מורשת יהדות מרוקו

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

האוניברסיטה העברית בירושלים

המבוא

1. 1. כתב היד

בארכיון כתבי היד ממרוקו השמור בין אוספי הספרייה של אוניברסיטת ייל, ניו הייבן, נמצא כתב יד בן שמונה דפים ומספרו 1825.0066 .MS ששת הדפים הראשונים של כתב היד מחזיקים העתקה של שש איגרות מאמצע המאה התשע־עשרה שכתבו חכמים ממרוקו (מכנאס, צפרו, מראכש, צווירא וטנג׳יר) ותחילת טיוטה של איגרת שביעית שנכתבה בשולי האיגרת הרביעית. ואלה מתפרסמות להלן. את שש האיגרות העתיק אחד משלושת הבנים של הרב אברהם עמאר, כנראה יצחק, סמוך לאחר שנת 1861, כפי שאפשר להסיק מהערתו בסוף איגרת ד להלן. עניינו בכינוס האיגרות היה לשומרן כדגם לכתיבה אפיסטולוגית מליצית, אשר על כן השמיט את שמות האנשים שנזכרו באיגרות המקוריות בשל צנעת הפרט.

הערת המחבר: אני מודה לפרופ׳ משה בר־אשר ולפרופ׳ יוסף תדגי, שקראו טיוטה של מאמר זה והעירו הערות מאלפות.ע"כ

איגרות מסוג זה כתב כבר היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור) בספרו ״לשון לימודים״. חיבור זה התפרסם בלא תוספת ביאור בידי הרב דוד עובדיה, וכפי שנראה בהמשך, אין ספק שלשונו של החיבור הייתה שגורה על פיהם של מחברי האיגרות שלנו. אפרים חזן חקר איגרות אחדות מקובץ ״לשון לימודים״ מצד תוכנן, סגנונן ומבנן הספרותי, ובזמן האחרון פרסמו רחל חיטין־משיח ותמר לביא איגרות מחורזות של הרב רפאל אהרן מונסוניגו בלוויית מחקר מקיף ומעמיק.

האיגרות המתפרסמות להלן חשובות לעצמן ולעדויות ההיסטוריות המקופלות בהן, אך הן יקרות ערך במיוחד מן ההיבט הספרותי־הלשוני, באשר הן מוסיפות נדבך חשוב לסוגה זו. נפרשת לפנינו תופעה תרבותית וחברתית המעידה, שלא בעלי עט מבודדים שלחו ידם בסוגה ספרותית זאת, אלא רבים וטובים. אף מרשימה העובדה שדיינים ואנשי הלכה שתורתם אומנותם לא היו מנותקים מהחיים ומהעם, השקיעו מזמנם וממרצם, וגייסו את כישרון הכתיבה האמנותית שלהם לסייע בידי בני קהילתם שנקלעו למצוקה. הם לא הסתגרו בארבע אמות של ההלכה או עסקו בה ברמה הטכנית כמי שכפאם שד ולא דרשו דרשות משמימות, אלא תיבלו את חייהם ואת חיי צאן מרעיתם בדברים של טעם ובחידודים, דברים של ישועות ונחמות.

שש האיגרות כתובות על שלושת הדפים הראשונים של שריד מקונטרס בן ארבעה דפי נייר. האיגרות כתובות (בדיו חומה, או שחורה שדהתה) משני צדי הדף והן כוללות 3,190 תיבות הפרושות על פני 176 שורות: באיגרת א – 32 שורות, באיגרת ב – 31 שורות, באיגרת ג – 31 שורות, באיגרת ד – 42 שורות, באיגרת ה – 23 שורות, ובאיגרת ו – 17 שורות. האיגרות אינן ממוספרות בכתב היד, אך לרובן יש כותרות קצרות, כגון ״אגרת אחרת״. מידות כתב היד הן 22.3 17.7 x ס״מ; מידות הכתוב: 18.3 14.6 x ס״מ.

על פי נתוני הקולופון שבחלק מהאיגרות הן נכתבו מעיקרן בין 1840 ל־1862 והועתקו לאחר 1862 בשמירה על הסדר הכרונולוגי של כתיבתן. כתב ידו של המעתיק הוא כתב חצי קולמוס שנהג במרוקו במאות השנים האחרונות. עקב חיבורי אותיות, משלבות, דמיון אותיות, ופה ופה גם סלסול הכתיבה ורהיטותה, יש מקומות הקשים מאוד לקריאה גם לעין מיומנת. למעט נקודות או קווים מעל לאותיות או לתיבות מסוימות, שמטרתן לרמז שיש בהן ״קרי וכתיב״, כוונה מיוחדת, אין סימני ניקוד בכתב היד. בההדרה שלהלן הוספתי ניקוד מסייע בהומוגרפים אחדים. סימן הפיסוק היחידי בכתב היד הוא נקודה, והעתקתי את הנקודות כמות שהן, גם במקום שהיה מתבקש על פי כללי הפיסוק שלנו פסיק או סימן פיסוק אחר. במקום ההכרח הוספתי פסיקים להקל את הקריאה.

2. 2. תוכן האיגרות

האיגרות הן מטיפוס ״איגרות קיבוץ״. שלוש איגרות נכתבו במקומות ובזמנים שונים לטובת אנשים שנקלעו למצוקה כלכלית והיו אנוסים לקבץ נדבות כדי לקיים את עצמם או את בני משפחותם, ושלוש נכתבו לטובת אנשים שביקשו לגייס דמי מסע לארץ ישראל. כל איגרת נועדה לשמש המלצה נלהבת על מחזיקה. היא הופנתה לרב או לראשי הקהל בקהילות המערב הפנימי וצפונה לו, והמריצה אותם לסייע לנושא האיגרת, לארח אותו בעת הצורך, ולהתרים את קהלם למענו בעין יפה. הנזקקים באיגרות אלה הם שני תלמידי חכמים ואישה שרצו לעלות לארץ ישראל (איגרות א, ג, ו), תלמיד חכם אחר שנקלע למצוקה כלכלית(איגרת ד), ואישה שבעלה זנח אותה (״אגרת על אשה שהלכה לבעלה למנדינת] ה[ים]״, כותרת איגרת ה).

המעתיק כינה את המכתבים הללו ״איגרות״ בכותרות שהוסיף להם, אך המחברים עצמם כינו אותם בצניעות אופיינית ״שורותיים אלה״(ד, 27; ה, 16; ו, 7).

לא צורך תיעודי־היסטורי הניע את המעתיק, שהרי דווקא את הנתונים האישיים הוא העלים לגמרי. היה אפשר לכאורה להעלות על הדעת שמעיקרא אין לפנינו אלא תרגיל אקדמי ספרותי־לשוני. אבל שאר הנתונים מעידים שהאיגרות אותנטיות ושנכתבו בשעתן לצורך פלוני או פלונית. למרות העלמת הנתונים האישיים אפשר ללמוד מהאיגרות על המעשה הקהילתי־החברתי המופלא, על מנגנון התמיכה הכלכלית במי שגורלו בגד בו, במי שכוחותיו הידלדלו, במי שחשקה נפשו לעלות לארץ ישראל בימים שבהם המסע נמשך חודשים ארוכים והיה כרוך בסכנת הדרך, ועל המעורבות של ראשי הקהל בגיוס תמיכה זאת.

איגרת א נכתבה במכנאס, אך אין מוזכר בה בידי מי או מתי. מן הסתם נכתבה סמוך לשנת 1840.

