מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מה מופתים מהאדמו״ר בבא סאלי זיע״א
באותה שבת סיפר לי גבאי בית הכנסת מכלוף דהאן ז״ל שבתקופת מלחמת עולם השנייה, היו מצרכי מזון מחולקים בקיצוב לפי מספר נפשות של כל משפחה, והוא התעסק בשוק שחור בדברי מזון, ומשטרת המקום עקבו אחריו ואחרי כמה יהודים נכבדים ומשטרת המקום תפסה אותם ונשלחו למאסר בעיר ״בוערפא״ שהיתה סמוכה לעיר ארפוד מקום מגוריו של הבבא סאלי ע״ה, בינתיים עד שיתברר דינם בבית המשפט, היהודים הנ״ל פנו למושל המחוז שישחרר אותם לשבת, והבטיחו לבוא ביום ראשון לבית המאסר אמר להם המושל אם יבוא בבא סאלי בכבודו ובעצמו לתת ערובה עבורם ישחרר אותם ואם לאו ישארו בשבת בבית המאסר, היות וכב׳ האדמו״ר היה ידוע לשלטונות התקשרו אליו ואמרו לו אם יואיל כב׳ האדמו״ר לתת עבור קבוצת יהודים ערובה עד שיעבור שבת, והנה אדמו״ר ע״ה נעתר לבקשתם ובא בכבודו ובעצמו, וביקש מהמושל שיחדור עבור היהודים והם התאכסנו כל השבת אצל האדמו״ר וכיבד אותם בשפע של מזון רק שתיה חריפה היתה בצימצום מפני שלאדמו״ר היה רק בקבוק אחד של ערק ולא יספיק לכל האורחים, מה עשה כב' אדמו״ר ע״ה, שם מטפחת על הבקבוק והתחיל למזוג לכולם ואח״כ אכלו ושתו כל השבת ומאותו בקבוק שתו כולם ונשאר בבקבוק עוד משקה לסעודת מלווה מלכה, קם סקרן אחד מהמסובים ותפס את הבקבוק בידו ואמר לא יתכן שמאותו בקבוק שתינו ועוד נשאר, בהרימו את הבקבוק ללא רשות, נזף בו האדמו״ר, ואמר לו חבל שעבורו ייגמר עכשיו ערק מן הבקבוק ולא יהיה לבם מה לשתות.
*****
סיפר לי עוד על האדמו״ר בבא סאלי זיע״א ידידי מרדכי אביקסיס שפעם היה לו מיחוש בגב שלא יכול להתכופף וכל הזמן מתלונן בכאבים וביקר אצל רופאים שונים, וכולם בדעה שצריכים לנתח אותו בחוט השדרה ל״ע, מקום רגיש מאד וכל מי שעובר ניתוח כזה נשאר ב״מ משותק בחצי גוף וייעצו לו קרוביו שילך לקבל ברבה מהאדמו״ר לפני הניתוח, וניגש אליו וקיבל ברכתו והלך לו לביתו לשלום, ובתוך הירהוריו בביתו נמלך שלא לעשות ניתוח מפני שנקפו לבו, וב״ה אחרי ביקורו מהאדמו״ר הרגיש טוב ולא הצטרך לנתוח.
****
ועוד סיפר לי אחד מבאי בית הכנסת בשם חיים אמסלם שנסע אתו באוטובוס ביום ששי בבוקר והיו צריכים להגיע אחה״צ לעיר ארפוד והנה פתאום עצר הנהג ואמר להם רבותי הנוסעים, תצטרכו לעשות שבת במקום הזה, מפני שמסוכן לנהוג שהגלגל האחורי עוד מעט ויתפוצץ שנסדק באמצע, הלכו והודיעו לאדמו״ר שהיה בין הנוסעים שישב בשקט ובשלות נפש, אח״כ ירד אדמו׳׳ר ע״ה מן האוטובוס וקשר קשר על הגלגל האחורי ואמר לנהג תמשיך לנהוג בע״ה נגיע למחוז חפצינו לשלום, הנהג פנה לאדמו״ר על אחריותך אם יקרה מה שהוא, נזף בו ארמו׳׳ר ואמר לו אמרתי לך נגיע בשלום, וכן היה שהגיעו למחוז חפצם וברדת אחרון הנוסעים והנה הגלגל התפוצץ, והיה קידוש ד׳ לעיני כל הנוסעים.
*******
אחד מבאי בית הכנסת, בו אני ש״ץ, ושמו – מכלוף עשור – כל ער״ח היה מוזמן אצל אדמו״ר בבא סאלי לסעוד על שולחנו בעיר נתיבות, פעם אחת אחרי גמר סעודת ליל ר״ח, פנה אליו ואמר לו קח אותי להר הזיתים להשתטח על קברו של ר׳ חיים בן עטר הקדוש זיע״א, והיה ליל חורפי, אחרי ששתה כמות גדולה של ערק בתוך הסעודה וגמרו ברכת המזון, הכין האיש הנז׳ את מכוניתו בפקודת האדמו״ר וכמעט שיכור לחלוטין התחיל לנהוג וידיו רועדות מרוב שיכרות אחרי שניות אחדות פנה האדמו״ר לנהג ואמר לו אתה טועה בדרך, זה לא המסלול שלנו, רד מהמכונית, ירד ובדק ומצא שהאדמו״ר צודק הנהג הצטדק באומרו, שאינו יודע מה הוא עושה, האדמו״ר תיכף שם ידו על מצחו של הנהג, והנה פתאום הנהג נתפכח משכרותו והמשיכו בדרך הנכונה עד הגיעם לירושלים, והאדמו״ר השתטח על קבר הצדיק הקדוש ר׳ חיים בן עטר זיע״א ואחייב החזיר את האדמו״ר הביתה.
****
סחה לי אשה אחת משכנות ביהבנ״ס, על נס שקרה לה, שהיא רגילה כל ערב שבת להדליק נר לע״נ האדמו״ר המלוב״ן רבי יעקב אביחצירא זיע״א,
והנה מספרת שחסכה סכום כסף מסויים בשביל לקנות תנור אפיה עבור בנה שהתחתן לפני זמן מה, לא מצאה מקום בטוח איפה להחביא את כספה לכן החביאה אותם בתנור אפיה עד שיידרש הכסף לצורך בנה, והנה שכחה את כספה בתנור, והמשיכה לאפות בו בלי שימת לבה, לכספה הנמצא בתנור, לאחר זמן בא הבן לדרוש את הכסף מאמו עבור קניית תנור אפיה, והיא רצה בבהלה לעבר התנור לראות מה נשאר מארנקה עם הכסף, והנה פותחת דלת התנור, ולתמהונה הארנק עם הכסף נמצא שלם ובתוכו היה התמונה של האדמו׳׳ר ר׳ יעקב אביחצירא זיע״א שתמיד צמוד לארנקה בשלמות בלי פגע.
****
סיפרה לי גיסתי ברטה קומפינו עובדת כאחות מוסמכת ב״טיפת חלב״ בבאר שבע, שפעם סיפרו על אודות האדמו״ר בבא סאלי זיע״א ועל שהיה מחולל נסים ונפלאות וכל אדם שצר לו ונמצא במצוקה היה הולך לצדיק ומתפלל עבורו, כאן התערבה אחת האחיות בדברי גנאי על הצדיק ומחוסר אמונה בצדיקים פגעה בכבודו ואחרי גמר שיחתם, קמה האחות הדברנית שהסיחה דברים קשים נגד הצדיק כדי ללכת הביתה, והנה לא עלינו רגלה השמאלית התעקמה ולא יכלה לזוז במקומה, האחות יללה בכאב והבינה שזה תוצאה על מה שזלזלה בצדיק ומזה נלכדה בעוונה. האחיות שסובבוה אמרו לה לבקש מחילה מהצדיק וייטב לה, וכך היה בכתה וביקשה מחילה מהצדיק על דברים שהטיחה נגדו, ואחרי כן קיבלה על עצמה לבקר על קברו של הצדיק בנתיבות ולבקש במקום ציון הצדיק מחילה וסליחה, ומאותו יום והלאה נכנם בה אמונת החכמים, ומאז תלתה על צווארה קמיע ובו תמונת הצדיק.
