II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?
II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?
Hassan Ie etait dans sa trentaine lorsqu'il devint sultan. Ce fut un monarque pieux et bien intentionne ainsi qu'un erudit litteraire. Dans ses palais de Fes, de Meknes ou de Marrakech, des copistes s'affairaient a recopier d'anciens ouvrages. Lors de ses voyages, des copistes l'accompagnaient au cas ou un manuscrit rare tomberait entre leur main. Un harem considerable l'accompagnait egalement durant ses deplacements. Bien que 1'autorite du Makhzen ne s'etendit pas sur 1'ensemble du territoire, les recours au monarque trouvaient bonne oreille aupres du sultan Hassan Ie. Les visiteurs etrangers s’emerveillaient devant sa courtoisie et son affabilite extremes.
Hassan Ie tint a se montrer equitable envers ses sujets Juifs. II admonesta le gouvemeur de Tetouan pour 1'inciter a agir mieux envers les Juifs : « Observe une bonne conduite envers les Israelites. Conduis-toi a leur egard de la meme facon qu'avec tes administres musulmans. » Les Juifs etaient convaincus que le sultan etait anime d'un grand esprit de justice envers les demandes qui lui etaient adressees. On rapporte qu'un des fils du sultan s'etait endette outre mesure aupres de negociants juifs. Lorsque ces derniers le firent savoir au sultan, ce dernier demanda a ce qu'ils affirment sous serment a la synagogue qu'ils disaient la verite. Ce dont. II paya la dette de son fils rubis sur ongle. Dans un pays regi par la dhimma, ou le temoignage d'un Juif n'est pas considere valide, un tel comportement ne manqua pas de laisser un souvenir emu chez les Juifs du Maroc.
Hassan Ie fut un sultan actif qui realisa d’emblee que son autorite etait faible. On lui attribua la declaration: « Je serai empereur, meme si je regne sur des cadavres et des mines en flamme. » Son regne ne fut pas de tout repos. II sillonna le pays pour contenir des revoltes. D'abord dans le Rif, puis a Marrakech, puis a Oujda ou son harem fut capture. En 1878, la combinaison de la secheresse, de la famine et de l'epidemie du cholera contribua a la sedition. Dans les annees qui suivirent, le pays etait a bout de ressources. Bien que la convention de Madrid ait tente de mettre un terme aux abus de la protection consulaire, elle ne fut pas respectee. Ladite protection octroyee a un nombre croissant de personnes relativement nanties donnait droit a une exemption d'impots. Cela contribua a degamir encore plus le tresor public. L'anarchie et la peur des agents du Makhzen pousserent bien plus de citoyens a rechercher la protection consulaire. Par la suite, Hassan Ie reprima une revolte dans le Haut-Atlas, dans le Rif, puis dans diverses regions du pays. II fit deux expéditions militaires au Sous en 1882 et en 1883 afin d'y mater les rébellions sécessionnistes avec des résultats qui n'eurent pas d'effets durables. Il fonda la ville de Tiznit afin de faire concurrence à la ville dissidente d'Illigh par laquelle transitaient les caravanes commerçant avec l'Afrique noire. Puis ce fut au tour de la région du Tadla de se soulever. Sa dernière expédition dans le Tafilalet fut un désastre. L'armée souffrit de pertes énormes en raison de la chaleur torride et du manque d'eau. Plus des deux tiers du corps expéditionnaire de 40 000 hommes périrent. À son retour en 1894, il dut verser une indemnité de 650 000 livres sterling, réclamée par l'Espagne, à la suite d'incidents impliquant des Rifains.
Hassan Ie tenta, autant qu'il le put, d'éviter la modernisation du Maroc et n'accepta franchement la collaboration des Européens que lorsque celle-ci fut d'ordre militaire. Une mission militaire française fut invitée pour former des troupes aux frais du sultan. Ceci fut plus ou moins respecté en ayant recours à des équipements militaires dépassés. Cette mission militaire passa la majorité de son temps à faire des relevés topographiques et à recueillir des informations qui allaient servir à l'invasion du pays.
Hassan Ie dut maintenir l'équilibre entre les tendances à la révolte en pays berbère et celles de la pénétration des Européens. A la recherche d'appuis diplomatiques, il envoya une première délégation à Berlin en 1878 et une seconde en 1889. Il dépêcha une délégation marocaine au Saint-Siège en 1888 à l'occasion du jubilé sacerdotal du pape Léon XIII. En posant ce geste diplomatique, il pourrait avoir surestimé l'importance politique du Saint-Siège sur les pays d'Europe. Ses efforts ne parvinrent qu'à retarder la mainmise des Européens sur son pays et tant lui que son entourage demeurèrent impuissants face à cette adversité sur laquelle il n'avait que très peu d’emprise.
Il décéda en 1894. On cacha sa mort de façon à faire accepter l'héritier Abdelaziz aux notables réunis sans connaître l'objet de la rencontre. Le grand vizir Ba Ahmed agit comme régent. À sa mort en 1900, le jeune sultan Abdelaziz, alors âgé vingt ans, prit les commandes du pays.
En regard de l'instabilité au Maroc, l'historien Henri Terrasse écrivait en 1950 dans l'ouvrage Histoire du Maroc : « Le Maroc chérifien, prisonnier de son passé, ne faisait que prolonger ses traditions séculaires – sans excepter les plus nocives – et restait incapable de les dépasser. Dans ce pays divisé contre lui-même, la politique extrêmement conservatrice du Makhzen et la xénophobie des masses ne s'accordaient qu'en une volonté obstinée d'isolement. Le renouvellement ne pouvait venir que d'une force et d'une volonté étrangères au pays.»
II semble bien que le regne d'Hassan Ie se deroula dans une conjoncture cruciale. Quel homme etait-il?
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-ארדיטי-אקשוטי.
יששכר אצראף
נולד בשנת תקע״ז. חמיו ורבו של הרה״ג רפאל אנקאווה. מרבני סאלי שהתישב בירושלים. היה מועמד לר״מ עדת המערבים אתדי מות הרב דב״ש ז״ל, יחד עם חברו הרב המקובל אליעזר הלוי בן טובו. היתה סיעה שתמכה בו, לבסוף השתוו שני הצדדים והרב בן טובו נתמנה לראש והרב יששכר אצראף משנהו. לאחר פטירת הרב בן טובו עלה על מקומו תחתיו, ויהי במשך שש שנים רב ואב״ד לעדתו. נלב״ע בירושלים, בחדש אב תרנ״ב והוא זקן ושבע ימים בן ע״ה שנה.
מרדכי בן רפאל אקלר
נולד במשהד )פרם( באדר תרט״ז. מכונה בשם מולא מראד בלשון הפרסית. אביו בצעירותו היה אנוס, ושמר את דת אבותיו בסתר. אח״כ גלה את יהדותו, ובשנת תרמ״ג לערך ישב על כסא הרבנות בעיר הנ״ל. אחר פטירת אביו הוזמן למלא מקומו, ובמשרתו זו כהן עד שנת תרפ״ז, שאז עלה ממשהד עיר מגוריו לאה״ק ויתישב בירושלים. תקופה קצרה היה רב רשמי לבני עדתו בעיה״ק, ותוך כדי כך נתקבל לדרשן קבוע בביה״כ הגדול לעדת הבוכרים, ומדי שבת ידרש בו מעניני דיומא. בכדי להקל לאחיו את הבנת התפלות וכיוצא, הקדיש רוב עתותיו לתרגום ספרים נחוצים, מעברית לפרסית. במשך שנות שבתו בירושלים תרגם את כל תפלות השנה והפיוטים הנלוים אליהן, לחנוכה, פורים, שבועות, תשעה באב, סוכות, הושענות. בין השאר, הכין תרגומים מספר המדע לרמב״ם, האמונות והדעות לרס״ג, אזהרות לשבועות לרשב״ג ועוד. חבוריו אלה כתובים פרסית, ופה ושם מכילים פרקים קצרים בעברית. חי בהצנע מיגיעו ופירות נכסיו, וכדרכו נחבא אל הכלים לבל תשורנו עין, שקוע בלמודו ובעבודתו הספרותית.
יצחק ב״ר חיים אקשוטי
אחי הרב שבתי אקשוטי, שהיה ראש ישיבת ״אחד״ בירושלים, בשכונת נחלת שבעה. היה ר״מ בקושטא בפרור פירי פאשה, במשך כ״ה שנה. כנזכר בהקדמת לספר ״בני ישחק״. מתוך היותו חשוך בנים קרא לספרו אשר חבר ״בני ישחק״ הכולל דרושים, שו״ת וחידושים על הש״ם. נדפס ע״י אחיו הרב שבתי אקשוטי בירושלים בשנת התרמ״ד. הרב הראש״ל המרפ״א ומשנהו הרב יש״א ברכה שכתבו הסכמה לספר זה יכנוהו: הרב המופלא וכבוד ה׳ מלא וכתר שם טוב עולה ארי שבחבורה, מד קשישא דין ומורה הודאה, בוצינא קדישא דנהירין ליה׳ שבילי ואור עוטה כמהר״ר יצחק אקשוטי. הקדמת ס'״בני ישחק״ הנ״ל.
שבתי ב"ר חיים אקשוטי
מרבני קושטא. אחד מנדיבי עירו, והוא הגביר רפאל יהודה בנבנישתי, נתן לו את היכלת החמרית לעלות ולהתישב בירושלים, כנזכר בהקדמת הספר בני ישחק. סמוך לשנת תר״ל בא לירושלים, וישב בה על התורה ועל העבודה. בה בעת קבע לו הגביר רפאל נפתלי הלוי ישיבה מיוחדת בירושלים, בקנותו שלש מאות אמות קרקע בשכונת נחלת שבעה ועל שטח זה נבנתה על ידו ישיבה צנועה, שנקראה בשם ״אחד״. לראשה ומנהלה נמנה הרב אקשוטי. בהקדמה ל ס' ״בני ישחק״ מזכיר ישיבה זו ומודיע: ״ואנו לומדים בה בכל שבוע לדרוש ולתור בנועם מלין וכו'.״ כיום ישיבה זו היא עזובה, וספריה הרבים שמספרם מגיע לכמה מאות הולכים ונרקבים בתוך האצטבאות באין מפריע, ואין פוקדם. במשך ימי שבתו בירושלים הוציא לאור את ספר אחיו ז״ל הרב יצחק אקשוטי בשם ״בני ישחק״ שנדפס בירושלים בשנת תרמ״ד. בהקדמתו, הרב המו״ל קורא לעצמו קטן שבקטנים בתורה ובמצוות ובמדות שמנו חכמים, שפל אנשים, מתאבק בעפר רגליהם זעיר וזוטי שבתי אקשוטי. רבני ירושלים שהסכימו לספר בני ישחק, יכנו את הרב המו״ל, ״מתהלך בתומו צדיק תמים, הרב המובהק מאיר כברק שייף ועייל ונפיק… חילים יגבר וכו'.״ יחד עם ספר אחיו הרב יצחק אקשוטי הוציא בכרך אחד את חבורו הוא בשם קול שחל. (ר״ת — שיבתי ודיים ליונה) כולל דרושים וחידושים. את הקדמתו לספרו הנ״ל חותם: זה מנחת עני בעניו נגש ונענה מנחת חוטא אשר טפחתי ורביתי בעיר מולדתי הגדולה קושטא ומקצתו בעה״ק ירושלים. ומסיים — לא הגעתי לרועה צאן ובקרים, הצעיר וזוטי אדם מלקט פרורי ילקוטי הצעיר שבתי אקשוטי.
שמואל שבתי אקשוטי
מיחידי סגולה בקושטנדינא. הובא זכרו בהקדמה ל ס' מעם לועז יהושע. שם יכונה: הלא הוא החכם השלם כמוהר״ר שמואל שבתי אקשוטי עושה חסד מאן דרחים רבנן ברוך מבנים, ונזר משרשיו יפרה. הרב רחמים מנחם מיטראני מחבר הספר הנ״ל מפליג בשבחו. נראה הדבר כי הוא אבי הרב שבתי אקשוטי הנ״ל. מעם לועז לספר יהושע שלוניקי תדי״א.
יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי
מגדולי רבני שלוניקי. המשיך את פעולתם המבורכת של הרבנים יעקב כולי ויצחק ב״ר משה מאגריסו. חבר ס׳ מעם לועז לאדינו חלק דברים, עד פרשת עקב. הנחשב לחלק א. מספר זה, שנדפס בקושטנדינא שנת תקל״ג.וחותם שם פי המדבר ברוח נמוכה ובנפש שפלה הלוחך ומתאבק בעפר רגלי החכמים, איש צעיר מקטני ישראל יצחק ב״ר שמריה ארגואיטי. ליתר פרטים עליו ראה הקדמתו הלועזית המפורטת של הרב רחמים מנחם מיטראני לספרו הוא, מעם לועז יהושע שלוניקי תרייא. אחד מקרוביו הוא הרב שלמה ארגואיטי, נמנה בין חו״ר ישיבת ״כנסת ישראלי בירושלים, בשנת תקי״ח, שנוסדה עיי הרב חיים בן עטר. הובא זכרו ברשימת חכמי ולומדי הישיבות בעיה״ק בס׳ ״המעלות לשלמה׳ לר"ש חזן עמ׳ ק״ג.
