ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961 – מיכאל מ' לסקר
פרק שמיני
ישראל והעלייה החשאית ממרוקו: אוקטובר 1956-סתיו 1961
מיכאל מ' לסקר
בין עלייה וחיסול עצמי לאינטגרציה: ההנהגה היהודית במרוקו מאמצע שנות החמישים ועד ראשית שנות השישים — משברים בין־קהילתיים ואתגרים פוליטיים וחברתיים
מרוקו אסרה על חופש תנועת יהודיה במשך זמן רב, להבדיל ממצרים ומשאר מדינות המגרב בעידן הדה־קולוניזציה שמדי פעם הערימו מכשולים בפני העלייה אך לא בלמו אותה כליל. בעקבות זה נאלצו פעילים מישראל ופעילים מקומיים במפעל העלייה לרדת למחתרת. כמו שראינו בפרק החמישי, סיום הפרוטקטורט הצרפתי והספרדי הביא ימים של אי ודאות על יהודי מרוקו. הזיקה לשלטון הפרוטקטורט, בייחוד לאדמיניסטרציה הצרפתית, ולכל מה שהעניקו ליהודים ניכרה היטב בקרב היהודים העירונים. הייתה מידת מה של אופטימיות בקרב אנשים, והיא התבססה על כך שעדיין בנובמבר-דצמבר 1955 היו הצרפתים במרוקו. לאמתו של דבר, השכבה האמידה ראתה בהתפתחויות המתחוללות מעין קונפליקט תרבותי המוצב בפני בניהם. הבנים שלמדו בבתי הספר הצרפתיים של שלטון החסות ושל ׳אליאנס׳, לעומת הוריהם, לא מצאו הרבה מן המשותף עם המוסלמים המרוקנים. שונים היו פני הדברים בנוגע למעמד הבינוני, שהדור הצעיר שבו נטמע פחות בקרב הצרפתים. היו בהם שהביעו סולידריות עם המוסלמים, קבוצות אחרות בקרב המעמד הבינוני ורוב השכבה הסוציו־אקונומית הדלה היו עוינים אותם או אדישים כלפיהם, ובלא ספק מפוחדים אל מול ההתפתחויות הפוליטיות. על כל פנים, עמדת היהודים ב־1956-1955 לא הייתה עמדה אחידה כלל וכלל. באזמור, שבה היה המושל מתומכי הסולטאן המודח מולאי בן עראפא, היו היהודים מוכי פחד. בסאפי ובמזגאן טרם נרגעו היהודים מן הפחד שעוררו המהומות האנטי־צרפתיות בקיץ 1955, מהומות שהיו בעלות אופי אנטי־יהודי. דאגה רבה שררה גם בתארודנת ובטיזניט שבהרי מול־האטלס; התחרות עם המוסלמים בתארודנת הייתה קשה, והיהודים סולקו בהתמדה ממקצועותיהם, ושוב לא התקבלו בברכה בשווקים, שלשם באו המוסלמים והיהודים כאחת לסחור במרכולתם. אך עדיין היו מקומות, כמו אגאדיר, שבהם היה מצבם הסוציו־אקונומי של היהודים יציב יחסית.
בקרב מנהיגי קהילות ומשפחות רבות התעוררה דאגה לעתידם של בני הנוער; האם הצעירים יגויסו לצבא המרוקני, וייעדרו מבתיהם לזמן ממושך, וייכנסו לעימותים בצבא עם לאומנים קיצונים המושפעים מן הסכסוך במזרח התיכון? האם יוכלו במסגרת הצבאית לקיים חיי פולחן יהודיים חופשיים ללא מגבלות או עוינות מקרב עמיתיהם ומפקדיהם המוסלמים ? מה יקרה למערכת החינוכית הקהילתית של ׳אליאנס׳, של ׳אוצר התורה׳ ושל ליובאביץ׳ ? האם המוסדות האלה יהיו כפופים שרירותית למשרד החינוך הלאומי, או מקצתם, על כל פנים, יולאמו ? התנאים המשתנים השפיעו פחות על פעילות ארגון הנוער היהודי הגדול ביותר dejj מאשר על ארגונים אחרים, דוגמת תנועות הנוער החלוציות, שכמו הפדרציה הציונית המרוקנית לא יכלו לפעול במסגרת החוק לאחר העצמאות, ובעצם ירדו למחתרת. אבל היה חשש שייעשו ניסיונות לשלב את תנועות הנוער היהודיות הלא ציוניות בתנועת הנוער המרוקנית הלאומית, חשש שהתבדה לבסוף.
DÉPARTEMENT ÉDUCATIF DE LA JEUNESSE JUIVE
מנהיגות dejj הדגישה בכמה הזדמנויות את חשיבות היות התנועה ישות נפרדת, והביעה רצון לשתף פעולה עם תנועת הנוער המרוקני. דוגמה לשיתוף פעולה כזה הייתה פעילות הקיץ של אחד מבתי הספר של ׳אליאנס׳ בקזבלנקה שבה השתתפו כ־300 בני נוער יהודים, וכמספר הזה בני נוער מוסלמים. הפעילות בקיץ 1956 נעשתה בחסות מיניסטריון הנוער של ממשלת מרוקו. בהרי האטלס, ששם התקיימו פעולות קיץ של ארגונים יהודיים ומוסלמיים כאחת, היה שיתוף פעולה אף שלא אורגנה כל תכנית משותפת. ל־dejj היו קשורות גם ׳היחידות העממיות׳(Unités Populaires), קבוצות נוער ב׳מלאח.יחידות הקאדטים (לבני 16-13) התחזקו ב־1956 כאשר מועדוני הנוער בצפרו ובמראכש נסגרו, וחבריהם השתלבו עם הקאדטים. המועדונים במרכזי הערים הציעו הכשרה מקצועית ראשונית, ובשיתוף עם בתי הספר של ׳אורט׳, שכבר פעלו שנים רבות במרוקו, השתדלו לספק לצעירים מ׳אליאנס׳, מ׳אוצר התורה׳ ומבתי ספר יהודיים אחרים אפשרויות תעסוקה לעתיד. המועדון בקזבלנקה, למשל, שירת יותר מ־130 נערים, ובתכנית הסדנאות שלו השתתפו כ־1,000 צעירים ב־1956 .
בעת ובעונה אחת התארגן מחדש הסניף המרוקני של eif, שהיה מקור למנהיגות צעירה. יותר מ־1,500 צופים היו במאגר של שתי התנועות, dejj-ו eif, עילית הנוער, המקור למנהיגות הקהילה בעתיד. מנהיגות ה- dejj ארגנה ב־1956 מרכזים קהילתיים יהודיים בערים קזבלנקה, אוג׳דה, פאס, מכנאס, רבאט ומראכש. מאות צעירים השתתפו בפעולות שהתקיימו במרכזים האלה. כדי להדק את הקשרים עם מנהיגי הקהילה המקומית, הגבירה מנהיגות dejj את מעורבותה בחיי הקהילה, וקיבלה עליה אחריות לחיי הנוער והבוגרים כאחד. התקיימו דיונים והרצאות על בעיות היהודים, וגם מנהיגי נוער מוסלמי הוזמנו לדיונים האלה כדי להתמודד עם סוגיית קשרי יהודים ומוסלמים.
עם זאת התומכים הפעילים בדיונים, הנוגעים להשתלבות הפוליטית והחברתית של היהודים בחברה המרוקנית, היו צעירים שהתכוונו לבטל את סמכות המנהיגות הוותיקה. לאמתו של דבר, כמו שצוין בפרק החמישי, בעידן הדה־קולוניזציה נחלקה העילית היהודית לשלוש אסכולות. אחת שהושפעה מלימודים צרפתיים ואירופיים, וגם נכללה בה, בדרך כלל, השכלה גבוהה בצרפת, ושהדגישה את החשיבות המרכזית של התרבות האירופית בכלל והצרפתית בפרט; ככלל, חברי שכבה זו לא נטו לציונות, ובסופו של דבר, התיישבו בצרפת, בקנדה, באמריקה הלטינית ובבלגיה. בקבוצה אחרת נכללו בוגרי בתי ספר מודרניים, שעל אף החינוך שקיבלו ב׳אליאנס׳ הושפעו מן הציונות המודרנית־חילונית ומן הציונות הדתית. אף שכמה מחברי קבוצה זו היו רחוקים הן בגופם הן בתרבותם מן ה׳מלאח׳, סייעו רובם לפעילויות התנועה הציונית במרוקו, שהייתה קטנה אך דינמית, מלבד הציונות המסורתית של המוני היהודים — תנועה ששיתפה פעולה עם שליחי הסוכנות מאז שנות הארבעים. למרבה האירוניה, כמה מן הפעילים הבולטים בקבוצת עילית זו לא התיישבו מעולם בישראל. עוד אסכולה אחרת, שתמכה ב׳הסכמה׳ (Entente) מוסלמית־יהודית, צמחה במהלך שנות החמישים.
עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה. הסלקציה- חיים מלכא
עידוד עליית יהודים מאירופה ואמריקה.
כדי לשמור על האיזון הדמוגראפי, כלומר על רוב מוחלט של יוצאי אירופה ואמריקה, החליטו הממשלה והנהלת הסוכנות על תקנות הסלקציה לבלימת יהודי צפון אפריקה, מצד אחד ; ומתן הטבות בעלייה ובקליטה ליוצאי אירופה ואמריקה על מנת לעודד את עלייתם ארצה, מצד אחר. ברור שמתן הטבות למגזר אחד של עולים – משמעותו הפליית המגזר האחר ; ועל הפלייה זו אמר ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול :
במעברות אמרו לי שאם יהיו מספר מחוסרי עבודה מיוצא אירופה בתוך המעברות, הממסד היה מטפל בכך ביתר רצינות, אך אלינו מתייחסים כמו אל ערבים…יש בזה מן האמת וגם החברים הרצפלד ואפרתי אישרו זאת.
שר הפנים י' בר יהודה, הגיב על כך :
כולנו כל המפלגות הציוניות, חטאנו במשך שנים רבות כלפי יהודי המזרח, בהשוואה למה שהשקענו בעליות האשכנזיות ".
אגב הפליית יהודי המזרח החלה עוד לפני הקמת המדינה, כך, למשל, חילקו בשנת 1913 יחידות משק בנחלת יהודה : פועל אשכנזי קיבל שבעה דונמים – בעוד שלפועל התימני ניתנו רק שלושה דונמים, על כך הגיב בן גוריון :
האם יש מיוחסים רק משום שהם בעלי פספורט רוסי " ומדוע לכל חבר נחוצים שבעה דונמים, בעוד לתימני מספיקים שלושה דונמים ? מתוך " מבוא לתולדות תנועת העבודה הישראלית " סלוצקי 1973.
ההפליה בעלייה.
