מורשת יהדות מרוקו

הפיוט ״שלום לך דודי הצח והאדמון״ לר' שלמה אבן גבירול

 התוכן האלגורי והמשמעות הטקסית של השיר:

 הפיוט הוא רשות לשמחת לתורה, והוא מציג שיחה בין האל לכנסת ישראל בעניין זירוז הגאולה גם שלא בעתה, כהד למדרש הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה (ישעיה ס, כב): ״זכו – אחישנה; לא זכו – בעתה״(סנהדרין צח, ע״א, מדרש של ד יהושע בן לוי רמי). המשורר מייחל לבוא הגאולה תוך קריאה של הפסוק מבחינת הפשט שלו – שהאל מתחייב להחיש את הגאולה (טור 4). גם פה מתפתחת שיחה בין כנסת ישראל בדמות האישה החשוקה ובין האל בדמות החושק. גם בשיר זה העתקתו לתחום טקסי החתונה מבטלת את משמעותם האלגורית המקורית של מבעי האהבה וההתרפקות הרבים שממלאים את המרחבים הסמיוטיים של השיר ומעבירה אותם לתחום הרגשות העזים הקושרים בין אהוב לאהובתו, שאמורים לשרור גם בין החתן לכלתו.

התבנית והמשקל: זהו שיר חרוזי בן ארבעה טורים עם חריזה אחידה בסוף הטורים וחריזה פנימית בדלת של הטור הראשון(האדמון – רמון). השיר שקול במשקל ספרדי כמותי, מסוג המתפשט – מתפעלים נפעל מתפעלים נפעל.

השימוש המוסיקלי בשיר: הפיוט נפוץ ביותר בשירת הפיוטים והבקשות של קהילות רבות במרוקו. הוא מופיע בסדרות שיריות־מוסיקליות שונות של מודוסים שונים. הוא מושר גם בשמחת תורה ובטקסי חתונה בקהילות שונות במרוקו.

החתימה: שלמה, בראשי הטורים.

המקור: ד׳ ירדן(מהדיר), שידי הקדש לרבי שלמה אבן גבירול על פי כתבי יד ודפוסים, כרך שני, ירושלים תשל׳יג, עמי 324.

שלום לך דודי / שלמה אבן גבירול

            חתימה: שלמה

שָׁלוֹם לְךָ דּוֹדִי הַצַּח וְהָאַדְמוֹן

            שָׁלוֹם לְךָ מֵאֵת רַקָּה כְּמוֹ רִמּוֹן

לִקְרַאת אֲחוֹתַךְ רוּץ צֵא נָא לְהוֹשִׁיעָהּ

            וּצְלַח כְּבֶן יִשַּׁי רַבַּת בְּנֵי עַמּוֹן 

מַה לָּךְ יְפֵה-פִיָּה כִּי תְעוֹרְרִי אַהֲבָה

            וּתְצַלְצְלִי קוֹלֵךְ כִּמְעִיל בְּקוֹל פַּעֲמוֹן

הָעֵת אֲשֶׁר תַּחְפֹּץ אַהֲבָה אֲחִישֶׁנָּה

            עִתָּהּ וְעָלַיִךְ אֵרֵד כְּטַל חֶרְמוֹן.

—2 דברי כנסת ישראל. 1 דודי הצח והאדמון — כנוי לאל. רקה כמו רמון — כנוי לכנסת ישראל. 2 אחותך — כנסת ישראל. וּצלח — ועבר. 3—4 תשובת הדוד, הוא האל. 3 קולך — בקולך. כמעיל — של הכהן הגדול. 4 העת — בעת. אחישנה עתה — אמהר להביאה בעתה.

הדגש המוקדם שהושם בחוסר מוכנות תרבותית ובצורך בטיפוח ובחיברות־מחדש (רה־סוציאליזציה), שיקף גישה ממסדית, שהמעיטה מחשיבותו של חוסר השוויון ביחסי הכוחות שבין קולטים לנקלטים להיווצרות הפער העדתי. אולם משנקפו השנים, והפערים בהשכלה, בתעסוקה ובהכנסה בין אשכנזים למזרחים לא קטנו באופן ניכר (בהון 1984 ; פרס 1976 ; Ben-Rafael & Sharot 1991; Bernstein 1978 Antonovsky 1981; Smooha &), החלו חוקרים בעלי גישה ביקורתית להצביע על אפליה מוסדית כמקור הבעיה. טענתם המרכזית הייתה כי תהליכי הפיתוח והשגשוג המואצים שבני הקבוצה האשכנזית הדומיננטית נהנו מהם נבעו במידה רבה מדחיקת העולים המזרחים חסרי המשאבים לשולי החברה הישראלית, הן מבחינה תעסוקתית והן מבחינה גיאוגרפית (סבירסקי 1981 ;;1980,1981 Bernstein 1982 Bernstein & Swirsk ) יישובם באזורי הספר הלא־מפותחים של המדינה — מיקום שהנציח את תלותם הפוליטית והכלכלית בממשל — הפך את העולים החדשים לפועלים ול׳חלוצים בעל כורחם׳ (1966 Weingrod). על פי הגישה הביקורתית, הגבולות בין קהילות ארצות המוצא המזרחיות התמסמסו והלכו בתהליך זה של ׳קולוניאליזם פנימי׳, והן התמזגו למעמד אתני אחד.

הערת המחבר :  היהודים מארצות ערב נתפסו בשנות המדינה הראשונות כ׳פרימיטיבים׳ וכ׳חסרי תרבות׳ (1970 Patai ) כסובלים מאינטליגנציה חבולה וליקויים קוגניטיביים וחברתיים (פרנקנשטיין 1980), כעצלים, אימפולסיביים, אלימים, ילדותיים, שטופי אמונות תפלות וחסרי הרגלי ניקיון (1985( Lewis  להתייחסות הסטריאוטיפית החריפה כלפי יהודי מרוקו באותה תקופה ראו צור תש״ס: 1993. Torstrick

גישות אחרות, פלורליסטיות יותר, ניסו לשלב בין התובנות שהציעה הגישה המוקדמת שהדגישה חוסר מוכנות וטיפוח תרבותי, לבין הגישה הביקורתית של יחסי כוח וקונפליקט מעמדי, מתוך הנחה שהפער העדתי הוא תופעה מורכבת הנובעת מפעולתם המשולבת של גורמים אחרים (סמוחה תשמ״ו: 1978 Smooha ). הרקע המסורתי של רבים מהעולים, שלא הכשירם כיאות למציאות החברתית בישראל, הוצג כמכשול בקליטתם, וכך גם הקשיים הכלכליים האובייקטיביים שליוו את קליטת העלייה ההמונית. אך לא פחות מכך תרמו לבעיה העדתית המאמץ השלטוני לרתום את העולים דלי המשאבים למשימות חלוציות של בינוי האומה, והאפליה המוסדית מצד השלטונות.

מדוע דבקו קשיי הקליטה ומכשלות הפער העדתי ביהודי מרוקו יותר מאשר בקבוצות מזרחיות אחרות? ההסברים המוקדמים תלו את הסיבה לכך בשינויים החברתיים החריפים, שטלטלו את הקהילות היהודיות במגרב במהלך תקופת הפרוטקטורט ופגעו ברקמת חייהם המסורתית ובתחושת הזהות של חבריהם (בךדוד תשי״ב: בר־יוסף 1959). הפער המעמיק בין שכבת המתעשרים והמשכילים שהתערו בתרבות הצרפתית לבין המגזרים המסורתיים היתרגם בשנות החמישים והשישים למסלולי הגירה נבדלים. הראשונים העדיפו להגר לצרפת, לבלגיה ולקנדה מאשר לישראל, ובכך החלישו עוד יותר את קהילת העולים, שרבים מחבריה תוארו כ׳מעוטי משאבים׳, בהיותם חסרי השכלה פורמלית וכישורים מקצועיים נרחבים ובעלי משפחות גדולות (1977 Bensimon-Donath 1971; inbar & Adler ). אולם כבני קהילה מסורתית, שכבר נמצאו תחת השפעת תהליכי המודרניזציה בשנים שקדמו להגירה, הם טוו ציפיות לא־ריאליות לניעות חברתית מהירה. אי־מימושן של ציפיות אלה הוסיף למרירותם ולקשייהם.