אברהם הכהן בן ארדוט
חכם ומחבר מתושבי שלוניקי. ונראה שהיה מקרובי הרב חיים יוסף בן ארדוט הנזכר להלן. תרגם ספד איוב לאשפניולית, בתוספת באור והערות והוא כעין מלואים למעם לועז על התורה ואחדים מספרי הנ״ך. במבוא לספר נאמר: ״דיקלאראדו מרי בואנו סיגון איל דיקלארו די נואיסטרוס סאב׳ייוס אי אין קאב׳ו די קאדה קאפיטולו טופארה איל מילדאדור און ריזומידו דיל וכוח קי ליס איסטה פאסאנדו איקי סירה מונג׳ו ליב׳ייאנו פור אינטינדירלו ג׳יקוס אי גראנדיס.״ נדפס בשלוניקי שנת התרמ״ט.
יצחק ב״ר שלמה ארדיטי
מרבני ק״ק אזמיר ואח״כ תושב אה״ק. חו״ר עירו יכנוהו ארי שבחבורה המנורה הטהורה וכו'. בין חבוריו יזכר ס' פתות שבערכין שנדפס בשלוניקי שנת תקפ״ג. חיד״א בחבוריו מפליג בשבחו, בפרט בס' פתח עינים ח״ב. צריך להניח כי אח״כ חזר לאזמיר, ונפטר שם.
שלמה ארדיטי
מיקירי קרתא דידושלים. מקצת שבחיו ותהלותיו הובאו על גבי מצבת קברו. נלב״ע בשנת התקי״א. ונראה שהוא מחבר הספרים שם שלמה דרשות, ולחם שלמה בעניני קבלה.
מ. ד. גאון-יהודי המזרח בארץ ישראל-חלק שני-ארדיטי-אקשוטי-
עמוד 120
עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013.
"אבו־דאוד׳/ תפוס!
מדברי לו קידר
זה קרה ב־12 או ב־18 במאי 1948, יום או יומיים לפני קום המדינה, זאת אומרת שהבריטים עדיין שהו בארץ, אם כי עמדו לעזוב. עבור מחלקת אספקת המים בירושלים ועבור מר שטיין ועקיבא זה היה סיום תקופה. לגבי העובדים הערביים שעבדו בתחנות השאיבה בדרך תל אביב-ירושלים זו הייתה תקופה של אבטלה.
דבר אחד יכלו מר שטיין ועקיבא לעשות למען העובדים האלה, שהיו מסורים ונאמנים במשך השנים: לשלם להם את משכורתם. אלה שעדיין זוכרים, יודעים כמה הכבישים אז היו מסוכנים. על הגבעות בצידי לטרון ישבו צלפים ערביים וצלפו במשאיות אשר נסעו בדרך. שטיין ועקיבא התווכחו בלהט, מי מהם ייסע לתחנות לשלם המשכורות, כאשר כל אחד מרגיש שעליו לעשות זאת. אך עקיבא קיבל את המשימה, כי הוא ידע ערבית והכיר כל פועל באופן אישי. כשהוא מלווה בחיילים בריטיים, מצוידים בנשק, נסע עקיבא בטנדר בריטי ללא נשק, כי הבריטים אסרו על היהודים לשאת נשק. בהגיעם עד כעשרה מטרים לפני תחנת השאיבה בלטרון, הטנדר עצר. החיילים הבריטים החליטו שמסוכן יהיה להיכנס לשביל הצר, ואז קפץ עקיבא מהטנדר והתחיל ללכת, לבד, באמצע הכביש. היה שקט, ומראש הגבעה נשמעה צעקה: ״אבו דאוד״! היה זה אחד העובדים הערביים מתחנת השאיבה. הוא החזיק בידו רובה והמשיך לצעוק ״אבו דאודי אל תמשיך. זה מסוכן, חזור", אך עקיבא צעק בחזרה, יש לי עבודה לבצע בתחנה. כאשר אסיימה אחזור״. כאשר הבין הידיד הערבי, שעקיבא נחוש בדעתו למשיך, הוא צעק שוב ״אבו דאוד, תפוס״! מראש הגבעה הוא זרק לו את רובהו. עקיבא תפס את הנשק, אך הניחו בצידי הכביש וצעק שוב: ״תודה,
אך אינני זקוק לו. אני הולך אל ידידים״, והמשיך בידיים ריקות.
העובדים בתחנה קיבלו אותו בחיבוקים ובדמעות. עקיבא שילם להם את משכורתם וחזר לירושלים.
עקיבא מגויס
את עקיבא הכרתי בשנת 1930, כאשר היה בתפקיד סגן מפקד אזור בגבעת שאול. נוצר בינינו קשר טוב, ראיתי בו אדם מסור ואחראי; היו בו תכונות המאפיינות אדם בתפקיד פיקודי. חבר טוב, מפקד, מסור לעבודתו. במקום שעקיבא נמצא, ידעתי שהכול יתפקד על הצד הטוב ביותר. על תחנת בית וגן הוא פיקד, והתחנה הייתה לדוגמה. נותקו דרכינו ב־1936. קם חיל הנוטרים, ועקיבא התגייס לחיל זה. עם פרוץ מלחמת השחרור נפגשנו. הוא היה אז בחיל הנוטרים ונלחם במסירות בכל תפקיד שהוצע לו. יצחק שדה מצא בו עניין באופן מיוחד וגייסו ליחידה הראשונה, שפעלה מחוץ לשכונות, בשטחים הערביים.
המוכתר הבלתי מוכתר
מדברי ירחמיאל עציון
במאורעות 1936 נתמניתי לאחראי מטעם ההגנה על כל מערב ירושלים, החל ממושב הזקנים הספרדי ועד בית וגן ובני ברית.
גבעת שאול נעזבה על ידי תושביה, אשר מצאו מקלט בעיר. בודדים היו מגיעים לשכונה במשך היום ועוזרים למשפחותיהם.
בין הבודדים שפגשתי היה עקיבא אזולאי. עקיבא הסביר לי את הנעשה בשכונה וטען שאין כוח צעיר שיוכל לשמור על השכונה. כל התושבים היו בבהלת עזיבה. עקיבא היה אחראי על הנשק. ביקשתיו שייקח את העניינים לידיו, ואז יצאה הוראה: ״כל תושב חייב בשמירה, אפילו הוא נמצא מחוץ לשכונה״. עקיבא איחד, ליכד וארגן שמירה למופת. ידעתי כי מטופל הוא במשפחה גדולה, לכן הצעתי לו עבודה בגיוס במשך היום בעד 25 גרוש, ובלילה היה ממלא את תפקידו הצבאי. הוא עבד ללא לאות.
עקיבא היה המוכתר הבלתי מוכתר בגבעת שאול, וכל עניין של ביטחון, של שמירה, סידר בדרכי נועם. יש לציין, שהוא ידע לשמור על קשר בכל תפקיד אשר כיהן בו, עד יומו האחרון.
האימונים בסמינר בית הכרם
מדברי יאיר יעקב
בשנת 1936, בהיותי חבר ב״הגנה״, ביצעתי אימונים, כמו יתר חברי בסמינר בית הכרם. הימים ימי פרעות ומאורעות; כל מי שנתפס עם נשק בידו דינו היה מוות בתלייה. זכורה לי הופעתו של עקיבא במקום, הופעתו המרשימה. הוא היה לבוש כסקוטי אמיתי. באותו זמן שירת בפו״ש (שוטרים שעברו הדרכה על ידי וינגייט כדי להדוף פרעות של ערבים). אומץ לבו, ביטחונו בהדרכת חיילים, צעקותיו הרמות שבאו כדי לנטוע ביטחון בחיילים – אלה התכונות שהרשימו בו; לא פחד ולא נרתע שקולו יישמע גם בין הערבים. כעבור זמן העניקו לו את תעודת השוטר המיוחד, כדי שיוכל לשמור בשכונות ובעיר. דרכינו נפרדו ממלחמת העולם השנייה ועד מלחמת השחרור. במלחמת השחרור נפגשנו שנית, ומי אם לא עקיבא יעודד גיוס צעירים לשאת נשק ולהילחם באויב? הוא עשה זאת יחד עם מספר חברים משכונת גבעת שאול.
במרס 1948 היינו מגויסים תחת פיקודו של עקיבא, בשכונת גבעת שאול. במחסום שהקמנו קיבלנו הוראה מעקיבא, חד־משמעית: רכב אנגלי שיופיע במחסום וירצה לעבור, דינו אחד: להיות מותקף על ידינו ולא לתת לו לעבור! לא עברה שעה, ואכן הגיעה מכונית אנגלית ובתוכה נוסעים סמויים. ביקשו אותנו לפתוח השער, ואנו סירבנו, מצייתים לפקודות של עקיבא. אותם נוסעים ביקשו להתקשר טלפונית לעקיבא, כדי שיאפשרו להם מעבר. לאחר בירור אכן אישר עקיבא את המעבר. לתדהמתי גיליתי שהנהג היה אחי… המשוריין נגנב מהאנגלים לצורך העברת ציוד וביצוע פעולות נגד האנגלים.
שני אקדחים
מדברי מרדכי קדוש
מאז ומתמיד ידענו הנערים, כי אנו טובים לשליחויות ולהעברת מידע מעמדה לעמדה. עקיבא בחר לו את הנערים שלו, ובין הנערים אנוכי, עבדכם הנאמן. בשנת 1938 הייתי חבר בהגנה. התקופה הייתה תקופת הבריטים. עקיבא פנה אלי בבקשה להתגייס לשורותיו. "משימה לי חשובה, והייתי מבקש את עזרתך". נעניתי. מי יכול לסרב לעקיבא? נלוויתי אליו, לא שאלתיו לאן פנינו מועדות. הלכנו מגבעת שאול ברגל לרחוב יפו, למשרדו של האינסטלטור המפורסם יוחנן עזרה. נכנסנו למשרד. עקיבא סגר את הדלת מאחורינו. עקיבא הוציא ממקום מחבוא שני אקדחים והחביאם מתחת למעילי. "משימתך להעבירם מייד לגבעת שאול"! אסור היה לשאול מה ואיך, וכמובן, לא לערער. נסעתי באוטובוס והגעתי למושב הזקנים הספרדי(מול שערי צדק הישן). נערך חיפוש מדוקדק באוטובוס על ידי הבריטים. איני יודע מה קרה, אך הנוסע היחידי שפסחו עליו היה אני. שני אקדחים אלה הם שהיו חלק מהנשק החשוב להגנת שכונת גבעת שאול. עברו ימים ושנים, וכל מפגש בינינו הזכיר לעקיבא את הסיכון אשר לקח על עצמו בשתפו קטינים במערכה, ובטפיחה על שכמי היה מצהיר: "מזלך שיחק לך״!
עקיבא אזולאי-איש ירושלים מהדורה שנייה 2013
עמוד 91
גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891
21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891
עקירת אנשים ממקום מגוריהם, בין אם לקרבת מקום כמו למשל מרובע אחד למשנהו, כמו שאירע ליהודים שנאלצו לעבור למללאח, או גירוש מהעיר למקום אחר היא טראומטית. היו מקרים בהם גורשו יהודים יחד עם שאר האוכלוסין, כעונש על אי נאמנות לשלטון או מרידות, למרות שהיהודים לא לקחו חלק פעיל במרד . יהודים בלבד גורשו ממקומות שונים במרוקו, בפקודת הסולטאן או מושל מקומי עד תחילת המאה העשרים, ולא תמיד ידוע מאיזו סיבה. היו מקרים שגזרת גרוש ביוזמת הסולטאן או מושל מקומי, בוטלה ביוזמת הסולטאן, או לאחר פניות של דיפלומטים ויהודים מקומיים. נמנה כמה מאירועים אלה.
העברת היהודים מפאס אלבאלי ( הישנה ) לפאס החדשה בשנת קצ"ח – 1438 בה נאלצו לגור במללאח, שהיה המללאח הראשון במרוקו, נתפשה על ידי בני הדור בתור גרוש. רבי אבנר הצרפתי מחסר "יחס פאס" כותב שמצא בחומש כתוב על קלף את הדברים הבאים : "ונגרשו קהל פאס בעוונותינו הרבים והרעים שנת קצ"ח לפ"ק קטן והיה גלות מר ונמהר לישראל. ונתגרשו מן האלמדינה הנקראת פאס אלבאלי ועלו מקצת משפחות ובנו האלמללאח". במאבק בין השריפים הסעדים עבד אלמלכ ובין אחמד החמישי אלמנצור, לאחר שהראשון כבש את פאס בשנת של"ו – 1576, הדרים האחרון והשתלט על מראכש. לאחר שייעשה כמה נקמות ונאצות ביהודים…ובספרי התורה " גורשו היהודים. בשנת שצ"ט – 1639 בימי שלטונו של מוחמד ה-13, גורשו היהודים ממקום בשם מטאמר. מולאי ארשיד ששלט בין השנים 1664 – 1672, לחם לדיכוי הברברים המרדנים באזור אזאוויא קרוב לעיר מאזאגאן. וכשידו הייתה על העליונה הגלה אותם יחד עם היהודים בשנת תכ"ח – 1668. לאחרונים נתן וארכה של שלושה ימים כדי לפנות את חפתיהם, ובראש חודש מנ"א, באו 1300 משפחות לפאב ולצפרו.
