הד המזרח יום שישי, ינואר 20, 1950- משה אשולין בן 70 שנה
הכתבה פורסמה בעיתון הד המזרח יום שישי, 20 בינואר , 1950
ביום ז' לח.ז מלאו לידידנו משח אשולין מעסקני יפו,שבעים שנה.אנו מביאים להלן את הערך שלו, כפי שנדפס בכרך א, בעמוד 191 של ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו " ובוניו," והננו מאחלים לו שיזכה עוד שנים רבות לעסוק בצרכי צבור באמונה וימשיך במעשיו הטובים "אוהב שלום ורודף שלום" במדינת ישראל השלמה
המערכת
נולד ביפו, ביום ז' טבת תרמ"א לאביו ר' יצחק אשולין (השו"ב – שוחט ובודק – של קהלת יפו) ולאמו חיה בת ר' לוי הכהן – מראשוני העולים ממרוקו.
בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי אמו ר' לוי הכהן ז"ל – בעל תלמוד תורה ראשון ביפו-, המשיך בתלמוד תורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל – כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם " טוב תורה עם דרך ארץ " הכניסו אביו אחר כך לבית הספר של חברת " כל ישראל חברים " – אליאנס -, ואחר כך נכנס ללמוד מלאכת חרש ברזל ( נפח ) בבית החרושת ל. שטיין על חשבון אליאנס
בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי־אמו, ר' לוי הכהן ז"ל (בעל תלמוד־תורה ראשון ביפו( המשיך בתלמודיתורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל — כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם "טוב תורה עם דרך ארץ" הכניסו אביו אחר־כך לבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), ואהר־כך נכנס ללמוד מלאכת חרש־ברזל (גפח) בבית־ החרושת ל. שטיין על חשבון "אליאגס".
שנים אחדות עבד במלאכתו. אחר כך עבד במשך 22 שנה אצל. עורך־דין דוד מויאל כפקיד בעסקי קרקעות ועסק בקנית קרקעות מערבים ובמכירתם ליהודים לצרכי שיכון והרחבת היישוב היהודי ביפו. בהשתדלותו נוסדה השכונה "אהל משה", הנקראת כך על שמו, וכן עזר ביסוד השכונה מחנה יוסף' כרם התימנים ושכונת ברנר. בעסקי־קרקעות אלה מילאו תפקיד השוב ההון, היזמה והמרץ של יהודים רבים, והם זכו גם ברווחים הגדולים, בעוד שהוא 'הסתפק במועט וראה שכר לעמלו . בהצלחתו להשתתף במצווה, אך גם הוא זכה להקים משפחה בישוב ולבנות לו בית בתל־אביב. בתר"ס נשא לאשה את חנה בת הרב ר' אליהו שמט. כן היה פעיל בחיי הצבור והקדיש את ידיעותיו בלשון הערבים ובמגהגיהם ואת יחסיו הטובים עמהם לעזרת העולים החדשים מאירופה, להקל מעליהם את קשיי חחתאחזות ? בארץ בשל חוסר ידיעת השפה והקשרים עם תושביהעיר הותיקים. כן היה חבר באגודת "המגן" ובאגודת. "ואהבת לרעך כמוך" שפעלו בקרב הישוב החדש ביפו.
במלחמת העולם הראשונה לא יצא עם היוצאים למצרים , אלא נשאר בארץ ונשא בכל יסורי היישוב: רעב, מחלו וגרושים ; החזיק מעמד ביפו ואחר כך גם בכפר סבא עד הרגע האחרון, לבל יתרחק מעירו ויוכל לחזור אליה עם משפחתו הגדולה בהקדם, ואחרי המלחמה חזר מהגליל לעבודתו בהכנת הקרקע להרחבת היישוב.
בשנת תרצ"ו -1936 נענה לבקשת ר' פנחס גריבסקי ז"ל מירושלים וחיבר בשביל האוסף שלו " ספר זכרון לחובבים ולעולים הראשונים " את הרשימות לזכר ראשוני עדת הספרדים והמערבים ביפו, עם 30 תמונות.
במלחמת העולם השניה שלח שלשה מבניו למערכת נגד אויבי עם ישראל : אחד בצבא היבשה, בחיל הים ואחר בשרות טכני לצבא.
En reconnaissance à un guide – Benzaquen
En reconnaissance à un guide
- Benzaquen
Donner le nom S. D. Lévy au " Home de Vieillards", n'est que la très humble et très modeste contribution de la Communauté israélite de Casablanca, au culte que nous devons tous à la mémoire de cet apôtre de la Bienfaisance.
Il est normal qu'une de nos plus belles institutions, communautaires perpétue le souvenir de celui qui fut Ie créateur ou l'inspirateur de presque toutes nos œuvres d'entraide et ce n'est de notre part, qu'accomplir une partie de notre devoir en profitant de l'occasion qui nous est offerte aujourd'hui. La structure et le fonctionnement de notre " Home de Vieillards " ouvert depuis longtemps déjà à nos concitoyens coreligionnaires, mais dont l'adjonction récente d'une aile supplémentaire comporte un grand nombre de lits, nous autorise à parler d'inauguration, d'évoquer tous ensemble dans le recueillement et la dévotion la mémoire d'un de nos plus illustres coreligionnaires, ayant vécu toute sa vie dans notre pays.
Illustre pas ses vertus et par ses qualités morales, et illustre par son activité inlassable en faveur d'un groupement déshérité et non secouru par l'absence totale d'organisme d'entraide au moment où il commença son activité sociale. Celle-ci débuta il y a plus de 60 ans et se poursuivit sans désemparer et sans solution de continuité jusqu'à son dernier souffle, vers l'âge de 95 ans, il y a à peine 18 mois.
Cet homme, qui, s'il ne créa pas tout, inspira tout ce qui se fit dans ce domaine, sut par son enthousiasme communicatif et son sens aigu de la charité dans la dignité, inculquer à tous nos coreligionnaires parfaitement indifférents ou peut-être effrayés par l'ampleur de la tâche le sentiment de la solidarité non pas comme une action de piété, comparable en cela aux prières religieuses ou aux actions de grâce, mais purement intrinsèquement, d'une façon absolument désintéressée donnant à l'homme le véritable sens de la vie.
A la charité de la main à la main, dégradante et discriminatoire, il substitua petit à petit, d'année en année, l'entraide collective stimulante et plus conforme à la dignité de l'homme, par la création d'organismes de routes sortes dont il patronna les comités et qui, du temps où nous étions plus de trois cent mille juifs dans ce pays, contribuèrent d'une façon substantielle à soulager nos coreligionnaires dans le besoin, et à assurer aussi leur repli ultérieur dans des conditions convenables vers d'autres régions du monde.
Actuellement, en dépit de la réduction progressive du nombre de nos coreligionnaires vivant dans ce pays, des organismes d'entraide juive nous rendent vous le savez bien, d'énormes services et ne sont que la prolongation naturelle donnée par l'impulsion initiale de leur fondateur Samuel Lévy.
Permettez-moi, Mesdames et Messieurs, afin de sortir de l'oubli quelques témoignages, parmi tant d'autres, de l'immense labeur si profondément humain de S. D. Lévy, de vous faire une rétrospective qui nous ramènera à quelques années en arrière.
En Janvier 1953, il y a donc près de 20 ans, peut-être certains d'entre vous s'en souviennent-ils, à l'occasion d'une cérémonie en son honneur parce qu'il allait très prochainement boucler ses 80 ans, un des orateurs disait ceci en substance " S. D. Lévy n'est-il pas l'alpha et l'oméga de toutes les œuvres sociales du judaïsme Marocain ? N'est-il pas le noyau magique d'où sont sortis ces rayons qui s'appellent l'Aide scolaire, la garderie d'enfants, la Maternelle, les Dispensaires de l'OSE, les bourses d'études, Abraham Ribbi, etc, etc, etc. Enfin, l'Asile des Vieillards dont la réalisation le hante maintenant et qu'il saura créer, en dépit des lenteurs et des apathies ? ".
Ainsi donc, Mesdames et Messieurs, cet asile de Vieillards, ce Home de Vieillards en plein fonctionnement ce matin, obsédait sa pensée et il en sentait la nécessité par une intuition d'inspiration divine, sans aucun doute. À ce moment là, vous ne l'ignorez pas, et il n'est pas inutile de le rappeler, le Maroc luttait pour son indépendance, et l'indépendance recouvrée, l'exode de nos coreligionnaires commençait et se poursuivait de façon rapide.
Pour notre bonheur à tous, Samuel Lévy vécut presque 18 ans encore, après cette cérémonie dont je viens de vous parler. Il ne cessa pas, comme on le prévoyait, de harceler les Comités des Communautés qui se succédèrent et qui finirent par être convaincus, avec le Joint, de la nécessité d'une telle œuvre. Grâce à la création de ce Home, ceux qui ne pouvaient pas être concernés par l'émigration parce que, handicapés physiquement ou trop vieux, y trouvèrent leur refuge naturel. Et ainsi, un autre chantier s'ouvrait à l'activité de la solidarité juive, la protection des vieillards, que malheureusement, l'indifférence ou l'égoïsme naturel des jeunes, reléguait au rayon des préoccupations mineures.
Mesdames Messieurs, le Judaïsme Marocain ne manque pas de noms illustres qui ont enrichi son histoire dans le passé et dans le présent, et apporté au prestige de cette grande communauté sépharade des fleurons glorieux et lumineux dont il nous revient d'entretenir la mémoire et de garder le souvenir. Il faut les évoquer à chaque occasion car ils sont une partie de notre patrimoine à transmettre à nos descendants. Ici et ailleurs, une flamme doit toujours être entretenue afin que jamais ne disparaisse la trace de leurs qualités et vertus et que leur souvenir soit le moteur constant de notre comportement.
Presque tous ces noms prestigieux se sont surtout illustrés et signalés par leurs écrits, par leur culture ou par leur piété. Il serait cependant injuste que nous n'engloutissions pas dans la même considération ceux, très rares, qui comme S. D. Lévy n'ont acquis le droit au respect et à l'amour de leurs concitoyens que par leur activité purement sociale, activité simplement humaine, non encadrée de considérations religieuses ou philosophiques, excluant tout développement théosophique pour ne lui conserver qu'une idée encore plus belle par sa simplicité et sa nudité, l'idée de la solidarité et de l'entraide. Ceux qui ont eu le privilège de connaître S. D. Lévy et qui ont pu le suivre jusqu'aux dernières années de sa vie, se rappelleront avec émotion et tristesse mais aussi avec ferveur ce visage au sourire lumineux, reflétant l'espérance et l'enthousiasme, la satisfaction du devoir accompli, suprême récompense offerte par la Providence, à ceux, qui spontanément ont agi comme le voulait D.ieu.
Aussi il importe que la volonté de D.ieu qui a nous envoyé cet apôtre, soit respectée et que se maintienne et se perpétue l'action bienfaisante qu'il a entreprise.
