סיפור תרבות-יהודי תוניסיה וארצות מוסלמיות אחרות-ירון צור
בראשית התקופה הקולוניאלית
התמורה התרבותית העמוקה בחיי התושבים בתוניסיה התרחשה עם הכיבוש הקולוניאלי. כזכור, סיפורו של ניסים סרוסי על ילדותו בתקופת השלטון הצרפתי ובראשית ימיה של תוניסיה העצמאית חשף לפנינו את הרבדים התרבותיים השונים שחותמם ניכר בארץ זו. מצאנו את חותמם גם בחיפושו של אלכסנדר מרדכי בנילוש, גיבור הרומן של אלבר ממי "נציב המלח׳/ אחר שורשיו: במשפחת נסיכים ברבריים? אצל צייר איטלקי מתקופת הרנסנס? לאמתו של דבר, מה שהשפיע יותר מכול על גורלם של שני אמנים אלה, הזמר והסופר, היה ההיסטוריה התרבותית של תוניסיה תחת שלטון הצרפתים (1956-1881), שכן בתקופה זו, של הכיבוש הקולוניאלי, הואצה ביותר פתיחתה של תוניסיה אל תרבות המערב.
באותה תקופה נוצר משבר עמוק בין היהודים לסביבתם. משבר זה גרם לכך שבסופו של דבר נפרדו המוסלמים מן היהודים כמעט לחלוטין, לאחר שבמשך דורות הם היו קרובים אלו לאלו, למרות ההבדלים שביניהם. ניתן לומר שעצם היציאה ההמונית שלהם מתוניסיה, החל בשנת 1948, ביטאה את התרחקות היהודים ממסורת השיתוף הארוכה עם הסביבה המוסלמית. כיווני היציאה העיקריים שלהם – ישראל וצרפת – ביטאו, מצד אחד, חיזוק של הפן היהודי הנפרד, שהתקיים תמיד לצד השיתוף עם בני הדת האחרת; ומצד אחר, בחירה בפן חדש לחלוטין במסורת התרבותית של רוב יהודי תוניסיה: זהות והזדהות עם עולמה של אירופה. אמנם פן זה היה קיים בקרב העילית של עדת הגראנה, היהודים האיטלקים. ואולם לבני עדת הרוב, התוואנסה, לא היה כל קשר עם התרבות האירופית. התקופה הקולוניאלית שינתה מצב זה מקצה אל קצה.
כיצד התפתח משבר זה עם הסביבה המוסלמית־הערבית? מה אירע בתקופה הקולוניאלית? וכיצד נִבעה שבר גם בין היהודים לבין עצמם, שהרי ההגירה של יהודי תוניסיה התפצלה בין צרפת לבין מדינת ישראל?
פיצול זה חל לעתים קרובות גם בתוך אותה משפחה. כך, למשל, אלבר ממי היגר לצרפת וקבע את מעונו בפריס, אך אחיו עלה לישראל והשתקע בנתניה. מה הקשר של כל התופעות האלה להתפתחות התרבותית? בכך יעסוק פרק זה של הספר.
- הרב המשכיל מול המורה המודרני
עד עתה הכרנו שתי דמויות מקרב יהודי תוניסיה, אלבר ממי ונסים סרוסי. ממי שייך לדור ההורים של סרוסי, הדור שנולד והגיע לבגרות בתקופת השלטון הצרפתי. עתה נכיר דמות נוספת, מתתיה חי גוויטע, רב מעדת התוואנסה, שראוי אולי לכתר ׳׳הציוני הראשון׳׳ בתוניסיה, ואולי אף בצפון אפריקה כולה. גוויטע שייך לדור מבוגר יותר, זה שנולד בסוף התקופה שלפני בוא הצרפתים, והיה צריך להתמודד עם המעבר לתקופה הקולוניאלית. הרב גוויטע לא חי בעיר גדולה, כמו תוניס או צפאקס, אלא בעיר שדה קטנה, מהדיה. הוא היה רבה ומנהיגה הרוחני של קהילה יהודית קטנה, שהיו בה גם תוואנסה וגם גראנה. והנה, השינויים הכלכליים בעולמה של תוניסיה ובוא הצרפתים דחקו בו להיערך ולפעול. סיפורו יפרוס לפנינו את ראשית התהוותו של השבר התרבותי בקרב יהודי תוניסיה.
הסיפור אינו מתחיל במהדיה, עיר השדה הקטנה, אלא בבירת הארץ, תוניס. בנופה של אלחארה, השכונה היהודית בתוניס, הופיע בשנת 1878 מבנה מרכזי חדש – בית הספר של ארגון יהודי שנשלט מפריס – "כל ישראל חברים״(כי״ח). זה הארגון שבבית הספר שלו למד גם ניסים סרוסי. הקמת בית הספר החדש ציינה מהפכה תרבותית שהתבטאה, בין השאר, בעמדה חדשה ביחס לשאלה: מי מוסמך לפרש לבני האדם את המציאות ולהדריכם בחיי היומיום שלהם? בית ספר זה היה אחד הנציגים הראשונים של החדירה התרבותית המערבית לתוך עולמם של תושבי תוניס, עוד לפני הכיבוש הצרפתי. מנהלי בית הספר ומוריו, שקיבלו את הכשרתם בפריס, היו אמונים על השקפתה של תנועת הנאורות האירופית, שהאדם מסוגל להבין באמצעות שכלו את העולם ואת הכוחות הפועלים בו. לפיכך אין הוא חייב להיזקק לכתבי הקודש ולהוראת חכמי הדת כדי להתמצא בכל נבכי החיים. הדת היא עניינו הפרטי של האדם ותפקידה העיקרי הוא מוסרי. אדם רשאי להאמין או שלא להאמין בקיומו של האל, בתוקפן של המצוות וכיוצא באלה.
מרכיבי ההשכלה שביקשו בתי הספר של כי׳׳ח להעניק לנוער היהודי היו שפות מודרניות, יסודות החשבון, ומעט גאוגרפיה והיסטוריה. השכלה זו, כך האמינו מייסדיה של חברת ״כל ישראל חברים״ (כי״ח), היא שדרושה ליהודים בכל אתר ואתר כדי להתקדם. לאור מה שאמרנו קודם לכן ביחס לחדירת הכלכלה האירופית לזירה התוניסאית, ברור שבית הספר של כי׳׳ח נתן מענה לבעיה הכלכלית שהחלה להטריד את הציבור המקומי, שכן שליטה בלשונות מערביות וביסודות החשבון נעשתה עתה חיונית כדי להתפרנס. לפיכך אין להתפלא שרבים מאנשי ההנהגה של הקהילות התייחסו בחיוב למוסד החדש. עם אלה נמנה גם מתתיה חי נוויטע. זמן קצר לאחר שנודע לו על ייסוד בית הספר המודרני בתוניס הוא יצא לעיר הגדולה, נפגש עם מנהל בית הספר של כי״ח, דוד קאזס, וביקש את סיועו בפתיחת בית ספר דומה גם במהדיה.
שערי ספרו סיפורים- שלום פוני כלפון
רבות שמע על שודדים נועזים ששלטו כשבילי העפר שברחבי מרוקו, כשזו עוד לא ידעה כביש ומכונית. כשהיה שמעון כבן ארבע־עשרה, נענה אביו להפצרותיו המרובות לקחתו עימו. בעיקר משום שגם איש חסדו ומגינו, הוא שיך לחאז, הפציר בו להביאו לאחוזתו כדי שיתר בני המשפחה יכירו אותו. כשנולד שמעון, באו שיך לחאז ואנשיו לבקר את ביתו של עמי יהודה והביאו עימהם מתנות רבות. האם התנגדה בכל כוחה לכוונה זו, בכתה ויללה, אך לבסוף נכנעה לתחנוניו של בנה השש ללכת אל מרחבי־יה למרות סכנותיהם ומוראותיהם. כל אותם ימים שלפני הנסיעה, היה מפזם בלחש מזמורי תהלים ופניו זוהרות. כשעלה על הסוס ורכב לצד אביו, ראה לפניו אותו עולם שכולו הוד, פחד וסכנת נפשות והיה מפזם לעצמו: ״אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה׳… ה׳ מעוז חיי ממי אפחד…׳׳. כשהגיעו הוא ואביו לכניסה לגיא, ראה שמעון עבד כושי ענק ורב מידות עומד וגובה מס־מעבר מכל איש ואיש של ה״רפאגא״ (שיירה), היא שיירת היהודים הרוכלים. רק המלווה הברברי המזויין שנסע איתם לא שילם. שמעון הצעיר, התמרמר ונתמלא חרון וחימה.
- האמנם תשלמו לו? שאל את אביו.
- מי ימצא עוז להילחם בו ובשבטי הברברים ? זאת היא ארצם! הכסף שאנו נותנים לו יהיה כפרתנו, אמר האב.
- יבוא יום ואשבור עצמותיו של חמסן זה! מלמל לעצמו.
- אביו שמעו, הסתכל בו, נבהל, ונתן עליו בקול.
הס! צעק לעברו בחלחלה, אתה רוצה לשנות סדרי בראשית? לא תסע ולא תשבור שום עצמות! מה אנו ומה כוחנו שנילחם בשבטי הברברים? הוא ירש את זה ממני, אמר האב בינו לבינו, כשהוא מנסה להבין את המתחולל בנפש בנו. עם הזמן גם הוא יצטנן מהתלהבות זו, חשב. בעיני שמעון הצעיר לא ישרה השפלה זו. לא יכול להבין משום מה יהודים כה רבים אין בהם העוז להיפטר מפגע רע זה העומד בדרכם וחומס אותם לאור השמש? אביו הסביר לו דברים שכבר שמע לא פעם שהיהודים באו לכאן לגור ולא להשתקע, כאורח נטה ללון וכתושב עראי אינם יכולים להתגרות באדוני הארץ.
אנחנו סתם בני־חסות שחייהם מלאי צרות בלאו הכי. אנחנו חיים כיהודים בחסד ולא בזכות. נכון שהם פה מזה מאות ואלפי שנים אבל אף פעם לא ראו את עצמם כבני הארץ הזאת. ככה המשיכו להתדיין ושמעון מקשיב לדברי אביו שנתכוון ללמדו הכנעה ואורך רוח עד בוא המשיח. אבל שמעון הצעיר קצר רוח היה ועניין המשיח קסם לו מזמן והעסיק את מוחו. היו לו שאלות רבות ועליהן לא קיבל תשובה שתשקיט את נפשו הסוערת. משפחת שיך לחאז קיבלה את שמעון בתרועות גיל, ממש כבן משפחה ושיך לחאז ישב איתו שעות רבות וסיפר לו על רקמת היחסים בין משפחותיהם מזה דורות. הוא הרגיש בקולו של שיך לחאז יחס אבהי וכן. אחר לקח אותו לבקר באחוזות השכנות והציגו בגאווה רבה כבן יהודה וכנכדו של שלמה שהיה בן חסותו של אביו. לפני שעזבו את האחוזה, נתן לו במתנה סוסה קטנה בת שנה. זו הייתה מתנה מיוחדת במינה שהעידה על חיבתו והוקרתו הרבה, משום שסוסה קטנה זו, הייתה בתה של אחת מסוסותיו האצילות של שיך לחאז, סוסות הידועות בכל האזור.