איגרת ב נכתבה במראכש (״מארוויקוס״) בט״ו בכסלו תר״ה (1845), ואין נזכר שם החותם. בשולי המכתב נוספו שתי פסקות תמיכה, ״תוספות״, מעין נ״ב. האחת(שורות 26-23) נכתבה בידי הרב יוסף אלמאליח ״מגלות אצוירא״ (מוגדור), אך מקום חתימתו במראכש; לאחריה באה תוספת שנייה (שורות 31-27), אף היא משנת תר״ה (1845), החתומה בידי ״חכמי אצווירא״. התואר ״אצווירא״ מרמז בלי ספק לאירוע הטראומטי שאירע ב־15 באוגוסט 1844, עת הפגיז הצי הצרפתי בפיקודו של Joinville את מוגדור עד כדי חורבנה כתגובה על תמיכת המלך בעבד אלקאדר שמרד בצרפתים באלג׳יר ועל המקלט המדיני שהעניק לו. בעקבות הרעשה זו בזזו הברברים את העיר, והיהודים נאלצו לנוס על נפשם ונפוצו על פני הארץ. האירוע נזכר בספרות היהודית בת הזמן, בספרות ההיסטורית, וכן בגוף האיגרת הנידונית להלן(ב, 15-11).

איגרת ג נכתבה במכנאס בחודש אב בשנת תרט״ז (1856) ונחתמה בידי ״חכמי מקנאס״.

איגרת ד נכתבה בידי הרב משה בן ג׳ו, רב טנג׳יר, בשנת 1857. גם לה יש נספחי תמיכה: האחד (שורות 21-17) נכתב באותה שנה בידי הרב עמור אביטבול בצפרו; השני(שורות 33-22) נכתב במכנאס בשנת 1861, אך מחברו מזכיר מכתב תמיכה קודם שכבר כתב בשנת 1852 ; השלישי (שורות 42-34) נכתב בידי הרב אברהם עמאר במכנאס. לפי מקומם ולפי זמנם של החכמים שכתבו שוב ושוב כדי ליתן תוקף חדש למכתב ישן זה, נראה שנושא המכתב היה זקוק באופן כרוני לסיוע כלכלי, והוא התרוצץ רבות בשנים ונסע מרחקים גדולים כדי להגיע לכל מקור סיוע אפשרי.

באיגרת ה אין נתוני קולופון.

איגרת ו נכתבה במכנאס במרחשוון בשנת ״למען תחיון וטוב לכם לפמ״ה״. לפמ״ה הוא קיצור של ״לפרט מן הפרט״, ובו מציינים רק את העשרות והיחידות אך לא את המאות. אף שלא נקוד על שום תיבה, מן הסתם כיוון החותם לתיבה וטוב העולה כמניין 23, והכוונה לשנת 5623, ה׳תרכ״ג, המקבילה לשנת 1862 (לא 1863, כי נכתבה במועד לא ידוע בין ט׳ לי״ד במרחשוון, בין 2 ל־7 בנובמבר).

האיגרות פותחות בנוסחה שגורה, הבנויה משניים או שלושה פסוקים העשויים לרמז על תוכנה, ממשיכה בפסקה נרחבת ובה דרישת שלום ודברי כיבושין לנמען ואיחולים שונים המסתיימים בדרך כלל בברכה: אכי״ר (=אמן כן יהי רצון), כיר״א (=כן יהי רצון, אמן) או כי״ר. נוסחת ברכה זו, החותמת את הפתיחה, מרמזת שעתה עוברים לעצם העניין. בגוף האיגרת מתאר המחבר את מעמדו של נושא המכתב ואת המצב העגום שאליו נקלע ואת מידת הצורך והנזקקות שלו לסיוע. המחבר פונה אפוא אל הנמען שישדל את אנשי קהילתו לתרום בעין יפה למוביל האיגרת. הנספחים שנכתבו באיגרות אחדות בידי חכמים שונים נוספו אם מפני שנדרשה הסכמתו של מרא דאתרא – כשמקבץ הנדבות עבר לעיר אחרת, או אם עבר זמן רב מן ההתרמה הראשונה, והיה צריך לתת תוקף חדש לאיגרת המקורית. מכאן שנושאי האיגרות שמרו עמם את האיגרות שנים רבות כשטר חשוב לעת הצורך.

פתשגן המלצות נמלצות של חכמי מרוקו במאה התשע־עשרה

אהרן ממן

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

הרב יהונתן ב״ר חיים שולל, יליד טלמסאן שבאלג׳יריה עלה לא״י בגיל שלשים שנה וגר בירושלים שנים אחדות לפני עלות רבנו עובדיה מברטנורא אליה. בשנת רל״ט נבחר לראש מתא וראש מתיבתא בירושלים, אך הוכרח להמלט למצרים מפני נטל המסים שהטילו הממלוכים על יהודי ירושלים, וחייבו את מנהיגיהם לפורעם. עם הרב יהונתן נמלטו עוד הרבה יהודים מירושלים, והוא השאיר את ביתו לרבנו עובדיה מברטנורא לגור בו.

במכתבו הראשון מירושלים, בשנת רמ״ח (1488) מספר רבנו עובדיה מברטנורא לאביו שנשאר בחו״ל, על ר׳ יהונתן שולל ״הנגיד היושב במצרים הוא רודה בכל היהודים אשר תחת ממשלת מצרים ויש לו כח מאת הממשלה, לאסור ולהכות… כטוב בעיניו לכל איש אשר ימרה את פיו מן היהודים אשר בכל הקהלות סביב. והוא ממנה דיינים בכל קהל וקהל, ואשר הוא היום נגיד, ישב בירושלים ימים ושנים רבות וברח מירושלים מפני ״הזקנים״ (השייכים) [״השייכים״ בימים ההם, היו היהודים הזקנים הממונים מטעם הממשלה לגבות את המסים מאחיהם, כמו המוכתרים בימי התורכים — א. א.]והמלשינים והמוסרים אשר היו שם ושמו ר׳ נתן הכהן, שולאל, והוא עשיר וחכם וחסיד וזקן והוא מארץ ברבריאה״ (אפריקה הצפונית).

בהגיע ר׳ עובדיה מברטנורא למצרים בדרכו לא״י, כיבד אותו הנגיד ר׳ יהונתן שולל כבוד נפלא והיה מחבב אותו כאב לבן, והוא דבר על לבו ״שלא יתישב בירושלים מפני המוסרים והמלשינים שבה!^, ו״שכל הרבנים והחכמים שבירושלים, אשכנזים וס­פרדים ברחו ונמלטו על נפשם כי לחצום ״הזקנים״ היושבים בעיר הקודש לחץ גדול, וכל היהודים אשר נקבצו בירושלים, כי קרוב לשלש מאות בתים שהיו בה נשמטו אחד אחד ונדדו והלכו מפני כובד המסים והעולות אשר הטילו עליהם הזקנים יושבי הארץ״.

ובמכתבו השני לאחיו, כותב רבנו עובדיה מברטנורא בשנת רמ״ט: אני יושב בבית אדוננו הנגיד, כי הפקיד אותי על ביתו פה בירושלים״.

הרב יהונתן הכהן שולל רבה של ירושלים נפטר במצרים ביום כ״ד באייר רס״ב, ונקבר שם.

בכתובה עתיקה שתצלומה נמצא באוסף הצלומים של שוקן, מתואר הרב יהונתן שולל בתוארים כאלה: אדוננו נגידנו, הודנו והדרנו, צניף תפארתנו ועטרת ראשנו, חמדת לבבנו דגל מחנותינו, מנהיג קהלותינו משוש זמננו, נשיא השם בתוכנו, מעון התום והצדק, מחזיק הבדק, נגיד הנגידים, ידיד הידידים וגדול ליהודים, האהוב המעולה, הכהן המעולה, החכם המופלא בכתם אופיר לא יסולא, הנגיד הגדול המעוז הגדול, הרב המובהק הפטיש החזק, דגל הרבנים ישמרו שוכן מעונים, האל חכמה ותבונה בלבו נתן, הוא מורנו ורבנו אור עינינו יהונתן, ויזכה לסעודת לוייתן, תכון ממשלתו לנצח אנ״ס (אמן, נצח, סלה)״ .