לימים שימש טיעון זה של ׳קהילה במעבר׳ כדי להצביע על חלקה של החברה הקולטת בקשיי הקליטה של יהודי מרוקו. מיקומה המעורפל של הקהילה בין מסורתיות למודרניות הקשה על סיווגה כקבוצה ׳ילידית׳, מסורתית־אקזוטית, כמו התימנים. ואילו תקרת הציפיות הגבוהה של רבים מחבריה וחוסר נכונותם להשלים עם תנאי הקליטה הקשים (בניגוד לדימוי הפסיבי־משלים שיוחס לכורדים, למשל), הפכו אותם ליעד נוח להשלכת חלק מהחרדות, התסכולים והמתח שחשו הוותיקים במדינה הענייה ועמוסת הבעיות, שהכפילה את אוכלוסייתה בחמש השנים הראשונות לקיומה (צור תש״ס). באווירה עוינת זו הפכה המילה ׳מרוקאי׳ לכינוי גנאי עמוס משמעויות שליליות. דימוי שלילי זה, שרווח באמצעי התקשורת ובשיח הפוליטי, מצא לו תימוכין בדבריו הבוטים של ראש הממשלה באותם ימים דוד בךגוריון: ׳ליהודי מרוקו אין חינוך. מנהגיהם הם של ערבים. הם אוהבים נשותיהם אך מכים אותן... יתכן שבדור השלישי יצא משהו מהיהודי המזרחי שיהיה קצת שונה, אך איני רואה זאת עדיין. היהודי המרוקאי קלט הרבה מהערבים המרוקאים. אינני רוצה לראות כאן את תרבות מרוקו׳ (מצוטט אצל סמוחה תשמ״וב, 300).

המטוטלת המחקרית, שהתמקדה בשנות החמישים והשישים במיעוט משאביהם של העולים או בציפיותיהם הלא־ריאליות, נעה בשנות השבעים והשמונים לעבר אילוצי הקליטה הקשים בתקופת העלייה ההמונית כגורמים המרכזיים בקשייהם הנמשכים של יוצאי מרוקו. אולי המכריע מבין הגורמים האלה היה המפגש ההיסטורי שבין עיתוי יישומה של המדיניות הממשלתית לפיזור האוכלוסין בשנות המדינה הראשונות לבין גלי העלייה הגדולים ממרוקו. עקב מדיניות זו, שביסודה עמדו שיקולים חברתיים־כלכליים וביטחוניים כאחד, מצאו עצמם רבים מעולי המגרב במושבים ובעיירות פיתוח באזורים העורפיים ומעוטי האוכלוסין של המדינה, אנוסים למלא תפקידים חלוציים, שהאוכלוסייה הוותיקה סירבה לקבל על עצמה. במושבים היה עליהם למצוא את מחייתם בחקלאות, אף שרובם המכריע לא עסק בה בעבר, ואילו בעיירות הפיתוח שהוקמו בחופזה, ללא תשתית כלכלית וחינוכית נאותה, הם שימשו כוח עבודה זול במפעלים חסרי תחכום, בעיקר בתחום הטקסטיל ותעשיית המזון. המצוקות שהולידו קשיי התעסוקה, התלות הרבה במשאבי הממשל והמערכת החינוכית החלשה, עוד הוחרפו עקב התחלופה הרבה בקרב התושבים. רבים מהצעירים והמוכשרים, שביקשו להיטיב את מצבם, עזבו את העיירות (שהפכו ברובן לערים במהלך השנים), ואילו השכבות החלשות נותרו על מקומן (;1973 Aronoff 1973; Cohen 1970; Inbar & Adler 1977; Kramer 1976 Matras 1973; Semyonov 1981; Spilerman & Habib כפי שניווכח בהמשך, אחדות מערי הפיתוח האלה נהפכו לימים לזירות המרכזיות של חידוש פולחני הקדושים של יהודי מרוקו בישראל.

אורח נטה ללון

בכפר וולד־ברחיל התפשטה הידיעה, שהצדיק רבי יעיש קריספין עומד לצאת למוגאדור. הרב יעיש, תלמיד חכם גדול, לא השתמש בכתר תורה כקרדום לחפור בו ועסק לפרנסתו כסוחר, שנסע מעיר לעיר ומכפר לכפר.

כשנודע בכפרו, כי הוא מגיע למוגאדור, הגיעו אליו יהודים רבים מהמקום ובידיהם נדרים ונדבות עבור הרב חיים פינטו הקטן. צרר הרב יעיש את הנדבות, העמיס את סחורתו על פרדותיו ויצא לדרך. בטרם הספיק להרחיק שמע קול אשה מאחוריו, הצועקת ״רבי יעיש, רבי יעיש!״. מסתבר כי גם לה היתה תרומה לצדיק, והיא ביקשה את עזרתו של רבי יעיש.

לקח הרב את התרומה שלה, הכניס אותה לכיס מעילו העליון, שבו נהגו אז – שנות ה־30 של המאה הנוכחית – להניח את השעון. היתה זו נסיעה ראשונה של רבי יעיש למוגאדור, והוא מעולם לא פגש את הצדיק פינטו. כשהגיע לשערי העיר וחיפש יהודי, שיסייע לו להגיע אל בית הרב, פנה אליו יהודי, אחד משניים שעמדו בשער, ושאל אותו אם הוא רבי יעיש קריספין.

לאחר שנענה בחיוב הציג האיש את עצמו: רבי חיים פינטו, שהגיע לשער עם שמשו. ״ימי הפסח ממשמשים ובאים״, אמר לו הר״ח, ״ויהודים רבים מבקשים את עזרתי כדי שצרכי החג יעלו על שולחנם. הזמן קצר והמלאכה מרובה, ואודה לך אם תוכל כבר עכשיו לתת לי את הנדבות שהבאת״. רבי יעיש ביקש את סליחת הרב. ״הכספים צרורים בין חפצי, ואני מעדיף לגשת קודם למלון ולפתוח את הצרורות. כך אוכל למצוא את הנדבות ולתת אותם לכבודו״, הסביר. הצדיק לא ויתר: ״אינך זז מכאן עד שאקבל את הכסף. הצרכים מרובים והשעה דוחקת״. רבי יעיש קריספין השתכנע, פרק את צרורותיו, הוציא את הנדבות ומסרן לרב. ״נדמה לי ששכחת משהו״, אמר לו הר״ח. ״הכל אצלך״, השיב קריספין.

״בצאתך מהעיר ביקשה ממך הגברת מסעודה ויצמן למסור את נדרה אלי, והינחת אותו בכיס השעון. כנראה שטלטולי הדרך השכיחו ממך את הנדבה הזו״, הזכיר לו הרב נשכחות.

השליח היה נפעם. ״את שמעך שמעתי, אך את גודלך ראיתי הפעם״, אמר לר״ח, ומייד הוציא את הנדבה הנשכחת והעביר לו אותה.

השניים נפרדו זה מזה לשלום. הר״ח מיהר לטפל בעניי עירו והאורח פנה למלון. לאחר שהתארגן הלך רבי יעיש להתפלל מנחה בבית הכנסת, ולהיפגש עם סוחרים בענייני משא ומתן. בכניסתו לבית הכנסת פגש חבורת תלמידי חכמים, שעסקו בתורה ודנו בסוגיה קשה במסכת פסחים. האורח הקשיב לתלמודם, ובשלב מסרים התערב בשקלא וטריא וכמעט שיישב את הקושי. אולם, דעתו של אחד מהם לא היתה נוחה מכך, והוא התפרץ ואמר: ״הישיבה שלנו הפכה לעיר מיקלט? כל אורח שנכנס לכאן מפריע לנו!״

הדברים פגעו ברב יעיש, אך הוא לא הגיב ושתק. באותה שעה ממש קם הר״ח בביתו וקרא לשמשו, יהודה בן-עזר, כדי שיילך איתו בדחיפות לבית הכנסת. ״אני מרגיש שפוגעים ברב יעיש, שאיתו נפגשנו הבוקר. אחד התלמידים מעליב אותו״.

השמש אחז בידו של הר״ ח ושניהם מיהרו לבית הכנסת. כשראו התלמידים את הצדיק קמו מפניו בהדרת כבוד, ופינו לו מקום ליד ראש הישיבה. אולם, להפתעתם לא התיישב הרב ופנה אליהם בכעס: ״לא אשב במושב לצים, במקום שבו לא מכבדים תלמידי חכמים כמו רבי יעיש, האורח המכובד. איש מכם, ואפילו רבכם, לא ידען ולמדן כרבי יעיש קריספין. ישיבה זו היא עיר מקלט לאנשים מסוגכם, ולא ללמדן ובקי כרבי יעיש, הצדיק האורח שבא לעירנו״.

מייד ביקשו הנוכחים סליחה ומחילה מהאורח, על שביישו את פניו ולא קיימו בו מינהג הכנסת אורחים. רבי יעיש סלח להם בלב שלם, והמשיך לדון איתם בסוגיה עד שיישב אותה והפך את העקוב למישור.

מעז יצא מתוק, ומאז קיבלו עליהם תלמידי ישיבה זו לקבל כל אדם בסבר פנית יפות.

והקב״ה מקיים

הרב חיים פינטו הקטן, כמינהגו, עבר ברחובות העיר ואסף צדקה לעניים ולנזקקים. אחד היהודים, שראה אותו, חש בושה. היה זה אברהם עמאר, שהגיע עד פת לחם ובכיסו לא היתה פרוטה לפורטה. השבת התקרבה, והמצוקה הכלכלית הקשה לא איפשרה לו להכין את צרכי השבת. עמאר חשש שמא יפנה אליו הרב ויבקש תרומה, שכן אז ייאלץ להשיב ריקם את פניו. כדי להימנע ממצב זה, מיהר להיבלע באחד הבתים.

