יהודי מרוקו -תקופת מוחמד ה-5
לאחר אי־אלו תהפוכות חזר הווטאסי מוחמד אל־שייך (1472- 1505) ונטל את רסן השלטון לידו, וזאת הפעם הקים שושלת של ממש, 
ולאורך־ימים־ושנים, הגם שלא כל הארץ כולה קיבלה עליה את עולה. בימי מלכותו נפל דבר בעל משמעות כבירה בתולדות היהודים: גירושם מספרד ב־1492. מוחמד אל־שייך פתח את דלתות ממלכתו לרווחה למגורשים, אלה הגולים החדשים. הללו התרכזו תחילה בפאס אך עד־מהרה התפשטו בכל הערים הגדולות, ובכל מקום נטלו לידיהם את הנהגתן הרוחנית והגשמית של קהילות היהודים, שאכן זכו אז לתחייה של ממש. עם זאת, מוגבלת היתה משמעותו של חידוש־עלומים זה שהרי התרחש בכלי סגור. הפורענות של 1492 בודדה לאורך־ימים את מארוקו, כמו גם את יהודיה. או־אז נפתחה תקופה ארוכה של שקיעה, שהרחיקה את יהודי מארוקו מזרמי המחשבה הכלליים שהפרו את אירופה, ובתוך כך נעתק מרכז־הכובד של הסחר הבינלאומי סופית מחופי הים התיכון אל חופי האוקיינוס האטלנטי.
החדשים שמקרוב באו העמידו את כשרונותיהם הכלכליים והדיפלומטיים לשירותם של מלכי השושלת החדשה של הסעדיים. אותם סעדיים, שעלו לשלטון כדי לנהל את מלחמת־הקודש נגד הספרדים והפורטוגזים שקנו להם אחיזה בתחנות־הסחר על חופי מארוקו, שאפו עם זאת לפתח את יחסיה המסחריים של מארוקו עם אירופה, ובפרט עם הולנד דווקא. בכך היו המתווכים העיקריים סוחרים יהודים. שהמפורסמים שבהם השתייכו למשפחת פלאץ מראקש, שב־1557 היתה לבירת הממלכה תחת שלטון הסעדיים, היתה העיר המארוקאית השנייה, אחרי פאס, שקם בה מלאח.
ב־1578 התחולל עוד מאורע בעל חשיבות מכרעת בתולדות מארוקו ויהודיה, קרוב למאה שנה אחרי גירוש ספרד משנת 1492 : הקרב המכונה ״קרב שלושת המלכים״. נצחונו של הסולטן מאולאי עבד אל־מאלך על דון סבסטיאן, מלך פורטוגל, הקיץ את הקץ על משאת־נפשו המופרכת של מלך פורטוגל, שחלם לכבוש את מארוקו ולכוף עליה את הנצרות כמו גם להגיר לפי חרב כל אותם יהודים שיסרבו להיטבל לנצרות. מתוך הכרת־טובה קבעו היהודים יום אחד של הודיה בשנה, הוא ״פורים של הנוצרים״, כדי לציין את נצחונו זה של האיסלאם על הנצרות. המוסלמים דווקא המתינו חמש־מאות שנה, עד לבואו של המנהיג הלאומני עלאל אל־פסי, כדי לציין אותו חגיגית בשם ״קרב אואד אל־מח׳אזין״.
אולם לא ארכו הימים ואחרי הנצחון המזהיר הזה התהפכה הקערה על פיה. הפורטוגלים והספרדים אמנם הובסו, ובתוך כך נבלמה גם התפשטותם של העותומנים – ודבר זה תרם להגברת בידודם של מארוקו ויהודיה – זאת הפעם, מן המזרח התורכי־הערבי. או־אז באה על הארץ תקופה של התנוונות שעתידה היתה להימשך עד לעליית השושלת העלאווית. עם זאת לא פסקו השליטים הסעדיים האחרונים מלהזדקק לשירותם של דיפלומטים וסוחרים יהודים.
מן המרניים עד הסעדיים, לרבות בני־וטאס, מסתמן והולך בהדרגה קלסתר־פניהן של הקהילות היהודיות: היהודים מעורים היטב בסביבתם, וחייהם טובים לא יותר ולא פחות מחיי שאר המארוקאים. מיעוט מתוכם, הדיפלומטימ־הסוחרים, המציאו את התפקיד הכלכלי שאותו הוסיפו למלא בימי שושלת העלאווים תפקידם של מתווכים שאי־אפשר בלעדיהם וגורמים הכרחיים במחזור הנכסים והכסף בחברה מפוררת המנותקת מן העולם החיצון. ניטל אפוא על היהודים להבטיח אותו מזער של חילופי־סחורות שהוא הכרח שאי־אפשר בלעדיו בחברות מן הטיפוס הפיאודלי.
במאות הט״ו והט״ז, בין מבצרי הפוטוגלים והספרדים מכאן ובין המח׳זן מכאן, תפסו הסוחרים־הדיפלומטים היהודים את מקומם כאנשי־ביניים. המפורסם שבהם, שמואל פלאץ׳, הוא שנשא־ונתן ב־1610 על חוזה ראשון של שלום וסחר בין מארוקו לבין ארץ נוצרית כלשהי(היתה זו הולנד דווקא), ולמעשה שימש כמעט שר־החוץ. יהודים אחרים תפסו להם מונופול על סחר־החוץ עם צרפת, אנגליה והולנד בימי מאולאי אסמאעיל, בךזמנו של לואי הי״ד, אנשים ממשפחות מימרן, בךעטר וטולידאנו, ואגב כך מילאו מאחורי הקלעים תפקיד של יועצים במדיניות־החוץ.
Alliance Israelite Universelle- Revue Brit – 30
En dépit du bouillonnement populaire, suite à l'assassinat du docteur Emile Mauchamp à Marrakech le 19 mars 1907, les maîtres restent à leur poste malgré les dangers auxquels, en ces temps troubles, un Français peut se trouver exposé, M. Falcon est français par naturalisation, sa femme par la naissance, et une hostilité incoercible aux chrétiens qui menacent l'islam. Mais les événements vont s'accélérer, et Casablanca va être occupée par les troupes françaises en représailles de l'assassinat le 30 juillet 1907 de 9 ouvriers européens dont 6 français, massacrés par le peuple de la ville et les tribus voisines. Un navire de guerre est envoyé à Casablanca suivi de deux autres croiseurs et le « quartier arabe » est bombardé le 5 août suivant. Sur le plan politique interne, c'est la confusion totale au Maroc : le sultan Moulay Abd-el-Aziz (1894-1908) est à Fès, son règne est contesté ־ son frère Moulay Hafid est son khalifat à Marrakech, il entend le détrôner : des agitateurs insurrectionnels se dressent contre le pouvoir en place appuyés par de nombreuses tribus : le rogui Bou Hamara au Nord-Est, le théologien bandit Ahmed el- Raissouni terrorise Tanger et Tétouan, et le marabout Ma el-Aïnin en Mauritanie. Les écoles de l'Alliance fermer, provisoirement. M. Falcon quitte Marrakech et s'en va ouvrir une école a Safi pour ne pas rester inactif. Le 16 août, Moulay Hafid est proclamé sultan à Marrakech.
La beï'a lui est accordée le 4 janvier 1908. En août 1909,il devient sultan du Maroc, reconnu à Fès. « Si Madani el Glaoui, écrit Jose Bénech, seigneur de Telouet, devient premier Ministre [Grand Vizir de Sa Majesté Chérifienne]. Au cours d'un séjour de ce dernier à Marrakech (Janvier 1908), l'Alliance, à l'instigation de M. Falcon, lui dépêche émissaire. Si Madani accueille favorablement la demande de l'Alliance envoie à Safi une escorte chargée de ramener à Marrakech M. Falcon, qui parvient après un voyage mouvementé. Toutefois ce fut seulement apres plusieurs entrevues que le Glaoui consentit à l'ouverture des écoles en les prenant sous sa protection efficace. »
José Bénech, op. cit. , p. 295-296. Alfred Goldenberg in Trait d'Union – Bulle d'informations et de liaison du Judaïsme de Marrakech, mai 1989, intitulé Les draps bla p 45, cite deux lettres adressées par M. Falcon à Paris : l'une est datée du 27 novem 1908, dans laquelle il déclare être à Marrakech depuis le 23 : « Mon arrivée au Mellah saluée avec enthousiasme par nos coreligionnaires qui ont considéré ma présence comme un gage de sécurité durable»; l'autre lettre est datée du 5 décembre 1908 « Extraordinairement, Si Madani (Grand Vizir) manda chez lui toutes les autorités de ville et des environs. Il leur dit ; « Les écoles que l'Alliance a dans toutes les villes Maroc ont pour but de rendre les jeunes moins ignorants et moins malheureux. Je vous recommande spécialement les maîtres qui viendront accomplir cette tâche et les enfants fréquenteront ces écoles ».