כך הפגין שיך לחאז ברבים את כוונתו, לפרוש חסותו האישית על שמעון הצעיר. והסוסה הייתה מיועדת לשמש לו מגן ומחסה בדרכים המסוכנות. בחוזרו ממסע זה, והוא מלא רשמים, פקדוהו ביתר שאת ההזיות על ארץ־ישראל. יותר ויותר נתחבבה עליו, כאילו הייתה קן למחשבותיו. לפעמים, כשהיה שוהה בבוסתן, דימה לראות בהר שממול את הר הגלבוע עליו נפלו שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים, דימה כאילו ראה קרב ממש ושמע שקשוק חרבות ושריקות חצים מפלחות את האוויר, או יש שראה לפניו את שמשון הגיבור רץ ושערי עזה על גבו, צוחק על הבהלה שהפיל בקרב הפלשתים. הוא קרא וקרא ללא סוף שירי חיבה ופיוטי אהבה על ארץ ישראל שהגבירו את געגועיו לארץ אבותיו. התמסר יותר ויותר ללימוד העברית שבה שלט שליטה מפליאה ואף נהג לדבר בה בשבתות ובחגים עם הרבנים ועם חבריו תלמידי הישיבה והיה לשם דבר בין בני דורו במללאח.
שאלות שנותרו ללא מענה ניקרו בראשו ללא הפסק. מבני גילו התבדל וחשב על עמו ועל קיומו העלוב. אמו הייתה מספרת לו על החכמים המופלאים הקבורים בבטן ההר הקדוש, הוא זבל־לכביר(ההר הגדול),שסגר עליהם משום שרצו לקרב את הקץ וכן על אגדת שערי־ספרו, והייתה משננת באוזניו: אסור לדחוק את הקץ בני, נחכה לתשועת ה׳ כי תבוא, כי לא כלו רחמיו. אם ה׳ לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו. אך אוזני שמעון היו תמיד קשובות ודרוכות בציפייה לשמוע את שופרו של המשיח בכל עת ובכל שעה. בעוברו ליד שערי המללאח הגדולים, שם ישבו עניי העיר על הגשר של וואד־ שוק, היה בוחן היטב את פני הזקנים היושבים שם, אולי יגלה ביניהם סימניו של המשיח המתענה בגלל חטאיהם של ישראל. בכל השנים שלמד בישיבה לא נשכחו מלבו הרהוריו לגאולה עד שבא מאורע אחד וזעזע את נפשו ושינה את מערכיה. יום אחד הגיעה שמועה לספרו שהותקפה שיירת הרוכלים היהודים ובין ההרוגים עמי יהודה, הוא אביו של שמעון הצעיר.
Palais et jardins.David Elmoznino.Amour interdit
Amour interdît
A treize ans, on sait qu'il y a quelque part dans le monde un être que la fille pubère n'a pas encore connu et qu'elle passera le restant de ses jours avec lui.
Dans l'une des petites ruelles non goudronnées de la ville, il y avait une rangée de petits magasins abritant différents commerces. Le plus petit d'entre eux, recouvert d'une pellicule de poussière noire, était celui du marchand de charbon. Le sol, les murs et le plafond étaient revêtus d'une couche de couleur du plus beau noir, à tel point que, pour un passant non averti ignorant l'existence de la boutique, elle apparaissait comme une grande tache sombre envahissant le mur de séparation.
Au-delà de ce puits noir se rassemblaient les Maîtres Artisans juifs vêtus de leurs Djellabas brunes. Ils prenaient place face à leurs établis, tels ces cordonniers maniant leurs marteaux de laiton et de cuivre rouge à longueur de journée. Derrière eux, dans la lumière du jour, se détachait le Souk, le marché avec sa foule grouillante, son festival d'odeurs et de senteurs, de saveurs, d'épices et d'arômes dans un tourbillon de sensations qui recouvrait toute la place.
La maison de la famille juive se trouvait presque au bout de la ruelle, en face du Mellah bien connu… le quartier juif, actuellement dans un état de désolation avancé, triste à en pleurer. Ce n'était que ruines et gravats, où subsistaient quelques maisons délabrées, délaissées par la plupart des grandes familles juives aisées qui s'étaient résolues à quitter le Mellah inhospitalier pour un environnement plus accueillant. Une partie de la population avait opté pour l'émigration vers Israël, les autres habitants s'étaient dispersés dans différentes localités du pays. C'est alors que, descendues des Monts de l'Atlas et issues de bourgades éloignées, des familles démunies, nécessiteuses, avaient pris possession des maisons abandonnées d'où elles partaient à la recherche de travail en ville, dans une quête de toute besogne occasionnelle, de tout emploi provisoire. Raphaël, mon père, le père de famille de la maison juive, avait habité le Mellah pendant toute son enfance. Lorsqu'il il fut revenu à Marrakech en compagnie de sa femme Rina et de sa famille, avec l'intention de s'y établir, il avait opté cette fois-ci pour une habitation située en dehors du quartier juif et son choix se fixa sur la petite ruelle. Il espérait y trouver des conditions d'habitat décentes et une vie meilleure. Hélas, la ruelle n'échappait pas à la dégradation générale. Une couleur sale envahissait les façades qui s'étiolaient, de nombreux chats hantaient ses murs jour et nuit et leurs miaulements venaient amplifier le tintamarre continuel et le tapage environnant.
La maison de la ruelle avait deux niveaux. L'aspect extérieur sobre et dénudé offrait aux regards une image de neutralité et de simplicité. Il fallait se garder de toute provocation involontaire, éviter de susciter toute jalousie auprès de ses voisins musulmans. Mais, s'il vous arrivait d'être invité à y pénétrer, vos yeux s'illuminaient en découvrant l'intérieur empli de trésors bien cachés.
Toutes les maisons de la ruelle furent bâties sur le même modèle. Deux étages entourant un patio, la cour intérieure. Toutes les ouvertures de toutes ces maisons débouchaient sur le patio, les portes, les fenêtres, les balcons occupés parfois par toute la maisonnée convergeaient vers cet espace secret, vers le coeur de l'habitation, sa pulsation intime et secrète. Le bâtiment abritait hommes femmes, enfants et il arrivait que toute une famille vive dans la promiscuité d'une chambre unique. On sortait sur le patio pour prendre l'air, souffler un court instant, et aller à la rencontre de l'autre, à la rencontre de la vie. Quelque temps après son installation, lorsque la famille juive et toutes ses branches se furent acclimatés à leurs nouvelles conditions de vie dans la nouvelle maison, Raphaël et Rina introduisirent Salma la belle dans leur foyer – l'aide ménagère musulmane qui allait apporter aide et soutien à tous les habitants de la belle demeure. Au Maroc, il était bien connu que chaque maison juive se devait d'avoir son aide ménagère. Salma était âgée de onze ans lorsque son père l'avait confiée à la famille juive. Elle sera logée et nourrie, recevra gîte et salaire en échange de ses bons services. A partir de cet instant, elle faisait virtuellement partie de la famille juive. Et c'est ainsi qu'au fil des jours, au fil du temps qui passe, le présent récit émergea, surgit d'entre les nombreux contes qu'elle narra à David, d'entre les innombrables histoires d'esprits et de démons qu'elle se plût à lui rapporter. Ce fut son histoire personnelle qu'elle entreprit de lui raconter et David l'écoutait captivé. Il se souvient encore, après toutes ces années, de chaque détail comme si tous ces événements dataient d'hier, comme si Salma lui parlait encore aujourd'hui. Et ainsi commença-t-elle son récit.
"Nous vivions dans un petit village paisible peuplé surtout de gens simples et modestes, de personnes candides, ingénues et naïves parfois. Heureux et comblés, on se contentait du peu dont on disposait. Lorsque par bonheur il nous était donné de jouir d'une heure de liberté prise sur le travail domestique quotidien, sur les heures passées aux champs, nous avions l'impression de jouir de toute une semaine de congé. Nous étions fascinés par les petites choses de la nature. De simples détails nous remuaient, tel le vol d'un papillon, la vue de l'araignée pendue à son fil invisible, la découverte d'un nid d'oiseau tombé de l'arbre, les tendres oisillons gazouillant, piaillant à l'intérieur, les figues sauvages dégustées au coin d'un champ sur le chemin du retour à la maison, ou alors les raisins que l'on faisait craquer sous les dents, ou encore l'eau que l'on buvait directement à la source. Tout cela nous remplissait de joie pour le reste de la journée. Nous avons vécu la vie simple et innocente de l'enfance, sans peur ni complexe. Les habitants du village étaient tous amicaux et avenants. Aujourd'hui encore, je ressens de la nostalgie pour cette époque où je pouvais me sentir libre de me baigner toute nue dans l'eau de notre belle source, sans honte et sans crainte aucune, dans l'ignorance totale du côté positif ou négatif que cela pouvait comporter, du bon et du mauvais que cela pouvait signifier. Un soir, mon père vint auprès de moi et, prenant beaucoup de précautions se mit à me parler avec une grande délicatesse. Il me dit que, désormais, le moment était venu pour moi d'aller gagner mon pain et que je me trouverai bientôt dans l'obligation de quitter la maison natale. Il m'apprit avec douceur qu'il avait trouvé une bonne place de travail chez une famille juive de Marrakech.
Je n'avais que onze ans et je devais déjà abandonner ma famille ! Ni ma beauté, ni mes cheveux lisses couleur jais, ni mes grands yeux noirs rehaussés d'épais sourcils ne me furent d'aucune aide ni d'aucune utilité. Dieu seul sait combien ils se remplirent de larmes cette nuit-là passée à pleurer silencieusement sous la couverture. Tous mes rêves s'envolaient, disparaissaient, me fuyaient. L'espace d'un instant, tout avait basculé. Jusqu'au dernier moment je gardais l'espoir, quelque chose allait se passer, un événement bienvenu allait me sauver, mon père allait tout annuler. Mais hélas, rien de tel n'arriva.
Notre voisine s'adressa à mon père et parla à son coeur. Il devait me préserver, j'étais encore trop jeune et inexpérimentée. Mais, il lui expliqua, il nous expliqua, qu'il n'avait pas le choix, nous étions trop nombreux à la maison, il fallait que je quitte le village, il était indispensable de me trouver une place de travail. Je ne lui en veux pas et ne nourris aucun ressentiment à son égard, je savais qu'il passait des moments très difficiles. Les derniers jours qu'il me restait à passer auprès de ma famille à la maison le tourmentaient, il n'osait plus me regarder en face et tenait les yeux baissés. En fait, je n'avais pas compris de quoi ce pauvre homme pouvait avoir honte, lui qui s'obligeait, se contraignait à se séparer de sa fille chérie.