הרב חיים פינטו נכנס אחריו, וביקש ממנו כי יירד. ״אני יודע שאין לך כסף, אך אני רוצה לסייע לך״, אמר לו הר״ח. ותוך כדי דיבור הוציא הרב כמה מטבעות ממטפחתו ונתן אותם לעמאר. ״ שוב נא אלי ביום ראשון, ואז תחזיר לי. בעזרת השם, אז כבר יהיה לך״.

עמאר סירב לקחת את ההלוואה, מחשש שלא יוכל להחזירה. אולם, הר״ ח הפציר בו ועמד על דעתו, ובסופו של דבר לקח עמאר את הכסף ומיהר לשוק לרכוש בשר ודגים וירקות לכבוד שבת קודש.

למחרת השבת חשש עמאר לצאת מביתו, שמא יפגוש את הר״ח, וכיסו ריק מממון. לבסוף שם את מיבטחו בה׳ ויצא השוקה. כשהגיע לשם פגש אותו ערבי, זר לו, וביקש ממנו כי ימכור עבורו כמה תכשיטי זהב, הבטיח לו תשלום הגון על המכירה וכבר הפקיד בידו מראש מחצית מסכום זה. מייד אחר כך נעלם מהמקום, ומייד הופיע הרב חיים.

״עיניך הרואות, כי הדברים התקיימו״, אמר לו הרב. ״עכשיו החזר נא לי את הכסף שהלוויתי לך, בלי אף פרוטה יותר״. צדיק גוזר, והקב״ ה מקיים.

העליה הגדולה ממרוקו

משנת 1950 ועד לסגירת השערים על־ידי ממשלת מרוקו ב־1956 עם כנון עצמאותה, עלו למדינת־ישראל 111.200 נפש. במשך חמש השנים הראשונות עלו כמה אלפים, אולם מ־1955 במשך שנתים עלו לישראל קרוב לששים אלף נפש. העליה בשנים הראשונות עלו טיפין טיפין, כדלהלן: 1950 — 4839 נפש, 1951 — 7699, ב־1952 —5012 נפש, ב־1953 — 2945, ב־1954 — 8815 ואילו ב־1955 — 25046, ב־1956 — 36293 מאז שנת 1957 — החלה ירידה עלו 8748 נפש ואילו ב־1958 — 1803 נפש. משגת 1959 פסקה היציאה ממרוקו והיציאה היתה של בודדים בלבד.

עלית הנוער

השר משה קול, ראש המחלקה לעלית ילדים ונוער, לשעבר כתב ב־ 1959 על בעיותיה והשגיה של עלית הנוער מצפון אפריקה, כדלהלן: ״בין שליחות אחת ושניה של מינה ז״ל, שליחת עלית הנוער בסוף 1949 בצפון אפריקה, היה במרוקו גם ד״ר מרגלית, שהיה נציג עלית הנוער בצפון-אפריקה בכלל והכיר את הגוער ממרוקו מתוך בתי־הילדים, ששמשו כבתי מעבר לעלית הנוער מצפון אפריקה בצרפת. עבודתנו במרוקו היתה עבודת קודש,אולם נתקלנו בקשיים ואי הבנות עם גורמים חשובים, שתקפו אותנו, העלילו עלינו והפריעו בהרבה לעבודתנו. אם לא העלינו את כל הילדים שהיינו יכולים להעלות, הרי זה לא במעט אשמתם של גרומים אלה. מעולם לא הגבלנו את העליית הנוער ממרוקו במספרים

לידי גוזלן עשתה עבודה מפוארת בתוניס. היו לנו גם נציגים גם בלוב ובטנג׳יר. עלית הנוער נרתמה כולה, כדי שמשימתנו בהעברת אלפי בני גוער. לישראל מצפון אפריקה, תוכתר בהצלחה.

שלוב הפעולה עם הג׳וינט .היה מצוין. בישראל התמלאו כפרי הילדים ונוער, המוסדות החינוכיים, הקיבוציים, בחברות נוער מארצות צפון־אפריקה, ולעלית הגוער .נוסף נסיון חדש ועשיר, שלא ידענו דוגמתו. נסיון זה של קליטה וחינוך נוער מצפון־אפריקה, שמספריו מגיעים, עד היום במפעלנו,לכעשרים אלף, ואולי יותר,הריהו אחד המאורעות הגדולים ביהדות צפון אפריקה בכלל, בתולדות המפעל הציוני ובראש ובראשונה בתולדות עלית הנוער כמפעל חינוכי וסוציאלי.

במשך עשר השנים שעלית הנוער עוסקת בקליטת ובחינוך מצפון אפריקה, גדלנו שכבת אינטלגנציה רחבה מיוצאי העדות הללו."הוקם וגדל דור של קצינים, אחיות, מורים ובעלי מקצוע שונים, חלוצים, בני ישובים, מפתחי כפרים, מדריכים חקלאיים, מסיימי בתי־סיפר עממיים ותיכוניים ואנשים שממשיכים להתקדם בהתפתחותם והכשרתם והמשמשים משענת להוריהם ולקרוביהם״.

כיצד נקלטו בישראל

בין אלה המכונים מתנדבי חוץ לארץ (מח״ל) היו צעירים לא מעטים מקרב יהודי צפון אפריקה, שנטלו חלק בקרבות כנגד האויב.המצרי. עם תום המלחמה ושחרורם מהצבא, ,כאשר נסו להסתדר, בארץ, נתקלו בקשיים. אחדים התגעגעו לבית הוריהם וחזרו לצפון אפריקה ;אולם כאשר באו ימים טובים יותר רובם המכריע חזרו שוב לישראל.

לקליטת העליה של יהודי, צפון אפריקה שהחלו , להגיע אלינו באוגוסט 1954 היו המוסדות הקולטים מוכנים ומזומנים. לרשות העולים הועמדו שכונים מוכנים בהתישבות החקלאית, קרנות כספיים מספיקים נוצרו כדי לאפשר לעולה החדש תעסוקה מיד עם בואו למקום, מטפל מיוחד בכפר דאג לכל צרכיו. נוצר קשר בין העולה למוסדות הדרושים לו. החל הטיפול בעולה מארץ מוצאו, לווהו באניה קבלוהו בביתו, ניתן לו'ציוד־מטבח וריהוט ראשונים. יחס שלא נתן לעולים הקודמים.

יהודי צפון אפריקה עמדו במבחן, ועשו המוטל עליהם בנאמנות. הרוכלים הצפון אפריקאים הפכו לעובדי אדמה. חלקם גדול בשגשוג חבל לכיש ובהפרחת שממת אזור התענ"ך. חלקם נכר בכל נקודות ההתישבות: בנגב, בדרום, בהרי ירושלים ובגליל., עתה הם אכרים מצליחים, קשורים באדמה ומעורים בארץ. לא רק בהקמת מושבי עולים חלקם גדול, אלא גם בהקמת עיירות פיתוח חדשות. הנוחיות היחסית שהייתה לאחיהם, שהופנו למושבים לא היתה מנת חלקם. חוסר העבודה לא היה קטן והשכר זעום. תנאי הדיור ובעיות תקציביות לא תמיד היו טובים ביותר. 'בעיות הרכוש והנפש לא היו חסרים.

כיום חל שיפור ניכר בעירות הפיתוח. התעוש התקדם ובסס בהדרגה את מצב התעסוקה. בתי־הספר היסודיים מתקדמים. האוכלוסיה בהם גדלה ומתגוונת. המצב החברתי והתרבותי השתפר ורמת החיים עלתה בהרבה. רוב עולי צפון-אפריקה השתרשו בעבודה ובחברה, ביניהם כאלה שתופסים עמדות צבוריות ותפקידים חשובים במדינה.

מר י. ברגינסקי, ראש מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית לשעבר מסכם ב ״המעורר״ מחודש פברואר 1965 על קליטת יהודי צפון אפריקה, כדלהלן ״מאוגוסט 1954 ועד סוף 1955 הגיעה ארצה כ־50 אלף נפש. בפעם הראשונה בתולדות העלית ההמונית עלה בידינו לכוון את העליה למקומות הדרושים לפתוח הארץ. רק 13 אחוז מהעולים הצטרפו לקרובים או הסתדרו באורח פרטי סביב הערים. 87 אחוז הלכו להתישבות באזורי הפתוח בנגב ובגליל. מהם 33 אחוז למושבים וכפרי עבודה, 33 אחוז לאזורי הפיתוח, 5 וחצי אחוז לקיבוצים, 13 וחצי אחוז למחנות הכשרה חקלאיים ו-2 אחוז לעלית הנוער.