המזל האיר פנים ליהודי מכנאס, שגזרת הגרוש שהוטלה על ידי איסמאעיל הראשון 1672 – 1727 בוטלה. הדבר אירע בשנת תמ"א – 1681 לאחר שנעלמה חרב משובצת מבית הסולטאן "גזר המלך להוציא מחוץ לעיר אנשים נשים וטף על אודות שכעס על תער חרב אחת מרוקמת באבנים טובות שנגנבה מביתו, והוציא הקב"ה מאפלה לאורה ולא נגנב לשום אחד מישראל ".כך כתב רבי חביב טולידאנו תי"ח – תע"ז – 1658 – 1716. תשע שנים לאחר מכן ציוה אותו סולטאן לגרש את יהודי הכפר דאר בן משעאל, השוכן בקרבת העיר תאזה.
גירוש יהודי אגאדיר : רבי משה בן יצחק אדרעי, שנולד באגאדיר בשנת קהל"ת – 1775, כותב שהקדמה לספרו יד משה, אמשטרדאם תקס"ט : " ובעודני יונק משדי אמי מורתי מרים נתגרשו כל אנשי העיר בחרי אף מלך המערב על כל אנשי העיר אשר מרדו במלכות, וילכו ויבואו לעיר אצאווירא – מוגדור.
מה הרקע לגרוש זה ? אגאדיר היא סנטה קרוז נכבשה על ידי פורטוגל בסוף המאה ה-15. נסיונות של שליטים מרוקאים לכבוש את המקום נכשלו עד שהסולטאן מוחמד אבן עבד אללאה 1757 – 1790 הצליח לגרש את הפורטוגלים, ולהשתלט על המקום . בשנת 1773 פרץ מרד ביוזמת המושל, והסולטאן פקד להעביר את כל התושבים למוגדור.
לאחר מותו של סולטאן זה ב1790 , עלה על כסאו בנו יזיד. שתי שנות שלטונו היו מלווים מעשי אכזריות כלפי היהודים, ולא בכדי כינוהו ״המזיד״. ספרי תורה חוללו, בתי כנסת נהרסו, והייתה עת צרה ליעקב. דומה שתשובתו של רבי בנימין אלכרייף מתייחסת לתקופה זו. הוא כותב על יהודי פאס שגורשו בפקודת המלך ״יצאו כל היהודים מהאלמלאח״, וגרו ב״מקום צר וצימאון אשר אין מים וישבו שם באהלים איש וביתו״, ובינתיים הרסו השכנים את בתי היהודים. לאחר זמן ״בחמלת ה׳ במלוך אדונינו המלך…התחננו עד שהחזירם לאיתנם״. אולי הכוונה, כי הוחזרו לשכונתם בעקבות חילופי השלטון.
הסולטאן סולימאן השני (1822-1792) שירש את כסאו של יזיד, אמנם ביטל את גזרותיו, אבל הוא ציוה משנת 1807 ואילך שיהודים שגרו בשכונות מעורבות בערים רבאט, סלא, מוגדור, מכנאס ותיטואן, שיעברו למלאחים. רבי שאול ישועה אביטבול, (תצ״ט- תקס״ט 1809-1739) דיין בצפרו כותב כי ״המלך גזר על היהודים ליסע ממקומם בתיטואן, שנת גוים בנחלתך״-היא שנת תקס״ט 1809. רבי פתחיה בירדוגו (תקכ״ד-תק״פ 1820-1764) שפעל במכנאס, כותב: ״ושוב גזר המלך והסיע היהודים משכונתם למקום אחר״. בתשובתו של רבי יעקב בן יוסף כלפון מתיטואן נאמר כי ״בשנת תקפ״א (1821: יצא דבר מלכות לגרש את היהודים מהג׳ודיריאה (=הרובע היהודי) שדרים בה למקום אחר, ונתנו להם שלושה ימים״. בהמשך נאמר שהיה נסיון לבטל את הגזרה ע״י תשלום ממון.
גם בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה19 ובראשית המאה ה-20 היו מקומות במארוקו מהם גורשו יהודים. האירוע האחרון הידוע לנו הוא על פי ידיעה מ-1914 לפיה יהודים עניים עם נשותיהם וילדיהם גורשו מהאזורים הכפריים בסביבת מוגדור, כשהרקע הוא מרד של האוכלוסיה הכפרית עקב מרירות בעתות של בצורת ומחסור.
21 – גירוש יהודים משלושה כפרים בהרי האטלס בתחילת שנת 1891
ברית מספר 38-על מרכש ועוד….בעריכת מר אשר כנפו-יפה ותמה תורה תמימה
ברית 38 על מראכש ועוד
בעריכת מר אשר כנפו
חברי המערכת:
פרופ' בן שושן-פרופ' אריאל כנפו-אמנון נסים אלקבץ-ד"ר מאיר נזרי-נורברט בל-אנז.
להזמנת החוברת אצל מר אשר כנפו
נייד 054-7339293
תרומה שלכס תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא
קוראים יקרים
לאחר שנה קשה לכולנו בגלל המגפה שנחתה על ארצנו והשאירה אותנו צפונים בבתינו אנו שוב אתכם עם גיליון חדש של'בריתי.
גיליון זה, בצדו העברי וגם הצרפתי מוקדש ברובו להיסטוריה של יהודי מרכש. חוקרים רבים התייחסו לאימפקט של היהודים המגורשים שהגיעו למרכש על היי היהודים המקומיים. פרום' הרב משה עמאר מאיר את עינינו בעניין זה ובמיוחד בשאלה אם מותר או לא לשאת אישה שניה. ד״ר אלישבע שטרית תרמה שני מאמרים אחד על מאבקי הכה בקהילה היהודית ואחד הנותן ציוני דרך בתולדות הקהילה היהודית.
נסים אמנון אלקבץ תר אחרי ראשיתה של מרכש ומגלה לנו שהבֵּרְבֵּרִים הם שייסדו את העיר. בשנים האחרונות הפיוט המושר ביותר בקרב יהודי מרוקו בארץ הוא "יפה ותמה תורה תמימה", שירו של רבי שלמה אביטבול ממרכש. ד״ר שלום אלדר מספר לנו על המשורר ומנתח את השיר האהוב כל כך.
יהדות מרכש התברכה לא רק ברבנים גדולים אלא גם בסופרים, משוררים ואמנים מוכשרים. אנו מביאים בגיליון הזה מבחר מציוריהם של שלושה ציירים מרכש: אלישבע שטרית, נסים סיבוני וריימונד כנאפו ז״ל.
תמצאו בגיליון מאמרים נוספים: ד״ר משה כהן יעשיר אותנו הפעם במאמר על פתגמים יהודיים מפאס.
במאמרם, המשוררים הרצל ובלפור חקק גורסים שאין להגיד שואת יהודי אירופה אלא שואת העם היהודי, הם גם יציינו מלאות 80 שנה למאורעות המדממים של יהודי עיראק הידועים בשם הפרהוד.
ד״ר דן אלבו דן בפרשת עקדת יצחק ומציע פרוש העונה על השאלה הנצחית איך הא־ל ציווה את אברהם לעקוד את בנו ואיך אברהם הסכים לכך?
וכאילו בהמשך לדבריו נמצא שיר של שושנה וייג"יצחק ורבקה" וגרסה חדשה לברכת יעקב את בניו לפני מותו מפי דן וקנין.
במדור הספרות תמצאו סיפורים מרתקים ושירים מעוררי השראה אני מאחל לכם קריאה מהנה,
אשר כנפו
תרומה שלכס תאפשר לנו להוציא את הגיליון הבא
אשר כנפו
נהוראי (מאיר) שטרית-מות הקדושים-ברית 31 בעריכת מר אשר כנפו
נהוראי (מאיר) שטרית
מות הקדושים
בעקבות הרצח הנתעב של רבי אלעזר אביחצירא בב״ש ובמלאות מאה שעם לרצח נתעב אחר במרוקו, של רבי יצחק בן רבי יעקב אביחצירא.
'אביר יעקב' הוא התואר שהוענק במרוקו לרבי יעקב אביחצירא שיצא ממרוקו בשנת 1880 על מנת להגיע לארץ־ישראל ולא זכה לכך. במאמר זה ידובר על חמישה דורות רבנים שניהלו את הישיבה בעיר 'ארפוד' שבחבל תפילאלת.
ראשון בשושלת המפוארת היה רבי יעקב אביחצירא. על-אף שידוע לנו שהישיבה הייתה קיימת לפני זה לא ידובר כאן על תקופות קדומות, שאין לנו עליהן תיעוד בכתב. מאמר זה, בא בעקבות הרצח הנתעב של רבי אלעזר זצ״ל שאירע בבאר-שבע על-ידי יהודי ולרגל מלאות מאה שנה להירצחו במרוקו ע״י ערבי של בנו של רבי יעקב, רבי יצחק זצ״ל.
רבי יעקב אבוחצירא הגיע לארפוד בחבל 'תפילאלת' שבמרוקו, הגובל במדבר 'הסהרה', בגבולה הדרומי של אלגיריה, לפני למעלה ממאתיים שנה. הוא מצא שם ישיבה שהתקיימה שנים רבות לפניו, החל להרביץ בה תורה, הרחיב אותה ופתח אותה בפני תלמידים מכל האזור. בהגיעו לארפוד שם לבו רבי יעקב לכך שהבורות פשתה בין היהודים בעיירות בכל האזור. בלבו גמלה ההחלטה להילחם בבורות זו עד לביעורה המוחלט. הוא לקח על עצמו להעלות את רמתם של היהודים בכל העיירות והערים באזור זה לדרגה כזו, שלא יהיו יותר בורים ועמי ארצות ושכל יהודי ידע להתפלל מתוך סידור. הישיבה בתקופת רבי יעקב נקראת על שמו "ישיבת רבי יעקב" והוא עצמו עמד בראשה.
למעשה, רבי יעקב חידש את המפעל התורני האדיר, אחרי כאלף שנה, שהיה במחוז זה שנקרא לפנים "סיזיאלמסא", ואשר היה בקשרים הדוקים במשך מאות בשנים עם מרכזים אחרים בעולם היהודי: 'פוסטאט' במצרים (כיום קהיר), 'קירוואן' (היום תוניס), ׳בבל׳ שבעירק (היום בגדאד), רמלה בארץ־ישראל (במקום ירושלים שהייתה חרבה וכבושה). ׳סיז׳ילמאסא׳ שתפסה מקום נכבד בהיסטוריה של אזור זה, נעלמה כפי שנעלמו מרכזים דומים בעולם היהודי
אחרי ׳סיז׳ילמאסא׳, באה שממה תורנית והבערות פשתה בכל רחבי האזור. כאמור, בא רבי יעקב והרחיב את הישיבה הן בבניה והן בהרחבת ספרייתה וברכישת ספרי קודש רבים וקרא לראשי הקהילות בערים ובעיירות האזור להפנות לישיבתו תלמידים רבים על מנת ללמדם לימודים תורניים. הוא חילק את התלמידים שהתקבלו, למסלולים שונים לפי הכישורים שלהם: מי להכשרתו כרב, מי ללימודי שחיטה, מי להיות מוהל, מי לחזנות לשירה ולפיוט ומי להוראה ב'חדר' ובישיבות המשנה שהוקמו בכל בתי-הכנסת, בערים כמו 'מידלת' ובעשרות עיירות הפזורות ב'תפילאלת’. כעבור כמה שנים התוצאות היו מדהימות בגודלן ובתופעתן: רבנים רבים קיבלו את ההסמכה ונשלחו לשרת בכל העיירות וערי האזור, את הקהילות השונות. בגוראמה בלבד הוכשרו ששה עשר רבנים גדולים בתורה. שלושה עשר מתוכם היו ממשפחה אחת ומאב אחד, רבי דויד הלוי.
רבי יעקב יצא לסיור במקומות שבהם הופצה תורת ישראל ונעשה בהם מעשה הדברת הבערות ביוזמתו וברכתו הגדולה. הוא נתמלא סיפוק רב וחזר לישיבה מלא קורת רוח ושבחים לשם יתב' שסייע בידו להגיע להצלחה כה גדולה. הוא ביקש ממשפחתו וקהל עדתו לשחררו מעול ניהול הישיבה, כדי להגשים את שאיפת חייו: לעלות לארץ ישראל. כידוע, הוא הגיע למצרים, חלה ונפטר שם ונקבר בעיר דמנהור. בכל שנה נוסעים יהודים רבים מרחבי העולם ומישראל, כדי לערוך הילולא על קברו. בישראל בצרפת, בקנדה ובמרוקו רבים אחרים חוגגים מידי שנה את ההילולא לזכרו.