Ce Home que vous venez de visiter, dont vous avez vu les pensionnaires venus de plusieurs coins de notre pays, vous avez pu en apprécier la belle tenue et son merveilleux fonctionnement, non seulement grâce aux grandes qualités de sa directrice Madame Shlouss et de ses collaboratrices à qui je suis heureux d'adresser, en votre nom et au mien, nos chaleureuses félicitations, mais aussi grâce au labeur inlassable de notre collègue à la Communauté, notre ami, Jacques Moreno qui supervise avec une compétence et un dévouement qui mérite toute notre gratitude, la marche de cet établissement dont nous sommes tous fiers et qui fait l'admiration de tous les visiteurs venus d'Europe ou d'Amérique.
Cet établissement a été édifié et est entretenu grâce à la collaboration financière de la Communauté Israélite de Casablanca et du " J.O.I.N.T. ". La Communauté Israélite ne fait que son devoir et essaie par tous les moyens, de trouver des ressources, mais le J.O.I.N.T dont la contribution est particulièrement substantielle, suscite de notre part, une reconnaissance infinie. Je manquerais à tous mes devoirs si je ne profitais pas de cette occasion pour adresser, s'il m'est permis de le faire, au nom de toute la collectivité Juive du Maroc, nos remerciements les plus émus aux donateurs et à leurs dirigeants, ici et ailleurs pour tout le bien qu'ils font à nos coreligionnaires marocains.
Il ne nous est jamais marchandé leur soutien alors que d'autres sollicitations les réclament partout où il y a des juifs dans le monde. Aussi, en fonction d'une équitable répartition des secours, en fonction des besoins évidents et plus impérieux que les nôtres de beaucoup de nos coreligionnaires dans d'autres régions du monde, il importe que nous révisions notre propre contribution à la cause juive; il est temps que ce que nous avons appris du désir de D.ieu de voir les hommes unis par le sentiment de la solidarité, que ce sentiment ne soit pas à sens unique, c'est-à-dire, que nous devons maintenant songer à augmenter notre aide et nos efforts financiers. Nos œuvres sociales communautaires où nos communautés doivent continuer à fonctionner tant qu'il y aura des Juifs qui habitent cette terre, terre de nos ancêtres depuis plus de 2,000 ans.
L'émigration vers d'autres cieux de nos coreligionnaires, loin de diminuer nos problèmes d'entraide, nos préoccupations sociales, les a augmentés par le fait que cette émigration a surtout intéressé la population jeune et rentable et nous a laissé à charge la population inactive.
Des temps meilleurs récompenseront nos efforts, le chemin qui doit déboucher sur la suppression de la haine remplacée par l'amour de l'humanité toute entière, doit être suivi quelle qu'en soit sa longueur, avec patience et ténacité, s'appuyant pour cela sur la pensée du philosophe et qui fut le grand principe de la vie de Samuel Lévy. " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".
Discours prononcé par Monsieur Le Docteur L. Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion de l'inauguration du " Home de Vieillards " S.D.Lévy
סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה – נחם אילן
סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה
נחם אילן
מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.
לקראת יום השנה החמישים להסתלקותו הוציא צעיר בניו, דוד ש׳ מלכה, ספר לזכרו, וכותרתו בתרגום לעברית היא: מדור לדור – מורשת של אמתה וסובלנות .ואכן, מעדויות שונות מתקבל הרושם כי הרב מלכה השכיל להנהיג ציבור מגוון בנסיבות מורכבות וקשות, במידה רבה בזכות סובלנותו היתרה. בדברים הבאים אני מבקש ללבן בקצרה את מושג הסובלנות, לבחון את מידת התאמתו ותקפותו לדמותו של הרב מלכה, להציג כמה מעמדותיו שלהן זיקה לסוגיית הסובלנות, להציע מנין נבעה סובלנות זו ומה הזין אותה, וכן לסמן את גבולותיה.
אקדים ואומר כבר עתה כי אין בכתביו של הרב מלכה דיון שיטתי, ואף לא אקראי וחלקי, במושג ״סובלנות״ (תסאמח – בערבית), אבל מתוך מאמריו הרבים מסתמנת עמדתו ומתבררים גבולותיה בבירור. אדגים את עמדתו כלפי שלוש סוגיות: היחס אל החילוניות, מגעים עם מנהיגים בני דתות אחרות והגישה כלפי התרבות הכללית, אך קודם לכן אבהיר מעט את המושג ״סובלנות״ ואת אפשרויותיו השונות.
לפני שנים אחדות פרסם הפרופ׳ אבי שגיא מאמר, שבו דן בתפיסה שלפיה רעיון הסובלנות ראשיתו ״בתרבות שהניחה אמת אובייקטיבית, תפיסה מונופוליסטית של ערכים ולא רלטיביזם או ספקנות״. בהמשך שרטט הפרופ׳ שגיא את ההבחנה החדה בין סובלנות ובין פלורליזם, וכן הציע חלוקה פנימית של גילויי סובלנות על־פי שתי אמות מידה: חלשה, ה״מתבטאת בכך שהסובלן אינו כופה את עמדותיו על הנסבל״, לעומת חזקה, שבה ״הסובלן אינו מפעיל מנגנוני דחייה שונים שהיו יכולים לגרום לזולת לשנות את עמדתו״; וסובלנות שלילית, אשר ״אינה מתערבת בפעילותם של אחרים״, לעומת חיובית, ה״מייצגת עמדה הגורסת שאי ההתערבות אינה מספקת. ישנן חובות המוטלות על הסובלן שבאמצעותן יובטח קיומה של העמדה הנסבלת״."
היחס אל הפילוסופיה במאמרו של הרב מלכה
הרב מלכה ראה בפילוסופיה ובחילוניות איום אסטרטגי, לא רק על עם ישראל, אלא על החברה האנושית כולה. אף שהכיר בגדולתם של הוגים יהודים דוגמת הרמב״ם וריה״ל, והכיר את חיבוריהם העיוניים(מורה נבוכים והכוזרי), יחסו לפילוסופיה הוא יחס של דחייה ופסילה. וכך כתב זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה: ״אחד מחטאינו החמורים הוא עיצוב האמונה על־פי הפילוסופיה. הם [הפילוסופים והנוהים אחריהם] מחליפים וממירים [עניינים] בדת בהתאם למה שגילו להם שכליהם הקצרים, כפי שאירע בגרמניה, בעקבות הרפורמה…״
וכעבור כשנה הוסיף:
הסיבה לכל הייסורים בעולם היא הציביליזציה הכוזבת והמדעים החדישים הנוצצים… האנשים מתייחסים כיום אל המדעים החדישים ואל הפילוסופיה החדישה כאל המוסר שלהם, ולכן אינם לומדים את ענייני דתם, אלא את הקליפות. וכך אנו שומעים מצעירים רבים מילים מעציבות, שדבר זה מובן מאליו [אפשר גם: נורמלי; טביעי – במקור], ושזה אינו מאמין באחדות ה', ואחר אינו מאמין בנסי ה׳ הנמצאים בספריו…
ומכאן קצרה הדרך אל המסקנה כי:
יש להשתחרר ממדע הפילוסופיה, אשר עניינו להכניס ספק בלבות חלושי הרצון והאמונה. עלינו להשוות את הפילוסופיה בעבר עם זו שבהווה. הרמב״ם למד פילוסופיה וידע את סתריה וסודותיה, והדבר ניכר מספרו ״מורה הנבוכים״. ועם זאת התעצמה אמונתו לדרגה גבוהה, והוא קבע לנו את שלושה־עשר עיקרי האמונה, שהם בתכלית הניגוד לפילוסופיה, שהרי הפילוסופיה אינה מכירה בתחיית המתים, והיא אחד העיקרים החזקים ביותר שקבע לנו הרמב״ם.
דומני כי בפסקה זו מבטא הרב מלכה את מצוקתו בלשון ברורה יותר מבמובאות הקודמות. מדבריו אלו מתברר שהוא רואה בפילוסופיה גורם מרכזי ומכריע בהתפתחות החילוניות, ודעה זו מעוררת אצלו קושי חמור, כיצד יש להתייחס אל יצירות עיוניות של גדולי ישראל, ובראשם הרמב״ם. הרב מלכה מודע ליצירתו העיונית של הרמב״ם ואינו יכול להכחישה או להתעלם ממנה, אבל הוא מעדיף לראות את פסגת יצירתו של הרמב״ם בשלושה־עשר עיקרי האמונה שניסח בהקדמתו לפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין ולא במורה נבוכים (להלן: על״;).
אפשר להניח כי מעטים מאוד מקוראי מאמריו של הרב מלכה למדו את מו"נ והכירו חיבור זה לעומקו, אבל באותה מידה קרוב לשער שרובם הכירו את י״ג העיקרים מסידור התפילה ומן הפיוט ״יגדל אלהים חי״. הרב מלכה נאחז בחיבור המוכר והפופולרי יותר ביצירתו של הרמב״ם, ובדרך כזו הקהה את ״חומר הנפץ״ הפוטנציאלי הטמון במו"נ והותיר כמסד עיוני רק את הנוסח הפופולרי והפשטני של י״ג העיקרים. לא התמודדות עם הגותו העיונית של הרמב״ם יש לפנינו, כי אם התחמקות מהתמודדות שכזו, אגב שמירת כבודו של הרמב״ם ובמחיר ״נטרול״ ערכה של הגותו הפילוסופית.
מעיון שיטתי בכל מאמריו של הרב מלכה מצטייר הרושם שהוא נקט עמדה זו לא משום שייחס בורות ותמימות לציבור קוראיו ועל כן הסתיר מפניהם ״אמת מסוכנת״, אלא מפני שכך ראה את הדברים. ככל שבדקתי, לא מצאתי בדבריו הידרשות כלשהי לחלקים הפילוסופיים והעיוניים בכתבי הרמב״ם או בכתבי ריה״ל, שנזקק להם כמה פעמים.
יתרה מזו: כבר בראשית דבריו במובאה הנידונה הבליע הרב מלכה את הטיעון כי גם אם ייחס מאן דהוא חשיבות וערך להגות הפילוסופית של הרמב״ם ושל בני זמנו, המושתתת במשתמע על הבחנה דיכוטומית בין ההגות של ימי הביניים ובין ההגות של העת החדשה. הוא לא הבהיר במפורש את טיבה של הבחנה זו, אולם דומני שאפשר להניח הנחה קרובה כי לשיטתו, התייחסו כל הפילוסופים בימי הביניים (שהכירם או שמע עליהם) אל אלוהים כאל ישות קיימת: ואילו בעת החדשה כפרו הפילוסופים אפילו בקיומו של אלוהים או, למצער, הטילו בכך ספק עקרוני.
