מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.
״שידת הבקשות״
פרק שביעי
הפיוט אצל יהודי מרוקו
השירה מלווה את האדם משחר ההיסטוריה. השירה אצורה בו והיא מוצאת את ביטויה בזמנים שונים. היא מביעה את שמחתו, בעזרתה הוא מבטא את יגונו ואת אבלו והיא מלווה אותו בעתותיו הפנויות. יוצא אפוא כי השירה משלבת את עצמה עם זרועו של האדם, מחבקת אותו ונצמדת אליו. הדבר קורה בכל התרבויות. מבחינה זו שירה היא שפה השגורה בפיו של כל אדם.
כך הדבר גם אצל יהודי מרוקו. יהדות מרוקו רכשה לה מקום מכובד בהתפתחות השירה העברית, ועל כך כבר נכתב: ״מתברר לנו יותר ויותר מה רב חלקם של המערב ואפריקה (צפון אפריקה, ממרוקו ועד תוניס) בפתוח השירה העברית הקדומה״.
שורשיו של הפיוט היהודי המרוקני
השירה העברית הקדומה מופיעה לראשונה במקרא; גבורי המקרא השתמשו בשירה כדי לבטא את עצמם. השירה המקראית מתחילה אצל למך (בראשית ד׳), נמשכת בשירת הים (שמות ט״ו), היא שורה על שאול (שמואל א׳ ט״ז) וכך הלאה בכל הדורות. זהו הבסיס לשירתם של היהודים בכל קהילה וקהילה בתפוצות הגולה.
ימי בית שני היו ימים של התפתחות התורה שבעל פה. אבותינו עסקו, אם כך, פחות בשירה ויותר בפירוש התורה שבכתב לאחר חורבן הבית. היהודים שנשארו בא״י ביכו את החורבן ואת הגלות. שנים של אבל היו השנים שלאחר החורבן ובמצב של מצוקה נפשית, יאוש ומרירות לא נותר למשורר אלא לבטא את עצמו ואת העובר עליו בכתיבתן של קינות, סליחות ותפילות.
פיטן ראשון הידוע מן המקורות הוא כנראה יוסי בן יוסי המכונה ״היתום״, לפי שאופי שירתו הפיוט היה ראשון ואחרון בתקופתו, המאה ה־5 אחרי הספירה. מאוחר יותר שומעים על הפיטן יניי, שחי בארץ ישראל במאה ה-7. שניהם חיברו פיוטים במשקל ובחריזה. יניי אף חתם את שמו בראשי הבתים וזהו האקרוסתיכון.
משקל ־ זהו מקצב השיר המבוסס על חלוקת ההבהרות ליתדות ותנועות.
אקרוסתיכון ־ הצטרפותן של האותיות הפותחות שורות או בתים לצורך חתימת שמו של המשורר בשיר שכתב.
השירה עוברת לבגדד, שם במזרח היא מתפתחת רבות בעזרתו של ר׳ סעדיה גאון(רס״ג) שחי בין השנים 942־882 אחה״ס ושימש כנשיא הגולה היהודית. הוא תרם להתפתחות השירה העברית תוך כדי ספיגת השפעותיה של השירה הערבית.
בבגדד פעלו משוררים נוספים, כמו שלמה אלסאנג׳ארי, שלמה בן יהודה ודונש בן לברט. או כפי שכונה ע״י הפרשן הספרדי ר׳ אברהם אבן עזרא בשם ״אדוניס בן לברט״.האחרון היה אחד המשוררים הבולטים (990־920 אחה״ס), נולד בפאס ומאוחר יותר עבר לבבל, הוא חיבר בין השאר את הפיוט ״דרור יקרא״. דונש בן לברט שהיה תלמידו של רס״ג היגר לספרד, נתקבל בחצרו של ר׳ חסדאי אבן שפרוט בקורדובה ויסד שם את הגישה החדשה של השירה העברית בימי הביניים: שימוש במובאות ובשיבוצים מהמקרא וממקורות חז״ל, שימוש ברעיונות חילוניים והחדרת המשקלים הערביים לשירה העברית. כך קורה שהשירה העברית הוצאה מתחום הקודש לעולמו החילוני והפרטי של כל יחיד.
עם ירידת קרנה של בגדד[בגדד נכבשה ע״י שושלת של מושלים פרסיים במחצית הראשונה של המאה העשירית] עולה התפוצה היהודית אשר בספרד. בגולת היהודים אשר בספרד פרצה לה היצירה השירית מתוך מעמקי הנפש ופורצת לה מקום בתפוצות אחרות שבמזרח. פיוטים רבים מגיעים מבבל לספרד, וכך עושה את דרכו לשם גם סידור התפילה שחיבר ר׳ סעדיה גאון, ובו פיוטים רבים שנכתבו ע״י משוררים מבבל. במאה העשירית עוברים מספר חכמים מבבל לספרד, והם עוזרים להפוך את ספרד למרכז רוחני בולט.
השירה בספרד מתפתחת ומגיעה לשיאה בתקופת ״תור הזהב״. במאות ה־ 12־10 היו חיי היהודים בספרד האנדלוסית נוחים ביותר; הם נהנו מבטחון (בניגוד לחיי היהודים בקהילות האשכנזיות) ומזכויות חוקיות שאיפשרו להם לחיות בשגשוג כלכלי. השתלבותם הכלכלית בספרד פינתה להם זמן רב ונתנה למוכשרים שביניהם לפתח את כישוריהם ולהביא לידי ביטוי את יכולתם.יהודים רבים פנו ליצירה הרוחנית: הגות יהודית, פרשנות, הלכה, לשון ושירה עברית. המגע של היהודים עם השירה הערבית המפותחת שיפרה גם את איכות כתיבתם, וכך אנו מוצאים בתקופה זו משוררים רבים שפעלו בספרד, ושמות חלק מהם מוכרים בודאי לרבים: ר׳ שמואל הנגיד (1053־993), ר׳ שלמה אבן גבירול (1020-1058), ר׳ יהודה הלוי(1141־1075) ועוד.
הכתיבה של המשוררים היהודיים בספרד מושפעת מהסביבה הערבית: בתוכן־ בחלקה שירה חילונית מובהקת (שירי משתאות, אהבה ויין) ובמבנה הצורני ־ משקל וחריזה.
כדי להתגבר על ההתנגדויות מצד הרבנים, היסוו המשוררים בספרד את שירי האהבה שכתבו. הם אמרו כי שירתם היא סמל ליחסי כנסת ישראל והקדוש־ברוך־הוא. שירתם של יהודי ספרד התפשטה בכל קהילות היהודים במזרח, וכל הדלתות נפתחו בפניה. עם נפילתה של ממלכת אנדלוסיה והשלמת כיבושה של ספרד ע״י הנוצרים (״הרקונקיסטה״) עברה השירה לארץ ישראל.
הערת המחבר: הרמב״ם יצא כנגד השירה החילונית ־ ״שירת העגבים״ ואמר שיש לאסרה משום הפסוק ״לא תלכו בדרכי האמורי״. גם המשורר ר׳ יהודה הלוי מתח ביקורת כנגד שירה זו ואמר ״מי שחפץ לזכות את נפשו ומחשבתו, ימצא היזק מהתעסק בשירי אהבה״ (ה״כוזרי״, מאמר ב׳, סעיף ה׳).
חזרה לארץ ישראל ־ צפת הקבליסטית מהמאה ה־16 היתה רוויה באוירה משיחית; הפיוט זכה לימי עדנה ושימש אמצעי ביטוי לרעיונות קבליים הקיימים בתקופה זו. הפיוטים נתנו הד למשאת נפש ולב של יהודי צפת וארץ ישראל לגאולה הצפויה לבוא בכל עת. בין המקובלים שכתבו שירה ניתן למנות את האר״י הקדוש (״אזמר בשבחין״), ר׳ אליעזר אזכרי(״ידיד נפש״) והגדול מכולם ר׳ ישראל נג׳ארה. צפת שהיתה בין ערי הקודש שבא״י נתנה תרומה חשובה להתפתחותם של השירה והפיוט בקהילות ישראל בכלל ובמרוקו בפרט.
השירה העברית עוברת למרוקו ־ מתי עברה השירה למרוקו? על כך אין ידיעות מדויקות. בין מרוקו לספרד היה מכשול ימי בדמותו של מיצר ג׳יברלטר. מכשול גיאוגרפי זה לא מנע את הזיקה ההדוקה הקיימת בין דרום ספרד לצפון מרוקו. תנועה רצופה של יהודים ממרוקו לספרד ומספרד למרוקו היתה חלק בלתי נפרד מחיי היהודים באזורים אלה. הגזירות והגירושים שהיו מנת חלקם במשך מאות בשנים הידקו באופן בולט את הקשרים בין היהודים בספרד ובמרוקו. הקירבה הגיאוגרפית והקשרים ההדוקים בין הקהילות היהודיות בצפון אפריקה לספרד הביאו בהכרח לידי זיקה ברורה בחיי הרוח של שני המרכזים : בהלכה, בבלשנות, בשירה ובפיוט.
בתנועה דו סטרית נאלצו יהודים לעקור עם משפחותיהם, לקחת את מיטלטליהם הדלים ולעבור למקום מבטחים, אם זה במרוקו ואם זה בספרד. יחד אתם נשאו העקורים גם את הפיוטים שהכירו בקהילות שבהם חיו. בתחילה יהודי ספרד העקורים הם אלה שנשאו איתם את הנכס היקר של השירים והפיוטים ועברו איתם לצפון מרוקו, שם הם נספגו והפכו לחלק מתרבות המקום.
גירוש יהודי ספרד בשנת רנ״ב ־ 1492 נתן מכה אנושה וסופית לקהילות היהודיות, שחיו תקופה ארוכה תחת יחס שהלך והחמיר מצד השלטון הנוצרי. במקביל לגויעתו של המרכז היהודי בספרד עלו ופרחו הקהילות היהודיות בעיקר בצפון מרוקו, בערים טיטואן, פאס ומקנס.
בין המגורשים מספרד לצפון אפריקה ולמרוקו היו המשוררים ר׳ סעדיה אבן דנאן, ר׳ אברהם בן בקראט ור׳ אברהם זמירו. הם ומשוררים נוספים, השפיעו על התפתחותו של הפיוט של יהודי מרוקו. אם נוסיף לעובדה זו גם את המסורת של הפיוט הקיים במרוקו, נראה כי הפיוט במגרב פרח בין המאות ה־17־16 ועד לאמצע המאה ה־20.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט הפיוט אצל יהודי מרוקו.
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי
ה-218-217
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
ומביע את ביטחונו שתם סבלו של העם.
ה-״שישו בני מעי, יום חג לה׳, // יום זאבי יער נסו, ברחו מפני״ – המשורר מתאר את מנוסת המנוצחים מפני צה״ל, שהפסיק את המלחמה משום שהוא רודף שלום. הוא מקשר בין נס יציאת מצרים וקריעת ים סוף לבין הניצחון המזהיר במלחמת ששת הימים.
שישו בני מעי
שיר — על מפלת מצרים ביציאת מצרים ובמלחמות ישראל
לחן — רמל אלמאייא
נועם ומלים — רבי דוד בוזגלו
שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי שִׂישׂוּ, יוֹם חַג לַה',
יוֹם זְאֵבֵי יַעַר נָסוּ, בָּרְחוּ מִפָּנַי.
וּמְעוֹנוֹתֵיהֶם נָשַׁסוּ, שָׁם שַׂמְתִּי מִפְּנֵי.
עָזְבוּ אֶת חֵילָם, יְגִיעָם וַעֲמָלָם, וְכָל תְּבוּאַת יְבוּלָם,
שָׁכְנוּ מִדְבָּרוֹת, מִנְהָרוֹת יְעָרוֹת כִּדְבַר ה'
הודו לא׳ל חי מלככם, אחי ולאמי.
כי הוא ההולך לפניכם, מי זולתו מי.
נתן בקולו אוי לכם, אתם אוכלי עמי.
המה צאן ידי, זרע אברהם עבדי, בנים לישרון ידידי,
מקנה קניני, זה בני, אין שני. ייאמר ה׳
הֶאָח עֵינֵנוּ רָאֲתָה, מוֹשִׁעֵנוּ בִּקְרָב סִינַי,
יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי ה',
יוֹם בּוֹ תַּחַת צִלּוֹ חָנְתָה עֲדַת מְפַקְדַי וּקְצִינַי,
שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה'.
וּזְרוֹעַ צַהַ"ל נָחֲתָה, בְּמוֹ קֶשֶׁת עַל רֹאשׁ מוֹנַי,
רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה'
כָּל עֲצֵי אֹרֶן וּבְרוֹשִׁים
צַמַּרְתָּם אַרְצָה כָּפְפוּ
מִן־גֵּו יְגֹרָשׁוּ כִּמְיֹאָשִׁים, צִבְאֹתָם רֶגַע נִדְחֲפוּ
וּכְמֵימֵי נַחַל נִסְחֲפוּ.
אַךְ לְמַעַן עֲשׂוֹת שָׁלוֹם, יַעֲקֹב שָׁב לְהֵיכָלוֹ,
וְיִשְׂרָאֵל לְאָהֳלוֹ.
בִּפְקֻדַּת מֶלֶךְ צוּר עֵילוֹם, רֹאשׁ חֵיל צַהַ"ל נָתַן קוֹלוֹ
חִישׁ נֶאֱסַפְנוּ אֶל דִּגְלוֹ.