יהודי מזרח אירופה לא נדרשו לשלם את הוצאות הדרך לעלייה לישראל. כדברי ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל, בדיון הנהלת הסוכנות בנובמבר 1951 : בעד עולי רומניה עלינו לשלם הכל, אין ברירה. הוא הדין לגבי העליות מפולין, צ'כיה והונגריה. אבל לגבי הוצאות הדרך מארצות אסיה ואפריקה אמר רפאל באותו דיון : " הכנסתי השנה 3 מיליון דולר, ובכלל זה מיליון דולר מעיראק ".
על עלות הוצאות הדרך, שנגבו מיהודי מרוקו, ניתן ללמוד ממכתבו של שר המשטרה, בכור שטרית, ליושב ראש הנהלת הסוכנות, ברל לוקר. מכתבו זה נכתב לאחר ששיטפון שטף את העיר צפרו במרוקו בספטמבר 1950, גרם למותם של כשלושים יהודים, הרס בתים רבים ונגרם נזק של כ-40 מיליון פראנקים.
" כנראה שמניחים מכשולים בדרך עלייתם של יהודי צפרו לישראל, אף על פי שחלק ניכר מהנוער של הקהילה עלה ארצה והשאיר את הוריו שם…הסוכנות היהודית תובעת מכל יהודי הרוצה לעלות ארצה סך של 40.000 פראנק לשם כיסוי הוצאות הדרך. האמידים שבהם יכולים לשלם מכסה זו אולם העניים ואלה הם המרובים, אין ידם משגת, והאסון שבא על הקהילה מוטט גם אמידים…אני מבקש שלא יפלו יהדות זו לרעה רק משום שהיא רוצה לעלות אלינו ממרוקו, ובציבור רווחת הדעה שמגבילים עלייה זו עד כדי אפסות ".
ניתן אולי להניח כי הטבה זו של אי תשלום הוצאות הדרך ניתנה ליהודי מזרח אירופה רק בשנות העלייה ההמונית 1948 – 1951. אם כך הדבר, נשאלת השאלה : מדוע לא ניתנה הטבה זו, למשל, ליהדות בבל, שהוכרזה כ " יהדות הצלה " ? אלא הטבה זו כמו הטבות נוספות, ניתנו ליהודי מזרח אירופה משום שהממשלה והסוכנות עשו כל שביכולתן, על מנת להגביר את עלייתם ארצה. גם עם פתיחת שערי מזרח אירופה בשנת 1956 סירבה הסוכנות לדרוש את הוצאות הדרך מיהודי פולין. אכן חברי הנהלת הסוכנות פעלו אז כדי להיטיב עם עלייה זו, וכך להגבירה. לכן דרשה הסוכנות מן הממשלה, בין השאר, גם :
1 – שחרור מחובת רישיון ייבוא של סחורות, המוצאות על ידי העולים מארצותיהם.
2 – שחרור סחורות ללא מכס.
3 – קביעת שער הדולר לפי 2.50 לירות – בעוד ששער הדולר היה 1.80 לירות.
4 – מתן עדיפות בשיכון ובתעסוקה.
בדיון בהנהלת הסוכנות אמר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן : " הפולנים הם לא מרוקאים, אם לא ניתן להם שער של 2.50 לירות לדולר, הם לא יעלו ארצה "
ומה לגבי שער הדולר ליהודי מרוקו ? על הדולרים שהוכנסו ממרוקו – ויש לשער שגם משאר הארצות – שילמה הסוכנות 1.80 לירות לדולר, וכך הרוויחה 15% מאוצר המדינה. מובן שרווח זה לא עבר לעולים, כפי שהסביר ראש המחלקה הכלכלית, מ' גרוסמן :
" מה עשינו בעבר ? אמרנו פעם כך : אנו, הסוכנות, נקבל את הכסף של העולים מקזבלנקה, אנו ניתן לממשלה דולרים, ובגלל זה שאנו מוסרים לה דולרים נקבל ממנה 15%…זה פעל יפה מאוד. עשינו הסכם על חצי מיליון ; ושר האוצר, לוי אשכול, שאל : " מדוע שער מיוחד לעולי פולין ? מדוע לא ניתן אותו ליהודי ארגנטינה ?
מ' גרוסמן אכן השיג את הסכמת האוצר : עולה מפולין שיביא עמו 20.000 דולר – יחושב לו שער דולר לפי 2.50 לירות לדולר ; וגם לא יידרש שום רישיון יבוא למי שיביא סחורה מפולין.
אף אחת מהטבות אלה לא ניתנה לעולים מארצות אסיה ואפריקה. מדוע ? …………….
ההפליה בקליטה.
במרץ 1950 דרש ראש הוועד לענייני עלייה מפולין, יצחק גרינבוים, מראש הממשלה, דוד בן גוריון, לתת הטבות ליהודי פולין ; אך בן גוריון, שהתייחסותו בנושא זה הייתה עדיין ממלכתית, ענה לו :
הגעתי למסקנה שזהו משגה. אסור לעשות כל הפליה בין עולה לעולה, ואין שום יסוד להעניק לעולי פולין יתרון כלשהו. מי שלא ירצה לבוא – אל יבוא. העולה ארצה אינו עושה חסד לעם ישראל, ואסור לנו להוציא על עולה אחד מה שאפשר להוציא על שני עולים. העדפת סוגי עולים מוכרחה להכניס דמורליזציה בקרב המועדפים גופם "
אך ממלכותיותו של בן גוריון בעניין זה תחלוף במהרה, והוא אף יתמוך ויצדיק את ההפליה לטובה יהודי מזרח אירופה .
בנובמבר 1952 אמר גזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל " המעברות עכשיו ב-90% על טוהרת עדות המזרח. הכיצד ? בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951, עת באו לארץ 686.700 עולים, היו מחציתם יוצאי אירופה ! האם רובם המוחלט מצאו לעצמם שיכון ? או שמא נתנה הנהלת הסוכנות עדיפות לשיכון יוצאי אירופה ? הנה, כך מלמדת הסטטיסטיקה :
רוב העולים, שהגיעו ארצה בשנים 1948 – 1949, סודרו בדיור שננטש על ידי הערבים.
בסוף 1951 הגיע לשיא מספר הגרים בשיכון ארעי : 256.497 נפש, ומתוכם 220.517 במעברות.
בשלוש השנים 1950 – 1952 עלו ארצה 369.713 עולים, ומתוכם 138.691 יוצאי אירופה ואמריקה. כלומר 37.5% מכלל העלייה בשנים 1950 – 1952. בשנים אלו עלו מפולין 29.591 עולים, כלומר כ-8% מכלל העלייה בשנים אלה.
על פי ההיגיון, אחוז היהודים, שעלו ארצה מתפוצה מסוימת, צריך היה אפוא להיות דומה לאחוז יושבי המעברות מאותה תפוצה – ולא כך הוא.
ב-1 בינואר 1953 נערך מפקד על פי ארצות המוצא בין 211.044 עולים יושבי המעברות. אחוז יוצאי פולין היה רק 3.9% – בעוד חלקם בעלייה 1950 – 1952 היה 8% ; אחוז יוצאי אירופה ואמריקה במעברות היה 22.1% בלבד – בעוד חלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 37.5% ; ואילו יוצאי אסיה ואפריקה, שחלקם בעלייה בשנים 1950 – 1952 היה 62.5% בלבד, היוו המעברות את הרוב המוחלט 77.9%.
מכאן המסקנה המתבקשת, כי יוצאי אירופה, ובעיקר יוצאי פולין, קיבלו עדיפות בשיכון על פני יוצאי אסיה ואפריקה.
פריחא בת רבי אברהם – יוסף שטרית-יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו
זיכרונות בית הכנסת על שם פריחה
הריסת ה״חארה״ ובנייתה מחדש מביאות אותנו להעלות כמה זיכרונות היסטוריים, שראוי שיעמדו לעינינו כתזכורת תרבותית, משום שהם מוסרים לנו דף מתולדות חיינו, שלא יימחה לעד.
לרגל ההריסה והקמת בית העירייה עלה עניינם של מספר מקומות מקודשים, וביניהם בית הכנסת על שם פריחה. הממשלה – שכבודה יתקיים לעד – ביקשה מן הקהילה לדעת מה זכור לה על מקום קדוש זה, שמא יש בו זיכרונות שמחייבים לשקם אותו.
הקהילה הצטרכה לחפש בבית הספרים ובארכיון שלה כדי לבדוק אם יש זכר לאותו בית כנסת ולדעת מי הייתה זאת פריחה…
ובאמת, מי היא פריחה זאת? מדוע אנו רואים כל אותן נשים ובחורות הנתונות במצוקה כלשהי מחלות תמיד את פניה ומוצאות בה פורקן למצוקתן?
אכן פריחה הייתה רבנית, בת הרב הגדול רבי אברהם אדיבה, זכר צדיק וקדוש לברכה. [שניהם] הגיעו לתוניס ממרוקו לאחר שברחו מן המהומות שהתחוללו בארצם ומגילויי העוינות שהופגנו נגד היהודים.
[האב ובתו] השתכנו במקום שבו עומד בית הכנסת כיום. אך לרוע מזלם באותו הזמן גם תוניס נפגעה, מידי האלג׳יראים, והיהודים נאלצו לברוח ממקום למקום. ר׳ אברהם ברח עם בנו, אך את בתו פריחה הוא לא ראה שוב ולא ידע מה אירע לה.
לכן בשובו לתוניס, ולאחר שחיפש במשך זמן רב, הוא חצב מקווה טהרה במקום שבו עמדה מיטתה והעמיד את ארון הקודש היכן שהייתה ספרייתה.
שכן, כמו שאמרנו, בחורה זאת הייתה רבנית והשאירה אחריה כתבים ושירים בעלי ערך רב, אולם לרוע המזל לא שרדו מן הכתבים שלה אלא שירים מעטים, ומתוכם אנו מציגים היום שיר אחד, כדי שיחוש אחינו הקורא את עצמת זכרה של הרבנית.
פְּעָמַי הָרִימָה, יָהּ מַצִּילִי, / אֵלְכָה אֶל אַרְצִי בְּטוּב טַעַם.
רְדָפַנִי אוֹיֵב גוֹי אֱוִילִי / וַיִּגְעַר בִּי בְקוֹל רַעַם.
חִישׁ הוֹבִילֵנִי אֶל הַר גְּלִילִי / וְשְׁלַּח בָּם עֶבְרָה וָזַעַם.
אֶרְאֶה שָׁם אוֹרְךָ, אֶחְבּוֹשׁ כְּלִילִי, / אֲזַי אוֹמַר: אָמוּתָה הַפַעַם.
מקורות וביאורים:
1 פעמי הרימה: על פי תהלים עד, ג: כאן במובן הוליכני; יה מצילי: על פי שופטים ח, לד: אלכה אל ארצי: על פי במדבר י, ל; בטוב טעם: על פי תהלים קיט, סו. כאן כמובן בנעימות, בנועם.