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים – משה עמאר
הרקע ההלכתי לפרשה
ההלכה היהודית רואה במידה מסוימת במשרות רמות ונשגבות זכותו הקניינית של נושא המשרה, כך שבמותו הוא מוריש את המשרה לבניו. דבר זה נרמז בפסוקים שונים בתורה, שם הבן יורש את אביו בתפקידי כהונה או מלכות. בכוהן נאמר: ״שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יביא אל אהל מועד לשרת בקדש״ (שמי כט 30). תחתיו מבניו, כלומר הכוהן ממלא את מקום אבותיו, ומכאן שהכהונה עוברת בירושה. כמו כן לגבי מלך נאמר: ״לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמֹאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דב׳ יז, כ). הוא ובניו, מכאן שהמלכות עוברת בירושה. בפסוקים הנזכרים מדובר בכהונה ובמלכות, משרות גבוהות שיש בהן שררה וכבוד. אולם חז״ל הרחיבו את זה לתפקידים ציבוריים:
הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו(ספרי דברים קסב).
והרמב״ם פסק את זה להלכה:
כשמעמידין המלך […] הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל […] ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המעויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע״פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אע״פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל […] (רמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים פ״א ה״ז).
הערת המחבר : וחזר על זה שם, בהלכות כלי המקדש פ״ד ה״כ. וכן נפסק בשולחן ערוך: ״ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת״(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה סעיף כב).
מהאמור עולה כי לפי ההלכה, השררה ברבנות ובתפקידים ציבוריים שיש בהם כבוד, מרות ושלטון עוברת בירושה מאב לבן. ואכן בספרות ההלכה והפסיקה של חכמי הפזורה הספרדית והאשכנזית דנו בשאלות שהתעוררו סביב השררה במרוצת הדורות.
נושא השררה העסיק את חכמי מרוקו, והם הקדישו לו מקום נרחב בתשובותיהם. סמוך למחצית המאה העשרים אף הוקם במרוקו בית דין רבני מיוחד לענייני השררה. בפסיקתם של חכמי מרוקו קיבל נושא זה פרשנות מרחיבה. הוא הקיף נושאים רבים: רבנות, חזנות־שליחות ציבור, שחיטה, מוהלות, עריכת חופה וקידושין, סופרי שטרות, כתובות וגיטין, וקברי אבות. השררה תופסת גם בחיי האב, שיכול למנות את בנו במקומו גם בחייו. והיו חכמים שפסקו, כי גם במקרה שהבן אינו ממלא את מקום אביו, אם בן־בנו ראוי, הוא מתמנה למלא את מקום סבו, ואפילו אם היה הפסק של שנים בין האב לבן, לנכד או לנין.
הרקע ההלכתי והחוקתי למחלוקת
החברים טענו כי מנהגי השררה לא נהגו בפאס בנושא של נשיאות החברה. גם אם נניח שנהגה שם השררה, במקרה דנן היא לא תחול, מאחר שיש מחלוקת על המועמד, וזאת בהתאם לתקדים פסיקה המצוי בספר ״מנחת כהן״, שבו כתב רבי יוסף הכהן תשובה בענייני ירושת השררה ובה הסיק שהיא חלה גם על השוחטים. יתרה מכך, הוא קבע שאם אין לבעל השררה בנים, גם חתנו נחשב כבנו לעניין זה. בתגובה העיר לו רבי חיים ברלין, שנכון הוא שהשררה עוברת בירושה, אמנם רק:
בזמן שאין שום מחלוקת בעיר ולא נמצא שום ערעור על זה השו״ב [=השוחט ובודק] […] אבל אם יש איזה מחלוקת ונמצאו עוררין מאיזה צד שיהיה שאינם מרוצים בזה השו״ב, אז אין כאן דין ירושה (אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים חו״מ, סימן נו).
הערת המחבר : לא מצאתי בספריות את הספר ״מנחת כהן״ לרבי יוסף הכהן, אולם תשובתו של רבי חיים ברלין פורסמה בחיבורו: אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים, ירושלים תשס״ח, חו׳׳מ, סימן נו. רבי חיים ברלין נולד בוולוזין בשנת תקצ׳׳ב ונפטר בירושלים בי״ג תשרי תרע״ג(1912-1832). המערערים הציגו בפני בית הדין הגדול את ספר ״מנחת כהן״. דומה כי רבי יוסף בן נאים, שהיה אספן ואוהב ספר ובעל הספרייה הגדולה לספרות רבנית במרוקו, הוא זה שהביא לידיעתם של המערערים את דעתו של רבי חיים ברלין ומסר בידיהם את הספר מספרייתו.
רבי חיים ברלין מבסס את סברתו על מסכת כריתות, שם נאמר שמאחר שהמלכות עוברת בירושה בני מלכים הבאים להתמנות במקום אבותיהם, אין צריך למשוח אותם בשמן המשחה. והגמרא שם מגבילה זאת למקרים שבהם אין מחלוקת על מינויו של הבן ״בזמן ששלום בישראל״. ומפרש רש״י: ״בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה״. ומשתמע מפירוש רש״י שבמקום שיש מחלוקת, מתבטלת הורשת השררה. ומשמעות ׳מחלוקת׳ היא גם כשהציבור מתנגד למינוי. ואנשי החברה בפאס, על סמך סברה זו, טענו שגם אם קיים מנהג השררה בחברה, במקרה שלנו יתבטל, מאחר שיש מחלוקת סביב המועמד וקיימת התנגדות למינויו.
בית־הדין דחה טענה זו, כי פירוש רש״י אינו הפירוש היחידי לסוגיה, והרי הרמב״ם בפירושו למשנה פירש שמדובר שיש מחלוקת בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, להלן ציטוט מדבריו:
אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות, אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו …] הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה׳ שייראוהו, והראיה לכך אמרו בקרב ישראל, אמרו בזמן שהשלום בישראל (רמב׳׳ם, פירוש המשניות, מסכת כריתות, פרק א).
הקצידה ב 'שיר ידידות' — המקורות הטקסט והמוסיקה – אברהם אמזלג
הקצידה ב'שיר ידידות'
המקורות הטקסט והמוסיקה
אברהם אמזלג
פעמים מס' 19 – עמוד 88-112
פרק מספר 3 מתוך המאמר
נשאלת השאלה , מדוע העבירו פייטני שירת הבקשות את הקצידה הנפוצה במארוקו בעיקר בצורתה החילונית לשירת הקודש ? אולי ניתן ללמוד משהו על כך מהקצירה האלג'ירית . רואנה , במחקרו על הקצידה באלג'יריה , מתאר חגיגה לכבוד נער אשר גמר ללמוד סורות אחדות מן הקוראן . והקרואים בחגיגה מאלתרים קצידות דתיות לכבודו . האם תופעות מעין אלו שימשו דגם ליהודי מארוקו ? הקשר וההשפעה . אם היו כאלה , בין ארצות צפון-אפריקה ובין עצמן לא נחקרו . עם זאת, בשאלה הזאת בדבר קשרים מוסיקאליים -סגנוניים בין ארצות אלו , ובמיוחד בין מארוקו לאלג'יריה ולתוניסיה . יש לקחת בחשבון , שהיתה השפעה הולכת וגוברת של המוסיקה התורכית על טריפולי , תוניס ואלג'יר . השפעה זו , שהיתה פועל -יוצא של התזמורות הצבאיות ושל המוסיקה הקלאסית התורכית שבאו בעקבות הצבא התורכי , לא היכתה שורש במארוקו , שבה לא ביסס הצבא התורכי מעולם את אחיזתו . מה היתה אם -כן הסיבה לצירוף הקצידה לשירת הבקשות ? על שאלה זו אנסה להשיב בדברים הבאים .
הערת המחבר : לעובדה זו יש חשיבות מרובה מבחינת ההיבט המודלי : אחיזתם של המודוסים המיקרוטונאליים המזרחיים במוסיקה המגרבית היא הרבה יותר חלשה מאשר כזו של טריפולי , תוניס או מזרח אלג'יריה . עם זאת . המוסיקה המצרית , על מלחיניה וזמריה הגדולים . המגיעה למגרב באמצעי- התקשורת המודרניים , גורמת לתמורות רבות בטעמם של המארוקאים , לרבות יהודי מארוקו החיים בארץ . על התמורה במוסיקה של יהודי-המזרח – ראה : שילוח וכהן .
ב . הקצעה ב'שיר ידידות
קובץ שירת הבקשות ' רני ושמחי' ( 1890 ) אינו כולל קצידות, ואילו בקובץ 'שיר ידידות' ( 1921 ) כלולות כבר 84 קצידות מכלל 550 הפיוטים שבו . עורכי 'שיר ידידות' ודאי לא היו כוללים בו את הקצידה , ועוד במספר כזה , אילולא היתה זו כבר מושרשת ומקובלת כחלק משירת הבקשות קודם הוצאת הקובץ שלהם לאור . קשה מאוד למצוא היום עדויות על שלביו הראשונים של תהליך זה . שהתחולל בין השנים 1890 – 1921 , וקרוב להניח שהיה זה בעשור הראשון של המאה ה -20 . עיון בספרי פיוטים , בכתבי-יד אחדים ובקצירות עצמן , נותן שלוש תשובות לשאלה , מה ראו עורכי 'שיר ידידות' לשלב בו קצידות.
1 . משיכת הקהל לבית-הכנסת
בראשית המאה ה -20 נתחוללו תמורות חברתיות חריפות בקהילת יהודי מארוקו . שעיקרן נבע מהמעבר מדפוסי-חיים מסורתיים לדפוסים עירוניים מודרניים . ההגירה הפנימית הגדולה של יהודים לקאזאבלאנקה ולערים גדולות אחרות והמפגש עם אורחות-חיים חילוניים חומרניים חוללו שינוי-ערכים קיצוני בקרב יהודים אלה ." ההשתתפות בשירת הבקשות , כמו דברים רבים הקשורים במסורת , נראתה כבר מיושנת , ונדרש מאמץ מיוחד כדי למשוך את הציבור לבית-הכנסת להשתתף בשירת הבקשות המתקיימת בלילות-השבת החורפיים . אין זה דבר של מה בכך ליהודי מ 'עמך ' העמל בימות השבוע . לקום בשעת בוקר מוקדמת מאוד בשבת . תופעה זו מצויה בכתב-יד מאת ר' שמואל כהן ) הרש" ך ( אמזאלאג ממראכש , המתאר את יגיעתו על הפיוטים , את קשיי הדור ואת צערו של הפייטן . הנה חלק מדבריו :
. . . ועכשיו בזה הדור שלנו אבן מאסו הבונים . מפני הנשים המגונים . שאינם רוצים בשירי דוד המע"ה [המלך עליו השלום] הנבונים . ובעליהם אל עצתם פונים . ואחריהם עונים ואמרים תנו למלמדים הונים . וישארו ריקנים . והמים הנידונים . שותים בלי מרה אפרוחים ויונים . בלי צער ובולי [ובלי] אנחות ויגונים . וביום שבת קדש כל העם ישנים . והוא בצער עים הקהל לעשות רצונם . שלא ישפכו עליו חרונים . ובבואו לביתו יקומו עליו השכנים . למה נתעכבת ובניך הם רעבתנים . אם יאכלו קודם שיבוא השכינה [= החמין המארוקאי] ישא אל אישתו קינה . ואם יניחו אותה צנונה . יכה אותה ולא יעשה רצונה ואפי' בשבת אינו ברינה . זהו הריוח שנותן הפיטן בכל השנה . פחים וצינים . למטה בין חיצונים . והוא בין אי שונים . לכן מעתה שלא יעתיק שום אחד זה הספר עד שתי שנים . יזכה הסופר והכותב זה אמרו ספיר . לראות בחזרת צבי ואופיר בסדר אמור אל הכהנים ע"ה הרש"ך מעיר מראקיס יע"ה ע"ה שמואל ה' ' אמזאלאג.