תעודה רבת־ערך לתולדות הרב יהונתן שולל מצא המנוח הרה״ג יעקב משה טולידאנו ז״ל בג׳ובר שבדמשק, בסוף ספר כתב־יד עתיק ״כתר תורה״ ופרסמה ב״העולם״ (שנה א/ גליון מ״ג) ובה נאמר: '״לזכרון, נולדתי אני נתן הכהן שולאל ש׳ הקצ״ז לבריאת עולם, יח׳ בחדש אב״. ״נתבקש בישיבה של מעלה אדוני הנגיד, כמוהר״ר נתן הכהן שולל זלה״ה, בליל ב׳ שתי שעות קודם היום, לט׳ לספירה, והוא כ״ד אייר שנת רס״ב ליצירה, ונהג שררת הנגידות במצרים י״ח שנה, ונקבר בין הנגיד כה״ר יוסף זלה״ה ובין אלחכים עבד אלולי (לפי דעת המנוח אליעזר ריבלין, צריך לאמר: עבדאלה והוא הרופא עובדיה). ועל שלשתם מוקף גדר בנוי מאבנים, לבל יכנס שום אדם ולא לזולתו״.

ההועלו עצמותיו של הרה״ג נתן שולל לירושלים ?

על ענין זה נחלקו הדעות, הרב מימון(פישמאן) בחוברת ״הנגידות בישראל״ (עמוד נ״ה) סובר שעצמות הרב נתן שולל לא הועלו לירושלים להקבר בה מפני שלא צוה להעלות את עצמותיו, אולם, הרב ר׳ אריה ליב פרומקין סובר ששנים אחדות אחרי פטירת הרב יהונתן שולל במצרים, והשתקעות הרבנים ר׳ יעקב בירב ור׳ לוי בן חביב בא״י, הטבת המצב בא״י, התקוות הגדולות לישועה, עורר הנגיד ר׳ יצחק שולל את שאלת העלאת עצמותיו של רבה של ירושלים, ועפ״י הוראת זקני הרבנים בירב ורלב״ח הוסכם להעלותן וכן היה. רבנים אלה לא היו מצווים להעלות עצמותיו של אדם, ובפרט רב בישראל, אילולא היה מצווה לפני מותו להעלות את עצמותיו, בפרט בימים ההם שהמרחקים היו עצומים, ההוצאות מרובות והנסיעה כרוכה בסכנת נפשות ממש.

החוקר המנוח ר׳ אליעזר ריבלין, במאמרו ב״התור״ תרפ״ז ובחוברתו: ״הנגיד ר^, יהונתן הכהן שולאל בירושלים״ תיאר את דמותו הרוחנית של רב גדול זה ושעור קומתו וקדושתו, והביא תשובה אחת שהשיב לגולה ונדפסה בספר ״זקן אהרן״ לר׳ אליהו הלוי ולא עמדו עליה כותבי התולדה הראשונים.

התשובה ההיא נשלחה לעיר אחת בה התקוטטו שתי משפחות על דבר לעז של פסול משפחות, ואחרי שכל גדולי הדור בזמן ההוא ובדור שלפניו הר״י קולון, ר״מ דלמידיגו ואחרים התענינו בזה, פשטה המחלוקת מסביב לריב זה במדה גדולה, ואז שלחו לירושלים שליח מיוחד הוא ר׳ יעקב הלוי, אל הנגיד ר׳ יהונתן, ומתשובתו לגולה בולטת אישיותו ותקיפותו וגם השפעת הנגידות שהיתה עדיין בתקפה גם מצד המוסרי וגם מצד הממשלה.

והנה קטעים אחדים מאותה תשובה, שנכתבה בסגנון מיוחד, ובה בולטת אהבת יש־אל והשלום ועוז ירושלים וקדושתה: ״וכן אני גוזר בגזרת חרם ונדוי ושמתא על כל מי שיוציא הלעז… ואיני גוזר על מה שנעשה בשגגה, אלא על מה שייעשה עוד, שלא יזלזלו עוד המשפחות הללו ביחס חבריהם, ולא יעיזו פניהם כנגדם לקרותם בשם רע.

ואם יהא רצון מלפניהם שישימו שלום ביניהם… ינצלו כלם… ולפיכך עצה טובה אני משמיען שלא יחזיקו במחלוקת, ובוטח אני בהן שישאו פנינו בדבר הזה בפעם הזו מבלי שנוסיף להעניש יותר, שכיון שאנן שליחותיהו דקמאי קא עבדינן, ומאי דגזרינן לא גזרינן אלא מדינא, לכן טוב להון לקבל גזרתין וכל מאן דבעי למעבד יקרא לארץ ישראל דאנן עלה ומקבל עול מלכותא דרקיע דידי… ואף אם אינו מקבל עול מלכותא דארעא דידה חזי ליה לקבל גזריתן, ומי שלא יקבל ברצונו יקבל בעל כרחו, שמן השמים יסייעונו… רחמנא יתן לכם שלום, וישים לכם שלום, ויטע בין המשפחות האלו שלום, ויסלק שנאת־חנם מביניכם ומבין כל ישראל, ויתן להם חנא וחסדא, ויבנה בית מקדשא, בחייכון וביומיכון וכן יהי רצון, אנ״ס״(אמן, נצח, סלה).

הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב יהונתן ב״ר חיים שולל

אוחילה לאל יחיש ישועה

מחבר: רבי רפאל משה אלבאז(הרמב״ם אלבאז).

מקור: שיר ידידות – קצירה לפרשת בא.

אוֹחִילָה לָאֵל יָחִישׁ יְשׁוּעָה, .יַעֲשֶׂה לְמַעַן בְּרִיתוֹ.

אֶרֶךְ הַגָּלוּת וּבְרָעוֹת שָׂבְעָה, נַפְשִׁי לַעַג הַשַּׁאֲנַנִּים.       

נָקָם יָשִׁיב לְכָל עוֹשֶׂה רִשְׁעָה, פִּי שְׁנַיִם יֹאבְדוּ יִכָּרְתוּ.

תִּרְדֹּף וְתַשִּׂיגֵם חֶרֶב רָעָה, לַטֶּבַח נְתוּנִים נְתוּנִים.

יְעוֹדֵד עֵדָה נָפְלָה וְשָׁקְעָה, חֶלְקוֹ וְחֶבֶל נַחֲלָתוֹ.

חֶרֶב אוֹיֵב עַד צַוָּאר הִגִּיעָה, לִטְרֹף טֶרֶף חִצָּיו שְׁנוּנִים.

יִרְעַם בְּקוֹלוֹ, כִּי עָלָה כַעְסוֹ.

אֶת עֹל סִבְלוֹ, נִלְאֵיתִי נְשֹׁא.

כָּל קִצִּין כָּלוּ, חוֹטֵא מָה עָנְשׁוֹ.

רָאָה עֲנִיֵּי כִּי עֵת לְחֶנְנָה, בָּא מוֹעֵד עִקְבוֹת מְשִׁיחָא.

אָבְדוּ וְסָפוּ אַנְשֵׁי אֱמוּנָה, גָּמַר חֲסִיד פַּסּוּ אֱמוּנִים.

פְּרוּטָה כָּלְתָה אִם תְּבַקֵּשְׁנָה, חָכְמַת סוֹפְרִים וּנְבוֹנִים סָרְחָה.

אִישׁ לְבַצְּעוֹ מִקָּצֵהוּ פָּנָה, אוֹהֵב שֹׁחַד רוֹדֵף שַׁלְמוֹנִים.

אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

לֹא נוֹךֵעַ כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה, לָחֲמוּ וּמֵימָיו נֶאֱמָנִים.

בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל.

אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

אָב וָאֵם יַמְרֶה, כְּבוֹדָם חִלֵּל.