2 רדפני: אולי רמז לגזרות ולמהומות שמפניהן ברחה המשוררת עם אביה ואחיה ממרוקו לתוניס; אוילי: חסר דעת, צורת התואר על פי זכריה יא, טי; בקול רעם: על פי תהלים עז, יט¡ קד, ז.
3 אל הר גלילי: מטונימיה לארץ ישראל. השווה עם שירה ״פנה אלינו ברחמים״, טורים 8-7: ״מהר קבץ קהלתך אל הר גלילי״. גם בשירי פרג׳י שוואט נפוצה מטונימיה זו(ראה חזן, פרג׳י שוואט, עמי 36); ושלח בם עברה וזעם: על פי תהלים עח, מט וההגדה של פסח.
4 אראה שם אורך: על פי תהלים לו, י; הכוונה לאור הגאולה; אחבוש כלילי: אחבוש עטרתי. מלשון התפילה. הכוונה לחיי עצמאות בארץ ישראל. בשירה ״פנה אלינו ברחמים״, טור 32, נאמר ״ואקטיר כלילי״ במובן המקראי של ״כליל״ – קרבן עולה; אמותה הפעם: על פי בראשית מו, ל. השיבוץ כאן כנראה לא לתפארת המליצה והמבנה הפרוזודי בלבד, על פי המסורת של שירים חרוזיים קצרים, אלא גם לציון קבלת הדין האפשרי של מיתה בעבור הגאולה והעלייה של המשוררת לארץ ישראל.
אין ספק שהקהילה תשיב, שמקום זה חייב לחזור ולהיות מה שהיה, שאותה אבן שיש תיטיב להזכירו לאחר שיוסר מעליה הלוט, ושאדון הקודש חייב לעמוד במקומו, דהיינו באותו מצב שהכול יודעים, שכן לא ייתכן שנוותר על מזכרת מכובדת כזאת המזכירה לנו רבנית אחת, שכולנו מעלים על נס את בקיאותה בענייני הדת ומציינים את זכרה העצוב.
עבד ה׳ יוסף בן אברהם ביג׳אוי, שיהיה סופו לטוב
מכלוף מזל תרים תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א
שבח חיים העתקה ותרגום
מכלוף מזל תרים
תולדות הצדיק הקדוש המקובל והמלוב"ן רבי חיים פינטו "הגדול" זיע"א
באור החיים
סיפורים רבים נכתבו מנפלאות הצדיק, המקובל הקדוש רבי חיים פינטו זיע"א. חלקם כלול בספר הידוע "שבח חיים", אשר נכתב בשפה הערבית, על ידי הרב רבי מכלוף מזל תרים זצ"ל, והועתקו בעת האחרונה ללשון הקודש על ידי הרב דוד הכהן הי"ו, תלמידו של מו"ר שליט"א מהם נלקחו רוב הסיפורים המובאים בפרק הנוכחי, על כ"ק רבי חיים פינטו הגדול זיע"א..
ועוד הוסיף הרב מכלוף מזל תרים וכתב בראש ספרו "שבח חיים", להודיע לרבים מדוע כתב את הספר בלשון הערבית:
"אני באתי להודיע לכבודכם, שכמה חיבורים נאים שכתב הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר חיים פינטו זלה"ה, ומרוב גלותינו בעוה"ר נאבדו במלחמת ספרד שהיתה פה בעיר אצווירא".
"ולזה כתבתי קצת מהמעשים שאירעו בימי הצדיק ע"ה, והייתי חייב לכתוב אותם בערבית, כדי שיהיה קל על כל הקהל הקדוש ליהנות מהספר, וגם לזכות כל מי שחפץ לראות ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בימי הצדיק, כי זה יעזור לאדם לחזור בתשובה שלימה. וה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, אכי"ר".
מעשה מספר 4
מעשה פייאם הרב רבי חיים פינטו ז"ל כאן גאלס נהאר לכמיס פם באב למללאח וכאן שופר דייאלו ר' שלמה אזולאי חדר לחכם מעה סופר דייאלו , קאלו קום דבחלי האד זוז דזאז לכבוד שבת. קאלו יא סידי מסג'ול, דעאלו לחכם וקאלו ידוז עליה נהאר, נץ מזג'וב ונץ מבארךּ. גלס רבי שלמה כא ידחךּ הווא מסא וזאבתלו לוזבא באס ידוז מן מקום הטומאה והווא כאן יפי תואר ויפי מראה , זראלו פחאל לענין די יוסף הצדיק , הזזת עיניה גויה וברחתלו. קאלתלו תסרי מן ענדי האד לוייז , זאבתלו כמסין לוייז באעתהומלו זוז דריאל. ר' שלמה פרח בהאד סרייה לעזיזה , הווא חב ימסי ולגויה ברחתלו, קאלתלו ענדי מן האד לוייז כתיר נקדר נביעתולךּ רכיץ, קאלהא זבדו ונכללצךּ, קאלתלו דכר לדאר . מעשה שטן מצליח, דכל מעאהא לדאר וכא תדכלו מן לבית לבית חתא דכלתו לבית דלפראס. קאלתלו יא לחזאן לוייז מוזוד ולכאטר דייאלךּ יכון, בלחק סתהית האד זין דייאלךּ לי עטאךּ רבי צבחאנאתו לדבר עבירה ור' שלמה כא יגייט. מן חיט ראת לגויה באיין מה חבס דבר עבירה קבדת עצא וכא תדרבו חתה דם כא יחוף מן ראצו וקפלת עליה דאר ומסאת לענד לקאייד, כא תגווט ותבכי. קאלתלו יא סידי כא תעארף באיין ואחד לחזאן דכל עלייה לדאר ותצר עלייא ואנה מה קצצרת סאי עליה, ברכת עליה ודרבתו ודאבה כא נטלב חקי . והאד לקאייד כאן שונא ישראל.
קאל הנא סי ולאד לחראם, קאלו נעאם יא סידי, קאלתם מה תזיבו דאךּ לחזאן חתא תפרסדוה פעצ'אמו, ולחם צאב ואחד תאקה פלבית ודזבאד מנהא לוצט דאר. ודאר מרבוטה, וצאב ואחד לכסבא טלע עליה לצטאח ותסייב ומסא בדמאייאתו כאי חופו מנו, למכאזנייה זאו מעה לגויה עטאתהום סווארת דדאר ודלביות ומה צאבו חד, קאלולהא ואס כא תדחךּ עלא למכזן, מה ציבנה לא בלגה לא ימארה. עבאוהא לענד לקאייד, קאלולו יא סידנא האד למרא כא תדחךּ עליךּ, מא ציבנה חתה חד , קאלהא לקאייד עבר למאלךּ כא תדחךּ עלינה , קאלהום טייחוהא לעצה כה ידכאלולהא לעצת חתה סאחת. כן ואבדו אויבי ה' די חב יזרא בלחכם זרה בלגויה . נרזעו לרבי שלמה פן חית הרב מן ענד לגוייה זא חתה לחדאדא תחת צמעה דפייאנה וגלס קאל האדא דנו בדלחכם די קאלי נץ נהאר עכון מזגב ונץ נהאר מבארךּ, דאבא נגלס תחת האד צמעא חתה יפות דהור ונקום נרא נץ נהאר לאכור אס יכון פיה .
ר' שלמה כיף דאז דהור , קאם מסא לקחצארייא דלכתאן וכאנו יתבאעו לכּבאס, כא ירה ואחד לכבס כביר ותחתו כא יצ'יא, הז לכבס צאב פרטמון עאמר בלוייז ופוצטו רבעה דסבעאטייאת די מולאי סלימאן . רבי שלמה פרח טנסא לי דאז עליה, קאל בלאה ובסייד רבי חיים פינטו מסה כאי זרי צאם לחכם באקי גאלס , הז עיניה לחכם וקאלו, רבי שלמה פאיין לפרטמון, עלאס כביתיה ? קד וקד דלוייז פיה ורבעה דסבעאוייאת די מולאי סלימאן, קאלו נהאר אכור דבחלי דזאז, קאלו נהאר אכור ילא חבתי תדבחני, דבחני אמא דזאז, אדיע יהא בנאדם ירד באלו מעא לחכמים לאיין תנא קאל עליהום ועקציתן עקיצת עקרב וכו' ופחאל האד למעשה דע אפילו דעוא דתחאךּ תבתית ביהא בנאדם יעמל לכבוד לחכמים ואפילו לזרעם.
Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943
Histoire des Juifs de Foum Jemaa au Maroc en 1943 .
Plainte à Foum Jmaa – 1943.
Cette lettre, datant de 1943, considérée comme l'année de l'acte de naissance du Maroc libre. Ce courrier fait état d'une mésaventure, subie par une certaine communauté juive dans un Maroc sous protectorat Français. Cette plainte, parmi tant d'autres que nous avons choisi, fut adressée aux autorités du moment, par un ensemble de notables de la communauté de Foum Jmaa, proche de Beni Mellal. On y remarque surtout le parti pris par un certain lieutenant à l'encontre de la communauté juive.
Il est important de raconter et connaitre de telles histoires vécues. La vie juive au Maroc a eu et aura de bons moments, certes, mais il ne faut pas cacher et oublier les mauvais aussi. Il faut savoir qu'en 1943 encore, beaucoup de chefs de régions du Maroc furent des militaires, encore sous l'esprit et l'idéologie de "Vichy".
Casablanca, le 4 août I943
Monsieur le Directeur
des Affaires Politiques
Rabat
Monsieur le Directeur,
Les soussignés, membres de la Colonie Juive de Foum Ejemaa, Tribu de ENTIFA, Poste de Tannant, Bureau d’Azilal, ont l'honneur d'attirer respectueusement votre haute et bienveillante attention sur les vexations et injustices dont ils sont l'objet depuis deux ans et jusqu'à la date de ce jour
La plupart des Israélites de Foum Ejemaa ont été victimes des agissements du Lieutenant CHEMIER qui a heureusement quitté notre région. Dès sa nomination en juillet 1941, il a déclaré qu'il ne pouvait pas voir les Juifs et qu'il ne serait tranquille que lorsqu'il nous aurait tous ruinés et exterminés. Il a mis à exécution ce projet et nous a injustement condamnés à des peines de prison allant de 4 à 6 mois et à des amendes variant entre 5.000 et 200.000 francs. C'est ainsi qu'un de nos coreligionnaires, David ELGRABLI, âgé de 90 ans, a été condamné à 9 mois de prison, malgré son âge, et à 200.000 francs d'amende. Nous ne pourrions dans ce mémoire, vous développer toutes les souffrances passées et nous rendons grâce au ciel que le Lieutenant CHEMIER, qui avait plaisir à nous martyriser, ait quitté notre région. Mais l'objet de notre requête est de vous signaler les faits dont nous sommes encore les victimes, et de solliciter que justice nous soit rendue et que nous puissions vivre en paix ainsi que nos coreligionnaires.