אגרת יחס פס – רבי דוד עובדיה זצ"ל
פאס וחכמיה
שאלה ח'. דברים על האנשים הגדולים אשר נקברו שם. תשובה. יתבאר להלן כי בית הקברות חדשה היא כי עת ערו עד היסוד קברות השנים ש׳ נת״ק – 1790 – ונתגלגלו עצמותיהם הקדושים.
שאלה ט׳. לשלוח רשימה של כתבי יד היקרים אשר שם, שם הספר ושם המחבר ושם הסופר ושנת הכתיבה. תשובה. יתבאר להלן.
וכאשר הגיעו לעי״ת לונדון יע״א נתכבדו להקביל את פני החכם החוקר רבי אברהם הלוי הי״ו, המזכיר להחברה המהוללה חברת אגודת אחים הי״ו. ושאל מהם איזה שאלות, ושלחו מתם דברים ככתבם, בכתב יד החכם החוקר ודורש טוב לעמו הנ״ל, וזה נוסח השאלות ותשובתם בצדם. שאלות על מושבי אחב״י(אחינו בני ישראל) בפאס יע״א ועל קדמוניותיהם שאלה א׳. אם היו בני ישראל בפאס לפני גירוש ספרד. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה בי, כמה באו מספרד להתיישב בפאס. תשובה. יתבאר להלן. שאלה ג'. היש רבים או מעטים אשר ישבו שם מארץ ערב ואשר לא באו מספרד תשובה. יתבאר לקמן.
שאלה ד'. הזכירו שמות מחברי ספרים, ואת כל אשר ידעתם על אודות המחברים ואת כל הקורות והתלאות אשד באו עליהן. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ה'. הגידו לנו שמות משפחות גדולות ידועות הבאות מגירוש ספרד. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ו'. הזכירו לנו שמות הספרים אשד נכתבו על ידי גדולי פאס ועל ידי רבנים וחכמים ישנים וגם חדשים. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ז'. שלח לנו משנה מכתב יד כאשר נמצאו סיפורים על גירוש בני עמנו מספרד, או סיפורים אחרים על תולדות וקורות בני עמינו, מעת היותם בפאס ובערים אחרות ממרויקוס. תשובה. יתבאר להלן.
שאלה ח'. שלחו לנו נוסח פזמונים ושירים וסליחות אשר מורגלים בפה אנשי פאס או בעיר אחרת ממרויקו׳ס, ואינם מורגלים מחוץ לארץ מרויקו׳ס תשובה. יתבאר להלן קצת לדוגמא.
שאלה ט'. נוסח דברי זכרון הנכתבים בספרי זכרונות של בתי כנסיות ונוסח הדברים הנכתבים על אבני המצבות של בית החיים, שלחו לי ג״כ.
תשובה. הבתי כנסיות הישנים נהרסו, כאשר יתבאר, וכן בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק (1790) כאשר יתבאר והכל חדש, ואין כל חדש. תדע שהקבר הישן הנודע לנו שעודנו מצויין שלא נתגלגלו עצמותיו הוא קבורתו של צדיק מוז״ה מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ״ל, שעלה אל האלהים שנת תקס״ה(1805) כאשר יתבאר.
שאלה י'. ועוד בשאלותי עשרת כתבו לי מעת לעת את כל אשר הגון ומתוקן לדעת על עסק אחב״י (אחינו בני ישראל) בעירכם, ואני אשיב דבר דבור לשולחיו באמת ואהבת צדק ומשפט.
תשובה. אפריין נמטייה ותשואות חן חן לו על הענוה אשר המליך על גדלותו שבשפלנו זכר לנו, ושאול שאל האיש לנו, יקרה נפשינו בעיניו תיקר נפשו בעיני האלהים אמן. שאלה י״א. מה מספר אחב״י בפאס.
תשובה. יתבאר להלן.
שאלה י״ב. מה מספר אחב״י (אחינו בני ישראל) במקנאס, גם כן בצפרו, ג׳׳כ תאזא, ג״כ דבדו. תשובה, יתבאר להלן.
שאלה י״ג. מספר התושבים בפאס, ר״ל, היהודים שנשארו מן התושבים, קודם הגירוש. תשובה. יתבאר להלן, על פי האומד הגס.
שאלה י"ד. במה מתפרנסים: העניים.
תשובה. יש להם הקדשות קרקע, ומפרותיו מחלקים פרס קבוע מדי שבת בשבתו לת״ח (לתלמידי חכמים) השרוים בצער. כחצי דורו בכל שבוע לגדול; ומשם ואילך פוחת והולך. ולשאר העניים פראנך אחד בכל שבוע, והולך ומתמעט. גם יש ישיבה לאיזה תלמידי חכמים, והמתנדבים בעם מטילים מלאי. גם יש עשרה בטלנים והם מזקני עם הארץ השתים בדלי דלות, ולומדים תהילים בכל יום בכנופייא. ויש גבאי בכל בית כנסת המקבץ להם פריטי, בעת התפילה, ובני קהלינו משגיחים. ומי שיש לו איזה מיחוש וכו' עושה פדיון נפשו, ומחלק לצדקה. ויחידי סגולה מחלקים לזמנים. ובערב פסח שבועות וסוכות, עושים נדבה כל בני קהלינו ומתחלקת לשעתה. ובכסלו עושים נדבה הלבשת ערומים, גם נדבות פרטיות לשלוחי ארץ ישראל ולעוברים ושבים המסבבים לצורך פרנסתם, דשכיחי טובא, ויש מתלמידי חכמים שוחטים ושלוחי ציבור, וכותבי שטרות, באופן ציבהר מיכא וציבחר מיכא ומתפרנסים. כ״ז בשנים כסדרן, אבל אם יהיה ב״מ (בר מינן) איזה יוקר, מתאמצים בני קהלינו ואחרים תיל לפרנס ענייהם. ובשנתינו זאת התרט״ל (1879) שיש יוקר גדול ששוה ה״מוד״ יותר מתשעה פרנקים לתפ״ץ (לא תקום פעמים צרה), עשו בני קהלינו מאב של שנה שעברה עד טבת זה שעלינו שלוש נדבות, שנתנו הגדולים בנדבה הראשונה כ״ה דורוס לכל אחד, ובשניה כ״ה דורוס, ובשלישית חמישים דורוס, ושאר העם לערך זה מלבד שלוש פעמים בשבוע, שהגבאין מחזרין לגבות הפת מן הבתים, והכל מתחלק, קמח מדי שבת בשבתו, ופת מדי יום ביומו, תהי משכורתם שלימה מעם ה׳.
לשון למודים לרבי יעקב אבן צור
מכתב ט
רבי אהרן הצרפתי בר אברהם אחיו של הר״ש רמו״ץ בעיר סאלי, בא בהסכמה על הס׳ חפץ ה׳ לרבי חיים בן עטר ז״ל חבר ספר משגב האמהות. והוא תלמיד של רבי אהרן אסבעוני ז״ל אשר עזר הרבה לדכא את התנועה של כת שבתאי צבי במרוקו.
מכתב ט
רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף רמו״ץ בעיר סאלי. נולד בטיטוואן וגלה לעיר סאלי ונתמנה שם לדיין, ויחד עם חבירו מהר״י צבע כתבו להרב יעב״ץ ללמד זכות על הר״ש אזאווי הנז׳, והוא השיב להם תשובת ניצחת, ובין דבריו כותב: ״ומי יתן והיה צד אפשרות להעמיד דברי החה״ש יש״ץ בנ״ד, אך שבתי וראיתי כי כל הדברים יגעים ואינם מספקים לסמוך עליהם למעשה וכו׳״ עיין במוצב״י ח״ב סי׳ קנ״ו דף פ״ח.
מכתב ט
רבי יוסף צבע רב ומו״ץ בעיר סאלי שמש יחד עם רבי יעקב ביבאס ועם הרב מרדכי הכהן בב״ד עיין מלכי רבנן דף ס״א ונר המערב עמי 214.
