מורשת יהדות מרוקו

ד-216-215

4.3 שירי המלחמה

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ד-״איך היתה ונהיתה, כי רפתה ונלאתה? // יד קשתה על כל עלתה״ – בפיוט זה, כמו בכל יתר השירים שהקדיש לניצחון במלחמה, המשורר מנהל פולמוס חריף עם צבאות ערב שבאו להשמיד את ישראל ולבסוף הובסו וברחו על נפשם, ובא חשבון עם מנהיגיהם ובעיקר עם נאצר, ואף מרבה ללעוג להם. טענה נוספת החוזרת בכל השירים היא, שלא גבורת החיילים היא שהביאה את הניצחון אלא יד ה׳. כן הוא מעלה כאן את הסברה שאסונם של הערבים בא להם מאמונתם העיוורת בגורל. בסוף השיר המשורר משמיע מחמאות לעם.

שירי דודים השלם איך היתה

לחן — תושייא של — רמל אלמאייא

מלים — ר׳ דוד בוזגלו

נועם השיר ״יה צורי עוז פארי״ שחיבר רבי יעקב כהן נ״ע.

אֵיךְ הָיְתָה, וּנְהִיָּתָהּ, כִּי רָפְתָה וְנִלְאׇתָה,

יָד קָשְׁתָה, עַל כָּל עָלְתָה,

יָד צוֹרֵר וְנָשְׁתָה, גְּבוּרָתוֹ בָּתָה. עַל חֵילוֹ,

נוֹשְׂאֵי דִּגְלוֹ, נָפְלוּ וְלֹא יָכְלוּ קוּם.

אֵיךְ נִשְׁקָם לְיוֹם נָקָם, שָׁב רֵיקָם כְּמוֹ יֻקַּם,

אֵיךְ חִישׁ קָם, וְהִדְבִּיקָם, צַהַ"ל

וְהַדְלִיקָם, לְהָשִׁיב אֶל חֵיקָם. כִּגְמוּלָם,

וּכְפָעֳלָם, וְנִבְהֲלוּ כָּל הַיְּקוּם,

עַם חָזָק סִבְלוֹ, וְעֹז רוּחַ לוֹ. נָתוּן כֻּלּוֹ,

לֹא אֶל־חֵילוֹ, לֹא אֶל־עֲמָלוֹ, וְלֹא אֶל־שִׂכְלוֹ,

כִּי אֶל גּוֹרָלוֹ, כַּאֲשֶׁר נִבָּא לוֹ,

רַב הַקּוֹרְאָן שֶׁלּוֹ, כִּי רַק בַּגּוֹרָל יָשִׂים כִּסְלוֹ,

אֵיךְ, מַטָּה חִישׁ רַגְלוֹ ? הֻדַּח — מִחוּץ

לִגְבוּלוֹ, רַע מַזָּלוֹ, מָה־זֶה הָיָה לוֹ:

אֵיךְ, וְלָמָּה, יְלִיד הָאָמָה, רַם קוֹמָה,

מֵטִיל עַל שׁוֹמְעָיו חֵמָה. עַל־אַף —

כָּל־עוֹזְרָיו לִנְקָמָה, מִקַּצְוֵי־אֲדָמָה. אֵיךְ

מִגֵּר כֵּס חָסְנוֹ, רָפְתָה יְמִינוֹ, שַׁח גְּאוֹנוֹ,

נִגְלָה קְלוֹנוֹ, שָׁוְא הָיָה נִסְיוֹנוֹ,

לָשִׂים אֶת־רִסְנוֹ, בְּפִי צֹאנוֹ, לְהָרִים קַרְנוֹ

עַל כָּל בְּנֵי מִינוֹ. כַּנּוֹ, גַּנּוֹ, הָפְכוּ לִמְקוֹם

אֶבְלוֹ וִיגוֹנוֹ, מִמִּדַּת בֹּעֲרוּ, הֲדַר-גְּאוֹנוֹ,

 לַאֲסוֹנוֹ… וּמָעַל לִגְיוֹנוֹ, קָרָא מוֹעֵד,

לְשֶׁבֶר פִּגְיוֹנוֹ, דַּל מִשְׁעָנוֹ, כִּי עָזַב עָלָיו

אוֹנוֹ:

חָס לָכֶם חֲבֵרִים, בָּנִים לְהוֹרִים,

דּוֹר יְשָׁרִים, לִהְיוֹת בַּקּוֹשְׁרִים, מוּל אַדִּיר אַדִּירִים.

סוֹרְרִים, מוֹרִים, הָאוֹמְרִים, הוֹדוֹת

לַגִּבּוֹרִים, אַלּוּפֵי הָעִבְרִים, שֶׁאֵינָם יוֹצְרִים,

רַק יְצוּרִים… שֶׁלְּעִתִּים טֶרֶם, לַחֲלֹשׁ בִּדְבַר

מַשְׁפִּיל וּמֵרִים, עַל־הַהַגְרִים, וּנְגִיד הַמִּצְרִים:

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- אֵיך הָיְתָה

הַנַּדְנֵדָה

ילד ראשון! בן! איזו שמחה! אבל מה לעשות אתו ? למה הוא בוכה כל היום? שלא לדבר על הלילות! היא אובדת עצות והוא לא מוצא את עצמו! אתם חושבים שהכול אבוד? לא! הרי יש שכנות! וכשהשכנות הטובות מתחילות להרעיף עצות הכול מסתדר. ״השכיבי אותו על הבטן״, ״צריך לשפשף לו את הבטן במחיא״, ״שימי סכין וספר תהלים מתחת לכר שלו!״, ״לכי ליִחיֶה, כותב הקמיעות, שיכין עבורו קמע בדוק״. והם, ההורים, מנסים את הכול וגם העצה הנבונה לקנות נדנדה לתינוק, הם מקבלים. ״הנדנדה תרגיע את הילד וגם אתם תירגעו סוף־סוף!« ״היכן נקנה נדנדה?״ שאלו, ״אצל הנגר הטוב מכולם! אצל חנניה!״ ואם חנניה, בונה הנדנדות, לא היה כל כך יעיל, איך היו מגדלים את הילד, איך?

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בֶּן פּוֹרָת יוֹסֵף!

בְּלִי עַיִן הָרָע!

בְּלְכֶמְסָהּ עְלֵיהּ!

עְקִּיקִיב וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי הֵם עַכְשָׁו הוֹרִים.

בֵּן נוֹלַד לָהֶם בְּשָׁעָה טוֹבָה,

הַתְּכוּנָה בְּבֵיתָם רַבָּה.

הַתִּינוֹק גָּדוֹל וּבָרִיא

וּכְבָר הוּא מְגַלֶּה סִימָנֵי מֶרִי.

בִּכְיוֹ אֶת בֵּיתָם מַרְעִישׁ

חָזָק מְאֹד, אָזְנַיִם מַחֲרִישׁ.

כְּדֵי לְהַשְׁתִּיקוֹ

חוֹבָה לְנַדְנְדוֹ;

אָמְרוּ לְזוֹהָרָא הַשְּׁכֵנוֹת,

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָמְרָה זוֹהְרָא לְעְקִיקִיב:

לְךָ לַחֲנַנְיָה הַנַּגָּר,

הַזְּמַן אֶצְלוֹ כֻּוְּנָה לְמָחָר.

