מורשת יהדות מרוקו

מחלוקת שלא לשם שמיים

בעת ביקור שערך הרב חיים פינטו השני זצ״ל בעיר החכמים מאקנס ניגש אליו רב העיר, ושאל אותו כיצד עליו להתנהג בעיר שכולה חכמים וידענים. וכל כך, מכיוון שלא כולם חלקו לו כבוד ורבים היו בעלי פלוגתא שלו.

ענה לו הרב, שהדור הזה לא רוצה לקבל את האמת, ולכך רבות המחלוקות שלא לשם שמיים. אולם, הוסיף, חייב הרב להתנהג לפי האמת שלו, ולנסות להמעיט את המחלוקות עד כמה שרק אפשר. ״לבחירתך לרב העיר על ידי בית דין של מטה קדמה בחירה בבית דין של מעלה, ולכן כל אחד ואחד חייב לקבל ולכבד בחירה זו״, אמר לו הרב.

שעות אחדות לאחר מכן נפגש הר״ ח זצ״ל עם יהודי תלמיד חכם, אשר נהג לצער את רב העיר. הוכיח אותו הצדיק על כך, ואמר לו כי לא זו דרכה של תורה. בנוסף לכך עלול הדבר לפגוע במעמדו ובסמכותו של הרב בעיר, ונמצא כבוד התורה מחולל.

האיש לא התרשם מדברי הצדיק, והחל להשתלח בו: ״מי אתה ומה אתה? לא די שבאת לקבץ נדבות ואתה גם מטיף לי מוסר? קח את הפרוטות שלך וחזור לעירך. אל תיתן לנו עצות איך לחיות כאן את חיינו״.

הרב הבליג על העלבון וביקש לשוחח איתו ביחידות. הוא סירב, ואז ביקש הרב מהנוכחים כי ייצאו מהחדר. אז אמר הרב לעז־הפנים: ״אתה לא צודק בדבריך. יש לי אות, שיוכיח לך כי כפי שדברי נכונים בו – כך הם נכונים בדברים שאמרתי לך. ובכן, האין זה נכון שבתענית אסתר חשת ברע, לקחת פרוסת עוגה ורצית לאוכלה? אלא שבאותו רגע דפקו בדלת, ואתה חששת שמישהו יראה אותך אוכל ביום התענית, והצנעת את העוגה בכיס הגלימה. לאחר מכן התחבאת בחדר קטן, ומרוב בהלה אכלת את העוגה מבלי לברך ואחר כך שתית מים מכד, כשאתה טובל את כל ראשך. מאז אתה סובל ממיחושים בראש״.

האיש שמע ולא האמין. הדברים היו נכונים לפרטי פרטים, ורק הוא עצמו היה עד להם. כיצד יודע הרב את הדברים? הוא מיהר לנשקו על ידו וביקש את סליחתו. לאחר מכן מיהר לצאת החוצה והודיע בהתרגשות לקהל, כי זכות גדולה נפלה להם לארח בקירבם את הצדיק. ״זה איש קדוש ונורא, ויש לכבד אותו. אני כבר נדרתי כי מה שיגזור הוא עלי – אקיים״. לאחר מכן מיהר האיש וערך סעודה גדולה לכבוד הצדיק, ובאותו מעמד התפייס עם רב העיר.

עד לדברים היה הרב אהרון חסין זצ״ל (מחבר ״מטה אהרון״), שכיהן כאב בית דין בעיר מוגאדור.

אל נא רפא נא

הרב חיים פינטו הקטן הגיע לקזבלנקה כדי להדפיס את ספרו אצל מוציא לאור ומדפים, הגביר דוד עמאר. כשהיה בביתו סיפר עמאר לאורחו, כי מגיפה קשה, שהשתוללה בעיר, פגעה קשה בשלושה מאחיו, ואלה טרם התאוששו ממנה. רופאים רבים וטובים, שניסו להעלות ארוכה למחלתם, התייאשו ואיבדו כל תקווה להחלמתם.

״לאחר שפניתם לכל הרופאים והתייאשתם אתם פונים אלי כדי שאושיע?״ – שאל. וללא שהיות נכנס לחדר שבו שכבו שלושת החולים, נגע בהם במקלו ואחר להם: ״קומו, אתם בריאים״. והשלושה קמו על רגליהם.

טעמו וראו

בשלב מסויים בחייו עבר הרב חיים פינטו הקטן לעיר קזבלנקה, בלחץ היהודים, שביקשוהו כי ישב בקרבם. כשהגיע יום ההילולה של סבו הקדוש, הר״ ח פינטו זצ״ל, הסתבר להם כי איך בנמצא עראק לכבד בו את האורחים. אחד מהמקורבים לרב התנדב לנסוע לעיר ספי, ולרכוש שם כמה בקבוקים. הימים היו ימי מלחמה, ובנוסף למחסור שהורגש במוצרים מסויימים נאסר בחוק לרכוש או לייצר משקאות חריפים.

הרב הדריך אותו למי לפנות שם, ולהודיע לאיש כי הרב פינטו שלח אותו. הלך האיש, ולמרות המרחק הגדול לספי עשה את הדרך בשלום ושב לקזבלנקה.

ההילולה נערכה, והנאספים התכבדו במשקה החריף. והנה, ערבי שידע מהנעשה, הלשין בפני השלטונות כי היהודים חוגגים עם המשקה האסור. מייד הגיע כוח שוטרים, שהתחילו לחפש בקרב הנאספים.

״מה אתם מחפשים בדיוק?״ – שאל אותם הרב. לאחר שענו לו אמר להם: ״בבקשה, חפשו. אבל, דעו לכם כי עראק לא תמצאו כאן. יש איתנו מים, ורק מים״.

מצאו השוטרים את הבקבוקים, וחשבו כי עלו על תפיסה גדולה. הרב ביקש מהם כי יפתחו את הבקבוקים וייווכחו, כי אכן מדובר במים ולא בעראק. וכך היה.

הנוכחים במקום השתוממו לנוכח הפלא הגדול, שאירע מול עיניהם, כאשר פתחו השוטרים את הבקבוקים, הריחו וטעמו מהם, והודו כי אכן גילו מים. הסתלקו השוטרים משם בבושת פנים, ומיהרו להעניש את הערבי, שמסר להם מידע כוזב.

הנוכחים נשארו במקום, והמשיכו בהילולה. כשהגיעה העת ללגום מהמשקה הלכו לרב ואמרו לו, כי ההילולה לא שלמה עם מים בלבד. אמר להם הרב: ״היהודי שהלך לספי הביא עראק, ולא מים. טעמו וראו״. שתו הנוכחים ״לחיים״, ושוב היה הדבר בעיניהם לפלא: המשקה חזר והפך לעראק, כבתחילה.

רבות מחשבות

קבלת פנים חגיגית ערכו ראשי קהילת מקנאס לרב חיים פיוטו הקטן, שהגיע לביקור בעיר עם בנו, רבי מאיר. ראש אב בית הדין בעיר, הרב יהושע ברדוגו, הזמינם לביתו וערך שם סעודה לכבודם, בנוכחות מוזמנים רבים. בתום הסעודה החלו האורחים לתת נדבות ונדרים, איש כמתנת ידו, לאחר שקיבלו ברכה מהרב.

אז התחיל הרב לשוחח עם כל אחד ואחד. לזה אמר כי בכיסו מצוי סכום כזה וכזה, ועליו לתת מעשר ממנו כצדקה לעניים. לשני הטיף מוסר על שהתנהג בצורה לא ישרה עם שותפו, ומהשלישי תבע כי ירבה בצדקה ובגמילות חסדים.

והנה הגיע לאדם ישיש ונשוא פנים, נגע במצחו והתרעם עליו: ״ מדוע עוסק אתה בקבלה? דע לך כי אינך ראוי לעסוק בכך, ואתה עלול, חס ושלום, להתחייב בראשך אם תמשיך כך״. האיש החל לבכות, והבטיח לרב כי יעשה כדבריו ויחדל מלעסוק בקבלה.

אחר כך הסביר הרב למקורביו, כי הבין שהישיש מאמץ את מוחו לעסוק בתורת הקבלה, והוא קרוב לסכנה. משום כך ביקש ממנו שיפסיק, למען ייטב לו ויאריך ימים.

רווח והצלה

שוב נכנס הרב חיים הקטן לדוחק כלכלי, והלך להשתטח על קבר סבו, הרב חיים פינטו זצ״ל. הוא לקח איתו את שמשו, יהודה בן עזר, ולאחר שעלו לקבר הסבא זצ״ל אמר הר״ ח לשמש: ״עתה נלך לדרך פלונית״. השמש השתומם, מכיוון שלא היתה זו הדרך הביתה, אבל חזקה עליו מצוות רבו, ויילכו שניהם יחדיו.

מרחוק הבחינו השניים בחבורת אנשים. ״קשה לדעת מי הם״, אמר השמש, והרב חיים אמר לו: ״יהודים הם, ואחד מהם מביא לי סכום כסף״.

כשהתקרבו השניים אל החבורה פנה הרב אליהם: ״מי הוא זה רפאל לאלוש״? ״אני״, השיב לו האיש.

״אם כן. תן נא לי את הנדר, שנדרת לזכות זקני, הרב חיים זיע״א״. ללא אומר ודברים הוציא האיש את סכום הכסף ונתנו לר״ח.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון

כמה וכמה ספרים קדושים וחשובים, חיבר הרי״ף – רבי ׳אשיהו זיע״א. ביניהם; ״כסף נבחר״, אשר יצא לאור בשנת שע״ו בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק. ספר זה מכיל דרשות על התורה. בשל אי הצלחה בהדפסה, הדפיס הרי״ף שוב את הספר בשנת שפ״א בוונציה.

״כסף מזוקק״, גם הוא ספר על פרשיות התורה, על פ׳ דרך הדרש. ספר זה יצא לאור בשנת שפ״ח בוונציה.

כמו כן חיבר את הספרים ״כסף צרוף״, פירוש על משלי, אשר הודפס באמסטרדם בשנת שפ״ט. פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, שלא נדפס עד היום. וספר שאלות ותשובות על ארבעה טורים בשם ״נבחר מכסף״. ספר זה נכתב לפני כארבע מאות שנה, ובמשך שנים רבות נותר בכתב יד, כפי שהעיד בזה מרן החיד״א זיע״א בספרו שם הגדולים אות יו"ד, שהגאון המחבר ז״ל חיבר ספר שו"ת ועודנו בכתב יד, כי בזמנו עוד לא הודפס. ורק בשנת תרכ״ט ראה אור עולם בארםצובא (חאלב) שבסוריה, ע״׳ המו״ל רבי אליהו ח׳ בן אברהם ששון.

הטעם לשימוש החוזר במילת ״כסף״ בשמות ספריו, מפני שהמילה ״כסף’ היא משורש  המילה ’נכסף״. כשם שאדם רגיל נכסף ומתאווה לכסף, כך היה הרב המחבר זיע"א נכסף ללימוד התורה הקדושה ולקיום מצוותיה. בבחינת ״טוב ל׳ תורת פיך מאלפי זהב וכסף״.

כפי שביאר זאת מו"ר שליט״א, בטוב טעם ודעת:

כי באמת, כיצד  האדם יכול לדעת אם הוא אוהב את ה^, באמת ובתמים?