מכתכ יוד
רבי ישועה בן חמו: החה״ש בן העוה״ב שייף עייל שייף נפיק לא פסיק גירסא מפומיה החסיד אשר מלא מקום אביו בתורה וביראת חטא ומילי דחסידותא והיתה המשרה על שכמו במחנה שכינה בשבתו על כסא ההוראה, והחזיק במעוזו ונשא עול הצבור בכל מילי, טוב לשמים ולבריות.
פרנסתו היתה משררת בית הכנסת הגדולה ע׳׳י הגזבר, וממקור אחר משל צבור, והוא בטוב לבו היה מקרב רתוקים וזרועו מושלה לו להעמידם בשליחות צבור, כי ממדת חסידותו וענותו כשראה את עצמו מאריך בתפילה והקהל היה רוצה למהר כאלו לכך נתכוון עזרא בנוסח התפילה ״ותפלתם מהרה תקבל ברצון היה מביא במקומו עוזרים שלא להטריח על הצבור, ורק בימים הרשומים בימי שנה הוא עצמו היה עובר לפגי התיבה (מוצב׳׳י א סי׳ מ״ז) במכתביו לרבי יהודה בן עטר ז״ל מתארו ״מורי ורבי כתייר ועטרה על ראשי״ ורבי יהודה כותב לו ״ושלם לידי״ן גזע קדושים התקוע במורשי לבבי" ולפעמים היה שולח לו לרבו שי ותשורה זיתים או שמן זית ורבי יהודה כותב לו בניך כשתלי זיתים (מוצב׳יי א׳ קצ׳יה) ולפעמים היה מלוה לו כסף וכל דבר הבא לפניו לדין או להוראה היה שואל בעצת רבותיו רבי יהודה ורבי יעקב.
רבי ישועה נפטר קרוב לשנת ת״ק, והאגדה מספרת שהניח כל כתביו וכתבי אביו ביד בנו משה וכאשר נהרג והניח רק נקבות כאשר עברו פעם אוספי הגניזה לקבורה מסרו להם כל הרכוש הרוחני שהיה בידם ועם זה נקברה תורת הגדולים הללו.
מכתב יוד
רבי מסעוד בן רבוח או ארבוחי. בן בתו של רבי משה בן חמו, ואין ספק שלמד תורה אצל זקנו והיה לאחד מתלמידיו המובהקים (מוצב״י א׳ קמ״ה קמ״ו) ולפעמים כאשר גיסו רבי ישועה וחבירו רבי שמואל בן חותא, לא נשתתפו עמו בדבר הלכה היה פונה ושואל לעצמו מחכמי פאס, באותן השאלות עצמן ששאלו חבירו וגיסו הנ״ל (מוצב׳׳י א׳ ק״ע קע״ז, ומוצאים את חתימתו בשנת תפ״ו וכמו כן מציגו ששאל על המנהג הקבוע אצלינו ששטר שיש בו ר״ת לא דנין עליו (מוצב״י ב׳ סי׳ קא), גיסו רבי ישועה הביאו לביהכ״ן הגדולה להיות ש״ץ, וזכה ברביע ההכנסה, שנת פטירתו לא ידועה. חתם בפס״ד מוצב״י ח״א קמ״ו קג״ח ק״ע רמ״ה, ובח״ב ק״ו.
Un homme exemplaire Élias Harrus
Un mois s'est déjà écoulé depuis que notre vénéré patriarche S. D. Lévy s'est éteint, entouré de l'affection des siens et de l'attachement fidèle et amical de ceux qui avaient l'honneur de le connaître et de l'approcher.
Ce fut un mois de deuil, certes pour la famille, mais également pour toutes les Communautés présentes ou éloignées.
Nous commémorons ce soir la cérémonie religieuse qui clôture cette période, à l'École Normale Hébraïque, son œuvre et son sanctuaire, au sein de l'Alliance israélite universelle devenue Ittihad, qui fut sa famille spirituelle première dont il a été l'animateur et le continuateur sur le plan social et éducatif et dont il se plaisait à se réclamer jusqu'à ses derniers instants, tant il adhérait intimement a sa mission.
Si chaque groupement humain peut se flatter de certains de ses fils plus ou moins providentiels, si la Communauté juive en général est réputée féconde en hommes dévoués et désintéressés, notre Communauté peut proclamer qu'elle eut en Monsieur S. D. Lévy un homme exceptionnel, tant par son esprit généreux et lucide, son dynamisme infatigable et efficace, que par l'étendue de ses initiatives et la pérennité de ses réalisations.
La fin de l'autre siècle le voyait déjà au sein d'une équipe de jeunes missionnaires, tous issus de l'École normale d'Auteuil, animer et diriger la jeunesse juive de Tanger. Et déjà le reste du Maroc s'ouvrait à leur action, souhaitée peut-être même au delà des frontières, Isaac Larédo, Haïm Tolédano, Moïse Nahon… ont eu des dessins heureux sur le plan social, à Tanger même et en faveur de la Communauté élargie. Leurs réalisations et leurs noms sont dans la mémoire de tous et inscrits sur des murs ou attachés à des œuvres qui leur survivent.
Monsieur S. D. Lévy eut un sort incomparable et son oeuvre est immense dans le temps, dans l'espace comme dans les idées. D'autres voix plus autorisées que la mienne ont retracé avec bonheur ses apports innombrables à la cause juive, à la cause humaine.
Jc voudrais cependant, ce soir, exalter sa mémoire et rendre hommage à son action en soulignant auprès de vous tous, ses proches et ses amis, les anciens et les jeunes, ses qualités de cœur, son immense optimisme, sa générosité inlassable favorisés par une fraîcheur d'âme que rien n'a pu altérer, ni sur le visage, ni dans les sentiments. Il a vécu presque un siècle d'une jeunesse ardente et le corps n'a failli qu'aux tous derniers moments.
Monsieur S. D. Lévy avait par dessus tout le culte de l'amitié et perpétuait la mémoire de ceux qu'il avait connus et aimés et avec qui il avait partagé des idées, des sentiments et souvent une action au bénéfice de la Communauté.
Notre reconnaissance affectueuse et notre hommage à sa mémoire seront éternels. Nous pouvons offrir son exemple prestigieux aux jeunes et aux moins jeunes à un moment où les valeurs changent d'orientation. Sa générosité a fait plus – et avec peu de moyens – que toutes les contestations à la mode; son désintéressement et son dévouement ont vaincu les difficultés les plus tenaces, son optimisme communicatif a eu plus d'efficacité que n'auraient eu, de nos jours, les concertations les plus savantes.
Je ne saurais mieux conclure cette modeste évocation pour un si grand homme qui comptera dans l'histoire de nos Communautés qu'en vous faisant part d'un message d'amitié et de vénération que Monsieur Jules Braunschvig, Vice-Président de l'Alliance israélite universelle nous a chargés, mon ami Emile Sebban et moi-même, de vous apporter pour l'associer à la manifestation du souvenir et à l'hommage que ce soir, nous rendons avec ferveur à la mémoire de notre cher et vénéré S. D. Lévy.
Allocution prononcée par Monsieur Elias Harrus Délégué de l'ittihad Maroc à l'office de commémoration du mois de deuil de Monsieur Samuel D. Lévy
LA GRANDE HCHOUMA OU LES BONNES MANIERES
LA GRANDE HCHOUMA OU LES BONNES MANIERES
Derekh eretz qadma la Tora – La politesse a précédé la Tora Le Talmud
DE LA POLITESSE EN SOCIETE
Rajel msouab — had ma ysdlou bab L'homme poli — Partout bien accueilli
Textuellement: "A l'homme poli nul ne ferme la porte". La politesse est la clef de l'harmonie en société, l'huile qui rend les rouages sociaux moins broyants, facilite les rapports sociaux en établissant des barrières et des balises que l'homme n'a qu'à suivre pour être assuré d'être partout bien reçu. Toute délimitation entre domaine religieux et domaine civil étant aussi vaine en Médina qu'au Mellah, la crainte de Dieu, le respect de ses commandements est la base de la politesse. A quoi il faut ajouter la plus marocaine des institutions: la houchma qu'on peut traduire textuellement par la honte, mais qui est plus que cela, l'instinct de ce qui est faisable ou non face à l'oeil omniprésent de l'opinion publique, la crainte de choquer, d'être ridicule. La pire des injures est d'être sans hchouma, d'avoir comme on disait en arabe "le visage lavé à l'urine", de ne pas tenir compte de l'opinion des autres, d'aller au-delà des convenances. La religion relayée par la tradition — la kaïda — ont fixé une bonne fois pour toutes ce qui est convenable, faisable et il n'y a qu'à suivre les sens interdits tracés pour arriver à bon port et pour ne trouver nulle part porte fermée.
