של הוריהם היו חיים טובים תרתי משמע, גם חיים יהודיים מלאים וגם כבוד ורווחה. אולם כאן במדינת ישראל, בשל המשטר הציוני החילוני המשחית, הכל נהרס. תודעה זו התחדדה בחיי היומיום בתוך הישיבות ובחברה החרדית על רקע קיפוח והשפלה מצד הקולגות האשכנזים, שהתבטאו בשורה ארוכה של מושגים וביטויים: התלמידים הספרדים/מזרחים זכו לכינוי ״פרענקים״ שיש בו משמעות של גנאי בעולם החרדי; יום יום דאגו להחדיר לראשם את עובדת העליונות האשכנזית בתחום לימוד התורה תוך זלזול בחכמי התורה שלהם ובפסיקותיהם ההלכתיות, ובכלל זה גם זלזול מופגן בפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף. לשיא הגיעו הדברים באפריל 1990, בזמן המשבר הפוליטי, הידוע בשם ״התרגיל המסריח״, שגרמו לאריה דרעי לחשוש שאם לא יציית לרב שך, יורה הרב להחרים ולבטל את כל פסקיו של הרב עובדיה יוסף והם יהיו ״כעפרא דארעא״. ״עליונות״ ופטרונות זו באו לידי ביטוי מובהק ביותר בקלטת ששודרה ברדיו, ובה דווח מכנס ראשי ישיבות שנערך ב־11 ליוני 1992 שהרב שך אמר: ״ההנהגה הדתית הספרדית עדיין לא בשלה להנהגת המדינה והדת״.
ש"ס דליטא-יעקב לופו-״ עולם הישיבות והקמת ״חברת הלומדים״
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Azulay
אזולאי Azulay
Azoulay, Azoulas
ازيلCe nom semble être un dérivé de «Izil» (= bon, dans la langue berbère du Moyen Atlas). Sous sa forme féminine «Tazulait», il désigne un village dans la tribu des Beraber, au sud du Djebel Sarro.
D’après AlBekri (Description de l’Afrique Septentrionale. Traduc. De Slane), le nom berbère antique de la ville d’Asilah (ancienne Ziliz), sur l’Atlantique, au nord du Maroc, serait «Izila» (bonne).
Le qualificatif de «bon» se trouve également au Maroc dans les noms patronymiques de formation similaire arabe et espagnole (voir : Alma- lih (No. 140), Bueno (No. 292), Buenos Hombres (No. 293), Bono (No. 311), Tayyeb (No. 563), Tobi (No. 559), Tob’Elem (No. 560)).
Azulay pourrait aussi obéir à une formation hispanochaldéenne composée de «azul» (bleu) et du suffixe génitif chaldéen אי «ai», ce qui indiquerait le sens de «bleuâtre».
Rabbi Hayyim Joseph David Azulay, dans son Shem ha-Gedolimr rapporte que la famille Azulay se réclamait d’une origine sacerdotale de «Cohanim», faisant dériver son nom du verset 7, Chap. XXI du Lé- vitique :אשה זונה וחללה לא יקחו (ils —les prêtres— ne prendront pas une femme débauchée, etc.) dont les initiales de chaque mot réunies forment le mot אזולאי Azulay.
Il ajoute que le rabbin Abraham Bar Mordekhay Azulay, le célèbre cabaliste de Marrakech au XVIIe s., s’' éleva contre cette fausse prétention et prononça l’anathème contre tous ceux qui oseraient se prévaloir d’une telle interprétation. Sh. G I, 6.
A Boughmad, au sud de Marrakech, le tombeau du «Zaddiq». Rabbi Obadiah Azulay fait l’objet de pèlerinages annuels.
Abraham Azulay, rabbin expulsé d’Espagne en 1492; établi à Fès
Mordekhay Azulay, fils d’Abraham (1), rabbin à Fès au XVIe s
Abraham Azulay, fils de Mordekhay (2), rabbin cabaliste, auteur et commentateur, né à Fès vers 1570, mort à Hébron (Palestine) en- 1643. Il s’embarque pour la Palestine vers 1600 et fit naufrage, perdant tous ses biens. Cependant, il put atteindre son but et s’établit à Hébron d’où il fut chassé par la peste en 1619, se rendant alors à Gaza. Auteur de : Qiryat Arba’ «Ville d’Arba» (Gen XXIII, 2), commentaire sur le Zohar; Hesed le-Abraliam «Clémence pour Abraham» (Michée VII, 20 sur la Cabale (Amsterdam, 1685 et Sulzbach, 1685) ; Zahoré Hamah «Rayons de Soleil», sur la Cabale, Venise, 1654, Munkacs, 1881; Or ha-Lebanah «Lumière de la Lune», sur le Zohar ; Or ha-Ganuz «Lumière du Trésor», sur le Zohar; Ma’asseh Hosheb «Ouvrage Astucieux», sur la Cabale; Kenaf Renanim «L’aile du Paon», sur les prières cabalistiques; Ba’ale Berit Abraham «Les Confédérés d’Abraham» (Gen XIV, 13), commentaire sur la Bible (Vilna, 1873) ; un Commentaire sur la Mishnah ; un Traité Mystique ; et de nombreux manuscrits laissés par lui, qui se trouvaient entre les mains de son arrière-petit-fils, Rab Hida, et qui existent encore dans diverses bibliothèques
Isaac Azulay, fils d’Abraham (3), rabbin cabaliste à Hébron au XVIIe s., mort à Constantinople. Auteur de Zera'׳ Yisliaq «La descendance d’Isaac», ouvrage sur la Cabale, perdu
Messod Azulay, rabbin originaire de Fès, chef de la Yeshibali de Safed au XVIIe s.