לאחר כמאה ועשרים, האדם עלול לגלות שהוא כלל לא היה עובד את ה׳ באמת וח״ו יראו לו ההיפך שהכל היה מן השפה ולחוץ, והוא עשה מסירות נפש להבלי העולם הזה!

לדוגמא: אדם שצריך לטוס למקום מסו״ם, יקום בבוקר מוקדם כדי שלא יאחר את הטיסה, האם הוא יעשה אותם המאמצים כדי לקום כל יום לתפילה בזמן? האם העניינים האישיים קודמים ואילו עניני עבודת ה׳ הם במקום השני?

כל אדם ואדם צריך להיות נכסף כל העת לעבודת ה׳, מתאווה לעשות את רצון ה' כמאמר דוד המלך ע־ה: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳ לבי ובשרי ירננו לא-ל ח׳״.

בשבח הספר ״כסף צרוף״

מן הראוי לצטט כאן מספר שורות, מתוך ההקדמה שכתב רב׳ אשיהו פינטו זיע״א, לספרו ״כסף צרוף״ – פירוש על משלי. ומספר שורות מדבר׳ ההסכמה שכתבו על הספר רבני קהילת הקודש אשר באמסטרדם.

מעט מן המעט, מתוך הקדמת רב׳ ׳אשיהו פינטו זיע״א:

״אמר הצעיר יאשיהו בן לאדוני גביר ואביר כמוהר״ר יוסף פ׳נטו זלה״ה, יוסיף א-דני שפע ידו המלאה והרחבה, במידה טובה מרובה. ויעשה לי בית נאמן בתי הנפש למצוא דברי (חפץ) באמיתה של תורה, בשפה ברורה, ומשם בארה, לא יחטיא השערה, והפירושים שו״ת שתו השערה. אל הזקנים יושבי על מדין, וסמכו השומעים כל מדין וכל מדין. כ׳ זה כל האדם מבקש ה^, אל אלוקיו ידרוש, ליטול חלק בראש, בתורה הנסוכה מראש״.

״ובחמלת ה’ עלי כנסתי אוצרות כסף בספרי הנבחר, מכסף נבחר, אשר נדפס זה פעמיים. ומי אשר ׳בוחר יחובר אליו ספר מחוקק מכסף מזוקק, אשר כל עוד נפשי לבי ועיני לזכות בו את הרבים, ולהדפיס בעזרת מושיעי משגבי. כ׳ כל עוד נפשי בי לא אתן לעיני תנומה ויהי מה, עד יצא כנוגה צדק׳ אשר ינער בשמשי ורמשי הלוא מצער היא ותחי נפש׳״.

״ויהי מתוק בפי כדבש מצוף, ויה׳ שמו ’כסף צרוף; כ׳ צרפת׳ו כצרוף את הכסף, ובחנתיו כזהב שרים. ועל דבר הכסף אשר נכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה' אלוקי קדושי, כל ימי היותי על אדמתי, עד מותי, היתה ל׳ נחלתי, בחצרות ה׳ מסתופף, כ׳ יש לכסף מצרף, ויצא לכלי צורף. והיו הדברים לאותות ולמאורות, אמרות ה׳ אמרות טהורות, ׳כסף צרוף׳ ובתוכו אהבה רצוף, מה מתוק כצוף דבש אמרי נועם, בשיח סוד ליראיו, יקרה היא מפנינים. וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים״.

מתוך הסכמת רבני קהילת קודש אמסטרדם:

״בואו ונחזיק טובה להבחור החכם ונבון יצחק בכ"ר משה לופיס פיר״רה, טוב עין הוא יבורך בברכת המוציא, כי קם ונתעודד להוציא לאור תעלומה ספר יקר הערך ’כסף צרוף' אשר הפליא לעשות נברא רבה נודע בשערים שמו, הלוא הוא החכם השלם ראש הדרשנים יאשיהו בכמוהר"ר יוסף פינטו, פירוש על ספר משלי״.

"חיכו ממתקים וכולו מחמדים, בפירושים נעימים מזוקקים שבעתים, בהני מילי מעלייתא דאגרא, דמשכי ליבא, מתבררים ומתלבנים ומתצרפים לאמיתה של תורה״.

כ"ד החותמים פה אמשטרדם יע״א, ג"ל למטמונים, יום שהוכפל בו כי טוב, בסדר ובשנת אלה המצות אשר צוה ה’ את משה לפיק (תפ״ ב). העומדים על התורה ועל העבודה, תוך אמוני עם סגולה ק״ק ספרדים ה"׳, אכי״ר.

דוד ישראל עט – יצחק חיים ן' דנא די בריל

תולדותיהם, חייהם ופועלם של צדיקי בית פינטו זיע"א- רבי דוד חנניה פינטו שליט"א-מכון פניני דוד

מסאפי לצפת – ברוך מאירי

זהו סיפור אהבה על נער, בן 17, אשר החליט ללכד סבים כששים נערות ונערים, בעיר סאפי במרוקו, להכשירם במסגרת מיוחדת בצרפת ולעלות איתם להתיישבות בנגב.

הנער ממרוקו, אהרון(רפאל) נחמיאם, גדל וצמח על אדמת המולדת, אשר אותה כה אהב. כושר המנהיגות, שניכר בכל אשר פנה, בא לביטוי בשורה ארוכה של תפקידים שמילא: מזכיר מושב רמות נפתלי, מזכיר מועצת פועלי צפת, ראש עיריית צפת, ח״כ וסגן יו״ר הכנסת, חבר הנהלת הפדרציה הספרדית הישראלית והעולמית, יו״ר מועצת המנהלים של משען ההסתדרותית, יו״ר בית נבחרי ההסתדרות ויו״ר ברית יוצא׳ מרוקו בישראל.

יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

מרוקו, בהיותה נקודת מפגש בין יבשות ותרבויות, דומה בכך לארץ ישראל – כמוה גם היא הייתה נתונה, ולמעשה עדיין נתונה, להשפעות מערביות, ומאידך חיה ונושמת תרבות מזרחית-ערבית. עובדה זו השפיעה רבות על תולדותיה ועל תולדות יהודיה. מרוקו נכללת בתחומה של יבשת אפריקה, אך בינה לבין אירופה מפרידה רצועת ים צרה (מצר גיברלטר), ובהיותה חלק מהעולם הערבי הרי שהיא כלולה ב׳מזרח התיכון המורחב׳.

היהודים יוצאי מרוקו נחשבים בישראל לאחת מ׳עדות המזרח', אולם בעבר כונו יהודים אלה דווקא בשם ׳מאגרבים׳ (׳מערביים׳). אמנם תושביה היהודים של מרוקו דיברו בשפה הערבית, אך אירופה הטביעה עליהם את חותמה בתחומים רבים: זיקתם לחכמי ספרד התקיימה זמן רב לפני גירוש היהודים מארץ זו, לא מעטים מהם היו דוברי לדינו, ואילו בדורות האחרונים פרחה בקרבם השפעת השפה והתרבות הצרפתית.

העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר שיש בידנו אודות הימצאם של יהודים במרוקו (שנקראה אז ׳מאוריטניה׳) הן מהמאה השלישית לספירה, אך ייתכן שיהודים חיו בארץ זו עוד זמן רב לפני כן. מקור השם ׳מרוקו׳ בא מהעיר מרקש, שנוסדה במאה ה-11. בשנת 536 הנהיג נגדם השלטון הביזנטי אפליות קשות, אולם בשלהי התקופה הביזנטית הוקל מצבם ופליטים יהודים מספרד הוויזיגותית מצאו מקלט במרוקו ומספרם בה הלך וגדל. ההיסטוריון אבן חלדון מספר על שבטים ברבריים שלמים שהתגיירו ולחמו בפולשים המוסלמים, שהחלו להופיע במרוקו במאה ה-7 והשלימו את כיבושה במאה ה-8. מאז ועד היום רובם המכריע של תושבי מרוקו הם מוסלמים, אבל בתוכם ניתן להבחין בין ערבים, שמוצאם מחצי האי ערב, לבין ברברים, שחיו במרוקו מקדמת דנא.

בשנת 740 מרדו כמה שבטים ברברים בחליף שישב בדמשק, ואכן עד המאה ה-17 מלכו במרוקו שושלות ממוצא ברברי.

מעמד היהודים והנוצרים תחת השלטון המוסלמי היה, כבכל ארצות האסלאם, כשל ׳בני חסות׳ (אהל-ד׳מה). דת האסלאם לא נכפתה עליהם, אך הם חויבו במס מיוחד ובהגבלות נוספות, שהיקפן השתנה ממקום למקום ומתקופה לתקופה.

בימי האידריסים היה מצבם של היהודים טוב. אידריס השני פתח בפני היהודים את בירתו החדשה, פאס, ובמאה ה-11 היו רוב תושביה יהודים. אך דווקא במאה זו, עם עליית שושלת המוראביטון, הורע מצב היהודים שם והוסיף והידרדר בתקופת המווחידון. שושלת זו הייתה ידועה בקנאותה הדתית וביקשה לכפות את האסלאם על כל נתיניה. בעקבות זאת נעלמה הנצרות ממרוקו – שגם כך הייתה מועטה – כמעט כליל, ואילו היהודים ידעו תקופת חורבן, שמד ודלדול. אברהם אבן עזרא מונה עשרים ושלוש קהילות יהודיות שחרבו. רבים מהם נהרגו על קידוש השם (ביניהם רבי יהודה הכוהן אבן סוסאן מפאס). אלפי יהודים המירו דתם, חלקם רק למראית עין, ואחרים עזבו את מרוקו(ביניהם בני משפחת הרמב״ם). הנותרים חויבו לחיות בגטאות ולענוד אות קלון.

תקופת הגזרות הסתיימה באמצע המאה ה-13, עם עלייתה של שושלת מרין, שבימיה התפתחה התרבות היהודית במרוקו ונוסדו ישיבות רבות. אט-אט נוצרה שכבה דקה של ׳יהודי חצר׳ בעלי מעמד מכובד, שהועסקו כמתורגמנים, כשגרירים או כמוכסים, אך הרוב המכריע של יהדות מרוקו עסק במלאכות שנחשבו ׳בזויות׳ בעיני המוסלמים (רוכלים, צורפים, חייטים, צבעים ועוד). אומנות אחת, ייצור מסרקות ברזל (ששימשו לעיבוד צמר הכבשים), נחשבה כמונופול יהודי.

יש לציין, שבכל התקופות הפכו היהודים שעיר לעזאזל, למשל, בעת בצורת, רעב, חילופי שושלות ומרידות שבטים. אחת התואנות להתערבותן של מעצמות אירופה במרוקו בפרט, ובצפון אפריקה בכלל, הייתה הגנה על היהודים שחיו שם.

בשנת 1492 גורשו היהודים מספרד ורבים מהם מצאו מקלט במרוקו הסמוכה. השפעתם בקרב מארחיהם הייתה מכרעת; עד העת האחרונה היו לא מעטים מיהודי מרוקו דוברי לדינו. כמה מחכמי ספרד תיקנו במחצית המאה ה-16 את ׳תקנות פאס׳ – מעין קודקס חוקים המסדיר את ניהולה של הקהילה היהודית בעיר זו(במהלך הזמן אומצו התקנות גם בשאר הקהילות). בראש הקהילה עמדה ׳מועצת טובי העיר׳, שמנתה שבעה חברים, אחד מהם נשא בתואר ׳נגיד׳.