Entre les quatre murailles du Mellah. délimitant une seule et grande famille, aucun anonymat ne peut etre respecté et la Houchma pouvait régner en maître: "Tu seras la risée de tout le Mellah" voulait dire de tout l'univers et suffisait en general a ramener dans le droit chemin qui pouvaient etre tentés de s'en éloigner. La force de la pression sociale dans un cadre aussi etroit que le Mellah est difficile a imaginer pour qui n'a pas connu sa dictature.
Di 3amel di 3azbou, khellea nassyuta 3ezbou
Qui n'en fait a sa tete, laisse les autres tout betes
Textuellement: "qui fait ce qui lui plaît, laisse les autres étonnés. Les règles de la politesse laissent peu de place à la fantaisie individuelle, offrant un moule à toutes les situations. Le conformisme est la rançon de la politesse et celui qui n'en fait qu'à sa tête devra s'attendre à l'étonnement, l'incompréhension et en fin de compte à la désapprobation et à la condamnation des autres.
- Ida fatek el klam — qol sme3t Si un mot t'a échappé dis j'ai entendu
- Ida fatek t3am qol sbe 3t Si le plat est passé dis je suis rassasié
Entre l'ignorance, la faim et la politesse il faut choisir la dernière. Il ne faut pas se croire au centre du monde et si au cours d'une conversation un mot vous a échappé, il est inconvenant d'arrêter le cours de la discussion pour revenir sur ce mot. Au contraire si on vous interroge faites semblant d'avoir bien entendu. De même dans une réception quand le plat passe d'une main à l'autre, si par hasard on a sauté votre tour, ne réclamez pas à grands cris, faites semblant d'être rassasié. Un autre proverbe dit d'ailleurs que le timide ne sera jamais rassasié, mais entre le danger de rester affamé et celui de braver la hchouma, il faut choisir le moindre mal, avant le ventre il fait sauver la face!
האשכנזים בחצי האי הבלקני במאות הט"ו והט"ז – שלמה שפיצר
על היחסים הפנים קהילתיים מספר לנו הרב יהושע צונצין בתשובתו המפורסמת בדבר החרם על אנקונה מאמצע המאה הט״ז, בכותבו תוך כדי הדיון המפורט: ״אך קרה מקרה שבק״ק של אשכנזים אשר פה קושטנדינה יש מחלוקת ישן נושן, ונחלקו לשתי כתות וכל כת וכת יש להם בעל תורה אחד להיות להם מעיר מעזור. וברבות הקטרוגים בין בעלי התורה ההם קם אחד מהם והלך להתרעם לגבירה ולשר כה״ד יוסף הנשיא, כי הוא קובע בישיבתם ולו הספקה מהם ארבעים לבנים בשבוע אשר בהם הוא מתפרנס, והלכו עמו קצת בעלי בתים להעיד בפני השר הנ״ל איך מעבירים עליו את הדרך״ (נחלה ליהושע, ס, בסוף). מתשובה מעניינת זו ניתן ללמוד כמה פרטים מאלפים. קודם כל מסופר בתשובה על סוחר אשכנזי אחד, ר׳ יוסף אשכנזי, שסחר עם אנקונה ולא התלהב כל כך להצטרף לחרם נגד עיר זו. בתגובה על כך איים השר יוסף הנשיא לקצץ מההספקה שסיפק לרבנים האשכנזים. בהמשך מתברר שקיומן של הישיבות היה תלוי בעיקר בשר יוסף וחכמי העיר, ובמיוחד ר׳ יוסף ן׳ לב, נאלצו להכנע לפניו (ראה גם ריב״ל א קטו). ידועה גם פעילות כלכלית מסויימת של האשכנזים. במקור אחר נזכרות חנויות של אשכנזים שהעלילו עליהם בגניבה (אהלי תם, סו). מעשה מכוער אחד שבו מעורבים אנשי ק״ק בודון וכן אנשי ק״ק אשכנזים שבאו מסופיאה (אם כי לא נאמר לאן, ניתן לשער שמדובר בקושטא) עוסק בגט מעושה שניתן בכפייה על ידי השלטונות, דבר שגרר אחריו הלשנות ומאסרים. בתשובה נזכרים פרנסי ק״ק אשכנזים וכן אנשי המעמד של ק״ק אשכנזים (ראנ״ח, סג). ״נשואי תערובת״ שבין העדות עוררו לעתים גם בעיות הלכתיות כגון המעשה בקושטא שעליו מספר ר׳ יוסף ן׳ לב: ״אחד נשא בת אשכנזי, ואשכנזים יש להם הסכמה ותקנה קדומה הנקראת ביניהם תקנת שו״ם 20 שכאשר מת א׳ מהזוג תוך שנה לחתונה מחזירים את הנדוניה ליורשי הנפטר.
במקרה דנן האשה נפטרה והבעל מוכן היה להחזיר רק מחצית הנדוניה ולא את כולה וטען שכך מנהג כל קהילות קושטנדינה ושאלוניקי, וכל קהילות המלכות, שקהלי אשכנזים בשאלוניקי וגם באדרינופול אינם נוהגים ומחזיקים בתקנת שרים הקדומה כמנהג אבותיהם, אבל בקושטאנדינה לא נשמע אף בין האשכנזים שנהגו בכך״. לבסוף מתברר, שהבעל היה ספרדי, ולכן נהג בהתאם למנהגו שאינו מכיר בתקנה זו. בתשובה מעיר המחבר, שאף אם היה פעם מנהג כזה, הרי כעת לא נהגו יותר כך (ריב״ל ד: ל). יש לציין את החוש ההיסטורי המפותח של ריב׳׳ל, הבא לידי ביטוי בכותבו במקום אחר שוב בעניין מנהגי אישות אודות סבלונות. הוא מציין שלמתקני ההסכמות הקדמונים מק״ק רומניא בעיר קושטנדינה לא היתה ידיעה על תקנת טוליטולה וכל דבריהם מיוסדים על־פי חכמי אשכנז וצרפת, ואחר־כך כשבאו הספרדים הראשונים, הרי שבראשונה דווקא נמשכו הספרדים אחרי התושבים הקדמונים גם בסבלונות, כפי שנהגו בספרד (שם ג: סז). אך מאידך היו חכמי ספרד ליברליים למדי בכל הנוגע למנהגי אשכנז, אף אם נוגע הדבר לחרם המפורסם של רבינו גרשם בעניין איסור נשיאת שתי נשים. וכך כותב מרן ר׳ יוסף קארו באחת מתשובותיו: ״…ופוקו חזו מאי עמא דבר, והנה בשאלוניקי וקושטנדינא ואנדרינופולא ויתר קהילות תוגרמא יצ״ו אשר שם קהילות גדולות מהאשכנזים, וגם במלכות הזה [ארץ־ישראל], מעולם לא נשמע שנדו לשום אשכנזי מפני שנשא'אשד. על אשתו״ (בית יוסף, דיני כתובות, סוף יד )
A NEW EDITION OF THE HISTORICAL CHAPTER IN HAYYIM HIBSHUSH'S 'RUAIA AL-YAMAN'
THE RECORD BOOK OF THE MOHEL MJ. OTTOLENGHI (LEGHORN 1863-1879)
by
- TOAFF
- Moshe Jacob Ottolenghi (Leghorn 1840 — Salonica 1900), scion of a famous Jewish Italian family, is known as the author of various Hebrew works such as comedies, poems, religious instruction, published in Salonica in the late 19th century. In his youth, Ottolenghi studied at the yeshiva of Leghorn, and from 1863 to 1879 served as one of the mohalim of the community. The record book of the mohel has survived, and the major portion of the text is published here. The book provides important information on the structure of the Jewish community of Leghorn in the second half of the nineteenth century, and on the demographic changes that took place in its midst.