Monsieur Moïse Lévy a quitté Marrakech en 1904, après les désordres au mellah (une cinquantaine de blessés) engendrés par une crise monétaire; il en est de même de Monsieur Nessim Falcon en 1908, suite à l'agitation arabe, spécialement dans la tribu des Rehamna qui terrorisent le mellah (mai et août 1907) et les événements politiques de 1908.
- Falcon est nommé directeur de l'école de Safi. Il est remplacé en 1909 à Marrakech par M. Raphaël Danon qui vient de Larache. « M. Danon, écrit Alfred Goldenberg, est d'origine roumaine. Il est marié avec une demoiselle Rosenbaum… Beaucoup d'enfants refusent de venir à l'école ; M. Danon emploie des moyens énergiques : le gardien de l'école, un « moghazni », va les chercher, portant un sac vide de toile de jute. Quand il réussit à trouver un écolier récalcitrant, soit dans la rue, soit à son domicile, il le fourre dans le sac, met le sac sur son dos et l'apporte à l'école. »'
De son côté, M. Danon écrit : « Quant aux fillettes, les parents ne les envoient à l'école que peu de temps. Aussitôt qu'elles peuvent apporter une aide à la famille, on les retire de l'école et elles s’emploient comme bonnes, ou deviennent apprenties brodeuses de babouches à 10 centimes par jour. Tous nos efforts : lettres lues dans les synagogues, gratuité de l'instruction, nourriture, vêtements, pour les ramener à l'école ont donné peu de résultats… Il faudrait instituer un atelier de couture. »
En 1911, aux côtés de M. Danon, il y avait M. Benoudiz son adjoint, 3 professeurs d'hébreu, 2 professeurs d'arabe, 2 moniteurs, 2 domestiques. Le nombre des élèves est 289, 71 payants et 218 gratuits, sur une population de 17 500 âmes.
D'autres observateurs ont dit beaucoup de bien d'Y. Corcos, et sa popularité en milieu juif était immense : il a su pratiquer le charité envers les pauvres ; il a bâti une grande synagogue et entretenu quatre yéchoiboths. C'est un débat qu'il faudra ouvrir un jour, et étudier en profondeur ca qu'ont été véritablement les relations entre les institutions juives de Marrakech et la population ; ce débat se fera en suivant la méthodologie dans le domaine de la recherche universitaire.
משפחת פליאג'י – הירשברג
דוד פליאג׳י
בדומה למעמדו של יוסף בימי אחיו שמואל ושל משה פליאג׳י לאחר מות שמואל, נעשה דוד ממלא־מקומו הקבוע של אביו בזמן היעדרו מארצות־השפילה, החל משנת 1620, שבה העתיק משה, שהיה עד אז יד־ימינם של דוד ואביו, את מושבו למראכש. בעשר השנים הראשונות(עד 1630) ממלא דוד רק תפקידים שניים בחשיבות : הוא מפקח על בניין הפריגאטות שהוזמנו במספנות נידרלאנד; דואג למשלוח נשק ותחמושת לזיידאן. כן אנו מוצאים לזיידאן שהוא מבקש מאסיפת־המעמדות להגן על דוד מפני החרמת סחורותיו שבאו מסלא, ולתת הוראה ברוח זו לשגרירה באנגליה. דוד הלך פעם בעניין פדיון שבויים מוסלמים ממארוקו לפלאנדריה, שהיתה שייכת לכתר הספרדי; והוא התלונן לאחר־מכן לפגי עבד אל־מלך שלא קיבל שכר־טירחה על כך .
שינוי ניכר ובולט בפעילותו המדינית של דוד חל בראשית שנות השלושים. אז מינה אותו אל־וליד לבא־כוחו הדיפלומאטי ליד יוסף אביו. תפקידו בסיום המשא־ומתן על חוזה־השלום בין לואי הי״ג לאל־וליד ראוי לסקירה מפורטת יותר, מאחר שנצבר עליו חומר רב ומנוגד בארכיונים.
בשנת 1630 הלכה משלחת צרפתית, ובראשה די שאלאר, – Chalard לסלא ולמראכש בעניין פדיון שבויים. בסלא הסתדרו העניינים, ואילו במראכש היא נתקלה בקשיים. בינתיים תפסו הצרפתים ספינה נידרלאנדית שהיתה חבורה למשפחת פליאג׳י, והחרימו מטען נשק ותחמושת בשווי של 100,000 ליברות. מאמציו של משה פליאג׳י לשחרר את המטען תמורת שיחרור השבויים שבמראכש עלו בתוהו. דוד לעומתו, שבא לפאריס מהאג, השיג את שיחרורה של הספינה, וגם הניע את החצר הצרפתית לשגר משלחת שנייה, כדי לדון על החזרת השבויים ועל חוזה־שלום. בינתיים מת עבד אל־מלך. דוד פליאג׳י נסע למראכש, השיג את החזרתם של 180 שבויים ובהשתדלות משה ובמאמציו שלו נחתם חוזה־השלום בשלהי שנת 1631.
משה פליאג׳י חתם על התרגום הרשמי, ודוד הביא את החוזה בדצמבר אותה שנה לפאריס, כדי למוסרו למלך ולקארדינאל רישלייה. כאן נתקבל בכבוד הניתן לשגרירים וזכה במתנות רבות. המלך לואי הי״ג אישר את החוזה ודוד פליאגיי קיבל עליו להחזירו למראכש. אולם כאן אירעה ההזנחה שגרמה לסכסוך רציני. במקום לפנות אל מארוקו הלך דוד אל האג. השריף חיכה לשווא להחזרת המסמכים, ומשלא הגיעו, וסבור היה כי לא אושרו, נעלב וציווה להתקיף ספינות צרפתיות ולהחרימן. הסכסוך שפרץ מחדש הביא לידי בירורים נוקבים. עתה נטפלו לדברים טפלים ומצאו אי־דיוקים רדופים׳ בתרגומו של משה פליאג׳י, שתירגם את המונח ׳ד׳מי׳ במלים ׳שליחי (או צירי) הנאמן והנכבד׳, אף ייתכן שדוד כינה את עצמו שגריר. לבסוף האשימו את דוד בזיוף כתב־ההאמנה שהיה בידו, ולואי הי״ג דרש מאת אסיפת־המעמדות בהאג את הסגרתו. לשם הדגשת החשיבות שמייחסת פאריס לדבר נשלח אחד ממזכיריו של המלך לטפל בעניין. אבל אסיפת־המעמדות דחתה את הדרישה, מאחד שדוד הוא סוכן דיפלומאטי. לעת עתה המשיך דוד בפעילותו הרגילה. בינתיים התפשטה ההסתה גם אל מראכש, ואל־וליד שינה את טעמו ואת דעתו, והצטרף לדרישת ההסגרה של צרפת, ובזה ביטל את חסינותו של סוכנו. דוד נמלט לאחת הפרובינקיות של ארצות־השפילה ומשם לקלן. גם משה פליאג׳י, התורגמן הרשמי במראכש, שהואשם בזיוף מסמכים, נמצא זמן־מה בסכנה. כל זה אירע בשנים 1634—1635.
לאט־לאט התחילו העניינים להתבהר. מסתבר שאל־וליד למד לדעת מפי יוסף פליאג׳י, שהמעלילים על משפחת פליאג׳י היטעו אותו. הוא גם ניסה לבטל את האשמתו כלפי דוד פליאג׳י, אבל די שאלאר, הדיפלומאט הצרפתי שנועד לו תפקיד חשוב בכל המשא־ומתן בין פאריס למראכש החל משנת 1630, לא היה מעוניין להעביר את איגרתו של אל־וליד, שנוסחה ברוח זו, אל מלך צרפת. בעוזבו את מארוקו לשוב לצרפת התחמק די שאלאר ויצא לבדו, בהשאירו את השגריר המוסלמי, שצריך היה להילוות אליו כדי להביע את דעת אל־וליד בעניינים שונים. די שאלאר התגונן בפאריס, כי מיהר להפליג בשל מזג־האוויר הרע, אבל הוא הושם במאסר על משגה זה ולאחר־מכן גורש מפאריס! מובן, שדוד ניצל את מאסרו של שאלאר כדי להוכיח את צדקתו לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שקיבל כתב־חסינות ממנה, שהוארך מדי פעם.
כפי שנרמז כבר למעלה נשתנו פני הדברים מכול־וכול עם עלייתו של מוחמד אל־שייך אל־צגיר. באיגרתו הראשונה אל אסיפת־המעמדות מדגיש הוא פעמים מספר את אמונו בדוד, לאחר שנוכח לדעת כי אין כל יסוד להאשמות שטפלו עליו הצרפתים לפני אחיו.
מאז המשיך דוד לייצג באמונה את ענייני השריף בארצות־השפילה. הוא דאג לאספקת נשק ועירער על יצוא משלוחים שנועדו למורדים במלכות. וכן השתדל לשלוח אל מראכש בעלי־מקצוע ליציקת תותחים, שנועדו לצאת עם יצחק, אחד מבני אחיו, ששימש לאחר־מכן תורגמן ליד משה דודו. אולם לא נמצאו יוצקי המתכת שהיו מוכנים ללכת לאפריקה.
