Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
Nous citerons encore deux autres catégories de miracles attribués aux saints musulmans, qui présentent un intérêt particulier, à cause des événements militaires qui se sont passés, il y a peu de mois, en 1908, dans le Nord de l’Afrique.
Note- Dans la légende bretonne de St-Corentin, (tn trouve une variante intéressante
du même genre de miracle : « Comme il ne se livrait à aucun travail corporel, il vivait de légumes et de pain sec, quand il en avait.
Dieu fit un miracle pour assurer sa subsistance dans sa retraite. 11 envoya un petit poisson, qui venait chaque matin trouver le saint homme. Celui ci, après en avoir coupé un morceau pour faire son repas, le jetait de nouveau dans l’eau, et aussitôt le poisson se trouvait dans son entier, sans aucun mal.
Le premier de ces faits surnaturels est le don d’être ou de rendre invulnérable. Certains marabouts ont la conviction d’être à l’abri des balles et prétendent conférer à leurs disciples cette immunité.
Pendant les insurrections qui ont éclaté en Algérie contre la domination française, de nombreux fanatiques ont prêché la guerre sainte contre les étrangers, s’affublant du titre de Mahdî, le messie musulman, le Moûl essaya, « le Maître de l'heure, » portant tous, comme l’exige cette croyance, le nom de Moh’ammed ben 'Abdallah, tous étant chérifs et marabouts. Tous ces prétendus Mahdîs se disaient invulnérables aux balles des fusils français, et bien que plusieurs aient péri dans les combats, la foi des indigènes dans leur soi-disant invulnérabilité n’a pas été ébranlée.
Comme nous l’ont appris des lettres' du corps expéditionnaire français de Bou-Denîb, le grand marabout Moûlaye l’H’asen, qui conduisait la fameuse harka que les troupes françaises ont eu à combattre et qu’elles ont dispersée après plusieurs batailles très meurtrières, avait fait à ses fanatiques soldats cette déclaration caractéristique : « Ne craignez pas les Roumis, car, lorsqu’ils tireront sur vous, les balles de leurs fusils se changeront en dattes, et les fusils cracheront de l’eau de rose. »
Le second fait surnaturel à signaler encore est peutêtre plus curieux et se rattache au don de prophétie qu’on accorde aux marabouts.
A plusieurs reprises on a constaté que des saints avaient prédit soit l’occupation française en Algérie, soit les succès des troupes espagnoles au Maroc.
A Alger, avant la prise de la ville par les Français, des prédictions, répandues parmi les musulmans, annonçaient que « des soldats vêtus de rouge (le pantalon rouge des fantassins) et portant une aubergine {badiudjàn) sur la tete, (l’ancien gros pompon des shakos viendraient conquérir le pays '. »
Le célèbre santon Sîdî Ah’med ben Yoûsef avait aussi prédit l’occupation française. Plusieurs dictons, qui lui sont attribués, y font allusion, en particulier celui-ci ; « Chélif, la meilleure des patries — Tu seras déserte après avoir été peuplée et tu deviendras une boutique (un marché?) — Les Français chrétiens te peupleront-. »
Moûlaye ' Abdesselâm ben Mechîch, le grand saint des Djebâla, prophétisa au XIII siècle l’entrée des Espagnols àTétouan, qui devait avoir lieu plusieurs centaines d’années plus tard : Les Espagnols, disait-il, entreront à Tétouan; ils attacheront leurs chevaux dans les mosques transformées par eux en écuries; mais Dieu les exterminera et ils en seront ignominieusement expulsés. » C’est en 1860 que Tétouan fut pris par les troupes espagnoles sous le commandement du Général Prim.
Le même saint a annoncé que les Français habiteraient Ouezzân et Ed-Qçàr (el-Kebir) Cette prophétie ne s’est point encore réalisée. Les Français, il est vrai, ont pénétré au Maroc, en 1908, par trois points différents : à l’est (Oudjda et Benî Snassen), au sud (Boû-Denîb) et à l’ouest (Casablanca); mais leur pénétration s’est bornée à occupier des villes ou des territoires situés près des frontières.
Culte des saints musulmans dans l’Afrique du Nord et plus spécialement au Maroc-Edouard Montet
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א.
מנהגי חברה קדישא המוזכרים בסכגרי הגאון הרב שלמה הכהן
צבאן זצ״ל
נשאלתי מאחד מחברת גומלי חסדים ברחיצה שמנהגם במי שמת זקן ורגליו כמושים שבעת הרחיצה באים לפשוט את הרגל ולפעמים אינם יכולים ומשברים את רגליו ונשמע קול השבר ואמר שמוכרחים לעשות כן כדי לנקותו אי שפיר עבדי.
והשבתי לו דלאו שפיר עבדי שזה בזוי גדול למת ואם רבותינו הקפידו על בזיונו של מת ואמרו יום טוב שני שמוהו כחול לגבי המת ועוד אמרו אין נוהגים קלות ראש בבית הקברות מפני כבוד המתים ואיך אנו לא נקפיד על בזיונו ועיין בסימן ת״ג ס״ו וז״ל אין מפרקין את העצמות ולא מפסיקין את הגידים ואם בליקוט עצמות אמרו כן כ״ש כשכל הגוף שלם והנשמה עומדת מלמעלה ועיין באה״ט של מוהר״י טיקטין וז״ל וכל מעשה ועניני המת יהיו בצניעות כאלו הוא חי שלא יתבזה כי הנשמה מכרת בכבוד הגוף ובבזיונו ע״ש ויכולים הם לרוחצו ולנקותו כשהוא מוטה או על צדו או באופן אחר ואם יש להם טירחא יתירתא ישלם השם פעולם.
(ויאסוף שלמה, יריד, סי׳ י״ב).
זה כמה שנים מימי קדם בתי קברות אשר בעירנו חדשים גם ישנים פרוצות אין חומה ועד כה בשנת פר״ת עזרני השם ודברתי על לב יחידי סגולה לבנות להם חומה סביב והעיר השם את לבבם ונתנו לכסף מוצא עד שהקיפום חומה סביב שנבנית סמוכה לבית הקברות סביב ויש מקומות שקיר החומה בנוי על הקברות אם יכולים הכהנים לילך סמוך לחומה ממש או צריכים הם שום הרחקה.
לענ״ד דהמקומות אשר הם סמוכות לקברים רק שהקיר אינו בגוי על הקבר ממש א״צ שום הרחקה הגם שפסק מרץ בסי׳ שע״א וז״ל אסור לקרב בתוך ד״א של מת או של קבר ובו׳ אבל אם הוא מסויים במחיצות גבוהות יו״ד טפחים א״צ להרחיק ממנו אלא ד״ט ולכאורה נראה דבמקום שהכותל הוא אצל הקבר צריך הרחקת ארבעה טפחים ואסור ליגע בכותל.
אלא דיש לחלק דהתם מיירי דהמחיצות בנויים על הקבר אשר המת בתובם ויש קירוי על המחיצות ויש בו חלל טפח על טפח ברום טפח דקי״ל שהטומאה מתפשטת בבל הקבר ומטמא מגבו ומצדדיו ואף מקום שאין כנגדו המת דלא מיקרי טומאה רצוצה עיין להרב״י סי׳ שע״ב בזה. ואף גם זאת הוא דצריך הרחקת ד׳ טפחים דוקא אם אין במחיצות שסביבו פותח טפח וסתומים מכל צד אבל היכא שהמחיצות יש בהם פותח טפח דהטומאה יוצאה ממנו א״צ שום הרחקה ומותר ליגע בכותל עצמו וכמו שבתב מור״ם סוף סי׳ שע״א וז״ל ומותר לכהן לעמוד אצל הבית שיש בו מת ומותר ליגע בכותליו ובלבד שלא יהיה שום דבר שמאהיל עליו ע״ב.
וכן מצינו הדבר מפורש בהרב״ח בסוף סי׳ שע״א וז״ל ומיהו דוקא כשהמחיצות הם סתומים מכל צד וכו׳ הו״ל קבר סתום ומטמא כל סביביו עד ד״ט ואצ״ל דאוסר לנוגע בכל כותליו אבל אם יש לו פתח שלא נסתם א״צ להרחיק כלל ומותר אף לנגוע אף בבותליו יעו״ש. ומב״ש בנד״ד שהכותל בנוי למעלה ע״ג הקבר בסמוך לו וכל בית הקברות מליאה חלל ואויר שא״צ שום הרחקה מן הכותל ומותר ליגע בכותל עצמו.
אכן במקום שקיר החומה הוא בנוי ממש על חלל הקבר הא ודאי הכהנים צריכים להרחיק ד״ט ומכל שבן שאסור לנגוע בכותל ולכן אותם המקומות שהחומה בנויה על הקברים צריכים לעשות להם ציונים כדי שלא יהיה מכשול טומאה לכהנים שהולכים דרך שמה.
(שם, סי׳ י״ח).
נשאלתי מנגיד החברה במעמד כל חברת גומלי חסדים מהו לקבור אדם בנוני אצל ת״ח אחד דהיינו שהיה מ״ת וש״צ וגם היה משתדל באורחים הבאים ליטפל בהם באכילה ושתייה ולינה בגופו והוא מוחזק בעיניהם לצדיק.
לכאורה נראה דיכולים לקבור בינוני עם צדיק שהרי כתב בסי׳ שס״ב דאין קוברים רשע אצל צדיק וכו׳ וכן אין קוברים צדיק וכשר ובינוני אצל חסיד מופלג ע״ב ועיין להט״ז שכתב שצ״ל צדיק וכ״ש בינוני אצל חסיד יעו״ש משמע דדוקא רשע אצל צדיק הוא דלא אבל בינוני עם צדיק קוברים ובן משמעות דיוקא דסיפא דדוקא בינוני אצל חסיד מופלג הוא דלא אבל בינוני עם צדיק קוברים.
אלא דנראה לומר דכל שהם שני מדרגות אין קוברים אותם זה אצל זה ולכן גם בינוני עם צדיק לא מצו ודמי להא שכתב מרץ דאפי׳ רשע חמור אצל רשע קל לא מצו וכן ההוא דאין קוברים צדיק אצל חסיד דלא הבא נמי לא שנא דהתם נמי קרובים זל״ז במדרגתם וכיון שמחולקים במקצת לא מצו הכא נמי כיון שמחולקין במקצת לא שנא והא דנקט ברישא דאין קוברים רשע אצל צדיק כדי לאשמועינן דאפילו רשע חמור עם רשע קל להבי נקט רשע ברישא ג״ב ובסיפא אגב דנקט דאין קוברים צדיק אצל חסיד סיים במילתיה דב״ש בינוני אצל חסיד אבל הו״ה בינוני אצל צדיק דלא ועיין להשד״ח מ׳ אבילות אות קס״ד וז״ל כתב מסגרת השולחן וכר ולא ראיתי מקפידים ע״ז ולא ידעת מה טענה היא זו לדחות ולזלזל ח״ו בהלכה פסוקה ובל הפוסקים וכו׳ וכתב החת״ס סי׳ שמ״א דזה הלל״מ והולכים בספיקו לחומרא יעו״ש ופשיטא דצריך לדקדק בזה ואם אין אתנו יודע רבות מחשבות בלב איש האדם יראה לעינים ולא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ׳׳ל יעו״ש ונראה דשיעור ההרחקה הוא שיעור קבר אחד עיין בחכמת אדם כלל קנ״ד (שם סי׳ י״ט).
נוסח מצבות בבית עלמין הישן המוזכרות בקונטרס יחס דבדו לרב שלמה הכהן־צבאן זצ״ל שנעתקו בשנת תרפ״א
החכם כמוהר״ר יוסף בן שמעון נלב״ע שנת תפ״ד
יעקב בן משה הכהן….
החכם רבי שלמה בן שמעון שנת הוגנ״ת…
יעקב הכהן…
יוסף בן אברהם החסיד…
כמוהר״ר יצחק בן דוד הכהן זלה״ה ש׳ שמע ישרא״ל…
החסיד כמוהר״ר יצחק בן משה הכהן ש׳ תקע״ט…
כמוהר״ר מרדכי בן משה הכהן תקע״א זלה״ה…
כמוהר״ר משה בן צולטאן ש׳ תקע״א מרדכי בן משה הכהן…
דוד בן משה בן סוסאן ש׳ תצ״ד…
דוד בן נסים נלב״ע ש׳ התקנ״ג…
משה בן יוסף בן חמו שנת התק״ע…
יעקב שנת תע״ב…
יצחק בן חמו ש׳ ת״ק…
שלמה בן חיים הכהן שנת תקע״ו…
ר׳ יוסף בן משה הכהן שנת תק״ו…
אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל
תוך כדי כך גילה ויסוצקי כי עדיין לא נואש מלשלוח לארץ את סטרבולסקי. את הסתירות בעמדתו הוא ניסה להסביר לפינסקר במכתב ללא תאריך, אך לפי הקשרו ומיקומו בספר המכתבים שלו הוא מנובמבר 1885, כלומר כארבעה חודשים לאחר שובו משליחותו בארץ ישראל.