וְעַל חֵילוֹ צִוָּה לִבְלֹם, בַּל קְרוֹב עוֹד חוּץ לִגְבוּלוֹ
אַשְׁרֵי הָעָם שֶׁכָּכָה לּוֹ
וּבְחַבְלֵי הַשָּׁוְא נִמְשְׁכוּ
יְרִיבָיו רֹדְפֵי מִלְחָמוֹת
אִוֹי לָך אֶרֶץ כִּי בָּךְ מַלְכוּ, שׁוֹלְפֵי חֶרֶב חוֹגְרֵי חֵמוֹת אוֹהֲבֵי רֶצַח וּנְקָמוֹת
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שִׂישׂוּ בְּנֵי מֵעַי
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א.
מנהגי חברה קדישא
במסכת שבת דף קב״ז ע״א שנינו אמר רב יהודה בר שילא א״ר אסי א״ר יוחנן ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעלום הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפילה והשכמת בית המדרש והמגדל בניו לתלמוד תורה והדן את חברו לכף זכות.
א) אדם שנפל למשכב ומצבו הבריאותי מעורר דאגה דרש שמירה, אנשי חברה קדישא ישבו אתו בקביעות לרבות בשעות הלילה.
ב) בליל שבת קודש מיד אחר תפילת ערבית, עוד לפני שכל אחד הלך לביתו, יש שהזדרזו לבקר, ביקור קצר מאד את החולה לאחל לו שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, על מנת לעודדו ולחזק רוחו.
ג) בשעת גסיסה ב״מ נהגו לקרוא שיר השירים, ובשעת יציאת נשמה אמרו אנא בכח, פרשת קריאת שמע, בידך אפקיד רוחי וכוי, ה׳ הוא האלהים ה׳ הוא האלהים, וסיימו ה׳ אמת, משה אמת ותורתו תורת אמת. (הגאון ר׳ דוד הכהן סקלי, בספרו קרן לדוד, ילקוט דוד, דף ל״ז ע״א מביא מקור למנהג בדברי הזוהר הקדוש: … א״ל לצליה תא וקטליה ולא בשמא דלא אתחזי האי לאדכרא עליה קדושה עלאה … (וראה גם ספק מעבר יבק, דפוס מנטובה, דף ל״ו־ל״ח), וליחידי סגולה דקדקו להיות עשרה אנשים לומר את הפסוקים ופרשת היחוד, (נהגו לומר סדר יציאת נשמה גם לילדים קטנים ב״מ).
ד) נהגו אנשי החברה קדישא בחול המועד סוכות לחצוב, בהר הסמוך לבתי העלמין, את האבנים לאטימת הקבר ואת האבנים לציון הקבר. שמעתי ממו״ר מר זקיני הגאון החסיד הרב שמואל זצוק״ל טעם למנהג זה של יהודי דבדו להכין אבני הקבורה גם בימי חוהמ״ע סוכות: בהפטרת שבת חוהמ״ע בספר יחזקאל פרק ל״ח מדובר בענייני קבורה של אנשי גוג שנא׳ והיה ביום ההוא אתן לגוג מקום שם קבר בישראל… וקברו שם את גוג, ועוד קוראים אנו בהפטרה זו את הפסוק: ועברו העוברים בארץ וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון… (חז״ל במס׳ מועד קטן למדו מפסוק זה מצוה לציין קברים), וזה מצוה שיש בה צרכי רבים שמותר לעסוק בה בחוהמ״ע כמוזכר בשו״ע או״ח סי׳ תקמ״ד. נציין שהבהנים נטלו חלק במו אחיהם הישראלים, בשלב זה של העבודה הנוגעת לצרכי הנפטרים.
ה) גברים תפרו תכריכי גברים, והנשים תפרו לנשים. לא נהגו לעשות קשר בחוטי תפירת התכריך במחבר בספר מעבר יבק.
ו) התכריך של אדם חסיד וכשר: תחרות היתה בין אנשים שרצו לעסוק במצות תפירת התכריך לצדיק ולכן היו מציעים זאת תמורת תרומת כסף שנועד לקופת חברה קדישא.
ז) הטהרה נעשתה בבית הנפטר ובשעה ההיא היתה התגודדות נשים סביב מקוננות, ויחד בבכי ובקולות יללה הזכירו שבחי הנפטר, הרב או ראש הקהל היה דורש מהנשים להפסיק מחול הבכי והיללה וגוער בנשים השורטות פניהן. נשים מקוננות בצוותא הוא מנהג עתיק בישראל ועוד בזמן הבית, הנביא ירמיהו מכריז: כה אמר ה׳ צבאות התבוננו וקראו למקוננות ותבואינה ואל החכמות שלחו ותבואנה (ירמיהו, פרק ט/ ט״ז).
ח) העוסקים בכריית הקבר לא נהגו למסור מיד ליד כלי החפירה, וכן המטהרים העוסקים בטהרה, וכן בכיסוי הקבר לא נהגו להעביר מיד ליד את האת, והטעם שלא להושיט צרה ליד חבירו (מעבר יבק, מאמר ב׳, פרק ב״ז) בעת כיסוי הקבר, אמרו המכסים והוא רחום יכפר עוון ג׳ פעמים.
ט) בצוואת ר׳ יהודה החסיד כתוב (ספר חסידים, צוואה, סע׳ ב׳): אין לחצוב קבר ולהניח פתוח אם אין נותנים בו המת מבעוד יום… ב״מ…, ומשום כך לא נהגו לעזוב באמצע כריה, קבר, באשר התברר לקברנים שהמקום מקום סלע וקשה עד מאד לסיים כריית הקבר, אדרבה הם הגבירו מאמצים לגמור כריית קבר היכן שהתחילו ובשום אופן לא עברו למקום אחר; מאמצים עילאים נדרשו מהקברנים לסיים מלאכת הקודש. קברים רבים בבתי העלמין בדבדו חצובים באדמה סלעית. בשעת כריית מקום הקבורה נהגו להחליף בין איש לרעהו ברכת ״ה׳ עמכם״ ולא ברכת ״שלום״.
י) אדם לא כשר שנפטר, לא החליטו אנשי החברה קדישא בצוותא על מקום קבורה, אבל אחד מבני החברה זרק לאויר כלי עבודה, והיכן שהכלי נחת, שם חפרו מקום הקבורה, ובדרן כלל השתדלו על מנת שהכלי ינחת במקום סמוך לקיר בית העלמין.
יא) לויה שנדחית ליום המחרת, והקבר כבר מוכן מבעוד יום, נהגו להניח כלי, כגון בקבוקי שמן וכדומה, בתוך מקום הקבורה עד לשעת הלויה.
יב) בשעת הלויה, קהל המלווים אמרו בצוותא ובקול רם ובלחן דבדובי המעורר לתשובה ולמחשבה טהורה, ויהי נועם ה׳ אלהינו עלינו וכו׳ וכן מזמור מ״ט שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד.
יג) בשעת הלויה נהגו לשאת את ההספד במקום מיוחד לשם כך, סמוך לבית עלמין, בין בית העלמין הישן והחדש (מקום זה מיועד היה לעצרות הקהל כגון לאמירת סליחות בזמן בצורת, לאמירת סדר ברכת החמה ברוב עם וכדומה).
יד) בפתח ההספד נהגו לשאת קינה.
טו) בהגיע המיטה לבית החיים, הלכו ארבע אמות ועמדו קימעא, כך עשו פעמים או שלוש, ובמרחק מה ממקום הקבורה, ערכו סדר ההקפות, סדר זה עשו לצדיקים וכשרים בלבד.
טז) הורדת גופת אדם חסיד וכשר למקום מנוחת עולמים זכו בה אנשים שתרמו תרומה לקופת חברה קדישא, זאת כאות חיבה וכבוד גדול לצדיק.
יז) יש ונהגו לעשות סדר ההתרה לפני אטימת הקבר.
יח) נהגו לשבת קימעא באחד מבתי הכנסת בדרך חזרה מלוויה.
יט) מי שנטל על עצמו להביא ביצים לסעודת הבראה נזהר מאד להכין מספר הבצים בהתאם למספר המדוייק של היושבים שבעה.
כ) מי שלא יושבים שבעה נמנעו, במדת האפשר, לא לישון בלילה הראשון בבית הנפטר שם יושבים שבעה בני המשפחה.
כא) נהגו לעשות צדוק הדין גם בלילה.
בב) המנהג לומר דברי תורה תוך השבעה לא היה דבר נפוץ כלל, הדרשה היחידה היה זה ההספד בשעת הלויה.
בג) דרשת ליל השבעה אמרו בעיקר לאנשי מעשה ורבנים, לכבוד אדם חשוב אמרו דרשה גם ביום שבת תוך השבעה.
כד) ביום שבת קודש אמרו שבת תנחמכם.
כה) יש שנהגו לא לטעום כלום בבית היושבים שבעה, ושמעתי לאמור שמשפחות הכהנים דקדקו בזה מאד וראיתי בשו״ת ליצחק ריח מאת הגאון הרב יצחק אבן דנאן ז״ל, ליקוטים, עמי חי, וז״ל: טעם המנהג שאין לוקחין שום דבר קטן וגדול מבית האבל כל משך שבעה ימי אבלות משום רוח הטומאה ששורה שם ז׳ ימים וישראל קדושים…
כו) בליל פקידת החודש ופקידת השנה נהגו לערוך סעודה והשתדלו להזמין עניים לסעודה זו. (מנהגם היה להזמין עניים גם לסעודת המילה, או סעודה שעורכים לכבוד הנחת תפילין וכדומה).
כז) יש ונהגו לעלות בימי השבעה על קבר הנפטר, הרב דוד הכהן סקלי ז״ל, בספרו קרן לדוד, חלק ילקוט דוד ־ באהל דוד דף י״א כתב מקור של המנהג מספר הזוהר פרשת ויחי וז״ל: ר׳ יצחק הוה יתיב יומא חד אפתחא דר׳ יהודה והוה עציב וכו׳ א״ל אתינא לגבך למבעי מינך תלתא מלין חד דבד תימה מלי דאורייתא ותדבר מאינון מלין דאנא אמינא וחד דמזכי ליוסף ברי באורייתא וחד דתיזל לקברי כל ז׳ יומון ותבעי בעותיך עלי וכוי, וכתב הרב הרד״ך: דמכאן נתפשט בישראל לילך כל ז׳ לבית הקברות ועושין השכבה למת ומבקשין עליו רחמים… (ועיין הרמב״ם, הל׳ אבל, פ״ד, ה״ד, וכן שו״ת הריב״ש סי׳ קנ׳׳ח).
יש משפחות שהגברים לא נהגו לעלות על קבר הנפטר תוך השבעה.
כח) ביום השבעה וביום השלושים וביום השנה בשעה שאמרו פרק תהילים והשכבה נהגו לפרוס מעיל של הנפטר על הקבר.
כט) ביום השבעה, אחר תפילת שחרית, סיימו את האבילות על ידי נטילת ידים ורגלים בשיכול, היינו שפכו מים על יד ימין ורגל שמאל, ולאחר מכן שפכו מים על יד שמאל ורגל ימין. הזדרזו לשבור, ולהוציא מכלל שימוש הכלי ששימש לנטילה וכן הגיגית שם נטלו ידים ורגלים. (מנהג זה מוזכר בספר ויען שמואל להרב הגאון ר׳ שמואל מרציאנו ז״ל).
ל) יש נהגו לעלות על הקבר, בחודש הראשון, בימי שני וחמישי.
לא) פקידת החודש עשו אותה על כ״ב יום מיום הפטירה (הרב שלמה הכהן זאגורי ז״ל בספרו ויקץ שלמה, עמי קכ״ח) היינו ליל כ״ג לפטירה, ויש שעשו ליל כ״ה לפטירה או גם ליל כ״ז.
לב) יש נשים שנהגו לדחות הצעות להתחתן בשנית אחר פטירת הבעל ב״מ ״מפני כבוד בעליהן״, ובאות לצער של אמת על בעל שנפטר ב״מ (כך כתב רבינו הרב הרד״ך בספר קרן לדוד, חלק ילקוט דוד באהל דוד, דף ל״ז).
לג) יש שנהגו לבקר לעתים קרובות, בעיקר בשנה ראשונה, את קבר הנפטר, העליה לקבר היו לה שתי מטרות אחת לבקר ולהתייחד עם זכרו של הנפטר, שתים לומר תפילה והשכבה ולהדליק נר למנוחת נפש הנפטר ובלשון יהודית־ערבית אמרו: יזורו (להתייחד) ויראחמו (לומר תפילה).
לד) נהגו להיות בתענית, מדי שנה בשנה, ביום פטירת ההורים ב״מ.
לה) נהגו להשתמש בעפר קברי צדיקים מפורסמים, כגון קברי הצדיקים הנקראים ״שמאענא״ ז״ל או מקבר המלוב״ן הרב שלמה בר מימון ז״ל לערבב העפר במים חיים ולמרוח על הפנים ועוד, ויש שנהגו לשתות מעט ממים זה.
לו) נמנעו מלפגוע בכל בעל חי הנמצא בשטח בית העלמין ומי שנתקל בבעל חי שהוא שם, נהג למלמל ״ברוך הבא״.
לז) אדם שהוטל עליו חכם או נדר מטעם רב הקהל, בא לבית העלמין ובנוכחות שגי עדים קיבל על עצמו את גזר הדין (עיין בספר שו״ת ויאסוף שלמה לגאון הרב שלמה הכהן צבאן, חו״מ, סי׳ מ״א).