20 אחוז מעולי מרוקו הם בגיל 17 עד 29, כלומר, אנו מקבלים בעליה זו יותר מאשר בעליות אחרות אחוז גבוה של כח עבודה, המסוגל לשאת בעול ההתארגנות והוא יתרום תרומה חשובה לכוחנו הבטחוני״.

מר יוסף לוי, ראש עירית אילת לשעבר מספר, שבשנים 1955—1956 הגיעו לאילת שתי קבוצות עולים חדשים מצפון אפריקה, אשר הוטסו לאילת מיד עם רדתם בנמל חיפה. למעלה משמונים אחוז מעולים אלה נשארו באילת והשתלבו יפה בכל מערכת החיים בעיר, בעבודה ובשירותים. נמצאו ביניהם גם כאלה אשר ראו חובה לעצמם לייצג את העדה במוסדות המרכזיים של העיר. נוסף לעולים החדשים הגיעו גם אנשים אחרים מיוצאי צפון אפריקה מערים שונות בארץ, בהן נתקלו בקשיים בשאלת קליטתם בהברה ובעבודה ומצאו את מקומם באילת. חוץ מאילת, שמחצית המשפחות הן מצפון אפריקה הרי ששאר הישובים בנגב פרט לנקודות ההתישבות החקלאית, בבאר־שבע, דימונה, כפר ירוחם, אופקים ונתיבות (עזתה) ומצפה רמון יש קרוב לששת אלפים שהן מהוות חלק ניכר באוכלוסית הנגב.

ו. [היצירה השירית ומקורות ההשראה]

והב״ה (= והקדוש ברוך הוא) מזמין לי בעת עשיית השיר דברים ופסוקים ודברי חכמים הנאותים לאותו נעם במדה במשקל, בלי תוספת ומגרעת בתוך השיר, כי ודאי כשיבא בתוך השיר כפי הענין במדה במשקל איזה פסוק או איזה דבר מדבריהם ז״ל שהם ׳נחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש׳ כידוע ובלי לאות ויגיעה, אלא בנקל — ואיני צריך לחפש בנרות, נרות המערכה  אנ״ך אלא הקב״ה מזמין דבר הנאות בפי ואוציא כלי למעשהו, ׳דבר דבור על אופניו תפוחי זהב במשכיות כסף׳. כפתור ופרח ושושן, ׳כי הבא ליטהר מסייעין אותו׳. וזאת היתה לי ׳כי פקודיך נצרתי׳רצוני זה שאני עושה השיר לש״ש (=לשם שמיים).

ז. [היצירה הפיוטית והשבת ההרמוניה האוניברסאלית על כנה]

ר׳ משה אבן צור מביא פרשנות מרובת־פנים לפסוק המקראי המיוחס לדוד המלך, שהיה, לפי המסורת, מחברם של מזמורי תהלים וזכה לכינוי ׳נעים זמירות ישראל׳, לשם צידוק שליחותו — להלל ולשבח את ה׳.

וכדי שלא לעשות הפ' קרדום אפרשנו בב׳ פנים, הלא המה שכונת דהע״ה (=דוד המלך עליו השלום) שהתורה שהיא זא״ת וזאת התורה היתה לו הויה וקיום יען שמר מצותיו ית׳ וזה מ׳׳ש ז״ל ׳כל שמעשיו מרובים מחכמתו׳ וכו'. א״נ(=אי נמי) דהע״ה במדת זא״ת שהיא המ'(= המלכות) יתהלל ואומר כי זאת שהיא המ'(= המלכות) היתה לי, שראויה היתה בת שבע לדוד מו׳ ימי בראשית, ר׳׳ל אותה בת שבע שהיא מו׳ ימי בראשית, דהיינו: חג״ת נה״ם. מו׳ ימי בראשית פי׳ בת שבע מו׳ ימי בראשית מדה שביעית זאת(= מלכות) היתה לי ׳יען פקודיך נצרתי׳. ר״ל, אני שומרם משמרת למשמרת, כי תורה שבע״פ היא מפרשת תורה שבכתב. ולזה היתה לו מידת המלכות, כי גם היא תורה שבע״פ קרינן לה. וזו היא כונתם ז״ל באומרם: ׳אני אברך ולי נאה לברך׳, דלכאורה נראה שח״ו (=שחס ושלום) פוחת בכבוד האבות והצדיקים הנז׳ באותו המאמר… וזהו שאמר במקום אחר: ייתמו חטאים׳ וכו', ׳ברכי נפשי את ה״ כלומר, לעתיד לבא כשיתמו חטאים וכו', ש׳יבוקש את עון ישראל ואינינו׳  אע״פ שיהיו כל האבות והצדיקים בסעודה של לויתן עכ״ז(= עם כל זה) ׳אני אברך, זהו ׳ברכי נפשי את ה״…

איך אמר דוד ייתמו חטאים׳ וכו', ׳ברכי נפשי׳ וכו׳, דנראה שאומר שירה על כי הרשעים ספו תמו — הייטב בעיני ה׳ ? והלא כבר נאמר ׳כי לא אחפוץ במות המת׳ וכי על דבר שהוא הפך רצונו יתב׳ ראוי לומר שירה. קינה מבע״ל (=מבעי ליה)… כמשז״ל (=כמו שאמרו זכרונם לברכה) על המצרי׳ ׳מעשה ידי טבועים בים׳ (ואתם אומרים שירה)…

ויובן והוא כי אמרו בס׳ הזוהר הקדוש כי החוטא הוא פוגם במדת המ, (= המלכות) ואותו הפגם אינו זז משם עד דאתי ההיא רצועה ואלקי ליה לההוא חוטא ואעבר ליה מעלמא, יובן כשלא עשה תשובה. וע״פ הדברים האלה הנז׳ אוכל להבין הפ' הנז׳ ׳יתמו חטאים׳, כלומר, כשיתמו חטאים מן הארץ, דהיינו — כשניטל אותו הפגם מן הארץ העליונה ורשעים עוד אינם… ואז מדת המ'(= המלכות) זכה ונטהרת. ולזה אמר שירה, דהיינו — ׳ברכי נפשי׳, יען המדה שלו היא זכה וברה וראויה לעלות להתיחד עם דודה אלוף נעוריה. א״נ (= אי נמי) ׳ברכי נפשי׳ ר״ל שדוד מדבר עם מדת המלכו׳ וקורא אותה ׳נפשו׳ לרוב חבתו ואהבתו אותה ומלת ׳ברכי׳ תתפרש לשון מנחה ותשורה, כמו: ׳קח נא את ברכתי׳ כלומר, עכשיו שנטהרת ונזדככת מאותם הכתמים ׳תתברך נפשי תהי את מנחה וברכה את ה״. או יאמר ׳את ה׳ הללויה׳. ר״ל עכשיו שהמ׳ הנק׳ א״ת היא זכה ונטהרת ועלתה במעלות להתיחד עם הוא״ו של ה׳ ב״ה, ונתיחדה עמו יחוד גמור, את שהיא מ׳ (= מלכות) עם ה׳, שסתם הוי״ה הוא ז״א (=זעיר אנפין) הללויה, כלומר, שבחו ותנו שבח והודאה לאו״א (= לאבא ואמא) שהם י״ה שבשם כדי שישפיעו בכם ולז״א הללו יה — ולא אמר הללו ה׳. זש״ה: ׳והשיב לב אבות על בנים׳ וכו'. כלומר שהאבות שהם י״ה יתנו לב להשפיע לבנים בהיות לב בנים על אבותם. ר״ל כשהבנים שהם ו״ה מיוחדים יחוד גמור ונותנים לבם לאבותם י״ה שישפיעו בהם ׳לשאוב מים בששון ממעיני הישועה׳.

אי נמי בדברי שיר מזמור לתודה כדי ליחדא המלכות עם תפארת ואח״ך א״ת ו״ה הללויה לחברא שם י״ה בו״ה ביחודא שלים כמ״ש. היוצא מן המחובר כי השיר הנאמר לשם שמים גדול כחו עם שהוא מיחד כל המדות כולם בכללם כמו הקרבן, ומתקן כל הצנורות, וגורם שפע בכל העולמות — עילא ותתא. ועל כן ובכן ולכן אמרתי אני הצעיר אעלה על ספר קטן סדר תחנונותי, למנצח בנגינותי, כדי לזכות את הרבים. אולי תהיה כונת העוסק בהם לש״ש (=לשם שמים) ויקדים מ״ש (=מה שאמר) התנא: ׳משה זכה וזיכה את הרבים…׳.

בהמשך מספר המחבר כיצד התפזרו ואבדו פיוטים רבים שכתב, ואחרים — שהשאיל לידידים, שהרבו להפציר בו — אבדו ללא שוב. וכיוון שלא היה מ׳כת מונעי בר׳ נעתר לכל מבקשיו, למרות הטרחה, הזמן והצער הכרוכים בכך. לכן אין הקובץ כולל אלא אותם חיבורים שנשארו בידו.