רבי יצחק אבוחצירא שהיה בן הזקונים של רבי יעקב, נרצח על- ידי שודד דרכים בקרבת העיירה גוראמה. אבא, יחייא בן־משה, היה בין הראשונים שהגיעו למקום הרצח שהתרחש ביום שישי על שפת נהר יגיל. מפאת כבוד הרב והשבת, הוחלט לטמון את הרב על גבעה ליד כפר'תולאל', על רבי יצחק קיימים סיפורי ניסים שחולל בכל מקום שעבר או שהה בו. היהודים בעיירות נהגו להזמין אותו תדיר להתארח אצלם כדי לשמוע את דרשותיו וליהנות מזיו פניו. אפשר להביא כאן רק סיפורים שנקלטו מפי זקנים ויהודים שהיו מקורבים לרב וגם נחשבים מבאי ביתו. להלן סיפורי מעשי ניסים, ששמעתי מפי המספרים ששמותיהם יופיעו בהערות לפי סימנים:
מעשה באישה זקנה שהייתה מזקקת מאחיה באיכות גבוהה. יום אחד, מעשה הזיקוק לא צלח והנוזל שקיבלה מהמזקקה דמה למים מלוחים. האישה נלחצה, נבהלה וחיפשה מה לעשות כדי שהמזקקה שלה תפיק מאחיה באיכות שפירסמה אותה ואשר פרנסתה באה לה ממנה. היא התפללה בינה לבין עצמה לרבי יצחק ונדר בפיה: אם הזיקוק יעלה יפה, היא תביא לו שני בקבוקי מאחייה משובחת. רבי יצחק שלא ידע מאומה מכל זה, היה סגור בחדרו ורכון על ספרי קודש. הוא היה ידוע כחובב מאחיה מאוד וגם מרבה לצרוך אותה. בעקבות זאת החליטה משפחתו לעשות מעשה כדי לגמול אותו מהשתייה המופרזת, על- אף שהוא תמיד הצהיר שהשתייה אינה מפריעה לו בתפקודו והוא ממלא את חובותיו ומקיים אורח חיים סדיר ויפה. המשפחה לא השתכנעה והוחלט לסגור אותו בבידוד הרחק מהמחיא. האישה שנדרה ובקשתה נתמלאו, נטלה שני בקבוקי מאחיה משובחת והלכה לחפש את רבי יצחק כדי לתת לו אותם. מישהו אמר לה שהרב סגור ומסוגר בחדר לבדו, שם הוא לומד תורה יומם וליל. היא הלכה לחדר ומפאת כבוד הרב, לא הקישה על הדלת, אלא הניחה את שני הבקבוקים בכניסה לחדר. אחרי כמה זמן באה אישה מהמשפחה עם מגש של ארוחה לרב. היא פתחה את הדלת והניחה לפני הרב את המגש יחד עם שני הבקבוקים שהביאה הזקנה. הרב שאל: מה זה? האישה ענתה שהיא מצאה אותם ליד דלתו. הרב שתה להנאתו עם ארוחתו וכאשר הדבר נודע למשפחה, נערכה חקירה קצרה והאישה שהביאה לרב את שני הבקבוקים הובאה לספר את סיפורה בפני המשפחה. או אז, הוחלט לא למנוע עוד ממנו את שתיית המחייה.
סיפור בחג חנוכה: ניסים מדהימים התרחשו לעיני מוזמנים רבים בסעודה לכבוד רבי יצחק: פעם אחת הפתיע רבי יצחק את קהילת העיירה גוראמה בביקור לא צפוי. התרגשות גדולה ואפילו בהלה אחזו את בני הקהילה. הרב ביקש להתארח אצל המכובד דויד לחיאני, שהיה אחד ממעריציו הגדולים. דויד קם והפעיל את אנשי ביתו כדי להכין סעודה, עם עשרות מוזמנים מקרב יהודי העיירה ורבניה לכבוד הרב. בשעת הסעודה, הפיוטים זרמו מפיות הפייטנים והמאחיה מהבקבוקים לכוסות המוזמנים ששתו ושתו עד שהמארח הודיע שהמאחיה והיין אזלו מביתו. הרב ששמע זאת והיה מעוניין שהשמחה תימשך עד אור הבוקר, פקד על דויד המארח לרדת למרתף שלו כדי להביא משם בקבוקים של מאחייא המצויים שם. דויד היה נבוך וחשש לומר לרב שכבר העלה משם את כל הבקבוקים. ברם, ציית לרב וירד עם נר דולק בידו למרתף והחל לחפש בקבוקים אף על פי שידע שאין לו כאלה. לתדהמתו, הבחין בששה בקבוקים מלאים מונחים בצד וחשב אחת מן השניים: או שלא הבחין בהם לפני- כן או שהיה כאן מעשה ניסים. הוא הניח בלי משים את הנר הדולק על שק מלא חומר- נפץ, אותו החזיק ברישיון לכריית בארות בתוך בתי היהודים. הוא שמח מאוד בבקבוקים שמצא והעלה אותם אל הרב והמוזמנים שחיכו לו. דויד התרגש כל כך ממציאת הבקבוקים עד ששכח לכבות את הנר שהיה מונח על השק חומר הנפץ כאילו להאיר את עצמו. בינתיים התחדשה השמחה בקרב המוזמנים סביב הרב והשתייה נשפכה כמים לכוסות האורחים.
אחרי כשעתיים, דויד המארח קם על רגליו והחל לצעוק לעבר המוזמנים והרב: "לצאת מפה מהר! לעזוב את הבית מהר! קומו!". המבוכה בקרב המוזמנים הייתה רבה. חלק מהמסובים ראו בקריאה מעשה גירוש מהבית, חלק אחר חשב שדויד יצא לפתע מדעתו. רק רבי יצחק נותר רגוע ויושב במקומו. הרב ביקש מהמארח דויד לחיאני לשבת ולהירגע. דויד ציית וישב מול הרב. דממה השתלטה על כולם, גם בגלל קריאותיו החזקות של המארח וגם בגלל שהרב ביקש לדבר. הרב פנה לדויד שפניו החווירו מרוב בהלה ושאל אותו בקור רוח:
"שכחת את הנר דולק על שק חומר נפץ, נכון דויד? אבל גם שכחת שאני כאן ולא יקרה שום דבר רע. הנר נכבה מעצמו והשק נותר שלם". הרב ביקש מדויד שירד למרתף עם עוד שני אנשים לראות במו עיניהם אם נכונים דבריו. דויד והמוזמנים היו הלומי התפעלות מהנס שהתרחש לעיניהם. כולם החלו לנשק את ידי הרב וראשו והשמחה נמשכה עד אור הבוקר.
למרבה צערו של דויד לחיאני, הוא היה זה שיחד עם חתנו יחייא בן־משה ואחרים, טיפלו בהלווייתו של רבי יצחק אחרי הירצחו. רבי יצחק נקבר כאמור ביום שישי על גבעה בקרבת הכפר תולאל. השודד שירה ברב הקדוש על שפת הנהר 'גיר' והפילו מעל פרדתו, חזר אחרי הרצח על מנת לבדוק במי הוא ירה. כאשר ראה שהוא הרג רב גדול בישראל שהיה מוכר לו ולא בסוחר נווד כפי שחשב, החל להכות על פניו מרוב צער על מה שעולל, נפל מתגלגל ומתפלש באדמה כשהוא בוכה וגועה כמו פר שחוט. מספרים שאחרי שפונה לביתו מהשטח כשהוא משותק בגופו, לא עבר זמן רב והוא מת בביתו.
היהודים מכל רחבי 'תפילאלת' וגם מערים אחרות במרוקו נהגו לערוך 'הילולא' גדולה בכל שנה לכבוד רבי יצחק ב'תולאל', תושבי העיירה היו פוקדים את קברו כמעט בכל שבוע על כל דבר שעולה בדעתם לבקש ממנו, שיעזור להם ממקומו בגן העדן. עליתי על ציונו לפני כמה שנים ונדהמתי לראות במקום חדרים בנויים, מרוהטים וגם מצוידים במיטות, שולחנות, כסאות, ספסלים וכלי מטבח. באר המים מצוידת במשאבה משוכללת וגנראטור מספק חשמל לחוגגים. כל זה קרה דווקא בזמן שלא נותר אפילו יהודי אחד לרפואה או לתפאורה בעיירה גוראמה. עשירים רבים שבאו להשתטח על קברו ובקשותיהם נענו, פיתחו מאוד את המקום לפאר את שם הרב הקדוש, וכל שנה באים הם עם משפחותיהם לחגוג במקום לא רק ליום ההילולא אלא לשבוע או יותר בתנאים נוחים ונעימים.
נהוראי (מאיר) שטרית–מות הקדושים
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem
Rav Yaakov Abehssera
L’auteur est l'arrière petit fils de Rabbi Ytshak Abehssera.
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem
Comme les plus grands
Notre saint Maître, "Lumière des six jours”, le Rabbin Yaakov Abehssera, célèbre dans le monde entier; laissa à sa mort quatre fils dont voici les noms: L'aîné, Rabbi Massoud, son cadet Rabbi Aharon, son troisième Rabbi Abraham et enfin son quatrième, sujet de notre propos : Rabbi Ytshak. Le Rabbin Yaacov le nomma Ytshak à la mémoire de Ha'ari zal (Rabbi Ytshak Louria Achkénazi) et cela après qu'on lui fit savoir en rêve que cet enfant aura en lui une étincelle de l'âme du Ha'ari zal.
Tel père tel fils
Et en effet, depuis sa plus tendre enfance on put observer en lui des forces spirituelles particulières. Un des faits les plus connus de son enfance eut lieu lorsque Rabbi Yaacov et ses ouailles voulurent réciter la bénédiction de la lune mais en furent empêchés par les nuages qui la cachaient.
Voyant cela, Rabbi Yaacov ordonna qu'on fasse venir son jeune fils Ytshak. Quand vint l'enfant, Rabbi Yaacov lui dit : "Mon fils, vois-tu tous ces fidèles? Ils attendent de bénir la lune mais elle refuse de paraître." L'enfant leva son regard vers le ciel et dit : "Lune, n'as-tu pas honte de te cacher alors que tous ces fidèles t'attendent pour recevoir ta bénédiction?" Tout de suite devant les yeux ébahis des fidèles, la lune fit son apparition dans toute sa splendeur.
Ainsi Rabbi Ytshak devint de plus en plus célèbre. Il s'enfermait jour et nuit dans une mansarde pour se plonger dans l'étude de la Torah.
Laisse aux autres le soin de te louer
Rabbi Ytshak était versé dans l'ensemble de la Torah. Sa piété et sa sainteté allaient de pair avec sa connaissance des écritures. Dans ce paragraphe nous allons présenter ce que d'autres saints ont écrit au sujet de Rabbi Ytshak, sur son étude de la Torah, sur sa piété, sur sa sainteté et sur toutes ses autres qualités.
Rabbi Israël Abehssera – Baba Salé, célèbre dans le monde entier, était le neveu de Rabbi Ytshak. Ce dernier était son parrain-Sandak pour sa circoncision. De plus, Rabbi Ytshak fut son Maître et étudia avec lui la Torah pendant cinq années consécutives.
Baba Salé racontait qu'il acquit de son oncle une grande vertu: celle de ne jamais se fatiguer, de toujours savoir réunir ses forces pendant l'étude de la Torah, car malgré le fait d’être extrêmement sollicité toute la journée par ses fidèles, la nuit il se plongeait dans l'étude et jamais il ne montrait des signes de fatigue ou de lassitude. Baba Salé ajoutait : "Je me fatiguais et lui qui était plus âgé que moi restait frais et dispos." En dehors de cela, Baba Salé, dans sa préface sur les livres de Rabbi Ytshak écrivit les lignes suivantes : "Moi, le plus jeune, j'ai vu ce Gaon, ce grand chêne dans la colline, poussant sur l'eau et la source de la connaissance, qui mettait sa piété au-dessus de son savoir, et qui de plus était simple et droit devant son Créateur. Il était lié par les liens de l'amour du Créateur et sa crainte devant la Présence Divine. Celui-là, c'est le Saint, le Juste, mon Maître le Grand Rabbin Ytshak Abehssera que sa sainte mémoire soit toujours vénérée…
Les actes extraordinaires et les faits incroyables de Rabbi Ytshak sont maintenant connus dans le monde entier. Sa sainteté et sa piété sont les témoins de sa grandeur et de sa personnalité
Et maintenant, voyez et observez l'action d'un Tsadik dont tous témoignent de la grandeur et de la sainteté; un véritable Tsadik dont tous les faits sont accomplis pour la sanctification de Dieu. Tous mes propos sont évidents et je ne fais que mon devoir en les tenants, car j'ai été son disciple et il est mon Maître.. .