Je passais la dernière nuit précédant mon voyage chez notre voisine. Elle me parla longuement, avec beaucoup de tendresse. Elle me parla jusqu'au milieu de la nuit. J'entends encore le son de sa voix, ses mots tellement doux et tendres, des mots d'encouragement, des mots que je garde encore dans ma mémoire jusqu'au jour d'aujourd'hui.
Le lendemain, nous nous retrouvâmes côte à côte près de la charrette qui allait nous conduire à Marrakech. Notre unique cheval y était attelé, prêt à trotter vers notre nouvelle destination. Elle me dit, les yeux remplis de larmes :
"Rien n'est définitif, tu pourras à tout moment revenir vers ta famille, le retour est toujours possible." Mais je savais que ce n'était pas vrai, que c'était un voeu pieux. Elle m’embrassa, nous nous séparâmes et depuis je ne l'ai plus revue. Dans la charrette, durant ce long et lent voyage, je songeais un instant aux propos que nous avions tenus pendant la nuit. Il m'arriva de penser qu'elle était dans le vrai, de lui donner raison. Peut-être allais-je me sentir à l'aise dans ma nouvelle situation ? J'aurais une chambre pour moi toute seule, des vêtements propres, des bons repas ? Je recevrais même de l'argent de poche – m'avait-on dit.
Mais je n'avais que onze ans et tout cela était bien prématuré. J'étais encore trop jeune pour quitter la maison paternelle et le village natal, encore trop liée pour être indépendante. Nous étions habitués à voir les filles partir bien plus tard de la maison. Malgré toutes ces pensées, je n'avais rien à reprocher à mon père, je savais qu'il m'aimait profondément, qu'il m'a toujours aimée tout au long de ces années. Il a toujours été très bon envers moi. Non, je ne lui adresse aucun reproche qui puisse avoir une relation quelconque avec l'amour qu'il me portait. Je me souviens très bien de ce jour où il me conduisit à Marrakech. C'était un dimanche après-midi. J'étais vêtue de ma belle robe, celle que je portais lors des grandes occasions et que je m’empressais, aussitôt la fête terminée, de plier soigneusement et de ranger en prévision de la prochaine festivité. Je me souviens qu'il régnait un silence inhabituel dans la maison. La séparation fut très difficile. C'est en larmes que je pris congé de ma mère, de mes frères et de mes soeurs. Puis, je suis allée faire un tour au village. Revoir une dernière fois tous les endroits auxquels j'étais attachée, tous les lieux que j'avais aimés. Je pris le chemin qui longeait la maison, me rendis au puits, allais voir mes moutons que je guidais tous les jours vers les prés en compagnie de ma soeur. Il fallait aussi me séparer d'eux. Mon père attendait près de la charrette et ne disait mot. Patient il ne me pressait pas. Le temps passait et j'étais toujours hésitante. Je ne me décidais pas à grimper sur la charrette et même si je l'avais voulu je n'y serais pas parvenue. Je ne pouvais plus bouger, mes mains tremblaient, mes jambes refusaient de me porter. Je n'avais plus la force de faire le moindre mouvement, j'étais paralysée et me sentais comme un vieux chiffon usé.
A suivre……
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו
- רבותי הגולשים….
- אני מרבה ולא בצורה יחסית לשאר הנושאים, לפרסם מהספר הזה את הנושא הזה שהוא המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו " של יעקב בהט, משום שאני רואה חשיבות רבה בנושא הזה המבהיר לנו את תפקידה של השפה העברית בתוך השפה הכתובה בעיקר וגם זליגה מסוימת לשפה המדוברת.
- תמוהה הייתה בעיני, כשאר הגענו ארצה ועוד באניה אבי ז"ל התווכח על מיקום מושבנו הקבוע בארץ הקודש, והדו שיח היה כולו בשפה העברית, אמנם היה זה בשפה התנכ"ית, עם ביטויים שכיום פסו מהעולם, אך הפקידים הבינו אותי היטב וקיבלנו את מבוקשנו….
- אמת הדבר כפי שפרופסור בר שאר, מציין בספרו " מסורות ולשונות " וכך הוא כותב , מ=ציטוט מדויק מתוך ספרו בעמוד 150-151 :
"בדיקה כוללת ומקפת של שימוש המילים השאולות מן העברית, מגלה, כצפוי, הבחנה ברורה בין השכבות השונות של החברה. לדידי יש צורך להבחין בין ארבע קבוצות של דוברים. שלוש בתוך חברת הגברים – חכמים ותלמידיהם, יודעי קרוא וכתוב וגברים שאינם יודעים קרוא וכתוב – והנשים כקבוצה רביעית . אמנם לא תמיד הבחנות אלו חדות וחלקות הן, והקווים לא תמיד ברורים. ואולי יש מי שירצה חלוקה רחבה יותר . בכל זאת יש סימנים ברורים ומרובים הקובעים את החלוקה שהצעתי בכל הנוגע לסוגיית היסודות העבריים ( ולא רק בסוגיה זו ) עד כאן לשון משה בר אשר ….יש אמנם הרחבה בנושא הזה לגבי כך קבוצה , אותה אביא במסגרת הספר שלו באתר " מורשת מרוקו " - בברכת שנה טובה ומבורכת …נמשיך לדוש במקורות השפה בצורה עניינית ומועילה לכל סקרן ומבקש הרחבת ידיעותיו…..
- וכעת נביא עוד חלק מהספר המופלא הזה….
מודגשים גם כל הצירופים העבריים שבהם אחד הכינויים די, דל… או ד… חוצץ בין מרכיבי הצירוף: | כא ירזא תשועה די הקב״ה = הוא מצפה לתשועת הקב״ה . |כא יתפגד לאהבה דלמלך = הוא נזכר באהבת המלך . |לקבורה דצדיק = קבר הצדיק |האד לאמונה דתורה ־ האמונה הזאת בתורה (מ״ב ב, ג).
היכן שמופיעה האות למד בהתחלת המילה, זו השפעת הערבית הספרותית על הלשון המדוברת, יען כי הלמד מסמלת בערבית את ה' הידיעה…..( אל ) ובקיצור " ל "
שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד, וכן שמות בתוספת צורני נטייה, הם חלק מהערך הראשי ומובאים תמיד בדוגמות של הערך: |אריה]: עביווה למודע דלאריות וסייבוה תמא = קחו אותו למקום האריות וזרקו אותו שם . תקול לגוי יסעל = [אם שקעה השמש, האישה] תאמר לגוי להדליק [את הנרות]. 2) כאן לעיד דלגוים = היה החג של הגויים .לגויה בררחתלו ־ הגויה קראה לו. |גאולה: 1) באס נקררבו לגאולה דייאלנא מן באיין לאומות = [נעבוד את ה'] כדי שנקרב את הגאולה שלנו מבין האומות , די הייא לעלייה לכתירא דליהוד דלמרוק וגאולתם = [המעמסה הגדולה המוטלת על ישראל] שהיא העלייה הגדולה של יהודי מרוקו וגאולתם. |בריא: 1) כא יעארף ראצו באיין הווא בריא ־ [אם] הוא מכיר את עצמו שהוא בריא [מותר לו…] רזעת בריאה ממש = [כששמעה את תפילת הרב] חזרה [להיות] בריאה ממש .
- רישום הומונימים:
- [מיוונית: homos שווהonoma + שֵם] צֶמֶד, צִמּוּד; זוּג מִלִּים אוֹ קְבוּצַת מִלִּים הַשָּׁווֹת בִּכְתִיבָן אוֹ בַּהֲגִיָּתָן וְשׁוֹנוֹת בְּהוֹרָאוֹתֵיהֶן, לְמָשָׁל: "אַשְׁפָּה" (זֶבֶל) – "אַשְׁפָּה" (תִּיק); "תָּלִינוּ" (מִן "תָּלָה") – "תָּלִינוּ" (מִן "לִין").
- שמות הומונימיים מצוינים כערכים ראשיים נפרדים עם סימון סידורי באותיות א״ב לפני כל ערך. |א. אב — חודש אב: נהאר תסעתאס אב כאן האדסי = ביום תשעה עשר באב היה [כל] זה . ב. אב] — כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות = הם שלושת האבות . 2) סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [שם] גרו אבותינו אברהם יצחק ויעקב .
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי
מספר שלמה חזן
- הגוזלים שלימדו את העורב
העורב השחור« חכם יותר מכל העופות.
פעם אסף אבא־עורב את הגוזלים שלו כדי ללמדם חכמה, ואמר להם:— הנה זקנתי, אך במשך חיי הארוכים למדתי וראיתי חכמה הרבה. עוד מעט ואמות, לכן רוצה אני ללמדכם חכמה, שתעזור לכם בחיים. אם תראו בן אדם מתכופף, דעו לכם, כי הוא רוצה להרים אבן ולזרוק אותה עליכם. לכן תברחו והתעופפו בעוד מועד, לפני שהוא מתרומם ומיישר את גבו. אז תהיו בטוחים בחייכם.
והיה שם אפרוח שזה עתה נולד. אמר האפרוח לאביו:— אין זה טוב, אבא, מה שאתה מלמד אותנו. מניין לנו שהאדם לא הביא אתו אבן בכיסו ? צריך לברוח עוד לפגי שהאדם מתכופף. צריך לברוח מיד, כאשר רואים אדם. אמר אבא־עורב:— זה עתה נולדת, וכבר אתה פיקח יותר מאביך, ורוצה ללמד את אביך חכמה ? אם כן הדבר, אין לי מה ללמד אתכם — פנה העורב לגוזליו. — לכו ולימדו חכמה מפי הגוזל שזה עתה נולד. משום כך רגילים לומר ? ״הגוזלים מלמדים את הציפור״.
- לפי המסורת, שבידי המספר, למד יעקב אבינו מעורב שחור זה את סדרי הקבורה (הערת הרושם).
- הכל בגלל דגש
כאשר יצאו היהודים ממצרים, הם הלכו בחיפזון ובדרך־לא־דרך. כך הגיעו לים־סוף. היה הים רועש מאוד. ראה זאת משה רבנו, התחיל מתפלל ואומר: ״מי כמוך (בכ' בלתי דגושה) באלים ה׳ ״. געשו מי הים עוד יותר. המשיך משה רבנו בתפילה ואמר: ״ומי כמוך (בכ' דגושה) נאדרי בקודש״. רק הוסיף משה רבנו את הדגש באות כ', ומיד נקרע הים והמים ניצבו מימין ומשמאל כשני קירות.
עברו בני־ישראל בתוך הים ומשה הולך בראשם וקורא כל הזמן בקול רם: ״ומי כמוך! ומי כמוך! ומי כמוך!״ ומקפיד על הדגש בכ', כדי שהנס לא ייפסק, כל עוד לא גמר כל העם לעבור.
ובתחתית הים שכב לו דג עצום, שישן את שנתו. הרי זה אותו דג עצמו, שבלע אחר כך את יונה הנביא, ונגזר עליו לישון מששת ימי בראשית, עד שיגיע זמנו לבלוע את הנביא. רק אז עליו להתעורר ולמלא את שליחותו.