הָלַךְ עְקִיקִיבּ אֶל חֲנַנְיָה יְדִידוֹ:

יִהְיֶה בְּסֵדֶר, אוֹמֵר הַנַּגָּר,

חֲזֹר אֵלַי מָחָר.

כְּשֶׁחָזַר לְמָחֳרָת עְקִיקִיבּ,

חֲנַנְיָה הָיָה מְאֹד אָדִיב:

מָה חֲבָל שֶׁטָּרַחְתָּ יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵד פֹּה לְבַדִּי,

נָכוֹן! הִבְטַחְתִּי,

אַךְ טֶרֶם סִימָתִי,

מָחָר לְלֹא כָּל־סָפֵק

תִּינוֹקְךָ בַכֻּוָנָה יִתְרַפֵּק!

לְמָחֳרָת שָׁאַל עְקִיקִיבּ: אֵיפֹה הַכֻּנָּה?

מִצְטַעֵר, עוֹנֶה הַנַּגָּר,אֵינָהּ מוּכָנָה!

עָבַר שָׁבוּעַ, עָבְרוּ שְׁבוּעַיִם,

הַנַּגָּר מִתְנַהֵל בַּעֲצַלְתַּיִם.

הַתִּינוֹק בֶּן שָׁנָה

וְדָבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה.

הַיֶּלֶד לוֹמֵד בַּחֶדֶר

וְהַנַּגָּר מַבְטִיחַ: יִהְיֶה בְּסֵדֶר!

לְבַסּוֹף עְקיקיבּ נֶאֱנַח,

וְהָעִנְיָן מִלִּבּוֹ נִשְׁכַּח.

הַבֵּן גָּדַל וְהִתְחַתֵּן

וּלְיָמִים נוֹלַד לוֹ בֶּן.

בֶּן פֹּרָת יוֹסֵף!

בְּלְכֶמְסָה עְלֵיהּ!

עְקִּיקִיבּ וְזוֹהְרָא מְאֻשָּׁרִים

כִּי עַכְשָׁו הֵם סָבִים! אָמְרוּ הַשְּׁכֵנוֹת

צָרִיךְ עֲרִיסָה לִקְנוֹת!

אָז יִשְׁלַח עְקִיקִיבּ אֶת בְּנוֹ אֵצֶל חֲנַנְיָה שְׁכֵנוֹ;

לֵךְ וֶאֱמֹר לוֹ,

שֶׁיַּתְקִין לְךָ עֲרִיסָה

בַּעֲבוּר הַכֶּסֶף שֶׁשִּׁלַּמְתִּי לוֹ!

וּכְשֶׁבָּא הַבֵּן אֶל הַנַּגָּר

אָמַר חֲנַנְיָה: – נָכוֹן, אֲנִי נִזְכָּר;

בּוֹא אֵלַי מָחָר!

לְמָחֳרָת אָמַר: ־ שָׁמַע נָא יְדִידִי

אֲנִי עוֹבֵר פֹּה לְבַדִּי!

אַךְ הַלַּיְלָה אֶעֱבֹד שָׁעוֹת נוֹסָפוֹת

כִּי אֵינִי רוֹצֶה לָתֵת לָךְ לְחַכּוֹת!

־ מָה עִם הַכֻּנָה?

הִיא עוֹר לֹא מוּכָנָה?

שָׁאַל הַבֵּן לְאַחַר שָׁבוּעַ.

־ אַתָּה, עָנָה הַנַּגָּר בְּקוֹל פָּגוּעַ,

אַל תִּהְיֶה כְּמוֹ אָבִיךְ, פָּזִיז וְנִמְהָר

הִתְאַזֵּר בְּסַבְלָנוּת, וּבוֹא אֵלַי מָחָר!

חזן בבית המרחץ-אשר כנפו-מעשיות מחורזות מחיי יהודי במרוקו– הַנַּדְנֵדָה

נעילה רפי בן דוד

בנעילה של יום כיפור, סלומון הכהן עולה לברך את הקהל. הוא רעב וצמא והסיגריה חסרה לו מאוד. הטלית הגדולה שעוטפת אותו מחממת אותו יתר על המידה והוא מחכה שהתפילה תגמר כדי שיוכל לרוץ להביא משהו אל פיו… מטעמים הידועים רק לו, רבי יצחק החזן מסלסל באריכות את ברכת הכהנים. ״יברככככככככככככככךָ א-א-א-אה!״ סלומון חוזר אחריו בחטף: ״יברכך!״ החזן בשלו:

"ויייייישמממממממממ…״

'וישמרך,״ קוטע אותו העצבני. מה הוא לא היה נותן בשביל סיגריה! את נשמתו הוא היה נותן בשביל לגימה. עשר שנים מהחיים בשביל פאסטלה חמה, פריכה, עם מילוי בשר מתובל…

והחזן:

יָאאאאאאאא״

יָאֵר! כְלָאס יָא רְבִּי יִצְחָק קְטְלתִינָה!״(די, רבי יצחק, הרגת אותנו)

והחזן:

יוווייייחווווווונךאאאאאאא״

בשלב זה הוריד סלומון את טליתו והשליך אותה על התיבה.

״יָא רְבִּי יצחק, בא לך לסלסל? אז תסלסל לבד.״ בודאי אכלת עוף שלם מפוטם בתור מנה ראשונה בסעודה המפסקת, ודחסת כמה צלעות וקינחת עם לְחְלוּאָה דְלָעְזִין אוּלְמֶרִינגִיז! (מֶרֶנְג) אני, אשתי בקושי הגישה לי מרק…

ויש אומרים

ויש אומרים שהסיפור הקודם הסתיים ככה: כאשר סלסל רבי יצחק ארוכות את המילה ׳יאד: ״יאאאאאאאר״

דילג סלומון לסוף ברכת הכהנים: ״שאאאאאאלום!" פשט את טליתו, השליך אותה על התיבה והלך לביתו לאכול…״

מימים ימימה שמעון רגב

בבית הכנסת בלוד, בערב שבת של חול המועד סוכות, החל החזן לקרוא את ׳במה מדליקין ובמה אין מדליקין. אחד המתפללים קרא לעברו: ״בחול המועד לא אומרים ׳במה מדליקין׳!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״ ״אומרים!״ ״אין אומרים!״

הויכוח התלהט והמתפלל הרים כיסא וזרק אותו על החזן שלא נשאר חייב והשליך עליו מכול הבא ליד. בית הכנסת הפך לשדה קרב בין אלה שחושבים שצריך להגיד ׳במה מדליקין׳ לבין אלה שחושבים שלא צריכים להגיד. בסופו של דבר הצליח אחד המתפללים להשתלט על המהומה:

"נלך ליעקב אוחיון שהוא בן 95, הוא בוודאי זוכר אם אמרו או לא אמרו במרוקו ׳במה מדליקין׳ בשבת חול המועד סוכות.״

כאשר שאלו את יעקב אוחיון, התעניין:           

״מה עשיתם פה?

״פה השלכנו כסאות אחד על השני!״

״ כך בדיוק היו עושים אצלנו.״ ענה.  

גץ ^?ף®

ערש דווי

סָעְיָא שהיה רשע גמור שכב על ערש דווי.