הקצידה כטיפוס שירי , עם הלחן האהוב והנפוץ ועם הטקסט המרתק , היה בכוחה למשוך קהל עממי להשתתף בשירי הבקשות. הנחה זו , המיוסדת על התפוצה העצומה שהיתה לקצידה הערבית בקרב יהודי מארוקו , נכונה בימינו כבעבר . לעיתים מבצעים הפייטנים פסוקים אחדים מן הקצידה הערבית בעברית ואחר-כך את הנוסח העברי , ודאי כדי שהמאזינים יערכו מיד את ההקבלה . הקצידה בלחניה הפשוטים והקרובים ללב מפצה את יושבי השורות האחרונות בבית-הכנסת, אלה שלחני הפיוטים של שירת הבקשות 'כבדים' באוזניהם וההתמצאות בהיבטים המלודיים והריתמיים של שירת הבקשות מהם והלאה.
הערות המחבר : הפייטן ר' דוד בוזגלו ז"ל (1902- 1975 , נפטר בישראל) ריתק ומשך קהל רב לבית-הכנסת . בימינו ידועים כפייטנים וכמבצעים מעולים של קצידות : ר' חיים לוק מבית-שמש, ר' חיים רביבו מתל- אביב , ר' נסים ואעיש כהן מירושלים ור' נסים שושן מקרית-שמונה .
הייתי עד לכך בשבת, א' באייר תשמ"ב )פרשת תזריע-מצורע) בהשתתפות הפייטן ר' נסים שושן . אשר הפליא לעשות בקצידה הערבית והעברית כאחד.
מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.הרב אברהם אסולין
????
ט. יש מקומות שמפטירין בתענית בתפלת מנחה, (מובא המנהג במסכת סופרים פרק י״ז ה״ז), וזה לשונו, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ״ל. וכתב הש״ע (תכ״ח ה״ח), וז״ל וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ורבנו מנחם ב״ר זרח בספרו צידה לדרך (מאמר א כלל ב פ״ו), כתב כשקורין בתורה בציבור, אין מפטירין בנביא אלא בשבתות וימים. ושמעתי מהרב מאיר אסולין שראה במראכש ובבוגמז, ועוד מקומות במרוקו שבצום גדליה מפטירין שובה ישראל. וכך נהגו בבית הכנסת של הר״מ מלכה זצ״ל ראב״ד פ״ת (אור תורה מרחשון תשס״ח עמוד קסה). וכן בישיבה הגדולה ״אור ברוך״ בראשות רי גבריאל טולידאנו שליט״א, מפטירין דרשו בצום גדליה כפסק הש״ע.
י. באזור אגדיר לא קראו מפטיר בתעניות, ראה בספר כף ונקי לר׳ כליפא בן מלכא זיע״א (עמוד קכג), וכ״כ בספר פאת ים מונסוניגו (סימן חי), שלא נהגו לקרוא הפטרה בתעניות, לבד מתשעה באב. וכ״כ בשו״ת מים חיים לר״י משאש זצ״ל (ח״א אור״ח סימן ריז), מה שאין מפטירין בשאר תעניות משום שלא נזכר בש״ס ולא בפוסקים, ובפרט שנהגו להתפלל מנחה ביום התענית בעת שמתפללין בו בשאר ימים שהוא עידן עבודה ומסחר, ולא רצו להטריח על הציבור יותר מדי, זולת בצום גדליה שהוא מעשרת ימי תשובה שאז לא חששו לטרחא דציבורא, כדי לעוררם לדרוש את ה׳. והגר״א עמאר בהערות לספר ״מגן אבות״ כתב שמנהג העיר מכנאס מפטירין בצום גדליה לפניה ואחריה, וכן הגר״ד צאבח שליט״א (שם בהערות) העיד שבעיר מראכש היו מפטירין בצום גדליה בלבד. וכ״כ ר׳ דוד עובדיה זצ״ל בסיפרו נהגו העם (צומות ותעניות אות כז).
וכן מנהג אלג׳יר לקרוא הפטרה בכל ארבע תעניות. והגר״י משאש כתב בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ז), וז״ל פה בכל ערי אלג׳יר נוהגים להפטיר במנחה של כל התעניות, וההפטרה היא שובה ישראל, זולת בצום גדליה מפטירין דרשו ה׳… וכן המנהג באיזה מקומות מערי המערב, ובאיזה מקומות נוהגים להפטיר רק במנחה של תשעה באב ״שובה ישראל״, ובצום גדליה דרשו ה׳ ובשאר תעניות אין מפטירין. ולעניין הברכות פשוט שבכל מקום שמפטירין בצבור צריכים לברך לפניה ולאחריה. וכ״כ בספר זה השולחן (עמוד נג. רמח), שבאלג׳יר עיר הבירה נוהגים להפטיר דרשו. וכן מנהג תוניס לקרוא את ההפטרה שובה ישראל בתפלת מנחה של כל תענית ציבור, והוא כדעת רב סעדיה גאון, פרט לצום גדליה שבו מפטירין דרשו ה׳ בהמצאו כמו שפסק מרן השו״ע (סימן תכח ה״ח), וכתבו התוספות ד״ה הקורא במסכת מגילה (דף כא.) שהטעם שמפטירין במנחה ולא בשחרית משום דכתיב בהפטרה שמרו משפט ועשו צדקה, ואגרא דתעניתא צדקה לעת ערב.
יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה והוא מנהג קדמון, כן כתב בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן עז אות ה(. ובספר מגן אבות )בהערה עמוד רסח(, כתב ליישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא
חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של הפרשה.
יב. בכל ערב ראש חודש היו נוהגים להתענות אף הנשים.
יג. ביום ז' באדר יום פטירת משה רבנו, רבים צמים ויש עושים יום לימוד בתענית דיבור בלבד, מלבד אנשי חברא קדישא שמתענים. וראיתי שהטעם היות ובקבורת משה רבינו ע"ה, הקב"ה בעצמו התעסק בקבורתו, לכן אנשי חברא קדישא מתענים ביום זה.
יד. הנוהגים להתענות בז' באדר, בשנה מעוברת מתענים גם באדר ב' כמובא בספר נהגו העם )צומות ותעניות עמוד קיט אות לב(.
טו. כאשר יש תענית שאינו חובה, כגון שובבי"ם או ז' באדר, מנהגנו שאין מוצאים ספר תורה לקריאת "ויחל משה". כ"כ ר"י בנאים זצ"ל בשו"ת שארית הצאן )ח"ב סימן ע"ר(. וכן שמעתי מהגר"י מאמאן שלא ראה במרוקו שמוצאים ס"ת לקראת "ויחל משה", מכיוון שהציבור מתענה תענית רשות.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו-המשפחות — ״תפארת בנים אבותם״
פרק 14; 
בספרד
בעיר מורסיא שבאנדאלוסיא, בדרום מזרח ספרד, הוקצתה בשנת 1272 שכונה מיוחדת ליהודים. ר׳ אברהם אלמורסי חי במורסיא בשנת 1303. ר׳ שלמה המורסי מוזכר בספר תרומת ה'. בשיביליה חי ר׳ יעקב מורסי. מכאן שהיו בשיביליה יהודים יוצאי מורסיא ״לום מורסיאנום״. יש להניח בני מרציאנו התיישבו בדבדו עם כהנים יוצאי שיביליה: משפחת מרציאנו שהתיישבה במקום עם הכהנים היתה משיביליה ומקורה במורסיא. המשפחה היתה זמן במקום הנקרא נתיסדלת מקום הנמצא בקרבת דבדו.
מתוך ויקיפדיה : מורסיה (בספרדית: Murcia, נהגה: murθjaˈ, מורת'יה) היא עיר הבירה של הקהילה האוטונומית של אזור מורסיה בספרד. בעיר עצמה, השוכנת על גדות נהר הסגורה, יש כ-409,810 תושבים, לפי הערכות מ-2005, ובאזור המטרופוליני כולו ישנם 558,000 תושבים. בשנים האחרונות גדלה אוכלוסיית מורסיה בקצב מהיר מאוד.
מורסיה הוקמה בידי עבד אל-רחמן השני, אמיר קורדובה, במאה ה-9. השם מורסיה (مرسية) נגזר משורש שמשמעותו "קבוע" או "יציב". הייתה בירת חליפות קורדובה, ומאוחר יותר בירת הטאיפה של מורסיה. מלך אראגון חיימה הראשון כבש אותה ב-1266ומסר אותה לידי אלפונסו העשירי מלך קסטיליה. הייתה בירת אזור מורסיה, שכללה בנוסף לפרובינציית מורסיה גם את פרובינציית אלבסטה של היום. ב-1982 נקבעה כבירת הקהילה האוטונומית, שכוללת את פרובינציית מורסיה בלבד. השם היהודי-ספרדי מרציאנו (Murciano) מיוחס לעיר הזו.
במרוקו
ר׳ שלמה המורשי(המורסי) הוא ראשון מבני קהל מורסיא הידוע לנו שחי במרוקו. מבני המשפחה ישבו בערים שונות במרוקו ובאלג׳יריה. בעיר בון אלג׳יריה הקרובה לגבול תוניסיה נשיא הקהילה בשנות ת״ש היה מבני מרציאנו. מבני מרציאנו היו בועד המללאח בעיר פאם, ונשיא הקהילה בעיר אספי. ר׳ יעקב מורסיאנו מעיר אספי היה מראשוני חובבי ציון במרוקו.
השם מרציאנו:
פירוש המילה הוא ״יוצא מורסיא״ ובספרדית ״לום מורסיאנוס״. ודלא כפירוש הידוע והנפוץ, מוזכר על ידי חיים אברהם: ״לא״ בספרדית נק' ״נו״, מורסיא— נו היינו שיהודים מצהירים אין אנו חפצים באזרחות מורסיא, מורסיא— לא או מורסיאנו. אכן נראה שזה פירוש מוטעה. משפחת מורסיא היתה בתורקיה. משפחת בן־ טאטא במרוקו, היתה מסורת אצל בני המשפחה הזו שהם באו מעיר מורסיא.
