סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ – יחיאל פרץ – Ph.D

דבריו של יוסף מופנים אל זוליכה, אך יש להם נמען נוסף, הם מכוונים באותה עת גם לאוזני הציבור היהודי. בלשון הרבים, ׳אנחנו׳, משתף המספר את המאזינים במאבקו של יוסף. עבור הקהל הזה, יוסף הוא ׳משלנו׳, מבני ישראל, שנתון תחת מרותה של האישה הנוכרייה שמתעמרת בו. אומנם הוא עבד לגבירתו, אך הוא אינו נכנע לה, נוהג כבן־חורין ובוחר לשמור על זהותו לדבוק בדרך התורה. בהתנהגותו הוא דוגמה ומופת ליהודי שעומד בפני פיתויים ואיומים בגולה, ובוחר בקיום המצוות. לרשותו של היהודי עומדים התורה ומנהג האבות שמורים לו את הדרך ושומרים על זהותו כיהודי.

עמידתו של יוסף בפיתוי אינה חד-פעמית, הסיפור מתאר ניסיונות יום־יומיים של זוליכה לפתות את יוסף ואת עמידתו האיתנה של יוסף בפניהם. את הניסיונות הללו מתאר הסיפור המקראי בצמצום רב: ״ וַיְהִי, כְּדַבְּרָהּ אֶל-יוֹסֵף יוֹם יוֹם; וְלֹא-שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ, לִהְיוֹת עִמָּהּ." [בראשית לט י] בקצידה מתוארת מסכת זו באריכות, ואחד משיאיה היא התכנסות הנשים בבית זוליכה הידועה מן התנחומא ומספרות האסלאם, מן הקוראן וסיפורי הנביאים. התכנסות זו ממחישה את התהום המוסרית והדתית המפרידה בין עולמה של זוליכה וחברותיה לעולמו של יוסף. בהתכנסות שוררת אווירה של נהנתנות והפקרות מינית, זוליכה אינה חשה כל מבוכה במשיכתה ליוסף ובנכונותה לבגוד בבעלה, מה שמעציב אותה הוא אי-היכולת להשיג את מבוקשה, וחברותיה שותפות לתשוקותיה ולרצונותיה ואף מפגינות זאת בריש גלי. ואילו יוסף מתגלה בפרשה זו כאיש נחוש, בעל חוט שדרה מוסרי, הנוהג על פי תורת אבותיו ואינו נופל ברשת שטווה זוליכה. התכנסות הנשים הייתה מאז הופעתה הן במדרש תנחומא הן בקוראן לפופולארית במיוחד והפכה למרכיב קבוע במסורת היהודית. בעיצובה של סצנה זו בקצידה מגיע המחבר לאחד משיאיה האמנותיים של היצירה. זהו אחד התיאורים היפים במיוחד ושובי הלב של ההתכנסות בכל המסורת הסיפורית היהודית והערבית. הוא מעורר הזדהות מלאה עם יוסף שעומד בדד בתוך חבורת הנשים הסוערות שמנסות לפתותו, מתעלם מהן ונושא את עיניו אל אלוהיו. ציבור המאזינים חש רגשות גאווה והערצה עמוקים כלפי יוסף על עמידתו האיתנה כנגד חבורת נשים הסוערות, על שמירה על המורשת הרוחנית והדתית של בית אבא, ועל דבקותו בתורה ומצוותיה, כשמנגד הוא מעמיק את תחושת הדחייה העמוקה מזוליכה ומן העולם שהיא מייצגת.

העימות האחרון בין יוסף וזוליכה מתרחש בעת שהם נותרו לבד בבית. על אירוע זה מסופר בצמצום רב בסיפור המקראי, והוא מותיר אחריו שאלות רבות על זהות יום האירוע ועל נסיבות הפגישה בין יוסף לאשת פוטיפר. בספרות חז״ל מתמודדים עם שאלות אלה בכמה מקומות, כפי שנוכחנו לדעת בעיון בספרות המדרש. כך למשל, בבראשית רבה מסופר שיום זה היה יום חג לרגל גאות הנילוס, וכל בני הבית יצאו מן הבית להשתתף בחגיגה, ובבבלי מסופר כי זוליכה מתלוננת שהיא חולה ואינה יוצאת לחגוג עם כולם כדי להישאר עם יוסף בבית. בקצידה נסמך התיאור על כמה מדרשים, שאותם מתיך המספר לסיפור אחד, ואותו הוא משלב בטקסט תוך התאמתו למציאות של ימיו:

וואחד נהאר תז׳מעו כללהום / כאנת וואחד נזאהא ענדהום

יום אחד נתאספו כולן, / היתה להן חגיגה,

כא יימשיוולהא כללהום

 הולכים אליה (לחגיגה)

זאת בין אולידאן / א-סידנא / זאת בין אולידאן

בין הנחלים/היא אדוננו/בין הנחלים ( החגיגה )