בתחילת מכתבו הוא כתב כי מר סטרבולסקי עומד לצאת לשליחותו שלו בארץ הקודש, וזה הזמן להסביר לפינסקר ״אודות ה׳ מויאל״. ויסוצקי הודה כי ״הרביתי בשבחו של האדון הזה ותארתיו בתור האדם המעולה״, אלא שכמו שכתוב במקורות – כבדהו וחשדהו. ״כוונתי בזה להגיד, כי אף על פי שהכרתי את ה׳ מויאל כאיש ישר ונכבד, בכל זאת אין לבטוח בו ביטחון גמור בכל העניינים. עלינו לזכור כי ׳ספרדי׳ הוא, וכבד [קשה] לנו לבוא על תכונתו״. בהמשך מכתבו התנצל ויסוצקי שמיהר למנות את מויאל לפני שעזב את הארץ והסביר שעשה זאת מפני לחץ זמן והסיבות הבאות: ״לא נמצא לי שום אדם אחר, שאוכל להפקיד בידיו את ההנהגה הראשית, ולולא נמצא לי ה׳ מויאל, אזי לא יכולתי לעזוב את יפו ולהשאיר הכל תלוי על בלימה״. סיבה שנייה קשורה למכתב שקיבל מוורשה, ובו נכתב כי מר סטרבולסקי לא יכול לצאת לדרכו לפני סוף הקיץ, ומשום שמר ארלנגר, עוזרו הראשי של הברון רוטשילד, הפקיד את כל כספי הברון שנשלחו לארץ בידי מר מויאל, ״חשבתי לנכון כי אין סכנה אם אפקיד בידו גם את כספנו״, וזאת לתקופה קצרה מאוד, ״עד בוא ה׳ סטרבולסקי שמה״. עתה, כאשר נתברר כי מר סטרבולסקי עומד לצאת ליפו – כך המשיך וכתב ויסוצקי לפינסקר – ״עלינו להתייעץ בידי מי נמסור הנהלת החשבונות וכתיבת המכתבים לועד המרכזי״. דעתו הייתה ברורה, אך הוא כתב אותה בזהירות: ״מצדי מסופק אני מאד אם יש לנו גם עתה להשאיר הכל ביד ה׳ מויאל״.
הסבריו של ויסוצקי לספקותיו אלה נבעו משתי סיבות, וראוי להשאיר את ההנמקות לו: ״ס פ ר ד י [הפיזור במקור] הוא, ולא מן המדה היא שיהיה איש ספרדי עומד בראש כל הענינים השייכים לחובבי ציון אשר ברוסיה. שנית, מטעם הדבר אשר הזכרתי במכתבי הקודם, כי הוא אוהבו וידידו של הדירקטור הירש, אשר דבריו נשמעים מאד לחברת כל ישראל חברים, ויש לחשוש כי יהיה האיש הזה לשטן לנו בעת תמצא ידנו ליסד קולוניה חדשה. מלבד זה לא טוב היות כל ענינינו מסורים בידי איש אשר לא נוכל לבחון ולבקר מעלליו כראוי, כי אם יהיה מר סטרבולסקי סר למשמעתו, הלא לא יוכל עוד להתנשא עליו ולהיות לעומד על גבו לחקור משפטו והליכותיו. ובלי בקרת אין לנו לסמוך על שום איש בכסף הקדשים [כספי חובבי ציון], ואפילו אם הוא עשיר גדול ומוחזק לאיש נאמן כה׳ מויאל״. הטענה נגד מויאל, שבגלל קשריו עם מנהל מקווה ישראל וחברת ״כל ישראל חברים״ הוא עלול לפגוע בהקמת מושבה חדשה של חובבי ציון, תמוהה בלשון המעטה, ויש כאן השחרת פניו של אדם שכבר התנסה בהקמת מושבה חדשה (עקרון) וסייע לשלוש מושבות נוספו־. (גדרה, פתח־תקווה ויסוד המעלה).
בהמשך מכתבו שוב חלה תפנית בדברים, וויסוצקי מציע לפינסקר להשאיר בידי מויאל את ״ההנהגה הראשית״. תפקידו יהיה ״גזבר ונאמן על המעות [הכספים], יועץ ראשי ומבקר מעשי סטרבולסקי״. אשר לסטרבולסקי, הציע ויסוצקי שהוא יהיה ״מנהיג החשבונות ומנהל הקורספונדנציה [התכתובת] עם הועד המרכזי״. יתר על כן, בכתב המינוי של סטרבולסק־ ייכתב שהוא ״נתמנה לעוזר הראשי למנהיג הראשי בכל שלוש הקולוניות״. מויאל יפקח על התנהלותו ו״סטרבולסקי מחויב לתת לפני ה׳ מויאל דין וחשבון על כל מעשיו״. קשה שלא לתמוה באשר לבעד ולנגד של ויסוצקי, לעיתים בתוך משפט אחד. ויסוצקי הניח כי מינויו של סטרבולסקי לא יהיה לרצון למויאל, שכן את העבודה המעשית במושבות יעשה הוא ולא מויאל, וגם התכתובת עם הוועד המרכזי של חובבי ציון תיעשה על ידו. הוא אפילו העלה אפשרות שמויאל יתפטר מתפקידו בשל הצרת צעדיו. מיד אחר כך, כדרכו, הביע את התקווה שמויאל לא יעשה זאת, משום ״תבונתו האמיתית״ וגם משום שחובבי ציון זקוקים לו – ״פעולותיו ועצותיו נחוצות לנו במאד מאד״. בסיום דבריו הציע ויסוצקי לפינסקר לנקוט לשון עורמה: ״מובן מאליו שהתעודה [המטרה, המשימה] שתנתן לה׳ סטרבולסקי צריכה להיות כתובה בסגנון כזה שלא יכיר ה' מויאל שום סימן וצל ספק בו ובמעשיו״.
בסיכום נקודה זו יש לציין כי המכתב האמור אינו מעמיד את ויסוצקי באור חיובי במיוחד. הוא מתגלה בו כפוליטיקאי המזגזג בין עמדות שונות ומבקש להחזיק את החבל בשני קצותיו. המעניין בפרשה זו הוא סופה: כפי שכבר צוין, סטרבולסקי לא הגיע כלל לארץ ישראל, וכך נמנעה, ככל הנראה, התנגשות בינו לבין מויאל.
לסיום, מן הראוי להביא שלוש תגובות על מינוי מויאל בשני הקצוות של פעילות חובבי ציון: ברוסיה ובארץ ישראל. התגובה הראשונה הייתה של פינסקר, שכתב בתחילת שנת תרמ״ו מכתב לש״י פין, מפעיליה הבולטים של תנועת חובבי ציון, כי ויסוצקי מילא את שליחותו בארץ ישראל ״באמונה וישרת לבב״, ובייחוד הוא ראוי לכל שבח ״במצאו לנו ביפו איש ישר ועשיר, בעל נסיון וכביר כח ולב וגם מעורב בדעת עם הבריות ומכובד אצל מושלי המקום, את ה׳ אברהם מויאל, שיביא את כל ענינינו אל הפעולה״.
תגובה נוספת הייתה של אריה לייב לבנדה, סופר שעשה מאמצים רבים לשלב את היהודים בחיי העם הרוסי, התאכזב קשות מיחסה של האינטליגנציה הרוסית לפרעות 1881 ביהודים והצטרף לראשוני חובבי ציון. במכתב לפינסקר מ־11 בספטמבר 1885, השתלח לבנדה בצורה בוטה בעסקנים הארצישראליים, שאותם הזכיר בשמותיהם: ״כל אותם פינסים, רוקחים, מאירוביצ׳ים, בני יהודה, מי ימנה את כולם״, שהם לדעתו חדלי אישים, ״אנשים שאינם ישרים, רודפי בצע״. הוא הביע את הדעה שעל הנהגת חובבי ציון ברוסיה לנתק את הקשר איתם, ועליה להגביל את עצמה לקשר רק עם אדם אחד: אברהם מויאל. ייתכן שיהיה צורך לצרף אליו ״איזה אדם חכם וישר מרוסיה במעמד של שליח שלנו״. כל אותם ״עסקנים״(הגרשיים במקור) מהוללים, כל כולם ״אין בכוחם להביא לענייננו אפילו משהו דמוי תועלת… עלינו לצפצף עליהם וסוף [פסוק]״.
אלפי קילומטרים משם, בירושלים, ראתה אור תגובה חיובית למינוי מויאל מכיוון בלתי צפוי דווקא: אליעזר בן־יהודה, שנפגע קשות מביטול התכנית לייסד שני ועדים של חובבי ציון, בירושלים וביפו. הוא, שכזכור עמד לקבל מינוי של מזכיר הוועד הירושלמי בשכר נאה, מצא עצמו מובטל עם החלטתו של ויסוצקי לוותר על הקמת שני הוועדים ולמנות את אברהם מויאל לנציג יחיד של חובבי ציון.
־בכל זאת, בעיתונו הצבי ראו אור דברי שבח למינוי, בבחינת ״האדם הנכון במקום הנבוך. אדם שחתם באות ר' שיש להעריך שלא היה זה בן־יהודה עצמו, אם כי הדברים נכתבו ללא ספק בביכתו, כתב כי ק״ז ויסוצקי, לאחר שלמד על מעשיו והצלחותיו של מויאל במושבות החדשות, פנה אליו והציע לו מינוי של אחראי לפעילות חובבי ציון בארץ ישראל. לדעת הכותב, ״ראוי ה' מויאל לתודה ולתהילה מאת כל איש אשר לבו לציון. הוא־הוא אשר יעמוד למגן ולמחסה ליושבי המושבות כפעם בפעם וכל הדבר הקשה יביאו אליו וינחם ברוח חכמתו ובעצתו״.
הכותב חזר וסיפר לקוראים על חלקו המרכזי של מויאל בהקמת המושבה עקרון, כשנתיים וחצי לפני כן: ״הוא עמל הרבה מאד בהוסדות המושבה ע׳ [עקרון], אשר הוא יסדה והוא גם הציב דלתיה. ימים וירחים ישב האיש באהל קטן ודל נטוי בשדה לחורב ביום ולקרח בלילה, כמה פעמים גם את השבת שבת שם, עת אשר היכל עדנים ועונג משפחה חכו לבואו בעיר, ולא זז משם עד ראותו את ע׳[קרון] על תלה בנויה ושלום לה מסביב, וכל העובר על פני המושבה וראה גנים פרדסים ובתים בנויים יזכור את האיש הנכבד הזה את ה׳ אברהם מויאל ולבו ירחש לו רחשי כבוד ותהילה, כי רק למען עמו וארצו אשר אהב עשה כל אלה״.
ר' המשיך וכתב כי מויאל עשה את מעשיו בצניעות, ללא ״תהלות ותשבחות״, והוא ״פועל אמת״, ולכן טוב עשה ק״ז ויסוצקי במנותו אותו, כי ״לב חובבי ציון באמת ירחש לו תודה על רוב פעולתו ועל גודל צדקתו״.
לאחר שבוע וחצי חזר הצבי ושיבח את ויסוצקי על שבחר במויאל להיות ״סוכן חברת חובבי ציון״ ובאמצעותה "לעזור בכל מעשיה לטובת המושבות אשר נוסדו על ידי אחינו״, וכל איש אשר לבו לציון מברך את מר מויאל על הסכמתו ליטול על עצמו את התפקיד הקשה והאחראי הזה.
מתחרהו של הצבי, העיתון חבצלת, אף הגדיל לעשות. ערב סיום מסעו בן שלושת החודשים בארץ, שיגר ויסוצקי מכתב לעורך העיתון, ישראל דב פרומקין, ובו תיאר בקצרה את פעולותיו, שבמרכזן קימומה וחיזוקה של פתח-תקווה ומינויו של מויאל ל״משגיח הראשי״ על פעולות חובבי ציון בארץ ישראל, לגזבר ו״סוכן ראשי״ ו״לראש וראשון בדבר עניין היישוב בכלל״. במכתבו ביקש ויסוצקי מאנשי המושבות בפרט ומיהודי הארץ בכלל, שבכל עניין ונושא הקשורים לחובבי ציון, יפנו אך ורק לאברהם מויאל, והוא אף צירף את כתובת הדואר שלו: A. Muyal, Jaffa.