משפחת כהן־םקלי
כהני דבדו נקראו כהן סקלי: יש סוברים שהמילה סקלי היא על שם חוט הזהב הנקרא בלשון ערבית סקלי. ואמנם מצאנו כהני שיביליה עוסקים בחוט הזהב, תעשיה זו היתה קיימת בשיביליה, שכן עד המאה השמונה עשרה ידעו במרוקו על חוט הזהב הנקרא ״סקלי שיביליאני״. הר׳ יוסף משאש כתב שכהני סקלי נקראים כך כיון שמסורת בידם שהיו רוקמים בגדי כהונה בבית המקדש בחוטי זהב. ר׳ יוסף בן נאים היה בדעה שבני סקלי היו צאצאי צדוק הכהן שכן סקלי בגימטריה צדוק הכהן. ויש הסוברים שהם נקראו על שם האי סיציליא בדרום איטליא. הראשון הידוע לנו הוא ר׳ יעקב סקלי מהמאה השלוש עשרה מוזכר בתשובות הרא״ש. היו שד׳׳רים מארץ ישראל בשם ר׳ יעקב כהן סקלי, ר׳ משה כהן סקלי. ר׳ יעקב כהן סקילי ראב״ד טבריה עמל רבות כדי לבנות הבנין מעל קבר התנא ר׳ מאיר בעל הנס בטבריה. יהי זכרו ברון.
משפחת בן נאים
בסוף מכתב ראשי קהילת דברו לחכמי פאס: …מצאנו שטר מכירה של משפחת בן נאים בכתיבת יד החכם כמוהר״ר יוסף בן משאש שנת שס״ט. מכאן המקור הראשון הידוע לנו על שמפחת בן נאים במרוקו דלא כאברהם אלמליח שכתב': מוצאה של משפחת בן נאים הוא מטיטוואן ומשנת ת״ק השתקעו אחדים מבני המשפחה בפאם ובדברו. ולפי הרש״ך היתה בעיר תאזה משפחת בן נאים בשנת תמ״ד. בשנת שס״ט יודעים לראשונה על משפחת בן נאים בקהילת דבדו.
משפחת משאש
מקורה בדברו כך כתב הרב משאש בהקדמה ״ותפארת בנים אבותם״ שמשפחת משאש במכנאס באה מדבדו. והרש׳׳ך ציטט שטר מם׳ 6 משנת שפ״ה חתום בידי ר׳ יוסף משאש מקהל דבדו.
בן צולטאן — בן מלך. בתיטוואן שינו שם משפחתם לבן טאטא על פי פקודת מושל העיר שנפגע ששמע שקוראים לעצמם בני מלכים.
תורגמן — מתורגמן.
לעסרי — האיטר (הקדמה לשו״ת פעמון ורמון, י־ם, תשל״ז).
בן שושן — על שם העיר שושן.
בן גיגי — בגימטריא עשרים ושש שהוא מספר שם ה׳.
בן חמו — על שם חם או חמות.
מרעלי — על שם עלי הכהן.
ענקונינא — מקורה הבלעדי היה בדבדו.
ועיין ביחס דובדו משפחות רבות שנזכרו בתוך שטרות של קהל דבדו.
משפחות שמוצאם משיביליה הם במרוקו זבילי או אישבילי. ובארצות הבלקן היו שיבי, סיבילייא, סיבילייאנו.
שמות פרטיים
אברהם: בריהם, בריהמו, בראהים.
דוד: דודו, דוור, דבידו.
מרדכי: מריטך, מרדוך.
אליהו: יאהו.
משה: משישו, מושי.
שלמה: שלילם.
יעקב: עקיקו, עקו.
יוסף: יסו.
שמחה: מאהא.
לאה: ללוויהא.
אסתר: סתירא.
מתוך התזכיר שהוגש לממשלת בריטניה בפברואר 1888 בדבר מצב היהודים במרוקו
סולטאני מרוקו 1792-1912
סלימאן השני כן מחמד בן עבדאללה
שלט בשנים 1822-1792. פעל לאיחודה של מרוקו ונכשל בגלל המרידות התכופות של הברברים. גילה חשדנות רבה כלפי אירופה, ונחשב בעיני היהודים ל״צדיק״ מפני שביטל את גזירות אחיו יזיד, שקדם לו בשלטון (שלט בשנים 1792-1790). התיר ליהודים לחזור לגור במלאח בפאס, וליהודים שהתאסלמו – לחזור ליהדותם. עם זאת, דרש מהיהודים בתיטואן, במוגאדור, בסאלה וברבאט לגור במלאח, אסר עליהם לסחור בכפרים וגירש יהודים אירופים שסירבו לקבל עליהם את הגבלות ההתנהגות על פ׳ תנאי עומר.
עבר אלרחמאן השני בן השאם
שלט בשנים 1859-1822. תקופת שלטונו התאפיינה באנרכיה ובהתפוררות השלטון המרכזי, בשל א׳ יכולתו להתמודד עם מרידות הברברים, כישלונו במלחמה עם צרפת בשנת 1844 (שבמהלכה הופגז המלאה של מוגאדור ונהרס) והמצב הכלכלי הקשה. נהג בסובלנות כלפי היהודים.
מחמד הרביעי בן עבר אלרחמאן
שלט בשנים 1873-1859. תקופתו התאפיינה בהעמקת ההשפעה הכלכלית האירופית. קבע את מראכש לבירתו, בנה בה מסגדים ובנייני ציבור, פעל לשיפור מינהל הממלכה באמצעות הקמת האקדמיה הראשונה להכשרת פקיד׳ ממשל, עודד את התעשייה והחקלאות ויזם עבודות ציבוריות. ב־1860 כבשה ספרד את צפון מרוקו וסיפחה אותה,
חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה
שלט בשנים 1894-1873. בתקופתו העמיקה החדירה האירופית למרוקו, בעקבות השתלטות צרפת על תוניסיה והשתתפות גרמניה במירוץ הקולוניאלי, וכונסה ועידת מדריד (1880) לפתרון בעיית החסות הזרה. פעל לדיכוי שבטים מתמרדים, בשנים 1884-1879 פקד את מרוקו משבר כלכלי עקב בצורת שפגעה בכל האוכלוסייה. תקופה קשה זו נתנה אותותיה גם ביהודים, שמצבם הורע והעוינות כלפיהם גברה, מת בקרב בשנת 1894.
עבד אלעזיז הרביעי
שלט בשנים 1908-1894. עלה לשלטון בהיותו בן 14, עד 1900 ניהל את ענייני המדינה ראש הווזירים. שלטונו התאפיין באנרכיה ובמרידות בלתי פוסקות של הברברים נגדו, שפגעו גם באוכלוסייה היהודית. הודח מכס השלטון בידי אחיו.
עבד אלחאפט׳ בן חסן הראשון
שלט בשנים 1912-1908. חתר לביטול הסדרי החסות, החלטות ועידת אלחסיראס ולגירוש הצרפתים ממרוקו; ברם, החובות הכספיים אילצו אותו לקבל את תנאי המעצמות כדי שיוכל ללוות כספים בבנקים האירופיים. ב־30 במארס 1912 חתם על חוזה פאס, שכונן את החסות הצרפתית. בעקבות החתימה פרצו התקוממויות ברחבי הארץ נגד הצרפתים וכן מעשי שוד, ביזה ורצח בקרב האוכלוסייה היהודית. במיוחד ידועה ההתפרצות האלימה בפאס בשנת 1912, שגרמה למותם של עשרות יהודים. הוא פתח בפניהם את שערי ארמונו ורבים ניצלו.
מתוך התזכיר שהוגש לממשלת בריטניה בפברואר 1888 בדבר מצב היהודים במרוקו
- היהודיים בערים הפנימיות, שאינן ערי חוף, נאלצים לגור ב״גטאות״(מלאה).
- הם אינם רשאים לרכוב על בהמה מחוץ למלאת בשום חלק מהעיר.
- מחוץ למלאח עליהם ללכת יחפים ולהסיר את כיסויי הראש. הם אינם רשאים להשתמש במקל הליכה; זקנים וחולים מורשים להיעזר במקל עשוי מקנה סוף. מאורים [מוסלמים] משתעשעים בזריקת פחם, שברי זכוכית, בלי חרס ישנים וכיוצא בזה, ונהנים לראות יהודים הנפצעים ברגליהם היחפות. ברבעים המוסלמיים רשאי היהודי ללכת רק במדרכה שבה לא עובר מוסלמי, ועליו לעבור לשמאלו של המוסלמי.
- אם הם חוזרים למלאה אחרי שקיעת השמש, מתייחסים אליהם כאל עבריינים.
- גובה הבתים שיהודים מורשים לבנות מוגבל, וכן אסור להם לרכוש נכס [דלא ניידי] מחוץ למלאח.
- נאסר עליהם להחזיק במחסנים או בחנויות ברובע המוסלמי, שבו נמכרות סחורות כמו ביגוד, נעליים ומשי. הם רשאים למכור מוצרים אלה רק באמצעות מאורי.
- יהודים, נשותיהם ובנותיהם נאלצים לבצע עבודות לכל פקיד ממשלתי בכל זמן(כולל בשבתות ובחגים), ובתשלום נמוך בהרבה ממחירי השוק.
- עליהם לבצע עבודות הנחשבות בעיני המוסלמים משפילות, כמו ניקוי ביוב ופינוי נבלות מאורוות הממשל.
- על היהודים לשלם מס גולגולת כדי לשחררם משירות צבאי. ובעת התשלום מכים על ראשיהם.
- שוחטים, חנוונים אופים וכו׳ חייבים לספק, ללא תשלום, סחורות לאנשי הממשל, אחרת ייאסר עליהם להמשיך בעיסוקם.
- יהודים אינם רשאים לעסוק במקצועות חופשיים.
- על היהודים ללבוש בגדים מיוחדים הכוללים כיפה שחורה ונעליים שהורות; ואסור להם ללבוש משהו שעלול להטעות אחרים כאילו הם מוסלמים.
- אסור ליהודים להחזיק בבתי מרחץ ציבוריים, גם בתוך המלאה.
- כיוון שהמוסלמים רואים את היהודים כמלוכלכים, אסור להם לשתות ולא לקחת מים מבארות ציבוריים ברבעים מוסלמיים.
- עדותו של יהודי אינה קבילה בבית הדין המוסלמי.
- על יהודי שנאסר או נידון למלקות לשלם לסוהר ולמלקה, ועד שהוא פורע את חובו הוא ״שב בבית הסוהר.
- אם מוסלמים העידו נגד יהודי שהתכחש לדתו,עליו להתאסלם. אם הוא מנסה לחזור לדתו המקורית, דינו רגימה או שריפה עד מותו.