עלו בני־ישראל על גב הדג וצעדו על גבו, כפי שצועדים על כביש. והיתה להם ההליכה קלה ונוחה, ולא נעקצו מן העקרבים הרבים שבים, ולא ניזוקו מן האבנים החדות שבקרקעיתו, ולא היה בלבם כל פחד.
ופרעה מלך מצרים, שרדף עם חילו אחרי בני ישראל׳ הגיע גם הוא לים סוף. הוא שמע מרחוק, כיצד קורא משה רבנו בקול גדול: ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך״… ומטעים את הדגש באות כ' והוא הבין כי זאת היא מלה קדושה לעשיית נס על הים ולקריעת המים. התחיל גם הוא לצעוק בקול גדול ״ומי כמוך, ומי כמוך, ומי כמוך…״. והנה נשארו המים ניצבים כשתי חומות מימין ומשמאל, ופרעה עם חילו ועם מרכבותיו נכנסו לתוך הים ורדפו אחרי בני ישראל.
הגיע פרעה אל הדג׳ שנועד לבלוע את יונה׳ ועלה עם הרכב הכבד שלו על זנבו של הדג. הרעיד קצת הדג את זנבו, כי הרכב הכבד של פרעה דגדגו קצת. נשרו טיפות אחדות של מים ישר לתוך אפו של פרעה. נשם פרעה את המים לקרבו, והטיפות נכנסו לתוך גרונו. וכל הזמן אין פרעה חדל מלקרוא: ״ומי כמוך ומי כמוך ומי כמוך״, ומלהטעים את הדגש ב־כ׳. אבל בגלל טיפות המים שנכנסו לו לאף ולגרון, נשתבשה לו הקריאה. כי איך יבטא אדם כ׳ דגושה, כשאפו סתום במים ?
יצאה מפי פרעה הקריאה ״מי כמוך׳׳ כשה־כ׳ רפה, בלי דגש בה, וחומות המים התמוטטו, ופרעה וחילו טובעו בים־סוף.
סיפורי הנביאים מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء-סיפור יוסף, עליו השלום
סיפורי הנביאים
מוחמד בן עבד אללה אלכיסאאי
محمد بن عبد الله الكساءي ـ قصص الانبياء
בספרות המוסלמית הקלאסית התפתחה סוגת ״סיפורי הנביאים״ – גרסאות מוסלמיות לסיפוריהן של דמויות מרכזיות במסורות היהודית והנוצרית מעורבות במסורות ערביות על נביאים קדומים. עיבודים אלה, שראשיתם כבר בקוראן, נעשו ברוח דת האסלאם מחד גיסא, וברוח האגדה העממית הרווחת בספרויות העמים מאידך גיסא. מחבר הספר שלפניכם, מוחמר בן עבד אללה אלכסאאי, הוא דמות עלומה שפעלה על פי דעת חלק מן החוקרים במאה האחת עשרה (אחרים סבורים שהמחבר חי בתקופה מוקדמת יותר).
הקוראן מקדיש סורה שלמה מתוך 114 שמרכיבות את כל הספר, ליוסף הצדיק…סורה זו שמספרה 12 לפי הסדר שבו מופיעה הסורה, נכתבה כנראה במכה ברובה והשאר אינו מצויין בהארותיו של פרופסור רובין בספרו " הקוראן " בעברית. הסורה מכילה 111 פסוקים . בהמשך אביא קטעים ממנה בערבית ותרגומה לעברית, ועוד גרסאות אודות יוסף, לפי האמונה היהודית והאסלאמית כאחד….
إِذْ قَالَ يُوسُفُ لِأَبِيهِ يَا أَبتِ إِنِّي رَأَيْتُ أَحَدَ عَشَرَ كَوْكَبًا وَالشَّمْسَ وَالْقَمَرَ رَأَيْتُهُمْ لِي سَاجِدِينَ 4
4 יוסף אמר לאביו, אבא, ראיתי אחד־עשר כוכבים ואת השמש ואת הירח; ראיתים, והנה הם משתחווים לי.
סיפור יוסף, עליו השלום
הערת המחבר : מבוסס על סורה 12 בקוראן, המוקדשת כולה לסיפור יוסף, כמובן עם פירושים ועם תוספות כדרכו של כסאאי. לשלל המחקרים על סיפור זה בקוראן ובספרות הבתר־קוראנית, ראו שוורצבאום, אגדות עם, עמי 122, הערה 19. דמותו של יוסף ושפעת עלילותיו(כגון ישיבתו בבור בחיק המלאך גבריאל, העלאתו מן הבור על ידי הישמעאלים, יוסף וזליח׳א ופגישתו עם אחיו) מצאו ביטוי נרחב גם באמנות הציור המוסלמית. ראו ברוש ומילשטיין, סיפורי התנ״ך, עמי 31, 73-48,38; מילשטיין, נמרוד ואחרים, עמי 132-126
אמר כַּעְבּ אלאַחְבַּאר: אחר הדברים האלה הרתה רחל וילדה את יוסף, ולאחריו ילדה את בנימין, ויופייה של רחל עבר אל יוסף. בהיותם בני שנתיים מתה רחל, והם נותרו יתומים מאם. הגיע דבר מותה של רחל לאוזני אביה לבן. הייתה לו בת קטנה; צייד אותה בכסף רב, השיאה ליעקב ושלחה אליו. ובהגיע יוסף לגיל ארבע שנים, העניקה לו דודתו, תֻמַיִל בת יצחק, את חגורת אביה יצחק.
בעבר נתן אלוהים יתעלה במתנה לאברהם חמישה דברים, שכולם עברו אל יוסף, והם:
מצנפת שהוענקה לו ביום שבו נשלח אל נמרוד;
כתונת הידידות שניתנה לו ביום שבו לקחו אלוהים לידיד נפש לו;
חגורת הניצחון שחגר ביום שבו הושלך לכבשן האש;
חותם [קרי: טבעת] הנבואה,
ומטה האש, שהיו לו חמישה ענפים. על האחד כתוב: ״אברהם, ידיד אלוהים״; על השני: ״יצחק, הנעקד להיות קרבן לאלוהים״; על השלישי: ״ישמעאל, בחיר אלוהים״; על הרביעי: ״יעקב, הישראלי של אלוהים״; ועל החמישי: ״יוסף, הצדיק של אלוהים״.
והנה [לילה אחד], בעוד יוסף ישן, ראה חלום. הקיץ בבהלה ואמר: ״אבי, ראיתי [בחלומי] כאילו המטה הזה ניטע באדמה, העמיק שורשים ונתן פרי, וענפיו התרוממו באוויר. כן ראיתי כי מקלות אחיי ניטעו סביבו, אך לא צמח מהם דבר, והמטה שלי עלה עליהם, עקרם משורשיהם והשליכם הצדה״. אמר יעקב: ״לא לכל חלום, בני, יש פתרון ופירוש: בל יפחידך הדבר״.
במלאות ליוסף עשר שנים, זבח יעקב זבח מן הצאן, וישבו הוא וילדיו לאכול ממנו. ניגש עני אל הפתח ועמד, ואיש מילדיו לא נתן לו מאומה לאכול. הסתלק האיש. אמר יעקב: ״האם נתתם לעני משהו ?״. אמרו: ״לא, כי לא ציוויתנו על כך״. אז באה אליו התגלות אלוהים לאמור: ״הוי יעקב, הנה בא אליך עני אשר הריח את ריח מאכלך, אך לא האכלת אותו, ו[כך] הכאבת לו בלבבו: לפיכך אכאיב אני לך בלבבך״. הצטער יעקב על כך צער רב, ובהגיע הלילה ראה בחלומו כי יוסף נחטף בידי עשרה זאבים, אשר השליכוהו במדבר צייה על פני האדמה, ואחר כך השליכו אחד מהם אל בור, אשר לא נחלץ ממנו אלא כעבור שלושה ימים. הקיץ יעקב משנתו, לקח את יוסף, אימץ אותו אל לבו, נשק לו בין עיניו ובכה, ואיש לא ידע על חלומו.
וכאשר מלאו ליוסף שתים עשרה שנה, הקיץ בבהלה בליל יום השישי ואמר: ״אבא, ראיתי אחד עשר כוכבים אשר ירדו מגלגלי הרקיע, ואורם כאור השמש והירח, ועמם ירדו גם השמש והירח, והנה הם משתחווים לי״ (סורה 12, 4 בשינויים). אמר אבן עבאס: הכוכבים הם האחים, והשמש והירח הם ההורים. אמר יעקב: ׳״בני, אל תספר את חלומך לאחיך׳(שם, 5), פן יקנאו בך על אשר נתן לך אלוהים״. שמעו אחי יוסף את הדבר ואמרו: ״וכיצד לא יהיה יוסף כזה, אחרי שאביו העניק לו את כתונת הידידות, את מצנפת התפארת, את חגורת הניצחון, את חותם הנבואה ואת מטה האש? משום כך הוא מביא לפנינו את החלומות הכוזבים הללו״. אמר אחד מהם: ״הרגו את יוסף או השליכוהו אי שם בארץ, למען יסב אביכם את פניו אליכם לבדכם וגו׳״(שם, 9).
אז אמר להם יהודה: ״אל תהרגו את יוסף כי אם השליכוהו אל מחשכי הבור״(שם, 10). הם באו אפוא אל יוסף ושיחקו לידו, וגם הוא החל משחק עמם. אמר שמעון: ״[דע לך] יוסף, כ׳ בכרי המרעה שלנו אנו מקבלים מאכל ומשקה ומשחקים שלא תוכל לקבל אצל אבינו״. אמר יוסף: ״אם כך, אחיי, בקשו מאבי שישלח אותי עמכם״. יצאו אל אביהם ואמרו: ״אבינו, מדוע לא תבטח בנו כי נשמור על יוסף וגו׳?״ (שם, 11). אמר יעקב: ׳״חושש אני פן יאכלהו הזאב בעת שתסיחו דעתכם ממנו׳. אמרו: ׳אם יאכלהו הזאב בעוד אנו הרבים והחזקים, כי אז נלך לאבדון׳״(שם, 14-13). והואיל ואהב את יוסף, החליט יעקב – למורת רוחו – לשלוח את יוסף עמם. הלביש לו יעקב את כותנתו ואת מכנסיו, משח את ראשו בשמן, נתן לו את מטהו ואמר להם: ״האכילוהו כאשר ירעב והשקוהו כאשר יצמא כן ביקש מהם התחייבות כי ישיבוהו בריא ושלם וישמרו עליו, והם נתנו את התחייבותם ואת הסכמתם לכך. אימץ יעקב את יוסף אל לבו ואמר: ״הנני מפקיד אותך, בני, בידי אלוהים ריבון העולמים״. אך כאשר נעלמו מעיניו התחרט על מעשהו, והלך אל ביתו מודאג.