Mimon Azulay, rabbin originaire de Fès, vivant à Jérusalem, vint collecter au Maroc en 1691
Abraham Azulay, appelé «Ha-Qadosh» (le Saint), et «l’illustre Cabaliste», rabbin illuminé à Marrakech, mort en 1745. Elève d’Isaac de Loya, condisciple de Salomon Amar et maître de Jacob Pinto et d’ Isaïe Ha-Cohen. On lui attribuait des pouvoirs miraculeux et son intervention ou l’emploi de ses amulettes agissaient contre toute maladie. Auteur du Miqdash Melekh «Le Sanctuaire du Roi», commentaire sur le Zohar. Les Juifs de Marrakech ayant été accusés du meurtre de femmes arabes dont on avait jeté les cadavres par-dessus un mur du Mellah. on emprisonna Abraham avec les quatre autres rabbins de la ville, Josué Shushana, Salomon Amar, Salomon Ha-Levy et Salomon Bouseta. Tous les quatre furent enchaînés et conduits à Fès. On raconte qu’aussitôt qu’ils furent mis en présence du Sultan, celui-ci vit s’élever au-dessus de la tête d’Abraham une colonne de feu et, comprenant qu’il avait devant lui un saint homme, le fit libérer immédiatement avec ses compagnons. C’est lui qui avait prononcé l’anathème contre ceux qui prétendaient que la famille Azulay avait des origines sacerdotales en s’appuyant sur une interprétation spéculative d’un verset de la Bible
Isaïe Azulay, fils d’Isaac (4), rabbin mort à Jérusalem en 1732
Salomon Azulay, originaire du Maroc. Sa femme, Allegra Al-varez, s’échappa d’Hôpital de Florence pour se convertir au christianisme en 1753. Elle fit l’objet d’une enquête par les autorités. R. Got- theil, Les Archives Juives de Florence
Judah Zerahyah Azulay, fils de Moïse et petit-fils de David, rabbin né à Marrakech. Emigra en Palestine en 1812, puis se rendit à Livourne où. en 1818, il édita le cinquième volume des Sheelot-u-Teshu- bot RiDBaZ (Consultations juridiques de Rabbi David Ben Zimra». II vint collecter au Maroc en 1835
Isaac Zerahyah Azulay, fils d’Isaïe, rabbin mort à Jérusalem en 1765. En 1711, se rendit en Europe et au Maroc pour la collecte de Jérusalem
Hayyim Joseph David Azulay (רב חידא «Rab Hida»), fils d’Isaac Zerahyah. rabbin cabaliste et talmudiste, né à Jérusalem vers 1724, mort à Livourne en 1807. Auteur prolifique et précurseur dans l’histoire de la littérature rabbinique. Il fut l’élève d’Isaac Ha-Cohen Rappoport, de Jonah Nabon et de Hayyim Benatar. Devenu célèbre par sa science, il fut délégué en 1775 comme représentant de la Palestine en Europe et visita l’Allemagne en 1755, l’Egypte en 1764, la Tunisie, le Maroc et l’Italie en 1773. Il séjourna en Italie jusqu’en 1777, probablement pour y faire éditer quelques-uns de ses ouvrages. En 1777, il se rendit en France et en 1778 en Hollande. A la fin de ses jours, il confia à son fils Abraham les fonctions de délégué de la Palestine pour poursuivre son oeuvre et il fonda une Yeshibah à Livourne. L’activité littéraire d’Azulay est étonnante, elle s’étend à toutes les connaissances rabbiniques : l’exégèse, l’homélie, la casuistique, la cabale, la liturgie et l’histoire littéraire. La liste de ses ouvrages, dressée par Ben Jacob, s’élève à 71 livres parmi lesquels figurent : Shem ha-Guedolim Va'ad la-Hakhamim, dictionnaire biographique et bibliographique (Livourne, 1774 ; Varsovie, 1876 ; Vil- na, 1853); Birkhe Yocef, notes sur le Shulhan 'Arukh (Livourne, 1794); Hayim Shaal Sheelot u-Teshubot (Livourne, 1789); Yoceph Ornez, Sheelot u-Teshubot (ib., 1792-1793); Moreh be Ezba' ve-Ziporen Shamir (Londres, 1791): Peneh David 'al ha-Torah (Livourne, 1792); Rosh David 'al ha-Torah (Mantoue, 1770); Sha'ar Yoceph sur le Traité Horayot (Livourne, 1757) ; Iggeret ha-Rab Hida (Livourne, 1867) ; Homat 'Anaq ; Yoceph Tehilot (Livourne, 1794)
Abraham Azulay, fils de Hayyim Joseph David Azulay (12), rabbin de Safed, effectua la collecte de fonds pour la Terre Sainte en1780 en Algérie, en 1785 à Ancône et Livourne. Mort à Jérusalem du vivant de son père
Judah Azulay, rabbin à Séfrou au XVIIIe s. MR.
Isaac Leonini Azulay publia, sous le nom de Joseph Leonini (Leonini étant le nom de sa mère), à Berlin, en 1794, une comédie espagnole El Delincuente Honrado, à la première page de laquelle il s’intitule Professeur de la Princesse Augusta et du Lycée de Berlin. On dit qu’il se rendit à Prague en vue de poursuivre ses études à l’Université de cette ville mais qu’ayant été volé de son arg'ent, il échoua à Berlin où il dut gagner sa vie comme professeur de langues étrangères. Il s’établit plus tard à Londres où il mourut en 1840
Josué Azulay, fils de Judah, rabbin très pieux vénéré à Séfrou
Israël Azulay, rabbin à Marrakech au XVIIIe s
Abraham Azulay, rabbin à Marrakech XVIIIe-XIXe s
Samuel Azulay, fils de Moïse, grand rabbin à Salé XVIIIe- XIXe s
Siméon Azulay, fils de Josué, rabbin à Séfrou, XVIIIe- XIXe s