[תרגם אליעזר בשן]
אכילה – מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים
אכילה
מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים
- מנהג יש כמה משפחות שאינם אוכלים בראש השנה דברים חמוצים, ואין סוחטים לימונים חמוצים לתבשיל. וזכורני שעט״ר אבא מארי זצ״ל, היה נזהר בזה. ושוב מצאתי להגאון חיד״א זצ״ל, בס׳ טוב עין, על מ״ש מר״ ן בסי׳ תקפג, יהא אדם רגיל וכו׳ יש בני אדם שנוהגים שלא לאכול בראש השנה דבר חמוץ אפי׳ לימונים. וכמ״ש במורה באצבע, ובספרי טוב עין, סי׳ יח׳ ועתה ראיתי בתשובות הגאונים, סי׳ קיד; שכתב שבר״ה עושים דבר של מתיקה ואין מבשלין בישול שיש בו חומץ, עכ׳׳ל. הא למדת דמנהג זה קדום מזמן הגאונים, עכ״ל. ועיין בס׳ מועד לכל חי, להגאון החבי״ף זצ״ל, סי׳ יב, אות כג, וציין לזה לספר אשל מפריו, סי׳ תקפג נראה להלן ערך ראש השנה, מ״ע].
מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים
- מנהג מקרוב נדפס ס׳ עדן מקדם, למוה״ר רפאל משה אלבאז זצ״ל ושם מערכת מים, ערר מנהג, כתב וז״ל: מ״כ בכ״י כמה״ ר דוד הסבעוני ז״ל, וז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפי׳ מנהג קל. וכ״כ רבינו מיימון בר יוסף אביו של הרמב׳׳ם ז״ל, בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגר״י, ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכלי פרסום לנס שעשה ה׳ ב׳׳ה עמנו בהם באותם הימים. ופשט המנהג לעשות סופגנין. בערבי אלספינז והם הצפחיות בתרגום האסקריטין, מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכי הר״ן במגילת סתרים, כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, וחלב בפורים, ובליל מוצאי פסח, והפולין ביום הושענא רבה, ואותן המנהגות אין ראוי לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה, ואל תטוש תורת אמר, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות, מנהגות כמו אלו יזכרו בהנהגותיהם ובסיפוריהם, ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים ע״ה. וסיים הרב הנז', וכן הביא יונתן בן עוזיאל בתרגום ישנו עם אחד, שהלשין המן לאחשורוש. ומכלל התפוחים שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותן התינוקות. וכן מנהגינו בדרעא להשליך החתן על הכלה בשבועות התפוחים. וגם נוהגים לזלף מים קצתם על קצתם. וכן נוהגים לאכול מאכל עשוי מבצק החטים שקורין אלפדאוו״ש בערבי. וכן מניחין עוגות מפסח ועד עצרת ואוכלים אותם בסעודת הבוקר בשבועות. וכן מנהגינו לאכול הראש ומאכל מעשה קדירה הנעשה מקמח, כגון גרעיני האפונים שקורין אותו ברכוכ״ס בערבי עם חמאה וחלב בסעודת הבוקר ביום פורים. ועושים לשבת הגדול הריפות מחטים, וכלים חדשים לפסח, וקדירה חדשה לר״ה, וראש כבש ודלעת הנקרא קרעא ודבש. ומסדרים בטבלא רימונים ותמרים, ורוביא והוא תלתן ובלשון ערבי חלבא. ופולין וכיוצא בזולתן. ומתקנים עופות ותרנגולים צלויים לסעודת יום הכפורים לפניו ולאחריו. ותבשיל עדשים ערב ת״ב. והרבה מנהגים נהגו בכל קהל ישראל בכל תפוצות גלותם ונהרא נהרא ופשטיה ומקום מקום כמנהגו. וכל משפחה ומשפחה ומנהגה. וקורא אני על כלם הליכות אלי מלכי בקדש. כן יש שאוכלים בסעודה שלישית של שבת או במוצאי שבת, בצלים המשמחים נפש העגומה. וכן יש שאין אוכלים ביצים במוצאי שבת ולא רוצים אפי׳ לראותם או לשמוע זכרם וכ״ש לזוכרם הם בעצמם. וכל המנהגים לא לחינם הוקבעו, עכ״ל. אמר המאסף כל המנהגים שזכר החכם הנז׳ עדיין מוחזקים בהם עד היום. וכבר רשמתי בהקדמת זה הספר דברי מוה״ר סבעוני הנז', שזכרו מוה׳׳י טולידאנו נ׳׳י בס׳ שריד ופליט. [על מנהגי שבועות, ראה להלן ערר שבועות, א, ד, מ״ע].
המקובלים במרוקו – משה חלמיש
יהודה קורייאט הראשון,
בן אברהם נפטר תקמ"ח –ט, רב ופוסק. פיוטו על מצוות מילה נדפס ב " מאור ושמש ". נכדו יהודה השני, כותב עליו בהקמה לשאלות ותשובות " זכות אבות " , הרב המפורסם בנגלה ובנסתר מורי זקני הרב יהודה קורייאט זצ"לץ
עין במר בוכה על כתביו כתבי הקודש שנאבדו בשלל העיר תיטואן בשנת תק"ן לפ"ק, ושארית הפליטה שם נמצא, ושם היה דודי זצ"ל, יצחק, והולכים עמו לעיר הקדש ירושלים תוב"ב. ולהיות שמורי, אברהם ואני עבדו יצאנו משם בשנת תקמ"ז וכו…..
רבי יהודה קורייאט הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
שמו של אביו נודע שהיה אברהם. תקופת חייו השתרעה למן סוף המאה החמישית ועד לאמצע המאה השישית. רבי יהודה שימש כרב ומורה צדק בעיר תיטואן שבצפון מרוקו עם כבוד הרב אפרים מונסונייגו וכבוד הרב יעקב בן מלכא.
רבי יעקב משה טולידאנו כותב שמצוי בידו קובץ אגרות ובו מכתבים רבים בין רבי יהודה קורייאט לרבי אליהו הצרפתי מפאס. רבי יהודה חיבר שאלות ותשובות, פסקי דיניטם ודרושים שאבדו בשלל העיר טיתואן בשנת התק"ן – 1790.
חידושי דינים וביאורים נשארו לפחיטה מתורתו ונקראו בשמות " טופח סביב " ו " נופך ספיר " ונדפסו בספר " זכות אבות " בשנת תקע"ב. כמו כן נדפס ממנו בספר " מאור ושמש " – לנכדו רבי יהודה קורייאט – פיוט לכבוד מצות מילה. עליו כותב גאון עוזנו החיד"א : " רבי יהושדה החסיד שהיה בדורינו. רבי יהודה חתום בהסכמה לספר " מגן גיבורים " לגאון רבי אליעזר די אבילא בשנת תקכ"ה – 1765.
כמו כן נודע שהחליף מכתבים עם רבי אליהו הצרפתי מפאס. נתבש"ם בשנת תקמ"ח או תקמ"ט – 1788.
יהורה קורייאט השני
, בן אברהם, יליד תיטואן. בשנת תקמ"ז עבר עם אביו למוגאדור, בשנת תקצ"ו הביא לדפוס את ספרו " מאור ושמש " המכיל בין היתר, דברי קבלה קדומים, כגון פירוש סודות התורה של הרמב"ן מאת רבי שם טוב גאון. בהסכמות המרובות לספר מפליגים בתאריו.
יהונתן סיריו. בן בתו של רבי אברהם מאנסאנו. כ"ח באב תקל"ה – תקצ"ג. מורה צדק בפאס, והייתה לו יד ושם בחכמת הקבלה.
יוסף אלאשקר ( אלשקאר ) בן משה.
תלמסאן. מחצית ראשונה נשל המאה ה-16. חיבורו העיקרי " צפנת פענח " עדיין בכתב יד, נכתב בשנת רפ"ט 1519. אף קובץ ליקוטים קבליים, שנכתב בצפון אפריקה במאה ה-18 כתוב " ראה זה מצאתי בספר צפנת פענח כתב יד כבוד הרב יוסף בן כבוד הרב משה אלשקר ז"ל בהקדמות סדר קדושים.
אנציקלופדיה ארזי הלבנון.
המקובל האלוקי, משורר גדול מרביץ תורה החכם רבי יוסף. גדל בתלמסאן והיה ממגורשי קאשטילייא שבספרד, דומה כי בשעת הגירוש, היה צעיר לימים. כי בהקדמת ספרו " צפנת פענח " שנכתב בשנת רפ"ט – 1529, מתאר את עצמו " צעיר בחכמה ובשנים ".
בתלמסאן למד בישיבתו של הרב הגדול רבי שלמה אלכלץ ז"ל. מבין חביריו לישיבה, מזכיר בשמותם את אחיו רבי יהודה ואת רבי כלץ בנו של ראש הישיבה. לימים הפך רבי יוסף לאחד ממרביצי התורה בישיבה ומחכמי העיר.
לעת עתה ידועים לנו רק פרטים מועטים מתולדותיו. אנו מקווים שעם פרסום יצירותיו ויצרות חכמי דורו, יתגלה לנו פרטים נוספים. רבי יוסף נפטר בתלמסאן, לא ידועה לנו שנת פטירתו, הוא קבור בבית העלמין העתיק סמוך לקברו של הרב רבי אפרים אנקאווה.
ציון קבורתו ידוע ושימש עד לדורנו כמקום תפילה לכל מר נפש. הוא מכונה בפי ההמון בערבית בתואר " ארקייז " – היסוד עליו הבנין עומד. כלומר הוא היה נחשב כאחד העמודים שבזכותם יהודי תלמסאן קיימים. רבי יוסף משאש זצ"ל, רבה של העיר תלמסאן לפני כשבעים שנה, כותב עליו :
" מצבת קבורתו, עדיין ידועה אצל כל הקהל, ויש בה סדק גדול ועמוק. מסורת בפי ההמון, כי הוא ז"ל מת בחיי אמו, ויום אחד בבוקר השכם הלכה אמו לבדה לבקר את קברו, ורדף אחריה ערבי אחד שודד, ונפתח לה הקבר ונסתתרה שם עד זרוח השמש ועלתה, וחזר הקבר ונסתר ונשאר הסדק לזיכרון לדור אחרון.
בתלמסאן פעלה משפחת אלאשקר במשך דורות, העמידה מתוכה תלמידי חכמים כגון, הרב הגאון רבי שלום אלשק, שכיהן כאב בית דין במחצית הראשונה של המאה הי"ח, והרב הגאון רבי יהודה אלאשקר במאה הי"ט, הוא היה רבו של הרב הגאון רבי חיים בלייח זצ"ל.
אלו הם חיבוריו :
רבי יוסף היה סופר פורה, השדאיר אחריו יצירה ענפה ומגוונת בתחומי הפרשנות, ההלכה, השירה, ההגות והקבלה. השמות שנתן לחיבוריו, רובם לקוחים מפסוקים המדברים על יוסף הצדיק. ובכך רצה להנציח את שמו על יצירותיו לדורות.