הקב״ה שלח אליו את מלאך המוות. הלה חזר אחרי שעה כולו מרוט ופצוע. ״מה קרה לך מלאך המוות?״ שאל הקב״ה. ״זה סעיא! ראית מה עשה לי הרשע הזה?״ הקב״ה הביט בפצעים, נרתע לאחור ואמר: ״אני מקווה שלא גילית לו שאני שלחתי אותך…״

יש על מי לסמוך

אפללו סוחר תבלינים בשוק הגדול של שוק-אל-ארבע. באותו יום, מוקדם בבוקר, הוא בא לשוק על חמורו עם מרכולתו, קשר את חמורו במקום המיועד לכך והקים את הביתן שלו במקום שהוקצה לו. בתום יום עבודה מפרך כשבא לקחת את חמורו, נוכח לדעת שהוא נגנב. בלית ברירה, נאלץ לחזור רגלי אל ביתו בתיזניט. בערב התדפק על דלתו של חברו מְסְעוד וזאנה.

״בְּעִיסְכּ יָא מְסְעוד ־ בחייך, הו מסעוד ־ אמור לי איך אתה מצליח לשמור על חמורך? זה עשר שנים שאנו הולכים יחדיו למכור את סחורותינו בשוק-אל-ארבע, עד היום אתה עם אותו חמור ואילו אני נאלץ מידי פעם לרכוש חמור חדש כי גונבים לי את חמורי…״ ״זה כל-כך פשוט שאני מתפלא עליך שלא חשבת על כך: כשאני קושר את חמורי ולפני שאני עוזב אותו אני פונה אל רבי מאיר ואומר לו: ׳רבי מאיר, אנא, שמור לי על חמורי.״ למחרת, בא שוב אפללו לביתו של מסעוד וזאנה. ״מסעוד, שוב גנבו לי את החמור…" ״מה, לא עשית מה שאמרתי לך?״ ״מה זה לא עשיתי? התפללתי אל כול הצדיקים: אמרתי: ׳יא רבי מאיר, אנא, שמור לי חמורי, יא רבי שמעון אנא, שמור לי על חמורי, יא רבי עמרם אנא, שמור לי על חמורי…" "בצורה כזאת ברור לי למה גנבו את חמורך."

״ בעיסכ יא מסעוד, אמור לי למה.״

״רבי מאיר סמך על רבי שמעון שסמך על רבי עמרם, וכך חמורך נשאר ללא שמירה, ואתה עוד מתפלא שהוא נגנב?״

 תֵה עִם נַעְנַע-ספר הבדיחה והחידוד של יהודי מרוקו-אשר כנפו-עמוד 31

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

כף־היד — ״כמסה״

כבר בעת העתיקה הופיעה כף־היד באמנות היהודית, אך בימים ההם סימלה בעיקר את התערבות השמים במהלך ההיסטוריה. במארוקו תפ­קידה, למעשה, לגרש את כוחות־האופל.

בהקשר זה מעניינים במיוחד דבריו של הפייטן הספרדי יהודה בן יצחק בן שבתאי, שהקדיש חלק גדול מיצירתו לאישה. בספרו ״טעם זקנים״ הוא אומר, כי כאשר הבעל נותן עין־הרע באשתו, עליה לפתוח את כף־ידה ולומר ״חמש״. המוציא לאור של יצירתו, רבי אליעזר אשכנזי מתוניס, מפרש, שאולי מרמז המחבר למנהג המקובל בקרב יהודי צפון־אפריקה לצייר כף־יד של חמש אצבעות על קיר ביתו של זוג צעיר, או על קיר ביתה של אישה המצפה לילד. כן הוא מספר, כי נהוג לומר ״בל־כמסה״ (=עם חמש) למראה ילד נאה, וכי זהו אמצעי־הגנה נגד עין־הרע.

היד ממלאת תפקיד חשוב בדמיונו היוצר של האומן. מנורת־הזכרון של בית־הכנסת (״כאס״) תלויה על קולב עשוי בצורת יד, שבין אצבעותיה קשתות בסגנון מאורי; לבוהן שיווה האומן צורה של ראש ציפור.

א ״ק

התמונה העליונה מצד ימין

קולב בצורת "כמסה" למנורת בית כנסת תחילת המאה הכ'

נחושת; מעשה יציקה וקידוח; שאריות של חומר צבעוני.

הגובה 15.5 ס"מ; הרוחב 11.5 ס"מ

מוזיאון ישראל.

אוסף אליכס (251)

תליוני קמיע נושאי כתובת ראשית המאה הכ'

התמונה מצד ימין למטה

יד צבועה על הקיר בכניסה לבית המחותנים משמשת הזמנה לטקס־החתונה

מראכש ; שנות החמישים של המאה הכב׳

צילם : ז״א בלאנשרי, פאריס באדיבותו של ארגן צפריר, ירושלים (252)

התמונה הימנית למטה

כתובת בתבליט: ״שדי״

כסף; מעשה יציקה וחקיקה

הגובה : 4 ס״מ ; הרוחב : 2.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (253)

התמונה האמצעית למטה

כתובת הפוכה בתבליט: ״צמרכד שהן׳׳

כסף; מעשה יציקה וחקיקה ;

באצבע המרכזית משובץ חרוז בצבע תכלת

הגובה : 4 ס״מ ; הרוחב : 3.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (254)

התמונה השמאלית למטה

תארודאנת

הכתובת המקובלת: "אנקתם פסתם פספסים

דיונסים״ ; בשוליים יש קווקוו פשוט

כסף ; מעשה ריקוע וחקיקה

הגובה : 7.6 ס״מ ; הרוחב : 4 ס״מ מוזיאון ישראל (255)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

לאחר מלחמת ששת הימים וכיבוש העיר העתיקה כתב רד״ב את אחד משיריו הארוכים והעשירים ביותר מבחינת המבנים הפואטיים והלשוניים. בשיר הדו־לשוני מסוג המטרוז הפנימי ״ירושלים, אשרך ומה רמה קרנך // כי שם עליך חופף הוד יה מגנך׳ הוא מעלה בעיקר את תמונות בית המקדש, את העלייה לרגל ואת הקרבת הקרבנות עם תפילה שהעבודה תתחדש בקרוב בבית המקדש. בסוף הפיוט הוא מתנה את תלאות הגלות והשיבה לארץ המובטחת, ומסיים בתפילה לגאולה שלמה. השיר הורכב על סדרה מסודרת ורצופה מתוך אחד המודוסים של המוסיקה האנדלוסית־המרוקנית – ״אנציראף קודאם אצביהאן – ונכתב בשתי הלשונות ששימשו את המשורר, תוך יצירת מעין דו־שיח בסטרופות השונות בין החלקים העבריים לחלקים הערביים־היהודיים ותוך שכפול מסוים של התכנים בשתי הלשונות. בפיוט אחר לכבוד ירושלים – ״אורו, בת ציון, עיניך יום בו שמשך עלתה // וכשולי פארור נהפכו פני חובלינו׳ – המשורר נותן להתלהבותו ולצהלתו להתפרץ בשיר הלל והודיה על הבסת האויבים במלחמה ועל חזרת עיר הקודש לגדולתה, ונושא תפילה לשיקום מעמדה בעבודת האל.

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

ב-״שוכן עליה, הבט משמיך; // פדה ברחמיך שה דחויה״ – שיר דו־לשוני, חלקו הראשון בעברית והשני בערבית יהודית, נכתב גם הוא בתקופה זו. המשורר מתאר כך את סיבות החרדה: ״עלי צבאו צבאות ערב וחרבם שלפו מנדנה. // נועצו ויאמרו, לא יראה יה״.