De plus, Baba Salé écrivit un Piyout en l'honneur de son oncle Rabbi Ytshak, en voici la première strophe : "Je chante en l'honneur de mon ami ma splendeur, mon oncle auréolé de la force du Haaari״. Dans un autre couplet il ajoutera : ”Il fut absolument parfait, débordant de qualités. ״ Un autre de ses neveux fut Atérét Rochenou, Rabbi David Abehssera, (Que sa mémoire soit vengée) bien connu pour ses jeûnes, et son attitude d'ascète. Lui aussi composa un Piyout en souvenir de son oncle Rabbi Ytshak, en voici une partie :
Mon oncle, ma splendeur, mon témoin, me fut enlevé
Son cœur était pur envers Dieu et les hommes
Son âme aspirait à l'étude de la Torah…
Le Rabbin Makhlouf Abehssera [Petit fils de Rabbi Aharon] raconte dans la préface de ses livres "Mikhlal Yofi" et "Kohelet Yaacov
sa propre vie et son attachement à Rabbi Ytshak. On peut voir dans ses propos son admiration et sa timidité devant ce saint homme qu'il dénommait "Le Saint Rabbin".
Rabbi Makhlouf qui a été juge au Tafilalet, et le disciple du Atérét Rochenou, Rabbi David Abehssera (Que sa mémoire soit vengée) écrivit également un Piyouî en l'honneur de son oncle : Il étudiait la Torah nuit et jour, il était modestie et piété… Saint, unique…
Rabbi Meir, [Fils de Baba Salé] connu comme Baba Meir ajouta lui aussi un Piyout de son cru : « J'entonne ma chanson, dans le sein de ma communauté de fidèles, en l'honneur du Saint Divin Rabbi Ytshak, Lion fils de Lion, ma force et ma couronne… »
Ces citations d'éminents rabbins démontrent la grandeur de Rabbi Ytshak.
Dieu révèle ses secrets à ceux qui le craignent
Rabbi Ytshak allait constamment de l'avant, une partie de son action incluait la boisson de la Mahia. Boire la Mahia n'était pas à ses yeux une vaine chose, mais plutôt un acte où se cachaient des secrets inouïs, qui lui permettaient d'opérer des Tikounim – réparations inaccessibles à notre entendement.
On raconte qu'une fois, Rabbi Yaakov Abehssera était en compagnie d'un émissaire d'Erets-Israël et ils étaient en difficulté devant un texte très difficile. Rabbi Yaakov fit appeler son jeune fils Rabbi Ytshak et lui soumit le passage en question. Rabbi Ytshak leur dit : « Ne savez vous pas que je ne puis me pencher sur un texte sans la Mahia ? » Le Rabbin envoya chercher de la Mahia. Après avoir bu, Rabbi Ytshak plongea dans le cœur du problème et émit des propos très élevés. L'émissaire d'Erets-Israël était en admiration devant le jeune Ytshak et il dit : « En Erets-Israël, nous n’avons pas des gens de cette valeur! » Même lorsque sa famille voulut l’empêcher de consommer de la Mahia, toutes leurs tentatives échouèrent, et le ciel l'aida à continuer dans la voie qu'il s'était tracée. Voici une histoire à l'appui de ces dires.
Une partie de la famille qui n'appréciait pas le fait que Rabbi Ytshak boive exagérément, le harcelait en exigeant, vainement, qu'il cesse de boire de la Mahia. Lorsqu'ils virent que tous leurs toutes leurs tentatives échouaient, ils escamotèrent l'échelle qui menait à sa mansarde pour qu'ils puissent veiller à ce que nulle personne ne lui livre la boisson. Quand Rabbi Ytshak comprit que dorénavant il n'aurait pas de Mahia à sa volonté il pria Dieu de l'aider. En ce temps là vivait tout près du logis de Rabbi Yaakov une femme qui distillait de la Mahia à base des dattes de palmiers qui poussaient dans sa cour. Sa Mahia était considérée comme la meilleure et lui permettait de vivre dignement de sa vente. Or, juste au moment où Rabbi Ytshak fut privé de la boisson, sa Mahia ne réussit pas et elle en fut très consternée. Elle pria et fit un vœu que si sa Mahia redevenait ce qu'elle était, elle en porterait tous les jours à Rabbi Ytshak son voisin qui tout en se dédiant entièrement à l'étude de la Torah aimait boire de la Mahia.
Et voici que son premier essai après sa prière réussit pleinement. Elle se hâta de remplir un carafon de Mahia et le porta à son voisin. Là, elle s'aperçut que l'échelle de sa mansarde avait été enlevée. Elle l'appela plusieurs fois et quand il l'entendit et comprit de quoi il s'agissait, il lui demanda de poser le carafon sur le bord de sa fenêtre qu'il pouvait atteindre facilement. Il lui recommanda de continuer à déposer des carafons de Mahia sur le bord de sa fenêtre si elle voulait continuer à réussir sa Mahia. Alors que la famille de Rabbi Ytshak se réjouissait d'avoir réussi de l’empêcher de boire à sa guise, la voisine continuait à lui livrer la quantité de boisson dont il avait besoin. Ceci dura ainsi jusqu'au jour où la voisine n'eut plus de carafons chez elle, et vint demander qu'on lui donne les carafons vides qui étaient chez Rabbi Ytshak. Alors tous comprirent que le Ciel aidait Rabbi Ytshak à se procurer de la Mahia et qu'il ne fallait donc pas l’empêcher d'en boire.
Notre Maître, le Grand Rabbin Ytshak Abehssera, assassiné pour le Kidouch Hachem
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
La reaction officielle ne fut pas moins digne. La plus haute instance religieuse, le Grand Rabbin, president du haut tribunal rabbinique, Saul Aben Danan, publia un emouvant message de condoleances:
Dieu Tout-Puissant, Clement et Misericordieux, au nom du Grand Rabbinat de la Communaute israelite et m mon nom personnel, j’exprime avec une profonde histesse, a mes chers compatriotes musulmans I ’affliclion douloureuse dans laquelle nous a plonges ce deuil cruel et inattendu. En ce jour funeste, nous awns subi une perte irreparable: la lumiere de nos yeux s’est obscurcie et nous avons perdu le diademe precieux, objet de notre fierte et de notre orgueil. Notre cher souverain Mohamed V, notre Bien-Aime, est monte au ciel par la volonte du Maitre de I’Univers. Puisse son denouement inlassable au service du peuple marocain, ses immenses bienfaits et ses multiples sacrifices l’accompagner dam le royaume celeste, oiu il residera parmi les Justes.
Prions le Tout-Puissant de bien vouloir prodiguer sa consolation a l’Auguste Famille Royale et a nous tous. Rendons-lui grace d’avoir heureusement permis a notre Souverain de laisser un heritier pour Lui succeder et suivre Sa voie :je veux nommer son fils bien-aime, Hassan II, Dieu lui accorde gloire et lui prete assi tance. Note voeu le plus cher est que Sa Majeste Hassan II soit une benediction du Ciel pour notre chere patrie et pour tout le peuple marocain. Nous Lui souhaitons du plus profound de notre ame, bonheur, prosperite et longue vie. Amen.
De son cote, le secretaire general du Conseil des communautes israelites, David Amar, publia un communique dont les termes grandiloquents temoignaient cette fois d’une totale sincerite qui ne devait rien aux necessites du protocole. Le message fut integratement repris en premiere page de l’organe des communautes, la Voix des communautes, dans sa livraison du 6 mars 1961:
La population marocaine tout entiere a ete ebranlee au plus profond d’elle- meme a l’annonce du desastre national. Le roi Mohamed V n’est plus. Notre
cœur saigne et nos âmes se lamentent à l’évocation de la perte cruelle de notre Souverain Bien-Aimé. La louange recule d’impuissance, car Sa Majesté était au-dessus de toute louange. Les mots sont vains et les formules vides pour exprimer Sa grandeur et Sa magnanimité, Sa paternelle autorité, la finesse de Son esprit ouvert à toutes les disciplines, l’admirable constance de Son caractère, quelles que fussent les épreuves qui jalonnèrent sa trop brève existence. Rarement règne fut plus auréolé par l’amour et l’affection d’un peuple reconnaissant. Mohamed V, que Dieu L'accueille en son sein, L’assoie à Sa droite parmi les justes, restera le Libérateur et le père de la Renaissance nationale. Aussi haut que l’on puisse remonter dam l’histoire de Son règne, on retrouve avec émotion les preuves incessantes de l’affection pleine de ferveur que Lui rendait Son peuple, et plus particulièrement le judaïsme marocain.
Nous nous remémorons avec gratitude ta lutte vigoureuse et sans ambiguité qu’il opposa à 1'application au Maroc des lois d’exception. Nous n’oublierons jamais que c’est Lui qui, dès l’aube de l'Indépendance, a proclamé la pleine citoyenneté des juifs marocains sur un plan d’égalité complète avec nos compatriotes musulmans. Il y a seulement dix jours, Il nous affirmait avec vigueur que c’était me constante de la politique marocaine. Il nous parlait de la nécessité de l'unité et de la cohésion de la Nation, dont nous formons partie intégrante. Sa voix s’est éteinte à jamais, mais, dans le cœur de Ses sujets, Son glorieux souvenir reste impérissable, et l’écho de Ses paroles retentira à jamais.
Au nom du Conseil des communautés et du judaïsme marocain tout entier, nous élevons nos prières pour le repos de Son âme, et, avec la même ferveur, nous prions le Seigneur d’accorder longue vie et long règne à S. M. Hassan IL Puisse Son règne être aussi glorieux que celui de Son Auguste et Illustre Père.
À peine disparu, Mohammed V entrait dans la légende, et la communauté juive ne fut pas la dernière à porter crédit à certaines rumeurs selon lesquelles le défunt souverain était apparu en rêve à son fils pour lui faire une dernière recommandation : « Garde bien les Juifs, ils sont sous ta protection ! »*
Le prince héritier Moulay Hassan, vice-président du Conseil des ministres, monta sur le trône le 26 février 1961. Le nouveau monarque, qui prit le nom de Hassan II, entama alors un règne qui devait durer trente-huit ans et quatre mois, jusqu’à sa disparition, le 23 juillet 1999.
L’arrivée sur le trône du nouveau souverain inaugura une période de répit pour le judaïsme marocain, traumatisé par l’affaire du Pisces. En politique étrangère, Hassan II, poursuivant au début l’orientation tiers-mondiste adoptée à la fin du règne de son père, puis infléchit celle-ci petit à petit afin de ne pas provoquer de remous inutiles. Ainsi, il remit diplomatiquement à plus tard, sans fixer de date, la visite de courtoisie à Moscou à laquelle s’était engagé Mohammed V après la visite de Leonid Brejnev à Rabat. De même, il demanda au président Gamal Abdel Nasser de reporter le voyage qu’il devait effectuer au Maroc en mars 1961.
Le même mois, cependant, le secrétaire général de la Ligue arabe, Abdelkader Hassouna, se rendit à Rabat pour s’assurer qu’aucun changement n’interviendrait dans la position marocaine sur l’émigration juive et à l’égard d’Israël. Il repartit rassuré, en apparence. Pourtant, dès le mois de mai 1961, sans promulguer une amnistie officielle, Hassan II fit libérer sous caution les jeunes militants sionistes emprisonnés qui s’empressèrent de quitter le pays sans que la police n’intervînt pour les en empêcher.
Un plus grand libéralisme présida à la délivrance des passeports, à tel point qu’à Casablanca les services concernés furent débordés par les demandes. Peut-être pour tenter d’enrayer cet exode, le comité de la communauté locale fit lire, en août 1961, dans toutes les synagogues, un message affirmant que la délivrance des passeports se poursuivrait sans entrave, et demandant à ceux qui n’avaient pas besoin, dans l’immédiat, de ce document, de ne pas assiéger les bureaux de l’administration afin de permettre aux personnes qui devaient impérativement voyager d’être servies les premières.
En fait, les candidats au départ ignoraient tout des discrètes tractations entamées par le Mossad avec Hassan II, en vue de parvenir à un accord relatif à l’émigration des Juifs marocains vers Israël, un accord négocié par Alex Gatmon, le nouveau chef de la Misguéret (« le Cadre »), l’organisation clandestine fondée par le Mossad pour assurer l’autodéfense de la communauté juive et l’immigration clandestine.