בשנת 1500 בקירוב ביקר ׳ליאון האשכנזי', מוסלמי שהתנצר, בעיר סאפי, שם מצא כמאה משפחות (על פי מאמרו של אליעזר בשן, ׳ברית', 22). באותה עת הייתה סאפי נתונה למרותו של קאיד ברברי, שמשל תחת חסותה של פורטוגל.

במאות ה-15 וה-16 כונו יהודי סאפי ׳טאג׳ר אל-שולטן׳, וזאת בשל היותם מקורבים למלך. רובם שימשו כסוחרים מטעמו, דבר שהקנה להם מעמד מיוחד בקרב הברברים שחיו באזור.

באותה עת היה הרב אברהם בן זמירו זצ״ל הדמות הבולטת בקרב יהודי סאפי. גדולתו באה לביטוי בעיקר במנהיגותו הרוחנית. יהודי העיר ידעו להעריך עובדה זו ודאגו עם מותו ומות ששת ילדיו להפוך את מקום קבורתם לאתר עלייה לרגל (׳קבר שבעת בני זמירו׳). יכולותיו של הרב בן־זמירו זצ״ל והקדושה שאפפה אותו הפכו לנחלתם של כלל יהודי מרוקו, אשר ייחסו לו סגולות מאגיות נשגבות. כדאי להדגיש, שאף המוסלמים נהגו לעלות לקברו במטרה לזכות בברכתו של הצדיק. אהרון נחמיאס העלה השערה מעניינת; לפיה השם ׳זמירו׳ מקורו בעיר זמורה (Zemoura)בגבול ספרד-פורטוגל, שבה ביקר בשנת 1983.

במאמרו של פרופסור בשן מובאת עדות מאלפת ונדירה של רב חובל אמריקני, יליד 1777, אשר אנייתו נטרפה בחוף מרוקו בשנת 1815. ביומנו מובא בין השאר תיאור מפורט אודות סאפי ויהודיה. באותה תקופה הייתה העיר קטנה ומוקפת חומה, ולכן היקף המסחר בה היה מצומצם, דבר שהשפיע לרעה על מצבם של היהודים. רב החובל האמריקני נתקל בבית אחד שבו נדחסו קרוב לעשרים משפחות יהודיות שסבלו ממצוקה קשה ביותר. בהמשך ביקר ב׳בית קדוש׳ והתבקש לשלם דולר אחד עם כניסתו. הכסף, נאמר לו, מיועד לשיפוץ המקום. מניחים כי מדובר בקבריהם של בני זמירו.

בין השנים 1895-1912 ידעה מרוקו פעילות ציונית ענפה ומרתקת. היא ׳הדביקה׳ בכך גם את יהודי אלג׳יריה, שדאגו לשלוח לקונגרס הציוני הראשון בבאזל (בשנת 1897) את מ׳ אטלי, שהיה למעשה נציג המגרב היחיד בקונגרס.

בשנת 1900 הוקמו במרוקו, בערים טטואן ומוגאדור, אגודות שיבת ציון הראשונות. הסוחר היהודי דוד בוחבוט ממוגאדור הודיע להרצל על הפצת השקל הציוני בכל רחבי המדינה.

באותה שנה גם נפתח בית הספר הראשון של אליאנס מטעם אגודת כי״ח (כל ישראל חברים) בסאפי. היה זה בית הספר היהודי הראשון בעיר זו שבו נלמדו מקצועות עיוניים ומקצועיים, ולא רק תורה.

אגודת חיבת ציון בסאפי נוסדה בשנת 1903, ובראשה עמדו מאיר בר-ששת ויעקב מורסיאנו. השניים כתבו ב-17 במרס 1903, בכתב רש״י יפה להפליא (ראה צילום), מכתב ל״הדרת הנשיא המרומם, אוהב עמו, פאר לאומה ונשיא אלוקים, תיאודור הרצל.״ הכותבים מספרים כי התוודעו למושג ׳ציונות׳ מתוך קריאה בעיתונים ׳המליץ׳ ו׳היהודי׳.

בהמשך המכתב נאמר: ״…עוד אין לנו מושג נכון וידיעה ברורה בכל הנוגע לציונות. אין לנו שום ספר שיגיה אור על אי ידיעתנו ויבאר לנו מהי הציונות ומה טיבה. אין אתנו יודע על מה אדניה הוטבעו, ורק את השם שמענו ואת שקל הקודש אשר על כל איש לשקול ידענו…

״בדעתנו, לאושרנו, כי הדר גאונו הוא מחולל הרעיון ומולידו, והוא גם אבי הציונות בכלל. הננו מרהיבים בנפשנו עוז לגשת במכתבנו זה לפני שיח הוד תפארתו, לבקש מלפניו כי ממרום שבתו ייתן לו, למזכירו הנאמן, לבאר לנו בכתב את כל הנחוץ לנו לדעת מהי הציונות ולהביננו בינה איך ובמה נוכל גם אנחנו לעזור לפי כוחנו בבניין המפעל הגדול הזה. וגם לשוח לנו את הספר היקר ׳מדינת היהודים׳ בתרגום עברי, וכל הספרים המגיהים אור על הציונות הכתובים עברית. נכונים אנו לשלם מחירם אשר יושת עלינו…״

המכתב מסאפי עשה רושם רב על הרצל. הוא הורה למזכירו לשלוח בדחיפות את החומר המבוקש, אלא שהתשובה נשלחה ב… יידיש. לא עזרו מחאותיהם של ראשי הקהילה היהודית בסאפי – חומר הסברה ומכתבים ביידיש הוסיפו להישלח למרוקו מהנהלת הקונגרס הציוני. בסופו של דבר נאלץ מזכיר אגודת בני ציון בקזבלנקה לשבת ולכתוב מכתב חריף שבו נאמר: ״מכתבכם נשאר אתי כחידה סתומה. בשמי ובשם חבריי נבקש מכם לא לכתוב לנו עוד בשפה זרה, כי אם בשפת קודשנו, היקרה לנו מזהב ומפז רב. כי מה לנו ולשפות זרות? הן היו בעוכרינו לבולל אותנו לעשות כנוכרים. לכן כתבו לנו בשפה העברית, ומה לנו לחבק חיק נוכרייה?״

הבקשה לא נענתה. ייתכן שדבר זה מעיד, יותר מכול, על העובדה שראשי ההסתדרות הציונית לא ייחסו באותה עת חשיבות מרובה לפעילות הציונית בצפון אפריקה.

מותו של הרצל, ולאחר מכן פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הביאו בעקבותיהם לניתוק מוחלט בין יהודי צפון אפריקה לבין ההנהלה הציונית. עד למחצית שנות העשרים לא טרחה ההנהלה הציונית לשלוח למרוקו אפילו שליח אחד בעל שיעור קומה. הפעילות הציונית במרוקו התחדשה רק בשנת 1909, ביוזמתם של צעירים יהודים ממשפחות אמידות.

מצבם של יהודי מרוקו הורע במידה מסוימת עם כיבוש אלג׳יריה על-ידי הצרפתים. בשנת 1912 כפו הצרפתים ׳הסכם׳ על שולטן מרוקו מולאי חפד לפיו הפכו למעשה לאדוני הארץ, כשהשולטן שומר על תוארו בלבד.

החל משנת 1921 החלו יהודי מרוקו ליטול חלק קבוע בקונגרסים הציוניים. אולם, מסתבר שהייתה זו השתתפות סבילה: שפת הקונגרסים הייתה יידיש או גרמנית, ואיש בהנהלה הציונית לא טרח להסביר לצירים מצפון אפריקה את נושאי הדיון או את תכניו. גם השלטון הצרפתי לא עודד פעילות ציונית ברחבי מרוקו. בשנת 1919 אסר המושל הוברט ליוטיי על פתיחתה של אגודה ציונית בקזבלנקה ומנע את הפצתו של עיתון ׳העולם׳, שיצא לאור בשפה העברית. בשנת 1923 נסגר סניף התנועה הציונית בפאס, ושנה לאחר מכן נאסרה הפעילות הציונית בכל רחבי המדינה. הגבלות אלו לא הוסרו גם כשהפכה התנועה הציונית במרוקו לחלק מהפדרציה הציונית בפריז. לפיכך, יהודי מרוקו נאלצו להזעיק לעזרתם שני יהודים ידועי שם – ליאון בלום (לימים ראש ממשלת צרפת) והמשפטן המפורסם רנה קסאן. הללו מיהרו להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולשטוח בפניו את זעקתם, אך ההגבלות הקשות הוסרו רק בחלקן. בשנת 1926 נפתח בקזבלנקה מועדון להפצת השפה העברית; הקרן הקיימת לישראל הורשתה לגייס תרומות; הופיע עיתון מצויר בשפה הצרפתית ואף נפתח סניף של אגודת מכבי. ברם, עידוד העלייה לארץ ישראל, נשמת אפה של הציונות, עדיין היה אסור בתכלית.

מסאפי לצפת – ברוך מאירי- יהדות מרוקו: בין אירופה לאפריקה

הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

לאחר פטירת הרה״ג יעקב מאיר נבחר הרב בן־ציון מאיר חי עוזיאל לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט.

הראש״ל עוזיאל נולד בירושלים ביום י״ג בסיון תר״מ (1880) והוא חוטר מגזע משפחה רמה ומיוחסת בישראל, היא משפחת עוזיאל מיוצאי ספרד, שנתנה ליהדות ולספרותנו התלמודית והפיוטית רבנים מפורסמים ומשוררים גדולים שמהם יש לציין.

ר׳ אברהם עוזיאל מגדולי הרבנים והחכמים של מגורשי ספרד, בפאם במרוקו, שאנו מוצאים אותו חתום על אחדות מתקנות מגורשי קסטילה בפאס שעליו כתבו ״אראלים ותרשישים… למרחוק שמעוהו… כלם יעידון יגידון כי אברהם ע״ה הנערב, אשר היה פאר הדור והדרו ונשיאו, ממזרח שמש עד מבואו הוליד את יצחק…"

ר׳ יצחק עוזיאל שנולד בפאס ועבר אח״כ לאמסטרדם וכיהן בה במשרת ראש הרבנים עד שנת ש״ע ושהיה כדברי גרץ ״מליץ ומשורר, מדקדק ומשכיל בחכמת השעורים״, רבו של שפינוזה ושל ר׳ מנשה בן ישראל, מתרגם ספר משלי אריסטו, וספריו הנודעים הם ספר מענה לשון בדקדוק, שירים וקינות שאחדים מהם נדפסו במחזורי אפריקה, בספר שובע שמחות, ליוורנו תרט״ו.