קאלו לזוליכה: נודי / תפאייז׳ לגייאר

אמרו לזוליכא: ״קומי הניחי לעצב

קאלתלהום, טא נקדר שי / נתסארא

השיבה להן: ״אין בי היכולת להלך.״

גם בקצידה מוזמנת זוליכה על ידי חברותיה לחגיגה מחוץ לבית, אף כאן החג הוא ליד מקור מים, בחיק הטבע. אך את החג מעתיק המספר אל נוף ארצו ואל מציאות בת-זמנו, שבה לנילוס אין כל משמעות ומתאר חגיגה משפחתית בנוף מוכר, בחיק הטבע, בסביבת נחלים ומים, ויתכן שהוא מתאר עלייה לקבר קדוש שהייתה מלווה בסעודה בחיק הטבע. כך הופך המחבר את המקורות המדרשיים לחלק מן הרצף הטקסטואלי החדש שקרוב ללב קוראיו.

הערת המחבר: מנהג העלייה לקברו של קדוש הנקרא זיארה ביהודית מרוקאית, ואכילה ושתייה סביב הקבר, ביום ההילולה של הצדיק, היה מנהג רווח בקרב יהודי מרוקו והאוכלוסייה המוסלמית המקומית, וייתכן שהמחבר מתאר אירוע דומה.

בספרות חז״ל ובסיפורים באסלאם היה יוסף קרוב באותו יום להתפתות, והיה נכנע לולא אותות האזהרה שנשלחו אליו מלמעלה, כדיוקן האב שהופיע לפניו, ואפילו השכינה בכבודה ובעצמה ירדה להצילו מפני עצמו. בקצידה האווירה שונה לחלוטין, אין משיכה ואין התקרבות, הסצנה מתוארת כ׳התגוששות׳ פיזית בין השניים וכניסיון אלים של האישה לגבור על התנגדותו של יוסף ולשכב עימו בכוח, בעוד שיוסף אינו מגלה כל סימן של משיכה או כניעה ואינו חוטא לא במחשבה ולא במעשה:

חין אדכל יוסף / ותסככאתלו בלעדאר

ז׳אוובהא לוכאן / תקטע לחמי בצצפרא

צברת פיה / וובקא מעאהא ייתעאפר

כרז׳ מן דדאר / ווכלאלהא לגפארא

כאשר נכנס יוסף והתלוננה בפניו, השיב לה: ״גם אם תחתכי בשרי בסכין אחזה בו, והוא החל להתגושש עמה יצא מהבית והניחה [בצערה]

תיאור העימות דומה בפרטיו ובאווירתו מופיע בספר הישר:

ותמהר ותחזק את יוסף בבגדיו, תאמר לו: חי המלך, אם אינך עושה דברי כי היום תומת, ותמהר ותשלח את ידה האחרת ותשלוף את החרב מתחת בגדיה, ותתן על צואר יוסף ותאמר:

״קום עשה את דברי, ואם אין אתה מת היום״. ויירא יוסף מלפניה בעשותה את הדבר הזה, ויקם לברוח מפניה והיא תפשה את בגדו מול פניו.

גם בספר הישר יוסף אינו מגלה כל נטייה להתפתות, ואף שם העימות מתואר כניסיון ברוטלי של זוליכה להכריע אותו בכוח, והדברים מגיעים לידי כך שהיא מנסה להכניעו באיומי סכין. למקרא התיאור בספר הישר מצטייר כאן האיום בסכין בדברי יוסף כאיום ממשי ולא כמליצה בעלמא. אותה תקרית מתוארת גם בפי זוליכה וגם בפי יוסף. זוליכה מתארת בפני בעלה את האירוע כסיפור גבורה אישי:

ז׳א פוטיפר קאללהא יא מארתי / אש האד אלגייאר

בא פוטיפר אמר לה: מה טיבו של עצב זה?

קאלתלו: עבד יהודי / בדאני פדדצארא

השיבה לו: ״עבד יהודי בא אליי בהטרדה.

שוף תובו האדא פידדי / מא קדא מעאה גיר אלמאדי

ראה בגדו, הנהו בידי/ לא גבר עליו רק הסכין

מה הנא גיר אנא ווחדי

וכאן הייתי / רק אני לבדי,

וואלא מעאייא זיראן / א-סידנא / וואלא מעאייא זיראן,

ואין עמי שכנים – אדוננו – ואין עמי שכנים.״

זוליכה מציגה את עצמה כקורבן לניסיון אונס אלים, ללא יכולת להזעיק עזרה, ואת הפגיעה וההשפלה שהיא חוותה, כביכול, היא מעצימה בכנותה את יוסף יעבד יהודי׳ ומעוררת בדרך זו את זעמו של פוטיפר על היהודי שבגד באמונו.

סיפור יוסף ואשת פוטיפר בקצידה ׳על יוסף הצדיק׳ יחיאל פרץ – Ph.D

Recent Posts

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
דצמבר 2019
א ב ג ד ה ו ש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031  
רשימת הנושאים באתר