הטרילוגיה התטואנית-מואיז בן הרוש
תטואן, אם להתחיל לספר לך על המקום, הרי שהמקום היה האַלִיאַנְסָה, בית-הספר של העיר, שהחל מאמצע המאה התשע-עשרה הפך להיות המקום הקדוש, בית-המקדש, כל הציפיות היו נשואות לבית-הספר, שהיה בחוּדֶרִיָה ואחר-כך עבר לחלק המודרני יותר של העיר, זה אותו מקום שנקרא האליאנס פרנסז, והוקם על-ידי רבי יצחק בן ווליד, רב שחשב שהדבר הטוב ביותר שיכולים לעשות למען היהודים העניים היה להקנות להם מקצוע, אחרי המקצועות באו לימודים עיוניים ושם למדתי והכינו אותי להיות התלמיד המצטיין של אוניברסיטת מדריד ברפואה בשנת 1948, כמה ימים לפני שהתחתנתי ולפני ההגירה שלי מספרד. כשאני מביט על כל זה אני שואל את עצמי אם הרב בן וַוליד צדק כל-כך, אולי היה עדיף שהיהודים יישארו יהודים ולא שילמדו כל-כך הרבה, שילמדו תורה, כפי שעשה אבי כל יום אחרי שסגר את המכולת ויחשבו על המשיח ועל הגאולה, טוב, הוא ודאי לא חשב על אוניברסיטאות אלא רק על מקצוע שיעזור לנו לקנות נעליים, לא חשב על מכוניות פאר, על נהגים צמודים, כמו אלה שהחלו לפרוח מן היום שבו נכנסו הספרדים לתטואן, הוא גם לא חשב על יפהפיות ספרדיות שעוסקות בזנות ברחובות מדריד, היה איש תמים, כשהקים
את בית-הספר היה כבר בן שמונים, ענק-רוח ששמו יצא למרחקים, ובכל זאת הקהילה הזאת הצליחה בכל מקום בו השתקעה, בקראקס, במדריד, בניס, ובארגנטינה, הם היו מוכנים יותר מאחרים לשינויים של העולם המודרני, גם אלה שנשארו במרוקו הצליחו, וגם בן-דודי יעקב בֵּנַזְרָף שהגיע לניו-יורק וזכה בפרס נובל לרפואה, ודאי התֶּטוא-ני היחיד שזכה בפרס זה, אני לא כל-כך זכיתי בפרסים, אבל הפרנסה ברפואת-עור שבה התמחיתי כאן הייתה רבה מאוד במיוחד בשנות השבעים שבהן ניתחנו כל פרונקל קטן בטענה שהוא יכול להיהפך לסרטני, אנשים שילמו כל-כך הרבה בשביל להוריד מעורם את פחדיהם, בשנות השמונים הכסף התחיל להיעלם מחוץ למדינה, וגם העשירים החלו לעבור למיאמי, ומאז הרווחתי פחות, בכל זאת אני משאיר לך ירושה יפה שתוכל בהחלט לעזור לך בהמשך חייך.
נחזור לבית-הספר, לאליאנסה, שם למדתי צרפתית, ואנגלית שם למדתי את כל המקצועות החשובים, בית-ספר שתמיד היה בקשיי כלכליים אבל שעשירי העיר, וגם עשירי העולם לא יכלו לתת לו ליפול הוא היה סמל לרשת בתי-ספר בכל העולם היהודי, שמטרתו היית להכניס ביהודים את תרבות אירופה, הוא היה הראשון שהוקם, והסמל לכל האחרים, ולכן נפילתו הייתה גורמת לאחרים ליפול, הקימו את הארגון עשירי צרפת, האגדה מספרת שכשהם באו לעזור ושאלו את האנשים מה הם רוצים, במקום לבקש כסף או בגדים שהיו מאוד חסרים, הם ביקשו בית-ספר על מנת שיוכלו ללמוד להרוויח את הכסף, היה עוני רב בעיר, מספרים שלילדים לא היו נעליים, מספרים שלא היה אוכל, אבל ההימור התברר כנבון, כעבור חמישים שנה החלו היהודים לראות בפרות של בית-הספר, בעיקר במסחר בהתחלה, אבל אחר-כך גם היו רופאים ומהנדסים שלמדו בבתי-ספר בספרד או בצרפת וחזרו לעיר, ויכלו לבנות אותה, לא כולם חזרו כמובן לתטואן, אחרים נסעו לרבט, או נשארו במדריד, או בצרפת, אחרים, כמוני היגרו לוונצואלה, וגם, כמה מהם הגיעו לישראל. כן, אם תרצה לחפש יש לי משפחה בישראל, משפחת בן זמרה, וגם משפחת סננס מצד אמי, השמות שלהם תמיד היו משה ושמואל על שם הסבים, וגם סימי, לא תמצא שום פרננדו ושום פדרו כמובן, כמו בנך, אלה שמות של קתולים, על הדור שלך אני לא יכול לספר כלום, אני מכיר שמית את המחזאי דוד סננס, כי הוא גר פה בקראקס, ואני יודע עליו שהוא הומוסקסואל, ואף פעם לא הלכתי אפילו להצגה שלו, וזהו, וגם הוא כנראה מנותק כמוני מכל סיפור תטואן, לא ראיתי אותם מיום החתונה, לא התקרבתי אליהם, הם ניסו לפעמים ליצור קשר אתי, אבל אני ברחתי מזה, ברחתי אולי איננה המילה, פשוט התביישתי אני חושב, או לא היה לי הכוח להתמודד אתם, בהתחלה אתה חושב שהמרחק הוא זמני, שהקרע יתאחה עוד כמה חודשים, אחר-כך המרחק רק הולך וגדל, ואתה רק הולך ונסגר בתוך החיים שלך, המשפחה, החברים החדשים. כמעט שהחלפתי את שמי, אבל לא עשיתי את זה למענך, אני לא יודע מה זה יעזור לך, אולי למען בנך, אולי ייסע לתטואן לראות היכן נולד סבו, אולי יראה קבר של אחד מאבות אבותיו, ויראה את אותו השם, כמו פיל שהולך לבית-קברות, עובר שם ושואג שאגת-בכי, ואחר-כך ממשיך לדרכו, אבל לא רק למענך, זה צעד שלא יכולתי לעשות, להחליף שם, זה כמו לבגוד באלפי אנשים שנשאו שם זה בסכנות גדולות, שנשאו אותו על אף שהיה הרבה יותר קל להחליפו, להחליף דת,
פרננדו בן זמרה, בני, אל תשכח את מה שאיני יכול לזכור, נסה להיות חלק משם משפחתך, איך שתראה לנכון, אתה שייך לשושלת של רבנים, ושל רופאים, אומרים שכבר במאה השש-עשרה היה בן זמרה רופא של האזור, ועל אף דרכיו העקלקלות של אביך, אני מוסר לך ברגע האחרון את הלפיד.
כשאמות, אבקשך שתלך לבית-הכנסת, תמצא מישהו בשם בן זמרה ותבקש ממנו שיקברו אותי בבית-קברות יהודי, ושאחד מהם יאמר עליי קדיש, תגיד פשוט את המילה "קדיש", זו תפילה שאומרים כשיהודי מת, הם כבר יבינו.
ישיבת "חכמי צרפת " באקס לה בן וישיבת "עץ חיים " בטנג'יר
הרב וולטנר שהשתקע בטנג׳יר, הקים בה כאמור את ישיבת ״עץ חיים״, כולל לרבנים, בית מדרש למורות בית־יעקב, תלמוד תורה ובית ספר תיכון שהקנה השכלה אלמנטרית, ותעודה המאשרת עשר שנות לימוד (brevet). כלומר, בטנג׳יר שבמרוקו הוקמה קריה חינוכית שלמדו והתחנכו בה ברוח הישיבות החרדיות ממזרח אירופה. ישיבת ״עץ חיים״ מוקמה בבניין שנתרם על ידי הארכיטקט שמואל טולדנו בשכונת מגורים מכובדת, והוא גם לימד בהתנדבות מתמטיקה בשנותיה הראשונות. הישיבה נפתחה עם שבעים תלמידים והגיעה תוך זמן קצר למאה תלמידים בקירוב.
בתזכיר שהוגש לג׳ויינט ובו בקשה לקבלת תקציב, מצויין כי מטרת הישיבה ״להחזיר עטרה ליושנה״. בתזכיר נכתב שעולם התורה של יהדות מרוקו איבד את ההנהגה התורנית עקב ירידה מתמשכת ברמת לימוד התורה, ומטרתה של ישיבת ״עץ חיים״ היא למלא את החלל שנוצר על ידי חיזוק לימודי הקודש בצירוף מעט לימודי חול. הרבנים והמורים היו בעלי השכלה כללית רחבה, ודיברו בשפת אנשי המקום כדי לזכות באמונם. כוונתם היתה למשוך לישיבה תלמידים בגילאי 19-16 אשר לפני הצטרפותם לישיבה כבר השלימו את לימודי החול שלהם, ועתה יוכלו להקדיש עצמם ללימודי קודש בלבד. תוכניתם של המייסדים היתה להכשיר במהירות יחסית קאדר של רבנים ומורים ברמה גבוהה. ואולם הישיבה התקשתה לגייס תלמידים ברמה ובגיל המבוקשים, ועל כן גייסה תלמידים בגילאי 16-13, שתוכננו עבורם גם לימודי חול במשך שלוש שעות לימוד ביום. לימודי החול שהונהגו היו, מתמטיקה, פיזיקה, היסטוריה, גיאוגרפיה, צרפתית ועברית. להנהגת לימודי החול היה גם פן מעשי. לולא הונהגו לימודים אלה, ההורים היו מתנגדים לשלוח את ילדיהם לישיבה, מפני שעל פי השקפתם החינוך אפקטיבי רק כאשר הילד יכול להרוויח את לחמו באמצעות מה שלמד. במרוקו היה מחסור במורים בעלי רמה אישית ומוסרית גבוהה. התוכנית להקמת ישיבה ברמה גבוהה תוך שילוב של לימודי קודש וחול, חייבה גיוס מורים מארצות חוץ. המורים גוייסו בעיקר מישיבת גייטסהד ומישיבות נוספות באנגליה: הרב טננבאום, הרב ברוורמן, הרב שולוס, הרב רוזנברג, הרב סילבר, הרב משה רייכמן ועוד.
הרב זאב וולטנר מספר שבצוות שהביא איתו מאנגליה היו ״מורים ורבנים מצוינים ומסורים וההצלחה שראיתי מעבודתם היתה יוצאת מן הכלל״. יתרה מזו, הוא עמד בפני בעיות פסיכולוגיות ופדגוגיות רגישות ביותר, כיוון שהתלמידים הגיעו במצב גופני ירוד והוא חשש שמצבם הפיזי ישפיע על הדימוי העצמי שלהם. הסתובבתי במרוקו ובחרתי מאה תלמידים הכי מוכשרים. כשהבאתי אותם לטנג׳יר הם כולם היו חולים בטראוקומיה, שחפת, נשר שער ראשם. המצב היה קשה. בשנת 1952 לא היתה אנטיביוטיקה ומחלקת הבריאות של הג׳ויינט טרם פעלה בצורה מבוססת. היה צריך להתייחס ברגישות לתלמידים.