הרה״ג בן ציון מאיר חי עוזיאל הווה חוליה בשרשרת הרבנים הראשיים בא״י שהט­ביעו את חותמם לא רק על מהלך הענינים בה, אלא גם על הגולה הספרדית בעולם כלו שהעריצה אותו והתיחסה אליו כאל מנהיג רוחני עולמי המכוון את עניניה הדתיים, הרו­חניים והצבוריים. נפלאה ומופלאה היתה דרך התפתחותו ועליתו של הרב עוזיאל: מ״עלוי״ בישיבת ״תפארת ירושלים״ בה הצטיין בלמודיו׳ בשקידתו ובחריפותו, הוא עלה שלב אחרי שלב למרומי פסגת הצלחתו התורנית והגיע אל המשרה הגבוהה ביותר שאליה יכול לשאוף תלמיד חכם בא״י, היא משרת ראש הרבנים וראשון לציון.

כבן עשרים שנה (1900) מוצאים אותו מורה לתלמוד בישיבת "תפארת ירושלים״ ו״תלמוד תורה״ וארבע שנים אח״כ (1904) כמנהל שני המוסדות הללו. מאז, אין עלייתו פוסקת אף לרגע אחד. הוא מייסד את ישיבת המשתלמים ״מחזיקי תורה״; בשנת תרס״ג (1903) הוא משתתף בייסוד ״בית חנוך ליתומים לעדת הספרדים בירושלים״. בשנת תרס״ח (1908) הוא מארגן את בית המדרש לרבנים; בשנת תר״ע (1910) הוא מתמנה למורה התלמוד ״בבית המדרש לרבנים של חברת העזרה״ ומפליא את חבריו ואת רבותיו בגדולתו. בינתיים הולך שמעו של הרב עוזיאל הלוך והתפרסם גם בארץ וגם מחוצה לה כגדול בתורה וגם כדבר האומה בשאלות מדיניות בעניני הזמן של התקופה הגדולה שקדמה למלחמת העולם הראשונה. אין כל פלא, איפוא, שכאשר רצו קברניטי הישוב להעמיד ביפו, שהייתה אז המרכז היהודי החשוב בא״י, אישיות רבנית שתוכל לצאת ולבוא לפני הצבור כלפי השלטונות התורכיים, לא מצאו מועמד יותר מתאים ויותר מוכשר לתפקיד אחראי זה מאשר הרב עוזיאל. בחדש אלול תרע״ב (1912) נבחר הרב לראש הרבנים ליפו ותל־אביב והוא אז כבן שלשים ואחת שנה. לא הצורך ברב ספרדי ליפו הוא שהביא את ראשי הקהילה לידי בחירה זאת. הספרדים לא דרשו זאת והאשכנזים לא היו רוצים בודאי, לפלג את הקהילה המאוחדת, שרבה הראשי היה אז הרה״ג קוק ז״ל, ולהעמיד בראשה שני רבנים ראשיים! אך ההחלטה נתקבלה מתוך תועלת צבורית מדינית. ואמנם בוחריו לא אוכזבו ממועמדם. הרב הצעיר עוזיאל התחבב מיד על צאן מרעיתו ללא הבדל זרם ומעמד. הוא פעל במלוא הדינמיקה שבו לעמוד בפרץ עמו; השתדל לרומם את מצבה הרוחני של קהלתו, הכניס סדרים בבתי־הדין, יסד את התלמוד תורה ״שערי ציון״ ובעמידתו הגאה בפני ג׳מאל פשה, הצליח לבטל כמה גזירות רעות שיכלו להמיט שואה על הישוב. והנה מה שמספר מר יוסף שפרינצק ז״ל (יו״ר הכנסת) באחד מזכרונותיו על הרב עוזיאל ״בימים הנוראים״ של שלטון גמאל פשה:

״ג׳מל פשה המפורסם — איש הדיקטטורה האכזרית, אשר מאז ראשית בואו כיוון את חרונו כלפי הישוב העברי ועל הכל — כלפי הציונות והציונים. פרשה זו של שלטון ״מות יומת״ בעד כל גילוי ציוני, שקל, תמונת הרצל או כתביו — פרשה זו ידועה ואינה זקוקה לפירוט מחדש. כל מי שנתנסה בימים ההם זוכר את השתו­ללות המשטר, אשר עברה כסערת ״שכול ואבדון״ על הישוב, ואף הפילה חללים רבים. ליד חששות למה שעלול להתרחש, אולי בנוסח שחיטת הארמינים, באו גם דברי הרגעה בנוסח זה: כל הגזירות הנן אך ורק כלפי היהודים הזרים מרוסיה — הציונים — אויבי עותומניה. אחר לגמרי הוא היחס לילידי הארץ — היהודים אנשי הארץ מדורות שאין להם שייכות למגמה הציונית.

עם המחשבות והעצות להגנה עצמית ולפיזור העלילות על הישוב והציונות, עלתה השאלה כיצד לעורר את ״הכשרים״ בנאמנותם לתורכיה: לבקש דרך להגנה על שאיפת הציונות בהזדהותם אתנו, כמובן בצורה מותאמת לנאמנותם העותומנית וליסודות הדת ומסורת ישראל. דברתי על זאת עם ד״ר רופין שעמד אז, עד גירושו מן הארץ, בראש הישוב, והעליתי גם הצעה ״ממשית״. אכן קצת פאנטאסטית לפי תנאי הזמן, והיא: להניע את החכם־באשים של ירושלים, חברון וטבריה, שיתייצבו יחד לפני ג׳מל פשה, ובהודעה פומבית יכחישו, בתוקף נאמנותם לעותומניה, את העלילות על הציונות, הואיל ודבר שיבת־ציון הנהו מיסודי הדת היהודית׳ והיא הרי חוקית וכשרה בעותומניה במשך כל הדורות. אולם מי יניע את מנהיגי היהדות הרשמיים לעשות צעד שיש בו משום סיכון אישי והמחייב אומץ־לב רב ? תשובתי היתה — יעשה זאת ויצטרף למשלחת החכם באשה שלנו, ״הרב הספרדי של יפו ואגפיה״. אני מודה שבהציעי זאת התעוררו בי בעצמי היסוסים. בהסכמתם של החכם באשים בירושלים, חברון וטבריה, הייתי כמעט בטוח; לא היה להם מה לסכן הרבה מפאת מעמדם האוטוריטטי וגילם המופלג. אולם בן־ציון מאיר חי עוזיאל, החכם־באשי הצעיר שבחבורה׳ מה היה גורלו הוא, אם הדיקטטור יראה במשלחת ובהודעתה משום מעשה של מורדים במלכות? ד״ר רופין היה מלא חששות, אך הסכים להצעתי ומילא את ידי לנסות דבר. תפקידי היה, איפוא, ללכת אל החכם באשה ולהניעו להיות היוזם, לשכנע את חבריו־לבהונה ולארגן את דבר ההתיצבות לפני ג׳מל פשה. החלטתי לא לדחות את הענין, ובו ביום׳ בשעות הערב המאוחרות, הלכתי אליו. האכסקורסיה הקטנה מנוה צדק שביפו אל הבית שממול הגימינסיה ״הרצליה״ בו דר הרב עוזיאל, לא היתה אז מן הנוחות ביותר.

ברחובות ארבו הז׳אנדארמים התורכיים׳ ובלילה שרר משטר של האפלה משונה: ההולכים ברחובות חייבים היו לשאת בידם דבר־מה מאיר המודיע על הליכתם. בימי הצנע ההם לא כל אחד היה לו פנס, ויש שהסתפק בחצי קליפה של תפוה־זהב ובה תקוע נר דולק. עם תאורה זאת שמתי את פעמי לביתו של החכם־באשה.

דפיקתי על הדלת עוררה, כנראה, אי מנוחה בבית, מי יודע מי דופק בשעה מאוחרת כזו ? החכם באשה, אשר נרדם לשעה קלה אחרי יגיעת היום הקשה, קם חיש ובפניו ובעיניו תמיהה רבה: ״שומר׳ מה מלילה — הקרה משהו?״ לרגע נקפני לבי על מזימתי להכניס את האיש הזה להרפתקה מסופקת ואולי גם מסוכנת בתוצאותיה, אולם מה רבה היתד, התרגשותי למשמע תגובתו המהירה והנלהבת:

״זוהי שליחות נעלה למען העם ויש לקיימה מיד; תהיינה התוצאות מה שתהיינה, חובה לקיימה״. הוא מצידו מוכן ומזומן לקיים מצוה זו שהנה ״בבחינת קידוש השם״, ולואי וחבריו, נכבדי הרבנות, יענו לו בחיוב. ובמבוכה קלה הוסיף: ״אינני דואג למה שיקרה לי — גם לגרדום הנני מוכן למען ציון״. אולם ישנו דבר אחד שממנו היה רוצה להמלט: ג׳מל יכול לבטל את כהונתו וחסינותו בתור חכם באשה, ואז יחוייב בעבודת־צבא והוא, במעמדו עד כה, אינו יכול לשאת במיון של חייל בצבא תורכי. הודעתי להרב שהבאנו זאת בחשבון, ואם יהיה הכרח בכך נוכל למלט אותו מצרה זאת. למחרת השיחה יצא הרב עוזיאל, בתנאי התחבורה הקשים אז, ל״מסעות אל שלשת הערים הקדושות״ — ירושלים, חברון וטבריה. השליחות הצליחה. הרבנים הקשישים נאותו לקיים מצווה גדולה ״אשר בה הוראת השעה! וחובה קדושה״, המשלחת׳ ארבעה חכם־באשים, התייצבו לפני ג׳מל פשה וקראו לפניו את הודעתם, אשר נערכה על ידי ד״ר יוסף לוריד, ז״ל מטעם ובהסכמת הועדה המדינית שהייתה, אז בישוב.

למעשה, לא היו למשלחת כל תוצאות וכל תקלות שהן. הדיקטטור הקשיב באדישות ובאי תשומת לב לדברי הנציגים. המצב במלחמה באותה שעה הסיח את דעתו, ושליחי המצוה לא יצאו ״נזוקין משליחותם. והם כולם, ובתוכם בן ציון מאיר חי עוזיאל, שבו בשלום לעריהם ולבתיהם״.

אך הרב עוזיאל גורש לאחר מכן עם יהודי תל־אביב, השתתף בסבלם, הוגלה אחר־כך גם לדמשק ולא שב למולדתו אלא עם כבוש הארץ ע״י הבריטים.

שמו של הרב עוזיאל הוסיף להתפרסם גם מחוץ לגבולות הארץ לא רק כאישיות גדולה בתורה אלא גם כדבר ומנהיג מדיני ואעפ״י שמעודו לא רצה לשאת משרות בחו״ל, כשעמדה על הפרק בעית ממלא מקומו של הרה"ג יעקב מאיר בסלוניקי — לא נמצא בין כל רבני ספרד מועמד יותר מתאים מהרב עוזיאל למלא בהצלחה את המשרה הזאת(1919).

תקופת רבנותו של הרה"ג עוזיאל בסלוניק היתה אף היא, תקופה רבת מעשים לתועלת יהודיה של עיר זאת. סלוניק, בימים ההם היתה עדיין עיר ואם בישראל וקהלתה גדולה וחשובה וסואנת, ומאות מוסדות תורה וחסד, חנוך ותרבות בה, ועמדה במרכז החיים הכלכליים והמדיניים בבלקנים. מיום הגיע הרה"ג עוזיאל אליה עד יום צאתו ממנה לא היה מוסד חשוב או מפעל ראוי לשמו שהוא לא עמד בראשו. הוא נתן דחיפה עצומה להת­פתחות התנועה הציונית בה, עזר להפצת השפה והתרבות העברית בין הנוער, לחזוק למוד התורה ולבסוס מוסדות הקהילה.