Raphaël Isaïe Azulay, fils de Hida (12), rabbin à Ancôme (Italie) où il mourut vers 1830. Auteur de nombreuses consultations juridiques et décisions parues en partie sous le titre de Tiferet Mosheh «La Splendeur de Moïse», l’autre partie est contenue dans le Zikhron Mosheh de son fils Moïse
Moïse Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21), rabbin à Ancône au XIXe s
Nissim Zerahyah Azulay, éditeur et annotateur du Shulhan ha- Tahor «La Table Pure», traité sur les 613 Obligations, par Shabbetaï Cohen (Safed, 1836). Il mourut victime du tremblement de terre de Safed en 1837
Eliyahu Azulay, fils de Siméon (20), rabbin à Séfrou au XIXe s
Moses Azulay, fils de Raphaël Isaïe (21). Il édita dans Zikhron Mosheh, «Le Souvenir de Mosheh» (Livourne, 1S30) quelques Réponses de son père et fit un épitomé de quelques ouvrages de son grand’père Hida
Isaac Azulay, rabbin à Jérusalem en 1834
Abraham Azulay et son fils Hayyim, de Tétouan. Figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Zebahim She- lemim d’Abraham Anqawa (Livourne, 1837)
Daniel Azulay, de Rabat, figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Shofriyah de-Yoceph de Joseph Ben Dahan (Alexandrie, 1897)
David Azulay, un des plus importants commerçants et exportateurs de Tanger et membre influent de la Communauté de cette ville. Il figure parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Mar– pe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Aharon Azulay, de Casablanca, a également contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
Shalom Azulay, Grand Rabbin à Séfrou, mort à l’âge de 74 ans, en 1922. Poète distingué, ses poésies sont publiées à la fin du Sepher -Silseleh Shama de Moïse Abensur. Plusieurs de ses Décisions Juridiques sont contenues dans Sepher le-Yishaq Reah d’Isaac Aben Da- nan
Hananiah Habib Azulay, rabbin marocain ayant exercé les fonctions de Grand Rabbin dans quelques villes de Belgique, mort à Casablanca, à l’âge de 58 ans, le 11 Août 1935
Ben Azulay
Même nom que l’antérieur, précédé de l’indice de filiation : «Fils, d’Azulay»
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc– Azulay
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה
הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה
אוֹמְרִים לִי
אִם תַּפְסִיק לִכְתֹּב עַל זֶה
הֲרֵי אַתָּה סוֹפֵר מֻכְשָׁר
יֵשׁ לְךָ נוֹשְׂאִים אֲחֵרִים
אִם תַּפְסִיק
יַפְסִיקוּ לְהַפְלֹת אוֹתְךָ
הַזֶּה הוּא כְּנִרְאֶה מָרוֹקוֹ
אוּלַי אַפְלָיָה
מָה שֶׁמּוּזָר הוּא שֶׁכְּשֶׁאֲנִי לֹא כּוֹתֵב עַל זֶה
בִּכְלָל לֹא שׁוֹמְעִים אוֹתִי
אֲבָל נַנִּיחַ לְזֶה
זֹאת אוֹמֶרֶת נַנִּיחַ לְזֶה
אֲנָשִׁים מָסְרוּ אֶת נַפְשָׁם כְּדֵי לִכְתֹּב אֶת אֲשֶׁר עַל לִבָּם
אֲנָשִׁים הִפְסִידוּ יָדַיִם, נִשְׁחֲטוּ אַחֲרֵי קְטִיעָתָן בְּמִגְרַשׁ כַּדּוּרֶגֶל
סוֹפְרִים גָּלוּ כְּדֵי לִהְיוֹת הֵם עַצְמָם
אֲחֵרִים זָכוּ לִחְיוֹת בְּעֹנִי כֹּל חַיֵּיהֶם
וּמָה אֲנִי?
בְּסַךְ הַכֹּל אֵיזֶה אַשְׁכְּנַזִּי מְטֻמְטָם
לֹא רוֹצֶה לְפַרְסֵם אוֹתִי בְּהוֹצָאָה לָאוֹר
נִדַּחַת בִּמְדִינָה נִדַּחַת מִבְּחִינָה סִפְרוּתִית
וּבִשְׁבִיל זֶה
אֲנִי אַפְסִיק לִכְתֹּב עַל
זֶה?
לֹא הֵבַנְתִּי מָה כָּל כָּךְ חָשׁוּב לְכָל הַסּוֹפְרִים בְּיִשְׂרָאֵל
לִהְיוֹת מְקֻבָּלִים , לְקַבֵּל מַחְמָאוֹת, לִהְיוֹת חֵלֶק מֵהַמִּמְסָד
לֹא מַמָּשׁ הֵבַנְתִּי אֶת זֶה עַד הַיּוֹם
אֲבָל זוֹ פִּסְגַּת מַאֲוַיֵּיהֶם
הֲרֵי אַף פַּעַם לֹא הֶעֱלִיתִי עַל דַּעְתִּי
לֹא בְּגִיל חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה וּבֶטַח לֹא הַיּוֹם
שֶׁאֲנִי אֶכְתֹּב אוֹ לֹא אֶכְתֹּב מַשֶּׁהוּ
עַל מְנַת שֶׁיְּקַבְּלוּ אוֹתִי, שֶׁיְּפַרְסְמוּ אוֹתִי, שֶׁיְּמַסְּדוּ אוֹתִי
אִם אַתָּה כּוֹתֵב בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁיְּבוּשָׂם לְךָ,
אֲבָל אֲנִי כּוֹתֵב עַל מְנַת לָחוּשׁ שֶׁאֲנִי חַי
שֶׁלֹּא מַמָּשׁ הִצְלִיחוּ לִקְבֹּר אוֹתִי בְּעוֹדִי בַּחַיִּים
כְּפִי שֶׁהֵם קוֹבְרִים אֶת רֹב הָאֲנָשִׁים
הַהֵם הַזֶּה זֶה גַּם אֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ קוֹבְרִים אֶת עַצְּמֵינוּ
לֹא, בִּכְלָל לֹא,
אֲנִי אוֹהֵב אֶת כָּל אֵלֶּה
אֲבָל אֲנִי מוּכָן לְשַׁלֵּם מְחִיר
כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ לוֹמַר אֶת אֲשֶׁר אֲנִי חַיָּב לוֹמַר
חַמְחִיר לֹא נִרְאֶה לִי כָּבֵד בִּכְלָל
עַד עַכְשָׁו
בִּכְלָלֵי לֹא
אָז אוּלַי תַּחֲלִיטוּ כְּבָר לְמַסֵּד אוֹתִי
אוֹ שֶׁתַּעֲלוּ אֶת הַמְּחִיר
נִרְאֶה אִם אֲנִי בֶּאֱמֶת חָזָק כָּל כָּךְ.
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר- הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
גניזה
מנהג ביום אסרו חג של שבועות גונזים התורה וספרים בלויים שאכלם עש. ומכריזין בבתים מי שיש לו עלים בלויים ימסור אותם ביד איש המכריז. ועושים אותה בכיסין ובשקים, ועושים לה לויה בהמון חוגג ובקול רינה. ומנגינים בשירים ובפיוטים עד מקום הגניזה. שחופרים חפירה גדולה בקרקע וקוברים אותה ומחזירים עליה העפר. וכמה צריר להעמיק לגגיזת ספרים שבלו, הרב כנסת יחזקאל כתב שצריך עומק שלש טפחים. והרב זרע אמת, סי׳ קל״ג כ׳ דסגי בעומק טפח, עיי״ש.