עמוד 348 ב"שירי דודים"

חג׳אז לכביר וזידאן

 שוכן עליה

לחן — מקאם חג׳ג׳־או מוואל ז׳דאן

נועם — זָארו עלייא (סָאלִים לְהֶלָאלִי)

מילים — רבי דוד בוזגלו

פזמון — שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ, פְּדֵה בְּרַחֲמֶיךָ שֶׂה דְּחוּיָה

עֲלֵי צָבְאוּ צִבְאוֹת עֲרָב, וְחַרְבָּם שָׁלְפוּ מִנְּדָנָהּ (2)

נוֹעֲצוּ וַיֹּאמְרוּ לֹא יִרְאֶה יָּהּ.(2)

עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה.'שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פִּזְמוֹן:

חֹן שְׁאֵרִיתֵנוּ, וּבְטוּבְךָ אָנָּא חִישׁ דְּלִיתָנוּ (2)

שַׂמְּחֵנוּ כִּימוֹת עֲנִיָּתֵנוּ (2) [תהלים צ טו]

עַד מָתַי שְׁנוֹת רָאִינוּ רָעָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה.פזמון

רְבִּי יִחְדִינָא, זוֹוֹל עְלִיָנא לִקְדְר וּלְגְבִינָא (2)

2) נְכְּד לְעְדְיָאן אְלִי דָאְיירִין בִּינָה.(2)

אְרְחְם וּסְפְק עְלָא הָאד לְמְדִינָה, שׁוֹכֵן עֲלִיָּה,

פזמון

לִמְקָאמְךּ זִינָא, פָארְחִין וּטָאיִיר נְעָאס מְן עִינִינָא.(2)

אָקְבְּל צְלָאתְנָא, וָאלָא תְחָאפִינָה. (2)

וּבְעֵד אֵלִיָהוּ אְנְבִּי יִזִ׳ינָה. שׁוֹכֵן עֲלִיָּה

פזמון

מעניין הן בפיוט הקודם "לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי" והן בפיוט " שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ" המובא כאן הוא מכנה את ארץ המוצא לא כגלות אלא כארץ שבי…לבטח המשורר ידע מה קורה עם העליות הבלתי לגליות, והשקיים שהרעיפו שלטונות מרוקו על העלייה, כמו איסור דרכונים, ניתוק קשרי הדואר וכו…למרות הכול, המשור חדור אמונה חזקה מאוד, ואהבתו הבלתי מתפשרת למדינת ישראל, הוא מייחל להגיע אליה, ומבקש מבורא עולם לעזור לו להגאל מהשבי  כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי. ואף מזכיר לו, אולי שכח אותנו בשבי כמו בפיוט הזה… עַד מָתַי תִּשְׁכָּחֵנִי בַּשִּׁבְיָה א.פ

במקור השיר מובא בקצרה-א.פ

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- שׁוֹכֵן עֲלִיָּה, הַבֵּט מִשָּׁמֶיךָ.

אולם פֶראנטֶה עמד איתן. הכתר סייע למלחמה במחלה. מחנות מיוחדים הוקמו לנגועים; רופאים גויסו; והכתר היקצה מזון לאביונים, שמספרם בקרב הגולים גדל והלך. על־פי שורת ההיגיון אפשר להניח, שהיה לאברבנאל חלק בחיזוק עמדתו של המלך. מכל מקום לא ארכו הימים ולא רק מושבת הגולים, אלא גם יהודי נאפולי בכללם, הכירו באברבנאל את מנהיגם ודוברם הראשי בחצר.

אולם דומה ששירותיו למלכי נאפולי לא היו מתישים כפי שהיו בפורטוגל ובספרד. לא עברה חצי שנה מאז בואו לאיטליה, ואברבנאל כבר מצא זמן ואפשרות לחזור לכתיבתו. לקראת סוף שנתו הראשונה בנאפולי השלים את פירושו למלכים א׳ ו־ב׳. תקופת המלכים הסתיימה באסון לאומי ובגלות. במסגרת פירוש זה יכול היה לכלול, ואף כלל, את מחשבותיו והרגשותיו ביחס לגלות ספרד – האסון המאוחר ביותר וההרסני ביותר שאירע ליהודים בתולדות גלותם. אכן, בעיית הגולה בתולדות עמו העסיקה אותו הרבה בימים ההם. מעשי האכזריות שהוא ואחרים היו עדים להם, היתה להם בהכרח השפעה מזעזעת על חשיבתם של הרבה מאמינים נלהבים. וכי יש איזה עיקרון מוסרי המכוון את המתרחש בעולם ? וכי יש שכר לצדיק ועונש לרשע? האומנם יש אלוהים בעולם הזה? ואם אמנם מושל אלוהים בעולם, מפני מה אינו מגלה את כוחותיו? שאלות אלו הטרידו רבים, הביאו הרבה מאמינים לידי ייאוש, ויצרו ספקנות שעלולה היתה להצמיח ציניות וכפירה. כדי להשיב על שאלות אלו כתב אברבנאל בנאפולי – זמן קצר לאחר שהשלים את פירושו לספרי מלכים – חיבור שנקרא בשם ״צדק עולמים״, שבו ביקש להורות את הדרכים שבהן מגלה אלוהים את צדקת משפטו. חיבור נוסף שכתב בעת ההיא, ושהכתירו בשם ״ראש אמנה״, נועד אף הוא להילחם בכפירה. המחלוקת הנושנה על זהותם ומספרם של עיקרי היהדות שימשה אַמְשָלָה[אמַתלה, תירוץ, תואנה א.פ] להטיל ספק בכולם, וכדי לשים סכר למגמה זו סבר אברבנאל שיש להעלות על נס לא רק את האמונה בהשגחה העליונה אלא את כל י״ג העיקרים של הרמב״ם, וכן! את שאר ההשקפות וההנחיות הכלולות בתורת האלוהים. הוא השלים את ״ראש אמנה״ ב־30 באוקטובר.1494

נאפולי היתה מרכז גדול להומניזם. בה ישבה האקדמיה הפונטאניאנית, ששמה הלך לפניה בכל רחבי איטליה. ראש האקדמיה, ג׳ובאני פונטאנו, היה גם שר האוצר בממלכה, ולאברבנאל היו אולי יחסים אישיים עמו. אולם מרחק רב חצץ בין השקפותיהם של פונטאנו ואברבנאל. פונטאנו היה אריסטוטלי מובהק, ואילו אברבנאל, כפי שראינו, התנגד לאריסטו. האריסטוטליות היתה גם הפילוסופיה השלטת בקרב משכילי איטליה היהודיים, שראש וראשון בהם היה יהודה מֶסֶר ליאון, מיושבי נאפולי לשעבר; ומפורסם אף יותר ממנו היה אליהו דֶל מֶדיגוֹ, שנלחם בתנועה האפלטונית החדשה. אולם לזרם הנאו־ אפלטוני, שגדול היה כוחו בצפון, בפרט בפירנצה, היו נציגים גם בנאפולי. ביחוד נטה לאפלטוניות המטיף המפורסם פְרַא אֶגִ׳ידִיו דה וִיטֶרבוֹ, שבדומה לפּיקו דֶלַה מִירַנדוֹלהַ התעניין גם בלימודי הקבלה. אי־אפשר לקבוע באיזו מידה הושפע אברבנאל – אם אמנם הושפע בכלל – מן המנהיגים הרוחניים של נאפולי. אך לא נפריז אם נניח שעמדתו האנטי־אריסטוטלית שאבה עידוד מן התנועה הנאו־אפלטונית באיטליה, שתקפה בחריפות את האריסטוטליות לא כל כך מבחינה דתית, כמו מבחינה פילוסופית. זאת ועוד: העובדה, שבנו יהודה נעשה נאו־אפלטוני מובהק במשך השנים הראשונות לישיבתם באיטליה, ודאי השפיעה השפעה ניכרת על אברבנאל; ואולי בימים ההם היתה נעוצה תחילת יחסו החיובי לאפלטון. לאחר שנים אחדות באה עמדה זו לידי ביטוי בחיבורו הפילוסופי ״עלילות אלוהים״.