לֹא  יֵבוֹשׁוּ יְלָדִים וּנְעָרִים, אֶת פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ.

בַּת בְּאִמָּהּ            קָמָה יָדָהּ תָּרִים, כַּלָּה בְּחַמּוֹת תָּעֵז פָּנִים.

מוֹכִיחַ אָדָם בְּרֹב דְּבָרִים, לֹא יֶחְדַּל פִּשְׁעוֹ וַעֲוֹנוֹ.

שָׂנְאוּ בַּשַּׁעַר מַגִּיד מֵישָׁרִים, חָכָם חֳרָשִׁים וּנְשׂוּא פָּנִים.

שְׂפַת אֱמֶת וָצֶדֶק נֶעֱדָרִים,  יַכְחִידֶנָּה תַּחַת לְשׁוֹנוֹ.

וְיִרְאֵי חֵטְא שָׁתוּ מֵי הַמָּרִים, מֵסִיר שָׂפָה לַנֶּאֱמָנִים.

יֹקֶר יַאֲמִיר, מָצוֹק וּמָצוֹר.

חָזָק מִשָּׁמִיר, וּמֵחַלָּמִישׁ צוּר.

שִׁיר וְקוֹל זֶמֶר, עָזוּב וְעָצוּר.

הָעָם בָּחַרְתָּ לָךְ לְנַחֲלָה, הֵן הֶאֱכַלְתָּם לֶחֶם דִּמְעָה.

דְּלָא כְּמָאן אַזְּלָא מִדַּלְדְּלָא, וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים.

לְשִׁמְךָ עֲשֵׂה, נוֹרָא עֲלִילָה, קַבֵּץ נִדָּחָה וְצוֹלְעָה.

תַּעֲלֶה לָהּ  רְפֻאוֹת תְּעָלָה, וְעָצְמָה תַּרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים.

תִּשְׁלַח מְבַשֵּׂר מְאֹד נָעֲלָה, יוֹרֶה דֵּעָה  יָבִין שְׁמוּעָה.

רַחֵם תִּזְכֹּר לְעַם לָךְ סְגֻלָּה, אִם כַּעֲבָדִים אִם כְּבָנִים.

אֲזַי שִׁמְךָ יִגְדַּל בַּעֲגָלָא, תְּנַשֵּׂא מַלְכוּתָא דִּרְקִיעָא. .

יֶחְסֶה בְּצֵל כְּנָפֶיךָ סֶלָה, גּוֹי גַּם צַדִּיק שׁוֹמֵר אֱמוּנִים.

רבי רפאל משה אלבאז

1896-1823

נולד לאביו המשורר רבי שמואל אלבאז, בעיר צפרו שבמרוקו, בן למשפחת רבנים ומלומדים חשובה. בגיל צעיר התייתם מאביו, ולמד תורה אצל דודו רבי עמרם אלבאז. מאוחר יותר, בהיותו כבן 28, נתמנה לרב ודיין של עיר הולדתו. לא היו לו ילדים עד יום מותו, ולכך אימץ בת, שלה הוריש את נכסיו.

את חייו הקדיש לספרות ושירה, ושיריו הרבים פרוסים בספר 'שיר ידידות' המושר על ידי קהילות יהודי מרוקו בשבתות החורף.

מלבד זאת הותיר אחריו ספרים רבים: 'הלכה למשה' שו"ת בארבעת חלקי השלחן ערוך; 'עדן מקדם׳ על מונחים ביהדות, בו מתאר אף מנהגים רבים מקהילות יהודי מרוקו; ׳כיסא המלכים' בו סוקר את המלכויות השונות מבריאת העולם ועד ימיו; ’עטרת פז' על חכמת הנסתר, ועוד ספרים רבים.

נפטר ביום כ״ב תמוז תרנ״ו (1896), ונטמן בבית העלמין בעירו צפרו.

על השיר

פיוט זה, חיברו המשורר הנודע רבי רפאל משה אלבאז, שחי בעיר צפרו במאה ה־19, והתפרסם בכינויו: הרמב״ם אלבאז; הרמ״א. את שמו חתם בראשי הבתים: אני רפאל משה.

בפיוט זה מתאר המשורר בחריפות רבה את מצב האומה בדורו. בניגוד לפיוטים רבים אחרים המבכים על הגלות ומדגישים בעיקר את סבלם של ישראל בין האומות, הרי שפיוט זה נותן ביטוי גם לזווית מבט נוסף על המציאות: הוא מציג את עם ישראל כמי שהתדרדר והגיע לשפל המדרגה, הן מבחינה מוסרית והן מבחינה דתית. תיאוריו הקשים, מכים בשומע ואינם נותנים מנוח, כמו: ׳ אוֹיְבֵי אִישׁ בְּבֵיתוֹ לְרֹאשׁ פִּנָּה, אוֹכְלֵי לָחֲמוּ כָּרוּ לוֹ שׁוּחָה.

׳, בֶּן סוֹרֵר מוֹרֶה, סוֹבֵא וְזוֹלֵל. אַפּוֹ.יֶחֱרֶה, אָבִיו יְקַלֵּל.

לכאורה יש בפיוט זה כדי להוכיח את עם ישראל על מצבם הרוחני הירוד, שאיבדו את כל הערכים והמוסר. אלא שבפועל, באופן מפתיע, פיוט זה אופטימי למדי, ונערך לאור מקורות ספרות של חכמינו ז״ל, שבדור עקבתא דמשיחא, כלומר בדור בו עקבי המשיח כבר נשמעים והנה הוא סמוך ונראה: ׳דור שבן דוד בא בו, נערים ילבינו פני זקנים, וזקנים יעמדו לפני נערים, ובת קמה באמה, וכלה בחמותה, ופני הדור כפני כלב, ואין הבן מתבייש מאביו׳ (סנהדרין צז, א). הרי שמחבר הפיוט מבהיר כי אכן הדור כולו חייב, אך עתה הגיע זמנו של משיח בן דוד להתגלות ולהביא עמו את הגאולה השלמה.

פיוט זה מזכיר בתוכנו את המעשה המובא בתלמוד (מכות כד,ב), כשרבי עקיבא עלה להר הצופים יחד עם חכמים נוספים, וראו שועל שיצא מבית קודש הקדשים. מחזה מבעית זה גרם לחכמים לבכות, ואילו רבי עקיבא צחק. כששאלוהו לפשר כך, השיבם: ״נאמר בנביא ׳ וְאָעִידָה לִּי עֵדִים נֶאֱמָנִים אֵת אוּרִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת זְכַרְיָהוּ בֶּן יְבֶרֶכְיָהוּ.׳(ישעיה ח, ב), והרי אוריה חי בתקופת בית המקדש הראשון ואילו זכריה בתקופת בית המקדש השני, ומדוע מזכירם הנביא כאחד?! אלא שתלה הכתוב את נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה נאמר ׳ לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַ‍ִם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר.׳ (מיכה ג, יב); ובזכריה נאמר ׳ עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָם׳(זכריה ח, ד). עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, חששתי שלא תתקיים נבואתו של זכריה, אך עתה שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה תתקיים״. על כך השיבו לו החכמים: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו!״.

כך גם בתיאוריו של מחבר הפיוט, שמתוך מצבם הירוד של עם ישראל, מנחמם שזהו הסימן לבוא הגואל, במהרה בימינו אמן.