וראיתי בקונטריס הנדפ״מ, שמו ״הגניזה״ שחיבר החכם א׳ מ׳ הברמן, אודות הגניזה של מצרים. ושם כ׳ כי הגניזה הוא מנהג קדום הוא בישראל דברים שבקדושה שיצאו מכלל שמוש לא השליכום ככלי אין חפץ בו. אלא עמדו וגנזו אותם. מפי חז״ל אנו שומעים, משגנזו ארון התורה נגנזה עמו צנצנת המן וצלוחית של שמן המשחה ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, וארגז ששלחו פלשתים דורון לאלקי ישראל (יומא נב ע״ב, כריתות הב׳), וכן ספרו לנו עצי ירושלים של קנמון היו ובשעה שהיו מסיקין מהן ריחן נודף בכל ארץ ישראל, ומשחרבה ירושלם נגנזו (שבת סג ע״א). וה״ה בשאר תשמישי קדושה דלוסקמא (רש״י) כמו אמתחת ושק לשום בו ספר ספרים. תפילין, מזוזות, ותיק של ס״ת, ונרתיק של תפילין ורצועותיהם. ואמר רבא ס״ת שבלה גונזים אותו אצל ת״ח (מגילה כו ע״ב) וכו׳. ושוב כ׳ במרוצת הימים התחילו לגנוז כל דבר הכתוב באותיות עבריות, כשעבר זמן ושוב לא היה צורך בו. תחילה נאספו הדברים בארונות או בתיבות שבבית הכנסת, כשנתמלאו גנזו אותם במערה, בעלית ביהכ״נ ולבסוך בבית הקברות [בית גניזה], נראה שקבעו יום מיוחד בשנה או במחזור שנים, הכל כפי המקום והצורר, שבו גנזו מה שצריך גניזה, ועשו אותו יום יו״ט. במגילת תענית פ״ז, נאמר בתלתא בתשרי אתנטלית אדרכתא מן שטריא [בשלשה בתשרי נתבטלה האזכרה מן השטרות, כדי שלא יהא שם שמים שהזכירוהו בשטרות מימי בית חשמונאי מוטל באשפה. ונראה שאותו יום נקבע ליום הגניזה, ועיי״ש שמספר על ענין יום הגניזה בירושלים תוב״ב, ועל השמחה שעושים ועל האנשים המלוים הגניזה. ושם כתוב כי מסורת שומה בפי זקני אחינו הספרדים, כי הוצאת הגניזה סגולה לעצירת גשמים ולכל ערה שלא תבוא וכו', עיי״ש. וכעת נתחדש במחז״ק פאס ע״י המנוח כ״ר יצחק נדאם נ״ע שהיו צרכי רבים ע״י, ובנה בית בבית החיים מיוחד לזה, ושם גונזים התורה. ועיין בס׳ אוצר מנהגי ישורון, מ״ש בזה. ושם כתוב בסי׳ מב, אות א, גם גונזים ספרים בלויים בעת המגיפה. והטעם לעורר רחמים בזה, כי כמו שאנו חסים על שמות ודברים של קדושה שלא ילכו לאיבוד ולביזיון, כן ירחם ה׳ עלינו ועל בנינו, שלא נלר לאבוד ולבזיון, בי גם אנחנו נקראים גוי קדוש ושמו משותף בשמנו בשעת המגיפה.
דיין
מנהג פשט מנהג במערב שהדיינים דנים ביחיד. עיין למאריה דאתרין הרה״ג מו״ה שלמה אבן דאנן זצ״ל, בס׳ בקש שלמה, דף עט ע״ג, שהאריך וב׳ שהמנהג במערב מימי קדם נהגו כן.
דין
מנהג כתב מו״ה יעב״ץ נהגו בי״ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה ראשונה, אבל המשנה אפי׳ מפטור לפטור ידו על התחתונה, זולת אם יראה לב״ ד בירור גמור שלפי תומו עשה ולא הרגיש שיש לו חיוב בטענה ראשונה, עכ״ל. עיין מוצב״י, ח״א, סי׳ רצ״ז וב׳ שם שכן נהגו בי״ד שלפנינו וכן נהגו אחריהם. וכאותה שאמרו הוי זהיר בדבריך שמא מתוכם ילמדו לשקר. וההיא דמפטור לפטור על הדרך שב׳ בסי׳ שנב. ועיין בליקוטי ליצחק ריח, הל׳ דיינים.
דירה
מנהג אומרים כשיוצא מן הבית שלא לחזור עד אחר שבע שנים (עיין בזה בס׳ חסידים). ראיתי בס׳ מעשה בראשית, מצוה תר״ם הביא משם ס׳ תו יהושע, וז״ל: כשיצא מהבית אשר דר שם לדור באחרת ועתה רוצה לחזור ולדור בבית הראשון שיצא משם, אזי לא ישוב לדור בה עוד הפעם עד שיעבור ז׳ שנים. ואם הניח איזה דבר בבית הראשון יש להקל. ויש מקילין אפי׳ לא הניח שום דבר בבית הראשון, רק אם היה בדעתו בעת שיצא שישוב באיזה זמן מה לבית זה בחזרה, אזי אין קפידה כל בך. ואם לבו נוקפו אזי העצה שיתעכב שלא לשוב לדור שבעה
ימים. או שבעה שבועות ויתפלל לה׳ שיהיה מספר הימים שנתעכב תמורה על השבע שנים או שיניח בהבית הראשון תרנגול זכר ונקבה שבעה ימים, ואז ישוב לדור שם בלא שום חשש כלל, כמבואר כל זה בשו״ת אמרי אש, ובשו״ת חת״ס, וכן פסק הגאון מהרי״ש ז״ל אב״ד דק״ק לבוב, עכ״ל, הביאו טעמי המנהגים, עיי״ש.