בנאפולי מצא אברבנאל אושר חדש. האווירה האינטלקטואלית פעילותו הספרותית המחודשת, יחד עם הצלחותיו החומריות והמדיניות, סייעו להעלות ארוכה לפצעים שפצע בנשמתו הגירוש מספרד. היתה זו הפעם השניה שבנה את ביתו לאחר שחָרב כתוצאה מרדיפות מדיניות. זאת הפעם, קיווה, יעמוד ביתו הכן. אלא שאז, כמו ­­להוכיח עד כמה קיקיוני הוא אושרו של אדם, התרחשה סערה עזה. שאיימה להמיט חורבן ושואה על ממלכת נאפולי.

3. 3. בגולת סיציליה

בעשור האחרון למאה ה־15, בשיא תרבותה הרנסנסית, היתה איטליה שרויה בעיצומה של תסיסה מדינית. המדינות האיטלקיות, המחולקות לתריסר חטיבות מדיניות, לא היו מבוססות על עיקרון אחיד; היו בהן מלוכניות, אפיפיוריות, פיאודליות ורפובליקניות. למאבק המר על השלטון הפנימי, שנערך בתוך המדינות הללו, נתווסף מאבק בלתי פוסק בין המדינות. מבחינה מדינית היתה איטליה בניין של קלפים. המבנה כולו נשען על איזון עדין עד כדי כך שכל צרה ממשית – מבית או מחוץ – יכלה בנקל לקעקעו. וצרה מעין זו התרגשה לבוא על איטליה בעצם השעה שבה השתקעו מגורשי ספרד בנאפולי.

לפֶראנטֶה  היו תביעות על מילַנו. סבור היה שהשליטה על מילנו שייכת לנכדו, שכבר יצא מגדר קטין אלא שהוחזק בידיו של לוּדוביקו סְפורצֶה, העוצר של מילנו ומושלה בפועל. לסיכול תביעותיו של פראנטה הסית ספורצה את צרפת, שנאפולי השתייכה תחילה למשפחת המלוכה שלה, לספח את נאפולי לכתר הצרפתי.

הבעיה, שהדאיגה איפוא את ממלכת נאפולי מאמצע שנת 1493 ואילך, היתה הסכנה של פלישה צרפתית. נמסר ששארל VIII, מלך צרפת, להוט לכבוש את הממלכה. הוא ידע שתקצר ידה של נאפולי להעמיד כוח צבאי שיוכל להתמודד עם צבאו. הגורם היחיד שעצר בעדו היה פרדיננד, מלך אראגון. בנאפולי משל ענף של בית אראגון, והיחסים הרשמיים בין פרדיננד לשארי בשרו עמדו לכאורה בסימן של הבנה ולבביות. אולם לא היה זה בגדר סוד שגם פרדיננד חורש מזימות על נאפולי. ברור היה שצרפת לא תעז לתקוף את נאפולי אם תקבל רמז ברור מפרדיננד שיתנגד לתוקפנות זו. מאמציהן של צרפת ונאפולי כאחת היו מכוונים עכשיו להבטחת שיתוף פעולה מצד פרדיננד. התפתח מאבק דיפלומטי קשה, שבו החזיק פרדיננד מלך ספרד בקלפים הטובים ביותר. אף־על־פי־כן שיחק את משחקו בזהירות ולא גילה לשום צד את עמדתו וכוונותיו. אפשר להניח שבשלב זה נחשבו דעותיו ועצתו של דון יצחק, שנתבססו על הכרותו עם פרדיננד, ראויות לתשומת־לב מיוחדת בעיני שליטיה של נאפולי.

ב־25 בינואר 1494 מת פֶראנטֶה, ובאוגוסט אותה שנה פלש שארל לאיטליה. כשהגיע לאחר חודשים אחדים לרומא – ונתברר שמדינת־ חיץ אחרונה זו, שהפרידה בינו ובין נאפולי, אינה מגוננת על ממלכה זו – שוב לא היה ספק בדבר, שימיה של נאפולי ספורים. שנאת האצילים ובני העם למלך הנאפוליטני, אלפונסו, נתגלתה עכשיו בעליל. אלפונסו, שהתיירא ממרידה והבין שלא יהיה בכוחו לארגן התנגדות לצרפתים, נתקף בבהלה והחליט לוותר על כיסא מלכותו ולפרוש לסיציליה. אולם הוא חשש שתושביה המרדנים של הבירה ימנעו ממנו להגשים את תוכניתו. לדברי גוויצ׳ארדיני, גברו חששותיו בנידון זה עד כדי כך, ש״סיפר על כוונתו רק לחותנתו והסתיר אותה אפילו מאחיו ומבנו.״ אף־על־פי־כן עובדה היא שגילה את סודו לא רק לחותנתו אלא גם לדון יצחק, שנלווה אליו לסיציליה.

קשה מאוד לראות מניע כלשהו, חוץ מנאמנות וידידות טהורה, להסכמתו של אברבנאל להילוות אל המלך ולעזוב את משפחתו בעיתות מבוכה ובארץ צפויה לפלישת הצרפתים, שהיו ידועים באיבתם ליהודים. אלפונסו שרוי היה במצב נפשי, שהיה בו כדי לעורר את רחמיו של איש חצר נאמן. משראה את אלפונסו הלום פחד, כשממלכתו צפויה לחורבן ובני עמו מתמרדים נגדו, ובשעה שלא נותר לו אף ידיד אחד שלפניו היה יכול לשפוך את לבו, ודאי זכר אברבנאל כיצד נהגו מלך זה ואביו בו ובאחיו מאז בואם לנאפולי. למרות כל הנימוקים שכנגד, ברור היה לו שלא יוכל לנטוש את המלך – אף־על־ פי שזה האחרון ויתר על הכתר בשעת דחקו הקשה ביותר.