האווירה החיובית והרוח האידיאליסטית שאפיינו את ישיבת ״עץ חיים״ הורגשו גם בדוחות של סטנלי אברמוביץ, הממונה מטעם הג׳וינט על החינוך בצפון אפריקה. נראה שזו הסיבה לכך שהפעולה החינוכית בקריה בטנג׳יר זכתה למענקים תקציביים יותר מכל מפעל חינוכי אחר במרוקו. סטנלי אברמוביץ ראה איך הרב קלמנוביץ והישיבות הגדולות בארצות־הברית, אנגליה, צרפת וישראל ״מושכות״ מישיבת ״עץ חיים״ בטנג׳יר את מיטב התלמידים, ובכך הן מכרסמות בתהליך הכנת הקאדרים שישאו על עצמם את נטל החינוך במרוקו. אי לכך הגה יחד עם הרב וולטנר תוכנית להקים בטנג׳יר מכון ללימודי יהדות על רמה גבוהה ביותר, וקיווה למשוך למכון זה בני תורה ממוצא מרוקאי הלומדים בישיבות אשכנזיות ברחבי העולם. המכון לא הוקם, כיוון שבשנת 1956 לאחר שמרוקו הכריזה על עצמאות, עזבו את טנג׳יר (שהיתה עיר בין לאומית משנת 1923) אזרחים אירופים רבים, והעיר עברה בתהליך איטי לידיים מקומיות עד לסיפוחה בשנת 1959 למרוקו. העיר נהנתה אמנם מאווירה אירופית יותר מכל עיר אחרת במרוקו, אך תחושה של נטישה ועלייה גדולה לישראל בצד הקשחת היחס כלפי היהודים (לאחר 1956), לא אפשרו הקמת מוסדות חינוך יוקרתיים שימשכו אליהם בני תורה מחו״ל. למרות הקשיים הוקם בעיר כולל מקומי, וגויסו כוחות הוראה מקרב תלמידי מרוקו שלמדו בגייטסהד, כגון רבי יהודה אלקיים שבא כדי לעמוד בראש הסמינר למורות ״בית יעקב״ בטנג׳יר. תלמידים נוספים ממוצא מרוקאי, שלמדו בישיבות באנגליה שבו למרוקו ולימדו בישיבת ״עץ חיים״. מרביתם חזרו מישיבתו של הרב משה שניידר בלונדון, לאחר שהתקשו למצוא שידוך מתאים בעת שהותם שם. הסיכויים למציאת שידוך מתאים מקרב הבנות שלמדו בסמינר המורות בטנג׳יר היו גבוהים ביותר."
גם מישיבת אקס לה בן שבו תלמידים בוגרים אשר לקחו חלק בעבודת החינוך במוסדות בטנג׳יר. הענותם של בוגרים מאקס לה בן וגייטסהד לשוב ולעבוד בישיבה בטנג׳יר היתה הרבה יותר גבוהה מההענות לשוב ולעבוד במוסדות ״אוצר התורה״ במרוקו. לישיבה בטנג׳יר הגיעו גם תלמידים מישראל, אולם לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה נאלצו הישראלים לצאת ממנה. במשך הזמן עזב צוות המורים האשכנזים שהרב וולטנר הביא איתו מאנגליה את מרוקו וטנג׳יר ואת מקומו תפסו באופן טבעי מורים ורבנים ממוצא מרוקאי שלמדו בישיבות האשכנזיות באירופה ושבו לארצם.
האווירה הטובה ששרתה בישיבה בטנג׳יר, רוח הלימוד ומסירות הצוות מלווים עד היום את בוגרי הישיבה הנזכרים בנוסטלגיה בתקופה זו. בוגרים אלה מתגוררים כיום בצרפת, בארצות־הברית, בדרום אמריקה ובישראל. אין הם נושאים עמם זיכרונות ורגשות קשים כפי שקורה לתלמידים שלמדו בישיבות אשכנזיות, בעיקר בארצות־הברית ובישראל. הרב אברהם אלחדד, מנהל בית הספר לבנות של ״אוצר התורה״ בפרברי פאריז ובוגר הישיבה בטנג׳יר, ביטא את תחושותיו בנושא זה:
האמת היא שביובל השנים האחרונות סבלנו בצפון אפריקה ממשבר דתי־תורני חמור. גם כמה מן הרבנים שלנו לקו בתחום ההשקפה היהודית. אלמלא זכינו לאמץ את הנורמות של הקהילות החרדיות־אשכנזיות, אני לא יודע לאן היינו מגיעים ומה היה עולה בסופנו… בישיבה עוצבה השקפת עולמי. אני גאה בכך שאני תלמידם של תלמידיהם של גדולי ליטא. אין לי שום קומפלקס. הם אשר עצבו את רוחנו ואת דעותינו ואנחנו חייבים להם את הכרת הטוב.
LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI Roland Goetschel
LA TORAH ET SON ETUDE DANS LE HESED LE- ABRAHAM DE ABRAHAM AZULAI
Roland Goetschel
- Abraham Azulaï (1570-1643) né à Fès et qui vécut après 1613 en terre d'Israël figure parmi les personnalités les plus représentatives en ce qui concerne la transmission des idées et des doctrines qui se sont élaborées à Safed en particulier en ce qui concerne la kabbale de Moïse Cordovero mais aussi pour ce qui est de certains enseignements d'Isaac Luria. Parmi les thèmes abordés dans son Hesed le-Abraham, A. Azulaï consacre plus d'une vingtaine de pages à exposer ses vues concernant la nature de la Torah et la signification de son étude. Cela tant en ce qui concerne la destinée de l'individu que pour ce qui est de l'économie du peuple juif telle qu'elle apparait à son regard.
DE L'ESSENCE DE LA TORAH
Il aborde la question par deux considérations préliminaires. La première utilise le vocabulaire de l'ontologie pour mieux faire pièce à la philosophie de ses contemporains. Il déclare en effet que Dieu a créé la nature de l'existence conformément à sa volonté et non par nécessité et qu'il a fait accéder les essences à l'existence, on croirait entendre Leibniz, selon l'optimum de perfection possible. La diminution dans leur perfection provient d'elles-mêmes car c'est conformément à la disponibilité des étants que son épanchement et son essence se trouvent en elles. Si Dieu éloigne sa lumière et son épanchement d'elles, cela est dû à l'absence de leur disponibilité à son égard. La transcendance cherche elle toujours à conférer aux êtres le bien le plus achevé possible. A partir de là, Azulaï évoque la théurgie kabbalistique puisqu'il avance que les yihûdîm, les unifications, et la mise en liaison, qishûr, des mondes leur procurent ce souverain bien auquel ils aspirent et qu'inversement en leur absence l'épanchement divin s'écarte d'eux comme cela est attesté en maints endroits du Zohar. Puis il évoque la quadruple division des mondes. Le premier d'entre eux, celui de l'Atsilût, de l'émanation, reçoit la lumière de l'Eyn-Sôf sans écran, ni vêtement comme l'âme qui se répand dans tout le corps, les dix sefirôt sont le revêtement de cette lumière. Cela n'est pas le cas du restant des mondes auquels la lumière parvient à travers un écran et un vêtement. Le second monde dénommé monde du trône, 'ôlam ha-kissé, comprend également dix entités qui revêtent les dix précédentes et elles reçoivent la lumière de l'Eyn-Sôf par l'intermédiaire des dix entités de 'atsilûî. Le troisième monde est celui des anges, 'ôlam ha-mal'akhîm, ceux-ci reçoivent la lumière de l 'Eyn-Sôf par l'intermédiaire des deux écrans que constituent les deux mondes qui le précèdent. Le quatrième monde est celui des âmes 'ôlam ha-neshamôt, qui enveloppe le monde des anges et ces dernières reçoivent en bas l'influx de la lumière de l'Eyn-Sôf par la médiation du triple écran des mondes qui le précèdent.'
Dans son second préliminaire, Azulaï établit une correspondance entre les êtres du monde inférieur et ceux du monde de la création, de la formation et de la fabrication. Deux genres englobent trois mondes, c'est le cas des végétaux et des animaux. Par le sacrifice et l'encens qui incluent ces deux genres, les trois mondes en question se trouvent reliés l'un à l'autre et unifiés. Pour ce qui est du genre humain, il est le seul à englober les quatre mondes, celui de l'émanation compris. De là découle qu'il est le seul à unifier les sefïrôt de l'émanation à travers son intentionnalité, sa kawwanah. C'était là la nature du culte pratiqué par le prêtre en offrant adéquatement l'encens ou le sacrifice, sinon ces actes viennent à l'inverse nourrir les qelipôt, le côté du mal. L'homme est dans chacun de ses actes cultuels placé devant l'option: s'ouvrir à la sainteté ou au contraire laisser le champ libre au mal.
Si chacun des préceptes est à l'origine d'une hit'ôrerût, d'un effet théurgique, il y a cependant une supériorité de la Torah sur "l'éveil" suscité par les préceptes: car les puissances extérieures, autrement dit les forces du mal, peuvent avoir une prise sur l'effectivité des mitswôt, car si l'homme a commis une faute, celle-ci fera obstacle à l'effectivité du précepte conformément à la maxime des Sages: "Le péché éteint le précepte mais n'éteint pas la Torah". En langage kabbalistique, la flamme du précepte qui est comparé au lumignon peut être éteinte par la faute car les préceptes sont du niveau de Malkhût sur lequel le mal est capable d'étendre son emprise, ce qui n'est pas le cas pour la Torah qui se situe au niveau de Tif'eret. C'est tout à l'inverse le péché qui se trouve aboli par l'éveil que provoque l'étude de la Torah laquelle permet que le monde subsiste. Il rapporte également au nom de R. Isaac Luria que l'étude de la Torah est préférable au jeûne.
שכבות הלשון בשרח המערבי-משה בר-אשר
כּלאם (״דְּבַר״): המלה משמשת בלשון הדיבור בהוראה של דיבור בלבד, והגייתה נבדלת במימוש הפונמה k ; זו נהגית בקביעות גמורה [<] בלשון השרח, אך בלשון הדיבור הגייתה לעולם היא [tlam]: [t].
הערת המחבר : 9- אני מביא את מסורות תאפילאלת על פי כתבי־יד שהוכתבו בידי אבי מורי רבי אברהם בן הרוש שליט״א, ועל יסוד תעתיקים פונטיים שגיבשתי מהקלטות שנעשו מפיו(עם השלמות, בעת הצורך, מפי מסרנים נוספים). ראוי להדגיש, שהכתיב של הערבית המוגרבית יש בו זרויות רבות למי שרגיל לכתיב של הערבית היהודית בימי הביניים. (כל ההדגמות במאמר זה הן ממסורות תאפילאלת, פרט לאותם מקומות שצוין בפירוש שאין הדבר כך.)