דרישת שלום
מנהג בכל העולם אומר איש לרעהו שלום עליכם, והוא משיב עליכם שלום. מצאתי בס׳ שער בת רבים, מגילת רות, בפסוק והנה בועז בא מבית לחם וכו׳, וז״ל: כבר חקרו בטעם המנהג אשר השואל אומר שלום עליכם אז חבירו משיב עליכם שלום, לאשר חז״ל אמרו (נדרים ט ע״א), שהמפריש קרבן אומר קרבן לה׳ ולא לה׳ קרבן, משום דחיישינן שמא ימות בטרם שיאמר קרבן וקא מסיק ש״ש לבטלה. ואמרו חז״ל (שבת דף י ע״ב) ששלום הוא שמו של הקב״ה, לכן על המשיב להקדים מילת עליכם מטעם הנ״ל, ועל השואל ליכא חשש כי הלא שאלת שלום היא מצוה (בקש שלם ורודפהו), וכדאי מצוה זו להגין עליו שלא ימות ברגע דעסיק בה. אבל המשיב הוא רק מפני הכבוד, וז״ש חז״ל שתקנו שיהא שואל בשלום חבירו בשם, ורצה דשאלתו יהיה אחר הזכרת השם ומותר להקדים השם, כמ״ש בועז השם עמכם, ודוקא השואל מותר אבל הנשאל אסור להקדים וצריר להפר הסדר וכו' עיי״ש.
דרשה
מנהג שאחר הדרשה אומרים לחכם הדורש יישר כחך. מקור מנהג מן הגמרא. כששבר משה את הלוחות הראשונות אמ״ל הקב״ה אשר שברת, ישר כחך ששברת. כלומר יפה עשית ששברת.
נוהג בחכמה-להרה"ג רבי יוסף בן נאיים זצ"ל – הרב משה עמאר –תשמ"ז
עמ' נב
עמ' נב
ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה
שִׁיר תַּאֲוָה
אֲנִי חוֹלֵם חֲלוֹמוֹת תַּאֲוָה עַל נְשׁוֹת בָּתֵּי אוּנְגָּרִין
מְקוֹנֵן עַל יָפְיָן הַהוֹלֵךְ לְאִבּוּד בְּחַצְרוֹת מֵאָה שְׁעָרִים
וְעַל חַמּוּקֵיהֶן שֶׁאֵינָם מֻצָּגִים לְרַאֲוָה כְּמִדַּת עֶרְכָּם, לְכָל מַרְבֶּה בַּמְּחִיר,
כַּמָּה וְכַמָּה זִקְפוֹת רְחוֹב
אֲנִי זוֹקֵף לִזְכוּת אוֹתָן נָשִׁים מְשֻׁבָּסוֹת
לִזְכוּת שְׁדֵיהֶן, עַכּוּזֵיהֶן וּבְשָׁרָן הַטָּהוֹר
הֶחָשׁוּךְ זִיּוּן מִסּוֹרֵר
לְכַמָּה אִפּוּק אֲנִי נִדְרָשׁ, שֶׁלֹּא לְשַׁלֵּחַ
יָד מִתַּחַת לַחֲצָאִיּוֹתֵיהֶן לְמַשֵּׁשׁ
אֵינִי יוֹדֵעַ לָמָּה הַזָּיוֹתַי בָּאוֹת לִרְתִיחָה
דַּוְקָא, לְמַרְאֵה יָפְיָן הֶעָטוּף
כְּשֶׁעֵירֹם נָשִׁים מִתְגּוֹלֵל
עַל מִדְרָכוֹת הָעִיר כִּסְחוֹרַת סוֹף עוֹנָה,
כַּמָּה קָשֶׁה לְזָכָר מְיֻחָם בַּקַּיִץ, בְּעִיר הַקֹּדֶשׁ
בֵּין שָׁרָב, הִרְהוּרֵי חֵטְא
וְזִקְפוֹת רְחוֹב לְלֹא סִכּוּי.
לִזְמַן מָה
בִּשְׁעַת הַפְּרֵדָה, אָמַרְתִּי לָהּ שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת עַצְמִי לִזְמַן מָה
עָנְתָה לִי בְּהִתְפָּרְצוּת, בְּנִבְזוּת מָה
יוֹם אֶחָד אַתָּה תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ
וַדַּאי שֶׁתִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ,
בְּאֶחָד מִן הַיָּמִים, וַדַּאי זֶה יִקְרֶה
זֶה יִקַּח חֹדֶשׁ, שָׁנָה, עֶשְׂרִים שָׁנָה,
אֲבָל זֶה יִקְרֶה, אֵין סָפֵק בַּדָּבָר,
יוֹם אֶחָד אָכֵן תִּמְצָא אֶת עַצְמְךָ קָבוּר מִתַּחַת לָאֲדָמָה
ד"ר דן אלבו-כי כן- שיר תאוה-לזמן מה
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
חנוכה
החנוכייה — ״חנוכּה״
בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).
מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.
מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.
למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.
לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.
נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפותחת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.
מנורות־חנוכה
המאה הי׳׳ז
שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים״
פליז(?)
הגובה : 18.5 ס׳׳מ ; הרוחב: 20 ס׳׳מ
אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס
(113)
המאה הי׳׳ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה
בתחתית הדופן כתובת : ׳׳כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]״
פליז; מעשה יציקה
הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ
מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380
(114)
המאה הי״ח
ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ; שמש גדול מתחת לקולב
פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 379
(115)
עמוד 74
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה
עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט
המניעים לעלייה
הזיקה המסורתית של כל יהודי מאמין לציון והאמונה שלו בסגולותיה של ארץ ישראל יצרו את התשתית האידאולוגית והחברתית לעלייה. הן נתנו ליחיד גם את הלגיטימציה ואת הכוח לפרוש פיזית מקהילתו, ובו בזמן להמשיך ולשמור על קשרים אתה. אדרבה, העלייה אף העניקה לו בעיני משפחתו ובני קהילתו מעמד נעלה, כשל שליח. במאה הי״ט חיזקו רבני העיר, ובהם רבנים ממשפחות נודעות כבירדוגו וטולידאנו, את הקשרים הרוחניים והמעשיים עם ארץ הקודש ועודדו עלייה בפסקי הלכה שנטו להעדיף את אלה החפצים לעלות. למרות החובה המוטלת על כל יהודי לעלות לארץ ישראל, ׳הכל מעלין לארץ־ישראל, ואין הכל מוציאין׳(כת׳ יג, יא), לא נתפרשה חובה זו באופן חד־משמעי ונחרץ, וכן לא היה כה פשוט למלאה.