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

5. 5. צבאות ערב עמדו לקרב ־ שיר על ניצחון צה״ל במלחמת ששת הימים

הפיוט נכתב מיד אחרי מלחמת ששת הימים, לאחר שנודע גודל הניצחון של צה״ל על צבאות ערב ולאחר שהתמוגגה החרדה הרבה שאחזה בעם בשבועות שלפני המלחמה. השיר כולל שתי חטיבות מובחנות היטב: האחת מציגה את תיאור האירועים ערב המלחמה ובמלחמה עצמה (טורים 14-1), והשנייה מביאה את פרשנותו האישית של המשורר על שורשי המלחמה ועל תוצאותיה המפתיעות ואף הפלאיות(29-15). בחלק הראשון המשורר מעלה את האיומים המחרידים שהשמיעו הערבים כלפי ישראל לפני המלחמה (4-1), את המזימה שזממו נגד ישראל מדינות ערביות קרובות – מצרים, סוריה, ירדן ועיראק (7-5) – ורחוקות, מרוקו ואלג׳יריה, ששלחו גם הן גייסות למלחמה (9-8), את מעשי התוקפנות של האויבים (12-10) ואת מטרות ההשמדה והלעג שלהם (14-13). בחלק השני של השיר המשורר מסביר את חוסר הפחד של הערבים לצאת למלחמה ואף את להיטותם לכך על פי אמונתם העיוורת בגורל כפי שציווה להם כביכול נביאם בקוראן, גם כשהם יודעים שסיכוייהם לנצח קלושים (19-15), ואת אחריותו האישית של נאצר למלחמה, משום שהיה ״דיקטטור מבעית״(21-20) שסמך על עזרת הסובייטים, שאף שלחו מטוסים למצרים (22), והחריד את כל עמי העולם לגורל ישראל (23). אשר לניצחון המזהיר של צה״ל על כל צבאות ערב, הוא לא יכול היה להתקיים בלא התערבותו הישירה של אלוהי ישראל למיגור אויבי עמו ולהורדת קרנו של מנהיג הערבים כתוצאה ממפלת צבאו(29-25).

השיר בנוי במתכונת מעין־אזורית. הוא כולל סטרופת פתיחה בת ארבעה טורים תלת־צלעיים המשמשת מדריך וחמש סטרופות בנות שלושה טורי ענף דו־צלעיים ושני טורי אזור תלת־צלעיים.

תבנית החריזה ששתררתקקתצצת, אבאבאבפפבעעת, גדגדגדססדננת, הוהוהוממוללת, זחזחזחככחיית.

המשקל: בטורים הדו־צלעיים תשע או עשר הברות בדלת וחמש הברות בסוגר; בטורים התלת־צלעיים ארבע או חמש הברות לצלעית. אשר ללחן, זהו אחד מן המקרים הבודדים של לחנים שחיבר רד״ב עצמו בהסתמכו כנראה על מלודיות של שירים קיימים. על כל פנים במקורות השונים אין מציינים ״נועם״ קודם כלשהו ללחן זה אלא רק את המודוס של המנגינה – ״חגאז״ או ״זידאך. הלחן של השיר שימש את רד״ב גם בגרסה הערבית של השיר (שד״ה, 341-340), שתובא בסמוך, וכן בשיר ערבי־יהודי שהוא חיבר על ערכי התשובה ״ליך, יא רבי, נציח מן קלבי״ [=לך, אלי, אקרא מעומק לבי] (שם, 343-342).

המקור: שד״ה, עמ^׳ 338־339. ראה גם חזן, השירה העברית, עמ׳ 352-351.

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

מקורות וביאורים

1-עם קול פחדים: והשמיעו איומים מחרידים על חורבן ישראל.

2-בת ציון: כינוי מקראי שגרתי לעם ישראל בלשון הפיוט; למרות עליון: ומרדו בכך באל עליון, על פי תהלים עח, יז; מושיב יחידים: שהחליט ליישב מחדש את ישראל בארצו, על פי תהלים סח, ז.

3-דוב נזעם: דוב העומד לתקוף; פערו לועס אל היהודים: ניהלו מבצע תעמולה והשמיעו דברי איומים כלפי ישראל.

4-ונתנם אובדים: השאיר אותם חסרי ישע לאחר שהביסם.

5-כשתי מפלצות: משום שהשמיעו איומים מחרידים ונקטו פעולות צבאיות מבהילות.

6-לאכול את יעקב: להשמיד את ישראל, על פי ירמיה י, כה; נוסדו: התייעצו ותכננו פעולות איבה, על פי תהלים ב, ב; טכסו עצות: מלשון חז״ל.

7-לפרץ פרצות: להשתתף במלחמה נגד ישראל, על פי איוב טז, יד ומקורות מקראיים נוספים.

8-קפלו ארצות: מרוקו ואלג׳יריה דילגו מעל המרחק הרב ושלחו גייסות למלחמה, כאילו קיפלו והקטינו את המרחק.

9-לטרף טרף: לחסל את מדינת ישראל, כהצהרת התוקפים, על פי מקורות שונים ביחזקאל; ללא הרף: בלא הפוגה, במכה אחת; יצאו מחרידים: יצאו בהצהרות מחרידות ובכוונות זדון.

10-מנדינו: עמים העוינים לנו. הכוונה למדינות הגוש הסובייטי ובראשן ברית המועצות שתמכו בערבים, על פי ישעיה סו, ה; לבשו חרדות: ניהלו תעמולה משתלחת, מלאת איומים מחרידים ומבהילים, על פי יחזקאל כו, טז.

11-הרבו לידות: השליכו פצצות רבות.

12-עברו כל מדות: לאין שיעור, על פי ישעיה מה, יד בשינוי משמעות.

13-כעל צאן אובדות: קלות לטרף. הערבים חשבו שלא יקשה עליהם לגבור על צה״ל.

14-אוי לשיות: הערבים היו בטוחים בניצחונם, שכן היו רבים לעומת ישראל; לחיות הם מעתדים: האויבים היו בטוחים שיהרסו וישמידו את ישראל ויחלקו ביניהם את השלל הנשאר.

15-לבנה של הגר: ישמעאל, כינוי שגרתי לערבים ולמוסלמים בשירת הפיוט; מבנה הסמיכות הכפולה אינו שגרתי בהרכב זה, והוא כנראה חידוש של המשורר.

16-כי מסור הוא לגורלו ובידו סוגר: הערבים והמוסלמים מאמינים אמונה עיוורת בגורל, ואינם מנסים להפעיל את רצונם החופשי ואת שכלם.

17-כך הורהו: כך כתוב לטענת המשורר בתורת האסלאם, בקוראן; נביא שלו: הנביא מחמד; יום בו נתבגר: לאחר שהערבים קיבלו את דת האסלאם.

18-ולכל תגרה…: הערבים מוכנים לצאת לכל קרב אף אם הם יודעים שהוא אבוד מראש.

19-זה גורלי: האמונה המוסלמית העיוורת בגורל.

20-דקטטור מבעית…: הכוונה לנאצר, שעמד בראש המלחמה נגד ישראל.

21-אוי ליום הקדיש…: מחשבתו של נאצר, שהיה בטוח שיצליח לגבור על ישראל בהיותה טרף קל; הקדיש קרואיו: אסף את הצבאות שעמדו להשתתף במלחמה, על פי צפניה א, ז.

22-חיל אדום: הכוונה לצבא הסובייטי, הצבא האדום, ששלח עזרה למצרים; במרום המריאו: בעת המלחמה המריאו מטוסים סובייטיים למצרים.

23-עד כ׳ חרדו: העמים בעולם חרדו מן הסכנה שבה הייתה נתונה ישראל ערב מלחמת ששת הימים; עמים נדו: על פי איוב ב, יא.

24-סוף: לבסוף; אלפי גדודים: צבאות חזקים וגדולים.

25-אם לא כי: הרי זה מפני ש…; שוכן עד נצח: כינוי לאלוהי ישראל, על פי ישעיה נו, טו; קנא לעבדו: בא לעזרת ישראל, על פי מקורות מקראיים רבים.

26-עז המצח: השחצן, שיש בו מידה של עזות מצח, מלשון חז״ל.