דוד היה חשוך בנים או אב שכּול. הוא מת כפי הנראה בשנת 1649, או סמוך לפניה, ונקבר בבית־העלמין של אמשטרדם. בשנים 1650—1651 היתה חליפת־מכתבים בין השריף ובין אסיפת־המעמדות בעניין ייבום אלמנתו.
מעשה בעז
מעיין השדים – עין אלג'ין
עימנואל שבבו..
לאחרונה, נודע לי שהאיש היקר הזה שנתן לי את הספר במתנה, הלך לעולמו..
יהי זכרו ברוך, ספר מוקדש לעילוי נשמתו…
בשנת 2004 , במסגרת " אתר קוסקוס" חלוץ הפצת מורשת מרוקו במדיה האלקטרורנית, התארגנה קבוצה לא קטנה ביוזמתו של מורי ורבי, ידיד נפש, איש אשכולות, רב פעלים, בקיא בכל מה שזז, לערוך סיור בגליל לפי תוכנית שהוא קבע…
תחילה ארוחת בוקר אצלו בבית במעלות, מין גיבוש מבורך לקראת יום מתיש, מעייף מחד, ומאידך מלא הפתעות, ובעיקר מעשיר.
בסוף היום, הביא אותנו מר בצלאל דהן לעיר מיוחדת במינה, אחת מארבעת ערי הקודש שיהודי מרוקו התיישבו בה עוד בעת הקדומה, שממנה יצאו שד"רים למרוקו לאיסוף כספים למען הקהילה שדרה בה.
בסוף הטיול התיישבה הקבוצה במדרגות המפורסמות של העיר, קצת מתחת למרפסת שבה בגין ז"ל נאם את נאומו לקראת ה "מהפך " בשנת 1977. הקבוצה ישבה לשני צידי מעלה המדרגות, ובשירה חרישית, מצמררת, מעלה אותך אל עולמות בלתי ידועים, שירה אשר כולה אנרגיות טהורות שאין לבר אנוש שליטה עליהן..שירה אשר נותנת לך הרגשה שאתה חלק מהיסטוריית העיר, יחד עם כל צדיקיה וחכמיה הרבים שקבורים בה…אווירה של קדושה שאין דומה לה באף מקום אחר…שירה חרישית של לכה דודי, כאשר פנים מופתעות מביטות מכל עבר, אך אינן רוגזות לנוכח ההפרעה, ואף מחייכות למשמע המילים הקדושות של הפיוט " לכה דודוי " שכתב המקובל האלוקי, רבי שלמה הלוי אלקבץ במאה ה-16..
כהרגלי בכל מקום, מחפש אני ספר….מורי ורבי בצלאל דהן, הובילני בשקט לביתו של מר עמנואל שבבו, מחבר ספר הסיפורים הזה. האיש ישב מחוץ לחדרו ועיין בספר קדוש.
האיש שהכיר מלפנים, את מר בצלאל דהן שהיה תושב העיר זמן רב, קיבלו בסבר פנים יפות ואף הציע לנו תה חם ותרכובות למיניהן, מפאת קוצר הזמן סירבנו בנימוס רב להצעתו הנדיבה, אך מר בצלאל ביקש ממנו את ספר הסיפורים שהוא כתב מזמן, למזלי הרב, היה לו עוד עותק, הוציא אותו מיד, יען כי, לסרב לבצלאל דהן, זו אינה אפשרות מצידו של מר עמנואל שבבו שכתב לי הקדשה בכתב ידו ומודה אני שלא התעמקתי בספר הזה למרות שהוא ברשותי 13 שנה..
לאחרונה הפייס בוק ואתר מורשת מרוקו,הפגישו אותו עם אישה מדהימה ויקרה , שזקוקה הייתה למידע כלשהו אודות יהדות מרוקו, כמוה פונים אלי כל יום עשרות. מצניעת הפרט, לא אפרסם פרטים עליה, כמו כן, הספר מוקדש לכל דרי צפת שאליה שאפו להגיע חכמי ורבני יהדות מרוקו …
אזכיר חלק קטן מהם…
רבי יעקב בירב )מהר"י בירב)
נולד בשנת ה'רל"ד (1474) בעיר מקדה שבספרד לאביו ר' משה , למד בצעירותו מפי רבי יצחק אבוהב עד גרוש ספרד בהיותו בן 18 משם נדד למרוקו, אלג'יריה, ומצרים בערך בשנת ה'רע"ה עוד לפני הכיבוש העותומני עלה לירושלים ולאחר כמה שנים חזר למצרים ,בשנת ה'רפ"ד עלה שוב לא"י והתיישב בצפת היה רבם של כל רבני צפת בדורו, בשנת ה'רח"צ חידש הסמיכה והדבר עורר פולמוס גדול שבעקבותיו…
נולד בשנת ה'ר"כ (1460) בעיר סרגוסה שבספרד היהממגורשי ספרד והתיישב בסיציליה לאחרמכן עלהלא"י דרך ביירות ומצרים שם גר 3 שנים באותם שנים רבי דוד בן זמרה (הרדב"ז) למד אצלו תורה לאחמ"כ עלה לא"י והתיישב בצפת בה התקבל כאחד ממנהיגי הקהילה ואף רבי יוסף קארו נהג בו כבוד גדול , ציון קבורתו סמוך לציוןרבי יהודה בר אילעאי שע"פ האגדה בדרכו לתפילה על קבר רבי יהודה בר…
נולד בשנת ה'רל"ט (1479) בספרד בשנת ה'רע"ג נתמנה למנהיג יהודי מצרים וכיהן כאב"ד ,ראש הישיבה ,גבאי הצדקה ואחראי על ההקדשות וכן הצליח מאוד בעסקיו בתבואה ובעורות, בשנת ה'שי"ג עזב ועלה לירושלים ומשם עקר לצפת וחי בה עד יום פטירתו בשיבה טובהלמעלה מ20 שנה . ספרו שו"ת הרדב"ז. נפטר כ"א חשון ה'של"ד (1573)
נולד בשנת ה'רמ"ח (1488) בספרד לאביו ר' אפרים בעקבות גרוש ספרד נדדלפורטוגל ואחמ"כ לקושטא שם התייתם מאביו וגדל בבית דודו רבי יצחק קארו בהיותו כבן 34 החל בכתיבת ה"בית יוסף" על הטור , בשנת ה'רפ"ג עבר לבולגריה , בשנת ה'רצ"ו עלה לצפת ונעשה תלמיד מהר"י בירב ונסמך על ידו עם חידוש הסמיכה. ספריו בית יוסף, שולחן ערוך, כסף משנה, בדק הדבית, אבקת רוכל, נודע גם…
נולד בשנת ה'רס"ה (1505) למשפחה ממגורשי ספרד ככל הנראה בסלוניקי ומשם נסע לאדריאנופול מקום מושבו באותו עת של רבי יוסף קארו ובה החל להתעסק בתורת הסוד וחיבר כמה ספרים ,בגיל 30 בערך עלה לא"י והתיישב בצפת ,הוא ראה את התגלות המגיד ל"בית יוסף" שככל הנראה היה באדריאנופול נודע בשל פיוטו "לכה דודי" שנתקבל בכל תפוצות ישראל והוכנס לכל סידורי התפילה. נפטר ה'שד"מ ) 1584)
רבי משה קורדובירו )הרמ"ק)
נולד בשנת ה'רפ"ב (1522) מוצאו מהעיר קורדובה שבספרד גדל וגר בצפת אך מקום לידתו אינו ידוע היה תלמיד מרן ה"בית יוסף" והוסמך ע"י מהר"י בירב נישא לאחותו של רבי שלמה אלקבץ ואף למד ממנו את תורת הקבלה , עם הגעת האר"י לצפת קיבל מהרמ"ק את תורת הקבלה אך כאמור יצר שיטה עצמאית בקבלה. ספרים רבים בתורת הסוד כתב ובהם "אור יקר" "תומר דבורה" "פרדס רימונים
מעשה בזקן אחד שהיה גונח מלבו. באו ושאלו לרופאים. אמרו שישתה חלב עיזים. יצא וקנה לו עז והכניסה לדיר. לא היו ימים מרובים עד שנתעלמה העז. יצאו לבקשה ולא מצאוה לא בחצר ולא בגן, לא על גג בית המדרש ולא אצל המעיין, לא בהר ולא בשדה. שהתה כמה ימים שחזרה מאליו ובחזירתה היו דדיה מלאים חלב וטעמו טעם גן עדן. ולא פעם אחת בלבד נתעלמה מן הבית אלא פעמים הרבה נתעלמה מן הבית. יצאו לבקשה ולא מצאוה עד שחזרה מאליה והיו דדיה מלאים חלב מתוק מדבש וטעמו טעם גן עדן.