פרומקין שיבח את ויסוצקי וציין כי ״בחירתו בהגביר היקר והנכבד ה׳ מויאל לראש וראשון לכל דבר הנוגע לישוב אה״ק [ארץ הקודש] מוצלחת הייתה. האדון מויאל הנהו איש כשרונות נכבד בעמו ודבריו נשמעים באזני פקידי הממשלה ביפו, והוא חובב עמו וארצו, טוב ומטיב לרבים, ועוסק תמיד לטובת בני עמנו שלא על מנת לקבל ממון או כבוד. ויש תקוה כי חפץ ה׳ יצליח בידו לרומם קרן המושבות ולהביא ישע לעובדי אדמת הקודש״. בסיכום ביניים של פעילות חובבי ציון בארץ ישראל, שנכתב ב-1886, צוינה לטובה ״המלאכות [השליחות] של ויסוצקי״, משום שהיא קידמה את היישוב. הישגה העיקרי היה ״התמנות ה׳ מויאל למנהיג ומנהל את ענין הישוב. [בכך] כבשה המלאכות [שליחותו של ויסוצקי] את הדרך [ההדגשה במקור] לפני בעלי הישוב הבאים אחריה וזאת תהלתה ותפארתה לדור אחרון״.
ממרחק השנים עשה אחד מחובבי ציון ברוסיה, יהודה לייב אפל מווילנה, סיכום לגבי פועלם של החובבים בארץ ישראל, בראשית הדרך, והקדיש קטע גם למינויו של מויאל: ״שלושה חודשים עשה ויסוצקי בארץ ישראל, היה במושבות, ראה והתבונן, חקר ודרש אחרי כל העניינים והמעצורים ביד הצלחתן, יסד שני ועדים, האחד בירושלים ששימש רק לנוי בעלמא, כי בריחוק מקום מהמושבות לא יכלה פעילותו להיות פוריה, והשני ביפו בקירוב למקום המושבות. אבל שני הוועדים ביחד לא יכלו למלא את החסרון היחיד – חסרון מנהל שאפשר יהיה למסור לידו את העניין בלב שלם ובטוח. לבסוף עלה בידי ויסוצקי למצוא את אשר ביקש – וזה היה הסוחר הספרדי אברהם מויאל שישב ביפו. זה היה איש נכבד ובעל מרץ, נשוא פנים גם בעיני שרי הממשלה, איש רב פעלים וחובב ציון בכל לבו ונפשו.
״את אלעזר רוקח השאיר ויסוצקי בארץ בתור מזכיר, כי מויאל עמד על כך בתוקף, באמרו כי נחוץ לו סופר אשר יכתוב את כל המכתבים בעניין יישוב ארץ ישראל בכתב רש״י, למען יוכל הוא לקרוא אותם בעצמו, ולדעת מה שכתוב בהם, כי אין רצונו לשמוע מפי מתורגמן ודבר שלא יקרא בעצמו לא יחתום שמו עליו״.
גם במחקרים מאוחרים הרבה יותר נחשבת החלטתו של ויסוצקי למנות את מויאל לתפקיד נציג חובבי ציון בארץ ישראל, לאחת הטובות שלו. כתבה על כך חוקרת העלייה הראשונה שולמית לסקוב: ״לכל הדעות הייתה בחירתו של מויאל מעשהו המוצלח ביותר של ויסוצקי בארץ. למויאל הייתה גישה רחבת אופקים להתיישבות, והוא מצא כי אין לטפל במושבות טיפול פילנטרופי, אלא לבססן כגרעין להתפתחות גדולה לעתיד. הוא גם התייחס למתיישבים כאל נושאי רעיון הראויים להוקרה ויותר מכל עודד את הביל״ויים״.
פינסקר, מתברר, לא התרשם מהזיג-זג של ויסוצקי בעניין מויאל ונתן את אישורו למינויו לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל. למרבה הצער, פעולתו של מויאל בתפקידו זה הייתה קצרה, שכן בתום חצי שנה ראשונה הוא חלה ונפטר. גם בתקופה קצרה זו הרבה לעשות, ודיווחיו לפינסקר מעידים על כך.
המנהיג המזרחי הראשון-אברהם מויאל-מרדכי נאור-יפו ויהודיה במחצית הראשונה של המאה ה19 -מינויו של מויאל לנציג הבכיר של חובבי ציון בארץ ישראל
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- דגולים משלו
ז-313
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
ז-״דגולים משלו, הוללים חדלו, // וגבולותינו שוב היום נגאלו״ – שיר קצר המעלה את מנוסת המנוצחים במדבר.
שירי דודים השלם
דגולים משלו
שיר — לכבוד נצחון ישראל
לחן — גוּלוּלִי מָאלוֹ
מילים — ר׳ דוד בוזגלו
פתיחה — מוואל סיכּא
פִּזְמוֹן — דְּגוּלִים מָשְׁלוּ, הוֹלְלִים חָדְלוּ,
וּגְבוּלוֹתֵינוּ שׁוּב, הַיּוֹם נִגְאֲלוּ…
עַם רִיב וּמְדָנִים, לָעַד חֻסָּלוּ…
דִּיר סֻגָּר, אֶל מוּל גְּדִיָּה, כִּי בֵּין קֵדָר, שָׁם נַפְשׁוֹ חִיָּה
הַיּוֹם בּוֹ דָּר דָּר עֲלִיָּה וְשָׁם יִרְבָּץ כִּכְפִיר וּלְבִיָה
פִּזְמוֹן
נִרְעָשִׁים, בָּרְחוּ לַמִּדְבָּר עִם נְחָשִׁים וְעִם חַיְתוֹ בָּר
מִתְיָאֲשִׁים, בְּלֵב נִשְׁבָּר וּכְנִדָּחִים הָעוֹרְקִים צִיָּה
פִּזְמוֹן
קָהָל רַב, פָּשְׁטוּ אֶת מַדָּם, וּבְתוֹךְ קְרָב, הֵרִימוּ יָדָם
אִישׁ לֹא קָרַב, לְהַחֲרִידָם כִּי עֵין צַהַ"ל עָלָיו, צוֹפִיָּה
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- דגולים משלו
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
אבי המנוח ששאף בכל לבו להרחיב את הישוב היהודי ביפו, בא במשא ומתן עם העסקנים הצבוריים של אותו זמן שכבר הלכו לעולמם האדונים האלה ראובן בלטנר, ד“ר שטין, שמעון רוקח ע”ד הקמת שכונה יהודית על אדמתנו, כדי לאפשר לכל יהודי להקים לו דירה משלו, והציע אדמה חנם. אולם המנוח בלטנר התנגד להצעה לחלק את האדמה חנם כי אם למכור אותה בזול מאוד בסך גרוש או חצי גרוש האמה ובלבד לא להרגיל את הקהל לקבל נדבות. הוא הרכיב ועד של ארבעה חברים מה“ה בלטנר, שטיין, רוקח, ואבי ע”ה ובסוף נוסף להם גם מר ישראל פרלקרוט שיחי' והקציבו לשם בנין דירות חדשות את המקום היותר מורם באדמתנו וקבעו מחיר של שתי עשיריות לכל אמה, שהסכום הכללי השתלם לשעורין. ערכו תקנות וקראו לשכונה החדשה “נוה-צדק”. הסכומים התאספו בין החברים בסך חצי מג’ידה לכל שבוע מכל חבר, ושמשו להקמת שמנה דירות לשנה. (כל דירה הכילה שני חדרים ומטבח). את הדירות היו מגרילים ומי שהיה זוכה היה קונה והמגרש בתור קנין שלו עדי עד. לפי השמור בזכרוני הגיע אז לאבי בעד האדמה הזאת סך מאה נפוליון זהב בערך, לפי חשבון של שתי עשיריות לכל אמה שהיו צריכים להשתלם חלק חלק מדי שנה, אולם אבי סרב לקבל את הכסף תמורת האדמה אלא הקדישו לשם בנין בית כנסת לאות הודיה ושמחה על שזכהו הקב"ה להגשים את שאיפתו בדבר הקמת שכונה יהודית והרחבת הישוב העברי.
באותו זמן התקשר אבי המנוח עם אדריכל ארמני שהיה יחיד בעירנו, קרקש שמו, שסדר מדידה כללית לאדמתנו, ערך תכניות הן לאדמה השיכת רק לנו והן לזו שבשותפות עם אמזליג ומויאל. בלוותי את האדריכל מדי יום ביומו לשעה קלה, בכדי להראות לו את הגבולים שבינינו לבין השכנים נמשך מאד לבי אחרי העבודה הזאת והייתי מסתכל לעבודות האדריכל בכל פרט ופרט נקודה ונקודה. עד שניסיתי בעצמי לערוך תכנית, שעלתה בידי יפה. זכורני, שהאדריכל בבאו לקבל את משכורתו מידי אבי, אמר לו: “אני התניתי אתך, לערוך בעד סכום זה תכניות ולמדוד את האדמה והנה גם למדתי את בנך שלווה אותי במשך כל זמן העבודה ואם תשלחהו לבית ספר להשתלם מובטחני שיוכל להיות אדריכל טוב” – ואמנם גם ידיעותי המעטות שרכשתי בהלכות האדריכליות, הביאו לי תועלת מרובה וביחוד לתועלת הישוב העברי, שהתחלתי להתמסר בכל כחותי ומרצי להקמת בנינים חדשים.
בשנת 1896 התחלתי לחלום ע“ד הקמת בנינים כדי להגדיל את הישוב. הרהרתי, אדמה יש לנו, חמרי בנין וגם תכניות אני יכול לעשות וכיצד נוכל לשבת בחבוק ידיים, מבלי לפעול על שדה הבנין? ואמנם כעבור זמן לא היה זה עוד בחזקת חלום כי אם מציאות ממש. מדי יום ביומו הייתי עורך תכניות בכוונים שונים ומתאימן למגרש זה או אחר, עד שאבי ואחי התחילו להתענין בכל תשומת לבם בעבודת הבנין. ראשית בניתי את שתי הדירות שמול ביתנו ובית החרושת למרצפות. כעבור שנתים בערך, סדרנו חלופין עם המכונן הא' שטיין המנוח, נתנו לו אדמה בנוה שלום ע”י תחנת הרכבת ולקחנו מאתו תמורת זה את הבית בנוה צדק ששמש אז בית חרושת למכונות. הרסתי את הבנין ובניתי במקומו שתי דירות הנמצאות באותו המקום עד היום. תשוקתי לבנות התגברה בי מאד. סדרתי לי ארון מכשירים למדידות האדמה שלנו ושל שותפינו ועריכת התכניות של האבא נמסרה לידי והנהלת המכירה והקניה של קרקעות, יחד עם אחי המנוח אברהם חיים. למרות מה שהייתי מוכר מאדמתנו מגרשים לפרטים רק בהתיעצות עם אחי המנוח מר אברהם חיים ע“ה. במשך הזמן נהייתי לאדריכל לא מדופלם. תכניות לרוב היו לי מן המוכן בבית שעשיתי בעצמי, הזמנתי קטלוגים לבנין בתים שונים מחו”ל וגם מכשירים למדידת אדמה הבאתי מאירופה. כל מגרש שהייתי מוכר חובתי היתה למדוד מקודם את המגרש ולמסרו לידי בעליו כשהוא מסומן בגבוליו לארבע רוחותיו. הקונה היה מתיעץ עמדי על דבר אפני הבנין ולפי איזו תכנית ובנה אחר כך לפי הערותי, עד שגם אלה שהיו בונים בתים לא על אדמתנו גם כן באו אלי לדון עמי על דבר בניניהם. מסבת היותי טרוד ביום בעסקי המרובים פנו אלי האנשים בלילות לביתי, הייתי שומע דבריהם, נותן להם עצות, עורך תכניות ומציין להם את הסכום שיעלה הבנין, לפי נסיונותי ומומחיותי. כך התמסרתי לעבודות בנין בכל נימי נפשי מתוך אידאל לסייע להגדלת הישוב היהודי ביפו. את עבודותי אלו עשיתי מתוך אהבה כי דבקתי בעבודה ושנאתי את הבטלה.