ר׳ משה אבן צור ממשיך:

ואני מפיל תחינתי לפני כל קורא בספרי זה הקטן שאם באולי ידבנו לבו להשתעשע בדברי דודים, לרעות בגנים וללקוט שושנים, מחיבורי זה הקטן, אל יטיל מום בקדשים בהשתמשו באלו הפיוטים והאהבות הכתובים על הלוחות שלא לצורך מצוה ׳בסוד משחקים׳  למלא נפשו רק לכל הפחות תהיה זאת כוונתו בפתחו את פיו להודות להלל ולשבח לפאר ולרומם למי שאמר 'והיה העולם' יען רובם ככולם הם מיוסדים על אדני פז, מלוקטים מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ומדברי חז״ל, ולפעמים מם׳ שיר השירים. ואמז״ל: ׳מי שאומר פסוק משיר השירים וכו׳ התורה חוגרת שק׳ וכו׳. ואגב אורחין נאמר, מ״ט (= מאי טעמא) שהתורה חוגרת שק ? ויראה לי שאותם הדברים לא נאמרו רק לקשט את הכלה העליונה והן הם תכשיטיה. וכשהאדם אומרם שלא לש״ש(=לשם שמים) אין הכלה נהנת מהם. ואדרבא, גורם ׳ששפחה תירש גברתה׳ ולזה התורה חוגרת שק. לכן ׳שומר נפשו׳ ירחק מזה וכיוצא בו. ויהיו עיניו ולבו תמיד כל הימים ליחדא קבה״ו, כי ע״י כתות טובות וישרות גורם שפע בכל העולמות. ובודאי שגם הוא יטול חלקו. ׳ושומע לי ישכון בטח׳.

בסיום המאמר מציע המחבר שורה של המלצות, הנוגעות לעיסוק במוסיקה, שאותה הוא קושר לתפילה ולקראת מזמורי התהלים. הוא ממליץ על נסיבות הולמות לשעות המתאימות ביותר לעסוק זה — שלפי המסורת הן שעות אשמורת הבוקר. חלק זה של ההקדמה, שבו מתגלה מלוא הלהט הדתי, כתוב כשירה פשוטה ורבת רגש.

והנה מה טוב ומה נעים אם ירגיל האדם את עצמו לקום באשמורת הבוקר, ׳לשמור מזוזות פתחי׳ שערי בית הכנסת מקדש מעט, ויהיה מעשרה ראשונים, וישאל צרכיו מהאל יתב׳ בדברי רנה ותפלה ויהיה ׳שומר לבוקר׳ ליחד מדת לילה ביום" בדברי שיר ׳למנצח על אילת השחר׳ באימה וביראה ובדמעות שליש, הלא ימצא מנוח אשר ייטב לו באלו התחנות והבקשות הכתובים בחבורי זה הקטן. ויודע אני שייטבו בעיני כל רואה ובודאי תברכני נפשו…

…גם הרשות נתונה לכל מי שישתמש באלו השירים להתלמד או להודות להשי״ת או לשמח חתן וכלה וכדומה, ובלבד שתהיה לש״ש (=לשם שמים). כגון, כשיאמר מלת חתן וכלה יכוין לשם יחוד קב״ה ושכינתיה…

ויקרא שם ספרי זה הקטן בין הס׳ הקדושים, ס׳ ׳צלצלי שמע׳  יען כי רוב השירים האלו ועניניהם חדשים מקרוב באו. יש מהם שאני חדשתים על תנועת גלגל המים ותנועת הרחים וכדומה, ויש מהם שלמדתים מזולתי ולא כ״ע (=כולי עלמא) דנא גמירי… וחלקתיו לג׳ חלקים. לחלק ראשון קראתי בשם ׳משבצו״ת זהב׳ להיות ששמי רמוז בתיבת ׳משבצות״; וחלק שני — קראתי בשם ׳שערי זמרה׳ טעמו ונמוקו עמו מלשון זמר ושיר, או מל׳ ׳זמיר עריצים׳…; וחלק שלישי, יקרא שמו ׳ישיר משה׳ — טעמו מבואר. ובסוף הספר אכתוב קצת קינות, הה שמם אשר יקראו להם זכר לחרבן, לקיים מה שנאמר ׳אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳… וכדי שלא לסיים בפורענות אכתוב קצת קינות ותחנות ותוכחות השייכים לכל לבעלי תשובה כל דבר פשע, לי ולבני גילי, כמ״ש המקובלים כי הבעל תשו׳ (= תשובה) צריך לספוד ולבכות על עוונותיו כדי שיתחרט חרטה גמורה ולא יוסיף על חטאתיו פשע. ונתנו סי׳ (= סימן) לדבר במלת תשו״בה: נוטריקון תענית, שק, ואפר, בכיה, הספד…

המחבר מסיים את דבריו בהמלצה לקרוא את התפילה ׳תפלה למשה׳ שקבע בראש ספרו, ׳לאמרה בהתבודדות גדולה ובאימה וביראה ואהבה רבה' בתפילה זו יש משום הקדשת היצירה לאל.

בסיום ההקדמה מובא התאריך, יום ג בשבת, י״ז התע״ב (1712).

סוף פרק המבוא

גורל השאולים

עם שחר נפגשו בשער העיירה ריסאני, על גב פירדותיהם, אהרון חמו ובנו הצעיר, שאול, ואברהם כלפון ובנו הצעיר, שאול. אהרון ושאול חזרו ממסע ארוך ומייגע בכפרי המזרח, במהלכו פירזלו את בהמות הכפריים. אברהם ושאול חזרו אף הם מסיור ארוך ומייגע — בין מחנותיהם של נוודי האזור, במהלכו מכרו את מרכולתם. שני האבות החליפו ביניהם ברכות וסיפרו זה לזה מקשיי־חייהם, ואילו שני הבנים החליפו ביניהם מבטים חמים וחיוכים. שאול בן־אהרון הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לנער את בלוריתו היפה, ואילו שאול בן־אברהם הסיר מעל ראשו את כובעו והחל לגרד את הגזזת שלו, ההולכת ומחריפה.

עם היכנסם לעיירה, רוכבים בין משכימי קום שעשו דרכם לעבר בית־הכנסת, לתפילת שחרית, נפרדו דרכיהם ואיש איש מהם פנה לעבר ביתו — אהרון ושאול לכיוון מערב ואברהם ושאול לכיוון מזרח. אמא סולטנה, אשתו של אהרון חמו, קפצה משמחה בראותה את בנה מנתר מעל גבה של הפירדה ונישקה וחיבקה אותו, בעודו מנער את בלוריתו. אמא סולטנה, אשתו של אברהם כלפון, קפצה על בנה בגערה, על שום מחלת הגזזת שלו. הלכו לבית הכנסת. גבאי הקהילה, רחמים בן־ישועה, בירך את אברהם ובנו שאול. רב הקהילה, הרב שלום בן־ישעיה, בירך את אהרון ואת שאול בנו. כן היתרה הרב הנכבד באהרון לבל ייקח איתו עוד לכפרים את בנו הצעיר, שאול, לפי שיש בהם מגיפות ומחלות, ולפי שמקומו בבית, ליד אימו. גם הגבאי העיר לאברהם, כי הוא מסתכן בנוטלו עימו את בנו למרחקים, בעודו חולה בגזזת.

מן תפילת מינחה היה זה. שעה בה באים היהודים לבית־הכנסת. בשעה זו הפגין שאול, בנו של אהרון, את בלוריתו המטופחת למשעי לעיני צעירים ומבוגרים, ועורר עליו את קינאת בני־גילו. הוא בא לבוש בהידור, רענן וחסון, ולא היסס להתפאר בפני־כל ביופיו. עני מרוד היה, אבל גאוותן, כי אהב את יפי עצמו ואת חן בלוריתו.

שאול ובלוריתו עמדו, אם כן, בפתח בית־הכנסת, וכל הבא להיכנס נתקל בם וביופים. גם מי שלא יכול היה לשאתו בשל גאוותו לא יכול היה לחלוף על פניו מבלי להביט בו ולברכו לשלום.

שאול בעל הגזזת ידע מתי והיכן יוכל למצוא את ידידו, שאול בעל הבלורית, ובא לקראתו כשהוא קורא לעברו בקול רם: ״איזה בחור יפה! איזו בלורית יפה! מניין לך הבגדים היפים האלה י ?״.

שאול בעל הבלורית לא שמח לראות לידו את חברו, שאול בעל הגזזת, וניסה לחמוק ממנו.

״לא החלפת איתי ולו מילה אחת וכבר אתה רוצה להתחמק ממני!״, טען כנגדו. ״הרי כולם שונאים אותך בגלל הבלורית שלך!״, הוסיף. ״אתה מוכרח לשמוע מה אומרים עליך. הרי כולם מוכנים לטרוף אותך בגלל שאתה מתגאה בבלורית שלך!״

״אז אותך שונאים בגלל הגזזת שלך!״, ענה לו בעל הבלורית.״הרי כאן כולם שונאים זה את זה, ובכלל, כדאי שנפסיק את הידידות שלנו״.