הערה אישית שלי א.פ – בשיחה אחת עם פרופסור בר אשר נהג הוא לציין שהמידע שהוא מביא בהערות שלו, לא פחות חשוב מהטקסט עצמו…
- איוב ג, יא: ״לָמָּה לֹא מֵרֶחֶם אָמוּת מִבֶּטֶן יָצָאתִי וְאֶגְוָע — עלאס לאייס מן רחם״ נמות, מלּבטן כרגת ונתּוופא:; 3las 1ays man r-rhem nmut, mel-lbten xerzet u-nttufa
אפילו בפסוק קצר כזה משמשות כמה מלים שאינן בלשון הדיבור, והן שייכות לרובד הגבוה:
לאייס היא המלה הקבועה בשרח לתרגום המלים העבריות לא, אין, ואין לה כל אחיזה בלשון הדיבור.
וכך גם השם רחם (״רֶחֶם״) והפעלים כרגִ'ת (״יצאתי״), ונתוופא (״ואגוע״), אינם נוהגים בערבית המדוברת. אבל שני הפעלים הללו מובנים לקוראי השרח בתאפילאלת, שהכירו את הלהגים המוסלמיים. בערבית המוסלמית בתאפילאלת הפועל הראשון הוא הפועל הרגיל להבעת יציאה, והפועל השני נאמר על גוויעתם של אנשים נשואי פנים. בלהג היהודי המקומי בתאפילאלת שימשו הפעלים nezbed (״יָצָא״), מאת – neftar , mat (״נפטר״). זה האחרון שאול, כמובן, מן העברית.
- ודוגמה שלישית —
- איכה ב, כ: ״רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה: אִם-תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם-יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲדֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא ״
- — נדר יא אלּאהּ ולתהב למן עמלת האכּדא, אירא יאכּלו נּסא תמארהום ליסאסרא למכנתין, אידא ינקתל פמקדאס אלאה לאימאם ונבי
nder ya l-lah u-ltheb l-men cmelt hakda, ida yaklu n-nsa tmar-hum l-isasra l-mxennt-in, ida inktel f-mkdas l-lah l-imam u-n-abi
מי שלשונו כוללת רק את המאגר של הלהגים המקומיים של מרוקו בדורותינו יתקשה בכמה מלים בפסוק זה:
ולתהב (״והביטה״), שיש לה חלופה אחרת ולתבה (u-letbeh), היא כנראה צורה דיאלקטית של- إنتبه . ולא נתברר לי לפי שעה, אם הקריאות 1etbeh ,letheb משקפות צורה שהייתה חיה בלהג כלשהו במגרב או שיבוש שנשתבשה המלה מפי מסרנים. מכל מקום, איש מקוראי השרח לא הבין מה כיוון הפסוק העברי במלה הביטה, כששמע תרגום כזה. שכן גם המלה הערבית הייתה סתומה בפניו.
גם התרגומים של פִּרְיָם במלה תמארהום ושל כֹּהֵן במלה אימאם משקפים לשון גבוהה. לפרי משמשות מלים אחרות בלהגים המקומיים במרוקו, וכהן היא מלה שאינה מיתרגמת כמו ברוב לשונות היהודים זולתי בשרח; מי שתרגמה אימאם בעקבות רס״ג(אמאס) לא עשה שירות גדול לקוראיו.
Communautés juives Les Juifs de Ouarzazate et de sa région
http://www.ouarzazate-1928-1956.fr/le-territoire/communautes-juives/64-les-juifs-de-ouarzazate-et-sa-region.html
Juifs de la kasbah de Taourirt
Archives Balmigère
Si on prend la première carte d’Etat Major du Cercle de Ouarzazate (1931), on peut retrouver la liste des villages alentours de Taourirt où De Foucauld dénombrait des familles juives, à peine moins nombreuses que les Berbères et les Arabes réunis.
Tamassint : 18 familles;
Zaouïa Sidi Otman (Athmane) : 5 familles;
Tabount : 6 familles;
Tigemmi djedid (Tigemmijdid) : 2 familles;
Taourirt : 15 familles; Talmesla : 20 familles (le plus important des mellahs de Ouarzazate et le plus éloigné);
Aït Kedif : 10 familles.
Soit un total de 76 familles pour les sept mellahs recensés à Ouarzazate et autour.
En remontant la vallée de l’oued Imini chaque douar réunissait des familles juives. De foucauld indique des douars sur la rive droite, tout près d'Ouggoug, où débute la mine. Iril (Irhil) : 8 familles; Tagnit (Tagounit) : 2 familles; Afella Isli : 6 familles et Taskoukt : 5 familles.
Dès le début de l’exploitation de la mine, à l’ouverture de la route du Tichka, des familles juives vinrent s’installer dans les douars près d'Ouggoug Sainte-Barbe.
Il ne faut pas oublier que les Israélites étaient marocains de nationalité, qu'ils vivaient au Maroc depuis plusieurs siècles, certains étaient établis au Maroc avant que les Arabes apportent l'Islam en pays Berbère. D'autres familles étaient arrivées nombreuses en 1492 venant d'Espagne. Ils parlaient très bien les langues du pays comme l'a observé De Foucauld qui connaissait l'arabe et l'hébreu et s'était déguisé en rabbin du temps où un chrétien ne pouvait circuler librement dans les parties du Maroc non soumises au Sultan.
"Les Israélites du Maroc parlent l'arabe. Dans les contrées où le tamazirt est en usage, ils le savent aussi; en certains points le tamazirt leur est plus familier que l'arabe, mais nulle part ce dernier idiome ne leur est inconnu. Tous les Juifs lisent et écrivent les caractères hébreux; ils ne connaissent point la langue, épellent leurs prières sans les comprendre, et écrivent de l'arabe avec des lettres hébraïques. Les rabbins seuls ont appris la grammaire et le sens des mots et, en lisant, entendent plus ou moins. Les rabbins sont nombreux; sur cinq ou six Juifs, il y en a un. Ils se distinguent par leur coiffure; : ils s'enveloppent la tête d'un long mouchoir bleu qui encadre leur figure et dont la pointe retombe sur leurs épaules. Le titre de rabbin équivaut à celui de bachelier; sur dix rabbins, un à peine peut officier; le rabbin officiant, ou rabbin sacrificateur, a pour principal service d'égorger suivant le rite les animaux destinés à la nourriture des fidèles; puis il dit les prières à la synagogue, apprend à lire aux enfants, dresse les actes. On lui donne une légère rétribution et des morceaux déterminés des animaux qu'il tue. Les villes renferment plusieurs synagogues et de nombreux officiants. Il n'est pas de village ayant six ou sept familles israélites qui n'ait sa synagogue et son rabbin."
Ce texte de Charles de Foucauld est un document précieux, c'est la raison pour laquelle il est important de le citer. Un autre document le confirme; une curiosité linguistique pour les spécialistes des langues berbères a été révélée par le chercheur Haïm Zafrani. Une liturgie de la Pâque en tamazirt écrite phonétiquement avec des lettres hébraïques a été retrouvée. Il s'agit d'une pièce unique, la version intégrale en berbère de la composition liturgique récitée par les juifs au cours de la veillée pascale et dont le thème fondamental est l’histoire de la sortie d’Égypte, accompagnée du hallel (groupe des psaumes 113 à 118 qui entrent dans la liturgie des grandes fêtes et de certains jours solennisés). Les Juifs marocains de l'Atlas dans leur majorité connaissaient mieux le tamazirt que l'hébreu.
Cette méconnaissance de l'hébreu par le plus grand nombre et la connaissance générale de l'arabe et du tamazirt prédisposaient les juifs à rester au Maroc. En fait tous les juifs n'étaient pas dans la même situation. Les plus riches commerçants et surtout banquiers qui vivaient dans l'étendue des terres sous contrôle du Sultan étaient protégés car ils avaient su se rendre indispensables aux détenteurs du pouvoir politique ou judiciaire. Ailleurs, dans les zones rebelles à l'autorité Chérifienne, la vie des juifs comportait bien plus de risques.
De Foucauld nous parle de leurs professions; les mêmes que celles du début du Protectorat :
"Les Israélites, qui, aux yeux des Musulmans, ne sont pas des hommes, à qui les chevaux, les armes sont interdits, ne peuvent être qu' artisans ou commerçants. Les juifs pauvres exercent divers métiers; ils sont surtout orfèvres et cordonniers; ils travaillent aussi le fer et le cuivre, sont marchands forains, crieurs publics, changeurs, domestiques dans le mellah. Les riches sont commerçants, et surtout usuriers. En ce pays troublé, les routes sont peu sures, le commerce présente bien des risques; ceux qui s'y livrent n'y aventurent qu'une portion de leur fortune. Les Israélites préfèrent en abandonner aux Musulmans les chances, les travaux et les gains, et se contentent pour eux des bénéfices sûrs et faciles que donne l'usure. Ici ni peine ni incertitude. Capitaux et intérêts rentrent toujours. Un débiteur est-il lent à payer ? On saisit ses biens. N'est ce pas assez ? On le met en prison. Meurt-il ? On y jette son frère. Il suffit pour cela de posséder les bonnes grâces du qaïd; elles s'acquièrent aisément : donnez un léger cadeau de temps en temps, fournissez à vil prix les tapis, les étoffes dont a besoin le magistrat, peu de chose en somme, et faites toutes les réclamations, fondées ou non; vous êtes écouté sur l'heure."
המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו – יעקב בהט-מקורות ועריכה
- פירוש המילים: השמות הנוהגים בהוראתם הרגילה מובאים ללא כל הסבר. ערכים הטעונים הסבר הם בעיקר שמות פוליסמיים או שמות שקיבלו משמעות חדשה או משמעות נוספת על הקיימת. בכל מקרה נרשמה רק המשמעות המתאימה לטקסט, ועל פי רוב זהו הסבר, ולא הגדרה מילונית. ההגדרה של הערך אב, למשל, תהיה חודש אב (ולא: החודש האחד-עשר בלוח העברי). איכה – מגילת איכה¡ פרק — פרקי אבות¡ מטה — מיטת המת¡ חברה — חברה קדישא.
פּוֹלִיסֵמִי : ל (ת') [מיוונית: poly הרבה semasia + משמעות] [בבלשנות, בסמנטיקה] רַב-מַשְׁמָעִי, שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַשְׁמָעִים אֲחָדִים (אוֹ רַבִּים): מִלִּים פּוֹלִיסֵמִיּוֹת הֵן לְמָשָׁל הַמִּלִּים "חַמָּה", "פָּקַד", "תַּרְבּוּת".