לח) אם הנפטר אדם בשר ומיחידי הקהל נהגו להתפלל יום יום בביתו מנחה וערבית, יש שהסתפקו לשלושים יום, ויש נהגו להתפלל כל השנה בבית הנפטר מנחה וערבית.
יחס דבדו.
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
La famille Marciano -Ben Ako
Rabbi David Marciano Ben Ako
Ce grand et sage rabbin fit figure de rabbin au grand charisme, de saint éblouissant. Il fut un tsadik qui se confina dans le plus sage silence et renonça aux futilités de la vie. Son savoir fut gigantesque, ses leçons raffinées, et le visage qui les prononça rayonna d’une lueur D-ivin : il eut tout d’un ange,il fut Rabbin à Missour (après l’avoir été à Berguent). Ses enfants sont :
Yossef-Aharon-Rahamim-Avraham-Mordékhaï-Nouna-Aouicha
Rabbi Chimon Marciano Ben Ako
Cette personne fut un être diligent et scrupuleux. Ses enfants se nomment :
Itshac-Mordekhaï-Yéhouda-Yossef-Meïr-Nouna- Zhari-Aouïcha
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Cette personne eut un tempérament dynamique qui convint parfaitement a son zèle religieux. Le nom de ses enfants fut :
Makhlouf (surnomme Khlifa)-Yaâkov -Chimon-Itshac-Avraham-Saàda-Stira -Lucienne-Rosette-Hanna
Rabbi David Marciano Ben Ako
Cette personne devint à la fin de sa vie un vieillard honorable, affable et spirituel, dévoué et prodigue. Il fut, en outre, vénéré par les Sages. Ses enfants s’appellent :
Moché-Avraham-Saoûda
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cette personne prêcha la droiture, l'intégrité et le labeur. Il ne rechigna jamais à la tâche. Ses enfants furent :
Avraham-Moche
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut d’une grande valeur, un homme vertueux, modeste et bon. Il adora la Torah et ceux qui s’en réclamèrent. Ses enfants se nomment :
Moché-Itshac-Scira-Mrima-Saoûda
Rabbi Rahamim Marciano Ben Ako
Cette personne fut un être clément, humain et altruiste, il fut digne de sa réputation. Ses enfants s'appellent :
Yossef-Chalom-Itshac-Moché-Avraham-Mrima-Saouda-Aouicha
Rabbi Chlomo Marciano Ben Ako
Cette personne surveilla de près ses moindres agisse ments, s'efforçant d’être indulgent, prodigue et toujours plus hospitalier. Le nom de ses enfants est :
Itshac-Efraïm-Rahamim-Saoûda
Rabbi Yossef Marciano Ben Ako
Ce grand rabbin fut le digne descendant d’une lignée éclatante. Autorité incontournable en matière de Judaïsme, juge expert aux décisions sans appel, il nourrit spirituellement toute la population. Il occupa une chaire de Rabbin à la synagogue qui porte le nom de feu Rabbi Chlomo bar Maïmon (et fit office de salle de tribunal où furent rédigés les actes de divorce). Ses enfants se nomment :
Chlomo-Moché-Maha-Aouïcha -Louïha-Mrima
Rabbi David Maxciano Ben Ako
Ce rabbin fut un érudit bien né et bien éduqué, qui fit preuve d’une acuité intellectuelle et d’une grande civilité et politesse. Homme charitable et bienveillant, il prit soin des morts de son vivant. Ses enfants s’appellent :
Avraham-Stira-Saoûda-Mrima
Rabbi Aharon Marciano Ben Ako
Cc rabbin fut un parangon de vertu, qui appliqua sa vie durant les commandements de D-icu et se consacra aux œuvres de charite. Ses filles furent
Mrima-Aouïcha
Rabbi Chmouel Marciano Ben Ako
Ce rabbin fut la gloire et la fierté de son peuple, et pourtant il ne s’en venta pas. Rabbin en titre de la nouvelle synagogue Ben Ako, il prodigua inlassable ment ses précieux conseils, instruisit la masse pendant près d’un demi-siècle et forma de nombreux disciples. Cet homme en quête permanente de paix, à la réputa tion légendaire, fut mon maître et mon grand-père. Ses enfants furent :
— Rabbi Meïr-Mordékhaï. ïl est un grand érudit dont les livres célèbres en disent long sur lui. Il a publié à Jérusalem des commentaires inédits sur la Bible et le Talmud, parmi lesquels Divré Meïr et Bet Meïr. D’autres écrits attendent encore d’être imprimés : ce sont des réflexions sur le Talmud de Jérusalem et sur la cabale;
Miryam-Aouïcha
Rabbi Yéhouda Marciano Ben Ako
Cet homme fut noble et distingué. Certains de ses enfants sont encore en vie.
Rabbi Moche Marciano Ben Ako
Cet être fut un homme laborieux, fidèle et dévoué. îl pratiqua beaucoup la charité. Ses enfants sont encore en vie.
La famille Marciano -Ben Ako
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.
חודש אלול
א. ההשכמה לשליחות על ידי השמש
1-משכימים לומר ׳תיקון חצות׳ וסליחות בכל חודש אלול ובעשרת ימי תשובה.
הערת המחבר: על פי טור ושו״ע או״ח, סימן תקפא, סעיף א, וכמנהג שאר קהילות מרוקו(נהגו העם, עט׳ קיט סעיף ב; נתיבות המערב, עט' רכז סעיף א; עטרת אבות, פרק טז, סעיף א). הטעם לכך הוא שבארבעים ימים אלה שהה משה רבנו בשמים לקבלת הלוחות השניים; בר״ח אלול עלה וביום כיפור ירד, ובו ביום אמר לו הקב״ה ׳סלחתי כדברך', ולפי שימים אלה היו ימי רצון לפיכך קבעו בהם אמירת סליחות (הטור שם). יש שמצאו סמך לדבר בפסוק 'אני לדודי ודודי לי׳ – ר״ת אלול, וסופי תיבות ארבע יו״דין = ארבעים יום. לגבי הימים שבהם צריך לומר סליחות יש שלושה מנהגים: א. רק בעשרת ימי תשובה (רמב״ם, הלכות תשובה, פרק ג, הלכה ד). ב. מיום ראשון של השבוע שלפני ראש השנה, והוא מנהג אשכנז(הטור, שם). ג. מראש חודש אלול,והוא מנהג הספרדים(שו״ע שם).
2-שמש בית הכנסת עובר בכל בית לעורר אנשים לסליחות וקורא לכל אחד בשמו, ורוב המתפללים משכימים קום.
סבי(בא־לו בן יחיא = ד׳ מכלוף נזרי) היה אומר: ׳רָאהּ דִי מָא קָאמְשׁ לסליחות, רָאהּ מָא בָּאיְיְתְשׁ פְלְבְלָאד' (=בידוע שמי שלא קם לסליחות, פשוט איננו בעיר). מפי אדוני אבי.
3-מנהג ייחודי נהג בימים קדומים בדרום תאפילאלת לקום בחצות לילה ל׳תיקון חצות׳ ולסליחות, וחוזרים לישון, ובבוקר משכימים לתפילת שחרית.
4-גם תלמידי חכמים, מלמדי תשב״ר וכל בני משפחת אביחצירא השכימו לסליחות, ולא פטרו עצמם מחמת לימוד תורה.
5-אם אין מניין אין אומרים את הקטעים בארמית, ואומרים י״ג מידות של ׳ויעבר׳ בטעמי המקרא.
6-אין תוקעים בשופר בסליחות.
7-נוסח הסליחות הוא על פי ׳מרפא לנפש/ ליוורנו 1821.
8-אומרים את כל פיוטי הסליחות ללא דילוג: ׳ישן אל תרדם', ׳מלכי עולם בורא׳ (לפני ׳אשרי יושבי ביתך׳), ׳בן אדם מה לך נרדם/ ׳למענך אלהי רצה עם לך שחר׳, ׳שם אל קמתי לברך׳(לפני ׳רחמנא אדכר לן׳), ׳אנא כעב זדוני/ ׳אלהים אתה ידעת לאולתי ולאשמותי׳ (לפני'עננו׳), ׳אדון הסליחות/ ׳יה שמע אביונך׳ (עשי״ת), ׳אם אפס רבע הקן/ ׳למתודה חטאתיו/ ׳בזכרי על משכבי/ ׳אלהא רבא אלה שמיא וארקא/ ׳מחי ומסי/
ב. ׳תיקון כרת׳
נוהגים לעשות בבית הכנסת ׳תיקון כרת׳ בחודש אלול, באחד הלילות של עשרת ימי תשובה אור ליום ששי או במוצאי שבת. בקצר א־סוק עושים ׳תיקון כרת׳ ביום שני בבית.
סדר התיקון: ערבית, סעודה בלי בשר, לימוד והימנעות מדיבור כל הלילה.
סדר הלימוד: וידוי, ׳לשם יחוד', קריאת משניות מסכת כריתות ואחריהן משניות שסימנן שנ״ת חיי׳׳ם: חולין, יומא, ידים, מקוואות; רמב״ם הלכות שגגות (אחד עשר פרקים ראשונים), כנדפס בקונטרסים הנקראים ׳תיקון כרת׳.״
בעשרת ימי תשובה יש נוהגים לומר במקום הלכות שגגות הלכות תשובה (עשרה פרקים).
קודם חצות לילה קוראים סדר קריאת שמע שעל המיטה, ובחצות מברכים את ברכות השחר, אחר כך קוראים: ׳פתיחת אליהו הנביא/ זוהר אדרא רבה, אדרא זוטא ו׳יהי רצון שלאחר הלימוד.
ג. תעניות
חסידים, אנשי מעשה ונשים צדקניות מתענים ארבעים יום מראש חודש אלול ועד יום כיפור, וסועדים את לבם בלילות.
מרא דאתרא יש״א ברכה היה מתענה בימים אלה גם הפסקה שבועית אחת ממוצאי שבת ועד ליל שבת שישה ימים ושישה לילות רצופים, ובשנת תשי״א התענה בימים אלה ארבע הפסקות בין שבת לשבת.
ד. אמירת המזמוד ׳לדוד ה' אורי וישעי׳
1 . במשך חודש אלול אומרים כל יום מזמור ׳לדוד ה׳ אורי וישעי׳(תהלים כז), ואחר כך ביום הושענא רבה.
בערבית אומרים מזמור זה לפני ׳ה׳ צבאות עמנו׳ בכל קהילות תאפילאלת.
בשחרית – אחרי ׳עלינו לשבח׳, כדי לומר קדיש אחרי המזמור.
במנחה – במקום ׳למנצח בנגינות׳, אבל רק בקהילות דרום תאפילאלת.
ה. התרת נדרים
מנהג ייחודי בכל קהילות תאפילאלת לא לעשות התרת נדרים לא בכ׳ באב ולא בראש חודש אלול, אלא בערב ראש השנה ובערב יום כיפור.
שלא כמנהג שאר קהילות מרוקו שבהן אומרים התרת נדרים בכ׳ באב, כלומר ארבעים יום לפני ראש השנה, ובר״ח אלול, ארבעים יום לפני יום כיפור (נהגו העם, עט׳ קיט סעיף א; נתיבות המערב, עט׳ רכז סעיף א), וכן מנהג קהילת תוניס (עלי הדם, עט' 451 סעיף ו) וקהילת ג׳רבא שעושים התרה 40 יום לפני ראש השנה(ברית כהונה, או״ח, ח״א, מערכת י/ סעיף ז, ערך ימים נוראים). הטעם לכך הוא שמי שנתחייב נידוי או נזיפה נשאר בנידויו ארבעים יום ואין תפילתו נשמעת, לפיכך עושים התרה ארבעים יום לפני ראש השנה כדי שתישמע תפילתו בראש השנה, והתרה ארבעים יום לפני יום כיפור כדי שתישמע תפילתו ביום זה(זהר פקודי רמט ע״ב).
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפילאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי-חודש אלול.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Les saints ont le pouvoir de se transporter instantanément à des distances fabuleuses. 'Abdelqâder, invoqué à El-Abiodh, en Algérie, par une femme qui avait laisse tomber son enfant dans un puits, accourt aussitôt sous terre et reçoit l’enfant dans ses bras avant qu’il ait touché la surface de beau. L' Abdelqâder invoqué était Sîdî Cheîkh, nommé primitivement 'Abdelqâder. Le grand saint de Bagdad, 'Abdelqâder el-Djîlânî, qui avait cru qu’on l’invoquait, était accouru, instantanément aussi, d’Asie, pour sauver l’enfant. On voit par là que si les saints ont le pouvoir de franchir en un clin d’oeil des espaces immenses, ils sont loin d’avoir toujours le don d omniscience '.
Les saints marchent sur les eaux; ils peuvent dessécher la mer, tarir les rivières, etc. Ces légendes sont racontées d’un grand nombre de marabouts. Les saints ont aussi le pouvoir de faire jaillir des sources, défaire couler des cours d’eau, de détourner des rivières, etc.
Les saints ont le pouvoir de se rendre invisibles, de même qu’ils peuvent rester longtemps sans boire ni manger. Le vieux marabout Moh’ammed ben el-'Abed faisait à ce sujet au Colonel Trumelet le récit plein de charme que voici :
« Dieu, quelquefois, nous rendait invisibles aux yeux des chrétiens, ou les frappait d’aveuglement. C’était un samedi : un détachement de zouaves bivouaquait sous les oliviers pour observer les Benî-Çâlah’ qui, chaque nuit, descendaient de leurs montagnes pour rôder autour des postes français. On ne pouvait approcher du bois d'oliviers sans risquer d’entendre aussitôt siffler à ses oreilles les balles que ne manquaient jamais d’envoyer les sentinelles. J’avais juré de faire ma Ziàra au tombeau de Sîdî Ya'qoûb ; je sentais bien que cette pieuse visite n’était pas sans danger; mais je savais aussi que Dieu peut tout, et que Sîdî Ya'qoùb veillerait sur son serviteur.