השאלות שהועמדו בפני הפוסקים במאה הי׳׳ט לא היו חדשות, אולם החידוש בתשובותיהם של החכמים היה הדגש ששמו בחיוניותה של ארץ ישראל ובצורך בעלייה. זו היתה נטייתם בפירושים שפירשו את המקורות, פירושים שניתנו בהתחשב במצב בקהילה, בדרכים ובארץ ישראל. בשנת תקצ״א, למשל, כשהושלט סדר באזור הים התיכון עקב כיבוש אלג׳יריה על ידי הצרפתים, ושרר שקט בנתיבי הים ואף גבר הביטחון היחסי במקצת הדרכים היבשתיות, פסק ר׳ יעקב בירדוגו שאין הדרך לארץ עוד בחזקת סכנה. לאחר מכן, בעקבות פסק זה, לא נמצאו פסקי הלכה מהמגרב שקבעו עמדה הפוטרת יהודי מלעלות בשל הסכנות בדרכים.
מצוות יישוב הארץ חלה על כל יהודי, אישה כאיש, וכך פתחה העלייה בפני נשים אפשרויות ייחודיות לבטא את שאיפותיהן הרוחניות. האמונה בקיום ׳הניצוצות׳ בקרבם של כל איש ואישה אפשרה כאמור גם להן להשתתף באופן פעיל בתהליך קירוב הגאולה. כך העניקה העלייה מעמד נעלה לנשים, בהיותן תושבות הארץ ושליחות של משפחותיהן ושל קהילתן. עם זאת הדאגות היום־יומיות וההתחייבויות המשפחתיות וכן המגבלות שחלו עליהן בכל הקשור בניידות במרחב מנעו מנשים צעירות ומנשים נשואות להגשים את שאיפותיהן לעלות ארצה, אלא אם גם אבותיהן או בעליהן חפצו גם הם לעלות. עם זאת נשים שהתאלמנו היו פנויות להגשים את חלומותיהן והיו חופשיות לעלות ארצה, בייחוד אם ילדיהן כבר היו עצמאיים, ואם היו להן המשאבים הכספיים לעשות כך. כמו כן, ניידות מרחבית זו, שבדרך כלל היתה מוגבלת מבחינתן של נשים בחברות מסורתיות, לא זו בלבד שהיתה פתוחה בפני האלמנות, אלא היא נחשבה מבורכת, כמצווה, אם כי לא תמיד מסיבות רוחניות בלבד.
נשים כגברים, ואולי אף יותר מגברים, האמינו בסגולותיהם של הצדיקים והרבו לבקר בקבריהם ולהשתתף בהילולות. העלייה אפשרה לנשים נגישות ישירה למקומות הקדושים, כדי למלא נדרים שנדרו בדרך כלל בתפילותיהן הפרטיות ובתחינותיהן בעת מצוקה, וכן לבקש בקשות למען הכלל. במאה הי׳׳ט היתה הגישה למקומות פתוחה בפניהן, והן ניצלו מצב זה כדי לבטא את שאיפותיהן ולחזק את אמונתן.
אלמנות רבות ממכנאס, מבוגרות וצעירות, ניצלו את ההזדמנות לעלות לארץ ישראל, בגפן או עם בניהן ובנותיהן הנשואים. בהקדמה לספרו ׳אוצר המכתבים׳ מפרט ר׳ יוסף משאש את התלאות שעברו על בני עירו מכנאס ועל בני משפחתו בניסיונותיהם לעלות ארצה, ובתיאוריו אלו אנו שומעים בין היתר גם על תלאות שעברו אלמנות בודדות שעלו ארצה ואלמנות שעלו עם משפחותיהן. בשנת תרי׳׳ג, למשל, יצאו עם עשר משפחות מורחבות ׳עשר נשים זקנות, ועוד אשה חכמה בכל מעשה מחט, וגם למדנית הרבה… ושמה אורודוויניא… אלמנתו של… כהה״ר יעקב בן ואעיש זצ״ל׳.
סדרה של משברים שהתרחשו במכנאס סמוך לשנת 1860 הניעו אף הם את היהודים לעלות ארצה: התסיסה נגד השלטון המרכזי לאחר מותו של הסולטן מלאי עבד אל־רחמאן (1859) וכן ההתמודדויות של יורשו מוחמד (הרביעי) בן עבד אל־רחמאן עם המרידות של השבטים נגד השלטון, עם לחציהן של מדינות אירופה (בראש ובראשונה המלחמה עם ספרד, 1860-1859) ועם החרפת הבעיות הכלכליות שפקדו את המדינה. לעתים קרובות נפלו היהודים קורבן להתפרצויות, והאווירה היתה קשה. ללא ספק, בשנות השישים של המאה הי׳׳ט דרבן המצב הקשה את היהודים לקבוע את מועד עלייתם. נראה שגל העלייה ממכנאס לארץ ישראל החל מראשית שנות השישים משקף את המצב הקשה הזה, והוא נמשך עד לשנת 1912, כשהחילו את הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו. עם זאת יש לציין שלא הקשיים בלבד הניעו את העולים ממכנאס, שהרי גם בערים אחרות נגזרו גזרות והתחוללו פרעות, ומהן לא עלו יהודים ארצה במספר רב כמספר העולים ממכנאס; אלא שהשילוב שחל בה בין התשתית הרוחנית העשירה והחיה ובין אירועי הזמן הוא שהביא רבים כל כך מבניה להחליט לעלות לארץ.
למרות הדחיפה שנתנו התסיסה הפוליטית, המשברים הכלכליים ופגעי הטבע להחלטה לעלות ארצה, אותם הגורמים עצמם גם עיכבו את ביצוע ההחלטה: בדרכים גברו מקרי השוד, בקווי התחבורה החמירו השיבושים, ורשויות השלטון אף העלו את המסים שנדרשו היהודים לשלם. על פי רישומיו של ר׳ יוסף משאש, בשנת תרכ״ג(1863) דחו משפחות אחדות את עלייתן כי ׳השנים לא היו כסדרן, כל שנה ומכותיה, מהארבה למינו, ומחולאים רעים למינם, גם שנות בצורת, ושנות רעב, ומלחמות שבטי הברברים לא פסקו׳. שוב ושוב ר׳ משאש מזכיר את הדרכים שנסגרו בשל קרבות השבטים: ׳קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס, שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים׳. עוד עילה לאיסור שהטילו השלטונות על יציאת היהודים ממכנאס ולהטלת מסים כבדים היתה הצורך ביהודים כבעלי מלאכה מיוחדים: ׳ובשנת ת״ר נתעוררה עוד תנועת העליה… ונודע הדבר לשר העיר [מכנאס], ועכבה בחזקה, כי היו בהם צורפי זהב וכסף וחייטים שהיו צריכים לבני העיר, כי הערביים לא היו יודעים מלאכות הללו כלל׳.