פעם אחח אמר הזקן לבנו, בני מתאווה אני לדעת להיכן היא הולכת ומהיכן היא מביאה חלב זה שהוא מתוק לחכי ולעצמותי מרפא. אמר לו אביו, מה אתה עושה בני? אמר לו, משיחה אני קושר לזנבה של העז וכשארגיש בה שהיא מבקשת לילך אתפוס את המשיחה בראשה ואצא עמה לדרך. נענע לו הזקן בראשו וקרא עליו, בני האם חכם לבך ישמח ליבי גם אני. קשר הבחור משיחה נאה בזנבה של העז ונתן דעתו עליה. כיוון שעמדה לילך תפס את המשיחה בידו ולא הניח הימנה, וכיוון שהלכה נגרר והולך אחריה, עד שהגיע למערה אחת.
נכנסה העז למערה ונכנס הבחור עמה, כשהוא אוחז במשיחה והולך אחריה. וכך היו הולכים שעה או שתיים, ואולי יום או יומיים.
כשכשה העז בזנבה וגעתה בפיה, והמערה לסופה הגיעה. כיוון שיצאו מן המערה ראה הרים רמים וגבעות עם פרי מגדים ובאר מים חיים נוזלים מן ההרים ורוח מפיחה כל מיני בשמים והעז עולה באילן, והאילן מלא חרובים מלאים דבש והיא אוכלת מן החרובים ושותה ממעיין גנים. עמד הבחור וקרא לעוברי דרכים, השבעתי אתכם אנשים טובים הגידו לי היכן אני ומה שם המקום הזה? אמרו לו בארץ ישראל אתה וסמוך לצפת אתה.
שי עגנון
זעקת יהודי מרוקו
ראשוני העולים מרוקו
. בשלהי מלחמת העולם השנייה, במסגרת ארגון עליתם ,של יהודי, השארית באירופה׳ שנקלעו בימי המלחמה במרוקו, התאפשרה גם עלית יהודי מרוקו. חלק נכר מהם נכנסו לגרעין הכשרה בבית השיטה ובקבוצת ,׳הסנה״.
בשלהי מלחמת השחרור בדרכים זרועות סכנות, מוסתרים בבתי קברות בקרבת גבול אלג׳יריה המתינו למדריך, שיובילום לעבר גבולות מרוקו. הם עזבו את חופי מרוקו בשלש אניות מעפילים בהדרכתם של יאני אבידוב ואפרים פרידמן. הן נקראו ״יהודה הלוי״ ״שבי־ציון״ ו״לא תפחידנו " עמוסות צעירים ממרוקו.
בכוח העזתם ורצונם העז עברו תלאות ויסורים ללא נשוא והגליה לקפריסין עד הגיעם למולדת. הם היו הראשונים שפתחו דך חדש בהעפלה. הם שמשו גשר לעלייה המונית מצפון אפריקה בעתיד.
בדצמבר 1964 התקימה ב״הבימה״,בת״א עצרת עם לציון ההעפלה מצפון־אפריקה.
. מר פרידמן, שהיה הראשון בעצרת זו, שהביא את הבשורה המשמחת, ליהודי צפון־אפריקה, על שיבת בנים לגבולם, ספר על פעולתו בקרב יהודי מרוקו. הפותח סם אבוטבול ספר על האניות, שהפליגו מחופי צפון־אפריקה ובין השאר אמר: ״כאחד האישים שארגן את ההעפלה יכול אני לומר, לולא פתחנו דרכים ושיטות מיוחדות איני יודע אם יכולנו להביא להתעצמות ההעפלה ולהצלחתה.
מר אשריאל בוזגלו, שהיה חבר מועצת עירית ירושלים ספר, כיו״ר ״ארגון אליעזר בן־יהודה׳, במרוקו, הפליג יחד עם חברי ארגונו ועולים רבים על ספון אניה, שנטלטלה בלב ים עד הגיעם לחופי הארץ. שם נתפשו על־ידי הצי הבריטי, ששם מצור על העלית היהודית. האניה הובלה שביי לקפריסין ואנשיה הוכנסו למחנה הסגר. אולם הם ברחו, דרך תעלת ביוב, מתוך המחנה כדי לעלות לא״י, אך הבריטים עצרוהו שוב והכניסוהו למחנה״.
כאלה היו יסורי ההעפלה הראשונים.
משנת 1948, שנת תקומת המדינה
בסוף שנת 1948, חדשים אחרי ההכרזה על הקמת המדינה נשלח גלוי דעת למוסדות על ידי שליחי ה״מוסד״ ו״עלית־הנוער״ במרוקו ובאלג׳יר׳ ובו נאמר:
א. יש לאפשר מיד את הוצאתם של כל העולים ממרוקו, לפי מספר הויזות שיכולים לקבל כיום על סמך ההסכם עם השלטונות.
ב. להוציא השנה ממרוקו 12 אלף ילדים, כדי לבצע את התכנית יהיה עלינו לדאוג, 1. לנצל את אפשרויות השכון והרפוי במחנות אלג׳יר ובמרסיל 2. אחד המחנות באלג׳יר אפשר להפוך״למחנה ילדים, 3. להכניס סדורים מידיים לרפוי הטראכומה בכל בתי־עלית הנוער בצרפת וכן בהכשרות לקראת בוא הילדים והנוער לשם, 4. לדאוג לגיוס רופאי־עינים מומחים לעבודה במרוקו ובצרפת, 5. להפחית תקופת שהותם של הילדים בבתי המעבר ולשכן ילדים נוספים באהלים בעוגת הקיץ״.
ב־1953 נתקבלו מספר החלטות בועידה האזורית של ההסתדרות הציונית, שבהם שומעים אנו על הכמיהה לעליה, תביעה לעלית הגוער וטיפול יתר בנוער.
הבקשות לעליה, שהגיעו למשרדי הסוכנות היהודית עברו לטיפול מיוחד. וזה, שהוחלט על עליתו לארץ־ישראל, חויב לחתום על הצהרה כתובה בעברית ובצרפתית, שבו מצהיר העולה, על פי אשור משרד מחלקת העליה של הסוכנות היהודית בקזבלנקה, שאחרי בואו לישראל יטפלו המוסרות האחראיים לקליטת עולים בישראל, רק בתנאי שילך, לכל הפחות, לשנתיים לעבודה חקלאית במקום אשר ייקבע לו על ידי המוסדות המטפלים בכך או לעבודות פתוח אחרות. אם לא יקיים את התנאי האמור, לא יוכל להזקק לעזרתו ולטפולו של שום מוסד מהמוסדות המטפלים בקליטת עולים בארץ.
השירה העברית במרוקו-חיים זעפרני
בהקדמה לספר מבטא המחבר את הסתייגויותיו מן השירה ואת חששו, שמא ייסחף אל־ טעמיו ואהבתו למוסיקה ולשירה, ויבוא בכך לידי טעות. אך יראת־שמים הממלאה אותו והתלהבותו הדתית גוברים על יצר הרע:
הגם שאין בי מאומה, עם כל זה זיכני ה׳ לחבר השירים כפי קט שכלי הדל, ואומר לא אחדל, יען רבו בזמן הזה, יודע נגן, כינור עם נבל ורוח השיר קשקשה בחבי, כפעמון וסעיפים וחזיונות כים נגרש לבי, ורוח מרחפת על משבריו וגליו בהיטיבו את הנגינות המנגן… ונמשך לב רק כמוני לתשוקת הניגונים ההם, שערבים לשומעיהם, על כן זחלתי ואירא, פן יסור לבי מאחרי ה׳ הנכבד והנורא, העירוני רעיוני להמיר שירי עגבים רע בטוב שירה וזמרה… ונגזלה שנתי כל הלילה התחפש רוחי לקום לחבר שירים ויעוררני כאשר יעיר איש משנתו קום קח עטך עט דודים לחבר שיר ידידות…
מכאן נבוא לדון בבעיות האחרות, שהעסיקו את המשוררים בני מרוקו, ובמניעים והדחפים האחרים, שהביאום לחיבור יצירות פיוטיות. מניעים ובעיות אלה קשורים במעמד השירה ובמעמד המשורר, בהכשרתו, במקומו ובתפקידו בחברה היהודית: הם קשורים במקורות ההשראה (חלום ושינה משתתפים גם הם ביצירה הפיוטית. גם חזיונות־לילה, חוויות דתיות יוצאות דופן וכדומה), והם בעלי זיקות הדוקות לשאר אופני ההבעה של ההגות היהודית (הלכה, אגדות המדרש, ספרות הזוהר, קבלת האר׳׳י, ספרות המוסר והדרוש וכוי), למוסיקה ולשיר האנדלוסיים, שנשמרו כאן בנאמנות ובטהרתם המקורית, על כלליהם ואופניהם המיוחדים, התואמים להפליא את השפה העברית (או את החיבורים המעורבים, שבתי־שיר בעברית ובערבית מופיעים בהם לסירוגין), ומבוצעים בהקפדה חמורה. את השירה הזו והמוסיקה המלווה אותה מפיצים במהלך אירועים ליטורגיים חגיגיים, אך בעיקר באמצעות חברות מיוחדות, שבראשן עומדים פייטנים. החברות מתאספות במשך החורף בלילות שבת הארוכים, מחשוון עד אדר, מחצות ועד עלות השחר. השירה, המוסיקה והזמרה וכן שירי הקינות תופסים גם הם מקום חשוב בחגיגות, באסיפות, באירועים ובהתכנסויות מכל סוג. מציינים בהם מאורעות חשובים בחיים היהודיים, למן הלידה ועד למוות, והם מלווים וקוצבים את החיים הדתיים, הגובלים בפולקלור(הילולות ועליות לרגל, טקסים ותהלוכות, הקשורים בחנוכת ספר התורה, התחלת עונת הקריאה בזוהר על־ידי החברות, המתייחסות והמסתמכות על התנא ר׳ שמעון בר יוחאי והנקראות בשמו).