The community of Leghorn was at the time the second largest Jewish community in Italy (only Rome was larger), with a population of approximately 4,500. It appears that the North African and Eastern elements (from Tunisia, Algeria, Morocco and Libya) had become the dominant component in terms of numbers, while the Spanish-Portuguese groups represented by the old families descended from the earliest Jewish settlers of the Tuscan harbour, were slowly relinquishing their traditional influence within the community. The picture of the Leghorn community and its development in the nineteenth century is thus enhanced.
A NEW EDITION OF THE HISTORICAL CHAPTER IN HAYYIM HIBSHUSH'S 'RUAIA AL-YAMAN'
by
- RATZHABI
Hayyim Hibshush's book Ruaia al-Yaman (A.H. 1251) tells the story of his travels in Yemen as travelling companion to Yoseph Halevy. It includes a historical chapter, completely unrelated to the travelogue. It has been surmised that Hibshush wrote this chapter before he wrote the travelogue. The chapter combines a detailed description of Yemenite coinage, a craft entrusted to Jewish silversmiths, with a tale of fraud and false charges levelled against the Jew appointed over the king's coinage. The heavy fine imposed on this Jew led to his suicide.
Another version of the historical chapter is published here from a manuscript edition. It contains many differences in both content and language from the printed edition. A comparison of the manuscript and the printed editions leads to the conclusion that the former is the first edition written by Hibshush. Textual variants, omissions and additions illuminate Hibshush's writing technique. His first writing style is characteristically natural and popular. The second edition reveals a leaning toward classic language and greater attention to stylistic polish. As a result the language becomes forced and somewhat artificial.
Here the author publishes the new manuscript edition in the original and in Hebrew translation. He presents the textual variants and attempts to explain their causes.
מלכי רבנן – רבי יוסף בן נאיים
מו"ה אליהו אבודרהם זצ״ל
מו״ץ בטיטואן וראיתיו חותם בפס״ד אחד בש׳ תקב״ץ ועמו מוהר״ר יהודה אנאהורי ז״ל :
מו"ה אליהו
לא ידערתי כינויו קבור פצ׳אר לביצ׳א וידוע לצדיק ומשתטחים על קברו ועל גבי מצבת קבורתו בנויה בהבנ״ס שמתפללים בה ונקראת על שמו ובכל ליל ראשון מתפלליבם שם הרבה בני אדם ואחר תפלת ערבית לומדים שם מקצת זוהר הקדוש :
כהה״ר אליהו צבאח ז"ל
א׳ מחכמי מוגאדור הוא חי במאה הו׳ בהשערה
כהה״ר אליהו מאנסאנו
בכההר״ע אחיו של מוהרר״א מאנסאנו הנז׳ לעיל חי במאה החמישית מצאתי מכתב ממנו בש׳ תצ״ז ובראש המאה הששית שהוא ואחיו הנז׳ שלחו אגרת נחומים בפטירת מהרי״ט בש׳ תקל"א, והוא אחד מחכמי פאס, ובספר דברי הימים למוהר״ש אבן דנאן זצ״ל נמצא העתקת מכתב יד מו"ה אליהו הנז׳ שכתב בזה׳״ל ובד׳ בשבת בח׳ שבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורנו ורבינו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים אבן עטר נר״ו וזמן חהעתק שנת תצ"ז וכנראה שהרב הנז׳ האריך ימים הרבה שבסוף ס׳ קול יעקב יש שם קינה לפטירת הרב הנז׳ שנתבש״מ אור ד׳ בש׳ באלול תקע״ג, או אפשר שהיו שנים, ובשו״ת תקפו של יוסף ח״ב סי׳ ו׳ יש שם פס״ד אודות הריב שהיה בין החכם הנז' ובין דודו כההר׳׳ח ז״ל :
מו״ה אליהו ילוז הי״ו עיר מולדרתו חיא תאפילאלת וכשהיה ילד נסע עם אביו לעיה״ק טבריא תוב״ב ושם למד תורה ונתגדל ונחשב לאחד מרבני העיר הוא נולד ש׳ תר"ך, חיבר ס׳ פתח אליהו ב״ח דרושים, יש מאין ב״ח שו״ת, מצוה ותורה על ס׳ המצות, הלכות אישות דיני גיטין ומיאונין שניהם עדיין בכ״י:
כהה״ר אליהו הכהן המכונה סקלי ז"ל
מחכמי פאס חי בסוף המאה החמישית ותחילת הששית והוא אביו של כהה״ר אהרן הנז"ל :
מו״ה אליהו בן אמוזיג זצ״ל
נולד במוגאדור ומסטרא דנוקבא הוא נכדו של הרב מוהר״ר אברהם קורייאט זצ״ל מחבר ם׳ זכות אבות, ועיקר משפחתו מפאס ובש׳ תר״ד נסע ממוגאדור ונתיישב בליוורנו ונמנה שם עם רבני העדה וקבע שם בית דפוס נהדר ונתפרסם לתכלית היופמ וחי׳ ס׳ אם למקרא על חמשה חומשי תורה, וס׳ פנים לתורה עה״ת, וס׳ טעם לש״ד, וס׳ יענה באש, וכבר נדפסו כולם, והרה"ג מוהר״ר אי״ש זלה״ה בס׳ יחם פאס כתב החכם החוקרר׳ אליהו בן אמוזג המדפים בליוורנו בזמן הזה מפיס, וכ״כ הוא עצמו בהגהותיו לס׳ חומת אנ"ך בפ' וישב על פסוק ויראו אותו מרחוק פי׳ ויראו את יוסף לעתיד רחוק מעבודת האל מצד עגלי ירבעם, ובטרם יקרב זה ירתנכלו, הרה״ג מהר״ר וידאל הצרפתי ז״ל בפי׳ כ״י וזה שנים רבות שאני הדל כיונתי לדעת עליו יותר בהרחבה בס״ד, (א"א עיין מה שפירשתי בם׳ פנים לתורה על פסוק הרחק כמטחוי קשת ותראה שכוונתי קצת לדעת קדושים וחד מינייהו עיר וקדיש בן עיר אבותי מהררי״ו הצרפתי מעיר פאס זיע״א ע״כ)
כהה״ר אליהו הלוי ה״ן צפת
ז״ל סופר שטרות בעיר סלא חי במאה הו׳:
מו״ה אליהו ביבאס זצ"ל
מחכמי טיטואן חי במאה הששית ובראש השבי׳ ראיתי פס״ד אחד חתומים בו מוהר״ר יצחק בן וואליד ומהר׳׳ר יעקב ן׳ אדהאן ומוהר״א ביבאס הנז׳ ומו״ה שמואל ברגילון ז״ל וזמן הפס״ד בש׳ התור״ה.
כהה״ר אליהו בן נאיים זצ״ל
היה חבר עיר בתאזא בימים קדמוניות והיתה לו בהכנ״ס שם והיתה נקראת על שמו, ובזמן שהיה מוהר״ר מנחם גיגי ז״ל במו״ה דוד זצ״ל מו״ץ בתאזא נתגלגל הדבר שבהכנ״ס הנז׳ היתה שלו וחזר ושכללה חצר, וראיתי פס״ד אחד מהרה״ג מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ"ל זמנו סיון תקמ״ה פ״ק ששלח אותו לכההר״א הנד ולכהה״ר דוד גיגי ז״ל שהיו שניהם מנהיגים ק״ק תאזא יע"א
פרעות במראות הספרות – יוסף הלוי
א. עת ספוד על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו(תהלים קלז: א)
- והחי יתן אל לבו
בין שתי מלחמות העולם חלו שינוי מהותי והרעה ממשית במצב היהודים בארצות האיסלאם, ובכללם יהודי בבל. המקרה שבישר את הבאות אירע בשלהי שלטונם של התורכים בעיראק, בסוף מלחמת העולם הראשונה. הוואלי התורכי וחבר מרעיו העלילו על שבעה־עשר מטובי יהודי העיר בגדד שעברו על חוק ניירות הערך התורכי, שחייב אותם להמיר את כספם וזהבם באותם ניירות שהנפיק השלטון. בגלל הסוחרים היהודים המספסרים בניירות ערך כביכול ירד ערכם של ניירות אלה מתחת למחירם הנקוב. עם הנתפסים על חוק זה נמנה אחיו של הרב יצחק נסים [לימים הראשון לציון במדינת ישראל] ועל רקע זה נכתבה הקינה ״שודדו מבית מגורותיהם״.