Alex Gatmon était vite arrivé à la conclusion que, si rien ne changeait, les résultats, obtenus à un prix très coûteux, resteraient limités. Cela avait toujours été la position du Congrès juif mondial, opposé à l’organisation d’une immigration clandestine vers Israël. Le CJM préférait, par principe, la voie de la diplomatie discrète, en définitive plus prometteuse et efficace. La politique plus libérale d’octroi des passeports renforça la position de Nahum Goldman, qui estimait que, en l’absence de tout danger réel pour la communauté juive marocaine, mieux valait mettre un terme aux départs clandestins et, éventuellement, engager le dialogue avec les autorités de Rabat. Le chef du Mossad, Isser Harel, était arrivé à des conclusions similaires. Cependant, méfiant, il voulait garder deux fers au feu. Parallèlement à la recherche du dialogue, il ne fallait pas, selon lui, renoncer à l’aiguillon de l’immigration clandestine qui gênait le gouvernement marocain sur lequel on devait continuer à exercer une pression. Après le naufrage du Pisces, il donna l’ordre de reprendre à tout prix les départs clandestins pour remonter le moral des militants et démontrer aux candidats à l’émigration que celle-ci se poursuivait malgré tout, voire se faisait plus audacieuse.
À la place de la frêle embarcation qu 'était le Pisces, un bateau italien de 500 tonneaux, rebaptisé Cocus, fut affrété. Il était capable de transporter jusqu’à deux cents passagers par traversée et avait Cadix pour port d’attache. Au lieu de la côte méditerranéenne, trop éloignée des centres juifs, l’embarquement se faisait désormais sur la côte atlantique, près de Fédala.
Au cours des six premières traversées, le Cocus transporta près de 900 émigrants clandestins. Parallèlement, une opération, trompant la vigilance des autorités marocaines, permit le départ de 500 jeunes juifs âgés de 7 à 17 ans, officiellement pour rejoindre une colonie de vacances en Suisse, en fait pour un aller sans retour. Ces départs, à cause des multiples arrestations aux frontières espagnoles, étaient loin de passer inaperçus. La presse nationaliste ne manquait pas d’en faire souvent état. Le 10 mai 1961, l’organe en langue arabe de l’Istiqlal, ElAlam, allait jusqu’à demander la peine de mort pour les émigrants clandestins : « L’immigration des Juifs marocains vers Israël devrait être punie de mort, car elle équivaut à un acte de haute trahison. La peine de trois ans de prison qui a frappé les 11 juifs arrêtés, alors qu’ils tentaient de quitter illégalement le pays, est insuffisante… »
Juifs du Maroc a travers le monde –Robert Assaraf- De la tragédie du Pisces à la reprise de l'émigration
Curses and profanity in Moroccan Judeo-Arabic Jonas Sibony.
- Curses and profanities in Moroccan Judeo-Arabic
The field of “curse” is extremely wide in Arabic and there seems to be an appropriate sentence for every single annoyance one can experience in life.
Common curses, profanity, criticism and teasing:
Some phrases are very humorous, others are terrible, but consistently strongly accurate in order to match very specific situations, just as for blessings or proverbs. Those expressions describe, portray, characterize and categorize everyday common situations, sometimes in a very schematic way, often represented in an exaggerated, caricatural or grotesque way.
However, curses (and blessings) are supposed to have a concrete effect on the aimed person.
I'll give a few standard examples before getting into the specificities of the Jewish expressions.
Each curse is supposed to match something specific and cannot be used for the wrong purpose which anyway would be useless, as stated in this first sentence:
d-dă'wa blā sbāb ma təqṭă' ši l-bāb :
אְדְעְוָוא בְלָא סְבָאב, מָא תְקְטְעְסִי לְבָּאב
“a curse without causes will not pass through the door” (Westermarck I 1926: 491).
“A curse without causes" not only would be useless but even dangerous. The fact that the curse wouldn't “pass through the door” is to be understood as a threat recalling the risk that the curse would return against the speaker if it was summoned for unfair reasons.
Therefore, it's not just an advice, but a real curse itself. The upcoming example is even more explicit:
d-dă'wa blā dnūb fi rās mulā-ha ddūb :
דְּעְוָאה בְלָא דְנוְב, פִי רָאס מוּלַהָא דְדְוּב
“a curse without sins will melt on the head of its master” (Westermarck I 1926: 491).
Some general ideas are illustrated by series of similar sentences, with slight variations of vocabulary; or containing more or less details, since any speaker can remove or add elements in order to simplify the sentence or on the contrary, for instance, to highlight the comical aspect.
For example, to put in his place a difficult or pretentious kid (or even for anyone who did something wrong), people will mention the school he attended:
ttəḫla dīk s-skwīla fayn t'əlləmti!:
תְתְכְלָא דִיכּ סְכּוּאֵלַה פָאיְיְן תְעְלְמְתִי
“May the school you attended be devastated!”
tkūn ḫālya məḫliya ‘lā bū-k dīk s-skwīla fayn t'əlləmti!:
תְכּוּן כָאלִיָיא מְכְלִיָיא עְלָא בוּכּ, דִיכּ סְכּוּאֵלַה פָאיְיְן תְעְלְמְתִי
“May the school you attended be a devastated ruin on your father!”
tkūn ḫāliya dīk s-skwīla!:
תְכּוּן כָאלִיָיא דִיּכ סְכּוּאֵלַה
“May it be destroyed, that school!”
nəbkī ‘la s-skwīla fīn mšīti!:
נְבְכִּי עְלָא סְכּוּאֵלַה פִין מְסִיתִי
“I cry on the school you attended!”
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008- מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה.
עם ההאשמות הרשמיות כלפי מנהיגיהם, תושבי המלאח׳ים חשו מידה של גאווה מהולה בתמיהה לגבי האומץ של מפיצי העלונים, אך הם הכירו טוב מדי את כללי המשחק השוררים במרוקו מכדי שיבססו את תיקוותם על צורת פעולה זו. הם לא התייאשו מדרכים מסורתיות יותר של דו־שיח דיסקרטי של יהודי החצר עם הרשויות. ואכן, נציגי מועצת הקהילות התקבלו יומיים אחר-כך, ב־5 בפברואר 1961, אצל שר הפנים, סירי בקאי, שהבטיח להם בכל לשון של הבטחה, להסיר את כל ההגבלות והמכשולים לגבי הענקת הדרכונים. הוא הוסיף, שהנחיות ברוח זו עתידות להישלח למושלים, כדי שלא תתקיים יותר שום אפליה כלפי היהודים, ושאם בעבר ניתן היה להתלונן על איטיות בירוקראטית מסויימת, הרי שבעתיד ההליכים הרשמיים עתידים להיות מואצים.
סידי בקאי שיקף, בוודאי, את העמדה המלכותית גרידא, אולם גם אם הבטחותיו היו מרגיעות, הנסיבות גרמו לכך שאמינותן תהיה, בלשון המעטה, מוטלת בספק. לשינוי האווירה היה נחוץ זעזוע פסיכולוגי, וזה יכול היה להתבצע אך ורק במיפגש עם הערכאה העליונה, עם ״אבי האומה״, בשעה הדרמטית הזאת.
למרות שמוחמד החמישי סבל מבעיות שמיעה הולכות ומחמירות, התעקש לקבל, ב-18 בפברואר 1961, פני משלחת של הקהילה שבראשה עמדו ד״ר בן זקן ודויד עמר, שמסר לו תזכיר, שבו הוקרת התודה והתקווה, אך גם עם הדאגה וחוסר־האמון. הנושא של הטרגדיה של ״אגוז״, שעדיין היה בגדר טאבו, לא הועלה בו. בתזכיר נאמר כך:
״מעלת כבודו
מאז שהוד מלכותו עלה על הכס, המרוקנים בני הדת היהודית חשו שהוד מלכותו מהווה עבורם בן־ברית טבעי, בהמשך למסורת הנדיבה של השושלת העלאווית, ולפיכך הפגינו כלפיו את נאמנותם הנלהבת. העקביות הראויה לשבח שבה הוד מלכותו השגיח על מוצאותיהם ומבואותיהם ועל האינטרסים המוסריים והחומריים שלהם, העמידות הבלתי-מעורערת שהוד מלכותו הוכיח בתקופה החשוכה של חוקי ההוצאה-מן־הכלל, יכולה רק לחזק את רגשות הכרת התודה והאהבה.
עם חזרתו מן הגלות של הוד מעלתו, המחשבה הראשונה והמילים הראשונות שלו באו להכריז על כך, שהיהודים צריכים להיחשב לאזרחים מרוקנים על כל המשתמע מכך… כל אלו חקוקים לעומק בזיכרון ובלב של כל יהודי, עד כדי כך שלא משנה מה היו ומה יהיו המעלות והמורדות בפוליטיקה בארצנו, הוד מעלתו הפך להתגלמות האומה ולערב ליציבותה. האוכלוסייה היהודית חשה ביטחון מוחלט, ועם הכרזת העצמאות המשיכה ליטול חלק בעבודה המשותפת, בפרץ של התלהבות.
ובכל זאת, מ-1956, ננקטו צעדים מסויימים שנגדו את ההתלהבות הזאת, ועוררו את החששות הראשונים. המכשולים שנערמו לגבי חופש התנועה היכו בתדהמה את האוכלוסייה היהודית, הקשורה בלב ונפש לזכות זו, שבה ראתה את התשתית לחירותה.
עוד צעדים נוספו להגבלה הזאת; ולמרות הכול, היהודים המרוקנים גילו הבנה כלפי צרכים פוליטיים מסויימים של המדינה, ולא נסוגו מאמונם. לרוע המזל, התקריות החמורות שהתרחשו בעת ועידת קזבלאנקה, ואשר הובאו לידיעתו הנעלה של הוד מלכותו, שינו את המצב במידה ניכרת. מסעות התעמולה של העתונות סביב הוועידה ובעקבותיה, הדמגוגיה שנוקטים ארגונים מסויימים, שעבורם הבעיה היהודית הפכה להנמקה אידיאלית ביריבויות הפוליטיות שלהם, העכירו את האווירה באופן מסוכן, ויצרו תחושת בהלה בקרב כל החוגים היהודיים, ללא יוצא־מן־הכלל. מועצת הקהילות היהודיות של מרוקו ביקשה ראיון זה מהוד מלכותו, כדי למנוע את התדרדרות המצב, ולהביא לתשומת לבו הנעלה צעדים שעשויים להחזיר את השקט ואת האמון אל כנם.״
התזכיר מנה לאחר מכן את ארבעת הנושאים שעוררו דאגה בקרב הקהילה: המהמורות המוצבות בפני חופש התנועה; החטיפות של נערות צעירות, והמרת דתן לאיסלם, שהחלו כבר בסוף שנת 1959 ; הסחטנות המשטרתית; והמעמד המשפטי של מועצת הקהילות.
לגבי הנקודה הראשונה, המלך אשרר בו-במקום את האמצעים להגמשה שנקט שר הפנים שלו, אולם הוסיף בכנות כאובה, שקשה לו להבין מה יכול לגרום לאזרחים מרוקנים נאמנים, לסכן את חייהם כדי לעזוב את ארצם, אולם, שאם זה באמת רצונם, לא בא בחשבון להחזיק בהם בכוח.
לבד מזאת, ניתנו הנחיות לכל השגרירויות והקונסוליות בארצות חוץ, להסדיר את מעמדם של האזרחים היהודים בחו״ל, והדלתות פתוחות עבור כל מי שרוצים לחזור למולדתם. מוחמד החמישי הדגיש את הדינאמיות של הקהילה היהודית, ודיבר על לב אנשי שיחו לנסות ולשכנע את בני עדתם, שמקומם הוא במרוקו, וכי יש להם תפקיד חשוב למלא בהתחדשותה של הארץ.
לגבי הנושא השני, המרת דתן של נערות קטינות, נאמר בתזכיר כך:
״מועצת הקהילות המרוקניות מבקשת את תשומת לבו הנעלה של הוד מלכותו לנושא חמור ועדין ביותר, שיכול לרגש לב כל אם, ללא הבדל דת: מדובר בנישואין ובהמרת דת של נערות קטינות, עניין שקיימת בו אפליה ממשית ומזיקה כלפי היהודים המרוקנים, כפי שקל להבין. האב המרוקני היהודי לנערה קטינה, יכול בהחלט לסרב לתת את ידה של בתו לבן עדתו. אב כזה מוצא עצמו חסר-ישע לחלוטין כשבתו הקטינה ממירה את דתה ומתחתנת. אב כזה, אילו היה בעל אזרחות זרה, לא היה מגיע בכלל למצב שכזה. לכן מדובר כאן בעניין שנוגע אך ורק למתקנים היהודים, שכן בכל הנוגע להלכה היהודית ולפעולות הנוגעות לאורחות החיים האזרחיים, גיל הבגרות הוא 21 שנים מלאות. מבחינה הומניטארית, מכאיבה ביותר העובדה שבת קטינה עוזבת את בית אמה ואבודה לנצח למשפחתה."