צעיר הייתי ולא היתה לי אז הזכות להתערב בענינים צבוריים. הם התנהלו אך ורק בידי זקני העדה והחשובים שטפלו במסירות בכל מיני דברים של חסד וצדקה. אולם, גם לבי נמשך לעשות טוב עם כל קשה יום ומר נפש כי כמעט כל האספות של ועד העדה היו בביתנו או בבית הכנסת שלנו ולפעמים היו מרשים לנו להיות נוכחים ולשמוע ולהבין על מה מדברים ומתוכחים. מה השהיה משריש בקרבי רוח אהבה לפעולות החסד. בכל זאת הייתי משמש עוזר להגשמת פקודות הועד יחד עם עוד כמה צעירים מבני גילי. מקרה אחד נשתמר היטב בזכרוני, שמלאנו בו הצעירים תפקיד חשוב. באחד מימי החורף של שנת 1891 נודע בעיר שאניה רוסית נתקלה בסלעי החוף לצד העג’מי ונאחזה בהם מבלי מוצא. כל יפו נהרו להראות במחזה הזה ובפרט אלה שלא ראו מימם אניה טובעת וזה בשבילם כאחד מפלאי הטבע. מרחוק נדמה, שהאניה עומדת על היבשה משום קרבתה היתרה אל החוף. הים סער בכל תקפו והאניה טלטלה על משברי הגלים. כשהגענו קרוב למקום המאורע ראינו שהצד המזרחי של האניה הפונה לעיר העתיקה מתרומם והצד המערבי הפונה לים מתנמך והגלים מתרוממים בקצף ועולים על האניה ויורדים בזעם וריר לבן להם… על האניה נראה מחזה עגום, הנוסעים מצטופפים כולם במקום אחד למעלה על הספון, בצד המתרומם מעל פני הים והפונה אל העיר. מרחק האניה מהחוף היה כמאתים מטר, התבוננו אל גורל הנוסעים הנקבצים אשר ידיהם היו שלוחות בדפני האניה וחבליה, מפחד ואימה שהטיל עליהם הים שהשתובב באכזריות נוראה, שלה [שלא] יגרפם לתהומותיו. הגלים הרטיבו את בגדיהם והם צעקו וקראו לעזרה.
מהערבים נודע לנו שאניה זאת רוסית היא ושמה “ציחצוב” ובה נוסעים יהודים שעלו לארץ על מנת להאחז בה. בשמענו זאת נמלא לבנו רגשי רחמים ושבנו מיד העירה להודיע על המקרה לועד העדה ולאבא שהיה אז ראש הועד. עינינו זלגו דמעות בתארנו את גורל הנוסעים. אבא קרא מיד לאחדים מועד העדה ה"ה האלה: ר' נסים כהן חנוך יוסף משה ושמש בית הכנסת, הביאו חמורים ורכבו אל החוף כשהרבה יהודים מבני הארץ נהרו אחריהם. על החוף ראה אבי תמונה מזעזעת: קהל גדול מתושבי העיר עומד על החוף ומסתכל באניה השוקעת לאטה. אנשי צבא עמדו על המשמר מוכנים לכל פקודה שתבוא ושועת הנשים והטף מעל ספון האניה עלתה השמימה. אבא שאל מהצבא על מה הם שומרים וענו כי קבלו עוד בחצות הלילה פקודה מהקימקם לשמור על האניה והרכוש שבה לבל יתקרב אליה איש, עד שיבואו הקונסול הרוסי והקימקם יחדיו אל מקום המאורע.
אבא שלא יכול לראות בגורל האנשים שבאניה, סבלם וענוייהם, לא הבין כיצד מרשה הממשלה לעצמה לחכות מבלי לגשת להצלת הנפשות האומללות שבאניה, התחיל להוכיח את הצבא על זאת, אולם ראש החיילים ענה לו, כי לא יוכל לעשות דבר בלי פקודה. גם סוכן האניה גבריאל סמורי הודיע שאין רשות למי שהוא בכל פעולה מבלי לקבל פקודה מיוחדת מהקונסול הרוסי והקימיקם. כל זה לא נתן ספוק לרוח אבי הנדכאה והזמין מלחים בשכר שהעמידו אהלים אחדים ושמו בהם מחצלות, כסאות, כדי מים וכו', להיות מוכנים לשמוש הנוסעים ברדתם מן האניה. הוא שלח מאתנו הצעירים העירה להביא מחם, טה וסוכר, יין וקוניק שיהיו להשיב נפשם. אחרי שסדר אבי את כל העזרה הדרושה לקבלת העולים על החוף טרם שיביאום הביתה או לאכסניותיהם, התחיל לטכס עצה באיזה אופן להצילם. סירות קטנות אינן יכולות לגשת לאניה כי הים סוער והתרופה היחידה היא לפי הוראות מביני דבר שמלח אחד יטפס ויעלה על האניה ובעזרת מלחי האניה יזרקו חבלים הימה, קשורים מצד אחד לאניה ולצדם השני יקשרו אליהם חבל דק אשר השוחים יחזיקוהו בידם ויעבירום אל החוף. המלחים שעל החוף יתפסו בחבלים האלה ויקשרום אל מקום גבוה חזק ובטוח. כשהחבלים יקשרו וימתחו, יקשרו כסא לשני החבלים האלה אשר למטה יהיה קשור בחבל דק שתחילתו באניה וסופו נאחז בידי המלחים. באניה מושיבים בכסא אחד אחד, קושרים אותו היטב היטב והמלחים שעל החוף מושכים את הכסא בחבל אל החוף ורק בדרך זו יכולים להציל את הנוסעים הצפויים לצלול בתהומות הים. אם אפשר היה לחכות למחרתו, היה אולי [הים] נח מזעפו והנוסעים יכלו לרדת מהאניה ולבוא בסירות אל החוף. אבא השתומם מאד על אחורו של הקימיקם. הוא אמנם יכול היה לזרזו שיבוא בהקדם לחוף, אבל מה יעשה מבלי נוכחותו של הקונסול הרוסי. הקונסול היה רגזן וזעום, ומי יודע אם בגללו לא יאבדו הנפשות המסכנות.
כאובד עצות רץ אבי ממקום למקום ולא ידע מנוחה לנפשו הסוערת. הוא מהר לאהלים לראות אם הכל מוכן לקבלת הנוסעים האובדים. הזמין את אחד העוסקים בתעשית מטות, סדינים מכסות וכו' שיביא מכל אלה לאהלים שמא יצטרכו העולים לישון הלילה באהלים מרוב עיפות ותלאות.
שעת הצהרים הגיעה והקונסול הרוסי טרם בא. אבי הביט אל האניה במשקפת וראה את הצער על פני הנוסעים ולא יכול להבליג על רגשותיו. הוא נסע מיד העירה אל הקונסול האנגלי סניור חיים אמזלג וספר לו את כל המקרה ובקשהו ללכת מיד לידידו הקונסול הרוסי ולזרזהו לסדר את הגשת העזרה להצלת הנוסעים האומללים. סניור אמזלג נענה מיד לבקשת אבי ונסע לקונסול הרוסי והצהיר כי הוא מוכן לעזור לו בכדי להביאם אל החוף.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930
ההיית או חלמתי חלום-תימני כנרת-פרשת התיישבותם ועקירתם- 1930-1912-יהודה נוני
ההיית או חלמתי חלום
יהודה נוני
תימני כנרת-פרשת התיישבותם ועקירתם- 1930-1912
תימני כנרת הגיעו לחוות כנרת ב־1912 וחיו סמוך לה עד 1930. הם נאבקו מאבק עיקש בטבעו הקשה של עמק הירדן, במצוקת דיור נוראה, בהתנכרות ולעיתים מזומנות התעלמות מכוונת מצד המוסדות המיישבים, ובד בבד בתוכניתם של חברי קבוצת כנרת – שעל־ידי אמצעי לחץ כגון מניעת מים להשקיה ולשתיה, מניעת קרקע, התנגדות לתוספת משפחות לשם הרחבת ישובם של עולי תימן והתנגדות להשלמת מספר יחידות הדיור – קיוו שיוכלו לאלץ את תימני כנרת לעזוב את המקום. לאחר שמונה־עשרה שנות מאבק נעקרו תימני כנרת מן המקום שאהבו, מקום שנתנו למען שגשוגו שנים רבות מחייהם וקורבנות לא מעטים בנפש.
סיפורן של עשר המשפחות אינו אלא מיניאטורה היסטורית של מסכת היחסים בין הישוב לבין עולי תימן. לפנינו התנגשות בלתי נמנעת בין חברה מאורגנת, אידיאליסטית, מפלגתית ובעלת רקע זהה של תרבות וארצות מוצא לבין עולים חסרי ארגון, נטולי אידיאולוגיה חברתית או מפלגתית. יהודים "סתם". לפנינו מאבק בין אלו שבאו ב״סוד הברית והיחד״ לבין יהודים שבאו לחיות את חייהם בארץ־ישראל ללא חלומות לשנות את פניה של החברה, לא שינוי ערכים ולא שינוי תרבותי, לבד מחלום גאולה.
לכאורה, ספר זה הוא סיפורן של עשר משפחות, למעשה הוא סיפורה של החברה היהודית המתהווה בארץ־ישראל שנישסעה בין עולי ארצות האיסלאם לבין עולי אירופה, בין ״מזרחיים״ ל״אשכנזים״ ובין דתיים לחילוניים. לפנינו סיפור אהבה שהוחמצה, ערגה למלאות הוויה שלא סופקה, חלום אחדות שנשאר בגדר חלום. מחקר היסטורי מרתק, מתועד ביסודיות ומנומק באופן מעורר אימון, פרי עטו של יהודה ניני, פרופ׳ להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וראש בית־הספר למדעי היהדות, הנקרא כקינה אנושית מזעזעת.
Yigal Bin-Nun–Le Journal-Juifs marocains-le prix de l'exile
Le Journal
Juifs marocains-le prix de l'exile
du 4 au 10 avril 2009
Dans un récent article,l’historien Yigal Bin Nun révèle les dessous de la négociation entre l’Etat d’Israël et les autorités marocaines pour l’évacuation des juifs du Maroc.
du 4 au 10 avril 2009
Histoire
L’histoire des juifs du Maroc après l’Indépendance est marquée par l’évacuation presque totale d’un quart de million de juifs en direction d’Israël
Comment une population enracinée dans une terre depuis près de 2000 ans a-t-elle été amenée à la quitter en si peu de temps ? La question continue de préoccuper des chercheurstels que Yigal Bin Nun, convaincus que des pans entiers de cette histoire restent à découvrir. Les raisons du départ massif des juifs ne sont pas simples à élucider. Seule une conjonction de facteurs – culturels, socio-économiqueset historiques – permet de rendre compte del’état d’esprit qui a poussé cette population au départ.
Un avenir incertain.
Dans son dernierarticle intitulé «La négociation de l’évacuation en masse des juifs du Maroc », ce professeur de l’Université Paris VIII dresse le catalogue desraisons de ce départ. Pour l’historien, «une des raisons que l’on n’évoque jamais mais qui reste primordiale est le changement démographique un processus qui avait débuté bien avant le XXeme siècle et qui avait conduit la population juive à migrer des campagnes vers les petites villes, ou des petites villes vers les grandes villes.Ces migrations intérieures expliquaient pourquoi, à l’indépendance, Casablanca concentrait plus dela moitié de la population juive duMaroc. Tout était prêt en quelque sorte pourfaciliter une émigration de masse. «
La grande majorité des juifs qui ont quitté le Maroc l’ont fait pour améliorer leurs conditions de vie et leur situation socio-économique», explique Bin Nun.Un autre facteur de taille qui a facilité le depart des juifs est l’occidentalisation rapide de la communauté. Celle-ci fréquente, en effet, depuis1864, les écoles de l’Alliance universelle israélite où l’accès au savoir se fait par la langue française – devenue vecteur de la modernité.Imprégnés de la culture républicaine, les juifs aspirent désormais à l’assimilation avec lesFrançais. Cependant, la nationalité ne leur sera jamais accordée comme en Algérie, et les lois antisémites de Vichy pendant la guerre finiront de décevoir les espérances françaises dont certains se berçaient. Cependant, l’éducationqu’ils ont reçue n’en a pas moins contribué àcreuser un fossé entre eux et la majorité des musulmans.
Sentiment d’asphyxie.
Dès 1948, avec la création de l’Etat d’Israël, les exactions contre les juifs se multiplient au Maroc comme dans les autres pays arabes. En juin 1948, un mois seulement après la création d’Eretz Israël, ont lieu les événements sanglants de Jerada et d’Oujda qui feront 43 morts. Un autre incident, bien qu’il n’ait pas de lien direct avec le conflit israélo-arabe, est à déplorer le 3 août 1954à Petit-Jean (Sidi Kacem) : six commerçantsjuifs sont tués. Quoi qu’il en soit, le panara bisme, en plein essor à cette époque, ajoute au malaise de la communauté. Vient alorsl’époque de l’Indépendance et son lot d’espoirs.Une certaine euphorie s’empare de la communauté. Un juif, Léon Benzaquen, est nommé ministre. Mais cet enthousiasme ne durera guère. En cause, pour l’auteur, la politique du jeune Etat indépendant marocain. Même si, d’après lui, « le Maroc est le seul pays où les choses se sont passées différemment. Dans la plu-part des pays arabes (Libye, Syrie, Liban), les juifsont été expulsés».