אולם, יליד ירושלים הדבוק והקשור אליה באלפי נימים, לא יכול לחיות זמן רב הרחק ממנה ואחרי שלש שנות רבנות בסלוניק, חזר שוב למשרתו הכבודה ביפו ות״א, עד הבחרו לראש הרבנים וראש״ל בחדש תמוז תרצ״ט אחרי פטירתו של הרב יעקב מאיר. טקס הכתרתו התקיים ברוב פאר והדר בבית הכנסת רבן יוחנן בן־זכאי בירושלים.

מיום בחירתו למשרה רמה ונכבדה זו נפתחו לפניו אופקים רחבים וחדשים והוא הטיל על עצמו עבודות וטרדות מרובות בכל מקצועות החיים של הכלל והפרט והתעלה על ידם בשלבי ההנהגה התורנית והמדינית.

פעילותו לא הצטמצמה בענין אחד אלא הסתעפה לענפים מרובים ושונים ויחד עם העול והמשא של החיים הרוחניים והצבוריים בישוב ובמדינה היה הרב צריך לדאוג גם להצלת אחים בגולה, לקיומם של מוסדות תורה וחסד בישראל, יחסים מדיניים עם רבי השררה והשלטון בימי המנדט וקשירת קשרים עם מנהיגים של אומות העולם. ע״י כך היה שותף לדרכי יצירתו והתפתחותו של הישוב. במשך ימי רבנותו לא היתה הופעה צבורית או מדינית בא״י שהרה״ג עוזיאל לא השתתף בה. הוא היה, בין היתר, נציג הישוב במועצת הסוכנות היהודית, נציג הישוב בפני ועדת הכותל המערבי בירושלים, בועידת השלחן העגול בלונדון (1939), בפני הועדה האנגלו־אמריקאית (1945), בפני ועד האו״ט (1947) ועוד ועוד. בכל ההופעות הללו התיצב הרב עוזיאל, לא רק כמדינאי, אלא גם כנציג רוחני של עם ישראל וכשליחה של אומה עתיקה, ממש כאותם גדולי היהדות בתקופת הזוהר בספרד.

הרה״ג עוזיאל היה מהיר הכתיבה והשתתף בפרי עטו בהרבה עתונים שבועונים וירחונים וכל מה שיצא מתחת עטו היה קב ונקי.

ראשית הופעתו הספרותית שעשתה רושם גדול בעולם הספרות הרבנית בזמנו היא ספרו ״משפטי עוזיאל״ וג׳ חלקים על ארבעת חלקי השלחן ערוך, שרבנים גדולים שבדור סמכו את ידם והעמידום בשורה אחת עם הפוסקים הגדולים.

הוא היה הולך בדרכם של חכמי ספרד הראשונים: בחדושיו בהלכה לא היה מרקיע שחקים ולא יורד תהומות. אבל הבקיאות, הסדר וההגיון הבריא תופסים מקום רחב בכל ספריו ההלכתיים. חשיבות מיוחדת יש לספריו של הרה״ג עוזיאל בהלכה משום שרוב נושאי דבריו, הן שאלות שהזמן גרמן והדור זקוק להן.

״בספריו של הרה״ג עוזיאל — כתב הרב משה אביגדור עמיאל ז״ל — אנו רואים את הגאון הספרדי בה״א הידיעה, המצטיין׳ כמו כל גאוני ספרד בדורות האחרונים, בהיקף גדול, המתחיל מן הגמרא וגומר באחרוני האחרונים, מתוך השאיפה להגיע אל המסקנות להלכה ולמעשה ולשמור תמיד על הכלל ״כוחא דהיתרא עדיף״. הוא איננו מחטט ומנקר הרבה; דרכו היתה סלולה לפניו, על כל שאלה יש לו תשובה מיוסדת ומבוססת היטב ותמיד באופן של פשטות״.

בספרו ״מכמני עוזיאל״ מתגלה לא רק הדרשן והמטיף אלא גם איש המעשה: הוא לוהט ובוער כאש, כשהוא מלא רגש ושירה.

הוא השאיר בכתב־יד: ״דרושי עוזיאל״ ו״הגיוני עוזיאל״ על מחקרים פילוסופיים.

הרה״ג עוזיאל נפטר ביום כ״ד באלול תשי״ג (4.9.1953) והובא לקבורה ביום הראשון בשבוע, כ״ו באלול (6.9.1953) בהלויה ממלכתית כי כל העם, בלי הבדל עדה, מפלגה או זרם, ראה בו רב נאור, רועה־נאמן שהצטיין באהבה מובלטת לכל יהודי ולעם ישראל כלו.

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרה״ג בן־ציון מאיר חי עוזיאל

לְעְרַב כּוּלְהוּם

שיר—לכבוד נצחון ישראל במלחמת ששת הימים

לחן— זידאן

נועם— צבאות ערב

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון

לְעְרְב כּוּלְהום חְטְטו עִיוּנְהוּם.

פִיךְ יָא מְדִינַת אִסְלָלם.

וָאלָא תְקְנְעוֹ קַדְמָה יִתְמְתְעו

פְלְמְדוּן וּלְבַלְדָאן.

חָאפוֹ עְלִינָא. וּדָארוֹ בִינָא.

כִּיף מָא יִדוֹר תְעְבָאן.

וּחְנָא עְזָ׳יְזְךּ. הוּמָא וּלָאדְךּ

גִ׳יתְנָא מְלְעְדְיָאן

מיצרא וסוריה, תנינהום עוולו, יקטעו פי לחמנא

ירדן ולערק, לא תמהלו, יסכטו פי דמנא

לג׳רב ולג׳זאיר, תחאולו, טלבין פי עדאמנא

בג׳או הלכנא, קסדו כרבנא, ולא קאלו נדמנא.

סארו יפרחו, לאומה יברחו, בלקתיל ולכליאן

פזמון

מעאונין מן לגנוס כארהינא טסלטו פרד נובא.

טואנג ולקנאבל. הנאך והנה מאהי מחסובא.

פראגט וטייאראט עלינא שי מן לעז׳ובא.

והנא קבלהתהום, אידא תסלהום. נעזזה מג׳לובא.

קבלת סבועא, ולמאת צ׳בועא קצרת יד זדיאן.

קוואת רווח, וזעמת לקלוב מעטייא ליהום.

חיתהום יתעמדו. על למכתוב. מא קדר עליהום.

הגזדאך תוצלו, פלכותוב מן פם נביהום.

לא יכירהום חרב לא יפךהום צ׳רב, וכול מא  יז׳יהום

קאלו מקדדר, מן שמא מסדר אשיאן או יז׳יאן

מא צעב מנהאד, דיקטטורה, די שיכהום נאצר.

עוול עלינא פזוביא יטלקנא וז׳א עלינא חאצ׳ר

זאד תזאווג, פמחאל רוסיה ולחקוה למאצר.

וכל מן יא קאל הד למררא קואומנא יעוד כאצר.

וכיף ג׳לבנא, פיסאע ז׳בנא  פסכתנא לעדיאן.

מא האדא אילא רבנא לג׳ליל ג׳אר עלא עבדו

מא דא נהאר, ומעאה ליל אידא זא לפדו.

עאד נאצר בעד תג׳איא דלליל ונקאדא זהדו.

רבנא למוג׳ית, הווא לי יג׳ית, כול מן עטה ידו

הווא יטייח, מהמה יצייח, לזבאל ולכדיאן.

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לְעְרְב כּוּלְהום

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948

הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.

הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.

הקדמה

בתחילת שנות ה־80 של המאה ה־20 התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי – רחל ואליהו ביטון – בספינה ״יהודה הלוי״. אבי כתב את סיפור העפלתם, ומצאתי שגם לאחר 32 שנים לא קהה זיכרונו. לאחר שראיינתי את חבריו להעפלה ואת מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים, החלטתי לחקור לעומק את הנושא. העיון המחודש במקורות שבארכיונים שונה מהותית מקריאתם במאה הקודמת, עת נכתבו מחקרים על ההעפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, בדיווחי מפקדי הספינות ובהתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש מאובדן שליטה על ההעפלה מצפון אפריקה ומהפיכתה לעלייה המונית. מקצת העדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומניהם וזיכרונותיהם של הפעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. לאור זאת, הספר מבקש למקם את הסיפור של המעפילים מצפון אפריקה בהקשר של האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו לישראל אלפי יהודים מארצות האסלאם. עובדה זו עוררה חרדה בקרב הממסד הפוליטי, שכן לנוכח העלייה ההמונית ההגמוניה של יהודי מזרח־אירופה, שהקימו ועיצבו את דמות המדינה, הייתה עלולה להישמט מתחת לרגליהם. לפיכך, בשנת 1949 כינס דוד בן־גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על ״הישראלי החדש״. דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי ליבם של המשתתפים: ראשית, הוא תמך בתפיסתו של ארתור רופין על אודות ״ברירת החומר האנושי״, כלומר, סלקציה, והמשיך ב״אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות […] יש חרדה בליבי״.

וההמונים עלו: מים – תוניס, אלג׳יר, לוב ומרוקו; מנגב – תימן ומצרים; מקדם – עירק ופרס; מצפון – טורקיה, והציבו אתגר בפני החברה הישראלית המתהווה.

בספר זה אציג את סיפורם של המעפילים היהודים מצפון אפריקה ולוב – המוגרבים.[ בכל מקום שמצוין ״מוגרבים״ או ״המגרב״, הכוונה ליהודי ארצות צפון אפריקה ולוב.ד.ב] במהלך 22 חודשים, מאוגוסט 1946 עד מאי 1948, העפילו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה כ־2,525 מוגרבים: 934 מעפילים בשלוש ספינות שהעפילו היישר מחופי אלג׳יר, וכ־1,600 מעפילים שהעפילו ב־27 ספינות מנמלי אירופה. עם זאת, הנתון הרשמי(1,200) התעלם מ־1,300 מעפילים הרשומים במאגר השמות של המעפילים מצפון אפריקה. מאגר השמות התבסס על רשימות שמיות של מעפילים שהגיעו מחופי אלג׳יר ומנמלי אירופה לפי הרשום בארכיונים בארץ ואיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים.

בקרב המעפילים מצפון אפריקה היו גם פליטים יהודים אירופים שבזמן מלחמת העולם השנייה ברחו או הוברחו לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. הספר לא יעסוק בקבוצות אלו, שכן הוא מתמקד במעפילים ממוצא צפון־אפריקאי. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג׳יר החלה ״בריחה״ של יהודים מצפון אפריקה לאירופה באמצעות דרכונים מזויפים. אלו היו בעיקר מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלוש הספינות הראשונות.

בספר אציג את סיפור ״הבריחה״ של יהודי צפון אפריקה, שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב׳. המעפילים, למעט קומץ של 44 צעירים שהעפילו בספינה הפורצים, גורשו לקפריסין. רק עשרה חודשים לאחר קום המדינה שוחררו כ־10,000 מעפילים, צפון־אפריקאים יחד עם שארית הפליטה, ממחנות הגירוש בקפריסין.