רישום הדוגמות: כל ערך מכיל דוגמה אחת או יותר בציון המקור, המראה כיצד משתלב היסוד העברי בתוך המשפט הערבי. הדוגמה מתורגמת באופן מילולי עד כמה שאפשר, אך התרגום מותאם בתחבירו למבנה העברי. במקרים שאין התאמה מובא התרגום המילולי בסוגריים מרובעים: צבור זרבאנין = הציבור ממהר [מילולית: ממהרים](ק״מ לז, נז). הסוגריים המרובעים משמשים גם במקרה הצורך להוספת ההקשר המקיף יותר שבו נתונה הדוגמה: האד לעשיר מא ענדוס גבורת אנשים ־ העשיר הזה אין לו גבורת אנשים [ולא ייתכן שיהיו לו ילדים]. ויהדרו דין וחשבון די עולם הבא = [השמש פגש את הנפטר] ודיברו דין וחשבון של העולם הבא [בתרגום חופשי: הנפטר תיאר לשמש את מה שראה ושמע לאחר שנפטר].
כל אחת מהדוגמות מוסיפה בדרך כלל יסוד דקדוקי חדש. יסודות אלה מודגשים באות שמנה. היסודות המודגשים הם בתחום הכתיב: כתיבים חריגים , הכפלה (כגון כתבבה, מזזל)¡ חילופי אמות קריאה (כגון העולם הבה); מטנליזה (כגון אבי מיליך כלומר אבימלך); ראשי תיבות . בתחום המורפולוגי: שמות ברבים ובנקבה הנגזרים מן היחיד , שמות בצורני נטייה (כגון בן – בנו, מנוחה – מנוחתה); צורות בעלות מבנה מורפולוגי ערבי(כגון גמראת, גופהום)¡ רבוי עברי חריג (כגון תועליות). בתחום הסמנטי: צירופים מעורבים בעלי ייחוד סמנטי (כגון דאר לאורחים = פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר, מול למילה = בעל המילה כלומר אבי הבן הנימול)! כפלי לשון (כגון גבור קווי = גיבור חזק,דהיינו גיבור אמתי.
דוגמות שונות עשויות להצביע גם על תפקיד תחבירי שונה של היסוד העברי: קאלולו להאדאך לחסיד = אמרו לו לאותו חסיד . וליהודי לחסיד = היהודי החסיד . המילה חסיד בדוגמה הראשונה בתפקיד מושא, ובדוגמה השנייה בתפקיד לוואי תואר. בין היסודות התחביריים מודגשות תוויות היידוע הערבי גם אם המילה אינה מיודעת מבחינה פונקציונלית: עטאה לגזבר דלבלאד ואחד נפולא…־ גזבר העיר נתן לו פתק… . מא כאן פחאלו פלחוכמא פדאך אדור כאמל = לא היה כמוהו בחכמה באותו הדור כולו. וגם |ואחד לגוי כאנת פיה לגאוה = גוי אחד הייתה בו גאווה . ובצירופים מעורבים: צלטן דלאימורים = מלך האמורים . וגם סמעת זוז דלקולות = שמעתי שני קולות .
אותיות היחס העבריות (במקרים מסופקים הסתמכתי על הגייתם של האינפורמנטים ממראכש) – מודגשות, והערכיות – אינן מודגשות: ואחד עמלו פלארון = אחד [מהספרים] הוא שם בארון . יחדאז יעטיהום בשפע = יצטרך לתת להם [צדקה] בשפע . אבל צלליתי בשדים ־ התפללת לשדים . |יעמל תשובה מאהבה… = [האדם] יעשה תשובה מאהבה [־אהבת הי].אבל ואחד משליחים די ארץ ישראל ־ אחד מהשליחים מא״י . נדבה יעביהא בידו לגזבאר ־־ את הנדבה, יקח אותה בידו לגזבר . אבל סתת ליהוד לארבע רוחות העולם = [הקב״ה] פיזר את היהודים לארבע רוחות העולם .
אותיות היחס הערביות כן מודגשות כשהן חוצצות בין שני יסודות עבריים שיש ביניהם קשר תחבירי: ואחד לחכם פתורה ־ חכם בתורה [=רב] אלביות… חייבים בלמזוזה ־ החדרים [ששמים בהם פחם] חייבים במזוזה . יזיבוה אומות העולם ללמשיח ־ [מי שיישאר בגולה] יביאו אותו אומות העולם ל[מלך] המשיח . בדוגמה זו ל׳ השימוש מצטרף ללי היידוע . והוא אינו מודגש אבל ל׳ היידוע מודגש. ל׳ השימוש המזדהה עם ל׳ היידוע – מודגש תמיד: אוצל לאויר די נץ לבית = הגיע לאוויר של מחצית הבית .
ברנרד לואיס- היהודים בעולם האסלאם-האסלאם ודתות אחרות
מלבד מסים היתה עוד מגבלה כלכלית, שלעתים קרובות הכבידה מאוד על הנתינים הלא־מוסלמים, ומקורה בחוקי הירושה. הכלל המקובל בחוק המוסלמי היה, שהשוני בדת מהווה מחסום בפני ירושה. מוסלמים לא יכלו לרשת מד'מים, ולימים לא יכלו לרשת ממוסלמים. מומר לאלסלאם אינו יכול איפוא לרשת את קרוביו שלא התאסלמו, ובמותו רק יורשיו המוסלמים יכלו לרשת אותו. אם הוא חזר לפני מותו לדתו הקודמת, הוא נחשב לכופר בעיקר ונכסיו הוחרמו. הכלל שמוסלמי אינו יכול לרשת ד'מי, אף־על־פי שנתקבל על־ידי ארבע האסכולות המוסמכות של המשפט המוסלמי, לא היה מקובל על כל חכמי המשפט הדתי.
אחדים מביניהם טענו שבירושה, כמו בנישואים, מן ההכרח שיהיה אי־שיוויון, ובעוד ד'מי אינו יכול לרשת מוסלמי, יכול מוסלמי לרשת ד'מי. משפטנים שיעים אחדים אף הרחיקו לכת וטענו, שיורש מוסלמי הוא תמיד בעל זכות קדימה על־פני יורשים ד'מים, ובמותו של ד'מי המשאיר אחריו יורשים ד׳מים אחדים ויורש מוסלמי אחד בלבד, רק זה האחרון זכאי לירושה כולה. אכיפת כלל זה, בעיקר בעתות של התאסלמות מתוך כפייה, יכלה להסב סבל רב. היא היתה נושא שכיח להתמרמרות בין יהודי איראן.
בניהול ענייניהם הפנימיים נהנו בדרך כלל הד׳מים ממידה של אוטונומיה, בהיותם כפופים למרותם של נגידים ושופטים משלהם, ולפחות בענייני משפחה, אישות ודת התנהלו חייהם על־פי תורתם. ביחסים שבין ד'מים למוסלמים לא היה שיוויון. מוסלמי יכול לשאת אישה דימית חופשייה, אולם גבר ד׳מי אינו יכול לשאת אישה מוסלמית. מוסלמי יכול להיות בעליו של עבד ד׳מי, אולם לד׳מי אסור להחזיק עבד מוסלמי. בעוד שמן האיסור השני התעלמו לעתים קרובות, האיסור הראשון, שנגע בנקודה הרבה יותר רגישה, נשמר בהקפדה יתרה וכל עבירה עליו נענשה בחומרה, ואף היו רשויות שפסקו בגינה גזר־דין מוות. מצב דומה היה קיים בחוק של האימפריה הביזנטית, ולפיו נוצרי יכול היה לשאת אישה יהודייה, אולם יהודי לא יכול היה לשאת אישה נוצרייה, והעונש על כך היה הוצאה להורג. כמו־כן נאסר על היהודים בביזנטיון להחזיק עבדים נוצרים בכל נסיבות שהן. חוקי המדינה המוסלמית סיגלו את מעמד נתיניה הנוצרים והיהודי, למעמדם של הנתינים היהודים בביזנטיון, אולם בהקלות מסוימות לשתי העדות. עדות של דמי לא היתה קבילה בבית דין מוסלמי, ומרבית האסכולות – אך לא החנפית קובעות ערך נמוך יותר לדמים מאשר למוסלמים בתשלום פיצויים או דמי כופר ע׳ פגיעה.
מצד שני, למעט העול הכספי ולפעמים מגבלות הירושה, לא הוטלו על הד׳מים כי מגבלות כלכליות. לא היו עיסוקים סגורים בפניהם ולא נכפו עליהם עיסוקים אחרים לא היו מקצועות מוגבלים ומלבד חִגַ׳אז, ארץ הקודש המוסלמית, ואזורי קדושה מעטים במקומות אחרים, לא היו מקומות שהיה אסור להם להתיישב בהם. חוץ ממרוקו ולפעמים גם איראן, לא הוגבלו הדמים לגטאות במובן הגיאוגרפי והמקצועי כאחד אף־על־פי שנוצרים ויהודים נטו ככלל להקים לעצמם שכונות נפרדות בערים המוסלמיות, היתה זאת התפתחות חברתית טבעית ולא מגבלה חוקית כמו בגטאות של אירופה הנוצרית.
יוצא מן הכלל יחיד חשוב בתקופה הקדומה היה החלטתו של הח׳ליף עמר הראשון לגרש את היהודים ואת הנוצרים מחצי־האי ערב, כך שהאסלאם יהיה האמונה היחידה והבלעדית בארץ מכורתו הקדושה. נראה שהחלטה זאת נגעה רק לחג׳אז, משום שקהילות של יהודים, ולמשך זמן מה גם של נוצרים, נשארו בדרונ חצי־האי ערב ובמזרחו.
ואולם, בדומה לדרך שבה נטו המיעוטים להתיישב במקומות מסוימים, כך הם גב התרכזו במקצועות מסוימים ובמיוחד באותם מקצועות שחייבו כישורים שהמוסלמים נזקקו להם, אך חסרו אותם או שלא היו מעוניינים לרוכשם. בתקופה מסוימת היו הד'מים שקועים בעסקי מסחר וכספים, עיסוקים שחברות צבאיות בעלות תודעה של גבורה בזו להם; בתקופות אחרות, בעיקר במאות השנים המאוחרות יותר, הם היו מיוצגים היטב במה שניתן לכנות המקצועות המלוכלכים. בין אלה היו עיסוקים כגון ניקוי בורות השפכים וייבוש תכולתם להסקה – עיסוק יהודי נפוץ במרוקו, בתימן, בעיראק, באיראן ובאסיה התיכונה. היהודים היו גם בורסקאים, קצבים, תליינים ובעלי עיסוקים בזויים ובלתי נעימים אחרים.
ברנרד נוסף לעבודות השחורות המקובלות כללו עיסוקי הד'מים גם עיסוקים שעבור מוסלמי אדוק היו בבחינת עיסוקים שרצוי להימנע מהם, כלומר, כאלה שחייבו מגע עם כופרים. בשל כך נמצא לעתים אחוז גבוה של לא־מוסלמים במקצועות כגון דיפלומטיה, מסחר, בנקאות, תיווך וריגול. אפילו המקצועות הקשורים בעיבוד זהב וכסף והמסחר בהם, מקצועות הנחשבים יוקרתיים במקומות רבים בעולם, היו בעיני מוסלמים אדוקים פגומים ונתפסו כמסכנים את נשמתם בת־האלמוות של העוסקים בהם.