יצירתו נותרה גנוזה בכתבי היד ועד לשנים האחרונות אף ספר ממה לא ראה אור. ויש לראות כנס את העובדה שרובה ככולה נשתמרה בכתובים במשך כחמש מאות שנה, והגיעה לידינו חלקה במספר העתקות. להלן רשימת החיבורים ותוכנם בקצרה.
1 – " צפנת פענח " הסברים וקישורים בין מסכת למסכת. בדרך הפרד"ס בעיקר בשיטת הקבלה. ונועד לשמש לדרשות בסיומי מסכתות. השתמר בכמה כתבי יד. בשנת תשנ"א יצאה לאור מהדורה פקסימלית ממנו, בצירוף מבוא מקיף מאת משה אידל.
2 – " מרכבת המשנה " םירוש נפלא מקיף על מסכת אבות, בו ליקט הרבה גם מפרשנים שקדמו לו. בכל הוא קדם לרבי שמואל די אוזידא בחיבורו " מדרש שמואל " אוצר פירושים למסכת אבות. הספר " מרכבת המשנה " השתמר במספר העתקות במזרח ובמגרב.
רבי שמואל די אוזידא שחי סמוך לקופה זו בצפת מצטט מתוכו בחיבורו. וכן רבי שמואל די אבילא בסאלי שבמרוקו במאה הי"ח. מצטט מתוכו בחיבורו " כתר תורה ".
3 – " אברך " ביאור על פירוש רש"י לתורה. לעת עתה לא ידוע אם אכן השתמר חיבור זה בכתובים\ או אבד.
4 – " עדות בהיוסף " ביאור על הלכות שחיטה להרמב"ם.
5 – " רפואת הנפש " מוסר הנהגות, ותיקון המידות.
6 – " פורת יוסף " על המסורה, חיבור זה כנראה אבד.
7 – " התםוח " הנקרא " דברי יוסף " ביאור מאמרי חז"ל בדרך הפרד"ס.
8 – " דרך עץ חיים " ביאור על טור אורח חיים. דומה כי רק חיבורו " צפנת פענח " ומרכבת המשנה " הם רבי היקף. שאר חיבוריו הם קטנים בהיקפם.
יוסף בן אהרן הצרפתי.
חיבורו " בן פורת " הוא מפתח לדעת ענייני ספר הזוהר. כתב יד, נכתב בתיטואן בשנת 1628, נמצא בבית המדרש לרבנים בניו יורק. כתב היד קשה לקריאה, ובסופו שיר.
יוסף בן טבול. המאה ה-16.
מחשובי תלמידי האר"י. הוא נקרא רבי יוסף המערבי, או המוגרבי או רבי יוסף המערבי. לפי העשרת ג' שלום, הוא בא מקן המקובלים שבדרעא. חיבור חשוב משלו נדפס, למרבה האירוניה על שמו של רבי חיין ויטאל, והוא " דרוש חפצי בה "
סאלי חכמיה-אורי חנניה אלנקוה- אוהחה״ק ואבי״ר יעקב
אוהחה״ק ואבי״ר יעקב
מובא בשם הבעש״ט שנשמת אוהחה״ק תשב בגן עדן רק לזמן קצר ותרד בקרוב שוב לעולם הזה. נראה לענ״ד שזהו הצדיק אבי״ר יעקב, הרב יעקב אבוחצירא, שנולד כ – חמישים שנה לאחריו. רמז לכך נמצא בדברי נינו רבי מאיר אבוחצירא שאמר כי ציונו של אוהחה״ק הוא המקום הכי מקודש לקבלת התפילות וזו הייתה כוונת מו״ז רבי יעקב אבוחצירא בביאתו לארץ ישראל.
ידוע שאוהחה״ק כתב חיבורים בחידושי גמרא, הלכה ופירוש לתורה ולנ״ך כך עשה גם רבי יעקב. שניהם היו מלומדים בניסים ומקובלים, לא רק בקהילתם אלא בכלל ישראל והשפעתם ניכרת עד היום.
בפרושם לתורה השתמשו שניהם בתורת הסוד, אלא שאצל אוהחה״ק היה זה בהעלם ואילו אצל רבי יעקב אבוחצירא במפורש ובעיקר בפירושו ״מחשוף הלבן״.
ניתן למצוא מכנה משותף גדול בין פירוש ״אור החיים״ לרבי חיים בן עטר ל״פיתוחי חותם״ לרבי יעקב אבוחצירא. שניהם קיבלו תורתם מאבותיהם הקדושים, ערכו זיארות עם תלמידיהם ושניהם הגיעו למצרים בדרכם לארץ ישראל.
ההילולות של שני צדיקים אלו, הן מהמפורסמות ונערכות ברוב עם הדרת מלך, בציונם הקדוש ובישיבות הקרויות על שמם.
בכל עת יוצאות מהדורות חדשות מפוארות ומנוקדות של כתביהם והספרים נדרשים ונלמדים.
בימי מלחמת העולם השניה, כאשר העם הברברי הגרמני, ביקש להשמיד את העם היהודי הנבחר, נעשה ניסיון לפלוש לא״י ולארצות אסיה. שני הענקים פעלו כדי לבטל את הגזירה
בספר ״יד אור החיים״ מובא שהאדמו״ר מהויסייאטין ביקר בירושלים בזמן הילולת אוהחה״ק וניגש לציון עם תלמידיו וביחד אמרו תהילים בהתרגשות. בתום ההשתטחות אמר האדמו״ר – ב״ה, נסתלקה הסכנה, כי ראה שם הויה על הציון.
רבינו גדול גדולי הדור, הראשל״צ הרב מרדכי אליהו שליט״א סיפר בהילולת אוהחה״ק, כי הרב אלפיה נסע עם הצבא הבריטי לציונו של הרב יעקב אבוחצירא ובתום ההשתטחות נתבשר שחלפה הסכנה ושהבריטים הביסו את הגרמנים ימ״ש וז״ז.
קשר נוסף בין אוהחה״ק לאבי״ר יעקב אבוחצירא מצאתי בברכת הלבנה. מובא בכף החיים (סימן תכ״ו – אורח חיים) שישנה מחלוקת בין הפוסקים והמקובלים לגבי סדר אמירת ״ברוך יוצריך ברוך עושיך״.
חלק מהפוסקים והמקובלים קבעו שצריך לומר זאת כסדר העולמות מתתא לעילא ־ עיב״א (מענין לציין שעיבא בארמית זה ענן, אולי רמז דק לכך שלא זהו הסדר) שלא יעיב הענן מעבור תפילה.
סדר זה מובא בפרי עץ חיים. הסדר המקובל כמובא בכף החיים, בטוש״ע וכך במבוא שערים ובסידור הרש״ש הוא – ״ברוך יוצריך ברוך עושיך ברוך קוניך ברוך בוראיך״ כראשי תיבות יעקב והטעם שניתן לכך הוא שדמות יעקב רמוזה בלבנה.
ידוע שאוהחה״ק עמד על כך שזהו הסדר הנכון ואולי רמז בכך גם לרבי יעקב, ומדהים הוא שמסורת קדומה בקרב יהודי תפילאלת, מחוזו של רבי יעקב אבוחצירא לומר בתום ברכת הלבנה ־ ״ודמותו של יעקב חקוקה בכיסא הכבוד״.
פלא גדול וסימוכין לדברי מצאתי בשמות שני הצדיקים:(א)
יעקב אבוחעירא הוי בגימטריא ת״ק (500), חיים בן עטר סאלי הוי בגימטריה ת״ק (500). ת״ק הוא שני בתי נריץ(ב״פ נ״ר) הרומזים ליחוד איש ואישה כמובא בדברי הבאי״ח (רנ״ב איברי האישה ורמ״ח איברי האיש הוי ת״ק) ולהבדיל בעליונים, יחוד קוב״ה ושכינתיה וזהו שעשו שני הצדיקים הללו בכל עת, כמובא בדבריהם.
- הרב יחיאל אבוחצירא שליט״א סיפר שעל פי מסורת משפחתו, רבי יעקב אבוחצירא נולד בי״א באדר באותו יום, באותה שנה, שנפטר הרחיד״א תלמיד אוהחה״ק.
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה) – שלמה שפיצר
האשכנזים בחצי האי הבלקאני במאות הט״ו והט״ז (באספקלריה של ספרי השו״ת של התקופה)
מאת שלמה שפיצר
ממזרח וממערב כרך ראשון
כמו כן אין לנו ידיעות מדוייקות על הקשרים הענפים בתחבורה ובמסחר שבוודאי היו לאשכנזים עם יהודי איטליה, שוב בשל הסיבה האמורה למעלה, שהמקורות אינם מזכירים את מוצאם של כל אותם הסוחרים שעברו בים וביבשה דרך הארצות הללו, כי אם רק במקרים המיוחדים שהזכרנו. לדוגמה מביא ר׳ מאיר קצנאילנבוגן בסדר הגט שלו גט ששלח משאלוניקי יהודי בשם יהושע, המכונה הושיל, על־ידי שליח הולכה בשנת רצ״ו (1536) לאשתו שישבה כנראה בפדואה .
אחרי שסקרנו באריכות את מרבית המקורות הדנים אודות האשכנזים במאה הט״ו והט״ז בשתי הערים המרכזיות קושטא ושאלוניקי, ולפני שנעבור בסקירה על אותם העניינים המיוחדים שבהם מוזכרים אשכנזים בישובים אחרים, נזכיר עוד קהילה קטנה סמוכה לשאלוניקי שבה ישבו גם אשכנזים, היא קהילת סידרוקאפסי. ר׳ יצחק אדרבי מביא שאלה מעניינת בדבר הסכמה שתיקן ק״ק אשכנזים תושבי עיר סידרוקאפסי, שלפיה קיבלו על עצמם יחידי הקהל את מרות הפרנסים. אבל נראה שההסכמה לא היתה מנוסחת בצורה שיהא משתמע ממנה שהיחידים גס חייבים להשאר בקהל לצמיתות, מבלי יכולת לעבור לקהל אחר. לפי זה פוסק החכם גם בתשובתו (דברי ריבות, רכה). רשד״ם בתשובתו הארוכה בעניין מנהגי נפיחה נשאל גם מסידרוקאפסי באותו עניין. מתברר שהספרדים עקרו דירתם משאלוניקי והלכו לסידרוקאפסי, שבה כנראה ישבו כבר אשכנזים שהחזיקו במנהגם. הספרדים הגיעו אחד אחד והחזיקו בחומרות האשכנזים. רשד״ם בתשובה אחרת, שבה הוא דן באריכות במנהג סבלונות, מביא מה שקרה בין משודך אשכנזי ומשודכת אינגארוש, הוא מקושטנדינה והיא מקבאלה. אנשי ק״ק אשכנזים שבסידרוקאפסי הוציאו לעז של חשש סבלונות ואנשי קבאלה הושיבו בית־דין לברר את כל העדויות בנדון (רשד״ם א: יז). רבי שמואל דה מדינה (ידוע בכינוי מהרשד"ם, ה'רס"ו, 1506 – ה'ש"ן, (1589 היה מגדולי חכמי סלוניקי, יוון. מאותו אתור נשאל גם ר׳ שלמה כהן בשנת שמ״ט על היתר עגונה אשתו של ליבלי ב׳׳ר יוחנן אשכנזי, רוכל שכנראה חרגל מסחרו הלך משאלוניקי לסידרוקאפסי ונהרג בדרך ( רש"ך ב : קנא; לחם רב, לח )
[1] ״ועתה אכתוב כאן מה שכתבתי לק״ק סידרוקאפסי ספרדים יע״א,… מ״מ לבי נוקפי דבשלמא אם באו שם קהל א׳ בבת אחת מהאנשים הספרדים ניחא, אפילו היו האשכנזים קודמים… מ״מ מי יודע מה תקנה עשו, וכן נראה בעיני שיעשו התרה למה שנהגו עד עתה אם ירצו לשנות ולחזור למנהג ספרד… על זה כתבתי לק״ק ספרדים אשר בסידרוקאפסי יע״א לפי שכולם או רובם רובא דמנכרא אנשים שעקרו דירתם משאלוניקי והלכו לשם ומנהגם היה בשאלוניקי לאכול הנפיחה״. הציטטות הם מידיד מ, אם כי התשובה שהיתה מופנית לק״ק סידרוקאפסי היא ללא ספק תשובה מב. מה שמפתיע הוא שכאן לא מוזכרת הכתובת שאליה מופנית התשובה.