כבר השורה הפותחת בקינתו של הרב נסים קושרת אותה עם קינה ידועה לט׳ באב, ״גְּרוּשִׁים מִבֵית תַּעֲנוּגֵיהֶם״, הנמנית עם קינות ט׳ באב על פי נוסח קהילות הספרדים ועדות המזרח, ובכללם יהודי תימן. רוח אחת לשתי הקינות, עד שהרב נסים שיבץ בקינתו שתי שורות ומחצה מן הקינה המפורסמת. לא בכדי עשתה הקינה הזאת את דרכה לסדר חמש תעניות כמנהג יהודי בבל (עמ' קצ-קצא)",
למען ידעו הדורות הבאים. קינתו של הרב נסים היא יד ושם לאח שלמה ציון ושאר הרוגי מלכות הזדון שבאותם ימים ועל כן היא ערוכה לפי האקרוסטיכון ״שלמה ציון בן מולא רחמים״ (שלוש המלים האחרונות כראשי תיבות). יוצא מכאן שמדובר בפיוט בן אחד־עשר בתים, כל בית בן ארבע שורות בחריזה נרדפת. המשפט ״לבי לבי… מעי מעי.״״ משמש כפזמון לכל הקינה ותורם רבות לאווירת הקינה, להוציא את הבית האחרון שהוא דבר לעצמו מבחינת תוכנו.
קול הדם,הקינה עשויה שלוש חטיבות. בראשונה(א, 1) מגולל המחבר — כמקובל בדברי פיוט כאלה, הנושאים אופי של כרוניקה למחצה לשליש ולרביע — במדורי הימורים והמכאובות שעברו הנתפסים למלכות הרשעה, בטרם הומתו וגופותיהם המושחתות הושלכו במצולות נהר. אכן, הנרצחים לא זכו לבוא לקבר ישראל, פרט לאחיו של הרב נסים, שגופתו נמצאה בדרך מקרה. מיוחד במינו הוא הבית הרביעי, שבו נושאים המומתים דברים; אך לא זו בלבד שאין בלבם על בורא עולם, ולא די שהם מקבלים עליהם כל אשר נגזר, אלא שהם אף מפללים: ״מיתה זו תהיה לנו כפרה״ (ד, 3), ומוסרים את דינם לשמים: ובמענינו אפף יחרה (שם, 4). עמידה זו, המשולבת בבקשת הנקמה באויבים, מצויה הרבה בקינות ובגזירות שנתחברו במרוצת הדורות. גם מפיוט זה נמצאנו למדים ששנאת ישמעאל היא הגורם למעשי האכזריות (ו, 4) המקדירים אפילו פני שמים, למרות דבריהם של הנרצחים לעיל.
בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי
בתולה יהודייה התאסלמה ונישאה למוסלמי
בבית הדין של השריעה הנאצלה בפני מולאנא אפנדי נור אל־דין חמזה, מולא ירושלים הנאצלה והנצורה, תרבה מעלתו, [קרו הדברים הבאים:] מולאנא אפנדי הנ׳׳ל, לנצח תהי רוממותו — האפוטרופוס החוקי לעניין [שלהלן] — השיא את אל־דרויש עלי אבן מחמד אל טאלסתמאן לארוסתו קמרא הבתולה, בת הדעת, המבחינה [בין טוב לרע], שהתכבדה בדת האסלאם, [והיא] בת…" היהודי הפנויה מנישואין וממניעות חוקיות, במוהר ששיעורו 16 [מטבעות זהב] סולטאני, מתוכם 8 ישולמו מייד 2והשאר, 8, יידחה פרעונם 3 לה עד לעת פירוד בתוצאה ממוות, או התרת נישואין4 או גירושין.5 [אלה הם] נישואין בני תוקף ומקובלים על הבעל לעצמו בחוק. שניהם התארסו זה עם זו בדרך זו בביטוי חוקי ובעל־פה. הסבם [הנישואין] נשלם בנוכחות בת ציות ונערך בנוכחותם כחוק. תוכן עניין זה נרשם והתאמת באורח חוקי בפני מולאנא… מחמד אבו אל ופא השופט החנפי… בירושלים… על־פי עדות עדיו [ששמותיהם מצוינים] בתחתיתו [של מסמך זה. הקאדי] פסק כחוק בהתאם לכך כשהוא יודע את חילוקי הדעות [בין האסכולות השונות. הדבר] נרשם בתאריכו [של המסמך הקודם בכרך הסג׳ל] לעיל [ב־25 בחודש ג׳מאדא אל־אולא שנת 953 6]. 24 ביולי 1546
- הערות המחבר : השם חסר במקור. בהמשך אותו עמוד בכרך הסג'ל מופיע כתב התאסלמותה, שבה הצהירה: ״אני מעידה, כי אין אל מבלעדי אללה ומעידה, כי סיידנא מחמד הוא עבדו ושליחו, אני מאמינה באללה וכופרת ב… ובאליל(טאע׳ות), וכמו־כן אני מנערת חוצני מכל דת החולקת על דת האסלאם״.
2 – במקור: الحال – ״אל־חאל״, שפירושו מייד, כלומר: המוהר שניתן לאישה חולק בדך כלל לשני חלקים. החלק האחד — ״חאל״ — שולם עם מימוש הנישואין. וראה ההערה הבאה.
- – במקור: ״מאג'ל״, שפירושו דחוי, כלומר: החלק השני של המוהר שמשולם לאישה במות הבעל או במקרה של גירושין. במות האישה על־פני בעלה נכלל חלק זה של המוהר בעזבונה.
- – במקור: ״פסחי״, שהוא גירוש על ידי בית דין.
5 – במקור: طلاق ״טלאק״, שהוא גירוש על ידי הבעל. וראד ש״ד גויטיין ואי בן שמש, המשפט המוסלמי במדינת ־ישראל, ירושלים תשי״ח
פגיעות בחיי הדת יהודי מרוקו-אליעזר בשן
סיכום התאסלמות בין המאות ה – 12 עד ה – 18
בת יאור סיכמה כי יהודים ברברים מהרי האטלס ומשפחות מוסלמיות בפאס הם יוצאי חלציהם של יהודים שמילטו את נפשם בהמירם את דתם בשנים 1165, 1275, 1465, 1710 ו 1790 – 1792
פרק י: התאסלמות במאות ד,-20-19
מתאסלמים מועטים
אדם שהפליג מניו יורק בתחילת המאה ה-19 למוגדור, והספינה בה הפליג נטרפה והוא ניצל, כתב כי רק לעתים רחוקות מתאסלמים יהודים ונוצרים.(300 .Paddock,l818, p)
התאסלמות בגלל לחץ מסים
אמריקאי יליד 1777 שהפליג בספינה שנטרפה בחוף מרוקו באוגוסט 1815, נפל בשבי ונקנה על ידי ערבי. הוא כתב ביומנו כי יהודים במוגדור התאסלמו בגלל לחץ מסים ומלקות.
(Riley, 1817, p. 442).
התנאים לקבלת אדם לאסלאם
אנגלי שחי בין השנים 1791- 1858 וביקר במרוקו בשליש הראשון של המאה ה-19 כתב, כי כאשר נוצרי מתאסלם הוא מובא בפני קאדי, מתחייב לא לשתות יין, לא לאכול חזיר ולתת אחוז מסוים מרכושו לצדקה [בערבית 'זכאת'], להתפלל חמש פעמים ביום ולהאמין באל אחד ובשלוחו הנביא מוחמד. הוא מתקבל ללא טקס מיוחד והופך למוסלם .