« Je sortis de ma demeure, située dans les jardins de Blida, avant l’heure de la prière du fedjeur-[Point du jour.] et je me dirigeai, en suivant le sentier que vous avez conservé, vers la qoubba du saint. Avant de pénétrer dans les oliviers,
je récitai le dhikr [Prière particulière à un saint, a une confrérie.] de Sîdî Ya'qoûb, et je m’enfonçai dans le massif. Un feu de bivouac jetait ses dernières lueurs et teintait en rouge les murs de la qoubba. Quelques hommes, accroupis autour du foyer, riaient comme rient les Français, et sans songer que la mort était à deux pas, peut-être, sous la forme d’un de nos Kabyles. Je passai, à le heurter, auprès d’un factionnaire dont un arbre m’avait dérobé la présence : je me crus perdu, et il nie semblait déjà entendre le cri sec d’un fusil qu’on arme. Il n’en était rien; la sentinelle ne m’avait pas aperçu, sans doute ; car elle ne répondit à notre rencontre que par un grognement que je compris devoir être un juron, au ton énergique dont il fut articulé : le zouave avait certainement cru s’étre heurté à l’arbre. Il y avait là un prodige manifeste. Je continuai mon chemin en croisant plusieurs autres sentinelles qui ne me virent pas davantage, bien qu’elles parussent regarder de mon côté. Une sueur froide perlait sur mon front; je l’avoue, mon invisibilité me faisait peur. Au moment où je passais près du feu, un jet de flamme vint m’éclairer tout entier, et, cependant, aucun des hommes de garde ne m'aperçut. Je me précipitai dans la qoubba, et, me prosternant sur sa tombe vénérée, je remerciai Sîdî Ya'qoûb de la protection évidente don’t il me couvrait; je le priai aussi de retenir dans mon cerveau mon esprit qui semblait vouloir s'envoler. »
Les saints ont le pouvoir de rayonner et de se manifester par des lumières ou des flammes. Tel marabout apparaît sous la forme d'une lueur phosphorescente répandant autour d'elle des reflets bleuâtres et tremblotants. 'Tel autre s’avance sous l’apparence d’une colonne lumineuse qui semble pénétrer dans le sol. Le feu a toujours été le symbole de la vie spirituelle .
Les saints opèrent des guérisons et des résurrections. On va prier auprès de leurs tombeaux pour recouvrer la santé. Les femmes stériles s'adressent à certains d’entre eux, dont c’est la spécialité, pour obtenir le privilège de la maternité. Les hommes épuisés et les vieillards vont demander aux mêmes saints ou à d’autres, dont c’est la fonction plus particulière, de leur rendre leur virilité. Sîdî Mogdoul, à Mogador. est un marabout spécialiste de cette catégorie.
Les saints ont le pouvoir d’apparaître après leur mort et de ressusciter pour accomplir un nouveau miracle, et intervenir, comme Dieu lui-même, dans les événements. Les marabouts peuvent aussi s’entretenir avec les saints défunts, même avec ceux qui sont morts depuis des siècles. Ils peuvent douer de la parole les animaux, les arbres, les pierres, etc. Ils ont le don de transformer les corps, par exemple l'eau en miel, le metal en parfum, etc. Nous verrons plus loin des exemples de ces divers pouvoirs.
Les saints chassent les mauvais esprits et protègent celui qui les invoque contre l'action pernicieuse des djinn. Près du tombeau de Sîdî Ya'qoûb, à Tlemcen, se trouve une niche appelée la maison des djinn. Le gardien nous a raconté, avec une candeur pleine de gravité, que les démons se rendent dans cette niche et qu'on y vient pour se faire délivrer d'une possession. Le possédé passe la nuit dans cet endroit, en ayant soin de mettre sa tête dans la niche. Le lendemain matin, le djinn a disparu par la puissance de Sîdî Ya'qoûb. « Des Espagnols viennent parfois ici pour se débarrasser d'un djinn, » ajouta dévotement le pieux musulman.
Le miracle de la multiplication des pains se reproduit souvent dans la légende des saints musulmans, d'el le plat inépuisable de couscous que Sîdî Ah'med el-Kbîr offrit à toute une caravane ' ; le couscous, après avoir repu les nombreux hôtes du saint, paraissait aussi intact qu'au moment où on l’avait servi.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון
ניתוח הקווים הדומים בהתנהגות שתי קבוצות עולי־הרגל מרוממה תואם את הגישה הרווחת במחקר האנתרופולוגי, המייחסת לחגים ולטקסים תפקיד חשוב בקיום אחדותה ובהגברת ליכודה של החברה. בעלייה־לרגל של אנשי רוממה למירון היו שלוש משמעויות לגבי מצבם החברתי:
(א) שילובם של עולי מרוקו בבני עדות אחרות בחברה הישראלית הרחבה, שבה יוצאי צפון־אפריקה ואשכנז (דתיים ולא־דתיים כאחד) מזוהים בדרך כלל כשתי קבוצות הנבדלות זו מזו מבחינות חברתיות ותרבותיות רבות;
(ב) פגישתם המחודשת וחיזוק הקשרים בין בני עדת יוצאי מרוקו, אשר התפזרו בכל רחבי הארץ;
(ג) השכנת אווירת רגיעה, ולו גם זמנית, בקהילת תושבי רוממה, ויצירת יחסים נינוחים בין יריבים, שהיו שרויים בדרך־כלל בסכסוכים מרים.
נעבור עתה לניתוח התצפיות, שנערכו על שתי קבוצות עולי־הרגל כמייצגות דפוסים שונים של התנהגות. כבר בשלבי תיכנון הנסיעה למירון התנהגו בני ביטון אחרת מבני סבאג. אף כי לוי לא היה אמיד פחות מעזיז, תיכננה חבורת בני סבאג חגיגה מפוארת הרבה יותר. הכנות משפחת סבאג היו נושא לשיחה ברוממה, והיה בהן כדי להרשים מכרים וזרים מבין עולי־הרגל במירון. הם הביאו אתם למירון עז חיה לשחיטה, והקימו אוהל בולט משמיכות ושטיחים במקום מרכזי, שבו עוברת דרכם של אלפי הנכנסים והיוצאים מחצר קבר רשב״י. משום כך היתה להם הזדמנות לראות ולהיראות על־ידי מרבית מכריהם שבאו למירון.
לעומתם, חבורתו של לוי בחרה לה מקום חניה בפינה מרוחקת ממרכז ההילולה, ולכן יכלו הם לפגוש את מכריהם רק כאשר עזבו את מקומם ויצאו להסתובב בקרב החוגגים. אך ההבדל בין שתי הקבוצות התבלט במיוחד בדרך שבה בחרו לקיים את מנהג כיבוד הקהל במאכל ובמשקה. בני סבאג הופיעו במיטב בגדיהם במרכז החגיגות לאור היום, ופנו אל הקבוצה הנבחרת בין הנאספים במירון; ואילו בני ביטון בחרו בחצר האחורית של הקבר, מקום שסביבתו היתה מוזנחת ועלובה למראה, והמסתופפים בו היו מדלי הקהל. לדבריהם, הם נתכוונו לקיים את המצווה של שיתוף העניים במזונם. בני ביטון ראו בפגישה הבלתי־צפויה עם החסיד האשכנזי בתום יום החגיגות אות וסימן שכוונתם נתקבלה, ועלייתם לרגל צלחה.
אין ספק שגם לבני סבאג וגם לבני ביטון היו מניעים דתיים וכן שאיפות להכרה ולהערכה חברתית על הישגיהם החומריים. מניעים אלה חברו יחד בקביעת התנהגותם בעת העלייה־לרגל. עם זאת ראינו שוני בסגנון ההתנהגות; בני סבאג הפגינו פאר וניסו לפנות אל קבוצות חברתיות חדשות, ואילו בני ביטון ביטאו צניעות בכל מעשיהם בשעת החגיגות. העלייה למירון איפשרה לכל אחת מהקבוצות לבטא, לתבוע ולחזק את תדמיתה העצמית הנבדלת מבחינה מוסרית וחברתית, אותה תדמית שהתבלטה לעינינו גם בסגנון־ההתנהגות השונה בבתי־הכנסת ברוממה. וכך איפשר אותו אירוע מצד אחד ביטוי לאחווה בין אנשי הקהילה, ואילו מצד שני סיפק הזדמנות להדגשת ההבדלים החברתיים שביניהם.
בעקבות חוקרים המסבירים את הפעילות הטקסית באמצעות בחינת היחסים החברתיים שבין משתתפיה, נוכל להבין טוב יותר את ההתנהגות בה צפינו במירון, לאור מכלול היחסים ודרכי־ההתנהגות של אנשי רוממה בתחומי־חיים שונים. כבר עמדנו על התחרות הממושכת בין שתי הקבוצות המשפחתיות ברוממה, שמהן התארגנו חבורות עולי־הרגל. ההבדלים החברתיים והכלכליים, שהבחינו בין שתי המשפחות במרוקו, הלכו וניטשטשו בישראל. בני ביטון השיגו באח שוויון במשלח־יד, במשאבים כלכליים, בזכויות ועמדות פוליטיות עם בני סבאג, אשר במרוקו עלו עליהם בעושרם ובכוחם. אך שתי הקבוצות שאפו לעלות זו על זו במעמדן, ומשום כך התמידו בתחרות על צבירת יוקרה בתחומי־חיים שונים, הן בקהילה והן מחוצה לה.
התחרות המקובלת, שמצאה ביטוי בהצבת מטרות דומות או במניעת הצלחה מכל צד, בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והדת, הביאה תכופות את שני הצדדים לרמת־הישגים שווה. דפוס תחרותי זה הצמיח תהליך מתמיד של השוואת הישגים אשר יצר גם חוסר ביטחון לגבי הבדלי המעמד. כדי להגיע להישג בר־קיימא, היה עליהם לפרוץ את מעגל השוואת ההישגים, דבר שניתן לעשותו על־ידי שימוש בדרכי־פעולה חדשות לחלוטין, או בהצבת מטרות חדשות לתחרות. וכך, במקום להתאמץ כדי להידמות למתחריהם, שינו כמה מאנשי רוממה (ובני ביטון — ראשונים) ממנהגיהם והשתדלו להפגין דווקא את השוני, מכל מקום בכמה מדפוסי הפעילות הדתית. חידוש זה באורח ההתנהגות ראינו כשוני של סגנון בלבד, שכן לא היתה כאן בחינה־מחדש של הערכים והסמלים הדתיים הבסיסיים. יצירת סגנון חדש פירושה בחירה מיוחדת, מתן משמעות חדשה והרגשתם של מוסכמות וסמלים מסוימים מתוך מכלול המושגים הדתיים והתרבותיים הנתונים. ניתן להניח, כי בתנאים מסוימים עשוי אמנם סגנון חדש לחולל תהליך התפתחות של מערכת אמונות ודעות וכללי התנהגות חדשים לחלוטין. כך, למשל, עשויה ההתנגדות של ההנהגה המסורתית והקהילה השמרנית לסגנון החדש לשמש גורם, הממריץ את חסידי הסגנון החדש להתגבש במסגרת של כת דתית נבדלת.
גמישותם וריבוי משמעויותיהם של סמלים ונורמות מהווים מאפיין חשוב בדתות אוניברסאליות, הקובעות את התנהגותם של יחידים ושל קבוצות המצויים בעמדות חברתיות, כלכליות ואישיות נבדלות זו מזו, במערכת של תנאים ונסיבות המשתנים בהתמדה.
מערכת דתית המשותפת למשל לעניים ולעשירים, לנבערים ולמשכילים, חייבת לספק מגוון רחב של צידוקים, גירויים ותגמולים, שיתאימו למאמינים השונים. בשל רבגוניות בסיסית זו בין בני־אדם, משמש התחום הדתי קרקע נוחה לפיתוח דפוסים שונים גם בקרב קבוצות ואומות, שהן לכאורה הומוגניות וריכוזיות. המישור הדתי סיפק לאנשי רוממה הזדמנות מיוחדת־במינה לפרוץ את מעגל־ הקסמים של השוואת הישגיהם, מכיוון שכאן נמצאה להם הלגיטימציה האידיאולוגית החיונית לסיגולה של דרך חדשה למדידת הישגיהם. לשני סגנונות־ ההתנהגות השונים, שאותם אימצו שתי הקבוצות, היו שורשים במסורת היהודית. הספרות התורנית העשירה מספקת תפיסות שונות, ולעתים אף מנוגדות, לגבי אורח ההתנהגות הרצוי בתחום היחסים שבין אדם למקום ובין אדם לחברו. אף קני־מידה שונים לה להערכת מצב קיומו היומיומי של האדם. כך, למשל, נמצא במקורות שבחים לעניים ולענווים על עליונותם המוסרית, הן בחיי החולין והן בהתנהגותם הדתית; אך נמצא גם שבחים לעשיר על נדיבותו ועל מידת הפאר שבה הוא עובד את הבורא. בני ביטון מצאו סימוכין דתיים להתנהגותם הצנועה, אשר הדגישה את השוויון בין בני־האדם ואת כללי המוסר המסורתיים, באותה מידה שבני סבאג מצאו סימוכין להתנהגותם, שהדגישה נדיבות, תרומות מרשימות ועבודת האל בהדר. בעוד בני סבאג ראו בפזרנותם משום שמחה ועבודת האל בכבוד הראוי לו, גינו בני ביטון התנהגות זו כראוותנית. לעומת זאת, שעה שבני ביטון ראו עצמם כמצניעי־לכת ועושי צדקה לשמה עם החלכאים והנדכאים, התייחסו בני סבאג להתנהגותם כחסכנית ודלה.