Cependant, certaines de ses premières décisions en tant nouvel Etat indépendant ne pouvaient pas rester sans conséquence. Plus particulièrement la promotion,dans les discours, de l’arabisation fera craindre aux juifs de perdre leurs avantages acquis grâce à leur maîtrise de la langue française sous le Protectorat (la connaissance de la langue française était un atout pour travailler dans l’administration). Mais surtout, le Maroc va commettre l’erreur stratégique de bloquer l’octroi de passeports à ses citoyens juifs. Jus-qu’en 1956, l’émigration vers Israël s’organisaitsous l’égide de Qadima (organisation créée parle Mossad), qui avait des bureaux dans plusieurs villes importantes du Royaume. Mais la politique de blocage de l’octroi des passeports va pousser les juifs candidats au départ à entrer dans la clandestinité. Pour l’ensemble de la communauté, cette atteinte à la liberté de circulation crée un sentiment d’asphyxie, aggravé par la rupture unilatérale des relations postales avec l’Etat d’Israël à l’occasion de l’adhésion à l’union postale arabe. Finalement, ce sont des facteurs d’ordre psychologique – la crainte d’une «catastrophe» – qui seront à l’origine de ces départs,plus que la réalité des événements eux-mêmes.
Opération Yakhin.
1961 marquera untournant. L’année commence avec le naufrage du Pisces – un bateau transportant des juifs qui émigraient clandestinement – le 11 janvier et qui fait 43 morts. A cette occasion, le Mossad organise une opération de communication comprenant la distribution de tracts dénonçant la politique de blocage des passeports. Quelques jours auparavant, la visite de Nasser, qui s’est accompagnée de nombreuses exactions commises par la police sur les juifs, a traumatisé la communauté (voir extrait). 1961, c’est aussi l’année de l’accession au trône de Moulay Hassan, plus pragmatique sur la question et assez ouvert à la possibilité d’une émigration«légale» dont il comprend qu’il peut tirer un bénéfice politique. Tous ces changements annoncent l’avènement d’une troisième étape dans l’histoire de l’émigration juive marocaine, celle de l’opération Yakhin (1961-1966) qu succède à celle de l’époque de Qadima (1948-1956), et celle, clandestine, de la Misgeret (1956-1961). C’est grâce à une longue série d’entretiens et de contacts entre agents israéliens et proches du Palais par l’intermédiairede juifs marocains que tout cela a été rendupossible. Dès mai 1961, commencèrent les premiers préparatifs pour contacter le ministre du Travail Abdelkader Benjelloun et le prince Moulay Ali Alaoui, tous deux proches du roi », écrit BinNun. Depuis le naufrage du Pisces, Israël est convaincu de l’intérêt de mener des négociations pour débloquer la situation. Le raisonnement de l’Etat juif est le suivant : puisque« le départ des juifs du pays porterait atteinte à son économie (…) par conséquent le Maroc devait être indemnisé ». Deux personnalités de la communauté seront chargées d’établir des contacts avec les autorités marocaines : Sam Benazeraf et Isaac Cohen Olivar. Entre la mi-juin et fin juillet, une série de pourparlers ont lieu entre les protagonistes. Un accord de compromis est trouvé. Cet accord secret – conclu oralement -prévoyait le versement d’un montant variant entre 100 et 250 dollars par émigrant juif aux autorités marocaines. L’organisation logistique de l’évacuation est assurée par la HIAS, au moyen de passeports collectifs. Ainsi, entre novembre 1961 et la fin de 1966, ce sont 97005 juifs qui sont évacués. Selon Yigal Bin Nun, les autorités marocaines auraient reçu pour les 26000 premiers migrants 100 dollars par personne puis ce montant serait passé à 200 dollars, puis 250 dollars. Plusieurs personnalités marocaines d’envergure auraient été impliquées dans cette transaction : des ministres -dont bien évidemment Benjelloun – mais aussi le cousin du roi Moulay Ali. L’article de BinNun évoque notamment les avantages qu’ont pu en tirer certains hauts fonctionnaires don’t le directeur de cabinet d’Oufkir Abdelwahab Lahlali et des personnalités possédant des intérêts dans le secteur des transports.Au total, cette évacuation, qui a été menée en un temps record, aurait coûté à Israël entre20 et 30 millions de dollars de l’époque. Un etelle précipitation était-elle vraiment nécessaire ? Pour l’auteur, «
les juifs marocains necouraient aucun danger. Tôt ou tard, ils auraient quitté le Maroc mais cela aurait pu se faire plus doucement ». Le contexte troublé de la secon-de moitié du XXe siècle explique peut-êtreune telle frénésie.
MAJDA FAHIM
Le test de la visite de Nasser à Casablanca
extrait
La fin du judaïsme en terresd’islam», sous la directionde Shmuel Trigano
La visite du président égyptien à Casablanca fut un événement traumatisant pour la communauté. Il était le symbole du réveil nationaliste panarabe et del’effondrement de plusieurs régimes monarchiques. Cette tendance ne manqua pas d’inquiéter le régime marocain qui dut s’aligner, contre son gré, sur les tendances pro-nassériennes de son opinion publique. La politique anti-israélienne de Nasser rapprocha leconflit israélo-arabe du cœur des Marocains, ce qui renforça leur nationalisme arabe et suscita une certaine hostilité envers l’Occident,imperceptible auparavant. Les juifs, deleur côté, attendaient avec angoisse l’ennemi d’Israël, pour voir comment sa visite pouvait avoir une influence surleurs relations avec les musulmans.Nasser atterrit au Maroc le 2 janvier 1961mais, dès la veille, des témoignages avaient fait état d’exactions policièrescontre des passants juifs. Des policiers insultèrent des vieillards, des femmes et des enfants dans la rue parce qu’ils portaient des vêtements avec un mélange de couleurs bleue et blanche,rappelant, à leur avis, le drapeau israélien. On leur reprocha aussi deporter des vêtements noirs, comme signe de deuil envers l’ennemi d’Israël.Des policiers insultaient le Premier ministre israélien Ben Gourion. On entendit parallèlement des policiers glorifier Nasser, le dirigeant du monde arabe. Il est nécessaire de noter à cesujet que cette atmosphère n’avait rien de spontané. Elle est la conséquence, au moins en partie, de la propaganda panarabe diffusée dans la presse en langue arabe des partis politiques, à laveille de la visite
«Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir»
Vous parlez d’«évacuation» plutôt que de «départ» pour évoquer l’émigration des juifs marocains. Pourquoi ?
A partir de novembre 1961, l’émigration juive est orchestrée et financée et elle bénéficie de l’organisation par une agence – en l’occurrence l’HIAS (Hebrew sheltering andImmigrant Aid Society). Il ne s’agit donc plus de départs – d’ailleurs les juifs vivant dans les petits villages du sud marocain ne pouvaient pas partir d’eux-mêmes.
Qu’apporte de nouveau votre travail ?
Je raconte ici toute l’histoire de l’accord de compromis, reconstituée à partir des archives de l’HIAS, du ministère israélien des Affairesétrangères, du Mossad et de l’Agence juive.Une indemnisation par tête de 100 à 250dollars a été offerte à l’Etat marocain.
Parmi les motivations des juifs à émigrer,vous évoquez la crainte de l’arabisation.Pourquoi ? Le bagage culturel arabo-musulman était-il défavorable aux juifs ?
J’ai relevé la récurrence dans la presse marocaine de propos antijuifs. Ils n’étaient pas extrêmement virulents mais il y en avait beaucoup. Des attaques, des insinuations.L’assimilation systématique des juifs et des israéliens. En 1962, le journal
Akhbar Dounia
publie la photo d’un homme présenté comme un officier israélien en promenade à Casablanca. Cet homme portait en fait l’habit officiel des croquemorts juifs… On a reproché au Grand rabbin de ne pas avoir assisté à la cérémonie de réception de Nasser en 1961.Mais il n’avait tout simplement pas été invité !Plus que l’islam et le panarabisme en tant que tels, c’est la peur de l’avenir dans un pays non démocratique, sur fonds de guerres israélo-arabes, qui a été déterminante.
Est-ce à dire qu’il n’y avait pasd’acculturation des juifs à la société marocaine ? Vous évoquez à plusieurs reprises l’assimilation des juifs à la culture française sous le Protectorat…
Il est vrai qu’avec les écoles de l’Alliance israélite, on a négligé la langue arabe. Sans doute les juifs marocains maîtrisaient toujours un arabe parlé. Mais le fait est quel’on a privilégié le français, ce qui n’a pas manqué de créer un clivage avec le reste de la population. Après la Seconde guerre mondiale, l’arabe devient même deuxième langue étrangère dans les écoles de l’Alliance !Pourtant, il y avait encore beaucoup d’arabisants dans ces écoles, certains juifs étaient même professeurs d’arabe.
Vous n’évoquez que très peu la part de l’idéologie sioniste dans les raisons du départ…
C’est un mythe. Il est faux de croire qu’il yaurait eu une propagande sioniste et que les Israéliens auraient voulu convaincre les juifs du Maroc de partir. S’ils sont partis ce n’est pas pour des raisons idéologiques ni religieuses mais soit parce qu’ils nourrissaient une grande admiration pour Israël, soit, pour ceux qui sont allés au Canada ou en Europe,par souci de mettre en valeur leurs compétences. D’ailleurs, si des émissaires israéliens avaient été envoyés, ce n’était que pour la protection de la communauté, pour le cas où elle aurait couru certains dangers.Mais force a été pour eux de reconnaître qu’au Maroc, la communauté vivait, selon leurs dires, un «âge d’or». Ce sont les juifs marocains eux-mêmes qui ont fait pression sur les émissaires pour partir.
Vous écrivez «
Bien que les Israéliens eussent établi des relations étroites avec le dirigeant de l’opposition Ben Barka (…) ils préférèrent en fin de compte négocier avec le jeune roi
En effet, en Israël, tous étaient convaincus en1959 que la gauche était sur le point de prendre le pouvoir. Les organismes juifs internationaux, qui entretenaient des contacts réguliers avec les partis politiques et le Palais,ont donc joué sur les deux tableaux. BenBarka leur en a fait voir : il recevait un paiement mensuel du Mossad, et tous les jours il appelait l’ambassade d’Israël à Paris. Ilavait besoin d’argent pour son action politique. Un jour, Israël s’est rendu compte que Ben Barka ne serait pas en mesure detenir ses promesses. Ils ont alors changé de tactique et se sont tournés vers MoulayHassan. Dès 1960, ont lieu les premiers échanges. Bensalem Guessous est envoyé comme émissaire auprès de Golda Meir pour initier une négociation. En août 1961, un accord de compromis pour l’émigration des juifs marocains est trouvé grâce à plusieurs personnalités dont Moulay Ali, cousin du roi Hassan II.
Une transaction financière aurait étéconclue, que vous évaluez à 20-30 millions de dollars. Avez-vous une idée de ce qu’ilserait advenu de cet argent ?
Je ne sais pas. Les Israéliens n’ont jamais dit que cet argent devait aller dans le compte personnel de Hassan II. Cela est d’ailleurs improbable car trop de personnes étaient impliquées. D’ailleurs, les Israéliens avaient exigé une certaine officialisation de la chose.Hassan II l’avait annoncé à son gouvernement, en présence de plusieurs de ses ministres.
Vous semblez dire dans l’article que la transaction a aidé des juifs marocains à quitter le pays pour d’autres pays qu’Israël…
Dans la communauté juive, il ne fallait pas parler d’Israël. Alors on disait qu’on partait au Canada. Tout cela facilitait les choses pour le Palais, qui craignait que Ben Barka ne l’accuse de mener une politique pro-israélienne parce qu’il assouplissait les conditions pour ledépart des juifs. Il a d’ailleurs fallu qu’Israël verse des sommes importantes à Ben Barka pour qu’il n’y ait pas de résolution de son parti contre Hassan II dans le domaine del’émigration juive.