״מה עשיתי לך ? אתה מרגיש שלא בנוח עם הגזזת שלי ?״ ענה לו שאול בעל הגזזת. ״הרי שנינו באותה צרה, טיפש אחד: אותך שונאים בגלל הבלורית, ואותי — בגלל הגזזת.״

״לא נכון ואנחנו נפסיק להתראות וזהו!״, טען בתקיפות שאול בעל הבלורית.

שאול בעל הגזזת השליך סביבתו, משך במומחיות את החוט וצחק מרוב הנאה ממשחקו. תוך כדי כך הביט בחברו העצוב. ״חבל שאין לך הראש שלי!״,אמר.

בעל הבלורית, שנעלב מקללה זו, ניסה לשלוח בעיטה בישבנו של חברו וזה חמק ממנו.״טיפש! לא התכוונתי שתהיה לך גזזת כמו לי, אלא שהמוח שלי יהיה בתוך הראש שלך, כי אתה יפה, אבל עם קש בראש!״

״תודה רבה!״, השיב לו חברו היפה. ״תשמור לך את הראש שלך ואני אשמור לי את הראש שלי״. אחר כך השתתק והוסיף, כי ימשיכו להיות חברים טובים וכי חברו הוא באמת ידיד של אמת. וזה משמח.

״אנחנו נישאר ידידים עד העולם הבא״, אמר. ״ואם אמות ־ אקח אותך איתי!״.

״אם תמות — לך לשם לבד!״, רגז ידידו, שאול בעל הבלורית, שהיה אוהב חיים. הוא ביקש מחברו שיפסיק לדבר על המוות, והלך לו לדרכו.

אביב חייהם של שני הידידים, שאול בעל הבלורית ושאול בעל הגזזת, עבר עליהם בעיירה שכוחת־אל זו בבטלה מוחלטת, לפי שאת לימודיהם בבית־המדרש שליד בית־הכנסת כבר סיימו. מדי פעם היו יוצאים עם אבותיהם לסידורים מחוץ לעיירה, ופעמים אחרות היו יושבים ומפטפטים על כל נושא שבעולם, מלבד על אודות היריבות רבת השנים ששררה בין אימהותיהם. אולם לפעמים, כשרצו ללגלג זה על זה, היו מתחילים דווקא בזה, שאימו של זה, סולטנה, יפה יותר מאמא של ההוא, אף היא סולטנה, או כי אמא של ההוא, סולטנה, חכמה יותר מאימו של זה, סולטנה. ובכלל, למה קראו לשניהם בשם שאול ולמה קראו לשתי אימהותיהם סולטנה.

יום אחד נפגשו בפינת ביתה של משפחת טובאלי, משפחתו של סיטונאי עתיר נכסים. שאול, כהרגלו, סבב עם סביבונו הניצחי בידו, והיה מתלוצץ וצוחק ומדי פעם שולח ידו לגזזת שלו ומגרד בה עד זוב־דם. ואילו שאול בעל הבלורית היה, כמנהגו, מחזיק את מסרקו' הנצחי בכיסו, שולפו מעת לעת מכיסו ומסרק את בלוריתו המבריקה. אך הפעם, כשגמר לסרק שערו, שהיה צונח על מיצחו בקביעות, השמיע קול אנחה ותפס בעורפו. חברו שאל אותו מה כואב לו, וזה ענה לו שאינו יודע מה צמח לו מאחורי אוזנו. הביט שאול בעל הגזזת מקרוב על עורפו של חברו ושלח אותו מייד לאימו שתטפל בו. שאול היפה הלך לביתו ומשראתה אותו אימו וידו על עורפו, קרבה אליו מלאת חרדה. בראותה מה כואב לו חשכו עיניה. מיד יצאה לנפחייתו של בעלה, הסמוכה לביתה, והזעיקה אותו בבהילות. לחשה על אוזנו דבר שגרם לו להחוויר. שני ההורים המודאגים נכנסו לביתם, ניגשו לבנם היפה ובעצה אחת השכיבו אותו על מיטה בפינת החדר. האח המבוגר משאול בכמה שנים נשלח להזעיק את עסו הערבי, המומחה לריפוי מחלות. חלפו מספר שעות ועסו המרפא הגיע לביתו של שאול החולה. עסו בא, בדקו ויצא מן החדר.

ההורים המודאגים יצאו בעקבותיו. אמר להם, שמצבו של בנם חמור עד מאוד. ספקו כפיהם והחלו חוששים להיכנס הביתה בשנית, שמא ידאיגו את בנם החולה. הציע לעשות לו טיפול בשומן רותח, תרופה יחידה למחלה זו,

בעזרתה יוכל, כעבור שלושה ימים, להבריא ממנה ולקום על רגליו. התכופפו ההורים ונישקו את ידיו.

אחר נכנסו עם המרפא הערבי לביתם, הגישו לו שיפוד שחור, כירה מלאה בגחלים וחתיכת שומן טרי. עסו פתח בברכת תפילה בשם אללה והחל לצלות את חתיכת השומן הנעוצה בשיפוד על הגחלים. אחר קרב לעורפו של החולה, בעוד אימו מחזיקה בידה את בלוריתו השחורה והיפה, והניח את השומן הרותח על הפצע.

שאול לא הגיב על החום הרב.

המרפא גנח ארוכות. כמרפא מנוסה ידע, שאם אין החולה חש בחום הכבד, הנוגע בבשרו, סימן הוא שכבר היכתה המחלה בגוף כולו ואף הרעילה את הדם. סימן רע הוא, שהריפוי נידחה ואינו מועיל וכי כוחה של המחלה חזק מן הריפוי.

*

השמועה על מותו של שאול היפה היכתה בתדהמה את תושבי העיירה, שרק לפני ימים אחדים ראו אותו יפה ונקי כתמיד. האם, סולטנה, לא ידעה ניחומים על מות בנה הצעיר והיפה, אשר נגזל ממנה בידי מחלה קצרה, שקצרה אותו בעודו באביב ימיו. יומם ולילה בכתה על אובדנו, ולא הועילו כל הפצרותיהם של בני־המשפחה ושכניה, שתחוס על בריאותה. היא הרעיבה עצמה, שרטה פניה, ישבה, שכבה וישנה על הארץ וסירבה לכל.

בעוד משפחת המת הצעיר יושבת ׳שבעה׳ בביתה נשמעה קריאה ברחוב, למול הבית ממש. קריאתה של סולטנה אשת אברהם, אימו של שאול בעל הגזזת, היתה זו. לבנה שאול קראה. האם האבלה על בנה המת קפצה ממקומה וזינקה החוצה, כאילו לבנה שלה קוראים, ונתקלה בסולטנה הקוראת לבנה שאול.

״למה את מעוללת לי כזאת, כלבה שכמותך״, צעקה האם האבלה. האם המודאגת נענתה בגסות־רוח. ״אם השאול שלך מת, עוד יש לאימהות כמוני בנים ששמם שאול והם בריאים ושלמים, ולא נלך להחליף את השמות שלהם בגללך!״

סולטנה האבלה פרצה בבכי מר וקיללה את סולטנה הקוראת, שאלהים יגמול לה על גסותה ויטעים אותה ממה שעוברת היא, האבלה, כעת.

סולטנה הקוראת לא נשארה חייבת.״אלוהים הרי יודע למה נתן לך מה שנתן לך!״, השיבה לה בגסות.

שתי הנשים נפרדו זו מזו בקללות, וחזרו כל אחת לביתה עם מטען מר וכבד על העוול שחשבה, כל אחת מהן, כי נגרם לה על־ידי האחרת.

כשנכנסה סולטנה הקוראת לביתה מצאה את בנה, שאול בעל הגזזת, שרוע חולה על הארץ. היא רכנה על גופו ונבהלה מחומו הכבד. הובילה אותו אל מיטתו והביאה לו תה חם ותרופת עשבים. אולם ללא הועיל. מצבו הלך והחמיר, וכעבור כמה ימים נפח נשמתו.

באותו יום בו נקבר שאול בן־אברהם שהתה גם משפחת שאול בן־אהרון בבית העלמין, לפי שתמו שבעת ימי האבל על בנה. שתי הנשים האבלות, סולטנה אם שאול בן אהרון וסולטנה אם שאול בן אברהם, החליפו ביניהן מבטים אלמים. ומאז המשיכו להיפגש, כמעט מדי שבוע, בוכיות ואבלות, זו מול זו, בבית הקברות.