ניתן היה לראות את הדפוס החדש של יחסי־התחרות גם בצביון הפעילות בבית־ הכנסת של בני ביטון. הקמתו של בית־כנסת זה, שנבעה לכאורה מתקרית על רקע סכסוך אישי, הפרידה למעשה בין שתי הקבוצות וצימצמה את המגע ביניהן. תופעה זו אובחנה בבירור במקום ניטרלי, במירון, שם ביטאו הקבוצות את יריבותן בצורה גלויה אך בדרכי שלום, ולא באמצעות סכסוכים ופירוד, כפי שמורגלים היו בכפרם. ייתכן שהיה קל יותר לבני סבאג לבחור באורח־חיים של פזרנות וראווה, ולבני ביטון לעומתם — בצניעות ובענווה, כיוון שבעבר היו בני סבאג אמידים יותר. עם זאת, נראה שנסיבות הקיום גם הן כפו על הצדדים את הבחירה באורחות־התנהגות מנוגדים, הן בהימצאם בסביבה מוכרת(רוממה) והן בהימצאם במקום זר(כמו מירון). בשני המקומות צפו בהם יוצאי אסאמר(הן תושבי רוממה והן תושבי מקומות אחרים בארץ) וכן אנשים נוספים, שהיו מודעים לחלוקה המעמדית שהיתה קיימת באסאמר. בני סבאג נדחפו לקיים אורח־חיים ראוותני ופזרני, כדי להוכיח שלא ירדו ממעמדם. לעומת זאת, בני ביטון, בהעדיפם אורח־חיים צנוע ומרוסן, הדגישו את העובדה שאף־על־פי ששיפרו את מעמדם הכלכלי לא אימצו להם דרכי־התנהגות של ראווה והידור; אילו בחרו בני ביטון להפגין את עושרם, היו נראים לעיני כול כעשירים חדשים המתיימרים להופיע כבני מעמד גבוה יותר. התפתחותן של מוסכמות התנהגות שונות בין הקבוצות בתחומי־ חיים הקשורים לערכי המסורת והדת(כגון מקומן ותפקידיהן של הנשים) הוסיפה להבחנה הנראית לעין כול — פזרנות לעומת צניעות — מימד עמוק יותר של פער בערכים ובאורחות־חיים.
תחרות בתחום הפעילות הדתית מוכרת גם בחברות אחרות ובדתות אחרות. כך, למשל, תושבי מרביתם של הכפרים במאלטה נחלקים לשתי קבוצות של מאמינים הסוגדים לקדושים שונים. התחרות והמחלוקת בין קבוצות אלו מתבלטת בקביעות ביום החגיגה השנתית, הנערכת לכבוד כל אחד מהקדושים. בחגיגות אלו משתדלת כל אחת מקבוצות המאמינים לעלות על חברתה בתפארת הטקס שהיא עורכת ולהעיב בכך על הישגי מתחרתה. בדפוס זה של תחרות המוליך להשוואת הישגים, אין אף צד מהצדדים מצליח להגיע לידי יתרון קבוע על פני הצד שכנגד. לעומתם, אנשי רוממה, שבתחומים רבים של התנהגות פוליטית פעלו בדומה לקבוצות המתחרות במאלטה, אימצו לעצמם שיטת־תחרות ששמה קץ למעגל של השוואת הישגים, לפחות בתחום הדת.
בשלב זה של מחקר אין לנו עדיין תשובה על השאלה באילו תנאים תרבותיים וחברתיים מתפתחת תחרות המוליכה להשוואה מתמדת של הישגים, ובאילו תנאים מתפתח סגנון חדש, היוצר מסלולים נפרדים לביטוי הישגים. הבחנה זו עשויה לסייע בניתוח התפתחותן של כיתות ותנועות חדשות במסגרת הדתות הגדולות, ובמיוחד של אלו המאופיינות במגמות של פרישות. ניתן יהיה לפתח השערות בדבר התנהגותן של קבוצות, שהצליחו להגיע לעמדות כלכליות וחברתיות חשובות, אך המתחרות עדיין על הכרה חברתית בקבוצות המבוססות הוותיקות. מכיוון שקבוצות העילית הוותיקות מצוידות באמצעים, והן בעלות מיומנות ובקיאות רבה יותר בגינוני ההתנהגות המעניקים יוקרה בתחומים שונים, ובכללם תחום הדת, עשויות הקבוצות השאפתניות החדשות לבחור באחת משתי אפשרויות: להתחרות על יוקרה בתחומים שונים באמצעות תהליך המוליך להשוואת הישגים וגם להסתכן בגינוי על התנהגות של ׳עשירים חדשים׳; או לנסות ולבסס סגנון־התנהגות חדש וקנה־מידה שונה למדידת יוקרה. תחום הדת, המצטיין בגמישות וריבוי משמעויות של סמלים ונורמות, עשוי במיוחד לספק הזדמנויות ותנאים להתפתחות כזאת. גם בדת היהודית חל תהליך של היווצרות כיתות, כמו תנועת החסידות וענפיה השונים, למן המאה השמונה־עשרה (כץ, תשי״ח). אך בניגוד להתפתחויות מקבילות בנצרות ובאיסלאם, הוליכו תנועות אלו רק לעתים רחוקות מאוד לפירוד מכריע בדת ובקהילה היהודית; אפשר משום שברוב התקופות לא היתה ביהדות הירארכיה רבנית מרכזית רשמית, וכן משום שלפירוד דתי ביהדות לא יכולות היו להיות תוצאות פוליטיות וביטויים במונחים של כוח חילוני, כפי שאנו מוצאים, למשל, בתנועות דתיות מוסלמיות(אוונס־פריטצ׳רד, 1949). עם זאת, ייתכן שכמה מהתנועות והקבוצות החדשניות ביהדות גם הן התפתחו בדפוסי התהליך, אשר תואר בפרק זה.
הקדשנו פרק זה בעיקר לתיאור השתקפותן של תמורות עמוקות ביחסים החברתיים בקרב בני קהילה אחת, ואשר התחוללו זמן קצר אחרי שעזבו את הרי האטלס. אך ראוי לדון ולהדגיש את מקומה של העליה לרגל למירון במסגרת הווי החיים הדתיים שנדון בפרק הקודם. חגיגות ל״ג בעומר, ובמיוחד הטקסים במירון, מילאו במידת מה את החלל שנוצר בעולמם הרוחני של יוצאי מרוקו. הרבנים שהגיעו עמם ירדו ממעמדם, ואת קברי הצדיקים שנהגו לפקוד בהילולות השנתיות ובהזדמנויות אחרות, השאירו מאחור. אין זה מפתיע שהערצת רשב״י, שהיתה מסורת חשובה גם במרוקו, תפסה מקום מרכזי בעולם האמונה ובחיי הטקס של יוצאי צפון־אפריקה עם בואם לארץ. אולם הערצת רשב״י ומסורת הביקורים במירון לא פחתו גם בשנים המאוחרות יותר (שנות ה־80 וה־90) כאשר מפת העליות לרגל לקברי צדיקים הלכה והתגוונה וכאשר חלה התאוששות מרשימה במעמד המנהיגות הדתית של יוצאי מרוקו.
משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-מוחמד והקריקטורות
מואיז בן הרוש…..
משה בן הראש הוא השור הזועם של הספרות העברית – ירון אביטוב, כל הזמן, 2001
משה בן הראש הוא אחד המשוררים הראויים בין הצעירים הכותבים היום – נתן זך, הארץ, אוקטובר 2001
משה בן הראש מספר לנו על מולדת שתמיד נמצאת במקום אחר, ואיננה על מפה כלשהי. היר ריח של עץ תפוזים בגרנדה בערב שמעולם לא היה – חוסה לאויס גרסיה מרטין, אל מונדו, ספרד 2000.
- מתוך הכריכה של ספרו " לוסנה "
מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואן, ״לרסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.
מוחמד והקריקטורות
אִמָּא שֶׁלִּי מַזְהִירָה
אוֹתִי שֶׁלֹּא אֶכְתֹּב
עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת שֶׁל מוּחַמַּד
"שֶׁלֹּא תִּכְתֹּב עַל זֶה
אַתָּה וְהָרַעֲיוֹנוֹת שֶׁלְּךָ!"
הִיא עֲדַיִן מְבַטֵּאת
אַתְּ פָּחֲדָה הַכֹּל כָּךְ מָרוֹקָאִי
מֵהֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי
כִּי הֶהָמוֹן הַמֻּסְלְמִי לֹא מַפְגִּין
הוּא מִתְלַהֵם
הוּא לֹא מַבִּיעַ אֶת דַּעְתּוֹ
מְטֻמְטֶמֶת כְּכָל שֶׁתִּהְיֶה
הוּא מֵכִין פּוֹגְרוֹם
לֹא הַנּוֹצְרִים וְלֹא הַמֻּסְלְמִים
מוֹצְאִים חֵן בְּעֵינַי
שְׁתֵּי דָּתוֹת-תַּרְבֻּיּוֹת
שֶׁשּׁוֹאֲפוֹת לִשְׁלֹט בָּעוֹלָם
צָרִיךְ רַק לְהוֹדוֹת לֵאלֹהִים
שֶׁהוּא לֹא הוֹתִיר אֶת הַנַּצְרוּת לְבַדָּהּ
וָשָׁם אַתְּ הַמֻּסְלְמִים נֶגְדָּם
וְשֶׁהוּא שָׁם אֶת הַנּוֹצְרִים כְּנֶגֶד הַמֻּסְלְמִים
וְכָךְ שְׁנֵיהֶם לֹא יְכוֹלִים לְהַצִּיל אוֹתָנוּ בָּרוּךְ הַשֵּׁם
וּלְהָבִיא אוֹתָנוּ לִגְאֻלָּה הַמְּיֻחֶלֶת שֶׁלָּהֶם
אוּלַי בְּכָל זֹאת
יֵשׁ אֵיזֶה אִזּוּן
שֶׁנּוֹצַר בָּעוֹלָם
בְּכָל פַּעַם שֶׁמִּישֶׁהוּ מְנַסֶּה לְהָפֵר אוֹתוֹ.
אָז הִנֵּה, אִמָּא,
לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר עַל הַקָּרִיקָטוּרוֹת
הֵדָנִיּוֹת
שֶׁל מוּחַמַּד.
בארץ המהגרים-מואיז בן הראש-קינת המהגר-מוחמר והקריקטורות
משה עובדיה-אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
מבוא
ר' יוסף אלמאליח (1921-1852) הגיע מרבאט לירושלים בשנת 1885 בהיותו בן שלוש שנים 1. הוא שימש שד"ר ואחד ממנהיגי העדה המערבית־מוגרבית וממעצביה בירושלים. 2 במאמר אבדוק את מפגשי בנו אברהם )להלן, אלמאליח( עם קהילות יהודי סוריה, שכללו פעילות ציבורית וספרותית. בשנים תשס"ז ותשע"ב השתתפתי בכנס שעסק ביהודי סוריה ולבנון ובכמה כנסים שבהם נהניתי מהרצאות העוסקות ביהדות סוריה, ותהיתי כיצד באה לידי ביטוי תרומתו של אלמאליח ליהודי סוריה? חלק מהחוקרים השיבו לי שתרומתו הייתה מעטה, דבר שנראה תמוה בעיניי, שכן ממחקריי בעשור וחצי האחרון על אודות היהודים המערביים, עולה תמונה אחרת. במחקריי שזורה חלק מהביוגרפיה של אלמאליח ששימש איש ציבור מובהק בתקופת היישוב בא"י ובקהילות היהודיות במזרח, ביניהן הקהילה היהודית בדמשק; ומ־ 1929 עד פטירתו ב־ 1967 שימש נשיא עדת המערביים. ועל כן אבחן במאמר את תרומתו הציבורית־קהילתית ליהודי סוריה, אבדוק מה הייתה תרומתו הספרותית לדיון ביהדות סוריה ואם מאמריו על אודותם עדיין מעשירים את חוקרי יהדות סוריה ביחס להבנת תהליכים חברתיים, כלכליים ופוליטיים שהתרחשו בקהילה יהודית עתיקת יומין זו. המאמר יתרום לחקר הביוגרפיה של אלמאליח המייצג יהודים משכילים ספרדים־מוגרבים ירושלמיים מהיישוב ותרומתם לקהילות יהודי התפוצות בתחום הציבורי־לאומי והספרותי, וכך יוסיף וישלים נדבך מחקרי בביוגרפיה של אלמאליח.