המלך הבטיח לבחון מתוך אהדה גם את הבקשה השנייה הזו. המשלחת הייתה שבעת רצון גם ממה שנאמר לגבי ההתנהגות המשטרתית המחפירה, שתואר בתזכיר כך:
״היהודים המרוקנים הזדעזעו מהאכזריות הרבה שננקטה כלפי אחדים מבין בני עדתם בעת ועידת קזבלאנקה האחרונה. וכן בגלל העובדה שדי בחשד קל כדי לגרום למעצרים ולמאמרים שרירותיים, הכוללים גם התנהגויות קשות. מדובר כאן במעשים שעשו אנשי משטרה מסויימים שלא היו מודעים לאחריות החוקית שלהם.״
כדי לפתוח, כביכול, פתח לקראת העתיד, ולא לדוש שוב ושוב בטינות, המשלחת ביקשה את הסדרת מעמדם החוקי של ועדי הקהילות.
״ועדי הקהילות היהודיות כפופים עד עצם היום הזה לדאהיר מ־24 ג׳ומאדה 1364 (7 במאי, 1945). בסעיף 4 של הדאהיר ההוא, נאמר שוועדי הקהילות יתמנו מדי 4 שנים באמצעות בחירות, והדבר יתבצע בדרך של רענון המחצית כל שנתיים. והנה, מאז 1953, לא נערכה שום התייעצות בדרך של בחירות לגבי זה, עד כדי כך שישנם ועדים שמורכבים מחברים הממונים על ידי מושלים, ואילו אחרים סובלים מהקטנת מספרם, עקב עזיבתם או התרחקותם של חלק מחבריהם. מצב שכזה גורר אחריו פגיעה קשה, מוסרית וחומרית, באוכלוסייה היהודית. הפעילות החברתית של הוועדים, וארגוני הצדקה התלויים בה, נפגעים קשות עקב כך, והיהודים תמהים בעיקר על כך, שממשלת מרוקו העצמאית לא פרסמה דבר המתייחס לארגון מחדש של מוסדותיהם. בהזדמנויות אחדות כבר הובאו יוזמות שונות לידיעת השירותים הנוגעים בדבר, והועלו הצעות קונקרטיות בפני הוד מעלתו שר הפנים. האוכלוסייה היהודית מבקשת בכל לשון של בקשה שהממשלה של הוד מלכותו תיענה להצעות הללו. אין ספק, שהארגון־מחדש של מוסד זה יהווה עדות ניצחת לעניין המיוחד ולדאגה הכנה של הוד מעלתו כלפי נתיניו היהודיים, ויעניק להם גורם חדש ויקר-ערך למתן אמון.״
שבוע לאחר מכן, הבטחותיו של המלך החלו להתממש בשטח. ב־23 בפברואר שר הפנים, סידי בקאי, אכן הצהיר בראיון שנתן ל״ניו יורק טיימז״ הנחשב, אשר צוטט בהרחבה בעתונות המקומית למחרת היום, שהיהודים יוכלו מעתה ואילך לקבל דרכונים באותם התנאים של בעלי האזרחויות האחרות. האזרחים היהודים זכאים, כך הוסיף, לעזוב את מרוקו בכל עת שירצו, לכל ארץ, פרט לישראל.
הוא סיים בכך שהזהיר את כל אלה, אשר למרות הדברים הללו יסעו לישראל ״שיהיה עליהם לשאת בתוצאות מעשיהם, כלומר אובדן אזרחותם המרוקנית ורכושם במרוקו״. ואילו שר ההסברה, מולאי אחמד עלאווי, שב ודש בנושא הנושן, ודן לכף חובה את המזימות הציוניות, והתרה, שמרוקו לא תתיר הגירה של המונים לישראל.
האם היה בהכרזות הללו הסלמה, בעוד שהממשלה, על פי הנחיות המלך, פעלה להשקטת הרוחות? באופן פרדוקסאלי, הן בסך הכול אשרו את הרצון בהפוגה. נימת הדיבור הנחושה נועדה, קודם כול, לפרוק מנשקן את הביקורות מצד האופוזיציות משמאל ומימין, שהיו נכונות לראות בהשבת הזכות הבסיסית לקבלת דרכון על כנה, כשל חמור בחובה כלפי הסולידאריות הערבית.
ואכן, הוחל במגעים רציניים, במטרה לדון עם הארגונים היהודיים ־בינלאומיים למצוא, אחת ולתמיד, פיתרון ראוי לבעיה המציקה של זכות ־תנועה.
יהודי מרוקו בארץ ובעולם-רוברט אסרף-הגירה,תפוצה וזהות-2008– מן הטרגדיה של ״אגוז״ ועד לחידוש ההגירה
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
La multiplicité des saints est d’ailleurs accrue au Maghreb par l'extension extraordinaire qu’y a reçue le chérifat. Le chérif est souvent, par cela même, considéré comme marabout. Or les chérifs sont innombrables, principalement au Maroc. Dans le Maghreb, il y a de nombreuses tribus de chorfa (pluriel de chérif). Il nous souvient, entre autres réminiscences de ce genre, d’avoir traversé de pauvres villages de chorfa sur les bords du Ras ed-Doura. Le chérifat qu’ils représentaient était bien misérable et ne donnait aucune impression de noblesse, encore moins de sainteté.
La multiplicité des saints est, enfin, confirmée par plusieurs proverbes africains tels que celui-ci, courant en Algérie :
Dans le Gherîs ' tout palmier nain – a un saint; toute branche de palmier a un saint »
Tel aussi cet autre proverbe, d'un emploi fréquent au Maghreb, et qui s'applique autant aux confréries qu'aux marabouts :
« Quiconque n'a pas de cheikh a pour cheikh Satan.
Saints inconnus.
Le nombre des saints est si considérable qu'il en est beaucoup dont le nom s'est perdu, de sorte qu'une grande quantité de tombeaux et de h’aouit’a (enceinte en pierres sèches), consacrés au souvenir d'un marabout, sont désignés par des qualificatifs équivalents à l'anonymat.
On a conclu de ce fait que plusieurs de ces sanctuaires de saints inconnus remonteraient à une très haute antiquité et seraient les vestiges du culte rendu aux divinités pa'iennes.
Souvent les saints inconnus sont simplement qualifies par le mot El-Meràbet’le marabout. Souvent aussi le saint anonyme est appelé Sidi l-Mokhfi « Mon Seigneur le caché. »
Le marabout Si Moh'ammed ben el-'Abed disait au Colonel Trumelet : « Quand un miracle s'opère sur le tombeau d'un inconnu, ou sur un point que la tradition nous a appris avoir servi de kheloua (retraite solitaire) à quelque saint dont le nom ne nous a pas été transmis, nous élevons sur ces lieux consacrés soit une chapelle, soit une h'aouit’a, soit un mqàm et nous dédions ces constructions à Sidî 1-Mokhfî. »
Mqam-' Lieu où l’on séjourne, construction commémorative, amas de pierres en pyramide ou en cercle.
A Alger, les marabouts anonymes, dont les tombeaux sont placés auprès d'une route ou d’un sentier, sont appelés Sîdi Çàh’eb et'-T’rîq, « Mon Seigneur qui est au bord du chemin. » Il y en a eu même autrefois plusieurs dans la ville d’Alger.
Enfin, une désignation qui ne manque pas d’originalité est celle de Sidî l-Gherib, « Mon Seigneur l’étranger. » Tel est ce saint anonyme, dont la dépouille mortelle repose chez les Bem'-Çâlah’ en Algérie; ce marabout, dont le nom est resté ignoré, vivait dans une kheloua adossée au rocher qui est à gauche de sa chapelle funéraire.
L’anonymat, il est à peine besoin de l’ajouter, peut couvrir un saint inauthentique. Tel est le cas d’un prétendu marabout Aboù Touràb (Père du sable), dont le mausolée
s’élève au Caire.
Le célèbre historien arabe El-Makrîzî (y 1442) raconte, au sujet de ce tombeau, l’intéressante histoire que voici :
« En cet endroit, il y avait autrefois des collines de sable. Quelqu’un voulut y bâtir une maison. Comme il creusait les fondations, il rencontra les ruines d’une mosquée. Les gens nommèrent alors les ruines de cette mosque père du sable (Aboû Touràb) Avec le temps cette appellation fut considérée comme un nom propre : ainsi prirent naissance le cheikh Aboû Tourâb et son tombeau'. »
Saintes.
Au nombre très élevé des marabouts, il faut ajouter celui des femmes maraboutes, très important aussi dans le Maghreb.
L’Islàm, dès ses origines et de tout temps, a professé et enseigné d’une manière générale le respect de la femme, et plus spécialement la vénération pour celles qui se faisaient remarquer soit par la pureté de leur vie et l’élévation de leur caractère, soit par des dons spirituels exceptionnels. Dans ce fait se trouve la cause essentielle qui nous rend compte de la genèse et du développement du culte des saintes à côté de celui des saints.
A cette cause générale, dont les effets se sont fait sentir dans tout l’Islàm, il faut ajouter, pour ce qui concerne l’Afrique du Nord, le respect que les Berbères, dans l’antiquité, témoignaient à leurs prophétesses.
Voici, en effet, ce que nous dit Procope, l’historien byzantin du VI siècle, dans son ouvrage sur la guerre des Vandales : « Comme on croyait que la flotte d’Auguste viendrait en Afrique, les Maures effrayés consultèrent les femmes prophétesses. Car, chez eux, il n’est pas permis aux hommes de prophétiser. Ce sont des femmes qui, après avoir accompli certains rites sacrés, touchées par l’esprit, dévoilent l'avenir, aussi bien que les antiques oracles. »
Nous citerons plus loin, parmi les exemples de vies de saints que nous donnerons pour illustrer les thèses de ce mémoire, quelques légendes typiques de maraboutes.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc
Edouard Montet
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב- רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
רבי אלעזר הלוי זצ״ל, החדיר בתלמידיו, חכמה ותבונה ויראת אלקים. ״גם לרבות מעולם לא עבר עליו חצות, עם חברה קדושה, ההוגים בתורה אבן הראשה…״ (עדות רבי נחמן בטיטו זצ״ל ב״הספדא יקרא״ הנדפס בפקו״א ח״א). גם תלמידיו העידו עליו: ״תקצר היריעה מהכיל שבחו, גדול אדוננו שמים לו זכו מעינות החכמה לו… לא פסקא גירסא מפומיה בלילה כיום יעיר כותלי בית המדרש יוכיחו, ספרין פתיחו, מימיו לא עבר עליו חצות, עיניו כיונים על אפיקי מים רוחצות…״ (הקדמת המגיהים על ספר פקו״א).
כן נהג רבי אלעזר הלוי, לנהוג בעצמו חומרא, והתחסד בכל מיני חסידות. באחת מאלה הוא מספר: ״ואני זה יותר מלי שנה שאני רגיל לערב בלא ברכה בע״ש וביה״כ ומתכוין שזה למצוה מן המובחר לעשות המצוה בעצמי, לא שאיני יוצא חייו בעירוב חכם הקהל או בעירוב הקהל אלא שהוא לתוספת טובה לקיים המצוה בגופי ואם חייו יש שכחה כבר אני יוצא בעירוב חכם הקהל או עירוב הקהל״ (פקו״א חלק שלישי דף י״א).
הרבה תקנות ומנהגים, הנהיג ותיקן רבי אלעזר הלוי, לטובת בני קהלתו. כסייג מפני הקלקולים והרוחות הרעות, אף הקל בכמה מהחומרות ומהמנהגים. כדוגמת הימים שנוהגות הנשים שלא לעשות בהם מלאכה, ובפרט במערב הפנימי ובעירו רבאט שנהגו שבכל יום שאין בו נפילת אפיים נוהגות הנשים שלא לעשות בו מלאכה. רבי אלעזר הלוי שלא מצא חן בעיניו מנהג זה מפני התוצאות השליליות שבדבר, כותב: ״ואני הקטן דעתי נוטה שכל יום שאין בו איסור מן הדין ממש מד״ס אלא מתורת מנהג, שיש להורות להם קולא בדבר שלא ימשך קלקול ומכשול מבטלתם כגון לעמוד בפתחי חצרות בחו״ל או לצאת לטייל בשוקים ורחובות כאן בירושלים עה״ק. וטוב לעבור על מנהג לעשות מלאכתם או לכבס בגדיהם וכיוצא, שעל ידי כן יושבות בחצריהם ובבתיהם מלעשות המעשים הנז׳.״ (שם, עמוד ב׳).
מתוך עיון בספריו ״פקודת אלעזר׳,, אנו רואים עד כמה השתדל רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו, גם בתוככי עיה״ק ירושלים. ולמרות המנהגים הנפוצים כ״מנהג ירושלים״. גדול היה כוחו בכל מכמני התורה, כדי לקיים את המנהגים שהביא עמו מהמערב בהסתמכו בבירור יסודי בדברי הש״ס והפוסקים.