28-יום אידם: יום תבוסתם ומפלתם, על פי מקורות מקראיים שונים בנביאים; נגידם: מנהיגם. הכוונה לנאצר; רד ממעמדו: ירדה קרנו ואבדה יוקרתו בעולם כתוצאה מתבוסת צבאו.

29-הכניעו זדים: הביסו את הצבאות שהקיפו את ישראל עם כוונות זדון.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

מתורגם ומוער .

נאם הרב יחיא ן׳ הרוס יחשלי״א

ע״ע הטרפיות

מורי הרב הראשי! אדוני המנהל! מורי ורבותי!

אחרי ראותי את דברי גאון עוזנו, הרב הגדול המפורסם, מוהר״ר שאול אבן דאנן יחש״ל בהפתיחה לאסיפה השנתית הראשונה, דברים נכונים ומצודקים שעיקר חלוקת קדמוננו ז״ל בערי מארוקו היא, מפני עבירת הדרכים וכו׳ דפח״ח אז אמרתי הנה באתי בדרכו הישרה להציע לפ׳ מעלתכם שאלתי כדרך התלמיד לרב ובטרם כל מאמרי אודה ואשא אל אל בפי שהטיב לנו חסדו והזמין לנו מליץ טוב ומטיב דורש טוב לעמו, המפקח הראשי האמתי, אדון מ׳ בוטבול יחשל״א.

רבותי!

הן אמת כי ידעתי בעצמי שאין בי לא חכמה ולא תבונה לדבר בפני הרבנים המומחים העי״א. עוד בה, כי צעיר אני לימים וידוע בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, אך לא על עצמי סמכתי, אלא על ה׳ בטחתי, ומאד חשבתי ע״ד כבוד שמו, יה״ר שיתקדש שם ה׳ בעולמו, ותורתנו הק׳ והנצחית תתעלה ותתרומם לעד ולעולמי עולמים כמאז ועד עתה ועד עולם.

איך שיהיה, דורנו זה שואל ודורש ומבקש ממעכ״ת למצוא פתח תקוה ולגדור את הפרצה כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, דברים העומדים ברומו של עולם, כמ״ש הרמב׳׳ם ז׳׳ל הלכות ממרים פ׳׳ב הל׳ ה׳ משם בארה. ולא יכולתי לספר לפני מעכ׳׳ת מה שעבר עלי, הרבה מרורות שבעתי מעניני יבום וחליצה אשר כל השומע ישתומם, יען כי לא עת עתה לישא וליתן בדברים שאינם מן הענין כמ״ש בחקי התקנון סעי׳ ז׳ וד״ב.

אשע״כ על עסקי עתה באתי על מה שהרושתי מן ב״ד הגבה תכב״ץ להציע לפני רבותי שיהיה מנהג א׳ שוה בכל ערי מארוק בענין הטרפות, והוא מנהג מקנאס שהוא המפורסם ומוסכם עפ״י רוב גאוני קדמונינו זצוק״ל ועליהם מתנהגים רוב ערי מארוק כידוע.

הב״ד העוסק בס׳ ואל תאמר קבלו דעתי, אדם להבל דמה, עפר מן האדמה תקות אנוש רמה, והוא הצעיר יחיא ן׳ הרוס.

אחרי נאומו הציע הרב שאול אבן דנאן יצ״ו מה שראוי לעשות בענין זה של הטרפיות וכה דבריו. דברי הרב נאמנים וראוי לנו לתקן כי מטרתנו היא, גם יש דברים במנהגים אלה אשר ראוי לבטלם ולא עת לבארם. ואנכי אסיים דברי הרב, ולבאר מה שראוי לעשות עכשו בזה.

בזמן קרוב תיעשה אסיפה מיוחדת פה רבאט, לכך, כוללת ששה שוחטים מומחים, אחד מעיר: מראקש, קאזאבלאנקא, רבאט, מקנאס, פאס, אוזדא, ־המה ידונו על ככה וכה יעשו.

א – יבררו כל המנהגים שאינם שונים בכל הארץ.

ב — יחוו דעתם גם באיזה מנהגים אשר לא טובים בעיניהם מאותם השוים בכל מארוק. (ואם חלוקים יהיו בדעתם יבארו היטב דעת כל אחד מהם בכתב.)

ג – הכל יהיה בכתב בבאור קצר, ובעת האסיפה הר״ל יוגש הכל לפני מועצת הרבנים והמה יגזרו אומר מה לעשות.

תזכיר של השוחטים יושלח לכל הרבנים טרם בא זמן האסיפה לעיין בו.

ב״ד של העיר או הדיליגי יבחרו השוחט המומחה.

ההוצאות הנצרכות לנסיעה וכו׳ ישתלמו מקופת הקהל ז״א שכל עיר שתשלח השוחט תשלם לו הוצאותיו מקופת הקהל.

ההצעה הזאת נתקבלה ונוסך בה באורים אלה:

*האסיפה תהיה יום ב׳ לח׳ שבט הר״ל.

*ע״ד ההוצאות אמר האדון בוטבול שנזמין את האדון יצחק דהאן המזכיר הכללי של ״מועצת הקהלות״ הישראלית במארוק לשתפו בדבר ההוצאות הנז׳. וכן היה בא הא׳ הנז׳ והסכים שכל וועד של קהלה ישלם הוצאות המומחה הקרוא לאסיפה.

*האסיפה תהיה באולם ב״ד הגבה, ורבני הב״ד המה ישגיחו וינהגו את העבודה בהתאם להצעה שנתקבלה.

* ראב״ד יודיעו לשוחטים הנבחרים לאסיפה, שבעירם להיותם מוכנים לעבודת האסיפה הזאת כמ״ש בהצעה.

אחר הציע הרב חיים סירירו יצ״ו מה שנוגע לענין זה על אודות השו״ב וכה תמצית אמריו.

הוא גלה את אי־הכשרתם של כמה שו״ב הידועים לו בין בבהמות בין בעופות

הוא ערער על הסמיכות שבידם והרגיש על ההכרח לבחון את כולם לפני הב״ד, ולתת בידם תעודה מאת הב״ד, אשר בה דוקא יוכלו לשמש במשרה זו.

הצעה זו נתקבלה ברצון לפני הרבנים והמה גזרו אומר החלטה זו.

א – כל שו״ב בין בבהמה בין בעוף צריך להבחן מחדש בב״ד המחוזי בשבט ה״ק ולקבל תעודה משם מטעם הב״ד הגבה.

ב – תעודה של שו״ב תהיה מב׳ מדרגות, הא׳ בתואר שו״ב סתם ובה ראוי לשרת במשרה זו. הב׳ בתואר מומחה גמור לענינים גבהים במשרה זו.

מועצת הרבנים השנייה-משה עמאר-המשפט העברי במרוקו-ע״ע הטרפיות

טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

פ ׳ו. בהיותינו מקובצים בב״ה הי״ג, של הנגיד המעולה הה״ר יעקב רותי יצ״ו, לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירנו, ראינו להרים מכשול מדרך עם ה׳, בענין הרבית שנהגו קצת יחידים לקבל מבני ברית אשר לא כדת, משכונות קרקע שעושים מהם לזכות יתומים, ומהם כפי משכנתא דסורא, ובשעת מעשה מקבלים שוכר שיתחייב בשכירות המשכנתא ההיא, סך קצוב בכ״ח כל ימי משך המשכונא. וגם מקבלים פודה שיתחייב בפדיון המשכונה לזמן קצוב, ולפעמים מקבלים משכון להבטחת המעות של הפודה, או של בעל הקרקע. באופן דמוכחא מילתא שמתחילה בקום עשה מלוים מעותיהם ברבית, ולפעמים מתחייבים השוכרים לתת בשכירות המדור הממושכן, יותר ממה ששוה המדור ההוא בשכירות, לפי העת והזמן. ועם היות דקיי״ל אין אונאה בקרקעות, ראינו שאינם מתחייבים בשכירות ההוא, כי אם בבחינת המעות, ועושים קצבה לרבית בעד סכום המעות לפי רובם או לפי מיעוטם, ולא בבחינת שכירות המדור.