- 3. ההקדמה ל׳צלצלי שמע׳:
הדחף המיסטי להלל את אלוהים בשירי
הערת המחבר : הקדמה זו מאפיינת היטב בתוכנה את דרכו האינטלקטואלית של מחברה, את השאלות המיסטיות, שהיו תמיד בראש מעייניו ואת מהלך הקבע של הגותו — שהיא תוצאה של הכשרה קבלית, המתבטאת ביצירות הכתובות בהשראת לימודי הזוהר וקבלת האר׳׳י, עליהן עוד נשוב ונדבר.
׳צלצלי שמע׳(על פי תהלים קב, ה) הוא קובץ שיריו של ר׳ משה אבן־צור בן לאחת המשפחות המיוחסות של מגורשי קשטיליה, שמייסדה משה, הידוע בכינויו ׳אברהם העברי/ התיישב בפאס לאחר גירוש ספרד ב־1492 .
בראש ההקדמה מובא הפסוק ׳נטפות מר עובר׳(שיר השירים ה, ה), פסוק זה שהוא בעל צביון מיסטי מובהק, מאפיין את מערכת סמליה של ההקדמה ומלמד על רוח החיבור ותוכנו.׳
- הערות המחבר הספר נדפס בנא אמון(אלכסנדריה) תרנ״ב, וצורפו אליו בסופו שיריו של בן לאותה משפחה, ר׳ שלום אבן־צור, בכותרת ׳שיר חדש׳(ישעיהו מב, י ועוד). שיריו של בן שלישי מאותה משפחה, ר׳ יעקב אבךצור, נדפסו בשם ׳עת לכל חפץ׳(על פי קהלת ג, א יז), בנא אמון תרנ״ג. שלושת הקבצים הפיוטיים שנכתבו בערך באותו זמן (מחבריהם חיו בין השנים 1750-1650) נדפסו הודות למאמצי אחד משלוחי ארץ־ישראל בקהילות המגרב. ראה זעפרני, יהודי מרוקו, עמי 30 ואילך, עמי 196 ואילך.
- ראה טולידאנו, נר המערב, עמי 87. יש להניח, על פי הידיעה הנ׳׳ל, שנאנס להמיר דתו לנצרות, אך שב ליהדות לאחר שהתיישב בפאס, ונודע בה כבעל סמכות רבנית ראשונה במעלה.
- ויידה, פשר עזרא מגרונה, עמי 102, מתרגם חלק זה של הפסוק כדלהלן: ׳שפתיה, שושנים, נוטפות מור, המהלך בכל׳. הוא מבאר: ׳אלה הם דברי התורה, בהם מאמינות כל האומות׳. ׳עובר׳ במשמעות כסף עובר לסוחר. בעמי 65 ׳צרור המר׳ שבשיר השירים א, יג מסמל את הכוחות החבויים היסודיים של ׳הכבוד׳ האלוהי: בעמי 194 (הערה 150) מציין ויידה, שפירושו של עזרא לסמלי הלבונה (לבן — חסד) והמור(אדום — דין) עומד בסתירה לשיר השירים רבה ג, ו, בו ׳חסד׳(ספירת אברהם) תואם למור, וה׳דין׳(ספירת יצחק) ללבונה. על סמליות המור ראה גם ר׳ משה קורדובירו, פרדס רימונים ב, דף כו, ב. המור, בטקסטים הנזכרים, יש שהוא ׳כתר׳ — הספירה העליונה, בראש מערכת האצילרות, ויש שהוא ׳חסד׳ — מן הספירות העליונות שכמותן כמור, הטוב שבדיחות והראשון שבהם.
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב ) משה בר –אשר – רבי ידידיה טולידאנו
דמויות נועזות וחדשניות בקרב חכמי המערב ( המגרב )
משה בר –אשר
לפני שאני בא להראות את דרכו של רבי יוסף משאש בפרשנות, אומר מילים אחדות על דמות רבנית מרתקת, שעיקרי תורתה באו אלינו במסירה בעל־פה מפי חכמים שהכירוהו והוקירו את דרכו. כוונתי לרבי ידידיה טולידאנו, מן הבולטים בחכמי מכנאס בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. ראייתו הביקורתית וחוש ההומור שלו מלמדים על דמות יוצאת דופן בנוף העולם הרבני שאנו מכירים. אזכיר שני היגדים שלו, שיש בהם ללמד על דמותו כאיש ביקורתי ונועז.
ההיגד האחד נוגע בעמדתו כלפי אמונות עממיות. מתוך מה ששמעתי מפי רבים אני למד שהוא לא חסך את שבט ביקורתו מכל מי שדבק באמונות עממיות וניהל את אורחות — ואת אורחות בני קהילתו על־פיהן. בשל חוש ההומור שלו הוא ידע לעטוף את ביקורתו :בחוט של שובבות, שלא הסתיר את העיקר. ומעשה שהיה כך היה: בשנות השלושים תכפו שנות הבצורת, והסבל הכלכלי היה קשה מנשוא. הקהל הִרבָּה בתפילה ובתעניות ולא נענה. ואז הציע אחד המקובלים לשלוח מכתב לשמים, בידיו של רבי יוסף דהאן שנפטר לעולמו. במכתב נתנסחה בקשה נמרצת למשיב הרוח ומוריד הגשם שייעתר לציבור ויברך את הארץ ואת יבולה. המכתב הושם במעטפה והוכנס עם תכריכיו של הרב דהאן אלי קבר. נקפו הימים ולא ירד גשם; עד מנחה של אחת מימי השבת, עת נפתחו ארובות השמים וירדו גשמי ברכה. בעצם ירידת הגשמים נעמד רבי ידידיה בבית הכנסת שלו, טפח בידו על הבימה והכריז: " הקהל – אזיו תסמעו, ראה רבי יוסף דהאן עד אוסאל.״ כלומר ״הקהל, זאת לדעת, רבי יוסף דהאן הגיע רק עכשיו.״
בזה הביע את עמדתו הנמרצת על שליחת המכתב. היו ודאי בקהל אנשים רבים שלא ראו בזה כל הלצה ושמחו ששליחת המכתב הועילה. אבל מי שהבין הבין את כוונת דבריו של רבי ״ידידיה.
הערת המחבר : בשעת הגהה אחרונה הגיע לידי הספר פי תכמיס, ובו לקט מדברים שכתב הרב ידידיה טולידאנו, יד ידידיה מהדורת חי טולידאנו וחי בנטוב, לוד תש״ס.
ב) והרי ההיגד האחר: דבר ידוע הוא שבראש־השנה וביום־הכיפורים נחתמות גם תפילת ערבית וגם תפילת מוסף באמירת מזמור כד של תהלים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״. וזו מכונה ״התפילה על הפרנסה״ או ״המזמור על הפרנסה״. ואמנם לאחר אמירת המזמור בפי הש״ץ ובפי הקהל נאמרת תפילת ״יהיה רצון״ שתיקנו המקובלים על הפרנסה. אמירת המזמור כרוכה, כידוע, בפתיחת ארון הקודש, וזו נמכרת בקהילות של יהודי המזרח בממון רב למרבה במחיר.
רבי ידידיה טולידאנו טען נמרצות: אם התפילה היא תפילה על הפרנסה, אין להסתפק במזמור שעניין הפרנסה נרמז בו בלשון כללית בלבד, במילים: ״לה׳ הארץ ומלואה תבל וישבי בה״, וראוי לומר מזמור שעניין הפרנסה מפורש בו לכול, ולפיכך תיקן בבית הכנסת שלו שיאמרו גם את מזמור כג(״ה׳ רעי לא אחסר״) לפני מזמור כד.
האם הציבור היושב כאן מכיר חכמים בני דורנו שההינו לתקן תיקון כזה בתפילה, רבנים שראו לשנות מן המנהג המקובל, הגם שהשעה וכובד המאורעות חייבו את הדבר? לא מצאנו חכמים שישנו מן הנוסח המקובל… די שנשאל: מהי תגובת רבני דורנו, למשל, לשואה? ובמה מתבטאת באמת הקמת המדינה בסידור התפילה?
אין ספק ששתי הדוגמות הללו יש בהן כדי לשרטט משהו מן הדמות הנועזת והביקורתית הניבטת מאישיותו של חכם זה. ואולי לא מקרה הוא שכתב־היד היחיד לפירושי אגדות של ר״ר בירדוגו לש״ס שנשרד בידינו, הגדוש בדברי ביקורת על אגדות חז״ל, הוא העתקה שהעתיק לעצמו רבי ידידיה טולידאנו.