גם אילוצים במישור האישי עיכבו את עלייתן של משפחות. מצבם הבריאותי של כל אחד מבני הקבוצה, מגפות ואף מקרי מוות חזרו ונשנו בתיאוריו של ר׳ משאש:
"ואבא מארי ז״ל השתדל מאד [לעלות ארצה]… [ב]אייר התק״ף… הכין את עצמו לנסוע עמהם ביום א׳ סדר בהר סיני בבקר השכם, ואך בחצות הלילה אחזתו קדחת גדולה, ולא יכול לנסוע, וכמה נצטער ופלגי מים ירדו עיניו על זה".
במקרים רבים אכן יצאו העולים מן העיר, אך לא הגיעו ליעדם, בשל המכשולים שאילצו אותם לחזור לבתיהם או להשתקע באחת הקהילות שבנתיבות המסע, כגון אוראן שבאלג׳יריה או אלכסנדרייה שבמצרים. בשנת תר״ד (1844), למשל, על פי רישומיו של ר׳ משאש, יצאו שבעים נפש ממכנאס, אך בבדיקת שמות העולים הרשומים במפקדים שנערכו בארץ בשנים תר״ט(1849) ותרט״ו(1855), לא נמצא אף לא שם אחד מן השמות הרשומים אצל משאש. ייתכן ששובש רישום השמות, וייתכן שבין מועד יציאתם ממכנאס ובין מועד המפקד מתו אחדים מהרשומים, אך סביר להניח שאילוצים מאילוצים שונים מנעו מאלה שיצאו ממכנאס להגיע ליעדם.(41)
(41)הערת המחבר: מחמת החשש לעבור על איסור ׳לשון הרע׳ או על איסור הוצאת דיבה רעה על הארץ לא הרבה ר׳ יוסף משאש לציין את אי הגעתם של בני קהילתו לארץ ישראל או את חזרתם של העולים למכנאס. הרב פרום׳ משה עמאר סבור כי כל התיאורים של ר׳ יוסף משאש הם תיעוד ספרותי של התקופה יותר מאשר תיעוד היסטורי. עם זאת הסיפור מדגים את הלך הרוחות בקהילה. תודתי לרב עמאר ששיתף אותי בידיעותיו.
תוצאותיה של האווירה הדתית שעודדה עלייה, לצד המשברים הפוליטיים והכלכליים שדחפו את היהודים משם, היו ברורות: על פי מפקדים שנערכו בקרב היהודים בארץ ישראל במאה הי״ט, כ־20% מכלל העולים מצפון־אפריקה לארץ ישראל מוצאם היה מהעיר מכנאס. נתון זה מפליא עוד יותר בהתחשב במספר הצנוע, יחסית, של יהודים שהתגוררו בעיר באותה תקופה, כ־6,000 נפש. העלייה אמנם היתה רק תגובה אחת מני רבות של היהודים לאווירה הקשה ששררה במדינה ולתנאים הירודים שנוצרו, אך עם זאת, בעבור יהודים אלו, שהכמיהה לציון מילאה תפקיד פעיל בחייהם, זירזו התמורות את המועד להגשמת החלומות, למימוש הנדרים ולקיום המצוות הכרוכות ביישוב הארץ.
עלייתם של יהודי מכנאס לטבריה במאה הי״ט- יהודי מכנאס בטבריה במאה הי״ט-מיכל בן יעקב
נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה- רב י יוסף בן נאיים זצ"ל
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
הקמה זו שאני מביא מספר שונה מ " נוהג בחוכמה ", חשובה לכל המתעניין במפעלו וחיבוריו של רבי יוסף. בהקמה זו, פרטים רבים אודות קורות היהודים במרוקו, ולכן מצאתי לנכון, לפי עניות דעתי להביאה כאן.
אגלי טל נטפו עלי ראשי, בעת הכוני שרב ושמש, ונתבשמתי מהם, ותענוגי גדל בהתמצו על מצחי ופני, ורחף רוח היום נגדי, אזי נתעדנתי ושבה נפשי למקומה, בשואפי הרוח הנושב לתוך חללי לבי, ועשתונותי זממו שרכשו כל קנייני השלימות.
ככב נכספה וגם כלתה רוחי לדעת זכרון הראשונים אשר מן הארץ חדלו, והנם בארצות החיים, ואזי עד תכונותיהם, לידע מהותם ומקומם איה, ובשומעי איזה נואם מביע ומטיף אמרים לשומעיו, חוקד קדמוניות, אזי נמס לבבי והיה למים.
ונפשי איוותה לשמוע הטפי מליו, מאורעות וקורות זמן החולף מני אז, ותולדות הראשונים אבות ובנים חכמי המערב, אשר היו מכוסים בערפל, והתחבאו תחת צעף עננה, מסך מבדיל בינינו, ואין אתנו יודע זמנם ומקומם.
ואת עצמי הייתי מונע מבוא בגשר צר כזה, וליכנס ביער שאין בו תחומין. כי מביט אני מראש שאיני יכול להכניס עצמי בגבול ותחום שאינו שלי, וזחלתי ואירא להשיג גבול ראשונים, ולעלות בין ההרים הגבוהים, כי הנמלים לא יכולון שאת משא הגמלים, וקטן שאינו יודע למי מברכין לא ידרוש מעשה מרכבה וסד חשמלים.
ומי יודיעני מקדמי ארץ, כי קטון אנוכי, ואין זיכרון לראשונים ואורחות צדיקים כמלאכים, ובתוך לבבי צמחה זיקת היאוש מלעסוק בזאת המלאכה. מקוצר המשיג ועומק החומר המושג, ואריכת הצ'ערות. אבל בה' שמתי כסלי, ואמרתי שזכותם תעמוד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, לעודדני ולתמכני להודיעם ולהשמיעם בקרב ישראל בארצות הרחוקים מני ים, ולהפיץ את אור תורתם וגדולתם.