Vous affirmez que Ahmed Réda Guédira aurait reçu de l’argent de l’Etat juif pour le journal de son parti Les Phares…
En tant que ministre de l’Intérieur, il pouvait avoir une influence sur les départs. Au lieud’accepter directement l’argent d’Israël, il apréféré qu’il soit versé à son journal. Guédira n’est pas le seul à avoir récolté de l’argent à cette occasion. Oufkir, en revanche, avait la réputation d’être incorruptible aussi sans doute n’a-t-il jamais été approché.
PROPOS RECUEILLIS PAR M.F
EXTRAIT
«La fin du judaïsme en terres d’islam». sous la direction de Shmuel Trigano.
El Fassi et les jeunes filles juives
Au début des années soixante, alors que l'émigration était déjà légale bien que discrète, un phénomène nouveau vint ébranler la vie de la classe moyenne juive au Maroc. Ce furent quelques cas de conversions de jeunes filles juives à l'Islam. Ces cas seraient passés inaperçus si le nouveau ministre des affaires islamiques, le chef du parti de l'Istiqlal Allai El Fassi, fervent partisan du panarabisme et défenseur de l'Islam, n’avait décidé d’en tirer politiquement profit. Dans l'organe arabe de son parti, A/Alam, il publia quotidiennement les noms et les photographies de jeunes juives qui se convertissaient à l'Islam. Il alla même jusqu'à consacrer le stand de son ministère à la Foire internationale de Casablanca à une exposition de ces photographies, incitant par cet acte d'autres jeunes à se convertir. Les dirigeants de la communauté ne tardèrent pas à réagir durement contre les méthodes de ce héros du Mouvement national marocain, dont certaines opinions inquiétaient déjà la rue juive. La Voix des communautés, rédigé par Victor Malka, consacra trois numéros à ce problème et en fit son cheval de bataille contre le ministre. David Amar ameuta l'opinion publique en publiant un supplément de l'organe des communautés en arabe, destiné aux dirigeants politiques arabisants. Il accusa le ministre de vouloir tirer profit sur ses adversaires politiques sur le compte de la communauté, au lieu de s'occuper des mosquées, des prêches et des pèlerinages. Il s'adressa au ministère de la Justice pour arrêter la publication de ces photographies dont quelques-unes, avec onze noms de jeunes juives, furent reproduites dans l’organe de la communauté.
Yigal Bin-Nun–Le Journal-Juifs marocains-le prix de l'exile
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Chapitre IV Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
Nes pour la plupart de la verve populaire, les proverbes ont de la saveur, de l,humour, de la couleur parfois de la cruaute mais toujours de la sagesse. Ils occupent une place privilegiee dans le parler des juifs du Maroc.Beaucoup d’entre eux sont communs aux juifs et aux musulmans. Les conversations du mellah sont souvent emaillees de dictons, adages et jeux de mots subtils, pour exprimer spontanement un sentiment ou pour donner du relief a une repartie, particulierement dans le discours feminin. II en existe pour toutes les situations et les circonstances de la vie sociale. Transmis oralement de generation en generation, ils constituent le grand livre de la sagesse populaire, commun aux juifs et aux musulmans.
Censes etre des conseils, des lecons de morale, des regies de savoir-vivre, ils se presentent generalement sous la forme de distiques reunis en deux parties distinctes par une rime souvent heureuse qui facilite leur memorisation. Ceux qui en sont depourvus sont des caiques d’inspiration frangaise en general. Exemples :
Di rqed t‘assa =Qui dort dine
S-swab di bla flos/ketter feh
Politesse qui ne coûte pas d’argent, use-en à profusion
סווּאָב דִי בְּלָא פְלוּס, כֵּתֵר פֹיהּ
صواب دي بلا فلوس، كتر فيه
Di ‘tak femmo ‘teh odnek
Celui qui te donne sa bouche donne lui ton oreille
דִי עְתָאכּ פִימוֹ, עְתִיהּ אוּדְנְכּ
ديِ عِتَاك فِيمو، عتيهْ اوضنِكْ
El kbir ma fina nsetthoh
Le plus grand d’entre nous on le fera danser
אֵלְכְּבִּיר מָא פִינָא, נְנְסְתְחוּהּ
الكبير ما فينا ، نِصْتْحُوه
Hetta hzaq / ‘ad sammet qa‘o
Ce n’est qu’après avoir pété qu’il a serré ses fesses
חּתָא חְזָאק, עָאד סָאמֵמת קָאעוֹ
حتى حزاق، عَض صِمِتْ قاعو
Qbel ma tesri dar/seqse skon z-zar
Avant d’acheter une maison renseigne-toi d’abord sur le voisinage
קֵּבָּאל מָא תְסְרִי דָאר, סְקְּסִיְ סְכּוּן אַזָּזאר
قِبال ما تسري دار، سَقْسي سِكون اَزار
Langues et folklore des Juifs marocains-Pinhas Cohen-2014-Les proverbes El-mtail u-l-m’ani
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לא הכחות
ו-286-285
4.3 שירי המלחמה
לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.
רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:
ו-״לא הכוחות לא המוחות // קבעו תבוסת מצרים עד לבכיתה, // כי יד רמה נעלמה // הפכה בין רגע על פניה שליתה״ – שיר פולמוס ולעג לצבאות ערב ולמנהיגם נאצר על מזימותיהם המלחמתיות ועל תבוסתם הניצחת. בעיני
לא הכחות
שיר לרגל נצחון ישראל במלחמת ששת הימים
לחן — מוואל סאחלי
נועם ומילים — רבי דוד בוזגלו*
פִּזְמוֹן — לֹא הַכֹּחוֹת, לֹא הַמֹּחוֹת
קָבְעוּ תְּבוּסַת מִצְרַיִם עַד לִבְכִיָּתָה
כִּי יָד רָמָה נֶעֶלְמָה
הָפְכָה בִּין רֶגַע עַל פָּנֶיהָ שִׁלְיָתָהּ
מִי לֹא יָדַע מִי לֹא שָׁמַע, עַל דַּחְלִילִים לְבוּשֵׁי סוּת כַּאֲנָשִׁים
יוֹם נֶאֶסְפוּ, וַינוֹפְפוּ, חַרְבָּם סְבִיב לִמְדִינָתֵנוּ כִּנְחָשִׁים,
לָבְשׁוּ אֵימָה, חָגְרוּ חֵמָה, נִקְהֲלוּ עַל עַם הוּקַם עַל,
פִּי לִשְׁפֹּךְ דָּם כָּל מְאוֹדָם, וּכְנֶפֶשׁ תִּרְעַב לֶאֱכֹל אֶת בְּרִיָּתָהּ.
פִּזְמוֹן
שֵׁד מִשַּׁחַת אֲשֶׁר לֹא חַת, עָמַד הָרֹאשׁ לְשׁוּעָלִים הֵם אַלּוּפָיו,
זָר וּמֻזָּר חִישׁ יִתְאַזָּר, לְשַׁסּוֹת בָּנוּ אֶת כְּלָבָיו חֲנֵפָיו,
עוֹד מַחֲנוֹת מְשֻׁרְיָנוֹת, אֲסַפְסוּף רַב, מִבְּנֵי עֲרַב,
נֶאֶסְפוּ לוֹ, תַּחַת דִּגְלוֹ, וַתָּעַד הָגָר אֶת נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ.
פִּזְמוֹן
לוּלֵא הָמַם וְהֵחְרִימָם, אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת בַּעַל הַבִּירָה.
כִּי מַלְאָכָיו, מְבֹרָכָיו, חֵיל צָהָ"ל הֶעֱלוּם עַל אֵשׁ כַּחֲרָרָה
אִישׁ כִּי יִשְׁמַע, עֵינוֹ תִּדְמַע, שִׂיחַת כּוֹפְרִים, עָתָק דּוֹבְרִים
אֶל מוּל רַבּוֹ, יֶחֱרַד לִבּוֹ, וּפִתְאֹם יָכוֹף אֶל תּוֹךְ אָזְנוֹ אַלְיָתָהּ.
פִּזְמוֹן
תם
אם למסרת
* חובר על ידי אותו מחבר נ״ע עוד שיר באותו הלחן לכבוד חנוכה, ומרוב חביבותו בקרב חובבי השירה, ולחנו הקל והתוסס חוברו ע״י משוררים אחרים עוד שירים באותו הלחן, והרי הם פזורים בספרי זה כאשר עיני המעיין תחזינה.
סות
- לשון המקרא מעטה, כיסוי.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ וּבְדַם עֲנָבִים סותה [סוּתוֹ." (בראשית מט יא
" וטִפּוּס של תְּפִלָה, ואִמוּם של עושה סוּתוֹת, הרי אלו טהורים." משנה כלים טז ז
- עברית חדשה קליפת העץ; הציפוי החיצוני העוטף את גזע העץ.
גיזרון[עריכה]
1. קרוב אל מסווה, ואולי מן כסות בהשמטת הכ"ף (א' אבן שושן, המילון החדש, תשכ"ו.
2. האקדמיה ללשון העברית, מילון למונחי הביולוגיה, תשס"ט (2009
https://www.haaretz.co.il/misc/1.1418046
לא הכוחות, לא המוחות
על אחד משירי מלחמת ששת הימים של ר' דוד בוזגלו
13.06.2007 00:00 עודכן ב: 07.09.2011 14:01
אריאל הירשפלד
שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לא הכחות
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
אורחים
445-לֵא דִּ׳יף – גִ'ר אלי ד׳ייפתו אל־מרא.
אין אורח, אלא זה שהאשה מארחת אותו.
الضيف ،غير اللي ضيفتو المره
אשה מכירה באורחים יותר מן האיש. (ברכות ו׳) (בניגוד ל״איש עינו יפה באורחים, אשה עינה רעה באורחים.״ (ספרי, שלח, פרק קי׳)
446-אֵלִי גָ׳א בְּלָא עְרַדָ׳א, יִגּלְם בְּלָא מְכְ׳דָא.
הבא ללא הזמנה, ישב ללא כרית.
اللي جاء بلا عرضا يغلس بلا مخضا
לא יכנס אדם לבית חברו, אלא אם כן אומר לו: היכנס. (פיסקתא זוטרא, ויקרא)
הבא לסעודה שאינו קרוא, אל יאשים כי אם את עצמו. (מבחר פנינים)
הבא ללא הזמנה אין שומרים לו מקום טוב.
(REFRANERO 26)
אורח לא קרוא אינו יודע את מקום מושבו. (זה לעומת זה 2273)
אורח שלא הוזמן ישב מאחורי הדלת והמזוזה. (שם)
אורח שלא הזמינוהו, מביא עמו את כסאו. (שם 1074)
אורח שלא בזמנו הוא גם שלא במקומו. (יוחנן טברסקי)
אין מגישים מנה בלי הזמנה לחתונה. (פניני חכמה יב׳9)
447 – אֵלִּי גָ׳א בְּלָא עְרַדָ׳א, יָאכֵּל בְּלָא גְ׳סִיל לִ־ידִין
הבא ללא הזמנה, יאכל בלי נטילת ידיים.
اللي جاء بلا عرضا ، ياكل بلا غصل اليدين
448-אַלָאהּ יִרְחֵם מֵן זָאר וּכְ'פֵּף.
ירחם האל מי שמבקר והולך מהר
الله يرحم من زار وخفِف
איזה אורח יקר? כל שביקורו נדיר וקצר. (ספר פתגמים מקבילים)
הטוב שבביקורים ־ הרף עין. (משלי ערב)
449-ווּאָכָ׳א דִיִּאפְתְ אַ־נַבִּי, תְלֵת אִיָּיאם.
גם נביא, לא מארחים יותר משלושה ימים
واخا ضيفت انابي، تلت إيام
דג ואורח אחר שלשה ימים מסריחים. (בן־-זאב)
יום ראשון ־ אורח, יום שני ־ טורח, יום שלישי –
סורח… ¿ראה המוסר כח׳ א׳)
דגים ואורחים ביום השלישי מסריחים. (זה לעומת זה 1045)
דג ואורח טובים ליומיים, בשלישי נבאשים. (פניני חכמה קפג׳)
ביום הראשון ־ אורח,׳ביום השני ־ טורח, בשלישי ־
לא טעם ולא ריח. (יצחק יהודה, משלי ערב)
אוצר הפתגמים של יהודי מרוקו בצירוף השוואות ומקבילות ממקורות יהודיים ואחרים-חנניה דהן כרך א' – 1983
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
AGADIR- IV
C’est dans la piece que j’occupais que je lisais a l’heure de la sieste le Petit Marocain.