Le Lieutenant CHEMIER a laissé des instructions pour que nous soyons tous condamnés à des travaux forcés pendant huit jours, et nous avons quitté notre ville et nous nous sommes rendus à Casablanca, le nouveau chef du Bureau n'étant pas encore arrivé. Nous voulons retourner à Foum Ejemaa, et nous avons peur d'être incarcérés comme nos coreligionnaires alors que nous n'avons commis d'autre crime que celui d'avoir déplu au Lieutenant CHEMIER, parce que nous sommes nés juifs.
Voici les agissements dont nous sommes encore victimes :
Nos femmes légitimes, pour la plupart ayant des enfants en bas âge, ont été arrachées de force de nos foyers et dirigées sur Azizal pour effectuer des travaux de couture pour les besoins du Makhzen. Cette absence dure souvent plus de huit jours. Nous n'avons pas connaissance que dans d'autres villes du Maroc pareilles réquisitions aient eu lien. Nos mœurs et la morale interdisent cet enlèvement forcé de nos épouses, cet abandon des enfants et du foyer.
Depuis deux ans nous ne percevons pas nos rations d'huile et de savon, aucune ration de sucre ne nous à été distribuée depuis près de trois mois. Pour les tissus, nous avons, depuis la guerre, eu une seule distribution, en avril 1943
Toutes les familles juives ont été obligées à décortiquer les amandes de la récolte du Caïd évaluée à dix tonnes. Une telle opération ne peut bien se faire qu'avec les dents. Chaque famille est tenue, une fois la corvée accomplie, de rapporter amandes et écorces et d'assister au pesage de contrôle. S'il est constaté une différence de poids, si minime soit-elle, due au séchage de la pulpe ou à la perte de quelque épluchure, chaque famille est condamnée à une amende variant entre 50 et 100 francs. Le Caïd n'ayant pu vendre sa récolte tout venant a trouvé ainsi, sans payer de main d’œuvre, le moyen de la conserver ou de l'écouler plus facilement.
Dans la région, le seul moyen de communication est le mulet. Notre mellah dispose de 25 mulets appartenant à des particuliers. Ces bêtes servent à notre travail et à nos déplacements. Le Caïd et le Khalifa s’emparent de nos mulets sans même nous consulter et les gardent deux et trois jours, nous réduisant ainsi à l'inactivité et souvent même le jour de marché. Nous avons cherché à nous dérober à cette réquisition et nous nous sommes presque vus obligés d'acheter la liberté de nos bêtes, moyennant une rétribution allant de 100 à 150 francs par semaine et par bête. Cette rétribution est devenue pour le Caïd une excellente raison d'avoir continuellement besoin de nos mulets pour nous contraindre à payer des indemnités ou pénalités, qui dans l'ensemble représentent pour lui une petite source de revenus.
La région a deux sources, l'une fraîche et l'autre chaude. On nous empêche de nous ravitailler en eau fraiche et l'on nous fait toutes les misères pour nous ravitailler en eau chaude ; casse de récipients lorsqu'on ne nous les remplit pas de sable.
Une jeune fille de notre région, Habiba CHLOM, a été poursuivie pour vente de Mahia et reconnue coupable, a été arrêtée et condamnée à trois mois de prison.
Or, le 17 juillet 1943, le Khalifa, frère du Caïd, accompagné de l'interprète du bureau de Tannant, nommé EL BAROUDI, a rassemblé tous les Juifs du mellah de Foum Ejemaa pour leur signaler que tous les hommes juifs âgés de 13 ans et plus, étaient condamnés à huit jours de travaux forcés, et qu'à partir du dimanche 18 juillet 1943, une équipe de 20 juifs devaient commencer (construction au souk ou au chantier) et que toutes les semaines une nouvelle équipe de 20 juifs devait suivre jusqu’à ce que tous les hommes aient purgé leur peine. L'un de nous, David ASSOULINE, a demandé à l'interprète si cette condamnation venait de Rabat et concernait tous les Juifs du Maroc, dans ce cas, toute la colonie de Foum Ejemaa se plierait volontiers devant une telle décision, mais si par contre elle ne touchait que les juifs de la région, il ne s'explique pas la cause.
Le Khalifa, pour notre information, nous a déclaré que le Lieutenant CHAMIER avant de partir, avait laissé l'ordre de condamner tous les juifs du mellah de Foum Ejemaa à huit jours de travaux forcés, pour une affaire de mahia:
Notre représentant ASSOULINE a protesté en faisant remarquer, que du fait que la fautive Habiba CHALOM avait été arrêtée, reconnue coupable et condamnée à trois mois de prison, nous n'avions pas à supporter solidairement cette faute. Menacé de quinze jours de prison pour cette intervention, David ASSOULINE, l'un des soussignés, a dû quitter Foum Ejemaa pour Casablanca.
Notre population israélite a été depuis Moulay Hassan et jusqu’en 1941, estimée et respectée par les autorités du Maghzen et des Contrôles. Nous joignons à la présente trois traductions des dahirs de respect rendus en faveur des Israélites de Foum Ejemaa, par Sa Majesté MOULAY HASSAN, le II Ramadan 1304 (3 juin 1887) renouvelé par S.M. Si MOHAMED, le 7 Hija 1309 (3 juillet 1892) et par S.M. SI ABDELAZIZ BEN HASSAN BEN MOHAMED, le 26 Hija 1313 (8 juin 1896).
Dans tous ces actes leurs Majestés ont bien voulu assurer de leur haute et puissante protection les Israélites de Foum Ejemaa et ordonnent qu'ils fussent traités avec respect et considération afin que leurs communauté ne fut pas l'objet de sévices, ni trouble dans ses coutumes ni être l'objet de brimades ni de vexations sous quelque forme que ce fut.
Nous avons pleinement confiance dans votre esprit de justice et d'équité. Nous savons que nous pouvons placer notre vie entre vos mains et, grâce à votre très haute protection, la population de Foum Ejemaa verra cesser le martyre que, depuis deux ans, elle endure, et que la paix reviendra dans ses foyers. Nous tenons, de notre côté, à vous assurer que nous ferons tout ce qui est possible pour que rien ne puisse nous être reproché, tant dans la conduite de notre vie privée que dans celle des affaires.
Recevez, Monsieur le Directeur, l'assurance ce notre plus complet dévouement.
David ASSOULINE Chimmoune David BENISTI
Mouchi FEDIDA Yahia PINTO
Youssif TORDJMAN Chemaoun IFRAH
Lieutenant Chemier, 1er Cuirassiers sur Pancrace, Championnat du cheval d'armée 1908 : [photographie de presse] / [Agence Rol]
הגורמים המשפיעים על השימוש ביסוד העברי-יעקב בהט
הגורמים המשפיעים על השימוש ביסוד העברי
בלשונות היהודיות השונות, וכך גם בערבית היהודית במרוקו, היסוד העברי בולט במייחד במונחים הקשורים באורח החיים היהודי. אולם גם בתחום זה אנו מוצאים מילים ערביות רבות. לדוגמה, בכל חיבורי ההלכה לא נמצא את המילה אתרוג, אלא את המילה הערבית טרונזא¡ וכן אין שם הדס, כי אם המילה הערבית ריחאן. וההפך: מילים עבריות מציינות מונחים השייכים לעולם הכללי.
יסודות רבים הס יסודות מתחלפים, ומשמשים ללא הבחנה בעברית ובערבית (או בצרפתית או בספרדית), ולעתים באותו טקסט, ללא הבדל משמעות. אסור / חראם (מ״ב כ, י). אבילות/ לוקאר (ק׳׳מ לא, יח). אחינו היקרים / כוואנא לעזאז (ח׳ צ121). אשת איש / מראת ראזל (ש״צ ג 48). בית כנסת / אצלא (ש«צ ד 15). חול המועד דסכה / לוצטאן דסכא (ע׳ 246). לחורבן די בית המקדש / לכלייאן די בית המקדש (ק״מ לג, ב). יראי ה׳ / כאייפין ללאה (ע׳ 251). שבתות ומועדים / שבות ולעייאד (ק״מ כח, ו). שונאים / עדייאן (ק״מ מ) ועוד. מתי הכותב משתמש בביטוי העברי ומתי במקביל הלא עברי, על כך אין תשובה חד-משמעית
אולם במקרים מסוימים נוכל להצביע על גורמים אחדים העשויים להשפיע על בחירת היסוד העברי דווקא.
לעתים יש בידול בין היסוד העברי ליסוד הערבי. בידול מסוג אחד הוא בקונוטציה: למשל, אלמנה היא מילה ניטרלית, ואילו המילה הערבית הזאלא משמשת יותר כקללה או בהתבטאות חריפה כלפי מישהי שכועסים עליה. למילה זקנים קונוטציה חיובית, כי היא מציינת מעמד, בעוד סיבאניין יש בה קצת זלזול, ולכן כמעט שאין משתמשים בה. למילה הערבית כסים או גסים קונוטציה שלילית בהשוואה למילה העברית המקבילה תמים, ולכן ברור למה העדיף הכותב את המילה העברית תמימה בתארו את האישה שחשבה שהתעברה מהרב (ש״ח 34), ובמילה תמים כדי לציין את האדם שעשה בתום לב מעשה שלא ייעשה (ש״ח 89).
בידול מסוג אחר הוא כשהמילה העברית משמשת בהקשר הדתי, ואילו בהקשר הכללי משמשת המילה המקבילה. למשל: לכוסות הן ארבע הכוסות בפסח; שלא בהקשר זה משמשת המילה הערבית כאס, וריבויה לכיסאן. שבוע נמצאת רק בביטויים קבועים, כגון שבוע טוב או פקידת השבוע אמנם בלשון העיתון מצויים גם צירופים אחרים, כגון שבוע הילד, אך אלה מקורם ללא ספק בעברית החיה.
העדפת היסוד העברי שכיחה במילים שאין להן מקבילות מוכרות או מדויקות בערבית היהודית.
מונחים מתחום ההלכה, המוסר או הקבלה – כמו לא יצא ידי חובתו, יצר הטוב, יצר הרע — מובנים יותר לדובר היהודי, בעוד שתרגום אפשרי עלול להקשות עליו, כפי שהדבר בשרח. כשיש חשש שהמילה אינה מוכרת דייה לפשוטי העם, נוסף הסבר. למשל: |לא יצא ידי קידוש יחב יקול מא דאייזס דאך לגיפן ־ לא יצא ידי קידוש, רוצה לומר ״לא עובר אותו גפן״ (ק״מ ו, י). במשפט זה מוסברת כוונת הצירוף לא יצא ידי, ונוסף לכך מתורגמת המילה קידוש במילה עברית אחרת, גיפן, המוכרת יותר.