הערות המחבר: איש ציבור וסופר היה אברהם אלמאליח, דמותו ופועלו שזורים במחקר אודות היישוב, מדינת ישראל והיהודים בתפוצות. אולם עדיין דמותו ומפעלו ראויים למחקר מדעי. בקרב חוקרים ותיקים וצעירים ישנו עניין רב בפועלו ולאחרונה אף התקיים כנס באוניברסיטת תל אביב ב־ 9.11.15 (, העוסק באלמאליח ובני דמותו. יש לציין שהוא היה אחת הדמויות המרכזיות שבהן עסק הכנס; ראו אודותיו: משה דוד גאון, יצחק רפאל מלכו )עורכים(, מנחה לאברהם, ועד היובל, ירושלים תשי"ט, משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל, עזריאל, ירושלים תרפ"ח-תרצ"ח, 77-73 ; חיים זאב הירשברג )עורך(, זכור לאברהם קובץ מאמרים לזכר ר' אברהם אלמאליח נ"ע, ועד עדת המערבים, ירושלים, Moses Amzalak, 'Une amitie, loyale ;11-5 et fraternelleאברהם חיים, "אברהם אלמאליח )ירושלים 1885 – ירושלים 1967 (", בתוך: זאב צחור )עורך( העלייה השנייה, אישים, יד יצחק בן צבי, ירושלים תשנ"ח, 22-21 ; יצחק בצלאל, נולדתם ציונים הספרדים בארץ־ישראל בציונות ובתחייה העברית בתקופה העות'מאנית, מכון בן צבי, ירושלים תשס"ח, 250 , 394-392 ; ריאיון עם מר יחזקאל גבאי )נכדו של אברהם אלמאליח(, 24.01.07 , ירושלים.
תולדות חייו
אלמאליח נולד בירושלים ב־ 1885 ונפטר בעיר הולדתו ב־ 1967 הוא למד בבתי הספר המסורתיים בעיר "דורש ציון" וישיבת "תפארת ירושלים". הוא למד בחברת כל ישראל חברים ושילב בלימודי הקודש לימודי חול שכללו שפות, מדעים ויהדות בהשפעת מנהיגי ההשכלה העברית בא"י.
להלן דבריו ביחס ללימודיו בבית ספר כי"ח: "אחרי שגמרתי את הישיבה בא מיפנה חדש בחיי בהשפעת נושאי דגל ההשכלה בימים ההם, אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, יוסף ברן מיוחס, פרס, זוטא, וילקוני'ץ, אפשטיין, וכו' וכו'. אז נכנסתי לבית הספר של "חברת כל ישראל חברים", שגמרתי אותו בהצטיינות". אלמאליח המשיך לרכוש את השכלתו במכללה הדומינקנית בירושלים St. Etienne College בלימודי תנ"ך וארכיאולוגיה Ecole biblique et archéologique francaise\ וכך הוסיף להתפתחותו האישית ברכישת השכלה כללית במוסד אירופי. במוסדות אלה השפה המדוברת הייתה צרפתית וכך עשה אלמאליח את צעדיו הראשונים בקניית השפה והתרבות הצרפתית, תרבות שאימץ במהלך חייו, ובשנת 1946 אף קיבל את אות אביר לגיון הכבוד מממשלת צרפת כאות הערכה על תרומתו לתרבות צרפת. בין השנים 1911-1902 לימד בבית הספר כי"ח עברית וצרפתית. ב־ 1910 הגיע לא"י החכם באשי של האימפריה העות'מאנית הרב חיים נחום ) 1960-1873אלמאליח שימש מזכירו האישי במהלך מסעו לקהילות היהודיות בסוריה ובלבנון. בהגיעם לקושטא־איסטנבול, ראשי הקהילה ביקשו מאלמאליח לנהל את בית הספר בפרבר גאלאטה, שם שהה כשנה ושם בא במגע עם פעילים ציוניים.
חמיו ר' יעקב דאנון 1855 – 1929 , התמנה ב־ 1911 לחכם באשי בדמשק, בהוראתו עבר אלמאליח לשמש מזכיר הקהילה היהודית ומנהל בתי הספר בדמשק. בשנת 1914 ניהל את בנק אפ"ק בעזה. ב־ 1916 ניהל את בית הספר תחכמוני ביפו במשך תקופה קצרה. באותה שנה, כאשר מלחמת העולם הראשונה בעיצומה, נאסר אלמאליח בדמשק עם פעילי ציבור נוספים ונדון למוות. למזלו מסמכי ההוצאה להורג היו בירושלים והעות'מאנים לא ידעו על מה לשפוט אותו. במקביל נכבשה א"י בידי הבריטים והמסמכים לא הגיעו לדמשק וכך ניצל אלמאליח מגזר הדין. בנרטיב ההיסטורי של משפחת אלמאליח מסופר שהרב דאנון הציל את חתנו מחבל התלייה. אלמאליח שהה בדמשק עד שהגיעו הבריטים ואז שוחרר לא"י.
הערת המחבר: ריאיון עם מר גבאי יחזקאל לדבריו, סבתו שמחה אלמאליח לבית דאנון סיפרה שאביה הרב יעקב דאנון הציל את אישהּ, מחבל התלייה. לאמת דבריו ראו גם: ירון הראל שהביא מקור אחר: ירון הראל, "מחורבן יפו נבנתה דמשק, המפגש בין גולי ארץ־ישראל לקהילת דמשק ותוצאותיו", ציון סא, ב )תשנ"ו(, 196 , הערת שוליים מס' 76 .
ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה )שהוא היה חבר בה(, הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(. לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.
מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.
משה עובדיה
אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20 ותרומתו לחקר יהודיה
הראשונים לציון, אברהם אלמליח- הרב אליה מפירארה
הרב אליה מפירארה רבה הראשי של ירושלים אחרי הרמב"ן
רבה הראשי הראשון של ירושלים, אחרי הרמב״ן, היה ר׳ אליהו מפירארה[פרארה (איטלקית: Ferrara) היא עיר בצפון איטליה ובירת הנפה הנושאת את שמה.] יליד איטליה שעלה לארץ ישראל בשנת ה׳ אלפים קצ״ה (1435) בלוית בנו יעקב ונכדו מנחם.
יעקב טבע בסערה שנתחוללה בים בדרכם לא״י, ובן זקוניו מנחם מת עליו במצרים,ורק הוא לבדו ניצל.
הוא הגיע לירושלים ביום כ״ו באייר הקצ״ה (1435) ובבואו אליה ביקשו ממנו נכבדי הקהל ללמד לעם בבית־הכנסת פרק במשנה תורה להרמב״ם וגם הלכה בבית המדרש, ואח״כ בחרוהו לדיין ולראש מתא וראש מתיבתא.
בימיו פרצה מגפה בסוריה, בא״י ובמצרים והפילה חללים רבים, וביניהם כתשעים יהודים רבנים סוחרים ובעלי־בתים. הוא הושיט עזרה רבה לסובלים, ופעולותיו למען קהלתו צויינו בהוקרה ע״י בני דורו, כותבי תולדותיו מספרים: ״עדת ה׳ שנשארה בלי רועה מהרה לבקש את הרב אליהו מפירארה כי ישים משרת הרבנות על שכמו, ובראותו כי אין איש הראוי ומוכשר לאיצטלה זו, נאות לבקשתה, ואת תעודתו מלא באמת ובתמים. הוא הורה דת ודין ליושבי העיר, וגם לתושבי הארצות הסמוכות אשר פנו אליו. בוקר וערב היה נותן שעורים בהלכה בבית־הכנסת ובבית המדרש״.
מירושלים שלח הרבה מכתבים לבני משפחתו ולאישים שונים בהם הוא מתאר את יפי הארץ, טבעה ומצב היהודים בה.
״האנשים מתפרנסים במקום הזה (ירושלים) במלאכת הנגרים, קצת בדרך הסחורה לישב ולמכור, וקצתם בדרך המלאכה ובמלאכת הבשמות ודברים אחרים נאותים למלאכה, רק לישב ולמכור; אין צריך לומר במלאכת הרפואה שכלם חמורים, עוד מתעסקים רבים מהם במלאכת הצדפות ובמלאכת הרצענים וקצתם משתדלים במלאכת המשי, האנשים לקנות ולמכור, והנשים בעצם המלאכה. היהודים יושבים למלאכתם אצל הישמעאלים ואינם מקנאים ולא מקנטרים כאשר ראיתי במקומות אחרים… ״.
באגרתו זו מספר הרב אליהו מפירארה גם פרטים ששמע מאיש אחד על יהודי חבש (הפלשים), מנהגיהם ודרכי חייהם, ועל יהודי בצרה, ואור־כשדים ו״הכבשן שהפילו בו אברהם אבינו״ ועל ״המלך האדיר שיש ליהודים בארץ הודו״, ועל האומות הכופרות בכל הדתות ״ואינם הורגים נפש חיה לאכלה ועיקר עבודתם לשמש, לירח ולכוכבים״, ועל דבר בני משה באי קרוב לנהר שבתיון ונגדם שבט מנשה, מעבר לנהר שבתיון ח ונפתלי גד ואשר, יששכר במדינה לבדם, ודבר אין להם עם אדם ומופלגים בתורה וסביבתם עובדי־אש, ולשונם עברי וערבי ופרסי; שמעון בקצה הדרום וגם הם מולכים לעצמם, זבולון וראובן על נהר פרת אלה מפה ואלה מפה, ויש להם משנה ותלמוד ולשונם עברי ופרסי! אפרים דרומיים לבבל, גבורים אנשי מלחמה ומתפרנסים מהשלל, לשונם עברי, וכו' וכו'.
אחת מאיגרותיו נדפסה ב״קול מבשר״ לר״י עקריש בקושטא בשנת של״ז והובאה ב״דברי חכמים״ לר׳ אליעזר אשכנזי מיץ, תר״ט, ותורגמה אח״ב ע״י אליקים כרמולי ונדפסה בשם ״אהבת ציון״ ב־ itinéraire שלו.
הראשונים לציון, אברהם אלמליח– הרב אליה מפירארה
Bousseti- Bouskila- Bourdeguise- Boukhobza- Boumendil- Boulakia
BOUKHOBZA
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de partemité (a)bou et de "khobza", le pain, le père, le propriétaire du pain. Le nom est très ancien et porté déjà au temps du Talmud avec l’indice de filiation araméen Bar Lahma. Son équivalent en hébreu est Halahmy et c'est ainsi que certains membres de la famille arrivés en Israël ont hébraïsé leur nom. On rencontre le même nom sous une forme proche en Algérie: Elkhobz, Elkobz. Autres orthographes: Boucobsa, Bokobza. Au XXème siècle, nom particulièrement répandu en Tunisie (Tunis, Kairouan, Monastir, Gabès, Sfax, Moknine, Sousse, Djerba) et également porté en Algérie (Bône, Guelam, Alger) et en Lybie.
R, ITSHAK (1853-1930): Fils de rabbi Gabriel, surnommé en hébreu Abilehem, le père du pain. Célèbre rabbin né à Gabès en 1853 dans une famille de notables aisés. Etudiant brillant, son père l'envoya terminer ses études talmudiques dans la yéchiba de rabbi Abraham Hagège à Tunis. Après ses études supérieures, il s'installa comme commerçant tout en continuant à réserver des heures pour l'étude. En 1905, il répondit à la sollicitation de la communauté de Moknine de lui servir de guide spirituel. En 1911 il organisa un groupe de sa communauté qui se rendit en pèlerinage en Terre Sainte. En 1921, il fut nommé président du tribunal rabbinique de sa ville natale, Gabès. Il retsa à son poste quelques années avant de devenir en 1926 Grand rabbin de Tripoli en Lybie où il mourut en 1930. Il assuma ses fonctions avec une grande dignité et s'acquit l'estime de tous, Juifs comme non-juifs. On raconte que lors de sa visite à Tripoli, le roi d'Italie Victor Emmanuel II fut tellement impressionné par sa personnalité qu'il l'invita à Rome pour venir bénir le mariage de son fils et mit à sa disposition un yacht pour le voyage. Quand on lui demanda le cadeau qui lui ferait plaisir, il demanda simplement à voir les objets de culte ramenés à Rome après la destruction du Temple de Jérusalem par Titus. Son souhait fut exaucé et il fut sans doute le premier Juif autorisé à admirer ces trésors cachés dans les caves du Vatican. Poète et kabbaliste, il est l'auteur de deux livres qui ont été publiés de son vivant, "Bet Halahmy" et "Leb yamim".
HA Y : Cheikh de la communauté de Kairouan dans les années vingt.
- DAVID (1860-1956): Grand Rabbin de Sousse de 1937 à sa mort.
BIANO: Peintre juif né à Tunis. Il fut une des innocentes victime d'un des derniers attentats terroristes dans une me de la Hara de Tunis en Octobre 1955, dans le cadre de la campagne lancée par les nationalistes pour contraindres la France à accorder à leur pays son indépendance. Cet assassinat de sang froid causa une grande émotion dans la communauté juive et accentua le mouvement d'exode qui précéda l'indépendance.
IGAL HALAMIT: Administrateur et guide touristique israélien né à Tunis. Ancien directeur de la section francophone du Département de l'Organisation Sioniste Mondiale dans les années 80. Il représenta à deux reprises le Département auprès des Fédérations Sionistes d'Italie et de France.
DR LUCIEN: Médecin à Paris. Président du bureau exécutif de l'Association des Amis de l'Université Hébraïque de Jérusalem en France.
CHOCHANA: Femme de lettres française d'origine tunisienne. Elle a publié son premier roman autobiographique, "Un été à Jérusalem", à Paris en 1986, suivi en 1989 du roman "Le cri", en 1990, "Les herbes amères", et en 1996 "Pour l'amour du père".
NINA: Femme de lettres française d'origine tunisienne, auteur de "Miracle à Noël", (Paris, 1985).