אי לזאת, ראינו לתקן שמהיום הזה והלאה, לא תעשינה ידיהם של בני ברית תושיה בענין הנז', זולת מי שימשכן קרקע לחברו, יטפל בו בעל המעות לשכון בו, או להשכירו, בכדי דמיו, לפי ראות שמאי הקהלות, שכירות המדור ההוא לפי העת והזמן. ומי שיתחייב בשכירות יותר משומת השמאין. אנו מפקיעין זכות בעל המעות מאותו עודף, הפקעה גמורה. וגם ראינו לתקן, שלא יקבל בעל המעות המשכונה להבטחת משך השכירות אפי׳ בכדי שומתו, לא מהשוכר ולא מבעל הקרקע בעד השוכר. אמנם להבטחת הקרן, רשאי לקבל משכון מהפודה או מבעל הקרקע. כל זה ראינו לתקן להבא אמנם השטרות העשוים כבר, ישארו בתוקפם וגבורתם, כי לא הפקענו זכות בעליהן ממ״ש בהן. ולראיה שכך הסכמנו ותקננו להבא, ח״פ בר״ח סיון שנת שכ״ל טו״ב לכל עושיהם לפ״ק. נאם דייני העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים. ע״כ טופס מוגה מהתורף אות באות, תיבה בתיבה, וחתומים עליו החכמים השלמים, הה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, והה״ר אהרן אבן חיים ז״ל, והה״ר יצחק אבן זמירו ז״ל, והה״ר ישעיה בקיש ז״ל, והה״ר שמואל אבן חביב ז״ל והה״ר יחייא בירדוגו ז״ל, והה״ר שאול סרירו ז״ל, והכרנו חתימת ידם, ולראיה ח״פ במעמד ב״ד הצדק בעישור לחדש אדר שנת תצ״ד לפ״ק וקיים.

אמר הכותב ראיתי לסמוך לתקנה זו שו״ת דשייכא לה, כדי שלא יצטרך הקורא לשוטט בעיניו על הכתב.

פ״ז. נשאול נשאלנו אנחנו אלה פה ב״ד החתו׳ על דבר המשכונות הנהוגות ליעשות בנכסי יתומים במשכנתא דסורא, ובהעמדת שוכר לפרוע ליתום סך קצוב בכ״ח, מה המנהג הזה ומה טעם יש בו, ועל מה אדני ההיתר הוטבעו בו מדברי הפוסקים ז״ל, להציל מפח יקוש, ולבטל ולהשבית לתא דרבית

תשובה. עם היות שבא בדברי השואל שהמשכונות הנהוגות בנכסי יתומים, הם במשכנתא דסורא, אנו לא ראינו מי שנהג כן, רק המנהג הפשוט במדינה זו מימי עולם ושנים קדמוניות, הוא שקונים מהלוה בק״ס, איך קבל מנכסי היתום סך כך וכך, ומשכן ביד אפוטרופוס היתומים קרקע פ׳ עד חדש ימים תוך החדש לא יפדה, ואח״ך יפדה כל אימת שידרש עכ״פ, ומשכונה זו בניכוי פש״ן בכ״ח ולא כדסורא. ומעמיד שוכר כנז״ל, והיו מתעסקים בזה אנשים גדולים בחכמה ובמנין, ולית מאן דחש ליה עד זה היום, כשנה וחצי שנתקבצנו לשאת ולתת בענייני תיקון בקיעי עירנו, וראינו כי פשה הנגע עד שגם הבעלי הבתים התירו דבר זה לעצמם, להערים ולעשות משכונה בהעמדת שוכר המתחייב להם בשכירותם, אלא שהבעלי בתים היו עושים במשכנתא דסורא. ובכן נשאנו ונתננו בדבר, וראינו שגמרא ערוכה היא, דלית הלכתא כחבירי נרשאי, דהיינו שממשכן שדהו למלוה, וחוזר והוכרה ממנו הלוה עצמו. ונחלקו בזה הפוסקים ז״ל, דלרש״י והרי״ף הוי רבית קצוצה. אבל הרמב׳׳ם בפ׳׳ה ממלוה ולוה כתב דלא הוי אלא הערמת רבית, ואפי׳ אבק ליכא, והרא״ש כתב בכלל צ״א סימן ג׳ דלא הוי רבית קצוצה, אבל לכתחילה יש לאוסרו. ועם היות שלא נתברר בדברי הרא״ש, אי משום אבק נגע בה, או הערמה לבד, כהרמב״ם. הדעת נוטה דמשום אב״ר נגע בה, וכן הוזכר בלשון הב״י סי׳ קס״ד. וכתב הב״י בסי׳ הנז׳ בשם תלמידי הרשב״א, דאי אפסיקא אחר שרי, וסיים בה בבדק הבית בשם הריטב״א, ושכן קבל מרבו הרב ז״ל, דאפי׳ לא נחית לה מלוה כלל שרי, עוד כתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א וז״ל, מכאן משמע דס״ל לתלמידי רשב״א דלאו רבית קצוצה היא, דאי ר״ק היא כי אפסיקה אחר הוה סגי לאפוקה מר״ק, אבל אכתי אבק רבית הוי וכו'. וסיים בבד״ה דמשכנתא אי אפסיקא אחר שרי לכ״ע. א״ב זכינו לדין דהני משכונות דידן, דעבדינן בנכסי יתומים, משרא שרו. לא מבעייא להרמב״ם והרא״ש, דס״ל דבשאר משכונות כי הני, דלאו במשכנתא דסורא, כי אחכרה ליה לדידיה לא הוי ר״ק, אלא או הערמה או אבק, והם ב׳ מעמודי הוראה. והו״ל רבים לגבי הרי״ף ז״ל העמוד הג׳, שרגיל מוהריק״א ז״ל לפסוק כתרי מנייהו, דודאי לדידהו בנדון דידן, ליכא שום צד איסור, כיון דאפסיקינהו אפי׳ אבק ליכא, כדכתב הב״י אהא דתלמידי רשב״א. אלא אפי׳ לרש״י והרי״ף, דס״ל בשאר משכונות כי הני, דכי אחכירה לדידיה הוי ר״ק. אפי״ה השתא דנהגינן לאפסוקינהו אחר אפיקנהו מר״ק, וליכא אלאץאבק, דשרי לכתחילה בנכסי יתומים. כדאיתא בסי׳ ק״ס.

אכן במשכנתא דסורא ואפסיקה אחר, שהוא מה שנהגו הבעלי בתים לעשות כג״ל, מן הדין שרי לכ״ע. דהא אפי׳ לרש״י וסיעתו דאמרן דהוי ר״ק כי לא אפסיקה אחר, או אבק כי אפסיקה, לא אמרן אלא בשאר משכונות, אבל משכנתא דסורא ואפסיקא אחר, אפי' אבק ליכא. וכדסיים בה בב״ה כנ״ל דשרי לכ״ע. אמנם ראה ראינו תקנה לקדמונינו נ״נ ז״ל, בשנת שכ״ל טו״ב הנז׳ מע״ל דשדו בה נרגא, מחמת שעושים קצבה לשכירות, כפי סכום המעות אם רב ואם מעט. ולכן גזרו שכל הממשכן קרקע לחבירו, יטפל בו לדור בו או להשכירו בכדי דמיו יע״ש. ובכן הלכנו בעקבותיהם וגזרנו על הבעלי בתים לבל יתעסקו בזה עוד, וכרוזא קרי בחיל בכל הבתי כנסיות, וגם הסופרים הזהרנום על ככה, והרי הם מצווים ועומדים לבל יכתבו שטר בעניו זה עוד לבעלי בתים. אמנם בענין נכסי יתומים לא גזרנו, יען ראינו שגם קדמונינו ז״ל אחר זמן התקנה הנז׳, נשארו נוהגים כן. ומהם נמשך המנהג לדורנו זה, והתעסקו בזה גדולים כנ״ל, ואין פוצה פה ואין מצפצף.