הספר בוחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הלא־ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה משם. אציג את דימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג׳יר ובצרפת לפני ולאחר גירושם למחנות קפריסין, ואת מידת התאקלמותם במחנות קפריסין. המעפילים נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין, ולאחר מכן במדינת ישראל. מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות הביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית, והם הביעו את מחאתם בדרכים שונות. ניצני המחאה שהחלו במחנות בקפריסין היו חוליה בשרשרת שהובילה למאורעות ואדי סאליב בחיפה בשנת 1959, בהנהגתו של דוד בן הדוש, ממעפילי ״יהודה הלוי״, ולמחאת הפנתרים השחורים בשנת 1971.

מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948-דניאל בר-אלי ביטון

28/08/2021

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספו יחידות הדיור ־ קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב אר המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש. סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית ( מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים ״סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות או פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.

לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.

עם עובד-1996

משעמד בפני הבעש״ט ״עניין פיקוח נפש גדול״ נוהג היה ללכת למקום מסוים ביער, להדליק אש, ולכוון מחשבותיו בתפילה – ואז מה שביקש לעשות קם והיה. דור לאחר־מכן, משעמד אותו ״פיקוח נפש גדול״ בפני המגיד ממזריטש, נוהג היה ללכת לאותו מקום ביער ולומר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אך עדיין יכולים אנו לומר את התפילות – ומה שביקש קם והיה. ושוב, דור אחד מאוחר יותר, היה על ר׳ משה ליב מססוב לבצע משימה זו. אף הוא הלך ליער ואמר: איננו יכולים עוד להדליק את האש, אף איננו יודעים את הכוונות הנסתרות שבתפילה, אך יודעים אנו את המקום ביער בו אירע הכול – וצריך להיות די בכך, ואכן, די היה בכך. אולם דור נוסף עבר, ורבי ישראל מרוזין נקרא לבצע משימה זו, ישב על כיסא הזהב בארמונו ואמר: איננו יכולים להדליק את האש, איננו יודעים את התפילה, איננו יודעים את המקום, אך את המעשה נוכל לספר. ואכן מוסיף המספר, לא נפלה השפעת סיפורו של האחרון מהשפעת מעשיהם של שלושת הראשונים.

[גרשם שלום ״החסידות – שלב אחרון״]'

פרקים כתורת החסידות ובתולדותיה, ירושלים תשל״ח, עמ׳ 50. רעין הסיפור נמצא בקובץ החסידי על ר׳ ישראל מרוזין – כנסת ישראל, ורשה תרס״ו, עמ' 23.

פתח דבר

הדחף שהביאני לכתוב את פרשת ״תימני כנרת״ ניעור בשעה שפנתה אלי אילת הלר כשהבינה את הסרט ״דקל שפל צמרת״ וביקשה ממני לתת מעין עדות היסטורית על מה שהיה שם. בעדותי בסרט שללתי את האפשרות שתימני כנרת גורשו. הסברתי כי מה שעשה בנציון ישראלי וקבוצת כנרת לתימני כנרת יכול היה להיעשות גם לעולים ממזרחה של אירופה, ואכן כפי שיראה הקורא הבאתי דוגמאות לכך בגוף העבודה. אודה, שהיתה זאת איוולת מצדי לחוות את דעתי בסרט ״דקל שפל צמרת״. איוולת, משום שלא ידעתי נושא זה על בוריו. מוסר־הכליות שליווה אותי מאז פירשנתי בסרט הנ״ל, הביאני לכך שאלמד נושא זה כהלכה.

בשלבים הראשונים של הכנת הסרט הכרתי את עמנואל מודחי, שהיה התחקירן של הסרט ומבניהם של תימני כנרת. בשיחות שניהלנו עלה נושא כתיבת ספר על פרשה זו שאותו יזם. עמנואל הציע לי לכתוב את הספר, הסכמתי בתנאי שאיש לא יתערב במהלך עבודתי ולא ינסה להטות אותי מדרכי. עמנואל מודחי ששקד שנים אחדות על איסוף חומר על תימני כנרת, הואיל בטובו להעמיד לרשותי את כל החומר הנאסף, ועל כך תודתי לו ולמסירותו. דומני כי יותר מכל אדם שקד עמנואל(עמי) מודחי על ליקוט שקדני של כל פיסת מידע ועשה דברים הרבה למען לא יאבד זכרם של תימני כנרת. ראויה אף שקדנותו זו לציון, להוקרה ולהערכה.

בניהם של תימני כנרת, נתנאל מרגלית ובנציון מנצור אף הם לא חסכו ממני דבר לא בחומר שהיה בידם ולא בעדויות שנותרו במשפחתם. ראויים בניהם של תימני כנרת לברכה על שלא ניסו אפילו פעם אחת להטריח אותי לא בעצות ולא בשאלות והניחו לי לעבוד כפי דרכי.

ספר זה מתועד אולי במידה רבה יותר ממה שנהוג. אולם מפאת רגישותו של הנושא סברתי כי מן הראוי שלא אחסוך בתיעוד וזאת כדי שהקורא יהיה שותף לי בדרכו שלו בפרשנותם של המאורעות. הנושא שלפנינו אינו ״עדתי״ במובן המקובל היום איש מאנשי כנרת, כולל בנציון ישראלי, לא היה נגוע בנטיות מפלות מטעמי עדתיות ומוצא. היתה בכנרת התנגשות נוראה בין אורחות חיים, תפישת עולם ואידיאולוגיה בלתי־מתפשרת הניסיון שעלה יפה מצדו של בנציון ישראלי להשליט את תפישת עולמו בכנרת הוליד הצלחות ובצדן עוולות. כששוחחתי עם אהרן שידלובסקי לפני שנים רבות הוא אמר לי בפשטות כי בנציון היה עושה זאת לכל מי שלדעתו לא היה מתאים לכנרת. משלמדתי את החומר נתאמתה לי אמירתו של שידלובסקי ונתחוורה כל צורכה. והנה אף־על־פי שאני מבין אותם אנשים ״קשים״, קשים לעצמם וקשים לזולתם, וכדרכם של האידיאליסטים, אמיתתם – אין בילתה. וכי אפשר להעלות על הדעת אפשרות אחרת בעולמם של אידאליסטים?

בנציון ישראלי הוא גיבורו של ספר זה. הקורא קצר״הרוח עלול לחשוב כי הוא ״האשם״ במה שאירע לתימני כנרת ולא היא. יש לראות את בנציון כמייצגו של הקולקטיב שחי ועבד בחוות כנרת שהפכה לימים לקבוצת כנרת. אולם כיוון שבנציון היה הפעיל והדומיננטי שבחבורה זו וכיוון שהוא אשר חתום על מסמכים רבים הקשורים לפרשה זו והוא אשר ניהל את המשא ומתן, שמו מוזכר תכופות בספר זה. אם עולה מספר זה אשמה כלשהי אין להטילה על כתפיו בלבד, כי כאמור אין בנציון אלא מייצגה של קבוצת כנרת.

ספר זה עצבות שורה עליו ועולה מבין שורותיו. עצבות זו באה לעולם מתוך קריאתם של המסמכים וניתוחם. יש וחשבתי שטוב לו לספר זה שלא נברא משנברא, אך משנברא יילך לדרכו בעצבותו אך ירבו בו הקרעים, כמאמר ש״י עגנון: כשספרים נקראים הם נקרעים וכשאינם נקראים אינם נקרעים.

א. סיפורם של אלמונים

מה שאירע, תחילתו בשנת תרע״ב היא שנת 1911 למניין המקובל. מה שאירע אינו מן הדברים שמשנים כביכול סדרי עולם או סדרי אומות. אין עניין זה נוגע אלא לקומץ קטן שאין בו להשביע חוקרי היסטוריה. הסיפור שאני בא לספר, אינו על כלל האומה היהודית ולא על פזורה מפזורותיה. הדברים שאני כותבם כאן אינם נוגעים אלא לעשר משפחות מגולת תימן. הוא סיפורן שלהן מאז טולטלו כשסערה רוחם בדחף משיחי והביאה אותם אל הארץ הנכספת, ארץ ההבטחה האלוהית. ארץ שנאמר בה לאביהם, לאברהם, ״אל תירא, אנכי מגן לך שכרך הרבה מאוד״ (בראשית ט״ו א׳).

סיפור זה אינו אלא מיניאטורה היסטורית, משהו העשוי להיחשב בעיני ההיסטוריונים כשביל היורד מדרכי המלך של ההיסטוריה היהודית ומוליך לצדי צדדיה הלא מכריעים. סיפורן של משפחות אלו אינו שייך לזרם המרכזי של העשייה הלאומית. מבין ראשי המשפחות או מבניהן לא היו אף לא קמו, לא הוגי דעות ולא סוללי נתיבות חדשות, לא בתולדות האומה ולא בתולדות היישוב היהודי בארץ־ישראל. אף לא אחד מהם, מאלו שעלו מתימן בשנת תרע״ב ונתגלגלו כמה וכמה גלגולים עד שהגיעו לחופה של הכנרת, לבקעת גינוסר, לא כתב לה שיר. כרבים אחרים מבוני היישוב, היו כמאמר המשורר ״ענווי עולם״. איש מאלה שהוציאו שמונה־עשרה שנה לחופה של הכנרת לא זכה להיזכר בספרים המספרים בשבח גואלי עמק הירדן ומייבשי ביצותיו, אלו שהפכו עמק עכור לפתח תקווה.

סיפור זה שאני מספרו הוא סיפורם של אלמונים אשר לא באו בסוד הברית והיחד, לא של התנועה הציונית ככלל ולא של מפלגה ממפלגות הפועלים של אותם ימים. וכיוון שלא באו בסוד הברית והיחד, לא היו אלא יהודים סתם שחייהם ומותם כשל יהודים סתם, חיים שאין בהם לפרנס לא אתוס לאומי ולא מיתוס לאומי. אכן, אין לכחד, עלייתם לא באה מתוך דחפים לאומיים שביקשו לשנות סדריה של ההיסטוריה הלאומית או סדרי עולמה ואורחות חייה. הם עלו לארץ־ישראל כיוון שביקשו לחיות בארץ המובטחת להב ולאבותיהם ולמצוא בה נחת. הם עלו לארץ שלא ראתה נחת מאז אותה הבטחה אלוהית ועד היום הזה.

סיפור זה, תחילתו אי־שם בתחילת המאה וסופו בתחילת העשור הרביעי. סיפור שלכאורה יש לו תחילה ויש לו סוף. זהו סיפורן של עשר משפחות שבאו, כאמור, לבקעת גינוסר, לחוף הכנרת, לבית ״המוטור״ ונאבקו על חייהם דבר יום ביומו כעשרים שנה, כמאמר הכתוב ״בנפשו יביא לחמו״. מעשה שבהשקפה ראשונה, יש לו תחילה ויש לו סוף, שכן מאחר ולא מצאו מקום של נחת בכנרת, ויום קשה נרדף בידי קשה ממנו, קמו אלו ששרדו, השארית הנשארת, ועקרו בעל־כורחם למרמורק שליד רחובות וכאן מצאו מעט נחת. סיפורם תם אך לא נשלם. מה שנראה כשוליים הפך למשל. אין לכחד שמה שרואות עיני הבנים בימים אלו אינו דומה למה שחשו אבותיהם, הן באותם ימים כשעמלו לחופה של הכנרת והן בשעה שגלו מחופה של הכנרת ונתיישבו במרמורק. שונה הוא מראה העיניים ופרך הגוף תכלית שינוי, ממשמע אוזן והגדה שהיא איש מפי איש, מאומד ומשמועה. כן אין לכחד שפעמים, ממרחק הזמן, נראים הרים כצל וצל הרים כהרים. ומה עוד כאשר היצרים גוברים על התבונה ונמצא – שהאמת נעדרת.