למעוניינים ולמתעניינים,,,,תעתיק אותיות ערביות לעבריות, על פי מוסא – משה בן חיים מחבר ספר הפתגמים המדהים, " אלף פתגם ופתגם " …למי שמזהה לפחות את האותיות הערביות, קל יהיה לו לבצע תעתיק מערבית לעברית בצורה הנכונה….הצילום מתוך ספרו והקרדיט כולו של מר מוסא-משה בן-חיים

علمناهم ع ـ الشحاده سبقونا ع الابواب

עַלַמְנַאהֹם ע- (אל) שְׁחַאדֵה סַבַקונא ע- (אל ) אַבוַּאב

לימדנו אותם לקבץ נדבות, השיגונו על הפתחים

נאמר על מי שלומד מארחים ואחר כך מתחרה בהם

הבאתי אותה שוליה, נהיה בעל עסק….

الحيّه عمرها ما يتصير خيّه

אלחיֵה עֻמרְאַה מַא בִתְצִיר חַ'יה

הנחש לעולם לא יהי אח

" אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת " ( כתובות עב' עמ' א )

الحب أعمى

אלחֻב אֵעְמֵא

האהבה עיוורת

כל האוהב עיוור הוא ( פרפרציום )

האוהב מעלים עין מטעויות ומגרעות האוהב

لا تترك الصديق و هو في وقت الضّيق

לַא תֻתְרכּ (אל)צַדִיק וַהֻו פִי וַקְת (אל)צִ'יק

אל תעזוב חבר בעת צרה

ניכר ידיד ביום פיד( פתגם אנגלי )

لولا الغيره ما حبلت النسوان

לַולא (א)לְעִ'ירַא מַא חִבְלֵת (אל)נִסְואַן

לולא הקנאה לא היו הנשים הרות

409 – אלי מא ענדו אולייא, ראסו ל־אוולא.

למי שאין קרובים, ראשו הראשון.

ריחתך- ריחת אל־בצלא פל־קדרא;

וריחת שחמא פ־שאקור.

הריח שלך – כריח הבצל בסיר, וריח השומן בגרזן.

קריב־לי פ׳חאל ריחת אל־בצלא פ־טאג׳ין.

הוא קרוב שלי, כריח הבצל שנדבק בסיר.

קריב־לי פ׳חאל ריחת א־שחמא פ־שאקור.

הוא קרוב שלי, כריח השומן שנשאר בגרזן

414 אמא פתרני בל־חבאב,

ומא ענדי מעא־מן נסד אל־באב.

קרובים יש לי לרוב,

ואין לי עם מי לסגור הדלת.

415 משאוו אלי כא יעררפונא,

 בקאוו אלי כּא יכּרהונא.

הלכו(מתו) אלה שמכירים אותנו,

נשארו אלה ששונאים אותנו.

416 משית ל־דאר בוי נרתאח,

ציבת אל־בכּא ונוואח. .

הלכתי לבית אבי למצוא מנוחה.

מצאתי בכי ואנחה (קינות).

417 עזיזי, ובן אל־חראמי.

דודי־יקירי, אך בן-ממזר.

רבי שלמה בן יהודה

בתקופתו של רבי שמואל בר חפני חי בפאס ר׳ שלמה בן יהודה שנתמנה לגאון ישיבת א״י בשנים 1051-1028. הוא מונה לתפקידו אע״פ שלא התייחס על משפחות הגאונים. לפני מינויו שימש ״שלישי״ ואב בית דין. תקופתו מוכרת יותר מכל תקופה אחרת בתולדות הגאונות בא״י בזכות עשרות מכתבים ממנו ואליו, שנתגלו בגניזה. בכמה ממכתביו הוא חותם ״שלמה הנדכה לנחמה מחכה״. בחותמת שלו כתוב ״ברכה צמודה לשלמה בן יהודה״.

הוא כיהן בתקופה קשה לישוב היהודי בארץ שבה סבל הישוב מפגעי טבע, מלחמות ושיבושי דרכים ובעיקר רעידת אדמה (1033) שהרסה את רמלה ופגעה גם במקומות אחרים בארץ. בעקבות כל אלה התמעטה העליה לרגל, שהיתה מקור הכנסה חשוב ליהודי א״י. הוא עצמו הטלטל למצרים לערוך מגביות לטובת הישוב. בתפקידו כראש היהודים במדינה הפאטימית היה הגאון מעורב בחיי הקהילות במצרים, וכל מינוי שם נזקק לאישורו.

בעקבות תסיסה נגד הנהגתו התקיפה, מינה עצמו רבי נתן בן אברהם ב-1039 אב ביה״ד, לראש ישיבה במקומו, אך ב1042 חזר ר׳ שלמה למשרתו בתמיכת השלטונות הפאטמיים. בימיו של רבינו יצחק אל פאסי (הרי״ף) ורבינו אפרים מקלעה, התקרבה לסופה תקופה תורנית פורייה באותו איזור שקמה לתחייה בימי הגאונים.

רבינו יצחק אל-פאסי – הרי"ף

ובאותו הזמן רבינו האלפאסי, ״גדול הפוסקים״, הניח אבני פינת ״תלמוד קטן״ שלו, וגמר את כולו בתקופת חייו שבמגרב. הרי״ף נולד ב-1013, ומוצאו לפי עדות רבנו אברהם ן׳ דאוד מטוליטולה, מקלעה חמאד. על אף ששם קלעה חמאד לא נסמך בתוך שמו אלא רק פאס.

רבים מחוקרי התקופה סוברים שקלעה חמאד זו היתה בקרבת או בתוך פאס. פוזננסקי קובע על סמך עדותו של הראב״ד שהרי״ף היה בן קלעה חמאד, ולאחר חורבנה של קירואן היה המשך ללימוד התורה באפריקה ״במדינת קלעה חמאד״, כי היה בעיר זו יישוב יהודי מפותח במאה הי״א ושהיתה אז ״מרכז תלמוד״^.

גם ״א אפטוביצר כותב שהרי״ף נולד ב״עיר קלעת חמאד״ בקרבת פאס, אבל העיר הקטנה קלעה ״בטלה לגבי אחותה הגדולה פאם ולכן נקרא על שמה. וכן רי״נ אפשטיין, כשמדבר על ר׳ אפרים תלמיד הרי״ף ובן עירו, הוא אומר ״שהיה מקלעה חמאד שאצל פאס״.

רי״מ טולדנו קובע כי הרובע היהודי בעיר פאס או איזה ״מגרש״ שבתוכה היה נקרא קלעה חמאד^״.

ר׳ דוד הכוכבי כתב: ו״בימיהם היה רבינו יצחק בר יעקב ממדינת פאס המכונה הרב אלפסי״. לפי דברי אחרים היה ״מארץ פיס״ או ״ממלכות פאס״. וכן הוא נקרא בפי גדולי הראשונים, ביחוד חכמי אשכנז, איטליה ואנגליה: ר׳ יצחק מפאס, או: הרב מפס. יש שכתבו כי אף נולד בפאם אבל גם פוזננסקי מביא ראיה שהרי״ף עמד בראש ישיבה בפאס: ״ובשאלות תלמידי ר׳ אלפס שנכתבו בפאם״ ^.

תשובות רבינו יצחק אלפסי פזורות בין ספרי הפוסקים החל מרבינו יוסף בין מעש תלמידו ורבעו יהודה מגירונדה, עד גדולי האחרונים המהר״ם אלשקר והרדב״ז.

כבר בימי מהר״י בין מעש נמצאו תשובותיו בפאס כפי עדותו של ן׳ מעאש  והזכיר כמה מהם בספרו על בבא בתרא. כמו כן ספר העיטור מזכיר תשובות האלפסי בפאס. עם רבינו יונה מברצלונא המרבה להביא בספריו תשו׳ הרי״ף הוא בעצמו העתיקם מערבית לעברית. ר׳ סעדיא אבן דנן בסוף המאה החמש עשרה מביא תשו׳ הרי״ף שהועתקה מלשון ערבי^.

רבינו יצחק אלפסי חי בפאס רוב ימיו קרוב לע״ה שנים. אנו למדים זאת ממה שכותב אבן דאוד: ״ונפטר בניסן שנת דתתס״ג (1103) והוא כבן צ׳, והוא ברח מאפריקה לספרד בשנת תתמ״ח (1088) ^.

רבינו אלפסי היה במשך תקופתו בפאס סגור בארבע אמות של הלכה וכתב את ה״תלמוד קטן״ שלו, שנעשה במרוצת הזמן לעמוד התווך של ההלכה^.

הרי״ף היה ״תלמיד״ ר׳ נסים ור׳ חננאל או ש״קיבל״ מהם, כלומר מר׳ נסים בקירואן למד, ועל ידו קיבל את תורת רבינו חננאל שהיתה לו לעיניים בכתבו את תלמוד הקטן שלו.

לפי רוב ההיסטוריונים, היה כבר בן שבעים וחמש שנים כאשר הלשינו עליו בארצו, אלעגאב בן אלכלפא וחיים בנו, עד שברח ונכנס לספרד בשנת דתתמ׳ה ^.