הוא הדין בביטויים הנאמרים בהזדמנויות שונות, למשל איחולים, ביטוים המביעים ברכות וקללות, כינויי גנאי ושבח, ביטויים הנאמרים אחרי שמזכירים אדם שנפטר או שאיננו בחיים: זכותו יגן עלינו אמן, זכר צדיק לברכה, זיכרונו לברכה, זכור לטוב, עליו (עליה, עליהם) השלום, וכיו״ב. תחום זה עשיר מאוד ביסודות עבריים. רוב הביטויים מצויים רק בעברית, ואינם מיתרגמים כי הם בעלי מטען רגשי מיוחד. רובם נאמרים רק במסגרת החברה היהודית, ומיעוטם — בעיקר קללות — מכוונים כלפי הגוי. למשל, הביטוי ברוך הבא ייאמר תמיד ליהודי; הקללות יימח שמו, ממזר מכוונות בדרך כלל כלפי גויים.
העדפת היסוד העברי מקורה לעתים במטען התרבותי היהודי. למשל: ויגזלו פדאר לאורחים ־ dar lorahim ירדו ב׳יבית האורחים״ [־ פונדק לעניים הבאים מחוץ לעיר](ש״צ ב 5).¡ השימוש במילה אורחים במקום המילה הערבית דייאף נובע מן המטען המשוקע במושג הכנסת אורחים. בדוגמה זו יש פן נוסף: המילה אורחים מועדפת מן המילה העברית עניים או ממקבילתה הערבית דראווש משום כבודם של העניים הנזקקים. הצירוף המעורב רזע בתשובה הוא תרגום הצירוף העברי חזר בתשובה. הפועל חזר ניתן לתרגום מובן, ולא כן המונח הדתי תשובה. (״תרגומו״ של זה לערבית בביטויים תאב ללאה; לאה יתוב עליך מוכר יותר בפי הנשים.)
Concile des rabbins du Maroc DES 10-11 Juin 1952-Enseignement Hebraique
Abordant sérieusement au cours de son dernier Concile
le problème de l'enseignement religieux au Maroc, dans son
ensemble le rabbinat marocain a établi le projet suivant :
1 — Enseignement Primaire Hébraïque,.
1 -Le Concile des Rabbins nommera en son sein une Commission pour l'enseignement religieux composée de 5 membres dont un par chacune des villes ci-après désignées : Fès, Meknès, Sefrou, Casablanca et Marrakech.
2 – Cette Commission fusionnera avec celle formée par le Conseil des Communautés et, ensemble, elles constitueront la Commission de l'Enseignement Religieux au Maroc.
3 – Le Maroc devant ainsi être divisé en 5 régions, chaque région sera sous l'autorité de deux membres de cette Commission dont un rabbin et un membre du Conseil des Communautés.
4 – Le rabbin et son collègue, après visite des écoles de leur ressort, dresseront un programme d'études adéquat et se chargeront de son application. Ils s'efforceront de l'harmoniser autant que possible avec le programme des autres régions.
5 – Ils inspecteront leurs écoles deux fois par an soit au lendemain de Pâques et Soukot.
6 – D'une façon générale, ils s'efforceront de créer des écoles hébraïques modernes dans les lieux relevant de leurs attributions et d'en supprimer les « hadarim ».
7 – Les membres de la Commission de l'enseignement doivent rappeler à l'attention des comités de communautés qu'il est un devoir pour chacun d'entre eux d'instituer dans sa ville un établissement scolaire religieux.
Parallèlement, ils essaieront d'organiser des associations locales qui se chargeront de trouver au moyen de collectes, dons, etc…, les ressources nécessaires aux besoins de l'école.
8 – Au cas où l'une des dites associations ne parviendrait pas à couvrir tous les frais requis, il appartiendra alors au comité de la communauté d'en supporter le reste.
9 – Dans les villes où les recours aux collectes ou aux dons s'avérera impossible, le comité de la communauté aura la charge entière de l'école.
Suite……
מועצת הרבנים- ספר התקנות-משה עמאר-המשפט העברי בקהילות מרוקו
נאם הרב שאול אבן דבאן יחשלי׳א
ע״ד הבטחת הנשואין בדרך אתנן, והשחתת הבתולה והעיבוד.
מורי הרב הראשי!
אדוני המנהל!
רבותי הגדולים!
בפקודת הרבנים מר גאון עוזנו, הרב כמוהר״ר יהושע בירדוגו ישצ״ו. ורב אחי, נהירו דעיינין הרב כמוהר״ר מיכאל יששכר אנקאווא ישצ״ו, הנני בא להציג לפני כת״ר בתר מזכיר. את הענינים העמדים על הפרק שתדון עליהם מועצת הרבנים באסיפה הנהדרת הזאת, המעוטרת חכמה, בינה ודעת. ודברי יהיו אך בדרך קצרה כמוזכר בתקון סי׳ ז׳.
הענין הראשון אשר בו הכללו ג׳ דברים: הבטחת הנשואין בדרך אתנן והשחתת הבתולות, ועיבור הפנויות, שלשתם דורשים תקון בהעתיד. יען נפרץ גדרם פרץ רחב, ותשחת הארץ. ולא רק לפני האלהים רח״ל, כי גם חמם במעשיהם. עלילות רשע יזמו האנשים על נשים, ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים.
דברים ידועים ומפורסמים המה לפני מעלתכם בפרטי פרטיהם, בקלקולם ובאי האמת והצדק הנעשתה בהם. כי כל ב״ד מלאים וגדושים מן הנדונים האלה הבאים לפניהם יום יום.
באמת הדיין יודע בנדון המוצג לפניו, אמיתות הענין ואין לאל ידו לגזור אומר בהוראתו האומדנית. יען חקת המשפט עוצרת בעדו. וכך היא דרכה של חקה: אין בה די און להוציא משפט אמת בכל עת ובכל העם.
בהבטחת הנשואין אף בדרך אתנן. רוב ב״ד של פה מארוק דנים בה לפי המשפט הלכאורי. שאין בהבטחה זו שום אחיזה לחייב עליה שום דבר ונשענים לאסמכתא מדברי מוהרי״ק ז״ל סי׳ קכ״ט. ומדברי הרב ב״ש סי׳ קע״ז.
ובאמת יש מה לישא וליתן ולברר ההלכה, שבדרך אתנן אין הדבר כן. ולא אמרה גם רבינו ב״ש ז״ל. וגם רבינו מוהרי״ק ז״ל. וזכורני כי בהיותי סופר בפאס בימי עט״ר מ״ר א״א זצ״ל. השבענו לאיש על זה שלא הבטיח לאשה על הנשואין.
איך שיהי. לא עת עתה לברר ההלכות עפ״י הדין במו״מ של קושיות ותירוצין. רק זאת מטרת האסיפה, לגמור את הדין הצריך תקון לפי המצב. בנחוץ לו עפ״י תקנה מוחלטת. וכך היא דרכה של האומה הישראלית מיום שחרב ביהמ״ק ועד עתה דור אחר דור. רבותינו הרא׳ והאחרונים מישרים אורחות משפט בנחוץ לאותה העת בתקנה מוחלטת, אף נגד משפט ברור. והכל שריר ובריר וקיים עפ״י תוה״ק, כידוע ומפורסם למעלתכם.
בכן רבותי. מצוה עלינו לעמוד בפרץ לעצור מעט בעד הרעה הזאת. ומה גם במשחיתים בתולות ישראל ופוגמים אותן ומנצלים הדרת קדושתן וטהרתן. גן נעול מעין חתום.
ואם פגעה בהן מדת הדין, נאחזות במכמורת העיבור. ואז סובלות משא כבד לעייפה ורעה חולה וכשלש שנים יהיו ערלים לא ינשאו לאיש.
וזה הנראה שראוי לתקן בזה כעת, ולרבותי הבחירה לקרב או לרחק. לגרוע או להוסיף.
אלו הם התקנות שהוחלטו על ענין הנז״ל:
א – הבטחת הנשואין בדרך אתנן (זאת אומרת שתנאי ברור היה ביניהם שאדעתא שישאנה מסרה עצמה לו) חייב לקיים.
ב – הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה
ג – הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה.
ד — לכל אלו שחייב לקיים. סכום הכתובה יהיה. מה שתכניס בנדונייתא יכפול וישלם בלי נכוי.
ה – ואם לא רצה לישא אותה או נשוי הוא, שלא יוכל לקיים. אם בתולה ישלם לה מסך עשרת אלפים פר׳ עד סך חמשים אלף פר׳. ואם בעולה. ישלם לה מסך חמשת אלף פר׳ עד סך חמשה ועשרים אלף פרי. ולפי חקר הנדון ישפטו הדיינים קצבת השומה להרבות או למעט בין הסכומים הנז׳.
תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף במאה הי"ט-יוסף שטרית
תפוצת העיתונות העברית במרוקו בסוף במאה הי"ט-יוסף שטרית 
עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת
כדי לנסות ולהסביר את חדירתה של ההשכלה העברית לטנג׳יר, יש להביא בחשבון, כנראה, לא רק את קירבתה של הקהילה לגיברלטר ואת פתיחותה הרבה לקשרים מסחריים וכלכליים ענפים עם ארצות אירופה, אלא גם את פתיחתם המוקדמת של בתי־ספר יהודיים על ידי חברת כי״ח. בית הספר לבנים נפתח בשנת 1864, שנתיים אחרי טיטואן, ובית הספר לבנות עשר שנים לאחר מכן. מבתי־ספר אלה יצאו ראשוני העיתונאים היהודיים במרוקו וראשוני המשתלמים, שיצאו ממרוקו לקבל הכשרה פדגוגית בסמינר למורים שפתחה כי״ח בפריז. לצד המורים והמנהלים הראשונים של בתי הספר של כי״ח במרוקו, שבאו ברובם מאלזאס ומארצות הבלקן, היתוספו מעתה גם בוגרים אלה, שהתחנכו בפריז וחזרו למרוקו בתום הכשרתם המקצועית. בפריז הם נחשפו הן להשפעת אסכולת האמנציפציה המבוללת של כי״ח והן להשפעת תנועת ההשכלה העברית. אחד מתומכיה הנלהבים ומדבריה־מקדמיה של תנועה זו היה לא אחר מאשר המומחה לשפות שמיות, פרופ׳ יוסף הלוי, ששימש כמורה למקצועות העבריים באותו סמינר, החל משנת 1879.
אספי היא עיר חוף נוספת, שאליה הגיעה העיתונות העברית בסוף המאה הקודמת, ופעלה בה פעולתה הלאומית. במכתבם להרצל מיום י״ח אדר תרס״ג (17.3.1903) כותבים ראשי אגודת ״אהבת ציון״, היו״ר מאיר ברששת והמזכיר יעקב מורסייאנו: ״בכל זאת – הודות להעתונים היקרים המליץ והיהודי – הרעיון הציוני פעם בחזקה בלב אחדים מאתנו, ולא נתן דמי לנו עד כי יסדנו אגודה אשר בשם אהבת ציון קראנוה!״ למעלה משנה לאחר מכן, פרסם מאיר ברששת מאמר ארוך ונלהב בשבועון היהודי, ובו הוא מגולל את מצבם האומלל והמושפל של יהודי מרוקו ואת התקווה החדשה שהפיחה התנועה הציונית: הוא מתאר את הקמת האגודה הציונית בקהילתו, ויוצא בקריאה נרגשת להצטרף לשורות התנועה הציונית.