BOULAKIA
Nom patronymique d'origine arabe, ethnique de Boulak, un des faubourgs du Caire, en Egypte. Autre forme: Aboulakia. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Tunisie (Tunis) et en Algérie (Constantine).
DR GASTON: Médecin et militant sioniste à Tunis, il fut dans les années cinquante membre de l'Exécutif de la Fédération Sioniste de Tunisie.
BOUMENDIL
Nom patronymique d'origine arabe qui a pour sens textuel l'homme au foulard. Le foulard bleu à pois noirs enroulé autour de la tête était jusqu’à la colonisation le signe distinctif des Juif autochtones de l'intérieur au Maroc et en Algérie. Autre explication proche tenant compte du fait que ce patronyme était encore plus courant chez les Musulmans que chez les Juifs: marchand ou fabricant de foulards et par extension marchand de tissus. En restant toujours dans le domaine du textile rappelons qu’en espagnol mandil signifie tablier. Mais il semble bien que dans les communautés juives ce patronyme doive sa popularité à l'origine hébraïque qu'on lui attribue comme diminutif (d’origine italienne) du prénom masculin Ménahem, le consolateur. Effectivement en Yidich Mandel et son diminutif affecteueux Mendélé, sont l'équivalent de Ménahem et sous cette forme, ce prénom était très répandu dans les communautés achkénazes (voir Mendélé Mocher Séfarim (1835-1917), écrivain, peintre des ghettos d'Europe Orientale). Autres formes: Mendil, Mandel. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté essentiellement en Algérie (Tlemcen, Oran, Blida, Oued Feddou, Alger) et au Maroc (Casablanca, vallée du Drâa).
- NEHEMIA: Célèbre rabbin kabbaliste de la vallée du Drâa, dans le sud du Maroc au XVIIIème siècle. Les vertus curatives magiques de ses talismans étaient connues non seulement dans tout le Maroc, mais même également dans les communautés juives d'Europe Orientale.
ROSINE: Femme de lettres française devenue célèbre sous son nom de plume exotique d'Elissa Rhaïs. Née à Blida en 1878, morte à Paris en 1940. Femme de caractère, presque analaphabète, mais exceptionnellement douée pour les relations publiques, elle se servit du talent d'un jeune parent pour éditer sous le nom de plume d'Elissa Rhaïs, présentée comme l'ancienne concubine d'un grand cheikh arabe, une série de romans exotiques basés sur le folklore arabe de l'Afrique du Nord qui lui valurent une immense célébrité: "Saïda la marocaine " (Paris, 1911); " Les Juifs ou la fille d'Elazar " (Paris, 1921) ; "La fille du pacha" ( 1924); "La fille du douar" ( 1926), "L'Andalouse " (1926); "Le mariage de Harifa" (1927 ); "Par la voix de la musique" (1928); "Le sein blanc" (1928); "La convertie" (1930). On avait même parlé d'elle pour le Prix Goncourt lorsque la supercherie fut découverte. Plusieurs livres et un film de télévision ont été consacrés à sa vie exceptionnelle.
BOURDEGUISE
Nom patronymique d’origine portugaise, altération phonétique arabe de Portuguez, ethnique du Portugal, le Portugais, à rapprocher des autres patronymes ayant la même origine: Portugal, Portugali. Très anciennement installés au Portugal, les Juifs avaient vu leur nombre se multiplier plusieurs fois après l'expulsion d'Espagne en 1492. Moyennnat le paiement de fortes sommes, le roi du Portugal Joa II avait autorisé près de 100.000 réfugiés d'Espagne à transiter ou à s'installer dans son pays où ils furent d'abord bien accueillis. Son successeur qu'animaient également de bons sentiments envers les Juifs, changea totalement de politique en épousant en 1496 la fille d'Isabelle et Ferdinand d'Espagne qui posa comme condition l'expulsion des Juifs du Portugal. Il décréta donc l'année suivante l'expulsion des Juifs de son pays, mais comme leur départ risquait de ruiner l'économie du pays – ils représentaient plus de 10% de la population totale – il fit tout pour empêcher dans la pratique leur départ, en exigeant par exemple que les partants laissent à l'Eglise leurs enfants de moins de 14 ans. Quant à ceux qui malgré tout étaient prêts à partir – dans les 20.000 – il leur fut ordonné de se rassembler au port de Lisbonne. Le dernier jour pour le départ, on leur annonça qu'il n'y avait pas de bâteau et qu'ils étaient tous baptisés. De cette fausse expulsion peu de Juifs profitèrent et c'est sans doute en raison de leur rareté que leur fut accolé ce patronyme en se rendant principalement dans l’empire ottoman. Il fut sans doute également donné aux Marranes qui au siècle suivant réussirent à quitter le Portugal pour revenir ouvertement au judaïsme au Maghreb. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté en Algérie (Constantine, Tébessa).
BOUSKILA
Nom patronymique d'origine arabe, altération phonétique de Bou Shkila, composé de l'indice de paternité Bou, et du substantif "Shkila" qui désigne le signe distinctif imposé aux Juifs du Maghreb par le souverain Almohade Al-Mansour en l'an 1198. David Corcos précise "qu'on a supposé que ce signe distinctif était une "forme", une figure analogue à la rouelle imposée aux Juifs d'Europe". En France au Moyen Age, ce signe distinctif était une pièce d'étoffe rouge sur blanc. Par extension, l'homme au signe distinctif quel qu’il soit, l'homme à la particularité physique, au signe particulier. Autres formes: Bouchkila, Bouskela Au XXème siècle, nom peu répandu, porté en Algérie (Alger, Sidi Mabrouk, Constantine, Bône, Oran) et au Maroc (Rabat, Salé, Marrakech, Haut Atlas, Casablanca).
R, DAVID: Rabbin de la communauté tombe était devenue après sa mort au début du siècle un lieu de pèlerinage local.
MARCEL: Président de la communauté de Sidi Mabrouk, en Algérie au milieu des années cinquante.
- YAACOB (1920-1988): Fils de rabbi Shimon. Descendant d'une lignée de rabbins, né à Taznaght dans le sud du Maroc. Après des études talmudiques à Marrakech, dans la Yéchiba de rabbi Yaacob Dahan, il s'installa à Casablanca et se lança avec succès dans le commerce tout en ne négligeant pas les études sacrées. Il fut un des dirigeants de l'oeuvre de diffusion de l’étude de la Torah, Otsar Hatorah, fondée par des philanthropes juifs syriens de New York et qui joua un grand rôle dans l'enseignement religieux au Maroc après la seconde guerre mondiale et jusqu'à nos jours. Mort à Jérusalem en 1988 (voir Raphaël Abou).
- YEHIEL: Rabbin-enseignant et militant sioniste à Casablanca. Un des promotuers de l'étude de l'hébreu moderne dans le cadre de l'association "Maghen David". Il fut pendant de nombreuses années le rédacteur de la lettre hébdoma- daire d'informations sur le monde juive, diffusée dans toutes les synagogues du Maroc et éditée par la direction du KKL à Casablanca. En 1944, il publia à Casablanca un recueil de contes édifiants sur la vie des saints, en judéo-arabe: "Sefer toldot Ramba vée Rasbi". Monté en Israël après la création de l'Etat, il s'installa à Beer Chéba.
DAVID; Administrateur et homme politique israélien originaire du Maroc. Maire de la petite ville de développement de Sdérot dans le nord du Neguev, poste auquel il succéda à Amir Perez élu à la Knesset en 1984.
BOUSSETI
Nom patronymique d'origine arabe, formé de l'indice de parenté Bou, le père de, et du substantif Setti qui signifie, madame et qui est un prénom féminin autrefois très répandu dans la communauté juive de Fès. Le nom est très anciennement attesté au Maroc, porté par les Tochabim, les anciens habitants du pays qui se donnaient ce titre pour se distinguer des Mégourachim, les expulsés d'Espagne. Autre possibilité, dérivé du chiffre six, setta en arabe dialectal. Ce patronyme est essentiellement porté de nos jours par les Musulmans, sous la forme de Bouceta. Au XXème siècle, nom très rare, sinon disparu dans les communautés juives.
- NATHAN: Un des plus véhéments défenseurs des Tochabim de Fès dans leur célèbre controverse avec les expulsés d'Espagne dans les années 1520 au sujet de la règle de l’abattage rituel, la "Néfiha" (insuflation du poumon). Utilisée pour vérifier la cacherout par les Mégourachim, elle était considérée par une abomination par les Tochabim. Quand ces derniers, abandonnant leur tradition se mirent à manger la viande abattue selon cette règle par les Mégourachim, leurs rabbins et parmi eux rabbi Nathan, décrétèrent l'excommunication de tout celui des leurs qui achèterait la viande chez les bouchers des Mégourachim. Dans une autre amère controverse, il prit nettement le parti des rabbins niant l'appartenance au judaïsme des Marranes revenus à la religion de leurs pères après s'être convertis de façade, ce qui devait lui attirer les foudres de rabbi Sémah Duran d'Alger qui lui reprocha de porter ainsi atteinte à l'honneur d'hommes aussi héroïques qui ont tant souffert pour leur foi pratiquée en secret. Dans les deux controverses l'Histoire devait lui donner tort.
- HAYIM: Rabbin juge à Marrakech, fin du XVLIIème, début du XIXème siècle.
Bousseti- Bouskila- Bourdeguise- Boukhobza- Boumendil- Boulakia
אוריקה-שאול טנג'י-רבי שלמה בֶּלְחָנְש
אוריקה-שאול טנג'י
בקע עמוק בהרי האטלס, הוא יעד נהדר לטיול־יום ממראקש כ-45 דקות נסיעה. הצוקים התלולים בצדי העמק מתנשאים מעל שדות בירוק עז כשמרקש מזיעה בחום השמש, נמלטים לעמק הקטן תושבי העיר ומקימים אוהלים עושים פיקניקים ומסתלבטים.
העמק מתמשך ממזרח לג'בל טובקאל ומשמש גם לסקי ולטרקים (באביב ובקיץ בלבד). מוקדיו הם עיירת הסקי אוקאימדן ( שמתרוקנת כמעט כליל מחוץ לעונת השלגים, נובמבר-אפריל) והכפר סתי פאטמה שממזרח לה.
בחוריף נתון העמק להצפות העלולות לגרום לנזקים אדירים. האחרונה הקשה מביניהן אירעה באוגוסט 1955 וגרמה למאות הרוגים
אודות מקום קבורת הצדיק רבי שלמה בלחנש
כשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס באוריקה,. שאותות ומופתים שעשה בחייו ובמותו מתקשרים לנחשים.
במתחם הקבר גרים יָמְנָה וחנניה אֶלְפָאסִי שניתגלה להם הצדיק בחלומם בימים שארזו מטלטליהם וביקשו לעלות עם יהודי אוריקה לארץ ישראל, ואמר להם: ״יודע אני שעזה עליכם אהבתכם וערגתכם לארץ ישראל, אך מה יהיה עלי? מי יהיה משגיח על חלקת קברי, שהרי נטלתם שרביט זה מזקנתכם סָעְדָה אֶלְפָאסִי ששירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה. עמדו השניים ופרקו מטלטליהם, נפרדו מיקיריהם, נטשו את כפרם אֶלְגָּזִי ועברו להסתופף תחת קורת צלו של הצדיק. ריבון העולם לא העניק להם פרי בטן.
את המתחם מקיפים חדרי המגורים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶלפָאסִי אמו של חנניה.
גם את מועדי ישראל הם חוגגים בחלקת הקבר ואינם מבלים במחיצתה של קהילת יהודי מראכש. ומעשה שהיה בערב פסח שהוזמנו לחגוג את החג בביתה של מזל בן סוסאן. משתם סדר ליל פסח, שעה שנטו השניים לישון, ראתה ימנה בחלומה אח חדרו של הצדיק כשהוא מואר באורות אדומים וכחולים וצדיק אחד ששק מלא דינרי כסף על כתפו עומד ומחלק צדקה לצדיקים שישבו סביב לקבר. הצדיק חולף על פניה של ימנה מפנה אליה את גבו ואינו מעניק לה מנדבתו. נתעוררה ימנה משנתה והעירה את חנניה וסיפרו לו את חלומה.
עמד גם הוא וסיפר לְיָמְנָה שבחלומו חש מעין נמלול בשתי רגליו ונחשים ותולעים, רחמנא לצלן, מטפסים על גופו והוא מנסה להרחיקם מעליו, אך ללא הצלחה. עמדו שניהם ופירשו זה לזו את חלומם ועלו בלבם הרהורי חרטה על שנטשו את קברו של הצדיק ולא עשו עמו את סדר ליל הפסח. ב־א׳ של חול המועד נזדרזו ורכבו לקברו של הצדיק וביקשו ממנו מחילה והבטיחו שלא ינטשוהו לעולם.
לימים, כשהייתי פוקד אח חלקת קברו של הצדיק הייתי שואל את ימנה, עד מתי תמשיכו לשבת כאן לבד בעמק האוריקה? מדוע לא תעלו לארץ-ישראל? וימנה הייתה מפנה אלי את פניה המאירות ואומרת: ״עוד לא נכתב לנו ואין מי שיישאר עם הצדיק.״ בביקורי האחרון בחלקת קברו של הצדיק שאלה אותי ימנה שאלות רבות על ארץ ישראל ומנימת קולה הבנתי שגמלה בלבה החלטה לעלות לארץ ישראל. ״ומה יהיה על הצדיק?׳׳ שאלתי. השפילה עיניה הטובות ואמרה, ״הצדיק הוא צדיק גדול והגיעה השעה שידאג לעצמו
באוריקה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים:
רבי שלמה בֶּלְחָנְש ההילולא ל"ג בעומר.