בשנה השנייה לבואו הוא נבחר לראש ישיבה אליסונה. הדעה המוסכמת אצל כל החוקרים האחרונים היא שרי״ף נפטר בתתס״ג, בן תשעים שנה והעמיד תלמידים הרבה.

משה אבן עזרא ממשפחת הראב״ע כתב על מצבתו את החרוזים הבאים:

נקבר בקבר זה ראש הראשים, ואלוף הקדושים.

ומחכים הישישים, וחכם חרשים, וקדש הקדשים.

הנזר והצפית, האות והמופת.

יחיד העולם ופלאו, ממזרח שמש עד מבואו.

הר התורה מקור הבינות, ושמעו הולך בכל המדינות.

הרב הגדול, מחסה עוז ומגדול.

אלופנו ורוח אפינו, כוכב נשפנו, ואור עפעפינו.

הצדיק העניו, אשר כמוהו לא היה לפניו.

 הרב ר׳ יצחק (כהן) אלפסי ז״ל נ״ע.

נכסף אל קדושו, ושבה אל אלהים נפשו.

יום שלישי בשבת, עשרה ימים לירח אייר, שני ד׳ אלפים תתס״ג ליצירה .

הקינה שכתב יהודה הלוי, המשורר המהולל, תלמידו של אלפאסי, נותנת ביטוי להערצתם של בני הדור לגדול תורה זה:

הרים ביום סיני לך רעשו

 כי מלאכי האל בך פגשו

ויכתבו תורה בלוחות לבך

וצבי כתריה לך חבשו

לא עצרו כח נבונים לעמד

לולי תבונות ממך דרשו.

מתלמידיו המרובים ידועים לנו כגדולי תלמוד, בנוסף לבנו ר׳ יעקב ארבעה: רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש_; רבי ברוך ב״ר יצחק אבן אלבליה; רבי יוסף בן יושת ורבינו אפרים בן קלעה

רבינו אפרים

ר׳ אפרים היה גדול בדורו, דור דעה, בכמה מקצועות התורה והחכמה: בתלמוד, בהוראה, בקביעת נוסחאות המשנה והתוספתא ובדקדוק לשון העברית.

במקורות ראשונים הוא נקרא: ״רבינו אפרים קלעי״ או: ״רבינו אפרים מקלע״. ר׳ אפרים נדד אף הוא לספרד אחר הרי״ף ואף למד בישיבתו באליסונה. אנו מוצאים את ר׳ אפרים פוסק כרי״ף ולא מטעמיה, או נותן טעם להוראתו, או מפרש כוונתו. לרוב הוא חולק על הרי״ף בתקיפות שקשה למצוא דוגמתה בספרות הרבנית בפלוגתות שבין רב ותלמיד.

ר׳ אפרים חיבר: פירושים למשניות, ביחוד למסכת אבות, לתוספתא ולגמרא. הוא כתב פסקים בכל חלקי ההלכה, וחיבר הגהות, השגות, תוספות, ותשלום הלכות על הלכות האלפסי.

בסיכום הדברים יש להניח שלא היה יחם ר׳ אפרים לרי״ף כיחס ר״י מיגאש אליו. האחרון ראה בו רבו המובהק. בבית מדרשו קיבל רוב תורתו, מה שאין כן הראשון. יש לשער שר׳ אפרים למד אצל הרי״ף בימי שבתם יחד בקלעה חמאד והתחמם לאור תורתו אבל גם רב אלפס נהנה ממנו בכתיבת וסידור חיבורו הגדול ואף התייעץ עמו בקביעת ההלכה הסופית. ודאי כיבד ר׳ אפרים את הרי״ף שהיה גדול ממנו בשנים ואולי ראהו אף כגדול ממנו בחכמה. מסתבר שהתייחס אליו רק כתלמיד חבר ולא כתלמיד גמור. וכפי הנראה גם הרי״ף ראה בו תלמיד חבר.

זמן פטירתו של ר׳ אפרים לא ידוע לנו כמו שאין אנו יודעים זמן לידתו ושם אביו ופרטי חייו האישיים .

קינה על העיר תאפילאלת…

התרגום מאת המחבר

אזיו תשמעו האד לקצצא. מא סארת חתא פמרצא. גיר פתאפילאלת למנחוסא. פיהא סאר האד לעאר.

בואו ותשמעו זאת הצרה. שלא היתה בשום עירה. רק בתאפילאלת הארורה. שם היתה זאת החרפה

שאעא מאזאלנא פי עצאותנא. בעד מה מאזאלנא פי מחנתנא; מא חרנא לא פלקראיא ואלא פצלאתנא. כול ואחד פי קלבו לגדר:

אך אנו נשארנו במועצותינו, איש לדו־כו פנינו, לא עסקנו בתורה ובתפלותינו. כל אחד לבו מלא מרמה ותככים.

עליהא עבבאו מתאענא וכירנא . ומא באנו יחננו מנבא . חתא בראו יקתלו פינא. נשא ורזאל כבאר וסגאר:

לכן לקחי רכושנו וממוננו, ולא חמלו עלינו, עד שהתחילו להרג בנו. אנשים ונשים גדולים וקטנים.

האדסי כאמל סאהל ענדנא. לוכאן בקא סידנא תאז ראסנא. עליה נרדו גרבתנא. יפדי עלינא האד לעאר:

וכל זה היינו ברצון מקבלים, אלו נשאר עטרת ראשנו בחיים, ובזכותו היינו בטוחים, שיפדנו ה׳ מכל האויבים.

כאן יקבד כול ואחד אוחדו . ויזבד מא פקלבו וזהדו. חתא ירזע ללאה אוחדו. ימשי מננו דאך לעאר:

לכל אחד נתן תקונו, על כל פשעו ועוונו. ומוכיחו בחלקת פיו ולשונו. במוסר ויראת השם.

כול ואחד יעטיה תקונו . מא עמל פדנובו ועונו . בחלאות כלאמו ולשאנו . בכוף אללאה לחאדר:

לכל אחד נתן תקונו, על כל פשעו ועוונו. ומוכיחו בחלקת פיו ולשונו. במוסר ויראת השם

יערֹף צאלחת לבלאד וכלארא . כאן דימא יתצרעא פיהא . באס יכוני יעמלו תקון דיאלהא. קבל יזי האד לגיאר:

היה יודע מה טוב לנו ומה רע. ותמיד מזהיר לעם לסור מן הרע. ומתקן כל דבר פשע, קידם שבבואו עלינו המים הזדונים.

ישראל גלבו סידנא מוסא. יתובו פצבאח וירזעו פלעסא. תגבברת לקליפה למנחוסא . הייא סבאב כול גיאר:

ישראל הכעיסו גם את משה רבם. שבים בבֹקר ובערב חוזרים לסורם ולכן התגברה הקלפה על כלם. והיא גלמה את כל הצרות הרבים.

בקאת פקלב סידנא לגצצא. לאמא ימשיו ליהוד פדרסא . מא כללא לא מוסר ואלא דרשה, כול ואחד יכזר וינדר:

בלבו הרגיש מה שיקרה להם, חשש לפגיעת אחיו מאויביהם. ולכן הרבה להוכיחם ולתת מוסרים, כדי שישובו

מדרכיהם.

כול ואחד יערפלו מא ביה . ולמסכין כאן ידור ביה. וסגיר כאן ירבביה . בלא זמיל בלא תכבאר:

כל אחד ידע מה מעשיו. והיה משתדל להשיבו מדרכיו, והקטנים היה מדריכם אחריו, בלי שכר ובלי כבודים.

ולמגגי די משא מתאעו . יקבד ביידו ויכין פדראעו . ויעטיה רראי פמודעו . בלפרחא בלא גיאר:

והעשיר אם הפסיד ממונו, מחזיק בידו ומסיעו, ומיעץ לו ומושיעו. בשמחה בלי עצבים.

כדם ללאה בצפא ונייא . עמל רוחו מא כאיין פדניא . ונייתו ללאה קוייא . חתא חד עליהא מא יקדר:

היה עובד את ה׳ בכל לבו. ולא הביט בעולם ובמה שבו. וכל מעיניו לעבודת בוראו. אין מי שיכול לעשות אלה המעשים.

דימא מכבי פלמצרייא. די פוק לישיבה מבנייא. וילא זאה שרע לולייא. יבטל ויגלע עליהא לעאר:

בעליה היה נחבא תמיד, לכל היום יושב ולומד. ורק בבוא אליו בעלי הדין והעד, ה;ה מפסיק ומטפל בהם

ילא זית נעאוד עמאלו. מא יקד לא כאגט ואלא חבר פקואלו. האדא סגלו וחאלו. לגראד לעזיז לזובבאר:

אם באתי לספר מעשיו הטובים. יכלו דיו וניָרים, כי כל מעשיו הרבים, לעשות רצון בורא העולמים.