אני בא לכתוב את סיפורם של ״תימני כנרת״ – כך הם נקראים בדף ההיסטוריה שלהם שטרם נכתב – מתוך מה שמגידים לי הכתובים.

הכתובים שנותרו יש לדקדק בהם ולקרוא שיטין ובין השיטין. לקרוא גם את שאינו כתוב. כי לעתים מזומנות היעדר דבר מן הכתוב מלמד לא פחות ממה שהכתוב מגיד. אסתייע בעבודתי לבד מן התעודות המקוריות, בעיתונות בת התקופה, בדברי זיכרונות שנכתבו הן בידי אנשים שחיו באותה תקופה ובתוכה והן בדברי זיכרונות שנכתבו על אנשים שפעלו בתקופה זו. בכתיבתי אסתייע אף בדברי זיכרונות שבעל־פה שנרשמו מפי אנשים שכבר הלכו לעולמם, או מפי אלו החיים עמנו היום. אני יודע כי יש להיזהר זהירות משנה בעדויות שבעל־פה, קל וחומר בעדויות שהושמעו שנים רבות אחרי המעשה. דרכן של השנים החולפות שהן מחריפות את המראות וצובעות אותם בצבעים אם עזים־כהים, אם בצבעים רכים־בהירים. שר השכחה אף הוא שולט במערכת הזיכרונות ואין הוא משכיח דווקא את הטפל. אין אני בא להיות לא קטיגור ולא סניגור, אף לא דיין ושופט; אלא כמי שמבקש לרדת לחקרי המעשים שהיו אז, להבינם, לנסות לפרשם ולהביאם לפני הקורא. אין אני יכול להיות שווה־נפש לכל מה שהיה, כי כתיבה היא בין היתר מעורבות רגשית. אך לא אעוות את הישר ולא אשא פנים.

אמרתי לעיל כי ״פרשת תימני כנרת״ יכולה שתהיה משל למה שאירע אז בתוך החברה הישראלית המתהווה, ולמה שמתרחש כיום בחברה הישראלית שטרם סיימה את התהוותה, וספק בעיני אם אי־פעם תסיים תהליך זה. ״פרשת תימני כנרת״ עשויה ללמדנו על תפישות עולם, מצוקות נפש, על ערגה למלאות ההוויה שלא נתמלאה, וחסרונה של מלאות זו מורגש ורוחש עד עתה.

אין אני בטוח כלל וכלל שבסיימי לכתוב את קורותיהן של עשר ־משפחות הללו תימצא תשובה לכל אלה התוהים ושואלים לפשרה של פרשה זו. איני בטוח שגם לאחר שאפרש את סדרם של המאורעות תימצא הסכמה והארץ תשקוט. אני כותב דברים אלו למען יעמדו הדברים לדור הבא אחרינו, ואולי למען יעמדו ימים רבים ובתקווה חרישית שיבוא יום והארץ תשקוט.

ההיית או חלמתי חלום-יהודה ניני

דברי סיכום ודברי חתימה

בעיון הזה ציינתי והדגמתי את השינויים שהמסורות עברו במרוצת הדורות ובמיוחד בדורות האחרונים; דיברתי על החיבור בין חקירת מסורת הלשון וחקירת הלשון היהודית בכלל; אחר כך עסקתי בפירוט יתר במסורות הלשון של יהודי המזרח והמגרב ובלשונות הדיבור שלהם. כאן הודגם באמצעות בירור עניינם של שבעה יסודות עבריים שנכנסו ללשונות היהודים, ובמיוחד לערבית היהודית במגרב, מה עשויה להיות תרומת המרכיב העברי בלשון היהודית לתולדות הלשון העברית; וכן הודגשה היטב חשיבות הממצאים שנשמרו באזורי פריפריה בגלל שמרנותם של אזורים כאלה.

ברור, כי חקר מסורת הלשון של כל קהילה מקהילות עם ישראל וחקר הלשון היהודית שהיא דיברה בה הם תחומים נבדלים. אבל יש ויש ביניהם נקודות מגע לא מעטות. למשל, בהרבה קהילות מערכת ההגיים של מסורת הלשון העברית ושל לשון הדיבור היא אחת או שמערכות ההגיים של שתיהן קרובות ביותר זו לזו. ויותר מכול, המרכיב העברי והארמי שחדר ללשון הדיבור בכל סוגותיה ובכל טיפוסיה הוא החוליה המקשרת ביניהן. המרכיב הזה הופך בחלקו להיות מותך ומשוקע בתוך הלשון הקולטת, ובחלקו נשאר יסוד משובץ לעת מצוא בפי הדוברים והכותבים.

חקירתו של המרכיב העברי בלשון היהודית היא פרק חשוב בחקירתה של הלשון הזאת, אבל הוא חשוב גם בחקירתה של מסורת העברית שהילכה בקהילה הנחקרת בכל הדורות. פעמים הרבה שתולדות הלשון העברית בתקופות קדומות יוצאות גם הן נשברות ממחקר המרכיב הזה, על ידי עיונים דיאכרוניים בו ועל ידי השוואתו לממצאים שהילכו בקיבוצים יהודיים אחרים.

נספח

אני מבקש להוסיף כאן דברים לעניין הגיית השווא. הגיית השווא אחרי ״תנועה גדולה״

ציינתי לעיל כי השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בכל הקהילות במרוקו כשווא נח. מימושו כשווא נע בקהילות המרכזיות – ש בפי בעלי הגייה מסורתית או [I] בפי בעלי הגייה מודרנית – בא לעולם בתקופה מאוחרת, עם בואם של מורים ושל ספרי דקדוק שלימדו כי זה הוא שווא נע. את ההגייה הזאת שומעים בדורנו בפי רבים, אם כי גם ההגייה המקורית עדיין שרירה וקיימת. ההגייה החדשה מוצאת את ביטויה בכתב בסידורים ובחומשים שנדפסו בדור האחרון. אציין כדוגמה את הסידור והמחזורים של הרב מאיר עטיה, שהוא מסרן ידען של כל מה שהילך בערים הגדולות, בהן רבאט, מראכש, פאס ומכנאס(הוא אסף נתונים רבים ומעניינים גם ממנהגיהן וממסורותיהן של קהילות אחרות).

עטיה מציין כל שווא נע בשתי נקודות גדולות, ואת השווא הנח – בשתי נקודות קטנות יותר, כדרך שעשו מהדירים אחרים בדור האחרון. בעיון הזה אביא דוגמות מהמחזור לפסח. למשל, בשתי מילים בפסוק הראשון של קריאת שמע אנו רואים שניקד כך: וְאָהַבְתָ – השווא הראשון צוין בשווא נע והשני בשווא נח, לְבָבְךָ – שני השוואים צוינו כנעים, זה שבראש המילה וזה שאחרי ״תנועה גדולה״."

אם אני צודק, שגם במסורתו של מאיר עטיה השווא אחרי ״תנועה גדולה״ היה נהגה בעבר בשווא נח, מן הדין שתימצא לכך ראיה במסירתו. היינו, יש לצפות שבהיסח הדעת תהיינה דוגמות מובהקות שהשווא הזה נהגה בפיו נח, בלי שציינו כנע. אכן יש ראיה מכרעת להגיית השווא הזה כנח. הנה שתי דוגמות שיספיקו להראות את הדבר הזה: בקטע ״למבצע על ריפתא״(=לבצוע את הלחם) מפיוטו של האר״י לליל שבת, הנאמר לפני הסעודה, באות שתי צורות בינוני פועל של בניין קל: נָקְטָא(״תרץ יו״דין נקטא״) ונָגְדִין(״ונגדין נחליא״). אבל זה אינו הניקוד אצל עטיה. הוא ניקד את הנו״ן בשתי המילים בפתח: נַקְטָא, וְנַגְדִין.

מסתבר, שהוא או מורהו לימדו את עצמם ששווא אחרי ״תנועה גדולה״ בעברית הוא שווא נע והתחילו להגות אותו כשווא נע, ועל כן ראה עטיה לציינו ככזה בסידורו ובמחזוריו. עם זאת, הם לא לימדו את עצמם(כמתחייב!) שהכלל תופס גם בארמית. כאן המשיכו להגות את השווא הזה כשווא נח, ועל כן עטיה ניקד את התנועה לפניו בפתח במקום בקמץ, ונמצא מלמד באופן ברור ביותר שהשווא הזה הוא שווא נח כהגייתו. לשון אחר, ניקודן של המילים בארמית מסגיר את הגייתו הקודמת של שווא אחרי ״תנועה גדולה״ במסורת של מאיר עטיה ושל אחרים. מסורת ההגייה שלהם בעברית עיברה את צורתה, אבל בהגיית המילים הארמיות השינוי הזה לא קרה.

עוד על הגיית השווא כ־[a]

ברור, כי הסוגיה הכוללת שנידונה והודגמה לעיל – הגיית השווא כ־[a] – מחייבת זהירות מרובה. אין ללכת שבי אחרי כל דוגמה בלי בירור יסודי שלה. אפרש את דבריי בעזרת דוגמה נוספת, הנראית דוגמה לא בטוחה בעליל. אני רואה להביא אותה בהקשר הזה כדי להראות את משנה הזהירות המתחייב בעיון כזה. מדובר בצורת פועל אחת המצויה בפיוט ״ידידים יוצאים״. פיוט זה היה נאמר ביום הראשון של חג הפסח בשעת קריאת התורה בתאפילאלת ובמקומות אחרים בדרום־מרוקו עד הדור האחרון לישיבת היהודים שם. והוא היה נאמר אף בבית הכנסת של התושבים בעיר פאס  ובמקומות אחרים בקהילות של ערי הצפון עד תקופה מאוחרת ביותר.

הפיוט הוהדר שלוש פעמים בעשרים השנים האחרונות, תחילה בידי שלמה אלקיים, אחר כך בידי ולאחרונה בידי מאיר אלעזר עטיה. לענייננו חשובה צורת פועל אחת בפיוט הזה. את הטורים ב ו־ג של הבית הראשון פותחים שני פעלים (ההדגשה שלי):

עשו פסח ככתוב בתורת דר מרומים קחו צאן מבעשור במאמר צור עולמים.

בתאפילאלת היו קוראים עָשׂוּ, קָחוּ, ונהגו לתרגם אותן לערבית בצורות עבר: עמלו/3emlu, כאדו/xadu מאיר עטיה מנקד אותן במחזורו כצורות ציווי: עֲשוּ, קְחוּ. אינני חושב שמאיר עטיה בדה את הניקוד הזה, אף שמעתיו מפי עד נוסף. והגם שלא מצאתי אפילו מסרן אחד שיאמר לי שתרגמו את הצורות האלה לערבית בצורות ציווי: עמלו 3emlu, כודו/ xudu הקריאה של המילים כצורות ציווי הייתה נוהגת.