בעמק אוּרִיקָה, מעט לפני הפנייה לאוקאמידן (OUKAIMIDEN) וכשני קילומטרים מהכפר אָגְבָּאלוּ (AGHBALOU) נמצא מתחם קברו של רבי שלמה בן לְחֶנְס הבנוי סביב חצר מרובעת שיורדים אליה בדרגות על צלע ההר. בציון טיפלה אמו של חנניה כשמונים שנה ואלו חנניה ואשתו התגוררו בכפר אֶלְגָּזִי. סעדא אלפסי נפטרה ונקברה ליד הצדיק וחנניה וימנה אשתו ארזו מטלטליהם והתכוננו לעלות לארץ-ישראל כיתר אחיהם, הצדיק ניגלה להם בחלום ואמר להם: "יודע אני שעזה עליכם אהבתכם לעלות לארץ-ישראל, אך מה יהיה עלי?, מי יהיה המשגיח על חלקת קברי, הרי אמך סעדה שירתה אותי בקודש למעלה משמונים שנה?. עמדו חנניה וימנה אשתו, פירקו מטלטליהם ועברו לגור במתחם הצדיק באוריקה. את המקום לא עוזבים אפילו בחגים.
בְּאוּרִיקָה ביקרתי עשרות פעמים ובחודש אוקטובר 1999 לא ראיתי את גב' ימנה. שאלתי את מר חנניה היכן היא ואז אמר לי: "היא נפטרה באוגוסט 1999". חייב אני לזוכרה לטובה כי בכל הפעמים הרבות שביקרתי במקום עם קבוצות ישראלים, תמיד קיבלה אותנו בסבר-פנים יפות ואף דאגה לכבדנו בכוס התה המרוקאי עם הנענע הגדל בגינתה שהיה בעל טעם מיוחד שבוודאי אתגעגע אליו. בביקורי בבית-העלמין בְּמָרָאקֶש הקפדתי לפקוד את קברה. יהי זכרה ברוך. מר חנניה למרות שאשתו נפטרה וקבורה בְּמָרָאקֶש, הוא ממשיך להתגורר בציון ולטפל בציון. לדבריו הקהילה לא מסייעת בידו והוא מתקיים מתרומות ואני חייב לציין של ישראלים בעיקר.
את המתחם מקיפים חדרי המגורים מקיפים שלושה צדדים ובצלע הצפונית נמצא בית הכנסת ובו קברו של הצדיק רבי שלמה וקברה של לאלה סָאעְדָא אֶל-פָאסִי אמו של חנניה.
http://rickgold.home.mindspring.com/page20.html
רבי שלמה בֶּלְחַנְש נחשב לאחד מהצדיקים המפורסמים והנערצים מבין צדיקי וחכמי מרוקו בעיקר מאזור הדרום. לפי אחת המסורות מוצאו של רבי שלמה בֶּלְחַנְש מא"י והגיע למרוקו בתקופה קדומה ושמו מופיע ברשימות דֶמְנָאת של שבעה רבנים שהגיעו למרוקו למטרת גיור. השניה אומרת שהגיע מא"י כשד"ר למטרת איסוף כספים לעניים ולבני ישיבות.
תחנתו הראשונה הייתה מָרָאקֶש, אחת השמועות אומרת שרבי שלמה לא מצא שפה משותפת עם רבני המקום ולכן החליט לנדוד לישוב אחר.
קטע משיר שחובר לכבוד הצדיק
נודע בשערים שמו,
קדוש הוא מה נורא שמו ומה טעמו.
הוא רבנו שלמה, בלחנש נקרא שמו.
נורא ונשגב שמו אל עליון בתעצומות
זכות הרב שלמה בלחנש שמו
אוריקה נתקדשה, כי בה עלה בקדושה,
לגן-עדן הראשה, חבוש הוד ועטרה.
סיפורים ממעשי-הנסים של הצדיק.
סיפור 1 – פריצת מים מהקבר.
מספר יהודי מקומי: "מה שאני מספר ראיתי במו-עיני, היינו הרבה אנשים בָּזְיָארָה (פקידת הציון), שרנו ורקדנו, ופתאום אחד המשתתפים קם ואמר: "החכם נמצא אתנו באמצע החדר"! ואז התחלנו לראות איך הקבורה של החכם מתמלאת מים כאילו ששפכו עליה דליים של מים. האנשים קראו קריאות שמחה, כל אחד לקח קצת מים ומרח על פניו. אחדים מהמשתתפים אמרו: זהו סימן שכל מי שנכח בציון הצדיק תפילתו התקבלה. למחרת עשינו חגיגה גדולה בגלל הנס שראינו במו עינינו.
הרב ד"ר מרדכי דָאדוּן שליט"א מוסיף: "בשנת התשי"ד (1954) יחד עם ילדים יהודים אחרים היינו באחוזת הקבר של הצדיק במסגרת קייטנה. באחד הימים, ואני ניצב וקורא את הכתוב על המצבה של הצדיק, התחוללה התופעה הנ"ל מול עיני ממש! וצעקתי באופן ספונטני "הָא לְמָא!!" (הנה המים!), אחת הנששים היהודיות ששכבה בפינת החדר קפצה ממקומה כדי לגעת במים שיצאו מול עיני ממש מאחת הפינות שעל המצבה. טבלתי גם אני את ידי במים (וכן האישה הנזכרת) והקול יצא החוצה. מיד התאספו הרבה יהודים כדי לזכות גם הם ולגעת במים שנבעו ממצבת הצדיק. זכר צדיק לברכה ולחיי-העולם –הבא ולתחיית-המתים
למקור השם בֶּלְחַנְש, הגירסאות השונות:
מסורות רבות הקשורות בצדיק עוסקות בנחשים. יש גם מסורות דומות מאוד המסופרות על צדיקים אחרים.
על רבי שלמה בֶּלְחַנְש נפוצות אגדות ומעשיות רבות ושונות הקשורות לצדיק סביב מוטיב "הנחש". להלן המקורות כפי שסופרו ע"י אנשים שונים.
- רבי שלמה צפה ברוח הקודש שעומד להחזיר נשמתו לבוראו וזה היה ביום ששי. הוא ביקש מתלמידיו שיכרו לו קבר, תלמידיו נעצבו אל לבם ולא יכלו למלא את בקשתו, הוא עמד על כך ואז אמרו: "יום ששי היום והשמש עומדת לשקוע: אמר להם אתפלל והשמש תשקע כאשר תסיימו את קבורתי". תלמידיו נשארו ליד קבורתו עד צאת השבת, וכאשר רצו לקחת אתם את הבהמה עליה רכב הרב, היא לא רצתה לזוז ממקומה והשאירוה, ערבי שעבר במקום ניסה לקחתה ומבין אוזניה ראה דמות של נחש והוא נס על נפשו.
- רבי נסים אֶלְבָּאז אומר שנקרא רבי שלמה בֶּלְחַנְש, מפני שראו נחש יוצא מקברו והוא ממשיך ומספר שזו הייתה תופעה שכיחה שהיו רואים נחש עולה מתוך קברו של הצדיק. הוא עצמו זוכר כשהיה קטן לקחו אותו לְזְיָארָא (לפקוד קבר הצדיק).
- רבי אהרן כהן באזור אֶלְמָטָל, לדבריו מתוך המדורה ששהייתה ליד קברו ראו נחש מזדקר עולה ועומד זקוף. גם ראו קולות מים הפורצים למעלה מהמקום ההוא
- גירסה נוספת אומרת: כל מי שהיה מתפלל ליד קברו ורואה נחש סימן שתפילתו התקבלה.
- מספר החכם השלם רבי מָסְעוּד ביטוֹן שהיה על קברו של הרב הנ"ל ושאל את השומר: " למה קראו לו בֶּלְחַנְש"? תשובתו: "מפני שהיה לבוש עור של נחש".
- נקרא בְּלְחְנְש, יתכן שגָּבר על איזה נחש או מפלצת כלשהי שעשו שמות בתושבי-המקום ונקרא כך.
- רבי יסף דָנִינוֹ אומר: באזור היו הרבה נחשים ובזכותו של הרב לא ניזוקו יושביו. כמו שאמרו חז"ל במסכת אבות: "עשרה נסים… ולא הזיק נחש ועקרב בירושלים וכו' (תלמוד בבלי יומא כא/א)
הקבר נמצא בתוך מבנה גדול ובו בית-כנסת, מקום להדלקת נרות ומספר חדרים לאלה הרוצים ללון בציון.
הכיתוב על המצבה
זאת קבורת הרב הגדול מעוז ומגדול
נודע בשערים ובכפרים
זקנים עם נערים, כולם יעידון יגידון
את כבוד גודלו ואת יקר ניסיו מהללו
משגב עתות בצרה איש חייל רב פעלים
אדונינו ורבינו כמוהר"ר
שלמה בלחנס
זצוק"ל זיע"א, צדיק ישר פעלו נסיו ונפלאותיו תמיד נגלו
נשמתו עולה למעלה לפני נורא צער וכל הולך אליו שחוח
ועל מצבת קבורתו משתטח שטוח מאד ואמץ כח
וכל מכאובין עיניים יאירו כשמש בצהרים
וזכות שוכני אדמה
לקדושים אשר בארץ המה תהיה מגדול
עז חיל וחומה לחברת חסד ואמת תמיד
ולכל המחזיקים בבנין המצבות
ה' איתם את הברכה והמרפא תעל ארוכה
חיים עד עולם ובכלל השמש הנאמן שמעון אביסדריס
נתייסדה בחודש אדר שנת העתירו בעדו
(הערה: התאריך המופיע על המצבה הוא תאריך הקמתה
ולא מועד פטירת הצדיק. ש"ט)
אוריקה-שאול טנג'י-
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?-דניאל בר-אלי ביטון
מי אתה, המעפיל מצפון אפריקה?
ספרו של דניאל בר-אלי ביטון מבקש להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים – הסוכנות היהודית, התנועה הציונית – לא קיבלו מקום בספרות המחקר אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלג׳יר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי, כפי שמשתקף בדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית, השפיע בוודאי על היקף ההעפלה מהמגרב, חרף העובדה שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. זאת ועוד, השואה דלדלה מאוד את יהדות אירופה, והעקורים היהודים מצאו את דרכם בעיקר ל״גולדן מדינע", בעוד שיהודי המגרב ייחלו לעלות לציון.
ספר זה מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב ביחס ליהודי המגרב; עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ־ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. הוא בוחן מקרוב את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות היהודיות בתוניס ומרוקו, וכמו כן מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומהעבודה במחנות, כל זאת לצד מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות שיחסם למוגרבים היה מפלה. המחבר טוען שניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בהמשך: בשנות ה-50 בוואדי סאליב, ומחאת הפנתרים השחורים בשנות ה-70.
דניאל בר-אלי ביטון הוא בן למעפילי צפון אפריקה שנולד בחיפה. ספר זה מבוסס על עבודת מחקר באוניברסיטת חיפה.
דניאל בר־אלי ביטון
שלום
אני שמח להמציא לך את הספר שכתבתי על ההעפלה מהמגרב כל אחד ואחד מכם סייע לי אם ישירות ואם בעקיפין לכתוב אותו. הנה תקציר שהכנתי
מי אתה המעפיל מצפון אפריקה? ההעפלה מהמגרב: אוגוסט 1946– מאי 1948
הספר בא להצביע על התעלמותה של ההיסטוריוגרפיה הציונית-ישראלית מההעפלה של המוגרבים מצפון אפריקה. ההיבטים הדמוגרפים של מעפילי המגרב, תלאותיהם, דימויים בעיני המוסדות הציוניים-הסוכנות היהודית, התנועה הציונית- לא קיבלו מקום בספרות אלא כלאחר יד. המוגרבים העפילו ב-30 ספינות מחופי אלגייר, צרפת, איטליה ומזרח אירופה. דימויים השלילי כפי שמשתקף הדיווחים של שליחים מטעם הסוכנות היהודית השפיע בוודאי על היקף העפלה מהמגרב, זאת למרות שהקהילה היהודית במגרב ובלוב הייתה העתודה של המדינה היהודית שבדרך. השואה שדלדלה מאד את יהדות אירופה והעקורים היהודים מצאו דרכם בעיקר ליגולדן מדינעי-היא אמריקה, בעוד שיהודי המגרב ״חלו לעלות לציון בלי ההקשר המדיני של התנועה הציונית.
הספר מתמודד עם מדיניות ההעפלה של מוסדות היישוב כלפי יהודי המגרב. עם יבוא המאבקים הפוליטיים הארץ ישראליים בין השליחים של התנועות ששרתו במגרב. את מניעת התקציבים מתוכניות ההכשרה החלוצית שהפעילו הקהילות בתוניס, מרוקו. ובעיקר מזהה את החסמים שהביאו להדרתם במחנות קפריסין מתפקידים בוועדות השונות ומעבודה, ואת מחאתם הציבורית כלפי מנהלי המחנות ויחסם המפלה.
ניצני המחאה שנבטו בקפריסין התוו את הדרך למחאות החברתיות בשנות החמישים בוואדי סאליב והשביעים הפנתרים השחורים של המאה הקודמת.
ועל כך תודה מקרב לב
קיבוץ מעגן ד.נ. עמק הירדן 15160
dbedbe48@gmail.com 050-6528803