ולקרוא שמותם עלי אדמות, והנפתי עטי וחיפשתי בחורין ובסדקין כתבי הראשונים מה שהשיגה ידי יד כהה. ולכבוד התורה ולכבוד נושאי דגלה הרבנים הגדולים שכיהנו פאר במערב לבל יפקד שמם וזכר פעולותיהם בדברי ימינו לא חשכתי מעמל נפשי.
ואספתי וליקטתי מכתבי יד ומפי סופרים וספרים די חומר, למען הפיץ אור יקרות גיבורי הרוח אנשי השם, ומה שידעתי ונגלה אלי הייתי מעלה על הנייר, ובאורך הזמן מצאתי באמתחתי חבילות ניירות שמות רבנים חכמי המערב למטות אבותם.
אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב ואת שמו קראתי " מלכי רבנן " כשמו כן הוא. ודא צריך לאודועי שבמערב הפנימי מיום שנטעו היהודים מושבותם בו, ונסתופפו בצל ממשלת הישמעאלים, ישבו על התורה ועל העבודה כמנהגם של ישראל, שאף שהמה בגלות לא עזבו את אלהיהם.
שמיום חרבן ירושלים על ידי טיטוס, ועם ישראל החל להיות נודד בעמים, וההצלחה פנתה להם עורף, ורפו כל עמודי הצלחתם, מכל סגולותיו ומחמדיו מקדם לא נשאר בידו בלתי את כתבי הקדש דווקא, ויקח העם הנודד הזה את מקלו בידו וישם את כתבי הקדש ביקרים בתרמילו מוהלך לגור בארצות.
ויפזר ויפרד בין כל עמי התבל, מאז ועד עתה נע ונד ישראל, והמה משוטטים מדחי אל דחי, מקן מנוחתם, באין הפוגות. העם האומלל הזה היה לנס בתוך הגולה, גם שהיה נסחף ונשטף מזרם הגלות, לא הרף את ידו מעסק בתורה. היא הייתה חלקת שלל, ובאוות נפשו נהר ושאף מים חיים מי התורה, ורויוה צמאונו ממעדניה.
ולה הקדיש מבחר כוחותיו ומיטב כישרונותיו המצויינים, ועבד בחריצות נפלאה חכמת ישראל, והיא הטיבה גהתו והייתה לו לרווחה. וראה מה שכתוב בספר ברכת יעקב במאמר מוסגר שהביא בדרוש ברית עולם וזה לשונו, ומדי דברי זכור אזכור את אשר ביארתי דברי מדרש רבה מי יתן לי אבר כיונה ואעופה ואשכונה מדבר באברהם, למה כיונה ? רבי עזריה בשם רבי יודן אמר לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים על גבי סלע או על גבי אילן.
אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת וידיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה, אשר הכוונה לדעתי כי זאת ידענו כי האיש גם אם עמקו מחשבות לבבו בחכמה ודעת, אך אם ינוד ולא ינוח במנוחה נכונה וגם נרדף ונידף ממקום למקום אז דעתו יסכל וחכמת לבו בל עמו כי דרך הזה ממעט התבונה.
אך לא כן הייתה באבינו אברהם הגם שהיה נע ונד בארץ לא לו נרדף מן עמים רבים, בכל זאת לא נרפו כנפי רוח בינתו לעוף בהם השמימה, בכל זאת עלה מעלה על במתי חכמה עליונה בהלו נר ה' על ראשו. וזהו עומק מליצת דברי חכמים שאברהם נדמה ליונה לפי שכל העופות בשעה שהם יגעים הם נחים אבל היונה הזו בשעה שהיא פורחת ויגיעה קופצת באחד מאגפיה ופורחת באחד מאגפיה.
פירוש גם אם קופצת ממקום למקום בכל זאת פורחת באחד מאגפיה לעוף למעלה, וזה רמז נכון גם על ישראל בעת גלותם אשר לא ישקוטו מלהרים מעלת חכמת התורה עד כאן.
ככה במערב בתוך גלותם ושפלותם לא הרפו ידיהם מעסק בתורה, והגדילו התנועה בענייני חכמת התורה, והקימו עולה, וכישרון המעשה על תלם, והיו חכמים גדולים בכל דור מורי הוראות, ומסקי שמעתתא אליבא דהלכתא, וריח תורתם היה נודף למרחוק בארצות הרחוקים.
וכמה רבנים הריצו אליהם מכתבים להודיעם חכמה ומדע והבין, וראה מה שכתוב בתולדות הרמב"ם שאביו הרב הגאון רבינו מימון זיע"א שמע מחכמת רבני המערב ומחכמת הגאון הגדול מורנו הרב יהודה הכהן בן סוסאן זיע"א, שנהרג בפאס על קידוש השם, והביא את בנו הרמב"ם בתור תחמיד חבר לשאוב מי התורה.
וראה מה שכתוב בספר תולדות חכמי ישראל לקלמן שולמאן בתולדות רבי יוסף הכספי ז"ל, אשר חי במאה הראשונה לאלף הששי שגם הוא היה לבבו לנסוע לממלכת פאס כי שמע כי נמצאים בה חכמים גדולים אשר ידם רב להם בהליכות הפלוסויא הדתית כי כן כתב לשלמה בנו אם יחייני ה' אז אעבור שנית בארץ ארגון ופורטוגאל ומשם אסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת עד כאן.
וראה מה שכתב מוהר"מ חזאן זצ"ל בספרו קנאת ציון וזה לשונו, ומה תענו על חכמי ורבני ארצות המערב הפנימי ובראשם מארוויקוס פיס מכינס טיטואן ורבאט שכל השלוחים החוזרים מאתם משבחים ומפארים להבת תלמוד תורתם מאריות גברו עד כאן.
ומה גם שגדלה ונשאה חכמת המערב מיום שבאו הגולים מקאשטילייא, – מ"ך בכתב יד עתיק בזה הלשון מ"ך בכתב יד זקיני הרב שמואל אבן דנאן זלה"ה שגירוש קאשטילייא היה בשנת נז"ר לפקט האלף הששי וסימן בא יבוא ברנ"ה, וכדי שלא ישתכח ממני רשמתיו בכאן אני הצעיר סעדיה אבן דנאן.