בנציון נתניהו-דון יצחק אברבנאל-מדינאי והוגה דעות-ספרד:ארץ הרדיפות-2005- נאפולי: תקוות ואכזבות

במבט היסטורי כולל הייתה זו חוליה נוספת בשרשרת מרידות עממיות שהתחוללו בסוף המאה הארבע־עשרה (בייחוד בשנים 1383-1378) בכמה ארצות באירופה, מאיטליה וצרפת ועד אנגליה והונגריה. בשנות ״המאה הרעה״ הצטברה מרירות רבה בקרב השכבות הנמוכות, וזו התפרצה מפעם לפעם במרי נגד הסדר הקיים – ובעצם נגד כל סדר שהוא, שהרי מבחינת פשוטי העם סדר פירושו מעין דיכוי, לחץ מתמיד ומבזה של עוני, עבודה קשה, חובות כספיים מעיקים, שליטים גחמניים, כמרים יהירים וגובי מס חמדנים (שבכמה מקרים, אמנם לא תמיד ואפילו לא ברוב המקרים, היו יהודים). על ההתקוממויות האלה באירופה נאמר שהיו פתאומיות תמיד, אכזריות ומזעזעות, ועמומות במקורן ובתכליתן. התיאור הזה הולם גם את ספרד, אבל בהבדל חשוב: כאן לא היו היעד והתכלית עמומים. בספרד ישבו יהודים בכל פינה, וסיעתו של מרטינס הצליחה לכוון אליהם את חוד המחאה החברתית. היהודים בספרד היו חלק מן הסדר הקיים – החלק הפחות לגיטימי שבו והנוח יותר לפגיעה. בתור ״עבדי המלך׳ נהנו היהודים מזכויות שנשללו מפשוטי העם הנוצרים; ובתור פקידים וגובי מסים ניתנה בידם סמכות שעוררה זעם כפול ומכופל, שהרי מדובר ב״נוכרים פנימיים״ ואויבי המשיח. זאת ועוד, היהודים היו יעד קל לתקיפה; הם מיעטו לשאת נשק והיו תלויים להגנתם במעמדות העליונים, ועצם פגיעותם הייתה בגדר פיתוי וגירוי לאספסוף. מרטינס ועושי דברו ניצלו את כל הגורמים האלה, הציגו את היהודים בתור תמציתם השטנית של עוולות הממסד, והפכו אותם ליעד מועדף להתנפלות ההמון. מן הבחינה הזאת, שלא בטובתו, עשה מרטינס שירות חשוב לממסד השנוא עליו.

גם בני אדם משכבות ומגזרים אחרים קפצו על עגלת ההמון המשתולל. הרשומות מלמדות על משפחות שלמות על עבדיהן, ואפילו כפרים שלמים, שנהרו אל העיר כדי להשתתף בהילולת האלימות. הפרעות ניזונו במידה רבה מן השמועות שנפוצו עליהן, ואלה שיסו את ההמונים לאלימות נוספת. הידיעות על מהומות בעיר אחת גירו את ההמון לצאת לרחובות גם במקומות אחרים.

בכל מקום שבו הייתה מצודה ביקשו היהודים למצוא בה מקלט, אבל בדרך כלל הוכרעו. כך אירע, למשל, בברצלונה. ידוע שהתוקפים היו פשוטי עם, דייגים, סוורים שעבדו בנמל ואיכרים מן הסביבה. זה דיווחו של חסדאי קרשקש על האירועים בעיר, דיווח לקוני וספוג בצער אישי: ״וילחמו עם היהודים אשר במגדל עם קשתות ובליסטראות, ויכום ויכתום שמה במגדל. רבים קידשו ה׳, בתוכם בני יחידי, חתן שה תמים, העליתיו לעולה; אצדיק עלי את הדין ואתנחם לטוב חלקו ולנעימת גורלו. ומהם רבים ששחטו עצמם ומהם הפילו עצמם מהמגדל… וכל השאר המירו.״ והוא מסכם בפשטות מחרידה: ״וברוב עוונותינו אין היום בברצלונה איש בשם ישראל יכונה.״

גלים־גלים צבאו היהודים על פתחי הכנסיות, חלק מהם כשחרב מונחת על צווארם ואחרים מתוך בלבול ואובדן אמונה, ועשו כמעשה שכניהם. היו יהודים שנטבלו זה עתה ועברו למחנה הפורעים והשתתפו בהטבלת יהודים אחרים בכפייה. היו מי שחיפשו להם מפלט זמני בחסות הצלב ואחר כך התכוונו לנסוע לארצות האסלאם ולחזור לאמונתם, אבל התוכנית הייתה קשה לביצוע, ובינתיים עשו החיים את שלהם ורובם נשארו בספרד. לעומת זה היו יהודים שחיפשו התחלה חדשה בחייהם. אשר למקדשי השם, אותם גברים ונשים שבחרו להיהרג או להתאבד ולא לעבור על דת אבותיהם, אלה היו מיעוט קטן במאורעות 1391. מספר הנטבלים לנצרות אינו ידוע, אבל ברור שמדובר בתופעה רחבת היקף מאוד, שהטילה מום כבד בחיים היהודיים בספרד של שלהי המאה הארבע־עשרה ויצרה בבת אחת אוכלוסייה ענקית של ״נוצרים חדשים״. דומה שאף קהילה יהודית לא זכתה לרחמים. על העיר ולנסיה סיפרו הנוצרים שכה רב היה מספרם של המבקשים להיטבל עד שלא הספיקה משחת הקודש לכולם, ורק בזכות נס משמים – כרגיל במצבים שכאלה – הצליחו הכמרים להשלים את המעשה הקדוש.

לצד האגדות יש גם תעודות. הן מספרות על משפחות שהתפלגו, על ידידים שהתרחקו אלה מאלה ועל הורים שנפרדו מילדיהם. השמד חצה לא פעם את המשפחה הגרעינית, כשאחד מבני הזוג המיר את דתו והאחר שמר אמונים ליהדות. דיינים ופוסקים הוצפו בבעיות אזרחיות של חלוקת רכוש ובסוגיות הלכתיות של דיני אישות, של יבמות ועגונות. במקרה אחד נדרשה מלכת אראגון בכבודה ובעצמה להתערב לטובתה של אלמנה יהודייה, שהתלוננה שגיסה המומר – לשעבר מאיר סוחן ועתה מנואל סלוואדור – מסרב לתת לה חליצה; האישה לא יכלה להינשא שוב, והמלכה הנוצרית כפתה על המומר לתת חליצה ליבמתו!

אילו יכול פראן מרטינס לבחון את מעשה ידיו בסוף אותה מאה בוודאי היה מציין לעצמו שאחרי ככלות הכול לא ניחנה יהדות ספרד בחוסן הדתי שסימלו לכאורה עשרים ושלושה בתי הכנסת שהיו לה בסוויליה. מדוע התמוטטה יהדות ספרד באופן כה קיצוני? יצחק בער, ההיסטוריון העיקרי של יהדות ספרד הנוצרית, תולה את עיקר המפולת בשכבת העילית של העשירים והמשכילים, שעמוד שדרתה נשבר וכל האחרים נגררו אחריה. דורות של נוחות כלכלית והסתגלות חברתית עשו את שלהם, טען בער. ייתכן שמקצת היהודים היו קרובים מדי לאורח חייהם של הנוצרים עד ששינוי הדת לא נראה להם מהפכה גדולה מדי ביסודות קיומם. ואולי הייתה גם קבוצה משכילה שהעיון הפילוסופי הרציונלי הפחית בעיניה את ערכן של דתות ההתגלות בכללותן והקל על המעבר מדת לדת כמצוות אנשים מלומדה.