קולונל בריטי שביקר במרוקו ב-1814 כתב כי נוצרים מתאסלמים לעתים קרובות. בניגוד להם, היהודים הדבקים בדתם למרות כל המצוקות, אינם מתאסלמים. והמוסלמים מעונינים באסלומם של יהודים. לדבריו: It is probable, however, Mohommedism would not permit to be polluted by the introduction of a Jew convert (296.Keatinge, 1816, p) לעצמ
סביר, כי האסלאם לא ירשה לעצמו להתלכלך על ידי מתאסלם יהודי – דבריו אמנם מחמיאים ליהודים, אבל המציאות הייתה כי המאה ה-19 כמו בדורות הקודמים, יהודים התאסלמו, אם כי לא במספרים גדולים.
היהודים שגרו בעיר סלא הועברו בפקודת הסולטאן סלימאן ( 1822-1793) למלאח ב-1807, ושנה אחר כך מרבאט. ומי שסירב לעבור- התאסלם. המטרה למגורים במלאח- כפי שכתבו היסטוריונים- כדי לשמור עליהם.
המלאח נמצא בפנה הנדחת של העיר. רופא בשם R. Kerr ששהה במרוקו במשך שבע שנים בשנות ה-80 של המאה ה-19 בשליחות מיסיונרית רפואית כתב, כי ברבאט התאסלמו יהודים רבים כדי להימנע מרדיפות, וכי מצויות משפחות מוסלמיות טובות בעלי שמות יהודיים.
התרת הנישואין של אשה עם מומר כדי שתוכל להינשא עם יהודי
ר׳ פתחיה בירדוגו (1820-1764 ) דן במעשה זה: "ד׳ יהודים שהיו הולכים בדרך לשוב אל ארצם. ויהי הם בדרך במלון בכפר אחד, הכירו במומר אחד מעירם שהיה מתגורר בכפר ההוא ויאמרו איש אל אחיו עת לעשות לה' חזק ונתחזק אולי תעלה ארוכה לאשתו להתירה מכבלי עגונה וכן עשו. בהמשך מסופר ששכנועהו 'ברצי כסף' עד שניאות לגרש את אשתו על ידי ראובן,אחד| מארבעת האנשים ('נפת צופים', אהע״ז סי' קב).
אשה רוצה להתגרש מבעלה שהתאסלם
בן משפחתו של החכם הנ״ל, רבי מימון בירדוגו ( 1824-1767) דן עם נציגי אשתו של אליהו הרוצה להתגרש ותובעת כתובתה,'וראינו שטענתה נכונה מכמה פנים א' מצד שהמיר'. מההמשך מתברר שנשא שתי נשים ׳שלא כדין ושלא כשורה'. החכם עם בית דינו הגיעו למסקנה שהוא חייב גם בתוספת כתובה (ילב מבין, אהע״ז, סי פו).
קבלת גט של מומר
רבי יעקב בירדוגו ממכנאס ( 1843-1783) כתב אגרת לחכמי פאס בקשר לשטר הרשאה לשליח הולכת הגט של המומר אברהם אזראד, ושטר קבלה לשליח שיקבל הגט.לדבריו, כותביהם אינם בקיאים בטיב גיטין ('שופריה דיעקב', אהע״ז, סי' מד).
לפי מידע מהשנים 1837-1836 יהודים בשם כהן שהתאסלמו, שינו שמם – KOHOU
בר אשר, 'בת קולי, תשנ״א, עמי 78 כותב כי יהודים הועברו משבעה ישובים למלאח. יש מסורת הרקע לפקודה להעברת יהודים ברבאט למלאח, הוא שמוסלמית התאהבה בצעיר יהודי, לכן הסולטאן שיבנה מלאה להפרדת היהודים מהמוסלמים. בסלא הואשמו יהודים ששברו בקבוק יין בחזית של מסגד. דומה לעלילה כי בפאס הוקם המלאה, בעקבות העובדה שיהודים שפכו יין במנורות השמן של מסגד.
מומר סירב לגרש את אשתו עד שתמחול לו את דמי הכתובה
רבי יוסף בירדוגו ( 1854-1802) דן ביהודי שהמיר ולא רצה לגרש, כי אם כשתמחול לו אשתו בכתובה.
החכם פסק שגם אם האשה מחלה על כתובתה, המחילה בטלה. בהמשך כתב החכם כי אם יהודי המיר " מן הדין כופין אותו לגרש " והוא אינו רשאי להתנות שום תנאים, והאשה רשאית 'ליפרע בכתובה עיקר ותוספת מאשר תמצא מנכסי המומר' (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי, קיט).
גירושה של אשה שהמירה – חכם ממכנאס דן על מקרה בו " נשתמדה אשתו " ורצה לגרשה, 'יכול לזכות לה גט על ידי שליח שלא מדעתה [כלומר ללא הסכמתה] דזכות הוא לה' (מימון בירדוגו, 1767 – 1824, 'לב מבין', אהע״ז, סי' קמט).
יהודי שהתאסלם עזב את אשתו והלך לעיר אחרת
זוג שגר במכנאס והבעל התרחק מביתו, השאיר את אשתו גלמודה ועגונה. לאחר זמן התברר שהוא המיר ונמצא בעיר ואזאן [בצפון מערבה של מרוקו], חכמים רצו שיגרשה כדי שתוכל להתחתן עם יהודי.
ושם נמצאו אנשי חסד בעיר וואזאן, ששם היה המומר הנזכר כעת, ויש להם שייכות עם האשה הנזכרת וקרוביה, והשתדלו בכל עוז להתיר האשה מכבלי העיגון ופייסו למומר הנזכר ושחדוהו בממון לכתוב גט כריתות לאשתו הנזכרת וליתנו ביד שליח הולכה.. וליתנו ביד האשה',
על פסק הדין חתום ר' מימון בירדוגו, ואושר על ידי ר' יעקב בן יקותיאל בירדוגו(ילב מבין׳, אהע״ז, קנב)•
חזקה של מומר ממשיכה מעת היותו יהודי
ר' יוסף בירדוגו הנ״ל כתב : 'חזקה מרבותינו שהמומר אם זכה ביהדותו באיזה חזקה בין בעצמו בין ממורישיו- מה שזכה זכה. אמנם בגיותו אם מכר איזה קרקע לגוים או למומר כמותו- תשאר באותו קרקע חזקה אכן לא אליו תהיה אלא לקרובין הראויים ליורשו' (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ קלא).
ר' אברהם אנקאווא (1891-1807) דן במעשה הבא: שמעון משכן בית לראובן ואחר כך המיר אחד מיורשי שמעון והלך ועשה ראיה [רישום] בערכאותיהם שהבית ההוא ידוע לאביו. והלך המומר ומכרו לגוי אחד וכתבו לו בית הדין לראובן שתשאר המשכונה זקופה לו על החזקה של הבית, זז חזקת כל החלק שיש לאותו מומר כשאר בתי החצר, ושאין אדם רשאי לבא בגבולו לא לקנות מהגוי ולא לשכור ממנו. והלך לוי וקנה הבית מהגוי שקנה מהמומר בן שמעון. מה יהיה דין ראובן עם לוי הקונה ('כרם חמר', ח״א, סי' קמא).
אם יהודי זכה בחזקה, גם אם התאסלם- החזקה נשארת בידו ובידי צאצאיו
קבלנו מרבותינו שהמומר אם כבר זכה ביהדותו באיזה קרקע בין מצד עצמו בין מצד מורישיו, מה שזכה זכה. ואם אחר כך בגיותו מכר אותו קרקע לגוי או למומר כמותו, תשאר בו חזקה לקרוביו הראוים ליורשו. ואם מכרה לישראל, כל כחו קנוי לישראל הקונה. וכן אם זכה ביהדותו באיזה חזקה מצד עצמו או מצד מורישיו, מה שזכה זכה, ואם אחר כך מכרה לישראל כמו כן קנוי כנזכר. ואם מכרה לגוי, ישאר חזקה, דחזקה לקרוביו דומיא דישראל המוכר חזקה לגוי. שלא עשו חז״ל חזקה למומר. ואם יש בעלי חוב המומר, והם ישראלים ־ הם קודמים ליורשים (׳כרם חמר׳, ח״א, סי׳ קצב).