A cette epoque, dans la region de Kasba-Tadla, un marocain donnait du fil a retordre a l’armee francaise. Le Maroc luttait pour son independance. Pour la France, il n’etait qu’un terroriste et on le presentait comme le «tueur de Tadla». II semait la terreur partout. Mais dans la region ou il sevissait, ses compatriotes avaient une immense admiration pour lui. Il arrivait a chaque fois a echapper a ses poursuivants et a semer des soldats aguerris, puissamment armes. Dans l’une de ses cachettes, les militaires ont decouvert des cordes qui servaient au resistant pour fuir a la maniere de Tarzan, se balancant d’un arbre a l’autre grace a ces lianes. En sourdine, j’ecoutais a la radio de la musique andalouse qui s’echappait d’une autre piece, une chambre de l’appartement avec de beaux meubles et une imposante TSF. Cette piece nous accueillait autour d’une grande table pour les repas, le shabbat, les fetes et les reunions de famille.
Je garde le souvenir des matins ou tout le monde se retrouvait au petit dejeuner autour d’un grand plateau empli de theieres de the a la menthe chaud et sucre, et de toutes sortes de gateaux succulents, nombreux et varies. Il y avait la Ninette-Hnina, l’ainee, avec ses cheveux frises. Elle etait le symbole de la candeur et de la purete. La sagesse emanait de ses paroles quand elle parlait, bien que diminuée intellectuellement en raison d’une maladie qui remonte à son enfance. Esther, la puinée, avec ses cheveux châtains, et son beau visage moucheté des traces d’une variole. Sa beauté tenait à la fois de son père et de sa mère.
Ma tante Fréha, belle et douce, irradiait de bonheur, de gentillesse et d’indulgence. Elle a été l’amie d’enfance de ma mère Fréha. C’est par l’intermédiaire de maman que son frère Meyer a connu son épouse. Ma tante Fréha venait voir maman chez ses parents. Et c’est ainsi que mon oncle Meyer a été épris d’elle et la demanda en mariage. C’était une demoiselle Elghrabli, fille d’une bonne et réputée famille de Marrakech. La maison de ses parents se nichait dans une impasse entre Derb Tabac et A’fir. Maman habitait chez ses parents dans une maison sise dans une traboule entre A’fir et Derb Ben Za’a.
Hnina-Ninette, prénom établi dans la famille de ma grand-mère maternelle Messaouda, laquelle a été élevée, alors orpheline de mère, par sa tante Hnina.
Hninia, le prénom du père de ma mère, est porté par plusieurs de mes cousins. Mon puîné Gabriel avait porté le prénom Hninia le jour de sa circoncision. Il était souvent malade. Dans ce cas, la coutume est de donner à l’enfant un autre prénom pour remplacer le premier prénom qui disparaît. Mes parents ont choisi pour lui le prénom de l’ange Gabriel qui protège de tous les maux.
La famille de maman du nom de Tuizer est originaire de Demnate, cité verdoyante et rebelle, enchâssée dans le dir, aux premières marches de l’escalier qui monte par étages successifs vers les hauts contreforts atlassiens. Tuizer/Et־Tuizer/Aït Tuizer serait à l’origine le nom d’une tribu berbère convertie au Judaïsme. Cela remonterait à une période ancienne, probablement au 15eme siècle, voire même avant. Le prénom de Hninia/Hanania qui semble bien établie dans la famille Tuizer attesterait de l’établissement ancien de cette lignée à Marrakech. Dans la famille Tuizer, personne ne parlait berbère ou espagnol. Ce qui accréditerait une origine autochtone.
La famille Tuizer est une véritable famille des Juifs de Marrakech. Pour maman, sa famille était de souche marrakchie. Personnellement, j’ai rencontré des amis dont la famille avait habité dans le voisinage des Tuizer et, pour eux, ce sont d’authentiques marrakchis.
La position professionnelle de mon grand-père Hanania attesterait du rang social aisé, honoré à l’intérieur de la Communauté. Mon grand-père avait pignon sur rue en tant que propriétaire d’une boutique sur la Place Centrale du mellah, la fameuse Rahba Des-Souq. Cette Place avait envoûté le grand écrivain sépharade Elias Canetti, Prix Nobel de Littérature. Cette boutique, telle que je l’ai connue, était une épicerie que tenait un préposé, ami de la famille, pour lui assurer quelque revenu pour vivre.
Je n’ai pas connu mon grand-père décédé alors que je n’avais pas encore deux ans. Lui, il m’a connu et il aimait me tenir dans ses bras comme il aimait (enir dans ses bras mon cousin Nessim Tuizer. Nessim et moi étions pratiquement du même âge. Mon grand-père était célèbre dans la Communauté en tant qu,amine, syndic de la Corporation des pêcheurs et des poissonniers du mellah. Il avait des équipes de pêcheurs salariés qui se rendaient au Tensift ou à l’oued Issil pour pêcher dans ces deux rivières, qui bordaient Marrakech au Nord et à l’Est. Ce qu’ils pêchaient c’étaient des truites de petite taille, une espèce rare. Les pêcheurs partaient avec leurs ânes un mardi ou un mercredi et ils ne revenaient que le jeudi en fin de journée, les bâts des bêtes bien remplis de poissons frais. Ces poissons arrivaient au marché chez les poissonniers pour le shabbat, jour où il est de tradition de manger du poisson. La chair de ces poissons était délicieuse, d’une haute sapidité culinaire. Le mellah en avalait bien des marmites bien remplies en ce jour de repos saint. Ce poisson était frit à l’huile d’olive et servi avec sauce ou sans sauce. Il était aussi rôti. Ce poisson nous rassasiait et faisait notre bonheur. Je ne sais pas comment exactement mon grand-père exerçait son métier. Ses cinq garçons ont embrassé l’art de la poissonnerie, et ils exerçaient librement leur métier de poissonniers. Mon oncle Meyer est devenu mareyeur et il formait équipe avec ses frères Mardochée et Shim’on, poissonniers au centre du marché des Juifs, à un jet de pierres de la Place des Ferblantiers, laquelle est contigüe au mellah. Ce marché a été construit et aménagé par étapes entre les années 1920 et 1930. Mon oncle David a choisi d’aller vivre à Casablanca où il s’installa comme poissonnier à son compte, sans relations d’affaires avec ses frères de Marrakech. Mon oncle Shlomo, l’aîné de la famille, a disparu tragiquement alors que je n’avais pas deux ans, laissant une veuve et deux orphelins. Mon oncle Meyer était très cultivé et il aimait écouter la musique andalouse. Mon oncle Mardochée, homme ouvert et intelligent, fréquentaient les érudits comme son ami Rabbi Nissim Bénisty. Il avait un profond respect pour ceux qui étudiaient. La famille de ma mère était pieuse et
profondément enracinée dans la tradition juive. Les grands-parents ont refusé d’envoyer leurs enfants, garçons et filles, à l’école de l’Alliance, ouverte à Marrakech depuis décembre 1900, pensant comme d’autres familles que dans cette nouvelle école l’on enseignait des matières contraires à la Loi de notre maître Moïse et aux traditions hébraïques. David, à peine sorti de l’adolescence, s’habillait encore à l’ancienne, portant une belle farajia blanche qui lui donnait l’allure d’un prince. Il sortait avec des copains de sa génération et il aimait la vie. Il revenait tard à la maison à une époque où il vivait encore chez sa mère.
Ma grand-mère restait réveillée dans son lit, attendant le retour du fils prodigue. A chacun de ses retours, ma grand-mère lui demandait l’heure qu’il était. Lorsqu’il lui disait qu’il était deux heures du matin, elle le félicitait d’être rentré tôt. Naïvement elle pensait que l’heure de minuit était plus tardive que deux heures du matin. Pour maman, l’important était que le fils et la mère vivaient heureux, ayant ce qu’il fallait pour bien manger et bien s’habiller. Ils pouvaient manger sans restriction aucune, ayant toujours à leur table en abondance du pain, de la viande et des fruits. L’argent était là. Dans l’ambiance environnante de l’époque, et comme l’ont écrit des voyageurs européens, il y avait au mellah de Marrakech beaucoup d’indigents qui passaient dans les rues demandant à chaque porte du pain.
Joseph Dadia-Regards sur l'Atlas-Agadir
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eddahan- Edebdubi- Edaroqui
אדארוקי الدروكي (Addaroki) Edaroqui
Eddaroqui, Adaroque
Ethnique arabe de Daroca, nom d’une ville dans la province de Saragosse en Espagne. L’origine de cette ville se perd dans la nuit des temps, les historiens espagnols attribuent sa fondation aux Sémites avant les temps historiques et en font dériver le nom de l’hébreu דרך «chemin», parce que cette ville était groupée autour d’une longue artère principale -qui servait également de voie d’accès à Saragosse. Madoz VII.
Don David Adaroque, habitant de Tolède, figure comme témoin au procès de Fr. Alonso de Toledo dans les Actes de l’Inquisition de 1487-1488
Abraham Adaroque, fils de David, pelletier à Lisbonne, est cité comme témoin au procès de Fr. Alonso de Toledo dans les Actes de l'Inquisition du 3 décembre 1489
Benjamin Adaroque et Abraen Adaroque sont inscrits comme propriétaires de maisons dans l’inventaire des propriétés que les Juifs de Buitrago laissèrent en 1492, lors de l’expulsion
Don Isaque Adaroque, habitant de Buitrago et majordome de l’Infant, fait l’objet d’un accord au sujet de certains revenus pour les années 1482-1483
Dona Plata, femme de Don Isaque (5), et son fils Rabbi Abraham Adaroque reconnaissent une dette de Don Isaque envers le Duc et lui donnent en paiement certaines propriétés, d’après un acte de cession daté à Buitrago le 28 mars 1490
Jaco Adaroque, figure comme propriétaire dans l’inventaire fait par les Juifs de Hita concernant les biens qu’ils laissaient lors de l’expulsion en 1492
Abraham Adaroque, rabbin «Shohet» à Fès au XVIIe s. Auteur de Hiddushim
Hassan Adaroque, rabbin à Meknès, XVIIe, XADIIe s. NM, 136; MR.
(Adebdubi) Edebdubi– الدبدوبي
Eddebdubi, Edebdoubi, Debdubi, Debdoubi
Ethnique de Debdu, ville du Maroc Oriental où sont venus s’établir des réfugiés d’Espagne, principalement de Séville, lors des persécutions de 1391. Ils y ont fondé une communauté portant encore de nom de «Sevillanos».
אדהן الدهَّان (Addahan) Eddahan
Edahan, Dahan, Dehan
Appellatif arabe désignant celui qui enduit avec de l’huile ou une pommade : «Peintre» ou «Marchand d’huile».
Ya’ish Eddahan, rabbin à Fès, XVIe-XVIIe s
David Eddahan, rabbin à Fès, XVIe s
Salomon Eddahan, rabbin à Fès, XVIIe-XVIIIe s
Mosheh ben Jacob Eddahan, rabbin très pieux, poète et ascète à Meknès. Mort en 1737. En 1731, il succéda à Rabbi Mosheh Berdugo au Grand Rabbinat et à la Présidence du Tribunal Rabbinique de Meknès. Auteur d’une décision rabbinique publiée dans Kerem Hemer d’Abraham Anqawa, d’une Qinah (lamentation) pour le 9 Ab, dont le manuscrit figure dans la collection de David Kaufmann, et d’un hymne en l’honneur du Shabbat que les Juifs marocains ont l’habitude de chanter à table
Jacob Eddahan, fils de Mosheh (4), rabbin, poète et juge à Fès au XVIlIe s. Auteur de nombreux piyutim (chants) qui ont été introduits dans la liturgie des synagogues marocaines. Le manuscrit d’un de ces piyutim, bilingue (hébreu et arabe), bien qu’ayant été׳ rédigé au Maroc, fut trouvé à Tampa, dans l’Etat de Rio Grande do Sul, au Brésil
Salomon Eddahan, rabbin à Fès au XVIIIe s., émigra à Jérusalem
Joseph Eddahan, rabbin au Maroc au XVIIe s
Yahya Eddahan, fils de Salomon (6), rabbin à Salé au XVIIIe s. Auteur d’un ouvrage sur les coutumes concernant les Terefot au Maroc
Mimon Eddahan, Grand Rabbin de Tétouan, mort en 1756.