מלבד קהילות ערי החוף, קהילת מכנאס היא היחידה מבין קהילות הפנים שקיימת לגביה עדות מוקדמת על קוראי עיתונות עברית בקרבה. בשנת תר״ן כותב ממכּנאס יוסף טוביה הלוי זילבערמאן (שד״ר, כנראה) בהצפירה, שנתבקש על ידי הדיין ר׳ שלום עמאר להודיע מעל דפי העיתון את דבר פטירתו של יהודי אשכנזי במכנאס ואת קריאתו ליורשיו האפשריים להזדהות. הוא גם מנצל את ההזדמנות כדי לשבח את ר׳ שלום עמאר, שעלה זה עתה על כס הדיינות במקומו של אביו, ר׳ שמואל עמאר, ומציין שהדיין הוא ״רב גדול ונכבד, קורא וכותב בלשונות העמים (ההדגשה שלי – י״ש), חוקר קדמוניות, ועד ים התלמוד ירד, וגם דלה ידלה ממנו פנינים״.
מה אנו למדים מעדויות אלה לגבי ראשיתה של תנועת ההשכלה העברית במרוקו ? תיעוד מפורט למדי זה, שהבאנו כאן, מוכיח קודם כול את עובדת זרימת העיתונות העברית למרוקו, ולקהילות ערי החוף במיוחד, עוד בסוף שנות השמונים של המאה הי״ט לכל המאוחר. שנית, בקהילות אלה התחילו לפעול חוגי משכילים עבריים – מצומצמים או רחבים – שלא הסתפקו בקריאת העיתונים, אלא אף הרגישו דחף לכתוב בהם. אמנם אין לנו פרטים מדויקים על ספרות ההשכלה, שהתלוותה לעיתונות העברית שהגיעה למרוקו, אך הן מעדויות עקיפות והן מעדויות בע״פ, עולה שאכן אותם קוראי עיתונים קראו גם את ספרות ההשכלה, שנכתבה לרוב על ידי אותם סופרים שגם פרסמו מאמרים ורשימות בשבועונים ובכתבי־העת העבריים. שלישית, וזה אולי העיקר, ראשיתה של ההתארגנות הציונית במרוקו בתחילת המאה הכי התרחשה בקרב אותם חוגים משכיליים וקוראי העיתונות העברית, שדובר בהם כאן. הדבר נכון הן לגבי מכנאס, הן לגבי טנג׳יר, ובמיוחד לגבי מוגדור, שם קם הארגון הציוני הראשון בקיץ תר״ס (1900), ושם גם היתה הפעילות המשכילית הרחבה ביותר. מתברר אם כן שההתארגנות הציונית לא צצה במרוקו בחינת יש מאין, כפי שניתן להתרשם מהמחקרים שהוקדשו עד כה לבדיקת סוגיה זו, אלא היתה המשך ישיר לאותה פעילות משכילית, שהתבטאה בקריאת העיתונות העברית וספרות ההשכלה. הארגון הציוני במרוקו צמח באותם חוגים ובאותן משפחות שבהם התנהלה מלכתחילה הפעילות המשכילית.
עוּרִי, שְׂפַת אֱמֶת , שָׂפָה בְרוּרָה – שָׂפָה בֶין הַשָּׂפוֹת , מַה לָּך נִרְדֶּמֶת
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה- יצחק אבישור
היסודות העבריים והארמיים בערבית היהודית החדשה- יצחק אבישור
מִקֶּדֶם וּמִיָּם
במכתב הראשון יש כארבעים צירופים וביטויים שהשתמש בהם המחבר בעברית, ורק שניים מהם בארמית. מפתיע גם הריבוי בשימוש בראשי תיבות עבריים בתוככי הערבית; במקרה דנן כשליש מהצירופים באים בראשי תיבות. ואלה הביטויים והצירופים העבריים, לפי סדר הופעתם (לצד אלה הבאים בראשי תיבות נביא בסוגריים את התיבות המלאות).
1 – יע"א – ישמרה עליון אמן
2 – אשריכם ישראל
3 – המתנדבים בעם
4 – הגביר היקר
5 – ברוך ה'
6 – הי"ו – ה' ישמרהו ויחייהו
7 – בעין יפה
8 – יה"ר – יהי רצון
9 – אכי"ר – אמן כן יהי רצון
10 – רז"ל – רבותינו זכרם לברכה
11 – ואחרון הכביד (פעמיים)
12- ריבוי עצום
13- צרת הבת
14- מסתפק במועט שבידו
15-ב״ו(בשר ודם)
16 – השי״ת (ה׳ יתברך)
17 – הבגדים והמעות
18 – אפילו פרוטה
19 – ת״ת (תלמוד תורה)
20 – פרוטה פרוטה
21 – בתי כנסיות
22חובתי ואעשנה
23 – ירא־שמים ובעל־ תורה
24 – אין לאל ידו
25 – דין ישראל
26 – ב״מ (בר־מינן)
27 – כדי שלא יראה הצדיק ברעה
28 – המירה דתה
29 – לא אליכם
30 – לעב״ל בב״א (לעם בחיר לבם במהרה בימינו אמן)
31 – ירחם ה׳
32 – בני ישראל
33 – הח׳(החכם) השלם
34 – ח״ר (חכם רבי)
35 – מו״ר (מורי ורבי)
36 – עט״ר (עטרת ראשי)
37 – וכשבויין דמי
38 – גבאי הנישואין
39 – יצ״ו(ישמרו צורו ובוראו)
לעומת זאת במכתב השני מצאנו שימוש נדיר בביטויים וצירופים עבריים, והם בסך הכול חמשה, ששניים מהם באים בראשי תיבות:
1 – עין הרע
2 – מעלת לחכמים (החכמים)
3 – הי״ו(ה׳ ישמרם ויחיים)
4 – תכשיטין ובגדים
5 – מ ״מ (מעלה מטה)
גם השימוש בפסוקים ובפתגמים בא בשפע רב במכתב הראשון, ומספרם מגיע לשבעה־עשר. מקורותיהם הם המקרא וספרות חז״ל, וכולם בעברית, חוץ מאחד בארמית. להלן מובאים הצירופים; אלה שמן המקרא יצוינו על ידי מראי מקומות שלהם כדי להבדילם מאלה שמספרות חז״ל.
1 – פרי ישוה לו(הושע י, א)
2 – הגדול לפי גודלו והקטון לפי קוטנו
3 – זוכה ומזכה אחרים עמו
4 – שיפרו וירבו בבנים ובני בנים בעושר וכבוד לעבודתו יתברך
5 – אין הבור מתמלא מחלייתו
6 – עניות לבבל נחית
7 – ונתקיים בעירנו הכ(תוב) והחזיקו ז׳ נשים באיש א׳ (ישעיה ז, א)
8 – והמשתכר משתכר אל צרור נקוב (חגי א, ו)
9 – ומנפש עד בשר יכלה (ישעיה י, יח)
10 – אם בשרי נחוש ובו׳(איוב ו, יב)
11 – על מי יש לנו להשען ? על אבינו שבשמים
12 – קשה הגירושין של אשה ראשונה שאפילו המזבח מוריד עליו דמעות
13 – על זאת ידוו הדווים
14 – מצות פריה ורביה מצוה ראשונה שבתורה
15 – העשיר ירבה והדל לא ימעיט וכל אשר ידבנו לבו (שמות ל, טו)
16 – וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים.
יש גם שימוש בפרפרזה על הפסוק רבות בנות עשו חיל (משלי לא, בט):
17 – ורבות בנות עד שעשו חייל
לעומת זאת במכתב השני מצאנו שימוש בפסוק אחד עברי בלבד:
מי שמע כזאת מי ראה כאלה (ישעיה סו, ח).
הקצידה ב'שיר ידידות' – המקורות הטקסט והמוסיקה – אברהם אמזלג
הקצידה ב'שיר ידידות'
המקורות הטקסט והמוסיקה
אברהם אמזלג
פעמים מס' 19 – עמוד 88-112
פרק מספר 4 מתוך המאמר
חינוך ומוסר.
הקצידה העברית עוסקת, בין היתר, בחינוך ובמוסר, וזאת בדרכי הנועם של הלחן המוכר ; לעיתים לקוח הנושא המוסרי מתוך הקצידה הערבית, שעליה נערך התרכיב , והוא מתורגם למונחים של מוסר יהודי .
הערת המחבר : הקשרים בין הקצידה המקורית לקצידה העברית המורכבת עליה אינם מוסיקאליים בלבד . אפשרות קיומם של קשרים נוספים , כגון : קשרים לשוניים , הקבלות שמקורן בטקסט הערבי , תכנים – מחייבת מחקר השוואתי נוסף .
דוגמה טובה לכך היא הקצידה 'צמאה נפשי לאל תמים דעים' , מאת ר' רפאל משה אלבאז, לפרשת בראשית . קצידה זו מבוססת על הקצידה הערבית 'אס מן עאר עליכום ארזאל לכנאס ?' מאת המשורר והמלחין המארוקאי סי קדור אל עלאמי , המספרת על קורות איש עשיר שירד מנכסיו ובעקבות עוניו נטשוהו חבריו .
הערת המחבר : מידע על התוכן והטקסט של קצירה ערבית זו מסר לי הכנר ואמן המוסיקה האנדאלוסית, ר' ישועה אזולאי מנתיבות, בשנת 1980 . קצידה זו עודה מוכרת בקרב יהודי מארוקו . כמה ביצועים שלה מצויים בארכיון ההקלטות שלי .
עד להופעת סי קדור התמקדה הקצידה הערבית הצפון- אפריקאית בנושאים רגשיים , שעיקרם אהבה , קנאה ועניינים הגזורים מהם . לאחר הופעתו , חלה תפנית בתוכנן של הקצירות הערביות, שכן סי קדור היה הראשון ששילב בהן נושאים מוסריים . הוא שימש בכך דוגמה לר' רפאל משה אלבאז ( 1823- 1896) שהיה בעצמו פייטן מצוין . אלבאז מציע בקצירה הנזכרת 'לא לבטוח בנדיבים בתיתם איש כמתנת ידו' ומתאר את הסכנות ואת חוסר התוחלת שבעושר . הפסוקים הבאים הלקוחים מקצירה זו מלמדים על תוכנה , ועל קשריה עם המקור הערבי , על גישת המשורר לנושא ועל השתקפות המוסר היהודי בצורתה העברית של הקצידה :
א.