ואולם פשוטי העם נהרו אל הצלב לא פחות ממנהיגיהם. עשרות הרבבות של המתנצרים לא באו מן העילית דווקא אלא מהמון העם. מכאן שגם פשוטי העם לא היו איתנים כל כך בדבקותם בדתם. בהלה ופחד מוות פעלו את פעולתם בכל מעמדות החברה, ועליהם נוספו ההלם, הבלבול והייאוש. אשר לפילוסופיה ולימודי חול, אלה אינם מנוגדים תמיד לחיים היהודיים. בספרד המוסלמית, כמו שראינו בפרק הראשון, התקיימו הפילוסופיה, המדעים, הבלשנות, השירה החילונית והאסתטיקה בקרב היהודים בכפיפה אחת עם תרבות רבנית משגשגת.

סביר יותר לשער שהמצב החדש שהיהודים התמודדו איתו הוא שהכריע אותם: קריסת ההשפעה היהודית בחצר; גֵאות האנרכיה העממית הפורעת חוק; האלימות האדירה שיצאה מכלל שליטה; וגם ההיתר הדתי הרשמי למחצה שנתן מרטינס להמרת דת בכוח הזרוע – דבר נדיר באירופה הנוצרית. אלה היו תנאים חדשים בתכלית והיהודים לא ידעו איך להתמודד איתם; לא היו להם אלא דרכי ההתמודדות הישנות, שלפתע פתאום התברר שהן חסרות תועלת.

מאות שנים נקטו היהודים אסטרטגיות הישרדות בדוקות ומנוסות. הם ידעו איך לתמרן את השלטון המרכזי שבחסותו הלא־יציבה חיו; הם ידעו לכפוף את ראשם למול הסערה, לצמצם הפסדים ולהמשיך הלאה. עכשיו עמדו לנוכח מצב כמו־מהפכני, שבו העילית השלטונית הנוצרית איבדה את אחיזתה באנדלוסיה וכוחות עממיים אפלים התפרצו ועלו מן התהום. ליהודים לא הייתה אסטרטגיית קיום בדוקה ויעילה לנוכח כוחות שכאלה; לא היה להם ניסיון בהתמודדות עם נחשול עממי כמו־מהפכני ששולט בשטח שלטון בלי מצרים ומוסת בידי מנהיגות דתית דמגוגית.

יש שמעלים טענות נגד מנהיגי היהודים על שלא קראו לקהלם לבחור במוות על קידוש השם. ואולם קידוש השם אינו נורמה מקובלת בדת היהודית. הרמב״ם ראה בקידוש השם מעשה חריג ויוצא דופן שאין לגנות את מי שאינו בוחר בו; הדרך הנאותה בשביל הרבים, טען הרמב״ם, היא להמיר את דתם למראית עין ולחזור אל היהדות בארץ אחרת. השאלה הקנטרנית ״מדוע לא מתו יהודי ספרד על קידוש השם?״ מזכירה – למרות כל ההבדלים – את ההאשמה שהטיחו בקורבנות הנאצים על ש״הלכו כצאן לטבח״, והיא נשמעת שטחית כמוה. בנסיבות הזמן ההוא לא עמדה לפניהם דרך אחרת, בוודאי לא לציבור הרחב. יהודים רבים מוכי אימה וייאוש אף המירו את דתם עוד לפני ההתקפה, ואפילו כשעצם קיומה של התקפה היה מוטל בספק. זוהי התנהגות אנושית, אמנם נטולת גבורה והשראה אבל נורמלית לחלוטין. ההיסטוריון שמגנה אותה כשהוא יושב במרחק הזמן, ליד מכתבתו ומול המחשב שלו, מבלבל בין היסטוריה ריאליסטית ובין הטפת מוסר שיפוטית.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

רד״ב חיבר שישה־עשר פיוטים על מלחמת ששת הימים ותוצאותיה ועל תקופת ההמתנה והחרדה שקדמה לה. מפאת חשיבותם להכרת עולמו של המשורר והתהודה הרבה שהייתה לשיריו בקרב מכיריו וחסידיו נציג כאן את יתר השירים בקצרה:

א-״למה רבו לוחמי? למה רבו זועמי? // האם לא כדאי הוא לי לחיות שלו בגבולי?״ – בפיוט זה, שנכתב כנראה בתקופת ההמתנה, המשורר מלין על השנאה התהומית שרוחשים הערבים לישראל, בדומה לשירי תלונה של שירת הגלות והגאולה.

למה רבו לוחמי

שיר על מלחמות ישראל.

מלים: ר׳ דוד בוזגלו ז״ל לחן:

מצרי — נָהְווָנְד — סָאחְלִי

לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי, לָמָּה רַבּוֹ זוֹעֲמִי,

הַאִם לֹא כְּדַאי הוּא לִי, לִחְיוֹת שָׁלֵו בִּגְבוּלִי.

יַחְדָּו שֹׁית שָׁתוּ עָלַי, צִבְאוֹת חַיְתוֹ שָׂדַי.

כִּי שָׁם רַבּוֹ חַלְלַי, וּפְצוּעִים לִי בְּלִי דַּי.

אוֹהֲבֵי צֶדֶק יְרִיבוּן. עִם חוֹמְסַי עַד כִּי יְשׁוּבוּן

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר. (למה וְכוּ').

אָנָה אֵלֵכָה לִמְנוּחָה. אִם לֹא אֶל־בֵּית אָבִי.

כִּי שָׁם עֲרָבָה כָּל שִׂמְחָה. מֵאַרְצוֹת הַשֶּׁבִי.

וְאִם כֵּן בּוֹשׁוּ יוֹשְׁבֵי רֹאשׁ , כָּל קוֹרְאֵי תִּגָּר חָפוּ רֹאשׁ

מָה לָכֶם וְלִמְתֵי מִסְפָּר, מִלְיוֹנִים רַבּוֹ מֵעָפָר (למה וְכוּ')

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-רבי דוד בוזגלו- יוסף שטרית-שירי המלחמה- לָמָּה רַבּוֹ לוֹחֲמֵי

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ב-1891

בתחילת 1891 הגיעו ידיעות ללונדון על גירוש כ 700-600 יהודים מהכפרים  Eloojan, Ait Abdallah, Emintanout. אלה שוכנים באזור הסוס, לרגלי הרי האטלס, כשני ימי הליכה ממוגדור. עתה אימין-תאנות Imin-Tanout, השוכן 47 ק״מ דרומית לעיר שישואה (Sheshowa ,Chichaoua). זה המקום הגדול יותר בין שלושתם. ככל הידוע אינו נזכר במקורות יהודיים, ולא פורסם עליו דבר, פרט לעובדה שבקרבתו מצויים ארבעה קברים קדושים. הפרטים הידועים לנו הם מדיווחיו של המיסיונר אלי זרביב יליד קונסטנטין שהתנצר ב-1860 בגיל עשרים, ופעל בשירות האגודה: London Society for Promoting Christianity amongst the Jews החל ב־1875 במוגדור בראשותו של ג׳ימס ברנט גינצבורג, ומשנת 1886 עמד בראש המשלחת המיסיונרית של אגודה זו עד פטירתו ב 1919.

 הוא ביקר באימין-תאנות לראשונה באוקטובר 1886 ושוב ב-1899. הוא כותב כי זה כפר מרכזי לגוש של ארבעה חמישה כפרים. במקום גרות 75 משפחות יהודיות עניות במלאח, יש להם בית כנסת המשמש מקום תפילה גם ל-250 יהודים מהסביבה הבאים לשם ליום כיפור, באשר אין להם בתי כנסת.