[1] קבאלה (Kavalla), קהילה בקרבת סידרוקאפסי, כמאה ק״מ משאלוניקי. יש להעיר שבתשובה הנ״ל מזכיר הרשד״ם גם את חברי בית־הדין במקום בשנת שכ״ב/1562, ועל פי שמותיהם ניתן לשער שהיו אשכנזים; ר׳ משה ב״ר נתן, ר׳ מתתיה ב״ר נתן, ר׳ אלקנה בכ״ר יעקב, ראה תשובה מקבילה דברי ריבות, ב.
סידרוקאפסי
סידרוקאפסי SIDEROKAPISI
עיר ביוון, שנוסדה בראשית המאה ה-16, כ-80 ק"מ מדרום מזרח לסלוניקי, באזור המכרות מדמוקורי (MADEMOKHORI) שבמקדוניה. עם ניצול המכרות באיזור נעזבה העיר ומאז אינה מיושבת.
סידרוקאפיסי ישבה על דרך שיירות הסוחרים בין קונסטנטינופול וסאלוניקי, עובדה שתרמה להתפתחותה.
בשנות ה-30 של המאה ה-16 הגיעו לעיר יהודים פליטי רדיפות האינקביזיציה בספרד ובפורטוגל. באותה תקופה עבדו בסאלוניקי פועלי מכרות גרמניים והונגרים שהוזמנו על- ידי הטורקים, איתם הגיעו גם יהודים מאזורי המכרות של הונגריה וסרביה.
במקום נוצרו שתי קהילות יהודיות. היהודים הספרדים יצרו מסגרת קהילה מגובשת ובעלת ייחוד, שהיתה מסופחת לקהילה היהודית בסאלוניקי. הקהילה האשכנזית היתה פחות מאורגנת והיו שפרשו ממנה והצטרפו לקהילה הספרדית.
במאה ה-16 כיהנו בסידרוקאפסי ר' מתיתיהו בן נתן (אשכנזי) ור' בן שלמה קלעי, מחבר שו"ת "מקוה ברוך".
היהודים עסקו בתחילה בטביעת מטבעות, עיסוק שהיה כולו בידיהם; אך במשך הזמן גדל חלקם בעבודת המכרות. יהודים רבים התמחו במטלורגיה (תורת המתכות) והקימו התאגדות מקצועית. משה טורגאש ויצחק אלקבץ מראשי הקהילה היהודית במקום ריכזו בידיהם מכרות ומתקני תעשיה.
בין היהודים היו גם חלפנים ומלווים בריבית.
אין ברשותנו מידע על מספר היהודים שחיו בסידרוקאפסי בתקופת הפעילות הכלכלית במקום, או על גורלם אחרי שהעיר נעזבה.
עולמם הכלכלי והרוחני של יהודי צפון אפריקה-הירשברג
קירואן המטרופולין ונמלי הארץ
זכתה קירואן להיות המטרופולין של אפריקה הצפונית בכל אותה תכונה שופעת חיים, בשיווק תוצרת חקלאית והחלפתה במוצרי תעשייה, ביבוא תבלינים מהודו ומאיי־הים הרחוקים ובייצוא מתכת יקרה. כאן, באמצע הדרך בקירוב בין אלכסנדריה של מצרים ובין נמלי מארוקו המערבית וספרד׳ קרוב לנמל המבוצר מהדיה ובמרחק־מה מחוף הים, השומר עליה מפני נחיתות־פתע, נפגשו הסוחרים הגדולים או סוכניהם והתרכזו כל העסקות החשובות. הכול סחרו בעיר זו, אפילו הנסיכות מבית אגלב השתתפו בפעולות מסחריות.
לפיכך כשבא אבן חוקל לספר על מסחרה של אפריקה הוא מצרף את סיפורו לתיאורה של קירואן. מן המגרב שולחים למזרח בנות־תערובות (ביזאנטית־ ,ברברית־מוסלמית) ושפחות יפות, כאלה שהיו לגבירות בחצרות הכליפים, ונערים ושפחות ביזאנטיים, ענבר, משי, בגדים, צמר, שלחי עורות, ברזל, עופרת, כספית, עבדים שחורים מהסודאן, עבדים סלאוויים, שבאו בדרך הנילוס, סוסים, פרדות, גמלים, צאן ובקר. מחירי המזון בזול והארץ עשירה בבשר, בשמנים וכפירות מובחרים. ומקדסי מונה כסחורות יצוא מאפריקיה: שמן הזיתים, כרכום, תוצרת־ עור למינה כגון! מזוודות לצידה, מפות (׳אנטאע׳), נאדות, וכן פירות שונים.
במשך מאתיים וחמישים שנה, מתחילת המאה התשיעית ועד מחצית המאה הי״א, הצטבר בקירואן רכוש רב — בנכסי דלא ניידי, מסגדים מפוארים, ארמונות, הווילות בפרברים, ובנכסי דניידי, זהב וכסף ושווה־כסף. אבן עד׳ארי אל־מראכּשי מתאר בפרוטרוט את הפאר והעושר של חצר אל־מועז — זה שבסוף ימיו נחרבה קירואן — כפי שהציגם לראווה בהזדמנויות שונות, כגון חתונת אחותו, או הלוויית אמו. בהזכירו את חתונת השליט עצמו מסתפק הוא במשפט קצר: לא היתה כדוגמתה לשום מלך ממלכי האיסלאם. במזרח הארץ היתה שורה של נמלים, והחשובים ביניהם היו ברקה וטראבלם. בּרקה היתה תחנת־הביניים הראשונה בין מצרים לקירואן. לדבריו של אבן חוקל היה כאן ׳המנבּר׳ — כינוי למסגד ציבורי גדול — הראשון בדרכך ממצרים בואך אפריקיה, ואליה מזדמנים סוחרים מהמזרח ומהמערב. הסחורות המצויות בשוקיה הן; ׳קטראן׳ — עטרן, חומרי־גלם הבאים מפנים הארץ, כגון עורות בשביל בורסים במצרים, תמרים, צמד, שעווה, שמן, וכן מוצרים מוגמרים, בגדים ואריגים של צמר. כל אלה מיועדים ליצוא, וכן הבקר, הנשלח למצרים. סחורות היבוא החשובות הם בגדי־לבן הבאים מסיקיליה, הפלפל ובוודאי גם תבלינים אחרים. לדברי מקדסי נפסקה בסיקיליה תפוקת הנשדור (נושאדיר) הלבן, שהיו מייצאים למגרב ושהשתמשו בו כתרופה. אנו קוראים על משאוי של פלפל בספינה, שמכר סוחר יהודי אחד לחברו בקירואן.
אבן חוקל מרחיב במיוחד את הדיבור על טראבלס, שהיתה שייכת לפנים למחוז אפריקיה. היא מרובת שווקים, מהם מחוץ לחומה, עשירה בפירות טובים וטעימים, שאין כמעט בדומה להם במגרב, באריגי־צמר ומרבדים מפוארים בצבעים שונים. אליה פונות הספינות יומם ולילה והמסחר עם ארצות הנוצרים והמגרב פורח. אנשי המקום הם בעלי צורה נאה, ונאים גם באופיים וטיבם. הכניסה לנמל קשה בגלל הרוחות והגלים, אולם אנשי העיר מגישים את עזרתם, כדי להקל על עגינת הספינות.
אבן חוקל מתאר גם את הנמלים שבין טראבלס לתוניס! את קאבס, ספאקס, מהדיה׳ סוסה .
ירידה ושפל
בשביל מחציתה המזרחית של אפריקה הצפונית, כלומר בשביל טריפוליטאניה, תוניסיה וחלק של אלג׳יריה, נסתיימה תקופת השיגשוג והגאות הכלכלית עם פלישתם של בני הלאל, הנוודים הערביים, שהגיעה לממדים מחרידים במחצית המאה האחת־עשרה. ההיסטוריונים הברבריים־ערביים מאשרים פה אחד, כי לא היה כהרס שנגרם על־ידי הבדווים הללו. האוכלוסיה נפוצה והערים נשַמו, במקום יישובים פורחים נותרו עיי מפולת וחורבות שדודות. גם אנשי קירואן התחילו נוטשים את עירם. רק בנמלים מהדיה, סוסה, מונאסתיר, ספאקס, נמשכה עדיין הפעילות המסחרית¡ אולם גם היא נצטמקה משנותק ממנה העורף. האוכלוסיה שנתרוששה חדלה מהיות גורם בכלכלת הארץ. וכרגיל בתר פורענות אזלא פורענותא. נוסף לצרת הבדווים הערביים באו נחיתות אנשי פיזה וגינואה על מהדיה ובילבלו את הסדרים. במאה השתים־עשרה חזרו ונשנו התקפות הנורמאנדים מסיקיליה .
טוב מזה היה המצב במגרב התיכון(אלג׳יריה המערבית) והקיצוני. אמנם, גם כאן נשתבשו מערכות הכלכלה עם עלייתם של המוראבטים לשלטון — במיוחד סבלה סג׳למאסה, — אולם לא נודעה כאן השפעה שלילית תכופה למהפכה הד־ תית־חברתית, שנתחוללה אז. סג׳למאסה ירדה, ובמקומה עלו דרעה ומראכש.