Mimon ben Abraham Eddahan, rabbin à Tétouan au XVIIIe s
Mimon Eddahan, fils de Jacob (5), Grand Rabbin de Meknès,. mort en 1755
Jacob Eddahan, fils de Mimon (11), rabbin à Meknès au׳ XVIIIe s
Hayim ben Salomon Eddahan, rabbin à Fès, XVIIIe-XIXe׳ s
Judah Eddahag, rabbin à Essaouira, XVIIIe-XIXe s
Messod Eddahan, rabbin à Essaouira, XVIIIe-XIX s
Mosheh Eddahan, fils de Jacob (5), rabbin à Meknès, XVIIIe- XIXe s
Nissim Eddahan, rabbin envoyé par la Communauté de Shekhem, en 1886, en vue de collecter des fonds pour bâtir la synagogue de cette ville
Abraham Eddahan, rabbin au Maroc au XIXe s
Jacob Eddahan, rabbin juge à Tétouan au XIXe s
Siméon Eddahan, rabbin juge à Marrakech au XIXe s
Mordekhay Edahan, de Meknès, Joseph Edahan et son fils de Salé, figurent parmi ceux qui ont contribué à la publication du Sepher Marpe la-Nephesh de Raphaël Maman (Jérusalem, 1894)
David Eddahan, rabbin vice-président du Tribunal Rabbinique de Casablanca, mort en 1929
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc- Eddahan– Edebdubi- Edaroqui
13/08/2021
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
פרק ט: נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות
כַּפָּהּ פָּרְשָׂה לֶעָנִי וְיָדֶיהָ שִׁלְּחָה לָאֶבְיוֹן. (משלי לא:כ)
גמילות חסר לזרים
לנשים היהודיות יצא שם של גומלות חסד ליהודים ולזרים כאחד. בכרוניקה של פורטוגלי בשם מנדונסה, שנלווה למסעו הכושל של דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, לאפריקה בשנת 1578 ולכשלונו בקרב קסר אלכביר, שבו נפל המחבר בשבי, כתב המחבר גם על הנשים היהודיות בפאס ושיבח אותן. לדבריו, הן צנועות וישרות נוסף על היותן נבונות. הוא תיאר את ביקוריהן בבית־הקברות ואת היותן מקוננות כאילו היו מקצועיות. הוא הבליט את חלקן בשיקום השבויים הנוצריים אצל המוסלמים, שיבח את עדינותן ורחמנותן כלפי השבויים, ועמד על העזרה שהושיטו להם בעת משבר ומחלות. כתוצאה מכך התפתחו ביניהם יחסי חיבה ובעת הפרידה מן השבויים, שחזרו לבתיהם, היו הנשים היהודיות בוכות (ליפינר, תשמ״ב, 16, 17, 20. על הקרב: הירשברג, תשכ״ה, ב, 214-211).
תרומה לפרנסת תלמידים
שלמה אבן וירגה, בעל ״שבט יהודה״ (תש״ז), וגדליה אבן יחיא בן יוסף בעל ״שלשלת הקבלה״ (שמ״ו), כתבו, כי מאתיים נשים עגונות ואלמנות יהודיות שהגיעו לפאס לאחר הגירוש מספרד, עסקו במלאכה, פרנסו את עצמן ודאגו לעצמן ללחם ולמים. את השאר נהגו לתרום לפרנסת התלמידים (אבן וירגה, תש״ז, קמד; אבן יחיא, שמ״ז, דף קטו ע״ב). תקדים זה חזר בדורות הבאים.
הקדשות לתלמידי חכמים
מצבם של תלמידי החכמים בכל הדורות עד הזמן החדש היה בכי רע. מי שרצה להקדיש את כל זמנו ללימוד תורה, ולא היו לו הכנסות, סבל ממחסור. התלמידים נמנו עם השכבה הענייה שכן לא היו מוסדות או קרנות שטיפלו בהחזקתם. חכמים עודדו תורמים, וביניהם נשים, להקדיש לקרן, שמפירותיה יהנו התלמידים, ואכן כך היה.
אישה מצפרו נתנה בצוואתה בשנת תרל״ט (1879) סכומים לקרוביה וכן השאירה קרן, שמפירותיה ״יהיו נהנים ממנו תלמידי חכמים שבעיר״ (עובדיה, תשל״ה-תשמ״ה, מס׳ 208).
אישה עשירה בשם עיסא, שחיה במוגדור במאה ה־19, קבעה ישיבה בבית אביה ועשתה שני ספרי תורה עם פיתוחי חותם מכסף ומזהב. כך נאמר בהקדמה לספרו של הרב יוסף כנאפו, ״אות ברית קודש״(תרמ״ד).
הרב שלום משאש, שכיהן בבית־הדין בקזבלנקה ומכהן עתה בתפקיד רב ראשי בירושלים, דן באלמנה בעלת בית, המכיל חדרים רבים, שאחד מהם היה בית־כנסת. כיוון שבאותו מקום נותרו מעט יהודים ואין מתפללים עוד בחדר רוצה האלמנה למכור את הבית כולל את בית־הכנסת ולאפשר לקונה להשתמש בו כרצונו. כן ברצונה להקדיש את ערך החדר, שבית־הכנסת היה בו, למטרה ציבורית או למימון הרבצת תורה לתלמידים. השאלה נשאלה בעקבות חששה שמא יש איסור על כך. תשובת הרב משאש הייתה, שאל לה לחשוש. זכותה לעשות בו כטוב בעיניה(משאש, תשל״ט-תשמ״ז, או״ח, סימן נב).
בקינה שחיבר רבי יחייא אדהאן לזכר אמו ציין בין שאר מעשיה הטובים: ״בלומדי התורה חשקה נפשה״(אדהאן, תשנ״ז, דף ק).
הקדשות לרכישת ספדי תורה ושמן למאוד לכתי־כנסת
היו נשים שהקדישו בצוואתו כסף לעשיית ספרי תורה ותכשיטיהם. נושא זה נדון בספרות התשובות בעקבות חילוקי דיעות שהתעוררו בעקבות ההקדשות על־ידי נשים.
בתשובות הרב דוד אבן זמרא נדונה הפרשה הבאה: בני זוג מפאס, הבעל ואישתו צפורה, קנו ספר תורה ותכשיטים והחליטו, שאף לא אחד מהם יוכל לעשות בו דבר אלא בהסכמת שניהם. אם יגרש אותה יישאר הספר בידי הבעל ״ואם תמות בחייו יהיה החצי שלה לבית־הכנסת.לכופר נפשה, והוא יהיה פקיד עליו ויוליכנו לכל מקום שילך״. בינתיים נפטרה האישה ואילו הבעל רצה לעלות לארץ־ישראל ולכן הותנה עמו, שבכל מקום שיבחר להתיישב בו, יודיע לקהל, ש״חצי הספר תורה ההוא עם חצי של התכשיטין הם הקדש שהקדישה אשתו צפורה לפדיון נפשה״. עליו לעשות זאת תוך שלושים יום מעת הגיעו לקהל מסוים. הנושא נדון כשהגיע האיש למצרים ״והבאים בחברתו טוענין כי זה הספר תורה הוציאו מפאס אדעתא להוליכו לארץ ישראל ורוצים להוליכו עמהם, וקרובי היתומים אומרים כי חציו הוא קדש לבד וחציו הוא שלו שירש אותו מאביו״. הקהל בקהיר תבע, שספר התורה יישאר ברשותם ״ואומרים שהוא קדש כולו״. דיון זה אופייני לתקופה שלאחר גירוש ספרד, כאשר היהודים ומשפחותיהם נדדו ממקום למקום עם ספרי תורה וכל קהילה הייתה מעוניינת שהספר יישאר בבית־הכנסת שלה (אבן זמרא, תרמ״ב, סימן תתקנז).
הרב יעקב אבן צור, שפעל בפאס ובמכנאס, דן בנושא בשתי תשובות. הראשונה שבהן, משנת תק״ג(1743), עוסקת באישה על ערש דווי, שציוותה, שחוץ מן החלק מבית אביה שיורשים אותה, יינתן לבעלה סכום כסף כדי שיקנה בו ספר תורה ושמן למאור בית־הכנסת. לאחר ערעור אישר יעב״ץ את הצוואה והורה לבעל להראות לבית־הדין את חשבון ההוצאה לקניית ספר התורה והשמן:
״והספר תורה ותכשיטיו יונחו בבית־הכנסת שהיה בעלה מתפלל בו, אמנם יכתב ויחתם בבית הדין ויחתום גם הש״ץ של בית־הכנסת שהספר תורה הנזכר אין לבעל ולא לבא כוחו בשום זמן כח ורשות למכרו ולא למשכנו בשום אופן אלא לעולם יישאר קבוע בבית־הכנסת לקרות בו בציבור להזכיר זכות פלונית ואביה להיות להם למשיב נפש ולעורר זכותם בזה ובבא לעולמי עד״(אבן צור, תרנ״ד-תרס״ג, חלק ב, סימן פג).
מקור משנת תק״ז(1747) עוסק באישה, שעמדה למות כתוצאה מסיבוך בעת הלידה. האישה ציוותה, שמהנדוניה שהכניסה לבעלה יוקדש סכום מסוים לעשיית ספר תורה על תכשיטיו ״למנוחת נפשה שיקרה נפשה בעיניה מהיורשים״. ארבעה חכמים אישרו את צוואתה(שם, סימן נב).
הרב חיים טולידאנו, חכם שפעל בפאס, כתב על שתי נשים, שהקדישו כסף לעשיית ספרי תורה. אחת מהן ציוותה על בעלה לפני פטירתה, שמה שיישאר מעזבונה לאחר שהיורשים יקחו את חלקם ישמש לעשיית ספר תורה ״כדי שיהיה נחת רוח לנפשה לעולם הבא״ (טולידאנו, תרצ״א, סימן קסא). אישה אחרת הקדישה בצוואתה, שנכתבה בנוכחות חכמים, מחצית מנכסיה לעשיית ספר תורה ושמן למאור לבית־הכנסת(שם, סימן קסב).
במאה ה־18 היה מעשה באישה, שלא היו לה ילדים. בהיותה על ערש דווי ציוותה, שכל מה שיש לה עם בעלה – קרקע ומטלטלין – יישאר בידי בעלה ״לעשות לה ממנו ספר תורה ושמן למאור אחרי מותה, כדי להיות לה וליולדיה נחת רוח״. ״הבעל שמע ונתרצה ואמר רצוני בכך והוא משתדל להעמיד הקדשה ומאחר שהוא כן הוי ליה כאילו הוא הקדיש ונדר להקדיש לכשתמות אשתו שיעשה לנפשה נחת לעשות לה ספר תורה וחייב לקיימו״ (בירדוגו מרדכי, תש״ז, סימן יג).
הרב פתחיה בירדוגו דן באישה, שהקדישה מנכסיה ספר תורה ושמן למאור, ואת שאר הכסף המגיע לה השאירה לבעלה (בירדוגו, תרצ״ח, אהע״ז, סימן נד).
בצוואה שנכתבה על־ידי אישה בערב חג הסוכות שנת תקע״ה (1814) צוין בין השאר, שאם תמות בחיי בעלה ״יעשו לה ספר תורה כשר בכל תכשיטיו… ויהיה הקדש וינתן בבית־הכנסת שירצה הבעל״(אלמאליח, תקפ״ג-תרט״ו, חלק ב, סימן קלב).
אישה שהקדישה רכוש והיא נהנית ממנו טרם מותה אין ההקדש תופס מבחינה פורמלית. במקרה כזה דנו החכמים חיים דוד אבן זמרה, אבא סירירו וידידיה מונסונייגו. הם אישרו את ההקדשה בשנת תקצ״ג(1833), שכן האישה גרה ברכוש כי ״היתה רוצה לפרוע שכירות הבית הנזכר להקדש בית־הכנסת״(מונסונייגו, תשי״ב, אהע״ז, סימן קנב).
חכם שפעל במחצית השנייה של המאה ה־18 נשאל על אישה, שבעלה עני, מחזר על הפתחים ״ובביתו אין לחם ואין שמלה״ ״אחרי מות בעלה היתה האשה עושה [עובדת] ואוכלת, ותאכל ותשבע ותותר, ועשתה ספר תורה והקדישה אותו לשמים ובעת מותה ציוותה בעת חוליה שמעזבון שהניחה אחריה יעשו ממנו סדינים וחופות לספר התורה ונשבעה שבועת אלמנה שלא הניח לה בעלה בעת מותו כי אם ריחיים של יד ובלויי סחבות אשר היו עליה והספר תורה שעשתה וגם מה שעדיין קייס עכשו אינו אלא מה שהרויחה אחרי מות בעלה״. יורשי הבעל ערערו על ההקדש באומרם, שכל זמן שלא נשבעה שבועת אלמנה מעשיה (הכסף שהרוויחה) שייכים ליורשים. אולם החכם דחה את תביעתם וההקדש זכה(טולידאנו, תרצ״ט, אהע״ז, סימן כב).
נשות חיל יהודיות במרוקו-אליעזר בשן- נשים גומלות חסר ומורמות למטרות ציבוריות