אמנם ראינו לחדש בה דבר עכ״פ, והוא דאע׳׳ג דהבאנו לעיל דברי ריטב״א, שהביא בב״ה דבי אפסיקה אחר אפי׳ לה מלוה כלל שרי. ראינו שהרב ט״ז שהוא אחרון כתב, דדוקא כי אחזיק בה מלוה הוא דשרי. וא״ב נראה לכאורה דלדידיה הני משכונות דידן דעבדינן בנכסי יתמי, שאין האפוטרופוס מחזיק בהם אין להתיר. אכן אחר העיון, הדבר ברור דהפוסקים הנז׳ לא מיירי, אלא בהלווהו על שדהו ולא קנו ממנו בק״ס, שהוא ממשכנה לו. ומטעמא דאמרו בגמ׳ אימת קנייה, דהדר לקנייה. אבל בנ״ד שקונין מבעל הקרקע בק״ס, שהוא ממשכנו ביד האפוטרופוס, הרי האפוטרופוס קנייה בק״ס, שהוא א׳ מדרכי ההקנאה, דקרקע נקנה בכסף, ובשטר ובחזקה, ובק״ס כדאיתא בח״מ סימן ק״ן והו״ל בהחזיק בה. אכן לחזור הוא ולהקנותה לשוכר, צונו לסופרים שיקנו ג״כ מאפוטרופוס בק״ס, שמשכיר הקרקע ההוא לשוכר, דהשתא קנייה נמי שוכר בק ׳ס, ואזי יקנו מהשוכר בק״ס, שהוא מתחייב לפרוע השכירות לאפוטרופוס, וגם בכח הקנין יחזור וישכירנו לבעל הקרקע להקנותו לו, או יקנהו לו בחזקה, אם הוא דר בו ויחזור בעל הקרקע, ויתחייב לפרוע השכירות לשוכר ראשון. זהו מה שנראה בעינינו, וצור ישראל ינחנו בדרך אמת. נאם החותמים בר״ח חשון שנת יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדי״ו, לפרט המאה החמישי מהאלף הששי, דייני ק״ק פ׳אס יע״א עכ״ל. וחתומים הרבנים המובהקים, כמוה״ר וידאל הצרפתי ז״ל, וכמוהר״ר יהודה ן׳ עטר ז״ל, וכמוהר״ר שמואל הצרפתי ז״ל, ונתקיימו לנו חתימותיהם כראוי.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנת ב״ד להרחקה מהרבית.

ח-339-338

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם ה׳, שקרנו עלתה כתוצאה מן הניצחון, ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם

ח-צבאות ערב עמדו לקרב עם קול פחדים // מול בת ציון למרות עליון מושיב יחידים״ – הפיוט חוזר במידת מה על הטענות המועלות בשיר מס׳ ד לעיל. ראה את השיר מוער ומבואר להלן.

חג'אז לכביר וזידאן

צבאות ערב

שיר — לכבוד הנצחון במלחמת ששת הימים

לחן — חג׳אז — או — זידאן

מילים — ר׳ דוד בוזגלו

פזמון

צִבְאוֹת עֲרָב, עָמְדוּ לַקְּרָב, עִם קוֹל פְּחָדִים

מוּל בַּת צִיּוֹן, לַמְרוֹת עֶלְיוֹן, מוֹשִׁיב יְחִידִים,

וּכְדֹב נִזְעָם, פָּעֲרוּ לוֹעָם, אֶל הַיְּהוּדִים

לוּלֵא צַהַ"ל, אֲשֶׁר נִקְהַל, וּנְתָנָם אוֹבְדִים.

מִצְרַיִם וְסוּרְיָה עָמְדוּ, כִּשְׁתֵּי מִפְלָצוֹת

לֶאֱכֹל אֶת יַעֲקֹב נוֹסְדוּ, וְטִכְּסוּ עֵצוֹת,

יַרְדֵּן עִם עִירָק נוֹעֲדוּ, לִפְרֹץ פְּרָצוֹת,

אַלְגִ'ירִינִים מָרוֹקַנִים קִפְלוּ אֲרָצוֹת,

לִטְרֹף טֶרֶף, לְלֹא הֶרֶף, יָצְאוּ מַחֲרִידִים

נשענים על מנדינו לבשו חרדות

פצצות ממטוסים נגדנו, הרבו לידות

פגזי הרס על צדינו, עברו כל מדות

הביטו על, כל חיל צה״ל, פעל צאן אובדות

אוי לשיות, אוי לחיות, הם מעתדים.

אֹמֶץ לֵב וְעֹז רוּחַ לוֹ, לִבְנָהּ שֶׁל הָגָר,

כִּי מָסוּר הוּא לְגוֹרָלוֹ, וּבְיָדוֹ סֻגָּר,

כָּךְ הוֹרֵהוּ נָבִיא שֶׁלּוֹ, יוֹם בּוֹ נִתְבַּגָּר,

וּלְכָל תִּגְרָה, יוֹם לָהּ נִקְרָא, אֶת חַרְבּוֹ חָגַר,

זֶה גּוֹרָלִי, עִקָּר הוּא לִי, אֹמֵר וּמַקְדִּים.

דִּקְטָטוֹר מַבְעִית כָּל רוֹאָיו, הָיָה הַמִּצְרִי,

אוֹי לְיוֹם הִקְדִּישׁ קְרוּאָיו, טוֹרְפִים כַּאֲרִי

חֵיל אֱדוֹם נִלְוָה לִצְבָאָיו, בַּמָּרוֹם הִמְרִיא,

עַד כִּי חָרְדוּ, עַמִּים נָדוּ, לָעָם הָעִבְרִי,

וְאֵיךְ נַחְנוּ, סוֹף נִצַּחְנוּ, אַלְפֵי גְּדוּדִים,

אִם לֹא כִּי שׁוֹכֵן עַד נֶצַח, קִנֵּא לְעַבְּדוֹ,

יוֹם עַל נָאצֶר עַז הַמֵּצַח,הִשְׁלִיךְ אֶת פַּחְדּוֹ,

וּבְנֵי בְּרִיתוֹ עַם רֶצַח, אֲשֶׁר עִמָּדוֹ,

בָּא יוֹם אֵידָם, יוֹם נְגִידָם, רַד מִמַּעֲמָדוֹ,

וְיִשְׂרָאֵל, רְחוּמִי אֵל, הַכְנִיעוּ זֵדִים,

תם

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- צִבְאוֹת עֲרָב

אהבה, אחוה; שנאה וקנאה

78- أشقى الناس من عادا الناس.

 אַשְׁקא(אל)נאס٠ מַן עַאדא(אל)נּאס.

האומלל בבריות- השונא את הבריות.

79- اللي أحسنت له خاف منه.

אלִי אַחְסַנת לו ח'אפ מִנו.

מי שהטבת עמו, פחד ממנו.

הזהר מחבר יותר משונאך.

80- اللي بحُب بُطبّ

אלי בחֻב בִטֻב

מי שאוהב מתיחס בעדינות.

81-انت موت وعلي التابوت.

אנתֵ מות ועַלַי(אל)תאבות.

אתה מות ועל חשבוני הארון.

נאמר על, מי שמקוה לראות את שונאו מת.

82- الحسد برمي ١لأسد.

אלחסד ברמי(א)לאסד.

הקנאה משליכה את האריה.

הקנאה מביאה לפירוד בין בני המשפחה.

אלף פתגם ופתגם –משה(מוסא) בן חיים-2004-אהבה-אחוה-שנאה וקנאה