התנועה השבתאית במרוקו-אליהו מויאל – אחרי ההמרה
אחרי ההמרה
שבתאי צבי
ההמרה היתה, כפי שהזכרנו בפרק א׳ לעיל, ביום ט״ו באלול תב״ו ־15/09/1666 באותו יום הובא שבתי צבי לחצר השולטן באדרינופול, ובפני ושריו הסכים להמיר את דתו ולחסות בצל כנפיה של דת האיסלם, ולאות קבלת הדת המוסלמית השליך על הסף את הכובע היהודי שהיה לראשו וחבש במקומו צניף לבן ולבש בגד בצבע ירוק שהוגשו לו.
להמרה היתה השפעה לא קטנה והיא הִוְתה מפנה בתולדות התנועה. היא הכתה בתדהמה הרבה קהילות בעולם והפסיקה את ההיסטריה שאחזה את העולם היהודי והביאה להתפכחות זמנית ולשפיות הדעת. יש להניח שההמרה גרמה להאטה בנהירה ההיסטרית אחרי התנועה במרוקו.
מה היו גודלה והיקפה של התנועה במרוקו אחרי ההמרה? זאת אין אנו יודעים. אך המשך קיומה אינו מוטל בספק. אנשיה נשארו קיצונים ותוקפנים כבעבר. על כך יעידו הקטעים הבאים:
לאחר מכן באו שמועות מהמערב מטאלי ומארויקוס שעדיין מחזיקים בטעותם ואפילו ט״ב של שנת התכ״ח קבעוהו יום משתה ושמחה והיו מחרימין לפי שאינו אוכל ושותה בו״.6
אגרת ר׳ יעקב ששפורטש מדברת, כפי שמעיד הקטע, על ביטול צום תשעה באב של שנת שכ"ח, היינו שנת 1668. הוה אומר שנתים אחרי ההמרה הכת עמדה במִריה – מרד, התקוממות, מהפכה, הסתה, תיגר, חתירה, פריקת עול; סירוב, התנגדות, אי ציות, אי קבלת מרות ואנשיה הטילו חרמות עד מתנגדיהם. במקום אחר כותב ר׳ יעקב ששפורטש:
ועל זה היו ביותר מחזיקים באמונתם והיו מכריזים בחרם על כל מי שמתענה בט"ב בשנת התכ״ט גם כן.״ ״והגד הוגד לי שגם בט״ב תכ״ט לא התענו בו.״ פרושו של דבר שגם בשנת תכ״ט (1669) אנשי הכת המשיכו בביטול הצומות.
במסמך אחר אומר ר׳ אהרון הסבעוני:
ואשתקד נשאתי ונתתי עמהם על דבר הצומות ועל אפי ועל חמתי שלחו כרוז להכריז בחרם למתענה בט״ב… והשנה הזאת ג״ב (גם כן) העמדנו פנים על ענין זה, אולי ישובו ואין קול ואין עונה לדברי הפוסקים ולא לדברי הנביאים וייטב בעיניהם לכפור בדברי הנביאים חגי זכריה ומלאכי וכל אנשי כנסת הגדולה, מה שהחזיקו אבותינו ואבות אבותינו מחורבן ראשון עד היום, ולא יכפרו בדברי שבתאי צבי או אפשר שהוא לא גזר, ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״
אך פניתו של הסבעוני נשארה כקול קורא במדבר, והתוצאה של המו״מ היתה ששלחו כרוז ״להכריז בחרם למתענה בט״ב.״ המכתב של ר׳ א. הסבעוני מאשר ומאמת מה שכתוב באגרת של ששפורטש, ואילו ״השנה״, היינו בשנת 1669, גם כן באו עם אנשי הכת בדברים על־מנת להניאם מללכת בדרכם, אך העלו חרס בידם: והתוצאה היא ״ומכריז החכם סעדון בפומבי, כל המתענה בט״ב אינו רואה בנחמת ציון.״ מכאן אנו למדים ששלוש שנים לאחר ההמרה דביקותם של אנשי הכת באמונתם לא פגה ואותן קיצונויות ותוקפנות שציינו אותם מראשיתה של התנועה לא נס ליחן.
תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק- שלום בר- אשר
רבי משה בן יוסף אביכזר
ניסיונותיהם של כמה רבנים להנהיג סדר ומשפט בקהילה זו ובקהילות נוספות עלו יפה, והם דוגמה למאמציהם של מנהיגים אלה להרחיב את מעגל הנהגתם החברתית גם לקהילות רחוקות בספר הממלכה. במרכז הנהגת קהילת גריס עמד בראשית המאה התשע־עשרה הרב משה בן יוסף אביכזר. באוסף שלפנינו יצאו מתחת ידיהם של הרב ונמעניו כשתי עשרות שטרות ומכתבים. רובם ככולם הופנו מרבנים ומאנשים שונים בעניינים אישיים וחברתיים. השטרות פורשו בהקשרם הקהילתי וההיסטורי, אם כי לבד מקווים אחדים על שלושה רבנים – משה אביכזר מגריס, הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק, איננו יודעים הרבה על אישים אחרים שהוזכרו בתעודות. בכלל, הניסיון לבנות תמונה היסטורית וחברתית הקרובה למציאות של קהילת גריס טרם הגיע זמנו.
הערת המחבר : אציין, כי מורי מרדכי עמאר, בספרו תקנת חכמי מבנאס, חלק ב, פריס התש״ע, הביא בעמ' תשעח חתימות של רבנים מגריס. יש שם חתימות של שלושה קדמונים משנת הש״ץ (=1630), חתימה של חכם נוסף שידוע מן השנים ש״ן-ת (1640-1590) חתימה של חכם בשם סעיד בן משה ילוז מזמן לא ידוע; וחתימותיהם של שלושה חכמים משנת תקס״ח (1808), והם רבי יעקב בן יצחק בן שמחון, רבי משה בן סוסאן ורבי משה אביכזר. שניים מתוך השלושה הם החכמים שציינתי בפנים.
הרב יעקב בן שמחון וכן הרב משה יתאח מקצר אשוק – ככל הנראה זה החכם החשוב ביותר בקצר אשוק בסוף המאה התשע־עשרה. הוא טמון בבית העלמין הקדום של הקצר, ליד קברו של רבי יהודה אלעסרי, אף הוא מבני קהילה זו. נראה כי עם פטירת הרב יתאח, הפך רבי יהודה ליורשו.
רבי משה אביכזר הוא דמות מרכזית בתעודות אלה וראוי לעיון מיוחד בפני עצמו. הרב היה לא רק ״מרא דאתרא״ של קהילת גריס, אלא גם כתובת לכפרים רבים מסביבה, שרק שניים מהם הוזכרו בתעודות שהובאו לעיל – קסר אשוק ורטבת פרכלא.
אפשר שרבי יעקב בן שמחון, שלא צוין שם קהילתו, הגיע לגריס ממלאח תאפילאלת, כפר נוסף בסהרה, שבו השם בן שמחון היה נפוץ ביותר, אך אין ודאות בדבר הזה. בראשית המאה העשרים היגרו מתאפילאלת לקצר אשוק בני משפחת בן שמחון, ומכלוף ויעקב בנו התמנו בזה אחר זה לנשיאי הקהילה המקומית. הם ניהלו אותה בחן בחסד וברחמים, אך גם ביד תקיפה.
ממקורות אחרים אנו יודעים שהרב אביכזר התכתב גם עם חכמים כמו הרב שמואל כהן וכן עם הרב יעקב בירדוגו במכנאס. האחרון לא היה מאוהביו של הרב אביכזר. מכל מקום, מעלה טובה אחת שלו מוזכרת בשטרות שלפנינו: הרב אביכזר עושה הכול כדי לרכוש או לשאול כל ספר יהודי שנמצא בהישג יד. יהודי אחר, הרב יחייא בן ילוז מקהילת תאפילאלת, רב ויודע ספר, למד שהכתובת להשיג ספרים היא הרב אביכזר. הוא מבקש ממנו לשלוח לו את החלקים של ״מקדש מלך״, הפירוש הקבלי לזוהר. הפנייה גם כאן היא לקב״ה ואחר כך לנמען. פנייה זו שגורה בפי יהודי הסהרה, והיא פותחת במילים: ״תא נחב [=אני מבקש] מן שי״ת ומנךּ[=מהשם יתברך וממך]״(תעודה י). דמותו של אביכזר מוארת כאן גם מצד לא מוכר, כשמוטחת בו ביקורת על ספרים שהגיעו לידיו בהשאלה ולא הזדרז בהחזרתם.