לכאורה, יש מקום לומר שמא הקריאה בתאפילאלת עָשׂוּ, קָחוּ מכוונת בעצם לצורות עֲשו, קֲחו. כמסירה שהביא מאיר עטיה, בהגייה רגילה של השווא בצורה קחו כ־I. אפשר אפוא לומר שהבנת הצורות כצורות עבר במסורת תאפילאלת עלתה, משום שהחטף בעי״ן והשווא בקו״ף שהיה נהגֶה [A] נתפרשו לבני המקום כקמצים.

עם זאת, אני סבור שאין להרחיק לכת ולהניח שהקריאה קחו בתאפילאלת היא בעצם קֲחוּ. נראה לי, שמשקלה של הקריאה עָשׂוּ, קָחוּ, הנתמכת בתרגומה לערבית בצורות עבר נסתרים במסורת תאפילאלת, אינו פחות ממשקלה של הקריאה עֲשׂוּ, קְחוּ. ואולי אפשר לומר שלא נטעה כשנאמר כי הדיבור על פסח מצרים בפיוט ״ידידים יוצאים״ – שנאמר עליו בפסוק ״דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בְּעָשׂר לחדש הזה ויקחו להם שה לבית אָבֹת שה לבית״(שמות יב 3) ובמשנה ש״מקחו מבעשור״(פסחים ט, ח) – הוא על דבר שנעשה בעבר: ״עָשו פסח ככתוב […], קָחוּ צאן מבעשור […]״, כפי שמוסרת מסורת תאפילאלת, ופחות אמירה בלשון ציווי, כפי שאומרת המסורת האחרת. כללו של הדבר לא כל תנועת [A] הנראית מימוש של שווא היא באמת כזאת.

חקרי מערב-משה בר-אשר-לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן

ה. בין מהדורת הדפוס לנוסחות הפיוט שבכתב יד

ציינו לעיל ששני הפיוטים לשבת חנוכה – ״אני היום אברך״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו ו״מי כמוכה״ לר' ידידיה בנו – נדפסו יחד וראו אור בשנות הארבעים של המאה הקודמת בבית הדפוס של מסעוד שרביט ועמרם חזן בפאס. מדובר בארבעה עמודים בגודל 16×23 ס״מ כל אחד.

אין ספק שהנוסח הנדפס מבוסס על כתבי יד אוטוגרפיים שהיו בידי המהדיר, ר׳ ידידיה מונסונייגו [ג], מצאצאי הפייטנים. השירים אינם מנוקדים, והצורה הגרפית אינה מדעית. בהדפיסו פיוטים אלו קבע לו המהדיר להוציא אותם מתהום הנשייה ולשלבם בתוך התפילה הציבורית, מה שכנראה היה ייעודם הראשון. ואכן יש להכיר תודה לרב ידידיה מונסונייגו [ג], כי הרי מטרה זו הושגה, היות שעד השנים האחרונות המשיכו לקרוא, לפחות בבית הכנסת שבו התפלל הרב, את שני הפיוטים בשבת חנוכה. כך גם אנו התוודענו אליהם.

מהדורה זו של הרב שימשה בסיס למהדורה המובאת להלן. ואולם לאחר השלמת המאמר הגיעו לידיי שני כתבי יד נוספים המכילים את הפיוט ״מי כמוך״ בחילופי נוסחאות אחדים: האחד נמצא באוסף התעודות וכתבי היד מצפון־אפריקה שבספריית אוניברסיטת ייל בארצות הברית, והאחר בקובץ השירים ״נאות מדבר״ לר׳ רפאל אהרן מונסונייגו, שעותק ממנו נמצא אצל הרב משה עמאר. אציג כאן השוואה בין מהדורת הדפוס לבין שני כתבי היד האלה.

1. 1. מהדורת הדפוס וגרסת כתב היד שבספריית אוניברסיטת ייל

במסגרת סדנת החוקרים שהחלה בחודש תשרי תשע״ג(אוקטובר 2012) בספריית היודאיקה שבאוניברסיטת ייל בניו הייבן שבארצות הברית איתרתי בתוך צרור של תעודות העתק של הפיוט ״מי כמוך״ לר׳ ידידיה מונסונייגו. סימנו בקטלוג הספרייה.1825.0407 MS.הפיוט כתוב בשלושה דפים לא ממוספרים. מידות כתב היד הן 13×9 ס״מ. לשלושת הדפים מצורפים עוד שני דפים באותו גודל. בדף אחד מכתב קצר השופך אור על נסיבות העתקה, וזה פענוחו:

נחל נובע מקור חכמה, האח אמרה נפשי, הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול רבי] רפאל אבן־צור נר״ו [נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו], יאיר כאור השמש בגבורתו. אחדש״ו [אחרי דרישת שלומו וטובתו] ת״ר [תפארת רום מעלתו ונשי[קת] פני הקדש, בעוצם התם, כמאן דתני אהבה, ונוה צדיק בידך, וקרוביך כשתילי זתים סביב, על דברת ״מי כמוך״ שחבר מור זקני שתגיע לידך. ובבקשה ממך, אל תמהר עלי, על ״עט סופר״, לפי שאתה יודע שכל זמן שאבי שבור, אני הוא בעל הבית. ועוד, יש לנו שמחת בן דודי. ובבקשה ממך שתשלח לי ״לשון למודים״ עם אחד מן יא״ר [ידידינו אהובינו ורעינו], [את ראשי התיבות יא״ר אפשר לפענח גם ״ידיד [נפשי] אב רהמך, ביטוי המתועד באיגרות של חכמי מרוקו] ואעתיקו, ואחזיר אותו לך. ועשה עמי זמן אמתי אחזיר אותו לך, לפי שאתה יודע שלא יש לי אפ [לו] לשון טוב מאוד, במה נשלח אגרות ליא״ר [לידידי אהובי ורעי], ותהיה רגיל לשלח לי לשונות טובות, וסגולות וחדושים ומדרשים ופיוטים. וכל מה שתאמר אלי אעשה, בלא שום טענה כלל. ואף אני אשלח אגרות נחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים. ותהיה רגיל להשיבני דבר מהרה, ולא עכבא, ודבר בעתו מה טוב.

בשלהי בסיון המוכתר בכתר תורה. יום רביעי בשבת, שנת וענתה בי צדקתי [=תר״ד/1844] בסדר ׳ואני אברכם׳, ואין להאריך וש״ר [ושלום רבן. [חתימת המוען – יהושע(?) מונסונייגו]

בעמוד השני כתובה במאוזן כתובת הנמען:

רב נהורא נהירו דעיינין הוא ניהו הח׳[כם] הש׳[לם] והותיק כהה״ר [כבוד הרב הגדול] רפאל אבן־צור נר״ו(נטריה רחמנא ופרקיה = ישמרהו האל ויצילהו] יאיר כאור החמה אשו״ש [אתה שלום וביתך שלום] באל״ש [בכל(!) אשר לך שלום] קרוב״ץ [קול רינה וישועה באהלי צדיקים].

מהכתוב בראש האיגרת אנו למדים שהרב רפאל אבן־צור פנה לנכד המשורר בבקשה שיעתיק למענו את הפיוט ״מי כמוך״, והלה נעתר לבקשתו. בסוף האיגרת השולח מתנצל על שלא הספיק, בשל סיבות משפחתיות, להעתיק את החיבור ״עט סופר״, ומנצל את ההזדמנות לבקש מהנמען שישלח לו גם את קובץ ״לשון לימודים״. אמנם נשאלת שאלה באשר לזהותו של הנמען – ר׳ רפאל אבן־צור. לפי המקורות ההיסטוריים והתעודות שבידינו, במחצית השנייה של המאה התשע־עשרה חיו שני רבנים שנשאו את השם ר׳ רפאל אבן־צור בן שלמה: אחד פעל בפאס והאחר במכנאס. לא ברור לאיזה מהם היה מיועד המכתב דנן. לדעתי, ענייננו ברבה של מכנאס ולא בעמיתו, שעתיד היה לשמש אב בית דין בפאס. באותה תקופה לא נהגו ״לשלוח״ מכתבים בתוך אותה עיר. לו היה הנמען הרב אבן־צור מפאס, היה יכול לצעוד כמה צעדים בשכונה היהודית ולקבל את מבוקשו. ועוד, המוען – נכדו של המשורר ומנסח המכתב – מעטר בפתיחת האיגרת את הרב רפאל אבן־צור בתארים מכובדים ובדברי שבח: ״נחל נובע, מקור חכמה, החכם השלם והותיק״. והרי אנו יודעים שהרב רפאל אבן־צור מפאס נולד בשנת תק״ץ (1830), כלומר היה בן ארבע־ עשרה שנה בעת כתיבת הדברים, ואיך יעלה על הדעת שבגיל כה צעיר יתואר ״החכם השלם והותיק״?

הרב רפאל אבן־צור ממכנאס שימש דיין ומורה צדק בתקופה זו. מצאנוהו חתום, עם דיינים אחרים, על מספר תקנות שהוכרזו בקהילה בשנים תרי״ד-תר״ן(1854- 0 9 18). אם נביא בחשבון שבתחילת שנות החמישים הוא נמנה עם דייני העיר, סביר להניח שבשנת תר״ד(1844), שנת הכתיבה של האיגרת דנן, הוא שימש כבר ברבנות ויצאו לו מוניטין. לא ידועים לנו מועדי לידתו ופטירתו של הרב אבן־צור ממכנאס, אולם לאחר שנת תר״ן(1890) שמו אינו מופיע עם הרבנים החתומים על התקנות, פרט הרומז אולי שלאחר תאריך זה כבר לא היה בחיים.

מסמך זה טומן בחובו עדויות מעניינות על חיי החברה היהודית במרוקו ועל ההיבטים התרבותיים שלה. כך למשל נפרשת לפנינו עדות על הקשרים הבין־קהילתיים, על חילופי חיבורים בין תלמידי חכמים ועל יחסי רעות בין רבני פאס לרבני מכנאס – אם אכן מדובר ברבי רפאל אבן־צור מעיר זו – המוכרים לנו גם ממקורות אחרים, בעיקר מתוך ספרות השו״ת והתקנות. האיגרת משקפת נאמנה גם את האווירה האוהדת לפיוט העברי ולכתיבה האיגרתנית המליצית שהעריצו חכמי מרוקו במיוחד: ״תהיה רגיל לשלוח לי לשונות טובות [=נוסחים של איגרות מליציות] […! ופיוטים […] ואף אני אשלח אגרות ניחומים ופיוטים וחדושים ומדרשים״.

על סגנונן ועל מבנן הספרותי של איגרות חכמי מרוקו ראו חזן, מקאמה; הנ״ל, לשון: הנ״ל, האיגרת. על הכתיבה האיגרתנית המליצית המחורזת של הרב רפאל אהרן מונסונייגו ראו ניתוחן המעמיק של חיטין־משיח ולביא, נאות מדבר; וראו גם ממן, פתשגן.

יוסף תדגי-פיוט"מי כמוך" לחנוכה לר' ידידיה מונסונייגו-עיונים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה-ירושלים תשע"ה