צמאה נפשי לאל תמים דעים – רם נישא כסה שמים הודו
אלוהי אבטח בו . כי מה נעים – בטחי בו , אשורי לא ימעדו
אל תבטחו בנדיבים ושועים – בתיתם איש כמתנת ידו
נדמו לך כאוהבים ורעים – ובקרבים משא כבד יכבדו
נדבתם לך מעט ורעים – לשווא פשט העני את ידו
הון עשיר מדרך השכל יטעם – לשיכים ולצנינים בצידו
הבל המה מעשה תעתועים – מגערת פניך יאבדו
ב
ראיתי אוהבי עשיר רבים – דורשי שלומו ואמרי פיהו
פניו יחלו יום יום תאבים – חושקים לראותו ואת נווהו
פתח ביתו הן יצאו ניצבים – תמיד איש לבצעו מקצהו
אך ימי עני רבים מכאובים – וגם כל אחי רש שנאוהו
לחם אכלו לחם העצבים – פת במלח יאכל כי לחמו הוא
ג
אל יתהלל עשיר בעושרו – עשיר ואביון אל עמק שווה
כי לא יתן לאלוהים כפרו – בבוא אליו חולי ומדווה
באו עדיה ויחפרו – לא יועיל הון איננו שווה
אך טוב איש חונן ומלוה
ד
לב נבון יקנה דעת ומזימה – לצוד ציד ליום חליפתו
ישוב היום בתשובה שלמה – כי לא ידע האדם את עיתו
יבחל בהבלי הזמן עד מה – זר מעשהו ועבודתו
יבחר בתורת האל תמימה – ובלומדיה תגדל אהבתו
חילו ואונו להבל דמה – ישכיל ויבין לאחריתו .
ה
יזכור יום כל חפציו נמנעים – תמס יהלוך כעש תמודו
יום עומדו לפני אביר הרועים – ריקם אין כל מאומה בידו
הבל המה מעשה תעתועים – מגערת פניך יאבדו .
ראה : אעירה שחר , עמ' לג-לו . קצירה זו כלולה בתקליט 'פיוטים ממסורת יהודי מרוקו – מפי הפייטן ר ' דוד בוזגלו' . תקליטי בית התפוצות.
אנו למדים כמה דברים מפסוקים אלה :
א : הקצידה 'צמאה נפשי ' משתמשת לא רק בלחן של הקצידה הערבית שהוזכרה אלא גם במוטיב המרכזי שלה : העוני והעושר והיחס הנכון אליהם .
ב : הפייטן העברי משתמש בביטויים מלעיגים כלפי העשיר ועושרו וכלפי העני וחמדנותו .
ג: תמצית המוסר היהודי ביחסו לעושר ולעוני הוא , כי אין ערך לנכסי חומר ועל -כן יש לעסוק בתורה
אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860- אביעד מורנו
אירופה ממרוקו:
הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)
1864-1860 – אביעד מורנו
ספר הפרוטוקולים של החונטה
חונטה הוא כינוי בלהג הספרדי הצפון מרוקני לגוף שכונה על פי רוב בקהילות יהודיות צפון אפריקניות ועד קהילה. אולם כינוי זה טומן בחובו גם תמורה מודרנית. הוא מלמד על תמורות תפיסתיות בתחום הסמנטיקה ואף בתחום הארגוני, שכן ככל הידוע המילה שימשה גם את אוכלוסיית האזור המוסלמית והנוצרית ככינוי לארגונים מודרניים בעלי צביון אירופי–מודרני. העתק ספר הפרוטוקולים של החונטה הועבר אלי באדיבותם הרבה של האחים גברת גלדיס פימיינטה ומר סידני סלמון פימיינטה מטנג'יר. מר פימיינטה קיבל לידיו העתק מצולם של המקור מפיליפ אבנצור ) ,Abensur צאצא של אהרן אבנצור, מאנשי החונטה(, אשר מצא אותו בשנת 1982 בעליית הגג בבית סבו וסבתו בטנג'יר.
העתק המקור שאני מתבסס עליו הוא תעתיק של המקור מכתב חצי הקולמוס הספרדי–היהודי )סוליטראו(, אשר נהג בכלל קהילות יהודי ספרד עד ראשית המאה העשרים, לכתב לטיני ספרדי מודרני. שפתו של המקור היא משלב גבוה ומתמערב
של להג החכיתיה, להג מקומי של השפה הספרדית–היהודית )לדינו( אשר רווח בקהילות מגורשי ספרד בצפון מרוקו. בקרב יהודי צפון מרוקו שימשה המילה חכיתיה כינוי לשפה העממית המדוברת, בעוד שהשפה הכתובה והרשמית כונתה לדינו. כמקובל במחקר וכדי להבליט את המאפיינים המבדילים אותה משאר להגי שפת הלדינו, אכנה את לשונו של המקור בשם העממי חכיתיה.
מבחינת הכותבים שפת המקור הייתה ספרדית , espanol אף ששולבו בה יסודות חכיתיים מקומיים. בהתאם לכך אציין שלשם קריאתו וניתוחו של ספר הפרוטוקולים נעזרתי בעיקר במילונים ספרדיים מודרניים.
עבודת התעתיק של האחים פימיינטה היא כלי עזר חשוב המקל את הבנת הרובד הלשוני המיוחד של ספר הפרוטוקולים. שיטת התעתיק שהם נוקטים מאפשרת להפיק יתרונות מסוימים משתי שיטות תעתיק שונות במהותן: הטרנסקריפציה )תעתיק הגאים(, המדגישה את ההיבט הפונטי, והטרנסליטרציה) תעתיק אותיות(, הנותנת את מלוא המשקל לצורתו הגרפית המקורית של הטקסט. האחים פימיינטה, ששיטתם קרובה יותר על ציר אפשרויות התעתיק לשיטת תעתיק ההגאים, מבחינים ומשווים גם בין צורת כתיבת האותיות המקורית הנהוגה בפרוטוקולים לבין זו הספרדית או העברית המודרנית והתקנית. עבודתם ראתה אור בשנת 2010 , שנתיים לאחר שהשלמתי את
הגרסה הראשונה של עבודתי.
הערת המחבר : הדבר נעשה באמצעות הדגשת אותיות 'מיותרות', שאינן מקבלות ביטוי במקבילה הספרדית המודרנית, או לחלופין באמצעות הוספת אותיות חסרות. אם כן אף שנקודת המוצא לעבודתם היא מודרנו־צנטרית או היספנו־צנטרית ומותאמת לקהל הקוראים, התעתיק משקף את השינויים הלשוניים באופן נוח ונגיש. לדיון בסוגיית התעתוק מכתב חצי הקולמוס לכתב הלטיני ראו: וינפריד.
אף שאני מתבסס כאמור על עבודת תעתיק זו, על מנת להקל על הקורא העברי אני מביא את המילים העבריות בצורתן העברית המודרנית התקנית, ומילים ערביות בצורת תעתיקן הרווחת באותיות עבריות. כמו כן הציטטות מתורגמות ישירות לעברית )בדרך כלל בצורה חלקית( בלי להביא את המקור הספרדי, אף זאת במטרה להקל את רצף הקריאה של קורא העברית המודרנית. לעומת זאת מילים ומונחים בעלי מקור לטיני )בעיקר ספרדי( מובאים בצורה הלטינית התקנית ולא בצורתם המקורית, אף זאת מתוך הבנה כי קהל הקוראים של עבודה זו ימצא את הדבר נהיר ונוח לקריאה רציפה, ובהנחה כי בעלי העניין הבלשני בספר הפרוטוקולים ייגשו ישירות למקור או לעבודת התעתיק של האחים פימיינטה.
ספר הפרוטוקולים הוא בן 251 עמודים, 235 מתוכם כוללים את 302 הפרוטקולים ( Actas ), ותוכן העניינים ( Indice ), נפרש על פני 16 עמודים. מפאת קוצר היריעה אני מתמקד בעבודה זו כאמור בשנים הראשונות לפעילות החונטה ולכתיבת ספר הפרוטוקולים, השנים שבהן גיבש מוסד זה את תפיסתו העצמית ואת תפקידו כנציג הקהילה. הדיון בספר הפרוטוקולים נפתח מבחינה כרונולוגית בראשית ייסודה של החונטה ומסתיים באופן סמלי למדי בפרוטוקול ,146 האחרון שנכתב בשנת 1864 שנת ייסודו של מפעל ההתערבות האירופית המשמעותי הראשון בקהילת טנג'יר – בית הספר של חברת כי"ח, שהיה השני בעולם כולו. שנה זו הייתה נקודת ציון גם במה שנוגע לתוצאות פעילותו הפילנתרופית של משה מונטיפיורי ( 1885-1784) למען יהודי מרוקו, פעילות שהשאירה חותם עמוק על תפיסתה העצמית של החונטה, אשר ראתה עצמה אחראית להתערבותו של מונטיפיורי בעיר.
חוקרים כבר החלו במלאכת ניתוחו של ספר הפרוטוקולים וחשפו את ערכו ההיסטורי וההיסטוריוגרפי הרב. הראשון שבהם היה מיטשל מ' סֶרֶלס, שהשתמש בפרוטוקולים בספרו 'היסטוריה של יהודי טנג'יר במאה התשע עשרה והעשרים'
A History of the Jews of Tangier in the Nineteenth and Twentieth Centuries
עם זאת כבר נמתחה ביקורת על סֶרֶלס משום שלא נדרש כראוי להקשר ההיסטורי ולהיבטים תרבותיים וחברתיים בעיר בתקופה שבה עסק. בפרק בספרו הדן בראשית ימיה של החונטה הראשונה פרש סֶרֶלס סקירת חתך כרונולוגית ותיאר את תוכנו של ספר הפרוטוקולים, דבר המתקבל על הדעת בהתחשב בעובדה שמקור זה לא נותח עד פרסום עבודתו. מכל מקום הוא לא הדגיש די הצורך את הקשר בין השינויים שחלו באזור ובין השינוי החברתי–התרבותי העולה מן המקור, ולא הציע ניתוח המאפשר להעמיק בתפיסת עולמה של הקבוצה הנחקרת.
סוזן גילסון–מילר, שביקרה את סרלס, שפכה אור על אופני תגובתם של יהודי טנג'יר על שינויים שחלו בעירם בתקופה הנדונה, וזאת מתוך ניתוח עומק של חלקים נבחרים וקצרים מספר הפרוטוקולים. במאמריה חשפה פן מורכב של תגובה יהודית מקומית. יהודי העיר הוצגו במחקריה, בניגוד לדימוים הכללי במחקרו של סרלס ובמחקרים אירופוצנטריים, כקבוצה שהתמודדה עם השינוי החברתי והתרבותי במסגרת הקהילה העירונית המולטי–אתנית בעיר ופרשנותה של הקבוצה לאירועים. עם זאת גילסון–מילר לא ראתה בספר הפרוטוקולים מכלול ותוצר של התהליך ההיסטורי שעליו הוא מעיד.
פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן
המתאסלם מבוזה
תייר אנגלי שסייר במרוקו בשנים 1836-1835 כתב על אדם שנולד יהודי ועתה הוא מוסלמי, והוא מבוזה על כך.(136 .Davidson,1939)
בנספח ליומנו נאמר כי באזור Terjgiertגרים מוסלמים המכונים Medjehrah ממוצא יהודי שכדי להציל חייהם התאסלמו. הם מצטינים בתכונות אופייניות ליהודים, וכפי שהערבים אומרים, בבתיהם יש ריח יהודי. הם גרים בנפרד מהמוסלמים ואינם מתחתנים אתם. עוסקים בסחר והם הסופרים. אבל אינם ממלאים תפקידים של קאיד [מושל] או אימאם. אינם שומרים על ימי שישי :שבת שלהם. (שם, עמי 165).
1844־ כפי שדווח על ידי המיסיון האנגליקני שפעל במרוקו, התאסלמו בשנה זו שני יהודים ״הודייה אחת בטנגייר. ליהודי קל להתאסלם, ואילו על נוצרי להימול.
התאסלם כי רצה לשאת מוסלמית יפה
ג'ימס ריצרדסון (1851-1806) כותב כי יהודי התאסלם כדי לשאת בחורה מוסלמית יפה. באשר לפי הקוראן, יהודי אינו רשאי לישא מוסלמית, וכדי לשאתה עליו להתאסלם. וכי מצויים יהודים בערים הגדולות שמתאסלמים.
1851 יהודי התאסלם
בעקבות שוד של ספינה בבעלות צרפתית שהביאה חיטה ועלתה על שרטון מול חופי העיר סלא, כתבה ב-19 באוקטובר 1851 אישיות מרוקאית בשם מוחמד אלכאתב, אולי מושל העיר סלא, כי הוא ביקש את מר שמידט הנציג הדיפלומטי של צרפת, שימסור בכתב את תביעתו מהממשל. אבל הוא לא עשה זאת. באשר לשדידתו של היהודי אסוירי, אסרנו את האנשים שהצרפתי אמר שידם היתה במעל, חוץ משניים שמצאו מקלט במקום קדוש. וכדי לפצות את הנציג של צרפת, שמנו כבלים על צוארם של שניים אלה. את החשודים האחרים שהנציג הנ״ל ביקש להלקות, הלקינו ׳400 מלקות כל אחד ביום הראשון, ולמחרת אותו מספר של מלקות. ולמרות זאת הם לא הודו במעשה, חוץ מאחד שהיה יהודי ובשנים האחרונות התאסלם.
התאסלם כדי להציל את חייו
הרב מרדכי אבי צרור, יליד 1830 שיצא בשנת 1857למםע יחד עם אחיו לטימבוקטו השוכנת על נהר הניגר דרומית למדבר סהרה, למטרה מסחרית, השאיר אחריו יומן ובו כתב על הרפתקאותיו. הוא כתב כי לאחר שביקש את סיועו של סוחר מוסלמי יליד מרוקו, הוא לא עזר לו, אלא העמיד בפניו שתי אפשרויות: להתאסלם או להוציאו להורג. לאחר שהצליח בעסקיו קרא ב-1863 לבני משפחתו להשתקע אתו בטימבוקטו. הצטרפו אליהם ארבעה גברים נוספים, ביניהם אחד בשם יצחק בן משה שהחליט להתאסלם .
לפי מידע מ-1860 אולץ שבט יהודי להתאסלם
המיסיונר גינצבורג שפעל במרוקו עד 1886 דיווח בעקבות ביקורו בסהרה ב-1860 כי בטוגורט [Tugurt] שבסהרה נאלץ שבט שלם של יהודים להתאסלם אין הוא כותב מתי אירע הדבר.
1864- התאסלמות בששואן
במכתב מהקהילה היהודית בששואן לכי״ח ב-3 באוגוסט 1864 על מצוקותיהם, והתנכלויות מצד המוסלמים, המפורטים בשבעה סעיפים, הם מזכירים כי יהודים מהסביבה באים לגור בעיר זו, בתקוה לשיפור מצבם. אבל כשרואים שאין שיפור, הם מתאסלמים. הדבר אירע אשתקד. יהודי נשוי אב למספר ילדים ניסה לברוח ממוות על קידוש ה' – והתאסלם. כרגיל יש לדבר תוצאות עצובות. מתאסלם זה רצה לקחת את אשתו וילדיו, אבל הם סירבו. הוא שלח ערבים כדי לאתרם. מישהו הציל אותם מההמונים. כשהערבים שמעו זאת אסרו אותנו למחרת חג הפסח, ואילצונו להסגיר את הבורחים.
1872- יהודי התאסלם- היחס אליו כאל יהודי
מר Carstensen סגן הקונסול הבריטי במוגדור כתב ב-3 במאי 1872 לקונסול הכללי בטנגייר על נושא שגרם לו דאגה, ושאין למסור אותו לאדם אחר. אלא אם הנכתב בדעה שיש להעבירו לידיעת הוזיר ברגאש. הכותב בדעה שמקרים כאלה צריכים להיות נמנעים.
מדובר ביהודי בשם שלום בן הדר, אדם בעל אופי מיוחד שהתאסלם. הוא היה חייב למר אדוארד האנט מסאפי מאה דוקאטים. מר האנט כתב לי על הנושא ושאל אותי לסייע לסוכן שלו ולהשיג את הכסף. פניתי למושל שהיפנה אותי לשריעה. נמנעתי מלפנות לשריעה אבל הצהרתי שאני מוכן לאלץ את סוכנו של האנט להישבע בספר [תורה] שטענתו אמת. המושל אינו מקבל זאת אבל אמר שהיהודי שהתאסלם ישבע על הקוראן, שהוא אינו חייב את הכסף. ראיתי שהנושא יגרום עגמת נפש. אני סבור כי בן הדר היה יהודי והיות וכל העדים הם יהודים הנושא צריך להיות נדון כנושא יהודי. הדבר מהוה תקדים מסוכן ואני זקוק לסיוע שלך.
אנגלי שביקר יחד עם אשתו בשנות ה-70 של המאה ה-19 במרוקו כתב על יהודי שהתאסלם במוגדור.כפי שפורסם ב-1877 נאלצות נשים יהודיות לעתים להתאסלם, כי מעלילים עליהן שרצו להתאסלם.
יהודי שחי בכפר התאסלם
ר' שאול אבן דנאן (1972-1885) דן ופסק במראכש בכסלו תרצ״ז (נוב.־ דצמ. 1936) בעניינו של מומר בשם נפתלי כהן בן סוסאן שחי בכפר בסביבת מראכש ונפטר. ועל הדיין היה להחליט אם אשתו מותרת להינשא. מסקנתו בעקבות שני עדים שראוהו שמת, כי אשתו מותרת (׳הגם שאולי, סי׳ יז).
מידע שפורסם ב-1884: יהודי יליד פולין ברח מרוסיה בגלל המצוקה והרדיפות, והגיע למרוקו. התגיס לצבא הסולטאן, והתאסלם .
לחץ להתאסלמות
יהודים שחיו במאה ה-19 באזור הריף בין השבטים בצפון מרוקו, דרומית לטנגייר, היו נתונים להתנכלויות ולחץ להתאסלם. מסיבה זו עברו רבים מהם לטנג'יר בשנות ה-80 של המאה ה-19. אבל הסולטאן חסן הראשון פקד שכל יהודי שאינו תושב טנג'יר- יגורש. הנהגת הקהילה לא הביעה התנגדות לכך, ואפילו פנתה לשגריר בריטניה שיציע למושל לבצע זאת.
שבט יהודי בסהרה נאלץ להתאסלם, כפי שנכתב בכתב עת המתאר את פעילות המיסיון האנגליקני במאה ה-.19
בשנות ה-80 עלילה על יהודי בפאס שהתאסלם
ויקטור הורוביץ, מזכיר הקונסול של גרמניה בטנג'יר ולאחר מכן קונסול בשנות ה-80 של המאה ה-19 כתב כי מספר המתאסלמים היהודים עולה על הנוצרים המקבלים עליהם דת מוחמד. בין הסיבות לתופעה- כפיית ההתאסלמות.
מספר קנאים מוסלמים העידו ששמעו יהודי האומר את הישהאדה' ['העדות', סורת הפתיחה הפרק הראשון בקוראן שמי שאומר אותה מקבל עליו את האסלאם]. הקאדי סירב לקבלו לאסלאם, אבל היהודים שנוכחו במקום, נאלצו לשלם למוסלמים כדי להינצל מיחס אכזרי.
ברבאט התאסלמו הרבה יהודים כדי להימנע מרדיפות. כפי שרשם רופא מיסיונר בריטי, שפעל החל ב-1886 במשך שבע שנים בטיפול רפואי במרוקו בשליחות כנסיה בשם:
.Presbyterian Church of England 1892
בכתב עת של המיסיונרים האנגליקנים שפעלו במרוקו דווח, כי יהודי התאסלם לאחר שהתנצר
ב-3 בפברואר 1888 כתב ועד שלוחי הקהילות לשר החוץ הבריטי הרוזן מסליסבורי, כי במרוקו יהודי הפוגע בדת האסלאמית חייב להתאסלם כדי להציל נפשו, ומי שיחזור לדת ישראל- עונשו מוות .
1893 במראכש יהודי התאסלם בעקבות ריב עם אשתו וגירושה, ויתר על בתו
התינוקת
בב' ניסן תרנ״ג 19 במרס 1893 כתב יהושע קורקוס ומועצת הקהילה במראכש לראובן אלמאליח ראש קהילת מוגדור, בו מדווח בין השאר כי יהודי ממראכש התאסלם בעקבות ריב עם אשתו. הוא גירש אותה ונתן לה גט כשר. לאשה ילדה בת חצי שנה. ביום שהתגרש הצהיר לאשתו בכתב שהוא מוותר על קשר עם הילדה. מסמך זה נמצא בידינו. לפני שבוע הלך לקאדי כדי להחזיר את האשה וביקש את בתו. הקאדי החליט להחזיר את האשה ואת הבת לבעל. הקאדי קיבל אותנו בגסות ואמר: 'אתם היהודים אכזרים'. לא יכולנו לענות לו כי חששנו מכעסו, ואמרנו לו כי הרשות נתונה לו למצא את האשה ואת בתה. תגובתו: לא הטילו עלינו למצא את האשה ואת בתה, קחו אותה! הקאדי יצא בכעס גדול ועשה לנו בושות. שבועיים שהוא קורא לנו כדי לדרוש את האשה. אנו לא יכולים להשגיח עליה, ואנו עומדים לפני ביתו מהבוקר עד הערב בשמש ועתה הוא מגרש אותנו ואומר לנו שנבא למחרת (תעודה מסי 33). תמצית האירוע הזה פורסם בשבועון היהודי בלונדון ב-28 באפריל 1893, עמי 12.