הערה קצרה על ענייני הלשון
ודאי שאפשר ללמוד הרבה על העברית, על הארמית ועל הערבית בתעודות הללו. ברוב התעודות מתגלה היעדר ליטוש בלשון וגמגום וחוסר שטף – בכל אחת משלוש הלשונות – ויש כאן גם לשון שתחבירה משובש. ברור שחלק מן הסופרים לא היו מיומנים, אבל אין להתעלם מהרבה פרטים חשובים שנמצאו בתעודות וראויים לתשומת לב, לתיעוד ולחקירה. אסתפק כאן בציון של כמה פרטים בלבד בדוגמות, למשל הצירוף ע״א (לעיל בתעודה ב ובתעודה ג) שהוא צירוף מיוחד ששימש בפי חכמים בני מרוקו. ע״א הם ראשי התיבות של עישור א כלומר ׳עישור ראשון׳. היו נוהגים לחלק את החודש לשלושה עישורים, וציינו את שלושתם בראשי תיבות – ע׳׳א, ע״ב, ע׳׳ג. גם המילה העברית דבור (בתעודה ד לעיל) שחדרה לערבית ושימשה במשמעות ׳הבטחה׳ אופיינית הייתה לערבית של בני האזור. הערבית שבה נכתבו כמה תעודות יש בה גם פרטים בעלי עניין: בהערות שונות הערתי על כמה פרטים כאלה, כגון צורות ההקטנה חויזא – צורת ההקטנה של ״חאזא״ = דבר, חפץ- לענייקאת – צורת ההקטנה של ״לענאקאת״ או ״לענאייק״. השימוש בצורות ההקטנה הוא סגולה מובהקת בערבית של האזור. כן תוזכר מילת הגנאי לכאלאב, צורה מלאכותית שנוצרה בעקבות שינוי הגיית המילה כלב, שהופיעה בתחילה בלשון סתרים ושימשה כינוי גנאי לגוי רע.
סוף דבר לעיון הזה
העיון שלנו בא לחשוף חשיפה ראשונה את התעודות: הדיון בהן דורש השלמות והרחבות בתחומים שונים: נדרש שיפור של הקריאות, מתבקשת תוספת דברים לשם אפיון מלא של הדמויות הנזכרות בהן. מצפה לנו ניתוח היסטורי מלא שלהן בזיקה לתיעוד אחר מן האזור ומאזורים אחרים במרוקו ומחוצה לה. גם הלשון וחקר האונומסטיקון – מצריכים הרחבות ותוספות. דבריי כאן הם רק הצעד הראשון בכיוון הזה.
האונומסטיקון – רְשִׁימוֹן, סֵפֶר הַמֵּכִיל רְשִׁימַת שֵׁמוֹת שֶׁל בְּנֵי אָדָם אוֹ מְקוֹמוֹת וּמְתָאֵר אֶת הַפְּרָטִים הַקְּשׁוּרִים בָּהֶם, זִהוּיָם וְכַדּוֹמֶה: "אוֹנוֹמַסְטִיקוֹן" שֶׁל אֵיזֶבְיוּס.
סוף המאמר " תעודות שעניינן יהודי הסהרה בקהילות גריס וקצר אשוק
במעלות קדושים וטהורים – לזכרם של הנספים ברעידת האדמה באגדיר
בסוף חודש פברואר ימלאו 57 שנים לאסון באגדיר…מתוך ספרה של ד"ר אורנא בזיז, אני מביא את שמות הנספים בחלקים ….
יחד עם זה מכתבו של הראשון לציון הרב שלמה עמאר….
אבוחצירה חסיבא לבית דיין
אבוחצירה דוד
אבוחצירה זהרה בת אסתר ונסים כהן (בת 30)
אבוחצירה יצחק בן הסיבה ודוד (בן 32)
אבוחצירה ל׳נדה בת זהרה ויצחק
אבחסרה ז'ןרז'ט לבית אלמוזנינו (בת 27)
אבחסרה אודט בת ז'ורז'ט ויוסף
אבחסרה אסתר בת ז'ורז'ט ויוסף
אבחסרה זיזל בת ז׳ורז'ט ויוסף
אבחסרה מרסל בן ז׳ורז׳ט ויוסף
אבחסרה רוברט בן ז'ורז'ט ויוסף
אבחסרה חיים בן זהרה ואברהם (כבן 50)
אבחסירה רבקה
אבוטבול דוד
אבוטבול נסים
אבוטבול שרה
אבוטבול קמרה
אבוטבול מרסל
אבוטבול בבר
אביטבול טרז בת מירה ומימון(בת 6)
אביטבול פרחה
אביטבול אהרון בן מימון(בן 40)
ושבעת ילדיהם
אביטבול בלידה כליפה בת פרחה ומימון(בת 38)
אביטבול עיישה (בת 38)
אביטבול אהרן(בן 40)
אביטבול שמעון בן עיישה ואהרן
אביטבול סלומון בן עיישה 1אהרן
אביטבול רקל בת עיישה ואהרן
אביטבול אנטונט בת עיישה ואהרן
אביטבול ג׳וג׳ו בן עיישה ואהרן
אביטבול לונה בת עיישה ואליהו
אביטבול אליהו בן לונה ומשה
אביטבול חנינה בת עיישה ואליהו
אביטבול איריס
אביטבול מימון
אביטבול מרסל בן איריס ומימון
אביטבול סימון בן איריס ומימון
אביטבול טרז בת איריס ומימון
אביטבול פרחה בת עליה
אביטבול סמן
אביטבול חליפה בן פרחה וסמן
אביטבול שמעון
אביטבול סוזן
אביטבול עמרם
אביטבול ר״מונד לבית זיר׳
אביטבול מורים
אביטן אסתר לבית פרז
Une vie consacrée à l'aide sociale – Jules Braunschvig
Une vie consacrée à l'aide sociale
Jules Braunschvig
Obligé d'être à Paris ce jour pour présider une Commission de l'Alliance, je tiens à m'associer à l'hommage rendu ici, dans cette maison, à M S. D. Lévy. |c suis certain que l'on saura exprimer la reconnaissance de tous les juifs du Maroc due à un homme qui a consacré sa vie à imaginer, à créer, à faire vivre tant d'institutions. Ce ne sont pas seulement les juifs – c'est le Maroc entier qui a bénéficié de son exemple et de son action.
Plus particulièrement, cette École normale hébraïque a été voulue et commencée par lui. L'Alliance à l'époque, a considéré comme un honneur de pouvoir s'associer à lui pour faire de Maghen David l'établissement où vous êtes réunis aujourd'hui. Ici, plus encore qu'ailleurs, que sa mémoire soit bénie et que son œuvre soit continuée et développée.
Que nos jeunes, pour toute leur vie, sachent que ce qu'ils apprennent ici pour devenir de vrais juifs instruits et dévoués, c'est, n'oublient pas non plus qu'à l'origine il y avait, ici, aussi, Monsieur S. D. Lévy.
Allocution de Monsieur Jules Braunschvig, Vice-Président de l'Alliance Israélite universelle, prononcée par Monsieur Emile Sebban
חינוך ממוסד של בנות במרוקו – אליעזר בשן
לאחר שעזב את מרוקו עמד בראש הצוות אלי זרביב עד פטירתו ב-1919. זרביב יליד קונסטונטין, הוטבל לנצרות על ידי גינצבורג סביב 1860, ונמנה על צוותו. משנת 1875 עד 1886 עמד בראש מערכת החינוך, יחד עם אשתו, רעייתו האנגלית של גינצבורג, ועיקר מאמציהם הוקדש לחינוך בנות ונשים.
נוסף עליהן היו בצוות משומדים שעסקו בהפצת ספרים ובהוראה לבנים. המיסיונרים הקדישו מאמצים לחינוך ובכלל זה לבנות, והיו מודעים ליחס השלילי של הגברים היהודים לחינוך בנות ולעובדה שבעקבות תפישה זו, אין בתי ספר יהודיים לבנות. כבר המיסיונר הראשון של האגודה הלונדונית א' לוי כותב בשנת 1874 שאין בתי ספר לבנות בכל מרוקו.
אלה שפעלו בעקבותיו בשנים הבאות כתבו שחינוך דתי לבנות נחשב אצל היהודים לדבר בזוי. והגברים היהודים חושבים שדת ותרבות הם עניינו של הגבר ויש סכנה שאם הנשים תדענה יותר מהבעלים, הן תסרבנה לנהל משק בית ולהתחתן עם הבורים והעניים. ומוטב שהנשים לא יפתחו את עיניהן.
על רקע החלל בהשכלתן של הבנות והנשים ארגן המיסיון מערכת לימודים יומית לבנים ולבנות, כשמספר הבנות גבוה יותר מזה של הבנים. וכן שיעורי ערב לנשים בהן למדו קרוא וכתוב, עברית, אנגלית וצרפתית, גיאוגרפיה, תנ"ך, ו " הברית החדשה ". הן יסדו מועדון תפירה בו תפרו שמלות לצריכה עצמית ולשווק, כדי לעזור לפרנסת המשפחה.