ר' שמואל עמאר דן בהיותו במכנאס באליהו בן מאמאן בעל בתו של המומר. שהמושל לקח קרקעות של המומר ומכרם לבני ברית בעיר תאזה. החכם כותב בהמשך, שהלכה רווחת שהמוכר קרקעו למלך או שלקחו המלך בחובו- אין לדון דין חזקה(ידבר שמואל; חו״ם, סי׳ יא). וכן בסי' מב דן בנושא זה, אבל הוסיף כי'בזמנינו זה מימות עבד רחמאן(1859-1822) ועד עתה נראה שאם יסכימו מורי הוראה יוכלו להשוות דין מלך לשאר גויים במכר הקרקעות', בהמשך הסביר החכם כי הסיבה'שלא הנהיגו החזקות במוכר למלך הוא משום שבזמניהם היו החזקות נסתרים מעיני האומות ובסתר ובהחבא היו עושים מה שהיו עושים… לכן במוכר למלך שיש חשש סכנה אם יכיר שמכרו לו ושיירו החזקה, הנהיגו שאין לדון דין חזקה אפילו בסתר׳(ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).
ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה על ידי רבי יוסף משאש זצוק"ל
ביטול החזרה על תפילת שמונה־עשרה
רה״ג יוסף משאש מגדולי חכמי מכנאס, רב ראשי בתלמסאן (אלג׳יריה), ולאחר מכן רב ראשי בחיפה וגלילותיה, לא נחה דעתו מהחזרה על תפילת שמונה-עשרה. לנגד עיניו הוא ראה שבחזרה, איש מדבר אל רעהו, וכולם עונים ״ברוך הוא וברוך שמו״, ״אמן, באופן ספונטני מבלי לדעת על איזו ברכה הם עונים, והגיע למסקנה שתפילת החזרה של החזן היא ברכה לבטלה, וביטולה עדיף הרבה על קריאתה. יום אחד החליט להתפלל שחרית באחד מבתי כנסת שמתפללים בו כמה רבנים ואנשי תורה. עוד לפני לכתו לבית הכנסת לקח אתו שני עדים כשרים ונאמנים ואמר להם: ״קרוב לודאי שיזמינו אותי בתור אורח לעבור לפני התיבה ולזה דווקא התכוונתי, אבל שימו לב והאזינו טוב, בתפילת החזרה. אני בכוונה אדלג על ברכה מסויימת ותראו שאיש לא ישים לב לכך״. וכך היה. הרב גמר התפילה וכולם באו לברך אותו בברכת ״חזק וברוך״. והוא שאל אותם ״איך היתה תפילת החזרה?״ ענו לו ״שפתיים ישק״, כלומר בסדר גמור. ענה להם: ״תפילתי היתה פסולה, כי בחזרת שמונה-עשרה דילגתי בכוונה על ברכה אחת, ואיש מכם לא שם לב לכך, והנה לפניכם שני עדים נאמנים שעקבו אחרי התפילה ורשמו את הברכה שדילגתי עליה בכוונה. לפי זה אני מבטל החזרה על תפילת שמונה עשרה, בימי חול, כי עבירתה עולה על מעוותה. ומוטב שהחזן יקרא תפילה זו בקול רם כדי להוציא ידי חובת אחרים שלא יודעים קרוא״. הרב הוסיף ואמר: ״אעמוד בתוקף על דעתי זו״. וכן היה. הרבנים הסכימו לדעתו לבטל החזרה בימי חול, בבחינת ברכה לבטלה.
מאז ועד היום, כל קהילות מרוקו הפסיקו בימי חול לקרוא החזרה על תפילת שמונה-עשרה. תוך אזהרה חמורה מפי הרב משאש להימנע מדיבור בזמן החזרה, ולשים לב לכל ברכה מפי החזן, וכך יהודי מרוקו נוהגים עד היום. מה לנו ללין על פסיקת רב גדול, שרוב הרבנים קיבלו את דעתו מאונס או מרצון. ואולי סיפור זה מופיע בסיפרו ״מים חיים״ שלא בדקתי.
למה הילדה נקראה בשם ״צפורה״
רב רפאל ביבאס מעירנו סאלי, היה חסידא קדישא. בתקופה מסויימת הוא עלה לא״י, והשתקע בטבריה. שם הוא הקים תלמוד תורה גדול, ששמו נודע בכל העולם. מדי פעם הוא היה בא למרוקו בתור שד״ר כדי לאסוף נדבות למען תלמוד תורה שלו. יוסף אחי ז״ל היה אחד מהתורמים הגדולים. מדי שנה בשנה, יוסף נהג לקנות ״חתן מסיים״. ביום שמחת תורה בשנה אחת הוזמן גם הרב רפאל ביבאס לסעודת ה״חתן בתום תפילת שחרית. באמצע הסעודה, תוך שירים ופיוטים, יוסף אחי ביקש מהרב להביא לידו את הבת שנולדה רק השבוע ולתת לה שם.
הרב קיבל הבקשה ברצון רב. קיבל לידיו את הילדה על כרית משי, בירך אותה וקרא לה ״ציפורה״. המסובים שאלו את הרב ״למה צפורה ולא שם אחר?״.
״היתה לי כוונה מסויימת: אנחנו, עם ישראל דומים לצפור, כשם שהצפור לא נחה לעולם, ותמיד עפה ממקום למקום, כדי למצוא מזון לנוזליה. וגם להביא קש וחומרים לבנות את הקן שלה. כך אנחנו, בני ישראל, אין אנו נחים מלרוץ אחרי כל מצוה, קטנה או גדולה, כדי לבנות לעצמנו בית רוחני ולספק לנפשנו מזון רוחני. הנה למשל היום. גמרנו לקרוא את התורה, ותיכף ומיד, ללא כל הפסקה, התחלנו בפרשה הראשונה. וסעודה זו מסמלת בעיני את הריצה ממצוה למצוה על כן קראתי לבת – צפורה״. כל המסובים קמו על רגליהם ואמרו: ״ברוך תהיה כבוד הרב״.
בעלותינו ארצה בשנת 1948. יוסף אחי ז"ל, ביקש מאתנו, לפני הכל, לנסוע לטבריה ולבקר את הרב. מצאנו אותו בגיל מופלג מאד, שוכב לבן כמו מלאך, צנום ומכווץ כמו תאנה. הכיר אותנו ודיבר אתנו כמה מלים.
הוא נפטר בטבריה, בגיל כ-95, יהי זכרו ברוך.
חכמים או טיפשים
שני חכמים ישבו ולמדו על שאלה מסויימת תוך ויכוח ביניהם. המחלוקת הגיעה לידי ריב ממש עד כדי כך שאחד אמר לשני ״אתה טיפש״ והשני ענה לו באותה לשון. החכם הראשון אמר: ״אני אשאל אותך שאלה ואתה תשאל אותי שאלה. מי שידע לענות הוא החכם, ומי שלא ידע לענות הוא הטיפש״. שאל הראשון: ״אני זורק אבן כלפי מעלה, האם מישהו יכול לקבוע שהיא לא תחזור מעצמה כלפי מטה?״ מחוסר תשובה, אמר לו ״אתה רואה שאתה טיפש״. השני אמר לו ״אני אשאל אותך דווקא על אותה אבן. אם אני אזרוק אותה לתוך באר האם תוכל להעלות אותה למעלה?״ מחוסר תשובה הגיעו שניהם לתשובה שלא כל הלומד תורה נקרא חכם. ושיש עוד דברים שאינם בהישג דעתו של האדם: ״אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני״. הגיעו למסקנה ששניהם הם בחזקת טיפשים כי עוד לא ידעו הכל.