בביקורו הבא ב־1899 אמד את מספר המשפחות היהודיו ב -50. שני מיסיונרים שליחי אגודה אחרת מאנגליה ביקרו ב-1899 בעשרים ואחד כפרים בהרי האטלס, ביניהם באימין- תאנות. לדבריהם נפגשו עם יהודים, ביניהם עם ״רבנים״.

הגדרה לא ברורה, וספק אם אמנם היו שם חכמים. על פקודה לגרושם של יהודים משלשת הכפרים דווח לראשונה ב 25 בפברואר 1891 על ידי יהודי מהכפר אלוג׳אן ( דרומית מזרחית לשישואה ) בשם אוחה קסלאסי שהיה סוכנו של יעקב ש. לוי במקום. לוי סוחר אמיד במוגדור, מקורב לקונסול הבריטי בעיר ותורגמנו העביר את המידע, וכך הגיע לדיפלומטים הבריטיים לועד שליחי הקהילות באנגליה.

לדבריו, פקד המשנה למושל בעקבות הוראה מהסולטאן, על יהודי שלושת הכפרים הנ״ל לנטוש את בתיהם מיד.מספרם בין 600 ל 700 נפש, המתלוננים שהחורף הקשה יגרום סבל רב לילדים ולזקנים. בהמשך מביא נימוק כלכלי: אם הסוחרים מביניהם לא יורשו לחזור לבתיהם ולהמשיך במסחרם, כי אז לא יוכלו להחזיר את חובם לסוחרי מוגאדור אתם הם קשורים בקשרי סחר.)

אם נחלק את מספר המגורשים לפי 7-6 נפשות למשפחה, הרי מספר המשפחות היה כמאה. מספרים אלה תואמים את האומדנים של המיסיונרים על מספר היהודים באימין-תאנות בשנות ה 80 וה 90, ושל הגברים בכפרים הסמוכים כפי שהזכרנו.

 התורגמן היהודי העביר העתק מכתב זה לקונסול הבריטי במוגדור צ׳רלס פאייטון.Payton  זה כתב ב 27 בפברואר לממונה עליו שגריר בריטניה במארוקו ויליאם קירבי גרין.W. K. Green  לדבריו יהודים הגרים בשלשה מלאחים באזור הסוס מאוימים בגרוש, והוא פונה אליו כדי שישיג ביטול, או לפחות דחיית הפקודה האכזרית.

אין הכותב מסתפק בנימוק ההומניטארי, אלא הוסיף שיש גם אינטרס כלכלי ביזמה. כי יש בין היהודים הנ״ל החייבים כסף לסוחרים הבריטיים במוגדור. פאייטון פנה (ב-4 במרס) גם לקונסול הכללי של בריטניה והממונה על השגרירות הרברט וייט H.E. White, ומזכיר את יזמתו של מר לוי, וכן שגם שגריר צרפת, מר פאטרנוטרה  Paternotreשיצא לפגישה עם הסולטאן, התבקש להתערב בנושא זה ולהפעיל השפעתו.

בסיום מופיעה הערה האומרת שלעומת הצפיפות הרבה השוררת במוגדור ובמראכש, והבקשות החוזרות למרחב נוסף למגורי יהודים, מוזר שקהילות שלמות ייהפכו לחסרי בית ומקומות מגוריהם יתרוקנו. לפי נתונים משנת 1875 הצפיפות המללאח במוגאדור הגיעה בממוצע ל – 4 -5 נפשות בחדר.

הרחבת המללאח במוגדור נידונה כבר בעת ביקורו של מונטיפיורי אצל הסולטאן בתחילת שנת 1864. משנות ה – 60 ועד ה – 90 הייתה התכתבות בין הקהילות היהודיות המוגאדור ובין " אגודת אחים " בלונדון, השלטונות המקומיים והבריטיים בקשר לעזרה לשיפור התנאים הסניטריים במללאח טהרחבתו. הפרטים בתיקים אלה של משרד החוץ הבריטי.

מר וייט כתב עשרה ימים לאחר מכן לווזיר לענייני חוץ סיד אמפדל גארניט. הוא חוזר על הפרטים כפי שנמסרו לו, ומבקש שיביא את הדבר לתשומת לבו של הסולטאן ״אשר ידוע ביחסו הנדיב כלפי נתיניו היהודים״, ומבקש שהסולטאן יורה לסגן המושל לבטל את הפקודה.

 ואם אמנם יש סיבה משכנעת לעזיבתם, יש לתת להם זמן מתאים לחיסול ענייניהם. ועתה הוא עובר לנזק שעלול להיגרם לאוצר המלכות, בהנחה שזה גורם משכנע. אם לא יינתן להם זמן מתאים, והגרוש הוא מידי, אזי המקומיים החייבים כסף לסוחרים הבריטים במוגדור לא יחזירו החובות, ואם אלה לא יקבלו את המגיע להם, ידרשו ששלטונות מארוקו יפצו אותם על הנזק.

גרוש יהודים משלשה כפרים באזור הסוס ג-1891

WOMEN—MARRIAGE

The curses and vows of women are more fearful than those of men; it is said :—

(5) Ida halfu file r-rjal bat' na'as w Ida halfu file n-nsa bat fayaq,

اذا حلفوا فيك لرجال بت ناعس واذا حلفوا فيك النسا بت فايق

אִידָא חֵלְפוּ פִיכּ רְזָ'אל, בָאת נָאעֵס, וּאִידָא חֵלְפוּ פִיכּ אֵנְסָא בָּאת פָאיֵקּ

“ If men swear to do you harm spend your night sleeping, and if women swear to do you harm spend your night awake.״

A mother's curse is more frightful than a father's, and to be cursed by a shereefa, or female descendant of the Prophet, is even a greater calamity than to be cursed by a shereef. Women are quarrelsome :

Sarr lbnât ma iqâdiùh htt‘a inedbù l-hinkât,

شر البنات ما يقاضوه حتى يندبوا الحنكات

סָ'אר אְלְבְנָאת מָא יִקָאדוּה חֵתָּא יִנְדוּבוּ לְחְנְקָאת

“ Girls will not finish their quarrel until they scratch the (i.e. each other’s) cheeks ” ;

Sarr é-Sarfat‘ ma irtehû mennù hatta inêt'fù S-iîbât', “ Old women will not rest from their quarrel until they pull out the (i.e. each other’s) white hairs ” ;

شر الشرفات ما يرتاحوا منه حتى ينتفوا الشيبات

סָ'אר אְשְׁרְפָאת מָא יִרְתָאחּו מְנְנּוּ חֵתָא יִנְטוּפוּ אַשִיבָּאת

Sarr l-hràr ma iqâdiùh hatt'a intefù s-sar,

شر الحرار ما يقاضوه حتى ينتفوا الشعر

סָ'אר אְלְחְרָאר מָא יִקָאדְיוּה חֵתָּא יִנִטִפוּ שְעָאר

“ White women will not finish their quarrel until they pull out the (i.e. each other’s) hair ” ;

Sarr l-hdém ma yët'qâda illà bè d-dëmm,

شر الخدم ما يتقاضى الا بالدم

סָ'אר אְלְכְ'דַם מָא יִתְקָאדָא אִילָּלא בְּדֵם

“ The quarrel of black women only ends with [the effusion of] blood.”