לא קל היה הדבר, לשנות מהמוסכמות ומהמקובל כמנהגי ירושלים. ואף היו כאלה שערערו והתריסו כנגדו. ״ובדידי הוה עובדא שהייתי נוהג להוציא ס״ת פעם אחרת כמנהג עירנו… ומחמת מנהג ירושת״ו שאין מוציאין ס״ת פ״א נתעוררו בי קנאים על מנהגי ירושת״ו, לקיימם בלי שינוי וביטלו ממני לתפ״ץ״
רבי אלעזר הלוי, דגל בכך ״שדיו לכל אחד שיעמוד בשלו. כל שאינו עובר על איסור תורה ודברי סופרים לפי מנהגי קהלתו״… וכ״ש שאנחנו קהלה לעצמנו ואין צריך לנהוג כמנהגם אלא כמנהגינו כמו שעושים ק״ק האשכנזים הי״ו שתופסים כאן מנהגי עירם אפיי לענין ברכות כמו בברכות הלל בר״ח וחייה דפסח וכוי וכיוצא בכמה מנהגים וכמו שציינתי מקומות שדברו בהם הראשונים זלה״ה… (פקו״א או״ח סי׳ נ״א).
הרב צוף דב״ש זצ״ל, שחביבים היו בעיניו מנהגי ירושלים, לא תמיד הסכים לדעתו של רבי אלעזר הלוי, ופעמים שהעיר לו על כך. אך רבי אלעזר הלוי, עמד על דעתו, ונימק לפני גדולי ירושלים, בראיות חזקות, את נימוקיו והכרעתו בדין. גם היו פעמים שהוא פנה לגדולי הדור להכריע ולחוות את דעתם, בדין זה או אחר. ״…ואני סדרתי דברי לפני מעי הרב המובהק אב״ד כמוהר״ר משה נחמייאש הי״ו דכיון שבמערב אצלינו נוהגים להוציא כמה פעמים בלי שינוי מקום כלל אפיי בבית אי… ואני איני בק״ק ספרדים כי אם בק״ק מערבים שאיני חייב אז במנהג הספרדים כלל, ויכול אני לעשות כמנהגי׳ במערב, אבל אם אני יכול לעשות כך שישמעו הציבור לדברי שלא יהיה מחלוקת בשביל הרב דב״ש הי״ו שאין דעתו כך, ואמרתי לו בודאי, שאני הוא שעושה המעשה בעצמי, והצבור שעושים עמי הם הלומדים עמי שמקבלים סברתי בשופי בלי שום התעקשות ח״ו כלל ועיקר, והסכים לדברי…״ (שם, סי׳ ס״ט).
רבי רפאל אהרן בן שמעון זצ׳׳ל. כותב בספר ״נהר פקוד״ (בהל׳ קס״ת סי׳… נהירנא כד הוינא טליא שמעלת הרב המופלא תנא דאורייתא כמוהר״ר אלעזר הלוי בן טובו זצוק״ל, המחבר ספר פקודת אלעזר, מרבני המערב אשר עלה לשכון כבוד בעיה״ק ירושלים ת׳׳ו היה קורא ערעור על מנהג עיקו״ת… שהיה קשה בעניו להניח מנהג עירו במערב…״.
אפס קצהו מקדושתו וטהרתו, מיראתו והתמדתו בעבודת הקודש של רבי אלעזר הלוי זצ״ל. ניתן לראות מהקונטרס רב האיכותי והמנומק שכתב בספרו ״פקודת אלעזר״ חלק ב׳ סימן ר״מ. בענין קדושת הזיווג. ״אמר הצעיר אלעזר, הנה חשקה נפשי לקבץ ביחד דרוש אחד מלוקט מזוה״ק והש״ס וכתבי האר״י זלה״ה בענין גודל חיוב קדושת הזיווג…״. בהמשך דבריו כותב דברים המאפיינים במיוחד את אורח חייו עלי אדמות ואשר הוא עצמו יישמם במלואם: ״שורש כל הרפואות של תחלואי הנפש הוא השתדלות בעסק התורה יומם ולילה ובפרט מחצות לילה ואילך שעל ידי כן מתטהר ומתקדש האדם בטהרה ובקדושה גמורה…״.
ואכן כך היה דרכו להתקדש ולהטהר בקדושה עליונה ושם לילות כימים בלימוד התורה ובהרבצת תורה ומוסר בקרב תלמידיו הרבים, ובני קהלתו.
עם הסתלקותו של הרב צוף דב״ש זלה״ה, נתייתמה העדה המערבית בירושלים, מאב ומאם גם יחד. אב במובן הרוחני, ואם במובן הגשמי. כי הרב צוף דב״ש, היה הפטרון לכל צרכי העדה ברוחניותם ובגשמיותם. בתום ימי בכיתו, נחלקה העדה לשלשה כיתות.
״כת אחת אומרת שאין אנחנו צריכים לעשות רב למלאות מקום הרב הנז״ל (כלומר, הרב צוף דב״ש) וכל הקהלה תתנהג עפ״י שני המונים עשירים, ולעת כזאת ידם תקיפא ואין לנו שום כח עליהם כי אם דוקא שירחמו עלינו מן השמים ותהיו אתם בני גאולתינו בעזר פינו והן אמת כי יש לנו רב אחד ראוי והגון לכל דבר שבקדושה איש אמתי ושונא בצע רחמן על התלמידי חכמים והעניים ויתומים ואלמנות הלא הוא זה שמו הרב הגדול, מעוז ומגדול, ח״ק לישראל, הוא סיני ועוקר הרים, כל ימיו מתעסק בקדשים וידיו רב לו בנגלה ובנסתר מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא כמוהר״ר רפאל אלעזר הלוי בן טובו נר״ו הי״ו. והם אינם מרוצים בו.
כת ב׳ אומרת שהרב הנז׳ ראוי דוקא לחתום ראשון ולדון ולהורות, אבל בעיניני הכולל אינו ראוי בעבור שהם אומרים שמימי נערותו עד ימי זקנותו לא היה מעורב עם הבריות, שכל ימיו על התורה והעבודה.
וכת ג' אומרת שהוא ראוי והגון לכל ענין הן לדון ולהורות והן לכל דבר הצריך לכוללינו, וזאת הכת היא רוב בנין ורוב מנין כאשר תחזינה עניכם מודעה אחת מודפסת בתוך כתב דנא…״. (כך כתבו חו״ר העדה המערבית, להגאון רבי אבנר ישראל הצרפתי זצ״ל, ראב״ד בעיר פאט שבמרוקו, ובקשו את עזרתו והשפעתו למנויו של רבי רפאל אלעזר הלוי זצ״ל. מתוך כ״י).
אכן, רבי אלעזר הלוי בן טובו זצ״ל, נבחר לממלא מקומו של הרב צוף דב״ש, ובכהונה זו, שמש במשך שש שנים, עד כי בשנת תרמ״ו חלה, וביום כ״ב אדר א, עלתה נשמתו השמימה.
וכך חרות על מצבת קבורתו שבמרומי הר הזיתים:
קול נהי נשמע מציון במר צורח,
ירושלם תתן קולה תבכה ותתיפח,
על הלקח ארון האלקים אור הירח,
הרב המופלא נר המערבי אדמו״ר כש״ת רפאל אלעזר הלוי בן טובו זצ׳יל עלה לשמים יום כ׳׳ב אדר א׳ התרמ״ו ת. נ. צ. ב. ה..
הניח אחריו בן צעיר לימים בשם יעקב חי, ובת בשם רבקה.
כן הניח אחריו אוצר רוחני רב הכמות והאיכות. אלו הם ספריו ״פקודת אלעזר״ ביאור על השלחן ערוך או׳׳ח. אשר נדפסו בהשתדלות תלמידיו המובהקים, רבי שמואל רפאל בוחבוט זצ׳׳ל. ורבי אברהם אביכזר זצ״ל ששימש שנים רבות רב ומורה צדק בעיר אלכסנדריה שבמצרים, ואח״כ ראב״ד בירושלים. את החלק הראשון של הספר הנז׳ הדפיסו בשנת תרמ״ז (1887). חלק שני בשנת תרנ״ב (1892). חלק שלישי בשנת עת״ר(1910).
שאר החלקים לא הודפסו. יש להניח שהרב זצ׳יל, חבר על כל ד, חלקי הש״ע, וכן ספר שאלות ותשובות, דרשות וחדושים. אך לצערנו לא זכינו עד היום לאורם. (הנחה זו באה מתוך השאלות והתשובות שהיו לו עם גדולי הדור ההוא בשאר חלקי הש״ע, כן תלמידיו הנז׳ מזכירים בתחילת החלק השלישי של הס׳ ׳׳פקודת אלעזר״, כי כל ההכנסות שיקובץ בדמי הספר, לא יעשו בו שימוש כלל ועיקר, כי אם דוקא בהוצאות דפוס החלק הרביעי. וכידוע חלק זה לא ראה אור).
הערות
אודותיו ראה, מלכי רבנן למהר״י בן נאים, דף כי׳ב ע״ד. אברהם אלמאליח בלוח ארץ ישראל, לונץ, י׳יד. יהודי המזרח באי׳י למ.ד. גאון. הסכמת הרבנים על סי ״פקודת אלעזר״ בהקדמת תלמידיו. ובהספד שנשא עליו הגאון רבי נחמן בסיסו זצ״ל, נדפס בתחילת החלק הראשון.
חכמי המערב בירושלים-שלמה דיין-תשנ"ב– רבי רפאל אלעזר הלוי בן טובו.
עמוד 260
ארזי הלבנון-שמעון ואנונו-רבי יהושע שרבאני
רבי יהושע שרבאני
מזקני וצדיקי המקובלים בירושלים בדור הקודם. נולד בבגדד בשנת תרל״ט [1879] לאביו רבי יצחק.
בצעירותו למד בישיבת ״מדרש בית-זילכא״ עם חכמי ורבני בבל המפורסמים [עיין בערכו של רבי עבדאללה סומך על יסוד ישיבה זו]. היה ממקורביו ומבאי ביתו של גאון עוזנו ותפארתנו ריש גלותא דבבל רבי יוסף חיים [בעל ה״בן איש חי״].
לאחר נישואיו בשנת תר״ס החליט רבינו לעלות לארץ ישראל.
רבי יוסף חיים נתן בידו המלצה חמה המיועדת לראשון לציון רבי יעקב שאול אלישר [בעל היש״א ברכה]. באותו יום נערכה חופה בה השתתפו רבני העיר ורבי יוסף חיים היה מסדר הקידושין. הוא ביקש מרבינו שיגיע לשם כדי שכל החכמים ילווהו אחר החופה לדרכו. המקובל רבי שמעון אגסי, שהיה נוכח אף הוא במקום הושיט לרבי יהושע סכום כסף להוצאות הדרך. אחר החופה ליווהו רבי יוסף חיים עם שאר החכמים עד עיר הנמל לגודל חיבתו.
בירושלים למד בין היתר בישיבת המקובלים ״רחובות הנהר״ בראשות המקובל רבי חיים שאול דוויק הכהן [השד״ה], ואחר כך בישיבת המקובלים שעל ידי ישיבת ״פורת יוסף״ בעיר העתיקה והחדשה, והיה גדול בחכמת הקבלה, והיה מקובל בעל קבלה מעשית.
על פי עדות רבי בן ציון אבא שאול [שהיה בעל נכדתו] למד רבינו תקופה מסוימת בישיבת תלמידי חכמים בה למדו ממוצאי שבת עד ערב שבת ברציפות, והיו מגיעים לביתם מערב שבת לערב שבת.
היה ממיסדי ישיבת ״שושנים לדוד״ יחד עם רבי יעקב חיים סופר [בעל ״כף החיים״] ורבי יחזקאל עזרא הלוי מרבני בבל בירושלים.
מסר נפשו על חינוך ילדיו [בניו: רבי יצחק, רבי שאול, רבי יוסף, רבי דוד ויבדל לחיים רבי שלמה] על אף יסורים רבים וטרדות גדולות שפקדוהו, וזכה למה שרבים באותה תקופה לא זכו ־ להעמיד בנים ונכדים לתפארת, תלמידי-חכמים ומרביצי-תורה גדולים.
כל ימיו חי בקדושה, בפרישות, בתעניות וסיגופים שסיגף את גופו על ידי טבילות קרח וגלגולי שלג. בימי השובבי״ם היה מתענה תענית הפסקה [משבת לשבת].
הרבה בתפילות ותחנונים על הכלל והפרט, ורבים מגדולי ירושלים החשיבו מאוד את ברכותיו.
בזקנותו, התגורר בשכונת בקעה וכיהן שם כרב השכונה. תקופה מסוימת גר בשכנות ל״בבא סאלי״, ושררו ביניהם יחסי ידידות והערכה עמוקים.
חיבר חיבור על מסכת ביצה אך החיבור אבד בבגדד.
[מפי השמועה שמעתי שהיה בכת״י פירוש על פסקי הרא״ש על הש״ס, ולאחרונה נמצא בכת״י עלים בודדים באגדה].
נפטר בהיותו קרוב לגיל מאה שנה בשבת קודש י״א טבת תשל״ג [1973], ונטמן במוצאי שבת בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר המהרש״א אלפנדרי ורבי יעקב חיים סופר זצ״ל.
אורח צדיקים, ח״א, עמוד 335