רוב המשתתפות היו מהמעמד הנמוך והבינוני. המיסיונרים ציטטו דברי נשים יהודיות המאשימות את הוריהן או את בעליהן ואת הרבנים בבורותן, ומשבחות את המיסיונרים שפקחו את עיניהן והעניקו להן ביטחון ודימוי עצמי חיובי יותר, הודות להשכלה שרכשו. לדבריהם, יש יותר התנצרויות בין הנשים מאשר בין הגברים. הן נוטות להשפעה ביתר קלות מאשר הגברים.
מה ידוע על מערכת חינוך יהודית לבנות במוגדור ?
בשנות ה-70 נוסדה במוגדור חברה בשם " עוז והדר " במטרה לייסד בית ספר לנערות עניות. בנות של משפחות עשירות למדו באמצעות מורות פרטיות. שנה לאחר מכן נוסד בה סניף של כי"ח. הרב יוסף אלמאליח 1809 – 1888 יליד רבאט, בגיל 13 עבר למוגדור ומ-1840 ואילך כיהן בתור דיין, ובו בזמן סוכן קונסולרי של אוסטריה במוגדור, והיה פעיל בחיי הציבור ובמאבק נגד המסיון האגליקני. ב-28 בינואר 1875 כתב הרב לאדולף כרמיה, נשיא כי"ח, על החינוך בעירו, ומציין כי :
" חשבנו על נערות בנות ישראל העניים והאביונים ויתומות בעיר הזאת אשר הם בדלות גדולה בשפל המצב והם משוטטות ומשרתות ואין בהם תבונה רח"ל ועל זה נמכרו רחמינו וייסדנו חברה אחת בשם " עוז והדר " וכל תכלית החברה לתועלת בנות העניים להחזיק בידם כדי שיהיו מבנות היישוב ודרך ארץ…."
בהמשך מוסר פרטים על המצב הכספי של החברה ולאחר מכן כי :
" יש בכאן אישה אחת מעיר גיברלטר והיא יושבת בבית הספר ללמד בנות העשירים בשכר בחשבונה ועל זה חשבנו לתת בידה ארבעים מבנות העניים… ושם ילמדו מלאכת התפירה והאריגה וכתב ולשון ספאניול אשר יודעת והשני מלמדים יהיו משגיחים עליהם… ואז יכולים להתלמד עם הב' אדונים הנז'…."
החברה דואגת לרכוש לעניות לבוש ומנעלים, ומבקש השתתפות כספית של כי"ח.
יהודי מוגדור ובראשם הרב אלמאליח נאבקו בפעולות המיסיון בדרכים שונות, בפניות לסגן הקונסול הבריטי בעיר, לשלטונות המקומיים וכן לסולטאן. וכן על ידי חרמות, לחץ כלכלי וחברתי על המשתתפים בשיעורי המיסיון והנמצאים אתם במגע כלשהו, ועד הפגנות ומעשי אלימות.
בכל צעדי המחאה האלה הנושא שהדאיג ביותר היה החינוך של המיסיון, ובעיקר חינוך הנערות היהודיות שהיו טרף קל יותר, בגלל שהן חסרות, כל חינוך יהודי וקלטו כל מסר נוצרי, כשלא היו בידן כלים לסתור או להתנגד לאמונה הנוצרית.
דומה שהיוזמה של הרב אלמאליח לחינוך מקצועי ודתי ממוסד לבנות נבעה מההצלחה של המיסיון, וברצונו למשוך את הבנות העניות מהמיסיון למערכת חינוך יהודית, שתדאג גם לצורכיהן החומריים כמו לבוש ומעלים מול הפיתויים הכלכליים של המיסיונרים שהיו מחלקים לחם וכסף למשתתפים בלימודיהם.
יהודי מוגדור התלוננו בפני המושל בתחילת 1877, כי המיסיונרים משחדים את בניהם ואת בנותיהם כדי להעבירם על דתם באמצעות החינוך הנוצרי. כל כתב המושל לקונסול הבריטי הכללי במרוקו ג'והן דרומאנד האי. זו דוגמה אחת מיני רבות למחאות של המנהיגות על החינוך המיסיונרי.
המיסיונרים היו מודעים למאמצי היהודים לארגן חינוך משלהם, ועל כך דיווחו בשנת 1876. " אגודת אחים " בלונדון שלחה כסף למוגדור לתמיכה בבית ספר לבנות. בדו"ח שלה ב-1884 נאמר כי מטרת התמיכה למנוע מילדים, ובעיקר מבנות ממשפחות יהודיות עניות, להזדקק לבית הספר של המיסיון המנסה להשפיע על הילדים באמצעות מזון ומתנות שיבואו לבית הספר שלהם, במטרה שיתנצרו. החינוך היהודי הוא אפוא חלק מהמאבק נגד המיסיון.
שלוש שנים לאחר מכן נמסר בדו"ח של האגודה המיסיונרית הלונדונית כי ה-L.J.B שלח כסף למוגדור כדי לייסד בתי ספר לבנות, על מנת לצמצם את מספר הבנות הלומדות אצל המיסיון. לפי הדו"ח מספרן ירד ל-5 בנות.
לסיכום, אחד המניעים, ואולי המרכזי שדחפו את המנהיגות היהודית לתמוך בחינוך ממוסד של בנות, הייתה הסכנה שבחינוך המיסיונרי האנגליקני, שכאמור פיתח רשת ענפה של פעילויות ברחבי מרוקו, ובעיקר בערים הגדולות, בנים וביחוד בנות ונשים נפלו ברשתם.
סוף הפרק " חינוך ממוסד של בנות במרוקו
פגיעות בחיי הדת של יהודי דמנאת-אליעזר בשן
בדמנאת
בתחילת שנות ה 80 של המאה ה19 סבלו יהודי דמנאת מדיכוי ע״י המושל, ובין השאר נאלצו גברים ונשים לבצע שירותים שונים בשבתות ובחגים. מי שהתנגד – נכלא מיד. כך פורסם בעתון Le Reveil du Maroc ב 24 בספטמבר 1884. המושל ציוה לתפוש יהודים באופן שרירותי, ללא הבדל גיל ומין לשם ביצוע עבודות לצבא, ועליהם גם לשלם לחיילים שמצליפים עליהם. כך דווח בכתב העת של האגודה האנגליקנית הלונדונית להפצת הנצרות בין היהודים, שפעלה גם במארוקו. הדבר הגיע לידיעת הסולטאן שציוה לבל יועסקו היהודים בימים האסורים להם לעבוד לפי דתם. כך נאמר בין 17 הסעיפים כתגובה להתנכלויות שונות של המושל ביהודי המקום.
למרות זאת נאלצו יהודים גם בשנים הבאות לחלל שבתות.
בשנת 1887 נאסר יהודי בשם ראובן תורג׳מאן. בפקודת הוזיר הובא מאלקסאר לטנג׳יר, נאלץ לרכב בשבת, ולא איפשרו לו לחוג את הפסח באותו זמן הוכרחו יהודים, נשותיהם ובנותיהם לעבוד בשביל פקידי הממשל בשבתות ובחגי ישראל כפי שנכתב בתזכיר משותף של ״אגודת אחים״ וועד שליחי הקהילות לשר החוץ הבריטי ב 3 בפברואר 1888. פרט זה כלול בין 27 הסעיפים של השפלות והגבלות מהן סבלו יהודי מארוקו. התופעה נמשכה גם בשנות התשעים של המאה הי״ט אישור לכך ניתן ע״י ב. מיקין, בג׳ואיש כרוניקל ב3 באוגוסט 1894. לדבריו, ניתן להשתחרר מחובה זו ע״י תשלום.
בשנות התשעים הראשונות סבלו יהודי מראכש מידו האכזרית של מושל העיר והקאדי שעשו יד אחת כדי להציק ליהודים. ידיעות על כך הגיעו לאירופה, ובהן פרטים על יהודים שנאסרו על לא עוול בכפם והולקו עד מוות. לא הועילה התערבותו של הסולטאן, ופקודתו למושל לבל יציק ליהודים. היסורים גרמו לכמה יהודים להתאסלם. ב 8 באוקטובר 1893 כתב מודיע אלמוני(כנראה ראובן אלמאליח ראש קהל מוגדור) לשמואל מונטגו (1911-1832), חבר הפרלמנט הבריטי, וחבר בוועד שליחי הקהילות באנגליה, ובו פרטים על סבלם של יהודי העיר הנ״ל, ובין השאר מספר על אשה יהודית שבעלה התאסלם, והיא נשארה ביהדותה, נגררה בכוח מביתה ואולצה לבצע עבודות בשבתות, ובכך לחלל את מצוות דתה. בג׳ואיש כרוניקל פורסמו פרטים נוספים. מתברר ששתי נשים של מתאסלמים סירבו ללכת בעקבות בעליהן. הדבר עורר את חמת המושל והקאדי שציוו עליהן להתאסלם. אחת מהן נגררה מביתה יחד עם תינוקה ביום כיפור, הועברה לרובע המוסלמי, ונאלצה לעבוד בשבתות. השנייה ברחה עם ילדיה, וזקני הקהל נדרשו להחזירה, ואוימו כי אם לאו- ייאסרו ויולקו והממשל יפגע בקודשי ישראל.